צפון מערב שדות פלשת: עד הלום, תל אשדוד, בית דארס ורכס עזריקם23 ביוני 2017

קובץ GPX להורדה GPSies מרחק: 40 ק"מ טיפוס-מצטבר: 310 מטר גלריית תמונות גלריית מפות

 

טיול זה התקיים ביום הארוך ביותר בשנה, ביום רביעי 21/6/2017, היום בו הקיץ מתחיל רשמית. אבל, מזג האוויר היה כזה בו נמדדו הטמפרטורות נמוכות והעננות שלטה במרומים.

 

היזמה לתכנון זה הייתה בקשה של אחד מחבריי שאחזור ואשוטט איתו באזור זה בו דוושתי בחודשיים האחרונים מספר פעמים כפי שיוצג להלן.

 

בקשתו השתלבה עם סדרת מסעות החקר של רז גורן ושלי לטייל באזורים שאין מרבים לתייר בהם בכלל ועל גבי אופניים בפרט. כמו כן להתמקד באזור בו נערכו בזמן מלחמת העולם הראשונה קרבות מרדף פלשת בין כוחות הממלכה המאוחדת השועטים לכבוש את ארץ ישראל מול עוצבות האמפריה העותמאנית הנסוגים ובעצם מנהלים קרב מאסף.

 

הכוונה של טיול זה הייתה להציג תוך כדי הרכיבה את ארבעת הנושאים הבאים: הראשון: הגאוגרפיה הפיסית של האזור, השני: אירועי המלחמה שהתחוללו באזור במאה ה-20' (מלחמת העולם הראשונה (1917) ומלחמת העצמאות (1948); השלישי: הכרת המערך היישובי באזור, מריביתו היישובים הכפריים בתחום המועצה אזורית באר טוביה וכן היישוב העירוני גן יבנה והרביעי: התשתית והפריסה של צה"ל באזור בעבר ובהווה.

דמות מרחב הטיול

 

בזמן המעבר בין אשמורת אחרונה לזריחה, עוד אפילו בטרם הפציעה החמה, התכנסנו בסמוך לחצר ביתו של חיים רובינציק ביצרון שבעה אנשים, ניתן לומר, קצת "משוגעים" לדבר .

 

החבורה כללה את יואל שדה (מצפה אביב), עמית פינקלשטיין (באר יעקב), רז גורן (כפר יונה), אלי פורמברג (תל אביב), אלי שחר (תל יצחק), חיים רובינציק (ביצרון) ואני (מבשרת ציון).

 

דקות בודדות לאחר השעה 05:00 יצאנו לדרך על פי מסלול שתכננתי והוביל אותו חיים המכיר כל שביל וכל דרך באזור שבו הוא מתגורר.

 

******

המסלול, מעגלי, נגד כיוון השעון
התחלה וסיום במושב ביצרון

*****

מהלך המסלול:
מביצרון דרך גשר עד הלום לתל אשדוד,
הלאה לבאר טוביה ולרכס עזריקם
ומשם לחצור וחזרה דרך גן יבנה

*****

מסלול המסע דומה / חופף / זהה / סמוך למסלולים קודמים באזור שתועדו:
– בשעת ערב מבאר טוביה דרך חצור לעשרת וסיום בגדרה
– מבצרון סביב גן יבנה לרכס עזריקם והלאה סביב ש.ת. חצור
– מישור חוף פלשת, בין נגבה ובין גבעה 69, גבעתי ומשואות יצחק
– מסע רכב בשדות פלשת בזירות הקרב במלחמת העצמאות – חלק ראשון
– מסע רכב בשדות פלשת בזירות הקרב במלחמת העצמאות – חלק שני
– בין ביצרון וגן יבנה ומוצא נחל לכיש בחוף אשדוד
– סובב ביצרון, בין עד הלום ובין ראם (מסמיה)

 

******

*******

האזור הגאוגרפי


החיבור בין מישור חוף יהודה מישור חוף פלשת,

******

מישור חוף פלשת שהוא המשכו של מישור חוף יהודה נמצא במישור החוף הדרומי, משתרע בין קו הפרשת המים של נחל איילון ונחל שורק בצפון ונחל נחל שקמה בדרום. בנוסף לחולות בחוף נמצאים בחלק זה של מישור החוף רכסי הכורכר. רב הכורכר בארץ מופיע בשורה של רכסי אורך המקבילים זה לזה ולקו החוף. תופעה זו בולטת ביותר ברכסים הקרובים יותר לחוף. הרכסים הם תוצאה של "התאבנות" דיונות חול, שהיו במקביל לחוף ובקרבתו, ולפיכך רווחה הסברה שמיקומו של כל רכס מציין מיקום קו חוף קדום. כמו כן, על סמך שיקולים הקשורים לתנועות פני הים באגן הים התיכון כולו, הניחו שככל שהרכס מערבי יותר, הוא גם צעיר יותר, כיוון שההצפות המאוחרות יותר חדרו לפנים היבשת במידה פחותה, מאשר אלו שקדמו להן. בדיקות סטרטיגרפיות שנעשו בשלושת הרכסים המערביים ביותר מלמדות שהם בני אותו גיל, וגילם תוארך לגילאים שבין 75,000 שנה ועד ימינו. .רכסי הכורכר באזור זה אינם בולטים בנוף, משום שאינם רצופים ומכוסים בחלקם בחולות. יש הטוענים שבמישור חוף יהודה וחוף פלשת ניתן להבחין בארבעה או חמישה רכסי כורכר ולא בשלושה כמו בשטח שמצפון לירקון. למרות אי הרציפות של הרכסים ניתן להבחין בשטח בסידור של גבעות הכורכר הפזורות בשורות. בין רכסי הכורכר קיימים אזורים נמוכים יותר הנקראים מרזבות או אבוסים והם מנקזים את הנגר מהרכסים שבצידן, ולעיתים גם מאזורים שמחוץ לתחום הרכסים. במרזבות ובאבוסים מצטברים לרוב קרקעות אלוביאליות חרסיתיות ותוצרי בלייה של הכורכר. וניקוזם לים של האבוסים שבין הרכסים המכוסים בחולות גרוע. בשל שטחי החולות הוסטו שפכי הנחלים צפונה, לעומת כיוון זרימתם בהגיעם למישור. תופעה זו ייחודית למישור החוף הדרומי שבו נוטה קו החוף לכיוון מערב בצורה קשתית. קרקעות האזור הן אדמות סחף כבדות המעורבות בחול אדום.

שהוא חלק ממישור החוף הדרומי
בין נחל לכיש ובין נחל שורק 

*****

מרחב נחל לכיש יובליו

*****

******

התמורות בדמותו היישובית של האזור
תמונת ההווה לעומת שלהי המאה ה-19

******

*******

דמות האזור בשלהי המאה ה-19
שהתקיימה גם בזמן מלחמת העולם הראשונה

*****

*****

*****

אירועי מלחמת העולם הראשונה
זירת "מרדף פלשת" 

*****

מרדף פלשת – אחרי הבקעת קו החזית העות'מאני בדרום הארץ ב-31 באוקטובר 1917, (קרב באר-שבע, המהווה חלק ממה שמכונה קרב עזה השלישי), נתקל חיל המשלוח המצרי (שמו הרשמי של הצבא הרב-לאומי בפיקודו של הגנרל אלנבי) בקו-הגנה עות'מאני מצפון לבאר-שבע ו-"נתקע" מולו כשבוע.
לאחר הבקעת קו זה ב-6 בנובמבר 1917 התקדמו כוחות אלנבי צפונה במספר צירים, תוך ניהול מספר קרבות עם הכוחות העותמאניים הנסוגים. שלב זה של הקרבות מכונה בכינוי הלא-רשמי מרדף פלשת.

*****

כוונתו של אלנבי הייתה, לאחר הבקעת הקו העות'מאני מצפון לבאר-שבע, כי יחידות הפרשים שלו יפרצו אל עבר החוף, ינתקו את נתיב הנסיגה של הכוח העות'מאני הגדול שהחל את נסיגתו מעזה צפונה ויביאו לכיתור כוח זה והוצאתו ממעגל הלחימה. אולם, מרבית יחידות הפרשים לא היו כשירות למרדף באותה עת, עקב מחסור חריף במים עבור הסוסים הצמאים. ב-9 בנובמבר 1917, עמדו לרשות של אלנבי רק שתי חטיבות של פרשים קלים אוסטרלים (פ.ק.א.), אשר השתייכו ל-דיביזיית אנז"ק, אשר השתייכה בתורה לקורפוס המדברי הרכוב – זרוע הפרשים של צבא הגנרל אלנבי.

*****

חלקו הצפוני של אזור המרדף משתרע באזור הסיור – מאיסדוד (תל אשדוד) ומזרחה, אל עבר אזור המושבים שדה-עוזיהו, אמונים ועזריקם; יער עזריקם; קטע מהגדה המזרחית של וואדי א-מג'מה (קטע מנחל לכיש); הגדות הצפוניות של הנחלים האלה וברקאי; גן-יבנה וקיבוץ חצור-אשדוד.

*****

ה-9 בנובמבר היה יום גדול עבור אותן שתי חטיבות פרשים – בריגדות הפ.ק.א 1 ו-2, אשר נעו מג'ממה (סביבת רוחמה) בשני טורים: בריגדת פ.ק.א. 2 התקדמה במהירות, תוך ניהול מספר קרבות (בורייר, חוליקאת, כאוכבה), עד סמוך לקסטינה. במהלך הערב הם נסוגו מעט לאחור, אל סואפיר. גדוד של חטיבה זו פעל מעט ממערב וניהל קרב סמוך לעיבדיס (סמוך לנגבה). במקביל וממערב לגזרת הפעילות של בריגדת פ.ק.א. 2 פעלה הבריגדה השנייה, פ.ק.א. 1. בריגדה זו נעה מערבה, אל מגד'ל (בתחום אשקלון של היום), ומשם לנקודה מדרום לאיסדוד

*****

ב-10 בנובמבר המשיכה בריגדת פ.ק.א. 1 להתקדם ותפסה את איסדוד (תל אשדוד) וג'יסר איסדוד (גשר עד הלום). הפרשים זיהו נקודות ראויות להשקאת הסוסים ממזרח לאיסדוד, אולם כוח עות'מאני אשר התבצר בגבעות אלו (סביבת המושבים שדה-עוזיהו, אמונים, עזריקם ויער עזריקם) מנע זאת מהם. בינתיים, כוחות מהדיביזיה ה-52 (דיביזיית חי"ר סקוטית מצוינת, אשר כונתה דיביזיית "השפלה" – Lowland) החלו לנוע צפונה באותו בוקר מסביבת נחל שקמה אל עבר איסדוד, במסע רגלי מפרך ובתנאי חמסין. בהתקרבם לאיסדוד, זיהה מפקד כוח החלוץ, הבריגדה ה-157, ירי ארטילרי עות'מאני אל עבר איסדוד עצמה. הוא רכב קדימה ופגש את בריגדת הפרשים האוסטרלית, אשר עדכן אותו על המצב, לרבות העובדה כי אין באפשרותו להשקות את סוסיו עקב הנוכחות העות'מנית ממזרח. המפקד הסקוטי הורה לחייליו היגעים ממסעם המפרך להיערך לנוע מיידית מזרחה, להדוף את הכוח העות'מאני באותן גבעות ולהשתלט על אזור בארות המים.

*****

הכוח הסקוטי נע מאיסדוד מזרחה עם אור אחרון. לאחר רדת החשיכה השתלטו הסקוטים על רכס גבעות והחלו להתבסס במקום תוך חפירת עמדות. תוך זמן קצר הסתבר כי מעט ממזרח להם, מעבר לערוץ סלעי, ניצב רכס גבוה אף יותר (יער עזריקם) ועליו כוח עות'מאני חזק. התפתח קרב לילי מוזר, במהלכו חצו כוחות עות'מאניים וסקוטים את הערוץ שבין שני הרכסים ותקפו מטווח קרוב אלו את אלו. לאחר חצות ערכו העות'מאניים התקפת-נגד חזקה, אולם גם התקפה זו נהדפה על-ידי הסקוטים. לפנות בוקר התברר כי העות'מאניים נסוגו והסקוטים תפסו את הרכס אשר שלט מצפון על אזור בארות המים.

*******

ב-11 בנובמבר נעו הפרשים האוסטרלים מעט צפונה ויצרו ראש-גשר על הגדה הצפונית של נחל לכיש. בריגדה 156 של הדיביזיה הסקוטית החליפה את הבריגדה שלחמה על הרכסים מצפון-מזרח לבית-דראס. מימין לסקוטים, דיביזיית הרגלים ה-75 תפסה את אזור סואפיר (סביבת שפיר, עין צורים, מרכז שפירא). שארית דיביזיית אנז"ק ודיביזיית היאומנרי הרכובה עשו דרכם אף הם אל סביבת איסדוד. כוונתו של אלנבי הייתה לרכז כוח גדול במערב, ולתקוף ב-13 בנובמבר את קו ההגנה העות'מאני אשר הגן על צומת מסילות הברזל בוואדי סראר (נחל שורק) ועל דרך ירושלים-יפו. קו הגנה עות'מאני זה כמוצג לעייל, התבסס בחלקו על רכס גבעות כורכר – קוביבה וזרנוקה (מערב רחובות), רכס מע'אר, קטרה, גדרה, מסמיה, קסטינה. אולם לפני שהדיביזיה הסקוטית יכלה לנוע אל עבר סביבת מע'אר, קטיה וגדרה, היה עליה לעקור כוח עות'מאני אשר התבסס מצפון לנחלים האלה וברקאי, סביב הכפר ברקה (גן יבנה) וגבעה בולטת מזרחה משם, אשר כונתה "הגבעה החומה" (גבעת קיבוץ חצור-אשדוד).

