נחל גרר ויובליו: הנחלים קמה, צידה, הגדי, פטיש ושמריה25 בדצמבר 2017

קובץ GPX להורדה מרחק: 40.2 ק"מ טיפוס-מצטבר: 400 מטר גלריית תמונות גלריית מפות

 

לטיול זה יצאנו ביום שבת (23/12/2017) והוא היה נוסף לקודמים באזור להלן.

 

יצאנו מקבוץ משמר הנגב שמונה: איל גזית ודוד פרייברג (משמר הנגב), אמיר הורוביץ (ניר עקיבא), אבי דן (גבים), ארז צפדיה (עומר), בועז בן חורין (הרצליה), משה כ"ץ (אפק) ואני (מבשרת ציון).

 

******

המסלול,
התחלה וסיום במשמר הנגב

 

קטעי מסלול זה חופפים, משיקים  או קרובים לקטעי מסלולי טיול קודמים
לאורך ערוצי נחל שמריה ופטיש, בין משמר הנגב ובין בטחה ורנן
משובל דרך רהט למשמר הנגב, הלאה לאורך נחל גרר לתל שרע וחזרה דרך נחל קמה
בנחלת שמעון, בין שובל ובין תל שרע בגדת נחל גרר

 

מרחב הטיול

******

ההיבט הגאוגרפי – מרחבי
צפון מערב הנגב

******

האזורים הגיאוגרפיים
הקצה הדרום מערבי של השפלה הדרומית

ומזרח מישור חוף הנגב

*****

תחום חבל הבשור

.

תחום חבל הבשור, המפה באדיבות דן גזית

נחל גרר
חלק מאגן הניקוז של נחל הבשור

"נחל הבשור" כולל את מערכת הנחלים המתנקזת דרך נחל עזה, הנשפך לים כ- 4 קילומטרים דרומית למרכז העיר וכוללת כוללת שלושה יובלים עיקריים והערוצים הנופלים אליהם:
נחל הבשור, המנקז את אזור הנגב הצפוני בין בקעת באר שבע ובין סביבת שדה בוקר שהסעיף עיקרי הנשפך אליו ממזרח והוא נחל רביבים המנקז את הגבעות מערבית לירוחם.
נחל באר שבע, המנקז את שיפולי דרום הר חברון ואת בקעות ערד ובאר שבע; סעיפיו העיקריים הנשפכים אליו הם נחל חברון מצפון ונחל סכר מדרום המנקז את רמת חובב וסביבתה.
נחל גרר, המנקז את המורדות המערביים של גבעות להב ואת מישורי הליס בצפון חבל הבשור. סעיפו העיקרי הוא נחל פטיש מדרומו, המנקז את צפון מערב בקעת באר שבע.
מגבעת חבלנים, הנשקפת אל באר שבע מדרום, נשלחת כעין "אצבע" לצפון מערב, אל תחומי חבל הבשור. שלוחה נמוכה זו, שעליה נבנו הישובים חצרים ואפקים, חוצצת בין תחום הניקוז של נחל גרר מצפון לתחום הניקוז של נחל הבשור מדרום.

אגן נחל הבשור: נחל גרר ויובליו: נחל קמה, נחל צידה, נחל הגדי, נחל פטיש ונחל שמריה ונחל פטיש , המפה באדיבות דן גזית

 

מסלול הטיול מקיף בעיקרו את אגן הניקוז התיכון של נחל גרר. הנחל ויובליו מנקזים את מרחבי גבעות הליס הרדודות של שולי צפון הנגב ולמעשה הוא, כאמור, היובל הצפוני הגדול של נחל בשור והוא נשפך אליו מערבית לקיבוץ רעים; אבל – בניגוד לנחל בשור שהוא באופיו נחל מדברי (כלומר, חסר עמק רחב ומשטר זרימתו הארעי הוא שיטפוני) – הרי נחל גרר הינו נחל הזורם בדרומו של האזור האקלימי הים-תיכוני של ארצנו, משטר זרימתו הוא מתון ואינו רציף לכל אורכו והוא בעל עמק נרחב ביותר.
מקורות מי השתיה של אפיק נחל גרר ויובליו אינם רבים ומתרכזים בעיקר בקבוצת  נביעות באזור התילים שרע והרור  (ואכן שם ריכוזי הישובים באלפים השני והראשון לפני הספירה). היום, מי הנביעות שנותרו – מזוהמים ואינם ניתנים לשתיה

נחל גרר

נחל גרר הוא הגדול ביובלי נחל הבשור. הנחל מתחיל את דרכו באזור להב. כשהוא מגיע למישורי הלס הגדולים של הנגב המערבי, ליד תל שֶרַע, הוא מתחתר בשכבות הסחף לכל עומקן, אל מתחת לשכבת סלעי הכורכר, עד לתשתית סלעי הקירטון המלבינים שמתחת. סלעי הקירטון נמנים עם הסלעים שהמים אינם חודרים אליהם. כשאפיקו של נחל גרר מתחתר עד אליהם נחשפים המים בסדרה של נביעות. בחורף טוב נחל גרר מקיים זרימה כמעט רצופה בין תל שרע לתל הֲרוֹר, מהלך כ-8 ק"מ. בקטע זה של הנחל יש כמה נביעות מים מליחים (עד5,000 מ"ג כלור לליטר). המים משמשים להשקיית עדרי צאן ולרווית צימאונן של חיות הבר המתקיימות כאן.  תופעה מדהימה וייחודית לנחל גרר היא היעלמותם של המים בחודש יוני. הקנה המצוי שצומח על גדות הנחל, גדל בתקופה זו ב- 10 ס"מ ליום, משתמש למעשה בכל המים הנובעים מגדילתו, אך באוקטובר נפסקת צמיחתו והמים שבים לזרום בערוץ, ללא כל קשר לירידת גשמים.

*****

דמות המרחב בהווה,
מרחב חקלאי וערוצי הנחלים מיוערים

במרחב הלס של צפון הנגב

****

לס היא סוג של קרקע שהרכבה הוא ממשקעי טין (סילט) בעיקר ומיחסים שווים של חרסית וחול המחוברים באופן רופף באמצעות סידן פחמתי (CaCO3), חומר אורגני, תחמוצות ברזל ומינרלים נוספים. צבעה הוא צהוב עד חום בהיר.
אדמות הלס מכסות כ-10% משטח כדור הארץ ועוביין הממוצע מגיע לכמה עשרות מטרים, כמו כן, לרוב לא ניתן למצוא קרקע לס משוכבת. אדמת הלס מאפיינת את שוליהם של מדבריות רבות בעולם. מרבצי לס נפוצים בין קווי הרוחב 20° – 50° צפון, סין וארצות הברית מהוות את מרבצי הלס הגדולים ביותר. משקע הלס הוא הומוגני ונקבובי, ומכיל גרגרי קוורץ, פלדספר ועוד מינרלים. בנוסף, קרקע הלס נוצרת מהשקעה של חומר דק המכילה שחק של סלעי גיר וקירטון. מאחר שאין סלע אחד המכיל את כל מרכיבי הלס, המסקנה המתבקשת היא שהוא נוצר כתוצאה מבליית כמה סוגי סלעים.‏
קרקע הלס מצטברת בעיקר בערוצים ובכיסי קרקע בהשקעה השניונית של אבק. על כן, היא נאטמת בקלות ובצורה זו מגבירה את הנגר העילי והשיטפונות באזורים המדבריים, היוצרים ערוצונים ונוף של ביתרונות, ובמקומות אלו מתפתח הצומח. לכן קרקע לס היא פורייה וטובה מאוד לגידולים חקלאיים. בנוסף היא קרקע עשירה במינרלים, חומרים אורגניים ואוורירית ולכן היא מנקזת טוב את המים וקל לחרוש ולנטוע בה צמחים. כמו כן, שחיקת הקרקע הינה איטית מאוד והיא נשארת פורייה למשך זמן רב. קרקע הלס בארץ ישראל עשירה במלחים רוב קרקעות הלס בארץ ישראל נמצאות בדרום, ומדלדלות ככול שעולים צפונה ומערבה.
בשנים האחרונות ההשערה הרווחת שמקור אדמת הלס הינה כתוצאה של השקעה איאולית מאסיבית. מקורות חולות אלו הם ממדבר סהרה וחולות סיני. נראה שכמות האבק פוחתת ככל שמתרחקים מהמקור כיוון שבדרום פוגשים רבדים עבים של משקע איאולי דק זה (בסביבות רוחמה מגיעה ל 15-12 מטר). בפלשת הצפונית הרבדים האלה הולכים ונעשים דקים יותר ויותר עד שלבסוף בשרון אין רבדים אבקיים או חרסיתיים הנוצרים והסחף האיאולי המועט מתערבב על-פי הרוב רק עם החול שלמטה בתהליך של יצירת החמרה רק ברכסי החול. העוצמה של רובדי החרסית והסילט משתנה גם כן בהדרגה ממזרח למערב. במזרח הרבדים הנזכרים עבים יחסית כיוון שהסחף האיאולי יכול היה לשקוע באזור במשך תקופה ממושכת. ואילו במערב תקופת השקיעה קצרה יותר והרבדים דקים יחסית.‏
הלס הוא בית גידול המאופיין בצמחייה נמוכה ושיחים נמוכים. לרוב נראה הבית גידול כמו שדה בור פתוח ריק מצמחים ובעלי-חיים. אך הוא מהווה בית גידול למינים רבים הנמצאים בסכנת הכחדה. האזורים של קרקעות לס מהווים בתי גידול שונים של בעלי חיים וצמחים יותר מסוגי קרקע אחרים, ויש בעלי חיים וצמחים שהם אנדמיים ללס. חצרים הוא מוקד חשוב של מישורי הלס בארץ, והוא מהווה בית גידול הנמצא בסכנת הכחדה. הוא מהווה מערכת טבעית וייחודית, אשר מכילה בתוכה מינים ייחודיים. ובמיוחד החוברה המדברית (עוף דוגר קרקע), אשר מרבית אוכלוסייתו בישראל נמצאת בחודשי הקיץ באזור חצרים בישראל. ‏
מקור והרחבה

