לוד, סיור ברגל וברכב בעיר הישנה (חלק ב')14 באפריל 2019

 

ביום ראשון (7/4/2019) יצאנו לסיבוב מקיף ברכב וברגל בחלק העיר לוד.

 

סיבוב זה היה השני מתוך שלושה סיורים רצופים להכרת העיר לוד ומקומותיה וללימוד תולדותיה.

 

הסיור הקודם, הראשון מבין השלושה,  היה סיור ברגל במרכז העיר העתיקה שהתקיים ב-17 במרס 2019.

 

המטרה של סיור זה, השני "בטרילוגיית סיורי לוד",  הייתה להכיר את מרחב שהתקיים במשך תקופת המנדט, בזמן שלוד הייתה עיר ערבית, עד שנכבשה על ידי צה"ל במלחמת העצמאות, ביולי 1948

 

סיור קודם לשלושה אלה, היה סיור בעיר שהיה חלק מדיווש מבאר יעקב לעמק לוד, העיר לוד ורמלה שבוצע בינואר 2017.

 

בשעת לפני הצהרים התכנסנו בחניית מתחם מתנ"ס שיקגו בשכונת רמת אשכול ומשם יצאנו לדרך.

 

את הסיור הוביל אלי אבוטבול תושב העיר לוד שנולד בה, גדל בה ולאחר שהקים משפחה המשיך וממשיך להתגורר ולעבוד בה.

 

בסיור השתתפו שני עמיתיי שיש להם זיקה לעיר:  יאיר פז שגדל בעיר והתגורר עד גיל 17 וראובן שדה, ילד שבעשור הראשון לחייו שבילה את מרבית חופשותיו בלוד אצל סבא וסבתא. עבור כל השלושה בכלל, וליאיר וראובן בפרט, היה זה "מסע לאחור בזמן" ו"מסע שורשים" בבחינת תענוג להיזכר במקומות ילדותם ונערותם.

 

התיעוד להלן כולל בחלקו הראשון סקירה גאוגרפית והיסטורית על תולדות העיר ובחלק השני מוצגים קטעי המסלול והמראות מהסיור.

******

העיר לוד
תחום
שטח שיפוט

10,000 דונם, 

תחום העיר לוד

לוד מונה כ- 81,000 תושבים, מתוכם 72.5% יהודים, וכ- 27.5% ערבים. כ- 33% מקרב אוכלוסיית העיר הם עולים חדשים אשר עלו לאחר 1990, מהם 11,860 יוצאי חבר העמים, 2,680 יוצאי אתיופיה, 10,380 מארצות אחרות. 36.6% מכלל האוכלוסייה הם ילדים עד גיל 18, 12.4% בגיל 65 ומעלה.

*****

מיקום העיר

העיר לוד נמצאת במזרח מישור החוף המרכזי נקרא גם מישור החוף התיכון וגם מישור חוף דן הוא אזור משנה של מישור החוף והוא, כמוצג במפה, משתרע בין השרון ובין מישור חוף יהודה. נחל הירקון מהווה את גבול תיחומו הצפוני שנחל שורק מהווה את גבול תיחומו הדרומי של מישור חוף המרכזי. במישור החוף המרכזי בו נמצא חלק ניכר מהשטח הבנוי של גוש דן. ככמו בשרון ובמישור חוף יהודהנמצא את חולות החוף, את רכסי הכורכר, את גבעות החול האדום ואת הבקעות ביניהן ובהן אדמות סחף. במישור החוף המרכזי נמצאים בקעת אונו ועמק לוד המהווה הרחבה שלה את בקעת אונו מנקזים מנקזים מכיוון צפון אל כיוון דרום שני נחלים והם נחל אונו ונחל יהוד ושניהם מהווים חלק מאגן הניקוז הגדול שלנחל איילון, להלן, ואליו הם מתחברים.

המיקום הגיאוגרפי העיר לוד

רוב רובו של עמק לוד בו נמצאת העיר שטח ישר וללא קפלי קרקע בולטים, אך יש בו הפרשי גובה זעירים המאפשרים את ניקוז מי הגשמים אל נחל איילון ונחל נטוף, הזורמים בקרבת העיר ומנקזים את מימי המישור ובכך מונעים היווצרות ביצות. נוסף על הנחלים הללו, לוד עשירה במי תהום מתוקים, הנמצאים בעומק לא רב. הקרקע בלוד וסביבתה היא אדמת סחף עמוקה, העשירה בסידן בחלקה המזרחי יותר, ועל כן מהווה אדמה פורייה. יחד עם האקלים הנוח של האזור, מהווה אזור לוד בית גידול נוח מאד, והצמחייה הטבעית בה עשירה ומגוונת. האזור מתאים לרוב סוגי הגידולים האופייניים לארץ ישראל, גם סביבת לוד הייתה אזור חקלאי, שבו ענף גידול הדגנים היה ענף חשוב.
לוד העתיקה שכנה סמוך לגדה הדרומית של נחל איילון, שרוב יובליו מתאחדים סמוך לעיר, בעוד לוד המודרנית מתפרשת דרומה יותר. נתונים טבעיים אלו סייעו להתפתחות יישוב בלוד כבר בתקופות קדומות מאד. מנגד, הימצאותה של לוד בבקעה נטולת אמצעי הגנה טבעיים, הפכו אותה לעיר הנוחה להיכבש.

מיקום העיר לוד במרחב אגן הניקוז של נחל איילון

לפי מסורת חז"ל הייתה העיר לוד עיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון: "לוד ואונו וגיא החרשים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון" (תלמוד בבלי מסכת מגילה ד' א'). על פי ספר עזרא (ב' ל"ג) תושבי לוד גלו עם חורבן בית ראשון, בשנת 586 לפנה"ס, ושבו אליה עם שיבת ציון: "בְּנֵי-לֹד חָדִיד וְאוֹנוֹ, שְׁבַע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה"(הכוונה למספר העולים לארץ, מבני לוד, חדיד ואונו). מאה שנים מאוחר יותר, מופיעה לוד כאחת מהערים ששלחו מתושביהן לחזק את ירושלים בפקודת נחמיה: "וּשְׁאָר הָעָם הִפִּילוּ גוֹרָלוֹת לְהָבִיא אֶחָד מִן-הָעֲשָׂרָה, לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ, וְתֵשַׁע הַיָּדוֹת, בֶּעָרִים… לֹד וְאוֹנוֹ, גֵּי הַחֲרָשִׁים". עובדה זו מראה כי לוד הייתה חלק מפחוות יהודה בימיו של נחמיה.
עם חורבן בית  שני הפכה ללוד לאחד המרכזים היהודים החשובים בארץ וגדולי התנאים בינהם רבי עקיבא, רבי טרפון ורבי אליעזר בן הורקנוס חיו ופעלו בה. המקורות התנאיים והאמוראיים גדושים בסיפורים ובידע על תושבי לוד, סוחריה  וילדיה וממחישים את היקפה הרב של ההתיישבות היהודית  בעיר תקופה זו. התיישבות זו שנמשכה גם לאורך תקופת האמוראים באה לידי ביטוי גם בממצא הארכיאולוגי  המיוחס לתקופה זו שחשף  בחפירות בלוד בין השאר את רצפת הפסיפס הגדולה ביותר שהתגלתה אי פעם בארץ.

*****

בתקופה הפרסית, נכללה לוד דווקא בשומרון. גם לאחר כיבוש האזור בידי אלכסנדר מוקדון, בשנת 333 לפנה"ס, נותרה לוד במחוז שומרון.
בתחילת דרכה של הנצרות רבים מתושבי העיר התנצרו ושהשליח בוטרוס, בעת סיורו בארץ, ביקר גם בלוד.

