גרעין העיר עראבה בלב הגליל התחתון המרכזי והכנסייה הנמצאת בו23 במרץ 2022

עראבה שנמצאת בהרי הגליל התחתון המרכזי היא אחת משלוש עשרה הערים הערביות בישראל.

 

הערים הערביות בישראל בגליל הן נצרת, שפרעם, טמרה, סכנין, עראבה ומע'ר בוואדי ערה היא אום אל פחם, בשרון הן בקעה אל ע'רביה, קלנסואה, טייבה, טירה וכפר קאסם בנגב היא רהט,

 

מבט על ערבה מכיוון הרי יודפת

 

אודה על האמת, אל עראבה הגעתי פעם או פעמיים כאשר עברתי בה בירידה מרכס יודפת.

 

החלטתי שהגיעה העת ללמוד על העיר, לבקר בה ולהכיר אותה.

 

הרצון להגיע לעראבה נבע גם מהמיזם "המיעוט הנוצרי בישראל" (המיעוט שבמיעוט של אזרחי המדינה) שהתחלתי בו בקיץ 2019.

 

מטרת מיזם זה ללמוד להכיר את המקומות היישוב בהם מתגוררות הקהילות הנוצריות (הערביות הערביות והארמיות),  בצפון הארץ (בגליל ובחיפה) ובמרכזה (ביפו, ברמלה ובלוד).

 

בעראבה שכמעט כל תושביו הם מוסלמים, ישנה קהילה נוצרית זעירה ולה כנסייה מרשימה הנמצאת בגרעין הכפר שהפך לעיר.

 

בעקבות הצלחת הביקורים בסכנין (העיר סכנין בלב בגליל התחתון המרכזי וגם המיעוט הנוצרי בסכנין וכנסיותיו) אותם הובילו עמיתי מורי הדרך יואל שדה ומונדר חליאליה, פניתי אליהם שוב

 

יואל ומונדר תכננו את הביקור, ערכו טיול הכנה ותיאמו את המפגשים.

 

הביקור בעראבה התקיים ביום שני 21 במרס 2022  והשתתפו בו גם חבריי ענת ואמיר יגאל (מעלה גמלא), מוטי ארמלין (גילון), מאיר רזניק (עין השופט), ואני (מבשרת ציון).

 

אל עראבה הגענו מדרום בדרך המסתעפת, במורד הר אחים, שראשיתה בכביש המתפתל לאורך רכס יודפת כביש 7955 (יודפת – הררית).

 

הגענו לגרעין הכפר, החנינו את כלי הרכב ויצאנו לסיור ברגל.

תחילת השיטוט

 

הגענו למסעדת המערה ושם פגשנו את בעליה אבו סמיר שהציג את עצמו ואת מוזיאון המערה שהקים במערה נטושה ועזובה מתחת לביתו.

אבו סמיר גמלאי בן 82 יליד הכפר שעסק במסחר. לאחר צאתו לגמלאות החליט ללמוד על תולדות עראבה משנת 1700 ועד סוף תקופת השלטון העות'מאני. במוזיאון המערה שהקים ישנם מוצגים המדגימים את תולדות עראבה וחיי הכפר בתקופה אותה חקר ואת המסורת הערבית של חיי היום-יום על גווניה השונים.

אבו סמיר

לאחר השיחה יצאנו לתור בגרעין הכפר. בתחילה ביקרנו במוזאון המערה,

במוזיאון המערה

***

המשכנו ושוטטנו ברחובות גרעין הכפר שם אבו סמיר הראה וסיפר לנו על הבנייה המסורתית.

****

במהלך הסיור הוזמנו להתארח באחד הבתים.

***

**

***

 

המשכנו והצצנו לתוך המסגד הגדול.

**

 

המשכנו והגענו לכנסיית הקהילה נוצרית (יוונית -קתולית) אל-סיידה שנקראת כנסיית מרים הקדושה

***

בכנסייה אירחה אותנו בושרה עואד החברה בוועד הקהילה וביתה יארא עואד.

צילום יארא עואד

התרשמנו הכנסייה שבה שמענו על הקהילה הנוצרית בעארבה ובניית הכנסייה.

צילום מזכרת

לאחר צילום מזכרת, המשכנו בשיטוט והגענו למתחם קבר התנא חנניה בו דוסא.

הכניסה למתחם קבר חנייה בן דוסא

 

המשכנו לשוטט והגענו למסעדת המערה. נפרדנו מאבו סמיר ושם גם סעדנו את ארוחת צהרים.

