עניינו של תיעוד זה הוא ביקור בין השרידים המעטים ושתי הכנסיות של הכפר מעלול בגליל התחתון המרכזי שהיה כפר ערבי שחלק מאוכלוסייתו הייתה נוצרית וחלקה מוסלמית.

 

הכפר מעלול היה ואינו קיים.

 

תיעוד זה מציג גם את המפגש עם בני הכפר ההרוס בני הדור הראשון והשני. 

 

מעלול התקיים עד קיץ  1948 עד שנכבש בקרבות "עשרת הימים". אז תושביו עזבו / נטשו / סולקו מהמקום ועברו להתגורר בכפר יפיע הסמוך בקרבת נצרת. מיד לאחר כיבוש הכפר בתיו נהרסו ונותרו ממנו שתי כנסיותיו שבמהלך השנים שוקמו, מסגד נטוש שנהרס בהדרגה, בית קברות מוסלמי ובית קברות הנוצרי שנכלל בתוך שטח בסיס צה"ל. על חלק משטחיו הוקם בסיס של צה"ל, חלק מהם הפכו ליער כפר החורש, על חלקם הוקמה מגדל העמק וחלק מהם, בעיקר בעמק הוקצו,  ליישובים החקלאיים.

 

אחת הסיבות לביקור זה, אבל לא הבלעדית, היא ללמוד על מקומות היישוב של קהילות הנוצרים בישראל בכלל, ובגליל בפרט ולתעד אותם בין היתר בצילום. מדובר על מקומות היישוב בהווה וגם אלה שהתקיימו בעבר, עד מלחמת העצמאות, שכנסיותיהם ובתי העלמין שלהם נותרו בשטח והם עדות והנצחת קיומם.

 

הביקור במקום כלל בנוסף לשיטוט בין השרידים ולביקור בשתי הכנסיות גם מפגש עם שלושה אנשים.

 

כפי שיוצג להלן, אחד מהם התגורר בכפר בצעירותו ושניים הם בני הדור השני לפליטי הכפר ושלושתם ומתגוררים היום ביפיע.

 

את הביקור והמפגש ארגן לפי בקשתי, אחד מהשלושה, הישאם באשראת אותו היכרתי לראשונה לפני כארבע שנים, בפברואר 2016 בטיול אופניים יער רכס כפר החורש ועיי הכפר מעלול במורדותיו

 

הישאם בשאראת, גיל 55, יליד נצרת, גדל והתחנך ביפיע והוריו היו תשובי מעלול עד מלחמת העצמאות. נשוי ואב לשתי בנות שלומדות הנדסת חשמל בטכניון. כ-35 שנים ברציפות, עד לאחרונה הוא ניהל את מחלקת הספורט במועצה המקומית יפיע. במשך השנים יזם כל פעילויות ספורט במסגרת אגודות ספורט, מועדוני שכונות, מועדונים בית ספריים, אירועים עממיים ותחרותיים. בשנים האחרונות גילה ביפיע כמו בכל רחבי הארץ את הפוטנציאל הגדול בתחום האופניים והחל לפעול בקרב אוכלוסיית היישוב.

 

בראשית 2015, נודע להישאם שקק"ל ביחד עם מתנדבים מהאזור התחילו לפתח חד-שביל (סינגל) אופניים ביער כפר החורש בסמוך למקום מגוריו  אז הכיר את נדב המאירי וביחד אתו יזמו גיוס מתנדבים מיפיע, נהלל והישובים הסמוכים, והתחילו לסלול יחד, ובתמיכת והכוונת שלי בן ישי, אז היערן האזורי של קק"ל, את סינגל כפר החורש. להישאם היה חשוב להעביר את הסינגל דרך שרידי הכפר מעלול שנהרס בעת מלחמת העצמאות בשנת 1948 בתוך יער כפר החורש הפסטורלי.

