לטיול זה יצאנו ביום שני (20/8/2018) והוא נערך במסגרת סדרת הטיולים בעקבות קרבות מלחמת העולם הראשונה שנעשו ותועדו.

 

לקריאה להשתתף בטיול זה אותו אוביל ואדריך נענו החברים הבאים שהגיעו מקצוות הארץ מהצפון עד הדרום.

 

היינו קבוצה שכללה את המשתתפים והם: גיל מועלם (גבעת יואב), יואל שדה (מצפה אביב), רז גורן (כפר יונה), מוטי ארמלין (גילון), יעקב פרומן (מולדת), לוי אבנון (חמדיה), לייזר קוברסקי (שובל), דסי פוקלמן (גבעתיים), עודד ברק (רמת גן), מיכאל סופר (תל אביב), צביקה אסף (אפק) ואני (מבשרת ציון).

 

קטעי מסלול מסוימים בהקשר של קרבות צליחת הירקון במלחמת העולם הראשונה נעשו בשני טיולים קודמים: מסע אל העבר לאורך גדות הירקון יוני 2017, וצפון-מזרח תל אביב שמעבר לירקון.

 

במסגרת התכוונות לטיול, שבועיים קודם, יצאתי לסיור מקדים ברכב עם ערן תירוש יו"ר העמותה למורשת מלחמת העולם בארץ ישראל. הוא גם העביר לי מספר מפות לצורך הדרכה ולתיעוד הטיול. הוא קרא גם את טיוטת ההסבר והעיר עליה. זאת ועוד, הוא שהגיע אלינו בתחילת הטיול וסקר בפנינו את סיפור המסגרת ואת אירועי הקרבות.  זו ההזדמנות להודות מקרב לב על העזרה בהתכוננות לסיור ועל הסקירה שהעביר. הוא שותף מכובד בהכנת טיול זה וגם בטיולים האחרים שבצענו עניינם קרבות מלחמת העולם הראשונה.

 

המסלול

דמות מרחב המערכה בימינו
בצפון תל אביב 

נחל הירקון

נחל ירקון– הוא הגדול שבנחלים הנשפכים לים התיכון בישראל כל יובלי הירקון הם נחלי אכזב וקטעו מראשיתו במעיינות ראש העין הוא נחל איתן. הנחל מנקז חלק מהרי יהודה והרי השומרון, מהר גריזים שבצפון ועד אזור מעלה החמישה בדרום. שטח אגן הניקוז של הירקון כ- 1800 קמ"ר, כשמחצית משטח זה-815 קמ"ר מנוקזת על-ידי הגדול יובליו: נחל איילון. כמות המשקעים הממוצעת באגן ההיקוות של הנחל היא כ- 600 מ"מ בשנה.
נחל הירקון הוא גבול גאוגרפי הדרומי של השרון והגבול הגיאוגרפי של אזור מטרופולין תל אביב הכולל את חולות החוף, רכסי הכורכר, גבעות החול האדום ועמק לוד ובקעת אונו.
מוצאו של הנחל במזרח, במעיינות ראש העין, וערוצו הפתלתל חוצה את המטרופולין הגדול ביותר במדינת ישראל בדרכו אל הים התיכון.
ראשיתו של הירקון באזור מעיינות ליד ראש העין המשתרע על פני כ- 200 דונם, בהם נבעו קרוב ל- 2000 מעיינות, שאוחדו עם הקמת מפעל ירקון-נגב. מעיינות אלו מהווים אחד משני המוצאים הטבעיים העיקריים לאקוות ההר (המוצא השני נמצא באזור נחל תנינים, ונמצאים כיום באזור תפעולי סגור של חברת "מקורות").

היובלים העיקריים של הירקון שמוצאם משדרת הר הם: נחל שילה, נחל רבה ונחל קנה הם נשפכים אליו כמעט מנקודה אחת. לשלושת נחלים מערכת ניקוז דמוית מניפה ומבנה זה שלה מגדיל את עוצמת הגאויות מאחר ושיאי הזרימה מגיעים מנחלים אלה בעת ועונה אחת. יובלי של הירקון המגיעים אליו מגבעות השפלה הם נחל מזור ונחל עזר.
בקטעו המישורי של הירקון מתחברים אליו היובלים שראשיתם בגבעות החול האדום בדרום השרון והם: נחל תאנים, נחל הדס, נחל הדר, נחל פרדס, נחל הדרים, נחל פרדסים (נווה שרת) ונחל אחיה.

מבחינת איכות המים נחלק הירקון לשלושה חלקים:
החלק העליון והנקי, שאורכו 7 ק"מ, מתחיל באתר מקורות הירקון וזורם בשטח הגן הלאומי עד למפגש עם נחל קנה. בקטע זה זורמים, כאמור, מי מקור הנשאבים מאקוויפר ההר. בימים האחרונים/בעת האחרונה הוחל בהזרמה של מים מסוחררים ממפגש עם נחל קנה. פרויקט זה נועד להגביר את מהירות הזרימה בנחל. רשות הטבע והגנים עוקבת אחר ההשפעה של הפרויקט על איכות המים ועל בית הגידול.
החלק האמצעי, שאורכו 17 ק"מ, מתחיל מהמפגש עם נחל קנה ומגיע עד לסכר שבע טחנות. בחלק זה מתווספים למים הנקיים מהמעלה מי קולחין בכמה דרגות של טיהור בספיקה של כ-1400 מ"ק שעה.
אזור שפך הירקון, הוא מתחיל במורד סכר שבע טחנות ונגמר בים התיכון. מימיו של החלק התחתון, שאורכו 4 ק"מ, הם תערובת של מי הנחל מהמעלה ומי ים החודרים לנחל בשל המבנה האופייני לנחלי החוף בישראל, מבנה שבו קרקעית הנחל באזור השפך נמוכה מפני הים.

*****

בעבר היה נחל הירקון נחל החוף בעל הזרימה הגדולה ביותר בישראל ומעיינותיו שפעו כ-220 מיליוני מ"ק לשנה. ואולם, ב-1955 החלו לשאוב מי שתייה מהירקון לנגב דרך המוביל הארצי, הירקון איבד מעוצמתו וכמות מי המעיינות הזורמים בו הלכה ופחתה. הירידה בכמות המים פגעה בכושר הטיהור העצמי של הירקון. בשנות ה-60 של המאה ה-20 החלה תנופת בנייה סביב הנחל – בנייתן של ערי גוש דן ושל היישובים האחרים, והם החלו להזרים אל הנחל שפכים תעשייתיים וביתיים וגרמו לזיהום חמור של המים. לקראת שנות ה-70 הוקמו באזור מתקני טיהור לטיפול בשפכים, אך הקולחין היו באיכות ירודה וזיהום הירקון נמשך. כיום, במסגרת פרויקט גאולת הירקון, שודרגו מתקני הטיפול בקולחין והוקמה מערכת של אגנים ירוקים לליטוש של הקולחין בטרם הגיעם לנחל. השדרוג והליטוש שיפרו  את איכות הקולחין ואת המצב בנחל בכלל. עם זאת, מדי פעם קורות תקלות ואיכות המים וספיקתם אינה יציבה. רשות הטבע והגנים סבורה ששיקום נחלים צריך להתבצע עם מי מקור בלבד.

תמונת מצב בשלהי המאה ה-19,
טרם ייסוד פתח תקווה (1878)
והקמת תל אביב (1909)
התמונה הייתה נכונה גם
לזמן מלחמת העולם הראשונה,
מרחב הנחל סביבו חולות ורכסי כורכר
ובו יישובים כפריים קטנים
שהם חלק מהעורף של העיר יפו

בתקופת היישוב (המנדט)
בשנות ה-40' של המאה הקודמת,
ניצנים של פיתוח ובינוי

תמונת מצב בשנותיה הראשונות
של המדינה, בטרם הפיתוח הרב

דמות האזור בסוף העשור השני,
טרם מלחמת ששת הימים

תמונת מצב בהווה,
ערוץ הנחל וסביבתו מהווים פרוזדור
בין המרחב עתיר בנייה ותשתיות

המערכה על מעברות הירקון

כללי

בסוף שנת 1917, במהלך המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, צלח חיל המשלוח המצרי של הבריטים פעמיים את מעברות הירקון:
הפעם הראשונה: ב-24 בנובמבר1917 צלחו בריגדת הרובאים הרכובים הניו זילנדית (NZMR – New Zeland Mounted Rifles brigade) מדיוויזית האנזא"ק ושני גדודים מדיביזיה 54. מתקפת נגד עות'מאנית אילצה את התוקפים לסגת אל עמדות פתיחת המתקפה בגדה הדרומית של הנהר.
הפעם השניה: בלילה שבין ה-20 ל-21 בדצמבר 1917 הדיוויזיה ה-52 הסקוטית בפיקוד מייג'ור גנרל ג'ון היל חצתה את מעברות הירקון ולכדה את העמדות העותמאניות מצפון לו. יחידות חיל המשלוח הרחיבו אחיזתם מצפון לירקון עד ארסוף.

 

הרקע  למערכה

ב-31 באוקטובר 1917 הבקיעו כוחות חבר העמים הבריטי ובעלות בריתם שנקראו חיל המשלוח המצרי את קו ההגנה העות'מאני בדרום ארץישראל במסגרת קרב באר שבע (לאחר שתי מתקפות כושלות מוקדם יותר באותה השנה שנודעו כקרב עזה הראשון וקרב עזה השני). פריצת הקו אפשרה לחיל המשלוח המצרי  לכבוש את העיר עזה במסגרת קרב עזה השלישי ולהתקדם במהירות לכיוון מרכז הארץ. עיקר המערכה עבר לכיוון ירושלים שאותה התעתד הגנרל אלנבי לכבוש לפני חג המולד.
מנגד הצבא העות'מאני ריכז את כל מאמציו בהגנה על הדרך העולה מחברון לירושלים תוך ניהול קרבות מאסף והשהייה במישור החוף וגבעות השפלה. קרבות אלו זכו לכינוי, 'מרדף פלשת'. קרבות ההשהיה (הקרב על רכס עזריקם והגבעה החומה (קיבוץ חצור), הקרב בברקוסיה ותל צפית) העניקו לכוחות העותמאנים הנסוגים, שמצבת כוחותיהם נפלה מזו של חיל המשלוח המצרי, את פסק הזמן הדרוש לביסוס קו הגנה חלופי. הכוחות העות'מאניים הנסוגים, יצרו קו הגנה מאולתר מגבעות זרנוגה ואל-קוביבה בצפון (כפר גבירול וקריית משה של היום, בתחומה של רחובות) ודרומה דרך רכס מע'אר (רכס גבעת ברנר), קטרה, גדרה, מסמיה, קסטינה ומשם לעבר תל א-צאפי (תל צפית).