*****

בתקופה הביזנטית הייתה לוד מרכז נוצרי חשוב. היא נודעה בזכות פעילותו של פטרוס וכמקום הולדתו של גאורגיוס הקדוש. לכבודו הוקמה כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון. היא מוזכרת בשלושת שמותיה (לוד לודיא ודיוספוליס) במפת מידבא.

בתקופה הערבית הקדומה, בשנת 636 לספירה, לאחר קרב הירמוך, כבשו המוסלמים את העיר מידי הביזנטים. חלוקת ארץ ישראל המערבית למחוזות לא השתנתה אף כי שמותיהם וערי הבירה שלהם שונו. פלשתינה הראשונה (פרימה), מחוז ביזנטי שכלל את דרום הארץ ואת מרכזה, הפכה להיות גֻ'נד פלשתינה. בירת המחוז עברה מקיסריה אל לוד. כעבור מספר שנים עברה הבירה לעיר חדשה שהוקמה בסמוך – רמלה. הדבר היה בימי מושל ג'נד פלשתינה סלימאן בן עבד אלמלכ, בימי שלטון אחיו הבכור, הח'ליף אל וליד ששלט מ-705 עד 715. חלק מהעיר נהרס ותושביה עברו לרמלה.

בשנת  1099 לספירה, הצלבנים כבשו את העיר. הם מצאו אותה מרוקנת מתושביה אשר ברחו, ביחד עם תושבי רמלה לאשקלון (מג'דל), מפחד מפני האכזריות הצלבנית. הצלבנים מצאו את מנזר הקדוש ג'ורג'יוס (אלח'דר) שרוף. המוסלמים שרפו אותו כנקמה בצלבנים. אחרי כיבוש לוד, הצלבנים שינו את שמה "סן ג'ורג' דה לידה" והוקמה בה הבישופות הקתולית (לטינית) הראשונה בארץ. כנסיית גאורגיוס הקדוש הוקמה מחדש על הריסות הכנסיה הביזנטית והקיפו אותה במבצר עצום וחזק.

מיקום מצודה הצלבנית והכנסיית סנט ג'ורג' במערך הכולל של הארץ

בשנת 1187 לספירה התנהל קרב קשה בין הצלבנים, בפיקודו של גי דו לוסניאן, לבין כוחותיו של צלאח אלדין אלאיובי, מפקד הכוחות הערבים. הצלבנים התבצרו במבצר שהקיף את הכנסיה והצליחו להדוף את כוחותיו של צלאח אלדין.

בשנת 1267 לספירה, הסולטן ביברס, הממלוכי, ניצח את הצלבנים והשתלט על לוד. בימיו הוחזרה ללוד חשיבותה והיא הפכה לבירת המחוז. עברו בה נתיבי הדואר הראשיים בארץ בין עזה לדמשק. הסולטן בנה מסגד גדול במקום של כנסיית סאן ג'ורג' הצלבנית. את אבני המסגד, חלק מהעמודים שבתוכו וחומרי בניה אחרים לקח מהריסות הכנסייה.
בשנת 1870 לספירה, נבנתה מחדש, בלוד,  כנסיית הקדוש ג'ורג'יוס (אלח'דר), על חלק מאדמת הכנסייה ההרוסה, כעת היא גובלת במסגד הגדול.

לוד ושכנתה רמלה בשנות ה-70' של המאה ה-19

****

בסוף התקופה העת'מאנית עברו על תושבי לוד מספר אסונות בזה אחר זה. ב- 1900, פרצה מגפת כולרה שקיפחה את חייהם של רבים מתושביה. בשנת 1914, כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה וכל הבחורים בעיר גויסו כדי להשתתף במלחמה אשר שמה קץ לשלטון העת'מאני בארץ. בשנת 1916, להקות ארבה ענקיות עטו על העיר וכילו והשמידו בה את הכל. רעב ומחלות התפשטו בכל מקום וגרמו למותם של מאות ילדים. בסוף התקופה העת'מאנית היה מספר תושבי לוד יותר משבעת אלפים נפש. ב- 1917, הצבא העת'מאני נסוג מלוד ביחד עם יחידה צבאית גרמנית ואוסטרית והעיר עברה להיות תחת שלטון המנדט הבריטי.

במלחמת העולם הראשונה, חיל המשלוח המצרי שהיווה קואליציית כוחות של הממלכה המאוחדת במסגרת כיבוש הארץ, כבש את לוד ב-5 בנובמבר 1917. בשנת 1920, ממשלת ארץישראל המנדטורית הכירה בלוד כעיר ומושל המחוז מינה בה ועדה עירונית לניהול העיר. בראש הועדה עמד מחמד עלי אל כּיאלי וכל חבריה נמנו על המשפחות הבולטות והגדולות. הועדה  פעלה ברצינות לשיפור המצב בעיר בכל התחומים: הבריאות, איכות הסביבה המצב החברתי וכן עשתה לפיתוח העיר.

בשנת 1922 בעת שממשלת המנדט הבריטי חילקה את ארץישראל המערבית לשישה מחוזות, מחוז לוד (שנקרא מאוחר יותר מחוז רמלה) היה אחד מהם (האחרים הם: מחוז ירושלים, מחוז שומרון (סאמרה), מחוז הגליל, מחוז הצפון, ומחוז עזה).

****

באותה עת בנוסף להפיכתה לעיר מחוז היא הייתה למרכז התחבורה הארצי. נבנתה בה תחנת רכבת וממנה יצאו קווי המסילה לאזורים שונים בארץ ובמזרח התיכון. אז, נבנתה שכונת מגורים לעובדי הרכבת בקרבת צומת המסילות כ2 ק"מ דרומית-מערבית למרכז העיר העתיקה ומעבר למסילות. באזור זה השתכנו משפחות עובדי הרכבת הבריטיות, תחילה במחנה ובתחילת שנות ה–40 במבני אבן בתכנון האופייני לסגנון הקולוניאלי כ"עיר גנים".

מיקום צומת מסילות הברזל ביחס למיקום העיר לוד

מרכזיות לוד גברה  גם בגלל מחנות הצבא הראשיים בקרבתה, ובניית שדה התעופה הבינלאומי.  החקלאות שגשגה וניטעו בה עשרות פרדסים של פרי הדר וכרמי זיתים. התפתחה בה תעשיית סבון שמיוצר משמן זית. את היבול והתוצרת של לוד ייצאו לארצות רבות. השגשוג התאפשר גם בזכות טיב האדמות החקלאיות מסביב לה.

בשנת 1920 היה מרבית השטח הבנוי בשכונה המזרחית של העיר שהייתה מוקפת בשטח חקלאי. הבניה הייתה צפופה ומרבית הבתים היו בני קומה אחת או שתיים מוקפים בפטיו בדומה לערים ערביות אחרות. בשנת 1922 התגוררו בעיר 8,103 נפש. בעקבות נזקי רעידת האדמה בשנת 1927 וצמיחת האוכלוסייה שהגיעה ב-1931 ל – 11,250 נפשות יזמו שלטונות המנדט תכנון מחודש לעיר. המתכנן, קליפורד הולידיי Clifford Hollidayy ביצע גם תכנון עירוני עבור טבריה, יפו, רמלה ונתניה. הולידיי תכנן את צמיחת העיר בעיקר בשכונות הצפוניות והדרומיות בסגנון מערבי כששטחי המסחר פונים לדרכים הראשיות ובניינים ציבוריים כבתי ספר בקצה השכונה הדרומית. כמו כן התבצע פיתוח ניכר של מערכת הכבישים בעיר. למעשה, העיר העתיקה נזנחה לטובת שכונות חדשות מחוץ לה. בשנת 1948 הגיע מספר תושבי העיר ל- 20 אלף נפש.

