יישובי המיעוט הנוצרי בישראל – מידע כללי וריכוז תיעודי ביקורי מפגש/סיור/צילום ועוד7 ביוני 2022

 

כללי 

מאז שנת 1975 אני תר בארץ. למדתי את תולדותיה, טיילתי באזוריה הגיאוגרפיים, וביקרתי במרבית אתרי טבע, נוף, ארכיאולוגיה, מורשת ועוד.

 

אחרי עשרות שנים של תיור הבנתי שאיני מכיר לעומק את יישוביה, כמו שאני חושב שנדרש.

 

הייתה לי סקרנות לבקר ולהכיר את היישובים בהם מתגורר המיעוט הנוצרי בישראל.

 

המיעוט הנוצרי בישראל, רובו ככולו הוא ערבי, והוא המיעוט שבמיעוט של אזרחי המדינה שהולך וקטן במשך השנים.

 

האוכלוסייה הנוצרית בישראל

 

על פי הנתונים לרגל חג המולד 2021 שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חיים בישראל כ-182 אלף נוצרים שהם כ-1.9% מאוכלוסיית המדינה. בשנת 2020 גדלה האוכלוסייה הנוצרית ב-1.4%.

 

76.7% מהנוצרים בישראל הם נוצרים ערבים והם מהווים 7.0% מסך אוכלוסיית המיעוט הערבי בישראל.

 

רוב הנוצרים הערבים וגם הנוצרים המגדירים עצמם הארמים מתגוררים בגליל ובכרמל במחוזות הצפון וחיפה (70.3% ו-13.5%, בהתאמה).

 

41.7% מהנוצרים שאינם ערבים מתגוררים במרכז הארץ במחוז תל אביב ובמחוז המרכז, 34.2% במחוז הצפון ובמחוז חיפה.

 

רוב הנוצרים הערבים בישראל הם יוונים – קתוליים (מלכיטיים) וגם יוונים – אורתודוכסים. אחרים נוספים משתייכים לכנסייה הלטינית. מיעוט הנוצרים הם מרונים ומרביתם המגדירים עצמם ארמים. ישנם ערבים נוצרים ששייכים לכנסייה אנגליקנית. מעטים מאוד מקרב הנוצרים הערבים משתייכים גם  לכנסייה הבפטיסטית.

 

מאז הקמת המדינה המיעוט הנוצרי הולך וקטן. למרות זאת, הנוכחות הפיסית שלו שרירה וקיימת. מדובר על הכנסיות והמנזרים שנוכחתם בולטת במרחב. בזמן החגים המרכזיים חג המולד והפסחא לא ניתן להתעלם מאווירת החג והטקסים המתקיימים במהלכם.

 

שורשי הנוכחות הפיסית של המיעוט הנוצרי נטועים בעבר הרחוק ובהמשך מהמאה ה-18. הייתה זו עת שהקהילה הנוצרית הערבית הייתה גדולה יותר וביישובים מסוימים היוותה את הרוב המוחלט. מאמצע המאה ה-19 הנוכחות הנוצרית אף התחזקה כאשר בחלק מהיישובים נתמכו על ידי הקיסרות הרוסית ומדינות אירופה אחרות.

 

בעיניי כגיאוגרף, "יישובי המיעוט הנוצרי בישראל", הם מרכיב חשוב במפה של ישראל. לא ניתן להתעלם מהם! ראוי להכיר אותם במספר היבטים: היבט הגיאוגרפי – אנושי ודמוגרפי,  היבט הגיאוגרפי היישובי, היבט הגיאוגרפי – היסטורי, היבט הגיאוגרפי – דתי, היבט של אדריכלות ושימור וגם היבט הגיאוגרפי -פוליטי. ראוי להכיר מקומות אלה גם בהיבטים של הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה ודרכם ניתן להיחשף לנושאים בתולדות הנצרות, תיאולוגיה, אמנות ארכיאולוגיה ועוד..

 

בשנת 2019 התחלתי במיזם ביקורי מפגש/סיור/צילום ביישובי המיעוט הנוצרי בישראל" שמטרתו לפגוש, עד כמה שניתן, את אנשי הקהילות, כהני הדת  ולהכיר את היישובים בהיבטים הגיאוגרפים והנוספים לעיל.

 

ראוי להדגיש למעט חריגים, מיזם זה, אינו כולל ביקור במקומות הקדושים לנצרות בירושלים, בנצרת, בהר תבור ובצפון הכנרת וגם אינו כולל ביקור במנזרים השונים ברחבי הארץ.

 

מקומות היישוב של הקהילות הנוצריות הערביות, קהילות נוצריות המגדירות עצמן ארמיות, והקהילות הארמניות.

 

הערים בהן מתגוררת האוכלוסייה הנוצרית הערבית הגדולה ביותר הם: נצרת (21.7 אלף), חיפה (16.3 אלף), ירושלים (12.9 אלף) ושפרעם (10.4 אלף).

 

ערים המעורבות: בהן מתגוררים גם ערבים נוצרים (1% ואף פחות) והן: עכו, יפו, רמלה ולוד. עד 1948 גם טבריה עיר מעורבת ובה התגוררה קהילה ערבית נוצרית.

 

יישובים עם רוב נוצרי (מוחלט): מעיליא, פסוטה, (כמעט 100%), עילבון (75%), ג'ש (גוש חלב) (66%), כפר יאסיף, ראמה (50%).

 

יישובים מעורבים בהם האוכלוסייה ערבית-נוצרית היא גדולה (למעלה מ-10%): אעבלין, נצרת, שפרעם, פקיעין, מע'אר, יפיע, תרשיחא, אבו סנאן, ריינה, כפר כנא, ג'דיידה-מכר;

 

יישובי מיעוטים (מוסלמים) בהם הערבים נוצרים הם מיעוט (עד 7%): עראבה, סכנין, דיר חנא,  תורען, מזרעה, בעינה, מזרעה,  מוקיבלה

 

יישובי מיעוטים (דרוזים) בהם הערבים נוצרים מהווים מיעוט (עד 10%): חורפיש, עוספיה, סמיע,

 

יישובים מיעוטים (מוסלמים) בהם התקיימה קהילה נוצרית שאינה קיימת עוד והם שעב, נין.

 

יישובים ערביים שהתקיימו עד שנת  1948 – תושביהם הפכו לפליטים, הם וצאצאיהם, חלקם מתגוררים ביישובים בגליל ובחיפה וחלקם מתגוררים מחוץ למדינה והם: מעלול, בירעם, איקרית, אל בסה, מוג'ידל, בירוה, דאמון, מנסורה וסוחמאתא.

 

בישראל ישנם שני יישובים בהם מתגוררים נוצרים שאינם ערבים והם: יד השמונה (נוצרים אוונגליסטים ויהודים משיחיים) ונס עמים (הוקם על ידי קהילה נוצרית של מתנדבים אירופאים).

 

ערבים נוצרים וגם נוצרים אירופאים מתגוררים ביישוב נווה שלום/ואחת אלסלאם (היישוב היהודי/ערבי).

 

בישראל מתגוררים נוצרים אחרים שאינם ערבים והם מאמינים של הכנסייה הרוסית הפרובוסלבית, אלה שהגיעו לישראל במסגרת העלייה מארצות חבר העמים הסובייטי (ברית המועצות)

 

בישראל מתגוררים נוצרים נוספים ומריבתם מקרב העובדים הזרים והם בעיקר מאמינים בקתולים. 

 

 

ניצן ראשון של המיזם ביקורי מפגש/סיור/צילום ב"מקומות המיעוט הנוצרי בישראל".היה פסוטה ערב חג המולד (דצמבר 2015)

 

אולם, את המיזם התחלת במסע אל יישובי הערבים הנוצרים בגליל: עילבון, מע'אר, ראמה, פסוטה ומעיליא (מאי 2019).

 

אחריו הבנתי שתהייה זו טעות להגיע למספר רב של מקומות בפעם אחת.

 

אז החלטתי לעבור כל פעם ביישוב אחד ובערים חיפה ויפו מספר פעמים.

 

טרם היציאה לדרך למדתי מעט על המוצא האתני של הנוצרים בישראל והזרמים העיקרים עליהם הם משתייכים.  

 

 המוצא האתני של הנוצרים בישראל והזרמים העיקרים עליהם הם משתייכים. 

 

כנראה שרוב הנוצרים בישראל הם צאצאי הפיניקים שהשתלטו על הגליל המערבי לאחר נפילת ממלכת ישראל בשלהי המאה ה-8 לפנה"ס. הפיניקים היו פגאניים והפכו להיות נוצרים בתקופה הרומית והתקיימו גם בזמן השלטון הביזנטי. בעת זו קבוצות קטנות של יהודים ושומרונים אף הם התנצרו כמו שרידי מתיישבים ממוצא הלניסטי. בעת נוספו להם סורים-ארמים שהיגרו לארץ בתקופה הרומית והביזנטית.

 

הכנסייה היוונית-אורתודוקסית,  הכנסייה המרכזית של האימפריה הביזנטית, המשיכה להתקיים גם בזמן שלטון המוסלמיים בארץ ישראל גם לאחר התקופה הצלבנית, בתקופה שלטון הממלוכים ושלטון העות'מניים (בערבית נקראת רוּם אורתודכס וחבריה-רוּמים). לכנסייה היוונית אורתודוקסית נכסים רבים, שליטה על כנסיית הקבר בירושלים, שטחי אדמה נרחבים, מבני ציבור, כנסיות ומנזרים. הכמורה מיוחד בדרגות הגבוהות מרמת הבישוף, תמיד יוונית, התפילה מתקיימת ביוונית ובני העדה דוברי ערבית, רק דרג כהני הדת הנמוך של הקהילות המקומיות הוא מבין בני הארץ, דוברי הערבית. במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 הייתה רוסיה פטרון עז כוח של הכנסייה היוונית אורתודוכסית בארץ ישראל ועל רקע זה פרצה אף מלחמת קרים. הרוסים ניהלו תנועת צליינות רחבת היקף ובנו כנסיות רבות, נפרדות מהכנסיות היווניות אורתודוכסיות, שיועדו לאוכלוסייה המקומית, לדוגמה מגרש הרוסים.

 

הנוכחות לטינית בארץ הקודש, התחילה, כנראה במאה הרביעית– האב הירונימוס הקים אז מנזר בבית לחם. כאשר הצלבנים הגיעו אל ירושלים בשנת 1099 הם גירשו את הפטריארך היווני-אורתודוקסי ומינו תחתיו את הפטריארך הלטיני הראשון של ירושלים, ארנולף הראשון. כמו כן לאחר שהחלו להגיע לארץ הקודש הצליינים הראשונים מאירופה המערבית והדרומית. אז, הצלבנים הושיבו בגליל המערבי מתיישבים קתולים ממערב אירופה מבני המסדרים טמפלרים טבטונים ועוד. הנוכחות הלטינית התקיימה כמעט מאתיים שנים. בשנת 1187, עם הגיע הצבאות המוסלמיים הממלוכים, גורש הפטריארך הלטיני מירושלים והפטריארך היווני-אורתודוקסי שב אליה. ערב הכיבוש הממלוכי רבים מהמתיישבים הלטינים האירופים ברחו מהארץ ואחרים נטמעו באוכלוסייה המקומית. קודם, בעקבות מסעי הצלב הגיעו לארץ הקודש נציגי המסדר הפרנציסקני כדי להגן על המקומות הקדושים. נוכחותם של הלטינים בארץ הקודש מעולם לא נעלמה לחלוטין. גידולה המתמיד של הקהילה הלטינית, כמו גם העניין מעצמות אירופה בארץ הקודש, שהלך וגבר במאה ה-19, הוביל בשנת 1847 לפרסום של צו רשמי בחותם האפיפיור פיוס התשיעי, שהורה על  חידוש הפטריארכיה הלטינית של ירושלים. מעצמות המערב צרפת ובמידה פחותה מעט גם בתי המלוכה של איטליה, ספרד וגרמניה לקחו על עצמן חסות על ה"לטינים", הקימו מבני פאר (כנסיות, סמינרים, מנזרים, בתי מלון לצליינים ועוד) ברחבי הארץ, אך במיוחד בירושלים, בית לחם וסביב הכנרת. כך הפכה הקהילה הלטינית מקהילה שולית יחסית לכנסייה היוונית – אורתודוכסית לבעלת עוצמה, דבר שהתבטא בדרישות לחזקה על מקומות קדושים למשל בכנסיית הקבר ובכנסיית המולד בבית לחם. הכנסייה הלטינית הקימה בארץ ישראל קהילות בערים ובכפרים רבים ופעלה במיוחד לעיצוב כהונה דתית ערבית-מקומית לשירות הקהילות.

