הפן הנוצרי של יאפא (יפיע), היישוב שבהרי נצרת4 בנובמבר 2021

 

עניינו של תיעוד זה הוא ביקור ביאפא (להלן: יפיע) הנמצא בהרי הגליל התחתון המרכזי ובדגש על סיור/צילום של הפן הנוצרי של היישוב .

 

בעבר יפיע נחשב כפר סמוך לנצרת. במשך השנים עם גידולו הוא התפתח להיות יישוב עירוני הגובל ומתחבר עם נצרת. אורח המגיע למקום היום לא יוכל להבחין היכן הוא נמצא, ביפיע או בנצרת. 

 

הביקור ביפיע נעשה במסגרת המיזם "המיעוט הנוצרי בישראל" (המיעוט שבמיעוט של אזרחי המדינה) שהתחלתי בו בקיץ 2019.

 

מטרת המיזם ללמוד להכיר את המקומות היישוב בצפון הארץ (בגליל ובחיפה) ובמרכזה (יפו, רמלה ולוד) בהם מתגוררות הקהילות הנוצריות הערביות וגם הקהילות הנוצריות הארמיות 

 

האוכלוסייה הנוצרית בישראל  – על פי הנתונים לרגל חג המולד 2020 שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חיים בישראל כ-180 אלף נוצרים הם כ-2% מאוכלוסיית המדינה.

 

77.1% מהנוצרים בישראל הם נוצרים ערבים וארמים והם מהווים 7.1% מסך אוכלוסיית המיעוט הערבי והארמי בישראל.

 

רוב הנוצרים הערבים והארמים מתגוררים בגליל ובכרמל, למעלה משני שליש מהם במחוז צפון ושליש במחוז חיפה.

 

היישובים עם האוכלוסייה הנוצרית הערבית הגדולה ביותר הם: נצרת (21.7 אלף), חיפה (16.3 אלף), ירושלים (12.9 אלף) ושפרעם (10.4 אלף). נוצרים מתגוררים גם בתל אביב -יפו, רמלה ולוד;

 

היישובים בגליל עם רוב נוצרי הם מעיליא, פסוטה, (כמעט 100%), עילבון (75%), ג'ש (גוש חלב) (66%), כפר יאסיף ןראמה (50%).

 

יישובים אחרים בגליל בהם האוכלוסייה ערבית-נוצרית היא גדולה הם איבלין, נצרת, שפרעם, פקיעין, מע'אר, יפיע, תרשיחא, אבו סנאן, ריינה, כפר כנא, ג'דיידה-מכר;

 

יישובי מיעוטים (מוסלמים ודרוזים) בהם הערבים נוצרים מהווים מיעוט (עד 10%) הם : עראבה, סכנין, דיר חנא, חורפיש, תורען, עוספיה, מזרעה, בעינה אבו סנאן, מזרעה, סמיע, שעב, מוקיבלה

 

******

את הביקור, הסיור והמפגשים ארגן לפי בקשתי ידידי ועמיתי הישאם בשאראת, תושב יפיע.

הישאם בשאראת, בן הקהילה היוונית – קתולית, נולד בנצרת (1965), גדל והתחנך ביפיע. הוריו היו תושבי הכפר מעלול שהתקיים עד מלחמת העצמאות. הישאם נשוי ואב אב לשתי בנות בוגרות הנדסת חשמל בטכניון וכעת עובדות בהייטק. כ-35 שנים ברציפות, עד מחצית שנת 2020 הוא ניהל את מחלקת הספורט במועצה המקומית יפיע. במשך השנים יזם כל פעילויות ספורט במסגרת אגודות ספורט, מועדוני שכונות, מועדוני בתי ספר אירועים עממיים ותחרותיים. במחצית העשור הקודם גילה ביפיע כמו בכל רחבי הארץ את הפוטנציאל הגדול בתחום האופניים והחל לפעול בקרב אוכלוסיית היישוב.

 

בראשית 2015, נודע להישאם שקק"ל ביחד עם מתנדבים מהאזור התחילו לפתח חד-שביל (סינגל) אופניים ביער כפר החורש בסמוך למקום מגוריו. אז, הכיר את נדב המאירי וביחד אתו יזמו גיוס מתנדבים מיפיע, נהלל והישובים הסמוכים, והתחילו לסלול יחד את סינגל כפר החורש ובתמיכת והכוונת שלי בן ישי, אז היערן האזורי של קק"ל. להישאם היה חשוב להעביר את הסינגל דרך שרידי הכפר מעלול (מקום מקור משפחתו) שנהרס בעת מלחמת העצמאות בשנת 1948 בתוך יער כפר החורש הפסטורלי.

 

כיום הישאם ממלא תפקיד של יו"ר משותף ביחד עם אמיר גבאי ממגדל העמק, לפרויקט שיזמה אותו שותפות 2000 פועלת באיזור עמק יזרעאל, מגדל העמק והרי נצרת והוא נקרא שביל השותפות "נעים ביחד". שביל אופניים שחוצה ומחבר בין קהילות באיזור.

 

את הישאם באשראת הכרתי לראשונה בפברואר 2016 בטיול אופניים שהוביל יער רכס כפר החורש ועיי הכפר מעלול במורדותיו. ביוני 2020 יזמנו את הביקור המעניין והמרגש מעלול, הכפר שהיה בגליל התחתון, שרידיו וכנסיותיו

 

הביקור ביפיע התקיים ביום רביעי 3 בנובמבר 2021 והשתתפו בו גם חבריי ניר עמית (שער העמקים) ומוטי ארמלין (גילון).

 

התחלנו את הסיור בשעת בוקר בקצה הדרומי של יפיע בתצפית מרהיבה לעבר עמק יזרעאל, גבעת המורה התבור שכללה הסבר שלי על המיקום הגיאוגרפי של היישוב ברכס הרי נצרת.

 

נסענו לגרעין הכפר בו בשטח קטן יחסית, מרוכזות כל הכנסיות.

 

צעדנו לעבר שתי הכנסיות היווניות – אורתודוכסית: מאר ג'ריאס (העתיקה) ומאר סאבא (החדשה, שנחנכה בשנת 2019). שם אירח אותנו מר סאלם עביד.

סאלם עביד הממונה על ענייני הכנסיות, אחזקתן והפעלתן. הוא בן למשפחה אורתודוקסית שגרה בסמוך למתחם הכניסיות, איש חביב וידידותי, אוהב אנשים ובעל יחסים טובים עם כל האוכלוסיה ביפיע. הוא משרת את הקהילה ומבלה את רוב היום בקרבת המקום בקיוסק שלו כדי להתפרנס.

 

לאחר הביקור פגשנו בחצר הכנסייה את איש הציבור סמיר סאלם הוא סיפר לנו על עצמו, משפחתו ועל פעילותו במועצה המקומית.

סמיר סאלם, אחד מבין ארבעה נוצרים החברים במליאת המועצה המקומית הכוללת שלושה עשר חברים. בן למשפחה יוונית קתולית, מלכיתית מהגרת מהישוב הסמוך מעלול שנהרס בזמן מלחמת העצמאות בשנת 1948, איש ציבור מוכר ביישוב, חבר המועצה המקומית מטעם סיעה שמייצגת את מהגרי הכפר מעלול כממונה על תיק הרווחה, ידוע כאיש ישר ובעל סגולות, משרת את כלל האוכלוסיה ביפיע ללא קשר להשתייכותם הדתית או העדתית.

 

משם צעדנו לעבר המתחם הקתולי (הלטיני) הכולל את המנזר, את כנסיית יוחנן בן זבדי, את הקפלה המוקדשת למארי אלפונסין דניל גטאס ואת בית הספר.

 

שם אירח אותנו ראש הכנסייה והמנזר אבונא נידאל קנזועה, שנשלח בשנת 2016 על ידי הפטריכה הלטינית להיות ראש העידה הלטינית ביפיע.

האב נידאל קנזועה, הוא משמש כראש העדה הקתולית רומית (לטינית) ביפיע. הוא יליד ג'יפנה, הכפר הפלסטיני מצפון לרמאללה, בו הוא גדל. לאחר מכן עבר לירושלים ולמד את תורת הנצרות.במשך מספר שנים התמנה לראש הקהילה הלטינית בכפרים הסמוכים לג'נין שבצפון הגדה המערבית. ומאז 2016 הוא משרת ביפיע.

 

בתחילה שוחחנו איתו במשרדו. הוא סיפר לנו על עצמו על דרכו והכשרתו ככומר. כמו כן סיפר לנו על הקהילה הלטינית ביפיע המונה בקירוב כ-1,000 איש.

 

אבונא נידאל, עוד הוסיף,  בכל המנזרים השייכים לכנסייה הערבית הקתולית רומית (לטינית) הוקמו בתי"ס. בחלק מהמנזרים הכומר אשר מהווה ראש המנזר, הכנסייה והעידה הוא בעצמו מנהל גם את בית הספר. לעומת זאת, ביפיע המערך הניהולי מתבטא בהפרדה אדמיניסטרטיבית בין המנזר, הכנסייה והעדה מצד אחד לבין ניהול מערכת בית הספר מצד שני. את בית הספר מנהל בהצלחה ומקצועיות רבה המנהל קייסר ראשד.

