פסגת זאב, במרחב הבנוי ובשטחים הפתוחים12 ביולי 2019

קובץ GPX להורדה מרחק: 29.5 ק"מ טיפוס-מצטבר: 620 מטר גלריית תמונות גלריית מפות

 

בסתיו האחרון, בעת נסיעתי לפסגת זאב לנחם את דורון דורי על מות אביו, חשבתי שיהיה זה מעניין לדווש באופניים במקום מגוריו.

 

פסגת זאב היא שכונה בצפון מזרח השטח המוניציפלי של ירושלים וקרויה על שמו של זאב ז'בוטינסקי. פסגת זאב היא אחת השכונות הגדולות בישראל ומתגוררים בה כ-45,000 תושבים חילונים, מסורתיים ודתיים.

מיקום השכונה

 

אז, הצעתי לדורון לתכנן מסלול לטיול משותף בשכונה.

 

הזמן חלף. הרעיון התבשל לאט.

 

ביום חמישי (11/7/2019) ממשנו את הרעיון ויצאנו לדרך.

 

מספר ימים לפני כן, דורון יצא לסיור הכנה ועדכן אותי על מסלול והנקודות לאורכו. הצעתי לו שנדווש גם בשטחים הפתוחים.

 

ביום זה היה חם מאוד. לכן החלטנו לצאת לדרך באור ראשון.

 

בזמן אשמורת אחרונה, בזמן עלות השחר הגעתי לנקודת ההתחלה ואז התחלנו בטיול.

 

 ******

המסלול,
ארוך ומפותל עם
הרבה עליות וגם ירידות
כנגזר
מהטופוגרפיה של האזור
בו בנויה השכונה

מסלול הטיול

*****

מעט רקע

פסגת זאב היא, כאמור, שכונה בצפון מזרח השטח המוניציפלי של  ירושלים. גבולות השכונה הם: בצפון שכונת נווה יעקב, בדרום מחנה הפליטים שועפאט והכפר ענאתא  המפריד בינה ובין שכונת הגבעה הצרפתית במזרח כביש 437 והכפר חיזמא וגבול של גוש אדומים ובמערב כביש 60 והשכונות שועפאט ובית חנינא.

****

בשל גודלה, נהוג לחלק את פסגת זאב לחמש תת-שכונות ובכולן עברנו בטיול והן:
1. פסגת זאב מרכז,
2. פסגת זאב מערב,
3. פסגת זאב מזרח,
4. פ
סגת זאב צפון
5. פסגת זאב דרום.
מרבית הבנייה חדשה בפסגת זאב – הכוללת בנייה רוויה, מדורגת ובתים צמודי קרקע – מתרכזת במזרח השכונה ובסמוך לשד' משה דיין.

 

*****

שכונת פסגת זאב נבנתה על השטח שהיה בשני העשורים הראשונים מעבר לקו הירוק. לאחר מלחמת ששת הימים סופח לתחום השטח המוניציפלי של ירושלים.

 

השטח של השכונה היה בשליטת ממלכת ירדן עד מלחמת ששת הימים

 

הרעיון המרכזי שעמד מאחורי הקמת השכונה היה יצירת רצף אורבני יהודי בין הגבעה הצרפתית לשכונת נווה יעקב, שהייתה עד אז מנותקת מהעיר. האדמות לצורך הקמת השכונה הופקעו בתחילת 1980. לאחר ששר האוצר התעכב במשך זמן רב מחשש שמא עלות הפיצויים תהיה גבוהה. ככל הנראה, חלק ניכר משטח השכונה היה בשנות ה-30 בבעלות יהודים שלאחר מכן נספו בשואה, יורשיהם של שלושה מהם היו מודעים לרכישה וקיבלו עליה פיצויים בשנות ה-70. יתר הרוכשים נספו מבלי להשאיר יורשים, או שיורשיהם אינם מודעים לקרקע שרכשו. תכנון השכונה ניתן לאדריכל הנוף צבי דקל. בניית השכונה החלה ב-1982 וראשוני הבתים אוכלסו ב-1985.

*****

פסגת זאב הבנויה על מספר שלוחות של צפון מערב מדבר יהודה שכיוונן מערב – מזרח.

****

 

בין השלוחות מפרידים שלושה ערוצי נחלים וואדיות שהם חלק מאגן הניקוז של נחל פרת (ואדי קלט) והם ואדי אל חפי בצפון, נחל זמרי (ואדי "חמרה") במרכז וואדי אל חלף" בדרום. גבולות השכונה הם: בצפון שכונת נווה יעקב, בדרום מחנה הפליטים שועפאט והכפר ענאתא ובשכונת הגבעה הצרפתית במזרח כביש 437 והכפר חיזמא וגבול של גוש אדומים ובמערב כביש 60 והשכונות שועפאט ובית חנינא. פסגת זאב היא אחת השכונות הגדולות בישראל ומתגוררים בה כ-45,000 תושבים חילונים, מסורתיים ודתיים.

מיקום השכונה בין יובלי נחל פרת

****

******

שבעת קטעי
המסלול והמראות 

*******

קטע ראשון

מנקודת התחלה תצפית
ברחוב ראובן ארזי
לעבר פסגת זאב דרום
הנושקת לגדר ההפרדה
מול מחנה פליטים שועפט

קטע ראשון

תצפית צפונה עם שחר רחוב ראובן ארזי

פסגת זאב דרום – היא תת -שכונה הקטנה ביותר ובה כ-120 יחידות דיור ואכלוסה החל ב-1998.