יחידות הנוף במרחב הטיול

מישורי גרר צפון – זו יחידה גדולה ששטחה כ- 142 קמ״ר שהוגדרה על בסיס אגני יובלי נחל גרר. רוב השטח החקלאי מישורי וחלקו גלי. ברוב השטחים גידולי שדה ובמיעוטם מטעים. גבולות היחידה בצפון – אזור בתרונות רוחמה וגבול עם אגן נחל שקמה(במזרח) והגבול עם אגן נחל חנון (במערב). במזרח – גבול עם גבעות השפלה בקו מקורב של דרום רהט – שובל – דרומית לבית קמה – צומת דבירה ומסילת הרכבת. בדרום – נחל גרר והסתעפויות של כמה יובלים שלו בגבול בין שטחים חקלאיים לבתרונות טבעיים/מיוערים. במערב – חיבור בין נחל גרר לנחל בהו. כל שטח היחידה מתנקז לנחל גרר דרך היובלים קמה, צידה, זיז, הגדי ושרשרת. בחלק המערבי, המישורי יותר, הניקוז הוא בעיקר דרך תעלות ניקוז חקלאיות. פני השטח יורדים במתינות מערבה וגם דרומה כלפי נחל גרר. הרום נע בין 250 מ׳ באזור קיבוץ בית קמה במזרח ל 40- מ׳ במערב, במפגש הנחלים גרר ובהו.
נחל גרר – היחידה כוללת את חלקו התחתון של נחל גרר, ממערב לרהט ועד למפגש עם נחל הבשור, הנמצא ממערב לקיבוץ רעים. לאורכו של חלק זה שני מקטעים שבהם הצומח טבעי, והם כלולים שתי שמורות טבע מוצעות. בשני מקטעים נוספים, קצרים יותר, יש ייעור בגדות הנחל. בנחל מספר נביעות, החל מאזור תל שרע במזרח. בסמוך לנחל מספר גדול מאד של אתרים ארכיאולוגיים גדולים וקטנים חלקם כלולים בתחומי יחידות הנוף הסמוכות האתרים הם מתקופות שונות אך בולטת נוכחותם של אתרי יישוב רבים מהתקופה הכלקוליתית. גבולות היחידה בצפון – גבול הגדות/הבתרונות הצפוני של הנחל ושל קטעים תחתונים של הנחלים הגדי ושרשרת. במזרח – כביש 264 , אזור יציאת הנחל מתחומי רהט. בדרום – באופן דומה לגבול הצפוני, כולל גם מקטע מנחל פשטי התחתון. במערב – אזור מפגש נחל גרר עם נחל הבשור, ממערב לקיבוץ רעים. באזור זה היחידה הורחבה להכלת יובלים קצרים של הנחל, מדרום לקיבוץ בארי.  היחידה מוגדרת ברובה סביב אפיקו של נחל גרר, וכוללת גם חלקים מיובליו: הנחלים פטיש, הגדי ושרשרת.  רום פני הקרקע מכ 160-170- מ׳ במעלה הנחל ממערב לרהט ועד לכ 20-30- מ׳ באזור מפגש נחל גרר ונחל הבשור. הנחל מתחתר במישורי הלס. במספר מקטעים קטנים בחלקה המזרחי של היחידה נחשפות בערוצו אבני חול מתצורת פלשת  או חווארים של תצורת בית גוברין. באזור פארק שרשרת נחשף כורכר. הקרקע במרבית השטח היא רגוסול לסי או חרסיתי. לאורך הנחל עשרות נביעות, רובן באזור המתחיל ממזרח לתל שרע כ 4- ק״מ ממערב לרהט ועד לאזור פארק שרשרת. בחלקים ממנו ישנה זרימת מים כל השנה. באחרים מתרחשת תופעה שבה בקיץ, עם האצה בגדילה של צמחי הקנה המצוי, המים בפני השטח נעלמים באופן זמני. זרימתם מתחדשת באוקטובר בלי קשר לירידת גשמים. בחלק מהאתרים הארכיאולוגיים הסמוכים לנחל ישנם בורות מים. לעיתים יש בנחל זרימה של שפכים המגיעים מרהט.
מישורי גרר – שמריה – פטיש נמצאים ביחידת נוף ששטחה כ 50- קמ״ר, הכוללת שטחים חקלאיים ושלושה מושבים. מרחב זה נמצא בין נחל גרר בצפון לנחלים שמריה ופטיש בדרום. אתר עיקרי בחרבת שמריה. גבולות היחידה: בצפון – גבול עם אזור כתפי נחל גרר, במזרח – גבול של שינוי שיפוע עם החלק המערבי של גבעות רהט (אינו ניכר כמעט בשטח), בדרום – נחל שמריה וכתפי הבתרונות של נחל פטיש ובמערב – אזור ההתקרבות של הנחלים גרר ופטיש.
רום פני הקרקע משתפל במתינות מערבה, מכ 190-200- מ׳ ממערב למשמר הנגב ועד ל 90- מ׳ בקרבת חיבור הנחלים פטיש וגרר. כמעט כל שטח היחידה מכוסה בלס. במרכז היחידה ישנם מספר מחשופים של אבני חול מתצורת פלשת הפליוקנית, ובחלקה הדרומי-מזרחי (מצפון-מזרח לתחנת הניסיונות גילת) נמצא מחשוף של תצורת בית גוברין (סלעי חוואר ששקעו בשולי השפלה ובמישור החוף בתקופת האוליגוקן). הקרקעות בכל השטח הן קרקעות לסיות חומות בהירות או חומות.
בשטח היחידה מספר בורות מים, בעקר בחרבת שמריה, וכן מספר ניכר של בארות, רובם בחלק המזרחי )בקטע של נחל גרר שצמוד ליחידה מצפון ישנן גם מספר נביעות. כמעט כל שטח היחידה מכוסה בשטחים חקלאיים בעיבוד אינטנסיבי. רובם המכריע גידולי שדה והשאר פרדסים/מטעים. חלק מיער גילת נמצא בדרום היחידה. לא כל החלקות בו מיוערות בפועל. בחרבת שמריה יש צומח טבעי מופר.

******

דמות המרחב בעבר

 

רוב האתרים הקדומים לאורך נחל גרר נסקרו בזמנו על-ידי הארכיאולוג דוד אלון ז"ל ונחפרו יותר מאוחר בידי המחלקה לארכיאולוגיה של אוניברסיטת בן גוריון (אליעזר אורן, יובל יקותיאלי, פרחיה נחשוני). התמונה המתקבלת היא שבמאות ה-11 לפני הספירה עד המאה ה-8 (הכיבוש האשורי) חל באזור מפגש מעניין בין האוכלוסיה היהודאית שהגיעה ממזרח לבין זו הפלישתית שהגיעה ממערב. בתקופה האשורית התילים בוצרו ווכן שימשו בתקופה הפרסית. הישוב פרח מחדש מסוף התקופה הרומית ועד למאה ה-7-8 לספירה כאשר נכנסו לכאן טכנולוגיות לאיסוף מי-נגר והון ממלכתי וכנסייתי.
לאור שיקולים גיאוגרפיים והיסטוריים, רוב מורי ידיעת הארץ לדורותיהם זיהו את נחל גרר עם נחל בשור המקראי (ואת נחל בשור עם נחל גרר המקראי).
לגבי זיהוי ישובים לשמות מקראיים ואחרים – עד-כה אין אנו בטוחים לחלוטין לכל זיהוי.