 

אח"כ הוא הוביל אותנו במפלס התחתון של המנזר שם ראינו את שרידי הכנסייה הקדומה וברות המים. המשכנו ביקרנו בכנסייה הנוכחית, הגדולה והמרשימה. המשכנו לשוטט בחצר המנזר ונכנסנו גם לקפלה המוקדשת למארי אלפונסין דניל גטאס.

 

אח"כ חזרנו והגענו למתחם הכנסייה היוונית – קתולית הנקראת כנסיית הבשורה. שם פגשנו את מר חנא מסעד הממונה על ענייני הכנסייה אחזקתה ותפעולה ומשמש גם ראש קבוצת הצופים של הכנסייה.

מר חנא מסעד, איש חינוך למשך עשרות שנים, מילא עוד תפקידים כגון יועץ השר לענייני דתות ומיעוטים, למעלה מארבעים שנים שירת את הקהילה, השקיף ושמר על הכניסיה, ייסד וניהל ושר בעצמו עם המקהלה הכניסייתית לדורותיה, ייסד וניהל את קבוצת הצופים הקתוליים על שם הארכבישוב מכסימוס סלום ז"ל, הקים את גני הילדים הראשונים בישוב, ארגן פעילויות תרבות וספורט וקייטנות קייץ עבור כל תושבי יפיע, ועוד ועוד. לסמל של המקום הוא נחשב.

 

בתוך הכנסייה הוא סיפר לנו על עצמו, על הקהילה הייונית-קתולית ביפיע ועל קבוצת הצופים אחר כך הראה לנו את אוצרות הכנסייה.

 

פסק זמן קצר עשינו בצהרים באחת המסעדות. החומוס והתוספות היו טעימים ביותר.

 

המשכנו והגענו למתחם הכנסייה הבאפטיסטית. שם פגשנו את בשארה דיב, הרועה הרוחני של הקהילה ביפיע. כמו קודמיו הוא סיפר לנו על עצמו, על דרכו בכהונה ועל הקהילה הקטנה אותה הוא מנהיג הכוללת היום כ-35 מאמינים, אחזקתה .

 

חזרנו שוב לגרעין הכפר ונכנסנו למתחם הכנסייה הלטינית מאר יעקב הנמצאת בראש הגבעה.

 

לאחר הביקור בה, מפאת קוצר הזמן של הישאם הסענו אותו לביתו ונפרדנו ממנו לשלום.

 

חזרנו שוב לגרעין הכפר, פגשנו את מר מאהר ברקואוי שהוביל אותנו למפלס התחתון של ביתו בשם נמצאו לפני עשרות שנים שרידי בית הכנסת היהודי.

 

את הביקור יפיע חתמנו בתצפית בדרום היישוב, במקום בו היינו בבוקר. התצפית אחר הצהרים הייתה יפה ומעניינת שהשמש האירה את עמק יזרעאל וההרים הסמוכים אליו.

 

לאחר הסיור, ירדנו מיפיע דרך מגדל העמק לגניגר. שם הערב ירד, ישבנו מרפסת ביתו של אבס וסיפרנו לו בהתלהבות מה הוא החציץ שלא הצטרף לסיור. לא הזרדרזנו לעזוב שלחיה הצטרפה גם רעייתו מיכל.

 

זהו נגמר היום ויצאנו איש איש לביתו בהרגשה שהייתה לנו חווית ביקור שהיה יוצא דופן, מעניין ומרגש.

 

******

התיעוד להלן כולל מידע רב, מספר מפות ושפע צילומים

*****

מיקום יפיע
נקרא גם
יאפת א-נאצרה – "יפו של נצרת"

במורדות המערביים של רכס הרי נצרת
הגולשים לעבר עמק יזרעאל

***

מיקום יפיע על כביש חיפה – נצרת (כביש 75)
בין נצרת במזרח ומגדל העמק במערב

***

****

******

אזור גיאוגרפי,
גליל תחתון מרכזי

***

תצפית בדרום לעבר עמק יזרעאל

****

מבט לכיוון גבעת המורה

שיעור קצר בגיאוגרפיה

*****

אוכלוסייה

לפי אומדן למ"ס,
נכון לסוף אוגוסט 2021,
ביישוב מתגוררים כ- 19,470 תושבים

עד המלחמה ב- 1948 הנוצרים היו רוב ביפיע

, לאחריה הגיעו ליפיע פליטים ממעלול מוג'ידיל ושבטי בידואים מהסביבה
ומאז, מספרם הולך וקטן !!

כיום 82% מתושבי יפיע הם מוסלמים
ו18% הם נוצרים הנכללים בארבע קהילות 

****

ההיבט המוניציפאלי,
מועצה מקומית שהוקמה בשנת 1960
ותחום שיפוטה 4,090 דונם,

****

******

מעט אודות יפיע 

 

הכפר העתיק יפיע (יאפע) נמצא על גבעת גיר (354 מ' מעל פני הים)

 

חפירות בתל הקדום של יפיע, הנמצא באזור הכנסיות של הכפר יאפא הערבי, הוכיחו שהמקום היה מיושב מתקופת הברונזה התיכונה ( 2000 – 1550 לפנה"ס ) ואילך.

 

יפיע, המכונה גם יאפה א-נצרה (יפו של נצרת), היא כנראה המקום שנזכר בשם יַאפּוּ במכתבי אל-עמארנה (המאה ה-14 לפנה"ס) כיישוב כפוף לעיר מגידו

 

במקרא הכפר מזוהה כיישוב בגבול שבט זבולון: " וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם עַד שָׂרִיד … וְשָׁב מִשָּׂרִיד קֵדְמָה מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ עַל גְּבוּל כִּסְלֹת תָּבֹר וְיָצָא אֶל הַדָּבְרַת וְעַל יָפִיעַ" (יהושע יט: 12),

 

בשלהי ימי הבית השני הייתה יפיע הכפר הגדול בגליל. יוסף בן מתתיהו, מפקד המרד הראשון ברומאים, ביצר את המקום בחומה כפולה, בהכנות למרד היהודים נגד הרומאים. במהלך המצור הרומי על יודפת בקיץ 67 לסה"נ, נשלחה יחידה של הלגיון העשירי ליפיע, כבשה את העיירה וטבחה את תושביה.

 

בתקופה הרומית, בימי המשנה והתלמוד התחדש היישוב במקום תושביו היו כנראה יהודים.

 

הממצאים הארכיאולוגים ביפיע מלמדים כי המקום היה מיושב לאורך כל התקופה הרומית, וראשית התקופה הביזאנטית.

 

עד התקופה הביזאנטית עלתה יפיע בגודלה על נצרת שכנתה. המצב התהפך בתקופה הביזאנטית כאשר נצרת הפכה לעיר חשובה לנצרות.

 

יפיע הייתה מיושבת בתקופה הערבית וכנראה ננטשה בתקופה צלבנית

 

יפיע הייתה מיושבת בתקופה הממלוכית וכך גם בתקופה העות'מנית.

 

ברבע האחרון של המאה ה-19, הנוסע הצרפתי גרין  (שביקר במקום בשנת 1875) ציין כי הכפר נחלק לשני רבעים והשתרע על שתי גבעות.

 

אנשי סקר קרן לחקירת א"י P.E.F ציינו את יפיע ככפר בינוני בנפת (קצ'א) נצרת במחוז (סנג'ק) עכו .

 

יפיע בסוף המאה ה-19 כפר בנפת נצרת במחוז עכו המקור: בן-אריה, י ואורן, ע' (1985) יישובי הגליל המערבי ערב מפעל ההתיישבות הציוני. בתוך שמואלי, א', סופר, א', קליאוט, נ' (עורכים) ארצות הגליל, א', חיפה: אוניברסיטת חיפה, עמ' 310 – 352

***

הגרעין העתיק של הכפר על גבעת גיר תלולה המכונה 'מר יעקוב' שבראשה עדיין עומדת על תלה כנסיית אבן עתיקה, 'כנסיית מר יעקוב', המנציחה את המסורת הפרנציסקנית מן המאה הט"ז לסה"נ, שעל פיה יפיע הייתה מקום הולדתם של השליחים יעקב ויוחנן, בניו של זבדי.

 

בשנות ה-70 של המאה הי"ט נתגלתה במרכז הכפר סמוך לכנסייה הלטינית מערכת תת-קרקעית, שהתמוטטה בחלקה, של עשרה בורות פעמון, חצובים בשלוש קומות, ומערכת נוספת, קטנה יותר. בשנת 1869 נמצא באחד הבורות כד חרס שהכיל 200 מטבעות רומיות אימפריאליות.

 

בשנת 1921 פרסם ונסן שני משקופי אבן שנמצאו בשימוש משני בבתי הכפר, שלדעתו העידו על קיומו של בית כנסת עתיק ביפיע; על האחד מופיעה מנורה ועל השני שני נשרים מכונפים

 

בשנת 1950 חפר סוקניק בית כנסת מהתקופה הרומית המאוחרת או הביזנטית על המדרון המזרחי של הגבעה. למבנה, שכיוונו מזרח–מערב, תוכנית בזיליקלית עם  שתי שורות בסיסי עמודים, כותרת קורינתית ורצפת פסיפס צבעונית ובה דגמים גיאומטריים ושני פנלים של מעגל 12 השבטים או גלגל המזלות

 

כיום ניתן לראות רק שרידים דלים של בית הכנסת מתחת לבית מודרני.

