נושא  תיעוד זה הוא שני המתחמים הנוצריים הנמצאים היום בתחום היישוב אבו גוש שבלב הרי יהודה שבעבר הדרך ממישור החוף אל ירושלים עברה דרכו.

 

 

הגעתי לביקור / צילום לשני מתחמים אלה ביום שישי 5 ביוני 2020 בשעות אחר הצהרים.

 

הסתובבתי זמן רב לבד לבד בכל אחד מהם במקומות שניתן בתוך הכנסיות ומחוץ להן.

 

שני המתחמים היו ריקים מאדם בזמן זה של עוצר תיירות חוץ ופנים.

 

לאדם מהיישוב הכניסה לתחומי המנזרים עצמם אינה מותרת לכן, יכולתי לצלם מעט מחוץ להם.

 

התיעוד להלן כולל סקירה קצרה אודות המתחמים ומסדרי הנזירים הנמצאים בהם, מפות ושפע צילומים.

 

הסקירה מבוססת, בעיקר,  על מחקרו המפורט של עמית ללימודיי הגיאוגרף פרופ' חיים גורן שפורסם במאמר בשנת 1991 המוסדות הנוצריים באבו-גוש בעת החדשה, קתדרה  62, עמ' 106-80

 

במאמר זה מידע רב והפניות רבות לרבות מפות, איורים ותמונות שאינם נכללים בתיעוד זה.

 

בהזדמנות זאת, אני מבקש להודות לו על שהעמיד לרשותי את המאמר וברוחב לב הרשה לי להשתמש בו.

 

ניתן קרוא עוד סקירה, הרחבות והפניות.

 

*******

 

הכפר אבו-גוש הוא מועצה מקומית וכל אוכלוסייתו מוסלמית שמונה כ-7,500 נפש. הוא אינו נכלל עם היישובים הצמודים לירושלים בהם לפי האמונה הנוצרית פעל או עבר ישוע וכך גם השליחים הראשונים ממשיכי דרכו. למרות זאת בכפר, ששמו בעבר היה קריית אל-ענב, יש נוכחות התיישבות נוצרית שהחלה כנראה כבר בתקופה הביזנטית. במשך הדורות היא נבעה והושפעה משני גורמים שהיו שלובים זה בזה: האחד, תולדות הכפר והמסורות המקודשות המיוחסות לו במורשת הנוצרית והשני מיקומו בסמוך לירושלים על הדרך הראשית המקשרת אותה ליפו.

 

באבו גוש, כפר  קיימים כיום שני מתחמים נוצריים. מתחם אחד נמצא בסמוך לגרעין הכפר ולצד המסגד ובו כנסייה הצלבנית ומנזר בנדיקטיניים (נשים וגברים). המתחם האחר נמצא על פסגת הגבעה הצמודה אל הכפר וצופה אליו ובו נמרים כנסיית גבירתנו של ארון-הברית (Notre Dame de l 'Arche d 'Alliance ) ולצדה המנזר של מסדר הנשים הצרפתי סן- ז'וסף של ההתגלות (Les Soeurs de St. Josef de l 'Apparition ) .

 

 

באבו גוש ישנו מתחם נוסף שהיה נוצרי ואליו לא הגעתי מאחר והנגישות אליו בלתי אפשרית. מדובר על מתחם הנמצא שוכן בפאתי הכפר, מצפון -מערב לכביש המוליך לקיבוץ מעלה-החמישה והלאה להר אדר וסמוך לפנייה לעבר היישוב נטף. מתחם זה היה בית ההבראה של מסדר האבות של ציון (Frires de Sion) שפעל עד שנת 1935. מאז השתמשו בשטח ובמבנים גופים שונים למטרות שונות בתחילה הושכרו ליכין , חברה שיתופית לחקלאות בע"מ , בשנת 1946 עברו לרשות יזם פרטי מירושלים, קיבוץ  מעלה-החמישה קיבל אותם בשנת 1950. כיום פועל במתחם מוסד ' ידידה' לחינוך מיוחד ולשיקום שהוקם בשנת 1960 ופועל ככפר פנימייתי, מטפל באנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית ובאוכלוסייה על רצף האוטיזם, מגיל 21 ומעלה.

*******

אבו- גוש במסורת הנוצרית – גבעת דיר אל-אזהר (כנראה תל ארכיאולוגי), הגובלת בכפר אבו-גוש ממערבו  זוהתה בתקופה הביזנטית כמקומה של קריית- יערים המקראית. היישוב שהיה מערי החיווי, שכן בגבול בין שבט בנימין לשבט יהודה, והוזכר גם בקשר למסעו של שבט דן צפונה. בתחומו שכנה ' גבעת קריית- יערים' שנתקדשה עת הובא אליה ארון הברית לאחר ששוחרר משבי הפלשתים הברית מבית-שמש ונשאר בה עשרים שנה, עד להעלאתו לירושלים בידי דוד כמתואר בספר שמואל א', פרק ו' 21, פרק ז' 1-2:
וַיִּשְׁלְחוּ, מַלְאָכִים, אֶל-יוֹשְׁבֵי קִרְיַת-יְעָרִים, לֵאמֹר: הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים, אֶת-אֲרוֹן ה'–רְדוּ, הַעֲלוּ אֹתוֹ אֲלֵיכֶם; וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים, וַיַּעֲלוּ אֶת-אֲרוֹן ה', וַיָּבִאוּ אֹתוֹ, אֶל-בֵּית אֲבִינָדָב בַּגִּבְעָה; וְאֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ קִדְּשׁוּ, לִשְׁמֹר אֶת-אֲרוֹן ה'; וַיְהִי, מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים, וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים, וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה; וַיִּנָּהוּ כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי ה'"

 

ברבות השנים מסורת זו על זיהוי קריית יערים נשכחה, ובמאה ה-19, אדוארד רובינסון היה הראשון שהציע שוב לזהות את קריית- יערים בגבעה הסמוכה לאבו-גוש. הוויכוחים על קבילותו של זיהוי זה נמשכו גם אחרי חשיפת שרידי כנסייה ביזנטית על פסגת גבעת דיר אל-אזהר, והם נסתיימו רק בראשית המאה המאה העשרים.