 

תל שרע ותל הרור

בשטפו התיכון של נחל גרר, על גדתו הימנית, מצויים שני תִלים עתיקי-יומין בשכנות: תל שֶׂרַע (שריעה = "אגן השקיית [העדרים]") ומערבה לו – תל הרוֹר ("תל אבּוּ הוּרֵירה", על-שם קדוש מוסלמי שקִברו – על פי אחת המסורות – ניצב בראש התל). בשני התלים נערכו חפירות ארכיאולוגיות (על-ידי אוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע) לפני שנים רבות ולמרבה הצער, תוצאותיהן עדיין לא פורסמו במלואן אך הדוחות החלקיים מאפשרים מעקב סביר אחר תולדותיהם. הסמיכות בין התלים – רק שבעה קילומטרים – היא סבירה לחלוטין אם היינו דנים בחבל הים-תיכוני הפורה של הארץ, שם מרחק-הליכה של כשעה היה מקובל בין הישוב לשדותיו המרוחקים ביותר; אך במארג הישובי של הנגב הצחיח למדי ודל האוכלוסין, סמיכות כזאת היא יוצאת-דופן בימים שקדמו לתקופה הביזנטית (שאז הטכנולוגיות האגרריות החדשות אִפשרו ניצול יותר יעיל של הקרקע) ולכן היא מעוררת תמיהה באשר לסיבותיהּ.
אפיק נחל גרר בקרבת תל שרע נראה כמו כל נחל אחר בשוליים הגִבעיים של מישור החוף, אך במחצית הדרך משרע להרור הוא משנה כיוון בפיתול חד דרומה וחודר דרך שכבת הלֵיס העבה של מישורי חבל הבשור תוך יצירת מצוקי-גדות גבוהים. יש להניח שבעקבות שינוי התשתית – גם זמינות המים באפיק השתנתה; רמזים לכך הם שמו הערבי של תל שרע שבקרבתו נביעות אחדות, לעומת  תושבי תל הרור שנאלצו לכרות באר בשולי התל כבר באלף השני לפנה"ס. גם בדיקת מפות הקרקעות מעלה – לא במפתיע – הבדלים בין אדמות הליס העמוק והשטוח סביב תל הרור לבין הקרקעות החרסיתיות, המכילות מוצרי-בלייה של גיר קירטוני, המקיפות את תל שרע.
קרקע שונה וזמינות-מים שונה משפיעות על פוטנציאל הגידולים (תבואות, מטעים, גידולי-שלחין, מקנה), כלומר – על כלכלות שונות ולכן גם על העדפות ישוביות שונות של אוכלוסין; ואכן, בדיקת רצף נוכחות בשני התלים, הדומים לכאורה, מצביעה על אי-שויון. בתל הרור היה קיים רצף נוכחות מהאלף הרביעי ועד המאה ה-15 לפנה"ס ומכאן ואילך התיישבות מצומצמת ולא רציפה עד הכיבוש האשורי, אך בתקופת הברזל א' (ה"פלשתית") היה בתל כפר צפוף (ומבוצר?). לעומתו, בתל שרע (שהתחיל את חייו כחברו באלף הרביעי), קיים פער ישובי בן כ-1500 שנה בין שלהי האלף הרביעי לבין המאה ה-17 לפנה"ס, בתקופת הברזל א' הוקמו בו מבנים בודדים בלבד ולאחריהּ שב ופרח הישוב. בתקופות הרומית והביזנטית נכלל תל שרע בתוך איזור בינוי ברמת כפר שמריהו (וילות, רצפות-פסיפס, בית מרחץ, כנסיה) לעומת תל הרור, שהתנשא כמזכרת לעבר מפואר בלב השממה.
ומה אכפת לי, בעצם, אם שני התלים היו תאומים-זהים או רק אחים חורגים ? זה חשוב, כי "היחס המשפחתי" ביניהם – א: משפיע על ההצעות לזיהוים; ב: מצביע על אפשרות שגבול אֶתני עבר ביניהם לעתים כי לפי המקרא – כובשים, מַטּוֹת ועממים לא מעטים שכנו, או חלפו, בצפון-מערב הנגב: מצרים, שמעונים, יהודאים, אדומים, פלישתים, כרתים, עמלקים, מעונים, ערבים, כושים, עַוִּים, קְנִזִּים, כְּלֵבִים, ירחמיאלים, קֵינים ואולי עוד; ג: מעניק פרספקטיבה לבחינה דומה של "זוגות" ישובים קדומים נוספים  ו-ד: תורם להבנת הגיאוגרפיה ההיסטורית של צפון הנגב.
המקור: דן גזית: תאומים, אך לא זהים

שלהי המאה ה-19,
אזור שאין בו יישובי קבע אלא רק מאהלי בדווים

****

ערוצי נחל שמריה ופטיש

נחל גרר וסביבתו הקרובה בקטע בין תל שרע ותל הרור

זמן מלחמת העולם הראשונה
בשנת 1915 נסללה לאורך האזור
מסילת הברזל העותמאנית

המפה באדיבות אבי נבון

 זמן קצר לאחר כניסת האימפריה העותמאנית  למלחמת-העולם הראשונה הגיע מהנדס הרכבות הגרמני היינריך אוגוסט מייסנר לסוריה והועמד שם תחת פיקודו של המפקד הראשי של הארמיה ה-4 התורכית, ג'מאל פחה. לצורך תכניותיו למתקפה על מצרים, וגם למקרה שיידחק למצב התגוננות, זקוק היה ג'מאל לבסיסים בארץ-ישראל ובסיני . אולם אזורים אלה היו ראויים לשימוש צבאי רק במידה מוגבלת מאוד, שכן לא היו בהם די קווי תחבורה כשרים. אז, ג'מאל דרש מהמהנדס הגרמני רב-המוניטין בניית מסילת- ברזל שתאפשר התקפה על מצרים. בה-בעת נועדה מסילה זו לפתור גם בעיה לוגיסטית קשה שהתחבטו בה העותמאנים והיא חוסר קשר יעיל בין צפון ארץ-ישראל ודרומה.
באוקטובר 1915 הושלמה המסילה החדשה עד באר-שבע . במשך 11 החודשים שחלפו בנה מייסנר מסילת-ברזל באורך כולל של 165 ק"מ בקירוב, מסילת א-דהר ועד באר-שבע

להרחבה אודות מסילת הברזל ראו משובל דרך רהט למשמר הנגב, הלאה לאורך נחל גרר לתל שרע וחזרה דרך נחל קמה

 בין קווי היערכות העותמאנית
בעורף הקו טרם
כיבוש באר שבע (31/10/1917)
ובקדמת הקו ההגנה לאחר
כיבוש באר שבע (עד 6/11/1917)

תקופת השלטון הבריטי

****

קטע נחל גרר וסביבתו בין תל שרע לתל הרור בתקופת המנדט

ערב מלחמת העצמאות

****

זמן מלחמת העצמאות,
בתחום שטח המדינה היהודית,
עם תחילת ההפוגה השנייה
בשליטת כוחות צה"ל
בטרם כיבוש באר שבע (אוקטובר 1948)

***

שנותיה הראשונות של המדינה

*****

****

****

תחום המוניציפלי
תחום המועצה האזוריות בני שמעון

ותחום המועצה אזורית מרחבים

****

קטעי המסלול, המקומות והמראות

******

******

ממשמר הנגב צפונה
מקביל לכביש 264
מעבר גשר נחל גרר
מערבה לאורך נחל גרר ונחל קמה
תל שרע

