הכנסיות נוצריות באלְ-בֻקַיְעַה (פקיעין) ובאל מארג' (מח'ול)3 באוגוסט 2021

 

עניינו של תיעוד זה הוא ביקור/סיור/ צילום בשתי הכנסיות הנוצריות בכפר אלְ-בֻקַיְעַה (פקיעין) וגם בשתי הכנסיות בחלקו המערבי של הכפר שנקרא בפי כל אל מארג' (העמק).

 

נקדים ונאמר ששמו הרשמי של אל מארג' הוא  אלְ-בֻקַיְעַה אֶל עֲ'רָבִיָּה (פקיעין המערבית) ואחרים הטוענים שהוא הכפר מח'ול, הכפר הערבי היחיד שהוקם בישראל אחרי 1948 ועליו יורחב בהמשך.

 

הביקור בכנסיות אלה נעשה במסגרת המיזם "המיעוט הנוצרי בישראל" (המיעוט שבמיעוט של אזרחי המדינה) שהתחלתי בו בקיץ 2019. מטרת המיזם ללמוד להכיר את המקומות בהם מתגוררים הנוצרים הערבים והנוצרים הארמים בצפון הארץ (בגליל ובחיפה) ובמרכז הארץ (יפו, רמלה ולוד).

 

האוכלוסייה הנוצרית בישראל  – על פי הנתונים לרגל חג המולד 2020 שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חיים בישראל כ-180 אלף נוצריםש הם כ-2% מאוכלוסיית המדינה.

 

77.1% מהנוצרים בישראל הם נוצרים ערבים וארמים והם מהווים 7.1% מסך אוכלוסיית המיעוט הערבי והארמי בישראל.

 

רוב הנוצרים הערבים והארמים מתגוררים בגליל ובכרמל, למעלה משני שליש מהם במחוז צפון ושליש במחוז חיפה.

 

היישובים עם האוכלוסייה הנוצרית הערבית הגדולה ביותר הם: נצרת (21.7 אלף), חיפה (16.3 אלף), ירושלים (12.9 אלף) ושפרעם (10.4 אלף). נוצרים מתגוררים גם בתל אביב -יפו, רמלה ולוד;

 

היישובים בגליל עם רוב נוצרי הם מעיליא, פסוטה, (כמעט 100%), עילבון (75%), ג'ש (גוש חלב) (66%), כפר יאסיף ןראמה (50%).

 

יישובים אחרים בגליל בהם אוכלוסייה ערבית-נוצרית משמעותית ( 20% יותר) הם איבלין, נצרת, שפרעם, פקיעין, מע'אר, יפיע, תרשיחא, אבו סנאן, ריינה, כפר כנא, ג'דיידה-מכר;

 

יישובי מיעוטים (מוסלמים ודרוזים) בהם הערבים נוצרים מהווים מיעוט (עד 10%) הם : עראבה, סכנין, דיר חנא, חורפיש, תורען, עוספיה, מזרעה, בעינה אבו סנאן, מזרעה, סמיע, שעב, מוקיבלה

 

הביקור בפקיעין היה ביום שני 2 באוגוסט 2021  והוביל אותו עסאם עלואן עמית למקצוע ולדרך אותו הכרתי באוקטובר 2019 בסיור יישובי הדרוזים בגליל העליון: ג'וליס, ירכא, ג'ת, ינוח, כיסרא וסמיע.

 

עסאם עלואן, בן ותושב הכפר סמיע הוא מורה הדרך(טיולים וטעמים – החוויה הדרוזית). עיסאם הוא גמלאי של משטרת ישראל ובין היתר שימש במשך עשור מפקדת תחנת השיטור הקהילתי בפקיעין.

 

בסיור/ביקור השתתפו חבריי ושהגיעו ממקומות שונים, יצחק רותם – פיפ (סאסא), מוטי ארמלין (גילון), מיכה ון ראלטה – ההולנדי (בית לחם הגלילית), בני דישון (טבעון), עופר הראל (חיפה), ניר עמית (שער העמקים), ארז צפדיה (עומר), ואני (מבשרת ציון).

 

בשעת בוקר נפגשנו בכיכר המעיין ושם פגשנו את עסאם אלואן. לאחר פתיחה קצרה יצאנו לדרך.

 

בתחילה צעדנו לעבר הכנסייה היוונית אורתודוכסית ע"ש מר גיריאס (ג'ורג' הקדוש) הנמצאת בלב גרעין הכפר ושם אירח אותנו ראייק סמור פעיל העדה האורתודוכסית בכפר ואחד מחמשת חברי וועד נאמנים הכנסייה

 

המשכנו וצעדנו ברחובות הכפר ועלינו לעבר הכנסיית העדה היוונית קתולית שאף היא נקראת ע"ש מר גיריאס (ג'ורג' הקדוש). שם אירח אותנו ופתח לנו את דלתות הכנסייה  אכרם קאסיס, גמלאי משרד החינוך (לשעבר מורה למתימטיקה בחורפיש), פעיל הקהילה היוונית – קתולית בפקיעין האחראי על הכנסייה ונכסי  הוואקף בכפר (קרקעות).

