חיפה, מתחם הקהילה המרונית ובמרכזו כנסיית סנט לואי30 באוקטובר 2019

 

במסגרת פרויקט "נוצרים בחיפה" שמטרתו לימוד אודות הקהילות הנוצריות, הכנסיות והמנזרים והמוסדות השונים והביקור במקומותיהם, הגעתי ביום שלישי (29/10/2019) למתחם הקהילה המרונית (מרוניטית) בעיר התחתית.

מיקום המתחם בעיר התחתית

 

שם, בביקור שתואם מראש, הייתי אורחו של ראש הקהילה, כהן הדת אבונה יוסוף יעקוב.

 

תיאום הביקור התאפשר באמצעות הפסיכולוגית אמירה שהלא, שהיא חברה של הבת שלי ואותה הכרתי לפני כשנה.

 

אבונה יוסף יעקב קיבל אותי במאור פנים. בחביבות רבה, הוא סיפר לי על העדה המרונית בכלל וזו המתגוררת בחיפה. כמו כן פתח בפניי את דלתות הכנסייה.

 

האב אבונה יוסוף יעקוב במשרדו

המארונים לפי ההגדרה הרשמית המסתמכת על ספרי ההיסטוריה של הארמים, הם בני הלאום הארמי, המשתייכים לכנסייה האנטיוכית ארמית מארונית-נוצרית, השייכת לנצרות המזרחית קתולית, המקבלת את מרות האפיפיור.
על פי המסורת הכנסייה המרונית נוסדה במאה הרביעית על ידי מאר מרון, נזיר ארמי שנודע בגלל חייו המופתיים, רוחניותו  והנסים שפעל. מרון נולד באמצע המאה הרביעית והלך לעולמו בעשור הראשון של המאה החמישית. כנזיר וכמתבודד הלך לחיות באזור ההררי ליד אנטיוכיה. חייו ותורתו הרוחנית משכו אליו תלמידים רבים. איגרת של הקדוש יוחנן פה הזהב, שהיה הגמון בביזנטיום, נשלח אליו בשנת 405 ובו ההגמון מבקש מהנזיר להתפלל למענו.
מוצאם האתני של המארונים לפי הגדרת הכנסייה הוא מעמי ארם והפיניקים, ששמר על קיומו וזהותו בהרי הלבנון בעלי הטופוגרפיה והגישה הקשה במשך 1,600 שנים. אמנם, הצטרפו אל העם הזה, שמונה כיום כ -15 מיליון בעולם, מספר משפחות קטנות מלאומים אחרים כמו רומאים ויוונים אבל זה לא השפיע עליהם והם המשיכו לשמר את לאומיותם, דתיותם ותרבותם הארמית-מזרחית המיוחדת עד המאה ה-20, בגלל התבדלותם בהרים ואי-כניעתם לכובשים השונים שכבשו את אזורם. הם אינם רואים את עצמם ערבים.

******

כיום, הכנסייה המארונית היא חלק מהכנסייה הקתולית, אם כי משום שהקשר בין הכנסיות נוצר רק במאה ה-12 נהוג לכלול את הכנסייה המארונית ברשימת הכנסיות האוניאטיות (הכנסיות מאוחדות – הכנסיות המזרחיות שקיבלו את מרות האפיפיור בתקופה מאוחרת).
במשך השנים היו ניסיונות של הכנסייה הקתולית ללטיניזציה של התפילה שפסקו רק לאחר מועצת הוותיקן השנייה, אבל המארונים שמרו על הליטורגיה הסורית של אנטיוכיה המבוססת על הניב הארמי־סורי, (שפה שהמארונים עצמם דיברו בה עד המאה ה-18). חלק גדול מהתפילה כיום נאמר בערבית (השפה הרשמית של לבנון).
כיום המארונים, ארמים נוצרים דוברי מבטא מתבסס על דקדוק ארמי ברובו ומתערובת של הרבה מילים ארמיות (שפתם המקורית) וערביות (כתוצאה מהכיבוש הערבי המוסלמי), מעט טורקית (מהתקופה העות'מאנית) וגם הרבה צרפתית (מהתקופה הקודמת של המנדט הצרפתי), הם אחת הקבוצות הלאומיות והדתיות העיקריות והאותנטיות בלבנון.

