לטיול זה יצאנו ביום שני (28/8/2018). היוזמה הייתה משותפת שלי עם עידן הלל מפעיל מרכז עידן אופן שברבדים.

 

הכוונה הייתה להמשיך וללמוד על אזור מרחב שורק וגדרה בין רבדים לרכס מע'ר.

 

בשעת בוקר מוקדמת הגענו למתחם עידן אופן בקיבוץ רבדים. התארגנו בזריזות ויצאנו לדרך שישה: המוביל עידן הלל (רבדים), איל גזית (משמר הנגב), לייזר קוברסקי וערן קרבר (שובל), רז גורן (כפר יונה) ואני (מבשרת ציון)

******

מסלול

 

קטעי המסלול דומים או חופפים לקטעי שלושה טיולים קודמים שבוצעו באזור ושתועדו והם אלה
* מגדרה לישובי גדרות, רכס מרר וגבעת ברנר הלאה לרחובות ונען וחזרה – מאי 2017
* לאורך ובסביבת הנחלים שורק וגמליאל, בין רבדים לבין פלמחים – יולי 2016
* בין גדרה ליבנה בין הנחלים שורק, גמליאל ועקרון – ספטמבר 2015

 

האזור, מישור חוף יהודה
שמהווה חלק ממישור החוף הדרומי

מישור חוף יהודה הוא חלק ממישור החוף הדרומי  (הכולל גם מישור חוף פלשת מישור חוף הנגב) אורכו כ – 70 ק"מ ורוחבו נע בין 15 ק"מ בצפון ל – 30 ק"מ בדרום. הוא משתרע בין חוף הים במערב ובין גבעות השפלה הנמוכה במזרח.
התיחום הצפוני של מישור חוף יהודה, כלומר של מישור החוף הדרומי, שנוי במחלוקת וישנן שתי גרסאות לקביעתו. לפי האחת, נחל הירקון מהווה את קצה התיחום הצפוני ולפי השנייה נחל איילון הוא קצהו הצפוני. לכן לפי גרסה זו המרחב של מטרופולין תל אביב המשתרע בין הירקון ובין נחל איילון נקרא מישור החוף המרכזי וגם מישור חוף דן.
תיחומו הדרומי של מישור יהודה הוא ערוץ נחל לכיש היוצא לים בין העיר אשדוד ובין הנמל. יש המרחיבים את חומו וכוללים בתוכו את מישור חוף פלשת ולפיכך נחל שקמה הוא קצה תיחומו הדרומי וממנו והלאה משתרע מישור חוף הנגב.
חוף הים במישור חוף יהודה חולי ואין בו את המתלול והמצוק שמצוי בשרון. פני השטח במישור החוף הדרומי הם גבנוניים, הדבר בולט בעיקר ברכסי הכורכר החוצים את האזור לאורכו. בדרך כלל גובהם לא עולה על 70-80 מטר, חוץ מאזור קריית גת, שבו יש התרוממות עד לגובה של למעלה מ-100 מטרים. באזור מישור החוף הדרומי, ניתן להבחין בארבע רצועות המשתרעות ממערב למזרח: רצועת החולות, רצועת רכסי הכורכר, רצועת גבעות חמרה, רצועת קרקעות הסחף

המסלול

סיפור הדרך,
המקומות והמראות

קטע ראשון במרחב רבדים

התחלה בקיבוץ רבדים

קיבוץ רבדים היה שייך לתנועת הקיבוץ הארצי מייסוד השומר הצעיר ונמצא בתחום המועצה האזורית יואב. אוכלוסייתו מונה 620 נפש ומתוכם 320 חברים.
קיבוץ רבדים הוקם לראשונה בפברואר 1947 בגוש עציון על קרקעות שנרכשו על ידי קק"ל מתושבי הכפר נחלין. המתיישבים הראשונים היו חברי גרעין "צבר" של השומר הצעיר. מאז תחילת מלחמת העצמאות ב-29 בנובמבר 1947 גוש עציון היה נתון במצור ע"י הלגיון הירדני ובעת זו תגברה את הקיבוץ קבוצת נערים שהגיעה מהכשרה בקיבוץ מענית שבין חבריה נמנו עולים מבולגריה וניצולי שואה מפליטי המחנות בפולין.  ב-14 במאי 1948 נפל גוש עציון בידי הלגיון הירדני וחברי הקיבוץ הוחזקו בשבי בעבר הירדן המזרחי עד 24 בפברואר 1949.
חברות הקיבוץ שחזרו ארצה מיד אחרי נפילת הגוש החלו מיד בהכנות להקמת הקיבוץ בשנית. אחרי שהות קצרה בכפר מנחם הצטרפה אליהן קבוצה של חניכי תנועת השומר הצעיר יוצאי חטיבת הראל – פלמ"ח וב-28 בנובמבר 1948 עלו חברי רבדים שלא היו בשבי על הקרקע והתמקמו באתר הנטוש של בית חוות שנלר הגרמנית בסמוך לשרידיו של הכפר הערבי הנטוש אל-חימה כ-2.5 ק"מ. חווה זו הייתה פעילה ככל הנראה עד מלחמת העולם השנייה והיוותה חלק מבית היתומים הסוריים שהקים בידי יוהאן לודוויג שנלר בירושלים בשנת 1860. מספר חודשים מאוחר יותר הצטרפו אליהם חבריהם מהשבי.
עם הקמתו מחדש, ידע הקיבוץ ימים קשים ועזיבות רבות של חברים שמעמסת הלחימה השבי וההקמה מחדש הייתה קשה להם מידי. בשנת 1951 הגיע לקיבוץ גרעין עולים מפולין ניצולי שואה שתרם לייצוב וחיזוק הקיבוץ מחדש. בשנת 1953 הצטרף גרעין בוגרי השומר הצעיר מארגנטינה "קיבוץ ד". המיזוג בין המייסדים ילידי הארץ לבין העולים החדשים היה טעון מתחים שהכבידו על קליטת העולים. למרות הקשיים התלכד גרעין פעיל של חברים שקידמו את הקיבוץ. מאז שנות ה-60' הקיבוץ קלט גרעינים מהארץ ומחו"ל וכן  משפחות ובודדים ובמקביל במשך הזמן רבים גם עזבו אותו. בשנת 1994 עם השתלבות דור הבנים בניהול המשק נכנס הקיבוץ למהלך שינוי שבו החליט לעבור לדפוסי ניהול עסקיים. הקיבוץ הפריד את המשק מהקהילה והסדיר את היחסים ביניהם, העביר יותר אחריות ניהולית לענפים והעביר את אחריות הפרנסה מסידור עבודה לכל חבר וחבר. בשנת 1996 החל הקיבוץ במהלך להגדרת אופיו ולקידום שינויים משמעותיים יותר באורחות חיי הקיבוץ. בשנת 2000 למרות השינויים הארגוניים, שקע הקיבוץ למשבר כלכלי קשה. אז הפעיל הקיבוץ תכנית חירום בה גם החליט להאיץ את מהלכי השינוי בכל התחומים ועבר למודל הקושר את ערך העבודה של החברים לתקציבם, הופרטו תקציבים רבים והקיבוץ החל לעבוד על אופיו העתידי. בשנת 2002 נחלץ הקיבוץ מן המשבר הכלכלי והוא נמצא בתנופת שינויים גם בתחום המשקי וגם בתחום החברתי ופיתוח חיי הקהילה. בעשור אחרון הקיבוץ קלט כ- 100 משפחות לקיבוץ המתחדש. רוב התושבים עובדים מחוץ לקיבוץ. יתר התושבים מתפרנסים מענפי החקלאות (רפת, גידולי שדה, לולי הודים), תיירות, לינה כפרית, הרחוב הפלשתי המשוחזר, מפעל לתכשיטים "ספירים", שירותים ועסקים קטנים וגם מספר אומנויות

יציאה מזרחה ממתחם עידן אופן
לעבר שער בגדר הקיבוץ
דרכי 4X4 שדות
מעבר בגשר חקלאי
מעל כביש 6 וקו מסילת הברזל

מזרחה בין השדות לחורשה
ולאתר הנצחת הקמת קיבוץ רבדים

צפונה בדרכי השדות
חציית אחד מיובלי נחל תמנה
מערבה דרך 4X4 מסומנת אדום

צפונה לעבר חורשה ובה נמצא עין יובל

מערבה בדרך מתחת
לגשרי כביש 6 ומסילת הברזל

והלאה לאורך הגדה הצפונית נחל תמנה
מעבר מתחת גשר כביש 3
מזרחה בדרך הצמודה לכביש 3

כביש 3 הוא כביש רוחב, המחבר בין אשקלון בדרום-מערב, דרך קריית מלאכי עד צומת הכניסה ליישוב מבוא חורון, דרומית-מזרחית למודיעין-מכבים-רעות. בין צומת מלאכי לצומת ראם חופף הכביש לאורך כ-4 קילומטרים לתוואי של כביש 40. כביש 3 הוא כביש מרכזי המחבר את דרום הארץ לירושלים, דרך מחלף לטרון וכביש 1. החברה הלאומית לדרכים  שידרגה את הכביש והפכה אותו לדו-נתיבי ורב-מסלולי. רכבת ישראל ביצעה בעשור האחרון הפרדה מפלסית בין הכביש לבין מסילות הרכבת לירושלים ולבאר שבע החוצות אותו. למרות זאת, הכביש אינו כביש מהיר כיוון שהוא משמש ככביש הגישה היחיד לרבים מהיישובים שבצידו.

 

כניסה ליישוב יד בינימין
מעבר בתוך היישוב
יציאה ממנו בשער הכניסה מכיוון בית חילקיה
צפונה לאורך הטיילת החדשה שנבנית
לאורך הגדה המערבית של נחל תמנה ע"ש מושקו רום
בקצה הצפוני של הטיילת
הלאה צפונה ומעבר מתחת לגשר כביש 7

 

יד בנימין הוא יישוב קהילתי בתחומי המועצה האזורית נחל שורק שהשיוך שלה בעבר היה למפלגת פאג"י – פועלי אגודת ישראל. זוכרים מפלגה זו? קודם יד בנימין היה מרכז חינוכי מפואר ונקרא על שם אחד ממנהיגי מפלגה זו, הרב בנימין מינץ. משנת 1999 עד שנת 2004 התנהלו מאבקים רבים לסגירת המרכז החינוכי והפיכתו ליישוב מן המניין. שנה לאחר מכן, גורל המרכז החינוכי הוכרע בעקבות תכנית ההתנתקות מרצועת עזה. עברו כבר עשור. בשנת 2005 הפך המרכז ליישוב. במקום נקלטו משפחות רבות מהמפונים מחבל קטיף והואץ פיתוחו. היום, ביישוב מתגוררים בערך ארבעת  נפש והוא מהווה מרכז מוניצפיאלי ומרכז חינוכי בו מספר ישיבות, אולפנות ומוסדות נוספים ומרכז מסחרי.

המועצה האזורית "נחל שורק" משתרעת על 28,000 דונם בגבול המחוזות: מרכז, דרום וירושלים. כביש מספר 3 תוחם את גבול המועצה מדרום וכביש מספר 40 במערב. ממערב למזרח כביש מספר 7 חוצה בתוך המועצה ומצפון לדרום כביש מספר 6. המועצה מאגדת בתוכה שבעה ישובים של אוכלוסייה חרדית ודתית לאומית, ובתור שכזו היא המועצה האזורית הדתית- חרדית היחידה בארץ. שניים מיישוביה הוקמו אחרי פינוי גוש קטיף, עבור תושבי אותם ישובים שפונו. גני טל ונצר חזני שמרו על שם היישוב ממנו פונו. סך כל תושבי המועצה 9,000 ועוד כ – 1,200 תלמידי חוץ הלומדים במוסדות חינוך של המועצה.

מעט מזרחה בדרך הצמודה לכביש 7
בדרך צפונה בין שדות מטעים
חציית ערוץ נחל שורק
ומעבר ליד מתחם חוות זרעי גדרה
צפונה מערבה לעבר
בסיס שדה תעופה תל נוף
מעט מערבה בדרך הצמודה
לכביש הכניסה לבסיס
דרומה לעבר נחל שורק
מערבה על הדרך לאורך
הגדה הצפונית של נחל שורק מסומנת אדום
עזבנו את גדת נחל שורק
והשביל האדום במפגש ערוץ נחל עקרון
המשך מערבה בדרך 4X4
מצפון לערוץ נחל עקרון
מעבר מתחת גשר כביש 40

כביש 7 הוא כביש רוחב המקשר את הכבישים 6 (חוצה ישראל) ו-3 עם כבישי מישור החוף. אורכו של הכביש כ-14 קילומטר ממחלף אשדוד במערב עד המפגש עם כביש 3 בין היישובים יסודות ויד בנימין במזרח. בדרכו חוצה כביש 7 את כביש 40 ואת כביש 6 במחלף שורק. הכביש מתחיל את דרכו ככביש מהיר צפונית-מזרחית לאשדוד, עובר מדרום לגדרה ומצפון ליישובים חפץ חיים, בית חלקיה ויד בנימין. במערב, הוא נמשך עוד כיברת 3 ק"מ כקטע מרומזר ממחלף אשדוד לשערי נמל אשדוד. קטע מכביש 7, ממחלף אשדוד עד מחלף גדרה, נקרא עד שנת  2014 כביש 41. גם המשכו של כביש 41, בין נמל אשדוד ועד מחלף אשדוד, מתוכנן להיקרא בעתיד כביש 7, לאחר התאמה של הדרך לתקנים של כביש מהיר. לפי תוכנית המתאר הארצית לדרכים, בעתיד כביש 7 יגיע מזרחה עד למחלף לטרון ויתחבר עם כביש 1, כאשר הוא מחליף את כביש 3 בקטע שבין מחלף שורק ומחלף לטרון. במסגרת שינוי זה צפויה הסבת קטע הדרך לכביש מהיר, ומתוכננת העתקת מחלף לטרון כקילומטר צפונה.

 

נחל שורק הוא הוא אחד הנחלים המרכזיים החוצה את הארץ לרוחבה מהר ועד הים ואורכו כ-70 ק"מ.  שם הנחל נזכר לראשונה בספר שופטים ט"ז, בסיפורי שמשון הגיבור – "וַיְהִי, אַחֲרֵי-כֵן, וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה, בְּנַחַל שֹׂרֵק ;שְׁמָהּ, דְּלִילָה." משמעות המילה "שורק" היא אחד מזני הגפנים, כפי שמוזכר בברכת יעקב אבינו לבנו יהודה – "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ" המעידה על שפע הגפנים בנחלת יהודה וחוזקן המאפשר לקשור אליהן חמורים.
אגן ההיקוות של נחל שורק משתרע במורדות ההר, בגבעות השפלה ובמישור החוף. התוואי ההררי של הנחל מפותל עד סמוך לבית שמש והוא צירוף של שלושה יובלים מרכזיים: נחל שורק, נחל רפאים ונחל כסלון. החלק המישורי של תוואי הנחל נמצא בערוצים ובעמק בין גבעות השפלה ובמישור החוף. המים הזורמים בנחל הם מי נגר עילי מהרי ירושלים ומגבעות השפלה, מי תהום המתנקזים לאפיק, מי קולחין  (שפכים מטוהרים) שלא נוצלו להשקיה חקלאית, ובחורף מי שיטפונות.  סמוך לשפך אל הים, מים מלוחים נובעים אל הנחל. בעקבות הזרמת מי ביוב ושפכים מהערים הסמוכות לנחל, הוא הפך למקור לכלוך וריחות רעים. בשנים האחרונות, בעקבות לחץ ציבורי, נעשו בנחל שורק עבודות ניקוי וטיהור. ובמעלה הנחל הוקמו מתקני טיהור שפכים.
בתוואי המישורי של נחל שורק נמצאים שני קטעים מזרחי ומערבי. הקטע המזרח הנמצא בין גבעות השפלה הנמוכה אליו מתנקזים נחלים היורדים מהן נחל בית שמש, נחל ישעי, נחל פלאי, נחל מנוח ונחל הראל. קטע המערבי נמצא במישור החוף אליו מצטרפים נחלים שמקורם גם הוא בגבעות השפלה ובמישור החוף והםנחל מקנה, נחל ענות, נחל אל תקה, נחל שחם .

זרעים גדרה היא אחת מהחברות מהמובילות בעולם בטיפוח זני מכלוא של ירקות. החברה עוסקת בטיפוח, פיתוח ושיווק של זני פלפל,עגבנייה, מלפפון, אבטיח, מלון וקישוא במספר מדינות בעולם. משרדיה הראשיים של החברה ממוקמים על יד צומת רבדים והיא מפעילה סניפים נוספים בארצות הברית, ספרד, טורקיה ומקסיקו. חברת "זרעים גדרה" הוקמה על ידי שבע משפחות מגדרה בשנת 1952. בשנותיה הראשונות עסקה החברה בעיקר בעבודה ידנית בה לקחו חלק עולים ממדינות שונות. בשנת 1963 הצטרפה לחברה משפחה נוספת. באותה שנה נוסדה זרעים גדרה כחברה בע"מ. לאחר מלחמת ששת הימים החלה החברה להרחיב את פעילותה המקצועית, השיווקית והאגרוטכנית תוך כדי שיתוף פעולה בתחום המחקר והטיפוח עם מכון ויצמן למדע, הפקולטה לחקלאות ומכון וולקני. בשנת 1973 החלה החברה לייצא את זניה לאירופה וארצות הברית. בהמשך התרחב הייצוא למדינות נוספות ובמקביל ועד היום מושקעים משאבים רבים בפיתוח וטיפוח הזנים. בשנת 2000 זרעים גדרה בע"מ התפצלה לשתי חברות: "זרעים גדרה" (ירקות) ו"אגרידרה" (גידולי שדה). בשנת 2005 רכשה קרן מרקסטון את השליטה בזרעים גדרה מידי המייסדים ובשנת 2007 מכרה קרן מרקסטון את זרעים גדרה לקבוצת סינג'נטה.

בסיס חיל־האוויר תֵּל נוֹף (בשמו הרשמי: בח"א 8) הוא בסיס טיסה של חיל האוויר . במהלך שנות ה-30, מרבית האדמות שעליהן הוקם הבסיס היו בבעלות ראובן שיינצויט (Schenzvit), סוחר קרקעות, איש עסקים וקבלן בניין. שיינצויט שיווק את הקרקעות באזור כאדמות עיר האמורה להיבנות במקום. לפרויקט קרא "תל נוף", על מנת שיזכיר את שמה של העיר תל אביב, שהחלה לשגשג באותה תקופה. שיינצויט, שהסתבך בפרשת רצח שהסעירה את היישוב באותם ימים, כלל לא תכנן  להקים עיר על אדמות אלו אלא רק להרוויח ההון ממכירתן.
בשנת 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, הוקם שדה התעופה בעבור חיל האוויר הבריטי ונקרא באנגלית בשם "R.A.F Aqir", כשם הכפר הערבי עאקיר ששכן בסמוך לשדה עד למלחמת העצמאות. שדה עקיר הפך לבסיס התעופה הראשי של חיל האוויר המלכותי בארץ במלחמת העולם השנייה וגם לאחריה. בשדה הייתה גם יחידה של דאוני תובלה מסוג הורסה (Airspeed Horsa). טייסת מס'  621 עסקה גם בפטרולים אוויריים במשימות חיפוש אחר ספינות מעפילים (anti-immigrant patrols); שם הקוד לפטרולים אלו היה "Sunburn", וכל טיסת פטרול נמשכה יותר ל-122 שעות. טיסות הפטרול כיסו את שטחי מזרח הים התיכון, בין ארץ ישראל לבין מצרים וקפריסין. בזמן מלחמת העולם השנייה שימש שדה התעופה עקיר לנחיתתם של כוחות של צבא ארצות הברית.
ב-28 בינואר 1946 ניסה ארגון האצ"ל לבצע פעולת תפיסה של נשק במחנה תל נוף. הלוחמים הגיעו למקום במשאית ובג'יפ המעוטרים בצבע ובסמלים של יחידת חימוש המחזיקה במחסן במחנה. הם לבשו מדי צבא בריטי  ונכנסו למחנה בעזרת תעודות מזויפות. הם נגשו מיד למחסן ובאיומי אקדחים כפתו את הבריטים שהיו בו. מיד החלו להעמיס מאות כלי נשק על המשאית. זמן קצר לאחר הנסיגה, שקעה המשאית בבוץ ולא הייתה אפשרות לחלצה. כדי להימלט במהירות מהבריטים, נדחסו 17 הלוחמים לתוך הג'יפ ונמלטו בשלום.
במרץ 1948 הוציאו, טרם יציאתם את הארץ,  הבריטים את הבסיס למכירה במכרז, והוא נרכש על ידי הקרן הקיימת. באמצע מרץ 1948 פונה הבסיס, והתנהל קרב בין כוחות יהודיים לכוחות ערביים על השליטה בו והבסיס עבר לשליטת חטיבת גבעתי.
במלחמת העצמאות במבצע בלק החל מיום 12 במאי 1948 ("בלק 2") נחתו במקום מטוסי תובלה עם משלוחי נשק שהגיעו מצ'כוסלובקיה, ואשר בעזרתו נלחם צה"ל במלחמת העצמאות. בימי הרכבת האווירית הזו מצ'כוסלובקיה כונה שדה התעופה בשם "שדה עקרון".. ב-20 במאי 1948 נחת במקום מטוס תובלה מסוג "סקיימסטר" (Douglas C-54 Skymaster), "בלק-5" שבבטנו מטוס הקרב הראשון, אוויה S-199 מפורק, פצצות, כדורי תותח, חלקי חילוף וחמישה טייסי קרב שסיימו את הכשרתם בצ'כוסלובקיה בהם עזר ויצמן ומודי אלון. מטוסי קרב נוספים הגיעו כשהם מפורקים, ואז החלה בבסיס מלאכת ההרכבה של ארבעת מטוסי הקרב הראשונים של חיל האוויר. ב-29 במאי 1948 יצאה מתל נוף הטיסה המבצעית הראשונה של טייסת 101, טייסת מטוסי הקרב הראשונה של חיל האוויר הישראלי, כאשר ארבעה מטוסי אוויה S-199 תקפו את הטור המצרי באזור ג'סר איסדוד (גשר אשדוד), הגשר ששמו כיום הוא גשר עד הלום.
ב-17 באוגוסט 1948 נפתח תל נוף כבסיס חיל האוויר הישראלי בטקס חגיגי במעמד ראשי המדינה, הצבא וחיל האוויר. היה זה טקס חנוכה ראשון מסוגו של בסיס מבצעי בחיל האוויר. במסגרת ההכנות לטקס, עיצב מפקד הבסיס אלכס זילוני סמלים ודרגות לבסיס ולמשרתים בו. ברם, הסמלים והדרגות לא אומצו בסופו של דבר בחיל. יוצא דופן הוא הדגל שעוצב על ידי אדריכל הבסיס, שמואל רוזוב, ונרקם על ידי אשתו רבקה, אשר התנוסס בטקס ואומץ כדגלו הרשמי של חיל האוויר.
מקור

שחמה – הכפר נמצא כקילומטר מצפון-מזרח לואדי אל-סֿראר (נחל שורק) בתחום מחוז רמלה. מצפון לכפר הקים בימי מלחמת העולם השניה חיל המלכותי הבריטי את שכן שדה התעופה עקיר שלימים נתפס על ידי חטיבת גבעתי ואחרי מלחמת העצמאות הועבר לחיל האוויר, שמו הוסב לשדה עקרון ואחר לשדה תל נוף והוא משמש אותו עד היום. הכפר שחמה נזכר לראשונה בכתובים בסוף המאה ה-19 ומצוין במפת הקרן הבריטית המלכותית לחקירת ארץ ישראל הרבע האחרון של המאה ה-19 שקטע ממנה הוצג לעייל. ב-1931 נמנו בכפר, שהוגדר ככפריר במרשם היישובים הבריטי, 150 תושבים שהתגוררו ב-34 בתים. ב-1944-45 חיו בכפר 280 תושבים מוסלמים, ואדמותיו השתרעו על 6,875 דונם, מתוכם נמכרו 220 ליהודים. כלכלת הכפר התבססה על חקלאות, בעיקר גידול דגנים, ובמידה פחותה גם על גידול בעלי חיים. מידע לגבי נסיבות כיבוש הכפר והתרוקנותו מתושביו אינן ידועות אולם, סביר להניח שכנבש עם ההשתלטות על שדה עקיר. על אדמות הכפר לא הוקמו ישובים ישראליים. אתר הכפר, כאמור סופח לאזור מגודר שבו מנחת צבאי. מבחוץ, ניתן להבחין באתר בשיחי צבר.

חמנית התרבותית הדומה לחמנית מצויה הוא צמח-בר גֵר בארץ, חד-שנתי או דו-שנתי, קרוב ודומה לחמנית התרבותית. הוא חסון וגבוה (מחצי מ' ועד 3 מ'!), מסתעף בחלקו העליון, מכוסה כולו שערות קצרות וקשות. העלים התחתונים נגדיים (תופעה נדירה במשפחת המורכבים). העלה פשוט, נישא על פטוטרת ארוכה, גדול ורחב, ביצי, מחודד בקצהו, אורכו 5–30 ס"מ, עם 3 עורקים ראשיים. שפתו משוננת.
חמנית מצויה פורחת בקיץ, ממאי עד ספטמבר. הקרקפת גדולה, קוטרה 6–13 ס"מ. היא נישאת בודדת בראש הצמח או לפעמים בחיק הסתעפות של הגבעול. פרחי ההיקף לשוניים צהובים, פרחי המרכז צינוריים צהובים או חומים כהים. לזרעון ציצית קצרה העשויה שני קשקשים והיא נושרת במהרה.
חמנית מצויה הוא מין חדש בארץ, פולש מצפון אמריקה, תועד בארץ לראשונה ב-1977. גדל בצידי דרכים ובשולי בריכות דגים. נפוץ כיום בעיקר בעמקי הצפון: שרון, חוף הכרמל ועמק עכו במערב; עמק בית-שאן וצפון בקעת החולה במזרח. הצמח משמש כקרובו התרבותי להפקת שמן.
כתב מייק לבנה אתר צמח השדה

קדרון  מושב עובדים שנמצא בתחום המועצה אזורית ברנר. המושב הוקם בשנת 1949 ע"י עולים מיוגוסלביה ומרומניה. מקור שמו הוא בתנ"ך – ע"ש נחל קדרון היוצא מירושלים; שֵׁם שנזכר גם בספר חשמונאים – כשם עיר שהייתה במקום; השם נשתמר בשם הכפר הערבי הנטוש קַטְרָה, שבתחומו הוקם המושב ועליו יורחב בהמשך. מספר התושבים: 1,200 נפשות.שטח המושב מתפרס על כ-4,000 דונם, שמתוכם כ-3,500 דונם מעובדים. כלכלת היישוב מתבססת על חקלאות (גידולי שדה, מטעים, רפת ,לול), משתלות ומעט עסקים קטנים. חברים רבים עובדים מחוץ למושב. תנופת בניה בהרחבות הגדילה משמעותית את מספר הנפשות ביישוב וכיום מתגוררות בו כ-400 משפחות. המושב משמש כמרכז חינוכי למועצה ובו נמצאים גני-ילדים ובית הספר היסודי האזורי 'בית-אור'; ילדי המושב פעילים בתנועת הנוער "בני המושבים.

הרימון-עץ-שיח נשיר, פירותיו קישוטיים. במשך דורות הופיע הפרי בפסיפסים, רימון מצוי הוא עץ-פרי קטן, לעיתים שיח, נשיר, גובהו 2–6 מ'. הוא קישוטי בפרחיו ובמיוחד בפירותיו. מקובל הן במטעי-פרי ובבוסתנים והן בגינות-נוי. קצות הענפים קוצניים מעט. העלים נגדיים. העלה אזמלי קטן, רך, קטן, מקומט קמעא, שפתו תמימה. הוא מאדים בלבלובו. מצהיב בשלכת בגוון מיוחד, אופייני.
רימון מצוי פורח באביב ומבשיל פירותיו בקיץ, בהתאם לזן. הפרח דו-מיני, נכון או כמעט-נכון. הפרח אדום, גדול, בולט, יפה. קוטרו 5 ס"מ, אורכו גדול עוד יותר. 6 עלי הגביע גלדניים, שאירים בפרי, חובשים לראש הפרי כתר מלכותי. גונם כגונה של קליפת הפרי, בהתאם לזן ולתנאי-הגידול. הכותרת אדומה, עליה עדינים ומקומטים. האבקנים רבים. אין צוף, אך יש שפע של אבקה, והפרח מואבק על-ידי חרקים שוחרי אבקה. השחלה תחתית, ערוכה בשני דורים, החיצוני יוצר את חלקו העליון של הפרי, ובו 5–9 חלקים (מגורות) קונצנטריים, כל אחד מהם מופרד משכניו באמצעות קרום רך שקוף; והפנימי יוצר את חלקו התחתון של הפרי, ובו תמיד 3 מגורות. הזרעים רבים, כל אחד מהם לחוד עטוף במעטה עסיסי, מעין ציפה, שהתפתחה מתוך קליפת הזרע. צבעה ורוד או אדום, והיא הנותנת לפרי את טעמו וניחוחו. הפרי כדורי, קוטרו 8–18 ס"מ, משקלו כחצי ק"ג. הזרעים נפוצים על-ידי ציפורים, האוכלות את ציפת הזרע ומפרישות את החלק הקשה.
רימון מצוי אינו גדל בר בארץ. מוצאו כנראה מצפון פרס.
מגדלים אותו למכירת פירותיו לאכילה ולמיצוי מיץ (למען הגילוי הנאות: מיץ רימונים הוא המשקה החביב עלי יותר מכל משקה אחר). כן מכינים ממנו יין. טיפוחו בארץ הואץ לאחרונה, בעקבות דרישה של הצרכנים. מעריכים מאוד את ערכו הבריאותי. יש זנים שונים, מהם חמוצים ומהם מתוקים יותר, מהם מקדימים ומהם מאחרים בהבשלת הפרי בעונה. המוכרים בזנים הם "ראש פרד" שפירותיו ורודים, וזן "וונדרפול" שפירותיו אדומים יותר. נוסף לאכילתו כפרי טרי ולשתיית עסיסו מפיקים מהרימון גם ליקר גראנדין, וגם שיכר (יין רימונים). בגינת הנוי מגדלים גם זנים ננסיים.
בעבר הכינו דיו ותרופות מן השורש, הקליפה והזרעים. הסוג יחיד במשפחתו.
המקור אודי מיכליס ומייק לבנה

*****

נחל גמליאל  הוא אחד מיובליו של נחל שורק וראשיתו באזור גבעות השפלה הגבוהה ליד תל גזר וכרמי יוסף. הוא אוסף אליו את נחל עקרון, נחל השלושה, נחל חולדה וערוץ נוסף בלי שם מאזור נצר חזני  ליד יסודות.

חציית הנחל ועליה לגדה הדרומית
של הנחל שבקטע זה נקרא נחל גמליאל
מערבה לאורך הגדה הדרומית של נחל גמליאל
חציית הנחל לעבר הגדה הצפונית

טיפוס לעבר בריכת המים ברכס מע'ר

תצפית ומזרחה

ירידה מהרכס לעבר
חניון הגן הלאומי המוקם במקום.
צפונה דרך המקבילה לכביש 40
לעבר מתחם אנדרטת הצנחנים

האנדרטה המרכזית לחללי הצנחנים, נמצאת ממערב לכביש 40, סמוך למסעף לתל נוף. בישראל מספר אנדרטאות נוספות לחללי חטיבת הצנחנים המנציחות אירועים נקודתיים, אך באנדרטה זו מונצחים כל הצנחנים חללי מערכות ישראל, לרבות צנחני היישוב אשר התנדבו לשרת בצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה.
האנדרטה הוקמה בסמיכות לבסיס הצבאי בתל נוף על ידי זאב לדיז׳ינסקי, לאחר שבנו, עובד לדיז'ינסקי נפל בקרב המתלה.
המקום נבחר משום ששימש בסיס מרכזי לאימוני הצניחה בצה"ל. האנדרטה עוצבה על ידי הצייר אהרון כהנא, ואת המגדל עיצב האדריכל אלכס שר. האנדרטה נחנכה בח' בתשרי תשכ"א (29 בספטמבר 1960). מאז, בסמוך לתאריך זה, נערכת באתר זה אזכרה שנתית ממלכתית לכל חללי הצנחנים שנפלו במערכות ישראל.
על קיר ההנצחה כתוב: מנשרים קלו, מאריות גברו. מצד ימין ניצב עמוד גבוה ועליו סמל הצנחנים ודברי הצנחנית חנה סנש: קול קרא לי והלכתי, הלכתי כי קרא הקול.
המקור

חזרה דרומה לעבר
החניון באותה דרך
הלאה דרומה בין הפרדסים
לעבר ערוץ נחל גמליאל
מעבר ליד אנדרטה ופינת זיכרון
ליוני (ליאון) שמוכר ז"ל
מסיירת מטכ"ל שנפל במלחמת לבנון השנייה

חציית נחל עקרון מהגדה הצפונית לדרומית
המשך מערבה בדרכי השדות מצפון לערוץ נחל שורק
חציית ערוץ נחל שורק

רכס מע'ר
חלק מרכס הכורכר המזרחי
במישור החוף הדרומי

רצועת רכסי הכורכר – רכסי הכורכר באזור זה אינם בולטים בנוף, משום שאינם רצופים ומכוסים בחלקם בחולות. באזור זה ניתן להבחין בארבעה או חמישה רכסי כורכר ולא בשלושה כמו בשטח שמצפון לירקון. הם מקבילים זה לזה, אך בשל המרחק הרבה ביניהם והכיסוי החולי קשה לעתים להבחין בהם, בייחוד בחלקו הדרומי של האזור. למרות אי הרציפות של הרכסים ניתן להבחין בשטח בסידור של גבעות הכורכר הפזורות בשורות. הרכס המערבי יוצר, במגעו עם קו המים, חוף, מצוקת וכפים, שנוצלו בתקופות שונות לבניית מעגנים ונמלים, דוגמת אשקלון הימית ויבנה ים, רכס זה מכוסה כמעט לכל אורכיו בחוליות, המגיעות עד חולון בצפון. ממזרח לו משתרע רכס הכורכר, שעליו שוכנת ראשון לציון ונס ציונה, הוא מפוצל ליחידות אורך משניות, ובינו לבין הרכס המערבי והחוליות הוא יוצר את האבוס. הרכס המזרחי בנוי כשורת גבעות מפוצלות, הנמשכות מרמלה דרך אזור רחובות, לגדרה והלאה לעזריקם וגברעם ובואכה עד באר. בשל גובהם הגדול יחסית של גבעות הכורכר, נבנו עליהם יישובים הצופים על מישור החוף והדרכים שמובילות אל הים, ובמאה ה-20 הותקנו מחצבות כורכר לבניה וסלילת כבישים. גם האבוסים שבין רכסי הכורכר מכוסים בחולות וניקוזם לים גרוע. בשל שטחי החולות הוסטו שפכי הנחלים צפונה, לעומת כיוון זרימתם בהגיעם למישור. תופעה זו ייחודית למישור החוף הדרומי שבו נוטה קו החוף לכיוון מערב בצורה קשתית.

חשיבות רכס מע'ר

לרכס מעאר בגלל מבנהו, מיקומו והשליטה מעליו על המרחב בסביבתו הן לכיוון מערב והן לכיוון מזרח יש חשיבות רבה בתולדות הארץ במאה השנים האחרונות בכלל ובדברי ימי אזור מישור חוף יהודה בפרט. הרכס הייתה שליטה בתצפית ובאש למרחק גדול. חשיבותו האסטרטגית והטקטית של התל באה לידי ביטוי בשני אירועים מכוננים שעניינם מלחמה (איך אפשר שלא שמדובר על ארץ ישראל).
רכס מעאר נמצא צפונה מהכפר קטרה (צפון גדרה דהיום) וואדי קטרה (נחל גמליאל של ימינו). זהו רכס של גבעות כורכר שכיוונן הוא צפון-צפון-מערב. רכס זה מתחיל בדרום בגבעה שלרגליה ממוקמת כיום אנדרטת הצנחנים, עליה שכן הכפר מע'אר להלן, ממשיך צפונה דרך הגבעות עליהן נמצאת כיום גבעת ברנר ומסתיים בצפון בכפרים דאז זרנוקה וקוביבה (חלקה המערבי של רחובות דהיום). הגובה המרבי של הרכס הוא 94 מטר מעל פני הים והוא גבוה בכ-40 מטר מהמישורים שממערבו וממזרחו.

****

ח' מרר – גבעת כורכר שבולטת על פני הסביבה. כפר ערבי הרוס על שרידי אתר קדום. חציבות, מתקנים חצובים, מערות קבורה חצובות ומחצבות. במדרונות המזרחיים של הגבעה מצויות חציבות אנכיות, שעל אחת מהן נבנה קיר מאבני גוויל קטנות. בחלק הדרומי של הגבעה חצובים קברי פיר (?) עגולים וסגלגלים וסביבם חרסים מתקופת הברונזה הקדומה. במדרונות המזרחי והדרומי חצובים מערות קבורה וקברים מלבניים. מערות אחדות שימשו למגורים או לאכסון בזמננו. בראש הגבעה נתגלו שרידי מתקנים. בביקורים קודמים באתר, בשנות ה-40- 20 של המאה הכ', נמצאו במרגלות ההר, צפונית לכפר הערבי, קבר מן התקופה הרומית, ומערות קבורה עם כוכים ובתוכם גלוסקמאות אבן. חלקם נחפרו לפני שנהרסו בזמן כריית מחצבה במקום. כן נמצאה גת קטנה ועגולה בחלק הגבוה ביותר של הגבעה. נראה שהאתר שימש בית קברות ליישוב מתקופת הברונזה הקדומה, וליישוב מן התקופה הרומית. בעבר תועדו שתי כתובות יהודיות השייכות למצבת קברים מתקופת בית שני. באתר נמצאו חרסים מן התקופות הברונזה הקדומה א', הברונזה הקדומה, הברזל ב', ההלניסטית, הרומית הקדומה, הרומית המאוחרת, הביזנטית, האסלאמית הקדומה, הממלוכית והעות'מאנית.
אתרים 19, 20 ו-21, גיליון גדרה, מס' 85 סקר ארכאולוגי של ישראל

הקרב על רכס מע'ר,
13 בנובמבר 1917
במלחמת העולם הראשונה
אחד ממערכות "מרדף פלשת"

הקרב על גבעות מֻע'אר נערך ב-13 בנובמבר 1917 כחלק ממרדף פלשת. הקרב התחולל באזור גבעות מע'אר, גבעות הכורכר עליהן שכן הכפר הערבי מע'אר בין גדרה ורחובות. הקרב התנהל בין כוחות חיל המשלוח המצרי של הצבא הבריטי ובין הצבא העות'מאני הנסוג צפונה. קרבות נסיגה והשהייה של הגייסות העות'מאניים ובעלי בריתם הגרמנים ונועדו לעכב את התקדמות חיל המשלוח הבריטי במטרה לחלץ כמה שיותר כוחות ולהסיג אותם לקו הגנה צפוני סביב ירושלים ובשטחים שמצפון לירקון. בסיומו של הקרב הגיעו הכוחות הבריטיים לואדי צראר והשתלטו על צומת הרכבות המרכזי לדרום ארץ ישראל ובכך לא רק שחרצו את גורל המערכה בדרום הארץ אלא ניתקו את הקשר המסילתי העות'מאני בין מישור החוף, השפלה וירושלים ‎ ובין שני הגייסות העות'מאניים הלוחמים בארץ ישראל ‎–‎ הארמיה ה-8 במישור החוף והשפלה והארמיה ה-7 בהרי ירושלים.

****

ב-31 באוקטובר 1917 הבקיעו כוחות חבר העמים הבריטי ובעלות בריתם שנקראו חיל המשלוח המצרי את קו ההגנה העות'מאני בדרום ארץישראל במסגרת קרב באר שבע(לאחר שתי מתקפות כושלות מוקדם יותר באותה השנה שנודעו כקרב עזה הראשון וקרב עזה השני). פריצת הקו אפשרה לחיל המשלוח המצרי  לכבוש את העיר עזה במסגרת קרב עזה השלישי ולהתקדם במהירות לכיוון מרכז הארץ. עיקר המערכה עבר לכיוון ירושלים שאותה התעתד הגנרל אלנבי לכבוש לפני חג המולד.
מנגד הצבא העות'מאני ריכז את כל מאמציו בהגנה על הדרך העולה מחברון לירושלים תוך ניהול קרבות מאסף והשהייה במישור החוף וגבעות השפלה. קרבות אלו זכו לכינוי, 'מרדף פלשת'. קרבות ההשהיה (הקרב על רכס עזריקם והגבעה החומה (קיבוץ חצור), הקרב בברקוסיה ותל צפית) העניקו לכוחות העותמאנים הנסוגים, שמצבת כוחותיהם נפלה מזו של חיל המשלוח המצרי, את פסק הזמן הדרוש לביסוס קו הגנה חלופי. הכוחות העות'מאניים הנסוגים, יצרו קו הגנה מאולתר מגבעות זרנוגה ואל-קוביבה בצפון (כפר גבירול וקריית משה של היום, בתחומה של רחובות) ודרומה דרך רכס מע'אר (רכס גבעת ברנר), קטרה, גדרה, מסמיה, קסטינה ומשם לעבר תל א-צאפי (תל צפית).

כוונתו של אלנבי הייתה, לאחר הבקעת הקו העות'מאני מצפון לבאר-שבע, הייתה שיחידות הפרשים בפיקודו יפרצו אל עבר החוף, ינתקו את נתיב הנסיגה של הכוח העות'מאני הגדול שהחל את נסיגתו מעזה צפונה ויביאו לכיתור כוח זה והוצאתו ממעגל הלחימה. יחידות חיל המשלוח נעו צפונה.  כוח אחד נע במזרח לכיוון יבנה והכוח השני נע במערב, בצמוד לאזור החוף לכיוון איסדוד. היחידות העותמאניות התמקמו על רכס מעאר והתחפרו בו. מאחר שהיה להם מחסור בחוטי תיל, לא נמתחו גדרות תיל לאורך כל החפירות כמכשול מעכב, דבר אשר היה לו השפעה על התפתחות הקרב.