 

כאמור, בראשית שנת 2016 נפגשתי עם היאשם באשרת שהוביל את קבוצת רוכבי האופניים בסינגל החדש.

 

 

לפני מספר ימים פניתי להישאם באשרת ספרתי לו על המיזם "נוצרים בגליל"  לעיל והצעתי לו שנקיים את הסיור במקום והביקור בכנסיות.

 

הישאם הציע שנפגוש מספר אנשים בני הדור הראשון והשני  של הפליטים ונשוחח על העבר, ההווה והעתיד ונרחיב מעט את השיחה למהות היחסים בין ערבי ישראל ובין היהודים. בין היתר יציגו את חזונם לבניית עתיד משותף בין היהודים והערבים למרות העבר הקשה.

 

הבטחנו זה לזה שנפתח את הלב. לא נתעלם מאירועי העבר, נתמקד בהווה ונחליף מחשבות ודעות על הרצוי בעתיד ובעיקר שלא נגלוש לעניינים פוליטיים, לא נעסוק בהאשמות ולא בהתקרבנות.

 

כך היה!

 

הסיור – ביקור – מפגש התקיים ביום שבת 20 ביוני 2020.

 

הצטרפו אלי חמישה חברים מתעניינים, סקרנים ובעיקר נחמדים: עדה ויונה בקלצ'וק (גני תקווה), האני מטאנס (יפו), ניר עמית (שער העמקים) ומיכאל סופר (תל אביב).

 

בשעת בוקר הגענו לצומת כפר החורש ושם פגשנו את הישאם שהגיע מיפיע.

 

נסענו בשיירה ונכנסו בדרך המובילה ליער כפר החורש.

 

בתחילה הסתובבנו בכרם הזיתים וראינו את שרידי בית בד חצוב בסלע  ששימש את תושבי הכפר.

 

המשכנו צפונה ועמדנו ליד עין תמרת שנקרא עין אל באלד (מעין הכפר) וראינו את שרידי התעלה שהובילה מים ממנו למבנה שכנראה שימש טחנת קמח.

 

המשכנו וטיפסנו בדרך היוצאת מהחניון  ליד מתקן מקורות.

 

התפתלנו בדרך עפר, חלקה בשיפוע בתוך החורש, עברנו ליד שרידי בית הקברות המוסלמי והלאה שרידי המסגד.

 

המשכנו בטיפוס בדרך עד שהגענו לרחבה בה נמצאת הכנסייה "החדשה" היוונית – קתולית (מלכיתית).

 

בגלל אילוצי זמן, קודם טיפסנו עשרות מטר ועלינו לכנסייה "הישנה" האורתודוכסית. שם חיכה לנו  נאדר נאסר, נציג הבישוף האורתודוכסי בכנסיית הר תבור שכנסייה זו נמצאת באחריותו. נאדר  פתח לנו את דלתות הכנסייה וביקרנו בתוכה.

 

חזרנו למטה ושם פגשנו את השניים שהזמין היאשם והם סובחי שתיוא מנסור (אבו באשרה) (בן 90) שהתגורר בצעירותו במעלול וג'סאן באשראת (בן 67) שהוריו התגוררו במעלול. כל השלושה הם קרובי משפחה ומתגוררים ביפיע.

 

 

לאחר שיחת היכרות קצרה, סובחי מנסור והישאם בשארת הובילו אותנו לסיבוב קצר במקום בו נמצאו בתי משפחותיהם ומשם גם ציפינו לעבר בית הקברות הנוצרי שנמצא בתחום בסיס צה"ל.

 

חזרנו למשטח שלפני הכנסייה והתיישבנו סביב שולחן עם כיבוד קל שהכינו השלושה.

במשך שעה ארוכה הם סיפרו על משפחותיהם באשרה, מוצאן מבית סחור קורותיהן בעת הגעתן במקרה למעלול בראשית המאה ה-19 ובזמן נטישתן בשנת 1948.