פסגת זאב דרום וברקע חומת ההפרדה ומחנה פליטים שועפט

*****

מחנה פליטים שועפאט (בערבית מח'ים לאג'אין שעפאט) הוא מחנה פליטים פלסטינים הממוקם בצפון-מזרח ירושלים, בין השכונה הערבית ראס ח'מיס במערב, השכונה היהודית פסגת זאב בצפון, השכונה הערבית דחיית א-סלאם במזרח, ושכונת הגבעה הצרפתית בדרום. זהו מחנה הפליטים הפלסטיני היחיד בתחומה הריבוני של מדינת ישראל(הוא ממוקם בתוך שטחה המוניציפלי של ירושלים, אך מעבר לקו הירוק). גדר עוטף ירושלים מקיפה את המחנה מצפון, ממערב ומדרום תוך השארתו בפועל מחוץ לתחומי העיר. אין להתבלבל בין מחנה הפליטים שועפאט לבין שכונת שועפאט, הממוקמת כקילומטר אחד מערבה לו ומהווה מתחם עירוני שונה ממנו באופיו ובאוכלוסייתו

****

מחנה הפליטים שועפט הוקם בשנים 1965–1966, במטרה לפנות אליו את תושבי מחנה הפליטים אל-מועסכר ששכן בעיר העתיקה של ירושלים, בתחומי הרובע היהודי הנטוש. המחנה הוקם על קרקע שהוקצתה לארגון אונר"א על ידי שלטונות ירדן (ששלטה באותה עת על מזרח ירושלים והגדה המערבית) ממזרח לשכונת שועפאט, והיה המחנה האחרון שהוקם עבור פליטי 1948. במקורו הוקם המחנה על קרקע בשטח של 203 דונם, ונועד לאכלס 1,500 פליטים. זמן קצר לאחר הקמתו פרצה מלחמת ששת הימים, שבעקבותיה אוכלס המחנה בפליטים נוספים ממלחמה זו. שינוי גבולותיה המוניציפליים של ירושלים לאחר המלחמה כלל את מחנה הפליטים בשטחה המוניציפלי של העיר, והקנה זכות תושבות ישראלית לאוכלוסייתו.

רבי קומות במחנה פליטים שועפט

במרוצת השנים הכפיל המחנה את שטחו ואוכלוסייתו גדלה. הערכות שונות קיימות על מספר תושביו, החל מ-8,000 (לפי עיריית ירושלים, ועד 20,000 (לפי עמותת עיר עמים[2]), מרביתם נושאי תעודות זהות ישראליות מתוקף היותו של המחנה, דה יורה, בשטחה המוניציפלי של ירושלים. כ-50%-60% מהתושבים רשומים כפליטים, צאצאיהם ובני זוגם. בשנים האחרונות שבו אל המחנה אלפי תושבים שעזבוהו למקומות יישוב אחרים ברחבי יהודה ושומרון, במטרה לשמר את זכויותיהם כתושבי ירושלים בעלי תעודת זהות ישראלית. לא ברור כמה מהם אכן מתגוררים במחנה בפועל. יש הרואים במחנה מתחם "אקס טריטוריאלי" בירושלים, וחלק מהשירותים בו מסופקים בידי אונר"א ולא בידי עיריית ירושלים. גופים ישראליים, ובכלל זה רשויות שלטוניות, נרתעים ונמנעים על פי רוב מלהיכנס למחנה ולסביבותיו ללא ליווי כוחות משמר הגבול עקב מקרים חוזרים ונשנים של יידוי אבנים, זריקת בקבוקי תבערה וירי מצד התושבים הפלסטינים.
רמת התשתיות והשירותים במקום ירודה, המחנה סובל מעוני, הזנחה וצפיפות יתר. כל בתיו מחוברים לתשתיות החשמל והמים הציבוריות, אך לא כולם מחוברים לרשת ביוב. אונר"א מתריע על כך שתושבים רבים, בהתעלם מהנחיות הנדסיות ובטיחותיות, הוסיפו קומה שלישית ורביעית לבתים שיסודותיהם נועדו מלכתחילה לשאת קומה אחת או שתיים בלבד.
בתכנון תוואי גדר עוטף ירושלים בעקבות פיגועי ההתאבדות באינתיפאדה השנייה וזריקת בקבוקי תבערה וידויי אבנים לעבר תושבי שכונת פסגת זאב, הוחלט שמחנה הפליטים שועפאט (אך לא שכונת שועפאט) יושאר מחוץ לגדר, חרף היותו בשטחה המוניציפלי של ירושלים. בזאת הוא חולק גורל דומה עם השכונות ראס אל-ח'מיס ודאחיית א-סלאם הצמודות אליו. תושבי המחנה והשכונות הסמוכות עתרו לבג"ץ בדרישה להכללתם בתחום הירושלמי של הגדר, בטענה ששיקולים דמוגרפיים ולא ביטחוניים הם שהנחו את מקבלי ההחלטה להותירם מחוץ לירושלים. עתירתם נדחתה, תוך דרישה שבמקום יוקם מסוף מעבר המסוגל לטפל ביעילות במעבר חופשי של 5,000 תושבים ביום. ב-2011 הושלמו עבודות בניית קטע הגדר החוצץ בין מחנה הפליטים ליתר ירושלים, ומסוף המעבר ביניהם.
מקור, הרחבות והפניות 

גדר ההפרדה מול קצה פסגת זאב מזרח

חזרה מפסגת זאב דרום
לגן הנופלים

****

גן הנופלים

*****

גן הידע (ראס אבו מערוף) ממוקם בכניסה לפסגת זאב מזרח ובו נמצאים מקוואות, בור מים, בית בד וגת.

*****

****

קטע שני

חציית דרך משה דיין,
מערבה לתוך פסגת זאב
מערב ועלייה לגן בראשה,
ירידה מהגן יציאה מהשכונה
ומערבה לעבר שועפט
וטיפס לגבעת תל א-פול
לשרידי הארמון של המלך חוסיין,
תצפית 360 מעלות,
ירידה מהגבעה וחזרה
לשכונת פסגת זאב מערב
המשך סיבוב בתוך השכונה
וירידה לדרך משה דיין.

