רמלה, החותם הנוצרי שבעיר העתיקה21 באוקטובר 2021

 

עניינו של תיעוד זה הוא סיור/ביקור/צילום באתרים בהם הוטבע החותם הנוצרי בעיר העתיקה של רמלה.

****

החותםהנוצרי נוצר בעיר העתיקה, ההיסטורית, כנובע הן מקדושתה לפי האמונה ומסורת של הנצרות והן מהעובדה כי בעיר התגוררה בעבר ומתגוררת בהווה קהילה נוצרית.

****

הביקור ברמלה הוא במסגרת סיורי המיזם "המיעוט הנוצרי בישראל" (המיעוט שבמיעוט של אזרחי המדינה) שהתחלתי בו בקיץ 2019.

 

מטרת המיזם ללמוד להכיר את המקומות בהם מתגוררים הנוצרים הערבים והנוצרים הארמים בצפון הארץ (בגליל ובחיפה) ובמרכז הארץ (יפו, רמלה ולוד).

 

האוכלוסייה הנוצרית בישראל  – על פי הנתונים לרגל חג המולד 2020 שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חיים בישראל כ-180 אלף נוצריםש הם כ-2% מאוכלוסיית המדינה.

 

77.1% מהנוצרים בישראל הם נוצרים ערבים וארמים והם מהווים 7.1% מסך אוכלוסיית המיעוט הערבי והארמי בישראל.

 

רוב הנוצרים הערבים והארמים מתגוררים בגליל ובכרמל, למעלה משני שליש מהם במחוז צפון ושליש במחוז חיפה.

 

היישובים עם האוכלוסייה הנוצרית הערבית הגדולה ביותר הם: נצרת (21.7 אלף), חיפה (16.3 אלף), ירושלים (12.9 אלף) ושפרעם (10.4 אלף). נוצרים מתגוררים גם ביפו, רמלה ולוד;

 

היישובים בגליל עם רוב נוצרי הם מעיליא, פסוטה, (כמעט 100%), עילבון (75%), ג'ש (גוש חלב) (66%), כפר יאסיף ןראמה (50%).

 

יישובים אחרים בגליל בהם האוכלוסייה ערבית-נוצרית היא גדולה הם איבלין, נצרת, שפרעם, פקיעין, מע'אר, יפיע, תרשיחא, אבו סנאן, ריינה, כפר כנא, ג'דיידה-מכר;

 

יישובי מיעוטים (מוסלמים ודרוזים) בהם הערבים נוצרים מהווים מיעוט (עד 10%) הם : עראבה, סכנין, דיר חנא, חורפיש, תורען, עוספיה, מזרעה, בעינה אבו סנאן, מזרעה, סמיע, שעב, מוקיבלה

 

הסיור נערך ביום רביעי 20 באוקטובר 2021 והוביל והדריך אותו שמעון גת

 

ד"ר שמעון גת נען, מרצה, מדריך (בארץ ובחו"ל) שנחשב למומחה הבכיר לעיר רמלה שאת תולדותיה בימי ביניים חקר בעבודת הדוקטורט שנעשתה במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר אילן.

 

בסיור השתתפו בו חברים ועמיתים לטיולים ושהגיעו מהמקומות הבאים, מוטי ארמלין (גילון), ארז צפדיה (עומר), יצחק (פיפ) רותם (סאסא), ענת ואמיר יגאל (מעלה גמלא), שולה ורפי (הוד השרון) ורדה בן חורין (נטף), מיכה ון ראלטה (בית לחם הגלילית), ואני (מבשרת ציון).

******

מקומות בסיור 

****

הסיור החל במסגד הגדול. בחצר מתחם המסגד קיבלנו סקירות מקיפות על הקמת העיר רמלה במאה ה-7 וכן על תולדות הנוכחות הנוצרית בעיר.

המדריך: שמעון גת

נכנסנו לתוך המסגד שנמצא בבניין כנסייה צלבנית, הגדולה ביותר שהשתמרה בארץ.

 

המשכנו ועברנו דרך השוק.

 

לצערינו לא התאפשרה כניסה למתחם הארמני ולמתחם הכנסייה האורתודוכסית.

 

המשכנו לעבר המתחם הפרסציסקני  ונכנסו  אליו ואל הכנסייה.

 

המשכנו הלאה והגענו למתחם הכנסייה האנגליקנית. שם פגשנו את כהן הדת פארס נעום.

 

המשכנו ברחוב הרצל לראות מבחוץ את מתחם בתי הקברות הקתולי והאורתודוכסי ואת מתחם בתי הספר של מסדר הנזירות סן גוזף.

 

חזרנו למתחם העיר העתיקה ובאחת המסעדות ישבנו לארוחת סיום הסיור

***

ארבע שבועות לאחר הביקור, ביום ראשון, 14 בנובמבר 2021, חזרתי לרמלה וביקרתי  במתחם היווני – אורתודוכסי שהיה פתוח בזמן התפילה וכך השלמתי את החסר.

*****

כללי

היום, רמלה היא עיר מעורבת ומתגוררים בה כ-76,000 תושבים, למעלה משני שליש הם יהודים. הנוצרים מהווים כ-4.5% מאוכלוסייתה כ-3,450 ומרביתם משתייכים לזרם היווני – אורתודוכסי.

 

העיר רמלה הוקמה בראשית המאה השמינית בין השנים 705 ו-715 על ידי סולימאן אבן עבד אל-מלכ מושל ג'נד פלסטין  והוא השתייך לבית אומיה שנעשה מאוחר יותר ח'ליף.

 

סולימאן אבן עבד אל-מלכ בחר להקים את העיר בסמוך לעיר לוד. הוא בנה בה מסגד, בית הצבעים, אמת מים מאזור תל גזר ומאגר מים ואזור תעשייה לצביעת אריגים. במשך שנים הייתה רמלה בירת המחוז מבחינה שלטונית וכלכלית.

 

רמלה נחשבת גם לעיר היחידה שנוסדה על ידי הערבים בתקופת שלטונם בארץ ישראל ושימשה הבירה של הג'נד והחליפות האומיית בתקופה הערבית.

 

מאז ייסודה, התקיימה ברמלה קהילה נוצרית גדולה ופעילה. העדה הבולטת כמו היום, הייתה העדה היוונית-אורתודוכסית. בעיר הייתה גם קהילה סורית-יעקוביטית שנעלמה במשך הזמן וכנראה גם קהילה ארמנית.

 

מאז המאה הארבע עשרה החלה נוכחות של נציגי הכנסייה הלטינית (הקתולית) ומאז מחצית המאה התשע עשרה התפתחה בה גם קהילה אנגליקנית.

העיר בראשית שנות ה-40'

***

קיצור תולדות הנוכחות הנוצרית ברמלה

מקור הסקירה תמצית פרק מעבודת דוקטוראט של שמעון גת בנושא: "העיר רמלה בימי הביניים".
העבודה נעשתה
במחלקה ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת בר-אילן, 2004. בהדרכת פרופ' איוון פרידמן וד"ר יוסף דרורי .

הנוצרים הראשונים

העיר רמלה תוכננה ונבנתה לפי צרכי המוסלמים אולם כבר מראשיתה במאה השמינית מלאו בני החסות, בני דתות אחרות, תפקיד חשוב בהקמתה ובפעילות השוטפת בה.

 

מתכנני העיר והאחראים לבנייתה היו, כנראה, ממוצא נוצרי. הממונה על הקמתה היה נוצרי מלוד, בטריק בן אל נכא ששימש עוזרו של מקים העיר סלימאן בן עבד אל מלכ.

 

ראשוני המתיישבים בעיר הגיעו מלוד והם היו נוצרים, שומרונים ויהודים בעלי מקצוע שעבדו בהקמת העיר.

 

המקור הנוצרי הקדום ביותר ממנו אפשר ללמוד על הנוצרים בעיר הוא, קרוב לוודאי, ספור מות הקדושים של הנזיר עבד אל מסיח אל נג'ראני אל ע'סאני. גיבור המעשה נולד כמוסלמי בשם רביע אבן קיס אבן יזיד אל נג'ראני. הוא היה צאצא למשפחה נוצרית משבט בנו ע'סאן, שהתגוררה באזור נג'ראן, בדרום ערב שנאלצה להתאסלם כאשר הח'ליף עמר בן אל ח'טאב גרש את הנוצרים מן המקום בשנות ה-30 של המאה השביעית.

 

בגיל עשרים החל רביע הצעיר להשתתף בפשיטות השנתיות שערכו המוסלמים על שטחי האימפריה הביזנטית. הוא נודע ביכולתו כלוחם ובקנאותו והיה לאחד ממנהיגי הפשיטות. על פי המסופר, בהיותו בן 33, הוא נכנס, דרך מקרה, כאשר שב מפשיטה כזו, לכנסיה בעיר בעל בכ. בראותו כומר מתפלל במקום, ביקש ממנו שיאמר לו מה הוא קורא. הכומר ציטט באוזניו פסוק מדרשת ההר של ישו: "האוהב את אביו ואת אמו יותר ממני אינו כדאי לי והאוהב את בנו ובתו יותר ממני אינו כדאי לי" (מתי, י', 37; לוקס, י"ד, 26). הלוחם הצעיר "החל לבכות בזוכרו את מוצאו וכאשר ראה עד היכן התדרדר".