 

לאחר יותר מארבע שעות הסתיים הביקור בעראבה.

חזרה לכלי רכב

 

המשכנו בנסיעה ויצאנו מעראבה ונסענו ליישוב השכן דיר חנא.

 

להלן מובא מידע גיאוגרפי והיסטורי אודות עראבה ואודות הקהילה הנוצרית (היוונית-קתולית) ומשולבים בו שפע צילומים של מראות הסיור בגרעין הכפר העתיק ובכנסייה.

*****

מיקום עראבה
במורדות הצפוניים של רכס יודפת
ובשולי בקעת סכנין

****

 

מיקום עראבה על כביש החוצה
את בקעת סכנין (כביש 805)
בין צומת משגב, במערב
וצומת דיר חנא, במזרח

***

***

אזור גיאוגרפי,
גליל תחתון מרכזי

****

***

 

אוכלוסייה

בעראבה מתגוררים  26,729  תושבים
לפי אומדן הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס)
נכון לסוף פברואר 2022
כ-98.9% מהתושבים הם מוסלמים
ופחות מ-1.1% הם נוצרים (יוונים – קתוליים) 

אחד מכיכרות הכניסה לעיר

ההיבט המוניציפאלי:
עראבה הוכרזה כעיר בינואר 2016
תחום השיפוט שלה הוא 8,300 דונם

***

מראה כללי של העיר

מבט ממעל

****

מראות שיטוט בגרעין הכפר

***

****

***

***

***

*****

מעט אודות
תולדות עראבה:
במקורו יישוב יהודי
שהפך להיות נוצרי
ובהמשך הפך להיות מוסלמי

עראבה שוכנת במקום בו שכן בעבר היישוב היהודי ערב, ומשמרת את שמו.

 

היישוב נזכר בתקופת בית שני על ידי יוסף בן מתתיהו בשם גבּרה (Gabara) כאחד משלושת היישובים היהודיים הגדולים בגליל בעת המרד הגדול.

 

ציפורי וערב היו ערי תת- מחוז בגליל התחתון. יהודי ערב לא לקחו חלק פעיל במרד הגדול (66- 70 לס'), מאחר שהעיר לא הייתה מבוצרת ולא הייתה מסוגלת להתגונן. על כן, החליט יוספוס פלביוס לסגת מערב לכפר סיכני. אספסינוס כבש את העיר ללא קרב. חלק מהתושבים ברחו כאשר התקרב אספסינוס לעירם והוא השתלט על העיר ללא קרב. למרות זאת ציווה להרוג את כל הגברים והעלה את העיר באש. הנותרים, כנראה, הנשים והילדים שנותרו בעיר, נמכרו לעבדות. הרומאים הרסו את העיר עד היסוד.

 

לאחר החורבן, בתקופה הרומית, הוקמה ערב מחדש אבל מעמד הבכורה באזור עבר לסכנין הסמוכה. אזור ערב סופח לציפורי, שהפכה בירת המחוז.

 

לאחר החורבן התיישבו בערב הכוהנים לבית פתחיה, שעברו מירושלים.

 

ערב, כמו סכנין ויישובים יהודיים נוספים בגליל, שימשה מרכז ללימוד תורה.

 

רבי יוחנן בן זכאי חי 18 שנים בערב. הוא ורבי חנינא בן דוסה הקימו ישיבה ביישוב ולימדו בה תורה. גם התנא ראובן האיצטרובלי התגורר בערב.

 

בנוסף, אוסביוס באונומסטיקון (תחילת המאה ה-4 לספירה) מזכיר את היישוב כאחד הכפרים היהודיים במחוז ציפורי.

 

בתקופה הביזנטית התדלדל הישוב היהודי בערב אז התיישבו נוצרים במקום והחלו לדחוק את רגלי היהודים

 

בתחילת המאה ה- 5 לס' נבנתה במקום הכנסייה ושרידיה (500 מ"ר)  שנתגלו בשנת 1967. והיום בנויה עליה הכנסייה הנוכחית.

 

ערב הכיבוש הערבי, חדלה ערב היהודית, כנראה, להתקיים. ערב הייתה ליישוב נוצרי.

 

בתקופה הצלבנית רוב תושביה הנוצרים של ערב התאסלמו לאחר ניצחונו של צלאח א- דין בקרב חיטין, 1187. המסגד העומד על תילו עד היום הוקם בימי צלאח א- דין..