*****

בראש הכנסייה עומד הפטריארך המארוני של אנטיוכיה אל-ראעי שמושבו בבקרקה צפונית לביירות. מאז עצמאות לבנון מסתפק הפטריארך בשלטון דתי. הפטריארך נבחר על ידי הבישופים של הכנסייה המארונית והמינוי מקבל את אישור האפיפיור.
לכנסייה המארונית יש נציגות פטריארכלית בירושלים (נוסדה ב-1895) בדמשק ובפריז.
בכנסייה המארונית יש כיום אחד־עשר מסדרי נזירים, רובם של נזירות. המנזר המארוני הראשון לגברים נוסד ב-1695, והמנזר הראשון לנשים ב-1895.
הדיאקונים וכהני הדת של הכנסייה המארונית אינם מחויבים לפרישות בניגוד למקביליהם בכנסייה הקתולית. לעומת זאת, הנזירים והבישופים (שנבחרים מבין חברי המנזרים) מחויבים להישאר רווקים.

*****

האפיפיור הכריז על שלושה נזירים מארונים "קדושים של הכנסייה הקתולית" הוכרזו על ידי האפיורים לדורותיהם. הקדושים הם שרבל מכלוף (הוכרז קדוש ב-1977), רפקה אר-ראיס (הוכרז קדוש ב-2001) ונימטולה יוסף אל-הרדיני (הוכרז קדוש ב-2004). כמו כן הוכרזו נזירים מארונים נוספים כ"מבורכים" (קדושים זוטרים במינוח של הקתולים), ביניהם שלושה נזירים מארונים שנרצחו בטבח של 1860.

*****

מקורות, הפניות והרחבות אודות המרונים

******

הבישוף האב מוסא אל-חאג'

הבישוף האב מוסא אל-חאג' הוא ארכיהגמון הקהילה המרונית בארץ הקודש. הוא התמנה לתפקיד ב-16 ביוני 2012, על ידי פטריארך המרוני בישארה אל-ראעי שבחר בישופים חדשים לכנסייה המרונית בלבנון ובעולם. האב מוסא אל-חאג', נזיר אנטוני, נולד ב-1953 באנטורה ליד בירות, בירת לבנון. הוא למד ברומא ואף השלים תואר בלימודי המקרא בירושלים אצל האבות הפרנציסקאנים. הוא ירש את מקומו של הארכיהגמון פול-נביל סיאח שמונה להיות כסגן לפטריארך אל-ראעי שכאמור, מושבו בבקרקה בלבנון.

מעון הבישוף ברחוב המפרי יוברט בעין התכלת בחוף הים

*****

הקהילה המרונית בחיפה מונה כיום כ-3,800 נפש. היא חלק מהקהילה המרונית בארץ שאנשיה מתגוררים בג'יש – מרבית תושביו נוצרים מרוניים. מרונים מגוררים גם בעכו, בעספייא, בשפרעם, ביפו ובירושלים.
ראשוני העידה הגיעו לחיפה מלבנון בראשית המאה ה-19, בהמשך הגיעו אליה גם תושבים מגי'ש וממפוני הכפר בירעם שביקשו לעבור מהכפר ולהתגורר בעיר הגדולה.
הקהילה, הגם שאנשיה מתגוררים במרוכז אלא בפיזור בעיר התחתית, הדר ומקומות אחרים, היא קהילה מגובשת וסולידרית. למיסות בימי ראשון מגיעים בין 300 ל-400 אנשים ובחגים רבים יותר. רוב אנשי הקהילה הם אנשים אקדמאים משכילים, משפטנים, רופאים ועוד. מבין הבולטים הוא שופט לשעבר בבית המשפט העליון סלים ג'ובראן.

 

*****

להרחבה אודות מגעים וקשרים ראשונים של העדה המרונית בלבנון ומדינת ישראל

 

חצר המתחם

מתחם הקהילה המרונית נמצא בעיר התחתית של חיפה הוא מוקף ונמצא בין סימטת המרוניטים ובין סימטת רובין ובמרכזו נמצאת כנסיית סנט לואי.

****

קיר המתחם הצמוד לסימטת המרוניטים

*****

כנסיית סנט לואי

הכנסייה נקראת סנט לואי ע"ש לואי התשיעי "הקדוש"  מלך צרפת מ-1226 ועד מותו בשנת 1270.הוא היה בנם של לואי השמיני ושל בלאנש מקסטיליה. השתתף בשני מסעי צלב, השביעי (למצרים) והשמיני (לתוניסיה), לכן זכה לכינוי "קדוש".
התחלת בניית הכנסייה הייתה בשנת  1880 בזמן  שלטון סולטאן עבד אלחמיד. הכנסייה נבנתה על קרקע שנתרמה על ידי שני האחים אבראהים וסלים חורי. חנוכת הכנסייה הייתה בפברואר 1890.