 

כוונתן הייתה להגיע לכפר קנה אך מאחר ולא הספיקו להגיע עד חשיכה התארחו במעול והחליטו להישאר בה

 

הם סיפרו לנו כיצד נוצרה הקהילה המלכתית – היוונית קתולית במעלול שבתחילה כל אוכלוסייתה הייתה אורתודוכסית.

 

סובחי סיפר על היחסים בטובים בין תושבי מעלול ושכניהם מכפר החורש, נהלל וקיבוצי העמק הסמוכים, על האימה שהטילו חיילי צבא ההגנה של קואקג'י  שדרשו מהם לשתף פעולה נגד כוחות ההגנה על וקורות הכפר בזמן המלחמה ובעיקר כיבושו וסילוק תושביו.

 

בשיחה נסינו להבין מדוע מעלול והכפר השכן אל מוגידיל שנכבשו ותושביהם גורשו ממנו לעומת נצרת, יפיע והכפרים סביבה (למעט ספוריה) שגם הם נכבשו אך תושביהם נשארו במקומם.

 

אין לנו תשובה חד משמעית בעניין ולא בקשנו להתעמק בסוגיה, כי כאמור פנינו לעתיד ולא לעבר, כואב ככל שיהיה.

 

סובחי מנסור  סיפר לנו כיצד התנהלו חייהם בזמן שלטון הממשל הצבאי שהחל בספטמבר 1948 ובוטל בסוף שנת 1966.

 

הם סיפרו לנו ששנים רבות נמענה הגעתם למקום בגלל אילוצי ביטחון והחשש שכביכול יממשו את זכות השיבה, רחמנא לצלן.  הפעם היחידה שיכלו להגיע הייתה בזמן חג העצמאות.

 

הם סיפרו על שיקום הכנסיות והתכנסות צאצאי המגורשים בהן פעם בשנה, ביום שני של חג הפסחא אז מגיעים רבים למיסת החג.

 

בסיכום השיחה, שהיה לה פוטנציאל להיות טעונה, הרגשנו וגם אמרנו ששמחנו שיכולנו לפתוח את הלב ולתת כבוד למארחים.

 

סובחי שתיוא מנסור  סיכם, כי בחלוף השנים הוא מצטער על מה שקרה, הוא אינו מתנגד למדינה, להיפך בעדה וגאה להיות אזרח בה.

 

למרות הכל, הוא הרגיש שלא בנוח עם התנכלויות מסוימות מצד רשות המדינה שאינן מכירות בהעלמת יישובם והפקעת רכושם ואפילו בלי אמירה של התנצלות או פיצוי סמלי.

 

שלושת סיימו והדגישו שהם שמחים שבקרב האזרחים היהודים יש רבים כאלה המוכנים להאזין להם ברגישות וברוחב לב.

 

 

לאחר השיחה נכנסנו לראות הכנסייה היוונית – קתולית.

 

הביקור במקום הסתיים לאחר מספר שעות, איש איש חזר לביתו שמח וטוב לב!

 

*********

התיעוד להלן כולל מידע, מספר מפות וצילומים רבים שתיעדו את המראות ואת המפגש.

 

********

מיקום מעלול
בקצה הדרום מערבי
של גליל התחתון המרכזי

במורדות רכס הרי נצרת 

*******

מעלול אחד מארבעת  הכפרים ממערב לנצרת ובשלהי התקופה העותמאנית היו חלק מפלך עכו והם יאפא (יפיע), מוג'דל, מעלול ועילוט.

 

על פי סקר ארכאולוגי שבוצע באזור, התקיים יישוב באתר בתקופות קדומות החל מתקופת הברונזה הקדומה  ועד התקופה הביזנטית. בקרבת היישוב הקדום נמצאה "כתובת שבת" שלדעת החוקרים ציינה את תחום השבת של היישוב הקדום או של תל שמרון הסמוך.