מתקפה על רכס מע'אר–קטרה (גדרה) של יחידות דיוויזיית הרגלים ה-52 ‏(נקראה הדויזיה הסקוטית) בפיקודו של מייג'ור גנרל ג'ון היל (אנ') לא השיגה את התוצאות המקוות, ולקרב הוכנסו שלושת גדודי ‏הפרשים מהבריגדה הרכובה-6 של דיביזיית היומנרי ‏‏(‏Yeomanry‏) בפיקודו של ‏בריגדיר צ'רלס גוֹדווין (אנ'), שזכה באות השירות ‏המצוין על הנהגתו ועל גבורתו בשדה הקרב הזה. על המתקפה ניצח ‏מפקד הדיוויזיה, מייג'ור-גנרל ג'ורג' בארו. ‏
ההסתערות הרכובה על גבעות מע'אר נערכה על ידי שני הרגימנטים ‏‏"באקס" – ‏Bucks‏ (אנגליה) ‏ו"דורסט" (אנגליה), בעוד רגימנט היומנרי השלישי של הבריגדה ה-6, "בֶּרקס" – ‏Berks‏ (אנגליה), הוצב בעתודה בעורפם. החיפוי ‏הארטילרי ניתן על ידי סוללת "בֶּרקשֵייר" של הארטילריה הרכובה המלכותית ‏‏(‏‎(RHA‎‏, על ידי בריגדת תותחי השדה של דיוויזיה 52 ועל ידי פלוגת מכונות הירייה של הבריגדה ה-6.‏ מצפון לאלה, כשפניהן למאחזים הטורקיים בזרנוקה ובאל-קוביבה, נערכו יחידות הבריגדה הרכובה ה-8 של דיווייזית היומנרי הרכובה.‏
ההסתערות על העמדות הטורקיות ברכס מע'אר החלה ב-13 בנובמבר ‏‏1917 בשעה 15:00, מרחק של כ-3 ק"מ מן היעד, והתנהלה ברובה בשטח ‏פתוח גלוי לעין ולאש האויב, שמצבו הטקטי היה עדיף. את הקילומטר האחרון ‏במעלה התלול של הגבעה עברו הפרשים בדהרה, פרט ליחידה מקרב גדוד ‏‏"דורסט" שאנשיה ירדו מסוסיהם למרגלות הרכס והבקיעו דרכם אל הפסגה ‏ברגל. המתקפה נחלה הצלחה והטורקים נסוגו מעמדותיהם.‏
הכפר אל-מע'אר שבדרום הרכס נותר בידי הכוחות העותמניים. שם תקפו שני בטליונים ‏מבריגדה 155 של הדיוויזיה ה-52 בצד יחידות של רגימנט העתודה "בֶּרקס" ‏של בריגדת היומנרי ה-6, שלחמו רגלית. הלחימה נמשכה עד השעה 17:00 ‏שאז נפל הכפר בידי הבריטים. בהמשך כבשו כוחות הדיוויזיה ה-52 את קטרה ‏שמדרום לאל-מע'אר, ובכך הושלמה שבירת הקו הטורקי בגבעות מע'אר-‏קטרה.‏

*****

תוצאות הדהרה הסוערת הביאה לכיבוש היעד. אבדות הבריטים היו 16 הרוגים ו-114 ‏פצועים. ההצלחה עלתה במחיר כבד של אבידות בסוסים, 265 במספר, ‏כשליש מכלל הסוסים שהוטלו למערכה. את האבדות הכבדות ביותר בסוסים ‏ספג רגימנט "דורסט", שכן אחרי שלוחמיו ירדו מאוכפיהם ללחימה כרגלים ‏אבד להם יתרון המהירות.‏ ‏ סך אבדות הטורקים בהרוגים ובפצועים הגיע למאות רבות. 18 קצינים ו-‏‏1,378 חיילים נפלו בשבי. כמו כן אבדו להם שני תותחי שדה ו-14 מכונות ‏ירייה, שבהם נעשה שימוש מיָדי בידי הבריטים. ‏הרושם ממתקפת הפרשים, שהכריעה את הקרב באל-מע'אר, בא לביטוי בשני ציורים נודעים.

הניצחון באל-מע'אר ובקטרה גרם  לנסיגה של הטורקים ופתח את הדרך, כבר ‏למחרת היום, לתפיסת תחנת הצומת (תחנת נחל ‏שורק), ובכך לניתוק קווי התחבורה בין הארמיות השביעית והשמינית ‏הטורקיות. וכן לכיבוש עאקיר, לוד, רמלה ויפו, להתייצבות על גדות הירקון ולהבקעה להרי ‏יהודה בהמשך המערכה.‏

*****

‏בין הנופלים בהסתערות על רכס מע'אר היה מייג'ור אוולין דה ‏רוטשילד, ‏סגן ‏‏מפקד רגימנט הפרשים "בַּאקס". ‏הוא מת מפצעיו ‏בקהיר, ואחרי שנתיים ‏‏הובאו עצמותיו לקבורה במרומי בית ‏העלמין בראשון ‏לציון. על מצבתו ‏החדשה נחרט בעברית:‏‏ "הצבי ישראל על ‏במותיך חלל, איך נפל ‏‏גיבור. הגביר ר' אפרים בן ‏הגביר ר' שלמה דה רותשילד… חרף נפשו למות ‏על ‏מרומי שדה בארץ ישראל ‏ונפל שדוד ביום קרב ‏סביבות אל-‏מוער…‏"

מקור

כיבוש הכפר מע'ר
במלחמת העצמאות

מעאר – הכפר ישב על שלוש גבעות רכס הכורכר וגבל בדרומו בערוץ נחל עקרון שנקרא עד 1948 ואדי אל-מע'אר. ברכס הכורכר מערות רבות ומכאן קיבל הכפר את שמו (מֻעָ'אר היא מערה בערבית. על פסגת הגבעה נמצא קבר קדוש לתושבים בשם אבו תקה (אבי האשנב).
יש חוקרים המזהים ברכס את "הר הבעלה" הנזכר בתיאור גבול שבט יהודה ושבט דן המוזכר בספר יהושע (ט"ו, י"א): "ויצא הגבול אל כתף עקרון צפונה…ועבר הר הבעלה…" ועליו שכנה בעלת – עיר בנחלת שבט דן (יהושע, י"ט, מ"ג). בשטח יש מערות קבורה מתקופת הברונזה התיכונה והרומית-ביזנטית. כן נמצאו במקום חרסים רבים מהתקופה הכלכוליתית עד לתקופה הערבית. יש עדויות להתיישבות ערבים במקום כבר בתקופה המוסלמית המוקדמת.

כפי שפורט לעיל, במלחמת העולם הראשונה התחולל בגבעות מע'אר קרב עקוב מדם בין יחידות הצבא הבריטי והצבא התורכי שנהנה נהנו מיתרון לנוכח העובדה שיחידותיו נפרסו על הגבעות אך כעבור קרב קשה נאלצו לסגת צפונה.
בתקופת השלטון הבריטי התפתח הכפר והייתה לו חשיבות אסטרטגית כשנבנה שדה תעופה עקיר לימים שדה תל נוף. הכפר חלש על צומת הכניסה לשדה התעופה. על פי  סקר הכפרים המנדטורי מ-1945 השתרעו קרקעות הכפר על פני 15,390 דונמים, מתוכם היו 2,659 דונמים בבעלות יהודית ו-1,479 דונמים שימשו כשטחים ציבוריים.
בתחילת מלחמת העצמאות כנראה התגוררו בכפר התגוררו כ-2,020 תושבים והם נמנעו לתקוף את התחבורה היהודית שעברה בדרך לרגלי הכפר, היום כביש 40. בפברואר 1948 הותקפו שיירות בכביש והערכת היישוב העברי הייתה שהתוקפים יצאו מכפר זה ומהכפר עקיר הסמוך. בסוף חודש מרץ 1948 תושבי הכפר המשיכו והתעמתו עם תושבי קיבוץ גבעת ברנר ופגעו גם בשיירה של שני משוריינים ושעברה בצומת הכניסה לשדה עקיר. שמונה לוחמי גבעתי נהרגו. באותו לילה בוצעה פעולת גמול נגד הכפר ופוצץ בנין בית הספר בצומת ממנו הופעל המוקש הקטלני. גופות הנספים חולצו והועברו לקבורה. כפר זה נכבש על ידי לוחמי גבעתי בליל 15 במאי במסגרת 'מבצע ברק'. הוא היה חלק מהיערכות לקראת הפלישה של צבאות ערב וחלק מתכנית ד' שמטרתה הייתה לבסס את השליטה בשטח שיועד לפי הצעת החלוקה, נובמבר 1947 למדינה היהודית . לאחר התקפה קצרה נכבש הכפר. התברר כי הוא פונה מתושביו עוד בתחילת מאי ומאז הוחזק בידי יחידה קטנה של מתנדבים סורים ומקומיים. בתי האבן והבארות פוצצו ובתי החימר והגרנות הועלו באש זמן קצר לאחר כיבוש הכפר.

המשך דרומה בין מטעי הרימונים והלאה מזרחה לעבר כביש 40

רימון שהינו אחד משבעת המינים התברך בפרי עסיסי, טעים ומיוחד וכן בצורה וצבע נאים ומיוחדים.
הרימון מוזכר פעמים רבות בתנ"ך ובמקורות, בשימושיו השונים: כמזון, כמיץ וכעיטור ארכיטקטוני: במקדש שלמה, במשכן ובפסיפסים שנמצאו (בהם הרימון מזוהה כמו הפרי שלנו), וכמטפורה ליופי ולרומנטיקה, ולקיום מצוות.
הביטוי "מלא כרימון" מבטא אדם עם ערכים, תוכן ותורה.
נהוג לאכול בראש השנה רימונים כדי שנקיים מצוות ככמות הגרגירים שברימון.
בספר שיר השירים אומרת הנערה לנער: "אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי" (שיר השירים ח', ב')
יין הרימונים היה פופולרי בימי קדם כמו גם בשנים האחרונות שבהן שבו וגילו את תכונותיו הטובות האנטיבקטריאליות ונוגדות החימצון.
בשיר השירים גם מתאר הנער את אהובתו כך:"כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך"..(ן' ז')
הרימון היה מוטיב חוזר על עצמו בעיטור שולי המעיל של הכהן הגדול ובמקדש שלמה.
"והרימונים מאתיים טרים סביב על הכותרות השנית"…(מלכים א' ז', כ')
לשיא הציוריות זכה הרימון כשהמרגלים נשאו אותו שניים במוט בחזרם ממשימת הריגול:".. וישאוהו במוט בשניים ומן הרימונים ומן התאנים…"(במדבר יג', כג').
המקור אתר צמח השדה
הוסיף דן גזית: "כפלח הרימון רקתך" – מתאר עגיל מצרי עתיק נפוץ, שמתארו מחקה חתך-רוחב ברימון. ציורו מופיע בהרבה ציורים ותחריטים מצריים המתארים נשים בפרופיל.

חציית כביש 40
בצומת הכניסה למושב קדרון
מזרחה לעבר קדרון
בשוליה הצפוניים של גדרה
למרגלות תל קטרה

ביקור באתר הארכאולוגי המרשים שנחשף לאחרונה

חפירה ארכיאולוגית רחבת היקף של רשות העתיקות, שנערכה מתחילת שנת 2017 ובמשך שנה וחצי, חשפה במקום אזור תעשייה ובילויים עתיק, ענק ומסקרן. במקום פעל בין המאות ה-7-3 לספירה ברצף בית יוצר של קנקנים. בנוסף, נחשף חדר ובו לוחות משחק חרוטים בסלע, ומתחם של 20 בריכות חמות וקרות שנבנו במקום. החפירה נערכת במסגרת הקמת שכונה חדשה בגדרה בשוליו של תל קטרה העתיק, ביוזמה ובמימון של רשות מקרקעי ישראל.
להרחבה 

המשך דרומה ברחובות גדרה לעבר גרעין מושבה

ד"ר וולפגנג (זאב בנימין) פון וייזל (בגרמנית: Wolfgang von Weisl ‏; 27 במרץ 1896 – 24 בפברואר 1974) היה סופר ועיתונאי, רופא ואיש מחקר רפואי, איש צבא ואסטרטג מקורי, אציל אוסטרי ומומחה עולמי לאסלאם; ממייסדי התנועה הרוויזיוניסטית, מרים נס המאבק לתפילה יהודית בכותל המערבי וממובילי המאבק להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. פון וייזל ראה בציונות רק משמעות אחת: חיים בארץ ישראל, השתתפות בבניינה ובמלחמותיה, ומאבק להבטחת עצמאותה למען שיבת ציון.
הרחבה והפניות

המשך לגן הלל

המשך דרומה ומעבר ליד מוסד כפר אליהו
מעבר דרומה מתחת גשר מעל כביש 7

תל קטרה נמצא על גבעת כורכר בולטת, כ- 50 מ' מעל פני הים בקצה הצפוני של העיר גדרה. תל הכולל שכבות יישוב למן תקופת הברונזה התיכונה ועד לתקופה העות'מאנית. השרידים הקדומים הרוסים וברובם מכוסים על ידי הכפר הערבי שהיה במקום עד קום המדינה. בחתכים שבצידי התל ניתן להבחין בשכבות היישוב ובמצבורי החרסים. בחלק המזרחי-דרומי של האתר שוכן בית קברות מוסלמי הכולל קברים חפורים ובנויים: פיר מעוגל (כ- 0.30 מ' קוטר) או רבוע חפור בקרקע המוביל לחלל לא רגולרי (כ- 2×1-1.5 מ') ובתוכו עצמות ושברי כלי חרס. בדפנות של מספר קברים ניתן לראות לוחות אבן ופתח הקברים סתום באבן גולל קטנה מעוגלת מעט (0.30×0.30 מ' בממוצע). בראש הגבעה, נמצא קמרון תת קרקעי (מאגר מים?) או מרתף לאחסון בנוי באבנים קטנות. כן הובחנו בתל ראשי קירות בנוים מאבנים ושרידי מבנה, ומחצבה, נ.צ. באתר נערכו חפירות בשנות ה-50' וה-70' במאה הקודמת וסקרים של  גרין, קונדר וקיטצ'נר בשנות ה-70' של המאה ה-19. באתר נמצאו חרסים מן התקופות הברונזה התיכונה ב', הברונזה המאוחרת ב', הברזל א', הברזל ב', הפרסית, הרומית, הביזנטית, הממלוכית והעות'מאנית.
אתר 38, גיליון גדרה, מס' 85 סקר ארכאולוגי של ישראל

קטרה – הכפר שכן על גבעת כורכר כקילומטר מדרום לנחל שורק. המקום זוהה עם העיירה ההלניסטית קדרון, שנקראה גם סֶדרוֹן או גֶדרוּס,  והיתה עיירה גדולה בתקופה הרומית והביזנטית. קטרה המודרנית נבנתה על האתר הרומי והביזנטי, אשר הותיר רצפות פסיפס, יסודות בניינים ושברי חרס. ב-1596 נמנו בקטרה 336 תושבים. בתקופת המנדט נקרא הכפר גם קטרת אסלאם, להבדילו ממה שכונה קטרת יהוד הלוא היא המושבה גדרה. ב-1931 נמנו בכפר 882 תושבים שהתגוררו ב-175 בתים שנבנו מבוץ וקש או מבטון. ב-1944-45 חיו בו 1,210 תושבים, רובם מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 7,853 דונם, מתוכם נמכרו 2,509 ליהודים. כלכלת הכפר התבססה בעיקר על חקלאות, בשל מי התהום הרבים והאדמה העשירה. התושבים גידלו מגוון יבולים, כולל דגנים, פירות וירקות, שהושקו במי גשמים ובארות.

מזרחה על שביל אופניים צמוד לכביש הפנימי
במועצה אזורית נחל שורק כביש 3933
כניסה למושב גני טל ומעבר ביישוב

גַּנֵּי טַל הוא מושב דתי, הנמצא בתחום המועצה האזורית נחל שורק. ביישוב מתגוררות כ-190 משפחות (נכון ל-2017), רובן משפחות שפונו בשנת 2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות מהמושב גני טל בגוש קטיף שברצועת עזה.
מושב גני טל שהיה בגוש קטיף נמצא כקילומטר מצפון לחאן יונס, בקרבת היישוב קטיף. המושב נוסד ב-1979 במסגרת ארגון יישובי הפועל המזרחי, והיה בעל אופי דתי. במושב התגוררו 75 משפחות. המשפחות שפונו רצו לשמור על מסגרת הקהילה שהייתה ביישוב הישן, ולכן לאחר הפינוי עברו כולן לאתר מגורים זמני שהוקם ביישוב יד בנימין, ובד בבד איתרו מקום בו יוכלו להקים יישוב חדש אליו יעבירו את הקהילה בשלמותה. הוחלט שהקהילה תעבור לקיבוץ חפץ חיים, שם תוקם בעבורם הרחבה לקיבוץ. מאוחר יותר הוחלט כי ההרחבה שהוקמה על שטחי קיבוץ חפץ חיים תקבל מעמד של יישוב נפרד. במהלך שנת 2010 החלו העבודות להקמת היישוב, ובשנת 2012 החלו המשפחות לעבור מאתר המגורים הזמני ביד בנימין אל היישוב החדש.

יציאה מגני טל וכניסה לקבוץ חפץ חיים

חָפֵץ חַיִּים הוא קיבוץ דתי המונה 120 משפחות שנוסד ב-25 באפריל 1944 והוא היישוב הראשון שהקימה תנועת פועלי אגודת ישראל, שהקימה גם את קיבוץ שעלבים ומספר מושבים. הקיבוץ הוא חלק ממועצה אזורית נחל שורק.
מקימי הקיבוץ היו עולים מיהדות גרמניה שהצטרפו לציונות בעקבות מאורעות תרפ"ט ב-1929 ועליית הנאצים לשלטון ב-1933. העולים התיישבו באופן זמני בשתי קבוצות הכשרה בכפר סבא ובפתח תקווה, לקראת הקמת קיבוץ. הקבוצה בפתח תקווה מנתה כשבעה מייסדים שגרו באוהלים, גם בימי הקרה והגשם. כעבור זמן־מה העירייה ביקשה שיעזבו את המקום היות שלא הייתה להם בעלות על הקרקע.
אימו של אחד החברים, יצחק וייל, קנתה פרדסים בסביבת רחובות, ובחנוכה הם עברו לשם והתגוררו באוהלים. התנאים היו קשים – חום מחניק, צפיפות, ותעסוקה דלה שהובילה לחוסר־פרנסה. כמו כן, חיכוכים נוצרו בין הרווקים לבין בעלי־המשפחות לגבי הוצאות משק־הבית, אך למרות חבלי־הלידה הרבים, נבנו צריפים ונרכשו בעלי־חיים, והחברים עברו הכשרות חקלאיות והתכוננו לקראת העלייה לקרקע. לאחריהּ, הקיבוץ כמעט והתפרק בתום כל שנת־שמיטה, אך הצליח לשוב ולעמוד על רגליו.
הקיבוץ נקרא על־שם הספר "חפץ חיים" לרבי ישראל-מאיר הכוהן מראדין בשל הערכת חברי־הקיבוץ את הרב ובשל סמיכות הקמת הקיבוץ לפטירתו.

*****

את אדמות קיבוץ חפץ חיים קנתה הקרן הקיימת לישראל ועליהן התיישב הקיבוץ כפר סאלד ב-15 באוגוסט 1937 במסגרת מבצע חומה ומגדל. לאחר מספר שנים עברו תושבי המקום, ב-13 בנובמבר 1942, לאצבע הגליל, לכפר סאלד. שנה וחצי לאחר מכן עברו חברי גרעין קיבוץ חפץ חיים, חלוצים דתיים מגרמניה, חברי "עזרא" ו"אגודת ישראל" (ששהו בהכשרה משנת 1933ליד כפר סבא ובגדרה), אל האדמות הנטושות של כפר סאלד. חברי הגרעין ביקשו לקיים קיבוץ השומר תורה ומצוות ומקפיד בייחוד על המצוות התלויות בארץ, בהתאם להנחיות של החזון איש. בלילה הראשון ישנו בקיבוץ רק 12 חברים וחברה אחת.
הקיבוץ היה הראשון מסוגו, והראשון שהיה חבר בתנועת אגו"י, וגם עלה על אדמות הקרן הקיימת. משום כך, עמד הקיבוץ, לראשונה בשיח ההלכתי, בפני שאלות רבות הנוגעות ליחסי דת וחקלאות – בין היתר עלו שאלות בדבר קיום המשק בשנת־שמיטה, חליבה בשבת, ביצה שנולדה בשבת וכדומה. השאלות הובאו לרבני הקיבוץ, וחלקן הופנו לחזון איש, שהיה בקשר קרוב מאוד עם הקיבוץ ואף ביקר בו פעמים אחדות.
ענפי המשק כללו בעבר רפת, לול, מדגרה, גידולי שדה ופרדסים, ואילו כיום הם כוללים רפת וגידולי שדה בלבד. הקיבוץ עוסק גם בשירותי תיירות, במסגרתם פועלת 'מדרשת הארץ ומצוותיה', פארק מים, מלון "ציפורי בכפר" וגן אירועים "לילות קסומים". בקיבוץ נמצא גם מפעל "פאלאס" ופעלה חנות המפעל שלו שבה נמכרו מוצרים חד־פעמיים, מגבונים ונרות.
לקראת סוף שנות התשעים, הקיבוץ שקע בחובות כבדים ולכן החל בתהליך־הפרטה, כפי שהתרחש במרבית הקיבוצים בארץ. כיום הקיבוץ סיים לחלוטין את תהליך ההפרטה.
אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות אירח הקיבוץ רבים ממפוני גוש קטיף במלון והעניק להם יחס חם ותומך, ועל כך זכה מהם לשבחים רבים. קשר חזק נוצר עם קהילת גני טל שהחליטו להתיישב על אדמות הקיבוץ במסגרת פתרון־הקבע. ההסכם נחתם בנובמבר 2008.

ביקור במוזיאון החלוץ החרדי ב"חווה שלח חווה"

החווה של חוה היא פינת חי ענקית המשתרעת על כ25 דונם ושוכנת בקיבוץ חפץ חיים. החווה מנוהלת ע"י חוי זליגר ובני משפחתה באוירה משפחתית ואישית,ומתוך מטרה לספק חוויה איכותית המשלבת כיף והנאה עם הכרות עם הטבע .

בזמן מלחמת העצמאות נרתמו חברי קיבוץ חפץ חיים למאמץ המלחמתי וחלקם התגייס לפל"ם (פטרול לוחם). בתחילת מאי 1948, כשבוע לפני הכרזה על הקמת המדינה ופלישת צבאות ערב, נדרשו הקיבוצים באזור להעמיד לרשות ה"הגנה" מחלקת לוחמים על נשקה, לביצוע פעולות טיהור הכפרים הערביים שבאזור, הכנת ביצורים ומארבים, וסיוע בפינוי הילדים מהקיבוצים הנצורים. הקבוצה גויסה מקיבוצי האזור מהתנועות השונות: חפץ-חיים (חרדי: פועלי-אגודת-ישראל), קבוצת -יבנה (הקיבוץ-הדתי) וגבעת- ברנר (חילוני: הקבוץ-המאוחד) ונכללו בגדוד 53 של גבעתי בפיקודו של יצחק פונדק . יוסף סוקל היה מפקד המחלקה מחפץ-חיים, כתריאל (?) היה מפקד המחלקה מיבנה ונתן רשף חבר גבעת ברנר היה המפקד הפל"ם. המבצע הראשון היה כיבוש הכפר בית-דראס ממערב לבאר-טוביה. הכפר היה עוין מאד ומירר את חיי אנשי באר-טוביה שנים קודם פרוץ המלחמה. לאחר כיבושו נהרגו מאש צלפים חבר קבוצת יבנה (צבי ורדי-רוזנטל) ושני חיילים נוספים. בהמשך אנשי הפל"מ אבטחו את פינוי ילדי ניצנים לבאר-טוביה.
הסיפור המרגש ביותר על אחוות הלוחמים הדתיים חילונים הוא מכיבוש הכפר מע'אר. כאמור, כפר מע'אר חלש על קטע מהכביש לדרום (כביש 40 היום) מרחובות לגדרה , על גבעות הכורכר מול הכניסה לבסיס התעופה עקיר (לימים תל נוף).שבוע לפני הכרזת המדינה נהרגו במקום שבעה צעירים שעלו על מוקש, וערביי הכפר גם פגעו ברשת חשמל ומנעו את חידוש הזרם ליישובי הדרום. נתקבלה פקודה לכבוש את הכפר ולטהרו . הפעולה הוטלה על חברי הפל"ם ונקבעה לשבת, ו' אייר תש"ח (15/5/1948), יום לאחר הכרזת המדינה.
מעדויות שמעון לנדסברג ויוסף סוקל חברי חפץ-חיים:
"מבעוד יום עברנו לקיבוץ גבעת ברנר , שם שמענו את טקס ההכרזה על הקמת מדינת ישראל . קיבלנו את השבת בבית הכנסת של ההורים. חדר האוכל לבש חג , הקולות של זמירות שבת ושירי ארץ בקעו שעה ארוכה מתוך צריף העץ. לאחר זמן אמר אחד מהם: "אינני דתי, אולם בטחון חבריכם אשר רקדו ושרו לכבוד השבת לפני יציאתם לקרב , עודד אותנו מאוד". אחד ההורים (החילונים מגבעת ברנר) עמד וברך כל אחד ב"ברכת כהנים".
הפעולה התקיימה בשבת והצליחה במלואה . הכפר נכבש וטוהר. והפלוגה שוחררה למנוחה בשבת – אך מפאת כבוד השבת לא היה ניתן, לטייל עם נשק (איסור טלטול) והיתה בעיה עם האוכל -שהובא במכוניות בשבת . חברי חפץ חיים סרבו לנסוע בשבת ונשארו בשטח הכפר. שאר הלוחמים כיבדו את עמדתם, ובמוצ"ש באו לקחת אותם.
גם מהשלל הנאסף סרבו לקחת: "שלל רב של בהמות ועופות נפל בידי פלוגתנו.. אנשינו עוברים ובודקים כל בית. אנו נזכרים ששבת היום. ללחום ולכבוש אנו מצווים, אבל תו לא. היד המורמת – יורדת, שבת היום!…
התנהגותנו לא נשארה בסוד, ובמוצאי שבת הופתענו ע"י מפקד הפלוגה, אשר ביקש להעביר לידינו עופות מן השלל: "הלא לחמתם שכם אחד איתנו בכיבוש הכפר . מגיע לכם החלק שנטשתם בגלל קדושת שבת", אמר.
המידע נמסר על ידי קרן זליגר – עמיאל מנהלת  מוזיאון החלוץ החרדי בחפץ חיים

י

קטע אחרון
יציאה מחפץ חיים
דרומה בשביל אופניים
צמוד לכביש לעבר בני ראם
מזרחה וחציית כביש 3
כניסה חזרה לרבדים
סיום במתחם עידן אופן
וארוחת בוקר

 

סוף דבר

טיול זה נמשך חמש ורבע שעות
מתוך ארבע ורבע שעות רכיבה
וכשעה עצירות כולל הביקור בחפץ חיים

*****

היה מעניין לדווש בין השדות והמטעים
להיכנס ליישובי המועצה האזורית הייחודית נחל שורק
ניתן לראות את המסלול בהדמייה שהכין רז
נהינו לדווש בטיילת החדשה בין יד בינמין ובית חילקיה 
לחצות את נחל שורק ויובליו
נחל תמנה, נחל עקרון ונחל גמליאל
לעלות לרכס מע'ר לתצפית על האזור, 
ולהבין את קורות הקרבות שהתחוללו עליו ובסמיכות אליו
במאה העשרים: 
בזמן מלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העצמאות.
הדיווש בתוך גדרה לימד כיצד הפכה מושבת הבילויים לכמעט עיר
למדנו על ההתיישבות החרדית
על קליטת חלק מפוני ההתנתקות מגוש קטיף

*****

בסיום ניתן לומר היה זה
גם טיול נעים וגם מלמד

****

תודה 

לעידן הלל על ההובלה ועל האירוח לפני ואחרי הטיול
לקרן זליגר – עמיאל על האירוח והדרכה בחפץ חיים
לרז גורן על הצילום וזה אלבומו
הוא גם תיעד את הטיול כדרכו
וכמובן לשאר החברים  איל גזית, לייזר קוברסקי וערן קרבר
שהשלימו את החבורה המטיילת

 

 

 

 

ביום שבת (25/8/2018) נסעתי לבקר את איל גזית במשמר הנגב שכלל גם סיבוב בין השדות הסמוכים למקום מגוריו.

 

בשעת בוקר יצאנו שלושה לדרך איל גזית, דוד פרייברג ואני.

 

המסלול,
מעגלי נגד כיוון השעון
התחלה וסיום במשמר הנגב

מסלול זה דומה, חופף בחלקיו וסמוך למסלולי טיולים קודמים באזור שתועדו והם אלה
* בשדות מזרח מישור חוף הנגב בין קטע נחל גרר ויובליו: נחל צידה ונחל קמה (אפריל 2018)
* נחל גרר ויובליו: הנחלים קמה, צידה, הגדי, פטיש ושמריה (דצמבר 2017)
* משובל דרך רהט למשמר הנגב, הלאה לאורך נחל גרר לתל שרע וחזרה דרך נחל קמה (יוני 2017)
* בין שובל, בית קמה, שדה צבי וקלחים (אפריל 2017)
* בנחלת שמעון, בין שובל ובין תל שרע בגדת נחל גרר (יוני 2016)

 

האזור הגיאוגרפי

תחום המועצה האזורית בני שמעון

מועצה אזורית בני שמעון ה"עוטפת" את באר שבע מצפון, מערב ומזרח הוקמה בשנת 1951. שטח המועצה משתרע על פני כ-410,000 דונם, של 13 יישובים כפריים (8 קיבוצים, 3 מושבים ויישוב קהילתי), שטחי חקלאות, יערות ושטחים פתוחים. בשנת 2016 מונה אוכלוסיית המועצה כ-10,000 תושבים

התפר:
בין מערב גבעות השפלה הנמוכה
ובין מזרח מישור חוף הנגב.

אזור זה מאופיין
במרחבי לס
המשתרעים מאופק לאופק.
הטופוגרפיה מישורית עד גלית

לס היא סוג של קרקע שהרכבה הוא ממשקעי טין (סילט) בעיקר ומיחסים שווים של חרסית וחול המחוברים באופן רופף באמצעות סידן פחמתי (CaCO3), חומר אורגני, תחמוצות ברזל ומינרלים נוספים. צבעה הוא צהוב עד חום בהיר.
אדמות הלס מכסות כ-10% משטח כדור הארץ ועוביין הממוצע מגיע לכמה עשרות מטרים, כמו כן, לרוב לא ניתן למצוא קרקע לס משוכבת. אדמת הלס מאפיינת את שוליהם של מדבריות רבות בעולם. מרבצי לס נפוצים בין קווי הרוחב 20° – 50° צפון, סין וארצות הברית מהוות את מרבצי הלס הגדולים ביותר. משקע הלס הוא הומוגני ונקבובי, ומכיל גרגרי קוורץ, פלדספר ועוד מינרלים. בנוסף, קרקע הלס נוצרת מהשקעה של חומר דק המכילה שחק של סלעי גיר וקירטון. מאחר שאין סלע אחד המכיל את כל מרכיבי הלס, המסקנה המתבקשת היא שהוא נוצר כתוצאה מבליית כמה סוגי סלעים.‏
קרקע הלס מצטברת בעיקר בערוצים ובכיסי קרקע בהשקעה השניונית של אבק. על כן, היא נאטמת בקלות ובצורה זו מגבירה את הנגר העילי והשיטפונות באזורים המדבריים, היוצרים ערוצונים ונוף של ביתרונות, ובמקומות אלו מתפתח הצומח. לכן קרקע לס היא פורייה וטובה מאוד לגידולים חקלאיים. בנוסף היא קרקע עשירה במינרלים, חומרים אורגניים ואוורירית ולכן היא מנקזת טוב את המים וקל לחרוש ולנטוע בה צמחים. כמו כן, שחיקת הקרקע הינה איטית מאוד והיא נשארת פורייה למשך זמן רב. קרקע הלס בארץ ישראל עשירה במלחים רוב קרקעות הלס בארץ ישראל נמצאות בדרום, ומדלדלות ככול שעולים צפונה ומערבה.
בשנים האחרונות ההשערה הרווחת שמקור אדמת הלס הינה כתוצאה של השקעה איאולית מאסיבית. מקורות חולות אלו הם ממדבר סהרה וחולות סיני. נראה שכמות האבק פוחתת ככל שמתרחקים מהמקור כיוון שבדרום פוגשים רבדים עבים של משקע איאולי דק זה (בסביבות רוחמה מגיעה ל 15-12 מטר). בפלשת הצפונית הרבדים האלה הולכים ונעשים דקים יותר ויותר עד שלבסוף בשרון אין רבדים אבקיים או חרסיתיים הנוצרים והסחף האיאולי המועט מתערבב על-פי הרוב רק עם החול שלמטה בתהליך של יצירת החמרה רק ברכסי החול. העוצמה של רובדי החרסית והסילט משתנה גם כן בהדרגה ממזרח למערב. במזרח הרבדים הנזכרים עבים יחסית כיוון שהסחף האיאולי יכול היה לשקוע באזור במשך תקופה ממושכת. ואילו במערב תקופת השקיעה קצרה יותר והרבדים דקים יחסית.‏
הלס הוא בית גידול המאופיין בצמחייה נמוכה ושיחים נמוכים. לרוב נראה הבית גידול כמו שדה בור פתוח ריק מצמחים ובעלי-חיים. אך הוא מהווה בית גידול למינים רבים הנמצאים בסכנת הכחדה. האזורים של קרקעות לס מהווים בתי גידול שונים של בעלי חיים וצמחים יותר מסוגי קרקע אחרים, ויש בעלי חיים וצמחים שהם אנדמיים ללס. חצרים הוא מוקד חשוב של מישורי הלס בארץ, והוא מהווה בית גידול הנמצא בסכנת הכחדה. הוא מהווה מערכת טבעית וייחודית, אשר מכילה בתוכה מינים ייחודיים. ובמיוחד החוברה המדברית (עוף דוגר קרקע), אשר מרבית אוכלוסייתו בישראל נמצאת בחודשי הקיץ באזור חצרים בישראל. ‏
מקור והרחבה

האזור חקלאי, החלקות עתירות גודל,
מרביתן שייכות לקיבוצים משמר הנגב ושובל
לאורך חלק מהנחלים העיקריים ישנו ייעור גדות

המסלול והמראות

נחל קמה

על מסילת הברזל הצבאית העותמאנית שנבנתה בזמן מלחמת העולם הראשונה 
ראו בהרחבה משובל דרך רהט למשמר הנגב, הלאה לאורך נחל גרר לתל שרע וחזרה דרך נחל קמה

נחל צידה

אשל הפרקים הוא עץ עב גזע ורחב  צמרת, העשוי להגיע בתנאים טובים לגיל מכובד ולגובה של 15 מ'. הוא היחיד ממיני האשל המופיע כעץ ממש. קליפת הגזע חומה ומחורצת עמוקות. העלים זעירים והם חסרי טרף לחלוטין, ונראים כקשׂקשׂים זעירים החובקים את ראשו של כל מפרק בענף. הענף הדק עצמו נראה לכן כאילו הוא מחולק לפרקים זעירים, מכאן שם המין. סימן זה מקל להבחין בין מין זה למיני האשל האחרים, שעליהם מעט גדולים יותר ואינם חובקים את המפרק.
אשל הפרקים פורח בין יולי לנובמבר, בעיקר באוגוסט ובספטמבר, בפריחה שופעת ומרוכזת. הפרחים זעירים, והם ערוכים, כמו בשאר מיני האשל, בשיבולים צפופות בקצות הענפים. לפרח 5 עלי גביע קטנים ו-5 עלי כותרת בצבע לבן. מספר האבקנים 5, ובראש עמוד העלי נישאות 3 צלקות. כדי להבחין בביטחון בין מין זה לבין מיני אשל אחרים, שגם להם מבנה פרח דומה, יש לבחון במיקרוסקופ את צורת הדיסקוס נושא האבקנים. פירות האשל נראים כחרוטים אדומים מחודדים באורך 5 מ"מ, ובהם זרעים רבים וזעירים, הנפוצים בעזרת ציציות הנושאות אותם ברוח. הזרעים הטריים נובטים בקלות כשהם נופלים על קרקע רטובה, אך אם לא הגיעו למקום מתאים הם מאבדים תוך כמה שבועות את כושר הנביטה שלהם.
אשל הפרקים אופייני לקרקע חולית בדרום הארץ – במישור החוף ובנגב. תפוצתו העולמית משתרעת במדבריות ערב וצפון אפריקה. הוא הועבר וניטע גם ביבשות אחרות. באוסטרליה נקרא אשל הפרקים בשם Aethel שהוא אולי שיבוש של השם העברי. האשל נזכר בתנ"ך 3 פעמים, אך נראה שאין המדובר שם בסוג זה. שרידי אשל הפרקים התגלו בחפירות ארכיאולוגיות כחומר-בניין וכחומר-בעירה החל מהתקופה הפאליאוליתית העליונה, לפני 25,000 שנה, ועד ימינו. השלד של הסוללה הרומית במצדה בנוי בעיקרו מענפים ומגזעים של אשל.
הסוג אשל כולל 90 מיני עצים, בעיקר של מליחות ומדבריות. ההבחנה בין המינים קשה. אלה עצים המזכירים מחטניים (אך אינם כאלה), נופם עדין, והם מסועפים מאוד. העלים זעירים, עיקר ההטמעה נעשה על ידי ענפים דקים דמויי מחטים. מערכת השורשים מפותחת ומסוגלת למצות מים מנפח גדול של קרקע, היא כוללת שורשים אופקיים המתפשטים למרחק ושורשים אנכיים היורדים לעומק רב. מינים רבים מסוגלים לנצל מים מליחים ולגדול במליחות. כדי להיפטר מעודפי מלח מזיקים ברקמותיהם הם מסוגלים להפריש מלח מבלוטות מיוחדות שבעליהם. מינים אחדים מאכלסים כנימות המפרישות חומר מתוק, המזוהה עם המן שאכלו אבותינו במדבר. העצה טובה לנגרות ולבניין. בארץ 14 מינים, חלקם נדירים.
מין מצטיין בהתאמות יעילות לתנאיו: לנבט הצעיר של אשל הפרקים עלים באורך 5 מ"מ, והם מסודרים במסורג. הם נושרים כמה חודשים לאחר הנביטה. עלים כאלה, שצורתם מיוחדת והם מופיעים בשלבים הצעירים בלבד – נקראים "עלים יובניליים", והם תופעה מוכרת בהרבה צמחים רב-שנתיים מעוצים.
לצמח הבוגר מספר תכונות המעידות על התאמה לתנאי יובש: הענפים הדקים הם אלה המכילים את הכלורופיל ומבצעים את הפוטוסינתזה. הפיוניות שקועות בתוך חריצים לאורך פרקי הגבעולים, וכך הן מוגנות בפני איבוד-יתר של מים. נוסף לכך יש לאשל, כמו לצמחים אחרים במשפחת האשליים כגון האשליל, בלוטות מיוחדות להפרשת מלח על פני הענפונים הירוקים. בלוטות אלו מרכזות מלחים שהגיעו לנוף יחד עם המים שנקלטו מהקרקע, ומפרישות אותם כתמיסה מרוכזת ובסיסית מאוד אל מחוץ לרקמה. במהלך היום מתייבשת התמיסה, ועל פני העלים מצטברים משקעי מלח יבשים. כך נפטר העץ מהמלחים המזיקים, שהיו עלולים להצטבר בתאים ולפגוע בחיוניותם. בשטחים שמימיהם מלוחים מהווה מלח הבישול, נתרן כלורי, את עיקר המלחים המופרשים. המלח המצטבר על פני הענפים סופג מים בלילות לחים ויוצר תמיסת מלח מרוכזת, המטפטפת למרגלות העץ. כך מתהווה תחת הצמרת שטח קרקע ששכבתו העליונה עשירה במלח, ורוב הצמחים המתחרים אינם יכולים לנבוט בו. אשל הפרקים מיוחד בין מיני האשל בכך שבהעדר מלח הוא מפריש תמיסת סידן. היות שתמיסה זאת בסיסית מאוד, היא קולטת פחמן דו-חמצני מהאוויר ויוצרת שכבת גיר על-פני הענפים. גיר זה אינו נשטף בקלות, והוא מקנה לענפי העץ גוון בהיר. צורת התאמה אחרת של העץ לתנאי מדבר נעשית באמצעות מערכת השורשים שלו, היכולה להעמיק עד למאגרי מים בעומק מטרים רבים בקרקע חולית.
בזכות כושרו לגדול כעץ גבוה ומצל, המסוגל להתקיים ולצמוח ללא השקאה בתנאים קשים, ויכול גם לייצר קורות מתאימות לבניין – נבחר העץ לנטיעה בחצרות הבתים בכפרים ערביים וליד בארות בדרום הארץ. עד היום יכולים שרידי העצים לשמש ציון למקומות ישוב שהיו בעבר בשפלת יהודה ובצפון הנגב. רשויות הייעור נטעו עצי אשל הפרקים גם לאורך דרכים בדרום ובשטחי חולות. בערבה משמש האשל גם כמשבר רוח. יחד עם טיפוס הבר הנפוץ, נטוע למטרה זאת גם זן זקוף של מין זה שהובא ארצה מקפריסין אך מקורו הראשוני לא ברור.
מקור אתר צמח השדה / עמרם אשל ומייק לבנה

חצב מצוי – צמח שכיח, בולט בנוף, פורח בסוף הקיץ ובסתיו. מיוחד במקצב החיים שלו (פנולוגיה), וכן במבנהו: בבצלו, בעליו, בפריחתו ובחומרי הטבע הרעילים שבו.
מהלך החיים השנתי של החצב מחולק לשתי עונות: בנובמבר יוצאים העלים, ומתחיל השלב הווגטטיבי של חיי הצמח, המתנהל במשך החורף וראשית האביב. באותה תקופה נוצרת התפרחת אך היא נשארת חבויה בתוך הבצל. באפריל קמלים העלים, וכל חלקי הצמח שמעל לקרקע מתים. בסוף הקיץ (אוגוסט) עולה עמוד הפריחה, ואז חל שלב הרבייה (הגנרטיבי) למשך שבועות אחדים, ואחריו שוב אין לחצב כל חלק חי מעל לקרקע, פרט לזרעים.
עמוד-הפריחה גבוה (70 עד 180 ס"מ), יחיד ואינו מסתעף, ועשרות פרחים (50 עד 250) ערוכים לאור חלקו העליון על עוקצים קצרים בשיבולת מוארכת. הפריחה מתחילה מלמטה, וכל יום נפתחת קבוצה אחרת של כ-30 פרחים מעל לקודמים, והפרחים שנפתחו ביום הקודם קמלים.
הפרח הבודד קטן, קוטרו כ-10 מ"מ, ומבנהו אופייני למשפחת השושניים: (אליה היה שייך בעבר – כיום החצב עבר למשפחת האיספרגיים)  6 עלי-עטיף – אולי 3 החיצוניים שבהם מוצאם מעלי-גביע ו-3 הפנימיים מוצאם מעלי-כותרת, אך כולם כותרתיים, דומים לחלוטין אלה לאלה, לכן נכנה אותם עלי-עטיף, היינו עלי כותרת ו/או עלי-גביע. עלים אלה לבנים-צחורים מבפנים, ואילו מבחוץ עובר פס-אורך ירוק במרכזם. הם גם מחזירים קרינה אולטרה-סגולה.
פנימה מהם 6 אבקנים, ועוד פנימה שחלה משולשת. החצב הוא נציג טיפוסי, הנחשב מאפיין קבוצה של 25 מיני גיאופיטים בישראל הפורחים בסתיו, וזכו לכן לכינוי "קבוצת החצב". לפריחה בסתיו יש יתרונות וחסרונות: יתרונה הוא בכך שרוב הפרחים האחרים פורחים באביב, וכך נמנע החצב מתחרות על המאביקים; החיסרון הוא בכך שאכן יודעים יפה רוב הפרחים מדוע הם מעדיפים לפרוח באביב, שהרי אז מרובים החרקים המאביקים, ואילו בסתיו הם מעטים יותר. אולי לכן ויתר החצב על התאמה ספציפית משוכללת למאביק מסויים.
הפרח שופע צוף רב ופרוש לרווחה, ואין לו מנגנונים מתוחכמים למניעת שוד-צוף. לכן הוא זוכה לביקור של מגוון גדול של חרקים, והוא פרוץ לכל דיכפין, כולל חרקים לא מתוחכמים ופחות יעילים כמאביקים, כצרעות וזבובים. אלה שאינם יעילים בהפרייהנחשבים "שודדי-צוף", שאינם מביאים תועלת לצמח.
במחקר שערכו ראובן דוכס ואמוץ דפני נמצא כי החצב נוקט בעקרון של "ליתר בטחון" בהאבקה גם ברמה גבוהה יותר: נוסף להאבקה בידי חרקים הוא נוקט במידה מסויימת גם בהאבקת רוח, ואפילו מעט בהאבקה עצמית, אף שנמצאה מידה כלשהי של אי-סבילות עצמית. מבין החרקים השונים שנמצאו בפרחי החצב נודעת חשיבות להאבקה בעיקר לדבורי-דבש, צרעת הפלך, צרעה מזרחית, ואולי גם לתנשמית (מין עש). מבקרים אחרים ראויים להיחשב בעיקר "שודדי-צוף", שאינם מועילים להאבקה, כגון נמלים, זבובים (זבוב הבית, זבוב-בשר) ודבורים בודדות קטנות, שאינן מסוגלות להאביק בגלל גודלן, כי אינן מגיעות לצלקת בשעה שהן גומאות צוף או מלקטות אבקה.
הפרח נפתח בשעה 01:00 בלילה, והוא נותר פתוח במשך כ-18 שעות, עד שעה 19:00 בערב. אף שהוא פתוח בלילה, וצבעו הלבן מתאים למקובל לגבי האבקה בידי חרקי-לילה, נצפו רק מעט מאוד כאלה על הפרחים. מיד עם היפתח הפרח מבשילה אבקתו, וכן מופרש צוף מ-3 צופנים הממוקמים בדופן השחלה. הצוף מיוצר רק עד 05:00, וככל שהשעות עוברות אחר-כך הולך הצוף ונעשה מרוכז יותר, בגלל התאדות.