 

בתקופה הצלבנית התחלפו מסורות – קריית- יערים נשכחה, והאתר סביב המעיין שלמרגלות הגבעה זוהה כאמאוס המקום שלפי האמונה הנוצרית, פגש ישוע לאחר שקם לתחייה שניים מתלמידיו: "קליאופס", בעלה של מרים, אחת מאלו שנכחו בצליבה ואת שמעון בנו של קליאופס שהיה אחד משבעים התלמידים של ישוע.
"וְהִנֵּה שְׁנַיִם מֵהֶם הָיוּ הֹלְכִים בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה אֶל־כְּפָר אֶחָד הַרְחֵק מִירוּשָׁלַיִם כְּשִׁשִּׁים רִיס וּשְׁמוֹ עַמָּאוּס׃ וְהֵם נִדְבְּרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ עַל־כָּל־הַקֹּרוֹת הָאֵלֶּה׃ וַיְהִי הֵם מְדַבְּרִים וּמִתְוַכְּחִים יָחַד וְהִנֵּה יֵשׁוּעַ עַצְמוֹ נִגַּשׁ וַיֵּלֶךְ אִתָּם׃ וְעֵינֵיהֶם אֲחוּזוֹת וְלֹא יַכִּירֻהוּ׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מָה הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם נֹשְׂאִים וְנֹתְנִים בָּהֶם יַחְדָּו בַּדָּרֶךְ וַיַּעַמְדוּ וּפְנֵיהֶם זֹעֲפִים׃ וַיַּעַן אֶחָד מֵהֶם וּשְׁמוֹ קְלֵיוֹפָס וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַאַתָּה לְבַדְּךָ גָּר בִּירוּשָׁלַיִם וְלֹא יָדַעְתָּ אֶת־אֲשֶׁר נַעֲשָׂה בְתוֹכָהּ בַּיָּמִים הָאֵלֶּה׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וּמָה הִיא וַיַּגִּידוּ אֵלָיו מַעֲשֵׂה יֵשׁוּעַ הַנָּצְרִי אֲשֶׁר הָיָה אִישׁ נָבִיא גִּבּוֹר בְּפֹעַל וּבְאֹמֶר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וְלִפְנֵי כָּל־הָעָם׃ וְכֹהֲנֵינוּ הַגְּדוֹלִים וּזְקֵנֵינוּ הִסְגִּירֻהוּ לְמִשְׁפַּט־מָוֶת וַיִּצְלְבֻהוּ׃ וַאֲנַחְנוּ קִוִּינוּ כִּי זֶה־הוּא הֶעָתִיד לִגְאֹל אֶת־יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה זֶה שְׁלשֶׁת יָמִים הַיּוֹם מֵאָז נַעֲשׂוֹּ אֵלֶּה׃ אֶלָּא שֶׁגַּם־נָשִׁים מִקִּרְבֵּנוּ הֶחֱרִידֻנוּ אֲשֶׁר־קִדְּמוּ בַבֹּקֶר לָבֹא אֶל־הַקָּבֶר׃ וְלֹא מָצְאוּ אֶת־גְּוִיָּתוֹ וַתָּבֹאנָה וַתַּגֵּדְנָה כִּי רָאוּ גַּם־מַרְאֵה מַלְאָכִים הָאֹמְרִים כִּי־הוּא חָי׃ וַיֵּלְכוּ אֲנָשִׁים מִשֶּׁלָּנוּ אֶל־הַקָּבֶר וַיִּמְצְאוּ כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ הַנָּשִׁים וְאוֹתוֹ לֹא רָאוּ׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הוֹי חַסְרֵי דַעַת וְכִבְדֵי לֵב מֵהַאֲמִין בְּכֹל אֲשֶׁר־דִּבְּרוּ הַנְּבִיאִים: הֲלֹא עַל־הַמָּשִׁיחַ הָיָה לִסְבֹּל אֶת־כָּל־זֹאת וּלְהִכָּנֵס בִּכְבוֹדוֹ׃ וַיָּחֶל מִמּשֶׁה וּמִכָּל־הַנְּבִיאִים וַיְבַאֵר לָהֶם אֶת־כָּל־הַכְּתוּבִים הַנֶּאֱמָרִים עָלָיו׃ וַיִּקְרְבוּ אֶל־הַכְּפָר אֲשֶׁר־הֵם הֹלְכִים שָׁמָּה וַיָּשֶׂם פָּנָיו וַיְהִי כְּהֹלֵךְ לוֹ לְדַרְכּוֹ׃ וַיִּפְצְרוּ־בוֹ לֵאמֹר שְׁבָה אִתָּנוּ כִּי עֶת־עֶרֶב הִגִּיעַ וְנָטָה הַיּוֹם וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לָשֶׁבֶת אִתָּם׃ וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הֵסֵב עִמָּהֶם וַיִּקַּח אֶת־הַלָּחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּבְצַע וַיִּתֵּן לָהֶם׃ וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵיהֶם וַיַּכִּירֻהוּ וְהוּא חָמַק עָבַר מֵעֵינֵיהֶם׃ וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ הֲלֹא בֹעֵר הָיָה לְבָבֵנוּ בְּקִרְבֵּנוּ בְּדַבְּרוֹ אֵלֵינוּ בַּדֶּרֶךְ וַיִּפְתַּר־לָנוּ אֵת הַכְּתוּבִים." (לוקס 24, 13-32)

 

שטח המעין נמסר במחצית המאה השתיים עשרה, בשנת 1141 למסדר ההוספיטלרים והם הקימו בו את הכנסייה, והשתמשו בה עשרות שנים, עד לשנת 1187.  הפרנציסקנים התיישבו במקום בשלהי המאה הארבע עשרה הקימו בו המנזר ששימש כתחנה לעולי-הרגל בדרכם לירושלים. בסוף המאה החמש עשרה, בשנת 1489 בקירוב התנפלו תושבים מוסלמים מקומיים על המנזר, רצחו את הנזירים והרסו אותו.

 

במאה השש עשרה התפתחה מסורת חדשה במקום. הפעם זיהו עולי-הרגל את הכפר עם ענתות, עיר הולדתו של הנביא ירמיהו. במקביל החלה להידחות מסורת אמאוס ולמן המאה השבע עשרה שוב אמעוס אינו מזוהה עם המקום  אלא בקוביבה שבהרי בנימין. חוקרי המאה התשע עשרה ערערו על מסורת של זיהוי  המקום כענתות שזוהה על ידם ביישוב בכפר ענאתה שמצפון-מזרח לירושלים. הם 'החזירו ' לאתר את מסורת קריית- יערים.