יש סברה שבתקופת המשנה והתלמוד שכן במקום היישוב היהודי מהלול אשר זוהה על ידי חז"ל עם היישוב המוזכר במקרא פעמיים נַהֲלָל שבנחלת שבט זבולון. זיהוי זה הוביל לבחירת שמו של המושב נהלל הסמוך.

****

שטחי הכפר 

ב-1869 מכרה הממשלה העת'מאנית את אדמות מעלול, עם עוד מספר כפרים אחרים בעמק אבן עאמר (יזרעאל) לפאודלים וסוחרי קרקעות לבנונים, המפורסם מביניהם היה נקולא סורסק. זה אומר שתושבי מעלול לא היו הבעלים של האדמות שעיבדו, אלא חכרו אותה ממשפחת סרסק.

בשנת 1921, מכרה משפחת סרסק את כל אדמות מעלול, מלבד 2000 דונם, לחברה ציונית בשם "חברת פיתוח אדמת פלסטין"  (The Palestine Land Development Company (PLDC.
2000 דונם, בעיקר אדמות המרעה ושטחי המגורים, שנותרו בידי תושבי מעלול לא הספיקו לקיום חיים סבירים בכפר. הממשלה הבריטית התערבה וסיכמה עם חברת PLCD להחכיר 3000 אלפים דונם נוספים לתושבי מעלול.

 

עד 1927. ניתנה, על פי אותו הסכם, לתושבי מעלול האופציה לרכוש את האדמות עד תום הסכם החכירה. ב 1927 פנו תושבי הכפר כדי לרכוש את ה- 3000 דונם אך החברה טענה שהם איחרו את המועד וכי הם מכרו את האדמה לקרן הקיימת לישראל. למרות זאת, החברה אפשרה לתושבי מעלול להמשיך ולעבד את האדמות הללו.ב-1931, ביקשה הקק"ל מתושבי מעלול דמי חכירה. תושבי הכפר טענו שהם עדיין יכולים לקנות את האדמה.

 

 

בשנת 1937 הממשלה הבריטית התערבה שוב והציעה שהיא תקנה את ה- 3000 דונם ותחכיר אותם לתושבי מעלול, תמורת מכירת אדמות לקק"ל באזור ביסאן (בית שאן).
הממשלה הבריטית לא הצליחה לקיים את העסקה ותושבי מעלול המשיכו לעבד את האדמות השנויות במחלוקת תמורת דמי חכירה שישולמו לקק"ל.

ב-1945 ביקשה הקק"ל להוציא את תושבי מעלול מהאדמות. הממשלה הבריטית שוב התערבה ב-1946 והציעה שוב לקק"ל לוותר על 3700 דונם במעלול תמורת 5433 דונם ליד ביסאן. גם עסקה זאת לא צלחה.

 

תושב הכפר, נעמה עואד, אחד העשירים של הכפר, קיבל מנקולא סרסק ויתור על ה- 2000 דונם שנשארו בבעלותו לטובת תושבי מעלול. נעמה עצמו הצליח להשתלט על כשני שליש מאדמות אלה. תושבי הכפר ונעמה עואד הגיעו להסכם שהחלק שלו יהיה בעמק, והחלק של שאר התושבים יהיה אדמת הטרשים, ההר, המעיין והחלקות שליד המעיין. זה היה המצב ב 1948.

 

מלחמת העצמאות 

במחצית הראשונה של שנת 1948 נדמה היה שהמלחמה פחות או יותר פסחה על מעלול. אך תוכניות ההנהגה הציונית ולאחר מכן של ממשלת ישראל לגבי האזור, שעל פי תוכנית החלוקה של האו"ם אמור היה להיכלל במדינה הערבית, כבר התבררו.

באפריל 1948 הצהיר דוד בן-גוריון: "לא נוכל לעמוד במערכה אם לא נאכלס, תוך כדי המלחמה, את הגליל העליון והתחתון, המזרחי והמערבי, את הנגב וסביבות ירושלים, ולו גם באופן מלאכותי – באופן צבאי … המלחמה תביא בעקבותיה גם שינוי גדול בחלוקת האוכלוסייה הערבית."