 

במאה ה-18 הכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית (בערבית: רום קתוליק) התפצלה מן הכנסייה האנטיוכית והפכה להיות כנסייה אוניאטרית העומדת בפני עצמה וקיבלה את מרות האפיפיור ומספר מנהגים קתולים, אך מבלי לוותר על סממנים מקוריים. הכמורה בכנסייה היוונית-קתולית (המלכיתית) לעומת הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, היא ערבית-מקומית. התפילות מתקיימות בערבית.

 

במאה ה-18 הגיעו אל ארץ ישראל מלבנון המארונים. המאמינים המרונים טוענים שהם ממוצא סורי-ארמי ולכן מגדירים עצמם נוצרים -ארמים ואפילו מתנגדים שיזהו אותם כנוצרים ערבים.

 

במאה ה-19 עם הגעת הכנסייה אנגליקנית לארץ ישראל החלו להיווצר בצפון קהילות של ערבים נוצרים של כנסייה זו. היווצרות זו קיבלה תנופה בזמן שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל במאה ה-20. 

 

במהלך המאה ה-20, לא ידוע לי מתי נוצרו בארץ גם קהילות ערביות המשתייכות לכנסייה הבאפטיסטית של הזרם האוונגלי אולם מספרם קטן והוא בטל בשישים. 

 

ריכוז תיעודי ביקורי מפגש/סיור/צילום 

 

גליל העליון ההררי
* ג'יש – מרבית תושביו נוצרים מרוניים(יוני 2019)
* הכפר בירעם בגליל העליון – תמונת מצב ועברו שנשכח (חלק ראשון) (מאי 2020)
* הכפר בירעם – צוהר לעדה מארונית, לאומיותה הארמית ויחסיה עם מדינת ישראל (חלק שני) (מאי 2020)
* הכפר בירעם – בית הקברות של היישוב (חלק שלישי) (מאי 2020)
* ג'יש שבגליל העליון, כמחצית אוכלוסייתו נוצרית וכמחציתה מוסלמית (מאי 2020)
* הכפר איקרית שבגליל העליון ההררי המערבי (מאי 2020)
* כנסיות היישוב ביענה שבבקעת בית כרם (דצמבר 2020)
* שרידי המתחם הצלבני ביישוב דיר אל-אסד שבגליל (דצמבר 2020)
* תרשיחא שבגליל ההררי, הכפר שהפך להיות חלק מעיר (מרס 2021)
* הקהילה הנוצרית היוונית -קתולית שבחורפיש וכנסיותיה (מאי 2021)
* הכנסיות נוצריות באלְ-בֻקַיְעַה (פקיעין) ובאל מארג' (מח'ול) (אוגוסט 2021)

·

מורדות הגליל מערבי 
* כפר יאסיף ואבו סנאן, קהילות נוצריות, כנסיות ועוד (פברואר 2020)
* שרידי אל באסה, הכפר שהיה בגליל העליון המערבי (פברואר 2021)
* הפן הנוצרי של שפרעם (נובמבר 2021)
* אעבלין שבגליל התחתון המערבי, היישוב והפן הנוצרי שלו (מאי 2022)
* כנסיות הקהילות הנוצריות ביישוב ג'דידה – מכר שבגליל המערבי (יוני 2022)

 

 

גליל תחתון מרכזי
* טורען שבגליל התחתון המרכזי, היישוב והפן הנוצרי שבו (מרס 2020)
* מעלול, הכפר שהיה בגליל התחתון, שרידיו וכנסיותיו (יוני 2020)
* כפר כנא בגליל התחתון המרכזי, בקרוב ייהפך לעיר (אוקטובר 2021)
* הפן הנוצרי של יאפא של נצרת (יפיע), היישוב שבהרי נצרת (נובמבר 2021)
* העיר סכנין בלב בגליל התחתון המרכזי וגם המיעוט הנוצרי בסכנין וכנסיותיו (נובמבר 2021)
* גרעין העיר עראבה בלב הגליל התחתון המרכזי והכנסייה הנוצרית הנמצאת בו.(מרס 2202)
* הכנסייה הנוצרית בדיר חנא שבגליל התחתון המרכזי (מרס 2022)
* הכנסייה בשעב, יישוב שלא מגוררים בו נוצרים (יוני 2022)
* הקהילות הנוצריות בעלבון שבגליל התחתון (יוני 2022)
* הקהילה הנוצרית במע'ר שבגליל התחתון (יוני 2022)

 

עמק יזרעאל
* הקהילה הלטינית וכנסייתה בכפר מוקיבלה שבעמק יזרעאל (מרס 2022)

 

חיפה
* נוצרים בחיפה" – הרקע למיזם סיכום וריכוז (דצמבר 2019)
חיפה, מתחם הקהילה המרונית ובמרכזו כנסיית סנט לואי
חיפה, ארבע מתחמי העידה המלכיתית היוונית-קתולית
חיפה, הכנסיות הלטיניות (רומיות-קתוליות)
חיפה, מנזרי הכרמליטים על הכרמל
חיפה, הכנסייה הארמנית
חיפה, מתחם הקתוליים דוברי עברית
חיפה, מתחמי העידה האורתודוקסית
חיפה, מוסדות קתוליים: חינוך, בריאות, רווחה ואירוח
חיפה, מתחמי העדה האנגליקנית
חיפה, קהילות משיחיות יהודיות
חיפה, קהילות אוונגליות
חיפה, הכנסייה האורתודוקסית (הפרובוסלבית) הרוסית אליהו הנביא

 

עכו
עכו, כנסיות נוצריות (פברואר 2020)

 

יפו
* "נוצרים ביפו" – רקע למיזם, ריכוז, תובנות וסיכום (כמעט סופי) (מאי – יולי 2020)
* נוצרים ביפו – מראות ראשונים של המיזם
* יפו, מתחם הכנסייה האורתודוכסית ג'ורג' הקדוש
* יפו, תפילת פנטקוסט של הקהילה האורתודוכסית הערבית בכנסיית ג'ורג' הקדוש
* יפו, האגודה האורתודוכסית לצדקה ומתחמיה
* יפו, המנזר היווני אורתודוכסי מאר מיכאל וכנסיותיו
* יפו, מתחמי הכנסייה הארמנית: מנזר ניקולא הקדוש ובית העלמין
* יפו, כנסיית המנזר המרוני אנטוניוס הקדוש שבשכונת עג'מי
* יפו, מנזר הקופטי אנטוניוס הקדוש ממצרים
* יפו, המתחם הלטיני פטרוס הקדוש (המנזר והכנסייה)
* יפו, קהילת הקתוליים דוברי עברית
* יפו, מתחם הכנסייה הלטינית אנטוניוס הקדוש
* יפו, מתחם הכנסייה האנגליקנית פטרוס הקדוש
* יפו, מתחם כנסיית גברתנו של הבשורה המלכיתית (יוונית – קתולית)
* יפו, בתי העלמין הלטיני והיווני – קתולי בדרום העיר    ·

·

לוד
* לוד, סיור ברגל במרכז העיר העתיקה (מרץ 2019)
* לוד, סיור ברגל וברכב בעיר הישנה (אפריל 2019)
* לוד, חגיגות גאורגיוס הקדוש בכנסיית סנט ג'ורג' (נובמבר 2019)
* לוד, חגיגת גאורגיוס הקדוש (נובמבר 2021)

 

רמלה
* רמלה, החותם הנוצרי בעיר העתיקה (אוקטובר 2021)

 

הרי ירושלים
* מנזרים וכנסיות בכפר המוסלמי אבו גוש (יוני 2020)
* פגישה עם האב אולבייה במנזר הבנדיקטי באבו גוש (יוני 2020)

 

ירושלים
* שבת אור בירושלים (אפריל 2017)
* מצעד יום הזיכרון הארמני בירושלים (אפריל 2017)
* ירושלים, צלייני הפסחא 2019 במתחם כנסיית הקבר (אפריל 2019)
* ליטורגיקה ליל חג המולד בכנסייה הפרובסלבית במגרש הרוסים בירושלים (ינואר 2020)
* חג פנטקוס בכנסיית "השילוש הקדוש", הכנסייה הפרובוסלבית הרוסית שבירושלים (יוני 2022)

 

בקעת הירדן
קאסר אל יהוד
* עם אלפי הצליינים בחג ההתגלות (האפיפניה) בקאסר אל-יהוד (ינואר 2018)
* אתר הטבילה קאסר אל יהוד מקום אירועי חג ההתגלות (אפיפנה) (ינואר 2020)
* צלייני הכנסיות האורתודוכסיות והפרובוסליות בחג ההתגלות (אפיפנה) (ינואר 2020)
* אנשי הקהילה האריתריאית בישראל בחג ההתגלות (אפיפנה) (ינואר 2020)
* מאמיני הכנסייה הסורית – אורתודוקסית (הכנסייה הסיראנית ) בחג ההתגלות (אפיפנה) (ינואר 2020)
* קהילת הכנסייה האורתודוקסית האתיופית בחג ההתגלות (אפיפנה) (ינואר 2020)
* אתר קאסר אל יהוד (חורף 2022) (פברואר 2022)
מנזר דיר חג'לה
מנזר דיר חג'לה מדרום מזרח ליריחו,

******

מיזם זה טרם הסתיים כי עדין לא הגעתי לכל היישובים בהם מתגוררות הקהילות הערביות הנוצריות.

 

בכוונתי להמשיך ולהגיע ליישובים בהם ביקרתי אבל בתחושתי לא התעמקתי בלימוד אותם והם: ראמה, מעיליא וסמייע;

 

בכוונתי להמשיך ולהגיע ליישובים שטרם ביקרתי בהם: א-ריינה ועספיא.

 

בכוונתי לנסות להגיע ולמצוא את שרידי היישובים ערביים הנוצרים שהתקיימו עד שנת  1948 וטרם הגעתי אליהם: מוג'ידל, בירוה, דאמון, מנסורה וסוחמאתא.

 

לנצרת טרם הגעתי ואני מתכוון לבקר בה. לאור מורכבותו וריבוי הקהילות בעיר אדרש למספר ביקורים.

 

בכוונתי לנסות לחקור להגיע גם ליישובים בהם הייתה או עדין קיימת אוכלוסייה זעירה של ערבים נוצרים למשל אום אל-פחם

 

בכוונתי לנסות לחקור להגיע גם לשרידי כנסיות ביישובים לרמת הגולן בהם הייתה אוכלוסייה זעירה של ערבים נוצרים והם בניאס, עין קיניה ומג'דל שאמס

 

אני מקווה שיום אחד תהיה לי אפשרות והזדמנות אולי להרחיב את המיזם ולהגיע אל מקומות בהם מתגוררות קהילות נוצריות ביישובים בתחום הרשות הפלסטינית

*****

מידע כללי להרחבה 

הזרמים אליהם משתייכים הנוצרים הערבים בישראל
הכנסייה היוונית אורתודוכסית
הכנסייה היוונית-קתולית (המלכיתית)
הכנסייה הרומית קתולית (הלטינית)
הכנסייה האנגליקנית
הכנסייה באפטיסטית

מאמינים המגדירים עצמם נוצרים -ארמים
הכנסייה המרונית

כנסיות נוספות
הכנסייה האורתודוכסית (הפרובוסלבית) הרוסית
הכנסייה הארמנית
הכנסייה הקופטית
הכנסייה האתיופית 

*****

הכנסייה היוונית אורתודוכסית

"הכנסייה היוונית אורתודוקסית" מונה את כל הכנסיות הדבקות במסורת התאולוגית, הרוחנית והטקסית הביזנטית-מזרחית ששורשיה בארבעה המוקדים הקדומים (הראשונים) של הנצרות :
* הפטריארכיה של קונסטנטינופול, הניצבת סמלית בראש הדת כולה,
הפטריארכיה של אנטיוכיה (סוריה) (שהתפצלה בשעתו מהסורים האוריינטלים),
הפטריארכיה של אלכסנדריה (מצרים) (שהתפלגה מן הכנסייה הקופטית)
הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים.

 

הכנסייה האורתודוכסית קיבלה את החלטותיהן של כל שבע המועצות האקומניות שהתכנסו מהמאה הרביעית עד למאה השמינית לספירה. מאחר שבירת האימפריה הרומית המזרחית הייתה קונסטנטינופול, הוכר הפטריארך של עיר זו, שכונתה רומא החדשה, כמנהיג המורם מעל לאחרים. גם כיום ידועה הכנסייה ככנסיית “רום” (קונסטנטינופול בשמה הערבי). אף שהפטריארכיות שנוספו במשך השנים שמרו על עצמאותן והחזיקו במאפיינים ייחודיים, שוררת ביניהן זיקה עמוקה בתחומי האמונה והתיאולוגיה ובנוסח התפילה.