ב-13 בנובמבר תקפו כוחותיו של אלנבי את הקו העות'מאני המאולתר, אירוע המכונה בהיסטוריה הצבאית הבריטית "המערכה על תחנת הצומת". בבוקר ה-14בחודש תפסו הכוחות את תחנת הצומת עצמה, היא תחנת וואדי צראר (נחל שורק). במקביל ומשמאל, נעו כוחות דיביזיית היאומנרי הרכובה (פרשים בריטים)  אל עבר נענה (סמוך לקיבוץ נען) ומשמאלה נכנסו כוחות אוסטרלים מדיביזיית אנז"ק (פרשים אוסטרלים – ניו-זילנדים) אל רחובות. הכוח הניו-זילנדי של הדיביזיה נכנס לקרב עז ממערב לנס-ציונה (אזור בית-חנן, נטעים, ומרכז התעשייה שורק) המוכר כ-"קרב עיון קרא", המונצח באנדרטאות בנס-ציונה ובראשון-לציון (סמוך לאיקאה).
בבוקר ה-15 בנובמבר הסתערו פרשי דיביזיית היאומנרי על רכס אבו-שושה (תל גזר, כרמי-יוסף ויער המגנים) וממערב נכנסו האוסטרלים לרמלה ולאחר מכן ללוד. שיירה עות'מאנית גדולה נצפתה נסוגה צפונה, אל עבר וילהלמה. כוח אוסטרלי קטן ונחוש דהר בעקבות השיירה ושבה אותה. באותו יום התמקמה הבריגדה מניו זילנד בבית ד'גן.
יום למחרת, ב-16 בנובמבר 1917 נכבשה יפו על ידי הבריגדה מניו זלנד, וכוחותיו של אלנבי התקדמו עד לגדה הדרומית של הירקון שהיה אז עדיין נהר במלוא עוצמת ספיקתו, שני רק לנהר הירדן, ונחשב למכשול טבעי משמעותי.
המפקדה המשותפת הטורקית-גרמנית, החליטה לתקוע יתד בקרקע בקו שנמתח מנהר הירקון, במערב, ועד יריחו, במזרח. מנגד אלנבי הורה לכוחותיו שבגזרת החוף טקטיקה המתרכזת בהעסקת הדיוויזיה העות'מאנית ה-8 וריתוקה לגזרה ובכך למנוע הסטת תגבורות טורקיות מהחוף לטובת המערכה על ירושלים וסביבתה.
במהלך נובמבר 1917 חלקו המזרחי של קו החזית בארץ ישראל בין כוחות חיל המשלוח המצרי וכוחות הצבא העותמאני החל במורדות הרי בנימין ממערב לנעלין הלאה לעבר וילהלמה במישור חוף  מערבה על פני הכפר יהודיה (יהוד של ימינו) ובקרבת כפר אז"ר בואכה לתל אבו זייתון (צפון לפרדס כ"ץ של ימינו)
חלקו המערבי של קו החזית התייצב  לאורך שני צדדי לאורך הירקון. חיילי הבריגדה הניו זלנדית ( ה-NZMR) התחפרו לאורך הנהר ואילו הכוחות העות'מאנים של הארמייה ה-8.התחפרו על רכסי הכורכר מצפון לירקון. המפקדה הקדמית של הכוחות העותמאניים מוקמה בכפר טירה.

עמדות הכוחות העות'מאנים העיקריות נפרסו ממערב למזרח: בתל רקית (היום בסיס המודיעין על רכס הכורכר מעל חוף תל ברוך) שם נמצאו חיילי גדוד 31 מחטיבת הפרשים הקוזקים, (חטיבה צ'רקסית) , עבור ג'ליל, תל קסילה (מוזיאון הארץ), שייח' מוניס (שכונת רמת אביב, שכונת 'גבעת הפרחים' בנאות אפקה ב') עד תל א נוריה בו נמצאת ח'ירבת הדרה (היום גבעת תיכון עירוני י"ד שכונת רמת החייל), במזרח שם נמצאו גדודים 138 ו-161 מהדיוויזיות הרגליות הטורקיות ה-3 וה-7  בתל רקית ובג'ליל מוקמו סוללות ארטילריה

המוצבים המרכזיים והחשובים של הכוחות העות'מאנים על רכסי הכורכר מצפון לירקון  בח'ירבת הדרה (רמת החייל של היום) ושייח מוניס (רכס האוניברסיטה) שלטו באש ובתצפית על כל העורף הלוגיסטי הבריטי בואכה יפו, משכנה של מפקדת הגיס, ומזרחה לה, על הציר החיוני, יפו-רמלה-ירושלים, ועל לוד, אותה תכננו הבריטים להפוך לצומת הרכבות המרכזי בארץ ישראל. זאת ועוד, ספינות הצי הבריטי לא יכלה לעגון בנמל יפו כיוון שהייתה בטווח הארטילריה העותמאנית.

 

הצליחה הראשונה 

ב-24 בנובמבר 1917 נערך ניסיון ראשון לצלוח את הירקון ולהשתלט על גבעות הכורכר. קדמה לצליחה הפגזת ריכוך לאורך כל חזית הירקון שנועדה להסוות את נקודת הצליחה המדויקת. הצליחה שבוצעה על ידי בריגדת הרובאים הרכובים הניו זילנדית התרחשה בשפך הירקון ולאחריה נתפסו המוצבים העותמאנים בתל רקית, שיח מוניס וח' הדרה. בעקבותיהם  שני גדודי רגלים ומקלענים מחטיבת הרגלים ה-161 של הדיוויזיה ה-54 חצו את הירקון בסכר שבע טחנות ובגשר הדרה וניסו לבסס קו הגנה על רכסי הכורכר מעל הגדה  הצפונית של הירקון. אולם למחרת היום, ב-25 בנובמבר 1917,  הצליחו כוחות עות'מאנים עודפים לפרוץ את קווי ההגנה ולכבוש מחדש את עמדותיהם. העותמאנים לא ניסו לרדוף אחר הכוחות הנסוגים עד מעבר לנהר, ושני הצבאות שַבו והתבצרו משני עברי הנחל.

הניסיון העות'מאני לשפר עמדות

לאחר הדיפת כוחות חיל המשלוח דרומה לירקון, החלו הכוחות העותמאניים בהתקפה על חלקו המזרחי של קו חזית מצפון ללוד. ב-27 בנובמבר נפתחה התקפה בנקודות שונות מסביב וילהלמה ושולבה בה תמיכה של ארטליריה שנפרסה ברנטיה. התקפת הנגד של הפלוגות הבריטיות מכיוון יהודיה הכריעה את הכף. אם הכוחות העותמאנים היו מצליחים הם היו כובשים את לוד ולנסות לכבוש מחדש את תחנת הצומת.

ההיערכות מחדש

החשש השל גנרל אלנבי היה ששליטה עות'מאנית באש ובתצפית על כל פיתחת הירקון, ועמק האיילון הצפוני הייתה עמדת פתיחה נוחה עבורם להתקפת נגד, שתהדוף את הבריטים לאחור ותבטל את הישגי חודש נובמבר בגזרת מישור החוף וגבעות השפלה עד כדי ערעור האחיזה הבריטית בירושלים. זאת ועוד, היה ברור שיש להרחיק את הארטילריה העותמאניות מנמל יפו על מנת לאפשר את תפקודו בכל הקשור להספקת תגבורת לוגיסטית. לפיכך, כדי לשמר את הישגים עד כה אלנבי החליט שחיל המשלוח המצרי שבפיקודו יצלח את הירקון, וישתלט על רכסי הכורכר מצפון לו.
בדוח רשמי שהעביר לממוניו (18.11.1917) תאר את הזירה כך:
"המכשול העיקרי טמון בחציית נהר אל עוג'ה (הירקון). הנהר עביר רק במקומות ספורים, וכל התקדמות אליו נשלטת מכיוון שייח מוניס וח'ירבת חדרה. במקומות אלו שתי שלוחות [של רכס הכורכר] נמתחות מצפון לדרום ומסתיימות בפתאומיות במדרונות תלולים שכמה מהם ניצבים כ-500 מטרים מהנהר. לפני שהקורפוס (הגיס) ה-21 יוכל להגיע ליעדיו יהיה זה הכרחי שהתותחים יתקדמו עם חיל הרגלים. לפיכך שייח מוניס, ח'ירבת חדרה, והגבעות השולטות על הנהר חייבות להיכבש לפני התקדמות הכוח העיקרי במטרה למתוח גשרים מעל הנהר [ולהעביר את התותחים ביחד עם חיל הרגלים]. הקושי העיקרי טמון בהסתרת הכוח, הכנת רפסודות והבאת חומרים לבניית הגשר."

לאחר כישלון הצליחה הראשון ולקראת המשך המערכה ובזמן סמוך לכניסת כוחות חבר העמים הבריטי לירושלים ב-9 בדצמבר , גנרל אלנבי פרס את יחידות חיל המשלוח גנרל אלנבי מדרום לירקון, במרחב מישור חוף המרכזי (מישור חוף דן)

.
* מפקדת חיל המשלוח נשארה על אם הדרך יפו-ירושלים ומוקמה ממערב לרמלה בחוות שפון הטמפלרית (נצר סירני היום)

חוות שפון הייתה חווה חקלאית במישור החוף, שהתקיים בה בית ספר חקלאי לילדים ערבים. כיום יושבים בשטחי החווה היישובים באר יעקב ונצר סרני.
בשנת 1889 חכר הכומר הלותרני הגרמני, יוהאן לודוויג שנלר (1820 – 1896), מייסד בית היתומים שנלר בירושלים, 10,000 דונם מהשלטונות הטורקים בין רמלה לנס ציונה. בשנת 1895 נקדחה במקום באר שנתנה מים בשפע. שנלר קרא לבאר "באר השלום והישע"; מאז נקרא המקום בעברית "באר שלום" ובערבית "ביר סאלם". בשנת 1897 נבנה במקום בית ספר חקלאי שנוהל על ידי הדיאקון הגרמני מתאוס שפון (1935-1866, באותיות לטיניות: Matthäus Spohn) ולפיכך נקרא המקום חוות שפון.