 

בפגישה ב-22 באפריל 1948 עם יוסף ויץ, האחראי לרכישת קרקעות מטעם קק"ל, הודיעו מפקדי ה"הגנה" על נכונותם להעמיד כוח אדם וציוד להקמת שישה ישובים חדשים על אדמה בבעלות יהודית או לא-ערבית, וביניהם אדמות סמוכות למעלול. ב-21 ביוני 1948 הוקם על אדמות מעלול היישוב תימורים, שעבר ב-1954 לאזור באר טוביה, ובמקומו הוקם ב-1981 היישוב  תמרת.

 

ב-15 ביולי 1948, שעות ספורות לפני שהכפר הסמוך אל מג’ידיל, נכבש מעלול במהלך השלב השני של מבצע דקל.

 

מבצע דקל היה אחד ממבצעי ההגנה ואחר כך צה"ל במלחמת העצמאות, אשר נערך בעיקר נגד צבא ההצלה. הוא נערך, כחלק מקרבות עשרת הימים, בגליל המערבי ובגליל התחתון בין ליל 8 ביולי-9 ביולי 1948 ועד ה-19 ביולי 1948. מספר קרבות מקומיים נערכו גם בימים הבאים.

 

במסגרת המבצע צה"ל כבש שטחים נרחבים במישור חוף הגליל ומורדות גליל המערבי, גבעות שפרעם ובגליל התחתון המרכזי, כולל נצרת, שפרעם, ציפורי וכפרים ערביים רבים נוספים. למרות כשלונותיו ברוב הקרבות, צבא ההצלה הוכה אמנם, אך לא מוגר, וגם לאחר תום המבצע שמר על כושר לחימה ניכר.

 

לפני כיבושו היו מספר תקריות ירי על הכפר וממנו. כוחות ישראלים התמקמו על הגבעה בתימורים וירו מדי פעם משם לכיוון הכפר. חמשה תושבים וכמה חיילים של צבא ההגנה הערבי נהרגו בתוך הכפר. בתוך אוירה של פחד, הן מהירי לעברם והן מהידיעות על כיבושים נוספים וטבח דיר יאסין, תושבי מעלול נאלצו ברובם לעזוב.

 

מה – 14 ביולי כוחות מבצע 'דקל', מיהרו להתקדם לעבר נצרת, בכדי להגיב ולהקשות על מתקפות צבא ההצלה על המושבה סג'רה [אילניה]. לקראת בוקר ה-15 ביולי, כוח מחטיבת גולני, שכלל את אנשי בית הספר החטיבתי ומחלקה מנפת לוי, כבש את הכפר מעלול. בהמשך אותו היום נכבש גם הכפר מוג'דיל הסמוך.  בכך, נפתחה דרכה של חטיבת גולני לסייע למאמצי מבצע 'דקל' בכיבוש העיר נצרת. תושבי הכפר ברחו או גורשו והכפר חרב

 

ביום הכיבוש עצמו היו בכפר כמה אנשים, החיילים הישראלים אספו אותם תחילה בכנסיה ואחר כך גירשו אותם מהכפר. לאחר מכן ישראל הרסה את כל בתי הכפר מלבד שתי הכנסיות והמסגד.
פליטי מעלול התיישבו בעיקר בתחילה במספר מנזרים נצרת ובהדרגה מרביתם עברו להתגורר ביפיע. כתריסר משפחות ברחו ללבנון וסוריה.

 

*******

כיום נותרו באתר שתי כנסיות האחת של העדה היוונית – אורתודוקסית יוונית שנבנתה בשנת 1886, והשניה של הכנסייה היוונית-קתולית שנבנתה בשנת 1936, ומסגד קטן הרוס למחצה. כמו כן נותרו בשטח בתי הקברות המוסלמי והנוצרי, בארות מים ועיי בתי מגורים.