*****

ב-12 בנובמבר נעו כוחות הבריגדה ה-156 אל עבר ברקה והשתלטו עד-מהרה על קו העמדות העות'מאני הראשון. במהלך השעות הבאות התחולל קרב קשה על שני קווי עמדות נוספים במעלה הרכס, כאשר באחרון שבהם, עם רדת החשיכה, התנהל קרב פנים אל פנים תוך שימוש בכידונים. מזרחה מברקה, בגבעה החומה, התנהל קרב קשה אף יותר. הבטליון (גדוד רגלים) הסקוטי התוקף ספג אבדות רבות ולקראת 16.00 תפס שארית הכוח את פסגת הגבעה, אולם נהדף לאחור בהתקפת-נגד עות'מאנית עזה זמן קצר לאחר-מכן. בשלב זה הצטרף כוח נפאלי מהדיביזיה ה-75 אל שרידי הכוח הסקוטי, אשר קיבלם בתשואות. החשיכה ירדה והכוח המשולב הסתער במעלה הגבעה התלולה בהתקפת כידונים והשתלט סופית על הגבעה החומה. אבדות (הרוגים, פצועים ונעדרים) צבא אלנבי במהלך קרבות ה-12 בנובמבר התקרבו ל-500 (!!), 420 מתוכם סקוטים.

******

*******

תקופת השלטון הבריטי
קצה מחוז עזה ומחוז רמלה

*****

*****

בתקופת המנדט אזור קצה של התיישבות יהודית

*****

*****

על פי תכנית החלוקה
אזור התפר בין חלקי המדינה היהודית

*****

זמן מלחמת העצמאות
תמונת מצב יישובית ערב המלחמה

*****

מערך הדרכים 

*****

 

מבצע ברק  במסגרת תכנית ד':
השתלטות חטיבת גבעתי

על המרחב קודם עזיבת הבריטים את הארץ
כדי לבסס את השליטה היהודית בדרומה,
בין רחובות לבאר טוביה
בשטחים שיועדו למדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה
ולהיערך לקראת  ופלישתם המתוכננת של צבאות ערב
.
עד פלישת הצבא המצרי ב-15 מאי
השתלטו כוחות ההגנה על רוב היישובים הערביים ונפתחו דרכי התחבורה בנגב.
כיבושי צה"ל הבריחו גם תושבי כפרים רחוקים
מאזור הקרבות ומאות פליטים הציפו את מג'דל.
המבצע הופסק בשל הזעקת חטיבת הנגב לחזית ירושלים והושלם בסוף חודש מאי.

התקופה הראשונה שלאחר אישור 'תכנית החלוקה' התאפיינה בלחימה בלתי סדירה בין כוחות ערבים ויהודים בשלושה סוגי אזורים עיקריים: לחימה בערים המעורבות, לחימה על היישובים היהודיים המבודדים ולחימה על צירי התנועה. מבאר טוביה ודרומה עברה הדרך אל היישובים היהודים בצפון הנגב דרך יישובים ערביים גדולים ועוינים, בשני צירי תנועה: ציר ג'וליס-ברייר-ניר עם וציר מג'דל-עזה. הנסיעה דרך היישוב הערבי הצפוף חייב נסיעה בשיירות של כלי רכב מוגנים ובליווי צבאי. השיירות נתקלו ביריות של אנשי הכנופיות ובמוקשים שהונחו על הדרכים. ב-16 במרץ לאחר עזיבת הבריטים את האזור חסמו אנשי ברייר את הכביש בתעלות עמוקות שחפרו לרוחב הדרך. ב-26 במרץ פסקו גם השיירות והקשר היחיד עם ישובי צפון הנגב התנהל באמצעות שני מטוסים קלים ("פרימוסים") בלבד. במחצית השנייה של אפריל נפרצה דרך חדשה ממזרח לכפר ברייר שהתחברה לכביש פלוג'ה ובסמוך לה הוקם יישוב יהודי חדש בשם ברור חיל.
בתחילת מרץ 1948 גובשה במפקדת ההגנה תוכנית ד' שעיקרה היה מעבר מאסטרטגיה הגנתית לאסטרטגיה התקפית. במסגרת התוכנית פעלו חטיבות ההגנה ליצירת רצף טריטוריאלי יהודי בשטח שהוכר כמדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה ויצירת מצב שייקל על הכוחות לקדם את פלישת צבאות ערב. שתי חטיבות של 'ההגנה' פעלו באזור דרום הארץ:
חטיבה 12 ('הנגב') שהייתה אחראית על המרחב מדרום לציר מג'דל (כיום אשקלון) -פלוג'ה,
וחטיבה 5 ('גבעתי') שהייתה אחראית על השטח מצפון לציר זה
.
ערב הפלישה המצרית הצפויה היו שתי החטיבות עסוקות בהשלמת תוכנית ד'. חטיבת 'הנגב' מנתה כ-800 לוחמים ואילו בחטיבת גבעתי היו כ-3000 לוחמים. שתי החטיבות סבלו ממחסור בציוד ורק לחלק מהחיילים ניתן נשק אישי.
בחזית הדרום כללה תוכנית ד' שתי מטרות אסטרטגיות: לייצר ולבצר את קו היישובים היהודיים, ובנוסף, להטריד את הכוחות המצריים הנעים צפונה ולבלום את התקדמותם. דרכי הפעולה היו טיהור המרחב מנוכחות ערבית, ביצור היישובים היהודיים הסמוכים לציר ההתקדמות הצפוי של הצבא המצרי וניהול פשיטות הטרדה על הציר המצרי.
בתחילת חודש מאי 1948 החלו שתי החטיבות לפעול ליישום חלקה הראשון של התוכנית, כל אחת בגזרתה.
חטיבת 'גבעתי' פעלה במטרה להשתלט על "מושבות יהודה, דרום יהודה וצפון הנגב". יחד עם גדוד מחטיבת 'הנגב' יצאנ החטיבה למבצע 'ברק' שנועד לפעול לטיהור מהיר ('ברק') של המרחב שבאחריותה, במטרה ליצור מכשולים וקווי הגנה נגד הצבא המצרי, לחזק את האחיזה במרחב ובדרכי התחבורה, למנוע מהצבא המצרי בסיסים חשובים בהם יוכל להתבסס ולעורר בהלה ודה-מוראליזציה בשורותיו, ובכך לשבש ולמנוע את תכניותיו.
בשלב ראשון תקפה החטיבה כפרים באזור מג'דל-איסדוד-יבנא. בשלב השני נכבשו הכפרים בציר ברייר-כאוכבה.
עוד קודם לכן ב-4 במאי 1948, במסגרת מבצע כיתור הושלם כיבושם של הכפרים עקיר הסמוך למזכרת בתיה שחלש על הדרך לירושלים וקטרה הסמוך לגדרה שחלש על הדרך לנגב.
השלב הראשון של מבצע ברק החל סמוך לפלישת צבאות ערב. ב-11 במאי כבשו כוחות של חטיבת גבעתי את הכפר בשית לאחר קרב קשה. ההתקפה הראשונה נהדפה, והכפר נכבש בהתקפה השנייה. באותו יום נכבש גם הכפר בית דראס, כ-4.5 קילומטרים מדרום-מערב לבאר טוביה ותושביו נמלטו לכיוון איסדוד. הכפר הסמוך סוואפיר א-שמליה נכבש ללא קרב. בעקבות כיבוש הכפר ברחו גם תושבי בטני שרקי (צפונית לבאר טוביה סמוך לבסיס חצור).
ב-12 במאי 1948 פוצץ גשר עד הלום שנמצא על ציר ההתקדמות מדרום לצפון. בנקודה זו נעצר הטור המצרי כשבועיים לאחר מכן. באותו לילה נכבש גם הכפר ברקה ששכן 3 ק"מ מזרחית לגשר. בשלב זה נקראה חטיבת 'גבעתי' לסייע לחטיבת הראל במבצע מכבי שנערך בחזית המרכז בדרך לירושלים, ורק גדוד אחד נשאר באזור הדרום.
במקביל לחטיבת גבעתי פעלו בגזרה גם כוחות מחטיבת הנגב. ב-12 וב-13 במאי נכבש הכפר ברייר מצפון מזרח לעזה, ותושביו נמלטו לכיוון עזה. בעקבות כיבוש ברייר נמלטו תושבי חוליקאת וכאוכבה לכיוון מערב. באותו יום גורשו גם תושביהם של סומסום ונג'ד הסמוכים.
ב-15 במאי כבש גדוד 3 של חטיבת גבעתי את הכפר מע'אר ששכן מעל צומת תל נוף ובתיו פוצצו. רובו של הכפר כבר היה נטוש באותו שלב.
בחציו השני של חודש מאי כבשו כוחות מחטיבת 'גבעתי' את הכפרים: סוואפיר אל שרקיה, בטני עראבי, קוביבה וזרנוגה שרוב תושביהם נמלטו עוד קודם לכן, והמעטים שנותרו גורשו ככל הנראה. ב-27 ו-28 במאי כבשה חטיבת הנגב את הכפרים אל מחרקה וכופחה.

תמונת מצב עם תחילת ההפוגה השנייה

*****

תמונת מצב של היישובים ומערך הדרכים
בראשית ימיה של המדינה

*****

מספר שנים לאחר מכן,
הכפרים הערביים נמחקו והוקמו יישובים חדשים

******

******

 

*******

קטעי המסלול, המקומות והמראות

*****

*******
קטע ראשון
יציאה ממושב ביצרון
מערבה דרך גן הדרום לכביש 4

*****

בצרון- מושב שהוקם בשנת 1935 ומשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום השיפוט של המועצה האזורית באר טוביה. בביצרון מתגוררים היום למעלה כ-1,200 תושבים. מקימי ביצרון היו קבוצת אסירי ציון מערים שונות ברוסיה שהתארגנו בשנת 1929 ונקראה "קרים תל חי" והגיעה לארץ בשנת 1932. בתחילה הגיעו מייסדי בצרון לגן-יבנה לאחר שנענו להצעת המוסדות המיישבים שתמורת עבודתם בפרדסים יקבלו שטח אדמה שעליו יקימו מושב. שלוש שנים מאוחר יותר, עזבו חברי הגרעין את גן יבנה ועלו להתיישב על אדמות הקרן הקיימת הסמוכות. הם קראו לישוב – בצרון "שובו לבצרון אסירי התקוה" (זכריה ט' י"ב). בתחילה כלל היישוב 30 נחלות משק, 5 דונם לכל נחלה. החברים המשיכו לעבוד בפרדסי גן-יבנה ועם זה לבנות את משקיהם.
בין השנים 1942 – 1945 הגיעה קבוצת הרחבה ראשונה, היו אלה נוטרים ממשטרת היישוב (גפירים) אשר גרו במזכרת בתיה (על יד עקרון) והופנו ע"י הסוכנות להתיישבות. בתיהם הוקמו בפאתי המושב ונקראו "שכונת העקרונים".

בשנת 1949 הגיעו לביצרון חיילים משוחררים חברי גרעין "בתלם" וזאת בעקבות הצעתו של אברהם הרצפלד-להתיישב במקום ולהגשים בכך אידיאל של עבודת אדמה. וכך נוספו עוד 30 צריפים, 30 משקים וגם רחוב- "רחוב החיילים". אל רחוב החיילים הצטרף מאוחר יותר "רחוב העולים" שנקרא גם "רחוב הבולגרים", שאוכלס ברובו מעולים חדשים שהגיעו מבולגריה ומארצות אירופה נוספות. על שטח אדמה שהוקצה להם במרכז הכפר הוקמו אוהלים שפונו מיושביהם כעבור זמן קצר בשל השיטפונות והשלג של חורף 1950 שהיה קשה במיוחד. הוותיקים קלטו לבתיהם את מפוני האוהלים עד להקמת צריפי המגורים. בשנות ה-60 נבנו בתים ונעלמו הצריפים. משנות ה-90 חלו שינויים רבים בחיי המושב. בנים ובנות מצאו את  דרכם במשק ההורים והיו לבנים ממשיכים וגם משפחות חדשות הצטרפו והמושב זכה לתנופה של פיתוח וגידול.. במושב 108 נחלות, ו-108 בתים בשכונות הרחבות הנקראות "נוריות" ו"נרקיסים", כ 50% ממתיישבי ההרחבות הינם בני המקום, והשאר משפחות שהגיעו מכל הארץ. מקור אתר היישוב

*****

גן דרום – מושב שהוקם בשנת 1951 על ידי עולים, שעלו מעיראק במבצע עזרא ונחמיה. המתיישבים הראשונים בגן הדרום שוכנו במעברה בגן-יבנה הסמוכה עד השלמת הכנת התשתיות במושב למגורים. בעת הקמת המושב נציגי רשויות השלטון הציעו את השם "משולם" בעקבות עברות ח'רבת סלם הסמוכה למקום. המתיישבים התנגדו והציעו את השם הנוכחי משום היותם ממוקמים בין היישובים גן-יבנה ובני דרום. מושב משתייך לתנועת האיחוד החקלאי ונמצא בתחום המועצה אזורית גדרות שכל מושביה משתייכים לתנועת התיישבות זו.