 

בעקבות חויה זו החליט רביע בן קיס לחזור למקורותיו. הוא התנצר והחליף את שמו לשם עבד אל מסיח – עבד המשיח. את לבושו המיר בבגדי נזיר שחורים ויצא לירושלים. הפטריארך יואנס הסכים לקבלו. בהמלצתו יצא הנוצרי החדש למנזר מאר סבא, שם שהה כחמש שנים עד שהשלים את תהליך קבלת נדר הנזיר. לאחר מכן סבב במנזרים שונים סביב ירושלים ולבסוף בחר במנזר הר סיני {דיר טור סינא} כמקום מושבו הקבוע. במהלך שהותו שם החל להתבלט ואף נתמנה אקונומוס. לאחר שנים של שהות במנזר הוא החליט להפיץ את בשורת התנצרותו – על אף שמעשה זה עלול היה לעלות לו בחייו – ואולי דווקא בשל כך.

 

ראויה לציון העובדה שבחר דווקא ברמלה ולא בירושלים כמקום התגלותו. דומה שהדבר מלמד על מעמדה של העיר באותה עת במרחב כולו ובא"י בפרט. שני נזירים ליוו אותו בדרכו. כאשר הגיע לרמלה, נכנס למסגדה ותלה על קירותיו כרזה בה תאר את סיפור חייו והוסיף: "אני הוא קיס בן רביע בן יזיד אל ע'סאני אל נג'ראני. נעשיתי נוצרי ונזיר ויש בי ערגה וכמיהה לנצרות. אני לכנסייה הולך והרוצה בי והמבקש (אותי ימצאני) שם.  לאחר תליית הכרזה, המשיכו עבד אל מסיח ומלוויו אל "הכנסיה התחתונה (ע"ש) קיריאקוס הקדוש (אל כניסה אל ספלא מאר קרקס)".

 

כצפוי, עורר מנשרו של הנזיר, המוסלמי לשעבר, את חמתם של המוסלמים. הם יצאו לחפש את עבד אל מסיח בכנסייה התחתונה אולם לא הצליחו למצאו כי "אלוהים היכה את עיניהם בסנוורים". כיוון שכך, הלכו לחפשו בכנסייה "העליונה (אל פוקא)". משם שבו לכנסייה התחתונה ולבסוף נואשו מן החיפוש.

 

עבד אל מסיח שהה ברמלה שלושה ימים ולאחר מכן שב להר סיני. לימים נעשה אב המנזר, תפקיד בו כיהן שבע שנים. בשנה השביעית לכהונתו יצא שנית לרמלה, לצורך פרוזאי לחלוטין. צמצום עול המס על המנזר. יציאתו לרמלה מלמדת על קדמות המעשה, שכן אזור סיני היה כפוף למושל גֻ'נד פלסטין במאות השביעית והשמינית  אולם במחצית השנייה של המאה התשיעית כבר היה בתחום סמכותו של מושל מצרים.

 

כאשר הגיע עבד אל מסיח עם חבורת הנזירים המלווה אותו אל ע'דיאן (כיום יוטבתה) הוא פגש בחבורת מוסלמים ששבה מן החג' למכה. אחד מעולי הרגל הכיר בנזיר לבוש השחורים את הלוחם והאמאם הנלהב, שהוליך אותו ואת חבריו, שנים רבות קודם לכן, לפשיטות על הביזנטים. אז, עבד אל מסיח נאסר והובא לרמלה. מושל ג'נד פלסטין הציע לו את חייו אם ישוב להיות מוסלמי אך הוא סרב. ראשו נערף וגוויתו הובאה לבאלעה והושלכה שם לבאר חרבה. הבאר מולאה בעצים והמוסלמים הציתו אש שנועדה לשרוף את הגוויה. משמר הוצב במקום, לבל ייקחו הנוצרים את הגוויה ויקברו אותה בקבורה מכובדת.

 

תשעה חודשים מאוחר יותר הגיעה לרמלה משלחת נזירים מהר סיני "ודברו עם נכבדים מאנשי רמלה (הנוצרים) על חילוצו. אנשי רמלה חששו, אך לבסוף הסכימו לסייע. בלילה אפל הועלו שרידי המת מן הבאר. להפתעת המחלצים לא נראו סימני שריפה על השלד – מה שפורש כמובן כנס. הגופה הובאה לכנסייה התחתונה ברמלה. בין הנזירים, שרצו להביא את השלד לקבורה בהר סיני, לבין התושבים הנוצרים, שרצו לטמון אותו בעירם, פרץ ויכוח. לבסוף הושגה פשרה: הנזירים קבלו את גולגולתו ואחת מאמות ידיו של ההרוג ושאר השרידים נקברו בדיאקוניקון של כנסיית קיריאקוס הקדוש. יום מותו, תשעה במרס, נקבע כחג בעיר.

 

סיפור ההקרבה של עבד אל מסיח מעיד איפוא על קדמותה של קהילת הנוצרים ברמלה. אפשר שבחירתו של עבד אל מסיח להטיף בשורתו ברמלה דווקא, נסמכה על התמיכה שקהילה זו יכלה לספק לו. מות הקדושים שלו וקבורתו בעיר, הקנו לרמלה, קדוש מעונה משלה, בתחרות עם ההילה לה זכה המארטיר הקבור בלוד השכנה, גיאורגיוס הקדוש. אך לא רק קדושים פעלו בין נוצריי רמלה.

האישים הנוצרים הבולטים
שמוצאם מרמלה

מבין האישים הנוצרים הבולטים שמוצאם מרמלה, בולטת דמותו של הנזיר סטפן בן אל חכם אל רמלי, מחשובי המלומדים הנוצריים שפעלו בארץ במהלך המאה ה-ט'. פעילותו ניכרת מקולופונים ששרדו על כעשרים כתבי יד שחוברו או הועתקו על ידיו. שניים מקולופונים אלה נושאים תאריכים, המשלבים ספירה נוצרית-יוונית ומניין מוסלמי.

 

בקדום מביניהם נאמר: "סיכום דרכי האמונה של אחדות האל וההתגלמות בבשר של האל הלוגוס באמצעות הבתולה הטהורה מרים". חיבור זה הוא בעצם לקט חיבורים שכתב סטפן במשך למעלה מארבעים שנה. כתיבתו נסתיימה ב-1.12.877.  את החיבור הקדיש סטפן למורו, הנזיר אנבא (אבא) בסיליוס. זה היה כנראה החיבור התאולוגי המרשים ביותר שנכתב בערבית בידי נוצרי במאה התשיעית". כתביו הם  מן הקדומים ביותר שנכתבו ערבית בידי נוצרים.

 

פרט לחיבור הנזכר, תרגם סטפן את הברית החדשה מיוונית לערבית. התרגום נסתיים ב-1.3.897 וככל הידוע זהו התרגום המתוארך הקדום ביותר של הברית החדשה לערבית.

 

תרומתו של נזיר יליד רמלה זה ליצירה הנוצרית בארץ הקודש במאה התשיעית חשובה ביותר, כיליד רמלה , יתכן שראשית לימודו הייתה ברמלה. אם כך הדבר, הרי מדובר במוסדות לימוד שהחזיקו נוצרים, במקביל לאלה של המוסלמים ושל היהודים. אביו של סטפן נקרא "אל חכם", כלומר: השופט. יתכן שסטפן בא ממשפחה נכבדת בעיר ומשכילה, שהיתה חלק מקהילה נוצרית גדולה.

הכנסיות הראשונות בעיר

קרוב לודאי שהכנסיות הראשונות נבנו ברמלה עם ייסודה. בסיפור מותו של עבד אל מסיח נזכרות שתי כנסיות המכונות "התחתונה (אל ספלא)" ו"העליונה (אל פוקא)". הכנסייה התחתונה נזכרת גם בשם "כנסיית קיריאקוס הקדוש (מאר קרקס)". בטקסט זה לא נזכר שמה של הכנסייה העליונה.

 

מקור מאוחר יותר מאפשר לנו לזהות גם כנסייה זו. אאוטיכיוס (אבן בטריכ), הפטריארך של אלכסנדריה, מספר שבגל מהומות נגד הנוצרים, שפרץ בארץ בתחילת חודש נובמבר 923, הותקפו ונשרפו ברמלה הכנסיות של קיריאקוס הקדוש ושל קוסמאס הקדוש (מאר קזמאס).

 

סמיכותן של שתי הכנסיות זו לזו מלמדת שקרוב לודאי שהן הן הכנסיות, המכונות אצל עבד אל מסיח בשם "העליונה" ו"התחתונה". כיוון שהאחרונה מזוהה כאמור עם כנסיית קיריאקוס הקדוש הרי שהשנייה היא, קרוב לודאי, כנסיית קוסמאס.

 

עבד אל מסיח וסטפן בן אל חכם, הנזכרים לעיל, היו מלכיתים, כלומר נמנו על הזרם האורתודוכסי המרכזי. לזרם זה היו שייכות שתי הכנסיות הנזכרות.