 

בתקופה הממלוכית הפכה עראבה לבירת המחוז והיא מוזכרת בקצרה על ידי הנוסע הערבי יאקות אל-חמאווי בספרו מועג'ם אל-בולדאן, שנכתב בתחילת המאה ה-13.

 

במהלך ההיסטוריה הייתה עראבה כפר חקלאי, שהשתמש במרחבי בקעת בית נטופה לגידולים חקלאיים.

 

בתקופה העותמאנית השתייך הכפר עראבה למחוזות שונים באימפריה, על פי השינויים האדמיניסטרטיביים התכופים בה: למחוז ציידא (צידון), צפד (צפת), עכא (עכו) וביירות.

 

המקור רבקה שפק -ליסק עראבה, העיר ערב היהודית בעבר

בסוף המאה ה-19 כפר בנפת אש – שגור במחוז עכו המקור: בן-אריה, י ואורן, ע' (1985) יישובי הגליל המערבי ערב מפעל ההתיישבות הציוני. בתוך שמואלי, א', סופר, א', קליאוט, נ' (עורכים) ארצות הגליל, א', חיפה: אוניברסיטת חיפה, עמ' 310 – 352

 

בסוף המאה ה-17 לחמו תושביה המוסלמים של עראבה כנגד הדרוזים בחרבת סלאמה (היא צלמון). את תושבי עראבה הנהיג זיידן, סבו של דאהר אל-עומר. מספר שנים לאחר מכן הגיע דאהר עצמו לעיירה, על פי האגדה, לחפש מקלט לאחר שהרג חייל טורקי, ושם יצא לעזרתו שייח' מקומי בשם מוחמד נאסר, ולאחר שדאהר סייע לנאסר ליישב סכסוך עם כפר שכן, החלה שרשרת אירועים שהסתיימה בייסוד ממלכתו של דאהר בגליל.

 

דאהר אל-עומר נולד בכפר עראבה בשנת 1695, כבן למשפחה עשירה. הגרעין של צבאו, בהיותו מושל הגליל היה מבני עראבה ודיר חנא. דאהר אל-עומר לא הקים לעצמו בירה קבועה ובתקופת שלטונו הוא נע בעיקר בין טבריה לעכו ולעראבה. לפיכך הפכה עראבה בתקופתו למוקד של עוצמה פוליטית-חברתית ברמת המחוז העותמאני. בית המנהלה ובית המשפט של אל-עומר ניצב עד היום בעראבה.

מראה הכפר בשלהי התקופה העות'מאנית, מוזיאון המערה

 

לפי מסורת מקומית חודש היישוב בתחילת המאה ה-19 על ידי ערבים מוסלמים שהגיעו משכם ומירושלים.

הכפר עראבה ובסביבתו בשלהי המאה ה-19, לפי מפת ה-P.E.F

בשנת 1881 בסקר הקרן לחקירת ארץ ישראל ( P.E.F) עראבה שנקרא עראבת אל בטוף

 

רשימת אוכלוסין משנת 1887 לערך הראתה כי בעראבה היו כ-1,000 תושבים; 875 מוסלמים, 125 נוצרים קתולים ו-125 נוצרים יוונים.

 

בשנת 1906 פקדה את הכפר מגפת כולרה שקטלה, כמסופר, כ-900 מבין 1,500 תושביו.

 

בתקופת המנדט הבריטי עראבה לא גדלה באופן משמעותי ונשארה בצל של הכפר השכן סכנין בהדרגה למקום מרכזי של ערביי הגליל.

הצילום באדיבות מוזיאון המערה

במפקד 1922 נמנו בעיר 984 תושבים, מתוכם937  מוסלמים ו-47 נוצרים

 

במפקד האוכלוסין של 1931 נמנו 1,224 תושבים, מתוכם 37 נוצרים,

 

הכפר ערבה במצית שנות ה-40'.

מראה הכפר בשנת 1945, הצילום באדיבות מוזיאון המערה

 

על פי תוכנית החלוקה נכלל הכפר עראבה בתחומה של המדינה הערבית העתידית.

 

למדינת ישראל הוא צורף רק לקראת סוף מלחמת העצמאות, לאחר שנכבש במבצע חירם (ב-29 וב-30 באוקטובר 1948).