מבנה הכנסייה בראשית המאה ה-20, מבט מכיוון ההר לים ולכן הצריח אינו נראה

 

מיקום הכנסייה במרכז בעיר התחתית בשנת 1919

זו הייתה דלת הכניסה העיקרית של הכנסייה

פנים הכנסייה

****

****

פסל הקדוש שרבל מכלוף

שרבל מכלוף המוכר במסורת הנוצרית כשרבל הקדוש היה נזיר מארוני שחי במאה ה-19 ואשר נחשב לקדוש נוצרי בנצרות הקתולית.
שרבל נולד ב-8 במאי בשנת 1828 בבקא כפרא שבצפון לבנון תחת השם יוסף אנטון מכלוף לבריגיט ואנטון מכלוף, ולו ארבעה אחים. הוא הוטבל לנצרות ב-16 במאי 1828. אביו נפטר כאשר שרבל היה בן שלוש בלבד והוא גדל עם דודו. בילדותו, להבדיל מבני גילו נהג שרבל להתבודד רבות, גילה התעניינות רבה בדת ונהג להתפלל.
בגיל עשרים ושלוש הצטרף שרבל למסדר הנזירים על שם מארון הקדוש במנזר הכפר אנאיה בהר הלבנון, ושינה את שמו מיוסף לשרבל, על שם קדוש אנטיוכי בן המאה השנייה. שרבל נדר את נדריו הסופיים בשנת 1853 ומונה לכומר לאחר שש שנים. בדומה למארון הקדוש, גם שרבל התגורר במנזר מאז שנת 1875 עד למותו בשנת 1898. שרבל היה ידוע בצניעותו והסתפקותו במעט, ונהג לבצע כל המוטל עליו ללא מענות. כמו כן, הוא נודע באדיקותו לביצוע הסקרמנטים. שרבל נודע ככומר אהוד בקהילתו, אנשים רבים היו מגיעים אליו לקבלת ברכות ואזכורים בתפילותיו, והוא אף הוזמן לפקח על טקסים דתיים בכפר שכן.
בעת המיסה, ב-16 בדצמבר 1898 חלה שרבל ותשעה ימים לאחר מכן, בערב חג המולד נפטר, בהיותו בן 70. הוא נקבר בבית הקברות של מנזר מארון הקדוש באנאיה. מספר חודשים לאחר מכן, העידו אנשים כי ראו הילה מעל קברו. לאחר עדויות אלו הוחלט לפתוח את הקבר, לאחר פתיחתו התגלתה גופתו כשהיא בשלמותה ודם עדיין זורם בגופו. כמו כן, נראו סימני זיעה על גופתו. לאחר מקרה זה, הועברה גופתו לארון קבורה אחר, במתחם שהוכן עבורו. מקום קבורתו הפך למוקד עלייה לרגל לנוצרים (בעיקר המארונים שבהם). אם כי, ישנם גם בני דתות אחרות אשר מגיעים לבקר במקום.
בשנת 1925 הציע האפיפיור פיוס השנים-עשר להכריז על שרבל כקדוש של הכנסייה הקתולית. בשנת 1950 יצאה ללבנון משלחת שכללה אנשי דת ורופאים במטרה לבדוק את גופתו של שרבל. בשנה זו, נפתח קברו בפעם השנייה. גופתו, התגלתה בשלמותה ובריאה לחלוטין וזאת כעבור 52 שנה לאחר מותו. שמועות על האירוע יצאו למרחוק, והמונים נהרו אל המנזר בו נקבר כדי לברר את שהתגלה.
בשנת 1954 חתם האפיפיור פיוס השנים-עשר על צו המאשר את בירוכו (המעלה אותו למעמד של "מבורך", שהינו שלב אחד לפני מעמד של "קדוש"), וב-5 בדצמבר 1965 נערך הטקס על ידי האפיפיור פאולוס השישי בוותיקן. שנה לאחר מכן, ב-1976 חתם פאולוס השישי על צו המאשר את הקדשתו של שרבל, והטקס עצמו נערך ב-9 באוקטובר 1977 בוותיקן.
מקור

 

***********