 

המלכיתים ברמלה החזיקו גם כנסיה שהוקמה ב-784 בידי הקיסרית אירנה. ייסוד כנסייה זו מתועד בכתובת חקוקה על אבן הנמצאת ברשות מנזר גיאורגיוס הקדוש ברמלה, שבה נאמר: "… מקדש זה… הוקם לראשונה ב-784 בזמן הקיסרית אירנה
(ΑΝΕΚΑΙΝΙΣΘΗ ΤΩΘΕΙΩ ΓΕΩΡΙΏ Ο ΝΑΟΣ ΟΥΤΟΣ… ΕΠΙ ΑΥΓΟΤΣΗΣ ΕΙΡΗΝΗΣ ΠΡΟΚΤΙΚΥΘΗΡΙΟΥ ΤΩ ΨΠΔ   ) ".

 

כיום מזוהה הכנסייה שהקימה הקיסרית עם כנסייה קטנה, הנמצאת במנזר היווני-אורתודוכסי שבעיר. זיהוי זה מפוקפק. אין במנזר סימנים לבנייה הקודמת למאה השתיים עשרה. עם זאת, אפשר שהוא משמר זכרו של מנזר קדום שאותו אכן הקדישה אירנה "הגדולה".

כנסיית גיאורגיוס ברמלה
האם היתה כזו?

המנזר האורתודוכסי הפועל כיום ברמלה מוקדש למארטיר גיאורגיוס הקדוש, הורג הדרקון, שמסורות שונות טוענות שנולד (או לפי גרסה אחרת נערף) בעיר לוד. הכנסייה הצמודה למנזר מוקדשת לגיאורגיוס וכמוה הכנסייה של העדה הארמנית הקטנה שבעיר. היש בכך המשך של מסורות קדומות?

 

בכרוניקה שנכתבה ב-1044, במנזר קלוני בצרפת, בה סופר שלאחר שהחריבו המוסלמים ב-1009 את כנסיית הקבר הקדוש, "אז הם הרסו את כנסיית המארטיר גיאורגיוס ברמלה. אין ספק שהנזיר היושב בצרפת הכיר את שמה של לוד מן הברית החדשה (מעשי השליחים, ט', 32 – 35) ואת החיבור בין עיר זו למסורת אודות גיאורגיוס. אם מצא לנכון לציין את שמה של רמלה דווקא, יתכן מאד שדבריו מתייחסים לכנסייה שעמדה בבירת ג'נד פלסטין ולא לאחותה המפורסמת מן העיר הקרובה.

 

במאה השלוש עשרה תקופה הצלבנית מזכיר וילבראנד מאולדנבורג (1212) את כנסיית גיאורגיוס ברמלה. באמצע המאה. הארבע עשרה הזכיר האיטלקי, ניקולו מפוגיבונזי, שתי כנסיות בשם זה "אחת ברמה ואחת מחוץ לרמה". גם הארכימנדריט הרוסי אגרפניי, שעבר בארץ ב-1370 או מעט אחרי כן, מספר על כנסייה ברמלה בשם זה. יש מי שסבור שאגרפניי התכוון בדבריו לכנסייה בלוד, אך הדבר אינו אפשרי, שכן כנסיית לוד הוחרבה בידי הסלטאן הממלוכי ביברס יותר ממאה שנים קודם לביקורו של אגרפניי, ועמדה בחורבותיה עד 1872. מכאן שנוסע זה מזכיר ככל הנראה את אותה כנסייה עליה כתב ניקולו מפוגיבונזי. יתכן בהחלט שהכנסיה עליה כתבו ראשיתה בכנסייה עתיקה בהרבה, שעמדה בעיר עוד קודם לבואם של הצלבנים.

מונופיזיטים:
סורים-יעקוביטים וארמנים ברמלה 

 נראה שיש תשתית מספקת להנחה אודות קיומה של קהילה סורית-יעקוביטית בעיר. העדות הקדומה ביותר היא מצבת קבר מן המאה העשירית. על המצבה נמצאה כתובת בכתב ערבי מרובע ("כופי"), נטול נקודות דיאקריטיות. נזכר בה פלוני, ג'בור, אשר "מת ביום שבת הגדול, בתום ארבעה עשר יום מניסאן, שנת 331 (943),ירחמהו בוראו, אמן. כתובת זו אינה יכולה להיות מוסלמית ואף איננה יהודית. מדובר בכתובת נוצרית, אך אינו ידוע לאיזו עדה השתייך הנפטר.

 

מניתוח לשון הכתובת נראה שמדובר בבן העדה הסורית. המילה "תניח", המציינת את הפטירה, אינה אופיינית לערבית המקובלת ואינה נמצאת, בדרך כלל, על מצבות מוסלמיות. השורש נ.ו.ח. במובן של מוות, אופייני לשפה העברית (המנוח, תנוח נפש, מנוחתו עדן ושמושים דומים) ונפוצה בארמית של התלמוד. בשפה הסורית נפוץ שורש זה בצורה: "אתניח". דומה שהצורה "תניח" נועדה לתת לפועל סורי זה צורה ערבית. שימוש בפועל שמקורו סורי, רומז, קרוב לודאי, לעדה אליה השתייך הנפטר. גם תאריך הפטירה מלמד, ככל הנראה, על מוצא סורי. על אף ששנת הפטירה מצויינת לפי הלוח המוסלמי-הג'רי, הרי החודש הנזכר הוא ניסאן – המושג הסורי לחודש אפריל. שילוב כזה אופייני לכנסייה הסורית.

 

גם בתקופות מאוחרות יותר יש עדויות לקיומם של מאמינים סורים ברמלה. הכרוניקאי הצלבני, פולקו משארטר מזכיר "סוריאנים" שהתגוררו ב"מעין פרבר נפרד (quasi suburbani)" בעיר, זמן קצר ביותר אחרי הכיבוש הצלבני. נראה שמדובר בתושבים ותיקים. עדות ברורה לישיבת מאמינים סורים ברמלה יש בתעודה משנת 1152, לפיה מעניקה המלכה מליסנדה לקאנוניקים של כנסיית הקבר, בין יתר ההענקות גם את האיכרים הסורים אבו אל פרג', יעקב, אבראהים, יצחק.

 

קהילה סורית נזכרת ברמלה גם בתקופה הממלוכית. עדויות אודותיה יש בכתבי נוסעים רוסים. אלה ידעו – שלא כפראנקים – להבדיל את הסורים מבין היוונים-אורתודוכסים, שותפיהם של הרוסים לאמונה. בשנת 1370, או סמוך לכך, פגש הארכימנדריט אגרפניי ברמלה "נוצרים סורים רבים". תשעים שנה מאוחר יותר ציין הנזיר וארסונופיי: "במקום אחר, הנקרא רמלה, חיים המון אדם, סורים, נוצרים וסאראצנים". עדויות לקיומם יש עוד במאות השש עשרה והשבע עשרה כעדות הגרמני סלומון שוייגר, שעבר ברמלה ב-1581 והצרפתים, אז'ן רוז'ה (1629) ואלפ דאפר (1677).

 

לא ברור מתי נעלמה הקהילה הסורית מן העיר.

 

מאז שלהי ימי הביניים יש עדויות לקיומה של עדה ארמנית, עדה ששרידיה קיימים בעיר עד ימינו אלה. אין עדויות ישירות לקיומה שלקהילה ארמנית בעיר במאות השנים הראשונות לקיומה, אולם סביר שראשיתה כבר אז. התושבים הארמנים התגוררו, מאז ימי הבינים המאוחרים, ברובע משלהם, סגור בחומה מכל עבריו. כיום נטוש רובע זה אך הכנסייה הוותיקה שבו, המוקדשת לגיאורגיוס הקדוש, עודה עומדת בשלמותה, אם כי אך לעיתים נדירות נערכים בה טקסים דתיים.

בין נוצרים למוסלמים

יש במקורות ידיעות דלות בלבד אודות טיב היחסים בין נוצריי רמלה לבין המוסלמים בעיר. דומה שדווקא מיעוט הידיעות מלמד על אופי סובלני בדרך כלל, שכן אירועים בהם נפגעו נוצרים מידי מוסלמים צוינו בדרך כלל בכתבי כרוניקאים נוצרים-מזרחיים (ערבים, ארמנים, סורים ונסטוריאנים), ואילו חיי שגרה נינוחים לא היו בעיניהם נושא שראוי לדבר בו.

 

במאות השנים שחלפו מייסוד העיר עד בוא הצלבנים, נזכר רק אירוע אחד של פגיעה בנוצרים. בג'מאדא אל אאח'רה בתחילת נובמבר 923, שטף גל פרעות בנוצרים את הארץ. באשקלון, בקיסריה ובערים אחרות הותקפו ונשרפו כנסיות. ברמלה פגע ההמון בכנסיות של הקדושים קיריאקוס וקוסמאס. אירוע זה בולט בחריגותו.