 

המשכנו בנסיעה לעבר אל מארג' והגענו למתחם הגדול של הכנסייה היוונית אורתודוכסית שגם היא, כמו האחרות, נקראת.ע"ש מר גיריאס (ג'ורג' הקדוש). שם אירח אותנו ופתח לנו את דלתות הכנסייה והסביר בהרחבה על העדה והכנסייה עימאד חנא,  גמלאי משטרת ישראל, פעיל מתנדב בעדה האורתודוכסית בפקיעין בכלל ובאל מארג' בפרט, יו"ר העמותה לקידום ענייני העדה אורתודוקסית בפקיעין ומזכיר הקונגרס האורתודוכסי בארץ.

 

המשכנו בנסיעה והגענו למתחם בו נמצא שלד הכנסייה היוונית – קתולית שנקראת גבירתנו של הגליל שבנייתה טרם הושלמה

 

שם הסתיים הביקור/סיור

********

****

 

אלְ-בֻקַיְעַה  (פְּקִיעִין) הוא יישוב הנמצא בגליל העליון למרגלות גוש הרי מירון (בגובה שבין 590–650 מטר מעל פני הים), ממערב לבית ג'ן על הציר שבין ראמה לבין מעלות – תרשיחא. היישוב המאורגן מוניציפלית כמועצה מקומית שהוקמה בשנת 1958.

 

בראשית שנות ה-60' סופח אל תחום המועצה המקומית הכפר מח'ול שמעולם לא הוכר על ידי רשויות ושמו הרשמי  בוקייעה אל ע'רביה (פקיעין המערבית) ונקרא בפי תושבי הכפר אל מארג' ומסומן במפות בשם אינתיסאר .

 

תחום שיפוט המועצה המקומית

 

אוכלוסיית היישוב כוללת 5,900 נפש. 76% מאוכלוסיית פקיעין (כולל פקיעין המערבית) היא דרוזית, 22.3% נוצרים (רובם יוונים אורתודוכסים וגם יוונים קתולים) והיתר ערבים מוסלמים. עוד מתגוררות בכפר משפחות יהודיות ספורות.

 

תחילתו של היישוב המוסלמי והדרוזי במקום הוא במאה ה-11, ואילו הנוצרים נמצאים בכפר מאז התקופה הביזנטית בארץ ישראל, ראשית המאה הרביעית. פקיעין הוא ישוב בו לא פסק היישוב היהודי מאז חורבן הבית השני עד היום הזה. במרכז הכפר בית כנסת אשר על אחד מכתליו אבן, אשר לפי מסורת מקומית הובא מירושלים. בכפר מערה המיוחסת לרבי שמעון בר יוחאי. יצחק בן צבי, נשיאה השני של מדינת ישראל ניסה לעודד את ההתיישבות היהודית במקום – ללא הצלחה.

ההכפר וסביבתו בראשית שנות ה-40' של המאה הקודמת

הכנסיות שבכפר

תחום הכפר ושתי כנסיותיו בשנת 1947, המקור ספריית המפות ע"ש לאור בית הספר הלאומי

****

הכנסייה היוונית אורתודוכסית
ע"ש מר גיריאס (ג'ורג' הקדוש)
בגרעין הכפר

***

***

מיקום הכנסייה

 

הכנסייה נבנתה בשנת 1894 על שרידים קדומים של הכנסייה הצלבנית שנבנתה על שרידי הכנסייה הביזנטית.

 

הקהילה האורתודוכסית בפקיעין כוללת כ-140 נפש

 

****

***

מעט מידע אודות
"הכנסייה היוונית אורתודוקסית"

"הכנסייה היוונית אורתודוקסית" מונה את כל הכנסיות הדבקה במסורת התאולוגית, הרוחנית והטקסית הביזנטית-מזרחית ששורשיה בארבעה המוקדים הקדומים (הראשונים) של הנצרות :
* הפטריארכיה של קונסטנטינופול, הניצבת סמלית בראש הדת כולה,
הפטריארכיה של אנטיוכיה (סוריה) (שהתפצלה בשעתו מהסורים האוריינטלים),
הפטריארכיה של אלכסנדריה (מצרים) (שהתפלגה מן הכנסייה הקופטית)
הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים.

 

הכנסייה האורתודוכסית קיבלה את החלטותיהן של כל שבע המועצות האקומניות שהתכנסו מהמאה הרביעית עד למאה השמינית לספירה. מאחר שבירת האימפריה הרומית המזרחית הייתה קונסטנטינופול, הוכר הפטריארך של עיר זו, שכונתה רומא החדשה, כמנהיג המורם מעל לאחרים. גם כיום ידועה הכנסייה ככנסיית “רום” (קונסטנטינופול בשמה הערבי). אף שהפטריארכיות שנוספו במשך השנים שמרו על עצמאותן והחזיקו במאפיינים ייחודיים, שוררת ביניהן זיקה עמוקה בתחומי האמונה והתיאולוגיה ובנוסח התפילה.