 

ירדנה אלכסנדר יפיע חדשות ארכיאולוגיות גליון 124 שנת 2012

 

יפיע בגליל בשנות ה-40'

הכפר יפיע וסביבתו בשנות ה-40'

 

בתקופת השלטון הבריטי ועד מלחמת העצמאות הייתה יפיע כפר קטן.

 

במפקד אוכלוסין בשנת 1922  נמנו בכפר 615 תושבים ומתוכם 400 נוצרים (65%) ו-215 מוסלמים( 35%).

 

במפקד האוכלוסין בשנת 1931 גדל מספר תושבי הכפר ל-833. מספר זה כלל את השבט הבדואי אלע'זאלין שחנה בסביבת הכפר.

 

בשנת  1945 חיו בכפר 1,070 תושבים ועם תחילת מלחמת העצמאות מנו תושבי הכפר 1,578 תושבים.

 

הכפר יאפא נכבש במלחמת העצמאות, במבצע דקל, שהתקיים במסגרת קרבות עשרת הימים (בין ה- 9 ל- 18 ביולי 1948 ).

 

אחרי מלחמת העצמאות והגיעו התיישבו במקום פליטים מהכפרים מעלול ומוג'ידיל שחרבו במהלך המלחמה.

 

יפיע וסביבתו בתום העשור הראשון לקיום מדינת ישראל

 

מקורות הסקירה 
סקירתה של רבקה שפק ליסק יפיע הייתה עיר יהודית כ- 2000 שנה
רדנה אלכסנדר יפיע חדשות ארכיאולוגיות גליון 124 שנת 2012
בן-אריה, י ואורן, ע' (1985) יישובי הגליל המערבי ערב מפעל ההתיישבות הציוני
בתוך שמואלי, א', סופר, א', קליאוט, נ' (עורכים) ארצות הגליל, א', חיפה: אוניברסיטת חיפה, עמ' 310 – 352

 

 

*****

גרעין הכפר
מקום הימצאות הכנסיות

מכאן התחלנו את הסיבוב ברגל

****

*****

הנוצרים ביפיע משייכים לארבע זרמים:

הקהילה הלטינית,
שנוסדה על ידי האחים הפרנציסקנים ב-1641,
מונה 1,200 חברים.

 קהילת מלכית היוונית,
שנוסדה במחצית הראשונה של המאה הקודמת,
מונה כ-400 חברים.

הקהילה היוונית-אורתודוקסית,
שנוסדה ב-1910,
מונה 2,000 נפשות.

הקהילה הבאפסטיסטית
שנוצרה לפני עשרות שנים
וכוללת כ-40 מאמינים

*****

מתחם הכנסיות היווניות – אותדוכסיות

******

מעט מידע אודות
"הכנסייה היוונית אורתודוקסית"

"הכנסייה היוונית אורתודוקסית" מונה את כל הכנסיות הדבקה במסורת התאולוגית, הרוחנית והטקסית הביזנטית-מזרחית ששורשיה בארבעה המוקדים הקדומים (הראשונים) של הנצרות :
* הפטריארכיה של קונסטנטינופול, הניצבת סמלית בראש הדת כולה,
הפטריארכיה של אנטיוכיה (סוריה) (שהתפצלה בשעתו מהסורים האוריינטלים),
הפטריארכיה של אלכסנדריה (מצרים) (שהתפלגה מן הכנסייה הקופטית)
הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים.

 

הכנסייה האורתודוכסית קיבלה את החלטותיהן של כל שבע המועצות האקומניות שהתכנסו מהמאה הרביעית עד למאה השמינית לספירה. מאחר שבירת האימפריה הרומית המזרחית הייתה קונסטנטינופול, הוכר הפטריארך של עיר זו, שכונתה רומא החדשה, כמנהיג המורם מעל לאחרים. גם כיום ידועה הכנסייה ככנסיית “רום” (קונסטנטינופול בשמה הערבי). אף שהפטריארכיות שנוספו במשך השנים שמרו על עצמאותן והחזיקו במאפיינים ייחודיים, שוררת ביניהן זיקה עמוקה בתחומי האמונה והתיאולוגיה ובנוסח התפילה.

 

גם הכנסייה הלאומית של יוון והכנסייה הלאומית של קפריסין חולקות מסורת זו. הכנסייה הלאומית של אלבניה מכילה קהילות רבות המשתמשות ביוונית.

 

לכל אלו יש גם את האפארכיות שלהן מעבר לים, כמו הפטריארכיות היווניות-אורתודוקסיות באמריקה ובאוסטרליה (להבדיל מהאפארכיות הרוסיות-אורתודוקסיות וכולי שם, הגדולות יותר) הכפופות ישירות לקונסטנטינופול.

 

מעמד של כנסייה בנצרות אורתודוקסית ובכנסיות המזרחיות הקדומות היה אוטוקופאלי (כנסייה עצמאית) לפיו ראש הכנסייה אינו כפוף לאף מנהיג דתי אחר, מחוץ למדינה. הכנסייה בוחרת בעצמה את ראשה ואת ארכיבישופיה או המיטרופוליטים שלה.

 

כיום חמש עשרה הן כנסיות עצמאיות (אוטוקפליות). על-פי מסורת עתיקה, סדר מניינן של הכנסיות הוא של אלה מהמקומות הבאים: קונסטנטינופול (קושטא), אלכסנדריה, אנטיוכיה, ירושלים, רוסיה, גיאורגיה, סרביה, רומניה, בולגריה, קפריסין, יוון, אלבניה, פולין, צ'כיה ואוקראינה. אין שום תלות בין הכנסיות, וכאמור הן כפופות לשלטון מקומי בלבד. הכנסיות האוטוקפליות עצמאיות במישור המנהל הדתי והמשפטי כלפי כל סמכות כנסייתית אחרת. בראשן עומד, לפי המקרה, פטריארך, אפיפיור (באלכסנדריה), קתוליקוס (בארמניה, גאורגיה) או ארכיבישוף. הכנסיות האוטקפליות נחשבות לשוות זו לזו, אך פטריארך קונסטנטינופול נחשב לראשון בין שווים.

 

הכנסייה הנוצרית-אורתודוקסית המזרחית היא הקהילה הנוצרית השנייה בגודלה בעולם (לאחר הכנסייה הקתולית) ויש בה כ-250 מיליון מאמינים המאוחדים במסורת תיאולוגית וליטורגית קדומה. הכנסייה חובקת עולם וכוללת 15 כנסיות עצמאיות שגבולותיהן הגאוגרפיים, התרבותיים והלאומיים מוגדרים היטב.

הכנסייה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים

הכנסייה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים  ששמה המלא הוא "פטריארכיית עיר הקודש ירושלים וכל פלסטין, סוריה, מעבר לנהר הירדן, כנא שבגליל, וציון הקדושה", זכתה למעמד “אם הכנסיות” כבר במאה הרביעית,  בהיותה הממשיכה הישירה של כס יעקב הקדוש (אחי ישוע בברית החדשה),  הבישוף הראשון של ירושלים. במאה החמישית הועלה בישוף ירושלים למעמד של פטריארך.

 

הפטריארך היווני-אורתודוקסי בארץ הקודש חולש על מדינת ישראל, על שטחי הרשות הפלסטינית, על ירדן ועל חצי האי ערב.

 

הקהילה הערבית האורתודוקסית היא הגדולה מבין הקהילות הנוצריות בארץ, וכן רבים מחברי הכנסיות האחרות רואים בכנסייה זו את שורשיהם.

 

הסמכות העליונה של הכנסייה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים מכונה “הסינוד” (אספה, מועצה, מיוונית) וחברים בה שבעה עשר בישופים בכירים, הבוחרים את הפטריארך. עקב חשיבותה ההיסטורית והסמלית של ירושלים זוכה הפטריארך שלה להערכה מיוחדת מצד עמיתיו – הפטריארכים האורתודוקסים שבאנטיוכיה, אלכסנדריה וקונסטנטינופול.

 

הכנסייה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים מופקדת על המקומות הקדושים ומקיימת נוכחות רצופה בת 1,700 שנים בשתי הכנסיות החשובות ביותר בארץ הקודש: כנסיית הקבר הקדוש (כנסיית התחייה בשמה היווני) בירושלים וכנסיית המולד בבית לחם.

 

הכנסייה מקיימת את תפילותיה על פי הנוסח הביזנטי ביוונית, ומשמרת את לוח השנה היוליאני, המאחר בשלושה עשר יום אחר הלוח המערבי-גרגוריאני. אף שמרבית הנוצרים הנמנים עם הכנסייה היוונית אורתודוקסית בארץ הקודש הם ערבים, מנהלים אותה בישופים ממוצא יווני. גם נזירים רבים הם יוונים ואילו רוב כוהני הדת הקהילתיים הם ערבים.

 

יש מאמינים המדגישים את היותם ערבים-אורתודוקסים ולא יוונים-אורתודוקסים ועובדה זו היא סלע מחלוקת חריפה בין בני העידה הערבים בארץ ובין הפאטריארכיה היוונית בארץ. באמצע המאה ה-20 החלה הכנסייה היוונית-אורתודוקסית לערוך בקהילות מקומיות רבות את התפילה בערבית לטובת מאמינים שאינם מבינים יוונית.