******

*******

קטע שני, לאורך כביש 4 עד תל אשדוד

– דרומה בדרך המקבילה לכביש 4 עד גשר עד הלום
– ארבעת גשרי עד הלום מעל נחל לכיש
– מעבר על ובין הגשרים: גשר מטיילים, הגשר העתיק של דרך הים, גשר כביש 4 וגשר הרכבת
– מתחת הגשר העתיק וגשר הרכבת לאנדרטת גדוד 54 גבעתי ליד הפילבוקס
– סביב אנדרטת הצבא המצרי בכניסה לאשדוד
– חזרה לאנדרטת גבעתי וגשר העתיק
– דרומה לעבר הכניסה הדרומית של העיר אשדוד
– דרומה וממזרח לאזור התעשייה עד הלום לתל אשדוד
– עליה מערבה לתל אשדוד וסיבוב בין העיים המועטים של העיירה הערבית איסדוד

******

החיבור בין נחל לכיש לנחל האלה, צילום רז גורן

נחל לכיש הוא נחל אכזב ברובו, וזורמים בו בעיקר מי שיטפונות. אורכו הוא כ 70 ק"מ ואגן היקוותו משתרע על 1,020 קמ"ר. הנחל מתחיל את דרכו במורדות המערביים של הרי חברון.  אגן הניקוז של הנחל מורכב מארבע יחידות נוף אורכיות הנחצות ע"י נחל לכיש ויובליו והן מורדות ההר, גבעות שפלת יהודה, מישור החוף הצפוני ורצועת החול. נחל לכיש נשפך לים בחוף אשדוד בין הנמל ואזור התעשיה בצפון ובין השטח העיר. אל אגנו של נחל לכיש מתנקזים שני ערוצים גדולים נחל אלה ונחל גוברין.

אגן נחל לכיש ויובליו

******

נחל גוברין שראשיתו בהדום הר חברון באזור תרקומיא ואליו מתחבר נַחַל פּוֹל שראשיתו בגבעות מצפון למרישה והמתנקז אל נַחַל גַּת; נַחַל מָרֵאשָׁה ואליו מתנקז נחל שחריה; נחל יואב שראשיתו בגבעות מדרום מזרח לקריית גת המתחבר לנחל דגנים באזור נגבה. נחל גוברין מתחבר אל נחל לכיש ליד מושב משואות יצחק. השני,נחל האלה הוא מנקז את מורדות הר חברון, הדום ההר חברון, גבעות השפלה ומישור חוף פלשת עד הים.
נחל האלה שקרוי על שם עמק האלה בתחומו הוא עובר. אורכו של הנחל הוא כ-50 ק"מ ותחילתו  ממערב לקו פרשת המים במספר יובלים המנקזים את אזור בית אומר וחלחול בין גוש עציון וחברון המתחברים מצפון מערב לעיירות נובא וחרס. מנקודת המעבר בין ההר לשפלה זורם הנחל בכיוון כללי צפון-מערב, דרך עמק האלה מעט ממערב לקיבוץ נתיב הל"ה מתחברים אליו  נחל עציונה ונחל סנסן המנקזים את המורדות הצפון מערביים של הרי חברון מגוש עציון, ביתר עילית, חוסן וצור הדסה. בסמוך לתל עזקה מתחבר אליו נחל חכליל המנקז את אזור גבעות נחושה תל עזקה ובאזור שדות מיכה מתחבר אליו נחל מיכה; ממזרח לתל צפית מתחבר אליו נחל לוזית המנקז את רמת אבישור וגבעות לוזית שאליו הצטרף נחל בלען היורד מכיוון בית ניר; וממערב לתל צפית מתנקז אליו נחל צפיתה; במישור החוף ממערב לכביש 6 ומסילת הברזל מתנקז אליו נחל ברקוס. בהמשך דרכו עובר הנחל מעט מצפון לקריית מלאכי ומדרום לבסיס חצור ובסמוך למאגר חצור מתחבר אליו נחל ברקאי המנקז את אזור גבעות חרובית וכפר מנחם והמישור בין חפץ חיים וצומת ראם. . יובליו  העיקריים הנוספים מצפון לדרום הם נַחַל דִּכְרִין שראשיתו בגבעות ממזרח לבית ניר;נחל עוזרר שראשיתו בגבעות מדרום לבית ניר; נחל האלה ונחל ברקאי מתנקזים אליו בקרבת גשר "עד הלום".
מאזור כביש אשדוד-אשקלון זורם נחל לכיש במרזבה לכיוון צפון, כשממערב לו חולות אשדוד. לאחר כ-5 ק"מ, בחלקו האחרון של הנחל, יוצר הנחל "ברך" גדולה, שבה משתנה מהלכו של הנחל. מגשר עד הלום ועד ניר גלים זורם הנחל בכיוון דרום-צפון. מניר גלים ועד חוף הים זורם הנחל בכיוון כללי מערבה. הקטע המזרחי מהווה הנחל גבול שיפוט של העיר ואילו הקטע הצפוני מהווה גבול השטח הבנוי של העיר, ומצפון לו משתרע אזור התעשייה. קטע זה של הערוץ הוא גם הגבול בין חולות אשדוד בדרום לחולות יבנה שמצפונו.

אזור החיבור בין נחל האלה ונחל ברקאי ושל שניהם עם נחל לכיש בשלהי המאה ה-19

החיבור בין הנחלים: תמונת מצב נוכחית

גשר עד הלום הוא גשר על נחל לכיש  החוצה את כביש 4 ליד אשדוד, 35 ק"מ דרומית מתל אביב, סמוך למחלף אשדוד דרום של ימינו. זהו המקום הצפוני ביותר שאליו הגיע הצבא המצרי שפלש לארץ ישראל במלחמת העצמאות. לאחר התנגשותו בצה"ל נעצר בגשר, ומכאן שמו "עד הלום".
הגשר נבנה בסוף המאה ה-19 בידי השלטון העות'מאני מעל אפיק ואדי סוכריר שחצה את דרך יפו-עזה בקטע בין יִבְּנה למג'דל (כיום, אשקלון). הוא נבנה על יסודותיו של גשר מהתקופה הממלוכית והתקופה הרומית, כשלושה קילומטרים צפונית לעיירה איסדוד, ונקרא ג'סר איסדוד.

******

בדרך היורדת לנחל לכיש בין הגשר העתיק ובין גשר הרכבת, צילום רז גורן

****

מבט על גשר הרכבת מכיוון מזרח

בזמן מלחמת העולם הראשונה – ב-11 בנובמבר 1917, עם התקדמותו צפונה של חיל המשלוח המצרי – עשרת ימי "מרדף פלשת", השתלטו כוחות מדיוויזית האנזא"ק על גשר איסדוד, לאחר שחובל על ידי העות'מאנים הנסוגים, והקימו ראש גשר מצפון לשפך לוואדי סוכריר. במקביל לגשר הכביש בנו צוותי "הרכבת הצבאית לארץ ישראל" (PMR) הבריטית גשר רכבת על פיגומי עץ ובסמוך לעיירה הערבית איסדוד, נבנתה תחנת הרכבת, לימים תחנת הרכבת אשדוד עד הלום, על מסילה שנמתחה מקנטרה בגדה המזרחית של תעלת סואץ, לאורך חופי הים התיכון של חצי האי סיני והמשיכה לאורך מישור החוף הארץ ישראלי, בתחילה תוך שימוש במסילה העות'מאנית הצרה ותחנת הרכבת דיר סניד עבור בתחנת הצומת עד תחנת הרכבת לוד ומשם לירושלים ולאחר סיום המלחמה על תוואי המסילה המזרחית עד לתחנת הרכבת חיפה מזרח. החל ב-17 בנובמבר הוטענה בתחנה אספקה שהונחתה מן הים על ידי הצי הבריטי להובלה מסילתית לטובת כוחות חיל המשלוח שהתייצבו בקו שתי העוג'ות.
במהלך המרד הערבי הגדול הקימו שלטונות המנדט עמדת פילבוקס לשם הגנה על הגשר מפני חבלה של אנשי כנופיו.
ב־12 במאי 1948, במסגרת מבצע ברק, על מנת לעכב את תנועת המצרים המשוערת לכיוון תל אביב, פוצצה פלוגה ב' מגדוד 53 של חטיבת גבעתי את ג'סר איסדוד – גשר עד הלום.

*****

ליל ה-15 במאי, שעות לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל חצה חיל המשלוח המצרי את קו הגבול הבין–לאומי המפריד בין ארץ ישראל למצרים באזור רפיח ופלש לתחומי המדינה הערבית בגבולותיה על פי החלטת החלוקה בתנועה לכיוון גבולות המדינה היהודית על פי החלטת החלוקה. הכוח המצרי נעצר במג'דל. ב–28 במאי יצא הכוח המצרי ממג'דל והמשיך בתנועה ללא הפרעה על ציר החוף בדרכו צפונה. ב-29 במאי נכנס הכוח המצרי לאשדוד והמשיך צפונה כשלושה קילומטרים עד שנעצר בג'סר אסדוד המפוצץ. לפנות ערב, הופתעו המצרים על ידי תקיפה אווירית של ארבעת מטוסי אוויה S-199 (מסרשמיט) הראשונים של טייסת הקרב הראשונה של חיל האוויר הישראלי. נזק גדול לא נגרם לכוח המצרי.
בליל ה-30-31 במאי פשטו שתי פלוגות מחטיבת גבעתי על הכוח המצרי שבאזור הגשר. לאחר יומיים, בליל 2-3 ביוני החל מבצע פלשת. המבצע לא הצליח לעקור את הכוח המצרי ממקומו (רק במסגרת מבצע יואב נסוגו המצרים מהנקודה), אולם ריתק אותו לעמדותיו.

****

****

****

הרחבה מי בלם את המצרים במלחמת 1948? 

אחר מלחמת העצמאות שוקם הגשר. ממערב לגשר נמצא "פארק עד הלום" ובו קיר הנצחה לנופלים, וכן הפילבוקס ועמדת הוויקרס.
בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים הוקמה על ידי מדינת ישראל בסמוך לגשראנדרטה דמוית אובליסק לזכר חללי הצבא המצרי, וזאת כחלק מהסכם השלום ובתמורה להשארת האנדרטאות הישראליות ברחבי סיני. הכתובות על ארבע פאות האובליסק הן בערבית, בעברית, באנגלית ובכתב הירוגליפי. בינואר 2010 חנכה החברה הלאומית לדרכים את מחלף עד הלום החדש. הפרויקט כלל את שיקומו של הגשר העות'מאני בשיתוף עם רשות העתיקות, שתילת כאלף עצים חדשים וביצוע עבודות נרחבות לפיתוח נופי.
פארק הזיכרון כולל שביל הליכה העובר דרך כמה הנצחות. האלמנט הראשון הוא תבליט מרוצף גדול של שושנת הרוחות בו מסומנות הערים תל אביב, קהיר, אשדוד והמרחק אליהן, להדגיש עד כמה היו המצרים קרובים ללב הארץ. מהמקום תצפית נרחבת אל כל העברים. בהמשך עובר השביל, שלאורכו תבליטי מתכת ועליהם סיפור הקרבות, דרך מצדית (פילבוקס), עמדת שמירה ששלטה על הגשר. השביל מסתיים ברחבה ובה קיר ההנצחה המרכזי. הקיר מעוגל מעט פנימה, חלקו העליון משונן כבחומת מבצר. על הקיר מפת תבליט של מבצע פלשת, הקרב הגדול שהתחולל כאן בכ"ה באייר תש"ח, 3.6.1948, סמלי צה"ל וגבעתי, שמות 54 הנופלים בקרב והמילים: "ללוחמים שזעקו עד הלום. נפלו ולא זכו.

אתר זיכרון עד הלום, צילום רז גורן

ברחבת אתר אנדרטת עד הלום, צילום יואל שדה

מבט ממערב לגשר הרכבת למול עמדת הפילבוקס

 

אתר אנדרטת ללוחמי צבא מצרים שנקבעה במסגרת הסכמי השלום בשנת 1982, השנייה באזור מצודת יואב

 

********

 

בדרך מצפון לדרום לעבר תל איסדוד, צילום רז גורן

אשדוד היא אחת מחמש ערי הפלשתים המוזכרות פעמים רבות בתנ"ך. שרידיה נמצאים בתל אשדוד, הנמצא דרום-מזרחית לעיר אשדוד של ימינו, לצד שרידי הכפר הערבי איסדוד ואזור התעשייה "עד הלום", וכ-4 ק"מ מזרחית לאתר הארכאולוגי אשדוד ים.
תל אשדוד הוא אחד מהתלים הגדולים בארץ ישראל ושטחו 380 דונם. שטח זה כולל את האקרופוליס (80 דונם) ואת העיר התחתונה (300 דונם). התל שוכן במרחק של כ-5 ק"מ מחוף הים התיכון וחולש על דרך הים (וִיָה מָרִיס). התל מתנשא לגובה של 10 מטרים מעל גובה פני הים.