* מפקדת הקורפוס ה-21 בפקוד לוטננט-גנרל בולפין, התמקמה על גבעת כורכר מדרום לירקון נקראה גבעת בולפין (גבעת אנטנת גלי צה"ל בבני ברק)

* מפקדת הדיוויזיה ה-52 (Low Land) נקראה הדוויזיה הסקוטית מן הגיס ה-21 של חיל המשלוח התמקמה בתל אביב ובעצם נערכה לקראת הצליחה השניה .

* שלוש חטיבות הרגלים של הדיוויזיה ה-52 החליפו את חיילי בריגדת הרובאים הרכובים הניו זילנדיתבעמדות על הגדה הדרומית ונפרסו לאורך ששה ק"מ משפך הירקון לים ומזרחה ועד תל זייתון (מצפון לתחנת הרכבת בני ברק).
* הדיוויזיה ה-54, מן הגיס ה-21, נפרסה מזרחה מדיוויזיה 52, וחטיבה 161 שלה עם כח ארטילרי התחפרו בגבעות רמת גן ובני ברק ('גבעת הגפן', ו'גבעת סוקולוב', של היום), ומזרחה להן מדרום לפרדסים של המושבה פתח תקווה.

* טייסת 113 של כנף 5 של הבריגדה הארצישראלית, שתפקידה סיוע אווירי לכוחות הקרקע בהכוונה של אש ארטילרית מן האוויר, הפצצה, ירי מקלעים, מיסוך וקשר חנתה במנחת המושבה הטמפלרית שרונה.

חיל המשלוח נזקק לחומרי גלם ולשטח היערכות על מנת להרכיב את הציוד לצליחת הירקון, ולשטחי אימון בהפעלת הציוד. מכיוון, שהיה חשש כי הכוחות העותמאניים שתצפתו, וסיירו לאורך הירקון, יגלו את ההכנות, הרחיק הפיקוד הבריטי של חיל המשלוח את זירת ההכנות וההצטיידות לצליחה עד המושבה הטמפלרית שרונה, וזאת למרות שהטמפלרים, אזרחי האימפריה הגרמנית נחשבו נתיני אויב. מתושבי המושבה נאספו עצים ושטיחים לבניית אסדות הצליחה. מהעצים נבנו סירות קלות, ורפסודות בצורת מסגרות עץ מרופדות. השטיחים שימשו להחרשת קולות את צעדי החיילים על גבי הרפסודות. באזור "באסה", צפונית ליפו, הייתה בִּיצָה ושם התאמנו השייטים בהפעלת הציוד. אחרי אימונים אחדים, הוחבאו הרפסודות בפרדסי שרונה עד ליום הנחיתה.

כאמור, משימת הצליחה השניה הוטלה על הדיוויזיה ה-52. גם צליחה זו הייתה אמורה להיערך במתכונת זהה לצליחה הראשונה דהיינו, צליחה לאור היום בחיפוי ארטילרי והתקפת מחץ על העמדות הטורקיות. אולם, בשונה מן התכנון המקורי הציג מייג'ור-גנרל ג'ון היל, מפקד הדיוויזיה ה-52 בפני מפקדו, לוטננט-גנרל בולפין, מפקד הקורפוס ה-21 חלופה. החלופה כללה מתקפת פתע לילית, שתביא את יחידות הסער של הדיוויזיה, בשקט מוחלט ללא סיוע ארטילרי, ובחסות מזג האוויר הסוער, לבסס ראשי גשר, ולהסתנן אל בין מוצבי האויב על מנת ללכדם בהפתעה. שליטה במוצבים החולשים על המעברות תאפשר ליחידות ההנדסה לפרוס גשרים ניידים, בבטחה יחסית, ולחצייה של עיקר הכח הדיוויזיוני שירחיב את ראשי הגשרים ויבסס השליטה בשטח עד להסרת האיום המיידי הטורקי על פיתחת הירקון ועמק האיילון הצפוני.

לאחר הצליחה הראשונה, פוצצו העות'מאנים את גִ'סְר אֶל-הַדָּאר (גשר שאון המים) עליו עברה דרך יפו-שכם ההיסטורית ואת הסכר בעשר טחנות,  וכך הערימו קושי נוסף על חציית הנהר.

הצליחה השנייה נערכה בחסות הלילה שבין ה-20 ל-21 בדצמבר 1917. בליל חורף גשום נעו שלוש החטיבות של הדיוויזיה ה-52, תוך שהן נושאות עמן את ציוד הצליחה ומתמודדות בקרקע בוצית וטובענית, ונפח מים ניכר בנהר, לעבר שלוש נקודות הצליחה שנקבעו לאורך הירקון. הפעם הופתעו הטורקים לחלוטין, ועל כך תעיד העובדה שעד בוקר חצו כל כוחות הרגלים של הדיוויזיה את הנהר, וביססו ראש גשר בחוף הצפוני של הירקון תוך שימוש בכידונים בלבד.

בריגדה 155 נעה לעבר עשר טחנות וגשר הדרה
בריגדה 156 נעה לכיוון תל קסילה והלאה לשיח מוניס
בריגדה 157 נעה מהשפך דרך הדיונות (תל ברוך) לתל רקית (הגבעה על המצוק עליה נמצא בסיס צה"ל )

 

במהלכו של ה-21 בדצמבר עסקו הרגלים בהתחפרות בעמדות העותמאניות שנלכדו בלילה, כוחות ההנדסה הבריטים בפריסת גשרים על הירקון תחת אש ארטילרית טורקית מכיוון המושבה פתח תקווה, כוחות הסיוע הארטילרי של הדיוויזיה ה-52 שחצו את הירקון על הגשרים שנפרסו נערכו לסיוע בהמשך.

בערב של היום התייצב קו החזית צפונה מהירקון, מתל רקית, במערב, עבור בשייח מוניס, גבעת הפרחים (בשכונת נאות אפקה ב'), בואכה תל א נוריה (הגבעה עליה עומד עירוני י"ד בשיכון דן), ח'ירבת הדרה (רמת החייל), ועד תל אל מוחמאר (תל קנה), במזרח.

בלילה שבין ה-21 ל-22 בדצמבר תקפו יחידות מן הדיוויזיה ה-54 הבריטית את הגבעה המכונה,"Bald Hill", עמדה נישאה מדרום למושבה פתח תקווה (כפר מעש של ימיניו) שחלשה על כל גוש דן והייתה זירת קרב במשך כל חודש דצמבר, וכבשו אותה.

בשחר 22 בדצמבר יכלו התוקפים לדווח שהטורקים נסוגים מעמדותיהם בפרדסי המושבה פתח תקווה וכפר פג'ה, ובהמשך היום נכבשו העמדות בכפר רינתיה בידי הבריטים.

ב-23 בדצמבר, בסיוע כוחות חיל האוויר המלכותי והצי הבריטי שתקפו כוחות עותמאנים נסוגים, הרחיבו הבריטים את אחיזתם בגזרת החוף וכוח החוד הגיע ארסוף.  כך התייצב הנדבך המערבי של קו שתי העוג'ות עד ספטמבר 1918 מועד מתקפת הסתיו של הגנרל אלנבי.

לאחר מלחמת העולם הראשונה החליטו מפקדי הצבא הבריטי להנציח את הצליחה השנייה ולמקם עמודי זיכרון בסמוך לכל אחת מנקודות הצליחה. עמוד אחד מוקם בתל כודאדי בשפך הירקון, אחד בראש גבעת כיכר היל, והשלישי על גדות הנחל, בצומת הרחובות בן-גוריון ואבא הלל ברמת גן.

 

מקורות הסקירה
מאמרו של ערן תירוש בתוך קובץ העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה (2010) הלחימה במבואות יפו וצליחת הירקון במלחמת העולם הראשונה, הוצאת העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל; שמואל אביצור: הירקון בימי מלחמת-העולם 1914-18 וגם סקירה קרב צליחת מעברות הירקון

המסלול

 

קטעי המסלול, המקומות והמראות

קטע ראשון

התכנסות במגרש החנייה
סמוך לשבע טחנות

עליה עם שחר לתל ג'רישה לתצפית ראשונה ולהסבר

תל גריסה/ תל אל ג'רישה – בתל נמצאו שרידי יישוב מתקופת הברונזה הקדומה, הברונזה התיכונה, הברונזה המאוחרת, הברזל והאסלאמית הקדומה. תחילת היישוב בתל בתקופת הברונזה הקדומה ביישוב פרזות קטן. היישוב התרחב בתקופת הברונזה התיכונה ונוספו לו ביצורים. מתקופת הברונזה התיכונה ב' נמצא במקום מבנה גדול אשר זוהה כארמון. הממצא מתקופת הברונזה התיכונה והברונזה המאוחרת מעיד על תקופות שגשוג באתר. נמצאו חרפושיות המעידות על קשר עם התרבויות השכנות. בתקופת הברונזה המאוחרת הועבר ככל הנראה המרכז השלטוני של התל, וזוהה מבנה מונומנטלי נוסף כארמון של אותה תקופה. סמוך למבנה נחשף מפעל מים-פיר, שנחצב ככל הנראה בתקופת הברונזה המאוחרת ודופן באבנים בתחילת תקופת הברזל. במהלך תקופת הברזל במאה ה-10 לפנה"ס הצטמצם היישוב לשטח קטן. בשטח זה נמצאו שרידי חווה חקלאית. הרצף היישובי באתר נפסק בסוף תקופת הברזל א' ומתחדש רק זמן רב אחר כך בתקופה האסלאמית הקדומה, תקופת היישוב האחרונה בתל. המקור אתר 44, מפת פ"ת 77, סקר ארכאולוגי ישראל

ירידה מתל ג'רישה
לעבר ערוץ נחל איילון וראש ציפור 

מזרחה לאורך הגדה הדרומית
ותצפית על סכר שבע טחנות.