 

*****

העיר לוד וסביבתה בשלהי שנות ה-30'

בזמן מאורעות המרד הערבי הגדול (1936 – 1939), העיר לוד לקחה חלק פעיל בו וצעיריה השתתפו בקרבות נגד הבריטים. אחד המקרים המפורסמים בלוד הוא פעולה שביצעה חולייה של חמושים לודאים בהנהגת בן העיר חאפד' סקר. החוליה תקפה את הרכבת אשר העבירה תחמושת וחיילים למחנה הצבאי סרפנד (לימים צריפין) ליד רמלה. במתקפה נהרגו חיילים בריטים רבים. בפעולה נוספת לאחר מכן, חאפד' סקר נפל בשבי, ותושבי לוד מספרים שהוא עונָּה במעצר עד שמת, מה שהפך אותו לסמל גבורה בעיני תושבי העיר.

העיר לוד בשנות ה-40', מספר שנים לפני מלחמת העצמאות, בתחום העיגול הכחול העיר העתיקה שהתקיימה עד סוף תקופת השלטון העות'מני ומחוץ לו החלקים החדשים שנבנו בתקופת השלטון הבריטי

****

בזמן מלחמת העצמאות, ב"מבצע חמץ" בסוף אפריל 1948, נכבשו הכפרים שבין יפו לבין רמלה ולוד: יאזורבית דג'ןאלסאפריהכפר עאנהסרפנד אלעמארסרפנד אלח'ראב וסאקיה. תושביה כפרים שעזבו / עזבו את מקומם מצאו מקלט בעיר לוד. אולם, העיר לא הצליחה להכיל את המספר הגדול של הפליטיםורבים מהם לנו במטעיםואף הוקם מחנה פליטים גדול מערבית לעיר. החיים בעיר הפכו לקשים מאודהעיר נהייתה צפופה וסבלה ממחסור במזון ומים. לעיר הועברו גם פצועים וההרוגים מהקרבות מסביב לה. למעשה, תושבי לוד הגנו על העיר בכוחות עצמם ולא קיבלו סיוע מבחוץ מלבד כ– 50 לוחמים מהלגיון הירדני. העיר לוד לוד נכבשה ב– 11.7.1948 במסגרת "מבצע דני" שהיה חלק מקרבות עשרת הימים ועל כך יפורט בהמשך.

המערכה במרחב רמלה -לוד בקרבות עשרת הימים

לאחר מלחמת העצמאות נותרו בעיר כ-1,000 תושבים בלבד רובם בשכונת הרכבת ומיעוטם בחלק העתיק (מקום שזכה לשם 'הגטו'). בשנת 1949 הגיעו ללוד אלפי עולים יהודים. מאז העיר הפכה לעיר יהודית ברובה ,בהדרגה הוקמו בה שכונות חדשות ובהם רבבות תושבים ועשרות מוסדות חינוך ובתי כנסת  של מגוון העדות פעלו ברחביה.
ב- 5 במאי 1949 מונתה בה העירייה הראשונה בראשותו של פסח לב. לוד תוכננה מתוך מגמה של פיזור אוכלוסין, על פי מדיניות ממשלתית מאז קום המדינה. בראשית שנות ה-50' עברו אליה עולים  ממעברות הסמוכות. במקביל התמידה "התגנבות יחידים" ערבית חזרה לעיר, וכן עברו או הועברו אליה ערבים מיישובים אחרים שהפכו ליישובים יהודים. בתקופה זו נעוץ גרעין הבעייתיות בעיר כ"מגנט" של אוכלוסייה חלשה. כאן הופיע העירוב האופייני לעיר של ערבים ויהודים מרקע סוציו-אקונומי נמוך.

מרחב העיר לוד וסביבתה בראשית שנות ה-50'

לוד לאחר מלחמת השחרור – לאחר המלחמה נותרה העיר ובה בתים רבים מאד ריקים מתושביהם הערביים המקוריים. באותה עת גאתה העלייה לארץ ובמיוחד של פליטי מלחמת העולם השנייה מאירופה. הם אכלסו את העיר וברחובות נשמע בליל שפות: אידיש, רומנית ובולגרית. לתוך מרקם זה הצטרפו לאורך שנות החמישים והששים עולים מצפון אפריקה ונוצר מפגש צבעוני רב תרבותי ולעתים קשה בין העדות.

*****

בשנת 1955, בהתאם לתכנית האב של האדריכל מיכאל בר, נהרסה העיר העתיקה עד היסוד. התושבים היהודים שוכנו בבתי שיכון מודרניים בצפון העיר בשכונה בשם "נווה זית", בעוד הערבים שוכנו בשכונה חדשה בשם "נווה ירק" במזרח. ההפרדה המובנית הזו קיימת עד היום. מפעלים חדשים בעיר פתרו חלקית את בעיית האבטלה, והעיר צמחה ל־25,000 איש.
בשנות השישים חודשה תכנית המתאר בהתאם לצמיחה המהירה. כקודמתה, התכנית התעלמה כליל ממרכז העיר הישן ומהריכוזים הערביים. התכנית העתיקה את המע"ר לעיר החדשה, ומיקמה בתי שיכון על חורבות העיר העתיקה. העיר החדשה נבנתה דרומה ומערבה מן האתר שעליו עמדה לוד הקדומה.

מפת העיר בסוף שנות ה-60', המקור יאיר פז

*****

באמצע שנות השמונים, ידעה העיר שקט יחסי ביחסים בין העדות השונות. בתקופה זו נפתחו בתי ספר חדישים, התפתח אזור תעשייה, וכן הוקמו מרכזי קניות ובתי קולנוע. לקראת סוף המאה העשרים הדרדר מצבה של העיר. ניהול  מוניציפלי כושל, חדירה מסיבית של אוכלוסיה ערבית בעייתית לחלק מהשכונות ועזיבת תושבים לטובת הערים החדשות הסמוכות מודיעין ושוהם גרמו   למציאות בעייתית ברחבי העיר ולהתגברות הפשע והעזובה.
דלדול מקורות ההכנסה החל להעיק על קופת העירייה בתקופה זו, ולעיר מונתה ועדה קרואה מספר פעמים משנת 2007 ועד שנת 2013. .באוקטובר שנה זו, אחרי עשר שנים בהן לא יצאו תושבי לוד לקלפיות נערכו בה שוב בחירות.
בשנים האחרונות מנשבות מחדש שוב רוחות של תקוה בלוד- שכונות חדשות, כניסתו של הגרעין התורני, פעילות ונחישות של תושבים שאכפת להם במגוון תחומים, כל אלו מביאים לעלייתה מחדש של לוד על המפה ולשובה למקומה הטבעי כאחת הערים הבולטות החשובות והיפות במדינת ישראל.
כבר במחצית הראשונה של העשור הראשון של שנות ה-2000, הממשלה מימי שרון כרוה"מ נתנה עדיפות מיוחדת ללוד. הוחלט להעביר אליה מירושלים את המכון הגיאופיסי וגם את יחידת להב 433 של המשטרה ואת בית משפט המחוזי מרכז. הטבות כספיות נתנו לבנקים הגדולים להעביר לעיר את המרכזים הלוגיסטיים ומרכזי המחשבים שלהם.

*******

מקור, הרחבה והפניות אודות העיר לוד, אתר עיריית לוד, פרוטוקול סיור ועדת הפנים של הכנסת בהובלת ראש העיר 21/1/2016
וגם וקרט, אורה, 1977, לוד – גיאוגרפיה היסטורית, הוצאת גומא ועיריית לוד – צ'ריקובר.