 

אין מידע על ארועים דומים בעיר. אפילו הפרובוקציות של עבד אל מסיח אל נג'ראני לא עוררו רדיפות נגד הנוצרים בעיר – מה שבודאי יכול היה להתחולל לו היתה מערכת היחסים בין העדות מתוחה. גלי פגיעות והרס נוספים, מהן סבלו נוצרים במקומות אחרים בארץ חלפו מבלי שעוררו ברמלה הד כלשהו. גם פרשת הרס שתי הכנסיות הנזכרות, של קיריאקוס וקוסמאס, נסתיימה בכך שהן נבנו מחדש באישור הח'ליף העבאסי, אל מקתדר.

 

לרמלה נמלט הבישוף של אשקלון, לאחר שמוסלמים ויהודים שרפו בעיר את כנסיית מרים הירוקה (מרים אל ח'צ'רה) בשנת 328 / 940. בה מצא מפלט עד יום מותו. שנים מספר לאחר מכן נמלט לרמלה מירושלים הפטריארך, כריסטודולוס בן בהראם, בשל התנכלות המוסלמים בעיר הקדושה.

מסורות קודש נוצריות:
רמה, עירם של שמואל ויוסף
ומסורת אודות דמו של ישו 

הכרוניקות של מסע הצלב הראשון הן המקורות המוקדמים ביותר הנמצאים בידינו בהם מזוהה רמלה עם רמה (Rama, Rames), עיר קבורתו של שמואל הנביא, (שמ"א, כ"ה,1; כ"ח,3) והרמתיים צופים (Arimathea) (שם, א',1) עיר הולדתו, שהיו בעיני הנוצרים עיר אחת.

 

רמה נחשבה לעיר ממנה באו יוסף הרמתי, האדם שהוריד את ישו מן הצלב, ונקדימון (ניקודמוס), מי שקיבל את גופו של ישו ואסף את דמו לגביע הקדוש.

 

גיבר מנוז'אן כתב: "הם הגיעו לרמלה (Ramathan) הידועה כמקום בו נולד שמואל הנביא". כך כתב כרוניקאי אחר של המסע, פולקו משארטר. מכאן שמסורת זו היתה מוכרת לצלבנים, כאשר נכנסו לרמלה בקיץ 1099, וקדמה לבואם. קדמותם של המקורות מעלה את המחשבה שמא לפנינו מסורת קדומה יותר.

 

כיצד נולד זיהוי זה? דומה שהראשונים שטענו לו הסתמכו על דברי אחד מאבות הכנסייה, אבסביוס, הכותב בחיבורו "אונומסטיקון": "הרמתיים צופים (Σειφά  Αρμαθέμ), עיר אלקנה ושמואל הסמוכה ללוד (λήσίν Διοσπολεω). משם בא יוסף הרמתי". בתרגום הלטיני של הרונימוס נכתב: ”Armathem Sophim… juxta Diospolim”.

 

לעניין הרמה אפשר להוסיף מסורת מעניינת, אותה מצטט אלמריקו גוארה, מפי כרוניקאי בן המאה השתיים עשרה בשם לבואינוס, לפיה הבישוף גואלפרדוס (Gualfredus), שהגיע לא"י מאיטליה, מצא ברמלה, ביום השישי הראשון שלאחר הפסחא של שנת 782, את הכלי עם דמו של ישו. הדם הקדוש נמצא במרתף ביתו של נוצרי בשם סלֵוקוס והועבר לאיטליה בידי הבישוף.

 

לבואינוס קושר מסורת זו לסיפור על דיוקן ישו שצויר, לכאורה, בידי נקדימון, אך בעצם מלאך הוא שיצר אותו. אין זה ברור מתי נולדה מסורת זו, אולם יש סיכוי שהיא קדומה למדי. שנת 782 היתה השנה בה הגיע המאבק האיקונוקלסטי לשיאו. מסורת כזו יכלה לסייע כמובן בידם של אלה שדרשו להמשיך בפולחן האיקונות, כך שיש סיכוי שהיא נולדה כבר בעת ההיא. יש מסורת מוסלמית, שהולדתה ככל הנראה במאה השמינית המזהה את הרמה עם רמלה עם הרמה הנזכרת בקֻראאן.  זיהוי עם רמלה עם הרמה המקראית, עירו של שמואל, מקובל היה גם על היהודים בעיר. סביר מאד שהנוצרים המקומיים אמצו זיהוי זה כבר במאה השמינית וכבר אז נולדה הטענה שלרמלה הביא נקדימון את הדם הקדוש.

 

ניתן לסכם ולומר שהמסורת המזהה את רמלה עם הרמה-רמתיים צופים מוכרת הייתה לנוצרים, כמו גם ליהודים ומוסלמים, זמן רב לפני מסעי הצלב. הצלבנים רק אמצו אותה

"נוצריי החגורה"
הנוצרים בימי הביניים המאוחרים

הנוצרים המקומיים כונו נוצריי החגורה (Christiani de centuria), כינוי שמקורו באבנט צבעוני, אותו נאלצו לחגור, ע"פ תקנות עמר, כאמצעי לזיהויים. דומה שמספרם היה בלתי מבוטל: "במקום אחר, הנקרא רמלה, חיים המון אדם, סורים נוצרים וסאראצנים". גם נוסע נוסף מזכיר בעיר "נוצרים סורים רבים". לפי פאברי היו ברמלה "כופרים ונוצרים מזרחיים", כלומר מונופיזיטים ויוונים-אורתודוכסים. לא נזכרו קתולים בעיר.

 

תמונה דומה מצטיירת מראשית השלטון העות'מאני: "חלק מן הנוצרים הם יוונים וחלקם קופטים, נוצרים-נימולים". קופטים אינם נזכרים במקורות האחרים ונראה שכוונתו של הכותב היא לסורים-יעקוביטים. בראשית השלטון העות'מאני נזכרת בעיר גם נוכחותם של ארמנים וכן של המארונים, בעיר היו, קרוב לודאי, לפחות שתי כנסיות, אורתודוכסית ומונופיזיטית.

 

תחת שלטון הממלוכים סבלו נוצרי החגורה לעיתים רדיפות והשפלות. קנאים מוסלמים הרשו לעצמם לא פעם לפגוע בקודשיהם. היו שהתאסלמו, לפחות למראית עין. הצליינים המערביים בזו להם: "הם אמנם נוצרים… הם לבושים במסכנות והם קמצנים… בלבושם הם מזכירים את הסאראצנים, זולת חגורת צמר המזהה אותם", נכתב בשנת 1283.

 

כעבור מאתים שנה יתאר פאברי את הנוצרים המקומיים ברמלה, כמעט באותן מילים ממש. גם פייטרו קאזולה מדבר עליהם בטון לגלגני ומתנשא. בשל יחסם המתנשא, כמעט לא התעניינו הצליינים והנוסעים האירופים, בחייהם של אחיהם לאמונה, ומשום כך ידיעותינו אודותיהם מצומצמת. כמה מהם התפרנסו מאספקת מזון ומצרכים שונים לעולי הרגל. אחרים היו בעלי חנויות שוק.

 

בכל רשומות התקופה לא נזכרת ולו דמות בולטת אחת שיצאה מבין נוצריי רמלה. דומה שבני החסות חיו בעיר בצנעה רבה וללא מנהיגות ראויה לשמה.

צליינים נוצרים ואכסונם

דווקא בימי השלטון הממלוכי, עת הצטמצם מספרם וחלקם של הנוצרים באוכלוסיה, גברה תנועת הצליינות מאירופה ועלתה במידותיה אף על ממדי העליה לרגל בתקופה הצלבנית.

 

רמלה, תחנת הביניים החשובה בדרך לירושלים, היתה עבור הצליינים תחנת מנוחה, בה זכו לאירוח, הדרכה וטיפול רפואי. עד תום המאה הארבע עשרה טפלו בהם המושלים המוסלמים של העיר והנוסעים "היו מחוייבים להתאכסן בח'אן הציבורי, סמוך לשוק". כך נהג ג'והן מונדויל בשנת 1322 .

 

הנוסע האנגלי, שביקר בארץ זמן קצר לאחר מכן, סיפר: "כאשר  האיר יום מציאת הצלב הקדוש(שלושה במאי) הגיע אלינו האדמירל (האמיר) של רמלה עם מלוויו. הוא ברכנו לשלום, ולאחר מכן ששילמנו ששה גרוסי ונציאנים, הוא ליוונו כעשרה מילין עד רמלה… לאחר ששיכן אותנו ברמלה, שב האדמירל (לביתו). סיכמנו עימו, תמורת תשלום הגון, והוא מסרנו לשני סאראצנים, שיקחו אותנו לירושלים; הם הובילו אותנו לפונדק חזק מאד, מבנה הדומה למבצר… ואשר בו יכולים עולי הרגל… ללון בבטחון (ולא לחשוש) מידיהם של הסאראצנים".

 

במהלך המאה הארבעה עשר נכנסו לתמונת האירוח "האחים הקטנים" של "משמר ארץ הקודש הפראנציסקאני (La custodia della Terra Sancta)". המשמר נוסד ב-1296 וקיבל ב-1333 רשיון {פרמאן} מן הסלטאן מחמד בן קלאון, שהתיר לנזירים לפעול בארץ הקודש, להיאחז במקומות הקדושים ולדאוג לרווחת עולי הרגל. בכך נפתח פרק חדש בתולדות הצליינות המערבית. מבסיסם בהר-ציון דאגו "האחים הקטנים" לאכסון הצליינים; קישרו ביניהם לבין השלטונות; הדריכו אותם במקומות הקדושים וערכו עבורם מיסות ותפילות אחרות.

