הדפסה

עניינו של תיעוד זה הוא מתחם הכנסייה המלכיתית (היוונית -קתולית) הנמצאת בצפון שכונת עגמי ביפו ונקראת כנסיית גברתנו של הבשורה  ובערבית  כניסת סיידה אל בישארה.

מיקום הכנסייה בלב יפו

****

הביקור במקום היה במסגרת מיזם  "נוצרים ביפו" שמטרתו ללמוד אודות הנוכחות של הקהילות הנוצריות ביפו בהווה וגם בעבר לבקר במתחמיהם (מנזרים, כנסיות, בתי ספר, בתי עלמין ועוד).

מיקום הכנסייה ביחס למתחמים הנוצרים האחרים

******

בפעם הראשונה הגעתי למקום  ב-21 במאי 2020 וראיתי את המתחם בבסיור המקדים שתיעודו  "נוצרים ביפו – מראות ראשונים של המיזם".

אז פגשתי את כהן הדת של הקהילה המלכיתית ביפו אבונה בולוס ארמלי ואת איש הקהילה מטרי פחל, סיפרתי להם על המיזם  וביקשתי שיתאפשר ביקור במקום.

מטרי הציע שאצור קשר יום לפני הביקור ונתאם את השעה.

כך היה!

ביום שבת, 4 ביולי בשעת בוקר, שהמתחם היה ריק, הגעתי למקום ואלי הצטרף עמיתי שמעון גת.

מטרי פחל פתח את דלתות המתחם.

בתחילה ישבנו בכנסייה ושוחחנו.

***

לאחר השיחה צלמתי בתוך הכנסייה ומחוץ לה.

התיעוד להלן כולל סקירה קצרה אודות הכנסייה המלכיתית בכלל, בישראל ואודות הקהילה ביפו. כמו מובאות מספר מפות וצילומים.

****

אודות הכנסייה היוונית קתולית

הכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית (בערבית: רום קתוליק) היא כנסייה אוניאטית העומדת בפני עצמה שהסתפחה למרות הכנסייה הקתולית לאחר שהתפצלה במאה ה-18 מן הכנסייה האנטיוכית.
מקור והפניות

******

 

הכנסייה האנטיוכית ידועה גם ככנסייה היוונית-אורתודוקסית של אנטיוכיה היא אחת מחמשת זרמי הכנסייה (הפנטארכיה). ארבע מתוך חמש הפנטארכיות בעולם העתיק היו בתחומי האימפריה הביזנטית והחמישית הייתה בקיסרות הרומית המערבית: ארבע האחרות הן הפטריארכיה של אלכסנדריה (הקופטית), הפטריארכיה של ירושלים  (כיום מפולגת בין השאר בין לטינית ויוונית-אורתודוקסית), הפטריארכיה של קונסטנטינופול והפטריארכיה של רומא. חמש כנסיות אלה היוו את בכנסייה הנוצרית המאוחדת לפני פילוגה במאה ה-11 בין הנצרות הקתולית במערב לבין הנצרות האורתודוקסית במזרח. 

 

הכנסייה האנטיוכית היא כנסייה אוטופלית, כלומר, הפטריארך של אנטיוכיה אינו כפוף לבעל סמכות עליונה ממנו בנצרות האורתודוקסית.

 

הכנסייה האנטיוכית טוענת כי היא היורשת הלגיטימית היחידה לקהילה הדתית בראשיתה של הנצרות שהוקמה באנטיוכיה (צפון סוריה של ימינו) על ידי השליחים פטרוס ופאולוס. מולה עומדת כנסייה נוספת הטוענת טענה זו – הכנסייה הסורית-אורתודוקסית (האשורית). הפיצול בין שתי הכנסיות (עוד טרם פילוג הכנסייה הנוצרית), התרחש על רקע הוויכוח על טיבו של ישו בוועידת כלקדון במחצית המאה החמישית (שנת 451)  שבה נקבעה הדוקטרינה הדיופיזיטית, קרי לישו היו שני טבעים שונים, אלוהי וגשמי הנפרדים מהותית אך בלתי-נפרדים ונמצאים בגוף אחד.
מקור והפניות

*****

 