באר בשימוש בדואים מצפון לערוץ נחל גרר ממערב לרהט

מבט מזרחה אל מורדות השפלה הנמוכה מיד לאחר חציית כביש 264

במורד נחל קמה

שדות שובל ליד ערוץ נחל קמה

מיי תהום מליחים בנחל קמה

אשל הפרקים הוא עץ עב גזע ורחב  צמרת, העשוי להגיע בתנאים טובים לגיל מכובד ולגובה של 15 מ'. הוא היחיד ממיני האשל המופיע כעץ ממש. קליפת הגזע חומה ומחורצת עמוקות. העלים זעירים והם חסרי טרף לחלוטין, ונראים כקשׂקשׂים זעירים החובקים את ראשו של כל מפרק בענף. הענף הדק עצמו נראה לכן כאילו הוא מחולק לפרקים זעירים, מכאן שם המין. סימן זה מקל להבחין בין מין זה למיני האשל האחרים, שעליהם מעט גדולים יותר ואינם חובקים את המפרק.
אשל הפרקים פורח בין יולי לנובמבר, בעיקר באוגוסט ובספטמבר, בפריחה שופעת ומרוכזת. הפרחים זעירים, והם ערוכים, כמו בשאר מיני האשל, בשיבולים צפופות בקצות הענפים. לפרח 5 עלי גביע קטנים ו-5 עלי כותרת בצבע לבן. מספר האבקנים 5, ובראש עמוד העלי נישאות 3 צלקות. כדי להבחין בביטחון בין מין זה לבין מיני אשל אחרים, שגם להם מבנה פרח דומה, יש לבחון במיקרוסקופ את צורת הדיסקוס נושא האבקנים. פירות האשל נראים כחרוטים אדומים מחודדים באורך 5 מ"מ, ובהם זרעים רבים וזעירים, הנפוצים בעזרת ציציות הנושאות אותם ברוח. הזרעים הטריים נובטים בקלות כשהם נופלים על קרקע רטובה, אך אם לא הגיעו למקום מתאים הם מאבדים תוך כמה שבועות את כושר הנביטה שלהם.
אשל הפרקים אופייני לקרקע חולית בדרום הארץ – במישור החוף ובנגב. תפוצתו העולמית משתרעת במדבריות ערב וצפון אפריקה. הוא הועבר וניטע גם ביבשות אחרות. באוסטרליה נקרא אשל הפרקים בשם Aethel שהוא אולי שיבוש של השם העברי. האשל נזכר בתנ"ך 3 פעמים, אך נראה שאין המדובר שם בסוג זה. שרידי אשל הפרקים התגלו בחפירות ארכיאולוגיות כחומר-בניין וכחומר-בעירה החל מהתקופה הפאליאוליתית העליונה, לפני 25,000 שנה, ועד ימינו. השלד של הסוללה הרומית במצדה בנוי בעיקרו מענפים ומגזעים של אשל.
הסוג אשל כולל 90 מיני עצים, בעיקר של מליחות ומדבריות. ההבחנה בין המינים קשה. אלה עצים המזכירים מחטניים (אך אינם כאלה), נופם עדין, והם מסועפים מאוד. העלים זעירים, עיקר ההטמעה נעשה על ידי ענפים דקים דמויי מחטים. מערכת השורשים מפותחת ומסוגלת למצות מים מנפח גדול של קרקע, היא כוללת שורשים אופקיים המתפשטים למרחק ושורשים אנכיים היורדים לעומק רב. מינים רבים מסוגלים לנצל מים מליחים ולגדול במליחות. כדי להיפטר מעודפי מלח מזיקים ברקמותיהם הם מסוגלים להפריש מלח מבלוטות מיוחדות שבעליהם. מינים אחדים מאכלסים כנימות המפרישות חומר מתוק, המזוהה עם המן שאכלו אבותינו במדבר. העצה טובה לנגרות ולבניין. בארץ 14 מינים, חלקם נדירים
מין מצטיין בהתאמות יעילות לתנאיו: לנבט הצעיר של אשל הפרקים עלים באורך 5 מ"מ, והם מסודרים במסורג. הם נושרים כמה חודשים לאחר הנביטה. עלים כאלה, שצורתם מיוחדת והם מופיעים בשלבים הצעירים בלבד – נקראים "עלים יובניליים", והם תופעה מוכרת בהרבה צמחים רב-שנתיים מעוצים.
לצמח הבוגר מספר תכונות המעידות על התאמה לתנאי יובש: הענפים הדקים הם אלה המכילים את הכלורופיל ומבצעים את הפוטוסינתזה. הפיוניות שקועות בתוך חריצים לאורך פרקי הגבעולים, וכך הן מוגנות בפני איבוד-יתר של מים. נוסף לכך יש לאשל, כמו לצמחים אחרים במשפחת האשליים כגון האשליל, בלוטות מיוחדות להפרשת מלח על פני הענפונים הירוקים. בלוטות אלו מרכזות מלחים שהגיעו לנוף יחד עם המים שנקלטו מהקרקע, ומפרישות אותם כתמיסה מרוכזת ובסיסית מאוד אל מחוץ לרקמה. במהלך היום מתייבשת התמיסה, ועל פני העלים מצטברים משקעי מלח יבשים. כך נפטר העץ מהמלחים המזיקים, שהיו עלולים להצטבר בתאים ולפגוע בחיוניותם. בשטחים שמימיהם מלוחים מהווה מלח הבישול, נתרן כלורי, את עיקר המלחים המופרשים. המלח המצטבר על פני הענפים סופג מים בלילות לחים ויוצר תמיסת מלח מרוכזת, המטפטפת למרגלות העץ. כך מתהווה תחת הצמרת שטח קרקע ששכבתו העליונה עשירה במלח, ורוב הצמחים המתחרים אינם יכולים לנבוט בו. אשל הפרקים מיוחד בין מיני האשל בכך שבהעדר מלח הוא מפריש תמיסת סידן. היות שתמיסה זאת בסיסית מאוד, היא קולטת פחמן דו-חמצני מהאוויר ויוצרת שכבת גיר על-פני הענפים. גיר זה אינו נשטף בקלות, והוא מקנה לענפי העץ גוון בהיר. צורת התאמה אחרת של העץ לתנאי מדבר נעשית באמצעות מערכת השורשים שלו, היכולה להעמיק עד למאגרי מים בעומק מטרים רבים בקרקע חולית.
בזכות כושרו לגדול כעץ גבוה ומצל, המסוגל להתקיים ולצמוח ללא השקאה בתנאים קשים, ויכול גם לייצר קורות מתאימות לבניין – נבחר העץ לנטיעה בחצרות הבתים בכפרים ערביים וליד בארות בדרום הארץ. עד היום יכולים שרידי העצים לשמש ציון למקומות ישוב שהיו בעבר בשפלת יהודה ובצפון הנגב. רשויות הייעור נטעו עצי אשל הפרקים גם לאורך דרכים בדרום ובשטחי חולות. בערבה משמש האשל גם כמשבר רוח. יחד עם טיפוס הבר הנפוץ, נטוע למטרה זאת גם זן זקוף של מין זה שהובא ארצה מקפריסין אך מקורו הראשוני לא ברור.
מקור אתר צמח השדה / עמרם אשל ומייק לבנה

מערבה לאורך נחל קמה

****

הדרך מצפון לנחל גרר

מבט על תל שרע מכיוון צפון מזרח

תל שֶׁרַע (בערבית: תַל אַ-שַרִיעַה) מתנשא על גבעת כורכר לרום של 169 מטרים מתנשא 15 מ' מעל סביבתו ושטחו 20 דונם. התל נמצא על הגדה הצפונית של נחל גרר, על הדרך הראשית מעזה אל בקעת באר שבע, ובאפיק הנחל הסמוך לו יש מעיינות אחדים. זיהוי האתר היה נתון לוויכוח בין הארכאולוגים, ההצעות היו זיהוי האתר עם חרמה, חוקרים אחרים הציעו את גרר ואת גת-פלשתים. לעומתם בנימין מזר, יוחנן אהרוני וארכאולוגים נוספים העדיפו לזהות את תל שרע עם העיר המקראית צִקְלַג. זיהוי זה שנעשה על בסיס שיקולים היסטוריים וגאוגרפיים, נתמך לאחר מכן בממצא הארכאולוגי שנמצא בחפירות באתר, שכללו קרמיקה פלשתית.
צקלג נזכרת בספר יהושע כאחת מערי שבט שמעון (י"ט, 5), ונחלתם הייתה בתוך נחלת בני יהודה. היא רשומה ברשימת הערים (צקלג, חרמה, עין ורימון, )כשייכת לשניהם כפי שכתוב בספר יהושע: "וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הַשֵּׁנִי לְשִׁמְעוֹן לְמַטֵּה בְנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָם וַיְהִי נַחֲלָתָם בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי יְהוּדָה … וְצִקְלַג וּבֵית הַמַּרְכָּבוֹת וַחֲצַר סוּסָה" (ספר יהושע, פרק י"ט, פסוקים א'-ה'). כך מצוין וגם ברשימה המקבילה לה בדברי-הימים.  אולם, צקלג נשארה ככל הנראה עיר פלישתית. צקלג הייתה עיר שדה קטנה השייכת לאכיש הפלישתי. מלך גת, נתן אותה לדוד שנמלט משאול מלך ישראל. היא היוותה מקום לבסיס צבאו. דוד ישב שנתיים בצקלג, ואז גויס ע"י אכיש מיטבו למלחמה בגלבוע נגד שאול. כאשר שותפיו של אכיש דחו את המשת"פ הזה, דוד, והוא חזר לצקלג וגילה שבהעדרו פשטו העמלקים על העיר, שרפו, חמסו והסתלקו עם שללם, כולל הנשים והילדים (שמואל א' ל,3). דוד חש לרדוף אחר הבורחים, אך חלק מאנשיו התעכב בחציית נחל גרר. לכן המשיך עם ארבע מאות לוחמיו, ומאתים נוספים נשארו מאחור ולא חצו את הנחל. דוד השיג את השיירה, הציל את הנשים והילדים, ותפס שלל רב, אותו הוא חילק בין כל אנשיו, וקבע בכך כלל שגם אלו שנותרו מאחור יקבלו את חלקם בשלל. תוך כדי כך נודע על מות שאול בקרב הגלבוע, ודוד חש לחברון לרשת את המלוכה.
צקלג נושבה מחדש בתקופת שיבת ציון, בתקופתו של נחמיה, והמשיכה להתקיים עד לתקופה הערבית.
בשנים 1972-1979 נערכו בתל שרע שש עונות חפירה על ידי משלחת ארכיאולוגית מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב בראשות פרופ' א. אורן. בחפירה הובחנו שלוש עשרה שכבות יישוב החל משכבה המאוחרת מהתקופה הביזנטית ועד שכבה הקדומה מהתקופה הכלקוליתית. על גבי חורבות היישוב הכנעני האחרון נמצאו שרידים של יישוב המתוארך לתקופת הברזל א'. על פי הממצאים בתקופת הברונזה המאוחרת (מאות 15-13 לפנה"ס) שכנה בתל נקודת שלטון מצרית ובה בית מושל בסגנון מצרי. המדרונות של התל מאוד תלולים ובמקום שופעים מספר מעיינות. ממצא מאוד מעניין שנמצא במקום מהברונזה המאוחרת הוא בורות גניזה עם כלי פולחן רבים שחלקם יובאו ממיקני ומקפריסין. האזור היה שופע מקדשים קטנים ואולמות רחבים. הפלשתים התיישבו באתר במאה ה-11 לפנה"ס והישוב היה מאוד דל על פי הממצאים. בראשית תקופת המלוכה נמצאו במקום מבנה גזית גדול ובתי ארבעת המרחבים האופיינים לתקופה הנדונה. מצודה נבנתה במאה השביעית לפנה"ס אך לא שרדה את הכיבוש המצרי של המקום על פי הממצאים כמו מגנים חרבו ושרשראות לטיפוס על חומה. בתקופה הפרסית הממצאים מראים על ישוב פורח. בתקופה הלניסטית הישוב יורד מהתל למטה מדרום במישור. בתקופה הרומית באותו מישור התגלתה וילה מפוארת מאוד. ומדרום לאתר התגלה בית מרחץ קטן ביזנטי. עוד על החפירות בתל