 

גם הכנסייה הלאומית של יוון והכנסייה הלאומית של קפריסין חולקות מסורת זו. הכנסייה הלאומית של אלבניה מכילה קהילות רבות המשתמשות ביוונית.

 

לכל אלו יש גם את האפארכיות שלהן מעבר לים, כמו הפטריארכיות היווניות-אורתודוקסיות באמריקה ובאוסטרליה (להבדיל מהאפארכיות הרוסיות-אורתודוקסיות וכולי שם, הגדולות יותר) הכפופות ישירות לקונסטנטינופול.
מעמד של כנסייה בנצרות אורתודוקסית ובכנסיות המזרחיות הקדומות היה אוטוקופאלי (כנסייה עצמאית) לפיו ראש הכנסייה אינו כפוף לאף מנהיג דתי אחר, מחוץ למדינה. הכנסייה בוחרת בעצמה את ראשה ואת ארכיבישופיה או המיטרופוליטים שלה.

 

כיום חמש עשרה הן כנסיות עצמאיות (אוטוקפליות). על-פי מסורת עתיקה, סדר מניינן של הכנסיות הוא של אלה מהמקומות הבאים: קונסטנטינופול (קושטא), אלכסנדריה, אנטיוכיה, ירושלים, רוסיה, גיאורגיה, סרביה, רומניה, בולגריה, קפריסין, יוון, אלבניה, פולין, צ'כיה ואוקראינה. אין שום תלות בין הכנסיות, וכאמור הן כפופות לשלטון מקומי בלבד. הכנסיות האוטוקפליות עצמאיות במישור המנהל הדתי והמשפטי כלפי כל סמכות כנסייתית אחרת. בראשן עומד, לפי המקרה, פטריארך, אפיפיור (באלכסנדריה), קתוליקוס (בארמניה, גאורגיה) או ארכיבישוף.

 

הכנסיות האוטקפליות נחשבות לשוות זו לזו, אך פטריארך קונסטנטינופול נחשב לראשון בין שווים.

 

הכנסייה הנוצרית-אורתודוקסית המזרחית היא הקהילה הנוצרית השנייה בגודלה בעולם (לאחר הכנסייה הקתולית) ויש בה כ-250 מיליון מאמינים המאוחדים במסורת תיאולוגית וליטורגית קדומה. הכנסייה חובקת עולם וכוללת 15 כנסיות עצמאיות שגבולותיהן הגאוגרפיים, התרבותיים והלאומיים מוגדרים היטב

הכנסייה היוונית-אורתודוכסית של ירושלים

הכנסייה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים  ששמה המלא הוא "פטריארכית עיר הקודש ירושלים וכל פלסטין, סוריה, מעבר לנהר הירדן, כנא שבגליל, וציון הקדושה", זכתה למעמד “אם הכנסיות” כבר במאה הרביעית,  בהיותה הממשיכה הישירה של כס יעקב הקדוש (אחי ישוע בברית החדשה),  הבישוף הראשון של ירושלים. במאה החמישית הועלה בישוף ירושלים למעמד של פטריארך.

 

הפטריארך היווני-אורתודוקסי בארץ הקודש חולש על מדינת ישראל, על שטחי הרשות הפלסטינית, על ממלכת ירדן ועל חצי  שטח האי ערב.

 

הקהילה הערבית האורתודוכסית היא הגדולה מבין הקהילות הנוצריות בארץ, וכן רבים מחברי הכנסיות האחרות רואים בכנסייה זו את שורשיהם.

 

הסמכות העליונה של הכנסייה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים מכונה “הסינוד” (אספה, מועצה, מיוונית) וחברים בה שבעה עשר בישופים בכירים, הבוחרים את הפטריארך. עקב חשיבותה ההיסטורית והסמלית של ירושלים זוכה הפטריארך שלה להערכה מיוחדת מצד עמיתיו – הפטריארכים האורתודוקסים שבאנטיוכיה, אלכסנדריה וקונסטנטינופול.

 

הכנסייה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים מופקדת על המקומות הקדושים ומקיימת נוכחות רצופה בת 1,700 שנים בשתי הכנסיות החשובות ביותר בארץ הקודש: כנסיית הקבר הקדוש (כנסיית התחייה בשמה היווני) בירושלים וכנסיית המולד בבית לחם.

 

הכנסייה מקיימת את תפילותיה על פי הנוסח הביזנטי ביוונית, ומשמרת את לוח השנה היוליאני, המאחר בשלושה עשר יום אחר הלוח המערבי-גרגוריאני. אף שמרבית הנוצרים הנמנים עם הכנסייה היוונית אורתודוקסית בארץ הקודש הם ערבים, מנהלים אותה בישופים ממוצא יווני. גם נזירים רבים הם יוונים ואילו רוב כוהני הדת הקהילתיים הם ערבים.

 

יש מאמינים המדגישים את היותם ערבים-אורתודוקסים ולא יוונים-אורתודוקסים ועובדה זו היא סלע מחלוקת חריפה בין בני העידה הערבים בארץ ובין הפאטריארכיה היוונית בארץ. באמצע המאה ה-20 החלה הכנסייה היוונית-אורתודוקסית לערוך בקהילות מקומיות רבות את התפילה בערבית לטובת מאמינים שאינם מבינים יוונית.

 

הפאטריכיה מנהלת רשת של בתי ספר במקומות שונים ומפעילה גם מרכזים לשירותים חברתיים וסמינר להכשרת כוהני דת על הר ציון.

 

מסיבות היסטוריות ופוליטיות פועלות משלחות של פטריארכיות נוספות בארץ הקודש באופן נפרד מקיימות נוכחות בולטת בארץ הקודש והן הכנסייה הרוסית-אורתודוקסית והכנסייה הרומנית-אורתודוקסית . את מנזר המצלבה בירושלים בנתה הכנסייה האורתודוקסית הגיאורגית, אך מאחר שנוכחותה של כנסייה זו נחלשה במהלך השנים נרכש המנזר בידי הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית. עם זאת, כל הכנסיות האורתודוקסיות מכירות בסמכות הפטריארך היווני-אורתודוקסי וכל פעילותן בארץ הקודש מתואמת עמו.

חלק גדול מכנסיות
הקהילות היווניות – אורתודוכסיות
בגליל נקראות על שם
גאורגיוס הקדוש (מאר ג'ריאס)

גאורגיוס הקדוש שחי בין סוף מאה השלישית וראשית המאה הרביעית הוא קדוש נוצרי הנחשב לקדוש החשוב ביותר בנצרות האורותודוקסית.

 

גאורגיוס הוא הקדוש הפטרון של כמה ארצות: אנגליה, אתיופיה, גאורגיה, מונטנגרו, ליטא וקטלוניה וכן של כמה ערים, ובהן מוסקבה, גנואה ובמברג.

 

החל מן המאה ה-12 נפוצו אגדות, על-בסיס המסופר בחזון יוחנן (פרק י"ב, 7-9) בברית החדשה, שם מתוארת מלחמתו של שר המלאכים מיכאל בתנין. גאורגיוס על-פי האגדה הציל נערה מידי דרקון אכזר והרג את הדרקון.

 

אין מקורות היסטוריים מהימנים המספרים את סיפור חייו של גאורגיוס הקדוש. על פי המסורת והאגדות עליו הוא נולד למשפחה נוצרית בסוף המאה השלישית. אביו היה מקפדוקיה (היום תורקיה) ושירת כקצין צבא. אמו הייתה מלוד. לאחר שאביו נהרג במלחמה חזרה אמו לעיר מולדתה עם בנה, שחינכה בעצמה. גאורגיוס המשיך את דרכי אביו, הצטרף לצבא ועלה בסולם הדרגות. בסוף שנות העשרים לחייו הוא כבר נשא דרגת קצונה והוצב בניקומדיה כחבר במשמר האישי של הקיסר דיוקלטיאנוס.

 

לפי סיפורי הקדושים, בשנת 302 פרסם דיוקלטיאנוס צווים המורים לאסור כל חייל נוצרי בצבא ומחייבים כל חייל אחר להשתתף בפולחן הקיסר ולהקריב קורבן לאלים הרומיים. גאורגיוס הקדוש צווה ליטול חלק בדיכוי הנוצרים אך במקום זאת התוודה כי הוא נוצרי וביקר את החלטת הקיסר. דיוקלטיאנוס ניסה להמיר את דתו של גאורגיוס והציע לו כסף ואדמה כדי שישתתף בפולחן הרומי. גאורגיוס סירב והקיסר ציווה על המתתו בעינויים כבוגד. לאחר עינויים קשים נערף ראשו של גאורגיוס על חומת ניקומדיה ב-23 באפריל 303. הקיסרית אלכסנדרה וכוהן הדת אתנסיוס שצפו בסבלו, השתכנעו ממסירות הנפש שלו והתנצרו גם הם, למרות שידעו כי יוצאו להורג. גופתו של גאורגיוס הובאה ללוד, עיר מולדת משפחתו, ושם הוא נקבר כקדוש מעונה.

 

מקור . הפניות

 

כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון ( "כניסת מאר ג'ריס") בלוד נבנתה לראשונה בתקופה הביזנטית, נהרסה מספר פעמים והוקמה לאחרונה במאה ה-19. מדי שנה ב-16 בנובמבר מתקיימות בכנסייה "חגיגות גאורגיוס" הקדוש נקראות גם "חג סנט ג'ורג'"  וגם "חגיגות לוד". לפירוט והרחבה ראו לוד, חגיגות גאורגיוס הקדוש בכנסיית סנט ג'ורג'

******

הכנסייה היוונית-קתולית (המלכיתית)

הכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית (בערבית: רום קתוליק) היא כנסייה אוניאטרית העומדת בפני עצמה שהסתפחה למרות הכנסייה הקתולית לאחר שהתפצלה במאה ה-18 מן הכנסייה האנטיוכית.
מקור והפניות

 

הכנסייה האנטיוכית ידועה גם ככנסייה היוונית-אורתודוקסית של אנטיוכיה היא אחת מחמשת זרמי הכנסייה (הפנטארכיה). ארבע מתוך חמש הפנטארכיות בעולם העתיק היו בתחומי האימפריה הביזנטית והחמישית הייתה בקיסרות הרומית המערבית: ארבע האחרות הן הפטריארכיה של אלכסנדריה (הקופטית), הפטריארכיה של ירושלים  (כיום מפולגת בין השאר בין לטינית ויוונית-אורתודוקסית), הפטריארכיה של קונסטנטינופול והפטריארכיה של רומא. חמש כנסיות אלה היוו את בכנסייה הנוצרית המאוחדת לפני פילוגה במאה ה-11 בין הנצרות הקתולית במערב לבין הנצרות האורתודוקסית במזרח.

 

הכנסייה האנטיוכית היא כנסייה אוטופלית, כלומר, הפטריארך של אנטיוכיה אינו כפוף לבעל סמכות עליונה ממנו בנצרות האורתודוקסית.

 

הכנסייה האנטיוכית טוענת כי היא היורשת הלגיטימית היחידה לקהילה הדתית בראשיתה של הנצרות שהוקמה באנטיוכיה (צפון סוריה של ימינו) על ידי השליחים פטרוס ופאולוס. מולה עומדת כנסייה נוספת הטוענת טענה זו – הכנסייה הסורית-אורתודוקסית (האשורית). הפיצול בין שתי הכנסיות (עוד טרם פילוג הכנסייה הנוצרית), התרחש על רקע הוויכוח על טיבו של ישו בוועידת כלקדון במחצית המאה החמישית (שנת 451)  שבה נקבעה הדוקטרינה הדיופיזיטית, קרי לישו היו שני טבעים שונים, אלוהי וגשמי הנפרדים מהותית אך בלתי-נפרדים ונמצאים בגוף אחד.

 

מקור והפניות

 

המונח מלכיתים משמש לציון מספר כתות נוצריות במזרח התיכון השייכות לנצרות המזרחית הקתולית.  מקור השם הוא במילה הסורית העתיקה "מלכאיא", שפירושה "מלכותי". במקור שימש המונח ככינוי גנאי בעקבות הפיצול החריף שחל בנצרות המזרחית לאחר ועידת כלקדון במחצית המאה החמישית. מתנגדי הוועידה השתמשו בו כדי לציין את אלה שתמכו בהחלטות הוועידה ובקיסרות הביזנטית, ולא ברור באיזו תקופה החלו המלכיתים לכנות את עצמם בשם זה.

 

המלכיתים היו ברובם עירוניים דוברי יוונית שחיו במערב הלבנט ובמצרים, שלא כמו מתנגדי ועידת כלקדון דוברי הסורית והקופטית, שהיו ברובם כפריים.