 

גם הכנסייה הלאומית של יוון והכנסייה הלאומית של קפריסין חולקות מסורת זו. הכנסייה הלאומית של אלבניה מכילה קהילות רבות המשתמשות ביוונית.

 

לכל אלו יש גם את האפארכיות שלהן מעבר לים, כמו הפטריארכיות היווניות-אורתודוקסיות באמריקה ובאוסטרליה (להבדיל מהאפארכיות הרוסיות-אורתודוקסיות וכולי שם, הגדולות יותר) הכפופות ישירות לקונסטנטינופול.

 

מעמד של כנסייה בנצרות אורתודוקסית ובכנסיות המזרחיות הקדומות היה אוטוקופאלי (כנסייה עצמאית) לפיו ראש הכנסייה אינו כפוף לאף מנהיג דתי אחר, מחוץ למדינה. הכנסייה בוחרת בעצמה את ראשה ואת ארכיבישופיה או המיטרופוליטים שלה.

 

כיום חמש עשרה הן כנסיות עצמאיות (אוטוקפליות). על-פי מסורת עתיקה, סדר מניינן של הכנסיות הוא של אלה מהמקומות הבאים: קונסטנטינופול (קושטא), אלכסנדריה, אנטיוכיה, ירושלים, רוסיה, גיאורגיה, סרביה, רומניה, בולגריה, קפריסין, יוון, אלבניה, פולין, צ'כיה ואוקראינה. אין שום תלות בין הכנסיות, וכאמור הן כפופות לשלטון מקומי בלבד. הכנסיות האוטוקפליות עצמאיות במישור המנהל הדתי והמשפטי כלפי כל סמכות כנסייתית אחרת. בראשן עומד, לפי המקרה, פטריארך, אפיפיור (באלכסנדריה), קתוליקוס (בארמניה, גאורגיה) או ארכיבישוף. הכנסיות האוטקפליות נחשבות לשוות זו לזו, אך פטריארך קונסטנטינופול נחשב לראשון בין שווים.

 

הכנסייה הנוצרית-אורתודוקסית המזרחית היא הקהילה הנוצרית השנייה בגודלה בעולם (לאחר הכנסייה הקתולית) ויש בה כ-250 מיליון מאמינים המאוחדים במסורת תיאולוגית וליטורגית קדומה. הכנסייה חובקת עולם וכוללת 15 כנסיות עצמאיות שגבולותיהן הגאוגרפיים, התרבותיים והלאומיים מוגדרים היטב.

הכנסייה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים

הכנסייה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים  ששמה המלא הוא "פטריארכיית עיר הקודש ירושלים וכל פלסטין, סוריה, מעבר לנהר הירדן, כנא שבגליל, וציון הקדושה", זכתה למעמד “אם הכנסיות” כבר במאה הרביעית,  בהיותה הממשיכה הישירה של כס יעקב הקדוש (אחי ישוע בברית החדשה),  הבישוף הראשון של ירושלים. במאה החמישית הועלה בישוף ירושלים למעמד של פטריארך.

 

הפטריארך היווני-אורתודוקסי בארץ הקודש חולש על מדינת ישראל, על שטחי הרשות הפלסטינית, על ירדן ועל חצי האי ערב.

 

הקהילה הערבית האורתודוקסית היא הגדולה מבין הקהילות הנוצריות בארץ, וכן רבים מחברי הכנסיות האחרות רואים בכנסייה זו את שורשיהם.

 

הסמכות העליונה של הכנסייה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים מכונה “הסינוד” (אספה, מועצה, מיוונית) וחברים בה שבעה עשר בישופים בכירים, הבוחרים את הפטריארך. עקב חשיבותה ההיסטורית והסמלית של ירושלים זוכה הפטריארך שלה להערכה מיוחדת מצד עמיתיו – הפטריארכים האורתודוקסים שבאנטיוכיה, אלכסנדריה וקונסטנטינופול.

 

הכנסייה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים מופקדת על המקומות הקדושים ומקיימת נוכחות רצופה בת 1,700 שנים בשתי הכנסיות החשובות ביותר בארץ הקודש: כנסיית הקבר הקדוש (כנסיית התחייה בשמה היווני) בירושלים וכנסיית המולד בבית לחם.

 

הכנסייה מקיימת את תפילותיה על פי הנוסח הביזנטי ביוונית, ומשמרת את לוח השנה היוליאני, המאחר בשלושה עשר יום אחר הלוח המערבי-גרגוריאני. אף שמרבית הנוצרים הנמנים עם הכנסייה היוונית אורתודוקסית בארץ הקודש הם ערבים, מנהלים אותה בישופים ממוצא יווני. גם נזירים רבים הם יוונים ואילו רוב כוהני הדת הקהילתיים הם ערבים.

 

יש מאמינים המדגישים את היותם ערבים-אורתודוקסים ולא יוונים-אורתודוקסים ועובדה זו היא סלע מחלוקת חריפה בין בני העידה הערבים בארץ ובין הפאטריארכיה היוונית בארץ. באמצע המאה ה-20 החלה הכנסייה היוונית-אורתודוקסית לערוך בקהילות מקומיות רבות את התפילה בערבית לטובת מאמינים שאינם מבינים יוונית.