המונח מלכיתים משמש לציון מספר כתות נוצריות במזרח התיכון השייכות לנצרות המזרחית הקתולית.  מקור השם הוא במילה הסורית העתיקה "מלכאיא", שפירושה "מלכותי". במקור שימש המונח ככינוי גנאי בעקבות הפיצול החריף שחל בנצרות המזרחית לאחר ועידת כלקדון במחצית המאה החמישית. מתנגדי הוועידה השתמשו בו כדי לציין את אלה שתמכו בהחלטות הוועידה ובקיסרות הביזנטית, ולא ברור באיזו תקופה החלו המלכיתים לכנות את עצמם בשם זה.

 

המלכיתים היו ברובם עירוניים דוברי יוונית שחיו במערב הלבנט ובמצרים, שלא כמו מתנגדי ועידת כלקדון דוברי הסורית והקופטית, שהיו ברובם כפריים.

 

הכנסייה המלכיתית חולקה לשלוש פטריארכיות היסטוריות – אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים, שהיו כפופות לפטריארך של קונסטנטינופול. מתנגדי ועידת כלקדון מקרב הכנסיות המזרחיות הקדומות ייסדו פטריארכיות משלהם באלכסנדריה (הכנסייה הקופטית אורתודוקסית), ובאנטיוכיה (הכנסייה הסורית אורתודוקסית).

 

החל מאמצע המאה -14 פעלו אנשי דת קתולים בדמשק ובאזורים אחרים, והחלו להמיר בחשאי את הכהונה האורתודוקסית לקתוליות. בתקופה זו הפיצול בין הכנסייה המזרחית למערבית לא היה מוגדר, ומרבית המומרים המשיכו לפעול גם בתוך הכנסייה האורתודוקסית.

 

במחצית המאה ה-18, לאחר מספר מהלכי השתלטות קתולית על הפטריארכיה והכרת האפיפיור בה, הייתה הכנסייה המלכיתית מפוצלת בין האורתודוקסים, שהמשיכו להכיר בסמכותו של הפטריארך של קונסטנטינופול, לבין הקתולים, שהכירו בסמכותו של האפיפיור ברומא. כיום, רק הקבוצה הקתולית ממשיכה לכנות עצמה מלכיתית.
מקור נוסף

*****

כאמור, מאמיני הכנסייה היוונית-קתולית, הקרויים מלכיתים, הם בעלי מוצא מעורב יווני ומזרח-תיכוני ונחשבים, צאצאי ראשוני הנוצרים באנטיוכיה הסורית מן המאה הראשונה לספירה.

 

המלכיתים מגדירים עצמם כ"קתולים מזרחיים מקיימי פולחן ביזנטי" – הם כפופים לאפיפיור ולוותיקן אך זוכים תחת כנפיהם לאוטונומיה פולחנית במסגרתה הם משמרים את המנהגים והליטורגיה שמקורותיהם בנצרות המזרחית קדומה.

 

בראש הכנסייה המלכיתית עומד מאז שנת 2017 הפטריארך יוסוף עבסי, ותוארו הרשמי "הפטריארך המלכיתי (יווני קתולי) של אנטיוכיה ושל כל המזרח, אלכסנדריה וירושלים".  

 

הוא אחד מחמישה כהני דת נוצריים הנושאים בתואר "פטריארך אנטיוכיה", והוא כפוף ישירות לאפיפיור. מקום מושב הפטריארכיה כיום בדמשק, סוריה.

 

מספר המשתייכים לכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית נאמד בכ-1.5 מיליון, כמחציתם בארצות המזרח התיכון השונות (בעיקר לבנון, סוריה, ירדן, ישראל והרשות הפלסטינית) וכמחציתם מהגרים מארצות אלה (וצאצאיהם) שנפוצו ברחבי העולם – בעיקר במדינות מערב אירופה, צפון אמריקה ודרום אמריקה.