 

הבצל של החצב הוא הגדול בבצלים של צמחי-הבר בארץ, ללא כל מתחרים. קוטרו עשוי להגיע עד 25 ס"מ. בצל זה, ככל הבצלים, הוא קבוצה של בסיסי-עלים תת-קרקעיים, האוגרים מזון ותופחים. בצלו של החצב מורכב מבסיסי-עלים רעופים, היינו המכסים רק חלקית זה על זה, ולכן הוא נחשב בצל קשקשי. מדי שנה מתרוקנים הגלדים החיצוניים והופכים לקליפות קרומיות, ואילו בסיסי-עלים חדשים המתפתחים במרכז הבצל, אוגרים מזון ונוספים אל הבצל מבפנים.
בצל הוא ביסודו ובתכליתו מאגר חומרי מזון. למאגר כזה יתרונות רבים, אך גם חסרון – הוא משמש פיתוי לבעלי-חיים ליהנות מהמזון שבו, לאוכלו. וכאן מתחיל מאבקרב-תהפוכות בין הצמח לאוכליו: כדי להגן על הבצל בפני שיני בעלי-חיים הטמין הצמח את מאגר המזון בתוך הקרקע, כרבים אחרים כמותו (גיאופיטים) במשפחתו וגם במשפחות אחרות. אולם יש בעלי חיים רבים, כמו חזיר וצבי וחולד ודרבן ושאר מכרסמים, היודעים לחפור בקרקע לחפש מזון. לכן פיתח החצב רעל חריף, הפוגע בבעלי-חיים ולא בצמחים, ופיזר אותו ברקמותיו בבצל ובעלים. הרעל כולל גליקוזידים הפועלים על הלב, וחומרים הגורמים לגירוד בעור.
אולם יש בעלי-חיים היודעים להעביר את מזונם במעיהם ולספוג את חומרי המזון, ולא לספוג את הרעל לגופם (מה שבתוך צינור-המעי נחשב עדיין מחוץ לגוף, ורק מה שנספג לדם ולרקמות הוא בתוך הגוף). מה עשה החצב? הוא אוגר ברקמותיו גם מחטים זעירות, עשויות אוקסלט הסידן, הפוצעות את דופן המעי ואת צינורות הדם שבו, וכך מחלחל הרעל לתוך הדם. בסיכומה של המלחמה הזאת מסתבר כי החצב מנצח בדרך כלל, אך במקרים מסויימים הוא בכל-זאת נאכל מעט.
הרעל של החצב שימש בימי הביניים כסם ממריץ ללב, ותליית בצל של חצב בפתח הבית נחשבה עוד במצרים וביוון הקדומות כסגולה לפריון.
מתוך בצלו של החצב יורדים כלפי מטה שורשים אחדים מקבילים (ציצת-שורשים), וכלפי מעלה – עלים ועמוד-פריחה. יש סבורים בטעות כי גם אם נעקור את הבצל ונותרים רק השורשים – הם יוכלו לשקם את הצמח ולגדל בצל חדש באותו מקום. כך מסבירים את המסורת של חז"ל שהחצב מתאים לסמן גבולות בין חלקותיהם של איכרים שכנים, ושאף את גבולות ארץ-ישראל סימן יהושע בחצבים. בדברי חז"ל נזכר פעמים אחדות "חצוב", ולא תמיד ברור אם הכוונה לצמח זה, ואיזה תכונות שלו מנסה הכתוב להדגים.
הבצל של החצב אינו נוטה להתפצל, אך אם נגרם לו פיצול בגלל גורם חיצוני – אדם או בעל-חיים אחר – יכולים חלקי-בצל להתרבות ברבייה וגטטיבית.
בניסוי שנערך החזיקו בצל של חצב מחוץ לקרקע, ומאגר המזון והמים שבו הספיק כדי לאפשר לצמח פריחה, צנועה אמנם, במשך 10 שנים.
בזכות מאגר המזון והמים שבבצלו הענק יכול החצב להרשות לעצמו להוציא עלים עוד לפני הגשם הראשון, וכך הוא זוכה להטמיע ולייצר מזון חדש ללא תחרות מצד צמחים אחרים. ואכן, בנובמבר בולטים עלי החצב הירוקים כאיים רעננים בתוך נוף צמחי קמל. העלים בשרניים-גלדניים, דמויי חרב רחבה. הם מכוסים שכבה של שעווה המקנה להם גוון כחלחל. טיפות הגשם על עלי חצב, ששכבה זו מבליטה אותן, ידועות בין צלמי-הטבע כאטרקציה. מובן שכל אוכלי העלים יתנפלו על הירק הרענן היחיד הזה. וכאן מציל הרעל את עלי החצב משיני האוכלים. אם כי מדי פעם יתגבר איזה צבי או שפן או ארנבת על פחדו מהרעל, ונוכל למצוא פה ושם עלי-חצב שהקצה שלהם נגוס. אולי בראשית לבלוב העלים, כשרק הקצה מציץ מהקרקע, הרעילות עוד איננה כה קשה? ואיך יודע זאת בעל-החיים?
אין "פתרון מוחלט". יש בעלי-חיים האוכלים עלי חצב למרות רעילותם: אם אלה חלזונות, המכרסמים את שולי העלה; ואם אלה פשפשים (מין ששמו רַכְנָף העירית), התוקעים את החדק הדקיק שלהם לתוך רקמת העלה ומוצצים אותה, אולי תוך הימנעות מפגיעה בחומרי הרעל?
בסוף האביב, משקמלו העלים, אין בהם עוד רעל, ואז לועסים בני הצאן את העלים היבשים בהתלהבות עצומה, אולי מפני שהם נהנים מן הרשרוש, כשם שהם נלהבים ללעוס נייר. ואז הרי אין בכך עוד נזק לצמח, אלה נהנים וזה אינו חסר.
הסתכלות במיקום המדוייק של יציאת עמוד הפריחה ביחס למיקום העלים (הקמלים) מורה כי הפריחה שייכת לעלים שקמלו, לא לאלה העתידים ללבלב; מכאן שהפריחה אינה מתחילה את מחזור החיים השנתי, אלא מסיימת אותו – החצב אינו מקדים לפרוח, אלא הוא מאחר לפרוח ביחס לעלים.
פריו של החצב משולש בחתך-רוחב, ובו זרעים עטופים במעטה ספוגי-שעמי קל-משקל וסביבו קרום בלתי חדיר למים. לכאורה נראה כאילו נועדו זרעים אלה להיות מופצים בציפה על פני מים (ואכן שֵׁם החצב בגרמנית ובאמגלית – תרגומו "בצל-הים"), אך לא ברורים מקור המעטה ותכליתו. מכל מקום ברור כי הזרעים ממלאים בנאמנות וביעילות את תכליתם להפיץ את אוכלוסיית החצב. כל תנועה של רוח או פגיעה של בע"ח מטלטלת את עמוד התפרחת נושא הפירות הבשלים ומפיצה את הזרעים למרחק כבליסטראות.
תפוצתו של החצב בארץ רחבה, והוא שכיח מאוד בכל החבל הימתיכוני, בהר ובשפלה. הוא צומח גם במדבר, אך שם הוא נדיר יותר. המין נפוץ בארצות שסביב הים התיכון.
בסוג 100 מינים שתפוצתם משתרעת מהאזור הימתיכוני ודרומה למדבר ואף לשולי האזור הטרופי. בארץ גדל רק מין אחד נוסף, צנוע ונדיר יותר, חצב גלוני.
המקור מייק לבנה אתר צמח השדה

החצב במקורות –  אומר משל העם: "החצב פורח והקיץ בורח".
בארצות ערב ובצפון אפריקה נהגו לתחום את השדות בשורות של חצבים, כמסופר: "מהו חצב? שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ" (ב"ב נו, ע"א). בצלי החצב מעמיקי שורש ו"חוצבים" מטה, ולכן משמשים כסימני גבול בין חלקה לחלקה. ועוד מסופר כי "החצב קוטע רגליהם של רשעים" (ביצה כה,ע"ב), ומסבירים, שמי שהעז והסיג גבול רעהו, יעלה אח"כ החצב ויעיד כמאה עדים על העוול שנעשה, וירשיע את הפולש לשדה לא לו.
בתלמוד (שבת קכח, ע"א) מספרת האגדה שנוח לקח עמו לתיבה חצבים, מפני שהם "מאכל לצבאים". עלי החצב מכילים גבישים מחטניים צורבים, ועל כן מקובל שחיות השדה נמנעות מהם. התצפיות מראות שאמנם הצבאים אוכלים עלי חצב, ואף להוטים אחריהם.
אבותינו נהגו לתחוב יחורי תאנה לתוך בצל החצב, וככל הנראה נעשה הדבר לצורכי חיטוי. חכמים פסלו שימוש זה, מתוך חשש כילאיים, ככתוב "אין נוטעין יחור של תאנה לתוך החצוב שיהא מקירו" (משנה, כלאיים א,ח).
הסבר מדעי להימנעות אפשר למצוא בפטרייה התוקפת את ניצני הפרחים "המעלים אפר", ואינם עושים זרעים.

 

על תל שרע וקרבות סביבו במלחמת העולם הראשונה 
ראו בהרחבה נחל גרר ויובליו: הנחלים קמה, צידה, הגדי, פטיש ושמריה

תאנה מוצאה מההרים בקדמת אסיה , פרס, עיראק וטורקיה. היא עץ תרבות נשיר, בעל ענפים מאונקלים, המתנשא לגובה 2-6 מ',נופו רחב וענפיו מלבינים, הגזע נמוך וקליפתו אפורה , כמעט חלקה.
לתאנה עלים עבים, גדולים, רחבים, מחוספסים -שעירים בצדם התחתון ומפורצים ל-3-5 אונות, מאוצבעים כעין כף-יד. כשפוצעים את העלים והגבעולים ניגר מהם שרף חלבי דביק, מריר מאד.
הפגה היא התפרחת של התאנה. לפגה מבנה מיוחד במינו: מצעית התפרחת קעורה, דמוית כד חלול, והיא נושאת את הפרחים על שטחה הפנימי. פי הפגה סגור ע"י קשקשים רעופים המבודדים את חלל הפגה מהעולם החיצון.
הפרחים קטנים ומוסתרים בתוך הפגה; סגורים ומבודדים בתוך התפרחת – מצב זה יוצא מיוחד למינים בסוג פיקוס שאליו משתייכת התאנה. האבקת הפרחים נעשית על ידי צרעות זעירות. בחלק מהעצים במין זה עמודי העלי של הפרחים הנקביים בתוך הפגה קצרים. בהם מטילה נקבת הצרעה את הביצים והצרעות מתפתחות בתוךשחלות פרחי הנקבה. במקביל להתפתחות זאת מבשילה הפגה. משך ההבשלה של הפגה מתאים למשך ההתפתחות של הצרעות. כאשר בוקעות הצרעות הבוגרות מהפרחים שבתוך הפגה הן מפלסות את דרכן החוצה ובאותו זמן נושאות עימן אבקהשל פרחי הזכר שמרוכזים ליד הפתח שבראש הפגה. עץ זה הוא, אם כן, תורם האבקה ולכן נהוג לכנותו "עץ זכר". נקבת הצרעה נכנסת לפגה צעירה על עץ אחר, שעליו יתפתחו הפירות ולכן הוא מכונה "עץ נקבה", כאשר הפרחים בה מוכנים להפרייה ומביאה איתה את האבקה מפרחי הזכר בפגה בה היא גדלה. בפגות של "עץ הנקבה" עמודי העלי של פרחי הנקבה ארוכים יותר. לכן נקבות הצרעה לא מצליחות להטיל בהם את הביצים ולא מתפתחות בהן צרעות. אבל הפרחים בפגות אלה מואבקים ע"י הצרעות והפגה מבשילה לפרי תאנה ובו זרעים. בעלי מטעי התאנים מרבים בעיקר את עצי הנקבה אבל דואגים להביא אל המטע פגות מעצי זכר בשלב המתאים בו הן משחררוות את הצרעות נושאות האבקה.
מנגנון זה של האבקת הפרחים שבפגות על ידי צרעות הוא אופייני לכל הצמחים בסוג זה. ראו לדוגמא את תיאור ההאבקה בשקמה. לכל מין של פיקוס יש מיני צרעות מיוחדים הגורמים בו להבשלת פירות. גם צמחי הנוי מסוג הפיקוס דורשים פעילות  של צרעות, על-מנת שפירותיהם יבשילו. הצרעות המאביקות את הפיקוס הקדוש מצויים בארץ מזה זמן רב, ולכן הוא מבשיל פירות בשפע. אך עצי פיקוס השדרות, למשל, לא הבשילו פירות בארץ במשך שנים רבות כי לא היו כאן צרעות המסוגלות לגרם לתהליך זה. רק בשנות ה-70 של המאה ה-20 הגיעו ארצה מיני צרעות שגורמות מאז להבשלת הפגות של העצים ממין זה. יש ביניהן מין שמאביק את הפרחים בפגה וגורם ליצירת זרעים פוריים ויש גם מין שמטיל את ביציו בתוך הפגה מבלי להאביק את הפרחים ומבלי לגרום ליצירת זרעים. מין זה ניחשב לטפיל של המערכת הסימביונטית שבין העץ והצרעה המאביקה אותו.
התאנה מתחילה להניב פרי לאחר 4 שנים, והאסיף הקרוי ארייה, מתארך כיוון שהפרי אינו מבשיל בבת אחת. לפירות התאנה אין חיי מדף ארוכים, לכן משמרים אותם ע"י ייבוש- אלו הדבלים, שבימי אבותינו שימשו כמזון יסודי.
היום גדלים עצי תאנה רבים לצדי מעיינות, בבורות מים עתיקים ובבוסתנים עזובים, ופירותיהם מתוקים ואכילים.
יש אנשים שמקבלים גירוי בעור במגע עם עלי או ענפי התאנה. זו תגובה אלרגית חיצונית למגע בשערות שעל עלי התאנה ובמוהל שהיא מפרישה כשתולשים עלה או חותכים ענף.
המקור עמרם אשל אתר צמח השדה
הצמח במקורות – "למה נמשלה התורה כתאנה? שרוב האילנות.. נלקטים כאחת והתאנה נלקטת מעט מעט כך התורה,.. לפי שאינה נלמדת לא בשנה ולא בשתיים".(במדבר רבה יב', ט'). התאנה היא עץ הפרי הראשון הנזכר בתנ"ך "ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות" "עלי תאנה" משמשים כמטפורה למשהו שרוצים לכסות כי מתביישים בו… אבל היא לא ממש מכסה את הבושה. התאנה מוזכרת יחד עם הגפן עשרות פעמים בתנ"ך ובמקורות בשבעת המינים, והיא מסמלת שלום וביטחון: "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו"…(מלכים א',ה,ה) פרי התאנה היה בימים ההם, טרם הסוכר, אחד מהממתיקים החשובים. התאנה נחשבת בין "הקרובים העניים" שבשבעת המינים, ויש אף ביטויי גנאי הקשורים לתאנה "גרגרת דרבי צדוק".. היה כינוי לאדם רזה ושדוף, ועוד.

*****

משמר הנגב

קיבוץ משמר הנגב נוסד בליל "11 הנקודות" במוצאי יום כיפור  תש"ז, אוקטובר 1946. ההשתייכות  התנועתית: בעבר, הקיבוץ המאוחד. בהווה: התנועה הקיבוצית.
השטח בו נמצא הקיבוץ נקרא אדמות 'עזאליה' שנרכשו בראשית שנות השלושים ע"י  משה סמילנסקי ונגאלו מאוחר יותר ע"י הק.ק.ל. השם הארעי היה ביר מנסור על שם הבאר הקרובה ובהמשך נקבע משמר הנגב.

ייחודו התנועתי הוא שמייסדיוהשתייכו ל"נוער הבורוכובי", תנועת הנוער שהשתייכה למפלגת פועלי ציון שמאל. בשנות הארבעים היא הקימה גרעין להתיישבות שישב כפלוגת עבודה על יד כפר סבא (מצודת בורוכוב). עוד בהיותה מושבה הגוף קלט חברי תנועה מצרפת, בלגיה ופולין ניצולי השואה.  בשנת 1946 "מצודת בורוכוב" התקבלה לקיבוץ המאוחד. עם העלייה על הקרקע אוחד הגוף עם הכשרת "המחנות העולים" וכעבור שנה עם גרעין מן "הנוער העובד". בעצם ימי המצור הגיעה קבוצת חניכים מן התנועה בארגנטינה.

השם משמר הנגב – השם 'משמר הנגב' שגור היום בפי כל. מלבד שמו של הקיבוץ, 'נגרר' השם גם לבסיס צה"ל הסמוך, וגם הצומת שלידו נקרא כך בפי הנהגים, למרות שמו הרשמי – 'צומת הנשיא'. כאשר עלה קיבוץ משמר הנגב על הקרקע, באותו לילה מפורסם במוצאי יום כפור תש"ז, כאחת מ-11 הנקודות, צויין בעיתוני יום המחרת שעל אדמות ביר מנסור, או ביר מנסורה, עלתה מצודת בורוכוב.   ביר אבו מנצור (זה שמה הנכון – באר אבי-המנצח) היא הבאר הנמצאת על הכביש בין שובל למשמר הנגב, במקום בו הוא חוצה את נחל גרר. גוש קרקעות קק"ל בסביבה זו נקרא על-שמה של הבאר, שלאחר קום המדינה זכתה לשם עברי: באר פיכֹל, על שמו של שר צבאו של אבימלך מלך גרר.
אחד הראשונים שכתב על הנקודות החדשות היה י' ברסלבסקי, כתוספת לספרו "ארץ הנגב". מעניין לקרוא את תיאורו: "משובל למשמר הנגב מסע 7 ק"מ דרומה-מערבה. הדרך עוברת ליד תחנת משטרה קטנה… ויורדת עד-מהרה אל זרוע אחת של נחל הבשור (ואדי שריעה), הרבודה סלעים, אבנים וחצץ [באותן שנים הוצע לזהות את נחל הבשור המקראי בואדי שריעה, בגלל סיפור דוד בצקלג. א.נ], ואל הבאר ביר-אבו-מנצור אשר בתוכה. מי הבאר מתוקים, הם נשאבים בעזרת גמל המושך אחריו חבל ארוך, ונמכרים בכסף. מאצל הבאר, שם מתחילה אדמתה של משמר-הנגב, ועד מקום הנקודה מסע רגעים מספר".
חצי שנה ראשונה, מיום הכיפורים עד פסח תש"ז, שימשו שני השמות לסירוגין. אפילו המנון הקיבוץ הלא-רשמי התחיל במילים "ביר מנסורה, ביר מנסורה…". רק בפסח תש"ז, באסיפת חברים נרגשת, בדיון סוער למדי, הוחלט לקבל את ההצעה שהועלתה ע"י "הועדה לשמות ישובים" שליד הקק"ל, לקרוא לקיבוץ בשם 'משמר הנגב'. היו הצעות נוספות, ולכל הצעה היו תומכים נלהבים. בוגרי 'הנוער הבורוכובי' שבין המייסדים רצו להישאר 'מצודת בורוכוב', שמה של הפלוגה בכפר סבא, בימים ששהו שם בהמתנה לאישור העלייה על הקרקע. בוגרי 'המחנות העולים' שכבר למדו את האזור, ביקשו לקרוא לנקודה 'גרר', שמו המקראי של חבל ארץ זה, ושל הנחל העובר צפונית לקיבוץ. שם קצר, הולם, נכון היסטורית. הציעו גם 'שרוחן' ו'בשור', הכל בעקבות הצעות זיהוי שונות לתל שריעה הסמוך ולנחל שלרגליו. אבל הרוב העדיף את 'משמר הנגב' וכך הוחלט. ההחלטה הועברה למוסדות, ואלו דיווחו לוועדת השמות שאישרה (במאי 1950 !) את השם ללא התנגדות.
מן הראוי להזכיר שאדמות האזור הוצעו למכירה כבר ב-1932. משה סמילנסקי, איש רחובות, "ח'ואג'ה מוסא" הידוע – רכש כמה מאות דונמים, ממש במקום בו הוקמה הנקודה שנים אח"כ. לאדמות אלו קראו המוכרים "ע'זאליה". סמילנסקי שידע ערבית על בוריה, קרא למקום "עופריה" [ע'זאל = צבי]. האדמות האלו הוצעו לרכישה ליהודים בפולין. מאחר שהישוב המתוכנן עופריה לא הוקם, רכשה קק"ל את האדמות והעבירה אותן לרשותה, ועליהן הוקם הקיבוץ. מומוס, מותיקי משמר הנגב, סיפר כי לאחר שנים שחי בקיבוץ גילה שאחת הנחלות של 'עופריה' נקנתה ע"י קרוב משפחה שלו מביאליסטוק שבפולין אשר נספה מאוחר יותר בשואה. אך השם 'עופריה' לא נשכח. כאשר נולד הבן הבכור של משמר הנגב, נבחר שמו – עופר. עופר גולן ז"ל נפטר לפני מספר שנים.
המקור: אבי נבון

ציוני דרך בתולדות הקיבוץ:
למן היאחזות עד תום מלחמת השחרור.הכרות עם סביבה לא-נודעת ועם התושבים הבדואים. מספר האנשים במקום היה מועט כדי החזקת הנקודה, חריש האדמות ועבודה בקו המים לנגב. שאר החברים עבדו לפרנסת הקיבוץ בגבעת ברנר ובמפעל ים המלח בסדום. החורף שלתש"ז–תש"ח היה מן השחונים ביותר והיווה הקדמה לשנות בצורת מרובות. עם פרוץ מלחמת השחרור  גויסו החברים לפלמ"ח (חטיבת הנגב) והשתתפו בפעולות המבצעיות בחזית הנגב.
מתום מלחמת השחרור עד 1964. גידול דמוגרפי מואץ משני מקורות: הצטרפותם של חברי תנועה מרחבי העולם (בלגיה, צרפת, אמריקה  הלטינית, וצפון אפריקה) וילודה גדולה. נוסד בי"ס במקום סביב גרעין זעיר של ילדי המקום וצירופם של ילדי חוץ וחניכי חברת נוער. נוצרו דפוסי חיים בתחום החברה, התרבות והניהול המשקי. המשק התבסס אך ורק על חקלאות תוך התנסות – לעתים קשה ומתסכלת – עם תנאי סביבה ואקלים חמורים. הנוי בראשיתו מהווה כתם ירוק יחידי בנוף הצחיח למחצה.
מאמצע שנות השישים עד אמצע שנות התשעים. עם ההכרה שאין לבסס קיום על חקלאות בלבד, נוסד המפעל התעשייתי הראשון ("פוליביד")  ובעקבותיו מפעל אלקטרוני ("פאמא"). ענפי החקלאות מתמקדים בגידולים בקנה מידה גדול. החברה נעשית רב-גילית ורבת פנים עם הצטרפות משפחות צעירות, עולים מרוסיה והורי חברים. המקור התנועתי מתדלדל והדור השני תופס מקום הולך וגדל בהנהגת הקיבוץ. בה"ס העממי והתיכון עוברים למסגרות אזוריות וב- 1978  נוסד אולפן לעולים חדשים. נעשה מאמץ להקנות לחברים השכלה והכשרה בכל התחומים. מרכז הכובד עובר מן הקולקטיב אל המשפחה הגרעינית במקביל למעבר מצריכה של מחסור אל רמת חיים סבירה.
מאמצע שנות התשעים לימינו. תהליך שתחילתו בסוף שנות השמונים מביא לשינוי מהותי באורחות החיים השיתופיים. במישור הסקטוריאלי  המהלך מתגלם בהפרדת המשק מן הקהילה. חלה ירידה דרסטית בילודה ועזיבה של הדור השני והשלישי. גובר משקלה של אוכלוסיה מתבגרת. התעשייה מהווה את מקור ההכנסה העיקרי  בצד ענפי החקלאות המתייעלים ע"י איחודם עם בית קמה השכנה (גידולי שדה ורפת) ב- 2004 הקיבוץ  עבר להפרטה. המקום קולט תושבים שילדיהם מאכלסים את מוסדות החינוך.
היישוב מונה כ-200 בתי אב ואוכלוסייתו כ-800 נפשו.ענפי הכלכלה העיקריים: "שקמה" – גידולי שדה במשותף עם בית קמה, רפתמשמר-קמה.  תעשייה: "פוליביד" , המפעל הגדול בישראל ליצור פוליסטרן מוקצף (קלקר). "פאמא" מפעלון לייצור מערכות ומכשירים אלקטרוניים. תיירות ואירועים: "מרכז אירועים". במתחם המרכז אולם אירועים מקורה, מהגדולים בדרום, בריכה מדשאה גדולה וכן אולם ספורט. "נגב אקולוגיה" חברה למיחזור פסולת.
המקור: אתר הקיבוץ

 

סוף דבר

סיבוב זה נמשך שעתיים ושלוש רבעי שעה
לא הרגשנו איך חלף הזמן.
נהנינו מכל רגע

***** 

למרות שבאזור זה דיוושנו מספר פעמים,
גם הפעם התחדשו  המראות שהיו מראות סוף הקיץ

*****

לטעמי יש חן רב למראות השדות היבשים
שמוכנים לקראת זריעה. 

*****

שהיינו ילדים, בבית ספר העממי
שחזרנו מחופשת הקיץ 
והתחלנו את שנת הלימודים החדשה למדו אותנו 
"סופו של הקיץ קשה מהקיץ… "
אמרו חז"ל: "מט"ו באב – תש כוחה של חמה".
אך גם אם בחודש אוגוסט נחלש חום השמש,
ומבשרי הסתיו בכלל וחצבים בפרט כבר נראים בשדות,
עדיין, חם מאוד! 
ההרגשה היא אכן, סופו של הקיץ קשה מהקיץ
ועל כך הוסיפו חז"ל  
"שלהי דקייטא קשיא מדקייטא"
למרות זאת, גם סוף הקיץ הוא עת מתאים לטיול
והמראות אכן מופלאים.

******

תודה לאיל ולדוד שיצאו איתי שוב לתור בשדות 

 

לטיול זה יצאנו ביום שני (20/8/2018) והוא נערך במסגרת סדרת הטיולים בעקבות קרבות מלחמת העולם הראשונה שנעשו ותועדו.

 

לקריאה להשתתף בטיול זה אותו אוביל ואדריך נענו החברים הבאים שהגיעו מקצוות הארץ מהצפון עד הדרום.

 

היינו קבוצה שכללה את המשתתפים והם: גיל מועלם (גבעת יואב), יואל שדה (מצפה אביב), רז גורן (כפר יונה), מוטי ארמלין (גילון), יעקב פרומן (מולדת), לוי אבנון (חמדיה), לייזר קוברסקי (שובל), דסי פוקלמן (גבעתיים), עודד ברק (רמת גן), מיכאל סופר (תל אביב), צביקה אסף (אפק) ואני (מבשרת ציון).

 

קטעי מסלול מסוימים בהקשר של קרבות צליחת הירקון במלחמת העולם הראשונה נעשו בשני טיולים קודמים: מסע אל העבר לאורך גדות הירקון יוני 2017, וצפון-מזרח תל אביב שמעבר לירקון.

 

במסגרת התכוונות לטיול, שבועיים קודם, יצאתי לסיור מקדים ברכב עם ערן תירוש יו"ר העמותה למורשת מלחמת העולם בארץ ישראל. הוא גם העביר לי מספר מפות לצורך הדרכה ולתיעוד הטיול. הוא קרא גם את טיוטת ההסבר והעיר עליה. זאת ועוד, הוא שהגיע אלינו בתחילת הטיול וסקר בפנינו את סיפור המסגרת ואת אירועי הקרבות.  זו ההזדמנות להודות מקרב לב על העזרה בהתכוננות לסיור ועל הסקירה שהעביר. הוא שותף מכובד בהכנת טיול זה וגם בטיולים האחרים שבצענו עניינם קרבות מלחמת העולם הראשונה.

 

המסלול

דמות מרחב המערכה בימינו
בצפון תל אביב 

נחל הירקון

נחל ירקון– הוא הגדול שבנחלים הנשפכים לים התיכון בישראל כל יובלי הירקון הם נחלי אכזב וקטעו מראשיתו במעיינות ראש העין הוא נחל איתן. הנחל מנקז חלק מהרי יהודה והרי השומרון, מהר גריזים שבצפון ועד אזור מעלה החמישה בדרום. שטח אגן הניקוז של הירקון כ- 1800 קמ"ר, כשמחצית משטח זה-815 קמ"ר מנוקזת על-ידי הגדול יובליו: נחל איילון. כמות המשקעים הממוצעת באגן ההיקוות של הנחל היא כ- 600 מ"מ בשנה.
נחל הירקון הוא גבול גאוגרפי הדרומי של השרון והגבול הגיאוגרפי של אזור מטרופולין תל אביב הכולל את חולות החוף, רכסי הכורכר, גבעות החול האדום ועמק לוד ובקעת אונו.
מוצאו של הנחל במזרח, במעיינות ראש העין, וערוצו הפתלתל חוצה את המטרופולין הגדול ביותר במדינת ישראל בדרכו אל הים התיכון.
ראשיתו של הירקון באזור מעיינות ליד ראש העין המשתרע על פני כ- 200 דונם, בהם נבעו קרוב ל- 2000 מעיינות, שאוחדו עם הקמת מפעל ירקון-נגב. מעיינות אלו מהווים אחד משני המוצאים הטבעיים העיקריים לאקוות ההר (המוצא השני נמצא באזור נחל תנינים, ונמצאים כיום באזור תפעולי סגור של חברת "מקורות").

היובלים העיקריים של הירקון שמוצאם משדרת הר הם: נחל שילה, נחל רבה ונחל קנה הם נשפכים אליו כמעט מנקודה אחת. לשלושת נחלים מערכת ניקוז דמוית מניפה ומבנה זה שלה מגדיל את עוצמת הגאויות מאחר ושיאי הזרימה מגיעים מנחלים אלה בעת ועונה אחת. יובלי של הירקון המגיעים אליו מגבעות השפלה הם נחל מזור ונחל עזר.
בקטעו המישורי של הירקון מתחברים אליו היובלים שראשיתם בגבעות החול האדום בדרום השרון והם: נחל תאנים, נחל הדס, נחל הדר, נחל פרדס, נחל הדרים, נחל פרדסים (נווה שרת) ונחל אחיה.

מבחינת איכות המים נחלק הירקון לשלושה חלקים:
החלק העליון והנקי, שאורכו 7 ק"מ, מתחיל באתר מקורות הירקון וזורם בשטח הגן הלאומי עד למפגש עם נחל קנה. בקטע זה זורמים, כאמור, מי מקור הנשאבים מאקוויפר ההר. בימים האחרונים/בעת האחרונה הוחל בהזרמה של מים מסוחררים ממפגש עם נחל קנה. פרויקט זה נועד להגביר את מהירות הזרימה בנחל. רשות הטבע והגנים עוקבת אחר ההשפעה של הפרויקט על איכות המים ועל בית הגידול.
החלק האמצעי, שאורכו 17 ק"מ, מתחיל מהמפגש עם נחל קנה ומגיע עד לסכר שבע טחנות. בחלק זה מתווספים למים הנקיים מהמעלה מי קולחין בכמה דרגות של טיהור בספיקה של כ-1400 מ"ק שעה.
אזור שפך הירקון, הוא מתחיל במורד סכר שבע טחנות ונגמר בים התיכון. מימיו של החלק התחתון, שאורכו 4 ק"מ, הם תערובת של מי הנחל מהמעלה ומי ים החודרים לנחל בשל המבנה האופייני לנחלי החוף בישראל, מבנה שבו קרקעית הנחל באזור השפך נמוכה מפני הים.

*****

בעבר היה נחל הירקון נחל החוף בעל הזרימה הגדולה ביותר בישראל ומעיינותיו שפעו כ-220 מיליוני מ"ק לשנה. ואולם, ב-1955 החלו לשאוב מי שתייה מהירקון לנגב דרך המוביל הארצי, הירקון איבד מעוצמתו וכמות מי המעיינות הזורמים בו הלכה ופחתה. הירידה בכמות המים פגעה בכושר הטיהור העצמי של הירקון. בשנות ה-60 של המאה ה-20 החלה תנופת בנייה סביב הנחל – בנייתן של ערי גוש דן ושל היישובים האחרים, והם החלו להזרים אל הנחל שפכים תעשייתיים וביתיים וגרמו לזיהום חמור של המים. לקראת שנות ה-70 הוקמו באזור מתקני טיהור לטיפול בשפכים, אך הקולחין היו באיכות ירודה וזיהום הירקון נמשך. כיום, במסגרת פרויקט גאולת הירקון, שודרגו מתקני הטיפול בקולחין והוקמה מערכת של אגנים ירוקים לליטוש של הקולחין בטרם הגיעם לנחל. השדרוג והליטוש שיפרו  את איכות הקולחין ואת המצב בנחל בכלל. עם זאת, מדי פעם קורות תקלות ואיכות המים וספיקתם אינה יציבה. רשות הטבע והגנים סבורה ששיקום נחלים צריך להתבצע עם מי מקור בלבד.

תמונת מצב בשלהי המאה ה-19,
טרם ייסוד פתח תקווה (1878)
והקמת תל אביב (1909)
התמונה הייתה נכונה גם
לזמן מלחמת העולם הראשונה,
מרחב הנחל סביבו חולות ורכסי כורכר
ובו יישובים כפריים קטנים
שהם חלק מהעורף של העיר יפו

בתקופת היישוב (המנדט)
בשנות ה-40' של המאה הקודמת,
ניצנים של פיתוח ובינוי

תמונת מצב בשנותיה הראשונות
של המדינה, בטרם הפיתוח הרב

דמות האזור בסוף העשור השני,
טרם מלחמת ששת הימים

תמונת מצב בהווה,
ערוץ הנחל וסביבתו מהווים פרוזדור
בין המרחב עתיר בנייה ותשתיות

המערכה על מעברות הירקון

כללי

בסוף שנת 1917, במהלך המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, צלח חיל המשלוח המצרי של הבריטים פעמיים את מעברות הירקון:
הפעם הראשונה: ב-24 בנובמבר1917 צלחו בריגדת הרובאים הרכובים הניו זילנדית (NZMR – New Zeland Mounted Rifles brigade) מדיוויזית האנזא"ק ושני גדודים מדיביזיה 54. מתקפת נגד עות'מאנית אילצה את התוקפים לסגת אל עמדות פתיחת המתקפה בגדה הדרומית של הנהר.
הפעם השניה: בלילה שבין ה-20 ל-21 בדצמבר 1917 הדיוויזיה ה-52 הסקוטית בפיקוד מייג'ור גנרל ג'ון היל חצתה את מעברות הירקון ולכדה את העמדות העותמאניות מצפון לו. יחידות חיל המשלוח הרחיבו אחיזתם מצפון לירקון עד ארסוף.

 

הרקע  למערכה

ב-31 באוקטובר 1917 הבקיעו כוחות חבר העמים הבריטי ובעלות בריתם שנקראו חיל המשלוח המצרי את קו ההגנה העות'מאני בדרום ארץישראל במסגרת קרב באר שבע (לאחר שתי מתקפות כושלות מוקדם יותר באותה השנה שנודעו כקרב עזה הראשון וקרב עזה השני). פריצת הקו אפשרה לחיל המשלוח המצרי  לכבוש את העיר עזה במסגרת קרב עזה השלישי ולהתקדם במהירות לכיוון מרכז הארץ. עיקר המערכה עבר לכיוון ירושלים שאותה התעתד הגנרל אלנבי לכבוש לפני חג המולד.
מנגד הצבא העות'מאני ריכז את כל מאמציו בהגנה על הדרך העולה מחברון לירושלים תוך ניהול קרבות מאסף והשהייה במישור החוף וגבעות השפלה. קרבות אלו זכו לכינוי, 'מרדף פלשת'. קרבות ההשהיה (הקרב על רכס עזריקם והגבעה החומה (קיבוץ חצור), הקרב בברקוסיה ותל צפית) העניקו לכוחות העותמאנים הנסוגים, שמצבת כוחותיהם נפלה מזו של חיל המשלוח המצרי, את פסק הזמן הדרוש לביסוס קו הגנה חלופי. הכוחות העות'מאניים הנסוגים, יצרו קו הגנה מאולתר מגבעות זרנוגה ואל-קוביבה בצפון (כפר גבירול וקריית משה של היום, בתחומה של רחובות) ודרומה דרך רכס מע'אר (רכס גבעת ברנר), קטרה, גדרה, מסמיה, קסטינה ומשם לעבר תל א-צאפי (תל צפית).

ב-13 בנובמבר תקפו כוחותיו של אלנבי את הקו העות'מאני המאולתר, אירוע המכונה בהיסטוריה הצבאית הבריטית "המערכה על תחנת הצומת". בבוקר ה-14בחודש תפסו הכוחות את תחנת הצומת עצמה, היא תחנת וואדי צראר (נחל שורק). במקביל ומשמאל, נעו כוחות דיביזיית היאומנרי הרכובה (פרשים בריטים)  אל עבר נענה (סמוך לקיבוץ נען) ומשמאלה נכנסו כוחות אוסטרלים מדיביזיית אנז"ק (פרשים אוסטרלים – ניו-זילנדים) אל רחובות. הכוח הניו-זילנדי של הדיביזיה נכנס לקרב עז ממערב לנס-ציונה (אזור בית-חנן, נטעים, ומרכז התעשייה שורק) המוכר כ-"קרב עיון קרא", המונצח באנדרטאות בנס-ציונה ובראשון-לציון (סמוך לאיקאה).
בבוקר ה-15 בנובמבר הסתערו פרשי דיביזיית היאומנרי על רכס אבו-שושה (תל גזר, כרמי-יוסף ויער המגנים) וממערב נכנסו האוסטרלים לרמלה ולאחר מכן ללוד. שיירה עות'מאנית גדולה נצפתה נסוגה צפונה, אל עבר וילהלמה. כוח אוסטרלי קטן ונחוש דהר בעקבות השיירה ושבה אותה. באותו יום התמקמה הבריגדה מניו זילנד בבית ד'גן.
יום למחרת, ב-16 בנובמבר 1917 נכבשה יפו על ידי הבריגדה מניו זלנד, וכוחותיו של אלנבי התקדמו עד לגדה הדרומית של הירקון שהיה אז עדיין נהר במלוא עוצמת ספיקתו, שני רק לנהר הירדן, ונחשב למכשול טבעי משמעותי.
המפקדה המשותפת הטורקית-גרמנית, החליטה לתקוע יתד בקרקע בקו שנמתח מנהר הירקון, במערב, ועד יריחו, במזרח. מנגד אלנבי הורה לכוחותיו שבגזרת החוף טקטיקה המתרכזת בהעסקת הדיוויזיה העות'מאנית ה-8 וריתוקה לגזרה ובכך למנוע הסטת תגבורות טורקיות מהחוף לטובת המערכה על ירושלים וסביבתה.
במהלך נובמבר 1917 חלקו המזרחי של קו החזית בארץ ישראל בין כוחות חיל המשלוח המצרי וכוחות הצבא העותמאני החל במורדות הרי בנימין ממערב לנעלין הלאה לעבר וילהלמה במישור חוף  מערבה על פני הכפר יהודיה (יהוד של ימינו) ובקרבת כפר אז"ר בואכה לתל אבו זייתון (צפון לפרדס כ"ץ של ימינו)
חלקו המערבי של קו החזית התייצב  לאורך שני צדדי לאורך הירקון. חיילי הבריגדה הניו זלנדית ( ה-NZMR) התחפרו לאורך הנהר ואילו הכוחות העות'מאנים של הארמייה ה-8.התחפרו על רכסי הכורכר מצפון לירקון. המפקדה הקדמית של הכוחות העותמאניים מוקמה בכפר טירה.

עמדות הכוחות העות'מאנים העיקריות נפרסו ממערב למזרח: בתל רקית (היום בסיס המודיעין על רכס הכורכר מעל חוף תל ברוך) שם נמצאו חיילי גדוד 31 מחטיבת הפרשים הקוזקים, (חטיבה צ'רקסית) , עבור ג'ליל, תל קסילה (מוזיאון הארץ), שייח' מוניס (שכונת רמת אביב, שכונת 'גבעת הפרחים' בנאות אפקה ב') עד תל א נוריה בו נמצאת ח'ירבת הדרה (היום גבעת תיכון עירוני י"ד שכונת רמת החייל), במזרח שם נמצאו גדודים 138 ו-161 מהדיוויזיות הרגליות הטורקיות ה-3 וה-7  בתל רקית ובג'ליל מוקמו סוללות ארטילריה

המוצבים המרכזיים והחשובים של הכוחות העות'מאנים על רכסי הכורכר מצפון לירקון  בח'ירבת הדרה (רמת החייל של היום) ושייח מוניס (רכס האוניברסיטה) שלטו באש ובתצפית על כל העורף הלוגיסטי הבריטי בואכה יפו, משכנה של מפקדת הגיס, ומזרחה לה, על הציר החיוני, יפו-רמלה-ירושלים, ועל לוד, אותה תכננו הבריטים להפוך לצומת הרכבות המרכזי בארץ ישראל. זאת ועוד, ספינות הצי הבריטי לא יכלה לעגון בנמל יפו כיוון שהייתה בטווח הארטילריה העותמאנית.

 

הצליחה הראשונה 

ב-24 בנובמבר 1917 נערך ניסיון ראשון לצלוח את הירקון ולהשתלט על גבעות הכורכר. קדמה לצליחה הפגזת ריכוך לאורך כל חזית הירקון שנועדה להסוות את נקודת הצליחה המדויקת. הצליחה שבוצעה על ידי בריגדת הרובאים הרכובים הניו זילנדית התרחשה בשפך הירקון ולאחריה נתפסו המוצבים העותמאנים בתל רקית, שיח מוניס וח' הדרה. בעקבותיהם  שני גדודי רגלים ומקלענים מחטיבת הרגלים ה-161 של הדיוויזיה ה-54 חצו את הירקון בסכר שבע טחנות ובגשר הדרה וניסו לבסס קו הגנה על רכסי הכורכר מעל הגדה  הצפונית של הירקון. אולם למחרת היום, ב-25 בנובמבר 1917,  הצליחו כוחות עות'מאנים עודפים לפרוץ את קווי ההגנה ולכבוש מחדש את עמדותיהם. העותמאנים לא ניסו לרדוף אחר הכוחות הנסוגים עד מעבר לנהר, ושני הצבאות שַבו והתבצרו משני עברי הנחל.