****

פסגת זאב מערב – אוכלסה בשנת 1990, ובה כ-1,100 יחידות דיור. גם רחובות שכונה זו נקראו על שם אישים חשובים, ובעיקר מצביאים ואנשי המחתרת

מבט ממעל על המסלול בפסגת זאב מערב

צירי התחבורה קו הרכבת וגשר כביש עוזי נרקיס

בעליה לפסגת זאב מערב

פסגת זאב מערב

עדין נהנים מהזריחה

ציר הגישה העיקרי

מבט מזרחה מגן פסגת זאב מערב

מבט אל אל א-פול ובריכת הגיחון

****

נכנסים לתחום שועפט

שועפאט  היא שכונה ערבית גדולה בצפון ירושלים. שכונת שועפאט משתרעת לאורך כביש ירושלים-רמאללה הישן, בין הגבעה הצרפתית בדרום לבית חנינא בצפון.
עדויות ארכאולוגיות מלמדות על קיומו של יישוב במקום לאורך דורות, ככל הנראה כבר מסביבות 2000 לפנה"ס. הארכאולוג חנן אשל זיהה כאן את מיקומה של נוב עיר הכהנים, מתקופת בית ראשון. ב-2007, במהלך העבודות להנחת התשתית לפרויקט הרכבת הקלה בשכונת שועפאט, נתגלו שרידי היישוב היהודי שהתקיים במקום לאחר המרד הגדול וחורבן בית שני. בעבודות שביצעה במקום רשות העתיקות נחשפו 400 דונם משטח היישוב, ובכלל זה מבני מגורים, רחובות, מקוואות, מבנים ציבוריים, וכן כלי אבן ומטבעות.
במלחמת העצמאות, בתחילת שנת 1948, ניסה עבד אל-קאדר אל-חוסייני לשכנע את התושבים לתקוף את נווה יעקב הסמוכה. תושבי הכפר סירבו מחשש פן יספגו מהלומת נגד שתחריב את כפרם. הם ציינו שיסכימו לתקיפה אם יובטח כי "יהיה כיבוש של ממש". באפריל נכבש הכפר בידי "הגדוד החמישי" בחטיבת הראל של הפלמ"ח במסגרת מבצע יבוסי, אור ל-23 באפריל 1948. הכפר פונה מתושביו וכוח הפלמ"ח החל בפיצוץ בתיו, אולם קיבל הוראה להתפנות ולסגת בשל כישלון הגדוד הרביעי בכיבוש הכפרים הסמוכים בקרב נבי סמואל. ב-13 במאי פונה הכפר בהוראת הלגיון הערבי, כנראה מטעמים צבאיים שהיו קשורים לפלישה המתוכננת.
סיום המלחמה הותיר את הכפר בשטח ירדן, והוא אוכלס מחדש. ב-1954 החלה במקום תנופת בנייה בידי משפחות נוצריות ומוסלמיות אמידות שבנו במקום בתי מידות, והכפר שועפאט הפך לפרבר יוקרתי של מזרח ירושלים, על אם הדרך בין ירושלים לרמאללה. המלך חוסיין נהג לשהות באחת מחווילות הפאר של שועפאט בעת ביקוריו בירושלים, ובשנות ה-60 החל בבניית ארמונו הירושלמי בתל אל-פול שבצפון השכונה. מלחמת ששת הימים קטעה את הבנייה, והשלד הבלתי גמור עומד עד היום בפסגת התל.
שכונת שועפאט נכבשה בידי צה"ל ב-6 ביוני 1967 בתום קרב קצר. בתום המלחמה ולאחר איחוד ירושלים והרחבה משמעותית של גבולותיה, הפכה שועפאט לשכונה צפונית בעיר המאוחדת. מבחינה פוליטית, היא נחשבת חלק ממזרח ירושלים. השכונה המשיכה להתפתח כשכונת מעמד בינוני-גבוה, אוכלוסייתה גדלה בהתמדה, ולאורך רחובה הראשי – דרך שועפאט (המשכה הצפוני של דרך שכם) – נפתחו בתי עסק רבים, חנויות ומסעדות. דרך השכונה עברה התנועה בין מרכז ירושלים ומזרחה לחלקיה הצפוניים – נווה יעקב ועטרות, והלאה לרמאללה, אך זו פחתה בשנים האחרונות עקב הפחתת התנועה לרמאללה ופתיחת צירים חדישים ועדיפים לשכונות צפון העיר. אוכלוסיית שועפאט מונה כיום כ-33,000 נפש (לא כולל מחנה הפליטים שועפאט).
הקו האדום של הרכבת הקלה בירושלים שנחנך ב-2011 עובר דרך שלוש תחנות בשכונה.
מקור, הרחבה והפניות 

*******

 

גבעת שאול (תל אל פול) – הגבעה הצמודה לפסגת זאב מערב, וגובהה כ-820 מ'. התגלה בה יישוב משנת 1200 לפנה"ס, ובמקרא מזוהה עם העיר גבעה שהייתה העיר הראשית של שבט בנימין וידועה במקרא גם בשמות "גבעת בנימין", "גבע בנימין", "גבעת שאול" ו"גבעת האלוהים". על הגבעה נמצא שלד ארמון המלך חוסיין שבנייתו החלה לפני מלחמת ששת הימים.
הרחבות והפניות

*****

פילגש בגבעה – בספר שופטים פרקים יט' עד כא' מסופרת פרשת "פילגש בגבעה": לעיר "גבעה" הגיעו איש משבט לוי, נערו ופילגשו והתארחו בבית של אדם משבט אפרים. בלילה דרשו אנשי העיר מן המארח להוציא אליהם את האיש: "הוֹצֵא אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא אֶל בֵּיתְךָ וְנֵדָעֶנּוּ" (ספר שופטים, פרק י"ט, פסוק כ"ב). פילגשו של האורח הוּצְאה אל אנשי העיר והם אנסו ורצחו אותה. אירועים אלו גררו אולטימטום מצד שאר שבטי ישראל ומלחמה שבמהלכה נהרגו תושבי העיר ועל שבט בנימין איימה כליה. לאחר פרשת פילגש בגבעה הפכה העיר גבעה למרכז השלטון הצבאי הפלישתי בארץ בנימין. חיל מצב פלישתי ונציב פלישתי ישבו בה.