 

הפאטריכיה מנהלת רשת של בתי ספר במקומות שונים ומפעילה גם מרכזים לשירותים חברתיים וסמינר להכשרת כוהני דת על הר ציון.

 

מסיבות היסטוריות ופוליטיות פועלות משלחות של פטריארכיות נוספות בארץ הקודש באופן נפרד מקיימות נוכחות בולטת בארץ הקודש והן הכנסייה הרוסית-אורתודוקסית והכנסייה הרומנית-אורתודוקסית . את מנזר המצלבה בירושלים בנתה הכנסייה האורתודוקסית הגיאורגית, אך מאחר שנוכחותה של כנסייה זו נחלשה במהלך השנים נרכש המנזר בידי הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית. עם זאת, כל הכנסיות האורתודוקסיות מכירות בסמכות הפטריארך היווני-אורתודוקסי וכל פעילותן בארץ הקודש מתואמת עמו.

******

פנים הכנסייה 

****

****

****

חזית האיקונוסטזיס

***

***

****

****

צילום ניר עמית

הכנסייה הוקדשה לקדוש החשוב ביותר בעולם  הנוצרי אורתודוכסי  אגיאוס גיאורגיוס קוטל הדרקון.

****

 

גאורגיוס הקדוש שחי בין סוף מאה השלישית וראשית המאה הרביעית הוא קדוש נוצרי הנחשב לקדוש החשוב ביותר בנצרות האורותודוקסית. גאורגיוס הוא הקדוש הפטרון של כמה ארצות: אנגליה, אתיופיה, גאורגיה, מונטנגרו, ליטא וקטלוניה וכן של כמה ערים, ובהן מוסקבה, גנואה ובמברג.

 

החל מן המאה ה-12 נפוצו אגדות, על-בסיס המסופר בחזון יוחנן (פרק י"ב, 7-9) בברית החדשה, שם מתוארת מלחמתו של שר המלאכים מיכאל בתנין. גאורגיוס על-פי האגדה הציל נערה מידי דרקון אכזר והרג את הדרקון.

 

אין מקורות היסטוריים מהימנים המספרים את סיפור חייו של גאורגיוס הקדוש. על פי המסורת והאגדות עליו הוא נולד למשפחה נוצרית בסוף המאה השלישית. אביו היה מקפדוקיה (היום תורקיה) ושירת כקצין צבא. אמו הייתה מלוד. לאחר שאביו נהרג במלחמה חזרה אמו לעיר מולדתה עם בנה, שחינכה בעצמה. גאורגיוס המשיך את דרכי אביו, הצטרף לצבא ועלה בסולם הדרגות. בסוף שנות העשרים לחייו הוא כבר נשא דרגת קצונה והוצב בניקומדיה כחבר במשמר האישי של הקיסר דיוקלטיאנוס.

 

לפי סיפורי הקדושים, בשנת 302 פרסם דיוקלטיאנוס צווים המורים לאסור כל חייל נוצרי בצבא ומחייבים כל חייל אחר להשתתף בפולחן הקיסר ולהקריב קורבן לאלים הרומיים. גאורגיוס הקדוש צווה ליטול חלק בדיכוי הנוצרים אך במקום זאת התוודה כי הוא נוצרי וביקר את החלטת הקיסר. דיוקלטיאנוס ניסה להמיר את דתו של גאורגיוס והציע לו כסף ואדמה כדי שישתתף בפולחן הרומי. גאורגיוס סירב והקיסר ציווה על המתתו בעינויים כבוגד. לאחר עינויים קשים נערף ראשו של גאורגיוס על חומת ניקומדיה ב-23 באפריל 303. הקיסרית אלכסנדרה וכוהן הדת אתנסיוס שצפו בסבלו, השתכנעו ממסירות הנפש שלו והתנצרו גם הם, למרות שידעו כי יוצאו להורג. גופתו של גאורגיוס הובאה ללוד, עיר מולדת משפחתו, ושם הוא נקבר כקדוש מעונה.

 

מקור . הפניות

 

כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון ( "כניסת מאר ג'ריס") בלוד נבנתה לראשונה בתקופה הביזנטית, נהרסה מספר פעמים והוקמה לאחרונה במאה ה-19. מדי שנה ב-16 בנובמבר מתקיימות בכנסייה "חגיגות גאורגיוס" הקדוש נקראות גם "חג סנט ג'ורג'"  וגם "חגיגות לוד". לפירוט והרחבה ראו לוד, חגיגות גאורגיוס הקדוש בכנסיית סנט ג'ורג'

 

צילום ניר עמית

***

דלת הכניסה המקורית

דלת הכניסה המקורית לכנסייה מכיוון מערב

קברי כוהני הדת בחזית הכנסייה

מזכרת לפני פרידה

ראייק ועיסאם

 

הכנסיית העדה היוונית קתולית
שאף היא
נקראת ע"ש מר גיריאס (ג'ורג' הקדוש)

 

***

מיקום הכנסייה היוונית – קתולית

 

הקהילה המלכיתית בפקיעין כולל חמישה בתי אב ולה נכסי וואקף – קרקעות,

 

כנסיית העדה נבנתה בשנת 1925.