הניסיון העות'מאני לשפר עמדות

לאחר הדיפת כוחות חיל המשלוח דרומה לירקון, החלו הכוחות העותמאניים בהתקפה על חלקו המזרחי של קו חזית מצפון ללוד. ב-27 בנובמבר נפתחה התקפה בנקודות שונות מסביב וילהלמה ושולבה בה תמיכה של ארטליריה שנפרסה ברנטיה. התקפת הנגד של הפלוגות הבריטיות מכיוון יהודיה הכריעה את הכף. אם הכוחות העותמאנים היו מצליחים הם היו כובשים את לוד ולנסות לכבוש מחדש את תחנת הצומת.

ההיערכות מחדש

החשש השל גנרל אלנבי היה ששליטה עות'מאנית באש ובתצפית על כל פיתחת הירקון, ועמק האיילון הצפוני הייתה עמדת פתיחה נוחה עבורם להתקפת נגד, שתהדוף את הבריטים לאחור ותבטל את הישגי חודש נובמבר בגזרת מישור החוף וגבעות השפלה עד כדי ערעור האחיזה הבריטית בירושלים. זאת ועוד, היה ברור שיש להרחיק את הארטילריה העותמאניות מנמל יפו על מנת לאפשר את תפקודו בכל הקשור להספקת תגבורת לוגיסטית. לפיכך, כדי לשמר את הישגים עד כה אלנבי החליט שחיל המשלוח המצרי שבפיקודו יצלח את הירקון, וישתלט על רכסי הכורכר מצפון לו.
בדוח רשמי שהעביר לממוניו (18.11.1917) תאר את הזירה כך:
"המכשול העיקרי טמון בחציית נהר אל עוג'ה (הירקון). הנהר עביר רק במקומות ספורים, וכל התקדמות אליו נשלטת מכיוון שייח מוניס וח'ירבת חדרה. במקומות אלו שתי שלוחות [של רכס הכורכר] נמתחות מצפון לדרום ומסתיימות בפתאומיות במדרונות תלולים שכמה מהם ניצבים כ-500 מטרים מהנהר. לפני שהקורפוס (הגיס) ה-21 יוכל להגיע ליעדיו יהיה זה הכרחי שהתותחים יתקדמו עם חיל הרגלים. לפיכך שייח מוניס, ח'ירבת חדרה, והגבעות השולטות על הנהר חייבות להיכבש לפני התקדמות הכוח העיקרי במטרה למתוח גשרים מעל הנהר [ולהעביר את התותחים ביחד עם חיל הרגלים]. הקושי העיקרי טמון בהסתרת הכוח, הכנת רפסודות והבאת חומרים לבניית הגשר."

לאחר כישלון הצליחה הראשון ולקראת המשך המערכה ובזמן סמוך לכניסת כוחות חבר העמים הבריטי לירושלים ב-9 בדצמבר , גנרל אלנבי פרס את יחידות חיל המשלוח גנרל אלנבי מדרום לירקון, במרחב מישור חוף המרכזי (מישור חוף דן)

.
* מפקדת חיל המשלוח נשארה על אם הדרך יפו-ירושלים ומוקמה ממערב לרמלה בחוות שפון הטמפלרית (נצר סירני היום)

חוות שפון הייתה חווה חקלאית במישור החוף, שהתקיים בה בית ספר חקלאי לילדים ערבים. כיום יושבים בשטחי החווה היישובים באר יעקב ונצר סרני.
בשנת 1889 חכר הכומר הלותרני הגרמני, יוהאן לודוויג שנלר (1820 – 1896), מייסד בית היתומים שנלר בירושלים, 10,000 דונם מהשלטונות הטורקים בין רמלה לנס ציונה. בשנת 1895 נקדחה במקום באר שנתנה מים בשפע. שנלר קרא לבאר "באר השלום והישע"; מאז נקרא המקום בעברית "באר שלום" ובערבית "ביר סאלם". בשנת 1897 נבנה במקום בית ספר חקלאי שנוהל על ידי הדיאקון הגרמני מתאוס שפון (1935-1866, באותיות לטיניות: Matthäus Spohn) ולפיכך נקרא המקום חוות שפון.

* מפקדת הקורפוס ה-21 בפקוד לוטננט-גנרל בולפין, התמקמה על גבעת כורכר מדרום לירקון נקראה גבעת בולפין (גבעת אנטנת גלי צה"ל בבני ברק)

* מפקדת הדיוויזיה ה-52 (Low Land) נקראה הדוויזיה הסקוטית מן הגיס ה-21 של חיל המשלוח התמקמה בתל אביב ובעצם נערכה לקראת הצליחה השניה .

* שלוש חטיבות הרגלים של הדיוויזיה ה-52 החליפו את חיילי בריגדת הרובאים הרכובים הניו זילנדיתבעמדות על הגדה הדרומית ונפרסו לאורך ששה ק"מ משפך הירקון לים ומזרחה ועד תל זייתון (מצפון לתחנת הרכבת בני ברק).
* הדיוויזיה ה-54, מן הגיס ה-21, נפרסה מזרחה מדיוויזיה 52, וחטיבה 161 שלה עם כח ארטילרי התחפרו בגבעות רמת גן ובני ברק ('גבעת הגפן', ו'גבעת סוקולוב', של היום), ומזרחה להן מדרום לפרדסים של המושבה פתח תקווה.

* טייסת 113 של כנף 5 של הבריגדה הארצישראלית, שתפקידה סיוע אווירי לכוחות הקרקע בהכוונה של אש ארטילרית מן האוויר, הפצצה, ירי מקלעים, מיסוך וקשר חנתה במנחת המושבה הטמפלרית שרונה.

חיל המשלוח נזקק לחומרי גלם ולשטח היערכות על מנת להרכיב את הציוד לצליחת הירקון, ולשטחי אימון בהפעלת הציוד. מכיוון, שהיה חשש כי הכוחות העותמאניים שתצפתו, וסיירו לאורך הירקון, יגלו את ההכנות, הרחיק הפיקוד הבריטי של חיל המשלוח את זירת ההכנות וההצטיידות לצליחה עד המושבה הטמפלרית שרונה, וזאת למרות שהטמפלרים, אזרחי האימפריה הגרמנית נחשבו נתיני אויב. מתושבי המושבה נאספו עצים ושטיחים לבניית אסדות הצליחה. מהעצים נבנו סירות קלות, ורפסודות בצורת מסגרות עץ מרופדות. השטיחים שימשו להחרשת קולות את צעדי החיילים על גבי הרפסודות. באזור "באסה", צפונית ליפו, הייתה בִּיצָה ושם התאמנו השייטים בהפעלת הציוד. אחרי אימונים אחדים, הוחבאו הרפסודות בפרדסי שרונה עד ליום הנחיתה.

כאמור, משימת הצליחה השניה הוטלה על הדיוויזיה ה-52. גם צליחה זו הייתה אמורה להיערך במתכונת זהה לצליחה הראשונה דהיינו, צליחה לאור היום בחיפוי ארטילרי והתקפת מחץ על העמדות הטורקיות. אולם, בשונה מן התכנון המקורי הציג מייג'ור-גנרל ג'ון היל, מפקד הדיוויזיה ה-52 בפני מפקדו, לוטננט-גנרל בולפין, מפקד הקורפוס ה-21 חלופה. החלופה כללה מתקפת פתע לילית, שתביא את יחידות הסער של הדיוויזיה, בשקט מוחלט ללא סיוע ארטילרי, ובחסות מזג האוויר הסוער, לבסס ראשי גשר, ולהסתנן אל בין מוצבי האויב על מנת ללכדם בהפתעה. שליטה במוצבים החולשים על המעברות תאפשר ליחידות ההנדסה לפרוס גשרים ניידים, בבטחה יחסית, ולחצייה של עיקר הכח הדיוויזיוני שירחיב את ראשי הגשרים ויבסס השליטה בשטח עד להסרת האיום המיידי הטורקי על פיתחת הירקון ועמק האיילון הצפוני.

לאחר הצליחה הראשונה, פוצצו העות'מאנים את גִ'סְר אֶל-הַדָּאר (גשר שאון המים) עליו עברה דרך יפו-שכם ההיסטורית ואת הסכר בעשר טחנות,  וכך הערימו קושי נוסף על חציית הנהר.

הצליחה השנייה נערכה בחסות הלילה שבין ה-20 ל-21 בדצמבר 1917. בליל חורף גשום נעו שלוש החטיבות של הדיוויזיה ה-52, תוך שהן נושאות עמן את ציוד הצליחה ומתמודדות בקרקע בוצית וטובענית, ונפח מים ניכר בנהר, לעבר שלוש נקודות הצליחה שנקבעו לאורך הירקון. הפעם הופתעו הטורקים לחלוטין, ועל כך תעיד העובדה שעד בוקר חצו כל כוחות הרגלים של הדיוויזיה את הנהר, וביססו ראש גשר בחוף הצפוני של הירקון תוך שימוש בכידונים בלבד.

בריגדה 155 נעה לעבר עשר טחנות וגשר הדרה
בריגדה 156 נעה לכיוון תל קסילה והלאה לשיח מוניס
בריגדה 157 נעה מהשפך דרך הדיונות (תל ברוך) לתל רקית (הגבעה על המצוק עליה נמצא בסיס צה"ל )

 

במהלכו של ה-21 בדצמבר עסקו הרגלים בהתחפרות בעמדות העותמאניות שנלכדו בלילה, כוחות ההנדסה הבריטים בפריסת גשרים על הירקון תחת אש ארטילרית טורקית מכיוון המושבה פתח תקווה, כוחות הסיוע הארטילרי של הדיוויזיה ה-52 שחצו את הירקון על הגשרים שנפרסו נערכו לסיוע בהמשך.

בערב של היום התייצב קו החזית צפונה מהירקון, מתל רקית, במערב, עבור בשייח מוניס, גבעת הפרחים (בשכונת נאות אפקה ב'), בואכה תל א נוריה (הגבעה עליה עומד עירוני י"ד בשיכון דן), ח'ירבת הדרה (רמת החייל), ועד תל אל מוחמאר (תל קנה), במזרח.

בלילה שבין ה-21 ל-22 בדצמבר תקפו יחידות מן הדיוויזיה ה-54 הבריטית את הגבעה המכונה,"Bald Hill", עמדה נישאה מדרום למושבה פתח תקווה (כפר מעש של ימיניו) שחלשה על כל גוש דן והייתה זירת קרב במשך כל חודש דצמבר, וכבשו אותה.

בשחר 22 בדצמבר יכלו התוקפים לדווח שהטורקים נסוגים מעמדותיהם בפרדסי המושבה פתח תקווה וכפר פג'ה, ובהמשך היום נכבשו העמדות בכפר רינתיה בידי הבריטים.

ב-23 בדצמבר, בסיוע כוחות חיל האוויר המלכותי והצי הבריטי שתקפו כוחות עותמאנים נסוגים, הרחיבו הבריטים את אחיזתם בגזרת החוף וכוח החוד הגיע ארסוף.  כך התייצב הנדבך המערבי של קו שתי העוג'ות עד ספטמבר 1918 מועד מתקפת הסתיו של הגנרל אלנבי.

לאחר מלחמת העולם הראשונה החליטו מפקדי הצבא הבריטי להנציח את הצליחה השנייה ולמקם עמודי זיכרון בסמוך לכל אחת מנקודות הצליחה. עמוד אחד מוקם בתל כודאדי בשפך הירקון, אחד בראש גבעת כיכר היל, והשלישי על גדות הנחל, בצומת הרחובות בן-גוריון ואבא הלל ברמת גן.

 

מקורות הסקירה
מאמרו של ערן תירוש בתוך קובץ העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה (2010) הלחימה במבואות יפו וצליחת הירקון במלחמת העולם הראשונה, הוצאת העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל; שמואל אביצור: הירקון בימי מלחמת-העולם 1914-18 וגם סקירה קרב צליחת מעברות הירקון

המסלול

 

קטעי המסלול, המקומות והמראות

קטע ראשון

התכנסות במגרש החנייה
סמוך לשבע טחנות

עליה עם שחר לתל ג'רישה לתצפית ראשונה ולהסבר

תל גריסה/ תל אל ג'רישה – בתל נמצאו שרידי יישוב מתקופת הברונזה הקדומה, הברונזה התיכונה, הברונזה המאוחרת, הברזל והאסלאמית הקדומה. תחילת היישוב בתל בתקופת הברונזה הקדומה ביישוב פרזות קטן. היישוב התרחב בתקופת הברונזה התיכונה ונוספו לו ביצורים. מתקופת הברונזה התיכונה ב' נמצא במקום מבנה גדול אשר זוהה כארמון. הממצא מתקופת הברונזה התיכונה והברונזה המאוחרת מעיד על תקופות שגשוג באתר. נמצאו חרפושיות המעידות על קשר עם התרבויות השכנות. בתקופת הברונזה המאוחרת הועבר ככל הנראה המרכז השלטוני של התל, וזוהה מבנה מונומנטלי נוסף כארמון של אותה תקופה. סמוך למבנה נחשף מפעל מים-פיר, שנחצב ככל הנראה בתקופת הברונזה המאוחרת ודופן באבנים בתחילת תקופת הברזל. במהלך תקופת הברזל במאה ה-10 לפנה"ס הצטמצם היישוב לשטח קטן. בשטח זה נמצאו שרידי חווה חקלאית. הרצף היישובי באתר נפסק בסוף תקופת הברזל א' ומתחדש רק זמן רב אחר כך בתקופה האסלאמית הקדומה, תקופת היישוב האחרונה בתל. המקור אתר 44, מפת פ"ת 77, סקר ארכאולוגי ישראל

ירידה מתל ג'רישה
לעבר ערוץ נחל איילון וראש ציפור 

מזרחה לאורך הגדה הדרומית
ותצפית על סכר שבע טחנות.

סקירה של ערן תירוש

****

 

ג'רישה היה כפר ערבי קטן מדרום לנחל הירקון, שתושביו התפנו ממנו במהלך מלחמת העצמאות. הכפר שכן במקום בו מצוי כיום אתר "שבע טחנות", בפארק הירקון שבתל אביב. הכפר השתייך החל מהמאה ה-16 לנפת בני צעב (מחוז שכם) ומספר תושביו היה 121 נפש. ב-1851 מוזכרת "גאריסה" על ידי החוקר אדוארד רובינסון; זהו התיאור הראשון במאה ה-19 על יישוב באזור. תושבי הכפר, שהיו מוסלמים, עבדו ביישובי הסביבה וכן עסקו בחקלאות, ככל הנראה כאריסים על אדמות שבבעלות בני הכפר השכן שייח' מוניס. בשטח ג'רישה היו שלוש טחנות קמח כבר בתקופת העות'מאנית, ובהתאם לכך היווה הכפר מרכז אזורי של טחינת קמח. בסוף המאה ה-19 תואר הכפר כקטן מאוד, בעל מבני טיט, באר ומטע זיתים. בשנות ה-20 של המאה ה-20 נקנו הטחנות על ידי יהודי מתל אביב, אך ב-1936 הפסיקו הטחנות לפעול לאחר שלא עמדו בתחרות עם טחנות חדישות יותר. בתקופת שלטון המנדט הבריטי הייתה ג'רישה מרכז בילויים לתושבי יפו הסמוכה. על פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל שטח הכפר בבעלות ערבית בשנת 1945 עמד על 462 דונם. 93 דונמים היו בבעלות יהודית. בפברואר 1948 התפנו תושבי הכפר מבתיהם בעקבות סיכום של נציג ארגון "ההגנה" עם אבראהים אבו כחיל, מנכבדי שייח' מוניס. לאחר מלחמת העצמאות הוקם על אדמות שהיו שייכות לכפר חלק מ"שיכון ותיקים" ברמת גן. כיום יושב אתר "שבע טחנות" שבפארק הירקון בתל אביב על אדמות הכפר, ובו שרידים מטחנות הקמח. מן הכפר לא נותרו שרידי מבנים. מדרום לכפר נמצא תל נפוליאון, ובו שרידי יישוב קדום מן התקופה הכנענית ומהתקופה הישראלית.

חציית הירקון שבע טחנות לגדה הצפונית
מערבה לאורך הגדה הצפונית בגני ייהושע

פארק גני יהושע חולש על שטח של 3,750 דונם, והוא משתרע ממחלף גהה במזרח ועד שפך הירקון במערב. הרעיון להקים את הפארק עלה בתקופתו של ראש העיר הראשון, מאיר דיזנגוף, בשנת 19299. כבר בימיה הראשונים של המדינה החליט דוד בן גוריון, להקצות את שטח הפארק לרשות עיריית תל אביב תמורת לירה אחת לדונם. הכוונה הייתה כי בתחום שמשני צדי הירקון לא ייבנו בתים, והאזור יישאר פתוח ויהיה מרכז השטחים הירוקים של העיר. בשנת 1950 החל הרעיון לקרום עור וגידים. טקס נטיעת העצים בפארק נערך ב-5 ביולי 1951, בקרבת החיבור של נחל איילון לירקון. בשנת 1962 מונתה ועדה להרחבת הפארק הלאומי שהחליטה להקים בו שורת מתקני שעשועים, ובהם רכבת קטנה ותאטרון לילדים, וכן מתקנים למחנאות. בעשורים הראשונים עובד שטח הפרק על ידי חקלאים שנאלצו בשנות ה-60 להתפנות מהמקום. בסוף שנות ה-60 החליט ראש עיריית תל אביב יהושע נמיר לקדם את המשך הקמת הפארק. הביצוע היה בהמשך הזמן, בימיו יהושע רבינוביץ, ראש עיריית תל אביב בשנים 1974-1969, שעל שמו נקרא הפארק "גני יהושע" בשנת 1982. בשנת 1977 הוקם בפארק אגם מלאכותי, בשנת 1978 הוקמו הספורטק וגן הוורדים. עם השנים התפתח הפארק בשטחים שבמערבו ובמזרחו, הוקמו בו הגנים הייחודים , שוקם אתר שבע טחנות והושלם פרויקט "ראש ציפור" (המרחב בין נחל איילון לירקון) שהפך ממקום פרוע לאזור מטופל ומטופח.

האזור הפעיל ביותר בפארק נמצא בעיבורו ומשתרע על שטח דשא של כ-2,000 דונם מתוכם כ-1,200 דונם של מדשאות, והיתר חורשות, שיחים, ערוגות, פרחים ומתקנים שונים לרווחת הקהל. ברחבי הפארק ניתן למצוא מגוון אתרים לפעילויות שונות כמו: אזור לפיקניקים, מסלולי ריצה והליכה ושבילי רכיבה על אופניים החולפים ברחבי הפארק. הפארק קולט מדי שנה מאות אלפי מבקרים בסופי שבוע, בחגים ובאירועים מיוחדים. במדשאות שבתאטרון הפתוח נערכים מופעי מוסיקה תחת כיפת השמים ,של אמנים מהארץ ומהעולם. גם קבוצות כדורגל מתאמנות במקום, תנועות נוער מקיימות פעילויות שונות וגופים שונים עורכים ימי כיף. פארק הירקון מציע למבקרים בו שלל אפשרויות לבילוי משפחתי, באזורים הפתוחים ולאורך הנחל. להשקיית הפארק נדרשת כמות של כ-7,000 מ"ק מים בשנה. בעתיד מתוכננת הקמת מערכת השקיה שתתבסס על קולחים מטוהרים שיגיעו מאזור רמת השרון ורמתיים.

 

מערבה לאורך הגדה הצפונית
חציית הירקון לגדה הדרומית בשפך איילון

מערבה לאורך הגדה הדרומית

גשר הירקון 

מבט על גשר הירקון ממזרח, מעט מערבה ממנו נמצאה נקודת הצליחה האמצעית  דרכה עברה בריגדה 156 ועלתה לכיוון שיח מוניס

גשר הירקון הוא גשר מעל נחל הירקון בתל אביב. על הגשר עוברת דרך נמיר המובילה אל שכונות עבר הירקון, והמשכה הוא כביש 2 המגיע עד חיפה. בשנים 1918 עד 1974 הוקמו במקום ארבעה גשרים. שניים מהם נהרסו והוחלפו, ושניים עודם בשימוש.
לקראת חידוש הלחימה בספטמבר 1918, ביצע הצבא הבריטי עבודות הנדסיות בעורף החזית. דרך עפר חדשה מיפו לשייח' מוניס נסללה בתוואי הנוכחי של דרך נמיר, דרך הכפר הסמוך ג'מאסין אל ע'רבי, והוקם גשר סירות על הירקון. הגשר מופיע במפות הבריטיות בשם Muwannis Bridge ("גשר מוניס").‏השימוש בגשר הסירות נמשך בשנים הראשונות של תקופת המנדט. הגשר היה רעוע, ולמרות שבוצעו בו תיקונים הוא נסגר לעיתים לתקופות ארוכות.
בינואר 1927 השלימה חברת סולל בונה, יחד עם חברי גדוד העבודה מתל אביב, בניית גשר בטון קבוע, באורך 40 מטר, שנועד לעמוד בהצפות. הדרך והגשר שימשו בשנות ה-20' גם לקשר בין יפו ותל אביב לבין קריית שאול, רמת השרון, כפר סבא, רעננה, כפר מל"ל^] והרצליה. בינואר 1932 עברה התנועה ליישובים אלה אל כביש השרון (כיום כביש 402 וקטע מכביש 40), שנסלל בין פתח תקווה לרעננה.
סמוך לגשר (היום בפינת דרך נמיר ושדרות רוקח, במקום שבו נמצא המיני-גולף) עמד בימי המנדט מועדון לילה בשם גן הוואי . ב-10 באוגוסט 1947 נרצחו במועדון ארבעה יהודים.
לקרבתו של הגשר לכפרים הערביים הייתה חשיבות בימיה הראשונים של מלחמת העצמאות. לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל בכ"ט בנובמבר, השתלטו כוחות ההגנה על הגשר והקימו בו מחסום, שניתק את הכפר שיח מוניס מהכפרים ג'מאסין וסומייל. צעד זה היווה זרז משמעותי לנטישת התושבים הערבים הנצורים.
ביולי 1950 נפתח כביש תל אביב נתניה, כיום חלקו הדרומי של כביש 2, והפך עד מהרה לציר העיקרי מתל אביב צפונה. במקביל, הוקמו והתפתחו שכונות עבר הירקון, ביניהן רמת אביב. הגשר הצר התיישן והפך לצוואר בקבוק, וב-1955 החלה החלפתו בגשר חדש. במקום נבנה גשר מסבכים תלוי קשת, שבו הקורות המרכזיות קשורות לקשתות תומכות גדולות (אחת מימין ואחת משמאל). מבנה זה מנצל היטב את התנגדות הקשת ללחצים אנכיים, קל משקל וקל יחסית לבנייה. בנוסף, הגשר רחב והמפתח שהושג היה גדול יחסית (כ-50 מטר) לתקופה בארץ. המהנדסת שושנה שחם ממחלקת העבודות הציבוריות תכננה את הגשר ופקחה על הקמתו. הגשר נבנה מפלדה, וצורתו האופיינית עם קשתות תמיכה גבוהות הפכה לסימן ההכר הבולט שלו. ב-1974 נבנה בצמוד לגשר המסבכים גשר מקביל מבטון דרוך וללא קשתות, המוליך את התנועה דרומה. הגשר המקורי הפך לחד סטרי ומוליך את התנועה לכיוון צפון.. מכלול הגשר כולל גם מנהרה קטנה שנבנתה ב-1973^] היא עוברת מתחת לגשר ומקשרת את רחוב בני דן לרחוב קוסובסקי בשכונת בבלי.
מבנהו המודרני (אם כי פשוט יחסית לימינו), גודלו ובעיקר מיקומו בכניסה הראשית לתל אביב מכיוון צפון, הפכו אותו למקום מפגש של צעירים ואמנים (בעיקר כנקודת איסוף ליציאה להופעות ולבילויים). על שמו נקראה שלישית גשר בירקון
מקור והפניות

המשך מערבה עד קצה אבן גברול

עלייה לכיכר היל 

כיכר היל היא כיכר וגן קטן בראש גבעת כורכר בסמוך לגדה הדרומית של נחל הירקון בצפון הישן של תל אביב, בין הרחובות יהושע בן נון, שמעון התרסי ויוחנן הורקנוס. הכיכר קרויה על שם מייג'ור גנרל ג'ון היל, מפקד הדיוויזיה ה-52 הסקוטית, שהובילה את הצליחה השנייה, המוצלחת, של הירקון על ידי חיל המשלוח המצרי במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. התל ידוע גם בשם גבעת בית המטבחיים, על שם בית המטבחיים העירוני שפעל במקום. בעבר, חלש התל על סביבתו. כיום, בשל הבנייה הרוויה והגבוהה מסביב, קשה להבחין בתבליט של האזור. בכיכר התגלו מערות קבורה ושרידי יישובים מהאלף הרביעי לפני הספירה, ומהמאות ה-8 עד ה-10 לפנה"ס המעידים על ההתיישבות המוקדמת בשטחה של תל אביב. רוב המערות נאטמו כדי לשמרן. בראש התל עמוד זיכרון לזכר הצליחה.
בתקופת הקרב הירקון היה במלוא ספיקתו, וסמוך לכיכר היל הגיע רוחבו לכדי 35–40 מטרים ועומק מימיו ל 3–4 מטרים. למרות זאת נבחרה להיות נקודת הצליחה העיקרית, מתוך שלוש, עקב התצפית הטובה לכיוון צפון – רכס שייח' מוניס. ניסיון הצליחה הראשון של הבריטים ב-24 בנובמבר 1917, נכשל, והם נהדפו לאחר שספגו אבידות קשות. ניסיון הצליחה השני, שהוכתר בהצלחה, נערך בלילה שבין ה-20 ל-21 בדצמבר 1917. לאחר המלחמה החליטו מפקדי הצבא להנציח את הצליחה ולמקם עמודי זיכרון בסמוך לכל אחת מנקודות הצליחה. אחד משלוש העמודים הוצב בראש גבעת כיכר היל. עמודי השיש נלקחו מעתיקות קיסריה או אשקלון על העמודים נחקקה כתובת זיכרון בעברית, בניסוחו של זאב ז'בוטינסקי ובהשתדלותו של מאיר דיזנגוף אצל היל להוסיפה לכתובת באנגלית. היל נטה חיבה ליהודים, ובשיחה אליהם אמר: "בצבא נפוצה הדעה כי אנו כבשנו את הארץ עבורכם, אבל אין לבטוח בדבר הזה. בשביל שתהיו בטוחים בארצכם דרוש יהיה לכם כוח צבא משלכם, אשר ישתתף בכיבוש הארץ ויבטיח שההצהרות תתגשמנה למעשה."
בשנות השבעים, לאחר שהחלה בנייה בשטחים הקרובים לאזור, הוחל בפיתוח הכיכר. במסגרת העבודות עובתה הצמחייה הטבעית של גבעת הכורכר ונשתלו דקלים ועצים ים תיכוניים אחרים. הכיכר מאופיינת בצמחייה  סבוכה ומגוונת במספר מפלסים. בעת עבודות ההכשרה נחשפו הממצאים הארכאולוגיים. בשנות התשעים שופצה הכיכר, ונוספו אליה גם פינת משחקים ומפל מלאכותי. בתקופה זו גם התגלה אתר ארכאולוגי נוסף באזור המוכר כיום כגן הגת (משולט גם כ"גת הלניסטית").

מערבה דרך הרחובות
הורקנוס, ישעיהו וירמיהו
לעבר
מתחם יריד המזרח

יריד המזרח נקרא כך משום שבשנות ה30 של המאה הקודמת, מבני הבאוהאוס הלבנים הצמודים לנמל מכיוון צפון מזרח היו למעשה יריד רחב ידיים שהציג תוצרת מגוונת מכל העולם. ביריד נפגשו יצרנים וצרכנים מכל קצות העולם. במבני היריד התארחו ארצות רבות כמו – בריטניה, ברית המועצות, לבנון, פולין, בולגריה, צרפת, קפריסין, איטליה, בלגיה, תורכיה, יוון, בולגריה, נורווגיה, שוודיה, שווייץ, רומניה וצ'כוסלובקיה. במסגרת המתחם הססגוני שנקרא "יריד המזרח" נערכו כמה מן האירועים התרבותיים החשובים של אותה עת כמו למשל שידור הרדיו העברי הראשון בישראל או הקונצרט הראשון של התזמורת הפלהרמונית הישראלית.
היום, מציע מתחם יריד המזרח חווית בילוי לכל המשפחה, מסעדות, שופינג, תערוכות, פעילויות ספורט, גני שעשועים לילדים ומופעים פתוחים לקהל הרחב באמפיתאטרון הטריבונה.
"יריד המזרח" – האירוע הציבורי הגדול ביותר בתקופת המנדט הבריטי – היה יריד מסחרי ראשון מסוגו שנערך בעיר העברית הראשונה תל-אביב. מה ייחד אותו? היריד כיוון גבוה ובגאווה צברית הזמין את העולם כולו לקחת בו חלק, והיה לאירוע בינלאומי. מאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל-אביב דאז, עמד בטקס פתיחת היריד הגדול, בשנת 1932, בירך על המוגמר ואמר: "תל-אביב היא מרכז העולם".
והחלומות השאפתניים התגשמו – היריד זכה להצלחה גדולה. זימונם יחד של נציגים מארצות המזרח המתעורר עם מי שבאו ממדינות אירופאיות משגשגות התגלה כרעיון מבורך ומוצלח. קיום היריד אחת לשנה היה לעניין של מסורת. העיר המתפתחת והנבנית הפכה במפתיע למרכז בו התקיימו ירידים בינלאומיים, שמשכו אליהם את הציבור ואת הסוחרים אשר נהרו מכל עבר. היריד המבוקש תפקד כקרנבל מרגש וססגוני, המשלב מסחר וקידום עסקים עם הנאה ובילוי. עיריית תל-אביב והסוכנות היהודית הטיבו להבין את חשיבות היריד כנקודת חוזק כלכלית ותדמיתית של היישוב העברי בארץ ישראל והשקיעו מאמצים רבים בהפקתו, קידומו והפצת הבשורה בגולה. אבל לא רק מסחר ער ושוקק היה ב"יריד המזרח". האירוע סיפק לישוב העברי ולקברניטיו אפשרות להתחככות עם אנשי העולם הגדול, קידם בצורה משמעותית במיוחד את הצלחת התוצרת המקומית בארץ ובחו"ל, והפך להיות נכס דיפלומטי וכלכלי. ממשלת המנדט נרתמה אף היא וסייעה לפרויקט. אפילו המשורר נתן אלתרמן התרשם וכתב על היריד וההכנות לקראתו.

 *******

הכל התחיל כבר ב-1923 ביריד המזרח הקרוב שנערך ב"מועדון הציוני" בשדרות רוטשילד. הייתה זו יוזמה עסקית של שלמה יפה, אברהם אידלסון ואלכסנדר יבזרוב-עזר – מחברת "מסחר ותעשייה" – שהגו תערוכה בה יוצגו ויימכרו מוצרים מתוצרת הארץ לקהל המקומי. כשראו כי טוב החלה חשיבתם להתרחב והיוזמה להקים יריד בינלאומי קרמה עור וגידים. מסעות פרסום רחבי היקף הושקו באירופה וקראו לבעלי עסקים להצטרף ליריד המזרח התל-אביבי. ההיענות הייתה עצומה, שטחי תצוגה נמכרו כלחמניות חמות וההתלהבות אף הלכה וגדלה מיריד ליריד ומשנה לשנה.
יריד 1932 היה הראשון שכונה ומותג כ"יריד המזרח" ושהתגאה בסמל המסחרי האטרקטיבי והמוכר "הגמל המעופף", אשר עוצב ליריד במיוחד על-ידי אריה אלחנני האדריכל הראשי. ביריד זה, הראשון להיות בינלאומי, ביקרו קרוב ל-300 אלף איש, והירידים שבאו לאחריו נחלו אף הם הצלחה שרק הלכה והתעצמה. מאות אלפי יהודים, ערבים, אנגלים ותיירים פקדו את הירידים, וכמובן גם אורחים רמי דרג ומכובדים כמו ראשי עיריות יפו וירושלים הערבים, והנציבים העליונים הבריטים: הרברט סמואל, הרברט פלומר, ג'ון צ'נסלור וארתור ווקופ.
באוגוסט 1933, שנה לאחר השקתו, הונחה אבן הפינה לאתר הקבע של יריד המזרח. נדמה שגם למיקום הייחודי של "יריד המזרח" חלק בהצלחתו. הבריטים הקצו בעבורו שטח של מאה דונם על גדות הירקון, ואפשר שבכך סימנו למעשה את תחילת דרכו של נמל תל-אביב, שנפתח מספר שנים לאחר מכן והיה לנמל פעיל ומשגשג במיוחד.
לתכנון היריד במתחמו החדש נבחרו שניים מבכירי האדריכלים בארץ – אריה אלחנני וריכארד קאופמן. קאופמן היה אמון על התוכנית האורבאנית של היריד. הוא בנה את ארמון "תוצרת הארץ", שהיה הביתן המפואר והגדול ביותר מבין בנייני התערוכה וזכה למראה מקורי ומעורר גאווה של אוניית ענק. אלחנני הופקד על ריכוז תוכניות הבינוי והעיצוב, והעניק את המגע העיצובי שלו גם לפסלי חוצות (ביניהם פסל "הפועל העברי" שנבנה על ידי אלחנני וניצב במקום גם כיום, "פסל אשת לוט", "פסל הזורע", "פסל הצבי", "פסל האישה", ועוד). העיצוב כלל גם פנסים חדישים ומסוגננים, ספסלים מקוריים וגינון מושקע במיוחד. כיכר כניסה ראשית נבנתה – כיכר פלומר שמה.
מיטב אדריכלי היישוב התגייסו למפעל החשוב של הקמת מתחם "יריד המזרח". כל אחד מהם הופקד על ביתנה של אחת מהארצות המתארחות והעניק לו מראה ייחודי משלו כחלק מהתוכנית הכוללת. בריטניה ומושבותיה זכו לקומפלקס ביתנים שלם שלעיצובו מונה האדריכל המקומי יוסף נויפלד בהסכמת הבריטים, אקט שהתפרש כביטוי לכבוד והערכה שרחשו הבריטים לאדריכלות המקומית.
ב-26 באפריל 1934, וכחלק מחגיגות חצי היובל לייסוד העיר תל-אביב, נפתח "יריד המזרח" במתחם החדש שהוקצה לו במגרשי התערוכה שבקצהו הצפוני של רחוב דיזנגוף. אירוע הפתיחה החגיגי נערך במעמד הנציב העליון ארתור ווקופ. ביריד השתתפו 30 מדינות והגיעו אליו כ-600,000 מבקרים במשך שישה שבועות. היו אלו נתונים פנטסטיים בהתחשב בתקופה עליה מדובר, הרבה לפני קום המדינה וזמן קצר בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה.
ב־1936 התקיים היריד הבינלאומי שוב, אך הדי המלחמה המתגעשת על אירופה ועל העולם כולו חדרו אליו וגרמו לאירועים רבים שתוכננו בו שלא להתקיים ולמציגים רבים שעמדו להגיע אליו לבטל את השתתפותם. היריד הביא להפסדים כספיים לחברה המארגנת ועם נעילתו לא ידע איש אם ומתי ישוב להתקיים. ובאמת, הירידים הבאים לא יצאו אל הפועל מפאת מלחמת העולם השנייה, ויותר לא נערכו עוד ירידים במקום.
מסורת "יריד המזרח" חודשה רק לאחר קום המדינה וכחלוף שנים רבות, בשנת 1959, עם הקמת מתחם גני התערוכה. אולם אופי הירידים השתנה, מתכונתם צומצמה ואף יומרותיהם היו ללא ספק צנועות בהרבה.
בחלוף השנים ובאין ירידים הוזנח המתחם והפך לאזור בו פעלו באפרוריות בתי מלאכה ומוסכים. מבני היריד נהרסו והתפוררו בחלקם, יצירות האומנות והפסלים נעלמו (למעט פסל "העובד העברי" ששוחזר).
בחודש יוני בשנת 2013 הושק פרויקט יריד המזרח המחודש, במיקום המקורי של היריד המיתולוגי, בין קצה פארק הירקון לרצועת החוף של תל-אביב-יפו. הפרויקט, המשותף לעיריית תל אביב יפו ולחברת "אתרים", הוא מתחם מוביל בתרבות הבילוי והפנאי בישראל ובו שפע של פעילויות ואטרקציות לכל המשפחה.
המקור

ירידה לעבר נמל תל אביב

נמל תל אביב – חלום על נמל עברי נולד ב-1913, כמעט עם לידתה של תל-אביב. נמל יפו היה השער הימי העיקרי לארץ-ישראל וועד תל-אביב, אז עדיין פרבר של יפו, החליט על הקמת נמל עצמאי. בשנות העשרים הועלו תוכניות שונות להקמת מזח לפריקת סחורות בקצה רחוב אלנבי, שעשוי היה להיות בסיס לנמל עצמאי או להרחבת נמל יפו לעבר תל-אביב. בסופו של דבר לא מומשה אף אחת מהתוכניות, למרות שחלקן קיבלו את הסכמת ממשלת המנדט.
שעת הכושר להגשמת החלום ולבניית הנמל הגיעה רק עם פרוץ המרד הערבי הגדול (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט) ב-19 באפריל 1936. השביתה הכללית שהוכרזה על ידי הערבים הביאה להשבתה כללית במשך חצי שנה של נמל יפו – בו עבר חלק ניכר מתנועת היבוא והיצוא של תל-אביב, העיר הגדולה אז בארץ. על נמל חיפה המשוכלל לא היה ניתן להסתמך בשל ריחוקו וקשיי התחבורה. מנהיגי היישוב והציבור לחצו על ממשלת המנדט לאשר פריקת סחורות בחוף תל-אביב.
"המאורעות האחרונים ביפו הוכיחו שוב את ההכרח החיוני לגבי היישוב העברי בתל-אביב וסביבותיה לקבל מוצא ישר לים מבלי להיות תלויים בנמל יפו", נכתב בתזכיר של ועד תל-אביב לנמל ולתחבורה באותם הימים. הלחצים נשאו פרי והאישור ניתן באמצע מאי.
הרצון לקבוע עובדות בשטח, מחשש שהבריטים יחזרו בהם מהסכמתם, הצריך פעולה מהירה ומיד החלו בבניית מזח העץ הראשון בצפון העיר. המקום אותר בשל קרבתו לשפך הירקון, לבנייני יריד המזרח שנועדו לשמש כמחסנים, והחוף הרחב שחלקו היה בבעלות העירייה. "גשר עץ בים, שני צריפי עץ, אנייה אחת לא גדולה בערך" – היו ראשיתו של נמל תל-אביב.
ב-19 במאי התקרבה אל החוף האנייה 'צ'טוורטי' בדגל יוגוסלבי, ועל סיפונה מטען שקי מלט. הפועלים שקובצו אל הנמל, וביניהם הסלוניקאים המפורסמים, פרקו את שקי המלט אל החוף לקול שירת התקווה של ההמונים שנהרו אל החוף. היתה זו תשובה של בנייה ויצירה על מאורעות הדמים. מאיר דיזנגוף ראש העירייה החולה בא לצפות בהולדת הנמל העברי הראשון אחרי אלפיים שנה, ואמר: "פה יהיה נמל גדול…."
בחודשים הבאים נבנו מזח ברזל ארוך בים (במקום גשר העץ שנסחף בגלי הים), ובריכת המעגן לסירות נחפר בתוך החוף בניצוחו של מהנדס העיר י' שיפמן. מאחר והממשלה לא השתתפה מטעמים פוליטיים בהוצאות הבנייה, ואף אסרה על העירייה להשתתף בהוצאה זו, הוקם הנמל על ידי חברת מניות פרטית. מניות החברה – "'אוצר מפעלי ים בע"מ" הונפקו לציבור ונרכשו בהתלהבות. היישוב היהודי התגאה בנמל – מפעל כלכלי גדול שהצליח ליצור בכוחותיו ובאמצעיו בלבד, וראה בו צעד ראשון לעצמאות.
שנתיים אחרי הקמת הנמל נפתח נמל הנוסעים, והוגשם עוד חלום. כשנה אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה נסגר הנמל, עובדים רבים התגייסו לצבא הבריטי, וחלק גדול מהמתקנים והציוד נתפסו לטובת המאמץ המלחמתי. לאחר המלחמה התחדשה לאיטה תנועת האניות בנמל. ערב הקמת המדינה היה נמל תל-אביב הנמל היחידי בשליטה יהודית, ובשל כך הוא היה רב חשיבות לאספקה ולהברחת נשק בראשית מלחמת העצמאות.
מאז הקמת הנמל וגם לאחר הקמת המדינה הוצעו תוכניות שונות להרחבת הנמל ולהפיכתו לנמל מים עמוקים. ממשלת ישראל הכריעה בסופו של דבר שהנמל הדרומי בחוף הים התיכון יוקם בשפך נחל שורק ולא בתל-אביב. עם תחילת ההפעלה של נמל אשדוד בסוף 1965 נסגרו נמלי יפו ותל-אביב.
נמל תל-אביב היה בעל חשיבות פוליטית וסמלית, אם כי תפקודיו הכלכליים נותרו די מצומצמים. בשנים הארוכות לאחר סגירת הנמל שימשו מבני המחסנים לאחסון סחורות. בין לבין הועלו תוכניות שונות לתכנון מחודש של כל מרחב חצי האי הירקוני.
בשנת 2001 החליטה הנהלת "אוצר מפעלי ים" יחד עם עיריית תל-אביב-יפו לשנות את המצב ולהחזיר את הנמל העברי הראשון לעיר העברית הראשונה. הנמל שהפך מאז שנות ה-60 לחצר אחורית ומנותקת של העיר היה לאחר העיצוב המחודש המתחשב בסביבה, במבנים המקוריים ובמפגש הייחודי בין העיר, האנשים והים, לאחד ממתחמי הבילוי והפנאי היפים והתוססים ביותר בתל-אביב – יפו.
המקור

מול שפך הירקון

מעבר מדרום לצפון
על גשר שפך הירקון 

שפך הירקון הוא שמו של האזור בצפון תל אביב בו נשפך נחל הירקון אל הים התיכון. נחל הירקון המתעקל צפונה בקרבת הים יוצר חצי אי המכונה "חצי האי הירקוני" ובו מספר אתרים בעלי חשיבות. חצי האי נוצר בשל נטייה צפונה של הירקון בקרבת השפך, תופעה שמאפיינת את מרבית נחלי החוף בארץ ישראל. תופעה זו מיוחסת לכיוון הסעת חולות דלתת הנילוס מדרום לצפון. האזור שימש כנקודת יישוב כבר במאה ה-8 לפנה"ס, ושרידים אשורים נחשפו בתל כודאדי שעל הגדה הצפונית של הנחל. הוא החל להתפתח מחדש כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20, ובשנים האחרונות הוא עובר תהליך של שיפוץ והתחדשות. אחרי שנים רבות של הזנחה הופך האזור לאחד ממוקדי התרבות והבילוי של העיר.