 

הכנסייה הצלבנית
"מריה הקדושה של התחייה"
והמנזר הבנדיקטיני (נשים וגברים)

המנזר הבנדיקטיני באבו גוש הוא מנזר בנדיקטיני מהזרם האוליביטי השוכן במרכז הכפר אבו גוש, והוא ידוע בעיקר בזכות הכנסייה הצלבנית "מריה הקדושה של התחייה" שבו ואשר בה שרידי פרסקאות מהמאה ה-12. הכנסייה הוקמה מעל מעיין הנובע עד היום בקריפטה שלה, ומאוחר יותר נוסד במקום גם מנזר, אשר פעל עד סוף המאה ה-15. בתחילת המאה ה-20 חודש היישוב הבנדיקטיני במקום, הכנסייה שופצה והוקמו מבני המנזר. בצמוד למנזר שוכן המסגד המרכזי בכפר.

בתקופה הביזנטית נצבה במקום כנסייה אך היא נהרסה באופן סופי בראשית המאה ה-11 ונשכחה (מאז 1924 ניצבת כנסיית גבירתנו של ארון הברית על התל). סמוך לאחר מכן, החל נוהג זיהויו של המעיין שנובע כיום מתחת לכנסייה עם אמאוס בה נגלה ישו לשניים משליחיו לאחר שקם לתחייה:

 

במאה השתיים עשרה, בשנת 1141, עבר האזור לידי ההוספיטלרים, ואלה הקימו את הכנסייה הצלבנית שבמנזר במרחק של כ-400 מטר ממזרח לתל קריית יערים. הם השתמשו בה עד תבוסתם לסלאח א-דין ב-1187.

 

המבנה מן המאה השתיים עשרה השוכן בסמוך לגרעין הכפר ובצמוד למסגד, נשאר שלם יחסית במשך מאות שנים. בהיותו המקום האחרון לחניית לילה בדרך מיפו לירושלים, זכה לתיאורים רבים בספרות עולי-הרגל והנוסעים.

 

מקובל שבשנת 1392 או בסמוך לה, התחדש היישוב הנוצרי במקום, והפרנציסקנים הקימו מנזר סביב הכנסייה. הנוכחות הנוצרית במקום פסקה בסוף המאה ה-15. לפי אחת הגרסאות פרעו תושבי הכפר המוסלמיים בנזירים והרסו את המנזר, אך קיים ספק באשר לאמיתותה של גרסה זו. ברי עם זאת שהיישוב הנזירי באבו גוש אכן פסק, והמבנים המשיכו ושימשו אך ורק כתחנת מעבר לצליינים בדרכם לירושלים.

 

כאמור, החל במאה ה-16 החל נוהג זיהויו של אבו גוש עם ענתות, עיר הולדתו של ירמיהו, והכנסייה כונתה על שמו. מסורת זו שדחקה את גרסת אמאוס, נדחתה בתורה באופן סופי במאה התשע עשרה.

 

במשך מאות שנים, תוארה הכנסייה על ידי נוסעים אירופים כמבנה מונומנטלי איתן, אם כי מוזנח, שלעיתים חולל ושימש כאורוה או כמחסן מלח. במחצית הראשונה של המאה התשעה עשרה לא ששו האירופים להתעכב במקום, ולכן לוקים תיאוריהם בחסר. יש ליחס זאת , כנראה, לדרישתו של שיח' הכפר, איש משפחת אבו- גוש, לתשלום מס מעבר, ולאירועים שנלוו אליה.

 

ברבע האחרון של המאה ה-19, בשנת 1873, בעקבות מאמציו של הרוזן שרל דה ווג, שגריר צרפת באיסטנבול, העניק הסולטאן עבד אל- עזיז את הכנסייה הצלבנית באבו-גוש לממשלת צרפת. דה ווג הכיר את הכנסייה מביקורו בארץ ישראל בשנים 1853–1854, ובחיבורו "הכנסיות של ארץ הקודש" התייחס אליה וקבע כי מדובר ב"אחד המונומנטים היותר מעניינים של האומנות הפרנקית" בארץ ישראל. עוד קרא דה ווג לעשות כל מאמץ לשימור המבנה.

 

לרשות הצרפתים הועבר שטח של חמישה דונמים ואלה רכשו שטחים נוספים מתושבי הכפר, אשר הצטרפו כדי 22.5 דונם בסך הכל. הוא יזם פינוי ראשוני של העפר בקריפטה וסביב הכנסייה ועריכת סקר ארכיאולוגי. כך יכול היה לתאר את החלקים שהיו עד אז מכוסים. הוא שרטט תכניות של המבנה סביב מקור המים, של הקומה העליונה, של החזיתות השונות ועוד.

 

התנאים החיצוניים מיקומו של המבנה בלב כפר מוסלמי, שנודע בקנאות תושביו ובפראיותם, ונמצא במרחק רב יחסית מירושלים ללא מוסד או אוכלוסייה נוצריים בו או בסביבתו, העמידו בספק את האפשרות לחזור ולהפעיל את הכנסייה כמוסד דתי נוצרי. תחילה נעלוה הצרפתים. עד מהרה שב לשמש כאורווה.

 

במשך עשרים ושבע השנים לאחר שנמסרה לצרפתים נשארה הכנסייה בשיממונה. דה- ווגוא, שההזנחה העיקה עליו , קבל בשנת 1887 על שכנסיית אבו-גוש לא זכתה לשיפוץ ראוי. לשיטתו למשימה בעלת אופי לאומי כה מובהק, הוסיף , דרוש רק 'אשראי דקיק' , ולכן יש לקוות שהשיפוץ יבוצע בהקדם , לפני שיהיה מאוחר מדי.

 

כנראה שההזנחה נבעה בתהפוכות האקלים הפוליטי והדיפלומטי של התקופה.  משרד החוץ הצרפתי , בעליו של הנכס, ראה בו ערך פוליטי רב, עמד על כך שייועד אך ורק למסדר צרפתי . דרישה זו גרמה, מצד אחד, לקושי רב למצוא מסדר או גוף אחר שיענה על התנאים , ומצד אחר, להתנגדות עזה מצד גורמים רבי כוח, שישבו בארץ . הכוונה כמובן לפרנציסקנים ולפטריארכיה הקתולית, שהיו בוודאי שמחים לקבל את הכנסייה לרשותם

 

******

בסוף המאה ה-19, בשנת 1889, הגיע לארץ הכומר הצרפתי אדולף מורו (Adolphe Moreau). בלומדו על הכנסייה העזובה שברשות צרפת, החליט לפעול אצל הרשויות הדתיות והחילוניות בארצו בכדי שהיא  תימסר לבנדיקטינים בני עירו, חברי מנזר "פייר קי ויר" (Pierre qui Vire – "אבן מתגלגלת").