סקירה של ערן תירוש

****

 

ג'רישה היה כפר ערבי קטן מדרום לנחל הירקון, שתושביו התפנו ממנו במהלך מלחמת העצמאות. הכפר שכן במקום בו מצוי כיום אתר "שבע טחנות", בפארק הירקון שבתל אביב. הכפר השתייך החל מהמאה ה-16 לנפת בני צעב (מחוז שכם) ומספר תושביו היה 121 נפש. ב-1851 מוזכרת "גאריסה" על ידי החוקר אדוארד רובינסון; זהו התיאור הראשון במאה ה-19 על יישוב באזור. תושבי הכפר, שהיו מוסלמים, עבדו ביישובי הסביבה וכן עסקו בחקלאות, ככל הנראה כאריסים על אדמות שבבעלות בני הכפר השכן שייח' מוניס. בשטח ג'רישה היו שלוש טחנות קמח כבר בתקופת העות'מאנית, ובהתאם לכך היווה הכפר מרכז אזורי של טחינת קמח. בסוף המאה ה-19 תואר הכפר כקטן מאוד, בעל מבני טיט, באר ומטע זיתים. בשנות ה-20 של המאה ה-20 נקנו הטחנות על ידי יהודי מתל אביב, אך ב-1936 הפסיקו הטחנות לפעול לאחר שלא עמדו בתחרות עם טחנות חדישות יותר. בתקופת שלטון המנדט הבריטי הייתה ג'רישה מרכז בילויים לתושבי יפו הסמוכה. על פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל שטח הכפר בבעלות ערבית בשנת 1945 עמד על 462 דונם. 93 דונמים היו בבעלות יהודית. בפברואר 1948 התפנו תושבי הכפר מבתיהם בעקבות סיכום של נציג ארגון "ההגנה" עם אבראהים אבו כחיל, מנכבדי שייח' מוניס. לאחר מלחמת העצמאות הוקם על אדמות שהיו שייכות לכפר חלק מ"שיכון ותיקים" ברמת גן. כיום יושב אתר "שבע טחנות" שבפארק הירקון בתל אביב על אדמות הכפר, ובו שרידים מטחנות הקמח. מן הכפר לא נותרו שרידי מבנים. מדרום לכפר נמצא תל נפוליאון, ובו שרידי יישוב קדום מן התקופה הכנענית ומהתקופה הישראלית.

חציית הירקון שבע טחנות לגדה הצפונית
מערבה לאורך הגדה הצפונית בגני ייהושע

פארק גני יהושע חולש על שטח של 3,750 דונם, והוא משתרע ממחלף גהה במזרח ועד שפך הירקון במערב. הרעיון להקים את הפארק עלה בתקופתו של ראש העיר הראשון, מאיר דיזנגוף, בשנת 19299. כבר בימיה הראשונים של המדינה החליט דוד בן גוריון, להקצות את שטח הפארק לרשות עיריית תל אביב תמורת לירה אחת לדונם. הכוונה הייתה כי בתחום שמשני צדי הירקון לא ייבנו בתים, והאזור יישאר פתוח ויהיה מרכז השטחים הירוקים של העיר. בשנת 1950 החל הרעיון לקרום עור וגידים. טקס נטיעת העצים בפארק נערך ב-5 ביולי 1951, בקרבת החיבור של נחל איילון לירקון. בשנת 1962 מונתה ועדה להרחבת הפארק הלאומי שהחליטה להקים בו שורת מתקני שעשועים, ובהם רכבת קטנה ותאטרון לילדים, וכן מתקנים למחנאות. בעשורים הראשונים עובד שטח הפרק על ידי חקלאים שנאלצו בשנות ה-60 להתפנות מהמקום. בסוף שנות ה-60 החליט ראש עיריית תל אביב יהושע נמיר לקדם את המשך הקמת הפארק. הביצוע היה בהמשך הזמן, בימיו יהושע רבינוביץ, ראש עיריית תל אביב בשנים 1974-1969, שעל שמו נקרא הפארק "גני יהושע" בשנת 1982. בשנת 1977 הוקם בפארק אגם מלאכותי, בשנת 1978 הוקמו הספורטק וגן הוורדים. עם השנים התפתח הפארק בשטחים שבמערבו ובמזרחו, הוקמו בו הגנים הייחודים , שוקם אתר שבע טחנות והושלם פרויקט "ראש ציפור" (המרחב בין נחל איילון לירקון) שהפך ממקום פרוע לאזור מטופל ומטופח.

האזור הפעיל ביותר בפארק נמצא בעיבורו ומשתרע על שטח דשא של כ-2,000 דונם מתוכם כ-1,200 דונם של מדשאות, והיתר חורשות, שיחים, ערוגות, פרחים ומתקנים שונים לרווחת הקהל. ברחבי הפארק ניתן למצוא מגוון אתרים לפעילויות שונות כמו: אזור לפיקניקים, מסלולי ריצה והליכה ושבילי רכיבה על אופניים החולפים ברחבי הפארק. הפארק קולט מדי שנה מאות אלפי מבקרים בסופי שבוע, בחגים ובאירועים מיוחדים. במדשאות שבתאטרון הפתוח נערכים מופעי מוסיקה תחת כיפת השמים ,של אמנים מהארץ ומהעולם. גם קבוצות כדורגל מתאמנות במקום, תנועות נוער מקיימות פעילויות שונות וגופים שונים עורכים ימי כיף. פארק הירקון מציע למבקרים בו שלל אפשרויות לבילוי משפחתי, באזורים הפתוחים ולאורך הנחל. להשקיית הפארק נדרשת כמות של כ-7,000 מ"ק מים בשנה. בעתיד מתוכננת הקמת מערכת השקיה שתתבסס על קולחים מטוהרים שיגיעו מאזור רמת השרון ורמתיים.

 

מערבה לאורך הגדה הצפונית
חציית הירקון לגדה הדרומית בשפך איילון

מערבה לאורך הגדה הדרומית

גשר הירקון 

מבט על גשר הירקון ממזרח, מעט מערבה ממנו נמצאה נקודת הצליחה האמצעית  דרכה עברה בריגדה 156 ועלתה לכיוון שיח מוניס

גשר הירקון הוא גשר מעל נחל הירקון בתל אביב. על הגשר עוברת דרך נמיר המובילה אל שכונות עבר הירקון, והמשכה הוא כביש 2 המגיע עד חיפה. בשנים 1918 עד 1974 הוקמו במקום ארבעה גשרים. שניים מהם נהרסו והוחלפו, ושניים עודם בשימוש.
לקראת חידוש הלחימה בספטמבר 1918, ביצע הצבא הבריטי עבודות הנדסיות בעורף החזית. דרך עפר חדשה מיפו לשייח' מוניס נסללה בתוואי הנוכחי של דרך נמיר, דרך הכפר הסמוך ג'מאסין אל ע'רבי, והוקם גשר סירות על הירקון. הגשר מופיע במפות הבריטיות בשם Muwannis Bridge ("גשר מוניס").‏השימוש בגשר הסירות נמשך בשנים הראשונות של תקופת המנדט. הגשר היה רעוע, ולמרות שבוצעו בו תיקונים הוא נסגר לעיתים לתקופות ארוכות.
בינואר 1927 השלימה חברת סולל בונה, יחד עם חברי גדוד העבודה מתל אביב, בניית גשר בטון קבוע, באורך 40 מטר, שנועד לעמוד בהצפות. הדרך והגשר שימשו בשנות ה-20' גם לקשר בין יפו ותל אביב לבין קריית שאול, רמת השרון, כפר סבא, רעננה, כפר מל"ל^] והרצליה. בינואר 1932 עברה התנועה ליישובים אלה אל כביש השרון (כיום כביש 402 וקטע מכביש 40), שנסלל בין פתח תקווה לרעננה.
סמוך לגשר (היום בפינת דרך נמיר ושדרות רוקח, במקום שבו נמצא המיני-גולף) עמד בימי המנדט מועדון לילה בשם גן הוואי . ב-10 באוגוסט 1947 נרצחו במועדון ארבעה יהודים.
לקרבתו של הגשר לכפרים הערביים הייתה חשיבות בימיה הראשונים של מלחמת העצמאות. לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל בכ"ט בנובמבר, השתלטו כוחות ההגנה על הגשר והקימו בו מחסום, שניתק את הכפר שיח מוניס מהכפרים ג'מאסין וסומייל. צעד זה היווה זרז משמעותי לנטישת התושבים הערבים הנצורים.
ביולי 1950 נפתח כביש תל אביב נתניה, כיום חלקו הדרומי של כביש 2, והפך עד מהרה לציר העיקרי מתל אביב צפונה. במקביל, הוקמו והתפתחו שכונות עבר הירקון, ביניהן רמת אביב. הגשר הצר התיישן והפך לצוואר בקבוק, וב-1955 החלה החלפתו בגשר חדש. במקום נבנה גשר מסבכים תלוי קשת, שבו הקורות המרכזיות קשורות לקשתות תומכות גדולות (אחת מימין ואחת משמאל). מבנה זה מנצל היטב את התנגדות הקשת ללחצים אנכיים, קל משקל וקל יחסית לבנייה. בנוסף, הגשר רחב והמפתח שהושג היה גדול יחסית (כ-50 מטר) לתקופה בארץ. המהנדסת שושנה שחם ממחלקת העבודות הציבוריות תכננה את הגשר ופקחה על הקמתו. הגשר נבנה מפלדה, וצורתו האופיינית עם קשתות תמיכה גבוהות הפכה לסימן ההכר הבולט שלו. ב-1974 נבנה בצמוד לגשר המסבכים גשר מקביל מבטון דרוך וללא קשתות, המוליך את התנועה דרומה. הגשר המקורי הפך לחד סטרי ומוליך את התנועה לכיוון צפון.. מכלול הגשר כולל גם מנהרה קטנה שנבנתה ב-1973^] היא עוברת מתחת לגשר ומקשרת את רחוב בני דן לרחוב קוסובסקי בשכונת בבלי.
מבנהו המודרני (אם כי פשוט יחסית לימינו), גודלו ובעיקר מיקומו בכניסה הראשית לתל אביב מכיוון צפון, הפכו אותו למקום מפגש של צעירים ואמנים (בעיקר כנקודת איסוף ליציאה להופעות ולבילויים). על שמו נקראה שלישית גשר בירקון
מקור והפניות