*****

נחל הירקון הוא בעל הספיקה הגבוהה מבין נחלי החוף ועל כן הוא נחשב מכשול טופוגרפי משמעותי. באזור שפך הירקון הנחל מתרחב ועקב כך הוא רדוד יחסית באזור. רדידות זאת נוצלה להקמת מעברות על הירקון, דבר שהפך את שפך הירקון לנקודה אסטרטגית. הבריטים נצלו עובדה זאת במלחמת העולם הראשונה. כאמור, ניסיון ראשון של הבריטים לחצות את הנחל הסתיים בכישלון ובאבידות קשות. ניסיון הצליחה השני, שהוכתר בהצלחה, נערך בליל 20 בדצמבר 1917 הצליחה התבצעה בשלוש נקודות, ששפך  הירקון היה אחד מהם, באמצעות רפסודות ובמהלכו נכבש המוצב העות'מאני ששלט על מעברות הירקון, בנקודה זו וכמו בשאר נקודות הצליחה מוקמו "עמודי הזיכרון" הקיימים עד היום.

חלק מן העיר העברית תל אביב, האזור החל להתפתח בשנת 1932 עם הקמת אצטדיון המכביה לכבוד המכביה הראשונה בו. ב-1934 נפתח גם יריד המזרח באותו האזור אשר במסגרתו נבנו ביתנים רבים על ידי מיטב האדריכלים היהודים של התקופה ואל המקום נהרו מאות אלפי מבקרים ממדינות רבות בעולם. היריד עזר לקדם את כלכלת האזור והביא גם להתפתחות רחוב דיזנגוף והתבססותו כרחוב המסחרי המוביל של האזור החדש ההולך ומתפתח של העיר בשנות ה-30. האצטדיון אירח גם את המכביה השנייה ב-1935 לפני שעברו המשחקים לרמת גן במכביות הבאות אך המשיך לתפקד כאצטדיון עירוני. בשנותיה הראשונות של ישראל, בהן נערך מדי שנה מצעד צה"ל, היה האצטדיון נקודת הסיום של התהלוכה שנמשכה לאורך הרחובות אלנבי ובן יהודה.
בשנת 1937 החל פנחס רוטנברג בהקמת תחנת הכוח רדינג מצדו הצפוני של הירקון. לקראת הקמת התחנה הוקם במקום גשר עץ זמני שהוחלף בהמשך בגשר קבוע שנודע כגשר רידינג ובהמשך כגשר ווקופ. הגשר שימש לתנועת כלי רכב עד לשנות השבעים, נהרס וחודש בשנות האלפים כגשר להולכי רגל.
ב-23 בפברואר 1938 נחנך נמל תל אביב לצד מגרשי התערוכה של יריד המזרח. הנמל פעל רק עד שנת 1965 אך בתקופה בו פעל היה אזור שפך הירקון לאזור משגשג שכן סחורות רבות שהגיעו אל הארץ עברו דרכו. תחנת הכוח פעלה עד 1967 אז הוקמה לצידה תחנה גדולה ומתקדמת יותר בעלת הארובה הגבוהה הפועלת עד היום.
במהלך שנות ה-50 החלה עיריית תל אביב לפתח גם את פארק הירקון מצפון לנחל. חלקו המערבי של הפארק מיועד ברובו לפעילויות ספורטיביות שונות אשר בכללן גם פעילויות של ספורט ימי. אתרים ומוסדות הקשורים בספורט הימי נמצאים גם הם באזור חצי האי והם נהנים  מהגישה הקלה אל הים דרך הנחל ומהקרבה לעיר ולאזורי המסחר והבילוי.
מתחילת שנות ה-2000 עובר אזור שפך הירקון תהליך שיפוץ והתחדשות. אזור הנמל הישן הפך למתחם בילוי ותרבות והוקמה בו טיילת הממשיכה את טיילת להט ומקשרת אותה עם הירקון והפארק וגם אזור מגרשי התערוכה צפוי לעבור התחדשות דומה. אתר תחנת הכח הישנה הפך לאולם תערוכות ביוזמת חברת החשמל כחלק מיחסי הציבור שלה והוא מארח באופן תדיר תערוכות שונות בנושאים שונים ומגוונים.
עוד באזור, הרחוב המוביל אל הנמל נקרא על שם כ"ג יורדי הסירה ובצידו הצפוני של הירקון ושל שדרות רוקח, נמצא חניון חנה וסע גדול. עיקר תפקידו הוא מתן אפשרות נוחה לכלי רכב רבים המגיעים לתל אביב מצפון לחנות בו ולהיכנס אל מרכז העיר בתחבורה ציבורית. החניון פעיל במיוחד כאשר מתקיימים אירועים גדולים, כגון עצרות בכיכר רבין, בהם שואפת העירייה להקטין משמעותית את כמות המכוניות הנכנסות אל העיר.
בשנת 2010 נחנך גשר להולכי רגל ורוכבי אופנים ליד תחנת הכוח רדינג לאחר שחברת החשמל הסכימה לוותר על רצועת החוף ממערב לתחנת הכח. הגשר מחבר בין אזור שפך הירקון לטיילת תל ברוך . המקור

תל כודדי שפך הירקון

תחנת כוח רדינג נקראת על שמו של הלורד רופוס דניאל איזיקס רדינג (1860-1935), היה משפטן ומדינאי יהודי בריטי, מגדולי עורכי הדין באנגליה בתקופתו. הוא כיהן כיועץ משפטי בדרגת שר בממשלת בריטניה, וב-1914 הוענק לו התואר לורד. הלורד רדינג נטל חלק פעיל בחיי הקהילה היהודית באנגליה, ונשא בגאווה את יהדותו. לאחר עליית היטלר לשלטון הוקיע בנאומיו בבית הנבחרים את רדיפות היהודים בגרמניה, והעלה על נס את המפעל הציוני. הלורד רדינג היה דמות ידועה באנגליה של ראשית המאה, ומילא שורה ארוכה ונכבדה של תפקידים, ביניהם: חבר פרלמנט, "זקן השופטים", שגריר בריטניה בוושינגטון ומשנה-למלך בהודו. רוטנברג גייס את הלורד רדינג למען ארץ-ישראל והציע לו את תפקיד יו"ר דירקטוריון חברת החשמל הארץ-ישראלית. משנת 1923 ועד מותו, שימש הלורד רדינג כיושב ראש מועצת המנהלים של חברת החשמל ואף ביקר בארץ ב-1932, לרגל הפעלת תחנת-הכוח ההידרו-אלקטרית בנהריים. לאחר פטירתו החליט רוטנברג להנציחו בתל-אביב וקרא על שמו את אתר ייצור החשמל שהוקם אז מצפון לתל-אביב – אתר רדינג.
תחנת-הכוח רדינג א', שהוקמה ב"צפון הרחוק" של העיר העברית הראשונה במחצית השנייה של שנות השלושים, הייתה מהבניינים הבולטים של תל-אביב וארץ-ישראל באותם ימים. בתכנונה של התחנה השקיע פנחס רוטנברג, מייסדה של חברת החשמל, תשומת לב רבה, מתוך מודעות רבה לאסתטיקה והתחשבות בסביבה. המבנה שהוקם הפך ברבות הימים לאחד מנכסי צאן הברזל של ראשית האדריכלות המודרנית בארץ-ישראל והוא נחשב לאחד המבנים היפים והמרשימים בארץ מאותה תקופה. תל-אביב של אותם הימים אינה דומה לעיר הגדולה אותה אנו מכירים כיום. גידול האוכלוסין וההתפשטות האורבאנית הביאו להקמתן של שכונות רבות שהלכו והתקרבו לשטח אתר תחנות-הכוח, עד כי עטפו את האתר מכל צדדיו והוא נבלע בתוכן. אתר תחנות-הכוח רדינג הפך ברבות השנים לחלק בלתי-נפרד מקו החוף של תל-אביב ולאחד מסימני ההיכר הבולטים שלה.
תחנת-הכוח הראשונה בארץ-ישראל הוקמה בשנת 1923 ברחוב החשמל בתל-אביב. כושר הייצור שלה היה מאות קילוואטים בלבד. ב-1925 הקים רוטנברג שתי תחנות-כוח קטנות נוספות – בחיפה ובטבריה. התרחבות היישוב היהודי באותם ימים חייבה את רוטנברג לראייה וליכולת תכנון ארוכות טווח, כדי לתת מענה לביקוש ההולך וגדל לחשמל. גם הקמתה של תחנת-הכוח ההידרואלקטרית בנהריים, שכושר ייצורה היה 18 מגוואט, לא הספיקה וב-1935 חנכה חברת החשמל בחיפה את תחנת-הכוח הקיטורית הראשונה שהוקמה בארץ. ההתפתחות המהירה של תל-אביב והעלייה של אותן שנים, לצד הפיתוח המהיר והגאות הכלכלית של הארץ כולה בשנות השלושים של המאה הקודמת, חייבו הגדלה ניכרת בכושר ייצור החשמל. לפיכך, פעל רוטנברג להקמת תחנת-כוח נוספת בעיר תל-אביב. הימים היו אז ימי "המרד הערבי". פורעים ערבים הרבו לפגוע בקווי המתח הגבוה מצפון הארץ לדרומה. הקמת תחנת-כוח גדולה שתספק חשמל למרכז הארץ ודרומה הייתה גם כורח בטחוני. במחצית הראשונה של שנות השלושים זכה האזור שמדרום לירקון, הרחק מהעיר בעת ההיא, לפיתוח מואץ. הוקמו בו בנייני יריד המזרח, אצטדיון המכבייה, ומאביב 1936 – נמל תל-אביב. רוטנברג החליט להקים את מפעל החשמל החדש מצפון לשפך הירקון, על שפת הים. את מיקומה של התחנה סימן בנעיצת מקלו בחולות הזהובים, בשטח חולי ושומם. עבודות הבנייה החלו בסוף 1937 ובספטמבר 1938 עמדה התחנה על תילה, כשהיא מכילה בתוכה את מיטב הציוד המודרני של העת ההיא. כושר הייצור שלה היה 24 מגוואט – שליש מכושר הייצור הארצי של חברת החשמל באותה עת. התחנה הייתה מטרת תקיפה במהלך מלחמת העולם השנייה (על ידי חיל האוויר האיטלקי), ובמהלך מלחמת העצמאות (על ידי חיל האוויר המצרי), אך לא נגרם לה נזק משמעותי במהלך תקיפות אלו. במהלך אוגוסט 1948 נחנכה בתחנה יחידה ייצור נוספת בעלת יכולת ייצור של 12 מגה-וואט, שמילאה את חסרונה של תחנת נהריים (18 מגה-וואט) שהושבתה לאחר כיבושה על ידי הלגיון הירדני. החל מתקופה זו ועד להקמת תחנת הכח באשדוד ייצרה תחנת רידינג כמחצית מכמות החשמל הארצית. יחידות ייצור אלו כונו בדיעבד בשם 'רידינג א', ופעלו עד 1970. בחוף הים, בסמוך לתחנה, הוקם מעגן לקליטת מיכליות מזוט, כתחליף להובלה יבשתית מנמל תל אביב.
באמצע שנות החמישים הוקמה באתר תחנת רדינג ב', בעלת שתי יחידות בהספק כולל של כ-100 מגה ואט (פעלה עד 2004). תחנת רדינג ג' הוקמה בשנת 1956 (ערב מבצע קדש) כתחנת גיבוי סודית לשעת חירום (בה צפו פגיעה אפשרית בתחנת רידינג) בבונקר עמוק באתר סמוך (תל קסילה), ובה פעלו 2 יחידות ייצור בהספק כולל של 40 מגה-וואט. יחידות אלו פעלו עד שנת 1983. תכנון אתר רידינג ג' נעשה על ידי AEG כאשר המימון היה מכספי השילומים (הפרויקט כונה 'פרויקט 326'), והבנייה בפועל בוצעה על ידי סולל בונה. הטורבינות להפעלת התחנה נרכשו מחברת ג'נרל אלקטריק, לאחר שסחר עם פולין, שעבורה יועדו הטורבינות במקור, נאסר מתוקף אמברגו אמריקאי שאסר סחר עם מדינות הגוש המזרחי. בסוף שנות השישים נבנתה באתר תחנת רדינג ד'. רדינג ד' הכילה שתי יחידות ייצור, בהספק כללי של 428 מגה-וואט. התחנה החלה לפעול בשנת 1970, ובה בעת נסגרה תחנת רדינג א'. תחנה זו הינה בעלת ארובה גבוהה (כ-150 מטרים), הבולטת בקו הרקיע של תל אביב. לצורך הקמת הארובה נחקק בשנת 1967 חוק מיוחד שעקף את חוק התכנון והבנייה (זכה לכינוי "חוק רדינג ד'"). בשנת 1993 דרש המשרד לאיכות הסביבה שחברת החשמל תתקין בתחנה משקעים אלקטרוסטטיים להקטנת זיהום אוויר. אולם, בשנת 1995 הוחלט על מעבר לגז טבעי ועל כן הדרישה למשקעים אלקטרוסטטיים נזנחה. בשל עיכובים בביצוע המעבר, החליט המשרד לסגור את התחנה ל-3 חודשים בשנת 2006, בעקבות דרישת ארגוני איכות הסביבה ותושבי שיכון למד הסמוכה.‏בשנת 2006 עברה תחנת רדינג ד' לשימוש בגז טבעי, כתחליף למזוט ששימש להפעלת תחנה זו מאז הקמתה. לצורך ביצוע ההסבה נבנה קו צינורות תת-ימי להובלת הגז מנקודת הקליטה באשדוד, לתחנת רידינג. מאוחר יותר, נערכה הסבה חוזרת להפעלת התחנה באמצעות מזוט בשימוש משני (בעת חוסר בגז טבעי).
כיום מייצרת תחנת רדינג כ-5% בלבד מתפוקת החשמל בישראל, אך היא פועלת במלוא כושר הייצור רק כשצריכת החשמל מתקרבת למלוא כושר ייצור החשמל הארצי. עם זאת, לתחנה חשיבות בשל מיקומה בגוש דן, עובדה שהינה בעלת חשיבות בעת תקלות ברשת ההולכה הארצית. בניין תחנת רדינג א', בניינה של התחנה המקורית שוקם ושוחזר, ואף הוכרז כמבנה לשימור. בבניין מתקיימות לעתים תערוכות בנושאים שונים. ארובת תחנת רדינג ד' נצבעה בשנות התשעים ועוצבה כאלמנט סביבתי. לאחרונה קבעה המועצה הארצית לתכנון ולבניה ששטח המתחם יצומצם ביותר ממחצית, ושחוף הים שבאתר יחזור לרשות הציבור. בשנת 2011 החליט משרד הפנים לפנות שטחים נרחבים שבמתחם התחנה, ולהמיר אותם לשטח ציבורי ירוק לטובת תושבי ומבקרי העיר. תחנת רידינג ד' מיועדת לגריטה בשנת 2021.
מקור וראו גם אתר חברת חשמל

 

מזרחה לאורך הגדה הצפונית
גן הבנים לזכר בני תל אביב
שנפלו במערכות ישראל

מעבר מדרום אל צפון
על גשר מעל שדרות רוקח

אנדרטה בכניסה למחנה יחידת הקישור 

מרכס שיח מוניס לח' הדרה

עלייה לרכס הכורכר שיח מוניס
לאורך הרכס עד שדרות קק"ל

עליה לתל הדרה (שיכון דן תיכון עירוני י"ד)

רמת החייל היא שכונה בצפון-מזרח תל אביב; אחת משכונות עבר הירקון. סמוך לשכונה ממוקם אזור תעשייה עבר הירקון, המהווה מרכז לחברות היי-טק שונות, ומכונה לעיתים גם הוא בשם "רמת החייל". שמה של השכונה ניתן לה להנצחת חיילי צה"ל שלחמו במלחמת העצמאות. גבולות השכונה הם רחוב דבורה הנביאה מצפון, רחוב משמר הירדן ממערב, רחוב ראול ולנברג ממזרח.
במשך שנים רבות הייתה מחלוקת סביב שם השכונה. רבים כתבו את שמה בטעות עם גרשיים ("רמת החי"ל"), מתוך הנחה שהשכונה נקראה על שם הבריגדה היהודית, שכונתה גם "חטיבה יהודית לוחמת", או בראשי תיבות – "חַיִ"ל". טעות זו אף התקבעה בשילוט רשמי של העירייה. בשנת 2010קבעה ועדת השמות של עיריית תל אביב-יפו, בעקבות בדיקה בארכיונים, כי השם הנכון הוא רמת החייל, ללא גרשיים.
שכונת רמת החייל נוסדה לאחר מלחמת השחרור, בשנת 1949. השכונה נבנתה על ידי חברת "דיור למשוחררי מלחמה" עבור נכי מלחמת השחרור, משוחררי צה"ל. בתחילה, סרבה עיריית תל אביב-יפו לספח את השכונה לשטח שיפוטה המוניציפלי, אף על פי שהשכונות השכנות לה, צהלה ושיכון דן, נכללו בשטחה של תל אביב. עיריית רמת גן שביקשה לספח את רמת החייל לשטחה, דאגה לצורכי השכונה, סללה כבישים, סיפקה מים, אספה אשפה וכו'. לבסוף, הורה משרד הפנים לספח את השכונה לתל אביב. בשכונה לא היו שירותים בסיסיים, ולכן התושבים נאלצו להשיג את השירותים הבסיסיים בשכונות סמוכות. הילדים שהיו בגיל בית הספר הלכו לבתי הספר שבשיכון דן. תחנת טיפת חלב לא הייתה. העירייה הפנתה את התושבים לתחנת טיפת חלב במעברת יד המעביר (היום שכונת נווה שרת).
לשכונה היה ועד שדאג, לאחר מאבקים קשים, להשיג שירותים שונים כמו גן ילדים, בית ספר, צרכניה, ושירותי בריאות. בתחילת 1952 נפתחה במקום תחנת טיפת חלב. יותר מאוחר, נפתחה כיתת לימוד בצריף קטן ברח' ק"ם, שהתרחב לשני צריפים ובהמשך נבנה בית ספר רמת החייל. ב-1958 נפתח גן ילדים מעבר לרחוב מול בית הספר. לאחר מכן כבישים נסללו, אספקת המים והחשמל הוסדרו ותחבורה ציבורית הגיעה לשכונה. נפתח סניף של קופת חולים כללית. ברח' הראל הוקצה שטח מיוחד שייעודו היה אספקת מזון לציבור ונפתחה הצרכניה שתושבי השכונה קנו את המניות שלה. עם השנים הצרכניה הפכה לסופרמרקט שמשרת עד היום את התושבים. הודות לסעדיה שושני, שהיה ראש מחלקת הגינון בעירייה, זכתה השכונה לגן ציבורי שנקרא על שמו "גן שושני". גן זה אף זכה לאחר הקמתו בפרס על יופיו.

 

ישג"ב היא שכונה בתל אביב, הגובלת באזור תעשייה עבר הירקון מדרום וממזרח, בשכונת רמת החייל מצפון ובשיכון דן ממערב. השכונה נוסדה בשנת 1952 על ידי ארגון עובדי המדינה, ונקראה תחילה "שיכון ישג"ב" ראשי התיבות של שמות ארבעת המייסדים יפרח, שניר, גילרמן, בוכוייץ.
הבתים היו משותפים – שתי קומות ושמונה דירות לבלוק – והם מצויים ברחובות הרוגי המלכות, עולי הגרדום וניסן.
מסביב לשיכון ישגב היו כמה שיכונים קטנים נוספים: מצפון "מעונות" – רחובות נמירובר, ליפא, לויטה, מדרום "סלע" – רחובות הגולן, ניסן, רוזוב, ממערב "יוגוסלבים"- רחובות הגולן, טובים, גולי אריתריאה, ו"שנחאי" – רחובות הגולן, הרוגי המלכות, גולי קניה; בכולם בתים דו-משפחתיים חד קומתיים.
שיכון עולים סלע- מיזם הבנייה הראשון של חברת השיכון סלע מיסודה של ההסתדרות העובדים הלאומית בגבולות המוניציפלים של העיר כיום, נבנה כבר ב-1950 ונקרא שיכון העולים סלע ליד הדר יוסף. למעשה, השם מקורו בטעות ושיכון זה  נמצא למעשה בתפר שבין רמת החי"ל ושיכון עובדי המדינה ישג"ב, באזור הרחובות רוזוב, הגולן וניסן כהן. שני עקרונות הנחו את סלע עם הקמתה: הראשון, עזרה לעולים חדשים ללא בדיקת השתייכותם המפלגתית. והשני, מסירת יחידת הדיור לבעלותו הבלעדית של המשתכן, בלי הגבלות וללא כל מרות מפלגתית. במקום נבנו שמונים יחידות דיור (בגודל של חדר וחצי כל אחת) בארבעים בתים דו משפחתיים. חברת תכן טיפלה באדריכלות ובהנדסה והקבלנים המבצעים היו פרוכטר פרוסק ושות'. גודלם הקטן של הבתים, המגרשים הגדולים וצרכי המתיישבים הביאו לתוספות בנייה במהלך השנים. בשכונה מתגוררת ציפי לבני, שרת החוץ לשעבר ובתו של איתן לבני. לוחם אצ"ל, מראשי תנועת החירות וח"כ מטעם הליכוד. המקור: והרחבות  Tlv.100.net
מעונות פרוגרסיבים שורת בתים דו משפחתים שנבנו בשנות החמישים עבור חברי המפלגה הפרוגרסיבית (שהפכה מאוחר יותר לליברלים העצמאיים) , בחלקה המערבי של שכונת ישג"ב, סביב רחוב קרפל ליפא. בסוף שנות הארבעים ובמהלך שנות החמישים' היוו הפרוגרסיבים כוח משמעותי במרכז המפה הפוליטית וראשי העיר מהמחנה האזרחי נתמכו על ידם. המקור 

לפירוט והרחבה על כל האזור ראו צפון-מזרח תל אביב שמעבר לירקון

*****

ח' הדרה נמצאת היום בשולי חורשה בשכונת ישגב , ברחוב הגולן 5.  בחפירה ארכאולוגית באתר נמצאו שרידי קירות וחלקי מבנים מהתקופה הביזנטית. בשל הפרעות מאוחרות ומצב השתמרות ירוד טיבם של המבנים איננו ברור. בנוסף נמצאו שתי גתות, אף הן מהתקופה הביזנטית. הממצא הקרמי באתר כולל חרסים מן התקופות הרומית, הביזנטית, האסלאמית הקדומה, הצלבנית והממלוכית שנמצאו על גבעה ברכס כורכר (גודלו המשוער 500×500 מ'). כמו כן נמצאו אבני שחיקה מבזלת. סמוך לאתר נמצאו מספר מערות קבורה מהתקופה הביזנטית הקשורות לאתר, ובהן מערת הקברים משיכון דן (אתר 11 במפה זו). במערות נמצאו פריטים שומרוניים המעידים, לדעת החוקרים, שהמתיישבים באתר בתקופה הביזנטית היו שומרונים. המקור: אתר 17 מפה 71 סקר ארכאולוגי לישראל

מעשר טחנות מערבה לשבע טחנות

ירידה מרמת חיל ושכונת ישגב לפארק הירקון
ולגשר הדרה היום גשר מבצע קדש

גשר עשר תחנות 

עשר טחנות הוא אתר היסטורי ששילב טחנות קמח וגשר אבן על נחל הירקון בתחומיו של פארק הירקון, סמוך למפגש הרחובות בכור-שלום שטרית ופנחס רוזן שבשכונת הדר יוסף בתל אביב – יפו. בתקופות שונות עבר במקום תוואי הדרך העתיקה יפו – שכם. במקום שכנה טחנת קמח כבר בתקופה הרומית, ופעלו בה לפחות עשרים זוגות אבני רחיים. עם זאת, ובדומה להיסטוריה של שבע טחנות שבשיאה פעלו בה אחת עשרה טחנות, שמו של האתר התקבע כאשר פעלו בו רק עשרה זוגות. פעילות הטחינה בעשר טחנות התחדשה רק במאה ה-19 כאשר שתי משפחות ערביות עשירות – משפחת בידס ומשפחת עמוריה – הקימו את מפעל הטחינה מחדש. הטחנה שנודעה בשם 'טאחונת אל הדר', הייתה הגדולה מבין טחנות הירקון ומהגדולות בארץ ישראל כולה.
במקום ניצב גשר אבן מעל הירקון, גִ'סְר אֶל-הַדָּאר – גשר שאון המים שיצר המפל המלאכותי, שהפעיל כאן בשעתו את הטחנות. היה זה הגשר היחיד על הירקון במשך מאות שנים (לכל המאוחר מתוארכת הקמתו לימי הצלבנים).
על הגשר צעד צבא נפוליון ב-14 במרץ 1799 בדרכו מיפו לעכו, עת נאלץ לעקוף את מקטע חוף השרון של דרך הים מוצף מי גשמים ומוכה ביצות דרך ג'סר אל הדאר לעבר הכפרים עזון, מיסכהוקאקון שבמזרחו. הגשר נזכר גם בזכרונותיה של יהודית, אשת משה מונטיפיורי, שעברה במקום במסעותיה עם בעלה ב-1839..ביום רביעי, י בחשון תרנ"ט, 26 באוקטובר 1898 רכבה הפמליה המלכותית של וילהלם השני מחיפה בדרכה ליפו. למחרת היום חצתה השיירה "את הירקון בג'יסר אל הדאר, כדרך שעשו זאת יהודית ומשה מונטיפיורי כשישים שנה קודם לכן".
בשנת 1917, במהלך מלחמת העולם הראשונה, הגיעה החזית אל האזור, והירקון היה חלק מקו שתי העוג'ות. מצפון לו נערך הצבא העות'מאני ומולו חיל המשלוח המצרי בפיקוד בריטי. בין שני ניסיונות הצליחה של חיל המשלוח במהלך נובמבר ודצמבר 1917 פוצצו הטורקים את הגשר ואת הסכר באתר, ובא הקץ על הטחנות. כל שנותר כיום מהמפעל הוא הקיר המערבי של הטחנה הצפונית וחלק מהסכר הדרומי. מעל סכר זה נמתח גשרון עץ החסום כיום למעבר המוליך מכיוון הכביש לעבר חצי האי עליו נבנו טחנות הקמח.
בעקבות המרד הערבי הגדול הושלמה באוקטובר 1941 סלילתו של כביש חדש בין תל אביב והרצליה שעבר על שני גשרים שהוקמו במיוחד עבורו, גשר עלית על מעבר מוסררה שהחליף את הגשר הטורקי ו'גשר הרצליה' שלימים נודע בשם גשר הדר יוסף בקרבת עשר טחנות.
בשנת 2005 נערכה במקום חפירת בדיקה על ידי רשות העתיקות לאחר מכן בוצעו עבודות במקום שכללו שיפוץ והרחבה של הפארק לכיוון מזרח. נסללו שבילי אופניים, נשתלו צמחי נוי והגשר הישן שמעל הסכר הוסר ונבנה גשר חדש.
על הגדה הצפונית של הנחל, בסמוך לשרידים המועטים במקום, הוקמה גינה ובה שני מבנים בצורת שערים שבכל אחד מהם חמישה עמודים התומכים בקורה. במקום נטעו מספר עצי אקליפטוס ונשתלה צמחייה נוספת. שביל ישראל חולף בעשר טחנות ומחבר את האתר (מעבר בגדת הנחל מתחת לגשר מבצע קדש) לפארק הירקון מזרח, המשתרע ממזרח לדרך ששת הימים ברמת גן.
מקור והפניות

מערבה לאורך גדה הצפונית
חציית הירקון בגשר המכביה 

 

מערבה לאורך הגדה דרומית עד לחורשה צליחה 
הלאה לאנדרטה ברחוב אבא הלל

 

קטע אחרון
רכיבה מנהלתית
בקצה רחוב אבא הלל
וברחוב רוקח
לעבר מגרש החנייה בשבע טחנות

סוף דבר

טיול זה שיותר נכון לכנות "סמינר מדווש",
כחמש שעות מתוכן
כמעט שעתיים שהוקדשו להסברים ולסקירה

******

הייתה זו הזדמנות מעניינת 
לצלול ולהיכנס במנהרת הזמן
ולהכיר את אחד הקרבות המעניינים
שנערכו בארץ ישראל בכלל
בלב אזור מטרופולין תל אביב

*******

למדנו את סיפור המסגרת של הקרב.

סקרנו את ניסיון הצליחה הראשון ב-24 בנובמבר
של הבריגדה הניוזילנדית הרכובה
וכוחות נוספים מהדיוויזיה ה 54 הבריטית
שנכשל בסופו של דבר 

המשכנו וסקרנו את ההיערכות החדשה
ואת הצליחה השקטה
בליל ה 20-21 בדצמבר 1917
בה השתתפו שלוש הבריגדות של
הדיוויזיה ה 52 הסקוטית (LowLand) 
זה היה קרב מוצלח שנחשב לייחודי
שבוצע שלא בחסות הרעשה ארטילרית

****
במהלך הסיור
עלינו למקומות גבוהים לתצפית
בגבעת גרישה, רכס שיך מוניס, ותל נוריה
עברנו בשלושת המקומות בהם צלחו הגייסות
ביקרנו בשלוש אנדרטאות הזיכרון
לציון מקומות הצליחה
ובשלט הזכרון נוסף

******

על הדרך נהינינו
מיפי פארק הירקון ונמל תל אביב

*****

טיול עומק זה
היה חוויה ייחודית ומרתקת

*****

תודה 

שוב לערן תירוש על הכל,
לרז גורן, שותף לדרך
ולסדרת טיולים בעקבות מלחמת העולם
שגם סייע מעט בהובלה ותרם צילומיו
למיכאל סופר על ההובלה והדרכה
מרכס שיח מניס, דרך רמת החיל עד עשר טחנות
גם לייזר קוברסקי שתרם את צילומיו
תודה לכל החברים שהגיעו מוקדם מקצוות ארץ.

 

 

 

לטיול זה יצאנו ביום שבת (18/8/2018). בשעת בוקר מוקדמת הגיעו החברים מרחוק ומרוב.  התכנסנו במגרש החנייה של חמי געש.

 

היינו קבוצה קטנה בת ששישה חברים והם: אלי שחר (תל יצחק), המוביל, לייזר קוברסקי (שובל), איל גזית (משמר הנגב), צביקה אסף (אפק), בועז בן חורין (הרצליה) ואני מבשרת ציון.

 

טיול זה היה נוסף בסדרת הטיולים שבקיץ 2016 יזמנו אלי שחר ואני בשרון בכלל ובמרכז השרון בפרט

 

המסלול
במרכז השרון

 

חלקים ממסלול הטיול היו חופפים לקטעי מסלולים קודמים שבוצעו באזור ותועדו בהרחבה והם:
* בין ביצות נחל פולג, לאורך החולות מעל מצוק החוף ובין הפרדסים בפברואר 2018
* בגדות נחל פולג ולאורך מצוק השרון וחופו עד שפך הירקון והלאה מזרחה לאורכו עד רמת החייל בינואר 2017
* מתל יצחק אל מצוק חוף השרון בין מכון וינגייט ושפיים בדצמבר 2016
* בתוך מושבות מרכז השרון והמרחב ביניהן בנובמבר 2016
* במרחב נחל פולג: בין גבעות החול, לאורך אבוס השרון, על רכס הכורכר ולאורך גדותיו ביולי 2016
* בלב השרון, במרחב הפתוח, בין היישובים וגם בתוכם ביולי 2016
* במרכז השרון, מתל יצחק אל גבעות החול, אבוס החוף והמצוק מעל הים ביוני 2016
* נתניה, מקריית השרון למרכז העיר ולמצוק החוף באוקטובר 2015
* במרחב החקלאי סביב נתניה ולאורך חוף העיר ביולי 2015,
* מקריית השרון לאורך מצוק חוף נתניה וחזרה בינואר 2015
* מקריית השרון לשפך נחל פולג ומצוק נתניה בדצמבר 2014
* בלב השרון, בחולות הדסים וקדימה בספטמבר 2014

המסלול, קטעיו, מקומות ונופים

 

קטע ראשון,
מגעש צפונה,
עלייה לרכס הכורכר 
צפונה לאורך מצוק הים
מעבר בתחומי מכון וניגייט
חציית כביש ממערב למזרח

געש קיבוץ געש השייך לקיבוץ הארצי השומר הצעיר  ונוסד בשנת 1949 על ידי העולים הראשונים של תנועת השומר הצעיר בדרום אמריקה. במלחמת השחרור השתתפו מייסדיו בהגנה על קיבוץ נגבה, וביקשו להתיישב במקום בו נפלו שלושה מחברי הגרעין, אולם ראשי הקיבוץ הארצי שיכנעו אותם "שגם חוף הים הוא ספר". בתחילה עלו המתיישבים הראשונים בסוף שנת 1948 לבית חווה "עלי קאסם" הנמצאת ממזרח לקיבוץ מדרום לשמורת בני ציון. הם החליפו את אנשי קיבוץ "יד מרדכי" שהתפנו בזמן הפלישה המצרית. אז הם עוד לא  הוכרו רשמית על-ידי המוסדות המיישבים. בתחילה בקשו שיישובם יקרא "גבעת יואב", "רמת יואב" או "שדה יואב", על שם יצחק דובנו, מדריך בפלמ"ח וחבר, ומפקדה הראשון של נגבה במלחמה, שנהרג בהפצצה הראשונה על נגבה, על-ידי מטוסים מצריים (ושכינויו היה "יואב"). התנועה הציעה את השם "מצפה ים", ולא קיבלה את הצעה  מתוך עמדה שהשם שייך לסביבת נגבה. כמספרים כאשר החבר מטעם המחלקה לכלכלה של תנועת הקיבוץ הארצי יחד עם אחד המייסדים הלכנו להיפגש עם הרצפלד במרכז החקלאי הוא אמר להם: "אני רואה שאתם דרום אמריקאים רועשים גועשים, ואני מציע לכם את השם 'געש'". הוא הציע להם את געש כשם זמני שנשאר במשך כמה שנים, עד שועדת השמות שליד המוסדות המיישבים החליטה לאמצו, ומצאו במקורות לגיטימציה. וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, עֶבֶד יְהוָה בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר, שָׁנִים. וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ  בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ, בְּתִמְנַת-סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר-אֶפְרָיִם, מִצְּפוֹן, לְהַר-גָּעַשׁ. (יהושע פרק כד, פסוקים כט-ל). הקיבוץ עלה למקומו הנוכחי ב-5 ביולי 1951.
בשטח הקיבוץ היה פרדס גדול שניטע על ידי משפחת ליטוינסקי (גן ליטוינסקי) ובמרכזו בית בצורת טירה. כעבור שנים נעזב המקום והבית נשאר עזוב ומוזנח עד ששופץ בשנת 1987 והפך לגן אירועים.
שנת 2007 אימץ הקיבוץ את ה"תוכנית לשינוי אורחות החיים" שעיקרה – העברת הפרנסה לאחריות החברים תוך יצירת זיקה כספית חדשה בין "התרומה הכלכלית" של החברים וקבלת "תמורה חומרית" בגינה (מודל "הקיבוץ המתחדש"). לצד שינוי יסודי זה, סוכמה גם אמנה חברתית לשותפות חדשה המעודדת חופש אישי להתפרנס על-פי כישורים אך תוך שמירה על פערי-השתכרות מתונים בין החברים, ורצון לשמור על ערבות הדדית נרחבת – בה קיימת אחריות חברתית למתן "רשתות ביטחון כלכלי": מיסוד קרנות פנסיה, קרן לעזרה הדדית, ביטוח לשירותי סיעוד ובריאות, מתן דיור וחינוך לכלל החברים. כלכלת הקיבוץ מבוססת על תעשייה (געש תאורה), חקלאות (דשא מוכן געש, עץ מוכן געש, מטעים, רפת "חוף השרון"), תיירות אירוח ופנאי (מרחצאות חמי געש, אירוח כפרי געש), שיווק (ת.ש.ר. געש), מרכזים מסחריים שונים, "עבודות-חוץ" וענפי יזמויות של חברים, ועוד…
בשנת 2007 עלה קיבוץ געש לכותרות בעקבות עסקת נדל"ן גדולה בה הקיבוץ מכר ליזמים פרטיים קרקע שהייתה מיועדת לבני הקיבוץ. היזמים, חברה בשם "צוקי ארסוף" תכננה לבנות במקום שכונת יוקרה לאלפיון העליון. בתחילה, ועדה מחוזית מרכז בהחלטה תקדימית ביטלה את התוכנית לאחר שקיבלה החלטה לתכנון מחדש, החלטה ששונתה על ידי בית המשפט בסוף 2007‏.

שלושה רכסי כורכר מקבילים לקו החוף משתרעים לאורך השרון בציר צפון-דרום. הרכס המערבי בתחום שטח הטיול מהווה רצועה רצופה, בעוד ששני האחרים קטועים ע"י ישובים, ערוצים ושטחים חקלאיים. הרכס המערבי הוא גם השמור ביותר מבחינת נופו הטבעי, בזכות היותו בתחום הגן הלאומי. השטח עשיר בצמחיה טבעית אופיינית למישור החוף. הרכס השני נמצא בצדו המזרחי של כביש החוף , ונשמרו ממנו חלקים מצפון, ממערב ומדרום ליקום. חלקו הצפוני כלול בשמורת נחל פולג, ובו חצוב "השער הרומאי" שהפולג מתנקז דרכו לעבר הים. מהרכס השלישי, המזרחי מהשלושה, נותרו כמה גבעות: תל זוריקיה מדרום-מזרח לתל יצחק, שמורות הטבע של חרוצים ובני ציון, וגבעה ללא שם באזור המטעים שמדרום לתל יצחק ומצפון לחרוצים. בין רכס הכורכר, המזרחי והמרכזי ובין רכס הכורכר המרכזי והמערבי משתרעים פרוזדורים ארוכים הנקראים אבוסי השרון.

גן לאומי חוף השרון כולל את חוף הים ואת רכס הכורכר המערבי של השרון. משתרע ברצועה צרה (רוחבה כ- 300 מ'), וארוכה (כ- 4 ק"מ), מהיישוב ארסוף בדרום עד מכון וינגייט בצפון.
רצועה זו משתרעת לאורך מצוק הכורכר החופי, שגובהו מגיע בתחומי הגן ל- 400 מ' מעל פני הים. במקום תצפיות נוף מרשימות מראש המצוק. המצוק בנוי שכבות של חמרה וכורכר, ונקיקים רבים חתורים בו. בנוסף לנוף הים המרהיב שנשקף מהתצפיות – מיוחד הגן במגוון הצמחים שבו, הכולל צמחי מדבר לצד צמחים ים תיכוניים.
בעורפו של המצוק, נמצא אזור חולי המהווה את עיקר הגן. בחולות אלו, בוצעו בעבר נטיעות רבות, בין היתר של עצי ושיחי שיטה כחלחלה, אקליפטוס, חרוב, קזוארינה ובוהיניה. כמו כן, יש באזור שיחי בר לא מעטים של אטד החוף ושרביטן. הצומח הטבעי באזור מגוון וכולל מין בלעדי לחוף השרון – חומעת האווירון, שאינה גדלה בשום אזור אחר בעולם. במפנה התלול של גיא געש, צומחות רקפות וטבורית נטוייה בחולות, ולשטח הגן הועתקו צמחים נוספים כמו אירוס הארגמן וכלנית מצויה, כדי לשמור עליהם. באביב, יש באזור מרבדי פריחה של חרציות (הן חרצית עטורה, הנפוצה בארץ, והן חרצית דביקה – מהנדירים בצמחי הבר בישראל).
מהחי באזור, נמצאים כאן שועלים ונמיות ,ומיני מכרסמים, ובמצוקים מקננים שרקרקים. בשנת 2001, הושבו לטבע כאן צבאים, ועל כן הכנסת כלבים לגן אסורה.
עקב נזקים קשים שנגרמו לאזור כתוצאה מתנועה לא מבוקרת של רכבי שטח, גודר כל שטח הגן המוכרז, (אזור שפיים בשנות ה- 90', ואזור געש-וינגייט בשנת 2001 – לאחר פינוי שטח אש באזור), והתנועה בו היא רגלית בלבד. בשמורה מספר מסלולים שעוברים בעומק השמורה, מסביב לה ועל מצוק הכורכר.

חבצלת החוף מציגה פריחה מפוארת בסתיו. זהו צמח עם בצל רב-שנתי גדול בקרקע (גיאופיט). העלים סרגליים, בשרניים מעט, מסתלסלים, ערוכים כולם בבסיס הצמח בלבד. לעלים גוון מכחיל, בגלל ציפוי שעוותי, המגן עליהם בפני המלח הנישא אליהם כרסיסים ברוח הבאה מן הים. הגבעול מוצק, ירוק, חסר עלים לחלוטין, גובהו עד 60 ס"מ. השם חבצלת נגזר כנראה מלשון בצל, אולי יש בו גם רמז ל"לבן כחלב". הוא נזכר בשיר השירים ("אני חבצלת השרון, שושנת העמקים") ובישעיהו ("תגל ערבה ותפרח כחבצלת"), אך לא בטוח שהכוונה היא לסוג זה. משמעות השם המדעי היא "כל-יכול", בגלל אמונת הקדמונים בכוח המרפא שלה.
חבצלת החוף פורחת מסוף יולי עד אוקטובר (כמו החצב), בעונה שמעטים בה הפרחים האחרים. הפרח לבן צחור, גדול (אורכו עד 13 ס"מ) ובולט לעין, והוא גם שופע צוף ומדיף ריח נעים וחזק. יש לו כותרת משפכית בת 6 עלים, שהם מאוחים לצינור ארוך בחלקם התחתון, מפורדים לאונות צרות בחלקם העליון. במרכז צידם החיצוני יש רצועה ירוקה לאורך. מפנים לעלי העטיף עולים 6 אבקנים, וזיריהם מאוחים ומורחבים, ויוצרים תוספת פעמונית גדולה, לבנה גם היא, של כתר פנימי או עטרה, המוסיפה חן רב לפרח. עמוד-העלי ארוך ודק עם צלקת בת 3 אונות. השחלהנראית מבחוץ כמו תפיחה ירוקה בגבעול (עוקץ הפרח) מעט מתחת לבסיס הכותרת. משמעות הדבר היא שהשחלה תחתית, מה שקובע שהחבצלת תשוייך למשפחת הנרקיסיים, ולא למשפחת השושניים. ואכן גם עטרה היא תופעה נפוצה במשפחת הנרקיסיים, למשל בנרקיס. הפרח נפתח לעת ערב ונובל למחרת בשעות הבוקר המאוחרות. פרח לבן גדול הפתוח בעיקר בלילה –מתאים להאבקה על-ידי חרקי-לילה, ואכן הוא מואבק בעיקר על-ידי רפרפים, הפעילים בשעות-בין-הערביים. אולם אין מניעה גם להאבקה בידי חרקים אחרים, וגם ביום. בבית-גידולו, סמוך מאוד לים, נושבות רוחות עזות במשך היום, דבר שמקשה על חרקים להאביק את הפרח בשלוה. בלילה שוקטות הרוחות, והפרח זוכה להאבקה. האבקנים מבשילים כמה שעות לפני הצלקות. כל צמח מצמיח רק גבעול אחד, שאינו מסתעף. בראש הגבעול נישאת התפרחת, ובה עד תריסר פרחים הערוכים בסוכך. בטרם היפתחו עטוף הסוכך בשני עלים קרומיים. כל פרח נישא על עוקץ נפרד. הפרי ביצי עם 3 מקצועות, ובו כעשרים זרעים שחורים, כל זרע עטוף בקליפת שעם עבה, המסגלת אותו לצוף ולפוץ במי הים בלי להיפגע.
חבצלת החוף גדלה בבית-גידול אופייני: בחופי צפון הארץ, ברצועה הקרובה ביותר לים, לרוב לא יותר מ-100 מ' מהים. רצועה זו חשופה לרוחות הבאות מהים ומביאות בכנפיהן רסיסי מים מלוחים. רק מינים מעטים של צמחים מסוגלים לצמוח בתנאים אלה, וכל מין כזה פיתח הסתגלויות מיוחדות כדי לשרוד ברסס מי הים. רצועת הקרקע הסמוכה לים נקראת על כן בשם "חגורת הרסס". בחגורה זו הצמחים דלילים, וחבצלת החוף בולטת ביניהם למרחוק, במיוחד בזמן פריחתה. היא גדלה בעיקר בחול מיוצב, אך גם בכורכר ובאדמת חמרה.
לצמח נשקפה סכנת הכחדה, כי ממש "מתבקש" לעקור אותו ולהעבירו לגינה הפרטית. הכרזתה כצמח מוגן, ובעיקר החינוך לשמירה על צמחי הבר, הצילו את אוכלוסייתה בארץ.
תפוצתה העולמית משתרעת לאורך חופי הים התיכון לכל אורכו, מספרד עד ארץ-ישראל.
ברפואה העממית השתמשו בבצל של חבצלת נגד נזלת וכן להמרצת פעילות הלב.
בסוג 15 מינים, מהם צמחי-נוי מבוקשים. בארץ גדלים בר 3 מינים.
מקור  מייק לבנה אתר צמח השדה
יש המזהים את חבצלת החוף עם חבצלת השרון המקראית, הנזכרת בשיר השירים, (פרק ב' פסוק א')
"אני חבצלת השרון, שושנת העמקים." זיהוי זה אינו מקובל על כל החוקרים.
היוונים השתמשו בבצל הצמח להכנת תרופות להמרצת פעילות הלב ולהשפעה על דרכי הנשימה. לפני קום המדינה הפיקו הערבים מבצל של החבצלת תרופות נגד נזלת.
חבצלת השרון מככבת בסמל העיר נתניה.
מועד פריחתה בשלהי הקיץ , ריחה הנעים ויופיה הופכים אותה למיוחדת ולבולטת בנוף.