עלייה לתל א-פול

****

קטע המסלול בעליה לתל א-פול

שלד ארמון המלך חוסיין

תל אל פול מתנשא לגובה 840 מטר מעל גובה פני הים והוא אחת הפסגות הגבוהות בהרי ירושלים. התל ממוקם צמוד לשכונת פסגת זאב, סמוך לצומת הכניסה המרכזי לשכונה, בסמוך לרחוב יקותיאל אדם. מצומת זה עולה שביל עפר אל הפסגה עליה ניצב שלד של בניין שנועד להיות ארמון (ראו להלן). למרות העובדה שמדובר בשלד מבנה שאיננו משתלב בנוף, הרי שברבות השנים הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהגבעה ונקודת ציון בולטת בזכות עצמו. מהבניין ניתן לצפות בנוף מסביב: שכונות רבות בירושלים, הגבעה הסמוכה נבי סמואל, שדה התעופה עטרות, רמאללה, גוש עציון, ובימים עם ראות טובה אף עבר הירדן המזרחי, עמאן בירת ירדן וים המלח מצד אחד ומצד שני את מישור החוף. על התל נמצאת בריכת אגירה למי שתייה המשרתת את תושבי פסגת זאב שנבנתה חברת גיחון

מיקום תל -פול

תל אל פול היה חלק ממערך הביצורים של הלגיון הירדני שהקיף את ירושלים. חשיבותו האסטרטגית של התל לא דעכה במהלך ההיסטוריה ומיקומו על הדרך בין ירושלים לצפון ארץ ישראל בכלל והשומרון בפרט הכתיבו הקמת ביצורים על הגבעה. לפני המלחמה, במהלך 1966 החל חוסיין, מלך ירדן בבניית ארמון קיץ על פסגת התל. ארמון שתוכנן לשמש כמבנה נופש ואירוח. מהארמון היו אורחי המלך יכולים להשקיף על צפון ירושלים, העיר העתיקה ולכוון מערב על הרי ירושלים אזור השפלה וביום בהיר גם לראות את מישור החוף. מלחמת ששת הימים קטעה את בניית הארמון והצבא הירדני מיקם כוחות בין המבנים הלא גמורים וכן נחפרו תעלות קשר ונבנו בונקרים. מוצב זה עמד בין גוש הביצורים גבעת המבתר- הגבעה הצרפתית- גבעת התחמושת לבין המוצב הירדני על נבי סמואל.

****

בתקופת ההמתנה חנו כוחות חטיבת המילואים הממוכנת חטיבת הראל בפיקודו של אלוף-משנה אורי בן ארי באזור יער חולדה ויער בן שמן. החטיבה הייתה מצוידת בטנקים מסוג שרמן M-50 וגדוד 95 שנועד לעתודה תוגבר בפלוגת טנקים מסוג צנטוריון משימות החטיבה היו לפרוץ את גזרת מעלה החמישה- מוצא מכוון אחד ואת גזרת נבי סמואל ותל אל פול, על מנת לאגף את ירושלים מצפון ולסכל כל התקפת נגד של כוחות שריון ועתודה ירדניים מלעלות על ירושלים. עם פרוץ הקרבות ביום 5 ביוני 1967 שונתה תוכנית הפעולה והחטיבה עלתה כאחד אל צפון ירושלים במטרה לחבור לכוחות במובלעת הר הצופים. גדוד 95, בפיקודו של סא"ל צבי דהב, שהיה אמור להיות בעתודה קיבל את משימתו החדשה: להגיע לבית חנינא. כשהוא נלחם לאורך כל הדרך פרץ הגדוד דרך עמק הארזים. בלילה הגיע הגדוד לנבי סמואל. בשעה 3:30 החל לנוע לכיוון בית חנינא תוך חילופי אש כבדים עם כוחות שריון ירדניים שהתמקמו על הפסגות באזור. בתל אל פול הסתתרו טנקים ירדנים בין המבנים. במשך זמן מה התנהל קרב שריון בשריון בטווחים של 1,000 מטר. 3 טנקים ירדנים נפגעו לבסוף והיתר נסוגו מזרחה והתל נכבש

פנים המבנה

עולים לתצפית

תצפית מזרחה לעבר פסגת זאב

תצפית דרומה לכיוון הגבעה הצרפתית

תצפית צפונה

תצפית מערבה לעבר נבי סמואל ושכונת רמות והלאה מבשרת ציון

****

קטע שלישי

ירידה מפסגת זאב מערב
לעבר מרכז קהילתי פסגת זאב
("קריית מורנו"),
גלישה מזרחה בתוך ערוץ נחל זמרי,

*****

עלייה לקצה הצפוני של
שכונת פסגת זאב מזרח,

פסגת זאב מזרח -אוכלסה בשנת 1990. היא השכונה הגדולה ביותר בפסגה, ובה כ-6,500 יחידות דיור. שמות הרחובות בשכונה קרויים על שם אישים חשובים בתודעה הישראלית;

טיפוס לאורך הטיילת ברחוב רחמילביץ
מעל נחל זמרי
והלאה צפונה מזרחה
לעבר ציר סיירת דוכיפת, 

****

בירידה מפסגת זאב מערב לציר משה דיין

חיוך בהפסקת תה

למול מרכז קהילתי ע"ש עמנואל מורנו

*****

בירידה לערוץ נחל זמרי

בין פסגת זאב מזרח (מדרום) לפסגת זאב מרכז (מצפון) מצוי נחל זמרי (נחל זמרה), המהווה אתר טבע עירוני בירושלים. הנחל הוא נחל אכזב המצוי ממזרח לקו פרשת המים, בהמשכו הנחל מתחבר לאפיק נחל פרת ממזרח. באתר הנחל מצויים מגוון מינים ייחודים של מיני צמחים ובע"ח שונים. בנחל מצויים גם מספר אתרים ארכאולוגים ובהם חרבת זמרי וגתות רבות.
באתר הנחל מתקיימת פעילות חינוכית וקהילתית ענפה מטעם תושבי השכונה במטרה לחשוף את אתר הטבע לתושבים ולהיכרותם עם מגוון החי והצומח הנמצא מתחת לבית, בשנים האחרונות סומנו שני  שבילים לטובת המטיילים מטעם בתושבים ובשיתוף החברה להגנת הטבע. נחל זמרי מתחבר לאתר טבע נוסף הצמוד אליו הנקרא יער ענתא בעל מאפיינים דומים ובו גם מצויה חורשת אורנים קטנה.