 

מסדר בנדיקטוס הקדוש  (Ordo Sancti Benedicti) , או הבנדיקטינים, היא קבוצת-גג של נזירים קתולים קוינוביטים (החיים בקהילה) אשר קיבלו על עצמם את הרגוּלה (התקנון) של בנדיקטוס הקדוש מנורסיה (480-547).
נזירים אלה חיים בקהילות עצמאיות, אשר אינן כפופות להנהגה מרכזית. ראשיתו של המסדר במאה השישית באיטליה עם התקבצותם של תלמידים סביב בנדיקטוס, אשר הקים במהלך חייו שנים עשר מנזרים וניסח בשנת 540 את הרגולה לפיה עליהם לפעול. כיום ניתן למצוא קהילות בנדיקטיניות ברחבי העולם

 

מחלוקות וסכסוכים שונים עיכבו את התקדמות התוכנית, ורק בשנת 1899 הגיעו לירושלים שני נזירים מהמסדר, מצוידים בסכום של 50,000 פרנק צרפתי שנועד לשיפוץ המבנים, לרכישת שטחי קרקע נוספים ולהקמת הקהילה.

 

סכסוכים נוספים אפשרו את התיישבות הנזירים הבנדיקטינים באבו גוש רק באמצע 1901. הם ניקו ופינו את הקריפטה וחשפו את נביעת המעיין מתחתיה. הוקמה חומה סביב הנכס ונערכו סקרים וחפירות ארכאולוגיים. בית מגורים קטן הוקם מצפון לכנסייה ומבנה המנזר הוקם החל בשנת 1903 בצמוד לחזיתה המזרחית של הכנסייה שהייתה רעועה במיוחד.

 

הרוזן אמדה דה פיילה (Amadee de Piellat) שיפץ את הפרסקאות המוזנחים שנותרו בכנסייה, ופרסם ב-1905 אלבום שתיעד אותם. הכנסייה שופצה וחודשה באופן נאמן ככל הניתן למקור. רק דלת הכניסה והמזבח שהוצב באפסיס ואשר הוקם מאבן בית לחם לבנה, אינם מקוריים. העבודות נשלמו בשנת 1907 וב-2 בדצמבר אותה שנה נערך טקס חנוכת הכנסייה.

 

תוך שבע שנים שינו הבנדיקטינים את פני המקום מן הקצה אל הקצה , וזאת לאחר מאות שנים של קיפאון . ממבנה שהיה אמנם מרשים, אך זנוח ומתחיל להתפורר, קמה כנסייה משופצת ומתוחזקת, ולידה מנזר.

 

המנזר הבנדיקטיני במקום החל לתפקד, וחבריו עסקו בעיקר בפעילות חקלאית ועיבדו את קרקעות המסדר. המסדר רכש קרקעות נוספות, ושטח נחלתו הגיע ל-150 דונמים לאחר שנים ספורות, כ-30 מהם משתרעים סביב הכנסייה והמנזר עצמם. הנזירים גידלו גפנים וייצרו יין ושמן. אנשי המסדר  לא היו מעורבים בפעילות מיסיונרית, ומשכו ידם אף מפעילות סיעודית וחינוכית – תחומים שבהם עסקו בדרך- כלל אנשי הקהילות הנוצריות בארץ.

 

מאוחר יותר התחלפו הנזירים הבנדיקטינים במקום בנזירי מסדר הלזריטים, ובשנת 1976 היה המנזר שוב למנזר בנדיקטיני של המסדר האולביטני. במימון ממשלת צרפת שוב חודשו הפרסקאות בכנסייה בשנת 2000, ובתחילת שנת 2009 נערך שיפוץ מקיף נוסף במבנה.

*****

במנזר מתגוררים כיום כשמונה נזירים וחמש עשרה נזירות:, תוך הקפדה על ההפרדה הנדרשת. כמקובל במסדר הבנדיקטיני הם עוסקים בעבודת כפיים, בעיקר חקלאית, אך הם גם נוטלים חלק בעבודות הבינוי והשיפוץ של המבנים, ומנסים לקיים משק אוטארקי ככל הניתן. עוד פועלים במקום בתי מלאכה לקרמיקה ולנרות.

 

כנסיית התחייה מוקדשת להתגלותו של ישו בפני שני שליחיו באמאוס, לאחר שקם לתחייה. היא שוכנת בלבו של מתחם המנזר, והכניסה אליה היא דרך דלת ברזל בחזיתה הצפונית.

 

במבנה שלוש ספינות, והאמצעית שבהן גבוהה יותר ומסתיימת באפסיס בצידה המזרחי. באפסיס חלון בודד וניצב בו מזבח עשוי אבן לבנה שהובאה מבית לחם.

מספר חלונות קבועים בחלקה העליון של הספינה האמצעית, ופתחים ממוסכים קבועים בקירות הספינות הצדדיות. אופיים של החלונות ומספרם גורמים לכך שחלל הכנסייה חשוך למדי. תקרת

הספינה האמצעית עשויה בצורת קמרון צולב.

האפסיס, קירות הכנסייה ועמודיה, מעוטרים בפרסקאות שלמרות שהוזמנו על ידי הצלבניים הקתולים, הם צוירו בידי אומנים יווניים בסגנון אורתודוקסי ביזנטי.

למרות עבודות השימור והשיפוץ, השתמרו הפרסקאות רק בחלקם, ולעיתים באיכות ירודה. פרצופיהן של הדמויות נמחקו במזיד, ככל הנראה בידי מוסלמים. בכנסייה מתקיימים קונצרטים במסגרת פסטיבל אבו גוש.

 

 

ראו גם אתר של המנזר הבנדיקטיני באבו גוש

****

מתחם
כנסיית גבירתנו של ארון הברית
Notre-Dame de l'Arche d'Alliance
ומנזר הנזירות של מסדר סן ז'וסף של ההתגלות
St. Joseph de l'Apparition

 

כנסיית גבירתנו של ארון הברית (  (Monastery of Our Lady of the Covenant) ()היא כנסייה השוכנת בקצהו הצפון-מערבי של הכפר אבו גוש, והידועה בעיקר בשל פסל נישא על גגה של המדונה והילד הניצבים על ארון הברית.

 

הכנסייה ניצבת בגובה של 756 מטר מעל פני הים, על פסגתו של תל קריית יערים, המכונה בערבית בשם "דיר אל-אזהאר", והיא צופה לכל סביבותיה.

 

מתחם המקיף את כל שטח פסגתו של התל, שוכן גם מנזר נשים של מסדר הנזירות הצרפתי "יוסף הקדוש של ההתגלות" (St. Joseph de l'Apparition), והמבנים מוקפים בגן ובחורשת עצים.