 

במעלה תל תל אשדוד

במעלה התל צילום רז גורן

היישוב המאוכלס הראשון באשדוד הוקם בתקופת שלטון החיקסוס במצרים (1650 – 1550 לפנה"ס). בתקופה זו שכן היישוב בתחומי האקרופוליס, הנראים כיום, והוא בוצר בחומת לבנים בעלת שער דו-תאי ובחלקלקה. חשיפת מכלול מבנים מבוצרים, על ידי הארכאולוגים, העלתה את הסברה כי הם היו שייכים לנציב המצרי שייתכן וישב באשדוד, שכן באותה התקופה הייתה ארץ כנען תחת השפעה מצרית חזקה. מתעודות שנמצאו בארכיון העיר אוגרית ניתן בהחלט להתרשם כי באשדוד התקיימה פעילות מסחר ענפה, שכן בתעודות אלה מוזכרת אשדוד כתחנת מסחר מרכזית גם עם מדינות מעבר לים, בעזרת עיר הנמל שלה המזוהה בתל מור (תל אל-אחדר).
באתר נמצאו סימני חורבן מתקופת הברונזה המאוחרת, סוף המאה ה-13 לפנה"ס. נמצא הרס של מספר ביצורים, אשר על פי משה דותן, אינם מעידים על חורבן מלא בתקופה זאת. הממצאים בשטח מעידים על גל שני של פלישה ברבע הראשון של המאה ה-12 לפנה"ס. זה הגל שהביא לשליטה פלשתית באשדוד, שכן באתר נמצאו חרסים מיקניים.
הפלשתים התיישבו במקום במהלך המאה ה-12 לפנה"ס והפכו את אשדוד לאחת מחמש הערים החשובות בממלכתם (יחד עם אשקלון, גת, עקרון ועזה). במהלך המאה ה-11 לפנה"ס גדלה אשדוד והתרחבה מעבר לתחום האקרופוליס. בעיר נבנתה מצודה וחומה עבה, אשר כללה שני מגדלי שמירה בפתח שער העיר. באשדוד היה קיים המקדש המרכזי בממלכה לאל דגון, אליו הובא ארון הברית על ידי הפלשתים לאחר מלחמתם במהלך תקופת השופטים.
אשדוד חרבה פעם נוספת באמצע המאה ה-10 לפנה"ס. את חורבנה השני מייחסים החוקרים למלחמות שניהל המלך דוד נגד הפלשתים, או מנגד לפלישה שערך פרעה סיאמון בארץ ישראל.
ההתיישבות הפלשתית במקום חודשה בשנת 815 לפנה"ס. העיר בוצרה פעם נוספת בחומה אשר הקיפה את האקרופוליס ואת העיר התחתונה. חומת העיר התחתונה כללה הפעם שער שישה תאים, בדומה לשערים שנתגלו בתל מגידו, תל גזר, תל חצור ותל לכיש. אולם אשדוד לא האריכה ימים ובמהלך המאה ה-8 לפנה"ס בשנת 770 לפנה"ס בקירוב חרבה פעם נוספת, ככל הנראה על ידי עוזיהו מלך יהודה.
היישוב במקום התחדש אם כי לתקופה קצרה בלבד, שכן בשל סמיכותו לחוף הים מחד ובשל קרבתו לדרך הים מאידך היווה יעד לצבא האשורי. בשנת 734 לפנה"ס יצא תגלת פלאסר השלישי במסע מלחמה "נגד פלשת". במקורות האשוריים מסופר על שתי מרידות של תושבי אשדוד כנגד האימפריה האשורית ובראשה סרגון השני, מלך אשור. אותן המרידות הובילו, בשנת 712 לפנה"ס, לחורבן העיר והגליית תושביה. לאחר כיבוש העיר, הפכה אשדוד לפחווה אשורית.
בשל היחלשות האימפריה האשורית במהלך המאה ה-7 לפנה"ס, נכבשה אשדוד על ידי פרעה פסמתיך הראשון. הרודוטוס מציין בכתביו, כי נדרשו לצבא המצרי, בפיקודו של פסמתיך הראשון, 29 שנים על מנת לכבוש את העיר במרוצת המאה ה-7 לפנה"ס נכללה אשדוד לתקופה מסוימת, ככל הנראה, בתחומי ממלכת יהודה. על כך מעידים מספר ממצאים ארכאולוגיים יהודיים, דוגמת: משקולות פים ונצף.  מגוון רחב של ממצאים ארכאולוגיים נחשפו מהתקופה וביניהם: אתר פולחני, מפעל ליצור קרמיקה וארמון הנציב האשורי.
בשנת 605 לפנה"ס נכבשה אשדוד על ידי נבוכדנצר השני מלך בבל. בשנת 539 לפנה"ס שוקמה העיר על ידי הפרסים, אך נכבשה בשנת 332 לפנה"ס בעת מסע המלחמה של אלכסנדר מוקדון בארץ ישראל, אז שונה שמה לאַזוֹטוּס. עם זאת, מרבית הממצאים מהתקופה הפרסית לא נשתמרו או נפגעו בשל הבנייה ההלניסטית האינטנסיבית באתר.

 

****

לאחר מלחמת הדיאדוכים נכללה אשדוד בתחום ממלכת בית תלמי, אולם בשנת 220 לפנה"ס, בעקבות ניצחונו של אנטיוכוס השלישי על מצרים התלמיית בקרב פניום, עברה השליטה על ארץ ישראל בכלל ועל אשדוד בפרט לידי הממלכה הסלאוקית.
העיר שגשגה כאזוטוס תחת השלטון ההלניסטי, עד למרד החשמונאים. במהלך המרד מוזכרת העיר מספר פעמים. ראשית, בהקשר של קרב אמאוס, כאשר הצבא הסלאוקי ברח מפני החשמונאים לערים ההלניסטיות יבנה  ואשדוד: "וְהָאַחֲרוֹנִים נָפְלוּ כֻּלָּם לְפִי חֶרֶב וַיִּרְדְּפוּ אוֹתָם עַד גֶּזֶר וְעַד שְׂדוֹת אֱדוֹם וְאַשְׁדוֹד וְיַבְנֶה…" חשמונאים א', ד' ,ט"ו. בהמשך הותקפה אשדוד על ידי יהודה המכבי ואחיו: "וִיהוּדָה פָּנָה לְאַשְׁדוֹד בְּאֶרֶץ הַנָּכְרִים, הָרַס אֶת-בָּמוֹתֵיהֶם, שָׂרַף בָּאֵשׁ אֶת-פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם…" חשמונאים א', ה', ס"ח. אולם אשדוד המשיכה להתקיים עד לכיבושה, בשנת 147 לפנה"ס על ידי יונתן הוופסי כחלק ממלחמתו של האחרון נגד אפולוניוס, אחד משריו של דמטריוס השני ניקטור. בתום הקרב החריב יונתן את המקדש שהוקם לכבוד דגון. בהמשך נכבשה אשדוד על ידי יוחנן הורקנוס הראשון ונכללה בתחומי ממלכת החשמונאים אולם עם כיבוש ארץ ישראל על ידי פומפיוס, צומצמה שטחה של הממלכה החשמונאית. במסגרת הצמצום הוחלט כי רק השטחים בהם האוכלוסייה היהודית היוותה את הרוב, נותרו תחת שלטונו של הורקנוס השני, נכדו של יוחנן הורקנוס הראשון. כך למעשה נלקחו מן הממלכה החשמונאית רוב השטחים אותם כבש יוחנן הורקנוס הראשון ואלכסנדר ינאי בנו, לרבות אשדוד.
בתקופה הרומית שגשגה אשדוד כעיר נמל מרכזית. בשנת 30 לפנה"ס חידש אוגוסטוס קיסר את מלכותו של הורדוס בארץ ישראל ומסר לידיו את השליטה על ערי מישור החוף הדרומי וביניהם על אשדוד. בשנת 41 לספירה נכללה אשדוד בתחומי ממלכתו של אגריפס הראשון, אשר בשל קרבתו לקיסרי השושלת היוליו-קלאודית הצליח לאחד מחדש את ממלכת סבו, הורדוס, תחת שלטון יהודי. בשנת 66 לספירה, עם פרוץ המרד היהודי ברומאים, נכללה העיר בתחומי שליטת המורדים, אולם בשנת 67 לספירה נכבשה מידיהם על ידי אספסיאנוס, קיסר רומא. חשיבותה של העיר נשמרה עד למאה ה-4, אז התרחבה העיר אשדוד ים – אַזוֹטוֹס פָּארָאלְיוּס וחשיבותה של העיר דעכה בהדרגה.
אחר כיבוש הארץ על ידי הערבים בשנת 634 לספירה, הוקם על התל הכפר איסדוד. מיקומו של הכפר על דרך הים הביא לעלייה בחשיבותו ובמהלך המאה ה-14 או המאה ה-15 נבנה במקום חאן – סימן לחשיבותו הכלכלית והמסחרית של הכפר.
ב- 28 באוקטובר 1948, במסגרת מבצע יואב, נטשו תושבי איסדוד את הכפר, בעקבות הצבא המצרי הנסוג דרומה. כיום נותרו מהכפר מספר מבנים: שרידי החאן, מסגד "א-סולטאן איברהים אל-מתבולי" ובו קברו של השייח' ובית הספר לבנים.

 

 

העיירה איסדוד וסביבתה בשלהי המאה ה-19

חפירות בתל – בין השנים 1962–1972 נערכה בתל אשדוד חפירה ארכאולוגית רחבה בראשותו של פרופסור משה דותן מטעם רשות העתיקות. בין החודשים יולי – אוגוסט 2003 נערכה חפירת בדיקה כ-120 מטרים צפונית לתל אשדוד, סמוך לתוואי מסילת הרכבת אשדוד-אשקלון, על ידי רשות העתיקות. במסגרת חפירה זו נחשפו כלים מהתקופה הפרסית,כבשנים מהתקופה ההלניסטית וכן קברים מהתקופה הרומית. בין החודשים נובמבר 2003 – ינואר 2004 ובין החודשים אפריל – יוני 2004 נערכו שתי עונות של חפירות הצלה מטעם רשות העתיקות. חפירות אלה עמדו בסימן "אשדוד תחת הכיבוש האשורי" ובמסגרתן נתגלה מתחם, כ-200 מטרים צפונית לתל אשדוד, בעל שטח של 10 דונם. אתר זה, לדעת החוקרים, שימש ארמונו של הנציב האשורי. הארמון הוקם על גבי משטח הגבהה, הבנוי לבנים שיובשו תחילה בשמש, בגובה של 3 מטרים. במתחם הארמון נחשפו מגוון כלים מבהט, חרס ומתכתבין הממצאים השונים שנמצאו באתר, במרוצת השנים, ניתן למנות: חרפושיות וצלמיות מצריות, צלמיות (בפרט צלמית בדמות נקבה, שזכתה לכינוי אשדודה) וקרמיקה פלשתית, קרנוסים וכני פולחן (בפרט כן הפולחן, שזכה לכינוי כן המנגנים), ידית של קנקן חרס עם הכתובת: "למלך", חלקי שלדים של כ-3000 איש המתוארכים לתקופת הכיבוש האשורי, אסטלה אשורית המיוחסת לסרגון השני ואוסטרקון מהתקופה הפרסית עליו מופיע כיתוב בשפה הארמית – כרם זבדיה.
מקור, הפניות והרחבה על אזכור אשדוד במקרא

על ראש התל צילום רז גורן

על ראש התל

שרידי העיירה איסדוד

*****

היציאה מתחום התל

*******

קטע שלישי, בין יישובי מערב מוא"ז באר טוביה

– חציית צומת תל אשדוד.
– דרומה לכיוון מושב בית עזרא,
– מזרחה למרכז הכפרי עזר ומושב אמונים
– דרומה למושב גבעתי ולאתר הזיכרון
– מזרחה בפאתי שמורת זמורות
– חציית נחל לכיש ממערב למזרח
– מזרחה בין השדות שבפאתי שטח מחנה צה"ל לשעבר באתר ש.ת. בית דארס
– מול מרכז מזון באר טוביה
– כניסה למבנה משטרת ביטני (הפסקה)

******

המועצה אזורית באר טוביה הנקראת בשמו של המושב הוותיק באר טוביה ונמצאת בתחום מחוז דרום בין הערים אשדוד במערב וקריית מלאכי במזרח. שטח שיפוט המועצה משתרע על 140,000 דונם והוא גובל בצפון עם המועצה האזורית חבל יבנה, המועצה האזורית גדרות, המועצות המקומיות גדרה ובני עי"ש, במזרח עם המועצה האזורית נחל שורק והמועצה האזורית יואב, בדרום עם המועצה האזורית שפיר ובמערב עם המועצה האזורית חוף אשקלון, הים התיכון, עיריית אשדוד והמועצה המקומית גן יבנה. העיר קריית מלאכי מהווה מעין מרכז אזורי ליישובי המועצה אך כאמור היא רשות מקומית נפרדת. המועצה אזורית באר טוביה הוקמה בשנת 1950 וכוללת 23 יישובים ובהם מתגוררים כ-21,500 נפש. כמעט כול יישוביה (19) הם מושבים והשאר הם שני מרכזים כפריים, קיבוץ וכפר נוער. בתחום שטח המועצה גם ארבעה אזורי תעשייה רחבים ובתחומה נמצא גם חוף ים. אין ספק מועצה אזורית באר טוביה היא מועצה אזורית חזקה ומבוססת.

*****

 

היישובים במערב תחום המועצה אזורית באר טוביה

חדש וישן: תמונת מצב בראשית שנות ה-50'

*****

 

בֵּית עֶזְרָא הוא מושב ומשתייך לתנועת המושבים הוא חלק ממועצה אזורית באר טוביה. הוא נקרא ע"ש עזרא הסופר. נקרא על שם עזרא בן שְׂרָיָה, שעלה לארץ מבבל (458 לפנה״ס בקירוב). במדרש נאמר: "כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל וייסדה", "אילו היה אהרן קיים היה עזרא גדול ממנו בשעתו". המושב נוסד ב-28 במרץ 1950 על ידי עולים מעיראק, בתחילה היה המקום מעברה ששמה הזמני היה אשדוד א'. בשנת 1991 החלו לתכנן את שכונת ההרחבה. כיום בהרחבה מתגוררות כ-80 משפחות רובן בני מושב שחזרו לגור במושב. כיום חלק מאנשי המושב מתפרנסים מהפרדסים, לולים, חוות סוסים וכיוצא בזה.

******

עֶזֶר הוא יישוב כפרי קהילתי והוא חלק מן המועצה אזורית באר טוביה . .   מקור השם "עזר" בפסוק בספר נחמיה: "וַיְחַזֵּק עַל יָדוֹ עֵזֶר בֶּן יֵשׁוּעַ שַׂר הַמִּצְפָּה" (ג', יט). היישוב הוקם בשנת 1966 כמרכז כפרי למושבים מסביב. בשנת 1990 הורחב היישוב והפך ליישוב קהילתי. הוא נבנה על פני גבעה טבעית ומוקף במרביתו בשטחים חקלאיים: גידולי שדה, פרדסים, רפתות, ולולים) מרבית האדמות המקיפות את היישוב נמצאות בבעלות אנשי מושבי העובדים שהוקמו בתחילת שנות ה-50 בהם. באופיו, היישוב מקיים חיי קהילה שלווים המתבטאים בהימצאותם של מתקני דת, בהם מקווה טהרה ובית כנסת גדול ומפואר. ביישוב מרכזי תרבות וחינוך שונים.