מבט ממעל על קטע המסלול בערוץ נחל זמרי ובטיילת בשוליים הצפוניים של שכונת פסגת זאב מזרח

בערוץ נחל זמרי

****

הצבי סימן טריטוריה

****

על הסלע עמד שפן, לא הספקתי לצלם אותו ברח

שלטי מידע

מבט אל נחל זמרי מכיוון מזרח למערב

הצבי ברקע לכפר חיזמה

חיזמֶה הוא כפר פלסטיני ברשות הפלסטינית בנפת אל-קודס סמוך לשכונת פסגת זאב בירושלים. אוכלוסיית הכפר: 7,331 תושבים בשנת 2016. ליד הכפר עוברים הכבישים לישובי מזרח בנימין, ולעלמון. בחלק מאדמות הכפר עוברת גדר ההפרדהבסמוך לכפר נמצא מחסום "חיזמה" המשמש כנקודת ביקורת ומעבר בין שטחי יהודה ושומרון לבין מדינת ישראל.

מבט מנחל זמרי אל חיזמה

אחת הירידות לערוץ הנחל

****

קטע רביעי

מפסגת זאב מזרח
לעבר דרך סיירת דוכיפת,
למול מעבר בחורים (מעבר חיזמה)
צפונה בשולי פסגת זאב מרכז,

פסגת זאב מרכז – השכונה הראשונה שאוכלסה בשנת 1985, ובה נבנו כ-2,800 יחידות דיור. רחובות השכונה נקראו על שם סיירות ויחידות בצה"ל, ורחובות ספורים קרויים על שם אישים חשובים בתודעה הישראלית;

הלאה לעבר יער קהילתי
פסגת זאב – נווה יעקב

יער פסגת זאב –  היער, המשתרע על פני כ-1000 דונם כרצועה ירוקה הנושקת לשכונות פסגת זאב ונוה יעקב שבצפון ירושלים, ניטע על ידי קק"ל החל ב-1982 ואילך.  הוא ממוקם בין שתי השכונות בערוץ נחל חפי שהוא  אחד היובלים העליונים של נחל פרת הזורם לכיוון יריחו ונהר הירדן, משרת את תושבי השכונות הסמוכות ומטופח על ידם. ביער שאורכו כקילומטר וחצי ורוחבו מאות מטרים בודדים, מצויים אתרים ארכאולוגיים ובהם גתות, כבשני סיד ומערות קבורה, מגוון של פרחי בר ובעלי חיים ומיני עצי יער בהם שבעה מיני אקליפטוס.
להרחבה אודות היער באתר קק"ל

*****

היער ידוע גם בכינויו "יער מיר" על שם עיירה  ברוסיה הלבנה. השם ניתן למעשה לחורשה אחת ביער בת כ–1000 עצים שניטעה בתרומת תושבת מיר בשם רוזה, לזכר קורבנות השואה מהעיירה. במרכז היער מוצבת אנדרטת יהדות מיר

אנדרטת לזכר יהדות מיר

בערוץ וואדי אל חפי,

****

גלישה מזרחה בציר הוואדי,
עלייה במדרון לקצה הדרום מזרחי
של שכונת נווה יעקב,
עלייה מערבה בטיילת
שבשולי נווה יעקב
עד ציר משה דיין  

 

****

בירידה מזרחה בדרך סיירת דוכיפת

נתקע לנו האוטובוס בפריים, עשיתי צילום עצמי

מבט ממעל קטע המסלול נחל מחפי בחורף

בדרך אל היער

בכינסה מכוון פסגת זאב

ערוץ הנחל בתוך היער

בדרך לאנדרטה

****

קצה היער בטרם טיפוס אל נווה יעקב

נווה יעקב היא שכונת המגורים היהודית הצפונית ביותר בירושלים. השכונה הוקמה ב-1970 באזור שסופח למדינת ישראל ולירושלים אחרי מלחמת ששת הימים, כאחת משכונות הטבעת. מספר התושבים בשכונה הוא כ-25,000. שם השכונה מנציח את המושבה נווה יעקב, להלן,  אשר הוקמה בשנת 1924 וחרבה במלחמת העצמאות, אולם השכונה איננה נמצאת במיקום בו שכנה המושבה, אלא צפון-מזרחית ממנו. (מיקום המושבה המקורי היה בחלקו בבית חנינא של היום, ובחלקו היכן שכיום פסגת זאב צפון.

בקצה מחצית העלייה הארוכה בנווה יעקב, צילום דורון דורי

הטיילת מעל היער

****

קטע חמישי

צפונה בציר משה דיין
לעבר שולי שכונת נווה יעקב,
מערבה בשדרות נווה יעקב,
דרומה בציר שמחה הוצלברג
בתוך שכונת פסגת זאב צפון,
לאורך גן הגבורה
במקביל וממעל
כביש 60
(ציר ירושלים – רמאללה).

*****

בית חב"ד, בדגם הבית של הרבי

מקום אתנחתא קצרה לשתיה

 

פסגת זאב צפון – אוכלסה בשנת 1994 ובה כ-2,100 יחידות דיור. רוב רחובות השכונה קרויים על שם מזלות מגלגל המזלות. בדצמבר 2012, לאחר אישור תוכניות, החל שיווק קרקעות לבניית 600 יחידות דיור נוספות

מבט ממעל על קטע המסלול בפסגת זאב צפון ובגן הגבורה

הכניסה לפסגת זאב צפון משדרות נווה יעקב

****

****

המושבים עטרות ונווה יעקב בשנות ה-40' של המאה הקודמת, מספר שנים לפני מלחמת העצמאות