 

מקשיבים להסבר

***

***

***

***

 

אודות הכנסייה היוונית קתולית

הכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית (בערבית: רום קתוליק) היא כנסייה אוניאטית העומדת בפני עצמה שהסתפחה למרות הכנסייה הקתולית לאחר שהתפצלה במאה ה-18 מן הכנסייה האנטיוכית.
מקור והפניות

 

הכנסייה האנטיוכית ידועה גם ככנסייה היוונית-אורתודוקסית של אנטיוכיה היא אחת מחמשת זרמי הכנסייה (הפנטארכיה). ארבע מתוך חמש הפנטארכיות בעולם העתיק היו בתחומי האימפריה הביזנטית והחמישית הייתה בקיסרות הרומית המערבית: ארבע האחרות הן הפטריארכיה של אלכסנדריה (הקופטית), הפטריארכיה של ירושלים  (כיום מפולגת בין השאר בין לטינית ויוונית-אורתודוקסית), הפטריארכיה של קונסטנטינופול והפטריארכיה של רומא. חמש כנסיות אלה היוו את בכנסייה הנוצרית המאוחדת לפני פילוגה במאה ה-11 בין הנצרות הקתולית במערב לבין הנצרות האורתודוקסית במזרח.

 

הכנסייה האנטיוכית היא כנסייה אוטופלית, כלומר, הפטריארך של אנטיוכיה אינו כפוף לבעל סמכות עליונה ממנו בנצרות האורתודוקסית.

 

הכנסייה האנטיוכית טוענת כי היא היורשת הלגיטימית היחידה לקהילה הדתית בראשיתה של הנצרות שהוקמה באנטיוכיה (צפון סוריה של ימינו) על ידי השליחים פטרוס ופאולוס. מולה עומדת כנסייה נוספת הטוענת טענה זו – הכנסייה הסורית-אורתודוקסית (האשורית). הפיצול בין שתי הכנסיות (עוד טרם פילוג הכנסייה הנוצרית), התרחש על רקע הוויכוח על טיבו של ישו בוועידת כלקדון במחצית המאה החמישית (שנת 451)  שבה נקבעה הדוקטרינה הדיופיזיטית, קרי לישו היו שני טבעים שונים, אלוהי וגשמי הנפרדים מהותית אך בלתי-נפרדים ונמצאים בגוף אחד.

 

מקור והפניות

 

המונח מלכיתים משמש לציון מספר כתות נוצריות במזרח התיכון השייכות לנצרות המזרחית הקתולית.  מקור השם הוא במילה הסורית העתיקה "מלכאיא", שפירושה "מלכותי". במקור שימש המונח ככינוי גנאי בעקבות הפיצול החריף שחל בנצרות המזרחית לאחר ועידת כלקדון במחצית המאה החמישית. מתנגדי הוועידה השתמשו בו כדי לציין את אלה שתמכו בהחלטות הוועידה ובקיסרות הביזנטית, ולא ברור באיזו תקופה החלו המלכיתים לכנות את עצמם בשם זה.

 

המלכיתים היו ברובם עירוניים דוברי יוונית שחיו במערב הלבנט ובמצרים, שלא כמו מתנגדי ועידת כלקדון דוברי הסורית והקופטית, שהיו ברובם כפריים.

 

הכנסייה המלכיתית חולקה לשלוש פטריארכיות היסטוריות – אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים, שהיו כפופות לפטריארך של קונסטנטינופול. מתנגדי ועידת כלקדון מקרב הכנסיות המזרחיות הקדומות ייסדו פטריארכיות משלהם באלכסנדריה (הכנסייה הקופטית אורתודוקסית), ובאנטיוכיה (הכנסייה הסורית אורתודוקסית).

 

החל מאמצע המאה -14 פעלו אנשי דת קתולים בדמשק ובאזורים אחרים, והחלו להמיר בחשאי את הכהונה האורתודוקסית לקתוליות. בתקופה זו הפיצול בין הכנסייה המזרחית למערבית לא היה מוגדר, ומרבית המומרים המשיכו לפעול גם בתוך הכנסייה האורתודוקסית.

 

במחצית המאה ה-18, לאחר מספר מהלכי השתלטות קתולית על הפטריארכיה והכרת האפיפיור בה, הייתה הכנסייה המלכיתית מפוצלת בין האורתודוקסים, שהמשיכו להכיר בסמכותו של הפטריארך של קונסטנטינופול, לבין הקתולים, שהכירו בסמכותו של האפיפיור ברומא. כיום, רק הקבוצה הקתולית ממשיכה לכנות עצמה מלכיתית.

המלכיתים בישראל

 

במדינת ישראל היוונים-קתולים הם כיום העדה הנוצרית הגדולה ביותר ומספרם מוערך כ-80,000. הארץ מחולקת לשני מחוזות כנסייתיים ירושלים וצפון:

 

בראש מחוז הפטריארכיה בירושלים עומד סגן (ויקאר) הפטריארך המלכיתי והוא החולש על קהילות גם בבית לחם, ברמאללה, יפו, ברמלה ובכפרי הרשות הפלסטינית בגדה המערבית

 

בראש המחוז הצפוני שמספר המאמינים המתגוררים בו גדול באופן ניכר ממספרם במחוז ירושלים, עומד הארכיבישוף של עכו, חיפה נצרת והגליל ומושבו בחיפה.