המשך מערבה עד קצה אבן גברול

עלייה לכיכר היל 

כיכר היל היא כיכר וגן קטן בראש גבעת כורכר בסמוך לגדה הדרומית של נחל הירקון בצפון הישן של תל אביב, בין הרחובות יהושע בן נון, שמעון התרסי ויוחנן הורקנוס. הכיכר קרויה על שם מייג'ור גנרל ג'ון היל, מפקד הדיוויזיה ה-52 הסקוטית, שהובילה את הצליחה השנייה, המוצלחת, של הירקון על ידי חיל המשלוח המצרי במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. התל ידוע גם בשם גבעת בית המטבחיים, על שם בית המטבחיים העירוני שפעל במקום. בעבר, חלש התל על סביבתו. כיום, בשל הבנייה הרוויה והגבוהה מסביב, קשה להבחין בתבליט של האזור. בכיכר התגלו מערות קבורה ושרידי יישובים מהאלף הרביעי לפני הספירה, ומהמאות ה-8 עד ה-10 לפנה"ס המעידים על ההתיישבות המוקדמת בשטחה של תל אביב. רוב המערות נאטמו כדי לשמרן. בראש התל עמוד זיכרון לזכר הצליחה.
בתקופת הקרב הירקון היה במלוא ספיקתו, וסמוך לכיכר היל הגיע רוחבו לכדי 35–40 מטרים ועומק מימיו ל 3–4 מטרים. למרות זאת נבחרה להיות נקודת הצליחה העיקרית, מתוך שלוש, עקב התצפית הטובה לכיוון צפון – רכס שייח' מוניס. ניסיון הצליחה הראשון של הבריטים ב-24 בנובמבר 1917, נכשל, והם נהדפו לאחר שספגו אבידות קשות. ניסיון הצליחה השני, שהוכתר בהצלחה, נערך בלילה שבין ה-20 ל-21 בדצמבר 1917. לאחר המלחמה החליטו מפקדי הצבא להנציח את הצליחה ולמקם עמודי זיכרון בסמוך לכל אחת מנקודות הצליחה. אחד משלוש העמודים הוצב בראש גבעת כיכר היל. עמודי השיש נלקחו מעתיקות קיסריה או אשקלון על העמודים נחקקה כתובת זיכרון בעברית, בניסוחו של זאב ז'בוטינסקי ובהשתדלותו של מאיר דיזנגוף אצל היל להוסיפה לכתובת באנגלית. היל נטה חיבה ליהודים, ובשיחה אליהם אמר: "בצבא נפוצה הדעה כי אנו כבשנו את הארץ עבורכם, אבל אין לבטוח בדבר הזה. בשביל שתהיו בטוחים בארצכם דרוש יהיה לכם כוח צבא משלכם, אשר ישתתף בכיבוש הארץ ויבטיח שההצהרות תתגשמנה למעשה."
בשנות השבעים, לאחר שהחלה בנייה בשטחים הקרובים לאזור, הוחל בפיתוח הכיכר. במסגרת העבודות עובתה הצמחייה הטבעית של גבעת הכורכר ונשתלו דקלים ועצים ים תיכוניים אחרים. הכיכר מאופיינת בצמחייה  סבוכה ומגוונת במספר מפלסים. בעת עבודות ההכשרה נחשפו הממצאים הארכאולוגיים. בשנות התשעים שופצה הכיכר, ונוספו אליה גם פינת משחקים ומפל מלאכותי. בתקופה זו גם התגלה אתר ארכאולוגי נוסף באזור המוכר כיום כגן הגת (משולט גם כ"גת הלניסטית").

מערבה דרך הרחובות
הורקנוס, ישעיהו וירמיהו
לעבר
מתחם יריד המזרח

יריד המזרח נקרא כך משום שבשנות ה30 של המאה הקודמת, מבני הבאוהאוס הלבנים הצמודים לנמל מכיוון צפון מזרח היו למעשה יריד רחב ידיים שהציג תוצרת מגוונת מכל העולם. ביריד נפגשו יצרנים וצרכנים מכל קצות העולם. במבני היריד התארחו ארצות רבות כמו – בריטניה, ברית המועצות, לבנון, פולין, בולגריה, צרפת, קפריסין, איטליה, בלגיה, תורכיה, יוון, בולגריה, נורווגיה, שוודיה, שווייץ, רומניה וצ'כוסלובקיה. במסגרת המתחם הססגוני שנקרא "יריד המזרח" נערכו כמה מן האירועים התרבותיים החשובים של אותה עת כמו למשל שידור הרדיו העברי הראשון בישראל או הקונצרט הראשון של התזמורת הפלהרמונית הישראלית.
היום, מציע מתחם יריד המזרח חווית בילוי לכל המשפחה, מסעדות, שופינג, תערוכות, פעילויות ספורט, גני שעשועים לילדים ומופעים פתוחים לקהל הרחב באמפיתאטרון הטריבונה.
"יריד המזרח" – האירוע הציבורי הגדול ביותר בתקופת המנדט הבריטי – היה יריד מסחרי ראשון מסוגו שנערך בעיר העברית הראשונה תל-אביב. מה ייחד אותו? היריד כיוון גבוה ובגאווה צברית הזמין את העולם כולו לקחת בו חלק, והיה לאירוע בינלאומי. מאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל-אביב דאז, עמד בטקס פתיחת היריד הגדול, בשנת 1932, בירך על המוגמר ואמר: "תל-אביב היא מרכז העולם".
והחלומות השאפתניים התגשמו – היריד זכה להצלחה גדולה. זימונם יחד של נציגים מארצות המזרח המתעורר עם מי שבאו ממדינות אירופאיות משגשגות התגלה כרעיון מבורך ומוצלח. קיום היריד אחת לשנה היה לעניין של מסורת. העיר המתפתחת והנבנית הפכה במפתיע למרכז בו התקיימו ירידים בינלאומיים, שמשכו אליהם את הציבור ואת הסוחרים אשר נהרו מכל עבר. היריד המבוקש תפקד כקרנבל מרגש וססגוני, המשלב מסחר וקידום עסקים עם הנאה ובילוי. עיריית תל-אביב והסוכנות היהודית הטיבו להבין את חשיבות היריד כנקודת חוזק כלכלית ותדמיתית של היישוב העברי בארץ ישראל והשקיעו מאמצים רבים בהפקתו, קידומו והפצת הבשורה בגולה. אבל לא רק מסחר ער ושוקק היה ב"יריד המזרח". האירוע סיפק לישוב העברי ולקברניטיו אפשרות להתחככות עם אנשי העולם הגדול, קידם בצורה משמעותית במיוחד את הצלחת התוצרת המקומית בארץ ובחו"ל, והפך להיות נכס דיפלומטי וכלכלי. ממשלת המנדט נרתמה אף היא וסייעה לפרויקט. אפילו המשורר נתן אלתרמן התרשם וכתב על היריד וההכנות לקראתו.

 *******

הכל התחיל כבר ב-1923 ביריד המזרח הקרוב שנערך ב"מועדון הציוני" בשדרות רוטשילד. הייתה זו יוזמה עסקית של שלמה יפה, אברהם אידלסון ואלכסנדר יבזרוב-עזר – מחברת "מסחר ותעשייה" – שהגו תערוכה בה יוצגו ויימכרו מוצרים מתוצרת הארץ לקהל המקומי. כשראו כי טוב החלה חשיבתם להתרחב והיוזמה להקים יריד בינלאומי קרמה עור וגידים. מסעות פרסום רחבי היקף הושקו באירופה וקראו לבעלי עסקים להצטרף ליריד המזרח התל-אביבי. ההיענות הייתה עצומה, שטחי תצוגה נמכרו כלחמניות חמות וההתלהבות אף הלכה וגדלה מיריד ליריד ומשנה לשנה.
יריד 1932 היה הראשון שכונה ומותג כ"יריד המזרח" ושהתגאה בסמל המסחרי האטרקטיבי והמוכר "הגמל המעופף", אשר עוצב ליריד במיוחד על-ידי אריה אלחנני האדריכל הראשי. ביריד זה, הראשון להיות בינלאומי, ביקרו קרוב ל-300 אלף איש, והירידים שבאו לאחריו נחלו אף הם הצלחה שרק הלכה והתעצמה. מאות אלפי יהודים, ערבים, אנגלים ותיירים פקדו את הירידים, וכמובן גם אורחים רמי דרג ומכובדים כמו ראשי עיריות יפו וירושלים הערבים, והנציבים העליונים הבריטים: הרברט סמואל, הרברט פלומר, ג'ון צ'נסלור וארתור ווקופ.
באוגוסט 1933, שנה לאחר השקתו, הונחה אבן הפינה לאתר הקבע של יריד המזרח. נדמה שגם למיקום הייחודי של "יריד המזרח" חלק בהצלחתו. הבריטים הקצו בעבורו שטח של מאה דונם על גדות הירקון, ואפשר שבכך סימנו למעשה את תחילת דרכו של נמל תל-אביב, שנפתח מספר שנים לאחר מכן והיה לנמל פעיל ומשגשג במיוחד.
לתכנון היריד במתחמו החדש נבחרו שניים מבכירי האדריכלים בארץ – אריה אלחנני וריכארד קאופמן. קאופמן היה אמון על התוכנית האורבאנית של היריד. הוא בנה את ארמון "תוצרת הארץ", שהיה הביתן המפואר והגדול ביותר מבין בנייני התערוכה וזכה למראה מקורי ומעורר גאווה של אוניית ענק. אלחנני הופקד על ריכוז תוכניות הבינוי והעיצוב, והעניק את המגע העיצובי שלו גם לפסלי חוצות (ביניהם פסל "הפועל העברי" שנבנה על ידי אלחנני וניצב במקום גם כיום, "פסל אשת לוט", "פסל הזורע", "פסל הצבי", "פסל האישה", ועוד). העיצוב כלל גם פנסים חדישים ומסוגננים, ספסלים מקוריים וגינון מושקע במיוחד. כיכר כניסה ראשית נבנתה – כיכר פלומר שמה.
מיטב אדריכלי היישוב התגייסו למפעל החשוב של הקמת מתחם "יריד המזרח". כל אחד מהם הופקד על ביתנה של אחת מהארצות המתארחות והעניק לו מראה ייחודי משלו כחלק מהתוכנית הכוללת. בריטניה ומושבותיה זכו לקומפלקס ביתנים שלם שלעיצובו מונה האדריכל המקומי יוסף נויפלד בהסכמת הבריטים, אקט שהתפרש כביטוי לכבוד והערכה שרחשו הבריטים לאדריכלות המקומית.
ב-26 באפריל 1934, וכחלק מחגיגות חצי היובל לייסוד העיר תל-אביב, נפתח "יריד המזרח" במתחם החדש שהוקצה לו במגרשי התערוכה שבקצהו הצפוני של רחוב דיזנגוף. אירוע הפתיחה החגיגי נערך במעמד הנציב העליון ארתור ווקופ. ביריד השתתפו 30 מדינות והגיעו אליו כ-600,000 מבקרים במשך שישה שבועות. היו אלו נתונים פנטסטיים בהתחשב בתקופה עליה מדובר, הרבה לפני קום המדינה וזמן קצר בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה.
ב־1936 התקיים היריד הבינלאומי שוב, אך הדי המלחמה המתגעשת על אירופה ועל העולם כולו חדרו אליו וגרמו לאירועים רבים שתוכננו בו שלא להתקיים ולמציגים רבים שעמדו להגיע אליו לבטל את השתתפותם. היריד הביא להפסדים כספיים לחברה המארגנת ועם נעילתו לא ידע איש אם ומתי ישוב להתקיים. ובאמת, הירידים הבאים לא יצאו אל הפועל מפאת מלחמת העולם השנייה, ויותר לא נערכו עוד ירידים במקום.
מסורת "יריד המזרח" חודשה רק לאחר קום המדינה וכחלוף שנים רבות, בשנת 1959, עם הקמת מתחם גני התערוכה. אולם אופי הירידים השתנה, מתכונתם צומצמה ואף יומרותיהם היו ללא ספק צנועות בהרבה.
בחלוף השנים ובאין ירידים הוזנח המתחם והפך לאזור בו פעלו באפרוריות בתי מלאכה ומוסכים. מבני היריד נהרסו והתפוררו בחלקם, יצירות האומנות והפסלים נעלמו (למעט פסל "העובד העברי" ששוחזר).
בחודש יוני בשנת 2013 הושק פרויקט יריד המזרח המחודש, במיקום המקורי של היריד המיתולוגי, בין קצה פארק הירקון לרצועת החוף של תל-אביב-יפו. הפרויקט, המשותף לעיריית תל אביב יפו ולחברת "אתרים", הוא מתחם מוביל בתרבות הבילוי והפנאי בישראל ובו שפע של פעילויות ואטרקציות לכל המשפחה.
המקור