*****

****

****

*****

מיקום המושבים עטרות ונווה יעקב לפני מלחמת ששת הימים

נווה יעקב – נקרא כפר עברי נוסד בשנת תרפ"ד על ידי "הסתדרות המזרחי הצעיר הארצישראלי". המייסדים קיוו כי עם ייסוד הכפר מאמצעיהם העצמיים יבואו המוסדות הלאומיים ויסייעו לביסוסם ולהרחבת ההתיישבות, אולם תקוותם נכזבה. מלכתחילה לא הייתה לחברי האגודה העדפה לגבי מקום ההתיישבות, אלא רק שיהיה בסביבות ירושלים. הם חיפשו מספר נתוני יסוד (שעה ברגל מהעיר, קירבה לדרך ולכביש, קירבה למעיין) ועל יסוד נתונים אלה הם סיירו וחיפשו אתר מתאים ברדיוס של עשרה ק"מ "לכל רוחות השמיים". בסופו של דבר הם איתרו גבעה, 8 ק"מ מירושלים בדרך שכם (הם התפשרו על מציאת מקור מים) ומכאן ברור שלמתיישבים הייתה תפיסה רדיאלית טבעית בחיפושם אחר נקודת התיישבות. המחיר הראשוני לגבי אזור בתולי זה היה זול למדי, 1 לי"מ לדונם, אולם עד מהרה המחיר גאה בד בבד עם התעוררותם של עירעורים על בעלותם של המוכרים.
הקבוצה הצליחה להשיג קושאנים על שטח של 500 דונם, "דבר שלחברות רבות להתיישבות בימים ההם בירושלים לא היה" וגם האגרונומים זגורודסקי ודויטש נתנו חוות-דעת חיובית לגבי טיב השטח. למרות כל אלה, כל הניסיונות של הקבוצה להשיג מימון מהמוסדות הציוניים, כמו גם מהתנועה האידיאולוגית "המזרחי העולמי" לא צלחו. אדרבא, לפי עדותם של המתיישבים, הם דחו הצעה של המוסדות הציוניים לקבל קרקע חלופית בשפלה. מתוך הדו"ח ניתן להסיק שבנתונים אלה לא הייתה 'התנפלות' על השטח והנהלת האגודה נאלצה להציע 'פיתויים' בבחינת 'כל הקודם זוכה' כגון אפשרות לזריזים לבחור את החלקה המועדפת עליהם ללא הגרלה.
רק באמצע שנות השלושים ניתן לזהות מעורבות מוסדית בישוב זה. קק"ל הסכימה לרכוש שטח של 40 דונם לצורך יישוב עשר משפחות מעולי גרמניה. גם זאת בעיקר כתוצאה של לחץ של חברי הקבוצה, שהגיעו לכפר לתקופה קצובה לצורך הכשרה והיו אמורים לעבור בהמשך להתיישבות קבע באזור אחר בארץ. על פי ספרי האגודה לשנת 1931 מתברר כי הסיוע היחידי שהאגודה קיבלה מהסוכנות היהודית (קרן העזרה) היה סכום זעום, 94.5 לא"י, להתקנת טלפון ותיגבור השמירה, בעקבות מאורעות תרפ"ט. גם מתנועת המזרחי, ובכלל זה נשות המזרחי באמריקה, לא התקבל סיוע ממשי, פרט לעובדה שהתנועה רכשה ארבעה מגרשים מהאגודה.
בשנת 1937, לאחר תהליך משפטי ורישומי ממושך, הסתיים הליך האיפרז (הפיכת אדמות המושע של האגודה למפרוז) והפשרתם למסירה לחברים, תמורת גמר תשלום חובותיהם, אולם עקב המאורעות לא היה כבר ביקוש למגרשים אלה. יחד עם זאת דווקא אז החלה התעוררות מוסדית מסוימת וגברה הנטייה לסייע לישוב. הושגה הלוואה בסך 500 לא"י מטעם קרן הנאמנות לשם הקמת בניין ציבורי בכפר בעלות של 800 לא"י וכן התקבלה ממשלת א"י הלוואת פיתוח בסך 120 לא"י. במקביל פתח הוועד  במו"מ עם ועד הקהילה על מנת לקבל לידיו את מפעל המים, דבר שיסייע להתפתחותו ועצמאותו של הישוב. שני הפרויקטים (הבניין הציבורי ומאגר המים) הושלמו תוך שנה. הבניין שימש לשלש מטרות; בית כנסת, בית ספר, ונקודת משטרה. תופעה מעניינת העולה מהדו"ח לשנת 1939 כי פרט לשטח האגודה (575 דונם ישן) נרכשו בצמוד "שטחים רבים" נוספים על ידי יחידים וחברות, דבר המשקף ראשיתו של תהליך עיבוי של הרצף הקרקעי היהודי באזור.
בשנת 1944, לאחר שהליך מסירת הקרקעות וגביית החובות התקרב לסיומו, החלו לדון בהרחבת היישוב ובהקמת השכונה 'נווה יעקב' על אדמות האגודה. בכדי לעודד את שיווקה של שכונה מתוכננת זו הוחלט גם על יצירת קרן הלוואות למשתכנים מכספי האגודה. כעבור שנתיים הסתבר שהפרויקט דשדש ועל כן דרשה האסיפה הכללית מההנהלה לפעול באופן נמרץ להקמת השכונה. כידוע, מאורעות מלחמת העצמאות דחו את מימושו של פרויקט זה והוא הוגשם לבסוף (בפומאט אחר) רק לאחר מלחמת ששת הימים.
סיכום הדברים לגבי כפר עברי הוא כי בולט הפער בין המוטיוציה של המתיישבים, שהיו בני משפחות ותיקות ומושרשות בירושלים, והקימו ישוב במימון עצמי, לבין הניכור שגילה המימסד הציוני לישוב זה. נוצר כאן פרדוקס אופייני להתיישבות באזור ההר; מצד אחד התנאים הפיזיים הבסיסיים פעלו לרעת המתיישבים והוצאות יתרות, הן בשלב הביסוס והפיתוח והן בשלבי הקיום השוטף, אך מאידך, דוקא נתוני פתיחה אלא הרתיעו גורמי מימון מלתת הלוואות ומשכנתאות למשקים שבסיסם הכלכלי והמשקי מוטלים בספק.
המקור מחקרו של יאיר פז על רכישות הקרקע ונסיונות התיישבות מצפון לירושלים בתקופת המנדט ולפנייה

המושב נווה יעקב בשנות ה-40' של המאה הקודמת, מספר שנים לפני מלחמת העצמאות

 