******

מושב  אֱמוּנִים הוקם בשנת 1950 על ידי עולים ממצרים. ב-1954 הצטרפו אליהם כעשרים משפחות עולים ממרוקו.  השם הוא סמלי ולקוח מהמקרא, מספר תהילים, פרק ל"א, פסוק כ"ד: "אֶהֱבוּ אֶת ה' כָּל-חֲסִידָי אֱמוּנִים נֹצֵר ה' וּמְשַׁלֵּם עַל יֶתֶר, עֹשֵׂה גַאֲוָה". במושב אמונים ממוקם משרד קבוצת אל-סורג העוסקת בפיתוח מוצרי מיגון והצללה לחלונות.

 

******

גִּבְעָתִי הוא מושב השייך למועצה אזורית באר טוביה. כביש הגישה למושב גבעתי עובר דרך מושב אמונים הסמוך. שמו של היישוב הוא על שם חטיבת גבעתי שעצרה את צבא מצרים מכיוון דרום בזמן מלחמת העצמאות. המושב נוסד בשנת 1950 על ידי יוצאי חטיבת הראל בפלמ"ח וכן על ידי משוחררי גדוד 533 בחטיבת גבעתי הישנה ועל ידי עולים מאירן, עיראק ומצרים. היישוב הוקם על אדמות הכפר הערבי בית דראס, שתושביו נמלטו ממנו במהלך מלחמת העצמאות, ולא הורשו לחזור אליו לאחריה, ונקרא בתחילה 'בית-דרס', אחר כך 'מסילת עוז' ואחר כך 'ג"ן גבעתי' (שוב ע"ש גדוד 53 המפורסם). המושב מונה 81 נחלות. ענפי החקלאות הנפוצים הם גידולים חקלאיים, רפת ודיר. במושב בית כנסת, מועדון נוער וצרכנייה. רב היישוב הוא ר' אברהם חיים מזרחי.

******

אתר זיכרון בפאתי מושב גבעתי לזכר קרבות בית דארס 

האתר הזיכרון המזוהם: בושה וחרפה!, צילום רז גורן

קרבות בית דארס במלחמת העצמאות
בית דראס
היה כפר ערבי במישור החוף הדרומי, בקרבת נחל לכיש, כ-32 קילומטרים צפונית-מזרחית לעיר עזה. הכפר מנה למעלה מ-3,000 תושבים אשר רובם התפרנסו מחקלאות. בתקופתהמנדט הבריטי השתייך הכפר לנפת עזה. קיימים ממצאים ארכאולוגיים המצביעים על כך שהיישוב היה קיים בתקופה הצלבנית לכל המאוחר ושהייתה קיימת מצודה צלבנית בגבעת הכפר. בתקופת הסולטנות הממלוכית עמד הכפר בדרך הדואר בין קהיר לדמשק והוקם בו חאן. ב-1596 מנו תושבי הכפר, שהפכו לנתיני האימפריה העות'מאנית, 319 נפשות. הכפריים גידלו באותה תקופה שעורה, חיטה, והיו להם גם עזים, כוורות וכרמים. סקר ארץ-ישראל המערבית מסוף המאה ה-19 מתאר את הכפר כמוקף מטעי זיתים, ומתאר גם בריכה בצפון הכפר. תושבי באר טוביה נאלצו בתחילת ההיסטוריה של היישוב (בסוף המאה ה-19) לרכוש מים מאנשי בית דראס. במאורעות תרפ"ט , ב-25 באוגוסט 1929, השתתפו ערביי בית דראס וכפרים ערביים נוספים בהתקפה על באר טוביה בו נחרבה ונשרפה המושבה ושניים מתושביה נהרגו. בשנת 1945 היו בכפר 2,750 תושבים, והיו בו שני בתי מסגדים ובית ספר. בשנת 1948 היו בכפר 3,190 תושבים. הכפר נכבש במסגרת מבצע ברק. במקום בו שכן הכפר הוקמו המושבים גבעתי,אמונים ובית עזרא.
הקרבות על בית דראס היו שלושה אירועי קרב בתקופת מלחמת העצמאות בין יחידות של חטיבת גבעתי לכוחות בלתי סדירים מתושבי הכפר בית דראס – פעולת הסחה להקלת הלחץ על קיבוץ ניצנים, כיבוש הכפר במסגרת מבצע ברק וקרב עם פלוגות מצריות וסודניות בזמן קרבות עשרת הימים. הכפר נכבש במסגרת מבצע ברק – מבצע שמטרתו הייתה "לשלול מן האויב בסיס חשוב לפעולות בעתיד… על ידי יצירת בהלה כללית ושבירת המורל של האויב. הכוונה היא לאלץ את היישוב הערבי 'לנוע'". מיקומו של הכפר בסמוך לכביש החוף מצד אחד ובסמוך לשדה תעופה מצד שני הכתיבו לחטיבת גבעתי את הצורך לכבשו. גדוד 53 גבעתי איבד 20 לוחמים בקרבות ועשרות נפצעו.

*****

הקרב הראשון – אפריל 1948 – ב- 20 באפריל 1948 תקפו מאות מערביי בית דראס בפיקודו של אל אפריקי את קיבוץ ניצנים. גדוד 53 שפעל באזור הוזעק לעזרה ותקף למחרת היום ב-2111 באפריל את הכפר על מנת לאלץ את התוקפים לשוב אל כפרם. הגדוד שהיה מפוזר ביישובי הסביבה ציוות שתי פלוגות בלתי אורגניות בפיקוד סגן מפקד הגדוד. הכוח חולק לארבע יחידות משנה: כוח הלם, כוח אבטחה וחסימה, כוח רתק וכוח עתודה. כוח האבטחה כבש את בית הספר שהיה מחוץ לכפר ובסיוע כוח הרתק איפשר לכוח ההלם להיכנס תוך איגוף עמוק לחלק הדרומי-מערבי של הכפר. תושבי הכפר הזעיקו את המשטרה הבריטית הניידת ממצודת עיראק סוידאן, כמו כן כוחות מערביי הסביבה ואת תוקפי ניצנים ששבו אף הם ותקפו את כוחות גבעתי. הכוחות החלו בנסיגה, תחילה לבית הספר ולאחר מכן לכיוון באר טוביה. המג"ד יצחק פונדק שהיה באותה שעה מעל לכפר במטוס סיור נחת ליד באר טוביה, אסף כיתה של המשמר הנע מקיבוץ חפץ חיים עם מקלען ויצא לכפר. הם הגיעו לקרבת בית הספר של הכפר שם רוכזו פצועי הגדוד. פונדק הקצה כוח לחפות על פינוי הפצועים ובסיוע משוריין של כוח העתודה החל הפינוי. כח העתודה התמקם וסייע ברתק מהמנחת הנטוש. המשוריין לא יכול היה להתקדם לעבר בית הספר עקב קשיי עבירות. המחלצים פינו ברגל את הפצועים אל המשוריין דרך שדה החיטה לכיוון מסלול הנחיתה. לכוחות הערביים הצטרפה המשטרה הבריטית ממשטרת עיראק סווידאן אשר הגיעה בשלוש שריוניות האמבר נושאות תותח ומכונות ירייה. מאש הבריטים על הכוחות שהיו במהלך נסיגה לבית הספר וממנו, נהרגו שלושה חיילים ונפצעו 20 מהלוחמים. האש פחתה רק לאחר שג'יפים ומשוריינים של חטיבת הנגב, שנחלצו לעזרת הנסוגים, פתחו באש מקלע מקלעי בזה על הבריטים, אולם כדורים אלה לא גרמו נזק מאחר שלא חדרו את השריון, אבל בכך הקטינו בהרבה את עוצמת האש על הנסוגים. עד שעות הצהרים הגיעו הנסוגים עם הפצועים לבאר טוביה. ארבעה לוחמים שלא הצליחו לפנותם, נפלו בידי תושבי הכפר. אלה הרגו אותם, התעללו בגופות וכרתו את ראשיהם של שלושה מהפצועים. הם שיפדו את שלושת ראשי הנרצחים ונשאו אותם ברחובותיה הראשיים של מג'דל. בקרב זה נפלו שישה חיילים, שני פצועים נוספים מתו מפצעיהם. בקרב זה נפצעו עשרים לוחמים.
הקרב השני התנהל ב-11 במאי 1948 על ידי חטיבת גבעתי והיה אחד הקרבות במבצע ברק. מבצע זה היה במכלול המבצעים של תוכנית ד' של ההגנה ובמסגרתו הוטל על החטיבה להשתלט על יעדים בשפלה שבתחום שטח המדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה. הכוח הישראלי התוקף מנה שלוש פלוגות רובאים מגדוד 5333, פלוגה מגדוד 52 ופלוגת משמר (פל"מ). אליהם נוספו כוחות סיוע ורתק. להערכת המודיעין עמדו לרשות כוחות הכפר 250 לוחמים ותגבורת אפשרית של עד 500 לוחמים נוספים. הכוח נערך בחמישה כוחות משנה: כוח פריצה של מחלקות רובאים וכוח של חמישה משוריינים שאמור היה לפרוץ מניצנים דרך גבעה 69, שני כוחות רתק הכוללים מקלעים כבדים, מרגמות ודוידקות וכוח נוסף של חמישה משוריינים כעתודה. לאחר סיור של כתת-פל"מ בערב קודם נע הכוח בשעה 5:00 לעבר הכפר אך נתגלה כ-5000 מטר מהכפר והחלה לחימה. בהמשך היום הצטרפו שני הכוחות המשוריינים לפורצים ותקפו את הכפר משני אגפיו. התנגדות המגינים החלה להתמוטט. פגיעתן של מספר פצצות מרגמה, גרמה למנוסת הלוחמים הערביים. תגבורת של כמאה לוחמים ערביים שהגיעה מכיוון איסדוד וג'וליס, הונסה על ידי כוחות הרתק. כאן נסתיימה הלחימה. לפי עדויות לוחמי גבעתי – עם פרוץ הקרב החל להמלט חלק מתושביו. עם סיומו נטשו אותו כליל. לפי העדויות היה מצב שכעשרים נשים שנותרו במקום היו גלויות לאש ושתיים מהן אף נפצעו, והלוחמים טיפלו בפצועות, השקו את הנשים במים והושיבו אותן במקומות מוגנים עד תום הלחימה. לטענת לוחמי גבעתי, לפני שרוב הכוח עזב את הכפר, פוצצו חלק מבתיו. עוד הם מעידים כי הלוחמים אפשרו לנשות הכפר לחזור מספר פעמים לקחת את המטלטלין, ואיפשרו לזקנים לעלות על חמורים וגמלים ולצאת את הכפר. יחידות של גדוד 53 נשארו בכפר שננטש מתושביו. כוחות ההגנה איבדו חמישה לוחמים בקרב זה, וכשלושים ושישה לוחמים ערביים נהרגו.

****

הקרב השלישי  – יולי 1948 – יום לפני תום ההפוגה הראשונה, שעמדה לפוג ב-9 ביולי, הפרו המצרים את הפסקת האש ותקפו מספר משלטים שהוחזקו בידי צה"ל, כבשום ופנו לשלב הבא בנסיונותיהם להתקדם צפונה. ב- 8 ביולי 1948 חנתה במוצב בית דראס פלוגה ב' מגדוד 5333 גבעתי תחת פיקודו של שמעון מרגולין. באותו לילה תקפה את המוצב פלוגת חיל רגלים סודנית בסיוע פלוגת משוריינים שירדו אל מסלול הנחיתה מכיוון גבעה 69. החיילים הסודנים הצליחו להיאחז בפאתי הכפר ונוצרו כיסי התנגדות וקרבות במספר נקודות. למרות הפיצול והמורכבות של הקרבות הדף הכוח המגן את ההתקפות וגרם לסודנים אבדות רבות (שלושים ושמונה חללים) כמו כן נתפס שלל צבאי רב. בין השאר מקלע ויקרס עם אלפי כדורים. בתוך הקרב הצטיינו בגבורתם ארבעה חיילים שהיו בעמדה קדמית מנותקים משאר חבריהם למרות בידודם, עמדו בגבורה מול מחלקת רגלים מצרית שתקפה אותם והתקרבה עד למרחק של כ- 200 מטר. בקרב זה נפלו כל הארבעה. לקראת סופו של הקרב, הגיעו לכפר המג"ד יצחק פונדק יחד עם הקמ"ן. הקמ"ן תיחקר סמל מצרי פצוע וגילה דרכו את מפקד הגדוד הסודני, קצין מצרי בדרגת רב-סרן שאף הוא היה פצוע ושכב לא רחוק. קצין המודיעין דובב את הקצין המצרי, ולמד ממנו פרטים על יעדי ההתקפה המצרית שהיוותה חלק מתוכנית התקפה כללית של כל החזית המצרית. דהיינו, ההתקפה על נגבה ב-12 ביולי והניסיון בתנועת מלקחיים לכבוש את נגבה, עיבדיס, שלושת כפרי הסאוואפיר, גשר הקשתות שלידם ולנוע צפונה לכבוש את כפר ורבורג, באר טוביה ולהמשיך לכיוון מסמיה (היה זה הקצין המצרי הבכיר ביותר שנשבה עד אז). הגדוד איבד ארבעה מחייליו באותו קרב וכן ספג שבעה פצועים.