הקרבות סביב תל שרע
במלחמת העולם הראשונה

לאחר מאות שנים שבהן פסק הישוב על תל שרע, והאזור שימש כשטח מרעה לנוודים – חזר התל למלא תפקיד משמעותי ואסטרטגי במהלך מלחמת העולם הראשונה. כאשר הופעלה מסילת הברזל שנסללה במהירות בתחילת מלחמת העולם דרומה, מטול כרם לבאר שבע ולסיני, הפך תל שריעה למרכז חשוב: לוגיסטי ואסטרטגי.
כאשר חיל המשלוח המצרי בפקוד גנרל אלנבי התקדם צפונה לעבר ארץ ישראל, נקבע קו ההגנה התורכי מעזה לבאר שבע, והפיקוד הגרמני קבע את מפקדת החזית בתל שריעה, הנמצא במרכז הגזרה ומאחורי הקו. המתחם התפתח: מלבד כוחות רבים, לוחמים ותותחים, שחנו במקום ונהנו מהמים הרבים שנבעו לרגלי התל, נוספו בו הרבה עמדות, תעלות קשר, גדרות תיל, מנחת מטוסים, מצבורי ציוד ובית חולים צבאי.

*****

הצילום נעשה ע"י טייסת 304 הגרמנית, ב- 24.8.1918, כמעט שנה לאחר שנסוגו מהמקום צפונה. כל האוהלים שייכים לחיל-מצב בריטי שהושאר כאן. נחל גרר (ואדי שריעה) זורם מהפינה הימנית העליונה לכל רוחב הצילום. גשר 7 הקשתות נראה במרכז. בפינה הימנית העליונה, התל מתנשא מעל ומצפון לואדי. תוואי המסילה הראשי מגיע מצפון באמצע הגבול העליון של הצילום, ונמשך בקו ישר מעל הגשר ודרומה. לאחר מעבר הגשר התפצלה המסילה ל-2 נתיבים מקבילים, ונתיב שלישי שפנה בקו מעוגל מזרחה (בתחתית הצילום, מימין). נראה שזו שלוחה למילוי מים מהנחל. במרכז ה'עיגול' נראה מאהל של 25 אוהלים. בפינה השמאלית העליונה של הצילום נראה קו אלכסוני, תוצאה של שבר בצילום.  סמוך לקו זה נראית מסילה נוספת המסתעפת לדרום-מערב, וחוצה את הנחל על גשר קטן יותר, נמוך יותר, דבר שחייב חפירת תעלה להמשך המסלול עד להתחברות למסילה הראשית (מחוץ לתחתית הצילום). בתחתית הצילום ניתן להבחין במבני התחנה בחיבור שתי במסילות, ואוהלים לידם. המעקף המערבי נועד לאפשר המשך סלילת המסילה ע"י התורכים תוך כדי בניית הגשר. כשזה הושלם – נטשו את המעקף הזמני. אבל ייתכן וגשר 7 הקשתות יצא משימוש או נחבל, והמעקף שימש את הבריטים בשנים 1927-1920.

מקום כינוס העוצבה

לאחר נפילת באר שבע בידי הבריטים ב-31 באוקטובר 1917, התפצל האיום הבריטי על מערך ההגנה העות'מני לשלושה מוקדים: עזה במערב, תל שריעה במרכז ותל חווילפה (קיבוץ להב) שעל גבעות השפלה. בעוד שעיקר הדאגה של עותמאניים  הייתה מפני התקפה (שלישית) על עזה, או התקדמות דרך חווילפה לחברון ולירושלים דרך ההרים, באה ההתקפה העיקרית דווקא במרכז, על מתחם כאוכה שמדרום לנחל גרר (תאשור) ומתחם תל שריעה.

קו ההיערכות לאחר נפילת באר שבע

הקרב היה קשה ביותר. מעט הנקודות בהן ניתן היה לחצות את הואדי – היו מטווחות ע"י הארטילריה האוסטרו-הונגרית. במשך חמישה 5 ימים – מ-2 עד ל-7 בנובמבר – הצליחו הלוחמים המגינים על תל שריעה לבלום את הבריטים, עד שקרסו ונסוגו צפונה. אז החל "מרדף בפלשת". חיל המשלוח המצרי התקדם במהירות לכיוון מרכז הארץ.

סיפור מעניין וחריג התפרסם על המג"ד הבריטי קולונל בורטון. גדודו תקף את תל שריעה ונעצר מול מחסום-אש תורכית. החיילים לא היעזו להתרומם ולהמשיך בהתקדמות. בורטון קרא לחייל בגדוד שהיה תמיד עם כדורגל. "בעט הכי קדימה שאפשר" פקד, וכשזה ביצע זאת, זעק לאנשיו לרוץ כמוהו בעקבות הכדור. הפעם קמו החיילים והסתערו קדימה אל מול התורכים ההמומים. קולונל בורטון עוטר ב"צלב ויקטוריה" על אומץ ליבו ומנהיגותו.

****

מתל שרע מעט צפונה לתוואי סוללת הרכבת העות'מאנית
מערבה חציית נחל צידה
כניסה לנחל גדי ולאורך ערוצו
עליה לכביש 25
וכניסה לפארק שרשרת

 

 

מבט על קטע מסילה הברזל העות'מנית מצפון לתל שרע

 

תוואי מסילת הברזל באזור תל שרע

גגשר המסילה מעל נחל גרר ממערב לתל שרע. היום לא ניתן לראות את שרידיו המכוסים צמחיה עבותה

גשר הקשתות והתל מעליו. חייל אוסטרלי עומד על הגשר (כך רשום בפרטי הצילום). צילום אוסטרלי, המוכיח שהגשר נתפס ללא פגע בקרב שהתחולל כאן בשבוע הראשון של נוב' 1917. אפשר והגשר ניזוק, ולאחר שוך הקרב תוקן ע"י כוח הנדסה אוסטרלי, כדי להשמיש את הרכבת להובלה צפונה.

הגשר ההרוס. לא ברור מתי נהרס!