המושב עטרות שנות ה-40' של המאה הקודמת, מספר שנים לפני מלחמת העצמאות

מעל כביש 60 למול בית חנניא

בית חנינא היא שכונה ערבית גדולה בצפון ירושלים, וגם שמו של כפר פלסטיני סמוך (ממערב לשכונה) בתחום הרשות הפלסטינית, שאינו נכלל בתחומי ירושלים.
הוצע לזהות את הכפר בית חנינא עם עֲנִיָּה המקראית, הנזכרת בחזון מסע סנחריב לירושלים – או עם עֲנַנְיָה המקראית, עיר שהתיישבו בה עולי בבל מבני בנימין.
הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות הותירו את הכפר בשליטת ממלכת ירדן. בתקופה זו רבים מתושבי הכפר היגרו לארצות חוץ, מרביתם לארצות הברית ואמריקה הלטינית. מאידך, התיישבו בכפר פליטים רבים שהגיעו מסביבות יפו. בשנות השלטון הירדני החלו בני הכפר לבנות בתים על האדמות המזרחיות של הכפר, שגבלו בכביש ירושלים-רמאללה משני עבריו ואזור זה, שנקרא "בית חנינא החדשה", קיבל אופי עירוני יותר. עם זאת, תחת השלטון הירדני לא נכלל החלק העירוני של בית חנינא בתחום השיפוט של מזרח ירושלים. בית חנינא נחשבה פרבר אמיד של ירושלים הירדנית והתגוררו בה שרים, חברי בית הנבחרים הירדני ועוד.
עם איחוד העיר לאחר מלחמת ששת הימים נכללה "בית חנינא החדשה" בתוך שטחה המוניציפלי של ירושלים היות ששכנה על הדרך שהובילה אל שדה התעופה עטרות שהוחלט לספחו לשטח העיר, אך הכפר בית חנינא המקורי נותר מחוץ לשטחה המוניציפלי של העיר המאוחדת והשתייך, בתקופת הממשל הצבאי הישראלי בשטחים ובתקופת המנהל האזרחי, לנפת רמאללה. תושבי בית חנינא החדשה קיבלו תעודת זהות ישראלית והחלה בו תנופת איכלוס מרשימה. כך התפשטה שכונת בית חנינא עד שכונת שועפאט בדרום, נווה יעקב ופסגת זאב במזרח ואזור התעשייה עטרות בצפון. משרדי הצלב האדום עברו אז לבית חנינא.
מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה ובעקבות בניית גדר ההפרדה בקטע "עוטף ירושלים", החלה השכונה להתנתק מתפקידה המסורתי כמחברת בין ירושלים לרמאללה, וקיבלה ציביון עירוני יותר המחובר למרכז ירושלים מבחינת שירותים, לימודים, מסחר ותעסוקה. הגדר גם יצרה הפרדה בין הכפר המקורי בית חנינא ("בית חנינא אל-בלד"), שנותר מחוץ לה, לבין שכונת בית חנינא (בית חנינא החדשה – "בית חנינא אל ג'דיד") שנכללה ב"עוטף ירושלים". הכפר הפלסטיני בית חנינא משתייך, מאז הסכמי אוסלו, לנפת אל-קודס של הרשות הפלסטינית ואוכלוסייתו כ-1,000 תושבים.
בשנת 1998 נחנך כביש חדש – "דרך האלוף נרקיס" – הממשיך את דרך בר לב לכיוון בית חנינא, פסגת זאב ונווה יעקב. בנוסף הקו האדום של הרכבת הקלה בירושלים שנחנך ב-2011 עובר בשכונה. קו הרכבת הפך למטרה קבועה ליידוי אבנים. ביולי 2013 התפרסם שנמצאו באזור שרידי דרך רומית עתיקה.
בשכונה זו בית השבעה בו מתגוררות מספר משפחות יהודיות.
מקור הרחבות והפניות