******

שדה תעופה בית דארס, נבנה בראשית שנות ה-40, כגיבוי לשדה קסטינה (לימים חצור)

שדה תעופה בית דארס והדרך המחברת בינו ובין שדה קוסטינה (חצור)

 

*****

פרסומו של ש.ת. בית דארס במבצע "חסידה" ערב מבצע נחשון, 1 באפריל 1948
מבצע "חסידה" היה מבצע צבאי סודי להנחתת מטוס בודד נושא נשק מצ'כוסלובקיה, במהלך מלחמת העצמאות וטרם הכרזת העצמאות, הנשק הזה היה חיוני לביצועו של מבצע נחשון. ב-2888 במרץ דרבן בן-גוריון את אהוד אבריאל: "אני כותב לך בפעם האחרונה. עליך לסדר משלוח על ידי אווירונים . אם אינך יכול או… שזה לא ייתכן – עליך לבוא מיד… בשום אופן אינך יכול להישאר עוד באירופה ולטפל עוד בעניינים האלה…".
מבצע חסידה נערך סמוך לחצות ליל ה-1 באפריל 1948, המטוס שנחכר מחברה אמריקנית היה מטוס תובלה דאגלס C-54 סקיימאסטר ארבע-מנועי, המוטס בידי טייס אמריקני. שם הקוד של המטוס היה "בלק-1" והוא היה הראשון בסדרת המטוסים ברכבת האווירית של מבצע בלק.
המבצע הוטל על גדוד 53 של חטיבת גבעתי בפיקודו של יצחק פונדק, אליו סופחו אנשי שירות האוויר בפיקודו של אהרון רמז (לימים מפקד חיל האוויר הישראלי) ואנשי חימוש בפיקודו של אשר פלד.
לשם הנחתת המטוס נבחר מנחת חירום בריטי נטוש ליד הכפר הערבי בית דראס הסמוך לבאר טוביה. על גדוד 53 הוטל לאבטח את שדה התעופה שהיה סמוך לכפרים ערביים עוינים. על היחידות הנספחות הוטלו תפקידים כמו יצירת קשר עם המטוס, הארת המסלול בעזרת גנרטור ומערכת תאורה מאולתרת, תדלוק המטוס ופריקת המשלוח במהירות בטרם יתערבו הערבים או הבריטים.
סמוך לחצות הודלקו אורות מסלול הנחיתה, ברגע שבו נשמעה מרחוק נהמת מנועי המטוס. הנחיתה עברה בשלום, התאורה כובתה, המטען פורק במהירות והוצא מן האזור. במקביל המטוס תודלק, נבדק על ידי מכונאים והמריא תוך זמן קצר, כאשר כל הפעולה ארכה כ-80 דקות. המטען כלל 200 רובי מאוזר "צ'כיים" 40 מקלעי מגל"ד ו-150 אלף כדורי תחמושת. הנשק הועבר עוד בליל המבצע ליחידות שעמדו לפתוח במבצע נחשון.

*****

באר טוביה מושב עובדים משתייך לתנועת מושבי העובדים בישראל. המושב באר טוביה נוסד בי"א באדר 1930 על חורבותיה של המושבה באר טוביה, שחרבה במאורעות 1929.
ההתחלה הייתה בשנת תרמ"ח, 1887. אז התלכדו 25 משפחות יהודיות שחיו בחבל הארץ, בסרביה, שבמזרח אירופה ויצרו קשר עם מקורבי הברון רוטשילד. המשפחות שלחו משלחת לפריס שניהלה עבורם מו"מ עם הברון על הקמת מושבה בא"י עבור יהודי בסרביה. בזכות הדעה ששררה אז שיהודי בסרביה הם אלמנט רצוי ומסוגל להתיישבות בא"י המו"מ צלח והוחלט להכין את ההתיישבות בכפר קסטינה.
בח' תשרי תרמ"ט, 13 בספטמבר 1888, עלו ראשוני המשפחות לא"י. הדרך עד גדרה הייתה ידועה, אך דרומה משם איש לא היה מעולם. הם טעו בדרך ורק למחרת בבוקר הגיעו אל הכפר קסטינה ומשם פנו מערבה. אחרי תלאות והרפתקאות מצאו גבעה ועליה חורבה עתיקה, על חורבה זו הקימו את המושבה הראשונה, באר-טוביה.
בשנת 1912, הגיע לביקור ד"ר ארתור רופין, מנהל המשרד בא"י והציע לתגבר את המושבה בקבוצת חלוצים מאנשי הפועל הצעיר, חניכי מקווה ישראל, אשר יזרימו דם חדש למושבה ויכניסו שיטות עבודה מודרניות. הקבוצה לא מחזיקה מעמד במקום ולאחר 12 שנה עזבו האחרונים שבהם אחרי משברים חברתיים וכלכליים רבים.
ביום פרוץ המאורעות בירושלים, ב- 23.8.29, עלה מחנה גדול של ערביי מג'דל (אשקלון) על המושבה בצעקות "עליהום". הערבים הציתו את הגורן ואת בתי המושבה. הקרב היה קשה ותבע קורבנות. כעבור זמן קצר הגיעו שוטרים בריטיים ופינו את התושבים הבלתי לוחמים לרחובות.

*****

לאחר המאורעות הוקמה באמריקה קרן שקראה לעצמה "קרן עזרה" אשר שמה לה למטרה לסייע בהקמת הישוב מחדש, והקציבו לשם כך 825 לא"י. תקציב זה היה אמור לשמש למתיישבים הראשונים. במהלך העליה בשנת 1930 הוקמו 44 יחידות משק והאוכלוסיה כללה 120 נפשות בשנת 1935 נוספו 49 משקים. בד בבד עם הקמת המשקים החקלאיים, החלו בהקמת השירותים הקאופרטיביים: צרכניה, מחסן אספקה, מחלבה, מחסן ביצים, מכון מים, הנהלת חשבונות, קופה וריכוז ענייני ההנהלה. לביצוע פעולות אלו נוספו לכפר משפחות נוספות: משפחות עובדי הציבור שקבלו חלקת אדמה להקמת משק עזר.
בשנותיו הראשונות של הישוב בשנים 1930-1935 ההשקפה הכללית היתה הפעלת משק מעורב. בשנים 1935-1948 – נקלטו המתיישבים החדשים והורחבו שטחי השלחין והוחלט על שיויון בגודל היחידות המשקיות בין המתישבים ותיקים כחדשים. יחידת הקרקע נקבעה 53 דונם.
בימי מלחמת השחרור הועמד הישוב במבחנים כבדים, הפגזות, ופינוי הילדים מאחר והיה ישוב דרומי וקרוב לגבול המצרי. עם תום מלחמת השחרור נמסרו חלק מאדמות המושב להקמת מושב "אורות" והעיירה קרית מלאכי. המושב מונה כיום 900 תושבים, 250 משפחות, 96 משקים.
הענפים החקלאיים: רפת הענף המרכזי. במסגרת הרפורמה בענף הוקמו רפתות מודרניות ומשותפות שעונות על כל הדרישות. בבאר טוביה מרכז מזון מודרני ומשוכלל בשם "יציב" המספק מזון לרפתות במושב ומחוצה לו. ענפים נוספים: לולים, מטעים, ירקות, פרחים וגידולי שדה.
מקור

באר טוביה וסביבתה בראשית שנות ה-20'

מבנה משטרת ביטני

משטרת באטאני היא תחנת משטרה בריטית שהמבנה ששימש אותה נמצא סמוך למושב באר טוביה ועיי הכפר בית דראס. השם באטאני ניתן למשטרה בגלל סמיכותה לכפר ערבי קטן שהיה במרחק של כקילומטר ממנה. במרחק של כשני קילומטר מדרום מערב למשטרה שכן הכפר בית דראס. מבנה המשטרה הוקם על ידי ממשלת המנדט בשנת 1936, כדי לספק הגנה למושב באר טוביה כנגד פורעים ערבים. באותה תקופה, טרם בניית מצודות טגארט, נבנו תחנות קטנות יותר. בתחנה זו היה מספר שוטרים קטן יחסית: שני שוטרים בריטים ושניים ערבים. לפעמים התאכסנה בה יחידת רוכבים. בשנים 1936-39 יצרו הבריטים את משטרת היישובים העבריים (JSP – Jewish Settlement Police). השוטרים חבשו כובעים אוסטראלים כאשר לכל גוש היה על הכובע משולש בצבע שונה. בהמשך הפכו היחידות למשטרת היישובים כאשר לכל גוש היה משמר נע (המ"ן) משלו. הבריטים סיפקו את הטנדרים ואת הנשק.
עם תחילת עזיבת הבריטים את הבסיסים והמשטרות שלהם במחצית מרץ 1948, השתלטו כוחות גבעתי בדרום עליהם. המשטרות היוו יעדים מועדפים עקב היותן מבצרים מבטון שחלשו על סביבתם. המשטרה הראשונה שנתפסה בדרום הייתה משטרת באטאני הכפרית ששכנה במבואותיה המערביים של באר טוביה. היא נתפסה על ידי אנשי באר טוביה עצמם במחצית מרץ 1948, זמן קצר לאחר פינוי מחנה בית דראס והמנחת הסמוך לו.
חנוך ברודז'יצקי, היה סמל במשטרה הבריטית ותושב באר-טוביה והיה מוצב בבניין המשטרה, לקראת עזיבת הבריטים את הארץ, הרגו השוטרים הערבים את הסוסים שהיו באורווה ועזבו את המבנה. חנוך נותר בתחנה עם שני שוטרים בריטים והצליח לשכנע אותם להפקיד בידיו את מפתחות השער של המבנה ולהסתלק. הבריטים אכן עזבו את המקום בהשאירם שני משוריינים. חנוך נשאר לבדו במבנה במשך שלושה ימים רצופים, מגן על המבנה עדיין כשוטר בריטי מהשתלטות פורעים ערביים שיכלו לסכן את באר טוביה והיישובים הסמוכים. שומר השדות של באר טוביה הגיע מדי כמה שעות על סוסו וצייד את חנוך במזון. לאחר שלושה ימים, הגיעו אנשי גבעתי והשתלטו על המבנה והציוד שנותר
מקור

על גג בנין המשטרה בעת ההפסקה

******

קטע רביעי, אל רכס עזריקם וממנו לחצור וגן יבנה, 

– חציית כביש קריית מלאכי – עד הלום (כביש 3703)
– צפונה על דרך הסולינג לעבר שער בית דארס של בסיס ש.ת חצור
– טיפוס לגבעה בה נמצא בעבר הכפר ביטני א-שריקה בקצה הצפון מזרחי של רכס עזריקם
– דרום מערבה לאורך רכס עזריקם (נקרא יער באר טוביה) לעבר גבעת בריכת המים.
– גלישה צפונה בין מטעי מושב עזריקם לעבר נחל האלה וחצייתו מדרום לצפון.
– צפונה השדות קיבוץ חצור בדרך הצמודה לגדר בסיס ש.ת. חצור
– כניסה לחצר קיבוץ חצור ומעבר דרכו ותצפית מערבה
– דרך השדות מערבה לגן יבנה.
– צפונה חזרה לביצרון

******

 

 

הדרך בין ש.ת. קוסטינה (חצור) ובין ש.ת. בית דארס

****

אל-בטאני אל-שרקי – הוא הכפר המזרחי ממערב לו נמצא הכפר התאום לו, אל-בטאני אל-ע'רבי. שמות הכפרים זיהו אחד כמזרחי (שרקי) ואחד כמערבי (ע'רבי). אתר ארכיאולוגי בתחומי הכפר הכיל שרידים כגון רצפת פסיפס, אגן ניקוז, יסודות מבנים עתיקים וחרסים. האזכור המוקדם ביותר של הכפר מצביע על כך שהוא נוסד כחווה עבור הח'ליף מועוויה אבי סופיאן (661-680 לספירה). הצפות נחל האלה בחורף כפו התרחבות מזרחה של הכפר, לאורך הדרך המובילה לאל-בטאני אל-ע'רבי, עד שהמרחק בין שני הכפרים הצטמצם לשני קילומטר. בזמן מלחמת העולם הראשונה, ב-12 בנובמבר 1917, הציבו כאן הבריטים תותחים, שהרעישו את עמדות הטורקים שתבצרו בכפר בורקה הסמוך לגן יבנה, בגדה הצפונית של נחל האלה. בהמשך עמדות הטורקים נכבשו על ידי כוחות אנז"ק (הפרשים הקלים האוסטרלים והניו-זילנדים) והצבא הבריטי המשיך בדרכו לכבוש ירושלים. בשלהי תקופת המנדט אדמות הכפר השתרעו אז על 5,764 דונם, מהם נרכשו 70 בידי יהודים. פרנסת תושבי הכפר התבססה על חקלאות, בעיקר דגנים והדרים. חלק מהגידולים הושקו במי גשם ואחרים באמצעות בארות, ששימשו גם לצריכת מים ביתית. בנוסף, עסקה הקהילה בגידול בעלי-חיים ועופות.  שני הכפרים אל-בטאני אל-שרקי ואל ע'רבי נכבשו ב-13 במאי 1948 במהלך מבצע ברק בידי חטיבת גבעתי שהתקדמה דרומה, בדרכה להלחם בכוחות מצרים בציר החוף. כנראה שהכפרים נתפסו מיד על ידי הכוחות המצרים ונכבשו שוב לקראת ההפוגה הראשונה ב-11 יוני 1948 על אדמות הכפר לא נבנו ישובים ישראלים, ושרדה ממנו רק תחנת משטרה רעועה מתקופת המנדט, שכוללת שלושה מבני בטון בעלי גגות שטוחים. באתר הכפרים פזורים שיחי-צבר ועצי אקליפטוס, תאנה ושקמה, וניתן לזהות בבירור אחד מרחובות-הכפר.