נר הלילה החופי הוא בן-שיח שרוע, בעל עלים מסורגים שעירים מאוד פשוטים ובעלי שפה תמימה. בחודשי הקיץ נפתחים הפרחים בשעת השקיעה. פתיחת הפרחים מהירה מאוד ומתרחשת תוך דקות ספורות. ניתן לעקוב אחריה בקלות. הכפתורים הסגורים נוטים כלפי מערב. הסימן הראשון לפתיחה הוא חריץ בין עלי הגביע שבעדו ניתן להבחין בעלי הכותרת הצהובים. תוך דקות ספורות מהופעת החריץ הראשון נפרדים ארבעת עלי הגביע, נקרעים זה מזה ומופשלים לאחור. הכותרת החבויה ביניהם כשעליה גלולים נפרשת במהירות. בראשם של שמונת האבקנים הערוכים בשני דוריםמתפזרת האבקה כשהגרגרים צמודים זה לזה בחוטים דביקים.
העלי ובראשו צלקת ירקרקה בעלת 4 אונות בולט גבוה מעל לאבקנים ולא מואבק באופן עצמאי. הפרחים מואבקים במשך הלילה ע"י רפרפים. הם נשארים פתוחים יום אחד ובערב למחרת הם נובלים ומקבלים צבע כתום אדםדם. הפירות מוארכים העלי 4 ממגורות.
הצמח נפוץ לאורך חוף הים ונשתל גם בגינות באזור זה. מוצאו אמריקאי והובא ככל הנראה לאזורנו במאה ה-19. המקור אתר צמח השדה

מכון וינגייט – המכון הלאומי לחינוך גופני ולספורט הוא מוסד להכשרת מאמנים ומדריכים בישראל ולקידום ספורטאים מחוננים. פעילות המכון כוללת רפואת ספורט, מחקר ושיקום חברתי. המכון נמצא בקצה הדרומי של תחום שיפוט של נתניה. המכון נקרא על שם של אורד צ'ארלס וינגייט שהיה קצין בצבא הבריטי, שהתמחה בלחימה זעירה (גרילה), והיה תומך נלהב של הציונות. בעת שירותו בארץ ישראל, בשנת 1938, יזם וינגייט את הקמתן של פלגות הלילה המיוחדות של ארגון ההגנה, בעקבות המרד הערבי הגדול, ועקב כך כונה "הידיד". במלחמת העולם השנייה שירת באפריקה ובאסיה, ונהרג בהתרסקות מטוס בהודו. לאחר נפילתו הוחלט בועד הלאומי להקים על שמו מוסד מרכזי לחינוך גופני בארץ ישראל, שמטרותיו הכשרת מורים לחינוך גופני, ארגון מחנות נופש לנוער ולעם, הכשרה גופנית לעולים ומחקר והסברה בשדה החינוך הגופני. המכון תוכנן לשמש מעין אוניברסיטה לחינוך גופני גבוה. בתחילת 1947 נודע שלצורך הקמת המוסד הוקצה על ידי קהילת ציון אמריקאית והקרן הקיימת שטח של 40 דונם בהרצליה לצורך הקמת המכון ונתקבלה הבטחה לתרומה של 10,000 לירות מדרום אפריקה לצורך ההקמה. בסוף 1949  בעקבות השטח המצומצם שהוקצה למכון בהרצליה, הוחלט להעבירו לאזור נתניה ולהקימו על 200 דונם שהוקצו על ידי הקרן הקיימת ועוד 50 דונם שהוחלט להפקיע במועצת עירית נתניה בתחילת 1951. הקמת המכון התעכבה בגלל העדר כספים והעבודות החלו בסוף שנת 1953. המכון נפתח ב-7 באפריל 1957.  להרחבה על הגופים הפועלים בתחום המכון והמתקנים העיקריים.

קטע שני,
מערבה לאורך ערוץ נחל פולג
מעבר מתחת גשר כביש 2.
שפך נחל פולג,
חוף פולג,
צפונה מעל מצוק נתניה
כיכר העצמאות
מזרחה ברחוב הרצל
חציית גשר כביש 2 ממערב למזרח

נחל פולג הוא אחד הנחלים החוצים את מרכז השרון למלוא רוחבו ומנקז שטח כולל של כ- 120 קילומטרים רבועים. שטח האגן שלו קטן ביחס לנחלי החוף האחרים. בניגוד להם לנחל זה אין כלל יובלים המגיעים מאזורי ההר, ולכן הנחל הוא נחל אכזב. רק בחלקו התחתון יש בנחל מים כל השנה, שמקורם בעיקר במי שפכים.  גבולות אגן הניקוז של הנחל הם: אגן נחל אלכסנדר מצפון וממזרח ואגן נחל ירקון בדרום ובדרום- מזרח. הנחל, שאורכו כ- 17 קילומטרים, מתחיל את דרכו בסביבות קיבוץ רמת הכובש ובפאתי העיר טירה. והוא מתפתל בין פרדסי השרון. ליד מושב בצרה, הנחל פונה צפונה כדי לעקוף רכס הכורכר המזרחי של השרון לעבר העמק שמדרום לתל יצחק ואחר כך ממשיך מערבה בין אודים ויקום. סמוך למושב אודים חוצה הנחל את רכס כורכר נוסף (הרכס התיכון) כשהוא נעזר בפרצה מלאכותית. לקראת השפך, הנחל עובר בדיונות חול מצפון לרכס הכורכר המערבי, והוא נשפך לים מצפון למכון וינגייט

לנחל פולג ישנם מספר יובלים והעיקריים הם:
– נחל אודים מגיע אליו מכיוון צפון ומנקז את הגבעות אבן יהודה וכפר נטר;
– נחל דרור, המנקז את צפון גבעות תל מונד ואליו ליד מאגר תל יצחק הסמוך לכלא הדרים הקולט את מי שיטפונות החורף ואת הקולחים הזורמים בנחל אליו מצטרפים
– נחל חירות ונחל משמרת שראשיתם בגבעות שמדרום לתל מונד. נחל דרור נשפך לנחל פולג מדרום לתל יצחק.
– נחל רשפון המגיע מכיוון דרום וזורם צפונה באבוס המזרחי ומצטרף לנחל פולג באזור שבין יקום ותל יצחק.
– נחל רעננה הוא יובל נוסף המגיע אליו מכיוון דרום ומנקז את הגבעות שמצפון לעיר
רוב קטעי הנחל ויובליו, ברחבי האגן, הם תעלות מלאכותיות שנחפרו בסמוך (פחות או יותר) לתוואי האפיקים הטבעיים בשל סוג הקרקעות בהן עובר הנחל.

נְתַנְיָה היא עיר במחוז המרכז, בשרון, השביעית באוכלוסייתה בערי מדינת ישראל. נוסדה על ידי קבוצת בני בנימין בשנת 1929 כיישוב לבני המושבות ופועלי הפרדס, והוכרזה כעיר בשנת1948. נתניה נקראת גם "בירת השרון", על שום היותה העיר הגדולה ביותר באזור השרון; וכן "עיר היהלומים", בשל תעשיית היהלומים המפותחת שהתקיימה בה בעבר. העיר קרויה על שם הנדבן נתן שטראוס

כביש 2  ידוע גם בשם "כביש החוף" ולעתים בשם "כביש חיפה-תל אביב החדש". עד הקמת המדינה כביש תל אביב – חיפה עבר דרך רמת גן, בני ברק, פתח תקווה ולאורך השרון לאחר סלילת כביש החוף הוא נקרא כביש תל אביב – חיפה הישן (היום כביש 4). לאחר הקמת המדינה נסלל כביש 2 שהחליף את כביש 4 ככביש החוף הראשי בקטע שבין תל אביב לחיפה.
כביש 2 נסלל במספר שלבים מתל אביב צפונה. על סלילת הקטע מתל אביב עד נתניה הוכרז באוגוסט 1949 והעבודות החלו בנובמבר 1949 במקביל בנתניה ובתל אביב. עד מרץ 1950 נסללו יותר ממחצית הכביש וביולי 1950 הוא נפתח לתנועה. על סלילת הקטע ממחלף נתניה עד חדרה הוכרז בינואר 1950‏ ומכרז יצא במאי 1951. אולם העבודות על הכביש התעכבו זמן רב. בתחילה נסלל הכביש מנתניה עד כפר ויתקין ואף זופת קטע של שני קילומטר, אולם בשנת 1955 העבודות נפסקו למספר חודשים בגלל חוסר תקציב. עם חידוש העבודות התרכזה העבודה בבניית גשר גדול מעל נחל אלכסנדר. בשנת 1957 הושלמה הכנת תוואי הכביש לקראת זיפותו‏, אולם בהיעדר תקציב נדחה זיפות הכביש לשנת התקציב הבאה. בינתיים שימש הכביש לנסיעה בעת שכביש 4 המקביל הוצף. עבודות הזיפות החלו ביולי 1958 והוא נחנך בינואר 1959. במהלך שנת 1963 הורחב הכביש לדו-מסלולי בכל כיוון. הקטע עד נתניה נחנך באוקטובר 1964 ובאמצע שנת 1965 נפתח המסלול הנוסף עד גבעת אולגה, למעט מעל נחל אלכסנדר בגלל הצורך להרחיב את הגשר מעל הנחל. אולם מהר מאוד קצב התנועה גבר וגרם בשעות העומס לפקקים לאורך הקטע, בכניסה לכפר ויתקין, בכניסה לנתניה, בכפר שמריהו, בכניסה להרצליה ובצומת גלילות. הקטע מחדרה עד לחיפה נפתח לתנועה ב-1969. הקטע האחרון התבסס על מחלפים. במסגרת בניית קטע זה נבנה מחלף זכרון יעקב שהיה המחלף הראשון בישראל שנפתח לתנועה במפגש דרכים בין עירוניות. בשנות ה-80 וה-90 הוסבו גם שאר הצמתים בקטעים הוותיקים למחלפים, וקטע הכביש מתל אביב למחלף נתניה הורחב לשלושה נתיבים בכל כיוון, ונתיב רביעי לכל כיוון ממכון וינגייט עד מחלף פולג. בינואר 2013 הפך רשמית הקטע שבין מחלף קיסריה למחלף עתלית לדרך מהירה המסומנת בתמרור הרשמי המיועד לכך, ובכך המהירות המרבית המותרת בקטע זה עלתה ל-110 קמ"ש. בשאר קטעי הכביש המהירות המותרת היא בין 90 ל-100 קמ"ש. החל מיוני 2013 ביצעה חברת נתיבי ישראל הרחבה של הכביש בין מחלף נתניה למחלף חבצלת, באמצעות הוספת נתיב נסיעה שלישי, שנחנך במרץ 2015.‏ מקור

 

קטע שלישי,
מזרחה לאורך מדרכת כביש 57
דרומה לעבר קריית השרון
חורשת סרג'נטים
מזרחה מחוץ לתחום הבנוי
דרומה לעבר יער אילנות
איגוף הדסים ממזרח ומדרום,
קטע בצפון אבן יהודה
כניסה לכפר נטר
מעבר בתחום ההרחבה
יציאה לעבר נחל אודים
בתוך ערוץ נחל אודים

קריית השרון  זו שכונה חדשה שנמצאת במזרח נתניה, בצמוד למכללה האקדמית נתניה. התכניות להקמת השכונה הוכנו בתחילת שנות ה90' מתוך כוונה להגדיל את שטחי הבניה בעיר ולמשוך אליה אוכלוסייה צעירה ומבוססת. הבניה במקום החלה בשנת 1997 והאכלוס הראשון בה החל בספטמבר 1999. הגם שחלקים גדולים משטח השכונה בנוי הבניה בה טרם הסתיימה. בחורשה הסמוכה לשכונה, ששמה הרשמי הוא "פארק האלונים", אך מכונה "חורשת הסרג'נטים", נתלו סמלים בריטיים  בימי המנדט הבריטי.

פרשת הסרג'נטים היא פרשת חטיפתם של שני סמלים (סרג'נטים) בריטים על ידי האצ"ל ותלייתם בחורשה בנתניה (שכיום נקראת "חורשת הסרג'נטים", בעקבות הפרשה) במהלך חודש יולי1947. המעשה נעשה כנקמה על תלייתם של שלושה לוחמי האצ"ל על ידי הבריטים. מאז אירוע זה הפסיקו הבריטים לתלות לוחמי מחתרת יהודים.
הפרשה עוררה הד תקשורתי נרחב, ספגה גינויים מחוגים רבים בעולם היהודי, הביאה לרצח חמישה יהודים כנקמה, והוליכה לפרעות נגד יהודים בבריטניה. לפי היסטוריונים אחדים, הפרשה (ביחד עם פעולות נוספות של האצ"ל) גרמה לבריטים להפוך נחושים יותר בהחלטה לוותר על המנדט, אך במקביל חיזקה דעת קהל שלילית כלפי היישוב היהודי.
הרחבה והפניות 

יער אילנות – הגן, המשתרע על פני 130 דונם, נוסד בשנות החמישים של המאה העשרים על ידי אנשי המחלקה לחקר היער של משרד החקלאות.

יער אילנות היה הארבורטום – גן אקלום העצים של ישראל. ואמנם, יערני משרד החקלאות עשו את עבודתם נאמנה. הם אספו כ-700 מינים של עצים מרחבי העולם כולו ושתלו אותם בגן ב-25 חלקות, בהתאם לאזורים הגיאוגרפיים שמהם נאספו העצים. למקום העניקו את השם ההולם "אילנות".  הארבורטום שקק חיים. החוקרים בדקו באילנות את מידת התאמתם של מיני העצים שצמחו בגן ואת האפשרויות לנצלם כעצי יער. המקום שימש מרכז לפעילות המחקר היערני בארץ ונעשו פה עבודות מחקר חשובות באיסוף זרעים, מזיקי עצים ותחומים אחרים הקשורים ביערנות. המגוון העצום של מיני העצים בגן משך למקום סטודנטים מהפקולטה לחקלאות ברחובות, תלמידי תיכון, אדריכלי נוף וחובבי טבע מהארץ ומחו”ל.  בשנת 1986 נסגרה המחלקה לחקר היער והפעילות באילנות נפסקה. המקום ננטש. חלק מהעצים מתו משום שלא התאימו לתנאי האקלים והקרקע שבמקום. אחרים התנוונו מחוסר טיפול. השטח התמלא בעשבייה והגן הנהדר הלך ונשכח.  ביולי 2014 שר החקלאות הכריז על יער אילנות כעל הגן הבוטני ה-11 המוכר בישראל העומד בתנאים היוקרתיים לפי חוק הגנים הבוטניים התשס"ו. להרחבה באתר  קק"ל ומקור נוסף

הֲדַסִּים הוא כפר ילדים ונוער הוקם ביוזמת הדסה ויצו קנדה בשנת 1944 על ידי קבוצת מורים ומחנכים יוצאי כפר הנוער בן שמן ובראשם רחל וירמיהו שפירא כפנימייה, בית ספר ומשק עזר חקלאי מחנך, ברוח כפר הנוער הישראלי הקלאסי. בתחילה היה בו בית ספר יסודי בלבד, אך עם הזמן נפתחו בו גם בית ספר תיכון וסמינר למורים. הלימודים בכפר היו במסגרת פנימייה והחניכים עסקו בעבודת כפיים, בעיקר חקלאות ושירותים, תחילה במשך ארבע שעות ביום, ומאוחר יותר משנות השישים של המאה הקודמת ואילך, במשך שעתיים.
מקור והרחבה

אבן יהודה – הינה מועצה מקומית בשרון המשתרעת על פני שטח של כ-8,200 דונמים כוללת בתחום שיפוטה את כפר הנוער "הדסים" של ויצו הדסה.  היא גובלת במזרח במועצות המקומיות קדימה ותל מונד, בצפון במועצה אזורית לב השרון, במערב בנתניה ובמועצה אזורית חוף השרון בדרום-מערב. באבן יהודה מתגוררים בה כ-13,500 נפש.

כפר נטר הנו מושב עובדים השייך למועצה אזורית חוף השרון. היישוב מונה כ-1,200 תושבים. המושב הוקם בשנת 1939, בשלהי תקופת המרד הערבי הגדול באזור ריק מהתיישבות כישוב חומה ומגדל. מייסדיו היו בוגרי בית הספר מקווה ישראל ושמו נקרא על שמו של קרל נטר שיזם והקים את מקווה ישראל והיה גם מנהלו הראשון. חלקו של המושב הוותיק כולל 70 משקים חקלאיים ששטחם כ-30 דונם האחד. ענפי החקלאות העיקריים: פרדסים, מטעי אבוקדו ולול. גידולים חקלאיים נוספים: כרם יין, ירקות, אנונה, אננס. כמו כן פועלות במושב חוות סוסים, דיר ומשתלות. בשנת 2001 נבנתה שכונת ההרחבה כוללת 82 מגרשים בגודל חצי דונם ועליהם בתים פרטיים. ההרחבה מחוברת למושב בכביש רגיל ובנוסף בשביל הליכה מרוצף ומואר בלילה שאורכו כקילומטר אחד העובר דרך השדות. להרחבה על המושב ותולדותיו.

קטע רביעי,
המשך דרומה לאורך ערוץ נחל אודים
תצפית על בריכת המחציבה
חציית נחל פולג מצפון אל דרום
מערבה לעבר ערוץ נחל פולג
חציית שער פןלג,
דרומה ממערב לרכס הכורכר
צומת הכניסה ליקום

.

אוּדִים הוא מושב הנמצא בתחום המועצה אזורית חוף השרון. זהו היישוב היהודי הראשון שהוקם בישראל לאחר קום המדינה. כיום מתגוררים במושב כ-1,200 תושבים. מושב אודים עלה על הקרקע מעט לאחר קום המדינה, היה זה באוגוסט 1948 כשעלו קבוצת ניצולי שואה לכאן והקימו ישוב (בתחילה כינו אותו הי אחזות) וקראו את שמו על שום הפסוק  בנבואת זכריה (ג, ב): "ויאמר ה' אל השטן: יגער ה' בך השטן, ויגער בך הבוחר בירושלים, הלא זה "אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ". כסמל לניצולי השואה. תחילה שכן המושב בצידו הדרומי של נחל פולג, אחר כך עבר לצידו הצפוני ושם הוא שוכן כיום. במרכז המושב עמד מבנה המזכירות וסביבו צריפים, ניתן לראות עדיין את משטחי בטון שעליהם עמדו הצריפים הראשונים. ממזרח למבנה ישנן שתי מערות קטנות בצלע הרכס, הן שימשו כרפת ודיר.

רכס הכורכר המתנשא ממערב לעמק פולג, חוסם את אפיקו הקדום של נחל פולג, דבר שהביא להתפתחות ביצות ממזרח לרכס. כדי לנקז ביצות אלו, נחפרה פרצה קדומה – שער פולג – החוצה את הרכס. רוחב הפרצה בחלקה העליון כ- 20 מ' ובתחתיתה כ- 10 מ'. הפרצה נחפרה לראשונה כנראה במאה ה- 19 לפני הספירה, כחפיר הגנה לעיר הקדומה בתל פולג. הארכיאולוגים ישראל רול ואיתן איילון סבורים כי בתקופה הביזנטית, כאשר היישוב במרחב הגיע לשיא גודלו, הועמקה והורחבה הפרצה כדי לנקז את הביצות ממזרח ולאפשר עיבוד חקלאי. הפרצה הקנתה לנחל פולג את שמו בעברית ובערבית, וגם הצלבנים קראו לו "נחל הסלע המבותר". כינוי נפוץ למקום הוא "השער הרומאי", למרות שהפרצה קדומה בהרבה.

יקום הוא קיבוץ השייך לתנועת הקיבוץ הארצי ונמצא בתחום המועצה האזורית חוף השרון. הקיבוץ החל את דרכו כ"קיבוץ א"י ד'", בשנת 1938, בסמוך לחדרה. המייסדים נאלצו להמתין כשמונה שנים עד שהוקצתה להם אדמה להתיישב בה בסמוך ל"ואדי פאליק". במהלך ההמתנה הצטרפו לקבוצה חברים נוספים מגרמניה, בולגריה ופולין. חברים בקבוצה נשלחו לעבוד ביישובים יהודיים מבוססים יותר, כמו בית גן בגליל. בלילה שבין 10-11 במרץ 1947, לפני קום המדינה, עלו חברי הקיבוץ לשטח אדמה שהיה באותה תקופה רווי בביצות ובקשיים קיומיים רבים אחרים. העולים למקום התרכזו בשפיים וממנה עלו לנקודה, הקימו מגדל מים, צריף מגורים וגדר היקפית. בעת העלייה מנה הקיבוץ 120 חברים ו-30 ילדים. למקום נקבע השם "יקום" אך חברי הקיבוץ התנגדו בתחילה לשם וערערו לוועדת השמות. שמות אחרים שהוצעו על ידי החברים היו "פלגים", "אשלים", "גבעים" ו"שער-ים" אולם כולם נדחו.
מאז העלייה על הקרקע יובשו הביצות, הופרח שטח הבעל והפך לקיבוץ משגשג. בשנת 2003 עבר קיבוץ יקום תהליך שינוי והפרטה כחלק מתהליכי ההפרטה המואצים של הקיבוצים בישראל. פרט לחקלאות, המתאפיינת בגידולי שדה ובמטעים, מתפרנסים חברי הקיבוץ מתעשייה ומשירותים. מפעל "פלסטיב", המפעל הגדול בישראל לייצור מיכלי פלסטיק, נמצא בבעלות הקיבוץ משנת 1964ה  ומניב חלק מהכנסותיו. בשנת 2008 נחתמה עסקה למכירת מחצית מאחזקות הקיבוץ במפעל לשותף אסטרטגי מתחום הפלסטיק. ברשות הקיבוץ מבני תעשייה, מסחר ומשרדים המנוהלים על ידי הקיבוץ. חלק מהכנסות הקיבוץ מתקבל מהפעלת מרכז מסחרי ותחנת דלק בכניסה לקיבוץ וכן, פארק תעשיות היי-טק המאכלס מספר חברות ידועות. כתוצאה מהתנהלות פיננסית מבוקרת והשקעות נבונות, נחשב הקיבוץ לאחד האמידים בישראל

קטע חמישי,
חציית גשר כביש 2
דרומה בדרך המקבילה לכביש 2
חזרה למתחם חמי געש

סוף דבר

טיול זה היה ארוך בזמן ובמרחק.
הוא נמשך כשש שעות 
מתוכן חמש שעות רכבנו וגם דשדשנו קצת בחול
בסיום כתב לי אחד החברים
"היה לא קל היום. השילוב של חול, אורך ומשך
וכנראה קצת עייפות. נהניתי מכל רגע!
סכמנו והסכמנו שנכון אבל 
רק דברים טובים נזכור מהטיול.
הסתובבנו בחבל ארץ שחלק מהחברים אינו מכיר.
למדנו והכרנו.
אחת האופנים הטובים ללמוד את הארץ היא לדווש בה לאורכה ולרוחבה.

תודה

לאלי שחר שהוביל אותנו במסלול שאותו הגדיר קשוח
עם הרבה קטעי הליכה בחול ומעברים שלא ניתן לדווש בהם.

תודה גם לכל החברים שתמכו ודאגו לסייע לי 
להתגבר על המגבלות ולעבור במקומות
בהם נדרשה העזרה.

 

 

 

 

לסיבוב זה יצאנו בשעת ערב טרם השקיעה ביום שלישי (14/8/2018). היינו שלושה: חיים רובינצ'יק, עמית פינקלשטיין ואני.

 

בטיול זה בקשנו להתמקד במראות חוף הים בזמן שקיעה. ידענו מראש שבשני קטעי המסלול, הראשון והאחרון, הרכיבה תהייה מנהלתית מהירה ללא עצירות. כך היה.

 

המסלול מעגלי,
התחלה וסיום במושב ביצרון

 

חלק ממסלול זה חופף או קרוב לקטעי טיולים קודמים באזור שתועדו  והם:
* צפון מערב שדות פלשת: עד הלום, תל אשדוד, בית דארס ורכס עזריקם – יוני 2017
* מבצרון סביב גן יבנה לרכס עזריקם והלאה סביב ש.ת. חצור – אפריל 2017
* בין ביצרון וגן יבנה ומוצא נחל לכיש בחוף אשדוד – נובמבר 2015
* סובב ביצרון, בין עד הלום ובין ראם (מסמיה) – נובמבר 2015

רכיבה מנהלתית מהירה

קטע ראשון באור
מביצרון דרך גן דרום
לגשר עד הלום

קטע אחרון בחושך
מגשר עד הלום
דרך גן יבנה לביצרון

גשר עד הלום

גשר עד הלום הוא גשר על נחל לכיש  החוצה את כביש 4 ליד אשדוד, 35 ק"מ דרומית מתל אביב, סמוך למחלף אשדוד דרום של ימינו. זהו המקום הצפוני ביותר שאליו הגיע הצבא המצרי שפלש לארץ ישראל במלחמת העצמאות. לאחר התנגשותו בצה"ל נעצר בגשר, ומכאן שמו "עד הלום".
הגשר נבנה בסוף המאה ה-19 בידי השלטון העות'מאני מעל אפיק ואדי סוכריר שחצה את דרך יפו-עזה בקטע בין יִבְּנה למג'דל (כיום, אשקלון). הוא נבנה על יסודותיו של גשר מהתקופה הממלוכית והתקופה הרומית, כשלושה קילומטרים צפונית לעיירה איסדוד, ונקרא ג'סר איסדוד.

*****

על הקרבות באזור גשר עד הלום בימי מלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העצמאות ראה בתיעוד צפון מערב שדות פלשת: עד הלום, תל אשדוד, בית דארס ורכס עזריקם וגם מבצרון סביב גן יבנה לרכס עזריקם והלאה סביב ש.ת. חצור

נחל לכיש

נחל לכיש הוא נחל אכזב ברובו, וזורמים בו בעיקר מי שיטפונות. אורכו הוא כ 70 ק"מ ואגן היקוותו משתרע על 1,020 קמ"ר. הנחל מתחיל את דרכו במורדות המערביים של הרי חברון.  אגן הניקוז של הנחל מורכב מארבע יחידות נוף אורכיות הנחצות ע"י נחל לכיש ויובליו והן מורדות ההר, גבעות שפלת יהודה, מישור החוף הצפוני ורצועת החול. נחל לכיש נשפך לים בחוף אשדוד בין הנמל ואזור התעשיה בצפון ובין השטח העיר. אל אגנו של נחל לכיש מתנקזים שני ערוצים גדולים נחל אלה ונחל גוברין.

נחל גוברין שראשיתו בהדום הר חברון באזור תרקומיא ואליו מתחבר נַחַל פּוֹל שראשיתו בגבעות מצפון למרישה והמתנקז אל נַחַל גַּת; נַחַל מָרֵאשָׁה ואליו מתנקז נחל שחריה; נחל יואב שראשיתו בגבעות מדרום מזרח לקריית גת המתחבר לנחל דגנים באזור נגבה. נחל גוברין מתחבר אל נחל לכיש ליד מושב משואות יצחק. השני,נחל האלה הוא מנקז את מורדות הר חברון, הדום ההר חברון, גבעות השפלה ומישור חוף פלשת עד הים.

*****

נחל האלה שקרוי על שם עמק האלה בתחומו הוא עובר. אורכו של הנחל הוא כ-50 ק"מ ותחילתו  ממערב לקו פרשת המים במספר יובלים המנקזים את אזור בית אומר וחלחול בין גוש עציון וחברון המתחברים מצפון מערב לעיירות נובא וחרס. מנקודת המעבר בין ההר לשפלה זורם הנחל בכיוון כללי צפון-מערב, דרך עמק האלה מעט ממערב לקיבוץ נתיב הל"ה מתחברים אליו  נחל עציונה ונחל סנסן המנקזים את המורדות הצפון מערביים של הרי חברון מגוש עציון, ביתר עילית, חוסן וצור הדסה. בסמוך לתל עזקה מתחבר אליו נחל חכליל המנקז את אזור גבעות נחושה תל עזקה ובאזור שדות מיכה מתחבר אליו נחל מיכה; ממזרח לתל צפית מתחבר אליו נחל לוזית המנקז את רמת אבישור וגבעות לוזית שאליו הצטרף נחל בלען היורד מכיוון בית ניר; וממערב לתל צפית מתנקז אליו נחל צפיתה; במישור החוף ממערב לכביש 6 ומסילת הברזל מתנקז אליו נחל ברקוס. בהמשך דרכו עובר הנחל מעט מצפון לקריית מלאכי ומדרום לבסיס חצור ובסמוך למאגר חצור מתחבר אליו נחל ברקאי המנקז את אזור גבעות חרובית וכפר מנחם והמישור בין חפץ חיים וצומת ראם. . יובליו  העיקריים הנוספים מצפון לדרום הם נַחַל דִּכְרִין שראשיתו בגבעות ממזרח לבית ניר;נחל עוזרר שראשיתו בגבעות מדרום לבית ניר; נחל האלה ונחל ברקאי מתנקזים אליו בקרבת גשר "עד הלום".

*****

מאזור כביש אשדוד-אשקלון זורם נחל לכיש במרזבה לכיוון צפון, כשממערב לו חולות אשדוד. לאחר כ-5 ק"מ, בחלקו האחרון של הנחל, יוצר הנחל "ברך" גדולה, שבה משתנה מהלכו של הנחל. מגשר עד הלום ועד ניר גלים זורם הנחל בכיוון דרום-צפון. מניר גלים ועד חוף הים זורם הנחל בכיוון כללי מערבה. הקטע המזרחי מהווה הנחל גבול שיפוט של העיר ואילו הקטע הצפוני מהווה גבול השטח הבנוי של העיר, ומצפון לו משתרע אזור התעשייה. קטע זה של הערוץ הוא גם הגבול בין חולות אשדוד בדרום לחולות יבנה שמצפונו. 

מגשר "בני ברית" ועד לשפך הנחל לים ניזון נחל לכיש ממי תהום גבוהים, ולכן בשלושת הקילומטרים האחרונים שלו הנחל מלא מים כל ימות השנה, רוחבו מגיע בקטע זה כדי 20 מטרים. תופעה נוספת בנחל האופיינית לנחלי חוף היא: חדירתם של מי ים בנקודת המפגש של הנחל והים, הגורמת לעליית מליחות המים בנחל.
לנחל מתחברים מוצאי מערכת הניקוז שתפקידם לנקז את מי הגשמים לעבר הנחל בחורף, וכן דליפות מים ותקלות שונות כל ימות השנה.
מצפון לשפך הנחל משתרעים מתקני נמל אשדוד ואזור עורף הנמל. סמוך לנחל שוכן גם אזור התעשייה הכבדה. במשך שנים רבות סבל הנחל מזיהומים חוזרים ונשנים מתעשייה זו ומתקלות מכוני הביוב העירוניים, שקרסו מעומס התפתחותה המואצת של העיר. נגרמו מפגעים אקולוגיים לנחל ופגיעה באיכות הסביבה. בחורף 1992-1991 עלה נחל לכיש על גדותיו, הציף שכונות בעיר וגרם לנזקים כבדים. הייתה זו נקודת השפל שלאחריה הוחלט בעיר להתחיל ולתקן את ששובש. ב- 1996 החלה עיריית אשדוד בשיתוף גורמים ציבורים, ממשלתיים והתעשייה המקומית, לשקם את חלק הנחל הקרוב לים. במשרדי האיגוד ערים לאיכות הסביבה אשדוד וחבל יבנה הוקמה מנהלת ייעודית לפרויקט השיקום והקמת פארק לכיש- אשדוד. במסגרת פעולות השיקום הופסקה הזרמת השפכים לנחל, האפיק נוקה והגדה הדרומית של הנחל יוצבה וטופחה. זהו למעשה פארק לכיש – אשדוד (פל"א) – רצועת ירק צרה שהפכה לאתר בילוי ונופש, וריאה ירוקה לעיר אשדוד. איכות מי הנחל הלכה והשתפרה, אולם, גם לאחר פתיחתו של הפארק לציבור, יחלפו עוד כעשור וחצי עד שיגיעו לכדי טווח נגיעה לקריטריון הניקיון הדרוש לצורך קיום שיט בנחל. איגוד ערים לאיכות הסביבה אשדוד- חבל יבנה, שליווה מקרוב את פעולות השיקום, ממשיך מזה שנים בניטור קבוע של מי הנחל, ומתן תמונת מצב עדכנית לפרנסי העיר על מצבו האקולוגי. מגוון הבדיקות הגדול מוכיח כי בחומש האחרון חל שיפור נוסף, המציב את נחל לכיש בשורת נחלי החוף הנקיים בארץ (וזאת על אף הקושי הגדול בהיעדר זרימת מים טבעית בנחל). לאור השיפור באיכות המים, יש לצפות כי בשנים הקרובות תתאפשר גם חזרת פעילות השיט בנחל לכיש.
המקור ולהרחבה ראו איגוד ערים לאיכות הסביבה אשדוד חבל יבנה

מוצא נחל לכיש לים

העיר אשדוד

אשְׁדּוֹד היא עיר במחוז הדרום והשישית בגודל אוכלוסייתה בישראל. בשנת 2018, העיר מונה למעלה מרבע מליון נפש. הנוסדה כמועצה מקומית ב-1956 והוכרזה כעיר ב-1968. העיר שוכנת לחופו של הים התיכון במישור החוף הדרומי, מדרום ליבנה, מצפון לאשקלון וממערב לגן-יבנה. בשטחה זורם נחל לכיש.
אשדוד קרויה על שם אחת מחמש ערי פלשתים ששכנו באזור, מהערים העתיקות בארץ ישראל, ושמה נשמר מאוחר יותר גם בשם העיירה הערבית איסדוּד. עוד בראשית ימיה הייתה עיר נמל ואחד מסמליה המובהקים עד היום הוא נמל אשדוד, הגדול מבין שלושת נמלי המסחר הימיים של ישראל.
מאז הקמתה, אשדוד היא עיר קולטת עלייה שגם נבנתה על ידי עולים. העולים יצרו בעיר אינטגרציה חברתית, מבלי לאבד את הזהות המיוחדת של הקהילות מהן באו. אשדוד תוכננה בתכנון מוקדם, מה שתרם רבות להצלחתה ולהתפתחותה כאחת הערים הגדולות בישראל.

*****

פני העתיד – על פי עיריית אשדוד, העיר נושאת עיניה אל האופק, למחוזות חדשים ומאתגרים. תכניות העיר רבות ומגוונות והן נועדו למצב את אשדוד כאחת הערים המובילות בישראל. לוח השנה עמוס באירועי תרבות, בכל תחום וסגנון, ואולמות התרבות המפוארים של העיר מארחים מאות אלפי איש בשנה.
טיילת הים המתוכננת לאורך רצועת החוף תשמש פלטפורמה לאטרקציות תיירותיות, מרחבי פעילות ובידור ותשתית מלונאית.
בית החולים החדש מציג תפיסת שירות חדשה בתחום הבריאות, בית חולים עם הפנים לקהילה.
מודל "עיר חכמה" קורם אט־אט עור וגידים, ופרויקט התחבורה הירוקה, אשר יושלם בעוד כשנה וחצי לערך, יהיה עדות ראשונה לחזונה של העיר.
אזור התעשייה של אשדוד לובש אופי חדש עם יחס מתחשב לערכי סביבה.
בצפונה של רצועת החוף נבנה נמל ים נוסף ומתחם המרינה ישודרג עם השלמת הבנייה במתחם היבשתי הסמוך.
שלוש קריות חדשות מתוכננות בעיר – קריית היי־טק והקריה האקדמית בדרום העיר וקריית הספורט בצפון העיר. לידם, אזורי מגורים חדשים.
כ"עיר חכמה" אשדוד מקדמת חינוך טכנולוגי, חדשנות וקידום תכניות המותאמות למאה ה־21.
כך גם תכניות המתאר של אשדוד אשר עברו התאמה לעולם המחר תוך שימת דגש על בנייה ירוקה וערכי סביבה

חוף אשדוד

אשדוד ים הוא אתר ארכאולוגי הממוקם על חופה הדרומי של העיר אשדוד המודרנית. שרידים ארכאולוגיים מראים כי העיר אשדוד-ים נוסדה עוד בתקופת הברזל. השם אשדוד-ים נזכר לראשונה בלוח חמר הכתוב בכתב יתדות שנכתב על ידי סרגון השני ב-722 לפנה"ס, ובו ציין כי בעת מסעו לארץ ישראל הוא ביצר את הערים הפלשתיות אשדוד וגת וכן גם את העיראָסדוּדימוּ (בעברית: 'אשדוד-ים'). מאותה עת ועד לתקופה הביזנטית לא ידוע מה התרחש באשדוד-ים. במאה ה-4, גדלה והייתה לעיר מסחר אשר כונתה ביוונית אָזוֹטוֹס פאראליוֹס(בעברית: 'אשדוד-חוף'). במפת מידבא מופיע תרשים של העיר ובו היא מופיעה עם מזח ורציף, מדרגות שהוליכו לבתים וביניהן היו מזרקות, כנסיות ומבני ציבור רבים. בתקופה זו, אשדוד-ים עקפה בגודלה את אשדוד היבשתית, שהייתה בשלבי דעיכה. השרידים מהתקופה הזו נמצאו כ-2 קילומטרים מהאתר הנוכחי, אך לא נחפרו.
בין שתי הערים אשדוד ואשדוד-ים, היה קיים קשר של עיר יבשתית ועיר הנמל שלה, בדומה לקשרים בין הערים יבנה ויבנה-ים^] במהלך המאה ה-7, נבנתה מצודה גדולה על גבי שרידי יישוב ביזנטי אשר כונתה בערבית קָלעה אל-מינָה (בעברית: 'מצודת הנמל'). היא הוקמה במטרה להגן על העיר מפני פלישת אוניות האימפריה הביזנטית. ב-1033 נפגעה המצודה ברעידת אדמה. לאחר מכן, במסע הצלב הראשון ב-1099, יושבה המצודה מחדש על ידי צלבנים, בוצרה ונקראה קָסטֶלוּם בֵּרוּאַר (בעברית: 'מבצר בֵּרוּאַר'). המצודה ננטשה סופית ב-1260, ונשמרה במצבה עד היום.
בינואר 2014 נפתחו לציבור שתי אחוזות קבר השייכות לבית הקברות של העיר אשדוד-ים מהמאה ה-4 עד המאה ה-6, בהן נקברו בני המעמד הגבוה מהתקופה הרומית ומהביזנטית שלמישור החוף הדרומי בארץ ישראל^] בנובמבר 2017, חפירות ארכאולוגיות באתר אשדוד-ים חשפו רצפת פסיפס בת כ-1,500 שנים, אשר הייתה שייכת לכנסייה או מנזר גאורגי שפעל בעיר במהלך התקופה הביזנטית.
מקור

מעטפת דרומית של העיר

העיר אשדוד מחולקת לרבעים. בכל רובע מגורים באשדוד ישנם מבני מסחר, מבני חינוך ומבני ציבור משלו, וכן נושא ייחודי לשמות הרחובות (למשל, ברובע י"ג, שמות מלכי יהודה וישראל).
התכנון המקורי של העיר קבע כי אשדוד תחולק ל-17 רבעים מנהליים, ובמרכזה יוקם רובע מע"ר. כתוצאה מבניית רובע המע"ר באיחור, מרכז העיר התהווה בכמה רבעים והוא הורכב מרבעים א', ב' ו-ד', מכיוון שבהם נמצאו רוב מוסדות הציבור, החינוך והתרבות, והמרכזים המסחריים. עם השנים התנוונו רבעים אלה מחשיבותם, אז קמו מחדש מרכזי המסחר והתרבות ברובע הקריה אשר התבסס כרובע הראשי והמרכזי בעיר. החלוקה לרבעים באה לידי ביטוי בעיקר בטיפולה של עיריית אשדוד בעניינים הפנים-עירוניים וכן בנושא תוכניות-מתאר שונות. להבדיל מערים אחרות, רובעי אשדוד לא מחולקים בחלוקה פנימית לשכונות.
העיר מסודרת בצורת רשת, כשבין כל רובע ורובע מפרידות שדרות רחבות, ורוב הרבעים יוצרים צורה מרובעת. אשדוד התפתחה דרומה ולכן הרבעים החדשים ביותר הם בדרום העיר והוותיקים בצפונה. הרובע המאוכלס ביותר בעיר הוא רובע הקריה עם מעל ל-23,000 תושבים, מספר הגדול יותר, לשם השוואה, ממספר התושבים בעיר אריאל. הרובע היחיד שחסר בחלוקתה של אשדוד הוא רובע י"ד, מאחר ששטחו חולש על הדיונה הגדולה, אחת משמורות החול האחרונות שנשארו בארץ, ולכן בנייתו מוטלת בספק. החל מהעשור השני של המאה ה-21, מתבצעת ברובעי העיר הוותיקים התחדשות עירונית מסיבית
מקור והרחבה

בית החולים אסותא אשדוד ע"ש סמסון נפתח במלואו בנובמבר 2017, והנו בית החולים הציבורי החדש הראשון שהוקם בישראל לאחר כ-40 שנה. בית החולים נבנה בעקבות הסכם שחתמה ב-2011 ממשלת ישראל עם אסותא אשדוד, בבעלות אסותא מרכזים רפואיים, בדבר הקמה, מימון, תפעול ואחזקה של בית חולים ציבורי חדש באשדוד. בית החולים משרת כחצי מיליון איש, תושבי העיר אשדוד והסביבה, חברי כל קופות החולים. בית החולים עובד בשיתוף פעולה מלא עם עיריית אשדוד וגורמי הרווחה, זהו בית החולים הציבורי היחיד בישראל הממוגן בהיקף נרחב. קמפוס אסותא אשדוד מתפרס על פני 70 דונם, מתוכם כ-70 אלף מ"ר שטח בנוי וכולל: מבנה אשפוז מרכזי בן תשע קומות, שתיים מהן תת קרקעיות; מבנה מכונים ומרפאות בן שבע קומות; מעבדות מחקר; פארק ירוק; מגרשי חנייה; שטחי מסחר לרווחת המבקרים והעובדים.