ירידה לעבר נמל תל אביב

נמל תל אביב – חלום על נמל עברי נולד ב-1913, כמעט עם לידתה של תל-אביב. נמל יפו היה השער הימי העיקרי לארץ-ישראל וועד תל-אביב, אז עדיין פרבר של יפו, החליט על הקמת נמל עצמאי. בשנות העשרים הועלו תוכניות שונות להקמת מזח לפריקת סחורות בקצה רחוב אלנבי, שעשוי היה להיות בסיס לנמל עצמאי או להרחבת נמל יפו לעבר תל-אביב. בסופו של דבר לא מומשה אף אחת מהתוכניות, למרות שחלקן קיבלו את הסכמת ממשלת המנדט.
שעת הכושר להגשמת החלום ולבניית הנמל הגיעה רק עם פרוץ המרד הערבי הגדול (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט) ב-19 באפריל 1936. השביתה הכללית שהוכרזה על ידי הערבים הביאה להשבתה כללית במשך חצי שנה של נמל יפו – בו עבר חלק ניכר מתנועת היבוא והיצוא של תל-אביב, העיר הגדולה אז בארץ. על נמל חיפה המשוכלל לא היה ניתן להסתמך בשל ריחוקו וקשיי התחבורה. מנהיגי היישוב והציבור לחצו על ממשלת המנדט לאשר פריקת סחורות בחוף תל-אביב.
"המאורעות האחרונים ביפו הוכיחו שוב את ההכרח החיוני לגבי היישוב העברי בתל-אביב וסביבותיה לקבל מוצא ישר לים מבלי להיות תלויים בנמל יפו", נכתב בתזכיר של ועד תל-אביב לנמל ולתחבורה באותם הימים. הלחצים נשאו פרי והאישור ניתן באמצע מאי.
הרצון לקבוע עובדות בשטח, מחשש שהבריטים יחזרו בהם מהסכמתם, הצריך פעולה מהירה ומיד החלו בבניית מזח העץ הראשון בצפון העיר. המקום אותר בשל קרבתו לשפך הירקון, לבנייני יריד המזרח שנועדו לשמש כמחסנים, והחוף הרחב שחלקו היה בבעלות העירייה. "גשר עץ בים, שני צריפי עץ, אנייה אחת לא גדולה בערך" – היו ראשיתו של נמל תל-אביב.
ב-19 במאי התקרבה אל החוף האנייה 'צ'טוורטי' בדגל יוגוסלבי, ועל סיפונה מטען שקי מלט. הפועלים שקובצו אל הנמל, וביניהם הסלוניקאים המפורסמים, פרקו את שקי המלט אל החוף לקול שירת התקווה של ההמונים שנהרו אל החוף. היתה זו תשובה של בנייה ויצירה על מאורעות הדמים. מאיר דיזנגוף ראש העירייה החולה בא לצפות בהולדת הנמל העברי הראשון אחרי אלפיים שנה, ואמר: "פה יהיה נמל גדול…."
בחודשים הבאים נבנו מזח ברזל ארוך בים (במקום גשר העץ שנסחף בגלי הים), ובריכת המעגן לסירות נחפר בתוך החוף בניצוחו של מהנדס העיר י' שיפמן. מאחר והממשלה לא השתתפה מטעמים פוליטיים בהוצאות הבנייה, ואף אסרה על העירייה להשתתף בהוצאה זו, הוקם הנמל על ידי חברת מניות פרטית. מניות החברה – "'אוצר מפעלי ים בע"מ" הונפקו לציבור ונרכשו בהתלהבות. היישוב היהודי התגאה בנמל – מפעל כלכלי גדול שהצליח ליצור בכוחותיו ובאמצעיו בלבד, וראה בו צעד ראשון לעצמאות.
שנתיים אחרי הקמת הנמל נפתח נמל הנוסעים, והוגשם עוד חלום. כשנה אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה נסגר הנמל, עובדים רבים התגייסו לצבא הבריטי, וחלק גדול מהמתקנים והציוד נתפסו לטובת המאמץ המלחמתי. לאחר המלחמה התחדשה לאיטה תנועת האניות בנמל. ערב הקמת המדינה היה נמל תל-אביב הנמל היחידי בשליטה יהודית, ובשל כך הוא היה רב חשיבות לאספקה ולהברחת נשק בראשית מלחמת העצמאות.
מאז הקמת הנמל וגם לאחר הקמת המדינה הוצעו תוכניות שונות להרחבת הנמל ולהפיכתו לנמל מים עמוקים. ממשלת ישראל הכריעה בסופו של דבר שהנמל הדרומי בחוף הים התיכון יוקם בשפך נחל שורק ולא בתל-אביב. עם תחילת ההפעלה של נמל אשדוד בסוף 1965 נסגרו נמלי יפו ותל-אביב.
נמל תל-אביב היה בעל חשיבות פוליטית וסמלית, אם כי תפקודיו הכלכליים נותרו די מצומצמים. בשנים הארוכות לאחר סגירת הנמל שימשו מבני המחסנים לאחסון סחורות. בין לבין הועלו תוכניות שונות לתכנון מחודש של כל מרחב חצי האי הירקוני.
בשנת 2001 החליטה הנהלת "אוצר מפעלי ים" יחד עם עיריית תל-אביב-יפו לשנות את המצב ולהחזיר את הנמל העברי הראשון לעיר העברית הראשונה. הנמל שהפך מאז שנות ה-60 לחצר אחורית ומנותקת של העיר היה לאחר העיצוב המחודש המתחשב בסביבה, במבנים המקוריים ובמפגש הייחודי בין העיר, האנשים והים, לאחד ממתחמי הבילוי והפנאי היפים והתוססים ביותר בתל-אביב – יפו.
המקור

מול שפך הירקון

מעבר מדרום לצפון
על גשר שפך הירקון 

שפך הירקון הוא שמו של האזור בצפון תל אביב בו נשפך נחל הירקון אל הים התיכון. נחל הירקון המתעקל צפונה בקרבת הים יוצר חצי אי המכונה "חצי האי הירקוני" ובו מספר אתרים בעלי חשיבות. חצי האי נוצר בשל נטייה צפונה של הירקון בקרבת השפך, תופעה שמאפיינת את מרבית נחלי החוף בארץ ישראל. תופעה זו מיוחסת לכיוון הסעת חולות דלתת הנילוס מדרום לצפון. האזור שימש כנקודת יישוב כבר במאה ה-8 לפנה"ס, ושרידים אשורים נחשפו בתל כודאדי שעל הגדה הצפונית של הנחל. הוא החל להתפתח מחדש כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20, ובשנים האחרונות הוא עובר תהליך של שיפוץ והתחדשות. אחרי שנים רבות של הזנחה הופך האזור לאחד ממוקדי התרבות והבילוי של העיר.

*****

נחל הירקון הוא בעל הספיקה הגבוהה מבין נחלי החוף ועל כן הוא נחשב מכשול טופוגרפי משמעותי. באזור שפך הירקון הנחל מתרחב ועקב כך הוא רדוד יחסית באזור. רדידות זאת נוצלה להקמת מעברות על הירקון, דבר שהפך את שפך הירקון לנקודה אסטרטגית. הבריטים נצלו עובדה זאת במלחמת העולם הראשונה. כאמור, ניסיון ראשון של הבריטים לחצות את הנחל הסתיים בכישלון ובאבידות קשות. ניסיון הצליחה השני, שהוכתר בהצלחה, נערך בליל 20 בדצמבר 1917 הצליחה התבצעה בשלוש נקודות, ששפך  הירקון היה אחד מהם, באמצעות רפסודות ובמהלכו נכבש המוצב העות'מאני ששלט על מעברות הירקון, בנקודה זו וכמו בשאר נקודות הצליחה מוקמו "עמודי הזיכרון" הקיימים עד היום.