****

התחדשות עירונית

 

מסלול הסיור והמראות

 

*מסלול הסיור ברגל וברכב ב-7/4/2019 על רקע מפת העיר

מסלול הסיור ברגל וברכב ב-7/4/2019 על רקע מפת העיר שהתקיימה לפני מלחמת העצמאות

רחוב חשמונאים, בעבר חלק מהדרך מיפו לעבר רמאללה

*****

*****

שרידי הרהט ברחוב חשמונאים

****

ישן וחדש בדרך חשמונאים

מבני בית הספר שייתכן והיה בשימוש זה גם בתקופת המנדט

בית יד לבנים ברחוב חשמונאים

מזכרת עם שני המארחים שלנו, ברקע מגירות ובכל אחת תיעוד הנצחת חיילי לוד שנפלו במערכות ישראל

מטה משמר הגבול בתוך מבנה מצודת טיגרט

מיקום מצודת הטיגרט

מצודת טיגרט שהוקמה על ידי ממשלת המנדט בימי בראשית שנות ה-40 כלקח מדיכוי המרד הערבי הגדול. מצודה זו הייתה אחת מ-65 המצודות שנבנו ברחבי הארץ בצמתים ומקומות אסטרטגים וטקטיים על כבישי האורך והרוחב של הארץ. מטרת היחידות המשטרה שכנו  בה הייתה, בין היתר לאבטח את מרחב העיר לוד וסביבתה הקרובה להרחבה ראו מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת וגם תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל.

מצודת הטיגרט של לוד כחלק ממערך הארצי של המצודות בארץ

הקצה הדרומי של שדרות צה"ל

****

היום שדרות צה"ל, הציר המרכזי של העיר שקבע ונבנה בתקופת המנדט עת החלה הרחבת העיר מעבר לגרעין העתיק של העיר.

בית העירייה לשעבר בקצה הדרומי של שדרות צה"ל כנראה היה בית אחת המשפחות הערביות המבוססות.

הבית בקצה הדרומי של משפחת אמיל תומא (ערבי נוצרי, יווני אורתודכסי) שאירח אותנו יחד עם רעייתו וסיפר לנו עליו ומוצא משפחתו ועל מעט מקורות כיבוש לוד במלחמת העצמאות

אמיל תומא

דלת הכניסה מצד הפנימי

*****

ישן וחדש לאורך שדרות צה"ל

*****

*****

****

****

****

****

****

****

מבנה זה שימש קולנוע גחלילית

****

****

*****

****

מבנה העירייה בתקופת המנדט בתקופה שהעיר הייתה ערבית, היום בקצה הדרומי של רחוב הרצוג מול הקצה הצפוני של שדרות צה"ל

בנין העיריה וציר שדרות צה"ל

רחוב הרצוג

למול בניין העירייה הישן בקצה הצפוני של ציר שדרות צה"ל

המשך ציר הרצוג צפונה ומקום רחבת השוק העירוני הנוכחי

****

מתחם סנט ג'ורג' 

****

חזית מסגד אל עמרי ובגב כנסיית סנט ג'ורג'

כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון ( "כניסת מאר ג'ריס") היא כנסייה נוצרית אורתודוקסית בלוד. הכנסייה נבנתה לראשונה בתקופה הביזנטית, נהרסה מספר פעמים והוקמה לאחרונה במאה ה-19. הכנסייה שוכנת במתחם "פארק השלום" בעיר העתיקה של לוד, ליד מסגד אל-עומרי ובית הכנסת "שערי שמיים". לכנסייה נודעת חשיבות רבה, בעיקר בקרב נוצרים אורתודוקסים וארמנים.

****

שער הכניסה לכנסייה

שער הכניסה למנזר שממול אליו לא ניתן להיכנס

הצצה לחצר המנזר

גאורגיוס הקדוש (בין 275 ל-281 – 23 באפריל 303) הוא קדוש נוצרי הנחשב לקדוש החשוב ביותר בנצרות האורותודוקסית. גאורגיוס הוא הקדוש הפטרון של כמה ארצות: אנגליה, אתיופיה, גאורגיה, מונטנגרו, ליטא וקטלוניה וכן של כמה ערים, ובהן מוסקבה, גנואה ובמברג.
החל מן המאה ה-12 נפוצו אגדות, על-בסיס המסופר בחזון יוחנן (פרק י"ב, 7-9) בברית החדשה, שם מתוארת מלחמתו של שר המלאכים מיכאל בתנין. גאורגיוס על-פי האגדה הציל נערה מידי דרקון אכזר והרג את הדרקון.
אין מקורות היסטוריים מהימנים המספרים את סיפור חייו של גאורגיוס הקדוש. על פי המסורת והאגדות עליו הוא נולד למשפחה נוצרית בסוף המאה השלישית. אביו היה מקפדוקיה ושירת כקצין צבא. אמו הייתה מלוד ולאחר שאביו נהרג במלחמה חזרה אמו לעיר מולדתה עם בנה, שחינכה בעצמה. גאורגיוס המשיך את דרכי אביו, הצטרף לצבא ועלה בסולם הדרגות. בסוף שנות העשרים לחייו הוא כבר נשא דרגת קצונה והוצב בניקומדיה כחבר במשמר האישי של הקיסר דיוקלטיאנוס.
לפי סיפורי הקדושים, בשנת 302 פרסם דיוקלטיאנוס צווים המורים לאסור כל חייל נוצרי בצבא ומחייבים כל חייל אחר להשתתף בפולחן הקיסר ולהקריב קורבן לאלים הרומיים. גאורגיוס הקדוש צווה ליטול חלק בדיכוי הנוצרים אך במקום זאת התוודה כי הוא נוצרי וביקר את החלטת הקיסר. דיוקלטיאנוס ניסה להמיר את דתו של גאורגיוס והציע לו כסף ואדמה כדי שישתתף בפולחן הרומי. גאורגיוס סירב והקיסר ציווה על המתתו בעינויים כבוגד. לאחר עינויים קשים נערף ראשו של גאורגיוס על חומת ניקומדיה ב-23 באפריל 303. הקיסרית אלכסנדרה וכוהן הדת אתנסיוס שצפו בסבלו, השתכנעו ממסירות הנפש שלו והתנצרו גם הם, למרות שידעו כי יוצאו להורג. גופתו של גאורגיוס הובאה ללוד, עיר מולדת משפחתו, ושם הוא נקבר כקדוש מעונה
מקור והפניות

*****

****

בתקופת הקיסר קונסטנטינוס הראשון (306-337) נבנתה באתר כנסייה שלא הוקדשה עדיין לגאורגיוס הקדוש, שכן המסורת הקושרת אותו אל העיר התפתחה רק במאה ה-5 או ה-6. על פי ההיסטוריון אוסביוס מקיסריה, שם הקדוש לו הוקדשה הכנסייה לא פורסם בתחילה מחשש לרדיפות. בהיות גאורגיוס למגן הדת הנכונה, סימלה הכנסייה המוקדשת לו את ניצחון הנצרות על אויביה, ולכן הפכה ליעד לכל מי שביקש לפגוע בנצרות ובנוצרים. הכנסייה נהרסה בשנת 614 בידי הסאסאנים. היא הוקמה שנית ונהרסה בשנת 1010 בפקודתו של השליט הפאטמי אל-חאכם. הצלבנים שייסדו בלוד את הבישופות הלטינית הראשונה בארץ ישראל הקימו את הכנסייה השלישית במקום באמצע המאה ה-12 וזו בוצרה. ב-25 בנובמבר 1177 צרו כוחותיו של סלאח א דין על לוד והצלבנים גברו עליהם והניסו אותם; אולם ב-24 בספטמבר 1191, במהלך מסע הצלב השלישי, הצליח צלאח א-דין להרוס את הכנסייה. בתקופת הממלכה הצלבנית השנייה, נבנתה הכנסייה שוב, אך עם הכיבוש הממלוכי של לוד בשנת 1260 החריב אותה בייברס, והותיר חלק קטן ממנה בהריסותיה, ככל הנראה כדי לבזותה ברבים. בשטח הכנסייה שהרס ציווה בייברס להקים מסגד, ובהקמתו עשו הממלוכים שימוש באבני הגזית, בעמודי הגרניט והשיש ובכותרות הכנסייה ההרוסה. בשטח המסגד שוכנים שרידים של הכנסייה הביזנטית, ובהם גם עמוד ועליו כתובת ביוונית.
במחצית השנייה של המאה ה-19, כאשר העות'מאנים החלו מעבירים שטחים בארץ ישראל לידי מעצמות אירופה, השטח שלא נכלל במסגד הועבר לממשלת יוון, וזו העבירה אותו לפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית אשר קוממה את הכנסייה ב-1872 בעזרת משפחות מונייר וחבש בנות העיר. לצד הכנסייה הוקם גם מנזר.
מקור 