המלכיתים בישראל

במדינת ישראל היוונים-קתולים הם כיום העדה הנוצרית הגדולה ביותר ומספרם מוערך כ-80,000. הארץ מחולקת לשני מחוזות כנסייתיים ירושלים וצפון:

 

בראש מחוז הפטריארכיה בירושלים עומד סגן (ויקאר) הפטריארך המלכיתי והוא החולש על קהילות גם בבית לחם, ברמאללה, יפו, ברמלה ובכפרי הרשות הפלסטינית בגדה המערבית

 

בראש המחוז הצפוני שמספר המאמינים המתגוררים בו גדול באופן ניכר ממספרם במחוז ירושלים, עומד הארכיבישוף של עכו, חיפה נצרת והגליל ומושבו בחיפה.

 

מרבית היוונים-קתולים בישראל בצפון הארץ: בערים שפרעם, נצרת, חיפה, עכו; בכפרי הגליל בהם כולם מלכיתים: פסוטה מעיליא וגם ביישובים מעורבים אחרים, עילבון, עוספיה, חורפיש,  תרשיחא, ראמה, בוקיעה, תורען,  יפיע וכפר יאסיף;. קהילות קטנות נמצאות גם ביישובים בהם רוב מוסלמי בעינה, דיר חנא, ג'דידה, כפר מכר, סכנין, ריינה מיעוט קטן מאד נמצא בירושלים.

 

הקהילה המלכיתית ביפו

מבין חמש הקהילות הנוצריות הערביות ביפו המונות בין 6,500 ל-7,000 נפש, הקהילת המלכיתית היא השלישית בגודלה (הראשונה היא האורתודכסית  כ-4,000 נפש, השנייה היא הלטינית כ-1000 נפש, הרביעית היא המרונית כ-200 נפש והחמישית הקופטית עשרות בלבד).

 

עד מלחמת העצמאות הקהילה המלכיתית הייתה גדולה יותר ביחס לגודלה כיום. עם הקמת המדינה מרבית אנשיה עזבו לגדה המערבית ולארצות מעבר לים.

 

מאז הקמת המדינה קהילה זו הצטמצמה עוד בגלל שצעיריה שידם לא הייתה משגת ממון לרכישת דירה עברו לרמלה בה יש קהילה שמונה כ-40 משפחות, כ-200 נפש.

 

בעבר לכנסייה המלכיתית היו ביפו בנוסף למתחם הכנסייה, נכסי נדל"ן (דירות, חנויות ומחסנים). לפי הערכת מארחינו מטרי פחל, כיום ברשות הקהילה אולי 10% מסך הנכסים שהיו לה בעבר. עכב היעדר משאבים הקהילה מתקשה לנהל מאבקים משפטיים על מנת להחזיר לרשותה את הנכסים האבודים.

 

****

***

מבט מרחוב דולפין

מיקום
כנסיית גברתינו של הבשורה
שכונת עג'מי
רחוב דולפין 12

סמוך וממול למנזר המרוני אנטיוניוס הקדוש
הכניסה למתחם מצד רחוב אל ראעוף אלביטאר

****

****

****

הכנסייה נבנתה
בתקופת המנדט
בשנת 1928

לוח לציון מועד בניית הכנסייה

בניית הכנסייה הייתה
בהמשך הזמן של היציאה
מהחומות העיר העתיקה
ובניית שכונת עג'מי

הכנסייה וסביבתה זמן קצר לאחר הקמתה

****

בשלהי המאה ה-19
מיקום הכנסייה מלכיתית
היה בעיר העתיקה
סמוך למנזר הארמני
ליד רציף הנמל

מיקום הכנסייה ביפו ערב מלחמת העצמאות

מבט ממעל

מבנה הכנסייה הקודמת,
במבנה קטן הצמוד וסמוך
שהיום משמש בית מלאכה

****

המבנה אינו ברשות הקהילה
אך היא פועלת להשבתו אליה

****

דלת הכניסה בקיר הדרומי

מבנה הכנסייה זהה
לכל מבניי הכנסיות המלכיתיות
האפסיס נמצא במזרח
ומופרד מהאולם התפילה

****

****

****

****

****

****

****

הקדוש שרבל מכלוף

****

שרבל מכלוף המוכר במסורת הנוצרית כשרבל הקדוש היה נזיר מארוני שחי במאה ה-19 ואשר נחשב לקדוש נוצרי בנצרות הקתולית.