 

הכנסייה המלכיתית חולקה לשלוש פטריארכיות היסטוריות – אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים, שהיו כפופות לפטריארך של קונסטנטינופול. מתנגדי ועידת כלקדון מקרב הכנסיות המזרחיות הקדומות ייסדו פטריארכיות משלהם באלכסנדריה (הכנסייה הקופטית אורתודוקסית), ובאנטיוכיה (הכנסייה הסורית אורתודוקסית).

 

החל מאמצע המאה -14 פעלו אנשי דת קתולים בדמשק ובאזורים אחרים, והחלו להמיר בחשאי את הכהונה האורתודוקסית לקתוליות. בתקופה זו הפיצול בין הכנסייה המזרחית למערבית לא היה מוגדר, ומרבית המומרים המשיכו לפעול גם בתוך הכנסייה האורתודוקסית.

 

במחצית המאה ה-18, לאחר מספר מהלכי השתלטות קתולית על הפטריארכיה והכרת האפיפיור בה, הייתה הכנסייה המלכיתית מפוצלת בין האורתודוקסים, שהמשיכו להכיר בסמכותו של הפטריארך של קונסטנטינופול, לבין הקתולים, שהכירו בסמכותו של האפיפיור ברומא. כיום, רק הקבוצה הקתולית ממשיכה לכנות עצמה מלכיתית.

 

כאמור, מאמיני הכנסייה היוונית-קתולית, הקרויים מלכיתים, הם בעלי מוצא מעורב יווני ומזרח-תיכוני ונחשבים, צאצאי ראשוני הנוצרים באנטיוכיה הסורית מן המאה הראשונה לספירה.

 

המלכיתים מגדירים עצמם כ"קתולים מזרחיים מקיימי פולחן ביזנטי" – הם כפופים לאפיפיור ולוותיקן אך זוכים תחת כנפיהם לאוטונומיה פולחנית במסגרתה הם משמרים את המנהגים והליטורגיה שמקורותיהם בנצרות המזרחית קדומה.

 

מספר המשתייכים לכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית נאמד בכ-1.5 מיליון, כמחציתם בארצות המזרח התיכון השונות (בעיקר לבנון, סוריה, ירדן, ישראל והרשות הפלסטינית) וכמחציתם מהגרים מארצות אלה (וצאצאיהם) שנפוצו ברחבי העולם – בעיקר במדינות מערב אירופה, צפון אמריקה ודרום אמריקה.

 

במדינת ישראל היוונים-קתולים הם כיום העדה הנוצרית הגדולה ביותר ומספרם מוערך כ-80,000. הארץ מחולקת לשני מחוזות כנסייתיים.

 

מחוז צפון שבו מתגוררים מרבית היוונים-קתולים בישראל: בערים (שפרעם, נצרת, חיפה, עכו) בכפרי הגליל בהם כולם מלכיתים (פסוטה מעיליא) ביישובים מעורבים אחרים (עילבון, אעבלין, תרשיחא, ראמה, בוקיעה, יפיע וכפר יאסיף) ביישובים בהם רוב מוסלמי מוחלט (בעינה, תורען, דיר חנא, ג'דידה, כפר מכר, סכנין, ריינה, עראבה) בכפר הדרוזים (חורפיש ופקיעין עספיא),

 

מחוז ירושלים שבו מיעוט קטן מאד נמצא בערים ירושלים וביפו.

 

בראש מחוז הפטריארכיה בירושלים עומד סגן (ויקאר) הפטריארך המלכיתי ותוארו הרשמי "הפטריארך המלכיתי (יווני קתולי) של אנטיוכיה ושל כל המזרח, אלכסנדריה וירושלים".

 

הוא אחד מחמישה כהני דת נוצריים הנושאים בתואר "פטריארך אנטיוכיה", והוא כפוף ישירות לאפיפיור. מקום מושב הפטריארכיה כיום בדמשק, סוריה.

 

"הפטריארך המלכיתי (יווני קתולי) של אנטיוכיה ושל כל המזרח, אלכסנדריה וירושלים" החולש גם על הקהילות בבית לחם, ברמאללה, יפו, ובכפרי הרשות הפלסטינית בגדה המערבית

 

מאז שנת 2017 בראש מחוז הפטריארכיה בירושלים עומד הפטריארך יוסוף עבסי. 

 

בראש המחוז הצפוני שכאמור, מספר המאמינים המתגוררים בו גדול באופן ניכר ממספרם במחוז ירושלים, עומד הארכיבישוף של עכו, חיפה נצרת והגליל ומושבו בחיפה.

 

מאז מרס 2019 משמש בתפקיד הארכיבישוף האב יוסף מאתא מהכפר עילבון.

 

מרבית היוונים-קתולים בישראל בצפון הארץ: בערים שפרעם, נצרת, חיפה, עכו; בכפרי הגליל בהם כולם מלכיתים: פסוטה מעיליא וגם ביישובים מעורבים אחרים, עילבון, עוספיה, חורפיש,  תרשיחא, ראמה, בוקיעה, תורען,  יפיע וכפר יאסיף;. קהילות קטנות נמצאות גם ביישובים בהם רוב מוסלמי בעינה, דיר חנא, ג'דידה, כפר מכר, סכנין, עארבה, ריינה מיעוט קטן מאד נמצא בירושלים.

****

הכנסייה הרומית קתולית (הלטינית)
ומרכיביה בארץ הקודש

הכנסייה הרומית-קתולית במזרח התיכון מכונה הכנסייה הלטינית על שם השפה שבה נערכו בעבר תפילותיה. האפיפיור, שמקום מושבו ברומא הוא הסמכות העליונה של כנסייה זו בכל ענייני הדת, הרוח והמנהל. למרות ש מרכזה הדתי והמנהלי של הכנסייה הרומית-קתולית נמצא ברומא, ירושלים היא מרכז רוחני בעל חשיבות ראשונה במעלה, כפי שמעידים המוני הצליינים, הנזירות והנזירים ותלמידי הדת הנוהרים אל העיר.

 

למעשה, הכנסייה הלטינית היא רק ביטוי טקסי אחד מתוך כמה נוסחי תפילה אחרים (לא לטיניים) של הכנסייה הקתולית. בישראל שהיא ארץ הקודש בפרט ובמזרח התיכון בכלל הערבית, היא השפה הנפוצה ביותר בטקסי הכנסייה הקתולית. השימוש המלא בלשון זו ה החל בשנת 1975, לאחר שמועצת הוותיקן השנייה החליטה על שימוש בשפות המקומיות במקום בלטינית.

 

הנוכחות לטינית בארץ הקודש, התחילה, כנראה במאה הרביעית– האב הירונימוס הקים אז מנזר בבית לחם. מסוף המאה ה-11 ואילך, בעת שלטון הצלבנים בארץ-ישראל,  החלו להגיע לארץ הקודש הצליינים הראשונים מאירופה המערבית והדרומית. במאה ה-12 השליטו הצלבנים את הנצרות הלטינית על ארץ הקודש במשך כמעט מאתיים שנה עד כיבוש הארץ על ידי המוסלמים, הממלוכים. אף שלבסוף גורשו על ידי המוסלמים, הנוכחות הלטינית בארץ הקודש מעולם לא נעלמה לחלוטין.

 

גידולה המתמיד של הקהילה הלטינית, כמו גם העניין המערבי בארץ הקודש, שהלך וגבר במאה ה-19, הובילו לפרסומו בשנת 1847 של צו רשמי בחותם האפיפיור פיוס התשיעי, שהורה על  חידוש הפטריארכיה הלטינית של ירושלים. 

 

כיום מייצגים את הנצרות הלטינית ארבעה גורמים:
* הפטריארכיה הלטינית בענייני שירותי דת, חברה וקהילה;
*  מסדר הפרנציסקנים – מקומות קדושים;
*  המשלחת האפיפיורית – נציגות פוליטית של מדינת ותיקן;
*   מסדרי נזירים ונזירות רומיים-קתוליים – המחזיקים ומפעילים מנזרים, בתי הארחה ומוסדות חינוך, סעד ורווחה ועוד.

 

הפטריארכיה הלטינית –הצלבנים הקימו את הכנסייה הלטינית ההיררכית בירושלים. כאשר הגיעו אליה ב-1099 הם גירשו את הפטריארך היווני-אורתודוקסי ומינו תחתיו את הפטריארך הלטיני הראשון של ירושלים, ארנולף הראשון. בשנת 1187, עם הגיע הצבאות המוסלמיים, גורש הפטריארך הלטיני מירושלים והפטריארך היווני-אורתודוקסי שב אליה. בעקבות מסעי הצלב הגיעו לארץ הקודש נציגי המסדר הפרנציסקני כדי להגן על המקומות הקדושים (ראו להלן).

 

גידולה המתמיד של הקהילה הלטינית, כמו גם העניין המערבי בארץ הקודש, שהלך וגבר במאה ה-19, הובילו לפרסומו בשנת 1847 של צו רשמי בחותם האפיפיור פיוס התשיעי, שהורה על  חידוש הפטריארכיה הלטינית של ירושלים.

 

הכנסייה הלטינית הקימה במהלך השנים בארץישראל קהילות בערים ובכפרים רבים ופעלה במיוחד לעיצוב כהונה דתית ערבית-מקומית לשירות הקהילות. הכנסייה מספקת שירותים רב-לשוניים לצליינים הבאים לארץ הקודש ולתושבים זרים.

 

הנציג הרומי-קתולי העליון בארץ הוא הפטריארך הלטיני היושב ברובע הנוצרי בירושלים (סמוך לשער החדש) ומנהל את ענייני הכנסייה. הוא  משמש ארכיבישוף אך נושא את התואר המזרחי פטריארך. כיום מכהן פטריארך ערבי הנעזר בארבעה סגנים בישופים, הממונים על ארבעה מרכזיםישראל (מושב הבישוף בנצרת), השטחים הפלסטיניים (מושב הבישוף בירושלים), ירדן (מושב הבישוף בעמאן) וקפריסין (את הפטריארך מייצג כוהן דת פרנציסקני). מאז 2003 פועל בישראל גם סגן הפטריארך הלטיני הממונה על הקהילות הקתוליות הדוברות עברית הנמצאות בכמה ערים בארץ. בכנסייה הלטינית משרתים כוהני דת  מלאומים שונים, רבים מהם ערבים (בעיקר ירדנים ופלסטינים).

 

המסדר הפרנציסקני (שומרי ארץ הקודש) – פרנציסקוס הקדוש מאסיזי (כפר במחוז אומבריה באיטליה) הגיע לארץ הקודש בזמן מסעי הצלב. הנזירים הפרנציסקנים החיים לפי רוחניותו מקיימים נוכחות רצופה בארץ הקודש משנת 1333. צו אפיפיורי משנת 1342 הקנה להם את הסמכות לשמור על ארץ הקודש מטעם הכנסייה הקתולית, ולפיכך מכונה המסדר המקומי קוסטודיה די טרה סנטה – משמרת ארץ הקודש.

 

עד המאה ה-19 שימש המסדר הפרנציסקני נציגות קתולית יחידה בארץ הקודש. הקמת הפטריארכיה הלטינית ב-1847 יצרה מתחים בינה לבין המסדר הפרנציסקני, שייצג עד אז את הכנסייה הלטינית. הפטריארך הלטיני אחראי אמנם על קהילתו הלטינית, אולם ראש המסדר הפרנציסקני, הקוסטוס (שומר) של ארץ הקודש, מחזיק בידיו את הזכויות במקומות הקדושים.

 

מעבר לתפקידם של חברי המסדר בשמירה על המקומות הקדושים, בניהול הטקסים הנערכים בהם ובשמירה על נגישותם לצליינים פועלים חברי המסדר למען האוכלוסייה הנוצרית המקומית. הם הקימו רשת בתי ספר (המכונה טרה סנטה), דואגים לארגון פעילות חינוכית בלתי פורמלית ומושיטים סיוע כספי ורפואי.

 

המשלחת האפיפיורית (נציגות הוותיקן) – הוותיקן הקים את הנציגות האפיפיורית בירושלים במחצית הראשונה של המאה ה-20, ובראשה עומד בישוף. בשנת 1993 כוננו יחסים דיפלומטיים בין מדינת ישראל למדינת הוותיקן. הבישוף העומד בראש הנציגות מכונה הנונציו (תואר מקביל לשגריר) במגעיו עם ישראל והנציג האפיפיורי במגעיו עם הרשות הפלסטינית.

 

המשרד במנזר פטרוס הקדוש ביפו משמש את שגרירות הוותיקן בישראל; מטה הנציגות האפיפיורית  נמצא על הר הזיתים בירושלים.