****

 

עראבה ושני הכפרים הסמוכים, סכנין ודיר חנא, נכנעו ללא קרב. אולי בזכות העובדה שלא שימשו לפני כן כבסיסי פעילות של צבא ההצלה, נמנעו מהם פעילויות צבאיות כפי שהתרחשו בכפרים רבים אחרים באזור "כיס" הגליל, שנכבש במבצע זה. בכפר מצאו מקלט כמה מאות פליטים מכפרים אחרים בגליל.

 

עראבה לא רק הפך למקום מקלט לעקורי מלחמת העצמאות, אלא שבמקרה מסוים גם גילה סולידריות והתגייס לעזרתם של שכנים שגורלם היה קשה יותר. בשנת 1949 פנה אב הכנסייה של הכפר השכן עילבון, כפר נוצרי ברובו, בבקשת עזרה מכומר הקהילה הנוצרית בעראבה. תושבי כפרו גורשו באותה העת ללבנון, שדותיהם נותרו ללא טיפול והכומר חיפש מי ידאג לגורל הגידולים עד שלאנשי הכפר יותר לשוב לגבולות ישראל. במחווה קולקטיבית התאחדו כל החמולות של עראבה ואנשי הכפר יצאו לטפל בשדותיהם של אנשי עילבון.

 

המקור לסקירה אודות עראבה הפניות ותמצית על המאבק על הקרקע 

*******

מעט מראות מוזיאון המערה

***

***

***

***

***

***

***

*****

המשך השיטוט בגרעין הכפר

***

***

חצר דיוואן (התכנסות) ואירוח

***

***

***

צילום מוטי ארמלין

***

בתוך המסגד הגדול

***

***

****

****

***

***

****

****

***

***

******

כנסיית מרים הקדושה
של הקהילה הנוצרית היוונית – קתולית

****

***

***

****

הקהילה נוצרית היוונית – קתולית

מעט מידע אודות
הכנסייה היוונית-קתולית (
המלכיתית)

הכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית (בערבית: רום קתוליק) היא כנסייה אוניאטרית העומדת בפני עצמה שהסתפחה למרות הכנסייה הקתולית לאחר שהתפצלה במאה ה-18 מן הכנסייה האנטיוכית.
מקור והפניות

 

הכנסייה האנטיוכית ידועה גם ככנסייה היוונית-אורתודוקסית של אנטיוכיה היא אחת מחמשת זרמי הכנסייה (הפנטארכיה). ארבע מתוך חמש הפנטארכיות בעולם העתיק היו בתחומי האימפריה הביזנטית והחמישית הייתה בקיסרות הרומית המערבית: ארבע האחרות הן הפטריארכיה של אלכסנדריה (הקופטית), הפטריארכיה של ירושלים  (כיום מפולגת בין השאר בין לטינית ויוונית-אורתודוקסית), הפטריארכיה של קונסטנטינופול והפטריארכיה של רומא. חמש כנסיות אלה היוו את בכנסייה הנוצרית המאוחדת לפני פילוגה במאה ה-11 בין הנצרות הקתולית במערב לבין הנצרות האורתודוקסית במזרח.

 

הכנסייה האנטיוכית היא כנסייה אוטופלית, כלומר, הפטריארך של אנטיוכיה אינו כפוף לבעל סמכות עליונה ממנו בנצרות האורתודוקסית.

 

הכנסייה האנטיוכית טוענת כי היא היורשת הלגיטימית היחידה לקהילה הדתית בראשיתה של הנצרות שהוקמה באנטיוכיה (צפון סוריה של ימינו) על ידי השליחים פטרוס ופאולוס. מולה עומדת כנסייה נוספת הטוענת טענה זו – הכנסייה הסורית-אורתודוקסית (האשורית). הפיצול בין שתי הכנסיות (עוד טרם פילוג הכנסייה הנוצרית), התרחש על רקע הוויכוח על טיבו של ישו בוועידת כלקדון במחצית המאה החמישית (שנת 451)  שבה נקבעה הדוקטרינה הדיופיזיטית, קרי לישו היו שני טבעים שונים, אלוהי וגשמי הנפרדים מהותית אך בלתי-נפרדים ונמצאים בגוף אחד.

 

מקור והפניות

 

המונח מלכיתים משמש לציון מספר כתות נוצריות במזרח התיכון השייכות לנצרות המזרחית הקתולית.  מקור השם הוא במילה הסורית העתיקה "מלכאיא", שפירושה "מלכותי". במקור שימש המונח ככינוי גנאי בעקבות הפיצול החריף שחל בנצרות המזרחית לאחר ועידת כלקדון במחצית המאה החמישית. מתנגדי הוועידה השתמשו בו כדי לציין את אלה שתמכו בהחלטות הוועידה ובקיסרות הביזנטית, ולא ברור באיזו תקופה החלו המלכיתים לכנות את עצמם בשם זה.