חלק מן העיר העברית תל אביב, האזור החל להתפתח בשנת 1932 עם הקמת אצטדיון המכביה לכבוד המכביה הראשונה בו. ב-1934 נפתח גם יריד המזרח באותו האזור אשר במסגרתו נבנו ביתנים רבים על ידי מיטב האדריכלים היהודים של התקופה ואל המקום נהרו מאות אלפי מבקרים ממדינות רבות בעולם. היריד עזר לקדם את כלכלת האזור והביא גם להתפתחות רחוב דיזנגוף והתבססותו כרחוב המסחרי המוביל של האזור החדש ההולך ומתפתח של העיר בשנות ה-30. האצטדיון אירח גם את המכביה השנייה ב-1935 לפני שעברו המשחקים לרמת גן במכביות הבאות אך המשיך לתפקד כאצטדיון עירוני. בשנותיה הראשונות של ישראל, בהן נערך מדי שנה מצעד צה"ל, היה האצטדיון נקודת הסיום של התהלוכה שנמשכה לאורך הרחובות אלנבי ובן יהודה.
בשנת 1937 החל פנחס רוטנברג בהקמת תחנת הכוח רדינג מצדו הצפוני של הירקון. לקראת הקמת התחנה הוקם במקום גשר עץ זמני שהוחלף בהמשך בגשר קבוע שנודע כגשר רידינג ובהמשך כגשר ווקופ. הגשר שימש לתנועת כלי רכב עד לשנות השבעים, נהרס וחודש בשנות האלפים כגשר להולכי רגל.
ב-23 בפברואר 1938 נחנך נמל תל אביב לצד מגרשי התערוכה של יריד המזרח. הנמל פעל רק עד שנת 1965 אך בתקופה בו פעל היה אזור שפך הירקון לאזור משגשג שכן סחורות רבות שהגיעו אל הארץ עברו דרכו. תחנת הכוח פעלה עד 1967 אז הוקמה לצידה תחנה גדולה ומתקדמת יותר בעלת הארובה הגבוהה הפועלת עד היום.
במהלך שנות ה-50 החלה עיריית תל אביב לפתח גם את פארק הירקון מצפון לנחל. חלקו המערבי של הפארק מיועד ברובו לפעילויות ספורטיביות שונות אשר בכללן גם פעילויות של ספורט ימי. אתרים ומוסדות הקשורים בספורט הימי נמצאים גם הם באזור חצי האי והם נהנים  מהגישה הקלה אל הים דרך הנחל ומהקרבה לעיר ולאזורי המסחר והבילוי.
מתחילת שנות ה-2000 עובר אזור שפך הירקון תהליך שיפוץ והתחדשות. אזור הנמל הישן הפך למתחם בילוי ותרבות והוקמה בו טיילת הממשיכה את טיילת להט ומקשרת אותה עם הירקון והפארק וגם אזור מגרשי התערוכה צפוי לעבור התחדשות דומה. אתר תחנת הכח הישנה הפך לאולם תערוכות ביוזמת חברת החשמל כחלק מיחסי הציבור שלה והוא מארח באופן תדיר תערוכות שונות בנושאים שונים ומגוונים.
עוד באזור, הרחוב המוביל אל הנמל נקרא על שם כ"ג יורדי הסירה ובצידו הצפוני של הירקון ושל שדרות רוקח, נמצא חניון חנה וסע גדול. עיקר תפקידו הוא מתן אפשרות נוחה לכלי רכב רבים המגיעים לתל אביב מצפון לחנות בו ולהיכנס אל מרכז העיר בתחבורה ציבורית. החניון פעיל במיוחד כאשר מתקיימים אירועים גדולים, כגון עצרות בכיכר רבין, בהם שואפת העירייה להקטין משמעותית את כמות המכוניות הנכנסות אל העיר.
בשנת 2010 נחנך גשר להולכי רגל ורוכבי אופנים ליד תחנת הכוח רדינג לאחר שחברת החשמל הסכימה לוותר על רצועת החוף ממערב לתחנת הכח. הגשר מחבר בין אזור שפך הירקון לטיילת תל ברוך . המקור

תל כודדי שפך הירקון

תחנת כוח רדינג נקראת על שמו של הלורד רופוס דניאל איזיקס רדינג (1860-1935), היה משפטן ומדינאי יהודי בריטי, מגדולי עורכי הדין באנגליה בתקופתו. הוא כיהן כיועץ משפטי בדרגת שר בממשלת בריטניה, וב-1914 הוענק לו התואר לורד. הלורד רדינג נטל חלק פעיל בחיי הקהילה היהודית באנגליה, ונשא בגאווה את יהדותו. לאחר עליית היטלר לשלטון הוקיע בנאומיו בבית הנבחרים את רדיפות היהודים בגרמניה, והעלה על נס את המפעל הציוני. הלורד רדינג היה דמות ידועה באנגליה של ראשית המאה, ומילא שורה ארוכה ונכבדה של תפקידים, ביניהם: חבר פרלמנט, "זקן השופטים", שגריר בריטניה בוושינגטון ומשנה-למלך בהודו. רוטנברג גייס את הלורד רדינג למען ארץ-ישראל והציע לו את תפקיד יו"ר דירקטוריון חברת החשמל הארץ-ישראלית. משנת 1923 ועד מותו, שימש הלורד רדינג כיושב ראש מועצת המנהלים של חברת החשמל ואף ביקר בארץ ב-1932, לרגל הפעלת תחנת-הכוח ההידרו-אלקטרית בנהריים. לאחר פטירתו החליט רוטנברג להנציחו בתל-אביב וקרא על שמו את אתר ייצור החשמל שהוקם אז מצפון לתל-אביב – אתר רדינג.
תחנת-הכוח רדינג א', שהוקמה ב"צפון הרחוק" של העיר העברית הראשונה במחצית השנייה של שנות השלושים, הייתה מהבניינים הבולטים של תל-אביב וארץ-ישראל באותם ימים. בתכנונה של התחנה השקיע פנחס רוטנברג, מייסדה של חברת החשמל, תשומת לב רבה, מתוך מודעות רבה לאסתטיקה והתחשבות בסביבה. המבנה שהוקם הפך ברבות הימים לאחד מנכסי צאן הברזל של ראשית האדריכלות המודרנית בארץ-ישראל והוא נחשב לאחד המבנים היפים והמרשימים בארץ מאותה תקופה. תל-אביב של אותם הימים אינה דומה לעיר הגדולה אותה אנו מכירים כיום. גידול האוכלוסין וההתפשטות האורבאנית הביאו להקמתן של שכונות רבות שהלכו והתקרבו לשטח אתר תחנות-הכוח, עד כי עטפו את האתר מכל צדדיו והוא נבלע בתוכן. אתר תחנות-הכוח רדינג הפך ברבות השנים לחלק בלתי-נפרד מקו החוף של תל-אביב ולאחד מסימני ההיכר הבולטים שלה.
תחנת-הכוח הראשונה בארץ-ישראל הוקמה בשנת 1923 ברחוב החשמל בתל-אביב. כושר הייצור שלה היה מאות קילוואטים בלבד. ב-1925 הקים רוטנברג שתי תחנות-כוח קטנות נוספות – בחיפה ובטבריה. התרחבות היישוב היהודי באותם ימים חייבה את רוטנברג לראייה וליכולת תכנון ארוכות טווח, כדי לתת מענה לביקוש ההולך וגדל לחשמל. גם הקמתה של תחנת-הכוח ההידרואלקטרית בנהריים, שכושר ייצורה היה 18 מגוואט, לא הספיקה וב-1935 חנכה חברת החשמל בחיפה את תחנת-הכוח הקיטורית הראשונה שהוקמה בארץ. ההתפתחות המהירה של תל-אביב והעלייה של אותן שנים, לצד הפיתוח המהיר והגאות הכלכלית של הארץ כולה בשנות השלושים של המאה הקודמת, חייבו הגדלה ניכרת בכושר ייצור החשמל. לפיכך, פעל רוטנברג להקמת תחנת-כוח נוספת בעיר תל-אביב. הימים היו אז ימי "המרד הערבי". פורעים ערבים הרבו לפגוע בקווי המתח הגבוה מצפון הארץ לדרומה. הקמת תחנת-כוח גדולה שתספק חשמל למרכז הארץ ודרומה הייתה גם כורח בטחוני. במחצית הראשונה של שנות השלושים זכה האזור שמדרום לירקון, הרחק מהעיר בעת ההיא, לפיתוח מואץ. הוקמו בו בנייני יריד המזרח, אצטדיון המכבייה, ומאביב 1936 – נמל תל-אביב. רוטנברג החליט להקים את מפעל החשמל החדש מצפון לשפך הירקון, על שפת הים. את מיקומה של התחנה סימן בנעיצת מקלו בחולות הזהובים, בשטח חולי ושומם. עבודות הבנייה החלו בסוף 1937 ובספטמבר 1938 עמדה התחנה על תילה, כשהיא מכילה בתוכה את מיטב הציוד המודרני של העת ההיא. כושר הייצור שלה היה 24 מגוואט – שליש מכושר הייצור הארצי של חברת החשמל באותה עת. התחנה הייתה מטרת תקיפה במהלך מלחמת העולם השנייה (על ידי חיל האוויר האיטלקי), ובמהלך מלחמת העצמאות (על ידי חיל האוויר המצרי), אך לא נגרם לה נזק משמעותי במהלך תקיפות אלו. במהלך אוגוסט 1948 נחנכה בתחנה יחידה ייצור נוספת בעלת יכולת ייצור של 12 מגה-וואט, שמילאה את חסרונה של תחנת נהריים (18 מגה-וואט) שהושבתה לאחר כיבושה על ידי הלגיון הירדני. החל מתקופה זו ועד להקמת תחנת הכח באשדוד ייצרה תחנת רידינג כמחצית מכמות החשמל הארצית. יחידות ייצור אלו כונו בדיעבד בשם 'רידינג א', ופעלו עד 1970. בחוף הים, בסמוך לתחנה, הוקם מעגן לקליטת מיכליות מזוט, כתחליף להובלה יבשתית מנמל תל אביב.
באמצע שנות החמישים הוקמה באתר תחנת רדינג ב', בעלת שתי יחידות בהספק כולל של כ-100 מגה ואט (פעלה עד 2004). תחנת רדינג ג' הוקמה בשנת 1956 (ערב מבצע קדש) כתחנת גיבוי סודית לשעת חירום (בה צפו פגיעה אפשרית בתחנת רידינג) בבונקר עמוק באתר סמוך (תל קסילה), ובה פעלו 2 יחידות ייצור בהספק כולל של 40 מגה-וואט. יחידות אלו פעלו עד שנת 1983. תכנון אתר רידינג ג' נעשה על ידי AEG כאשר המימון היה מכספי השילומים (הפרויקט כונה 'פרויקט 326'), והבנייה בפועל בוצעה על ידי סולל בונה. הטורבינות להפעלת התחנה נרכשו מחברת ג'נרל אלקטריק, לאחר שסחר עם פולין, שעבורה יועדו הטורבינות במקור, נאסר מתוקף אמברגו אמריקאי שאסר סחר עם מדינות הגוש המזרחי. בסוף שנות השישים נבנתה באתר תחנת רדינג ד'. רדינג ד' הכילה שתי יחידות ייצור, בהספק כללי של 428 מגה-וואט. התחנה החלה לפעול בשנת 1970, ובה בעת נסגרה תחנת רדינג א'. תחנה זו הינה בעלת ארובה גבוהה (כ-150 מטרים), הבולטת בקו הרקיע של תל אביב. לצורך הקמת הארובה נחקק בשנת 1967 חוק מיוחד שעקף את חוק התכנון והבנייה (זכה לכינוי "חוק רדינג ד'"). בשנת 1993 דרש המשרד לאיכות הסביבה שחברת החשמל תתקין בתחנה משקעים אלקטרוסטטיים להקטנת זיהום אוויר. אולם, בשנת 1995 הוחלט על מעבר לגז טבעי ועל כן הדרישה למשקעים אלקטרוסטטיים נזנחה. בשל עיכובים בביצוע המעבר, החליט המשרד לסגור את התחנה ל-3 חודשים בשנת 2006, בעקבות דרישת ארגוני איכות הסביבה ותושבי שיכון למד הסמוכה.‏בשנת 2006 עברה תחנת רדינג ד' לשימוש בגז טבעי, כתחליף למזוט ששימש להפעלת תחנה זו מאז הקמתה. לצורך ביצוע ההסבה נבנה קו צינורות תת-ימי להובלת הגז מנקודת הקליטה באשדוד, לתחנת רידינג. מאוחר יותר, נערכה הסבה חוזרת להפעלת התחנה באמצעות מזוט בשימוש משני (בעת חוסר בגז טבעי).
כיום מייצרת תחנת רדינג כ-5% בלבד מתפוקת החשמל בישראל, אך היא פועלת במלוא כושר הייצור רק כשצריכת החשמל מתקרבת למלוא כושר ייצור החשמל הארצי. עם זאת, לתחנה חשיבות בשל מיקומה בגוש דן, עובדה שהינה בעלת חשיבות בעת תקלות ברשת ההולכה הארצית. בניין תחנת רדינג א', בניינה של התחנה המקורית שוקם ושוחזר, ואף הוכרז כמבנה לשימור. בבניין מתקיימות לעתים תערוכות בנושאים שונים. ארובת תחנת רדינג ד' נצבעה בשנות התשעים ועוצבה כאלמנט סביבתי. לאחרונה קבעה המועצה הארצית לתכנון ולבניה ששטח המתחם יצומצם ביותר ממחצית, ושחוף הים שבאתר יחזור לרשות הציבור. בשנת 2011 החליט משרד הפנים לפנות שטחים נרחבים שבמתחם התחנה, ולהמיר אותם לשטח ציבורי ירוק לטובת תושבי ומבקרי העיר. תחנת רידינג ד' מיועדת לגריטה בשנת 2021.
מקור וראו גם אתר חברת חשמל