 

מסדרי נזירים ונזירות קתוליים– ארץ הקודש היא גם ביתם של מסדרים דתיים רומיים-קתוליים רבים המפעילים מנזרים, בתי הארחה לצליינים, בתי התבודדות, מוסדות סעד, בתי חולים, בתי ספר ומוסדות מחקר והשכלה גבוהה

 

מוסדות החינוך הקתוליים (שמספרם בארץ הקודש קרוב ל-80) נמנים בין בתי הספר הטובים ביותר במגזר הערבי, ובהם מוסדות של האחיות סנט ג’וזף, אחיות המחרוזת, מוסדות של הנזירים הכרמליטים, האחיות הסלזיאניות, אחיות סנטה אנה ועוד. בבית לחם פועלת אוניברסיטה קתולית המנוהלת על ידי אחי בית הספר הנוצרי (“פרייר”).

 

******

הכנסייה האנגליקנית

הכנסייה האנגליקנית (Church of England) היא המוסד הנוצרי התאולוגי הרשמי של אנגליה.

 

הכנסייה נוסדה רשמית בפרישת אנגליה מהכנסייה הקתולית במאה ה־16, אך היא מתייחסת לעצמה כאחת מכנסיות הרפורמציה מחד (מכיוון שאינה מקבלת את סמכות האפיפיור ומושפעת מתאולוגית הרפורמציה); אך גם כהמשך ישיר של הכנסייה המסורתית שהייתה קיימת באנגליה (ולפיכך לא כנסייה חדשה).

 

כנסיית אנגליה היא גם "מוסד האם" של הכנסיות שנסתעפו ממנה ברחבי העולם, השייכות ל"קומיוניון האנגליקני" (Anglican Communion). בראש הכנסייה עומד הארכיבישוף מקנטרברי.

 

עקרונות כנסיית אנגליה שונים מאלו של הקתוליות. ההבדלים העיקריים הם הסמכת נשים לכמורה (לא בארץ ישראל ובמזרח התיכון) וחוסר הנאמנות לאפיפיור.

 

כנסיית אנגליה שונה מהכנסיות הפרוטסטנטיות הנוספות בעיקר בצורת ההסמכה לכמורה, במבנה התפילה, שמורכב מתרגומים אנגליים של תפילות טרום־רפורמיות, וההזדהות עם עקרונות האמונה הקתוליות. הכנסייה אינה נוטלת צד בוויכוח בין הפרוטסטנטים לקתולים.

הכנסייה האנגליקנית בישראל

הכנסייה האנגליקנית תקעה יתד בארץ הקודש בשנת 1841, עם חתימתו של הסכם בין אנגליה לפרוסיה.

 

בשל קשיים שהערימו העותמאנים החליטו שתי המדינות להקים בישופות משותפת לכנסיות האנגליקנית והלותרנית ועל שליחתו לירושלים של בישוף אחד מטעמן.

 

הבישוף הפרוטסטנטי הראשון בירושלים היה היהודי המומר הבישוף אלכסנדר, שנולד גרמניה אך התחנך לנצרות באנגליה וכך היה מועמד פשרה בין הגרמנים הלותרניים לאנגליקנים.

 

מאותה עת החלה הכנסייה בפעולותיה ליצירת קהילה מקומית – בניית כנסיות, בתי ספר, בתי חולים ומרכזים אחרים.הכנסייה האנגליקנית שאפה לגרום להמרת דתם של יהודים ומוסלמים בארץ הקודש.

 

כאשר הדבר לא צלח בידה היא פנתה למאמינים האורתודוקסים והקתולים כדי להקים קהילה מקומית.

 

לאחר הפיצול הבישופות הלותרנית-אנגליקנית בשנת 1886 המשיכה הכנסייה האנגליקנית להחזיק בכנסייה הפרוטסטנטית הראשונה שנבנתה בירושלים במשותף, כנסיית המשיח שליד שער יפו.

 

כן בנתה הכנסייה האנגליקנית מרכז חדש במזרח ירושלים, מתחם קתדרלת סנט ג'ורג'.המשמש גם למושב הבישוף האנגליקני.

 

משנת 1957 עלה מעמדה של ירושלים לארכיבישופות ומשנות ה-70 עומד הבישוף הירושלמי בראש הכנסייה העצמאית של המזרח התיכון וירושלים.

 

הכנסייה האנגליקנית הייתה בין הכנסיות הראשונות שמינו בישוף ערבי מקומי, בשנת 1976, וראשיה מילאו תפקיד חשוב בעניינים ערביים מקומיים.

 

הכנסייה העצמאית של המזרח התיכון וירושלים שנקראת גם דיוקסיית ירושלים נמצאת בארבע מדינות: ישראל, ירדן, סוריה ולבנון וגם בתחום הרשות הפלסטינית בגדה המערבית ורצועת עזה. והיא מונה כמעט שלושים קהילות.

 

מאז יוני 2020 הכומר חוסאם אליאס הוא הבישוף המחוז האפיסקופלי של ירושלים. הוא הבישוף האנגליקני ה-15 בירושלים. הוא נולד בחיפה ב-1974 וגדל בשפרעם

 

*****

הכנסייה המרונית

המארונים לפי ההגדרה הרשמית המסתמכת על ספרי ההיסטוריה של הארמים, הם בני הלאום הארמי, המשתייכים לכנסייה האנטיוכית ארמית מארונית-נוצרית, השייכת לנצרות המזרחית קתולית, המקבלת את מרות האפיפיור.

 

על פי המסורת הכנסייה המרונית נוסדה במאה הרביעית על ידי מאר מרון, נזיר ארמי שנודע בגלל חייו המופתיים, רוחניותו  והנסים שפעל. מרון נולד באמצע המאה הרביעית והלך לעולמו בעשור הראשון של המאה החמישית.

 

המארונים הם אחת הקבוצות הלאומיות והדתיות העיקריות והאותנטיות בלבנון. מוצאם האתני של המארונים לפי הגדרת הכנסייה הוא מעמי ארם והפיניקים, ששמר על קיומו וזהותו בהרי הלבנון בעלי הטופוגרפיה והגישה הקשה במשך 1,600 שנים. אמנם, הצטרפו אל העם הזה, שמונה כיום כ -15 מיליון בעולם, מספר משפחות קטנות מלאומים אחרים כמו רומאים ויוונים אבל זה לא השפיע עליהם והם המשיכו לשמר את לאומיותם, דתיותם ותרבותם הארמית-מזרחית המיוחדת עד המאה ה-20, בגלל התבדלותם בהרים ואי-כניעתם לכובשים השונים שכבשו את אזורם. הם אינם רואים את עצמם ערבים.

 

כיום, הכנסייה המארונית היא חלק מהכנסייה הקתולית, אם כי משום שהקשר בין הכנסיות נוצר רק במאה ה-12 נהוג לכלול את הכנסייה המארונית ברשימת הכנסיות האוניאטיות (הכנסיות מאוחדות – הכנסיות המזרחיות שקיבלו את מרות האפיפיור בתקופה מאוחרת).

 

משך השנים היו ניסיונות של הכנסייה הקתולית ללטיניזציה של התפילה שפסקו רק לאחר מועצת הוותיקן השנייה, אבל המארונים שמרו על הליטורגיה הסורית של אנטיוכיה המבוססת על הניב הארמי־סורי, (שפה שהמארונים עצמם דיברו בה עד המאה ה-18). חלק גדול מהתפילה כיום נאמר בערבית (השפה הרשמית של לבנון).

 

כיום המארונים, ארמים נוצרים דוברי מבטא מתבסס על דקדוק ארמי ברובו ומתערובת של הרבה מילים ארמיות (שפתם המקורית) וערביות (כתוצאה מהכיבוש הערבי המוסלמי), מעט טורקית (מהתקופה העות'מאנית) וגם הרבה צרפתית (מהתקופה הקודמת של המנדט הצרפתי), הם אחת הקבוצות הלאומיות והדתיות העיקריות והאותנטיות בלבנון.

 

בראש הכנסייה המרונית עומד הפטריארך המארוני של אנטיוכיה ושמו בישארה אל-ראעי שמושבו בבקרקה צפונית לביירות. מאז עצמאות לבנון מסתפק הפטריארך בשלטון דתי. הפטריארך נבחר על ידי הבישופים של הכנסייה המארונית והמינוי מקבל את אישור האפיפיור. לכנסייה המארונית יש נציגות פטריארכלית בירושלים (נוסדה ב-1895) בדמשק ובפריז.

 

בכנסייה המארונית יש כיום אחד־עשר מסדרי נזירים, רובם של נזירות. המנזר המארוני הראשון לגברים נוסד ב-1695, והמנזר הראשון לנשים ב-1895.

 

הדיאקונים וכהני הדת של הכנסייה המארונית אינם מחויבים לפרישות בניגוד למקביליהם בכנסייה הקתולית. לעומת זאת, הנזירים והבישופים (שנבחרים מבין חברי המנזרים) מחויבים להישאר רווקים.

 

במהלך הדורות, האפיפיורים לדורותיהם הכריזו על שלושה נזירים מארונים "קדושים של הכנסייה הקתולית" והם שרבל מכלוף (הוכרז קדוש ב-1977), רפקה אר-ראיס (הוכרז קדוש ב-2001) ונימטולה יוסף אל-הרדיני (הוכרז קדוש ב-2004). כמו כן הוכרזו נזירים מארונים נוספים כ"מבורכים" (קדושים זוטרים במינוח של הקתולים), ביניהם שלושה נזירים מארונים שנרצחו בטבח של 1860.

 

קיימות הערכות שונות על מספר המארונים בעולם. האומדנים נעים בין 7.5 מיליון ל-15 מיליון. מספר המארונים החי בלבנון כיום מוערך בין 640,000 ל-850,000 והם מהווים כ-23% מהאוכלוסייה. בסוריה חיים כ-40,000 מארונים בשלוש דיוקסיות, חלב, דמשק ולטקיה. בקפריסין קיים מיעוט מארוני המדבר ערבית בניב מארוני־קפריסאי. הם מוכרים באי כמיעוט דתי והקהילה בוחרת מתוכה נציג לבית הנבחרים. מוצאם כנראה מהמארונים שהתלוו לצלבנים.

 

ערב קום מדינת ישראל, התגוררו בארץ ישראל המנדטורית בין 5,000 ל-6,000 מארונים בשלושה כפריים כפר בירעם, ג'יש ומנסורה והשאר בערים חיפה (3,500  – 4,000 נפש) יפו ומעט בירושלים. מרכזי נציגותם היו בחיפה וביפו וכולם היו נתונים למרותו של הפטריארך המארוני שבלבנון. בניגוד לאחיהם בלבנון, שהיו פעילים ביותר בחיים הציבוריים והמדיניים, לעיתים תוך התנגדות לכיוונים ערביים-לאומניים, המארונים בארץ ישראל כמעט שלא השתתפו בתנועה הלאומית.

 

כיום, קהילה מארונית בישראל כוללת כ-6,700 אנשים ורובם מתגוררים בחיפה (כ-3,500 נפש), בג'יש בו גרים גם עקורי בירעם (כ-1,000 נפש) וגם בשפרעם, בעכו, בעוספיה. כ-2,000  מהמארונים בגליל הם חיילי צד"ל לשעבר ומשפחותיהם, שברחו לישראל בשנת 2000.

 

ביפו מתגוררים כ-200 מרונים. קהילה קטנה של מרונים יש גם ברמלה וכוללת ועשרות בודדות של אנשים.

 

קהילות נוספות נמצאות במצרים, ברזיל, ארצות הברית, אוסטרליה וקנדה. בראש הקהילות הגדולות ביותר עומדים בישופים מארונים, אבל ברוב המקומות כפופה הכמורה המארונית לבישופים של הכנסייה הקתולית ובמקרים רבים נטמעים המארונים בקהילות הקתוליות המקומיות.

 

מקור, הרחבה והפניות.להרחבה ראו הכפר בירעם – צוהר לעדה מארונית, לאומיותה הארמית ויחסיה עם מדינת ישראל (חלק שני)

 

המרונים בישראל
הרואים עצמם
צאצאי הארמים

המונח "ארמים" מתאר חלק מן העדות הנוצריות במזרח התיכון – בישראל, בלבנון, בסוריה, בטורקיה ובעיראק – שמייחסות את מוצאן לעמים הארמיים שחיו באזור הסהר הפורה מתקופת המקרא ועד המאות הראשונות לספירת הנוצרים.