 

הפאטריכיה מנהלת רשת של בתי ספר במקומות שונים ומפעילה גם מרכזים לשירותים חברתיים וסמינר להכשרת כוהני דת על הר ציון.

 

מסיבות היסטוריות ופוליטיות פועלות משלחות של פטריארכיות נוספות בארץ הקודש באופן נפרד מקיימות נוכחות בולטת בארץ הקודש והן הכנסייה הרוסית-אורתודוקסית והכנסייה הרומנית-אורתודוקסית . את מנזר המצלבה בירושלים בנתה הכנסייה האורתודוקסית הגיאורגית, אך מאחר שנוכחותה של כנסייה זו נחלשה במהלך השנים נרכש המנזר בידי הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית. עם זאת, כל הכנסיות האורתודוקסיות מכירות בסמכות הפטריארך היווני-אורתודוקסי וכל פעילותן בארץ הקודש מתואמת עמו.

 

*****

כנסיית מאר ג'ריאס (גאורגיוס הקדוש)
הכנסייה העתיקה 

***

***

****

 

גאורגיוס הקדוש שחי בין סוף מאה השלישית וראשית המאה הרביעית הוא קדוש נוצרי הנחשב לקדוש החשוב ביותר בנצרות האורותודוקסית. גאורגיוס הוא הקדוש הפטרון של כמה ארצות: אנגליה, אתיופיה, גאורגיה, מונטנגרו, ליטא וקטלוניה וכן של כמה ערים, ובהן מוסקבה, גנואה ובמברג.

 

החל מן המאה ה-12 נפוצו אגדות, על-בסיס המסופר בחזון יוחנן (פרק י"ב, 7-9) בברית החדשה, שם מתוארת מלחמתו של שר המלאכים מיכאל בתנין. גאורגיוס על-פי האגדה הציל נערה מידי דרקון אכזר והרג את הדרקון.

 

אין מקורות היסטוריים מהימנים המספרים את סיפור חייו של גאורגיוס הקדוש. על פי המסורת והאגדות עליו הוא נולד למשפחה נוצרית בסוף המאה השלישית. אביו היה מקפדוקיה (היום תורקיה) ושירת כקצין צבא. אמו הייתה מלוד. לאחר שאביו נהרג במלחמה חזרה אמו לעיר מולדתה עם בנה, שחינכה בעצמה. גאורגיוס המשיך את דרכי אביו, הצטרף לצבא ועלה בסולם הדרגות. בסוף שנות העשרים לחייו הוא כבר נשא דרגת קצונה והוצב בניקומדיה כחבר במשמר האישי של הקיסר דיוקלטיאנוס.

 

לפי סיפורי הקדושים, בשנת 302 פרסם דיוקלטיאנוס צווים המורים לאסור כל חייל נוצרי בצבא ומחייבים כל חייל אחר להשתתף בפולחן הקיסר ולהקריב קורבן לאלים הרומיים. גאורגיוס הקדוש צווה ליטול חלק בדיכוי הנוצרים אך במקום זאת התוודה כי הוא נוצרי וביקר את החלטת הקיסר. דיוקלטיאנוס ניסה להמיר את דתו של גאורגיוס והציע לו כסף ואדמה כדי שישתתף בפולחן הרומי. גאורגיוס סירב והקיסר ציווה על המתתו בעינויים כבוגד. לאחר עינויים קשים נערף ראשו של גאורגיוס על חומת ניקומדיה ב-23 באפריל 303. הקיסרית אלכסנדרה וכוהן הדת אתנסיוס שצפו בסבלו, השתכנעו ממסירות הנפש שלו והתנצרו גם הם, למרות שידעו כי יוצאו להורג. גופתו של גאורגיוס הובאה ללוד, עיר מולדת משפחתו, ושם הוא נקבר כקדוש מעונה.

 

מקור . הפניות

 

כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון ( "כניסת מאר ג'ריס") בלוד נבנתה לראשונה בתקופה הביזנטית, נהרסה מספר פעמים והוקמה לאחרונה במאה ה-19. מדי שנה ב-16 בנובמבר מתקיימות בכנסייה "חגיגות גאורגיוס" הקדוש נקראות גם "חג סנט ג'ורג'"  וגם "חגיגות לוד". לפירוט והרחבה ראו לוד, חגיגות גאורגיוס הקדוש בכנסיית סנט ג'ורג'

***

***

***

הכניסה המקורית מכיוון מערב

גיאריאס קוטל הדרקון (משמאל) מאר סאבס (מימין)

כנסיית מאר סאבס

***

סבאס, או בכינויו מר סבא, היה אחת הדמויות החשובות בתנועת הנזירות, שבמדבר יהודה שבתקופה הביזנטית.

 

סבאס היה תלמידו של אותימיוס. הוא הקים מנזרים רבים (לאורות וקוינוביונים) ושימש כנציג הכנסייה בארץ ישראל בחצר המלוכה הביזנטית.

 

מנזרו הגדול והמפורסם ביותר מנזר מר סבא, הוא אחד המנזרים העתיקים בעולם.

 

קובץ החוקים שהנהיג במנזריו הפך ברבות הימים לטיפיקון, המשמש עד ימינו

 

כשהיה בן 44 יצא סבאס למדבר וחי בבדידות מוחלטת, למעט ביקורים בודדים של נזירים נוספים. בתקופת שהותו במדבר אירעו ניסים שונים שסייעו לו בהתמודדות, והבליטו בכך את היותו קדוש ואת החסד האלוהי ששרה עליו

 

הרחבה והפניות

***

***

****

***

****

***

פתח אולם הקהילה

מזכרת מהביקור

עוד מבט

****

אתנחתא שיחה
עם סמיר סאלם,
אחד מחברי המועצה המקומית

צילום ניר עמית

צילום ניר עמית

***

****

המתחם הלטיני

****

*****

הכנסייה הרומית קתולית (הלטינית)
ומרכיביה בארץ הקודש

המקור: באתר מרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג

הכנסייה הרומית-קתולית במזרח התיכון מכונה הכנסייה הלטינית על שם השפה שבה נערכו בעבר תפילותיה. האפיפיור, שמקום מושבו ברומא הוא הסמכות העליונה של כנסייה זו בכל ענייני הדת, הרוח והמנהל. למרות ש מרכזה הדתי והמנהלי של הכנסייה הרומית-קתולית נמצא ברומא, ירושלים היא מרכז רוחני בעל חשיבות ראשונה במעלה, כפי שמעידים המוני הצליינים, הנזירות והנזירים ותלמידי הדת הנוהרים אל העיר.

 

למעשה, הכנסייה הלטינית היא רק ביטוי טקסי אחד מתוך כמה נוסחי תפילה אחרים (לא לטיניים) של הכנסייה הקתולית. בישראל שהיא ארץ הקודש בפרט ובמזרח התיכון בכלל הערבית, היא השפה הנפוצה ביותר בטקסי הכנסייה הקתולית. השימוש המלא בלשון זו ה החל בשנת 1975, לאחר שמועצת הוותיקן השנייה החליטה על שימוש בשפות המקומיות במקום בלטינית.

 

הנוכחות לטינית בארץ הקודש, התחילה, כנראה במאה הרביעית– האב הירונימוס הקים אז מנזר בבית לחם. מסוף המאה ה-11 ואילך, בעת שלטון הצלבנים בארץישראל,  החלו להגיע לארץ הקודש הצליינים הראשונים מאירופה המערבית והדרומית. במאה ה-12 השליטו הצלבנים את הנצרות הלטינית על ארץ הקודש במשך כמעט מאתיים שנה עד כיבוש הארץ על ידי המוסלמים, הממלוכים. אף שלבסוף גורשו על ידי המוסלמים, הנוכחות הלטינית בארץ הקודש מעולם לא נעלמה לחלוטין.

 

כיום מייצגים את הנצרות הלטינית ארבעה גורמים:
* הפטריארכיה הלטינית בענייני שירותי דת, חברה וקהילה;
*  מסדר הפרנציסקנים – מקומות קדושים;
*  המשלחת האפיפיורית – נציגות פוליטית של מדינת ותיקן;
*   מסדרי נזירים ונזירות רומיים-קתוליים – המחזיקים ומפעילים מנזרים, בתי הארחה ומוסדות חינוך, סעד ורווחה ועוד.

 

הפטריארכיה הלטינית –הצלבנים הקימו את הכנסייה הלטינית ההיררכית בירושלים. עם הגיעם אליה ב-1099 הם גירשו את הפטריארך היווני-אורתודוקסי ומינו תחתיו את הפטריארך הלטיני הראשון של ירושלים, ארנולף הראשון. בשנת 1187, עם הגיע הצבאות המוסלמיים, גורש הפטריארך הלטיני מירושלים והפטריארך היווני-אורתודוקסי שב אליה. בעקבות מסעי הצלב הגיעו לארץ הקודש נציגי המסדר הפרנציסקני כדי להגן על המקומות הקדושים (ראו להלן).

 

גידולה המתמיד של הקהילה הלטינית, כמו גם העניין המערבי בארץ הקודש, שהלך וגבר במאה ה-19, הובילו לפרסומו בשנת 1847 של צו רשמי בחותם האפיפיור פיוס התשיעי, שהורה על  חידוש הפטריארכיה הלטינית של ירושלים.