 

 

כפי שצוין בתחילה המקום זוהה החל בתקופה הביזנטית עם קריית יערים העתיקה, אליה הובא ארון הברית, מבית שמש, לאחר ששוחרר משבי הפלשתים. סיפור זה קידש את המקום לנוצרים, ובתקופה הביזנטית הוקמה כנסייה על התל, אולם היא נהרסה בעת כיבוש הארץ בידי הפרסים בשנת 614. באמצע המאה ה-7 הוקמה הכנסייה מחדש, אך היא הייתה קטנה וצנועה מקודמתה, והיא נהרסה באופן סופי בראשית המאה ה-11 וקיומה נשכח.

 

שרידים ראשונים של הכנסייה הביזנטית על תל גבעת יערים התגלו במאה ה-19, והכומר וחוקר המקרא האמריקאי, אדוארד רובינסון, חידש את המסורת לפיה התל מזוהה עם קריית יערים המקראית. הוויכוחים אודות הסוגיה נמשכו עד שהתגלו שרידים נוספים בתחילת המאה ה-20 (ראו להלן), ומאז קיימת הסכמה כי התל הוא ככל הנראה היישוב המקראי.

*****

הכנסייה המודרנית הניצבת כיום על התל הוקמה על ידי האחות ז'וזפין רומב, חברת מסדר הנזירות הצרפתי "יוסף הקדוש של ההתגלות"  (St. Joseph de l'Apparition)

 

מסדר הנזירות האחיות של סנט ג'וזף של התגלות" (Saint Joseph de l’Apparition, Soeurs de) נוסד בשנת 1832 בצרפת, ושם לו למטרה לשלוח אחיות לכל מקום בעולם שבו תידרש פעולה רפואית וסיעודית. מייסדת המסדר אמילי דה ויאלאר (Emily de Vialar).  נולדה למשפחה אריסטוקרטית בגיילאק ( Gaillac) בצרפת ב- 12 בספטמבר 1797. כאשר אחיות הצדקה של נברס (Sisters of Charity of Nevers) דאגו לתינוקות המסכנים והנטושים בבית החולים שלהם, אמילי החליטה להפנות את תשומת לבה לחינוך ילדים עניים והיא פתחה בית ספר. כמה נערות צעירות מגיילאק התקבצו  סביבה, ובליל חג המולד 1832 הקימה קהילה, שזכתה במהרה לכינוי אחיות סנט ג'וזף של ההתגלות. השתמשה בירושה להקמת מנזר ראשון בעיר הולדתה שבדרום -צרפת. בשלהי 1835 זכה המסדר שייסדה בהכרה כנסייתית. מסדר האחיות נקראו לאלג'יריה, אחר כך לתוניסיה ולמדינות אחרות באגן הים התיכון. עם מותה של אמילי, במרסיי ב- 24 באוגוסט 1856. עד למותה יזמה המייסדת הקמתן של 41 תחנות באזורי הים-התיכון ובבורמה, כשלכל אחת נשלחו 3 -2 נזירות, שעסקו ברפואה ובסיעוד. בשנת 1848 הן היו המסדר הראשון שהובא לארץ על-ידי הפטריארך ג' ולרגה שזה עתה נכנס לתפקידו . אחרי התיישבותן בירושלים, הגיעו הנזירות בשנת 1851 ליפו , בשנת 1853 לבית- לחם ולצידון , בשנת 1872 לרמלה, בשנת 1873 לרמאללה, בשנת 1875 לבית ג'אלה ובשנת 1888 לנצרת. מרכזן הוא בצרפת ובנוסף למוסדות המסדר בישראל הן מחזיקות מוסדות באפריקה, אסיה, אירופה ואמריקה הלטינית.

 

ז'וזפין רומב נולדה בשנת 1850 בעיירה למרגלות הרי הפירנאים , סמוך לטולוז שבדרום צרפת. בגיל שבע-עשרה עברה להתחנך במנזר סן -ז' וזף במרסיי . בנובמבר 1868 הושבעה לנזירות, ובחרה בשם ז'וזפין . מיד אחר כך יצאה בדרכה לארץ , וב 27- בינואר 1869 ירדה בחוף יפו . הייתה זו התחלה לחמישים ושמונה שנות פעילות כמעט רצופה בארץ ובאזור

 

היא הצטרפה לצוות האחיות הנזירות שעבדו בירושלים בבית-החולים הקתולי , שנוסד בשנת 1851 בתמיכת הפטריארך הקתולי ג' ולרנה ושכן בסמוך לשער יפו . בנוסף לטיפול בילדים השתלמה ז'וזפין בבית-המרקחת בשימוש בצמחים מקומיים לצורכי רפואה. בשנת 1873 התנדבה לסייע לאחיות ממסדרה שישבו בלרנקה שבקפריסין בטיפול בנפגעי מגפת כולרה שפרצה באי. בתחילת 1877 חזרה לארץ , לאחר שהחלימה ממחלת הכולרה שבה לקתה בעת שהותה
בקפריסין , ונשארה ביפו כאחראית לעבודות הרחבת מוסדות המסדר בעיר, ובעיקר לבניית בית- החולים החדש. הבנייה הושלמה כעבור שנתיים, ואז חזרה לירושלים. כאן נצטלבו דרכיה עם האדם שעתיד היה ללוותה בפעילותה במשך עשרות שנים, הרוזן דה-פיאלה. הלה רכש זמן קצר קודם לכן שטח קרקע מנגד לפינה הצפון -מערבית של החומה. הוא ביקש להקים בית-חולים שיחליף את המוסד הקיים בין החומות, ששוב לא ענה על הדרישות. בשלהי 1881 , עת נסתיימה בניית הקומה הראשונה, העבירו האחיות את פעולתן למבנה החדש. אך בשלב זה נסתמו מקורותיו הכספיים של דה-פיאלה, והוא נאלץ להפסיק את הבנייה. היתה זו ז'וזפין שהשיגה תרומה שאפשרה את בניית שתי הקומות הנוספות. בשנת 1882 ליוותה כאחות את 'השיירה הגדולה של האלף ' , שיירת עולי-רגל צרפתים שאורגנה בידי מסדר האסומפסיוניסטים ביוזמתו ובעזרתו הפעילה של דה-פיאלה. היתה זו ראשית למסורת ארוכת שנים של ליווי שיירות עולי-הרגל. מעת לעת נהגה גם לסובב בכפרי הפלאחים ובמאהלי הבדווים ולחלק תרופות, בגדים וכל מצרך אחר שאספה עבורם . נוסף לכך הפכה להיות המומחית של המסדר להקמת מוסדות בארץ . ממקום עבודתה הקבוע בבית-החולים סן -לואי בירושלים היתה יוצאת לפרקי זמן שונים על מנת לעזור למסדרה בהקמת סניפים נוספים ואף לסייע למסדרים אחרים, שעימם עמדה בקשר.