הכנסייה בראשית המאה ה-20', מקור

מאחר שבחלק משטחה של הכנסייה הצלבנית שכן המסגד, שוקמו רק הספינה המרכזית ומעבר האורך הצפוני, ושני האפסיסים שבקצותיהם. בשל מגבלות המקום נוצר בית רוחב, שבו רק שני מעברים: המעברים המרכזי והצפוני של הכנסייה ההיסטורית. רק שני האפסיסים, חלק מהקיר הצפוני ושני העמודים נותרו מהמבנים הקדומים, וכתוצאה מכך חלק מהקירות המודרניים מודבקים אל הקירות המקוריים, ורק על אלה המקוריים נראית פטינה.

 

מעל הכניסה אל הכנסייה קבוע תבליט אבן המתאר את הקדוש קוטל את הדרקון, ועל דלת הכניסה מופיעה המילה היוונית "NIKA" (ניצחון) בשל כך שהכנסייה מסמלת את ניצחון הנצרות. איקונוסטאזיס מפואר חוצץ בין אולם התפילה לאזור המקודש ובו נראים, בין היתר, דמויותיהם של גאורגיוס הקדוש קוטל את הדרקון, מרים, אם ישו אוחזת בישו הילד, ישו המורה, יוחנן המטביל ואיקונין המתאר את הקמת הכנסייה.

במרכז האולם תלויה נברשת זהב גדולה שנתרמה על ידי קהילה יוונית, והיא זהה לזו הנמצאת בכנסיית הקבר. שני גרמי מדרגות במעבר המרכזי מוליכים אל הקריפטה שבה שוכנת מצבת שיש מהמאה ה-19. לפי המסורת קבור ראשו של הקדוש מתחת למצבה, ועליה תבליט של הקדוש במרכזו של אגן שמן לצד הכיתוב ביוונית "ὁ Ἅγιος Γεώργιος ὁ τροπαιο φόρος". ("גאורגיוס הקדוש, מגדלור מאיר").
מקור 

*****

ביקור צליינים נוצרים אורתודוקסים (בעיקר רומנים) בכנסייה

****

****

****

****

*****

****

האורחים מגיאורגיה

****

חזית מסגד אל עומרי

מסגד אל-עומרי או המסגד הגדול (الجامع الكبير) משמש כמסגד יום השישי. המסגד נבנה על ידי בייברס על שטחה המערבי של כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון ההיסטורית, הגובלת בו כיום בצידו הצפון-מזרחי. המסגד נחנך באמצע שנת 1269.

פנים המסגד

החלק הנוצרי הסמוך לכנסייה

****

****

******

המסגד דהמש בכיכר שהיום נקרא ככר פלמח ופרסומו באירועי הקרבות כיבוש לוד במבצע דני

במהלך שנות השלושים ועד 1938 (כן, גם במהלך מאורעות המרד הערבי הגדול) פעלה בלוד בככר הסמוכה למסגד דהמשה (כיום ככר פלמ"ח) מרפאת שנים גדולה שנוהלה בשותפות של רופא ערבי מקומי ורופא יהודי- ד"ר מיכאל וולפה, יוצא גרמניה. הקליניקה שירתה קהל פציינטים נרחב שהגיע מהמרחב רמלה-לוד- בן שמן ובכלל מרחבי הארץ. ד"ר וולפה דיבר  ערבית רהוטה והיה אהוב על מטופליו. מקום מגוריו באותה עת היה בכפר הנוער בן שמן אליו הוזמן ע"י מנהלו המיתולוגי ד"ר להמן. גם שם ניהל קליניקה לתלמידים ולעובדים בבן שמן במקביל למרפאה בלוד.  משגילו הבריטים את הסליק המרכזי של הכפר שהוטמן בסמוך לביתה של משפ' וולפה הבין זה שההגנה תתנכל לו והותיר מאחור את משפחתו ונמלט לחיפה. כעבור זמן מה עבר עם משפחתו לתל אביב .  בליל קיץ חמים, באוגוסט 1941 יצא עם אשתו לחגוג את יום נישואיהם. בביתם שברח' ז'בוטינסקי הותירו שני ילדים צעירים. מששבו מהבילוי לקראת חצות הלילה עלתה לפתע מכונית משטרה בריטית על המדרכה בצמת הרחובות ז'בוטינסקי-סוקולוב  והעיפה את דר' וולפה למרחק. הוא פונה לבית החולים ושם נפטר מפצעיו. ילדיו לכשבגרו חקרו את נסיבות מותו והורשו לעיין בתיק החקירה הבריטי שנמצא בארכיון ההגנה.  הסתבר שהרופאים בביה"ח איתרו פצע חודר בראשו של ד"ר וולפה, תוצאה של ירי לעברו. מסקנת החקירה הבריטית הייתה שמותו נגרם עקב טעות מצערת. נכדו, פרופ' מיכאל וולפה, מציין שלאור שיחה עם יוצאי הגנה מת"א ,יהודים יוצאי גרמניה שחלקם מחבריו של ד"ר וולפה הסב, המשפחה משוכנעת שנוטרים יהודיים ,אנשי הגנה, ירו בסבו. מטרתם הייתה להרתיעו אך בשוגג ירו בו למוות. מדוע עשו זאת? פרופ' וולפה מספר כי סבו- רופא השיניים- היה בנעוריו פעיל ציוני. אלא משעלה לא"י שינה טעמו והפך לתומך ברעיונה של ברית שלום –תמיכה בהקמת מדינת כל אזרחיה ,מדינה דו-לאומית. תמך גם במיזרוח של אופיה ותרבותה של המדינה שתקום. דעותיו אלו הכעיסו מאד את חברי ההגנה שהכירו אותו עד כדי הוקעתו כבוגד. מכאן נגררו למעשים שלא יעשו. ד"ר וולפה נטמן בבית העלמין בנחלת יצחק בת"א והוא בן 37 בלבד. אלמנתו נותרה ללא מטה לחמה ואיתה שני ילדיהם הצעירים.
המידע באדיבות ראובן שדה

*****

*****

כיבוש לוד במבצע דני,
בקרבות "עשרת הימים"
מלחמת העצמאות,
קייץ 1948

ב־1947 הוחלט בתוכנית החלוקה של האו"ם שלוד תסופח למדינה הערבית, יחד עם נמל התעופה הבינלאומי וצומת הרכבות הראשי הסמוכים לה, כיוון שבתקופה ההיא לא היו יישובים יהודיים בסביבת לוד, פרט לכפר הנוער בן שמן. בנוסף, הכללת נמל התעופה וצומת הרכבות בשטח המדינה הערבית בא כפיצוי על סיפוח נמל חיפה למדינה העברית, והפיכת יפו על נמלה למובלעת.
בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות הייתה לוד מרוחקת ומנותקת ממוקדי העימות (ניתן להשוות זאת למעורבותה של רמלה שכנתה). נראה שהפיקוד המקומי של העיר ביקש לבודד ככל הניתן את העיר מלחימה. לדוגמה, הודעה של מפקד אזור לוד ממרץ 1948 אסרה פתיחה באש על שיירות (לבן שמן הנצורה בעיקר) ללא רשות, וכן על פגיעה במסילות הברזל. עם פרוץ קרבות, שימש אזור לוד כשטח התארגנות ובסיס יציאה ליחידות בפיקודו של חסן סלאמה. סלאמה קיבל מינוי מצבא ההצלה על אזור שפלת לוד. לעומתו, המפקד הצבאי של לוד, שחאדה חסונה, היה לוחמני הרבה פחות, וביקש לשמור על יחסי שכנות טובים עם יהודי בן שמן.