 

הכנסייה הלטינית הקימה במהלך השנים בארץישראל קהילות בערים ובכפרים רבים ופעלה במיוחד לעיצוב כהונה דתית ערבית-מקומית לשירות הקהילות. הכנסייה מספקת שירותים רב-לשוניים לצליינים הבאים לארץ הקודש ולתושבים זרים.

 

הנציג הרומי-קתולי העליון בארץ הוא הפטריארך הלטיני היושב ברובע הנוצרי בירושלים (סמוך לשער החדש) ומנהל את ענייני הכנסייה. הוא  משמש ארכיבישוף אך נושא את התואר המזרחי פטריארך. כיום מכהן פטריארך ערבי הנעזר בארבעה סגנים בישופים, הממונים על ארבעה מרכזיםישראל (מושב הבישוף בנצרת), השטחים הפלסטיניים (מושב הבישוף בירושלים), ירדן (מושב הבישוף בעמאן) וקפריסין (את הפטריארך מייצג כוהן דת פרנציסקני). מאז 2003 פועל בישראל גם סגן הפטריארך הלטיני הממונה על הקהילות הקתוליות הדוברות עברית הנמצאות בכמה ערים בארץ. בכנסייה הלטינית משרתים כוהני דת  מלאומים שונים, רבים מהם ערבים (בעיקר ירדנים ופלסטינים).

 

המסדר הפרנציסקני (שומרי ארץ הקודש) – פרנציסקוס הקדוש מאסיזי (כפר במחוז אומבריה באיטליה) הגיע לארץ הקודש בזמן מסעי הצלב. הנזירים הפרנציסקנים החיים לפי רוחניותו מקיימים נוכחות רצופה בארץ הקודש משנת 1333. צו אפיפיורי משנת 1342 הקנה להם את הסמכות לשמור על ארץ הקודש מטעם הכנסייה הקתולית, ולפיכך מכונה המסדר המקומי קוסטודיה די טרה סנטה – משמרת ארץ הקודש.

 

עד המאה ה-19 שימש המסדר הפרנציסקני נציגות קתולית יחידה בארץ הקודש. הקמת הפטריארכיה הלטינית ב-1847 יצרה מתחים בינה לבין המסדר הפרנציסקני, שייצג עד אז את הכנסייה הלטינית. הפטריארך הלטיני אחראי אמנם על קהילתו הלטינית, אולם ראש המסדר הפרנציסקני, הקוסטוס (שומר) של ארץ הקודש, מחזיק בידיו את הזכויות במקומות הקדושים.

 

מעבר לתפקידם של חברי המסדר בשמירה על המקומות הקדושים, בניהול הטקסים הנערכים בהם ובשמירה על נגישותם לצליינים פועלים חברי המסדר למען האוכלוסייה הנוצרית המקומית. הם הקימו רשת בתי ספר (המכונה טרה סנטה), דואגים לארגון פעילות חינוכית בלתי פורמלית ומושיטים סיוע כספי ורפואי.

 

המשלחת האפיפיורית (נציגות הוותיקן) – הוותיקן הקים את הנציגות האפיפיורית בירושלים במחצית הראשונה של המאה ה-20, ובראשה עומד בישוף. בשנת 1993 כוננו יחסים דיפלומטיים בין מדינת ישראל למדינת הוותיקן. הבישוף העומד בראש הנציגות מכונה הנונציו (תואר מקביל לשגריר) במגעיו עם ישראל והנציג האפיפיורי במגעיו עם הרשות הפלסטינית.

 

המשרד במנזר פטרוס הקדוש ביפו משמש את שגרירות הוותיקן בישראל; מטה הנציגות האפיפיורית  נמצא על הר הזיתים בירושלים.

 

מסדרי נזירים ונזירות קתוליים– ארץ הקודש היא גם ביתם של מסדרים דתיים רומיים-קתוליים רבים המפעילים מנזרים, בתי הארחה לצליינים, בתי התבודדות, מוסדות סעד, בתי חולים, בתי ספר ומוסדות מחקר והשכלה גבוהה

 

מוסדות החינוך הקתוליים (שמספרם בארץ הקודש קרוב ל-80) נמנים בין בתי הספר הטובים ביותר במגזר הערבי, ובהם מוסדות של האחיות סנט ג’וזף, אחיות המחרוזת, מוסדות של הנזירים הכרמליטים, האחיות הסלזיאניות, אחיות סנטה אנה ועוד. בבית לחם פועלת אוניברסיטה קתולית המנוהלת על ידי אחי בית הספר הנוצרי (“פרייר”).

******

הקהילה הלטינית ביפיע

בשנת 1865 ביקשו כמה מהמאמינים ביפיע מהפטריארך הלטיני ולרגה לשלוח מיסיונר לכפרם.

 

בשנת 1869 קיבל הפטריארך את המשמורת על המיסיון ומונה לכומר הקהילה את האב לואיג'י פטורי, שבנה כנסייה קטנה ומנזר בשנת 1872.

 

בשנת 1888 נבנתה שם כנסייה נוספת.

 

מסדר הנזירות האחיות רוזרי הצטרפו לקהילה ב-1885 כדי לפקח על בית הספר. אחת מהן הייתה האם מארי-אלפונסין גטאס, (כיום הקדושה מארי אלפונסין), מייסדת קהילת האחיות המחרוזת.

 

בקהילת הפטריארכיה הלטינית  יש כנסייה ובית ספר שהוקם בשנת 1879.

 

בבית הספר פועל מרכז לפעילות חינוכית חברתית לנוער, כמו: קבוצת כדורגל, קבוצת ריקוד פולקלורי ועבודת כפיים.

 

ראש הקהילה הלטינית אבונא נידאל קנזועה

***

***

***

***

במתחם הכנסייה, מתחת לפני הקרקע, נמצאת מערכת קדומה של מבנים וקמרונות מתקופות קדומות ובה בור מים מקודש.

**

***

מעל בורות המים

***

אבני הדרך היסטוריות בתולדות יפיע

ראשי הקהילה הלטינית ביפיע מאז הקמתה בשלהי המאה ה-19

בית הספר

הכנסייה הלטינית על שם יוחנן בן זבדי

יוחנן בן זבדי, הידוע גם כיוחנן השליח, כיוחנן הקדוש או יוחנן כותב הבשורה היה אחד משנים-עשר השליחים של ישו, ועל פי המסורת הנוצרית האהוב שבהם.

 

יוחנן נחשב לתלמידו האהוב של ישו, ובציור הסעודה האחרונה של ליאונרדו דה וינצ'י הוא מופיע לימינו.

***

 

במסורת הנוצרית מיוחסים ליוחנן בן זבדי, מספר כתבים בברית החדשה, והם הבשורה על-פי יוחנן, שלוש איגרות יוחנן, וספר ההתגלות, אם כי חוקרים מודרניים מפקפקים בכך שהוא אכן חיבר כתבים אלה.

 

יוחנן היה בנם של זבדי ושלומית, אחות של מרים אם ישוע, והיה אחיו של השליח יעקב בן זבדי הידוע גם בשם יעקב הקדוש שגם הוא אחד מתלמידי ישו. יעקב בן זבדי נחשב לקדוש נוצרי ונושא בדרך כלל את השם "יעקב הגדול", על מנת להבדיל בינו לבין שליח אחר ששמו יעקב (יעקב בן חלפי; יעקב הקטן).

 

הוא ואחיו התפרנסו מדיג באגם הכנרת. בברית החדשה מתוארים יוחנן ויעקב, שנקראו "בני רעם", כשניים מתלמידיו הראשונים של ישו. מוזכר כי יעקב ויוחנן שהו עם אביהם בסירה ותיקנו את רשתות הדיג, כשישו קרא להם להפוך לתלמידיו. יוחנן ויעקב, יחד עם שמעון כיפא (פטרוס), היו שלושה השליחים היחידים אשר חזו בהשתנות של ישו בהר תבור.

 

יוחנן ופטרוס נשלחו על ידי ישו להכין את סדר הפסח בירושלים, היא הסעודה האחרונה. יוחנן ופטרוס היו הראשונים להגיע לקברו של ישו עם תחייתו מחדש. במעשי השליחים נזכרת פעילותו יחד עם פטרוס בירושלים, בריפוי אדם פיסח בשערי בית המקדש ובשהות לילה במעצר. השליח שאול (פאולוס) הגדירו כ"אחד מעמודי התווך" של הנצרות, יחד עם פטרוס ויעקב.

 

יוחנן בן זבדי היה השליח היחיד שמת מוות טבעי, בסביבות שנת 100, באפסוס שבאסיה הקטנה. הוא נקבר בקתדרלת יוחנן הקדוש בעיר, ששרידיה קיימים עד ימינו.

 

ב"מעשי השליחים" מסופר כי אגריפס הראשון ציווה להוציא את יעקב בן זבדי להורג במכת חרב, וכך הפך אותו למרטיר הראשון מבין שנים עשר השליחים.

 

ראשו הופרד מגופו ונקבר בקתדרלת יעקב הקדוש ברובע הארמני בעיר העתיקה של ירושלים. מסופר עוד כי עצמותיו נדדו על גבי צדפה, עד שהגיעו לחופי חצי האי האיברי. על האתר שבו, על פי האגדה, מצוי קברו, נבנתה העיר סנטיאגו דה קומפוסטלה בספרד. (סנטיאגו הוא שמו הספרדי של יעקב בן זבדי, ובשם זה נקראו מקומות רבים בארצות הדוברות ספרדית). דרך סנטיאגו באותו אזור נקראת גם היא על שמו ומשמשת צליינים לעלייה לרגל לכנסיית קברו. הוא נחשב לקדוש המגן של ספרד.