 

השפה הארמית נחלקת לשני ניבים עיקריים:
הניב המזרחי, הכולל:
* ארמית בבלית – שפתם של יהודי בבל, ובה נכתב התלמוד הבבלי.
* ארמית סורית – דיאלקט נוצרי. בו נכתב תרגום הפשיטתא למקרא ועוד כתבי קודש נוצריים. לדיאלקט זה יש גם כתב מיוחד משלו.
* מנדעית – דיאלקט של כת המנדעים, כת נוצרית גנוסטית. נכתבו בו כתבי הכת. גם למנדעית כתב המיוחד לה.

 

הניב המערבי, הכולל:
* ארמית גלילית – שפתם של יהודי הגליל. בשפה זו נכתב התלמוד הירושלמי והמדרשים הארצישראליים.
* ארמית שומרונית – שפת השומרונים. דיאלקט זה השתמר בשימוש דתי וליטורגי לאורך ימי הביניים ועד היום.
* ארמית נוצרית – דיאלקט שדובר באזור יהודה. בעבר סברו שדובר בפי נוצרים, ואולם המחקר גילה שיש גם שרידים לדיבור יהודי בדיאלקט זה. הוא נקרא גם ארמית סורית ארצישראלית.
* ארמית מרונית
 שדוברה ע"י המרונים ונכתבה בספרי הקודש וההיסטוריה המרונית ושמורה במסמכים מהמאה החמישית בספרייה הבריטית, מוזיאון הלובר וספריית הוותיקן המזרחית. בנוסף ישנם ספרים חדשים ללימוד השפה ומשתמשים בהם בבתי-הספר בארץ,ובעולם. כמוכן, ישנם ספרי קודש מהתקופה המאוחרת שהם בשימוש יומי בכל הכנסיות הארמיות מרוניות ואורתודוקסיות באזור שכולם כתובים בארמית .

 

ישנם קווי דמיון בין הדיאלקטיים והניבים השונים: הארמית הבבלית במזרח והארמית הגלילית במערב; ובין הניבים הנוצריים ובין עצמם במזרח ובמערב. עולי בבל בתקופת בית שני הביאו עמם את השפה הארמית אל ארץ ישראל. ניתן למצוא את הארמית גם בכתבי קודש יהודיים, כגון ספר עזרא וספר דניאל בתנ"ך, התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי וארמית מאוחרת בספר הזוהר. בעברית, מתקופת המקרא דרך לשון חז"ל והעברית הרבנית ועד העברית החדשה השתלבו הרבה מילים וביטויים מהארמית המשמשים עד היום.

 

אנשי הקהילה המרונית לא אהבו את העובדה שהגדירו אותם נוצרים ערבים.

 

הם בקשו שמדינת ישראל תכיר אותם בלאום ארמי. בפעילותם הם הבליטו את הקשר והשורשים המשותפים של היהודים ומרונים הארמים: אברהם אבינו היה ארמי בעצמו מארם נהריים, אור כשדים; רבקה אשת יצחק הייתה ארמית;  לאה ורחל, הנשים של יעקב הן הבנות של לבן הארמי מארם נהריים. זאת ועוד הם ציינו שהיהודים שימרו את הארמית כולל הכתב הארמי מרובע ( עברית דפוס), החלק שנשאר מהעם הארמי באותו אזור התנצר ע"י תלמידיו היהודים של ישוע. היהודים, שפתם ושורשיהם הארמיים שמשותפים לארמים מרונים שגרו בסהר הארמי הפורה, ארם נהריים, צובא ואנטיוכיה הקלה על התקשורת ביניהם ולכן המרונים היו מראשוני הארמים שהתנצרו. במורשת הארמית מרונית משתמשים עד היום בארמית כשפת הקודש וגם כמדוברת ויש בה הרבה תפילות ושירה בארמית לאברהם, יצחק ויעקב.

 

בשנת 2007 אנשי הקהילה המרונית החלו בפעילות נמרצת מול רשויות המדינה על מנת שיכירו בלאום הארמי של המרוניים. בשנה זו סרן מיל' שאדי חלול, צאצא של פליטי הכפר בירעם המתגורר בגי'ש, הקים את הארגון הארמי של אזרחים ישראלים נוצרים, דוברי ארמית וערבית, הגאים בהשתייכותם למדינת ישראל. בשנת 2010 הארגון נרשם כעמותה ושמה ארם – עמותה ארמית נוצרית בישראל

 

בשנת 2009 הועברה פנייה לשר הפנים אלי ישי לקידום אישור לאום ארמי ושנה לאחר מכן הוכנה בכנסת הצעת חוק להקמת מרכז למורשת הארמית-מרונית.

 

בראשית שנת 2011 וועדת השרים לענייני חקיקה החליטה להתנגד להצעת החוק. בשנים 2011 ו-2012 הועברו שוב פניות לשר הפנים אלי ישי לקידום אישור לאום ארמי שנענות בשלילה.

 

בשנת 2013, לאחר הקמת ממשלה חדשה, הועברה פנייה לשר הפנים גדעון סער לקידום אישור לאום ארמי.בספטמבר 2014 הנחה שר הפנים דאז, חבר הכנסת גדעון סער, לאפשר לנוצרים תושבי ישראל הרשומים במרשם האוכלוסין כבעלי לאום ערבי לשנות את רישום הלאום שלהם לארמי.

 

באוגוסט 2016 הונחה על שולחן הכנסת העשרים הצעת חוק שמטרתה לסייע לתושבים המעוניינים בשינוי הזה בהליכים הכרוכים בכך. הצעת החוק עברה בקריאה טרומית במליאת הכנסת ב-18 בינואר 2017.

 

על רקע זה התבקש מרכז המחקר והמידע של הכנסת על ידי חבר הכנסת חיים ילין להציג מידע על הארמים. בימינו ועל רישום הלאום הארמי במרשם האוכלוסין.

המסמך הוכן באפריל 2017 ונקרא הארמים במזרח התיכון ובישראל: רקע היסטורי, זהות לאומית בימינו ומדיניות ממשלתית.  עניינו הזהות וההיסטוריה של הארמים בימינו,  זיקת הארמים לישראל בתקופת המקרא ובתקופה המודרנית  והמדיניות הממשלתית המתייחסת לארמים במדינת ישראל,  ובכללה רישום הלאום הארמי במרשם האוכלוסין.

 

בשנת 2018 הצגת למנכ"ל משרד ראש הממשלה ומזכיר הממשלה את תוכנית רעיון הקמת ישוב קהילתי תיירותי כפרי  ארמי נוצרי מרוני "ארם בירעם", בגלל המשבר הפוליטי וקיום ממשלת מעבר מאז דצמבר 2018 הנושא לא קודם ועד היום .

*******

הכנסייה האורתודוכסית (הפרובוסלבית) הרוסית

הכנסייה האורתודוקסית (הפרבוסלבית) הרוסית היא הגדולה מבין 14 הכנסיות העצמאיות של הכנסייה האורתודוקסית-המזרחית . השם "פרבוסלבי" הוא תרגום מילולי לרוסית עתיקה של המונח "אורתודוקסי", דהיינו מחזיק באמונה הישרה.

 

ראשיתה הלאומית של הכנסייה הרוסית מיוחסת לשנת 988 בה התנצר הנסיך ולדימיר הראשון בקייב ואימץ את הנצרות הביזנטית כדת הרשמית של נסיכותו.

 

הכנסייה האורתודוקסית (הפרבוסלבית) הרוסית היא כנסייה עצמאית, אוטוקפאלית. זה מעמד של כנסייה בנצרות אורתודוקסית ובכנסיות המזרחיות הקדומות שלפיו ראש הכנסייה אינו כפוף לאף מנהיג דתי אחר, מחוץ למדינה. הכנסייה בוחרת בעצמה את ראשה ואת ארכיבישופיה או המיטרופוליטים שלה.

 

חמש עשרה הן כנסיות עצמאיות (אוטוקפליות). על-פי מסורת עתיקה, סדר מניינן של הכנסיות הוא של אלה מהמקומות הבאים: קונסטנטינופול (קושטא), אלכסנדריה, אנטיוכיה, ירושלים, רוסיה, גיאורגיה, סרביה, רומניה, בולגריה, קפריסין, יוון, אלבניה, פולין, צ'כיה ואוקראינה. אין שום תלות בין הכנסיות, וכאמור הן כפופות לשלטון מקומי בלבד. הכנסיות האוטוקפליות עצמאיות במישור המנהל הדתי והמשפטי כלפי כל סמכות כנסייתית אחרת. בראשן עומד, לפי המקרה, פטריארך, אפיפיור (באלכסנדריה), קתוליקוס (בארמניה, גאורגיה) או ארכיבישוף.

 

הכנסיות האוטקפליות נחשבות לשוות זו לזו, אך פטריארך קונסטנטינופול נחשב לראשון בין שווים.הכנסייה הרוסית מונהגת על ידי פטריארך מוסקבה וכל רוּסיה, תפקיד הממולא מאז 2009 על ידי קיריל הראשון. משתייכים לה כ-145 מיליון מאמינים ברחבי העולם, כולל רובם המוחלט של הנוצרים ברחבי ברית המועצות-לשעבר וקהילות מהגרים שיצאו משטחיה למשל במדינת ישראל.

פעילות ונוכחות
הכנסייה האורתודוכסית (הפרובוסלבית) הרוסית
בארץ הקודש

צליינים רוסים הגיעו לארץ הקודש החל מהמאה ה-11. אולם, הכנסייה הרוסית-אורתודוקסית החלה את פעילותה בארץ הקודש המאה ה-19.

 

בשנת 1820 פתחה ממשלת רוסיה הצארית קונסוליה עבור סיוע לצליינים בעיר הנמל יפו.בדצמבר 1942 הארכימנדריט פורפירי אוספנסקי (הממונה על הכנסייה בשגרירות רוסיה בוינה) שהגיע לארץ הקודש, המליץ על הקמת משלחת דתית רוסית בארץ ישראל, אשר תשמש לאות "אחדותן הגלויה של כנסיות ירושלים, אנטיוכיה ורוסיה", תעסוק בפעילות מיסיונרית, תניע הקמה וארגון של בתי ספר וסמינריונים פרבוסלביים בארץ ישראל ותסייע לצליינים רוסים.

 

חמש שנים לאחר מכן בפברואר 1847 נוסדה המשלחת הדתית הרוסית בירושלים וזאת בעקבות החלטה של הקיסר ניקולאי הראשון וקביעה של הסינוד הקדוש.

 

בשנת 1858 נוסדה קונסוליה רוסית בירושלים. באותה העת נפתחה בירושלים סוכנות בשם "החברה הרוסית לספנות ומסחר" על בסיס חברת הספנות הרוסית באודסה אשר הוקמה בשנת 1856 כדי לתפעל הפלגות נוסעים קבועות למקומות הקדושים בארץ ישראל ובסיני.

 

בשנת 1860, החלה בנייתו של הרובע הרוסי בירושלים, על פני חלקת אדמה בשטח 68 דונם אשר הועבר לרוסיה על ידי האימפריה עות'מאנית כחלק מהתוצאות של מלחמת קרים (1854 – 1856). ברובע זה שלימים, קרא "מגרש הרוסים", הוקם באותה השנה מבנה עבור הקונסוליה הרוסית, סביבו נבנו בתי אירוח, מנזרים וכנסיות, הכל על מנת לספק את כל צרכי  זרם הצליינים הבלתי פוסק שהגיע לארץ. מאז, במשך עשר השנים הבאות, המשלחת השתמשה בתרומות המאמינים ברוסיה כדי לרכוש חלקות אדמה בעלות ערך מקראי, וכדי להקים כנסיות, מנזרים, בתי ספר ובתי אירוח, ולקנות גם שטחי חקלאות.

 

הדמות הפעילה ביותר בהתפשטות הרוסית אל ארץ ישראל המחצית השניה של המאה ה-19 היה הארכימנדריט אנטונין (קפוסטין) אשר היה ראש המשלחת הדתית הרוסית בין השנים 1864 ל 1894. שמו נכנס להיסטוריה בעיקר בהקשר של רכישת קרקעות בארץ ישראל, ביצוע חפירות ארכיאולוגיות והקמת מקדשים, מנזרים ובתי מחסה. הוא רכש ורשם חוקית 13 חלקות קרקע בין היתר על הר הזייתים עליה נבנתה כנסיית העלייהבעין כרם עליה נבנה מנזר הנשים גורננסקי המוכר גם כ"גורני", ליד חברון הוא רכש את חלקת "אלון ממרה". בזכות מאמציו בירושלים לבדה נוסדו ותפקדו אחת-עשרה כנסיות רוסיות  ושבעה מנזרים, שבעה-עשר מלונות עבור צליינים, בית חולים, עשרים וחמישה בתי ספר וסמינריון למורים. כמו כן פעל בשדה המחקר הארכיאולוגי וזאת על מנת להצדיק את הפעילות האגרסיבית של המשלחת הרוסית הדתית.