*****

סוף דבר

טיול קיץ זה
נמשך שלוש וחצי שעות,
מרביתן רכיבה.
העצירות היו קצרות
ונמשכו כ-20 דקות

*****

מזג אוויר היה נפלא,
לא חם במיוחד
אבל לח מאוד מאוד

*****

מראות החוף
בזמן שקיעה היו מופלאים

****

בסיור זה עברנו
רק במעטפת העיר,
לאורך פארק לכיש,
לכל אורך החוף,
ובקצה הדרומי של העיר

****

למדנו מעט על העיר היפה הזאת
שלמצער יש בה חלקים עזובים ומוזנחים,
כמו דרך לאורך נחל לכיש

*****

עוד נחזור לטייל בתוך העיר
על מנת להכיר אותה יותר.

*****

טיול שכזה בשעות הערב
מתאים בכל עונה
מומלץ ביותר

******

תודה לחיים רובינצ'יק 
שהוביל והסביר

תאריך	אזור	שם	אורך	הערות
12/9/2018	חיפה	שכונת בת גלים בחיפה: "היפה שנעזבה ונזנחה"	שוטטות ברגל	דף סיפור הטיול
13/9/2018	ירושלים	גלגליגיל בירושלים בין כסה לעשור	16.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
17/9/2018	שפלה הנמוכה	בעקבות קרבות לטרון בתש"ח	28 ק"מ	דף סיפור הטיול
22/9/2018	דרום השרון - צפון מישור החוף המרכזי	לאורך ובין גדות חלקו המזרחי של הירקון	31 ק"מ	דף סיפור הטיול
23/9/2018	ירושלים	ערב סוכות בירושלים	ברגל	דף סיפור הטיול
24/9/2018	תל אביב	דיווש-צילום בבוקר חג בתל אביב	38 ק"מ	דף סיפור הטיול
26/9/2018	הר חברון	צוהר לבת עין	סיור ברכב	דף סיפור הטיול
1/10/2018	חוף השרון	מצוק געש בעת שקיעה	סיור ברגל	דף סיפור הטיול
2/10/2018	ירושלים	לפנות ערב בירושלים ברכס המערבי ובקמפוס גבעת רם	17 ק"מ	דף סיפור הטיול
6/10/2018	דרום השרון	בריאה הירוקה הצפונית של מטרופולין המרכז	27 ק"מ	דף סיפור הטיול
10/10/2018	ירושלים	השדרה בשכונת רחביה שחזרה למרחב הציבור	סיור ברגל	דף סיפור הטיול
12/10/2018	רמת הגולן	צפון רמת הגולן, בין צומת וסט, הר בנטל ויער אודם	37 ק"מ	דף סיפור הטיול
17/10/2018	שרון	נתניה, לאורכה ולרוחבה של העיר ובסביבה שמצפון לה	40 ק"מ	דף סיפור הטיול
21/10/2018	ירושלים	יום אופניים בירושלים	29.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
29/10/2018	מישור החוף הדרומי	צפון מישור פלשת, בין רבדים ובין פאתי אשדוד	52.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
5/11/2018	מטרופולין תל אביב	גבעתיים, לאורכה ולרוחבה של העיר	18 ק"מ	דף סיפור הטיול
10/11/2019	ירושלים	טקס זיכרון שנתי בבית הקברות הצבאי הבריטי בהר הצופים	ברגל	דף סיפור הטיול
19/11/2018	ירושלים	דרום ירושלים מלא מלא ביום סתו חורפי	27 ק"מ	דף סיפור הטיול
24/11/2018	שרון	גבעות לב השרון, בין ובתוך תל מונד והיישובים סביבה	36 ק"מ	דף סיפור הטיול
10/12/2018	אגן נחל איילון	שיטוט בין השלוליות לאחר הגשם	סיור ברכב	דף סיפור הטיול
13/12/2018	מטרופולין תל טביב	מראות שקיעת השמש ביום חורף בהיר בחוף הים	סיבוב ברגל	דף סיפור הטיול
27/1/2019	ירושלים	גרפטי במחנה יודה ושבילי דרום העיר	20.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
21/2/2019	מישור חוף יהודה	ראשון לציון, בתוך העיר וסביבה	26.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
23/2/2019	מישור חוף הנגב	בשדות הירוקים בין משמר הנגב ושובל ביום חורף	22.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
28/2/2019	ירושלים	מנזר סן סימון בקטמון, ירושלים	סיור הרגל	דף סיפור הטיול
2/3/2019	שרון	אתרי פריחה ומקווה מים במרכז השרון	33.2 ק"מ	דף סיפור הטיול
5/3/2019	רמת הגולן	מראות חורף בגולן ובמורדות החרמון	טיול רכב	דף סיפור הטיול
8/3/2019	מישור החוף המרכזי	פתח תקווה, בדרום העיר, מזרחה ומרכז	24 ק"מ	דף סיפור הטיול
12/3/2019	ירושלים	שיטוט ברגל במושבה הגרמנית בירושלים	ברגל	דף סיפור הטיול
13/3/2019	מישור חוף פלשת	בשדות הקמה הירוקים באזור בו מתחברים נחל שקמה ונחל אדוריים	23.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
17/3/2019	רמת גן	מראות במרכז רמת גן	ברגל	דף סיפור הטיול
18/3/2019	מישור החוף המרכזי	לוד, סיור ברגל במרכז העיר העתיקה (חלק א')	ברגל	דף סיפור הטיול
19/3/2019	תל אביב	דיווש צילום בשכונות דרום תל אביב	16.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
22/3/2019	מבשרת ציון	מבשרת ציון, עדלאידע פורים תשע"ט	ברגל	דף סיפור הטיול
23/3/2019	הרי ירושלים	זריחה, ערפל ופריחה בהרי ירושלים	טיול ברכב	דף סיפור הטיול
28/3/2019	ירושלים	סיור בקטמונים שבירושלים	ברגל	דף סיפור הטיול
3/4/2019	הרי ירושלים	חורש הר איתן בשעת ערב בתחילת האביב	ברגל	דף סיפור הטיול
10/4/2019	ירושלים	שכונת שערי רחמים במכלול הנחלאות שבירושלים	ברגל	דף סיפור הטיול
10/4/2019	מישור חוף פלשת	מראות אביב בין רוחמה ובין ברור חייל	24.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
12/4/2019	מישור החוף המרכזי	צוהר לבני ברק ואשנבון לגבעת שמואל	24 ק"מ + 17.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
14/4/2019	מישור החוף המרכזי	לוד, סיור ברגל וברכב בעיר הישנה (חלק ב')	ברגל וברכב	דף סיפור הטיול
16/4/2019	מישור החוף המרכזי	לוד, דיווש בתוך העיר, לאורכה ולרוחבה (חלק ג')	30.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
18/4/2019	רמת הגולן	טיול רכב בתחילת האביב ברמת הגולן	ברכב	דף סיפור הטיול
24/4/2019	ירושלים	שיטוט ברגל באזור קצה רחוב יפו הסמוך לעיר העתיקה	ברגל	דף סיפור הטיול
24/4/2019	ירושלים	עולי הרגל לירושלים בפסח תשע"ט	ברגל	דף סיפור הטיול
25/4/2019	ירושלים	צלייני הפסחא 2019 במתחם כנסיית הקבר	ברגל	דף סיפור הטיול
26/4/2019	ירושלים	עליה לירושלים דרך עמק הארזים ונחל הצופים וחזרה דרך מרכז העיר ויער ירושלים	22 ק"מ	דף סיפור הטיול
30/4/2019	גליל	אל יישובי הערבים הנוצרים בגליל: עילבון, מע'אר, ראמה, פסוטה ומעיליא	ברכב	דף סיפור הטיול
30/4/2019	גליל תחתון	מאגר צלמון שבגליל התחתון המזרחי	ברכב	דף סיפור הטיול
4/5/2019	מישור החוף הצפוני	אביב בעמק עכו, בין שדות, מטעים, כרמים ונחלים	35.3 ק"מ	דף סיפור הטיול
14/5/2019	מישור החוף המרכזי	לוד, שכונת הרכבת (חלק ד')	ברכב	דף סיפור הטיול
19/5/2019	מישור החוף המרכזי	בשטחים הפתוחים הצמודים לשכונות צפון תל אביב, לאורך החוף וגדת הירקון	32 ק"מ	דף סיפור הטיול
22/5/2019	צפון הנגב	ליל רמדאן בפזורת אל הוזייל הסמוכה לרהט	רכב	דף סיפור הטיול
25/5/2019	צפון הנגב	ביקור אצל בני שייח' סולמאן אל הוזייל השני, שייח' השייח'ים של הנגב	רכב	דף סיפור הטיול
26/5/2019	ירושלים	מראות בירושלים ברכיבת ערב קייצית	20.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
10/6/2019	הרי הודה	בוקר מוקדם בראשית הקיץ בהר איתן	רכב	דף סיפור הטיול
14/6/2019	הרי ייהודה	עמק הארזים וסביבתו בערב תחילת הקיץ	רכב	דף סיפור הטיול
15/6/2019	שרון	עמק חפר, לאורך גדות נחל אלכסנדר עד מוצאו לים	37 ק"מ	דף סיפור הטיול
19/6/2019	ירושלים	דיווש ערב קיץ בירושלים לבריאות הגוף והנפש	22 ק"מ	דף סיפור הטיול
21/6/2019	מישור החוף הצפוני	במישור בקרבת וסביב העיר עכו ובתוכה	44.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
25/6/2019	מורדות הר מירון	מבנה משטרת שפר – FaradiyaP.S	רכב	דף סיפור הטיול
25/6/2019	גליל עליון	קיבוץ סאסא בזמן שקיעה	רכב	דף סיפור הטיול
25/6/2019	גליל עליון	קבר שמעון בר יוחאי (הרשב"י) והיישוב אור הגנוז	רכב	דף סיפור הטיול
25/6/2019	גליל עליון	ג'יש – מרבית תושביו ערבים נוצרים מרוניים	רכב	דף סיפור הטיול
25/6/2019	גליל עליון	ריחנייה – אחד משני היישובים הצ'רקסים בישראל	ברכב	דף סיפור הטיול
25/6/2019	גליל עליון	טיול ברכב בגליל העליון ההררי	ברכב	דף סיפור הטיול
3/7/2019	ירושלים	מראות ערב קיץ בצפון ירושלים ובמזרחה	22 ק"מ	דף סיפור הטיול
9/7/2019	ירושלים	מוזיאון רוקפלר - המוזיאון הארכיאולוגי הארצישראלי	ברגל	דף סיפור הטיול
11/7/2019	ירושלים	פסגת זאב, במרחב הבנוי ובשטחים הפתוחים	29.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
16/7/2019	ירושלים	ירושלים, בשכונות החרדיות ובחלק המזרחי הערבי	17.25 ק"מ	דף סיפור הטיול
19/7/2019	מישור החוף הדרומי	אשדוד, לאורכה ולרוחבה של העיר ובסביבתה	31.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
23/7/2019	ירושלים	טיול דיווש נינוח במרכז ירושלים בערב קיץ	17.15 ק"מ	דף סיפור הטיול
26/7/2019	ירושלים	דרום ירושלים, טיפוס לגילה והלאה לרמת רחל	25.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
28/7/2019	ירושלים	מרקם אנושי מקרי במשולש הירושלמי בערב קיץ	ברגל	דף סיפור הטיול
29/7/2019	ירושלים	נגנים וזמרים במשולש שבירושלים	ברגל	דף סיפור הטיול
30/7/2019	ירושלים	מערב ירושלים: בית הכרם, קריית משה, גבעת שאול והר נוף	15.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
3/8/2019	תל אביב	עונג שבת, טיול-דיווש במזרח תל אביב, במרכזה ובליבה	25.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
7/8/2019	ירושלים	שיטוט בנחלת אחים, שכונת בת כמעט מאה בירושלים	ברגל	דף סיפור הטיול
11/8/2019	ירושלים	אור וצל בסמטאות עיר העתיקה של ירושלים	ברגל	דף סיפור הטיול
12/8/2019	ירושלים	טיול דיווש ב"קטמונים" בדרום ירושלים,	15.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
14/8/2019	תל אביב	חרדים ומוסלמים מבלים יחד בפארק הירקון	ברגל	דף סיפור הטיול
16/8/2019	ירושלים	ירושלים, רחוב עמק רפאים ביום שישי של קיץ	ברגל	דף סיפור הטיול
20/8/2019	תל אביב	תל אביב, לאורך רחוב ארלוזורוב המשנה בהדרגה את דמותו	ברגל וברכיבה על אופניי עיר	דף סיפור הטיול
23/8/2019	ירושלים	דיווש ברחבי ירושלים בזמן זריחה	25.7 ק"מ	דף סיפור הטיול
28/8/2019	תל אביב	עבר ודופק ההווה לאורך רחוב ארלוזורוב בתל אביב	ברגל	דף סיפור הטיול
30/8/2019	ירושלים	יום שישי של קיץ בשוק מחנה יהודה	ברגל	דף סיפור הטיול
31/8/2019	שרון	מדרום נתניה לאגמון פולג והלאה לאורך מצוק השרון	24 ק"מ	דף סיפור הטיול
23/9/2019	הממלכה המאוחדת	סתיו בממלכה המאוחדת (ספטמבר 2019)	אחד עשר ימי טיול ברגל וברכב	דף סיפור הטיול

 

ביום ראשון (12/8/2018) בארבע שעות האור האחרונות השתתפתי בהשתלמות מורי דרך בירושלים אותה הוביל המדריך והצלם ברוך גיאן.

 

מטרת ההשתלמות הייתה לשוטט במרכז ירושלים ללקט דרך עין המצלמה מגוון ממראות העיר.

 

הסתובבנו בכיכר ספרא ומתחם עיריית ירושלים, מגרש הרוסים, מתחם אתיופיה, רחוב יפו מכיכר ציון במערב ועד ראשית הרחוב בכיכר צה"ל.

 

לקראת סיום עלינו לתצפית לראות את העיר בזמן שקיעה.

 

להלן חלק מהמראות המכונסים בחמש קבוצות.

 

מתחם עיריית ירושלים 

מגרש הרוסים

מתחם אתיופיה

רחוב הנביאים

אנשים

זמן שקיעה 

תצפית מגג הבניין
הבית האחרון
בצד המערבי
של תחילת רחוב יפו
מול בניין העירייה
הכניסה
מרחוב שלמה המלך

 

סוף דבר

אחרי ארבע שעות הסתיימה
עוד חווית שיטוט בירושלים.

******

תודה לברוך גיאן
על הובלה והנחיית הסיור המאלף

*****

אין עוד עיר מעניינת ומגוונות כזו בתבל.
העיר הזאת יפה תמיד
ובמיוחד שקרני האור מלטפים
את בנייניה המרשימים
ואת האנשים המיוחדים בה. 

 

לטיול זה התקיים בעיצומו של בקיץ, בבוקר יום שישי (10/8/2018).

 

יצאנו לדרך ארבעה יונה בקלצ'וק (גני תקווה – המוביל), רובי שבת (קריית אונו), עמית פינקלשטיין (באר יעקב) ואני (מבשרת ציון).  סיימנו שלושה, רובי עזב אותנו במחצית הדרך.

 

המסלול, מעגלי
התחלה וסיום 
בגני תקווה 

 

באזור זה טיילנו מספר פעמים. הפעם בחרנו לרכוב בדרכים בהן טרם עברנו. 
המסלול חופף או זהה לקטעי טיולים קודמים שבוצעו ותועדו והם

 
* מעינת למערב נחל שילה והגבעות שמדרום לראש העין (נובמבר 2017)
* מגני תקווה אל נחשונים וחזרה דרך גבעת כ"ח ובני עטרות (יוני 2017)
* סובב פתח תקווה (אוקטובר 2016)
* מזרח מישור חוף דן, בין גני תקווה לבין בני עטרות (מאי 2016)
* בקעת אונו, במרחב עירוני ובשטחים הפתוחים (מרץ 2016)
* בין בני עטרות ומקורות נחל הירקון והלאה לאורכו (ספטמבר 2015)

 

בתיעוד טיולים אלה מובא מידע נוסף אודות האזור והמקומות בו.

 

אזור הטיול
לב המדינה
מזרח מטרופולין תל אביב

צפון מזרח 
מישור החוף המרכזי
נקרא גם
מישור חוף דן

מישור חוף דן הוא בעצם מישור החוף המרכזי,  כלומר אזור משנה של מישור החוף המשתרע בין השרון שגבול תיחומו הדרומי הוא נחל הירקון ובין מישור חוף יהודה שגבול תיחומו הצפוני הוא  נחל שורק. במישור החוף המרכזי כמו בשרון ובמישור חוף יהודה נמצאות מספר יחידות הנוף והן חולות החוף, רכסי הכורכר ואבוסי הסחף ביניהם, גבעות החול האדום והמרזבה המזרחית הנושקת למורדות גבעות השפלה והדום השומרון. בטיול זה דיוושנו חצינו את המרזיבה וגבעות החול

קטעי המסלול
המקומות והמראות

*****

קטע ראשון,
מגני תקווה
לצפון קריית אונו
חציית כביש 471
לאורך רחוב רבין בפ"ת
בתפר בין פ"ת לגבעת שמואל
חציית דרך פתח תקווה
א.ת. קריית אריה
אצטדיון המושבה
תחנת רכבת קריית אריה

כביש 471 (המוכר גם ככביש מכבית) הוא כביש רוחב החוצה את מישור חוף דן ממערב למזרח ומקשר בין כביש 40, כביש 6 וכביש 444 במזרח וכביש 4 במערב. תכנון הכביש ככביש מהיר החל בשנות ה-70. הכביש תוכנן להוביל ליישוב עירוני בשם "מכבית" שתוכנן עשור קודם לכן להיבנות בשטחים הפתוחים באזור מדרום-מזרח לאלעד. הכביש נכלל גם בתכנית המתאר הארצית לדרכים (תמ"א 3) שאושרה כבר בשנת 1976. חלפו שנים רבות עד שהחלו העבודות לבנייתו. עבודות התכנון של כביש 6 בשנות ה-90 וסלילתו בשנת 1999 חייבו את זירוז את סלילת כביש 471 כדי לתמוך בהקמת מחלף נחשונים. חלקו המזרחי של הכביש, באזור נחשונים, נחנך בשנת 2002 בסמוך למועד חנוכת הקטע הראשון בכביש 6. אולם, בהמשך השנים התעכב המשך פיתוח הכביש לכיוון מערב. הסיבה לכך הייתה מחלוקת בין משרד הפנים לבין תושבי גת רימון שלא הסכימו להסדר הפינוי שהוצע להם על מנת לאפשר את חיבור חלקי הכביש. ביוני 2006, החליט שר הפנים דאז רוני בר-און על בניית מעקף שיחבר את חלקי הכביש מצפון לבתי גת-רימון, והכביש נפתח באוקטובר 2007. הכביש המשיך לעורר התנגדויות מצד עיריית קריית אונו ועקב כך הקישור לפתח תקווה במחלף אונו נותר סגור זמן רב אך לבסוף נפתח לתנועה בתחילת מאי 2008. ביולי 2010 הוסר צו מניעה שעיכב את המשך פיתוח הכביש מצומת גת רימון עד לצומת שעריה, והוחל בביצוע עבודות הכנה לבניית מחלפים בצמתים אלו, על מנת לאפשר נסיעה רציפה ללא רמזורים לאורך הכביש. כמו כן הסתיים פינוי הבתים האחרונים בגת רימון שמנעו את בניית המחלף. במהלך שנת 2011 נמשכה עבודת שדרוג שני מחלפים, אחד בצומת שערייה בכביש 40 והשני בצומת גת רימון בכניסה לפתח תקווה, כמו כן התבצעו עבודות להרחבת קטע כביש זה. באפריל 2012 נחנך מחלף גת רימון. השלמת הכביש הסתיימה בינואר 2013, והוא הוכרז כדרך מהירה.

אצטדיון המושבה הוא אצטדיון כדורגל הממוקם בצפון פתח תקווה, בסמוך לדרך אם המושבות. באצטדיון 11,500 מקומות ישיבה, והוא נחנך ב-2011. האצטדיון החליף את אצטדיון האורווה, כמגרש הביתי הקבוע של שתי הקבוצות העירוניות הבכירות – מכבי פתח תקווה והפועל פתח תקווה. עלות בניית האצטדיון מוערכת בכ-200 מיליון שקל, כאשר רובו מומן על ידי העירייה, ו-50 מיליון שקל מומנו על ידי המועצה להסדר ההימורים בספורט. האצטדיון הוא חלק מקומפלקס ספורט אשר צפוי לכלול שני מגרשי אימונים, מתחם בילוי וסחר ואולם רב תכליתי. בצמוד לאצטדיון נמצאת תחנת רכבת קריית אריה ועוברים בקרבתו כביש 5 וכביש 4, המקנים לאצטדיון נגישות גבוהה.

תחנת הרכבת פתח תקווה – קריית אריה היא תחנת נוסעים של רכבת ישראל, הממוקמת בצפון-מערב העיר פתח תקווה, באזור התעשייה קריית אריה, ובסמוך לשכונת אם המושבות . התחנה נמצאת על מסילת הירקון בין תחנת הרכבת בני ברק ותחנת הרכבת פתח תקווה סגולה ומשמשת כתחנת ביניים בקו תל אביב – כפר סבא.

אם המושבות (לעתים מכונה הדר המושבות) היא שילוב של שתי שכונות צמודות בצפון פתח-תקווה: הוותיקה (500 דונם) והחדשה (1000 דונם), בסמוך לאזור התעשייה קריית אריה, בית העלמין ירקון, כביש 5 ומחלף תקווה. השכונה מאופיינת בבניית רבי קומות  ורוב תושבי השכונה הם זוגות צעירים, בחתך סוציו-אקונומי בינוני עד גבוה. עבר על שטח השכונה, היו תחנת רכבת, מחסנים, פרדסים, בתי אריזה להדרים ובתי מלאכה. כל שנותר מהעבר הם שני מבנים לשימור, ששימשו ביתו של שומר הפרדס. בלב השכונה נערכו בעבר חפירות ארכאולוגיות ונמצאו שרידים של אתר רומי-ביזנטי הכולל גת לעיבוד ענבים ומתקנים חקלאים. מבנה הכולל מטבח, מחסן ואף סרקופג. בסיום החפירות האתר כוסה והוקם מעליו פארק.
השכונה הוותיקה נבנתה ראשונה בשלהי שנות התשעים. סגנון הבנייה התאפיין בבתים לבנים בני כ-5-7 קומות, וסביבם גינות. לשכונה שדרה פנימית רחבת ידיים שמסביבה נבנו רחובות השכונה. השכונה משתרעת על כחמש מאות דונם. בשכונה קיימים מוסדות חינוך רבים לכל טווח הגילאים מגני ילדים ועד תיכון וסניף של האוניברסיטה הפתוחה. כמו כן, מרכז מסחרי וטיפת חלב המשרתת את תושבי השכונה והסביבה. השכונה החדשה נבנתה בשנות האלפיים ומתאפיינת בבנייה רוויה של בתים בני 9-23 קומות, ארבעה מרכזים מסחריים קטנים המתאימים לאופי השכונה, גנים ומוסדות חינוך. השכונה נמצאת בהליך פיתוח מתמיד ונבנים בה בנייני מגורים רבים.

גזר קיפח הוא צמח בולט מאוד בנוף של ראשית הקיץ, במיוחד בצִדי דרכים. זהו צמח עשבוני דו־שנתי זקוף וגבוה מאוד (השם קיפח משמעו דק וגבוה). בשנה ראשונה עולים על פני הקרקע עלים גדולים גזורים ושעירים, מנוצים 2–4 פעמיים, המסודרים בשושנת עלים בבסיס הצמח. בקרקע הוא מפתח שורש עבה, בהיר, והוא מדיף ריח אופייני של גזר. מצמח זה תורבת הגזר התרבותי הנאכל. באביב של השנה השנייה עולה עמוד תפרחת זקוף ושעיר, המתנשא לגובה של עד 2 מ'.
גזר קיפח פורח בסוף האביב ובקיץ, מאפריל עד אוגוסט. בראש הגבעול מתנשא סוכךענק בודד, קוטרו עשוי להגיע עד 30 ס"מ. במרכז הסוכך מתנוססת קבוצת פרחים עקרים, שחומים או סגולים, הנראים כחיפושית או זבוב, והם מושכים חרקים לנחות על הסוכך. הסוכך מורכב מ-15–40 סוככונים. הפרח דו־מיני ולו 5 עלי כותרת לבנים. עלי הכותרת של הפרחים ההיקפיים גדולים מהאחרים. הפרי גודלו 2–3 מ"מ, והוא בנוי משני זרעים (דו זרעון), עטור שיכים קוצניים. עם ההבשלה מתכנסות קרנות הסוכך למרכז. בדרך זו נשמרים הזרעים. עם רדת הגשם, מתפשקות קרנות הסוכך, ורק אז מתפזרים הזרעים.
גזר קיפח נפוץ בשדות בור, בצִדי דרכים ובבתה של החבל הים תיכוני. תפוצתו העולמית ים תיכונית. לשורש הצמח יש שימוש ברפואה העממית. חליטת השורש ובישולו משמשת לטיפול במחלות כבד, לטיפול בעור ולהקלת קשיים בנשימה.
מקור  ערגה אלוני אתר עץ השדה

מקור

קטע שני,
במקביל לכביש 5
דרומה על גדת נחל שילה בתחום פ"ת
אל צומת ירקונים
מערבה במקביל למסילת הברזל
מדרום לכפר הבפטיסטים
חציית הירקון מדרום לצפון
מזרחה לעבר מסילת הברזל וכביש 6
חציית נחל רבה מדרום לצפון
לצד מסילת הברזל
שמתחת למחלף כביש 6

כביש 5 או כביש חוצה שומרון הוא כביש רוחב המחבר את צפון תל אביב במערב לאריאל וליישובי השומרון במזרח. הקטע המערבי של כביש 5 נסלל בין 1965 ל-1967 כחלק מכביש שקישר בין צומת גהה לאזור גלילות בתוואי הנוכחי של כביש 4 וכביש 5, ובמסגרתו הוקם צומת גלילות. עם סלילתו של כביש מרעננה לכיוון צומת גהה ב-1968, הוקם צומת מורשה כמפגש דרכים תלת כיווני והיווה את קצהו המזרחי של כביש שסווג בהמשך ככביש 5, אך אז כונה "כביש גהה" או "המשך כביש גהה". בשנת 1971 הורחב הכביש על ידי הוספת נתיב נוסף מצד צפון בצמוד לבתי רמת השרון, למורת רוחם של התושבים אשר אף פנו לבג"ץ בעניין. ועדת איכות הסביבה של הכנסת המליצה להקים סוללה בגובה 8 מטרים שתחצוץ בין הכביש ובתי התושבים. הקטע בין מחלף מורשה למחלף קסם, לאורך חלק ממנו רכבנו, נסלל ב-1985 ונפתח באוגוסט 1987. עד לסלילתו היה כביש 481 ("ציר ז'בוטינסקי") הדרך המקשרת בין ראש העין ויישובי דרום השרון לתל אביב. בעת פתיחת הכביש טענו גורמים בשמאל שסלילת הכביש היוותה בזבוז כספי ציבור מטעמים פוליטיים, אך במע"ץ טענו שמעבר לחשיבות של סלילת כביש מהיר בין תל אביב ובקעת הירדן יש צורך בכביש כדי להקל את העומס בכביש 481. בתחילת שנות ה-90 התבצעו פרויקטים להסבת צמתי הכביש למחלפים. ב-1994 נחנך מחלף הכפר הירוק, ב-1995-‏1996 נחנך מחלף מורשה וב-1997 נחנך מחלף ירקון. בסוף שנות ה-90 הוסב מחלף קסם לקראת סלילת כביש 6, נסלל נתיב נוסף בדרך שבין מחלף קסם למחלף מורשה, ונבנה מחלף תקווה המשרת את מערב פתח תקווה ואת אזור התעשייה קריית אריה. המשך כביש 5 מזרחה מצומת קאסם עובר בתוך הגדה המערבית.

נַחַל שִׁילֹה הוא אחד מארבעת יובליו הראשיים של נחל הירקון (האחרים הם נחל איילון, נחל רבה ונחל קנה). הנחל מנקז 400 קמ"ר שהם כ-22% משטח אגן הניקוז של נחל ירקון (1805 קמ"ר). ראשיתו של נחל שילה במזרח עמק שילה בשומרון והוא זורם מערבה צפונית לאלעד, עד להתחברותו עם נחל הירקון כ-3 קילומטר מזרחית למחלף מורשה. אורכו מגיע לכ-50 קילומטר, ולצידו אתרי מורשת, טבע ונוף מרשימים, בהם יער נחשונים, יער קולה, מגדל אפק ודיר קלעה.
את ערוץ נחל מחלקים לשני קטעים:
נחל שילה עליון – תחילתו, כאמור בעמק שילה שבשומרון בגובה של כ-700 מטר מעל פני הים שם הוא נקרא בערבית ודי עלי, הנחל זורם לכיוון מערב ומתחתר בנפתולים מרהיבים בנוף הררי שמרובים בו כרמי הזיתים ואוסף אליו ואדיות נוספים, שמו הערבי משתנה לאורכו, מצפון למעלה לבונה הוא נקרא ודי עמוריה, בהמשך הוא נקרא ודי אל מישה ולאחר מכן הוא נקרא ודי קרות בני זיד וודי בורקין על שם היישובים שמעליו, מצפון לקיבוץ נחשונים יוצא הנחל למישור החוף לאחר שהשלים ירידה של כ-650 מטר לאורך קו אווירי של כ-35 ק"מ ובפועל ערוצו ארוך הרבה יותר עקב הנפתולים הרבים.
נחל שילה תחתון – עם היציאה מהרי השומרון משתנה אופיו הקניוני של הנחל והוא זורם לכיוון צפון מערב בנוף של שדות מעובדים מצפון וממזרח לפתח תקווה ואוסף אליו בדרכו את נחל מזור ונחל עזר עד שפכו לירקון מצפון לפתח תקווה כ-3 ק"מ מזרחית לצומת מורשה, בחלק זה בעיקר בחלק הקרוב לירקון קיימים מים בערוץ הנחל במשך מרבית החורף והאביב.
לנחל וגדותיו חשיבות אקולוגית רבה הן כחלק מהמסדרון האקולוגי שלאורך ציר הגבעות והן כמסדרון אקולוגי המקשר בין הרי השומרון למישור החוף, העובדה שמרבית שטחו של הנחל עובר באזור שהפגיעה בו מעטה מעצימה חשיבות זאת. על מנת להגן על נופי הנחל והחי והצומח שבו הוכרזו או מתוכננות שמורות הטבע הבאות: שמורת טבע נחל שילה עלי, (מוכרזת 1992), שמורת טבע נחל שילה (מתוכננת), גן לאומי מגדל אפק (מוכרז 2005), שפך נחל שילה לירקון מוגן במסגרת גן לאומי ירקון (מוכרז 2002) ובחלקו עתיד להיות במסגרת פארק עירוני פ"ת.

קיקיון מצוי הוא צמח-רעל וצמח-תועלת. זהו שיח עשבוני גדול, זקוף, קירח, מעוצה בבסיסו, גובהו עד 5 מ'. הענפים שבירים, גונם כחלחל בגלל כסות שעווית. הגבעולים חלולים. העלים מסורגים, גדולים (קוטרם עד 30 ס"מ), עגולים, כפניים, אונותיהם משוננות, מחודדות, מספרן 7–10. העלה נישא על פטוטרת ארוכה. בשולי הטרף ועל הפטוטרת יושבות בלוטות זעירות, וכאשר קוטפים את העלים נודף ריח אופייני חזק. הרעל (ריצין) מרוכז בעיקר בקליפת הזרע.
קיקיון מצוי פורח במשך כל השנה. התפרחת נישאת בקצה ענף, אורכה יכול להגיע לכדי 30 ס"מ. הפרחים חד-מיניים, פרחי זכר נפרדים מפרחי הנקבה, אך אלה ואלה נמצאים באותו פרט (צמח חד-ביתי). קוטר הפרח 10 מ"מ. העטיף פשוט, גביעי, אין כותרת. הפרחים הנקביים נמצאים בראש התפרחת. הפרח בנוי משחלה עילית מצויידת בשיכים, המחולקת לשלוש מגורות. בראש השחלה נישא עמוד-עלי עם 3צלקות שצבען אדום, לכל צלקת 2 אונות. מקור אחר מתאר זאת בתור 3 עמודי-עלי אדמדמים שכל אחד מהם מתפצל לשתי אונות. בחלק התחתון של המכבד יושביםפרחים זכריים. יש להם 5–3 עלי גביע. האבקנים רבים, זיריהם מסועפים. ההאבקהבאמצעות רוח. הפרי הלקט כדורי שיכני שקוטרו 3 ס"מ, והוא מורכב משלוש מגורותתפוחות ונפתח לאורכו ב-3 קשוות. הזרעים יפים ומבריקים, צבעם חום-שחור מבריק ומנומר, קוטרם 10 מ"מ, והם חביבים על חורזי מחרוזות. בראש הזרע בולט גוף שומני הקרוי עטי (קרונקולה). קליפת הזרעים מכילה ריצין – חומר רעיל הפוגע בכבד. בכמות מבוקרת משמש הריצין כתרופה בשם ריצינה. נמלים מפיצות את זרעי הקיקיון כאשר הן אוספות את הזרעים ואוכלות את החלק השמנוני שבראשם – העטי.
קיקיון מצוי הוא צמח גֵּר בארץ, מוצאו מאזורים טרופיים במזרח אפריקה ובהודו. כיום הוא גדל בארץ בבתי גידול מופרעים, בצידי דרכים ובערוצי נחלים. נפוץ ברוב אזורי הארץ – מחוף הגליל ומקורות הירדן בצפון ועד בקעת ים המלח והערבה בדרום. מגדלים את צמחי הקיקיון כצמח תועלת בארצות טרופיות באסיה – הודו, סרי לנקה, אינדונזיה ומלזיה – שם הוא משמש כענף כלכלי חשוב. הזרעים מכילים שומן רב, עד 50% ממשקלם. שמן קיק משמש ברפואה כסם משלשל; בתעשיה הכימית כחומר-גלם למוצרים שונים; וכן לסיכת מנועי מטוסים, בזכות עמידותו בפני קפיאה. פותחו גם זנים ציוריים לנוי. כיום נבדקת האפשרות לנצל שמן זה גם לייצור תחליף לדלק למנועי דיזל.
זרעי קיקיון נמצאו בקברים קדומים במצרים מלפני 6,000 שנה. קיקיון נזכר בספר יונה כעץ הצומח מהר ונובל מהר, ומכאן הביטוי "קיקיוני" למשהו שזמן קיומו קצר.
בסוג 3 מינים, בארץ 1.
בספר יונה מוזכר הקיקיון כעץ שתחת צלו הסתתר הנביא יונה, ואחר כך התייבש כדי להעביר מסר ליונה. "וימן אלוהים תולעת… ותך את הקיקיון וייבש" (יונה ד' ז). משום כך השתרש שמו בשפה העברית כמטאפורה למשהו שלא מחזיק מעמד או שאינו אמִתי.
המקור ערגה אלוני ומייק לבנה אתר צמח השדה

כותנה – שני מיני כותנה עיקריים משמשים לייצור סיבים. המין Gossypium hirsutum שמקורו במרכז אמריקה (עמו נמנה הטיפוס המכונה אקלה – על שם אזור גידול בארה"ב) והוא אחראי ל – 90% מייצור העולמי של כותנה, והמין Gossypium barbadense  שמקורו בדרום אמריקה הטרופית. מין זה מכונה פימה (השם ניתן לכבוד אינדיאנים משבט פימה שעזרו לגדל את הסוג בתחנת ניסיונות של משרד החקלאות האמריקאי באריזונה), או כותנה ארוכת סיב והוא אחראי ל- 3% מייצור הסיבים העולמי. הסיבים המתקבלים מפימה הם סיבי הכותנה האיכותיים ביותר ולכן התמורה למגדל גבוהה בכ- 30% בהשוואה לאקלה. עיקר המאמץ בישראל הוא פיתוח זני פימה איכותיים בהם התמורה למגדל היא הגבוהה ביותר.

נחל ירקון– הוא הגדול שבנחלים הנשפכים לים התיכון בישראל כל יובלי הירקון הם נחלי אכזב וקטעו מראשיתו במעיינות ראש העין הוא נחל איתן. הנחל מנקז חלק מהרי יהודה והרי השומרון, מהר גריזים שבצפון ועד אזור מעלה החמישה בדרום. שטח אגן הניקוז של הירקון כ- 1800 קמ"ר, כשמחצית משטח זה-815 קמ"ר מנוקזת על-ידי הגדול יובליו: נחל איילון. כמות המשקעים הממוצעת באגן ההיקוות של הנחל היא כ- 600 מ"מ בשנה.
נחל הירקון הוא גבול גאוגרפי הדרומי של השרון והגבול הגיאוגרפי של אזור מטרופולין תל אביב הכולל את חולות החוף, רכסי הכורכר, גבעות החול האדום ועמק לוד ובקעת אונו.
מוצאו של הנחל במזרח, במעיינות ראש העין, וערוצו הפתלתל חוצה את המטרופולין הגדול ביותר במדינת ישראל בדרכו אל הים התיכון.
ראשיתו של הירקון באזור מעיינות ליד ראש העין המשתרע על פני כ- 200 דונם, בהם נבעו קרוב ל- 2000 מעיינות, שאוחדו עם הקמת מפעל ירקון-נגב. מעיינות אלו מהווים אחד משני המוצאים הטבעיים העיקריים לאקוות ההר (המוצא השני נמצא באזור נחל תנינים, ונמצאים כיום באזור תפעולי סגור של חברת "מקורות").

היובלים העיקריים של הירקון שמוצאם משדרת הר הם: נחל שילה, נחל רבה ונחל קנה הם נשפכים אליו כמעט מנקודה אחת. לשלושת נחלים מערכת ניקוז דמוית מניפה ומבנה זה שלה מגדיל את עוצמת הגאויות מאחר ושיאי הזרימה מגיעים מנחלים אלה בעת ועונה אחת. יובלי של הירקון המגיעים אליו מגבעות השפלה הם נחל מזור ונחל עזר.
בקטעו המישורי של הירקון מתחברים אליו היובלים שראשיתם בגבעות החול האדום בדרום השרון והם: נחל תאנים, נחל הדס, נחל הדר, נחל פרדס, נחל הדרים, נחל פרדסים (נווה שרת) ונחל אחיה.

מבחינת איכות המים נחלק הירקון לשלושה חלקים: החלק העליון והנקי, שאורכו 7 ק"מ, מתחיל באתר מקורות הירקון וזורם בשטח הגן הלאומי עד למפגש עם נחל קנה. בקטע זה זורמים, כאמור, מי מקור הנשאבים מאקוויפר ההר. בימים האחרונים/בעת האחרונה הוחל בהזרמה של מים מסוחררים ממפגש עם נחל קנה. פרויקט זה נועד להגביר את מהירות הזרימה בנחל. רשות הטבע והגנים עוקבת אחר ההשפעה של הפרויקט על איכות המים ועל בית הגידול. החלק האמצעי, שאורכו 17 ק"מ, מתחיל מהמפגש עם נחל קנה ומגיע עד לסכר שבע טחנות. בחלק זה מתווספים למים הנקיים מהמעלה מי קולחין בכמה דרגות של טיהור בספיקה של כ-1400 מ"ק שעה. החלק האחרון הוא אזור שפך הירקון, הוא מתחיל במורד סכר שבע טחנות ונגמר בים התיכון. מימיו של החלק התחתון, שאורכו 4 ק"מ, הם תערובת של מי הנחל מהמעלה ומי ים החודרים לנחל בשל המבנה האופייני לנחלי החוף בישראל, מבנה שבו קרקעית הנחל באזור השפך נמוכה מפני הים.
בעבר היה נחל הירקון נחל החוף בעל הזרימה הגדולה ביותר בישראל ומעיינותיו שפעו כ-220 מיליוני מ"ק לשנה. ואולם, ב-1955 החלו לשאוב מי שתייה מהירקון לנגב דרך המוביל הארצי, הירקון איבד מעוצמתו וכמות מי המעיינות הזורמים בו הלכה ופחתה. הירידה בכמות המים פגעה בכושר הטיהור העצמי של הירקון. בשנות ה-60 של המאה ה-20 החלה תנופת בנייה סביב הנחל – בנייתן של ערי גוש דן ושל היישובים האחרים, והם החלו להזרים אל הנחל שפכים תעשייתיים וביתיים וגרמו לזיהום חמור של המים. לקראת שנות ה-70 הוקמו באזור מתקני טיהור לטיפול בשפכים, אך הקולחין היו באיכות ירודה וזיהום הירקון נמשך. כיום, במסגרת פרויקט גאולת הירקון, שודרגו מתקני הטיפול בקולחין והוקמה מערכת של אגנים ירוקים לליטוש של הקולחין בטרם הגיעם לנחל. השדרוג והליטוש שיפרו  את איכות הקולחין ואת המצב בנחל בכלל. עם זאת, מדי פעם קורות תקלות ואיכות המים וספיקתם אינה יציבה. רשות הטבע והגנים סבורה ששיקום נחלים צריך להתבצע עם מי מקור בלבד.