**

***

***

***

***

***

***

***

***

הקפלה המוקדשת למארי אלפונסין דניל גטאס

***

מארי אלפונסין דניל ג'טאס (4 באוקטובר 1843 – 25 במרץ 1927) הייתה נזירה ערבייה-קתולית, חברת מסדר האחיות "סן ז'וזף של ההתגלות" בירושלים. היא נודעה כמייסדת מסדר אחיות הרוזרי בירושלים, שהיה המסדר הפלסטיני-קתולי הראשון במזרח התיכון, וכן בהיותה אחת הנזירות הפלסטיניות הראשונות שעברו קאנוניזציה בכנסייה הקתולית והוכרזה כקדושה.

 

מארי אלפונסין נולדה בשם סולטנה מריה דניל למשפחת ג'טאס הערבית-נוצרית בירושלים. היא התחנכה בבית הספר לנערות של מסדר האחיות סן ז'וזף, המשתייך למסדר הדומיניקני, וכבר מצעירותה שאפה להקדיש את חייה לעבודת האל ולהפוך לנזירה.

 

בגיל 14 ביקשה להצטרף למסדר כנזירה מן המניין, אך הדרך היחידה לכך באותה עת הייתה לעזוב את הארץ ולהצטרף לאחד המנזרים בצרפת או באיטליה. משפחתה התנגדה לשלוח אותה בגילה הצעיר לאירופה, ורק לאחר מאמצים רבים הצליחה סולטנה העיקשת לשכנע את הוריה ברצינות כוונותיה.

 

בעקבות כך הפעיל האב את קשריו והשפעתו בפטריארכיה הלטינית וקיבל עבור בתו אישור להפוך לנזירה בהליך חריג, שבו הכשרתה תתקיים בירושלים.

 

בגיל 15 השלימה סולטנה את השלב הראשון בקבלתה למנזר ונדרה את נדריה הראשונים על גבעת הגולגולתא בכנסיית הקבר. אז גם בחרה לראשונה את שמה החדש – מארי אלפונסין – אולי בשל הערצתה לכומר הישועי מארי אלפונס רטיסבון שהקים בימיה את מסדר האחיות ציון בירושלים.

 

בגיל 19 נשלחה מארי אלפונסין ללמד נצרות בבית ספר בבית לחם ושם חוותה כמה התגלויות של מרים, אם ישו. המשמעותית שבהן התרחשה, כך על פי יומנה, בחג האפיפניה, ב-6 בינואר 1874, שאז התגלתה בפניה מריה והנחתה אותה להקים מסדר-בת עבור נזירות פלסטיניות-קתוליות בשם "אחיות מחרוזת התפילה" (אחיות הרוזרי). החיזיון חזר על עצמו שוב ושוב, עד שגמלה בלבה ההחלטה להגשימו.

 

בהיותה אשה לא יכולה הייתה מארי אלפונסין להקים את המסדר לבדה, ולכן חיפשה פטרון שיסייע לה להוציא את התוכנית לפועל. ב-1880 התגייס לעזרתה הכומר יוסף טאנוס, שהיה יועצו של הפטריארך הלטיני בירושלים. יחד קיבצו השניים שבע נערות צעירות שהיוו את המסד למסדר-הבת החדש במשכנו הראשון בעיר העתיקה.

 

מארי אלפונסין ביקשה להצטרף למסדר החדש, אך לשם כך היה עליה לקבל את אישור הוותיקן להתיר את נדריה למסדר סן ז'וזף. הדבר לווה במרמור רב מצד גורמים במסדר, אשר שכנעו את הקרדינל האחראי על המסדר בוותיקן לפעול נגד עזיבתה והתרת נדריה. שלוש שנים היא נאבקה עד שקיבלה לבסוף את אישור האפיפיור לפרוש ממסדר נעוריה. בעקבות השערורייה הובהר לה כי לעולם לא תוצב בראש מסדר אחיות הרוזרי, או כל מסדר אחר.

 

מארי אלפונסין הפכה באופן רשמי לנזירה העשירית במסדר אחיות הרוזרי ביום "חג גבירתנו של המחרוזת" שחל ב-7 באוקטובר 1883. כשנה וחצי לאחר מכן, ב-7 במרץ 1885, היא השלימה את נדריה והתקבלה רשמית לקהילה, במעמד הפטריארך הלטיני של ירושלים.

 

ב-1886 הקימה מארי אלפונסין בית ספר לבנות בבית סאחור ולאחר מכן הקימה בתי ספר דומים נוספים בשכם ובעיר סַלְט שבירדן. בריאותה התערערה והיא שבה לירושלים, אולם לאחר שהתחזקה הקימה בית ספר נוסף בעיירה א-זבאבדה שבשומרון. קהילת אחיות הרוזרי הקימה בהשראתה בתי ספר, תוכניות ללימוד נצרות, מרפאות ובתי יתומים בכל רחבי המזרח התיכון, שאותם היא מפעילה עד היום.

 

מארי אלפונסין הקימה סניף של המסדר בעין כרם, למרגלות כנסיית הביקור, שבו התגוררה באחרית ימיה. היא נפטרה בביתה שבעין כרם במהלך חג הבשורה, ב-25 במרץ 1927 בגיל 83. ביתה הפך לאתר צליינות ותיירות וב-2015 אף נקבע על חזיתו השלט "בית מארי אלפונסין". היא הפכה לדמות מופת בקהילה המקומית ומחרוזת התפילה ששימשה אותה בחייה מוצגת כחפץ קודש במנזר

 

כדי לשכנע את הוותיקן ב"כשרות" מסדר אחיות הרוזרי, הוא הוצג מלכתחילה כפרי יוזמתו וביצועו הבלעדיים של יוסף טאנוס, ולמעשה עד שנת 1968 איש לא ידע כלל על מעורבותה הרבה של מארי אלפונסין.

 

חשיבותה של מארי אלפונסין בקרב הקהילה הערבית-קתולית בארץ הביאה למאמץ גדול במשך שנים לשכנע את הוותיקן להכריז עליה באופן רשמי כקדושה. הקדשה בכנסייה הקתולית (קאנוניזציה) נעשית בתום תהליך קפדני וממושך, שבו נבדקים אישיותו ומעשיו של המועמד לתואר, תוך דגש מיוחד על נסים שחולל.

 

האחיות במסדר הרוזרי היו מעורבות מאוד בקידום תהליך הקאנוניזציה של מארי אלפונסין ואף נסעו לרומא כדי לספר על נִסֵי ריפוי והצלה שחוללה.

 

נס הריפוי וההצלה המפורסם שבהם התחולל בכפר יפיע בשנת 1886, כאשר תלמידת בית ספר ניגשה לשאוב מים מבור, אך מעדה ונפלה לתוכו. עד שהגיעה עזרה וחבל שולשל פנימה, כבר הייתה הנערה ללא הכרה, אולם מארי אלפונסין ששהתה במקרה באותה עת בבית הספר נזעקה למקום, השליכה אל הבור את המחרוזת שלה ונשאה תפילה למריה. בתוך זמן קצר נאחזה הנערה בחבל ונמשתה מן הבור, כשמחרוזת התפילה תלויה על צווארה.

 

באתר המוקדש עד היום לזכרה של מארי אלפונסין בלב הכפר יפיע ניצב בור המים בלב מבנה קטן המשמש כבית תפילה, ועל משקוף הפתח נכתב בערבית "תפילתה הטובה של מארי אלפונסין". על פתח הבור עצמו תלויה מחרוזת תפילה וכן דמות דיוקנם של מארי אלפונסין ויוסף טאנוס.

 

נסים נוספים המיוחסים למארי אלפונסין לאחר מותה התחוללו בבית לחם, כאשר אדם עיוור נרפא מעיוורונו לאחר שהונחה על עיניו המחרוזת שלה. אדם אחר שמת קם לתחייה, לאחר שנגעו בו במים קדושים ובמחרוזת שלה.

***

 

בנובמבר 2009 הוכתרה מארי אלפונסין בתואר "מבורכת", בטקס שנערך בכנסיית הבשורה בנצרת על ידי הפטריארך הלטיני של ירושלים.

 

במאי 2015 קידם אותה האפיפיור למעמד "קדושה" ואחריה זיכה בתואר זה נזירה פלסטינית אחרת בשם מרים בוארדי, שייסדה במאה ה-19 את המנזר הכרמליתי בנצרת.

 

אלפי מאמינים נוצרים מהמזרח התיכון נכחו בטקס ההקדשה ברומא, ובהם אבו מאזן ולצדו באסל גטאס, שהוא בן משפחה רחוק של מארי אלפונסין. גטאס עמד על הקשר בין ההכתרה ובין העובדה שארבעה ימים קודם לכן הודיע הוותיקן על הכרתו במדינה הפלסטינית.