 

******

רכס עזריקם וסביבתו בשלהי המאה ה-19

חורשת עזריקם שביער באר טוביה שוכנת בין באר טוביה ועזריקם. היער ניטע על ידי קרן קיימת לישראל בשנות ה-50 במסגרת עבודות דחק והספקת פרנסה וכבוד לעולים החדשים שהתיישבו במושבי הסביבה. מאוחר יותר הפכו חלקים מהגבעות לשתי מחצבת כורכר. המחצבות העמיקו עד מי התהום ולכן חברת מקורות הפכה אותם למאגרי החדרה המעשירים מי תהום. למרות קרבתה למרכז הארץ, מבחינת הציבור הרחב זוהי חורשה נידחת למדי, ורק מטיילים מעטים נכנסים בין שעריה. בני המושבים, לעומת זאת, מכירים את המקום בזכות מחנה הנוער של תנועות המושבים, שקבע את מקומו ביער. חורשת עזריקם סבלה במשך שנים מ"התעללות". משאיות נפטרו בין עציה מפסולת בניין וגם פסולת חקלאית מצאה את דרכה למקום. קבוצה קטנה של תושבי המקום קצה במצב וארגנה את קבוצת נאמני היער והתחילה בפעילות בשיתוף קק"ל בשיקום האזור. הנאמנים, בשיתוף המועצה האזורית באר טוביה, גייסו את התושבים לניקוי היער במסגרת יום הניקיון הבין-לאומי וארגנו ימי נטיעות בט"ו בשבט. הטענה של נאמני היער היא שלמרות המאמצים שהקהילה משקיעה בחיבור עם קק"ל ועם המועצה האזורית, למרות הישיבות הרבות, הסיורים והרצון הטוב, היער טרם מימש את החזון שלו וחורשת עזריקם טרם זכתה לטיפול שהיא ראויה לו. להרחבה על היער, שיקומו ואתריו.

*****

רכס עזריקם הוא משאר מרצועת רכסי הכורכרים הדרומיים וליתר דיוק הרכסים הפנימיים של מישור החוף הדרומי כמוצג במפה. מדרום לרכס עזריקם נמצאים הרכסים באזור בארי ובאזור ניר-עם וגברעם ומצפון לו הרכסים של גדרה ורחובות.
להרחבה על הכורכרים הדרומים

****

בריכת המים על רכס עזריקם שבנו הבריטים על מנת לספק מים לש.ת. קוסטינה ובית דראס, צילום רז גורן

עזריקם – מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית באר טוביה. המושב הוקם בשנת 1950 על חורבות של יישוב ערבי בשם "בתני על ערבי. בשנה הראשונה גרו התושבים באוהלים ללא חשמל, ללא מים זורמים וללא כבישים. גרעין מייסדי היישוב כלל עולים מטוניס שהתארגנו כקבוצה לעלות לארץ בעזרת תנועת גורדוניה (מפא"י). העולים שהגיעו לארץ הורדו בחסות החשיכה, באמצע שום מקום. במהלך השנה הראשונה עזבו חלק נכבד מהעולים ובמקומם שיכנה הסוכנות בשנת 1951 עולים מפרס, עיראק, הודו ותימן. בשנת 1955 התווספו העולים ממרוקו. במהלך השנים שבו בנים ובנות רבים ליישוב והקימו דור חדש וצעיר הן בתחום היישוב המקורי והן בהרחבות שעדיין ממשיכות להתפתח ולהיבנות גם בימים אלה.

******

לאחר "צליחת" נחל האלה מכיוון דרום לצפון, צילום רז גורן

נחל האלה שקרוי על שם עמק האלה בתחומו הוא עובר. אורכו של הנחל הוא כ-50 ק"מ ותחילתו  ממערב לקו פרשת המים במספר יובלים המנקזים את אזור בית אומר וחלחול בין גוש עציון וחברון המתחברים מצפון מערב לעיירות נובא וחרס. מנקודת המעבר בין ההר לשפלה זורם הנחל בכיוון כללי צפון-מערב, דרך עמק האלה מעט ממערב לקיבוץ נתיב הל"ה מתחברים אליו  נחל עציונה ונחל סנסן המנקזים את המורדות הצפון מערביים של הרי חברון מגוש עציון, ביתר עילית, חוסן וצור הדסה. בסמוך לתל עזקה מתחבר אליו נחל חכליל המנקז את אזור גבעות נחושה תל עזקה ובאזור שדות מיכה מתחבר אליו נחל מיכה; ממזרח לתל צפית מתחבר אליו נחל לוזית המנקז את רמת אבישור וגבעות לוזית שאליו הצטרף נחל בלען היורד מכיוון בית ניר; וממערב לתל צפית מתנקז אליו נחל צפיתה; במישור החוף ממערב לכביש 6 ומסילת הברזל מתנקז אליו נחל ברקוס. בהמשך דרכו עובר הנחל מעט מצפון לקריית מלאכי ומדרום לבסיס חצור ובסמוך למאגר חצור מתחבר אליו נחל ברקאי המנקז את אזור גבעות חרובית וכפר מנחם והמישור בין חפץ חיים וצומת ראם. . יובליו  העיקריים הנוספים מצפון לדרום הם נַחַל דִּכְרִין שראשיתו בגבעות ממזרח לבית ניר;נחל עוזרר שראשיתו בגבעות מדרום לבית ניר; נחל האלה ונחל ברקאי מתנקזים אליו בקרבת גשר "עד הלום".

במעלה הדרך מדרום לצפון לעבר קיבוץ חצור, ממערב לבסיס התעופה, צילום רז גורן

שדה תעופה חצור הוקם ב-1942, בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, על ידי חיל האוויר המלכותי הבריטי. שמו המקורי של הבסיס היה "RAF Qastina" על שם הישוב הערבי קסטינה שהיה בסמוך לו. בשנת 1945 הוכשר לשדה תעופה ושימש את חיל האוויר המלכותי עד לשנת 1948 – אז נסוג מן השדה. ב-25 בפברואר 1946 תקפו את השדה לוחמי האצ"ל והשמידו בשדה מספר מטוסי תובלה מסוג Halifax. במסגרת התקפה זו, שכונתה ליל המטוסים הותקפו שני בסיסים נוספים – שדה התעופה לוד – RAF Lydda ושדה התעופה בכפר סירקין. סה"כ הושמדו במבצע זה 20 מטוסים של חיל האוויר המלכותי הבריטי ונגרם נזק למספר מטוסים נוספים. בתגובה לליל המטוסים העביר חיל האוויר המלכותי הבריטי חלק ממטוסיו לבסיסים במצרים. ב־15 במרץ 1948 פינה הצבא הבריטי את שדה התעופה במסגרת פינוי מרחב זה לרבות המחנות שנמצאו בו (ג'וליס, קסטינה, בית דארס, חסה, עקיר ומשטרת קטרה ליד גדרה) ימים בודדים לאחר מכן כוחות מחטיבת גבעתי השתלטו עליו ללא קרב.

****

בשלהי 1948, הועברה טייסת "הקרב הראשונה" של חיל האוויר שאך זה הוקם, משדה-התעופה בהרצליה לבסיס, שקיבל באותה עת את השם "שדה שמואל", על שמו של סם (שמואל) פומרנץ, שנהרג בעת העברת מטוסי הספיטפייר מצ'כוסלובקיה במבצע "וולווטה".
בשנת 1949 התקיים בבסיס הטקס הראשון של ענידת כנפי-טיס לארבעה בוגרים ישראלים ראשונים שהחלו את הקורס בצ'כוסלובקיה וסיימו אותו בישראל. הקורס נקרא "קורס-טיס מינוס שתיים" וחניכיו היוו את השלד הפיקודי של טייסת "הקרב הראשונה". באותה תקופה היה סיד כהן, מפקד הבסיס, גם מפקד הטייסת היחידה בבסיס. במהלך 1949 הוחלט להעביר את טייסת "הקרב הראשונה" לבסיס רמת-דוד ובבסיס התמקמה יחידת תותחנים, אך כשנתיים לאחר מכן הוחזר הבסיס לאחריותו של חיל-האוויר. הבסיס היה חלוץ קליטת מטוסי הקרב הצרפתיים: אוראגן, מיסטר, סופר-מיסטר ומיראז'.
בשנת 1956 נפתחה טייסת "הקרב הראשונה" מחדש כטייסת מובילה בתחום היירוט עם הצטיידותה במטוסי "מיסטר". המטוסים שימשו את הטייסת זמן קצר לאחר מכן, במהלך מבצע "קדש". במהלך המבצע פעלו מהבסיס שתי טייסות סילון שנפתחו זמן קצר לפני כן. טייסות הבסיס השתתפו במשימות יירוט, חיפוי, פטרול וסיוע קרוב. זוג מטוסי אוראגן אף השתתפו בהכנעתה של המשחתת המצרית "איברהים אל-אוול". טייסת "הקרב הראשונה" הפילה במהלך המבצע שבעה מטוסי אויב. מטוסי הבסיס ביצעו במהלך המבצע 323 גיחות.
בשנת 1958 נפתחה טייסת סילון שלישית בבסיס, טייסת "העקרב" שהפעילה מטוסי "סופר-מיסטר". שלוש הטייסות נשארו באותו הרכב זמן רב וכמעט עשור לאחר פתיחתה של טייסת "העקרב", הן פעלו זו לצד זו במלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה ביצעו שלוש הטייסות 1,294 גיחות לתקיפת שדות-תעופה, תחנות מכ"ם, סיוע קרוב והטלת כרוזים. בחלק הראשון של מלחמת ההתשה, עד יולי 1969, השתתפו טייסות הבסיס בתקיפת מטרות מחבלים בירדן ובסוריה, עד להרחבת מעגל הלחימה לעבר מצרים. בתקופה זו נזקפו לטייסות הבסיס 42.5 הפלות של מטוסי אויב.
במהלך מלחמת יום הכיפורים פעלו מהבסיס ארבע טייסות שביצעו 3,137 גיחות לתקיפה ויירוט. לאחר המלחמה החליט הקונגרס האמריקאי לספק לישראל עוד מטוסי קורנס (פאנטום), שנקלטו בטייסת "העקרב" בשנת 1975.
במלחמת לבנון הראשונה פעלו מהבסיס חמש טייסות שביצעו 1,196 גיחות לתקיפה, יירוט, ליווי, סיוע ואמנעה. במהלך מלחמת המפרץ ביצעו טייסות הבסיס 125 גיחות. בשנת 1991 החלו טייסת "העקרב" וטייסת "הקרב הראשונה" להפעיל מטוסי ברק חד-מושביים ודו-מושביים בעת ובעונה אחת.
במלחמת לבנון השנייה השתתפו טייסות הבסיס במשימות אוויר-אוויר ואוויר-קרקע. במבצעי "עופרת יצוקה" ב-2008 ו"עמוד ענן" ב-2012 פעלו הטייסות ברצועת עזה ונטלו חלק פעיל במשימות תקיפה.
בנובמבר 2010 נפתחה בבסיס טייסת "מאמני קרב", המרכזת את רוב הסימולטורים של מטוסי הקרב בחיל-האוויר. בטייסת נמצאים סימולטורים של מטוסי F-15 ו-F-16, המשמשים את טייסי ונווטי הקרב בחיל. במהלך שנת 2012 הוקם בחצור הסימולטור המקושר הראשון, אשר מאפשר למתאמנים לתרגל משימות בצוות.
המקור: אתר חיל האוויר.

אזור ש.ת. חצור וסביבתו עם תום מלחמת העצמאות

חָצוֹר אַשְׁדּוֹד הוא קיבוץ מתנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר השייך למועצה אזורית באר טוביה. שמו של היישוב הוא כשם עיר בנחלת שבט יהודה שנקראה "חצור". התוספת "אשדוד" לחצור על שם העיר אשדוד הפלישתית נועדה להבדיל מחצור הגלילית.
הגרעין המייסד של הקיבוץ התגבש בשנת 1936 על בסיס גרעין ארץ-ישראלי ג' של תנועת "השומר הצעיר". חברי הגרעין שהו שנה במשמר העמק ובשנת 1937 עברו לראשון לציון, שם שהו תשע שנים עד שנמצא להם מקום להתיישבות קבע. במשך זמן זה הצטרפו אליהם גרעיני "השומר הצעיר" מבולגריה ומצפון אמריקה. בשנת 1943 הקימו חברי הקיבוץ את מצפה גבולות, שם שהו במשך שלוש שנים.  בשנת 1946 הוחלט במוסדות המיישבים שהקיבוץ יעזוב את גבולות ויתיישב במקום הנוכחי, שנקרא אז "יסור". גבעת הכורכר שעליה הוקם הקיבוץ (גובה כ-60 מטר מעל פני הים) הייתה אז חשופה ובצידה הדרומי מחצבה נטושה. סביבה שכנו ארבעה כפרים ערביים: יסור, ברקה, בתני שרקיה ובתני ע'רביה ומחנה קסטינה של חיל האוויר הבריטי (היום בסיס חצור של חיל האוויר הישראלי. חברי הקיבוץ הגיעו למקום ביוני 1946 והשתכנו בבית האריזה בפרדס. בעקבות החבלה של האצ"ל במטוסים בריטיים במחנה הסמוך, במסגרת התקפת שדות התעופה הבריטיים, וחשש המוסדות מתגובת הצבא הבריטי, נדחתה העלייה על הגבעה במשך מספר חודשים. בספטמבר ניתן לבסוף האישור, והחברים עלו לגבעה והחלו לבנות את ביתם החדש. העברת הקיבוץ מראשון לציון הסתיימה רק בנובמבר 1947.
במלחמת העצמאות היה הקיבוץ סמוך לקו החזית של הצבא המצרי, שהגיע עד סמוך לגשר עד הלום מצפון לאיסדוד. ילדי הקיבוץ פונו לבית ספר בחולון. המצרים הפגיזו את הקיבוץ והחברים ים המעטים שנותרו להגן על היישוב הסתתרו בתעלות. עלון הקיבוץ שנקרא "על התל" שינה באותם ימים את שמו ל"מתחת לתל". לאחר מבצע יואב, שבו הילדים לקיבוץ וחברי הקיבוץ חזרו לעבודה החקלאית. במבצע ברק נכבשו הכפרים הערביים הסמוכים, ותושביהם הפכו לפליטים ברצועת עזה. חלק מאדמותיהם, שהוכרזו כאדמות מדינה לפי חוק נכסי נפקדים, הוחכרו על ידי מינהל מקרקעי ישראל לקיבוץ.
במשך שנות קיומו קלט גרעינים של השומר הצעיר מארה"ב, מקנדה, מבולגריה ומצרפת.
ענפי המשק העיקריים: ענפי כלכלה עיקריים בתחום החקלאות: גידולי שדה, חממות, מטעים, רפת ולול. בתחום התעשייתי: מפעל "אמן" – מפעל ליציקות לחץ, אביזרי חשמל, אביזריי השקייה, כספות. "חצור לטף"- מתפרה, ו"סולבר"- מפעל לעיבוד חלבון מסויה.