תוואי המסילה מצפון לתל שרע

מעביר מים מתחת לתוואי מסילת הברזל העותמנית מצפון לתל שרע

חציית נחל צידה

חציית נחל צידה

הכניסה לערוץ נחל הגדי

נחל הגדי

הדרך במורד ערוץ נחל גדי

הדרך בערוץ נחל הגדי

***

פסטורליה במיטבה

פדיחה! אי תשומת לב ונכנסתי לקטע בוץ!, צילום דוד פרייברג

נקודת מדידה רום המים בנחל הגדי, צילם דוד פרייברג

לקראת היציאה מתחום נחל הגדי

בועז מפגין כישוריו בטיפוס מתחתית נחל הגדי לעבר כביש 25, צילום דוד פרייברג

****

לאורך נחל גרר בפארק שרשרת
עליה לתל הרור
דרומה בין השדות והפרדסים
מעבר על גשר מסילת הברזל
כניסה לנחל פטיש
מזרחה וכניסה לנחל שמריה
מעבר מתחת לגשר מסילת הברזל
חציית גשר כביש 25

 

 

צילום למזכרת בכניסה לפארק שרשרת

 

פארק שרשרת ממוקם על אפיק נחל גרר בין נתיבות לאופקים. אל הפארק מגיעים מכביש נתיבות-אופקים (כביש מס' 25), מול מושב תדהר, מדרום למושב שרשרת. (בגלל סמיכותו של המושב שרשרת לפארק הוא זכה בשעתו לכינוי – פארק שרשרת). היער צמח והתפתח ובשנות ה- 90 קק"ל ביצעה פעולות למניעת סחיפה של הקרקע, בניית טרסות אבן והוסיפה בו חניונים. ושבילי טיול.
במקום נטועים אשלים עבי גזע, אקליפטוסים, עצי זית וחרובים. גם כאן סללה קק"ל דרכים נופיות המובילות לשמורת טבע של נחל גרר עליו ולשמורת נחל גרר התחתון. לאורך קטע הנחל בפארק עטור צמחי נחל ואשל וכן ביתרונות לס יפיפיים.

 

לאורך ערוץ נחל גרר בתחום פארק שרשרת

מיי תהום מליחים בנחל גרר בתחום פארק שרשרת

.

המסלול בפארק שרשרת

 

טרסות בנויות בערוץ קטן, הגובל בשדה המעובד. טרסות נוספות נמצאות במקומות אחרים בפארק ובנגב המערבי. הנגב המערבי מכוסה שכבה עבה של אדמת לס. כשיורד גשם חזק, המים הניגרים חורצים בלס ויוצרים המוני ערוצים קטנים בקרקע. כך הקרקע נסחפת לאט-לאט לנחלים ואובדת. תופעה זו ידועה בשם "נסיגת ראשי ערוצים". כשהערוצים חודרים לשדות המעובדים, הם גורמים נזקים עצומים.

חציית נחל גרר בתחום פארק שרשרת

****

תל הרור וסביבתו בתקופת המנדט

תל הרור (תל אבו הורירה) שוכן בגדה הצפונית של נחל גרר ליד מושב שיבולים. התל משתרע לאורך של 150 דונם, ומתחלק לשני חלקים – העיר התחתונה והעיר העליונה. החלק הנמוך של התל משתרע מכאן ומזרחה עד לנחל, ונמצאו בו שרידים של יישוב גדול ומשגשג מתקופת הברונזה התיכונה (1800–1550 לפנה"ס). יש המזהים יישוב זה עם גרר המקראית. בתקופה הישראלית הקדומה, המאה ה-8 לפנה"ס, נבנתה בראש התל מצודה, ואפשר ששימשה כמרכז מינהל אשורי. במפת מידבא מן המאה ה-6 המקום מזוהה בתור סיאטוס גררטיקוס
מסורת מוסלמית מקומית מזהה במקום את קברו של שיח' אבו הוּרַיְרָה בראש התל . אבו הורירה נמנה עם הצַחָאבֶּה, חבריו הקרובים של הנביא מוחמד והדור הראשון של האומה המוסלמית, שחיו עם הנביא וקיבלו ממנו את מסר ההלכה. הכינוי אבו הורירה (אבי החתלתולה) דבק בו בגלל חתולה שנהגה ללוות אותו לכל מקום. אבו הורירה נודע כבעל זיכרון נדיר והוא רשם יותר אמרות של מוחמד מכל אדם אחר. עד למלחמת העצמאות של מדינת ישראל, נהגו תושבי האזור הערביים לעלות לקבר ולהקריב שם קורבנות, במשך שבוע ימים.. כאמור, במלחמת העולם הראשונה (1917) התבצר בתל הרור הצבא העות'מני בתקווה לעצור את התקדמות הכוחות הבריטיים. חלק מהשוחות שחפרו הלוחמים ניכרות בשטח.

הגילשה מרום תל הרור

 

פרדסי מושבי הנגב מדרום לערוץ נחל גרר המושקים במי השפכים המטוהרים של גוש דן (שפד"ן)

פאר היצירה!

מעבר על גשר מעל מסילת הברזל בקו אשקלון – באר שבע

מקום גשר מעל מסילת הרכבת

תצפית דרומה על המסילה והלאה לעבר חבל אשכול, צילום דוד פרייברג

מסילת אשקלון–באר־שבע היא מסילת רכבת המחברת בין תחנת הרכבת אשקלון ובין תחנת הרכבת באר שבע צפון דרך הערים שדרות, נתיבות ואופקים. אורכה של המסילה הוא 70 ק״מ של מסילה כפולה, ולאורכה שלוש תחנות רכבת, בשדרות, נתיבות ואופקים. המסילה מתפצלת ממסילת אשקלון–עזה ההיסטורית לכיוון שדרות באזור יד מרדכי ומתחברת למסילת הדרום ליד צומת גורל שמצפון לבאר שבע. לאורך הקו נבנו 17גשרים, 4 הפרדות מפלסיות, 11 מעברים חקלאיים וגשר לכביש 40. משך הנסיעה מאשקלון לבאר שבע הוא כ-50 דקות, וזמן הנסיעה בין באר-שבע לתל אביב הוא כשעה וחצי (לעומת 55 דקות במסילת הדרום, ללא עצירות ביניים).

******

הקמת הקו בקטע אשקלון–נתיבות החלה בשנת 2009 והסתיימה בשנת 2015. ב-22 בדצמבר 2013 נפתח הקטע שמפיצול המסילה באזור אשקלון עד לתחנת הרכבת שדרות, וב-15 בפברואר 2015 נפתח קטע נוסף עד לתחנת הרכבת נתיבות. הקו נחנך ב-19 בספטמבר 2015 ותחנת הרכבת באופקים החלה לפעול ב-2 בינואר 2016, לאחר מספר דחיות. צפי הנוסעים השנתי ההתחלתי בקו הוא 157,000.

גשר מסילת הברזל מעל נחל פטיש

מזרחה בסינגל שמריה

מזרחה בדרך בערוץ נחל שמריה

****

****

מעבר כביש 25
מזרחה לאורך ולצד ערוץ נחל שמריה
חזרה למשמר הנגב

******

כביש באר שבע – עזה (כביש 25). לכאורה זהו כביש שרות ללא תחליף, אך למעשה – היֹה היה כביש עזוב ששימש כ"קולב" לתליית ישובים… נראה כי עד לראשית המאה ה-20 לא היתה קיימת כלל דרך רצופה לאורך התוואי הזה, מלבד קטעי שבילים שחִבּרו מעט מקבצי בקתות במרחב אגנו של נחל גרר זה עם זה ועם נביעות בנחל. בראשית המאה, עם הקמת באר שבע העות'מאנית ("העיר העתיקה") כמרכז שלטוני וכעיר מחוז – לראשונה נוצר צורך לחברהּ למרכז הסמוך – העיר עזה (לחברון כבר היה חיבור עתיק במשעול צר). עם פרוץ המלחמה העולמית הראשונה והפיכתו של צפון הנגב לנכס אסטרטגי – עקב סמיכותו לתעלת סואץ – החלו התורכים להשקיע בתחבורה: מסילת ברזל הגיעה לבאר שבע ודרומה (1915) והמשעול לחברון וגם הדרך לעזה הורחבו והותאמו למעבר עגלות.
דרך העפר לעזה יצאה מבאר שבע בתוואי שדרות טוביהו וכביש 25 עד בארות רקיק, ומשם – מדרום לאשל הנשיא – המשיכה לצפון-מערב; סטתה צפונה כדי לחצות את נחל שמריה במעבר נוח, מצפון לחוות גילת, והמשיכה במקביל ומצפון לכביש הנוכחי תוך חציית הגבעה שעליה שוכן היום מפעל "עוף הנגב" (הרכס האיסטרטגי הזה, שעליו הוצבו סוללות תותחים, כוּנה בפי התורכים "טֶפֶּ כֶּמַאל", לאמור – "פסגה רבת-חן"…). משם מתחיל המורד לעבר המכשול הרציני היחידי במסלול: נחל גרר. כאן הבונים השקיעו מאמצים, הנראים עד היום: מעבר הנחל (המוצף לעתים במי הנביעות) וכקילומטר אחד משני עבריו, נסללו באבן (בשיטת "הגשר האירי") ועמדות למקלעים נכרו מכל עבר. מנקודה זאת התפצלה הדרך ל-2-3 מסלולים מקבילים שהשיקו לנתיבות מדרום וחצו את רכס סעד-עלומים ליד מאגר נחל-עוז.
עשרים שנה נותרה דרך העפר באבקהּ ובבוצהּ עד שבמאורעות תרצ"ו ("המרד הערבי", 1936) החלו שלטונות המנדט לחפות אותה באבן ובאספלט לצרכי גישה מהירה לכוחות שיטור; על נחל גרר נבנה גשר-אבן יפהפה, בעל שבע קשתות, שנותר ללא פגע על מכונו עד היום הזה (חזיון נדיר במקומותינו). קטע הכביש בין חוות גילת לבין שדה תימן נסלל ישירות על גבי סוללת מסילת הברזל העות'מאנית, וזאת הסיבה לארבעת העיקולים התמוהים שהכביש המודרני ירש אותם ללא מצמוץ. בקטעים נוספים שונה התוואי במעט תוך העברתו לרום טופוגרפי שולט.
במלחמה העולמית הראשונה בצרו התורכים את הדרך לאורכה בשורת מוצבים צפופה שעליהּ נשברה המתקפה הבריטית מדרום ביום 19.4.17. כשלון זה היה בין הגורמים שדרבנו את הבריטים לנקוט באיגוף הגדול דרך באר שבע לאחר כחצי שנה.
השדרוג הבטחוני הגדול הגיע לכביש בעת המלחמה העולמית השניה, כאשר לאורכו פעלו לא פחות משלושה שדות-תעופה צבאיים: האחד – הוותיק – מזרחית לעיר עזה (סמוך למעבר קרני דהיום), השני ממזרח למעבר נחל גרר והשלישי המכונה היום "שדה תימן"; יש להדגיש כי מלבדם ומלבד מחנה צבאי קטן, מערבית לצומת הנשיא, לא היה קיים עדיין כל ישוב-קבע אזרחי לאורך כל הכביש! בתום מלחמת העצמאות, התברר למדינה בחיתוליה כי באגן נחל גרר קיימים מרחבים ריקים הנחצים בכביש גלמוד – ואידך זיל גמור ביישובי גילת, יחדיו, מעגלים, נתיבות ושוּבה… המקור דן גזית איך נולד כביש