 

על חורבות בתי הקברות של הכפר הוקם בסיס של חיל האוויר. בעוד שהגישה לשתי הכנסיות והמסגד נותרה פתוחה, הכניסה לבתי הקברות נחסמה לאחר הקמת הבסיס

 

כיום חלק אחר משטחי מהכפר משמש כיער קק"ל הקרוי יער כפר החורש.

 

.מקור והרחבה

*****

שרידים מהכפר

******

הכנסייה האורתודוכסית,
הכנסייה נבנתה במאה ה-19
אולי בשנת 1837 אולי 1869?
מאחר והיא הותיקה מבין השניים,
היא נמצאת במקום גבוה יותר
מאשר הכנסייה היוונית – קתולית
שנים רבות הייתה מוזנחת ושימשה דיר לרועים
שוקמה בשנת 2010,
נמצאת באחריות הבישוף הנמצא בכנסייה בהר תבור

*******

הכנסייה היוונית – קתולית,
נבנתה בשנת 1936,
שנים רבות אחרי מלחמת העצמאות
הייתה מוזנחת,
שוקמה בשנת 2006

 

מיסת מיסת מעלול – פעם אחת בשנה- פעם אחת בשנה, ביום השני של חג הפסחא, מתקיימת בכניסייה הקתולית במעלול מיסה שבה משתתפים מאות מתפללים נוצרים, תושבי המקום בעבר ואורחיהם מכל העידות, מוסלימים וגם יהודים שרקמו חברויות עם שכיניהם הערבים. ראו לדוגמא סרטון המיסה 

 

******

בית הקברות הנוצרי

 

כאמור, בית הקברות הנוצרי נמצא בתחום בסיס צה"ל.

 

בתחילת שנת 2019 סלוא סאלם קובטי בת ה-71 עתרה לבג"ץ בדרישה להורות למשרד הביטחון לאפשר לה לבקר בבית הקברות. העתירה היתה האחרונה מבין פניותיה הרבות לרשויות שונות, בהן גם משרד הביטחון, בניסיון לקבל אישור לביקור.

 

קובטי נולדה ביולי 1948, ארבעה חודשים לאחר מות אביה, שנקבר בבית הקברות במעלול. בני משפחתה גורשו מהכפר ועברו לנצרת, שם גדלה. לאחר שנישאה עברה לגור בכפר כנא, וכיום היא אם לארבעה ילדים וסבתא לשני נכדים

 

בעתירה נכתב כי הכפר מעלול נהרס כליל לאחר כיבושו למעט שתי כנסיות, מסגד ובית הקברות הנוצרי. בעוד שהגישה לשתי הכנסיות והמסגד נותרה פתוחה, הכניסה לבית הקברות נחסמה לאחר הקמת הבסיס

 

בעתירה ציינה קובטי שבשנת 2015 אפשר לה מפקד בסיס חיל האוויר להיכנס לשטחו, אך לא התיר לה גישה אל בית הקברות עצמו.

 

קובטי סיפרה שבזמן ביקורה בבסיס גילתה שבאחד מצדי בית הקברות, השוכן על תל, בוצעו חפירות שחיללו את הקברים. לדבריה, ניתן היה לראות ממרחק סביר מהבסיס חלקי שלדים חשופים.

 

ביוני 2019, חצי שנה לאחר העתירה  הודיעה פרקליטות המדינה שהצבא אישר לקובטי ולדודה סובחי מנסור בן ה-93, השותף לעתירה, לבקר שלוש פעמים בשנה בבית הקברות של הכפר מעלול שנמצא בתחום בסיס חיל האוויר.

 

התנאי שנקבע הוא קובטי ומנסור יצטרכו לבקש אישור לביקור 30 יום מראש וזה יינתן בכפוף לבדיקות ביטחוניות. כמו כן, ייאסר עליהם להכניס לבסיס ציוד לתיעוד או להקליט את הביקור. כפי שביקשו בעתירה, קובטי ומנסור יוכלו לתחזק את הקברים שבבית הקברות בזמן ביקוריהם.