 

המלכיתים היו ברובם עירוניים דוברי יוונית שחיו במערב הלבנט ובמצרים, שלא כמו מתנגדי ועידת כלקדון דוברי הסורית והקופטית, שהיו ברובם כפריים.

 

הכנסייה המלכיתית חולקה לשלוש פטריארכיות היסטוריות – אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים, שהיו כפופות לפטריארך של קונסטנטינופול. מתנגדי ועידת כלקדון מקרב הכנסיות המזרחיות הקדומות ייסדו פטריארכיות משלהם באלכסנדריה (הכנסייה הקופטית אורתודוקסית), ובאנטיוכיה (הכנסייה הסורית אורתודוקסית).

 

החל מאמצע המאה -14 פעלו אנשי דת קתולים בדמשק ובאזורים אחרים, והחלו להמיר בחשאי את הכהונה האורתודוקסית לקתוליות. בתקופה זו הפיצול בין הכנסייה המזרחית למערבית לא היה מוגדר, ומרבית המומרים המשיכו לפעול גם בתוך הכנסייה האורתודוקסית.

 

במחצית המאה ה-18, לאחר מספר מהלכי השתלטות קתולית על הפטריארכיה והכרת האפיפיור בה, הייתה הכנסייה המלכיתית מפוצלת בין האורתודוקסים, שהמשיכו להכיר בסמכותו של הפטריארך של קונסטנטינופול, לבין הקתולים, שהכירו בסמכותו של האפיפיור ברומא. כיום, רק הקבוצה הקתולית ממשיכה לכנות עצמה מלכיתית.

 

כאמור, מאמיני הכנסייה היוונית-קתולית, הקרויים מלכיתים, הם בעלי מוצא מעורב יווני ומזרח-תיכוני ונחשבים, צאצאי ראשוני הנוצרים באנטיוכיה הסורית מן המאה הראשונה לספירה.

 

המלכיתים מגדירים עצמם כ"קתולים מזרחיים מקיימי פולחן ביזנטי" – הם כפופים לאפיפיור ולוותיקן אך זוכים תחת כנפיהם לאוטונומיה פולחנית במסגרתה הם משמרים את המנהגים והליטורגיה שמקורותיהם בנצרות המזרחית קדומה.

 

מספר המשתייכים לכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית נאמד בכ-1.5 מיליון, כמחציתם בארצות המזרח התיכון השונות (בעיקר לבנון, סוריה, ירדן, ישראל והרשות הפלסטינית) וכמחציתם מהגרים מארצות אלה (וצאצאיהם) שנפוצו ברחבי העולם – בעיקר במדינות מערב אירופה, צפון אמריקה ודרום אמריקה.

 

במדינת ישראל היוונים-קתולים הם כיום העדה הנוצרית הגדולה ביותר ומספרם מוערך כ-80,000. הארץ מחולקת לשני מחוזות כנסייתיים.

 

מחוז צפון שבו מתגוררים מרבית היוונים-קתולים בישראל: בערים (שפרעם, נצרת, חיפה, עכו) בכפרי הגליל בהם כולם מלכיתים (פסוטה מעיליא) ביישובים מעורבים אחרים (עילבון, אעבלין, תרשיחא, ראמה, בוקיעה, יפיע וכפר יאסיף) ביישובים בהם רוב מוסלמי מוחלט (בעינה, תורען, דיר חנא, ג'דידה, כפר מכר, סכנין, ריינה, עראבה) בכפר הדרוזים (חורפיש ופקיעין עספיא),

 

מחוז ירושלים שבו מיעוט קטן מאד נמצא בערים ירושלים וביפו

 

בראש מחוז הפטריארכיה בירושלים עומד סגן (ויקאר) הפטריארך המלכיתי ותוארו הרשמי "הפטריארך המלכיתי (יווני קתולי) של אנטיוכיה ושל כל המזרח, אלכסנדריה וירושלים".

 

הוא אחד מחמישה כהני דת נוצריים הנושאים בתואר "פטריארך אנטיוכיה", והוא כפוף ישירות לאפיפיור. מקום מושב הפטריארכיה כיום בדמשק, סוריה.