תוואי כביש עזה – באר שבע בימי העצמאות

נחל שְמַרְיָה (ואדי אבו-סמרה, "אבי השזופה" או "אבי הפטפטנית"); נחל קצר שראשיתו במזרח במקבץ ערוצים, דרומית-מזרחית לקבוץ משמר הנגב ואחריתו במערב במפגש עם נחל פטיש בקרבת בִּטְחָה. אורכו, על פיתוליו, 12 ק"מ ושטח גליל המים שלו הוא כ-20 ק"מ רבועים בלבד. בחציו המזרחי, מתגלגל הנחל בחיק גבעות סלעיות רדודות תוך חציית כביש 264, מנקז את שולי מחנה משמר הנגב ונוחת למישורי חבל הבשור התחתי ליד משתלת גילת כשהוא מלוּוֶה במסעף של מסילות ברזל תורכיות מימי המלחמה העולמית הראשונה; בסמוך למטע האגבות, עובר הנחל מתחת לכביש 25 כ-300 מ' מצפון לצומת גילת.
ארבעת הקילומטרים המערביים של נחל שמריה חתורים ברובד ליס עבה לעומק של 10-15 מ' עד לשכבת כורכר קשה – רמז לחוף-ים קדום בסביבה – ושתי גדותיו התלולות מיוערות ברציפות בשדירות אקליפטוסים אדירי-צמרת: פרי עבודות ה"דַחַק" בשרוּת קק"ל על ידי העולים החדשים, אנשי מושבי "כביש הרעב" בראשיתם. תשתית הכורכר של הנחל זרועה מחצבות עתיקות, מאגורות ובורות-מים ועל גדתו הצפונית – במפגשי ערוצונים – מצויים שרידי בוסתנים שטופחו בידי בדווים בני שבט עלמאת ממטה התיאהא עד שנת 1948.

*****

במשך מספר עשורים, מאז הקמת המושבים באזור בראשית ימי המדינה, "התברר" לתושביהם שמצוקי נחל שמריה מהווים אתר נוח לגישה ב"רֶוֶרס" כדי להשליך אשפה ופסולת – וכך הצטרף הנחל לתאומו מדרום, נחל פטיש המזוהם תדיר בשפכי ביוב, ותעל שוועתם (וצחנתם) השמיימה. בשנת 1994 החלה קק"ל, בשיתוף המועצה האזורית מרחבים, המשרד לאיכות הסביבה, רשות הניקוז וּועדי המושבים בניקוי ובשיקום הנחל. אלפי טונות אשפה נאספו ונטמנו בקרקע ועל גבי הכיסוי ניטעו עצים; ערוצים טופלו לעצירת הסחף והחלה פעולה חינוכית-הסברתית בתוך הקהילה, שהעמידה את הבנת הסובב וטיפוחו כעקרון ראשוני. גולת הכותרת של המבצע היה שיתופו הפעיל של ביה"ס היסודי-אזורי "מרחבים". בית הספר נבחר לשמש מעבדה לימודית: בחצרו הוקם בית-גידול הכולל אגן לח, סככת תצפית בציפורים, צומח המותאם לתנאי יובש, עצי-פרי, תיבות-קינון ושולחנות-האכלה. הלימוד מיושם בתצפיות בנחל, המשמש כמסדרון אקולוגי בעל ערכים גיאולוגיים, ארכיאולוגיים, בוטאניים, זיאולוגיים והיסטוריים. התלמידים, בהדרכה מקצועית, בליווי מלא של הוריהם ובתמיכה של ציוד קק"ל, שיקמו גומחה בנחל והפכוהָּ לגן-עדן בזעיר-אנפין: ניקו ושיחזרו שני בורות-מים וקטע של אמת-מים וניקו גֵב מלאכותי בסלע הכורכר ומחצבה עתיקה בצידו; על גדת הנחל שיחזרו שני בוסתנים הנטועים בעורף סוללות-עפר וקק"ל השלימה את הנטיעות בעצי-פרי שונים, כולל זית עתיק, אדיר ממדים, ששונע מן הגליל. שלטי-הסבר פוזרו באתר והוצבו בו סילוּאטות-ברזל, בגודל טבעי, של רועה ועדרו. בקרוב יוצבו גם ספסלים בצל אשל גדול. מלבד התענוג הרב מהתוצאות שבשטח, הברק בעיני התלמידים הגאים מפעים את הנפש. הפעלת ההורים ושיתוף הקהילה כולה מראים תוצאות: לא שופכים יותר אשפה בנחל אלא באתרים המוסדרים; ההורים התגייסו עם צאצאיהם ויחדיו ערכו באתר את מסיבת סיום שנת הלימודים; התלמידים דוחפים את הפרוייקט הלאה – להרחיבו ולהוסיף לו אלמנטים תיירותים ולימודיים. טלילה ליבשיץ מקק"ל, ממובילי המהלך הזה, סיכמה "החצר האחורית של מרחבים הופכת בימים אלה לחלון הראווה שלה".
המקור דן גזית 