 

שרבל נולד ב-8 במאי בשנת 1828 בבקא כפרא שבצפון לבנון תחת השם יוסף אנטון מכלוף לבריגיט ואנטון מכלוף, ולו ארבעה אחים. הוא הוטבל לנצרות ב-16 במאי 1828. אביו נפטר כאשר שרבל היה בן שלוש בלבד והוא גדל עם דודו. בילדותו, להבדיל מבני גילו נהג שרבל להתבודד רבות, גילה התעניינות רבה בדת ונהג להתפלל.

 

בגיל עשרים ושלוש הצטרף שרבל למסדר הנזירים על שם מארון הקדוש במנזר הכפר אנאיה בהר הלבנון, ושינה את שמו מיוסף לשרבל, על שם קדוש אנטיוכי בן המאה השנייה. שרבל נדר את נדריו הסופיים בשנת 1853 ומונה לכומר לאחר שש שנים.

 

בדומה למארון הקדוש, גם שרבל התגורר במנזר מאז שנת 1875 עד למותו בשנת 1898. שרבל היה ידוע בצניעותו והסתפקותו במעט, ונהג לבצע כל המוטל עליו ללא מענות. כמו כן, הוא נודע באדיקותו לביצוע הסקרמנטים. שרבל נודע ככומר אהוד בקהילתו, אנשים רבים היו מגיעים אליו לקבלת ברכות ואזכורים בתפילותיו, והוא אף הוזמן לפקח על טקסים דתיים בכפר שכן.

 

בעת המיסה, ב-16 בדצמבר 1898 חלה שרבל ותשעה ימים לאחר מכן, בערב חג המולד נפטר, בהיותו בן 70. הוא נקבר בבית הקברות של מנזר מארון הקדוש באנאיה. מספר חודשים לאחר מכן, העידו אנשים כי ראו הילה מעל קברו. לאחר עדויות אלו הוחלט לפתוח את הקבר, לאחר פתיחתו התגלתה גופתו כשהיא בשלמותה ודם עדיין זורם בגופו. כמו כן, נראו סימני זיעה על גופתו. לאחר מקרה זה, הועברה גופתו לארון קבורה אחר, במתחם שהוכן עבורו. מקום קבורתו הפך למוקד עלייה לרגל לנוצרים (בעיקר המארונים שבהם) אם כי, ישנם גם בני דתות אחרות אשר מגיעים לבקר במקום.

 

בשנת 1925 הציע האפיפיור פיוס השנים-עשר להכריז על שרבל כקדוש של הכנסייה הקתולית. בשנת 1950 יצאה ללבנון משלחת שכללה אנשי דת ורופאים במטרה לבדוק את גופתו של שרבל. בשנה זו, נפתח קברו בפעם השנייה. גופתו, התגלתה בשלמותה ובריאה לחלוטין וזאת כעבור 52 שנה לאחר מותו. שמועות על האירוע יצאו לרחוק, והמונים נהרו אל המנזר בו נקבר כדי לברר את שהתגלה.

 

בשנת 1954 חתם האפיפיור פיוס השנים-עשר על צו המאשר את בירוכו (המעלה אותו למעמד של "מבורך", שהינו שלב אחד לפני מעמד של "קדוש"), וב-5 בדצמבר 1965 נערך הטקס על ידי האפיפיור פאולוס השישי בוותיקן. עשור  לאחר מכן, ב-1976 חתם פאולוס השישי על צו המאשר את הקדשתו של שרבל, והטקס עצמו נערך ב-9 באוקטובר 1977 בוותיקן.
מקור

****

*****

****

מזכרת לסיום הביקור בתוך הכנסייה

מבנה המנזר, קומה עליונה מגורי כהן הדת וקומה ראשונה אולם התכנסות הקהילה

***

החצר האחורית

*****

סוף דבר,

******

שמחתי מאוד על ההזדמנות שניתנה 
 להיכנס למתחם הכנסייה 
ולתעד אותו בצורה מפורטת מאוד

******

למדנו עוד על
הפסיפס הנוצרי ביפו 
ועל טביעת החותם 
של הכנסייה היוונית – הקתולית בעיר

*****

תודה למטרי פחל
שאפשר את הביקור
ואירח אותנו בלבביות