******

מבצע דני – עם תחילת ההפוגה הראשונה הייתה ירושלים עדיין מנותקת במידה מסוימת מהשפלה והאספקה אליה עברה בדרך בורמה. במרכז הארץ חנו כוחות הלגיון בלוד ורמלה והיוו איום על אזור תל אביב. מטרות מבצע דני ,שהיה מתקפה רב-חטיבתית ראשונה של צה"ל נגד צבאות ערב הסדירים, היו: הרחקת האיום על תל אביב מצד כוחות הלגיון באזור לוד – רמלה; הרחבת הפרוזדור לירושלים על ידי פתיחת דרך נוספת; פתיחת הדרך לירושלים על ידי כיבוש לטרון; מניעת לחץ הלגיון בירושלים על ידי העסקתו בחזית המרכז; נטילת היוזמה ההתקפית של הלגיון בגזרה זו.
לפי התכנית המקורית היו כוחות צה"ל אמורים לכבוש תחילה את לוד ורמלה ולאחר מכן את לטרון ורמאללה. לכן נקרא המבצע בראשיתו מבצע לרל"ר. את לוד ורמלה תוכנן לכבוש על ידי תנועה מצפון ומדרום, כיתורן ופריצה אליהן ממזרח. לקראת מבצע זה שהיה הגדול ביותר עד אז רוכזו כוחות בסדר גודל של כארבע חטיבות תחת מפקדה מבצעית אחת בפיקודו של יגאל אלון. מפקדת המבצע הייתה בכפר יאזור. הכוחות שרוכזו היו חטיבת הראל בפיקודו של יוסף טבנקין, חטיבת יפתח בפיקודו של מולה כהן, חטיבה 8 (המשוריינת) בפיקודו של יצחק שדה, שכללה בין היתר גדוד טנקים 82 ו"גדוד קומנדו" 89 בפיקודו של משה דיין, חטיבת אלכסנדרוני וחטיבת קרייתי.

המערכה על לוד במבצע דני

אור ל-10 ביולי 1948 נכבש שדה התעופה בלוד על ידי גדוד השריון 82 ופלוגה מחטיבת קרייתי. כן נכבשו על ידי גדוד 33 של אלכסנדרוני וגדוד ה"קומנדו" 89 הכפרים וילהלמה, רנתיה, קולה וטירה. גדוד 82 המשיך וכבש את דיר טריף אך נאלץ לעמוד בהתקפות קשות של הלגיון, דבר שעיכב את התקדמות הזרוע הצפונית לעבר בן שמן. כוחות חטיבת יפתח שהיוו את הזרוע הדרומית כבשו את עינאבה, ג'מזו ודאניאל הגיעו ב-10 ביולי 1948 לבן שמן וחיכו שם לזרוע הצפונית. ב-11 ביולי 1948 ניסו שתי פלוגות גדוד הפלמ"ח השלישי, מחטיבת "יפתח", לפרוץ ללוד ממזרח אך נבלמו בכרמי הזיתים בגבולות העיר. בזרוע הצפונית הצליח גדוד הפשיטה 89 להגיע לבן שמן ב-11 ביולי 1948 בשעה 16.00, לאחר קרבות קשים עם הלגיון בבודרוס ובדיר טריף.
משה דיין שהיה מפקדו של גדוד הפשיטה 89 של חטיבה 8 (גדוד הקומנדו) החליט לבצע פריצה מהירה ללוד ובמכת אש להמם את כוחות הלגיון בלוד ורמלה ולאפשר את כיבושן על ידי יחידות יפתח. הכוח הפורץ נע כשבראשו משוריין שלל של הלגיון שבראשו צריח ותותח, שכונה הנמר הנוראי ואחריו ג'יפים וזחל"מים. במכת אש מכל הכלים פרץ הכוח את קו העמדות בלוד וחדר לעיר. המשוריין נשאר במרכז העיר תוך כשהוא יורה לכל הצדדים ובעיקר על מבנה מצודת הטיגרט (היום, נמצא בו מטה מג"ב ובעבר בית הדין הצבאי). שאר הכוח פנה דרומה ונכנס לרמלה משם נסוג בחיפוי "הנמר הנוראי". כל הפשיטה נמשכה 47 דקות. אבדות הגדוד היו 9 הרוגים ו-17 פצועים. הפשיטה הממה את הלוחמים הערבים וכוחות יפתח הצליחו להשתלט בלילה על העיר.

*******

ב-11 ביולי 1948, מיד לאחר הפשיטה של גדוד 89 הצליחו כוחות הגדוד השלישי של חטיבת יפתח להשתלט על לוד פרט לבניין המשטרה. המצב היה מתוח מאד כי שלוש פלוגות הרובאים נבלעו בעיר הגדולה שעדיין היו בה לוחמים ערבים חמושים ולמעשה היו לשבויים בין שבוייהם. בעיר הוכרז עוצר. לפנות ערב הגיעו אלפי אנשים למסגד כדי להצהיר על כניעה, על פי ההוראות של צה"ל. הטיפול בהם הוטל על שמריהו גוטמן, מוכתר נען, שקשר קשרי ידידות עם ערבים. בשל הצפיפות והמצוקה שנוצרו בערב במסגד, נשלחה האוכלוסייה הלא-לוחמת לבתים ובמסגד הושארו רק הגברים הצעירים, בזמן שבעיר עדיין נמשכה הלוחמה וכוח הלגיון שישב במשטרה סירב לבקשת פרנסי העיר להיכנע.
ב-12 ביולי 1948 בשעה 11:30 פרצו שלושה משוריינים של הלגיון, והחלו יורים לעבר הכוח הישראלי. מהאש נהרגו שני חיילי יפתח ו-12 נפצעו. ההיתקלות ארכה 30 דקות ולאחר מכן הסתלקו המשוריינים. תושבי העיר, שהיו בטוחים כי הגיע הכוח הירדני שנשלח כתגבורת, החלו צולפים בישראלים מחלונות הבתים ומהגגות, ואף פרצו לרחובות ונשקם בידם למרות העוצר. אז, ניתנה פקודה לירות בכל מי שייראה ברחובות. חיילי הגדוד השלישי נכנסו ללחץ, והחלו משיבים אש לעבר היורים והרגו רבים מהם. במהירה התפשטה השמועה כי הישראלים ביצעו טבח באזרחים שמצאו מקלט במסגד דהמש. לאחר דיכוי ההתקוממות, העיר עדיין לא ממש נכנעה. למרות דרישות שהושמעו באמצעות כרוז בכל חלקי העיר, לא מסרו התושבים את נשקם, ורוחם נפלה רק כאשר התברר שהמשטרה נפלה לידי כוחות צה"ל בבוקר ה-13 ביולי, לאחר שמגיניה נטשו אותה במשך הלילה.