 

האב הדומיניקני מ"י לגרנז (Legrange)  מייסדי של בית-הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה, הוא שהבהיר לז'וזפין את משמעותה ההיסטורית של פסגת דיר אל-אזאר. בסיור במקום הבחין בשרידי מבנים עתיקים, ואף ליקט מסורות שהעידו על קדושת האתר. הפסגה כונתה על – ידי הערבים 'ג'בל מוקדס' , ההר הקדוש.

 

בשנת 1901 האם הראשית העולמית של מסדר סן -ז'וזף סיירה בארץ . במסגרת הסיור הזמינו אותה הבנדיקטינים לביקור בכנסייתם באבו-גוש, שכלל גם תצפית מהפסגה והסברים על מסורותיה. לביקור זה נלוותה אליה ז'וזפין . בנאום הפרידה שלה בסן -לואי הודיעה האם לאחיות : 'החלטתי לקנות בקריית- יערים. בהכירי את ז'וזפין , אני ממנה אותה אחראית לייסוד זה. אני מעניקה לה בזה את כל ההרשאות, ומבקשת שקופת קריית-יערים תהיה נפרדת מזו של בית-החולים.

 

חלק מהשטח נרכש בשנת 1903 תמורת סכום של 20,732 פרנק צרפתי, יותר מפי ארבעה מהסכום שהוקצה לכך מלכתחילה, וסביב עובדה זו נרקמה מסורת בדבר נס שבמהלכו התרבו מטבעות הזהב.

 

בשנת 1905 רכשה ז'וזפין את יתרת שטח הפסגה לאחר שאיכר מקומי חשף בה, בין היתר, שרידים של קיר חצי מעגלי ופסיפס.

 

בשנת 1911 , אחרי איסוף כספים מכל מקור אפשרי , הגיעה ז 'וזפין למסקנה שבידה סכום מספיק להתחיל בבנייה. היא ביקשה פירמאן להקמת בית-הבראה, מנזר וכנסייה על הגבעה, ולבניית בית מגורים ובית-מרקחת בשטח הגן התחתון. הפנייה, שלוותה בבקשה לשחרור ממסים, הועברה בצינורות הדיפלומטיים. האישור הגיע רק כעבור שנתיים , אלא שז'וזפין לא המתינה. ב 17- במאי 1911 קידש הפטריארך של ירושלים את אבן-הפינה למנזר, והוחל בהקמת שני מבנים : המנזר ובית-ההבראה מצפון לו. הבנייה ללא פירמאן עוררה עליה את זעם השלטונות, שאף הצליחו לעכבה. אלא שהיא ידעה להלך עימם , ובעזרת תשלומים וקשרים עלה בידה להתגבר על העיכוב.

 

השלמת המנזר עמדה בראש סדר העדיפויות של ז ' וזפין , ואליו הוזרמה מרבית הכסף . יחד עימו עלה בידה להשלים את בנייתו רבת השנים של בית-המרקחת בשטח התחתון . אמצעיה לא הספיקו להשלמת בית-  ההבראה ; הקמתו של מבנה הדו-קומתי דמוי האות ח' נסתיימה רק בשנת 1935

 

מלחמת העולם הראשונה שפרצה ב-1914 הביאה לגירוש כל הנתינים הצרפתים מארץ ישראל, ועבודות הבניה פסקו.

 

ז 'וזפין ניצלה את קשריה, והגיעה לארץ מיד עם סיום המלחמה, עוד לפני שהדבר נתאפשר לאזרחים. באבו-גוש מצאה שתוכן המבנים נשדד לחלוטין . היא החליטה למהר ולהקים במקום את הכנסייה. סביר להניח שבהחלטה זו היה מקום רב לגילה המתקדם. להוכחת כוונתה הנהיגה  החל בשלהי מאי 1919 תפילת מיסה שבועית על חורבות הכנסייה הביזנטית. הארכיבישוף של פריס, נציג הכנסייה והממשלה הצרפתית, שהנהיג פמליה נכבדה של אנשי דת, קידש ב 8 – בינואר 1920 את אבן-הפינה לכנסייה. בחותמם בספר האורחים של הכנסייה הצלבנית הוסיפו האורחים

 

המבנה המודרני חופף לשרידי המבנה הביזנטי ההיסטורי, תוך שילוב קטעי פסיפס אותנטיים ברצפת הכנסייה ושילוב ממצאים עתיקים במבנה החדש. הכנסייה נחנכה ב-20 באוגוסט 1924 בידי הארכיבישוף של ירושלים, והוקדשה למרים, אם ישו הנמשלת בנצרות לארון הברית שנשא את ישוע המייצג את הברית החדשה. פסל המדונה והילד שעל גג המבנה נשלם והוצב במקומו בשנת 1931.

 

הנזירה ז'וזפין נפטרה בשנת 1927 ונקברה תחילה בגן הכנסייה, אך לאחר מכן הועברו שרידיה אל החדר שמדרום לאפסיס.

*****

במלחמת העצמאות שימש המנזר כבית חולים קדמי של חטיבת הראל, ואף הופעל בו חדר ניתוח, ללא מים וחשמל, בפיקודו של ד"ר יששכרי. מדי בוקר היו מגיעים פצועי והרוגי הקרבות מהלילה הקודם ולאחר מיון היו מטופלים ומנותחים. אחד הסיפורים המפורסמים, הוא הסיפור על מפקד הפלוגה הנערץ, ג'ימי, שנפל בקרב בבית שמש וגופתו הובאה למנזר. האב, הצייר שמי, הוזמן להפרד מבנו, הוריד את השמיכה מהגופה וצייר את פני בנו המת (יורם קניוק – תש"ח). עם השנים חדל בית ההבראה לשמש לייעוד זה, וכיום הוא משמש כאכסניה לעולי רגל. בכנסייה נערכים קונצרטים על בסיס קבוע.

*****

 

בכנסייה שתי קומות, והיא כוללת שלוש ספינות. הספינה האמצעית רחבה וגבוהה במידה ניכרת משתי הצדדיות. על הספינה המרכזית גג רעפים משופע, אך דבר זה אינו ניכר מתוככי המבנה שתקרתו ישרה ויוצרת עליית גג. גגות מעברי הצד משופעים ומצופים רעפים גם הם, ודבר זה נראה גם בתוככי חלל הכנסייה. בקירות הספינה המרכזית קבועים חלונות מעל לגגות מעברי הצד.