מבט נוסף על בית חניניא

המשך בניית בפסגת זאב צפון

*****

קטע שישי

ירידה מפארק פסגת זאב

דורון מסייע בהורדת האופניים במדרגות


לאנדרטת השישה עשר,

****

סיפור ה'שישה עשר' קשור קשר הדוק עם ההתיישבות מצפון לירושלים שמלפני מלחמת העצמאות. המושב עטרות (ראשית ההתיישבות בשנת 1919) והמושב כפר עברי – נווה יעקב (ראשית ההתיישבות בשנת 1925) , היו שני יישובים חקלאיים מצפון לעיר שהיו קיימים עד 1948. ישובים אלו התבססו על משק חלב, וחקלאות הררית. הם סבלו קשות לאורך השנים ובמיוחד בימי המאורעות. נקודות היישוב היו מבודדות, מוקפות בכפרים ערביים עוינים, משום כך רבו התקריות סביבם ובדרך אליהם, תקריות שחלקם גבה מחיר דמים.
בשבוע האחרון לחודש פברואר 1948, היו שוב תקריות אחדות על כביש ירושלים-רמאללה, בהן הנחת מוקשים הדדית, תקיפות על שיירה ותגובת נגד יהודית. לשני הצדדים היו נפגעים. התקפות אלו נעשו במטרה לשבש את החיים בשני היישובים מצפון לירושלים, עטרות ונווה יעקב. בשני במרץ יצאה הוראה מטעם המטה הכללי, לפגוע באוטובוס המוביל מדי בוקר פועלים ערבים מרמאללה ללטרון. מטרת המבצע הייתה להבהיר לאויב המתנכל לתחבורה היהודית, כי יש לכוח היהודי יד ארוכה החודרת ומגיעה לתוך אזורים ערביים. מסגרת המבצע נקרא "מבצע שמואל". תשעה עשר לוחמים השתתפו במבצע, שישה עשר מהם נהרגו. מספר זה מציין את שם הפעולה "השישה עשר".
על ההתקפה החליט הפיקוד בראשותו של מפקד מחוז ירושלים דוד שאלתיאל. לאחר שקיבל הוראה מן המטה הכללי, שהורה לכל החטיבות להתקיף את תחבורת האויב. זאת לאחר שהתרבו התקפות על התחבורה העברית בדרכים.
אז הייתה התנגדות מגורמי פיקוד שונים, לביצוע הפעולה, בין השאר משום שברקע עדיין זכרו את סיפור הקשה של נפילת הל"ה בדרכם לגוש עציון (שהיה באמצע ינואר, כחודשיים קודם לכן) ומסיבות ביטחוניות אחרות. נועם גרוסמן מפקד הכוח בעצמו לא היה מאוד נלהב מהעניין. אבל נדחף לביצוע המשימה בגלל פעולות ביטחוניות אחרות בהם היה מעורב. גם מפקד גדוד מוריה זלמן מרט, לא היה נלהב מן הרעיון. למרות זאת החליט שאלתיאל לדבוק בהוראת המטכ"ל בה נאמר מפורשות שצריך לתקוף בכביש רמאללה-לטרון.
ערב היציאה, לפני ארוחת הערב הסביר נועם גרוסמן, מפקד הפעולה, לחיילים את פרטי הפעולה: היציאה – אחרי חצות. המשימה- תקיפת אוטובוס של פועלים, העובדים במחנה הצבאי בלטרון ויוצאים לשם מדי בוקר בשעה מוקדמת. הוא הטיל תפקידים וחילק את המחלקה לכוחות משנה. "יכול להיות שהפעולה תבוטל" אמר נועם לאנשיו "אולם אנחנו נכין אותה על הצד היותר טוב". במסגרת ההכנות למבצע תרגלו השתלטות על אוטובוס על האוטובוס היחיד של עטרות שאותו בדרך כלל אבטחו. בחצות הלילה שבין ה-3 וה-4 במרץ, שלוש שעות אחרי שהאנשים נשלחו לישון, הגיע מברק מירושלים: "לצאת בכל מחיר". בסמוך לחצות העירו את החיילים, הגישו להם תה והם יצאו לדרך כל אחד עם נשקו האישי. על פי גירסאות אחרות יצא הכוח יותר מוקדם.
נקודת היעד בה התמקם המארב נמצאה על הכביש ללטרון שבעה קילומטרים דרום-מערב מרמאללה. (לא רחוק משכונת נווה מנחם הממוקמת כיום בחלק המזרחי של גבעת זאב. בשעה 6:40 (על פי גירסאות אחרות היה זה מעט יותר מוקדם) הופיע האוטובוס שארבו לו. אנשי המארב ירו עליו ופגעו בו אך הוא כנראה אפילו לא נעצר. נהג האוטובוס התכופף והמשיך לנהוג, ועד מהרה נעלם מהעין. מהעדויות לא ברור כמה נוסעים היו בפנים, ואם בכלל היו. כך או כך, מטרת המבצע לא הושגה, והיריות רק שימשו אות אזעקה לאויב לצאת למרדף כנגד הכוח היהודי הקטן. נועם שרק את האות לסיום המארב ואנשיו פתחו בנסיגה.
התוצאה הייתה עגומה: נועם וחמש עשרה מחבריו נפלו חלל ורק שלושה חזרו לעטרות. בהישמע היריות הראשונות צילצלו פעמוני הכנסיות בשני הכפרים הסמוכים, ביתוניא וראפאת, וערביי האזור הוזעקו. כוח הנסוג לכיוון עטרות אותר והחל מרדף אחריו. הערבים הרודפים תפסו את הרכסים שמסביב לציר הנסיגה והמטירו על נועם ואנשיו אש מכל הכיוונים. כבר בשלב הראשון של המרדף היו פגיעות, אולם הן לא היו קטלניות. גם למכוניות הנוסעות לרמאללה וממנה התגלה הכוח, ועד מהרה נראו מהעבר ההוא מכוניות עמוסות אנשים, שעמדו להצטרף לרודפים כדי לכתר את המחלקה. במצב זה לא יכלו הנסוגים להמשיך לשכב, ובלית ברירה קמו והמשיכו בריצה אל הכיוון האפשרי היחיד, הבסיס, במושב עטרות, שהיה מרוחק כחמישה קילומטרים, מרחק רב בדרך הררית. בשעה 7:15 הגיעו הנסוגים לעמק רחב יחסית, ואדי אל-דיר, שם מצאו עצמם מוקפים מכל עבר. שלושה מהם נחלצו בכל זאת מהכיתור וטיפסו על רכס שממזרח לעמק דרך הכפר רפת הסמוך. שאר חבריהם לא הצליחו לפרוץ בעקבותיהם, וקשר העין בין השלושה לשאר האנשים אבד. האש העזה שנורתה עליהם הוציאה מכלל אפשרות חזרה לאחור.
מקור והפניות: יוסי שפנייאר 70 שנים לנפילת השישה עשר


הלאה עלייה לפארק הארכיאולוגי
על גבעה בשכונת פסגת זאב מרכז,
ירידה מהגבעה
ודיווש ברחובות השכונה,
חזרה לצומת הראשית
של דרך סיירת דוכיפת
וציר משה דיין

*****

ההר הגבוה (ראס א-טוול) ממוקם בגן הארכאולוגי בפסגת זאב מרכז, וגובהו 772 מ'. התקיים בו יישוב מימי דוד המלך. בתקופה הביזנטית נבנה במקום מנזר וכן נמצאו במתחם שרידי כנסייה. מהאתר יש תצפית מרהיבה לעבר מדבר יהודה.

מבט ממעל על הפארק האריכולוגי ושכונת פסגת זאב מרכז

****

****

****

מבט מהפארק ארכאולוגי לעבר יער פסגת זאב – נווה יעקב

*****

קטע שביעי ואחרון

מפסגת זאב מרכז חזרה
לציר משה דיין

על ציר משה דיין שוב


ודרומה לעבר נקודת ההתחלה

קטע אחרון

****

סוף דבר

טיול זה נמשך
כשש שעות ורבע
מתוכן רכבנו ארבע ורבע שעות
וכשעתיים עצרנו לתצפיות, צילום,
ולהפסקות קצרות להסדרת הנשימה
ולשתייה

****

היה זה טיול במסלול משולב
של קטעים
בשטח הבנוי
עם מספר תצפיות לא שגרתיות,
רכיבת שטח עם הרבה טבע
ועוד מספר אטרקציות.

*****

זה היה טיול במסלול ארוך בעיר
, מעניין ומרתק
בו רכבנו
ב- Terra Incognita
("ארץ לא נודעת").

*****

למדנו הרבה, נהינו, התאמצנו בעליות רבות .
בסיום למרות המאמץ חזרנו מבסוטים

****

תודה לדורון דורי
שנענה לאתגר
לתכנן מסלול,
לרכוב בו לפני
וכמובן להוביל,
תודה על חברות נאמנה
בטיולי החקר בירושלים
וגם על הושטת יד
במקום שנדרשתי
לעזרה קטנה

 

 

 

 

 

 

 

.