 

מרבית היוונים-קתולים בישראל בצפון הארץ:
בערים שפרעם, נצרת, חיפה, עכו;
בכפרי הגליל בהם כולם מלכיתים: פסוטה מעיליא
ביישובים מעורבים אחרים, עילבון, עוספיה, תרשיחא, ראמה, בוקיעה, תורען,  יפיע וכפר יאסיף;.
קהילות קטנות נמצאות גם ביישובים בהם רוב מוסלמי בעינה, דיר חנא, ג'דידה, כפר מכר, סכנין, ריינה
וגם בכפר הדרוזים חורפיש ופקיעין
מיעוט קטן מאד נמצא בירושלים וביפו. 

 

מקור נוסף

 

כאמור, מאמיני הכנסייה היוונית-קתולית, הקרויים מלכיתים, הם בעלי מוצא מעורב יווני ומזרח-תיכוני ונחשבים, צאצאי ראשוני הנוצרים באנטיוכיה הסורית מן המאה הראשונה לספירה.

 

המלכיתים מגדירים עצמם כ"קתולים מזרחיים מקיימי פולחן ביזנטי" – הם כפופים לאפיפיור ולוותיקן אך זוכים תחת כנפיהם לאוטונומיה פולחנית במסגרתה הם משמרים את המנהגים והליטורגיה שמקורותיהם בנצרות המזרחית קדומה.

 

בראש הכנסייה המלכיתית עומד מאז שנת 2017 הפטריארך יוסוף עבסי, ותוארו הרשמי "הפטריארך המלכיתי (יווני קתולי) של אנטיוכיה ושל כל המזרח, אלכסנדריה וירושלים".

 

הוא אחד מחמישה כהני דת נוצריים הנושאים בתואר "פטריארך אנטיוכיה", והוא כפוף ישירות לאפיפיור. מקום מושב הפטריארכיה כיום בדמשק, סוריה.

 

מספר המשתייכים לכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית נאמד בכ-1.5 מיליון, כמחציתם בארצות המזרח התיכון השונות (בעיקר לבנון, סוריה, ירדן, ישראל והרשות הפלסטינית) וכמחציתם מהגרים מארצות אלה (וצאצאיהם) שנפוצו ברחבי העולם – בעיקר במדינות מערב אירופה, צפון אמריקה ודרום אמריקה.

 

 

***

מזכרת מהביקור

ממשיכים הלאה

הכנסייה היוונית אורתודוכסית
ב
אל מארג'
שגם היא, כמו האחרות,
נקראת ע"ש מר גיריאס (ג'ורג' הקדוש)

***

****

עימאד חנא מספר לנו אודות הכנסייה והעידה

צילום ניר עמית

אל מארג'
ושמו הרשמי אלְ-בֻקַיְעַה אֶל עֲ'רָבִיָּה (פקיעין המערבית)
ואחרים הטוענים שהוא הכפר מח'ול,
הכפר הערבי היחיד שהוקם בישראל אחרי 1948

 

הכפר מח'ול שמעולם לא הוכר על ידי רשויות ושמו הרשמי  בוקייעה אל ע'רביה (פקיעין המערבית) ונקרא בפי תושבי הכפר אל מארג' ומסומן במפות בשם אינתיסאר. היום היא בעצם שכונה של פקיעין עם רוב נוצרי המצויה במרחק 3 ק"מ מצפון מערב לפקיעין וביניהם נמצא המושב פקיעין החדשה.

 

בפקיעין המערבית מתגוררים מעל 700 תושבים ויש בה היום (2021) 311 בתים.

 

אל מארג', כפי שכבר צוין הוא חלק המועצה המקומית פקיעין.

 

****

יש הטוענים כי זהו הכפר הערבי היחידי שהוקם בגליל מאז קום המדינה, למרות התנגדות הממשלה והמוסדות המיישבים. לכפר מעולם לא היה מעמד רשמי ולא ניתן היה למצוא את שמו במפות ובספרים. הכפר מח'ול הוקם על ידי תושבים נוצריים של פקיעין ולאחר מכן הצטרפו אליו תושבים דרוזים.

 

האיש שהניח את אבן היסוד לבית הראשון בכפר מח'ול הוא נעים מחול (1924 -2017) ערבי נוצרי שמוצא משפחתו בכפר פקיעין; אבותיה התיישבו בו לפני יותר מ-300 שנים. על פי סברה, השם מחול גזור משמו של הקדוש "מיכאיל" מן המסורת הנוצרית.