*****

"מרכז מחקר דרום (גילת)" – לפנים "תחנת ניסויים אזורית גילת" – נוסדה ב- 1953 בשם "יבולה" (שם שלא התקבל), ע"י "מכון וולקני", לימים "מנהל המחקר החקלאי" של משרד החקלאות. התחנה, המשתרעת על-פני כ- 4,000 ד', ממוקמת על כביש מס' 25 בין צומת "הנשיא" לבין צומת "גילת", בלב אזור הלס של הנגב הצפוני והמערבי. האזור כולל 5 מועצות אזוריות: בני-שמעון, שער-הנגב, מרחבים, שדות-נגב (עזתה) ואשכול. באזור 60 ישובים חקלאיים, המעבדים יחד כ- 800,000 דונם. כמו-כן משרתת התחנה גם את המועצות האזוריות רמת נגב, ערבה-צפונית וערבה-ודרומית.
התחנה נועדה לתת פתרונות כלכליים לחקלאי האזור. היוזמה להקמת התחנה יצאה מד"ר יעקב רובין, שהיה ראש האגף לקרקע ומים בתחנה לחקר החקלאות, כאתר לביצוע נסויי השקיה, זאת לאור תכנון המוביל הארצי. אכן, בשנים הראשונות עיקר המחקרים שבוצעו בגילת היו בהשקיה, ועם הזמן הורחבה הפעילות לענפי חקלאות נוספים.
שלוש בעיות יסוד עמדו בפני החקלאים עם חידוש ההתיישבות החקלאית בנגב בזמן שנותיה הראשונות של המדינה: מה לגדל? מתי לגדל? ואיך לגדל? שהרי הנגב הוא אזור חרב למחצה, שרוב שטחו קרקע לס, סוג קרקע ייחודי לאזור זה שתכונותיה החקלאיות לא היו ידועות. חוקרי "התחנה לחקר החקלאות" שברחובות (לימים "מנהל המחקר החקלאי" של משרד החקלאות) נרתמו למאמץ לתת תשובות כלכליות ומהירות לבעיות אלה. על רקע זה הוקמה התחנה בשנת 1953.
עיקר פעילותה של התחנה כוונה לפיתוח החקלאות באזור הנגב, האזור המשתרע בין קו הרוחב של קרית-גת לבין אילת. המחקר שנערך בתחנה, במרחבי הנגב ובערבה הביאו לרווחתם של החקלאים ע"י הכנסתם ופיתוחם של גידולים חדשים כגון גידולי-שדה (תבואה, כותנה), ירקות (עגבניות-סתיו, עגבניות לתעשייה, תפוח-אדמה לעונות הסתיו והחורף, ארטישוק, תות-שדה), ומטעים (הדרים, עצי-פרי סובטרופיים). הותאמו דרכי גידול לתנאי הקרקע, האקלים, והמים של האזור (השקיה בטפטוף, השקיות עזר בחיטה, שיטת האי-פליחה בפלחה ועוד). בעלי-חיים הוכנסו לחקלאות האזור (תרנגולות, כבשים ופרות) ופותחו שיטות לשילוב רעיית בע"ח ופלחה. המחקרים שנערכו בגילת תרמו לא רק לאזור הנגב אלא גם לכלל חקלאות ישראל, ויש שתרמו גם ברמה הבינלאומית.
המצאותן של גילת ושלוחותיה במרכז האזור החקלאי מאפשר לחוקרי התחנה קשר קרוב והדוק עם החקלאים. קשר זה הוא דו-כיווני: הוא חשוב הן להעברת תוצאות המחקר אל החקלאים, והן להעברת מידע על בעיות חקלאיות למחלקות המקצועיות ולהנהלה, שמקום מושבן במרכז וולקני בבית דגן. כך משמשים חוקרי התחנה כגשר דו-סטרי בין המחקר לחקלאים ולהיפך, מה שתורם רבות להבנת צרכי החקלאים ולמציאת פתרונות לבעיותיהם. הקשר ההדוק והפורה הזה שבין חוקרי התחנה לבין חקלאי האזור, הוא סוד הצלחתה של תחנת הניסויים גילת.
מקור והרחבה

מטע האגבות

אגבה אמריקנית היא צמח רב-שנתי בשרני וקוצני. מבחינה אקולוגית היא דומה לקקטוסים, אך אינה שייכת למשפחת הצבריים. בעבר יוחדה לה משפחה נפרדת אך כיום היא נמנית על משפחת האספרגיים. אגבה אמריקנית מצמיחה מבסיסה שושנה צפופה של עשרות עלים ענקיים, בשרניים, עבים, זקופים באלכסון. אורך העלה 1 מ' ויותר, חתך העלה כחצי עיגול, רוחבו 20 ס"מ ועוביו במרכזו 10 ס"מ. שוליו קוצניים, ובקצהו קוץ אימתני. העלה חלק וקירח, גונו ירוק מאפיר. תוכו בשרני עסיסי ובו סיבי אורך. אגבה אמריקנית מנהלת מחזור חיים מיוחד במינו: היא אמנם רב־שנתית, אך מבחינה מסויימת היא מתנהגת כמו צמח חד־שנתי: כל פרט פורח פעם אחת בחייו בלבד, מייצר צאצאים, ואז מסתיימים חייו. אולם פריחה זו מתרחשת אחרי 10 שנות חיים. במהלך 10 שנים אלה גדל הצמח במשך כל עונות השנה, ואף מקיים רבייה וגטטיבית נמרצת. בהגיע זמנו מעלה הצמח עמוד פריחה בודד, עגול, ירוק ובשרני אך עבה וחזק כגזע, המתנשא לגובה של עד 12 מ', והוא נושא חפים רבים לכל אורכו. בחלקו העליון מתפתחת תפרחת מכבדית מסועפת ועליה פרחים רבים. הפרח משפכי, עם צינור קצר ו-6 אונות, אורכו 6 ס"מ, מייצר צוף רב. וכאן הפתעה נוספת: הפרח אינו מייצר פרי וזרעים, אלא ניצני-רביה (כמו למשל גם בסיסנית הבולבוסין). בארצות מוצאה מואבקת האגבה על ידי קוליברי.
אגבה אמריקנית גדלה בארץ בתרבות בגינות, בגני קקטוסים ובמסלעות, וכן בבתי קברות. בסוג אגבה 300 מינים, הגדלים באזורים טרופיים יבשים של מרכז אמריקה, בעיקר ברמת מקסיקו. בארץ גידלו בשנות ה-60 למאה ה-20 מין קרוב (אגבת הסיזל) בחקלאות על פני שטחים נרחבים, בעיקר בצפון הנגב, לשם הפקת סיבים ותרופות. הגידול הצליח מבחינה חקלאית, אך ניטש בגלל כישלונו מבחינה כלכלית. מקור: אתר צמח השדה / מייק לבנה
בשנות ה-50 של המאה העשרים ניטעו בנגב, בבקעת באר שבע, כ-15,000 דונם של צמחי אגבה, שיועדו לשמש לתעשיית חבלים ושקים. מטרת המיזם הממשלתי היה לפתח מקורות תעסוקה לעיירות הפיתוח שהוקמו באותה עת, דימונה, אופקים ונתיבות. הוקם אף מפעל לעיבוד הסיבים. המיזם נכשל מסיבות מסחריות בשנות ה-60 של המאה ה-20 וחלק משטחי האגבה הוסבו ברבות השנים לשטחים חקלאיים רגילים, אך ריכוזים של אגבות עדיין קיימים בנגב. עמודי תפרחות האגבות שנכרתו שימשו את חניכי תנועות הנוער בישראל כ"סֶנָדוֹת" לבניית מתקנים בפעילויותיהם. כיום, נהוג בישראל ובארצות הים-התיכון לנטוע את הצמח למטרות נוי בלבד. הערבים נוהגים לנטוע אותו בבתי-קברות.

*****

חורבת שמריה (ח'ירבת סָמְרָה): חורבה ענקית (בת מאות דונמים שמעולם לא נסקרה ולא נחפרה). בעיקרה כנראה בת התקופה הביזנטית. אבני רוב מבניה נשדדו במאה ה-20 לספירה, אם לבניית מעבירי-מים למסילת הרכבת העו'תמאנית שׂורק-באר שבע ואם לבנייה במחנות הצבא הסמוכים בתקופת המנדט הבריטי ובראשית ימי המדינה. סמוך לראש המדרון נותרו שרידי חורבה מרשימה, אשר לפי ממצאים בה ובקרבתה היתה אולי כנסייה ביזנטית גדולה. מראש החורבה קיימת תצפית-נוף לדרום.
"חפירה". במרכז המדרון של החורבה לעבר נחל שמריה נראית חפירה נרחבת ועמוקה; משם נלקחו אבנים להקמת סוללת הרכבת העות'מאנית הסמוכה.
מערבית לחורבת שמריה – שרידי מתקן מבטון באפיק הנחל. בתקופת המנדט נסכר במקום זה הנחל בסכר-עפר ועמוד הבטון הוא שריד למתקן השאיבה של המים שהצטברו באפיק בחורף.

תוואי מסילת הברזל באזור נחל שמריה

מזרחה בדרך לכיוון משמר הנגב מצפון לערוץ נחל שמריה

****

סוף דבר

טיול מעניין זה נמשך כמעט חמש ורבע שעות
מתוכן ארבע שעות רכיבה נטו

******

בסיומו ניתן לומר שהשגנו בו שתי מטרות. 
הכרנו חבל ארץ נוסף שאינו מהווה יעד טיולים.
עברנו באזור בו התנהלו קרבות במלחמת העולם הראשונה (1917)
למדנו מה היה קו ההגנה של כוחות האימפריה העות'מנית לאחר כיבוש באר שבע
שנמתח בין תל שרע במזרח ובין תל הרור במערב.

 

*****

נהינו ממגוון מראות בדרכנו
רכבנו בדרכים בין השדות לצד ערוצי הנחל וחצינו ערוצים
באחד, נחל גדי רכבנו לכל אורכו
עברנו בין פרדסים
חצינו גשרי מסילת הברזל וכביש 25
גם קטעי סינגל היו לנו בסינגל פטיש – שמריה.
כיף היה לדווש במרחבי הלס הנפרסים מאופק לאופק
מדי פעם  "פגשנו" גם קטעים של רכסי הכורכר.

היה זה טיול מרתק!
הסקרנות שלנו הגיעה לסיפוקה.
מומלץ לטייל יש מה לראות ולחוות!

*****

תודה
למארחים איל גזית ודוד פרייברג
תכננו את המסלול,
בדקו את העבירות לפני הטיול
הובילו בנועם
לדן גזית על סיוע בהכנת הסקירה הגיאוגרפית
לשאר החברים שיצרו
את הקבוצה הנעימה והמפרגנת 

****