 

מעל לכרכוב שלושה חלונות שמשני צדדיהם חקוקה הכתובת "A LA VIERGE MARIE – ARCHE D'ALLIANCE" ("לבתולה מריה – ארון הברית"). בחזית קבועים עיטורים צבעוניים וצלב ניצב על הנקודה הגבוהה ביותר.

 

החזית המזרחית עשויה מאפסיס גדול ומשני צדדיו שני חדרים צדדיים.

 

בחזית הכנסייה המערבית אכסדרה מצופה באבן ירושלמית וקבועות בה חמש קשתות הנפרדות זו מזו באמצעות ארבעה עמודים. הקשת האמצעית גבוהה ורחבה מיתר הארבע, ומעליה כרכוב בצורת משולש.

מבחוץ חולש פסל המדונה והילד על החזית המזרחית. המדונה ניצבת על ארון הברית שבשני צידיו כרובים מכונפים הצופים דרומה וצפונה. הפסל משקיף לכיוון מזרח, לעבר מרכז הכפר אבו גוש ולעבר ירושלים, והוא נראה היטב מכל הסביבה. ראשה של הבתולה נוטה מעט כלפי מטה, לכיוון האדמה, "כמו כדי לשמוע את תחנוניה".

 

פנים הכנסייה מעוצב בפשטות. קירות המבנה צבועים בלבן, ובאפסיס הגדול קבוע צלב לטיני פשוט.

הקומה השנייה של הספינה המרכזית נתמכת על יד שתי שורות עמודים בעלי כותרות קורינתיות, וביניהם קשתות. האור החודר לחלל המבנה דרך החלונות הסמוכים לתקרה, והקירות הלבנים, מדגישים את תקרת העץ המעוטרת בדמויות מלאכים. אלה לבושים בגלימות בגוון שנהב, והם סובבים דוגמאות של צלבים.

הרקע לדמויות הוא כחול וביניהן קורות עץ בגוון ורוד. תקרות מעברי הצד משופעות והן מעוטרות במוטיבים מעולם הצומח. בקצה המזרחי של מעברי הצד, משני צדדי האפסיס, קבועים מזבחות, וברצפה שמתחתיהם שולבו פסיפסים מהכנסייה הביזנטית המקורית. מעבר למזבחות אלו נבנו שני חדרים צדדיים – ברצפת החדר הדרומי (מימין לאפסיס) מספר קברים, ובהם גם קברה של ז'וזפין רומב. החדר הצפוני (משמאל לאפסיס) משמש כמחסן. אבן הפינה של הכנסייה משולבת בעמוד הדרומי של האפסיס, וברצפת האפסיס עצמו שולבה אבן ששכנה בקדמת הבימה של הכנסייה הביזנטית ההיסטורית. בקיר המערבי שולבה אבן באורך של שמונה מטרים מהכנסייה הביזנטית ואשר הונחה מעל משקוף הכניסה. משמאל לכניסה ניצב פסלון מכונף של דוד המלך, כשהוא לבוש בשריון ואוחז בדגל ובחרב. הסיבה למיקומו של הפסל בכנסייה היא בכך שדוד המלך היה זה שהביא את ארון הברית מקרית יערים לירושלים:
" וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, מִבַּעֲלֵי, יְהוּדָה–לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם, אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר-נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים, עָלָיו. וַיַּרְכִּבוּ אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, אֶל-עֲגָלָה חֲדָשָׁה, וַיִּשָּׂאֻהוּ, מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה"(שמואל ב', פרק ו' 2-3)

*******

נפילתו של אלוף מרכוס בסמוך לחצר המנזר במלחמת העצמאות – בחודש יוני 1948 התמקמה מפקדת הגדוד החמישי של חטיבת "הראל" והמפקדה הראשית של חזית ירושלים בחצר המנזר.
ב־9 ביוני עלו מרכוס וברוידא לירושלים לבחון את המצב בעיר לאחר פריצת דרך בורמה שהחלה לפעול, וערב ההפוגה הראשונה שאמורה הייתה להיכנס לתוקף. במשך יומיים סיירו השניים במרחב, ובערבים נהגו לחזור למנוחה במחנה באבו גוש ולשוחח עם המפקדים, עם קציני המטה ועם החיילים. עקב ההישג של תחילת התעבורה בדרך בורמה ושל מבצע "יורם", ציפה מרכוס להתקפת נגד של האויב ולכן הנחה את כל כוחות החזית להגברת ערנות ולהעלאת רמת הכוננות. בליל 10 ביוני בחצות הם חזרו מירושלים לאבו גוש, נפגשו שם עם סגנו של מרכוס יגאל אלון ולאחר שיחה של כשעה שכבו לישון. מרכוס ישן בקומה העליונה של בית המגורים במנזר, בחדר עם מח"ט "יפתח", מולה כהן, ועם אנשים נוספים. בשני בנייני המנזר לא היו תנאים סניטריים ובתי השימוש והמקלחות נסגרו לשימוש. החיילים והקצינים השתמשו בבתי שימוש ולרחצה נשאבו משני בורות אגירה שנחפרו במרכז המגרש. בשעה שלחוש וחצי לערך נדרש מרכוס להתפנות ככל הנראה, התעטף בשמיכת צמר לבנה וירד לחורשה הסמוכה. בדרכו חזרה, שמע השומר אליעזר לינסקי, חניך קורס המ"כים שהיה בתורנות, דרדור אבנים. כשיצא לבדוק את פשר הרעש ראה דמות עטופה בלבן. הוא קרא לה לעצור אולם הדמות המשיכה בריצה לכיוון המנזר, הוא ירה באוויר ואז שמע הברות מקוטעות במבטא אנגלי. השומר טעה לקבוע שזהו ערבי המתחפש לאנגלי ומתקרב למחנה במטרת חבלה – וירה בו. מרכוס נפגע משלושה כדורי תמ"ק "סטן". שניים פגעו בזרועו וגרמו לשריטות שטחיות והכדור השלישי, הקטלני, פגע בחזה, עבר בריאות ובלב וגרם למותו המיידי.