 

במובנים רבים ירשה הקוסטודיה את מקומם של ההוספיטלארים. אלה לא ויתרו בקלות. גם להם הייתה נציגות ברמלה ואולי אף החזיקו בה אכסניה. זאת על סמך הסכם שנחתם ביניהם לבין נציגי הסלטאן פרג' ב-27.10.1403. ההסכם התיר להם להחזיק בירושלים וברמלה קונסולים שידאגו לצורכי עולי הרגל. בתוקף ההסכם אושר להם להחזיק ברמלה אכסנייה עבור הצליינים. אין זה ברור באיזו מידה אכן קיימו אבירי המסדר את שהותר להם בהסכם.

 

נזירי הקוסטודיה הצליחו יותר: בסוף המאה הארבע עשרה הם רכשו מבנה בקצה העיר. לימים סופר שהוא נרכש בתרומתו של פיליפ, דוכס בורגונדי, שביקר בארץ ב-1391 "לצורך שימושם של עולי הרגל והופקד בידיהם של האחים מהר-ציון ומשום כך הוא נקרא אכסניית עולי הרגל". יוזם הרכישה היה הקוסטוס באותה עת, ג'רלדו קאואלטה.

 

למעשה, אם להסתמך על התעודות הפראנציסקאניות מדובר בשתי רכישות שונות: מבנה שנרכש בשנת 1395 ומבנה סמוך לו שנקנה בשנת 1402. שני הבתים היו קודם רכושו של נוצרי מקומי ונמצאו בשולי העיר בסמוך לשער הצפוני שלה.

 

האישור לבניית האכסנייה במקום ניתן בידי הסלטאן ברקוק, ברישיון שנשלח מקאהיר למושל ירושלים ב-15.1.1397. אישורים לתוקף הרישיון וצווים המחדשים את זכותם של הפראנציסקאנים להחזיק באכסנייה ברמלה וברכוש הקרקעי סביבה, ניתנו ע"י הסלטאן ברסבאי ב-1427 ושוב ב-1432, בידי אינאל ב-1464 ובידי קאית-ביי ב-1472.

 

המבנה הראשון היה דל ביותר. מריאנו מסיינה, שעבר ברמלה ב-1431 התלונן: "בין ונציה לירושלים אין למצוא מלון ראוי לשמו… הכניסו אותנו למבנה שהאל יודע כיצד נבנה. (השכיבו את) כולנו יחד, ומי שלא רוצה לשכב על האדמה, או בין הבהמות, שוכר מחצלת לשניים או שלושה ימים בהם הוא משוכן במקום… ויש להחזירה אחרי השימוש".

 

בשנים לאחר מכן השיגו הפראנציסקאנים שורה של פירמאנים שהתירה להם להרחיב את שטח האכסנייה ולבנות מבנים נוספים בתחומה. כעבור 40 שנה תואר המקום באופן מחמיא יותר: "בית זה בנוי היטב, אך ללא הציוד הדרוש". תריסר שנים מאוחר יותר נאמר: "בפנים יש חצר עגולה ויפה, עם אולמות רבים וחדרים מקומרים מכל הסוגים ומזרקה מלאה במים טובים ומתוקים".לפי ברנרדינו מנאלי החזיקו הנזירים במקום spedale, כלומר בית-חולים.

 

בסוף המאה החמש עשרה כבר התנוסס במקום בניין לתפארת: "בעיר זו אנו האחים מחזיקים אכסנייה גדולה, שיש בה שני קלויסטרים, ומשכנים בה רק פראנקים ולא בני אומות אחרות הרחבת האכסנייה נמשכה עוד בימי העות'מאנים עד שהיתה לגדולה באכסניות הקוסטודיה. האירוח היה כרוך בתשלום הן לשלטונות והן כ"תרומה" לקוסטודיה.

 

דלת הכניסה היתה צרה נמוכה והנכנסים נאלצו לכוף את ראשם ולהידחק פנימה, דרך מעבר צר ביותר. השלטונות הם שכפו זאת, הן כדי להשפיל את הנכנסים והן כדי שיקל עליהם למנותם, לצורך גביית התשלום. נציג האמיר נמצא תמיד במקום, כאשר הגיעה קבוצת צליינים חדשה, כדי לגבות את הכספים.

 

שרותי הארוח היו מזעריים: חדרי לינה, מקור מים זורמים לשתיה וטיפול רפואי בשעת הצורך. האורחים לא חולקו לחדרים בצורה מסודרת "וחכם מכל היה זה שהזדרז לתפוס לו מקום" לא היו בחדרים מיטות או מזרנים ומי שלא רצה לישון על הרצפה הקשה נאלץ לשכור, במחיר מופקע, מחצלאות או מזרנים מתושבי העיר. גם את מזונם נאלצו האורחים לרכוש מן המקומיים. אולם אם חלה צליין, או הגיע פצוע, כי אז טפלו בו הנזירים במסירות רבה.

 

הנזירים דאגו לצרכיהם הרוחנים של הצליינים, ערכו עבורם מיסות והנחו אותם כיצד לנהוג במגעים עם המוסלמים. כן הזמינו את הצליינים לסייר במקומות הקדושים בלוד השכנה.

 

לטענתם של הנזירים והחוקרים הפראנציסקאנים, הוד ובאגאטי, תפקד המקום כמנזר מאז 1296. כל הראיות סותרות טענה זו לחלוטין. הנוסעים שהתארחו במקום במאה החמש עשרה  לא הזכירו כלל מנזר אלא רק אכסנייה. פאברי וקאזולה מציינים שעל האכסנייה ממונה נוצרי מקומי בשם מוסא.  נוצרי זה היה, ככל הנראה, דייר הקבע היחיד במקום, שכן הנזירים פקדו את האכסנייה רק בחודשים בהם הגיעו ארצה הצליינים כפי שמעיד אחד מהם: "האחים אינם יושבים שם זולת התקופה בה מגיעות ספינות עולי הרגל". העדרם של נזירים מהמקום מחוץ לעונת הביקורים, מלמד שבאותו מועד לא נחשב אתר האכסנייה קדוש. זאת ועוד. הקוסטודיה נולדה ב-1296. אין ראייה כלשהי שבאותה שנה החזיקה בכלל רכוש ברמלה. רק כעבור מאה שנה כמעט השיגו אחיזה ראשונה בעיר. מדברי סוריאנו ברור שיחסם למקום, עוד בראשית המאה ה-ט"ז, היה פונקציונלי לחלוטין ונטול טעם דתי כלשהו.

 

אין סיבה להניח שהמקום נתקדש קודם לאמצע המאה השש עשרה הראשון שציין קיום מנזר במקום, היה בונפאציוס מרגוזה, בעצמו אחד מן "האחים הקטנים", שכתב ב-1546: "הצליינים לנים באותו בית שהיה ביתו של נקדימון… בית זה הותאם למנזר ועכשיו הוא מנזר ואכסנייה לצליינים גם יחד". נראה שרק בזמנו של בוניפאציוס התאימו הוא וחבריו את המסורות אודות יוסף  ונקדימון למבנה בו החזיקו כבר למעלה מ-150 שנה, בעוד שבימי הממלוכים כלל לא עלה על דעת איש לראות בו יותר מאשר אכסנייה הניצבת באתר שאין עמו קדושה מיוחדת כלשהי.

בין צליינים למוסלמים

 השהות ברמלה – כמו גם בערים אחרות – לא היתה תמיד חוויה נעימה לצליינים. הקנאות שאפיינה את המוסלמים בארץ באותן שנים, הועצמה עוד בשל בורותם של בני אירופה במנהגי הארץ. התוצאה הייתה חשדנות רבה, חיכוכים ולעיתים סכנה של ממש לעולי רגל.

 

הדאגה לבטחונם של עולי הרגל היתה מוטלת על מושלי מחוז רמלה, שגבו תשלום גדול עבור שירותיהם. כבר במאה הארבע עשרה ציין הנוסע האנגלי את הצורך בהגנה על הצליינים "מידיהם של הסאראצנים". כמעט מאה שנה מאוחר יותר נכתב: "פגשתי את… המושל של עיר זו (בדרך לרמלה)… עם חבורה של חמישים פרשים… העברתי בחברתו את הלילה".

 

על האכסנייה ברמלה, נכתב באותה עת, "מציבים שומרים כל זמן היותנו שם, כדי שלא יתנכלו לצליינים ואנו משלמים לשומרים". גם נוסעים אחרים מציינים את אחריותו של המושל לטיפול בעולי הרגל ובדאגה לבטחונם. כדי למנוע התנגשויות מיותרות, היו הבאים מאירופה מקבלים תדריך מפורט כיצד יש לנהוג במגעים עם המוסלמים. גם בכך לא היה די. אנסלם אדורנו מספר שהחבורה אליה השתייך נאלצה "להסתגר באכסנייה 16 יום בגלל רדיפות וחששות… מיחסה העויין של אוכלוסיית המורים המקומית… התושבים בעלי הדם החם קראו לנו פעמים רבות ואמרו לנו שאנו בני מוות".