 

 

 

המסלול על מפה בה רקע תקופת המנדט ובו ניתן להבחין בין יובלי הירקון 

 

 

 

מחלף קֵסֶם הוא אחד המחלפים הגדולים בישראל. הוא נמצא צפונית מערבית לראש העין. המחלף הוא מפגשם של כביש 6 (חוצה ישראל), כביש 5 (חוצה שומרון) וכביש 444. המחלף נקרא על שם היישוב כפר קַאסֵם הנמצא בקרבת מקום, ואשר שמר שמו של יישוב עברי קדום בשרון, כפר קסם, הנזכר בתלמוד.
ראשיתו של מפגש הדרכים במחלף קסם הוא בסלילת כביש 5 ממחלף מורשה לצומת קסם ב-1985. בשנות ה-90 החלו בהדרגה העבודות להקמת גשרי המחלף לקראת סלילתו של כביש 6. ב-1998 נפתח שלב א' של המחלף שכלל הפרדה מפלסית בין כביש 5 לכביש 444. בשנת 2004 הושלם מבנהו הנוכחי של המחלף עם פתיחתו לתנועה של כביש 6.
ייחודו של המחלף הוא שהתנועה בשני הכבישים הראשיים העוברים בו, כביש 5 וכביש 6, מתנהלת ברציפות ללא רמזורים, בדומה למחלף גנות בו יש תנועה רציפה בכביש 1 ובכביש 4, אך בשונה ממנו, חלק מהמעבר בין הכבישים הללו, וכן המעבר אל ומכביש 444 מתבצע באמצעות רמזורים.
מחלף קסם הוא אחד המחלפים הבודדים בישראל בהם קיים בנוסף למפגש כבישים בין עירוניים גם מפגש של מסילות רכבת. במחלף מספר גשרים שאחד מהם (בתוואי כביש 5) הוא באורך 710 מטר, והיה הארוך ביותר בישראל עד שנת 2008, עת הסתיימה הקמתו של גשר הרכבת מעל עמק איילון שהפך לגשר הארוך ביותר במדינה, שאורכו כ-1.2 קילומטרים.
מקור

נַחַל רַבָּה הוא היובל הקטן מבין ארבעת יובליו העיקריים של נחל הירקון (שלושת הנחלים האחרים הם נחל איילון, נחל קנה, נחל שילה). שטח אגן הניקוז שלו הוא כ-40 קמ"ר ויובלו העיקרי הוא נחל סוסי. הנחל ידוע בעיקר עקב תרבות ואדי רבה שהתקיימה בו בתקופה הכלקוליתית ועקב אתרי הפריחה ביער ראש העין הנטוע לאורכו.
הנחל מתחיל את זרימתו מדרום לכפר בידיא, בסמוך לכביש 505. באזור זה הנחל עמוק ורחב. הוא ממשיך בזרימתו לכיוון דרום-מזרח, ומשם הוא ממשיך מדרום לכביש 5 דרך יער ראש העין עד לראש העין בנקודה זו נשפך אליו נחל סוסי. עם כניסתו לעיר הנחל עובר מהמתווה ההררי למישור, והוא נעשה צר ורדוד. הוא נשפך לירקון כ-2 ק"מ ממעיינות הירקון, מצפון לכפר הבפטיסטים.
בחלקו העליון של הנחל הוא עובר בנוף של בתה הררית שמרובים בה הגאופיטים והעשבוניים. לאחר מפגש הנחל עם נחל סוסי נטוע לאורכו של הנחל יער ראש העין שהוא יער אורנים ובו מצויים אתרי פריחה רבים בחודשי החורף והאביב. בחלקו התחתון של הנחל מראש העין ועד לשפכו לירקון נטועה שדרת אקליפטוסים ומרובים שיחי הקנה. במפגש הנחל עם נחל סוסי מצויה באפיק ברכת חורף.
נחל רבה מקשר בין המערכות האקולוגית של השומרון ובין המערכת האקולוגית של מישור החוף, בנוסף מהווה הנחל חלק מציר הגבעות שהוא חלק ממסדרון אקולוגי העובר את מדינת ישראל לאורכה. בחלק העובר בראש העין משמש הנחל כריאה ירוקה מרכזית לעיר.
עיריית ראש העין מתעתדת להפוך את חלקו של הנחל הזורם ביער ראש העין וחוצה את העיר לרוחבה לאתר תיירותי שיכלול חורשות, מתקני נופש פעיל, שבילים לרוכבי אופניים, משטח גלגיליות ובית קפה. האתר יקרא "טיילת צלילי המוזיקה", וימתח לכל אורכה של העיר. התכנון כרוך בהטיית הנחל והעמקתו, ויתפרש על פני שטח של 115 דונם.
מקור

קטע שלישי,
בתוך ראש העין
הלאה בתוך קיבוץ עינת
ומעבר בערוץ נחל שילה
מתחת לכביש 6

רֹאשׁ הָעַיִן היא עיר במחוז המרכז בישראל. העיר שוכנת במרזבה המזרחית של השרון, למול הרי השומרון. העיר שוכנת ליד מקורות הירקון, ולכן העניקו לה את שמה "ראש המעיינות". ראש העין הוכרזה כעיר בשנת 1994, היא משתרעת על פני שטח של כ-30,000 דונם. שכונותיה המזרחיות של ראש העין גובלות בקו הירוק והעיר מהווה גבול בין מחוז המרכז למחוז יהודה ושומרון.

בתולדות ארץ ישראל שימשה ראש העין צומת דרכים, ולמעבר אפק נודעה חשיבות אסטרטגית וכלכלית. ממערב לעיר ניצב תל אפק שריד לשכבות היישוב והמבצרים שחלשו על האזור ועל מעיינות הירקון. אפק (מקור השם במילה אפיק, קרי מקום שיש בו מים) הייתה עיר כנענית, והיא נזכרה בכתבי המארות המצריים מן המאה ה-18 לפנה"ס. התרחשויות היסטוריות ומסעות צבאיים עברו באזור זה. במאה ה-15 לפנה"ס היא נכבשה על ידי מלכי מצרים, תחותימס השלישי ולאחריו על ידי אמנחותפ השני. אפק הפכה למצודה מצרית ובה שלט מושל מצרי. היא מוזכרת במכתבי אל-עמארנה במצרים. בארמון המושל מהמאה ה-13 לפנה"ס נמצא מכתב בכתב יתדות, שנשלח למושל מאוגרית שבסוריה.
אפק נזכרת ברשימות ערי כנען שנכבשו בידי בני ישראל בזמן כיבוש הארץ בהנהגת יהושע בן נון נכתב "וְאֵלֶּה מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוֹשֻׁעַ וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל"…"מֶלֶךְ אֲפֵק אֶחָד, מֶלֶךְ לַשָּׁרוֹן אֶחָד." (ספר יהושע, פרק י"ב, פסוק ז', פסוק י"ח). מאוחר יותר במאבק עם הפלשתים בתקופת השופטים בימי עלי הכהן, נערכו הפלשתים באפק למלחמה נגד בני ישראל, בשנת 1050 לפנה"ס. בני ישראל, שחנו באבן העזר (עזבת צרטה), ניגפו לפני הפלשתים. שנאמר: "וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה, וַיַּחֲנוּ עַל-הָאֶבֶן הָעֵזֶר, וּפְלִשְׁתִּים, חָנוּ בַאֲפֵק" (ספר שמואל א',פרק ד', פסוק א') – שני בני עלי הכהן נהרגו בקרב וארון ברית ה' נפל בשבי הפלשתים. הפלשתים גם נערכו באפק במערכה נגד שאול המלך בגלבוע.
בתקופות מאוחרות יותר נבנו בסמוך לראש העין מבצרים צלבניים וטורקיים. באזורים הסמוכים לעיר נמצאים אתרים ארכאולוגיים רבי חשיבות ומתקופות שונות (כתובת קדומה בשפה העברית, שנכתבה לפני כ- 3,000 שנה, נחשפה בחפירות בסמוך לעיר).

****

במאה ה-5 נבנתה באזור מעיינות ראש העין כנסייה נוצרית–יוונית. במשקוף אחד הבתים נמצאה כתובת זיכרון לקדוש נוצרי, שהוצא להורג בפקודת הקיסר הביזנטי דיוקלטיאנוס; נראה שנלקחה מכנסייה או ממבנה קבורה ביזנטי.
במאה ה-12 נבנה על המוֹרָד המערבי של הרי השומרון המבצר הצלבני מיראבל, שהיווה חלק מרוזנות יפו ואשקלון, בה שלטה משפחת איבלין, משפחת אצולה פרנקית בארץ ישראל. המבצר נכבש ב-1187 על ידי אחיו של המצביא המוסלמי צלאח אל-דין, ונהרס ב-1191 בפקודתו של מצביא זה, לאחר שהכוחות המוסלמיים ניגפו בקרב ארסוף בידי ריצ'רד לב הארי.
הצלבנים בנו גם מבצר בשם סורדי פונטס. מבנה תל אפק, ששרד עד עתה, הוא למעשה חאן (מבנה) מבוצר מהתקופה הממלוכית, שהמשכו בתקופה העותמאנית (משנת 1571). החאן מכונה בינאר באשי (שיבוש של פינאר באשי – ראש העין).

******

בתחילת המאה ה-20 בעת השלטון הבריטי באזור נסללה מסילת רכבת בשנים 1917–1918 והייתה לה חשיבות רבה בתנועת רכבות לצורכי הצבא הבריטי בהתקדמותו צפונה. בקרבת תחנת הרכבת של ראש העין הקימו הבריטים בסיס צבאי גדול, שכלל גם מחסני תחמושת, בתי מלאכה ומגדלי שמירה. תחנת הרכבת שירתה את קווי הרכבות ממצרים דרך ארץ ישראל לסוריה וללבנון.
לתחנה בראש העין היו מביאים פרי הדר למשלוח למצרים ולאנגליה דרך פורט סעיד. בקיץ, כשהאדמה השחורה יבשה, התנועה הייתה סבירה. אולם בחורף מכיוון שלא היה כביש (גם במושבה), היה קושי רב לעבור בדרך הבוצית מפתח תקווה לראש העין. התנועה התנהלה בעגלות (חישוקי ברזל על גלגליהן), והעגלות היו שוקעות בבוץ.
ועד המושבה, ובמיוחד זלמן גיסין, פנה לנציב העליון הרברט סמואל, לוועד הצירים ולברון רוטשילד וביקש להמשיך בסלילת ענף למסילת הרכבת מראש העין לפתח תקווה. בסיועו של הברון רוטשילד נתאפשרה עבודה עברית: הביצוע נמסר ל"גדוד העבודה", אנשיו הקימו מחנה במבצר אנטיפטרוס (אחרי מאורעות 1921 הועבר המחנה לעין גנים). ב-1922 כבר הגיעה הרכבת עד פתח תקווה. נבנתה תחנה, ומשלוחי הפרי, העץ, הזבלים והנפט הגיעו לשם. נוסף על כך, יצאה בכל בוקר רכבת מיוחדת מפתח תקווה ליפו (קרון אחד או שניים), ומסלולה היה: פתח תקווה – ראש העין – לוד – תל אביב – יפו. לפנות ערב חזרה הרכבת למושבה. כיום ניתן לראות את מבני התחנה, מסילת הרכבת ומבנים מתקופת השלטון הבריטי המפוזרים באזור.
בתקופת המאורעות ראש העין הייתה בסיס צבאי של חיל האוויר הבריטי, והיא סבלה מהתנכלויות של פורעים ערביים. הערבים היו מחבלים בפסי הרכבת, מפרקים את הפסים או מניחים מוקשים, כך שהרכבות היו יורדות מהפסים. למשטרת היישובים העבריים היו נוטרים שסרקו את פסי הרכבת עם "טרולי" (קרון משמר) לפני הרכבת, כך שאם היה מוקש היו הם מתפוצצים ולא הרכבת. נוטרי פסי הרכבת עבדו בתנאים קשים במיוחד. בפרעות 1936 השתלטו ערבים על המחצבות באזור מגדל צדק שהופעלו על ידי חברות יהודיות בתקופת המנדט, אך הונסו ב-1937 על ידי פלוגת נוטרים בפיקודו של יצחק שדה.
ב-22 בנובמבר 1945 חדר כוח של אצ"ל למחנה והחרים כמויות גדולות של נשק ותחמושת. סמוך למחנה שכנה תחנת השאיבה שסיפקה מים לירושלים.
באותה עת לראש העין הייתה חשיבות אסטרטגית: בייחוד מגדל צדק על מחצבותיו סביבו שסיפקו חומרי בנייה למישור החוף, וכן ראש העין שהייתה מקור המים לירושלים ועורק תובלה מנמל חיפה למרכז ולדרום. במאי 1948 השלימו כוחות המנדט הבריטי את פינוי המחנה ותחנת השאיבה שלידו, ומיד לאחר עזיבתם נצתו מאבקים קשים באזור בין כוחות ההגנה לבין כוחות לא סדירים מהכפרים סלמה, יהודיה, כפר ענה, בסקיה ועוד. חיילי ההגנה תפשו מתקנים ומחנות כמשטרת פתח תקווה, מחנה בכפר סירקין, ומחנה בתל-ליטוינסקי, אך את ראש העין לא הצליחו עוד לכבוש, ובמגדל צדק החזיקו רק לתקופה קצרה עד אשר נסוגו. ימים לאחר מכן כוחות עיראקיים סדירים נכנסו לכפר קאסם ולראש העין, ומטרתם הייתה להתקדם למרכז היישוב היהודי ולחצוץ את היישוב בין צפונו לדרומו.
ההתקפה הראשונה על ראש העין התבצעה ב-30 במאי, על ידי שתי פלוגות של האצ"ל מגדוד 35 של חטיבת אלכסנדרוני, שמפקדו היה איתן לבני. בהתקפה זו נכבש המקום, והצבא העיראקי נסוג לכפר קאסם. כעבור שעתיים התבצעה התקפת נגד של העיראקים. הגדוד היהודי נתפס לא מאורגן בהגנה, נהרגו ארבעה חיילים, וראש העין שוב נכבשה על ידי העיראקים. לאחר קרבות עזים נכבשו המחנה ותחנת השאיבה, במסגרת מבצע בתק שהיה חלק ממבצע דני בקרבות עשרת הימים

******

היישוב שהוקם בראש העין לאחר מלחמת העצמאות התפתח על בסיס מעברה של עולים מתימן. 5,000 מיהודי תימן, שניסו לעלות לישראל בשנות ה-40 ונעצרו על ידי הבריטים במחנה חאשד ליד עדן, עלו לישראל במבצע אווירי בתקופה דצמבר 1948-מרץ 1949. מחנה זה כונה על ידי יהודי תימן כ"מחנה הגאולה".
מאמצע 1949 ועד ספטמבר 1950 התנהל "מבצע על כנפי נשרים" להטסת יהודי תימן לישראל. העולים כינו את המבצע בשם "ביאת המשיח" ואת המטוסים בשם "כנפי נשרים", על פי הפסוק בשמות י"ט: "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". ב-430 טיסות הובאו ארצה 47,000 מיהודי תימן ועדן, וכן עולים נוספים מאסמרה וג'יבוטי שבקרן אפריקה
בשנים 1949–1950 התיישבו עולים מתימן בקרבת המחנה הבריטי בראש העין, סביבו הוקמו 1,500 אוהלים. נראה שבמעברה שהו 35,000 עולים. הקשיים ששררו במדינה חלו גם על שירותי הבריאות, החינוך והרווחה במחנות העולים. תקופה זו הותירה פצעים פתוחים בחברה הישראלית עקב מחלות ומוות של ילדים, פרשה שמכונה "ילדי תימן". מאבקים על שמירת המסורת והזרמים בחינוך במחנות (שהביאו לכינונה של ועדת החקירה הממלכתית הראשונה בישראל), וכן מצוקת רעב ו"תקופת הצנע" (במעברת ראש העין ארעה הפגנה של עולים רעבים, במהלכה נהרג עולה מיריות שוטרים). בתוך המחנות, נרקמו חיים קהילתיים, אשר תורגמו להוויה חברתית ופוליטית ביישובי הקבע שקמו באתרי המעברות.
ב-1951 הוקם בראש העין יישוב קבע, שנוהל על ידי ועד מקומי. ב-1954 מינה שר הפנים ליישוב מועצה ממונה, שהוחלפה ב-1955 על ידי מועצה מקומית נבחרת. ביולי 1994 הוכרזה ראש העין כעיר.

*****

אוכלוסיית העיר הייתה מורכבת רובה ככולה מעולי תימן וצאצאיהם עד לתחילת שנות ה-90; בעשור זה נבנו ביוזמתו של ראש העיר דאז, יגאל יוסף, שכונות חדשות רחבות ידיים במזרח העיר אשר אוכלסו על ידי עמותות של אנשי קבע וגמלאי צה"ל מחתך סוציו-אקונומי גבוה, זוגות צעירים ומשפרי דיור מהערים השכנות פתח תקווה ותל אביב, וכן על ידי עולים חדשים רבים, במיוחד ממדינות ברית המועצות לשעבר. אוכלוסיית העיר שילשה את עצמה בתוך עשור (1985-1995).
השינוי באופן התפתחות העיר גרם  לחלוקתה לשני חלקים גאוגרפיים ודמוגרפיים ברורים, המתקיימים עד היום : במערב (אזור מישורי, בגובה של כ-50 מטרים מעל לפני הים) נמצאות השכונות הוותיקות (מכונות "ראש העין הישנה"), המאוכלסות ברובן ביוצאי תימן; הבתים ברובם פרטיים (כמו ברוב חלקי העיר) המתפרסים על אדמות פרטיות גדולות אשר ניתנו לתושבים הוותיקים בהקמת היישוב, במזרח (אזור גבעות שיפולי השומרון, גובה ממוצע של כ-200 מטרים מעל לפני הים) נמצאות השכונות החדשות (מכונות "ראש העין החדשה"), המאוכלסות בתושבים שעברו מכל חלקי הארץ, בעולים חדשים ובתושבים שעברו מן השכונות הוותיקות. אוכלוסיית העיר הוותיקה היא יהודית מסורתית ברובה; אוכלוסיית השכונות החדשות, לעומת זאת, מורכבת ברובה מחילונים.

המקור

 

 

עינת קיבוץ הנכלל במסגרת התנועה הקיבוצית המאוחדת (תק"ם) ומשתייך מוניציפלית למועצה האזורית דרום השרון. הקיבוץ שמקור שמו נגזר מהקרבה למעיינות הירקון. הוקם ב-1952 כתוצאה של של הפילוג בתנועה הקיבוצית, ע"י חברים שפרשו מהקיבוצים גבעת השלושה ורמת הכובש. כיום עינת נחשב קיבוץ "מתחדש" שעבר תהליך שינוי ארוך ומהותי. לאחר שנים ארוכות שבהם לא התקיימה קליטה, החליט הקיבוץ לפני כשני עשורים על מהלך של קליטה והתחדשות שבו פתח מחדש את שעריו לבניו ובנותיו וכן לכמה עשרות משפחות חיצוניות. בשנת 2005 הוחל תהליך השינוי והחל משנת 2007 החלה הקליטה במהלכה הכפיל הקיבוץ ואף יותר את מספר חבריו. הקיבוץ עבר התחדשות ובניה מסיבית הכוללת בניית שכונה חדשה לאכלוס הנקלטים. כיום מתגוררים בעינת כ-350 חברים וכ- 250 ילדים ונערים.  כלכלת הקיבוץ מתבססת על חקלאות, מפעלים (מאפיית עין-בר, עינת תעשיות מזון), השכרות נדל"ן, תחנת דלק ומרכז מסחרי עינת-אלון, בית עלמין לקבורה חילונית ועוד מגוון של עסקים קטנים. בתחומי הקיבוץ נמצאים גני ילדים ובית ספר יסודי "מעבר-אפק".

מחנה כפר סירקין נבנה בראשית שנות ה-40 על ידי חיל האוויר המלכותי הבריטי. בשנים הראשונות של מדינה נמצא בית ספר לטיסה הראשון של חיל האוויר. משנת 1954 ועד שנת 1966 נמצא בית הספר לקצינים עד מעברו למיקומו הנוכחי במצפה רמון. במחנה גדול זה נמצאו מחסני חירום של מספר יחידות לוחמות מקרב מערך המילואים ויחידות נוספות מהמערך הקרבי הסדיר. הבסיס נמצא בלב אזור מאוכלס ומוקף בשכונות בילינסון, קריית אלון, יוספטל, עמישב, הדר גנים ומושב כפר סירקין, תלונות רבות נשמעות מצד שכני הבסיס על הרעש הרב והפגיעה באיכות החיים. שטח הבסיס הוא נכס נדל"ן יקר ערך ושנים רבות מיועד לפינוי לטובת בניה אזרחית. בין משרד הביטחון ועיריית פתח תקווה מתנהל קרב איתנים על התוכנית של הבניה לאחר פינוי המתחם. משרד הביטחון דורש הקמת 12,000 יחידות דיור תמורת פינוי המתחם, לעומת עיריית פתח תקווה שמעוניינת בהקמת 6,000 יחידות דיור בלבד, יחד עם שטחים פתוחים, פארקים ומכללה.

קטע רביעי,
שולי כפר סירקין
לאורך שולי
השכונות הדרום מזרחיות
של פתח תקווה
חציית כביש 471
בתוך כפר מעש
חזרה לגני תקווה

נחל מזור הוא אחד מהיובלים הדרומיים של הירקון ובעצם יובל של נחל שילה. יובליו העליונים של הנחל נמצאים במורדות הרי בית אל באזור גדר ההפרדה ממזרח לאלעד, כביש 465 (חוצה בנימין) עובר לאורך פרשת המים בינו לבין אגן הניקוז של נחל בית עריף מדרומו, השלוחה שעליה יושב קיבוץ נחשונים מהווה את קו פרשת המים בינו לבין נחל שילה. ממערב לבסיס נחשונים מתחתר נחל מזור ברכס הגבעות הראשון של השפלה ויוצר ערוץ עמוק תוך כדי ירידה תלולה של 80 מ' לאורך שלושה ק"מ כיוון זרימתו ממזרח למערב. עם יציאתו מגבעות השפלה זורם הנחל בערוץ רדוד לאורך השדות שבמרזבה המזרחית מדרום מזרח לצפון מערב לאורך כעשרה ק"מ עד למפגשו עם נחל שילה. ממערב לקיבוץ נחשונים מצטרף לנחל יובלו העיקרי נחל נחשונים, את הנחל חוצה מסילת הרכבת המזרחית בגשר נאה מראשית המאה העשרים לעיל ולאחריה יוצר הנחל אגם עונתי מצפון למושב נחלים, באזור זה קיימים מים באפיק הנחל במשך מרבית חודשי החורף. מצפון לכביש 471 (מכבית), בעבר הנחל מציף את שכונת עמישב בפתח תקווה ולכן הוסדר הערוץ והפך למעשה לתעלת ניקוז, באזור צומת סירקין יוצא הנחל מתעלת הניקוז ולאורכו שדרת אקליפטוסים, הנחל חוצה את כביש פתח תקווה-ראש העין וזורם במקביל לנחל שילה עוד כ-3 ק"מ עד למפגשם באזור קיבוץ גבעת השלושה.

כפר סירקין, מושב עובדים הנמצא בתחום השיפוט של המועצה האזורית דרום השרון. היישוב נקרא על שמו של נחמן סירקין, שהיה מראשי תנועת העבודה הציוניתהמושב גובל בשכונות עמישב ושיכון בילינסון ממערב ומצפון נמצא מחנה סירקין. בתוך השטחים החקלאים המזרחיים של הכפר עוברים כביש חוצה ישראל (מס' 6) ומסילת ברזל. השטחים הדרומיים של הכפר תחומים על ידי כביש 471. אדמות הכפר נקנו על ידי הקרן הקיימת באוגוסט של שנת 1934 מבעלי הקרקע הערבים – עומר אל ביתר ואחרים.  המייסדים היו פועלי בנין ופועלים חקלאים  אליהם הצטרפה קבוצת עולים מגרמניה, עלו לקרקע ביום 1.4.1936. בשנים 1936-1939 הכפר שימש כמאחז יהודי במשך המרד הערבי הגדול, וההגנה השתמשה בו במאבקה בערבים בסביבתו, ולהסלקת כלי נשק בלתי חוקיים. כן שימש הכפר, עד למלחמת השחרור כמוצב החוץ המזרחי של  פתח תקוה והיווה חיץ בין המושבה לבין אזורי ההר שהיה מאוכלסים בכפרים ערבים עויינים.
שטח המשבצת של הכפר כ – 2,000 דונם. כמחצית השטח מהווה אזור המגורים המכונה חלקות א'. המחצית השניה הם השטחים החקלאים הנמצאים בהיקף הכפר. בכפר יש 186 חלקות מגורים בשטח 5 דונם כל אחת (למעט 5 חלקות קטנות יותר). ל – 55 חברים המאוגדים במסגרת האגודה החקלאית קמה יש חלקות נוספות המכונות חלקות ב' ששטחן נע בין דונמים בודדים (לאור הפקעת שטחים) ועד 30 דונם.
כיום מתגוררות במקום כ- 250 משפחות. והוא עומד בפני הרחבה שתכפיל את מספר המשפחות בכפר.

כפר מע"ש הוא מושב עובדים ששמו ר"ת מושב עובדים שיתופי המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית דרום השרון, האחראית עליו בתחום המוניציפלי. חיי היומיום מנוהלים בו ע"י ועד מקומי והאגודה החקלאית. היישוב הוקם בשנת 1949 מאיחוד של שני מושבים: "בהדרגה" ו"היובל". כיום מתגוררים בו כ-780 תושבים. במקור, התגוררו במושב חקלאים, אך כיום מתגוררת בו אוכלוסייה מעורבת של חקלאים לצד תושבים שאינם עוסקים בחקלאות.

 

*****

סוף דבר

לקראת סוף הטיול
שאל אותי יונה מה נשמע.
עניתי חם ולח.
אמר לא נורא,
חום זה עניין של הגדרה.
אהבתי.

החום והלחות היו נסבלים
בכל מקרה היה כדאי לקיים את הטיול.
היה לנו טיול קיץ מענג

******

טיול מעניין זה נמשך
למעלה מארבע ורבע שעות מרביתן רכיבה.
העצירות היו קצרות, קצת יותר מ-30 דקות.

******

המסלול היה מגוון
בראשית הדרך הקפנו
את עבריה המערבי והצפוני של פתח תקוה
ולקראת סיום דיוושנו בתחומה הדרומי.
רכבנו לאורך הירקון
ויובליו נחל שילה, נחל רבה ונחל מזור.
התפתלנו גם בדרכי העפר
המקבילות למסילות הברזל
ומתחת לכבישים של מחלף קסם
בקרנו גם בחלקה
המישורי הותיק של ראש העין
בדרך חזרה עברנו
בתוך קיבוץ עינת והמושב כפר סירקין.

******

תודה ליונה המוביל
שגם הסביר לנו על מכלול הדרכים

*****

אחת המסקנות מהטיול,
שאין לחשוש
מלטייל בקיץ גם שחם.
מצטיידים עם הרבה מים
גם בקיץ יש מראות יפים!!!

 

 

 

בימים אלה אנו נמצאים בסוף "בין הזמנים" שהיא תקופת החופשה בעולם הישיבות.

 

זמן מוגדר תקופת לימודים רציפה. חופשת "בין הזמנים" ניתנת כדי לאפשר לבני הישיבות  לשהות עם משפחתם תקופה מסוימת, בייחוד בחגים, לנוח מעמלה של תורה ולאגור כוחות לקראת הזמן הבא.תקופות ה"זמנים" נקבעות לפי החגים, כאשר חג הסוכות וחג הפסח נחשבים לחגים משפחתיים שבהם התלמידים משוחררים לבתיהם, לעומת חג השבועות והימים הנוראים שבהם שוהים התלמידים בישיבה.  לכל אחד מהזמנים יש אורך שונה: זמן אלול אורך באופן קבוע מעט יותר מחודש. ראשיתו בראש חודש אלול וסיומו ביום הכיפורים.; זמן חורף הוא הארוך ביותר ונמשך חמישה חודשים (או שישה, בשנה מעוברת. הוא מתחיל בראש חודש חשוון ומסתיים בראש חודש ניסן. וזמן קיץ שנמשך  מעט יותר משלושה חודשים. תחילתו בראש חודש אייר עד תשעה באב.

 

******

 

בערב רביעי (כ"ז אב, 8/8/2018) יצאתי עם חברי הדסי זכריה לשוטט בפארק הירקון.

 

פארק הירקון הוא אחד המקומות המועדפים על אנשי הקהילה החרדית באזור המרכז: יש בו כרי דשא נרחבים, שבילי אופניים ואגם. ובמיוחד הוא נגיש והכניסה אליו אינה כרוכה בתשלום.

 

בפארק הסתובבנו בעיקר במדשאות בקרבת האגם ובגדה שלו וגם המעבר של שבע טחנות.

 

מקבץ מראות
מסיבוב במקום
בשעות האור האחרונות

 

 

סוף:
הייתה זו
הצצה מעניינת
לאחד ממגזרי
החברה הישראלית

 

 

 

לטיול זה, יותר נכון לסיבוב זה, יצאתי ביום שלישי לפנות ערב (7/8/2018). לסיבוב זה יצאתי מביתי לחילוץ עצמות אחרי ישיבה ממושכת מול המחשב במשך אותו יום.

 

המסלול באזור ביתי פעמים רבות היה התחלה של טיול בהרי יהודה. הפעם החלטתי להתמקד רק בו.

 

המסלול 

האזור הגאוגרפי הרי יהודה

 

אזור זה היה
בשני עשורים ראשונים
החלק הצפוני של פרוזדור ירושלים

 

מבשרת ציון – יישוב פרוורי במחוז ירושלים ומוניציפאלית מוגדר מועצה מקומית. הבינוי ברוב חלקי היישוב הוא על מורדות הרכס שגובהו הממוצע 750 מ' ומאופיין בבניה צמודת קרקע ובניה רוויה בצפיפות נמוכה. שטח היישוב משתרע משני צדדי של כביש מס' 1 הראשי לירושלים, כ- 6 ק"מ של כביש מערבית לכניסה לירושלים. שטח השיפוט של המועצה הוא כ-6,500 דונם  וכולל כ – 6,300  יחידות דיור ב- 15 שכונות בהן מתגוררים כ-25,000 תושבים.

היישוב מבשרת ציון הוקם מאיחוד שלושה יישובים שנבנו בקצה המזרחי של פרוזדור ירושלים בואכה העיר במחצית הראשונה של שנות ה-50' במאה שעברה: הראשון, מעוז ציון א' יישוב הוקם בשנת 1951 באזור הקסטל מדרום לכביש ירושלים תל-אביב, בתחילה כמעברת עולים יוצאי כורדיסטאן ועיראק ואחר כך כיישוב בעל אופי כפרי המשלב משקי עזר. מרבית מהתושבים עבדו במחצבה שהייתה בחלק הדרומי של היישוב. השני, מעוז ציון ב' יישוב שהוקם בשנת 1954 ממזרח למעוז-ציון א' ואף הוא אוכלס על ידי עולים מכורדיסטאן.  שני היישובים נקראו שנים רבות גם בשם "קסטל" והשלישי, מבשרת ירושלים יישוב שהוקם בשנת 1956 מעברו הצפוני של כביש ירושלים-תל אביב ואוכלס על ידי עולים יוצאי צפון אפריקה. שלושת היישובים תוכננו כיישובים בעלי אופי כפרי עם בתים בני קומה אחת ומשק עזר לידם. ראו עוד על הקמת היישוב. בשנת 1963 אוחדו שלושת היישובים למועצה מקומית אחת שנקראה מבשרת ציון, שם שהוא שילוב השמות מעוז ציון ומבשרת ירושלים. גם בשנים שבאו אחר-כך נשמרה, במידה רבה, ההפרדה בין יוצאי עיראק, פרס וכורדיסטאן מצד אחד לבין העולים מהרי האטלס, מצד שני… גשר הראל שנבנה בתחילת שנות ה-70 מעל כביש מספר 1 סימל את תחילת השילוב בין האוכלוסיות השונות. האוכלוסייה החדשה שהגיעה ליישוב החל משנת 1978 היא ברובה אוכלוסייה חילונית שיצאה מירושלים וחיפשה מפלט משאון הכרך, אך עדיין חיפשה את קרבת העיר כמקור פרנסה ושירותים. החל משנת 1980 החל היישוב להתפתח בקצב מואץ. מאז ועד היום נמצא היישוב בתנופת פיתוח ללא הפסק, כ-11 שכונות חדשות נבנו בישוב, הוקמו מרכזים מסחריים ונבנה "קניון הראל" – כמרכז המסחרי הגדול אשר משרת את תושבי היישוב ויישובי הסביבה. תושבי מבשרת ציון מעוניינים בשמירת אופיו של היישוב כעצמאי, המספק צרכי תושביו, בעל צביון כפרי ובנייה נמוכה, יישוב עם פארקים ושטחים פתוחים המצוי בלב אזור ירוק ושומר על ערכי טבע ונוף. זו אחת הסיבות שתושבי מבשרת ציון התנגדו למספר ניסיונות בעשורים האחרונים לספח את היישוב לתחום ירושלים.

שכונת רכס חלילים נמצאת בקצה הצפון מזרחי של מבשרת ציון והיא השכונה האחרונה שנבנתה ביישוב. את הקמת השכונה יזמה חברת ערים שאף הכשירה את התשתיות בה. השכונה החלה להבנות במחצית שנות ה-90' ואיכלוסה החל מספר שנים לאחר מכן. שמות הרחובות בשכונה נקראים על שם אבני החושן: פטידה, נופר, שבו, אחלמה, ענבר, עופל ועוד.

 

הר אחירם הוא שמה העברי של פסגת שייח' עבד אל עזיז (בגובה 820 מטר מעל פני הים )הנמצאת מצפון למבשרת ציון וקרויה על שם מבנה תפילה מוסלמי הנושא את שמו של השייח' האלמוני. בימי מלחמת העצמאות ההר שהוא חלק מרכס מגבעת הרדאר (היום הר אדר) ועד לנבי סמואל, חלש על הדרך לירושלים ועל הכניסה אליה מכיוון השפלה במישור החוף. הוא זכור לרע כאחד הכשלונות הקשים לכבוש. בקרב זה נפלו חיילים רבים על טראסות האבן העתיקות מאש חיילי הלגיון הירדני. היום על פסגת ההר נמצאת בריכת המים של מבשרת ציון ואתר לזכר הקרבות במלחמת ששת הימים.

על הפסגה שרידי מוצב צבאי ירדני גדול שכוסו ברובם על ידי בנייה והתרחבות של היישוב מבשרת ציון. בסמוך למוצב הוקם מחנה צבאי ירדני שהיה ידוע בשם "שיכון קציני הלגיון" ועל פי חלק מהגרסאות. היה יישוב שהוקם בשנת 1961 ובו התיישבו גמלאים של הצבא הירדני. במחנה היו 15 מבנים שבלטו על קו הרקיע והיו סימן היכר של המוצב שנבנה על ידי הצבא הירדני כחלק מגוש המוצבים שכלל את גבעת הרדאר, חירבת א-לוזה ושלט על הדרך לירושלים.

ביום, 5 ביוני 1967, הטיל פיקוד מרכז על חטיבה 10 ("הראל"), בפיקודו של אל"ם אורי בן ארי, להבקיע את המוצבים הירדניים אשר איימו על הדרך העולה לירושלים, ולנתק את כביש גב ההר מצפון לירושלים. מוצב שייח' עבד אל עזיז היה מבוצר היטב, ובו בונקרים החולשים על אזור הקרב, תעלות קשר ושדה מוקשים צפוף בין המוצב לקו הגבול.
גדוד החרמ"ש 106, שכלל 3 פלוגות חיל רגלים, פלוגת טנקים, כח הנדסה ופלוגה מסייעת, יצא משטח הכינוס ביער חולדה, ונע לכוון הקסטל דרך צומת נחשון ורמת רזיאל. הגדוד המשיך בתנועה לכוון מוצבי שייח' עבד אל עזיז, ובשעה 17:00 עלו טנקים של הגדוד לעמדות שולטות והחלו לירות על ביצורי המוצב. כוח שני ובו חיילי החרמ"ש בחיפוי טנקים התחיל בתנועה ליעד דרך מעבר צר שנפרץ בשדה המוקשים, תחת הרעשה ארטילרית של הצבא הירדני מעמדות בכפר אל ג'יב שגבתה קורבנות נוספים.
עם רדת החשיכה עלה אחד הטנקים על מוקש וחסם את הדרך שנפרצה בשדה המוקשים. מספר הנפגעים בכוח התוקף עלה, ומפקד פלוגה ט' סרן אסא יגורי שהובילה את הכח, הורה ללוחמיו לרדת מהזחל"מים ולהתקדם רגלית, תחת אש כבדה, אל היעד. עם הפריצה אל היעד נלחמו חיילי הפלוגה בקרב פנים אל פנים עם לוחמי הלגיון עד לכיבוש המוצב בשעה 19:30. במהלך הקרבות נהרגו סרן אסא יגורי (קיבל את עיטור המופת על תפקודו בקרב) ו-14 חיילים נוספים, ו-42 נפצעו.

****

****

*****

****

שטחו של המבנה 8 על 8 מטר והוא בנוי על יסודות של מבנה עתיק. גגו של המבנה קרס עם השנים אך הקירות נותרו עומדים על תילם. בסמוך למבנה המוסלמי נמצא עץ תות בודד ועתיק. ממערב למבנה נחצבו בעת העתיקה שלושה בורות מים מטוייחים (למניעת חלחול). קונרד שיק מזכיר במחקריו את פסגת שייח עבד אל עזיז כמקום קבורה אפשרי של רחל וזאת מאחר שעל פי דבריו התושבים הערבים קוראים למקום "קובת רחיל" (קבר רחל) במחקרו "קול ברמה נשמע ושאלת קבורת רחל" מציין ד"ר יואל אליצור כי ייתכן וקביעה זו נסמכת על שמועות וכי אין לה בסיס.

 

בג"ץ בית סוריק – במרס 2004 הגישו תושבי בית סוריק, בידו וכפרים אחרים, ואליהם הצטרפו 30 מתושבי מבשרת ציון ועוד 200 איש (ערבים ויהודים) עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 2056/04, מועצת הכפר בית סוריק ואחרים נ' ממשלת ישראל ומפקד כוחות הצבא בגדה המערבית). זו הייתה הפעם הראשונה שישראלים המתגוררים בתחומי הקו הירוק הצטרפו לדיון בבג"ץ כמתנגדים לגדר ההפרדה. לעתירה הצטרפה גם המועצה לשלום ולביטחון שהציגה תוואי חלופי שיקצר את אורך הגדר ויפגע פחות באדמות הכפרים ויחסוך בעלויות ההקמה. כך הייתה לשופטי בית המשפט העליון חוות דעת ביטחונית שונה מזו שהציגה מערכת הביטחון. בעתירה נטען כי תוואי הגדר באזור שמצפון מערב לירושלים, ליד מבשרת ציון, יפגע קשה ובאופן לא מידתי בזכות הקניין של תושבי הכפרים הסמוכים אליו. תשובת המדינה הייתה שהמכשול נועד לעכב חדירה לפרק זמן שיאפשר לכוחות הביטחון להגיע אליה, וזאת הסיבה למיקומו. משלא הושגה פשרה בין הצדדים קבעו השופטים שעד שתתקבל החלטה העבודות לא תימשכנה. החלטת בית המשפט העליון לעתירה ניתנה בֿ30 ביוני 2004. פסק הדין שניתן לא היה רק בהקשר לעתירה זו אלא היה גם פסק דין עקרוני. שלושת שופטי בית המשפט העליון: אהרן ברק, מישאל חשין ואליהו מצא פסלו 30 ק"מ מתוך 40 ק"מ של תוואי הגדר, בקטע שבין מכבים במערב לגבעת זאב במזרח. הם פסקו שקביעת התוואי לא נעשתה תוך איזון נאות בין צורכי הביטחון לצורכי האוכלוסייה, ואם תיבנה הגדר בתוואי שנקבע לכך היא תפגע יתר על המידה באוכלוסייה הפלסטינית בטרם בחנו השופטים את מידתיות תוואי הגדר, דנו השופטים בשאלת הסמכות להקים את הגדר באזור. השופטים לא השתכנעו מטענות העותרים שלפיהן הגדר הוקמה בתוואי הנוכחי ממניעים פוליטייםֿמדיניים ונועדה לספח שטחים לתוך ישראל. עם זה הם ציינו כי שאלת הסמכות בכללותה היא מורכבת ולא זכתה לביטוי מלא בטיעוני הצדדים, ולפיכך לא מוצתה שאלה זו בפסק הדין הנוכחי והשופטים התייחסו בו רק לטיעונים שהעלו הצדדים בשאלת הסמכות. בפסק הדין נדרש משרד הביטחון להכין תוואי חלופי לגדר באזור. יום למחרת מתן החלטת בג"ץ, הנחה ראש הממשלה אריאל שרון את מערכת הביטחון לתכנן תוואי חדש לקטע הנדון ולבחון את ההשלכות על קטעים שטרם נבנו, כך שלא יפגעו במרקם החיים של האוכלוסייה הפלסטינית.

*****

*****

סיבוב זה נמשך
כשעתיים ורבע 
מתוכן דקות בודדות
עצרתי לצילום

******

היה נעים לדווש
בשעת ערב בהר
באזור יפה ומעניין זה
שהוא החצר האחורית
של ביתי

*

 

 

 

לטיול קיץ זה יצאנו ביום חמישי בערב (2/8/2018). היוזם של הטיול היה צבי אסף שביקש שחבריו מקבוצת הרכיבה שלו יהינו מחוויית הרכיבה בעיר.

 

הצעתי לחבריי המנויים על ההזמנות לטיוליי להצטרף וחלק נענה.

 

כך נוצרה לנו קבוצה שכללה אחד עשר אנשים. מרביתם קיבוצניקים והם צביקה אסף (אפק), פיף (סעסא), תמיר באלס, אריאל דולינקו ודותן סביר (יזרעאל), איל גזית ודוד פרידברג (משמר הנגב), עומר שדה (נחשון). בנוסף היינו שלושה עירוניים תמר קיסר ודורון דורי (ירושלים) ואני (מבשרת ציון).

 

נקודת הכינוס נקבעה
במגרש החנייה
של המכון למדעי היהדות שכטר
שנמצא מאחורי מוזיאון ישראל.

זה מקום אידאלי,
מגרש רחב ופנוי,
ללא עלות
ומתאים לכל מסלול בעיר.
ממומלץ בחום!

 

המסלול נגד כיוון השעון.

 

קטעי המסלול והמראות

בגלל הצורך להתמקד בטיול בהובלה ובהדרכה, הפעם לא צלמתי.
התמונות נעשו על ידי דוד פרידברג ודורון דורי
על כך אני מודה להם!

קטע ראשון,
משכונת ניות
אל עמק המצליבה
עליה לקריית שמואל
מתחם בית הנשיא
מתחם תיאטרון ירושלים
שכונת טלביה

 

קטע שני,
משכונת טלביה
למושבה הגרמנית
רחוב עמק רפאים
סיבוב בשכונת קטמון
המושבה היוונית
קטע בפארק המסילה
שכונת בקעה

 

קטע שלישי
חציית דרך חברון
תצפית ארמון הנציב
טיילת שרובר בפארק השלום
פאתי אבו תור
דרך חברון
מתחם התחנה הראשונה

קטע רביעי,
משכנות שאננים
תצפית לעבר הר ציון וחומת העיר העתיקה
הגן בין ימין משה ובין מלון המלך דוד
מתחם ימק"א

קטע חמישי,
מלון המלך דוד
שולי גן העצמאות
נחלת שבעה
כיכר ציון
לאורך יפו
כיכר צה"ל
מתחם העירייה וכיכר ספרא
מגרש הרוסים
רחוב הנביאים
רחוב אתיופיה
חציית רחוב שטראוס
מאפיית אביחייל בשכונת זכרון משה
כיכר דוויקה
שוק מחנה יהודה

קטע שישי ואחרון,
מערבה לאורך רחוב יפו
מול מתחם התחנה המרכזית
גשר המייתרים
שדרות הרצל
למול מתחם בתי המלון
שולי קמפוס גבעת רם
חזרה למכון שכטר.

סוף דבר

טיול נפלא זה
עם החבורה הנעימה 
נמשך ארבע ושלוש רבעי שעות 
מתוכן
שעתיים וחצי רכיבה 
ושעתיים ורבע עצירות

*******

מזג אוויר היה נפלא,
קריר ונעים

******

טור האופניים שלנו היה מרכיב נוסף ומלבב 
במראות ביום חמישי בעיר התוססת. 

******

כמו תמיד כיף לנוע ברחבי העיר
ולהתרשם מהמגוון רב.

*****

מצעד הגאווה של קהילת הלהט"ב
לא היווה מכשול,
למעט שינוי קטן במסלול
בגלל שנמנע מאיתנו
מעבר בגן העצמאות
שם התקיימה העצרת.
השינוי אפילו אפשר להציג את
אחת ממסעדות החומוס הטובות בעיר ואפילו בארץ
"חומוס בן סירה"

*****

יצאנו בדרך
חזרה לבית 
 שמחים ומבסוטים