 

"הפטריארך המלכיתי (יווני קתולי) של אנטיוכיה ושל כל המזרח, אלכסנדריה וירושלים" החולש גם על הקהילות בבית לחם, ברמאללה, יפו, ובכפרי הרשות הפלסטינית בגדה המערבית

 

מאז שנת 2017 בראש מחוז הפטריארכיה בירושלים עומד  הפטריארך יוסוף עבסי. 

 

בראש המחוז הצפוני שכאמור, מספר המאמינים המתגוררים בו גדול באופן ניכר ממספרם במחוז ירושלים, עומד הארכיבישוף של עכו, חיפה נצרת והגליל ומושבו בחיפה. מאז מרס 2019 משמש בתפקיד הארכיבישוף האב יוסף מאתא מהכפר עילבון.


מקור נוסף

*******

הנוצרים בעראבה
הם מיעוט הולך ונכחד.

 

בסוף התקופה העותמאנית הם מנו כ-12% מאוכלוסיית הכפר, אולם שיעורם הלך ופחת

 

באמצע תקופת המנדט שיעורם קטן:  4.7%  (לפי מפקד 1922), 3% (לפי מפקד 1931)

 

במשך העשורים הראשונים של המדינה האוכלוסייה הנוצרית בעראבה התמעטה בעקבות הגירת חלק ממנה לחיפה, נצרת ולמקומות אחרים בגליל וגם לחו"ל.

 

בראשית שנות ה-90' של המאה הקודמת, הנוצרים היוו כ-1.3%

 

כיום, בראשית העשור השני של המאה העשרים ואחת מתגוררים בכפר כ-300 נוצרים מהווים 1.1% מאוכלוסיית העיר והם נכללים בארבע חמולות: ח'ורי, עואד, שמשום וחנא.

 

בני משפחת ח'ורי נטלו חלק בולט בהרבה מעבר למשקלם המספרי בפעילות החברתית וכלכלית בכפר

*****
הכנסייה נבנתה בשנת 1965
והיא כנסייה יוונית – קתולית טיפוסית
שמשמרת את המאפיינים
של הכנסיות המזרחיות העתיקות 

***

האפסיס של הכנסייה

****

***

****

****

קבר חנייה בן דוסא 

צילום מאיר רזניק

מיקום מערת קבר חנניה בן דוסא

 

רבי חנינא בן דוסא, תנא בן ארץ ישראל בן הדור הראשון, בסוף ימי בית שני. תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי. חי בערב,

 

היה מופלא במידותיו, נקי כפיים ושונא בצע. לא רצה להנות ממתנת בשר ודם, אף שהיה עני מרוד כל ימיו, ואף על פי שגדולי דורו היו משכימים לפתחו ומייחלים למוצא פיו.

 

אמרו עליו, כי זכותו עמדה לכל בני דורו, כמו שדרשו: "ונשוא פנים (ישעיה ג:ד) – זה שנושאין פנים לדורו בעבורו למעלה, כגון רבי חנינא בן דוסא" (חגיגה יד:א).

 

"בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת" (ברכות יז:ב, תענית כד:ב).

צילום מוטי ארמלין

 

רבי חנינא בן דוסא התפלל על חולים, ותפילתו התקבלה. רבים בקשוהו שיתפלל עליהם.

 

משנה ברכות פרק ה משנה ה : אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף:

 

תוספתא ברכות פרק ג הלכה כ: אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל ונשכו ערוד ולא הפסיק הלכו תלמידיו ומצאוהו מת על פי חורו אמרו אילו לאדם שנשכו ערוד אילו לערוד שנשכו לבן דוסא.

 

ברכות לג א: תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא

 

מקור והרחבות

******

סוף

סיום הסיור

*****

כמו תמיד זה סיור זה היה מעניין, 

שמחנו לשוטט בגרעין הכפר
שהפך להיות עיר ולהיחשף לתולדותיו

*****

המפגש והביקור בכנסייה היו מרתקים
והיוו עוד אבן בפסיפס תמונת
המיעוט הערבי נוצרי בגליל

*****

תודה למונדר ויואל
שתכננו את הביקור
ותיאמו את המפגשים
והוסיפו מידע

******

תודה לאבו סמיר על האירוח,
ההובלה ודברי ההסבר
*****
תודה לבושרא עואד ולביתה יארדא
שפתחו את דלתות הכנסייה
ועל האירוח הלבבי.