 

למתח בין הצליינים למוסלמים הוסיפו פשיטות של פיראטים מקפריסין ומרודוס על חופי הארץ ועל ספינות של מוסלמים. האורחים הפראנקים נתפסו בידי המקומיים כאחראים לפגיעות מידיהם של בני אמונתם ולא פעם רצו לעשות בהם שפטים.

 

השלטון טרח להשפיל את עולי הרגל. נאסר עליהם להיכנס לרמלה רכובים ואת ציודם נאלצו לשאת על גבם, מרחק רב מן השער. לא ייפלא שביניהם שררה התמרמרות: "לסאראצנים ולמורים של רמה שנאה מיוחדת כלפי הנוצרים והם נוהגים בהם באורח בלתי הולם… צריך לומר שהנערים החצופים של רמה גרועים מאלה של כל מקום אחר בו מתאכסנים עולי הרגל ואין אתה יכול להשיב מכה תחת מכה… האנשים בה מרושעים ביותר ונושאים בליבם שנאה עזה כלפי הנוצרים".  ברנרדינו מנאלי מוסיף שהחבורה עמה צעד הצליחה להכנס לאכסנייה ברמלה רק "לאחר עמל וסבל רב".

 

בצד היחס הגרוע, התלוננו הצליינים על מעשי סחיטה של התושבים המקומיים. משכירי הציוד וחלק מסוחרי העיר נהגו לסחוט כספים באיומי אלימות או במעשי נכלים. הצליינים ראו בתשלומים, שנתבעו מהם עבור מזון, פריטי ציוד שהושכרו ללינה (מזרנים ומחצלאות) ושמירה, תשלומים מופרזים. לדבריהם אנשי רמלה "הם כולם חמדנים".

 

בדיקה זהירה מלמדת שיש מידה רבה של הכללה לא הוגנת בדברי הנוסעים. מתאוריהם דומה שהמתגרים העיקריים בצליינים היו נערים ופרחחים שהנוכרים נתפסו על ידיהם כיעד נוח להצקה. מקרים אחרים של תגובה מוסלמית קשה התרחשו בעיקר כאשר קיימו הצליינים בפומבי טקס דתי, שתו יין בציבור, או נהגו בדרך שנתפסה על ידי המוסלמים כפוגעת. דומה שלא מעט מן הארועים היו תוצאה של אי-הבנה של לשון התושבים ומנהגיהם ולא נגרמו בשל עוינות שורשית, כפי שנדמה היה לנוסעים לעתים.

הנוצרים ברמלה
מהמאה השש עשרה עד המאה העשרים

 אין ידיעות רבות על מצבה של רמלה מהמאה השש עשרה עד המאה העשרים. בשנת 1581 מתאר הנוסע הגרמני סלומון שוויגר את רמלה כעיר בה יושבים מוסלמים (בלשונו: מאורים), תורכים, יהודים ונוצרים אורתודוכסים וקופטים.

 

שוויגר ונוסעים אחרים אינם מזכירים כלל ועיקר קהילה קתולית-לטינת ברמלה באותה עת. אין זה ברור לגמרי מתי נולדה קהילה זו בעיר.

 

אורח חשוב שהגיע לעיר, היה נפולאון בונפרטה, שכבש אותה ללא קרב ב-1.3.1799, במהלך ניסיונו לכבוש את סוריה וארץ-ישראל. מאוחר יותר, לאחר שנכשל נפולאון בכיבוש עכו ונסוג למצרים, פגעו המוסלמים בעיר בכנסיה היוונית-אורתודוכסית ובכנסיה הפרנציסקאנית.

 

במאה ה-19 כבר יש מעט יותר מידע. ג'ורג' דרבואה, שביקר בעיר באמצע המאה ה-19, ציין שגרו בה "כשלושים קתולים אלפיים מוסלמים, מספר יהודים, ארמנים ויוונים פורקי עול". זו העדות המוקדמת ביותר לקיומה של עדה קתולית בעיר. ב-1852 כתב ויקטור גרן: "בעיר רמלה… ארבע מאות יוונים-אורתודוכסים, חמישים קתולים וכמספר הזה ארמנים".

 

בראשית המאה ה-20 כבר הגיע מספר הנוצרים ברמלה ליותר מאלף.

 

העדה הנוצרית הגדולה ביותר בעיר המשיכה להיות, והינה גם היום, העדה היוונית אורתודוכסית. אחריה באה הקהילה הקתולית והשלישית בגודלה הייתה הארמנית.

 

לקראת המחצית השנייה של המאה ה-19 החל מופיע בעיר זרם חדש: הפרוטסטנטים-האוונגלים. זו היתה קהילה קטנה, שמרבית חבריה היו במקור אורתודוכסים, ובהשפעת המיסיון האוונגלי MSC. לימים יהפכו בני קהילה זו לאנגליקנים.

 

לאחר מלחמת העולם הראשונה נמנו ברמלה, ב-1922, 1440 נוצרים, לפי המפתח הבא: 1226 אורתודוכסים; 150 קתולים; 36 פרוטסטנטים; 12 ארמנים.

 

לפי ההערכה משנת 1945  שעשו הבריטים בארץ (VILLAGE STATISTICE), מנו הנוצרים ברמלה 3470, מתוך אוכלוסיה בת 16.380 תושבים.

*****

המסגד הגדול

מבט מכיוון צפון

מיקום המסגד הגדול

המסגד הגדול הוא אחד מהמבנים הצלבניים היחידים בארץ ששרדו כמעט בשלמותם.

 

המבנה הוקם באמצע המאה ה-12 ככנסייה נוצרית, והכותרות המצויות במסגד אכן מתאימות למאה זו.

****

התוכנית הכללית של המבנה היא שלושה אולמות מקבילים, אולם תווך ושתי סיטראות. זהו מבנה בזיליקאי קלאסי. יש מסגדים בזיליקאיים, אבל הם אינם רווחים. המח'ראב מראה את הכוון למכה, אבל בכותל המזרח יש מח'ראב גדול. מח'ראב זה היה במקור אפסיס, שמראה את הכיוון המזרחי בנצרות.

מבט לכיוון מערב

***

אולם הצדדי השמאלי למול מה שהיה האפסיס של הכנסייה

 

המסגד נקרא גם מסגד אל-עומרי. השם אל-עומרי מלמד שהוא נבנה כמשהו אחר ועבר הסבה. מספר שנים לאחר הכיבוש הממלוכי בשנת 1266 הוסב המבנה למסגד, ונוספו לו צריח למואזין וגומחת תפילה. בכניסה למסגד ישנה כתובת שבה פסוק מהקוראן, סורה 9 איה 18. כן מצוין בה שבייברס ביצע שיפוצים שנערכו במסגד הלבן והכתובת הובאה משם כנראה רק במאה ה-20 ובבירור אין לה קשר למסגד הגדול.

 

ליד המח'ראב נמצא דוכן שנקרא "מִינְבַּאר", אליו  עולה הדרשן ביום שישי ודורש בענייני השעה. בשעת התפילה האימאם עומד כשגבו אל המתפללים ונותן את הקצב, וכל אחד מתפלל בעצמו.

המחרב והדוכן

 

יש באיסלאם רק צורת פולחן אחת, והיא תפילה אישית. אין כהונה ואין קורבנות, וממילא אין שליח ציבור.

 

משמאל למינבאר נמצא לוח שעליו זמני התפילה, השעה והתאריך.מאחור יש מרפסת תפילה לנשים. באסלאם נשים פטורות ממצוות שהזמן גרמן, ולכן הן רשאיות לבוא למסגד אבל אינן חייבות. רבות אינן באות. פרט למסגד שבמכה, הנשים מתפללות בנפרד מהגברים.

 

על הרצפה שטיח ובו סימני עמידה לכל מתפלל. אין מקום קבוע למתפלל, כי הדבר מנוגד להלכה, שנפסקה כך על מנת שהעשירים והחזקים לא ישתלטו על המקומות. רק השורה הראשונה היא החשובה.

 

בחצר נמצא מתקן טהרה, שנועד להיטהרות לפני התפילה.

 

בנוסף נבנה מינרט, הוא צריח המסגד, שעליו עולה המואזין לקרוא למאמיניו חמש פעמים ביום להגיע לתפילה.

קברו של הקדוש המקומי שיהאב א-דין במתחם המסגד

החזית המערבית של מבנה הכנסייה הצלבנית. זה היה שער הכניסה אליה

*******

אתנחתא בשוק העיר

***

****

זה מה שאכלו החברים.

******

המנזר הפראנציסקאני על שם יוסף ונקדימון

***

***

מנזר ניקודמוס הקדוש (המוכר גם כ"מנזר הקדושים ניקודמוס ויוסף הרמתי" או "מנזר טרה סנטה").

 

כנסייה באתר בנויה ממעבר בודד והיא פונה לכיוון דרום. בפינתה הדרום-מזרחית ניצב מגדל פעמונים בעל צריח מחודד, המתנשא לגובה של 40 מטרים.