*****

הטבח שהיה או לא היה בעיר – לפי דו"ח גדוד 89 נהרגו באותו יום 2500 ערבים בלוד הטענה שזו הייתה הגזמה. כיבוש העיר לוד הפך ברבות השנים בסיס לעלילת טבח וגירוש, כחלק מהמיתולוגיה של ה”נכבה”. ההתקוממות דוכאה אבל לא הוכח שהיה כאן טבח יזום. הלוחמים ההמומים מפחד השריון של הלגיון העלול לחזור לעיר פעלו לפי הפקודות החמורות. לגבי אמיתות השמועה על הטבח  דעות חוקרי מלחמת העצמאות בכלל והמערכה על לוד בפרט חלוקות. דעה אחת היא כי כוחות צה"ל ירו לעבר שבויים בחצר מסגד. ממחקר אחר עולה כי לשמועה לא היה כל בסיס. דעה נוספת מייחסת את ההרג לתגובת החיילים הישראלים לירי עליהם, ולא לטבח יזום. דיעה נוספת היא כי זאת הדעה הראשונה, לעיל, הסתמכה על מחקר קודם שלא הבדיל בין שני מסגדים שונים בעיר. האמת היא כי ירי בוצע רק לעבר המסגד שממנו נורו יריות ורימונים אל עבר כוחות צה"ל. במחקר על הקרב על לוד שפורסם בשנת 2000 נטען כי אכן היה טבח בלוד והוא נבע מהווי של ביזה בין הלוחמים, הרג חפים מפשע ולעתים כתוצר של פעולות תגמול או רגשי נקמה. בנוסף הראה המחקר כי הייתה תמימות דעים בין רבין, אלון, דיין וגוטמן באשר לכורח לגרש את תושבי לוד.

ב-19 בנובמבר 1948 נתן אלתרמן פרסם ב"טור השבועי" בעיתון "דבר" את השיר "על זאת" ורבים ייחסו אותו לטבח שכביכול נעשה בכיבוש לוד. וזה הבית הראשון

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה.
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ… נַעַר־כְּפִיר!
וּבַרְחוֹב הַמֻּדְבָּר אִישׁ זָקֵן ואִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.

השיר זיעזע את דוד בן־גוריון, והוא כתב לאלתרמן: אלתרמן היקר — יישר כוחך — על התוקף המוסרי ועוז הביטוי של טורך האחרון ב"דבר". עוד חי בלבבי טור אחר שכתבת בעניין זה, אולם הפעם היית פה — פה טהור ונאמן — למצפון האנושי, שאם לא יפעל ויפעם בלבנו בימים כאלה — הרי לא נהיה ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו עד כה. הוא הקריא את השיר במליאת הכנסת. מקור והפניות אודות על זאת
מנחם פינקשלטין, במחקר מפורט שפורסם בשנת 2009 טוען שאין לייחס את השיר למערכה על כיבוש לוד. לטעמו, אלתרמן לא גילה בטורו מהו האירוע ששירו נסב עליו. תיאור חציית העיר הכבושה על גבי ג'יפ והירי באזרחים היו כנראה ביסוד הסברה כי כוונת המשורר הייתה ביולי 1948. אולם, שיר זה נכתב כארבעה חודשים לאחר מכן. טענתו כי נראה שהטור "על זאת" חובר זמן קצר לאחר אירוע אחר לחלוטין. זהו אירוע בסוף אוקטובר 1948 שהתרחש בכיבוש הכפר כפר דווימא. אלתרמן בטור השביעי הגיב על אירועים בתוך ימים. זו שירה עיתונאית. כיבוש דבריו על הטבח בלוד משך ארבעה חודשים לא סביר. להרחבה ראו בפרק השישי של פינקלשטיין
זאת ועוד יש שמייחסים לאלתרמן דעה שלילית על יוצאי לחי שפגש בחט' 8 בקרב על עירק אל מנשיה ותל עירני. ולכן רתח כששמע את פועלם בכיבוש הכפר דווימה. שם באמת נסע כלי צהל לאורך הרחוב ו"תפר" את הבתים מצדדיו. כך גם כתב בשירו לעייל. בלוד לוחמי חט'  8 ומשה דיין בראשם שטפו העיר ונעלמו לאחר כיבושם. לוחמי חטיבת יפתח הם שהחזיקו בעיר ונגררו בעל כורחם מחשש לחייהם לתקרית הירי שבוודאי לא הייתה טבח מקרי או מכוון.

******

גירוש התושבים מהעיר או עזיבתם אותה– החשש מפני מתקפה קרובה של הלגיון העלה לדיון את אפשרות סילוק התושבים, כדי לבטל את הסיכוי של חבירת כוח הלגיון אליהם, ובכך להקטין את האפשרות למתקפה כזו. ערב המבצע, הוציא המטכ"ל הוראות ברורות האוסרות פינוי ערבים, מלבד במקרים מיוחדים ובאישור שר הביטחון. בראשית הקרבות, הפיץ מטה "דני" כרוז שקרא לתושבי רמלה ולוד להיכנע, והבטיח שמי שייכנע – לא ייפגע. ב-12 ביולי שמע שר המיעוטים בכור-שלום שטרית ממפקד קרייתי ג'יימס בן-גל כי הצבא חושב לנהוג בתושבי לוד "בדרך אשר הוא עומד לנהוג כלפי תושבי רמלה", כלומר (על פי פקודת יגאל אלון), לקחת בשבי את כל הגברים בגיל גיוס ואילו את שאר התושבים "להוליך היום מעבר לקווי הגבולות ולעוזבם לנפשם". שטרית מיהר לדווח על כך למשה שרת, וזה פנה בעניין לבן-גוריון.
באותו ערב התקיימה פגישה במטה "דני" ביאזור, שכללה את בן-גוריון, בכירי המטכ"ל ומפקדי המבצע. בפגישה זו הציג יגאל אלון את הבעיה שיוצרת האוכלוסייה העוינת שתישאר מאחורי הקווים עם התקדמות הצבא. אלון ביקש אישור לפנות את התושבים ונימק זאת בשיקול טקטי: הפניית התושבים המפונים לעבר בית נבאלא וציר בית חורון תיאלץ את הלגיון לטפל בפליטים, דבר שיכביד עליו וירתק אותו למקומו. אלון ביקש לקבל הנחייה בנידון, אולם לא קיבל תגובה מבן-גוריון. יצחק רבין העיד כי בצאתם מהישיבה, ראה את בן-גוריון עושה תנועת סילוק, האומרת לסלק אותם. מולה כהן ציטט את אלון לגבי שאלת קיומה של הוראה כזאת מראש הממשלה: "בן-גוריון לא יכול כראש מדינה לתת את הפקודה. אני עושה מה שמצביא צריך לעשות בזמן קרב".
בהמשך הערב התקיימה שיחה בנושא בין בן-גוריון לשרת, ובה הוסכם על המדיניות הבאה לגבי לוד ורמלה: . "יש להכריז ברבים בשתי הערים שכל מי שחפצו לצאתן – הרשות נתונה בידו"; "יש להזהיר כי כל הנשאר יישאר על אחריותו מבחינת ההזנה ואין שלטונות ישראל מתחייבים לספק לו מזון"; "אין בשום פנים להכריח נשים, ילדים, ישישים וחולים לצאת"; "אין לפגוע במנזרים ובבתי כנסיות אלא אם יש צורך צבאי מכריע"; "יש להקפיד בכל חומר הדין שהחיפושים לא יהיו מלווים מעשי חבלה והרס"; "יש למנוע בכל האמצעים מעשי שוד". ההנחיות הללו נשלחו לאלון באותו ערב, בגרסה מתוקנת של אג"ם, בה נאמר: "להזהיר שאיננו אחראים להגנת הנשארים".
שמריהו גוטמן סיפר שהתושבים היו מפוחדים וחששו מטבח שייערך בעצורים במסגדים, במקרה שיחודשו הקרבות בעיר, ומשום כך, כאשר הוא הודיע לנכבדים שכל התושבים, כולל הגברים העצורים, רשאים להתפנות מהעיר, התקבלו דבריו בהקלה רבה. יגאל אלון סיפר: "באו אלי הזקנים ואמרו: תנו את הצעירים ונעזוב… כשראיתי שמעצר הצעירים מעכב את הפינוי, ויתרתי על הצעירים ובלבד שיצאו". בעיר נותרו רק כמה מאות תושבים, רובם נוצרים, שבחרו להישאר. המפונים הורשו לקחת את כל רכושם הנייד, מלבד רכב ממונע. הם פנו צפונה, בשיירות של בתי אב, לכיוון ברפיליה, שם עדיין נמצא הלגיון. מפוני לוד הלכו ברגל לקווי הלגיון, מרחק 15 קילומטרים, ביום קיץ חם. לאורך מסלול הליכתם השליכו מיטלטלים כדי להקל על תנועתם. באותו יום חתמו נכבדי רמלה על הסכם כניעה. מטה מבצע דני גייס 500 משאיות שהובילו את התושבים עד אל קובאב ומשם עשו דרכם ברגל לקווי הלגיון בלטרון. תוך יומיים פונו 30,000 – 45,000 תושבים.