*****

על הגבעה גבעה בתחום הקיבוץ חצור אשדוד, נמצאו שרידי יישוב שנהרס בזמן בניית הקיבוץ. בחתכים בתחום הקיבוץ נראו חרסים מן התקופה הביזנטית ובגינות של התושבים נמצאו: אבן ריסוק של בית בד, אבן רחיים מבזלת, משקולות בזלת ועמודי שיש. במקומות שונים פזורות אבני בניה מסותתות מכורכר (מידותיהן 0.20 ×0.25×0.40 מ'). לפי ה- ,Geographical Listהיו באתר יסודות ובורות מים בנוים באבני גוויל. י' עורי דיווח על שני בורות מים מטויחים בעלי צורת חרוט וכן על מציאת חרסים ועצמות אדם המעידים על שרידי קברים מתקופת הברונזה התיכונה. המקור: אתר 66, מפת גדרה  מס' 85 , סקר ארכיאולוגי בישראל
בשנת 1956 בשדות חצור, במישור לרגלי הגבעה עליה נמצא הקיבוץ, בקרבת הגדה הדרומית של נחל ברקאי בשטח כיום נמצא בתחום שדה התעופה נמצאו בחפירה של י' עורי ור' סופר שרידי כנסיה שריד כנסיה ביזנטית מהמאה החמישית לסה"נ. האתר היה בגודל 15×10.20 מ'. נמצאו שלושה סטווים מופרדים בשורת עמודים ואפסיס אחד (לא שרד). בצידה הצפוני נמצאה שורת חדרים מרוצפים בפסיפס צבעוני מעוטר במוטיבים גיאומטריים, דמויות של בעלי חיים וכתובות ביוונית. כיום נהרסו השרידים וריצוף הפסיפס המעוטר של הכנסיה נמצא בירושלים, במוזיאון רוקפלר. המקור: אתר 70, מפת גדרה  מס' 85 , סקר ארכיאולוגי בישראל 

אל חצור והלאה לגן יבנה

מקום קבורת אלה שאינם יהודים (בעיקר עולים מארצות חבר העמים) מחוץ לגדר בית העלמין של חצור.

בדרך מערבה מחצור לעבר גן יבנה

ברקה – הכפר שכן במישור החוף, כשבעה ק"מ ממזרח לים התיכון ו-37 ק"מ מצפון-מזרח לעזה. במקום נמצאו שרידים יווניים, שכללו באר, גילופי-אבן וחרסים; קיימת סברה כי הכפר נבנה על אתר העיר היוונית ברקה, שהרומאים כינו בארֶקה. ב-1931 התגוררו בכפר 600 תושבים מוסלמים ב-1233 בתים צפופים, שהיו בנויים ברובם מלבני-בוץ וקש וביניהם עברו סמטאות צרות. ב-1944-45 עלה מספר התושבים ל-890 נפש, ואדמות הכפר השתרעו אז על 5,206 דונם, מהם נרכשו 226 בידי יהודים. בכפר ניצב מסגד וסביבו מספר קברים. במרכז הכפר היו חנויות קטנות. ילדי הכפר למדו בבית-ספר בכפר הסמוך אל-בטאני אל-ע'רבי. כלכלת הכפר התבססה על חקלאות, שכללה גידול דגנים, ירקות ופירות, בעיקר הדרים. תושבי הכפר קדחו מספר בארות לצורכי השקיה, אם כי רוב החקלאות הייתה חקלאות בעל שמושקית ממי-גשם. תושבי הכפר פינו אותו עם תחילת ההתקפה של חטיבת גבעתי בין ה-10 ל-13 במאי 1948. על אדמות-הכפר לא נבנו ישובים ישראלים. הישוב גן יבנה נוסד ב-1931 בסמוך לאתר הכפר, מצפון. מושב שתולים נבנה ב-1950 ליד לכפר, על אדמות הכפר אסדוד. רק שני בתים מהכפר ברקה נותרו עומדים: בית-בטון שמשמש כמחסן ובית-אבן שעומד נטוש בלב צמחייה שגדלה פרא. אתר-הכפר מכוסה עשבים, שיחי-צבר, אקליפטוסים ועצי-דקל. ישראלים מעבדים את האדמה שסביב האתר.

*****

גן יבנה גן-יבנה נוסדה כמושבה חקלאית שעיקר פרנסתה על הפרדסים, שפריים יוצא לאירופה דרך נמל חיפה. גן יבנה הוקמה על אדמות המרעה של הכפר הערבי "ברקה", על ידי חברת "אחוזה אלף ניו יורק", אשר בבסיסה משפחות יהודיות מרוסיה, פולין ומרכז אירופה, שהיגרו לארה"ב. אחרי המשבר הכלכלי הגדול בשנת 1929, בחיפוש אחר מקורות השקעה חדשים, אפשרויות חדשות וכמיהת היהודים לארץ ישראל, החליטו אנשי חברת "אחוזה אלף" לרכוש אדמות בארץ ישראל, ולשלוח אנשים שיכינו את הקרקע לעת צרה. "אחוזה אלף" קנתה בשנות העשרים המוקדמות של המאה ה-20 אדמות ברעננה וחילקה אותן. כאשר התברר שיש חוסר באדמות, קנתה "אחוזה אלף" גם את אדמות המרעה בברקה במגמה ליישב בה את אנשיהם, שכן אדמות ברקה היו זמינות מחד, וקרובות לתל-אביב מאידך. עם סיום רכישת האדמה, בשנים 1929-1930 הגיעו לאדמות ברקה שמונה משפחות מניו-יורק. מאחר ולאנשי "אחוזה ניו-יורק" לא היה מושג בחקלאות, בניין, הגנה ויתר נושאים מקצועיים, צירף אליהם הישוב המאורגן את גרעין "תל-חי-קרים", גרעין חלוצי-סוציאליסטי שהוקם במסגרת פעולותיו של יוסף טרומפלדור לארגון גרעיני התיישבות ברוסיה לגיבוי תל-חי. חברי הגרעין היו בוגרי גימנסיה שיצאו להכשרה בעבודת החקלאות והבניין, שהגיעו לתגבר את תל-חי המשוועת למגינים ועובדי אדמה. תל חי נפלה בשנת 1928, ולכן חברי הגרעין קיבלו את דין המוסדות והגיעו לארץ ב-1929 להקים את גן-יבנה.
גן-יבנה היתה חלק מהישוב המאורגן. הישוב המאורגן כלל מערכת ניהול: הסוכנות היהודית, קרן היסוד, ההסתדרות על מחלקותיה, לשכת עבודה, מערכת חינוך לילדי עובדים, מערכת שיווק ואספקת תנובה והמשביר; היחידה הישובית, צרכניה על אגפיה, אספקת מזון למשק החי, אספקת מזון וצרכי בית לתושבים, מחלבה לאיסוף החלב ושליחתו לתנובה, ביציה לאיסוף הביצים ושליחתם לתנובה, איסוף ושילוח תוצרת גני הירק והפרי דרך תנובה ועוד. המערכת הפיננסית גובתה על ידי בנק ניר, בנק קופת עם ובנק אפ"ק, לימים בנק לאומי. מכך גם בתחום ההגנה ההיקפית והמקומית, דרכי הגישה ועוד, מתוך תפישת המוסדות המיישבים שיש להקים בכל מקום אפשרי "אשכול יישובים" המחוברים זה לזה, מהווים יחידה ביטחונית אחת וניזונים ממוסדות משותפים כאמור. גם גן-יבנה תוכננה על פי תפישה זו, כמרכז יישובי על שטח שנפרש מצומת "מבטח" דהיום, דרך ביצרון, דרך "רמת השניים" ועד גבעה 11. אשכול הישובים כלל את: תפארת ישראל, ביצרון, רמת השניים, שכונת השוטרים, גן יבנה כישוב מרכזי, גבעת 11 – מול בריכת המים בגן העיר מול המתנ"ס, שהוא גבול גן-יבנה עד מלחמת השחרור.
זמן קצר אחרי הקמת גן יבנה הבינו אנשי גרעין תל חי, שאינם רוצים להישאר פועלים לנצח. לכן דרשו וקיבלו את אדמות הקרן הקיימת והקימו בשנת 1935 את מושב ביצרון. גן-יבנה וביצרון התפתחו בנקודה בה התיישבו, והתרחבו ברבות השנים. תפארת ישראל לא הצליחה לפרוץ את גבול ארבע המשפחות ולימים חוברה לביצרון. רמת השניים שנבנתה כשכונת פועלים עם משקי עזר ושכונת השוטרים, הפכו במהרה לחלק מגן-יבנה. גבעת 11 התפזרה והפסיקה להתקיים כיחידה עצמאית כבר ב-1938.

*****

****

בזמן מלחמת העצמאות גן-יבנה וביצרון היו מוקפות יישובים ערביים, כאשר במעגל הקרוב היו סוכריר – ממערב, ברקה – מדרום ויסור – ממזרח. רחוק יותר ניתן למנות את אשדוד בדרום-מערב, בתני בדרום, בית דרס בדרום-מזרח, בשית מצפון וקטרה – הנושקת לגדרה – גם היא מצפון. במלחמת השחרור הייתה גן-יבנה מוצב קדמי מול הכוח המצרי, אשר התקדם מכיוון עזה לעבר תל-אביב.
בשנת 1950 זכתה גן-יבנה למעמד של מועצה מקומית בישראל. בשנות החמישים נקלטו בגן-יבנה עולים מתימן במבצע "מרבד הקסמים" ובשנות ה-60 עולים מצפון אפריקה ומכורדיסטאן. לקראת סוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 כאשר התמלאה הארץ שיכונים, המעברות התחסלו ותושביהם קלטו את הבאים אחריהם. כך בכל רחבי ישראל וכך כמובן גם בגן-יבנה. כיום מתגוררים בגן יבנה כ-25,000 תושבים אולי פחות. שטח השיפוט של גן יבנה משתרע על 10,580 דונם מתוכם מוגדרים 4,800 כאזורי מגורים ו-600 כאזור תעשייה. 5,180 דונם מוגדרים כשטחים חקלאיים, כולל שטחים ציבוריים ושטחים המיועדים לבנייה בעתיד.
המקור על גן יבנה והרחבה אודות היישוב אתר המועצה המקומית גן יבנה.

*******

בביצרון הסתיימה הרכיבה אז הוזמנו להתארח במרכז המבקרים של חוות הבופאלו שהיא היחידה בארץ. זהו עסק משפחתי וחיים הוא אחד מבעליה.

***

****

החווה כוללת משק חקלאי, מרכז מבקרים, מחלבה, חנות ומספר משאיות לשיווק. החווה כאמור, היא "עסק משפחתי" שעובר מדור לדור ובה עובדים כל בני המשפחה המורחבת וכולם מתגוררים בקרבת מקום. בחווה עובדים נוספים בתפקידים שונים. מהסרטון שצפינו למדנו על התפתחות החווה, על טיב החלב, על תנובת העדר בהשוואה לעדר פרות. למדנו גם על קשרי עבודה הדוקים עם האיטלקים; על הסבך ביורוקרטי הבלתי הנתפס בו מעורבים משרדי ממשלה רבים; למדנו גם על בחינת הרבנים ואישור הבאפלו כחייה כשרה שאינה בהמה.

*****

סוף דבר

אחרי חמש שעות מרגע היציאה הסתיים הטיול. מתוכן שלוש שעות רכיבה ושעתיים עצירות .

המסלול היה רווי מקומות בעלי עניין. הנושאים ששוחחנו היו רבים והוצגו בתיעוד זה.

היה טיול מעניין ומענג למרות שבמסלול לא היו סינגלים, מעיינות, ותצפיות מרהיבות.

מרוב דיבור שכחתי לבקש להצטלם. רז זכר והנה תמונתי למזכרת.

****

 

 

לסיום ובקיצור:
היה זה טיול קיץ מעניין
במשבצת שחלק מהמשתתפים רכבו בה לראשונה
וגם זכו למספר חידושים.

******

תודות

לחיים רובינצ'יק על האירוח בסמוך לביתו בשעת בוקר מוקדמת,
על הובלת המסלול ועל שדאג שבני משפחתו יארחו ויכבדו אותנו בסיום במרכז המבקרים
לערן תירוש, יו"ר  העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל שהעמיד חלק מהתיעוד לסקירה
לרז גורן על התמיכה בצילום וזה אלבומו
לכל החברים שהשכימו קום והגיעו בשעה היעודה, והיוו חברותא נעימה

ושהיה צורך סייעו לי בקשיי מעבר

****** 

השאר תגובה