 

נעים מחול נולד למשפחת פלאחים מבני העדה היוונית -קתולית בפקיעין. במשך חייו עסק בעבודת אדמה, בהוראה ובענייני ציבור. עד 1948 היה מורה בכפר אל-באסה (שעל עייו הוקמה שלומי). כשחזר לפקיעין אחרי המלחמה, נקלע למאבקים ועימותים אלימים על רקע עדתי בין תושבים דרוזים לתושבים נוצרים. באחת הקטטות, הוא נפל על ערימת אבנים ונפצע. אחד הדרוזים נשא אותו על כתפיו והביאו לביתו. בעקבות העימותים הללו, מצאו שלושה מבני דודיו של נעים מחול, נחלא, נאג'י ומחול, מקלט בכפר מכר הקרוב לעכו. שם הם שכרו בתים ועיבדו אדמות שהחכירו מתושבי המקום. אחד מהם אף הספיק להניח במכר את היסודות לבניית ביתו.

 

נעים מחול לא הסכים להתרחק מכפר הולדתו והחליט להתיישב ולבנות את ביתו על אחת מחלקות האדמה שהיו בבעלות משפחתו, כשלושה ק"מ ממערב לפקיעין. ב-19 בדצמבר 1952 הניח במקום, הנקרא באב אל-מרג' (שער העמק), את אבן היסוד של ביתו החדש, בלא שקיבל רישיון בנייה.

מקום בניית הבית הראשון בראשית שנות החמישים

 

באותה עת עסקו שלטונות המדינה בהריסת הכפרים הערביים הנטושים שתושביהם חיו כפליטי מלחמה במדינות ערביות שכנות. בשנת 1955 הוקם היישוב פקיעין החדשה תחילה כמושב עובדים שיתופי על ידי שתי קבוצות עולים ממרוקו. והוא נקרא על שם היישוב העתיק פקיעין השוכן בקרבתו.

 

בזמן שנעים מחול בנה את ביתו, הוא שמע ממקורביו של מנהל הקרן הקיימת לישראל בגליל, יוסף נחמני (מוביל מדיניות "ייהוד הגליל") כי באחת מנסיעותיו באזור הבחין בבית שהוא בונה, בשטח שלא היה מיושב. נחמני, הוסיפו וסיפרו מקורביו, החליט להרוס את הבית. הוא חשש בעיקר מהאפשרות שברבות הזמן ילכו ערבים נוספים מהאזור בעקבותיו של נעים מחול.

 

בעקבות דו"ח שהגישה נגדו הוועדה המחוזית לבנייה ולתכנון ערים במחוז הצפון על בנייה ללא רישיון, הטיל בית המשפט השלום בעכו על נעים מחול קנס כספי של 50 לירות ודרש ממנו להרוס את הבית. נעים מחול שילם את הקנס הכספי, אף שסבל מחסרון כיס, אך לא הרס את ביתו. בתגובה, שוב הועמד למשפט, הפעם בבית המשפט המחוזי בחיפה, שהטיל עליו קנס כבד יותר – של 100 לירות – וציווה על השלטונות להרוס את הבית.

 

לדברי נעים מחול, אנשיו של נחמני הסבירו לו כי בימים שהמדינה הורסת כפרים ערביים נטושים, היא לא תאפשר לבנות כפר ערבי חדש בגליל.

 

בצר לו פנה נעים מחול לעו"ד חנא נקארה מחיפה (שהיה גם פעיל ציבור ערבי, מראשי המפלגה הקומוניסטית בישראל) והיה מוכר "מגן קרקעות הערבים". לבקשתו של נעים מחול עתר עו"ד נקארה לבג"ץ, בבקשה שימנע את הריסת הבית.

 

ב-28 ביוני 1954 הוציאו שופטי בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, יואל זוסמן ומשה לנדוי צו על תנאי והורו לוועדה המחוזית לבנייה ולתכנון ערים במחוז הצפון "לבוא וליתן טעם מדוע לא יוציא לנעים מחול רישיון בניין בית מגורים על אדמתו". בנוסף הם הוציאו צו ביניים "להימנע מלהרוס את הבניין הנ"ל עד למתן החלטה על ידי בית משפט זה".

 

לאחר החלטת בג"ץ הרגיש נעים מחול כי ניצח במאבקו. הוא סיפר שלמרות ההחלטה הגיעו שוטרים וחיילים לביתו כדי להרוס אותו. הוא היפנה אותם לצו בית המשפט העליון שהדביק על מפתן הבית. השוטרים והחיילים נאלצו לשוב על עקבותיהם.

 

בסופו של דבר, הגיעו השלטונות למסקנה שמוטב להתפשר עם נעים מחול. ארבעה מבני דודיו, נחלא מחול, מוסא מחול, אליאס מחול ולוטף מחול – שגם הם החלו לבנות ללא רישיונות בנייה את בתיהם על אדמות המקום שהיו בבעלותם – פנו לנשיא המדינה אז, יצחק בן צבי, וביקשו את התערבותו לטובתם אצל השלטונות. פניית אל הנשיא נבעו מיודעם כי גילה אהדה ויחס מיוחד לאנשי פקיעין. ואכן, בעקבות התערבותו של הנשיא הנפיקו להם השלטונות את רישיונות הבנייה הדרושים, ואף הגיעו להסכמה עם נעים מחול: בתמורה לרישיון הבנייה שקיבל הוא ביטל פנייתו לבג"ץ.