מרחב העיר לוד כחלק מהמרחב שנוסף לשטח מדינת ישראל במבצע דני בקרבות עשרת הימים

על המערכה על לוד מקור והפניות1, מקור והפניות2, כיבוש לוד ועלילות הטבח, בחזרה אל לוד ורמלה, זוכרות את אלליד (לוד)נלחמים על הזיכרוןכיבוש לוד והשפעתו על צה"ל
להרחבה ראו גם אלון קדיש, אברהם סלע וארנון גולן. כיבוש לוד: יולי 1948 , תל-אביב. הארכיון לתולדות ה'הגנה', תש"ס

******

מזכרת משלושת אנשי לוד בזמן אתנחתא בפלפל סוזן הידוע הסמוך לכיכר יפתח

*****

 

******

תחנת הרכבת העות'מנית

****

השימוש הנוכחי

*****

****

תחנת לוד המערך מסילות הברזל בסוף התקופה העות'מנית

מבט ממתחם התחנה אל הבניין הנוכחי של העירייה

****

******

גשר לוד
נקרא גם
גשר ג'ינדס
בצפון העיר

*****

****

גשר לוד (נקרא גם גשר בייברס) הוא גשר עתיק, השוכן ביציאה הצפונית מהעיר לוד, בין כביש 40 למסילת הרכבת המובילה אל העיר מצפון. הגשר נקרא על-שמו של בייברס שהיה הסולטאן הממלוכי של מצרים וסוריה בין השנים 1260–1277, ואשר שבר את שלטון ממלכת ירושלים הצלבנית בארץ ישראל. הגשר הוקם בשנת 1273 על דרך הדואר הממלוכית הראשית, שעברה בנתיב דרך הים ממצרים (מרכז השלטון הממלוכי) לסוריה. באמצעות דרך זו הם קיימו רשת יעילה ביותר לקשר פנים מהיר בין חלקי האימפריה. במקום זה עברה גם הדרך ללוד ורמלה – ערים חשובות בתקופה ההיא.
אורך הגשר הוא 30 מ', ויש לו חיזוקים משני צדדיו – מכאן עמידותו. הגשר בנוי על קמרונות גדולים, מחודדים, המפצלים את זרם המים של נחל אילון, אשר בחורף עלול להיות חזק במיוחד. נחל איילון (בשמו הערבי "ואדי מוצררה") הוא אחד היובלים החשובים של הירקון. ייתכן כי אבני הגשר נלקחו מכנסיית סנט ג'ורג' שבלוד, על כך מעיד הדמיון בין תווי הסתתים שעל אבני הגשר – ואבני הכנסייה. את שני עברי קשתות הגשר מעטרים שני זוגות של בעלי חיים: אריות (שדומים מאוד לאריות המופיעים בשער האריות בירושלים) וחולדות או עכברים, כשביניהם כתובת בערבית. הכתובת נמצאת בתוך טאבולה אנסטה -טבלת אוזניים המשמשת כמסגרת מרובעת מסביב לכתובת או לעיטור (באבן, פסיפס וכיוצא בזה). משני צדיה – משולשים דמויי אוזניים.
בכתובת כתוב: בשם אללה הרחמן והרחום. ותפילתו על אדוננו מוחמד ועל חבריו כולם. צוה בבנין הגשר המבורך הזה, אדוננו הסולטאן האדיר המלך א-דאהר רוּכּן א-דין בּיבּרס בן עבּדאללה. בימי בנו אדוננו הסולטאן המלך א-סעיד נאצר א-דין, ברכת-ח'אן, יאדיר אללה ניצחונותיהם ויכפר להם. וזה (הגשר נבנה) בהשגחת העבד המסכן (הרוצה) לרחמי אללה, עלא-דין עלי א-סואק, יכפר אללה לו ולילדיו. בחודש ראמדאן שנת אחת ושבעים ושש מאות.

****

שמו הנוסף של הגשר הוא גשר ג'ינדאס על שם כפר ערבי בשם זה ששכן לפנים במקומו של היישוב הנוכחי גינתון והלאה לעבר מתחם התעשייה האווירית.. יש חוקרים הטוענים כי הוא הוקם כבר בתקופה הצלבנית (כעדות לכך מציינים את הצלבים בצדו של הגשר), וכן שבייברס "זייף" את הכתובת וניכס לעצמו גשר שלא הוא בנה, ואולם – רוב החוקרים שוללים טענה זו.
יש המזהים את מקום הגשר עם "מעבר לוד", (בארמית: מעברתא דלוד), המוזכר בתלמוד הירושלמי כמקום בו שרף אפוסטומוס את התורה. המשנה, במסכת תענית, מונה את האירוע כאחד מחמש הסיבות לקביעת צום שבעה עשר בתמוז. התלמוד הירושלמי שואל: "איכן שרפה? רבי אחא אמר: במעברתא דלוד, ורבנן אמרי: ב"מעברתא דטרלוסה". (מסכת תענית פרק ד', הלכה ה').
מקור והפניות

מחזיקים את הצלם

 

******

סוף דבר,
בסיור רחב זה
למדנו והרחבנו דעת.
יכולנו להתרשם מהמקום
בו השתרעה העיר לוד
בזמן שהייתה עיר ערבית
וממה שנותר בה עד ימינו
חלק זה ראוי שההתחדשות העירונית
בו תהייה רבה ועצומה
על מנת להחזיר את העיר לימי תפארתה

*****
תודה מקרב לב,
לאלי אבוטבול
שהוביל אותנו בעיר
והסביר לנו בפירוט רב 
ליאיר פז, ש"גייס" את אלי,
סיפר לנו על מקומות ילדותו ונערותו
וסייע בנדיבות בהעברת מידע לתיעוד הסיור
לראובן  שדה שהוסיף מידע לתיעוד
וסיפר מזכרונותיו על שהותו כילד ונער בעיר

*****
השלב הבא המתבקש
להמשך הכרת העיר
הוא דיווש באופניים
בכל חלקיה ושכונותיה.