 

בסוף המאה ה-13 הגיעו אל ארץ הקודש מספר נזירים, נציגי הוותיקן, על מנת לשמור על הנכסים והמקומות הקדושים לנצרות. לשם כך הקימו את "הקוסטודיה דלה טרה סנטה" − "משמורת ארץ הקודש".

 

ארגון "טרה סנטה" הפרנציסקני רכש אדמות והקים במקום מנזר בשנת 1396. כמו כן, סיפק שירותי דרך לצליינים שעלו לירושלים מיפו.

 

בסוף המאה ה-15 כבר התנוסס במקום בניין לתפארת, עשוי משתי חצרות מוקפות (קלויסטרים) שבו יכלו להתארח 500 איש. לימים הייתה זו האכסניה המפוארת ביותר של הקוסטודיה.

 

החל מהמאה ה 16 זוהה המקום עם ביתו של יוסף הרמתי, האיש שביקש וקיבל את האישור לקבורת ישו הנוצרי. לימים נוספה לבסמוך לבית יוסף זיהו הנזירים את ביתו של נקדימון הקדוש, שעליו נאמר שהיה איש הסנהדרין ושהביא מור ואהלות לרחצת גופו של ישו לאחר מותו.

 

באכסניה זו לן נפוליאון כאשר היה ברמלה ב-1 במרץ 1799. לפי האגדה, עם בוקר, כאשר נעור בשל קריאת המואזין במסגד הקטן הסמוך, ירה בו באקדחו למוות.

זה המסגד הסמוך

מיקום מסגד

 

במאה ה-19 נבנה המנזר מחדש ורוב חלקי האכסניה הישנה נעלמו. במקום נחנכה כנסייה חדשה בשנת 1902, וליד המנזר נבנה בית ספר השייך לרשת החינוך הפרנציסקאנית, ה"טרה סנטה".

 

הכנסייה באתר בנויה ממעבר בודד והיא פונה לכיוון דרום. בפינתה הדרום-מזרחית ניצב מגדל פעמונים בעל צריח מחודד, המתנשא לגובה של 40 מטרים‏.

 

הכניסה לכנסייה היא מסמטה צדדית מרחוב.

***

 

זוג דלתות עץ מובילות לחצר פנימית המקיפה א הכנסייה (במידה והדלתות סגורות צללו בפעמון).

 

לכנסייה זוג דלתות נאות העשויות מעץ ומגולפות עם מוטיבים צמחיים, ביניהם ניתן לראות את סמלי המנזר הפרנציסקאני – בראש הדלתות מצויינת השנה 1902, השנה בה הוכנו הדלתות הללו.

****

***

פנים הכנסייה

סמלי המסדר הפרנציסקני בארץ ישראל:

משמול סמל המראה שני זוגות ידיים, זוג אחד עוטה שרוולים של גלימה (פרנציסקוס הקדוש), והשני ללא שרוולים (ישוע).

סמל המורכב מצלב מרכזי, שסביבו ארבעה צלבים קטנים המכונה צלב ירושלים  סמל זה  גם סמלה של האחווה – הוא מסמל את ארבעת המסמרים שסימרו את ישו לצלב והחמישי, הגדול, הוא הפצע שנוצר מהחנית שחייל רומי תקע בגופו של הצלוב כדי לזרז את מותו ולהפחית בכך את ייסוריו. זה סמלה של ממלכת ירושלים הצלבנית במאה ה-12.

***

****

הכנסייה ידועה בזכות ציור מקורי של טיציאן, המתאר את ההורדה מהצלב. הציור נתרם בשנת 1846 בידי העיר מדריד אשר לקחה את המנזר תחת חסותה במאה ה-19 והוא שוכן במרכזו של האפסיס.

 

משני צדדיו של הציור קבועים חלונות ויטראז' המתארים את צליבת ישו ואת ההורדה מהצלב.

***

צליבת ישוע

הורדת ישוע מהצלב

***

משמאל לאפסיס ניצב פסלו של יוסף הרמתי, ומימין פסלו של ניקודמוס האוחז בידיו בתכריכים ובתיבת בשמים. גם פסלים אלה הם מתנת העיר מדריד.

פסלו של יוסף הרמתי

פסלו של נקדימון

הקפלה לצד הכנסייה המוקדשת לנקדימון

בית הספר טרה סנטה הצמוד למתחם המנזר

חצר בית הספר טרה סנטה

שער המתחם הפונה לרחוב הרצל, נעול

*****

מנזר גיאורגיוס הקדוש

חזית המנזר האורתודוכסי

**** 

השער נעול

מנזר גיאורגיוס הקדוש – המנזר ברחוב קהילת דטרויט, משרת את הקהילה האורתודוקסית, הגדולה בקהילות הנוצריות של רמלה. יסודותיו מהמאה ה-12, ובו כנסייה שנבנתה במאה ה-19. מעל משקוף הכנסייה חקוק תבליט של גאורגיוס הקדוש רוכב על סוס ונועץ חנית בלוע דרקון.

 

הכנסייה היוונית אורתודוקסית נמצאת בלב העיר העתיקה של רמלה. היא נוסדה כנראה במאה התשיעית בפקודת קיסרית ביזנטיון, אירנה.

 

בשנת 1835 נערך במקום שיפוץ על ידי הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית בירושלים, והכנסייה קיבלה את מתכונתה הנוכחית. הכניסה לתחום הכנסייה היא דרך שער מתכת קטן, סמוך למסעדת חליל. על השער סמל המורכב מהאותיות היווניות טאו ופַי ונקרא "טאפוס", שפירושו ביוונית קבר, ומציין את שומרי הקבר הקדוש. הסמל הזה הוא סמלה של אחוות נזירים יוונית-אורתודוקסית הממונה על נכסי היוונים במקומות הקדושים בארץ ישראל.

 

בראשית המאה ה-12 הוקם המנזר המוקדש לגיאורגיוס הקדוש, איש לוד, שהמסורת מספרת כי הוצא להורג בשל אמונתו הנוצרית בימי הקיסר הרומי דיוקלטיאנוס, בשנת 304 לספירה. ממזרח לשטח המנזר הקימו היוונים כנסייה חדשה בסוף המאה ה-19, והיא משמשת את האורתודוקסים, שהם הקהילה הנוצרית הגדולה בעיר.

תבליט גורג' הקדוש קוטל הדרקון

 

ברבות השנים התמזגה דמותו של הקדוש המעונה איש לוד עם דמותו המיתולוגית של האביר גאורגיוס, שגאל עיר ונערותיה מאימתו של דרקון נורא. ואכן, מעל למשקוף הכניסה ישנו תבליט המתאר את את גיאורגיוס הקדוש רכוב על סוס והורג את הדרקון, המסמל את אויבי הנצרות.

 

גאורגיוס הקדוש קבור בכנסייה בעיר לוד הסמוכה לרמלה. להרחבה ראו לוד, חגיגות גאורגיוס הקדוש בכנסיית סנט ג'ורג' (חלק ה')

מבט ממעל על המנזר ובמרכזו הכנסייה

מבט נוסף על המנזר

השער היה הפתוח בביקור השני

***

***

***

***

***

***

***

***

***

***

***

***

***

*****

המתחם הארמני

הכניסה אטומה

מיקום המתחם הארמני

שער הכניסה סגור

המתחם הארמני: מדובר בשכונת מגורים שראשיתה בתקופה הממלוכית, אבל המבנים הנראים בימינו עיקרם מהתקופה העות'מאנית.

 

מדובר במתחם מוקף חומה שבו השתמרו מבנים ובהם כנסיה עתיקה. המקום נטוש אבל יש לו חשיבות שכן הוא מקיים מרקם אורבני שלם של חי קהילה קטנה החיה במרחב מנותק מהסביבה.

 

בלב רחוב שנקרא בעבר שפיק עדס ונקרא היום "רחוב המסדר הפרנציסקני", בין השוק למסעדות שבעיר העתיקה נמצא המתחם הארמני, הסגור למבקרים ברוב ימות השנה.

 

במתחם גרה משפחה ארמנית מתוך שנים עשר המשפחות הארמניות שגרות כיום ברמלה. בקצהו של המתחם, נמצאת הכנסייה של הקהילה, שנעשה בה שימוש למיסה רק 4 פעמים בשנה.

 

המתחם הארמני מכיל חצר גדולה מטופחת וחומה היקפית ממנה ניתן לתצפת את כל העיר העתיקה.

 

הכנסייה עצמה שהוקמה ככל הנראה אי שם במאה ה-17 ואולי כבר בתקופה הצלבנית, מרשימה ביותר ומהווה גן עדן לחובבי הצילום.

 

אחת לשנה, ביום גיאוגוריוס הקדושב-25/10  מגיעים ארמנים מכל רחבי הארץ כמו גם מהפטריארכיה בירושלים, ומנהלים טקס הפתוח לקהל. מיסה מתקיימת גם ב25/4 יום הזיכרון לחללי השואה הארמנית

 

המתחם סגור למבקרים.

****

כנסיית עמנואל האנגליקנית

****

שדרות הרצל 65

***

הכנסייה האנגליקנית

הכנסייה האנגליקנית (או כנסיית אנגליה – Church of England) היא המוסד הנוצרי התאולוגי הרשמי של אנגליה, החל במאה השש עשרה.