 

לאחר הכתרתה הועברו שרידי עצמותיה של מארי אלפונסין לאולם התפילה של הכנסייה במנזר אחיות הרוזרי ברחוב אגרון בירושלים, שם הם מוצגים בתוך ארון בנישה עגולה, כשמעליהם פסל של מארי אלפונסין. הכנסייה והמנזר כולו מלאים בדיוקנאות של מארי אלפונסין, הנחשבת לפטרונית המסדר.

 

המקור המידע והתמונה 

מזכרת לפני פרידה, צילום ניר עמית

*****

כנסיית מאר יעקוב, הלטינית
בראש הגבעה של גרעין הכפר

***

***

צילום ניר עמית

***

***

***

***

*****

מתחם הכנסייה המלכיתית, היוונית – קתולית

חזית כנסיית הבשורה, היוונית- קתולית

*****

מעט מידע אודות
הכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית

הכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית (בערבית: רום קתוליק) היא כנסייה אוניאטית העומדת בפני עצמה שהסתפחה למרות הכנסייה הקתולית לאחר שהתפצלה במאה ה-18 מן הכנסייה האנטיוכית.
מקור והפניות

 

הכנסייה האנטיוכית ידועה גם ככנסייה היוונית-אורתודוקסית של אנטיוכיה היא אחת מחמשת זרמי הכנסייה (הפנטארכיה). ארבע מתוך חמש הפנטארכיות בעולם העתיק היו בתחומי האימפריה הביזנטית והחמישית הייתה בקיסרות הרומית המערבית: ארבע האחרות הן הפטריארכיה של אלכסנדריה (הקופטית), הפטריארכיה של ירושלים  (כיום מפולגת בין השאר בין לטינית ויוונית-אורתודוקסית), הפטריארכיה של קונסטנטינופול והפטריארכיה של רומא. חמש כנסיות אלה היוו את בכנסייה הנוצרית המאוחדת לפני פילוגה במאה ה-11 בין הנצרות הקתולית במערב לבין הנצרות האורתודוקסית במזרח.

 

הכנסייה האנטיוכית היא כנסייה אוטופלית, כלומר, הפטריארך של אנטיוכיה אינו כפוף לבעל סמכות עליונה ממנו בנצרות האורתודוקסית.

 

הכנסייה האנטיוכית טוענת כי היא היורשת הלגיטימית היחידה לקהילה הדתית בראשיתה של הנצרות שהוקמה באנטיוכיה (צפון סוריה של ימינו) על ידי השליחים פטרוס ופאולוס. מולה עומדת כנסייה נוספת הטוענת טענה זו – הכנסייה הסורית-אורתודוקסית (האשורית). הפיצול בין שתי הכנסיות (עוד טרם פילוג הכנסייה הנוצרית), התרחש על רקע הוויכוח על טיבו של ישו בוועידת כלקדון במחצית המאה החמישית (שנת 451)  שבה נקבעה הדוקטרינה הדיופיזיטית, קרי לישו היו שני טבעים שונים, אלוהי וגשמי הנפרדים מהותית אך בלתי-נפרדים ונמצאים בגוף אחד.

 

מקור והפניות

 

המונח מלכיתים משמש לציון מספר כתות נוצריות במזרח התיכון השייכות לנצרות המזרחית הקתולית.  מקור השם הוא במילה הסורית העתיקה "מלכאיא", שפירושה "מלכותי". במקור שימש המונח ככינוי גנאי בעקבות הפיצול החריף שחל בנצרות המזרחית לאחר ועידת כלקדון במחצית המאה החמישית. מתנגדי הוועידה השתמשו בו כדי לציין את אלה שתמכו בהחלטות הוועידה ובקיסרות הביזנטית, ולא ברור באיזו תקופה החלו המלכיתים לכנות את עצמם בשם זה.

 

המלכיתים היו ברובם עירוניים דוברי יוונית שחיו במערב הלבנט ובמצרים, שלא כמו מתנגדי ועידת כלקדון דוברי הסורית והקופטית, שהיו ברובם כפריים.

 

הכנסייה המלכיתית חולקה לשלוש פטריארכיות היסטוריות – אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים, שהיו כפופות לפטריארך של קונסטנטינופול. מתנגדי ועידת כלקדון מקרב הכנסיות המזרחיות הקדומות ייסדו פטריארכיות משלהם באלכסנדריה (הכנסייה הקופטית אורתודוקסית), ובאנטיוכיה (הכנסייה הסורית אורתודוקסית).

 

החל מאמצע המאה -14 פעלו אנשי דת קתולים בדמשק ובאזורים אחרים, והחלו להמיר בחשאי את הכהונה האורתודוקסית לקתוליות. בתקופה זו הפיצול בין הכנסייה המזרחית למערבית לא היה מוגדר, ומרבית המומרים המשיכו לפעול גם בתוך הכנסייה האורתודוקסית.

 

במחצית המאה ה-18, לאחר מספר מהלכי השתלטות קתולית על הפטריארכיה והכרת האפיפיור בה, הייתה הכנסייה המלכיתית מפוצלת בין האורתודוקסים, שהמשיכו להכיר בסמכותו של הפטריארך של קונסטנטינופול, לבין הקתולים, שהכירו בסמכותו של האפיפיור ברומא. כיום, רק הקבוצה הקתולית ממשיכה לכנות עצמה מלכיתית.

 

במדינת ישראל היוונים-קתולים הם כיום העדה הנוצרית הגדולה ביותר ומספרם מוערך כ-80,000. הארץ מחולקת לשני מחוזות כנסייתיים ירושלים וצפון:

 

בראש מחוז הפטריארכיה בירושלים עומד סגן (ויקאר) הפטריארך המלכיתי והוא החולש על קהילות גם בבית לחם, ברמאללה, יפו, ברמלה ובכפרי הרשות הפלסטינית בגדה המערבית

 

בראש המחוז הצפוני שמספר המאמינים המתגוררים בו גדול באופן ניכר ממספרם במחוז ירושלים, עומד הארכיבישוף של עכו, חיפה נצרת והגליל ומושבו בחיפה.

מרבית היוונים-קתולים בישראל בצפון הארץ:
בערים שפרעם, נצרת, חיפה, עכו;
בכפרי הגליל בהם כולם מלכיתים: פסוטה מעיליא
ביישובים מעורבים אחרים, עילבון, עוספיה, תרשיחא, ראמה, בוקיעה, תורען,  יפיע וכפר יאסיף;.
קהילות קטנות נמצאות גם ביישובים בהם רוב מוסלמי בעינה, דיר חנא, ג'דידה, כפר מכר, סכנין, ריינה
וגם בכפר הדרוזים חורפיש ופקיעין
מיעוט קטן מאד נמצא בירושלים וביפו.
מקור נוסף

 

כאמור, מאמיני הכנסייה היוונית-קתולית, הקרויים מלכיתים, הם בעלי מוצא מעורב יווני ומזרח-תיכוני ונחשבים, צאצאי ראשוני הנוצרים באנטיוכיה הסורית מן המאה הראשונה לספירה.

 

המלכיתים מגדירים עצמם כ"קתולים מזרחיים מקיימי פולחן ביזנטי" – הם כפופים לאפיפיור ולוותיקן אך זוכים תחת כנפיהם לאוטונומיה פולחנית במסגרתה הם משמרים את המנהגים והליטורגיה שמקורותיהם בנצרות המזרחית קדומה.

 

בראש הכנסייה המלכיתית עומד מאז שנת 2017 הפטריארך יוסוף עבסי, ותוארו הרשמי "הפטריארך המלכיתי (יווני קתולי) של אנטיוכיה ושל כל המזרח, אלכסנדריה וירושלים".

 

הוא אחד מחמישה כהני דת נוצריים הנושאים בתואר "פטריארך אנטיוכיה", והוא כפוף ישירות לאפיפיור. מקום מושב הפטריארכיה כיום בדמשק, סוריה.

 

מספר המשתייכים לכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית נאמד בכ-1.5 מיליון, כמחציתם בארצות המזרח התיכון השונות (בעיקר לבנון, סוריה, ירדן, ישראל והרשות הפלסטינית) וכמחציתם מהגרים מארצות אלה (וצאצאיהם) שנפוצו ברחבי העולם – בעיקר במדינות מערב אירופה, צפון אמריקה ודרום אמריקה.

******

צילום ניר עמית

****

****

איקונוסטזיס, המחיצה המפרידה בין האולם המרכזי של הכנסייה לאזור הקודש שבו נמצא המזבח. קיר שכזה מאפיין את הכנסייה האורתודוקסית. למרות, שהקהילה נטשה בראשית המאה ה-18 את הפטריארכיה האורתודוקסית ועברה לחיק הקתוליות, אך בכל זאת שמרה בכנסיותיה על המאפיינים הישנים.

מר חנא מסעד המארח

***

***

***

***

***

***

***

***

***

***

בית שהיה מעון הכומר

***

חנא מסעד במשרדו

בודקים את חמת החלילים

*****

שרידי בית הכנסת

***

***

****

מתחם הכנסייה הבאפטיסטית

***

****

הכנסייה באפטיסטית

הבפטיסטים הם הקבוצה הגדולה ביותר של נוצרים אוונגליסטים כיום בישראל עם 18 כנסיות וקהילה של 3,000 איש, המשרתת בעיקר בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל.