 

השיגיו של הארכימנדריט אנטונין השפיעו על כך שבשנת 1882 נוסדה ברוסיה החברה הקיסרית הפרבוסלבית הפלשתינית בראשותו של אחי הצאר, הנסיך הגדול סרגיי אלכסדרוביץ'. מטרת החברה הייתה לסייע לפעילות המסיונרית בקרב הערבים אשר נערכה על ידי המשלחת הדתית הרוסית בירושלים, ולאסוף אמצעים לרכישת אדמות ואתרים בעלי חשיבות תרבותית ודתית. החברה הקיסרית הפרבוסלבית הפלשתינית קיבלה את האחריות לדאוג לצליינים המגיעים מרוסיה ולנהל את מוסדות החינוך אשר נוצרו על על ידי המשלחת הדתית הרוסית ואף להנהיג את הפעילות המחקרית-מדעית בארץ הקודש.

 

סיכום פעולתן של החברה הקיסרית הפרבוסלבית הפלשתינית וקודם של המשלחת הדתית הרוסית ערב המפיכה מצביע על כך שלקראת תחילת מלחמת העולם הראשונה החזיקה המשלחת הדתית בבעלותה סך של 37 חלקות אדמה, שמונה כנסיות ובתי תפילה, שני מנזרי נשים, חמישה בתי חולים, שבעה מלונות צליינים. מערכת החינוך של הערבים הפרבוסלביים מנתה מאה בתי ספר העומדים תחת חסות רוסית, ובכללם גימנזיה לנשים בבית ג'אלה וגימנזיית גברים בנצרת, בהם למדו סה"כ 10,225 תלמידים בהנחייתם של 447 מורים.

 

לאחר המהפכה הרוסית התפצלה הכנסייה הרוסית-אורתודוקסית. הפטריארכיה של מוסקבה החלה לפעול בחסות סובייטית וכונתה הכנסייה "האדומה", ובמקביל הקימו גולים רוסיים את "הכנסייה הלבנה" שמרכזה בניו יורק. גם לאחר קריסת הקומוניזם בראשית שנות התשעים של המאה העשרים ממשיכות הפטריארכיות של מוסקבה ושל ניו יורק לתפקד בנפרד. הן מכירות זו בזו ומקיימות דו-שיח לשיתוף פעולה ולאחדות בין הכנסיות. שלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל נטו להכיר בכנסייה הלבנה. לאור התמיכה הסובייטית בהקמת מדינת ישראל הכירו שלטונות המדינה בכנסייה האדומה כבעלת הנכסים בתחומה. מדינת ישראל אף קיבלה לידיה נכסים רבים במגרש הרוסים בירושלים. הכנסיות שמעבר לקו הירוק, שהיו עד מלחמת ששת הימים בשטח ירדן,  נותרו בחסות הכנסייה הלבנה.

 

בשנים האחרונות חלה עלייה ניכרת במספר המאמינים של הכנסייה הרוסית-אורתודוקסית ובמספר הנזירים והנזירות המשרתים בה. גם תנועת הצליינות לארץ הקודש מתחדשת ומתרחבת. במהלך העלייה הגדולה מרוסיה לישראל בעשור האחרון של המאה ה-20 הגיעו גם רוסים-אורתודוקסים רבים שנספחו לבני משפחה יהודים.

 

מקורות והרחבות:
הכנסייה האורתודוקסית הרוסית
התפשטות הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית בארץ ישראל
החברה הפלסטינית פראבוסלאבית אימפריאלית (1882 – 1914)

*****

הכנסייה הארמנית והעם הארמני

הכנסייה האפוסטולית הארמנית היא הכנסייה הלאומית העתיקה בעולם ואחת מן הקהילות הנוצריות הקדומות ביותר. שמה הרשמי הוא "הכנסייה האפוסטולית והאורתודוקסית הארמנית". לעיתים היא נקראת "הכנסייה האורתודוקסית הארמנית"
להרחבה אודות ראשיתה, עיקרי אמונתה ועוד  וגם באתר ארמניה (בעברית)

 

ארמנים הם אומה וקבוצה אתנית עתיקה ממוצא הודו-אירופי, שמקורה בשטח שמדרום לים השחור (הקווקז והרמה הארמנית). העם הארמני היה הראשון שהתנצר כאומה בשנת 301 לספירה. חדירת הנצרות בקרב הארמנים הייתה מהירה יחסית, ולכן כבר בשלהי המאה ה-4 הייתה קהילה ארמנית בירושלים, ומאז ישנה רציפות של יישוב ארמני בעיר. מספרם בעולם נאמד ב-8 מיליון, כאשר פרט לארמניה חיים ריכוזים גדולים ברוסיה, ארצות הברית, צרפת, גאורגיה, ובערים שונות במזרח התיכון. רוב חברי קהילות הארמנים ברחבי העולם הם צאצאיהם של ניצולי רצח העם הארמני.

הקהילה הארמנית בירושלים ובישראל

קהילה ארמנית בירושלים, נמצאת בעיר כבר בשלהי המאה ה-4, ומאז ישנה רציפות של יישוב ארמני בעיר. הפטריארכיה הארמנית בירושלים נמצאת בה ברצף משנת 1311. מרכז הכנסייה הגריגוריאנית נמצא ברובע הארמני בעיר העתיקה.

 

עד המאה ה-20 הורכבה הקהילה הארמנית בירושלים בעיקר מנזירים וממספר קטן של משפחות חילוניות שסיפקו שירותים שונים לנזירים. אולם בעקבות רצח וטבח הארמנים במלחמת העולם הראשונה הגיע לעיר גל פליטים ארמנים (כ-20,000 נפש) שרבים מהם נשארו בירושלים כאוכלוסייה קבועה ושינו את הרכב האוכלוסייה ברובע. בעקבות כך חדרו אף אלמנטים חילוניים לקהילה, אך הרובע המשיך לתפקד כמרכז דתי. האוכלוסייה הארמנית בארץ ישראל בשיאה מנתה בשנת 1948 יותר מ–25,000 תושבים. אוכלוסייה זו הורכבה מניצולי רצח העם ומצאצאי האוכלוסייה הוותיקה בירושלים, חיפה, יפו ובית לחם.

 

לאחר מלחמת העצמאות נמלטו לרובע רוב הארמנים שחיו בכפרים ובערים שנכבשו על ידי מדינת ישראל. בתקופת השלטון הירדני, בשנים 1948 – 1967 נחסמה הגישה להר ציון בו שוכן בית הקברות הארמני והקהילה נאלצה לקבור את מתיה בשטח הרובע.

 

ניצולי רצח העם הארמני שהגיעו לארץ הקימו את היישוב שייח' בראק על רכס הכורכר במישור חוף הכרמל, שננטש לאחר מכן בשנת 1981 ועליו ניתן לקרוא בהרחבה. בשנת 1949, קיבלה הקהילה הארמנית מבנה במושבה הגרמנית בירושלים, ששימש בעבר כבית-עם של קהילת הטמפלרים, והפכה אותו לכנסייה.

 

החל משנות התשעים, לאחר פירוק ברית המועצות, הגיעו לישראל עוד אלפי ארמנים וארמנים-למחצה יחד עם גל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90, וכיום חיים בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית כ-7,000 ארמנים (כולל ארמנים שהגיעו בגלי העלייה), כ-2,500 מתוכם משתייכים לאוכלוסייה הארמנית הוותיקה כיום כ-1,500 ארמנים חיים ברובע הארמני בירושלים ועוד כ-1,000 חיים בחיפה, נצרת, עכו, יפו, בית לחם, רמלה ובודדים גם בפתח תקווה.

******

הכנסייה הקופטית

הכנסייה הקופטית-אורתודוקסית היא כנסייה עצמאית המשתייכת לנצרות נמזרחיתת שבסיסה במצרים. כנסייה זו היא אחת מארבע הכנסיות המזרחיות הקדומות שהתפצלו מהזרם המרכזי של הנצרות הקתולית והאורתודוכסית במאה החמישית. האחרות הן הכנסייה הארמנית, הכנסייה הסורית – האורתןדוכסית (נקראת גם הכנסייה הסיראנית), והכנסייה האתיופית.

 

כנסיות מזרחיות קדומות אלה דוגלות במינות המונופיזיטית, דהיינו  לישוע יש רק טבע אחד, הטבע האלוהי. אנשי כנסיות אלה דחו את החלטות ועידת כלקדון בשנת 451 שבה נקבעה הדוקטרינה הדיופיזיטית, קרי לישו היו שני טבעים שונים, אלוהי וגשמי הנפרדים מהותית אך בלתי-נפרדים ונמצאים בגוף אחד.

 

הכנסייה הקופטית מייחסת את עצמה לשליח מרקוס וטוענת כי נוסדה במאה ה-1 לספירה (בערך בשנת 42). הם  רואים עצמם כיורשים הלגיטימיים היחידים של הנצרות במצרים. לפי המסורת, דת ישוע הובאה, כאמור, לארץ על ידי השליח  מרקוס שהיה גם ראש הכנסייה הקופטית הראשון, "הפטריארך של אלכסנדריה" שמושבו בקהיר.

 

השם קופטים (Copt) נגזר מהכינוי שנתנו היוונים למצרים: אייגיפטוס יש שתי השערות לגבי מקורו של הכינוי: לפי ההיסטוריון היווני סטראבון, הכינוי נגזר מהביטוי היווני "מתחת לים האגאי  לפי סברה אחרת, הכינוי הוא שיבוש של הביטוי המצרי "חות-קא-פתח" שמשמעו "מקדשו של האל פתח", שהוא אחד האלים המצריים המרכזיים.

 

במקור היה משמעה של המילה "קופטי" פשוט "מצרי", אך היום מתייחסת מילה זו אל האוכלוסייה הנוצרית של מצרים. בלשון חז"ל נקראו הקופטים "גיפּטים" (מסכת מגילה דף י"ח ע"א), בעוד הכינוי "קופטים" שבעברית מודרנית הושפע מכינויָם בשפות המודרניות הזרות.

הכנסייה הקופטית במצרים

מרכזה של הכנסייה הקופטית במצרים ושפתה כיום ערבית על אף שבמקור שפת התפילה הייתה קופטית (ניב של המצרית הקדומה).

 

הכנסייה הקופטית היא הזרם הנוצרי הגדול ביותר במצרים ומזוהה בעיקר עם הקבוצה האתנית הקופטית, צאצאי המצרים הקדומים שלא התאסלמו ולא הסתערבו אלא שימרו את דתם הנוצרית ואת שפתם הקופטית. מלבד זאת, לזרם יש נוכחות חזקה באפריקה ובמזרח התיכון ושלוחות ברחבי תבל, בתפוצת המהגרים הקופטית ומחוצה לה.

 

לאחר הכיבוש הערבי של מצרים במאה השביעית, הנוצרים נחשבו כאחד מ"עמי הספר", והותר להם להמשיך במנהגי דתם, תחת ההגבלות של החוק המוסלמי, השריעה. הגנה זו נבעה בחלקה מחדית' שבו נאמר, "כשאתם כובשים את מצרים, היטיבו עם הקופטים שכן הם חבריכם ואחיכם", וכן מצורך באנשי מנהל מוצלחים. למרות המהפך הפוליטי, מצרים נותרה ברובה ארץ נוצרית. המרות דת הדרגתית לאסלאם במשך מאות השנים עד סוף המאה ה-12 הפכה את מצרים מארץ שהיא בעיקר נוצרית לארץ שהיא בעיקר מוסלמית. תהליך זה הוחש בשל רדיפות בזמן ולאחר תקופת שלטונו של הח'ליף הפאטימי אל-חאכים ב-אמר אללה (996 – 1021) ובשל מסעות הצלב, וגם בשל האימוץ של הערבית כשפה ליטורגית בידי פטריארך אלכסנדריה, גבריאל אבן-טורייק.

 

המעמד של הקופטים החל להשתפר בתחילת המאה ה-19 תחת היציבות והסובלנות של שושלתו של מוחמד עלי. הקהילה הקופטית הפסיקה להיחשב בידי המדינה כיחידה אדמיניסטרטיבית, וב-1855 הוסר מס ה"ג'יזיה", שהוטל תמיד רק על עמי הספר. זמן קצר לאחר מכן, הנוצרים החלו לשרת בצבא המצרי. בזמן שלטונו של מוחמד עלי את ארץ ישראל ושליטתו בה בעשור הרביעי של המאה ה-19 הגיעו בעקבותיו גם הקופטים לארץ ישראל בכלל וליפו בפרט.