 

הכנסייה נוסדה רשמית בפרישת אנגליה מהכנסייה הקתולית במאה ה־16, אך היא מתייחסת לעצמה כאחת מכנסיות הרפורמציה מחד (מכיוון שאינה מקבלת את סמכות האפיפיור ומושפעת מתאולוגית הרפורמציה); אך גם כהמשך ישיר של הכנסייה המסורתית שהייתה קיימת באנגליה (ולפיכך לא כנסייה חדשה).

 

כנסיית אנגליה היא גם "מוסד האם" של הכנסיות שנסתעפו ממנה ברחבי העולם, השייכות ל"קומיוניון האנגליקני" (Anglican Communion). בראש הכנסייה עומד הארכיבישוף מקנטרברי.

 

עקרונות כנסיית אנגליה שונים מאלו של הקתוליות. ההבדלים העיקריים הם הסמכת נשים לכמורה (לא בארץ ישראל ובמזרח התיכון) וחוסר הנאמנות לאפיפיור.

 

כנסיית אנגליה שונה מהכנסיות הפרוטסטנטיות הנוספות בעיקר בצורת ההסמכה לכמורה, במבנה התפילה, שמורכב מתרגומים אנגליים של תפילות טרום־רפורמיות, וההזדהות עם עקרונות האמונה הקתוליות. הכנסייה אינה נוטלת צד בוויכוח בין הפרוטסטנטים לקתולים.

הכנסייה האנגליקנית בישראל

הכנסייה האנגליקנית תקעה יתד בארץ הקודש בשנת 1841, עם חתימתו של הסכם בין אנגליה לפרוסיה.

 

בשל קשיים שהערימו העותמאנים החליטו שתי המדינות להקים בישופות משותפת לכנסיות האנגליקנית והלותרנית ועל שליחתו לירושלים של בישוף אחד מטעמן.

 

הבישוף הפרוטסטנטי הראשון בירושלים היה היהודי המומר הבישוף אלכסנדר, שנולד גרמניה אך התחנך לנצרות באנגליה וכך היה מועמד פשרה בין הגרמנים הלותרניים לאנגליקנים.

 

מאותה עת החלה הכנסייה בפעולותיה ליצירת קהילה מקומית – בניית כנסיות, בתי ספר, בתי חולים ומרכזים אחרים.הכנסייה האנגליקנית שאפה לגרום להמרת דתם של יהודים ומוסלמים בארץ הקודש.

 

כאשר הדבר לא צלח בידה היא פנתה למאמינים האורתודוקסים והקתולים כדי להקים קהילה מקומית.

 

לאחר הפיצול הבישופות הלותרנית-אנגליקנית בשנת 1886 המשיכה הכנסייה האנגליקנית להחזיק בכנסייה הפרוטסטנטית הראשונה שנבנתה בירושלים במשותף, כנסיית המשיח שליד שער יפו.

 

כן בנתה הכנסייה האנגליקנית מרכז חדש במזרח ירושלים, מתחם קתדרלת סנט ג'ורג'.המשמש גם למושב הבישוף האנגליקני.

 

משנת 1957 עלה מעמדה של ירושלים לארכיבישופות ומשנות ה-70 עומד הבישוף הירושלמי בראש הכנסייה העצמאית של המזרח התיכון וירושלים.

 

הכנסייה האנגליקנית הייתה בין הכנסיות הראשונות שמינו בישוף ערבי מקומי, בשנת 1976, וראשיה מילאו תפקיד חשוב בעניינים ערביים מקומיים.

 

הכנסייה העצמאית של המזרח התיכון וירושלים שנקראת גם דיוקסיית ירושלים נמצאת בארבע מדינות: ישראל, ירדן, סוריה ולבנון וגם בתחום הרשות הפלסטינית בגדה המערבית ורצועת עזה. והיא מונה כמעט שלושים קהילות.

 

***

להרחבה אודות התפתחות הכנסייה האנגליקנית בארץישראל ובמזרח התיכון 

פנים הכנסייה

****

כהן הדת, אבונה פארס נעום

מזכרת מהביקור

בית הקברות האנגליקני הצמוד לכנסייה

******

מנזר סנט ג'וזף

***

רח' הרצל 83

****

מנזר סנט ג'וזף ובו  מוסד נוצרי לחינוך של נזירות קתוליות חברות מיסדר סנט ג'וסף – יוסף הקדוש – בעלה של מרים, אם ישו הנוצרי. הוא לזכר הופעת המלאך גבריאל שהורה ליוסף להימלט עם מרים ותינוקה ישו, מפני רודפיהם.

 

מסדר הנזירות סנט ג'וזף נוסד ע"י אמילי דיויאלאר הצרפתייה. המסדר מונה יותר מאלף נזירות ב-32 מדינות בעולם. המסדר פועל במתן סיוע חינוכי, חברתי והומניטרי במדינות שונות ובעיקר במדינות עניות או בקהילות הזקוקות לסיוע. המייסדת, אמילי דיויאלאר,  יזמה חלק מפעולות השליחות של המסדר עוד בחייה וחלק נעשה לאחר מותה – ע"י ממשיכות דרכה. הרשת של נזירות סנט ג'וזף בארץ פועלת בירושלים, יפו, נצרת, רמלה ואבו-גוש. בשטחי הרשות הפלסטינית הפעילות מתמקדת בשכם, ראמאללה ובית לחם.

 

מקור שם בית הספר "סנט ג'וזף ההתגלות" הוא בסיפור הנוצרי על התגלות המלאך למריה הקדושה והבשורה כי היא הולכת ללדת את ישו בעוד היא מאורסת לג'וזף הקדוש. זהו סיפור מרכזי בנצרות ונבחר מכיוון שבית הספר נמצא בעיר נצרת, בה התרחשה ההתגלות ובה מצויה כנסיית הבשורה.

 

מנזר סנט ג'וזף ברמלה, נוסד בשנת 1892 ופועל היום בהנהלת נבין גהשאן.

 

במנזר של סנט ג'וסף בית-ספר לנערים ונערות רובן נוצרים מרמלה וסביבתה בו לומדות 6 כיתות לימוד, לתלמידי א – ג' ולאחר מכן עוברים הילדים ללמוד בבית ספר טרה סנטה.

****

***

*****

בית העלמין הקתולי ובית העלמין האורתודוכסי

מבט ממעל , הצפוני בית הקברות האורתודוכסי והדרומי, בית הקברות הקתולי

שער הכניסה לבית הקברות הקתולי

שער הכניסה לבית הקברות האורתודוכסי

******

בית הספר האורתודוקסי – יסודי

בית הספר יסודי הוארתודוכסי הינו בית ספר מוכר שאינו רשמי בבעלות העמותה האורתודוקסית ברמלה.

 

העמותה שמפעילה את המסגרות החינוכיות האלה בונה מבנים ומתחזקת אותם בסיוע הקהילה ותרומות מהכנסייה, שגם אלו מקורות שהתייבשו עם השנים. העמותה גם מעסיקה מורים ומגייסת תרומות לצד תקציב התמיכה שמשרד החינוך נותן כסבסוד לתלמידים

 

בשנות ה-50 הצליחו רבים מבני העדה האורתודוקסית-נוצרית לשוב לבתיהם, וכיום הם מונים כ-3,500 איש.

 

הם ייסדו בה מוסדות חינוך ותרבות עצמאיים, וב-1985 פתחו גם בית ספר. המבנה החדש נבנה לצדו של בית הספר הקיים ונועד לתת מענה למצוקת המקום הקשה. זהו מוסד פרטי לחלוטין שאינו מתוקצב על ידי מוסדות החינוך הרשמיים בישראל. את הכסף לבנייתו אספו ראשי העדה מבית לבית. כל משפחה תרמה כפי יכולתה, גם אם מדובר בשקלים בודדים.

 

מבנה בית הספר משמש את העדה הנוצרית-אורתודוקסית לכל אורך שעות היום. אחרי סיום יום הלימודים מתקיימת שם פעילות ענפה של המרכז הקהילתי ושל חוגי ספורט, ובעתיד מתכננים להפעיל שם גם כיתת לימודי מחשב. בשעות הערב נערכים בחצר אירועים חברתיים כמו חתונות או טקסי אירוסין, "כדי לאסוף עוד כמה לירות", מסבירים בעמותת בית הספר.

****

סוף דבר,

היה זה סיור מעניין ומרתק
בו התוודענו לחותם הנוצרי
של העיר רמלה

*****

הצטערתי מאוד
שלא יכולנו להיכנס בסיור עם שמעון
למתחמי המנזר והכנסייה היוונית – אורתודוכסית
והמתחם הארמני,

אז, חשבתי שאולי יום אחד
תתאפשר השלמת התמונה,
שמחתי שהשלמה חלקית זאת התאפשרה ב
עת שביקרתי מספר שבועות לאחר מכן
במתחם
המנזר והכנסייה היוונית – אורתודוכסית

*****

תודה מקרב לב לשמעון גת
שהוביל אותנו בעיר העתיקה
והפליא בסקירותיו הרחבות
ובהסבריו הרבים