 

במשך הזמן הקימו בית במקום תושבים נוספים מפקיעין, בעלי אדמות ב"מרג'" ואחרים שביצעו עסקות החלפת קרקע. בשנת 1957 כבר עמדו במקום כתריסר בתים.

 

כשהגיעה העת להחליט איזה שם לתת לכפר הציע נעים מחול לקרוא לו אונתיסאר (ניצחון), אבל השלטונות לא הסכימו לכך. באין החלטה רשמית כיצד ייקרא היישוב דבק ביישוב בפי השם מח'ול, אף שהתיישבו בו גם תושבים ממשפחות אחרות. התושבים היו חלוקים בדעותיהם בעניין השם הזה. מקצתם, לרבות כמה מבני משפחת מחול, היו מעדיפים לבחור שם אחר. במפות מופיע שמו אונתיסאר

 

באמצע שנות השישים סופח הכפר מח'ול מוניציפלית לפקיעין ומאז נקראת פקיעין מערבית (בערבית בוקייעה אל ע'רביה). היום חיים במקום כ-800 תושבים. מקצתם משתייכים לכנסייה היוונית- אורתודוקסית והשאר לכנסייה היוונית הקתולית.

 

במשך שנים חיו תושבי המקום ללא חשמל, מים זורמים בבתיהם וגם בלא כביש. התושבים נהגו להביא בפחים מים ממעיין "עין טיריא" במורדות ההר. יום אחד הם התחברו על דעת עצמם לקו המים שהוביל מים למושב השכן חוסן.

 

במשך שנים הלכו ילדי מח'ול ברגל לבית הספר בפקיעין, מרחק שלושה קילומטרים. בחורף נאלצו תלמידים והוריהם לחצות את הוואדי הסמוך המוצף מי-גשמים. בהמשך השנים המועצה המקומית החלה באספקת שירותים לכפר, לרבות סלילת כבישים, אספקת מים וחשמל, פינוי אשפה, הסעות לתלמידים מהכפר לבתי הספר בפקיעין ובחזרה.

 

בשנת 2003 ברחוב הפוליטי הערבי, הוזכר בגאווה יובל ה-50 להקמת הכפר; כמה מתושבי מח'ול ופקיעין, לעומת זאת, העדיפו להצניע את האירוע מחשש ללבות מחלוקות קיימות, המפלגות את התושבים. אז היה ידוע שבמח'ול היה מתח פנימי סמוי, אולם, לדעת רבים הוא היה מינורי וחסר משמעות. היו שחשבו שהיה מי שנתן למחלוקות המשפחתיות והאישיות אופי כביכול דתי-עדתי, אך בדרך כלל היחסים בין תושבי הכפר, מכל המשפחות, היו תקינים.

 

המקור: יוסף אלגזי "אבן היסוד הראשונה של נעים" עיתון הארץ, פורסם לראשונה ב-3 בינואר 2003 ועודכן ב-21 באוגוסט 2011

*****

הקהילה היוונית – אורתודוכסית באל מארג' כוללת 845 נפש

 

בניית הכנסייה החלה בשנת 1977 והיא נחנכה בשנת 2005.

 

אנשי העדה ומספר תורמים הם שממנו את עלויות בנייתה

 

 

פנים הכנסייה 

****

***

****

***

***

***

***

***

*****

שלד הכנסייה היוונית – קתולית
שנקראת גבירתנו של הגליל
שבנייתה טרם הושלמה

***

 

הקהילה המלכיתית באל מארג' מונה כ-400 נפש.

 

בניית הכנסייה החלה לפני 15 שנים. בנייתה מתעכבת שנים רבות הגלל העדר זמינות משאבים.

 

לאחרונה התקבלה הסכמת הארכיבישוף של עכו, חיפה נצרת והגליל ומושבו בחיפה שהעדה באל מארג' תמכור נכס שברשותה והכנסה ממנו תממן את המשך הבנייה בכוונה שלא תיארך זמן רב.

 

 

 

****

אולם העדה המשמש כמקום התפילה עד סיום הבנייה

*****

סוף דבר, 

הביקור בכנסיות הנוצריןת
באלְ-בֻקַיְעַה (פקיעין) ובאל מארג'

היה מעניין ומהנה

****
שמחנו להיחשף,
ולוא לרגע,
לקהילות הנוצריות
היוונית -אורתודוכסית והיוונית – קתולית
באלְ-בֻקַיְעַה (פקיעין) ובאל מארג'

שהן חלק מהפסיפס
המיעוט הערבי הנוצרי בישראל

*****

תודה למארחים
ראייק סמור,
קאסיס אכרם,
עימאד חנא
שסיפרו לנו על קהילותיהם וכנסיותיהן ו
פתחו את דלתותם

*****

תודה מקרב לעסאם עלואן
שתיאם את ביקור/סיור
ובלעדיו הוא לא היה יכול להתקיים

****

תודה לחברי המתמידים ומצטרפים אליי
לסיורh המיזם "המיעוט הנוצרי בישראל"