דוד מרכוס היה בן 47 במותו. גופתו הועברה למוזיאון בצלאל, כוסתה בדגל הלאום, למראשותיה הודלקו נרות ומשמר כבוד של חיילי חטיבות "עציוני" ו"הראל" ניצב לידה. בערב הועברה הגופה בתוך ארון עץ לתל אביב. בשלהי חודש יוני 1948 הועבר ארונו של דוד מרכוס לארצות־הברית במטוס של חברת KLM ,בליווי משמר כבוד של שני קציני צה"ל בכירים: משה דיין ויוסף המבורגר (הראל).  עוד לפני הגעת ארונו של דוד מרכוס לארצות־הברית, ב־14 ליוני 1948 ,שלושה ימים לאחר נפילתו, נערך מושב מיוחד של בית המשפט העליון של מדינת ניו־יורק לזכרו. ההלוויה נערכה ב־1 ביולי 1948 כטקס צבאי לכל דבר, בבית הקברות של האקדמיה לקצינים בה התחנך.

מקור והרחבה אודות האלוף הראשון בצה"ל אלוף דוד מרכוס והשפעתו על שני צבאות וגם המאמר הרחב והמפורט כולל הפניות 

 

*****

סוף דבר,

הסיור בשני המתחמים
והלימוד אודותיהם מרתק.

****

הפעם ארשה לצטט במלואו
את עמיתי ללימודים
הגיאוגרף פרופ' חיים גורן
שחקר לעומק את תהליך
ההתיישבות הנוצרית באבו גוש

 

"שני מתחמים נוצרים אלה באבו גוש הם ביטוי להבהרת תהליך ההתיישבות הנוצרית באבו-גוש, שהתרחש כולו ברבע האחרון של המאה הי" ט וברבע הראשון של המאה העשרים. בסיפורה של ההתיישבות באבו גוש  ניתן למצוא כמה וכמה יסודות ותהליכים האופייניים לפעילות הנוצרית-האירופית בארץ בשלהי התקופה העות'מאנית.

 

למעשה, נמצאים בתחומי הכפר שני אתרים בעלי מסורות מקודשות, שמקורן בתקופות שונות. אתרים אלה , שהתקדשו והפכו למקום פולחן ותפילה, שמרו על רציפות והמשכיות היסטורית. אמנם המסורות שיוחסו להם שונו , התחלפו , או נשכחו לתקופה זו או אחרת, אך הן לא נעלמו לגמרי. זיהוים המחודש של האתרים על-ידי חוקרי הטופונומיה, המקראית וההיסטורית, במאה הי" ט, הוא שהוביל לרכישתם המחודשת על- ידי גופים דתיים נוצריים.

 

אין זה , כמובן , מקרה ששלושת המוסדות שהוקמו בכפר היו צרפתיים. המסדר הבנדיקטיני , שהוביל בהתיישבות זו , סלל את הדרך לשני המסדרים הבאים. השפיעו כאן לא רק המוצא המשותף , אלא גם כל המשתמע ממנו , כמו הרקע החינוכי והתרבותי , השפה , המנהגים, הדת ועוד. אכן המוצא המשותפת היתה גורם רב-חשיבות בהתיישבות המחודשת של בני אירופה הנוצרים בארץ ובקביעת פריסתה.

 

ניתן למצוא בהתיישבות הנוצרית באבו-גוש אלמנטים נוספים האופייניים לפעילות האירופית בארץ . ניתן לפגוש שוב ושוב אותה תלות באנשי מעשה, ביזמים, בעיקר אנשי דת, שרק בזכותם מתממשות הרכישה והבנייה. הנכס הראשון בכפר נרכש בדרך של משא- ומתן דיפלומטי , ולכן הוא שייך לממשלת צרפת, שהקפידה כל העת לתת לו אופי צרפתי-לאומי ; הנכס השני , האתר המקודש, נרכש על- ידי מסדר דתי על-מנת להתיישב בו ולשמרו.

 

בהתיישבות הנוצרית באבו-גוש בא לידי ביטוי תהליך נוסף שהתרחש בארץ – ישראל של המאה הי"ט. המדובר בהיאחזות הנוצרים, בעיקר באמצעות מוסדות דת, באתרים הנמצאים מחקן לערים המרכזיות. עד לאמצע המאה היו מוסדות הדת הנוצריים באוץ מרוכזים בעיקר בגוש ירושלים – בית-לחם ובסמוך לערים אלו . בנוסף לכך פעלו רק מעט מנזרים ואכסניות, בעיקר משל הפרנציסקנים , שכבר ישבו בארץ כ 500- שנה, וכן המנזר הכרמליתי בחיפה ; האכסניות נבנו ביפו וברמלה לתועלתם של עולי-הרגל לירושלים. רק בשנות החמישים של המאה הי"ט החלו מתרחשות התמורות המודרניות ; קצב הרכישה והבנייה של הנוצרים בארץ הלך וגבר ככל שהתקרבה המאה התשע עשרה לסיומה, וגרעיניה של 'התפשטות זוחלת' זו בלטו לראשונה בעיקר בירושלים ובנצרת.

 

תהליך היציאה הנוצרית אל מחצן לחומות העיר העתיקה החל לבוא לידי ביטוי במפעלי הבנייה הגדולים החלוציים בשנים 1866- 1856 . עם התרחבות התהליך והאפשרות שנפתחה בפני אנשי אירופה להתיישב בשטחים נוספים באוץ , לאחר שמספר גורמים הקלו על הנוצרים לרכוש קרקעות ולבנות באתרים שונים ברחבי הארץ , שוב לא הוגבלה התיישבותם ל 3 -2- ערים בלבד. המירוץ שהתנהל במהלך המחצית השנייה של המאה הי"ט בירושלים – התחרות בין הכוחות האירופיים והנוצריים לרכישת שטחים, לבנייה מונומנטלית, להאדרת הרושם ולהגברת ההשפעה – החל עתה להתפרס על פני כל שטחה של ארץ – ישראל. התהליך לא פסח, כמובן , גם על הכפרים באזור ירושלים, שבהם אתרים מקודשים לנצרות.

 

מסיפורם ומתולדותיהם שני המוסדות נוצריים שנרכשו והוקמו במשך כחמישים שנה בתחומי הכפר אבו-גוש ניתן להקיש לגבי התהליכים שאירעו בארץ בשלהי התקופה העות'מאנית. ניתן לראות בהם דגם לסוגים שונים של היאחזויות נוצריות, דתיות ולאומיות, בארץ , וכן דוגמה בולטת להתיישבות נוצרית בתוך כפר שאוכלוסייתו כולה מוסלמית."

 

*****

מוצע לבקר בשני מתחמים אלה
וללמוד קודם,
או תוך כדי ביקור אודותיהם