 

לפי חלק מההערכות, כיום ישנם כ-15 מיליון קופטים אורתודוקסים בעולם: הם מצויים בעיקר במצרים (בין 8 ל-16 מיליון), ארצות אפריקה (כ-400 אלף), צפון אמריקה (כמיליון), וכן באירופה, אוסטרליה, כווית, וישראל. מספר הקופטים במצרים אינו ידוע בוודאות, אולם מוערך בכ 20%-10% מכלל האוכלוסייה, הכוללת כ-100 מיליון נפש, כלומר – בין 10 מיליון (הערכת הממשלה), ועד לכ-20 מיליון (טענת נציגי הכנסייה הקופטית).

הקופטים בישראל

עדויות על נוכחות קופטית בירושלים קיימות מראשית המאה התשיעית לספירה. בשנת 1236 התמנה ארכיבישוף קופטי בירושלים, ומאז ועד היום קיימת בה פטריארכיה קופטית. מבנה הפטריארכיה מצוי במנזר דיר אנטוניוס, סמוך לכנסיית הקבר. כמו כן יש לקופטים חזקה במספר תאי תפילה בכנסיית הקבר.

 

עימות רב שנים קיים בין הקופטים ובין הכנסייה האתיופית ביחס לבעלות על דיר אל סולטאן, מבנה המצוי על גג כנסיית הקבר. כיום מתגוררים במבנה נזירים אתיופים ונזיר קופטי אחד. בשל הסכסוך מצוי המבנה במצב ירוד ורעוע.

 

מרבית הקופטים בירושלים מתגוררים בח'אן הקופטים, מבנה ברובע הנוצרי התוחם מצפון את בריכת חזקיהו, שנבנה בשנת 1838. כיום מתגוררות בירושלים כמה עשרות משפחות קופטיות.

 

בגליל, בנצרת קיימת קהילה קופטית שמספרם מגיע לכ 1500-2000 נפשות הנושאים את שם המשפחה "קופטי" ככינוי לנצרות שהם שייכים לה כאשר הגיעו ממצרים בראשית המאה ה-20. יש להם כנסייה בעיר אשר שייכת באופן ישיר לכנסייה הקופטית והאפיפיור במצרים. בחיפה מתגוררות כיום כמה משפחות נוצריות הנושאות את שם המשפחה "קופטי" אשר רובם גם מנצרת

 

ביפו הייתה קהילה קופטית שהגיעה לעיר בעשור הרביעי של המאה ה-19, כאמור בעקבות פלישת אברהים פחה המצרי (1831-1840). קהילה זאת התרכזה בחלק המזרחי של שכונת עג'מי סביב מנזר אנטוניוס הקדוש שנבנה בשנת 1855 וכלל כנסייה ואכסניה לאירוח עולי הרגל הקופטים שהגיעו ממצרים דרך הים לנמל יפו  לירושלים בדרכם.  קהילה הקופטית התקיימה ביפו עד מלחמת העצמאות.

 

מקור הסקירה, הפניות והרחבות 

*****

אוונגליזם

אוונגליזם הוא תנועה בתוך הדת הנוצרית הפרוטסטנטית שצמחה באירופה דוברת הגרמנית והאנגלית בתקופת המאה ה-18, והתפתחה בקרב כמה דתות פרוטסטנטיות וניאו-פרוטסטנטיות (בעיקר בקרב חלק מהמתודיסטים, הבפטיסטים, האנגליקנים, הלותרנים והקלוויניסטים ועוד). מקור שם התנועה הוא באוונגליונים, שהם כתבי הקודש הנוצריים, שהתנועה מטיפה להפיכתם למרכזיים בחיי היום יום של המאמינים. הדגשים העיקריים של תנועה זו הן המרה אישית, אדיקות אישית ולימוד הביבליה, מוסריות ציבורית שכללה הימנעות משתיה ו"ערכי המשפחה", חוסר הדגשה של הפורמליזם בפולחן ובדוקטרינה, תפקיד חשוב יותר למאמינים הרגילים (כולל הנשים) בפולחן, וכן לימוד אינטנסיבי ועצמאי של כתבי הקודש.

 

עקרונות אוונגליסטיים:
* הפרטה של הדת והדגשת הפרט: מינימום התערבות של הממסד הדתי, וקשר ישיר בין הפרט לאל ללא צורך במתווכים ובהכשרה דתית תאולוגית.
* עיון בכתבי הקודש: לימוד התנ"ך והברית החדשה במרכז ופירושו על ידי המאמינים, ללא צורך בתיווך של כהני דת.
* תחושת החטא: הקשר לאל מתחיל בהכרה האישית כי האדם הוא חוטא. המאבק בחטא הוא עניין יומיומי שיש לדווח עליו. משום שאין קשר לממסד, הווידוי הוא אישי.

 

כל העקרונות הללו התקיימו ברפורמציה של המאה ה-16, והובילו לניתוק מהוותיקן ולייסוד כנסיות פרוטסטנטיות, אך בניגוד לכך, האוונגליזם הציע "עסקת חבילה" של אורחות חיים, של סגנון ושל פעילות הכוללת הדגשת חשיבות הבית (אחראי למרכזיות הבית באידאולוגיה של מעמדות הביניים): פולחן הביתיות מדגיש את חשיבות הבית במיוחד בעולם חומרי, קפיטליסטי; זהות נוצרית כבסיס לדרישות חברתיות ופוליטיות: תחושת שליחות, רצון לצאת ולשנות את העולם המתבטא בקמפיינים פוליטיים וחברתיים שונים; סגנון חיים אלטרנטיבי מאופק: צורות הבידור מהמאה ה-18 כמו תיאטרון, קונצרט, אופרה, קריאת רומן הן דברים משחיתים; תרבות אלטרנטיבית: סגנון לבוש מאופק, הליכה למטיפים, קריאת טקסטים אוונגליסטים, ).

 

מרכזם הגדול של האוונגליסטים כיום הוא בארצות הברית ויש להם מרכזים נוספים גם בהולנד, בניו זילנד, באוסטרליה, בברזיל, בניגריה ובמדינות נוספות. כ-60 מיליון (כשני שלישים) מהאוונגליסטים בארצות הברית רואים עצמם כ"נוצרים-ציונים" באופן כלשהו. אוונגליסטים אלה תומכים בישראל, בעם היהודי ובציונות. הם פועלים למען מדינת ישראל ותורמים לה כספים. רובם תומכים בתנועות הימין הישראליות. עד שנת 2005 תמכו הנוצרים האוונגליסטים בישראל ללא התארגנות מיוחדת, כאשר כל קהילה או כנסייה פעלו בנפרד. בשנת 2005 איחד פסטור ג'ון הייגי קבוצות נוצריות פרו-ישראליות רבות והקים את ארגון CUFI – "נוצרים מאוחדים למען ישראל". חברי הארגון עורכים אירועים פרו-ישראליים מדי חודש ופעם בשנה עורכים מפגש פסגה, הנמשך מספר ימים, ובמהלכו נפגשים אלפי המשתתפים עם נציגי מדינותיהם בקונגרס ובסנאט ומשפיעים עליהם לתמוך בישראל.

הבפטיזם

הבפטיזם (Baptism) או הנצרות הבפטיסטית הוא זרם נוצרי-פרוטסטנטי הדוגל בטבילה מלאה במים של המאמין המבוגר לאחר שקיבל על עצמו מרצונו את האמונה הנוצרית. בניגוד לזרמים פרוטסטנטיים אחרים, הבפטיסטים אינם מאמינים בתקפות הטבילה של המאמין כתינוק, ונוצרי הרוצה להצטרף לשורותיהם מחויב בטבילה מחודשת, לאחר שהביע רצון לטהר את עצמו מעוונותיו, ולהיכנס לעול האמונה

 

תנועות בפטיסטיות ראשונות החלו להופיע באנגליה כבר במאה ה-17 בהשפעת התנועה האנבפטיסטית. חלק מהתנועות הבפטיסטיות, בהנהגתו של ג'ון סמיית', דגלו באמונה בחופש רצון, וחלק דגלו בגזרה קדומה לפי הדוקטרינה הקאלוויניסטית. שתי הקבוצות נרדפו על ידי שלטונות אנגליה עד שנת 1689, כמו קבוצות דתיות אחרות.

 

השלטונות נקטו נגד הבפטיסטים בחוק שנחקק נגד הדונאטיזם, קבוצה דתית שדגלה בגישה שנוצרים שהתכחשו לאמונתם צריכים לטבול מחדש, שכן טבילתם הראשונה בטלה, ובכך נמצא דמיון בין שתי הקבוצות.

 

במהלך המאה ה-18 וה-19 התקרבו דוקטרינות שתי הקבוצות בבריטניה עד לאיחודן בשנת 1891.

 

הכנסייה הבפטיסטית התפשטה מאנגליה לארצות אחרות, בראש ובראשונה לאמריקה, שם הוקמה הכנסייה הבפטיסטית הראשונה כבר בשנת 1639. בשנת 1932 הוקמה כנסייה בפטיסטית ראשונה באיטליה, בשנת 1834 בגרמניה ובשנת 1888 בספרד. במהלך המאה ה-19 המשיכה הכנסייה להתפשט באירופה וברוסיה ובארצות הברית.

 

הכנסייה הבפטיסטית החלה לשחק תפקיד עיקרי בפעולות המיסיון הנוצרי ברחבי העולם החל ב-1792. מיסיונרים בפטיסטים פעלו משנה זו והלאה בהודו, אפריקה וסין.

 

כיום מרכז הכוח של הכנסייה הבפטיסטית הוא באמריקה הצפונית, שם מספרם מוערך בעשרות מיליונים. קהילות גדולות נוספות קיימות ברוסיה ובאנגליה וגם בישראל

 

מקור והרחבה 

קהילה הבאפטיסטית בישראל

קהילה הבאפטיסטית בישראל תוססת וצומחת זו וכוללת את איגוד הכנסיות הבפטיסטיות בישראל (ABC).

 

השירות הבפטיסטי בארץ הקודש החל בשנת 1911 והותאם בשנת 1923 על ידי מועצת המיסיון הבינלאומית של ועידת הבפטיסטים הדרומית, שתמכה בעבודה ובשירות עד 1991.

 

מאז, אגודת הכנסיות הבפטיסטיות בישראל (ABC) משמשת כ ארגון הגג של הכנסיות והמשרדים הבפטיסטים ברחבי ארץ הקודש.

 

אגודת הכנסיות הבפטיסטיות והכנסיות החברות בה פועלות באופן פעיל יחד עם נוצרים אחרים כדי לחזק את העדות הנוצרית בארץ.

 

החזון של העדה הבאפטיסטית בישראל הוא להעצים את הכנסיות הבפטיסטיות בישראל

 

המשימה שלאגודת הכנסיות הבפטיסטיות בישראל היא לתמוך בכנסיות ובכומרים בכל דרך אפשרית.

 

מקור אודות הכנסיות הבאפטיסטיות בישראל והרחבה

******

הכנסייה האורתודוכסית האתיופית,

הכנסייה האורתודוקסית האתיופית, בשמה הרשמי: כנסיית תוואחדו האורתודוקסית האתיופית היא  אחת מהכנסיות המזרחיות הקדומות הנקראות גם הכנסיות האורתודוקסיות של המזרח".

 

כנסייה זו היא אחת מארבע הכנסיות שהתפצלו מהזרם המרכזי של הנצרות במאה החמישית. האחרות הן הכנסייה הארמנית, הכנסייה הקופטית, הכנסייה הסורית -האורתודוכסית.

 

כנסיות מזרחיות קדומות אלה דוגלות במינות המונופיזיטית, דהיינו  לישוע יש רק טבע אחד, הטבע האלוהי.

 

אנשי כנסיות אלה דחו את החלטות ועידת כלקדון בשנת 451 שבה נקבעה הדוקטרינה הדיופיזיטית, קרי לישו היו שני טבעים שונים, אלוהי וגשמי הנפרדים מהותית אך בלתי-נפרדים ונמצאים בגוף אחד.

 

הכנסייה האורתודוקסית האתיופית היא הכנסייה המרכזית באתיופיה ועד לסוף המאה העשרים הייתה כנסיית המדינה.

 

הכנסייה האורתודוקסית האתיופית הייתה כפופה לכנסייה הקופטית מהמאה ה-4 עד 1959, כאשר לראשונה מונה יליד אתיופיה לפטריארך על ידי האפיפיור הקופטי קיריל החמישי.

 

הכנסייה האורתודוקסית האתיופית היא אחת הכנסיות הבודדות שהתקיימו באפריקה בתקופה שלפני הקולוניאליזם האירופי והיא הגדולה שבכנסיות הנצרות אוריינטלית. לכנסייה יש מוסדות ובתי תפילה גם בירושלים.