 

אוונגליזם

אוונגליזם הוא תנועה בתוך הדת הנוצרית הפרוטסטנטית שצמחה באירופה דוברת הגרמנית והאנגלית בתקופת המאה ה-18, והתפתחה בקרב כמה דתות פרוטסטנטיות וניאו-פרוטסטנטיות (בעיקר בקרב חלק מהמתודיסטים, הבפטיסטים, האנגליקנים, הלותרנים והקלוויניסטים ועוד). מקור שם התנועה הוא באוונגליונים, שהם כתבי הקודש הנוצריים, שהתנועה מטיפה להפיכתם למרכזיים בחיי היום יום של המאמינים. הדגשים העיקריים של תנועה זו הן המרה אישית, אדיקות אישית ולימוד הביבליה, מוסריות ציבורית שכללה הימנעות משתיה ו"ערכי המשפחה", חוסר הדגשה של הפורמליזם בפולחן ובדוקטרינה, תפקיד חשוב יותר למאמינים הרגילים (כולל הנשים) בפולחן, וכן לימוד אינטנסיבי ועצמאי של כתבי הקודש.

 

עקרונות אוונגליסטיים:
* הפרטה של הדת והדגשת הפרט: מינימום התערבות של הממסד הדתי, וקשר ישיר בין הפרט לאל ללא צורך במתווכים ובהכשרה דתית תאולוגית.
* עיון בכתבי הקודש: לימוד התנ"ך והברית החדשה במרכז ופירושו על ידי המאמינים, ללא צורך בתיווך של כהני דת.
* תחושת החטא: הקשר לאל מתחיל בהכרה האישית כי האדם הוא חוטא. המאבק בחטא הוא עניין יומיומי שיש לדווח עליו. משום שאין קשר לממסד, הווידוי הוא אישי.

 

כל העקרונות הללו התקיימו ברפורמציה של המאה ה-16, והובילו לניתוק מהוותיקן ולייסוד כנסיות פרוטסטנטיות, אך בניגוד לכך, האוונגליזם הציע "עסקת חבילה" של אורחות חיים, של סגנון ושל פעילות הכוללת הדגשת חשיבות הבית (אחראי למרכזיות הבית באידאולוגיה של מעמדות הביניים): פולחן הביתיות מדגיש את חשיבות הבית במיוחד בעולם חומרי, קפיטליסטי; זהות נוצרית כבסיס לדרישות חברתיות ופוליטיות: תחושת שליחות, רצון לצאת ולשנות את העולם המתבטא בקמפיינים פוליטיים וחברתיים שונים; סגנון חיים אלטרנטיבי מאופק: צורות הבידור מהמאה ה-18 כמו תיאטרון, קונצרט, אופרה, קריאת רומן הן דברים משחיתים; תרבות אלטרנטיבית: סגנון לבוש מאופק, הליכה למטיפים, קריאת טקסטים אוונגליסטים, ).

 

מרכזם הגדול של האוונגליסטים כיום הוא בארצות הברית ויש להם מרכזים נוספים גם בהולנד, בניו זילנד, באוסטרליה, בברזיל, בניגריה ובמדינות נוספות. כ-60 מיליון (כשני שלישים) מהאוונגליסטים בארצות הברית רואים עצמם כ"נוצרים-ציונים" באופן כלשהו. אוונגליסטים אלה תומכים בישראל, בעם היהודי ובציונות. הם פועלים למען מדינת ישראל ותורמים לה כספים. רובם תומכים בתנועות הימין הישראליות. עד שנת 2005 תמכו הנוצרים האוונגליסטים בישראל ללא התארגנות מיוחדת, כאשר כל קהילה או כנסייה פעלו בנפרד. בשנת 2005 איחד פסטור ג'ון הייגי קבוצות נוצריות פרו-ישראליות רבות והקים את ארגון CUFI – "נוצרים מאוחדים למען ישראל". חברי הארגון עורכים אירועים פרו-ישראליים מדי חודש ופעם בשנה עורכים מפגש פסגה, הנמשך מספר ימים, ובמהלכו נפגשים אלפי המשתתפים עם נציגי מדינותיהם בקונגרס ובסנאט ומשפיעים עליהם לתמוך בישראל.

 

הבפטיזם

הבפטיזם (Baptism) או הנצרות הבפטיסטית הוא זרם נוצרי-פרוטסטנטי הדוגל בטבילה מלאה במים של המאמין המבוגר לאחר שקיבל על עצמו מרצונו את האמונה הנוצרית. בניגוד לזרמים פרוטסטנטיים אחרים, הבפטיסטים אינם מאמינים בתקפות הטבילה של המאמין כתינוק, ונוצרי הרוצה להצטרף לשורותיהם מחויב בטבילה מחודשת, לאחר שהביע רצון לטהר את עצמו מעוונותיו, ולהיכנס לעול האמונה

 

תנועות בפטיסטיות ראשונות החלו להופיע באנגליה כבר במאה ה-17 בהשפעת התנועה האנבפטיסטית. חלק מהתנועות הבפטיסטיות, בהנהגתו של ג'ון סמיית', דגלו באמונה בחופש רצון, וחלק דגלו בגזרה קדומה לפי הדוקטרינה הקאלוויניסטית. שתי הקבוצות נרדפו על ידי שלטונות אנגליה עד שנת 1689, כמו קבוצות דתיות אחרות.

 

השלטונות נקטו נגד הבפטיסטים בחוק שנחקק נגד הדונאטיזם, קבוצה דתית שדגלה בגישה שנוצרים שהתכחשו לאמונתם צריכים לטבול מחדש, שכן טבילתם הראשונה בטלה, ובכך נמצא דמיון בין שתי הקבוצות.

 

במהלך המאה ה-18 וה-19 התקרבו דוקטרינות שתי הקבוצות בבריטניה עד לאיחודן בשנת 1891.

 

הכנסייה הבפטיסטית התפשטה מאנגליה לארצות אחרות, בראש ובראשונה לאמריקה, שם הוקמה הכנסייה הבפטיסטית הראשונה כבר בשנת 1639. בשנת 1932 הוקמה כנסייה בפטיסטית ראשונה באיטליה, בשנת 1834 בגרמניה ובשנת 1888 בספרד. במהלך המאה ה-19 המשיכה הכנסייה להתפשט באירופה וברוסיה ובארצות הברית.

 

הכנסייה הבפטיסטית החלה לשחק תפקיד עיקרי בפעולות המיסיון הנוצרי ברחבי העולם החל ב-1792. מיסיונרים בפטיסטים פעלו משנה זו והלאה בהודו, אפריקה וסין.

 

כיום מרכז הכוח של הכנסייה הבפטיסטית הוא באמריקה הצפונית, שם מספרם מוערך בעשרות מיליונים. קהילות גדולות נוספות קיימות ברוסיה ובאנגליה וגם בישראל

 

מקור והרחבה 

קהילה הבאפטיסטית בישראל

קהילה הבאפטיסטית בישראל תוססת וצומחת זו וכוללת את איגוד הכנסיות הבפטיסטיות בישראל (ABC).

 

השירות הבפטיסטי בארץ הקודש החל בשנת 1911 והותאם בשנת 1923 על ידי מועצת המיסיון הבינלאומית של ועידת הבפטיסטים הדרומית, שתמכה בעבודה ובשירות עד 1991.

 

מאז, אגודת הכנסיות הבפטיסטיות בישראל (ABC) משמשת כ ארגון הגג של הכנסיות והמשרדים הבפטיסטים ברחבי ארץ הקודש.

 

אגודת הכנסיות הבפטיסטיות והכנסיות החברות בה פועלות באופן פעיל יחד עם נוצרים אחרים כדי לחזק את העדות הנוצרית בארץ.

 

החזון של העדה הבאפטיסטית בישראל הוא להעצים את הכנסיות הבפטיסטיות בישראל

 

המשימה שלאגודת הכנסיות הבפטיסטיות בישראל היא לתמוך בכנסיות ובכומרים בכל דרך אפשרית.

מקור אודות הכנסיות הבאפטיסטיות בישראל והרחבה

***

אולם התפילה

צילום ניר עמית

באשרה דייב, הרועה הרוחני של הקהילה

***

****

לקראת סיום
תצפית לפנות ערב

***

***

****

הסבר קצר

*****

סוף דבר,

ביקור/סיור צילום זה
היה יוצא דופן בכל מובן וחוויה מרגשת

****
כולנו חזרנו בהרגשה
שהיה לנו יום מיוחד במינו. 

היה לנו מעניין ללמוד
על עוד חלק מהפיספס
של מקומות בהם מתגוררות קהילות
הערבים נוצרים:
יוונים-אותדוכסים, לטינים,
יוונים-קתוליים ובאפטיסטים

****

יותר מכל שמחנו
על ההזדמנות להכיר
עוד אנשים שפתחו לנו
דלתות למקומותיהם
ובעיקר פתחו את ליבם.

השיחות עם איש איש מהם היו מרתקות.

הכנסת האורחים הייתה

מעל ומעבר למצופה

*****

תודה מקרב לב להישאם באשרת
שאירח אותנו בלבביות ונדיבות,
השקיע מזמנו ומרצו
הן בתכנון ותיאום הביקור,
הוביל והסביר
וגם דאג שלא נהייה רעבים.

****

השיחות איתו וגישת חייו
באשר לדו – קיום בין הערבים ובין הישראלים
מעניינת ומיוחדת
וראוי שתהייה מופת ודוגמא לכולם.