 

ראו  תושבת כפר כנא עתרה לבג"ץ בבקשה לעלות לקבר אביה שבבסיס צבאי וגם  צה"ל יאפשר לתושבת כפר כנא לעלות לקבר אביה שבבסיס צבאי, לאחר מאבק של עשורים

 

****

סוף דבר

*****

סוף דבר

*****

המסר שהעביר בסיום סובחי שתיוא מנסור:
"אינני נגד מדינת ישראל,
אני אפילו בעדה במובנים מסויימים,
רק מה שהטריד אותי
כל השנים קודם כל שאנחנו גורשנו מהכפר
ללא כל סיבה מוצדקת,
בתינו נהרסו מול עינינו,
ושנית אנו לא שומעים מהחברה הישראלית
וממוסדות המדינה
שום הזדהות עם רגשותינו,
או נכונות ללקיחת האחריות
ולו החלקית,
או נכונות לפיצוי אפילו חלקי."

 

*****

הביקור / סיור / מפגש
היה משהו משהו! 
הוא היה חווייה בלתי רגילה, 
יוצאת דופן,
מעניינת ומרגשת!
שאזכור זמן רב.

*****

אצטט שוב את
דברי הישאם באשראת
שנאמרו בשנת 2016
ונאמרו שוב אתמול:  
"האני מאמין שלי:
לא להתעלם מהעבר,
להיפך, כן לדבר עליו,
כן לספר את הסיפור,
ובו בזמן להשתמש בטעויות העבר
כדי לבנות מחדש אמון בין יהודים וערבים,
וכדי להבטיח שזה לא יקרה שוב,
וכדי לבנות לכולנו חיים
יותר טובים ובטוחים".
הוא עוד הוסיף במפגש ואמר
נכדי וצאצאי מעלול היום
הם אזרחי מדינת ישראל,
והם נושאים מסר של שלום ופיוס,
אך מצד שני החברה הישראלית
לא השכילה להכיר
בכאבם שנסחב מדור לדור,

 

****

התרשמנו מאוד
מהרצון העז של
מארחינו למנוע
מבני הדור השלישי היהודי והערבי
להמשיך את מעגל האיבה,
דווקא במקום בו נמצאים
שרידי ביתם שחרב בשנת 1948
התפעלנו מהחזון מפייס
וקונסטרוקטיבי לעתיד משותף.

******

מפגש שכזה מוכיח
שדו קיום שכזה
אפשרי והכרחי
לטובת כל אזרחי המדינה !

*****
בתום המפגש הרהרתי
כמה חבל שמנהיגי המדינה
אינם יכולים להתעלות מעל עצמם
וכך גם רשויות המדינה,
נדיבות של מנצחים יכולה להועיל,
ניתן להודות בטעויות כאלה ואחרות,
את הנעשה אין להשיב!!
אף אחד אינו מצפה
שתתאפשר חזרה לכפר!
ניתן להביט קדימה
ולחשוב כיצד לקרב את
האוכלוסייה הערבית
ואולי לפצות אותה בצורה סמלית.
האם זו ציפייה מוגזמת?

*****

תודה להישאם באשראת על
הארגון, התיאום וכל ההכנות
תודה לסובחי שתיוא מנסור,
לג'סאן באשראת  ולהיאשם
ששיתפו אותנו בידיעותיהם,
חוויותיהם, מחשבותיהם והרגשותיהם.  

****

תודה לנאדר נאסר שהגיע ופתח לנו
את דלתות הכנסייה האורתודוכסית

*****

תודה לחברי שהשתתפו במפגש
ולקחו חלק פעיל בשיחה  ותרמו מצילומיהם.

אוסף התמונות של יונה בקלצ'וק