 

מזרחה לאורך הגדה הצפונית
גן הבנים לזכר בני תל אביב
שנפלו במערכות ישראל

מעבר מדרום אל צפון
על גשר מעל שדרות רוקח

אנדרטה בכניסה למחנה יחידת הקישור 

מרכס שיח מוניס לח' הדרה

עלייה לרכס הכורכר שיח מוניס
לאורך הרכס עד שדרות קק"ל

עליה לתל הדרה (שיכון דן תיכון עירוני י"ד)

רמת החייל היא שכונה בצפון-מזרח תל אביב; אחת משכונות עבר הירקון. סמוך לשכונה ממוקם אזור תעשייה עבר הירקון, המהווה מרכז לחברות היי-טק שונות, ומכונה לעיתים גם הוא בשם "רמת החייל". שמה של השכונה ניתן לה להנצחת חיילי צה"ל שלחמו במלחמת העצמאות. גבולות השכונה הם רחוב דבורה הנביאה מצפון, רחוב משמר הירדן ממערב, רחוב ראול ולנברג ממזרח.
במשך שנים רבות הייתה מחלוקת סביב שם השכונה. רבים כתבו את שמה בטעות עם גרשיים ("רמת החי"ל"), מתוך הנחה שהשכונה נקראה על שם הבריגדה היהודית, שכונתה גם "חטיבה יהודית לוחמת", או בראשי תיבות – "חַיִ"ל". טעות זו אף התקבעה בשילוט רשמי של העירייה. בשנת 2010קבעה ועדת השמות של עיריית תל אביב-יפו, בעקבות בדיקה בארכיונים, כי השם הנכון הוא רמת החייל, ללא גרשיים.
שכונת רמת החייל נוסדה לאחר מלחמת השחרור, בשנת 1949. השכונה נבנתה על ידי חברת "דיור למשוחררי מלחמה" עבור נכי מלחמת השחרור, משוחררי צה"ל. בתחילה, סרבה עיריית תל אביב-יפו לספח את השכונה לשטח שיפוטה המוניציפלי, אף על פי שהשכונות השכנות לה, צהלה ושיכון דן, נכללו בשטחה של תל אביב. עיריית רמת גן שביקשה לספח את רמת החייל לשטחה, דאגה לצורכי השכונה, סללה כבישים, סיפקה מים, אספה אשפה וכו'. לבסוף, הורה משרד הפנים לספח את השכונה לתל אביב. בשכונה לא היו שירותים בסיסיים, ולכן התושבים נאלצו להשיג את השירותים הבסיסיים בשכונות סמוכות. הילדים שהיו בגיל בית הספר הלכו לבתי הספר שבשיכון דן. תחנת טיפת חלב לא הייתה. העירייה הפנתה את התושבים לתחנת טיפת חלב במעברת יד המעביר (היום שכונת נווה שרת).
לשכונה היה ועד שדאג, לאחר מאבקים קשים, להשיג שירותים שונים כמו גן ילדים, בית ספר, צרכניה, ושירותי בריאות. בתחילת 1952 נפתחה במקום תחנת טיפת חלב. יותר מאוחר, נפתחה כיתת לימוד בצריף קטן ברח' ק"ם, שהתרחב לשני צריפים ובהמשך נבנה בית ספר רמת החייל. ב-1958 נפתח גן ילדים מעבר לרחוב מול בית הספר. לאחר מכן כבישים נסללו, אספקת המים והחשמל הוסדרו ותחבורה ציבורית הגיעה לשכונה. נפתח סניף של קופת חולים כללית. ברח' הראל הוקצה שטח מיוחד שייעודו היה אספקת מזון לציבור ונפתחה הצרכניה שתושבי השכונה קנו את המניות שלה. עם השנים הצרכניה הפכה לסופרמרקט שמשרת עד היום את התושבים. הודות לסעדיה שושני, שהיה ראש מחלקת הגינון בעירייה, זכתה השכונה לגן ציבורי שנקרא על שמו "גן שושני". גן זה אף זכה לאחר הקמתו בפרס על יופיו.

 

ישג"ב היא שכונה בתל אביב, הגובלת באזור תעשייה עבר הירקון מדרום וממזרח, בשכונת רמת החייל מצפון ובשיכון דן ממערב. השכונה נוסדה בשנת 1952 על ידי ארגון עובדי המדינה, ונקראה תחילה "שיכון ישג"ב" ראשי התיבות של שמות ארבעת המייסדים יפרח, שניר, גילרמן, בוכוייץ.
הבתים היו משותפים – שתי קומות ושמונה דירות לבלוק – והם מצויים ברחובות הרוגי המלכות, עולי הגרדום וניסן.
מסביב לשיכון ישגב היו כמה שיכונים קטנים נוספים: מצפון "מעונות" – רחובות נמירובר, ליפא, לויטה, מדרום "סלע" – רחובות הגולן, ניסן, רוזוב, ממערב "יוגוסלבים"- רחובות הגולן, טובים, גולי אריתריאה, ו"שנחאי" – רחובות הגולן, הרוגי המלכות, גולי קניה; בכולם בתים דו-משפחתיים חד קומתיים.
שיכון עולים סלע- מיזם הבנייה הראשון של חברת השיכון סלע מיסודה של ההסתדרות העובדים הלאומית בגבולות המוניציפלים של העיר כיום, נבנה כבר ב-1950 ונקרא שיכון העולים סלע ליד הדר יוסף. למעשה, השם מקורו בטעות ושיכון זה  נמצא למעשה בתפר שבין רמת החי"ל ושיכון עובדי המדינה ישג"ב, באזור הרחובות רוזוב, הגולן וניסן כהן. שני עקרונות הנחו את סלע עם הקמתה: הראשון, עזרה לעולים חדשים ללא בדיקת השתייכותם המפלגתית. והשני, מסירת יחידת הדיור לבעלותו הבלעדית של המשתכן, בלי הגבלות וללא כל מרות מפלגתית. במקום נבנו שמונים יחידות דיור (בגודל של חדר וחצי כל אחת) בארבעים בתים דו משפחתיים. חברת תכן טיפלה באדריכלות ובהנדסה והקבלנים המבצעים היו פרוכטר פרוסק ושות'. גודלם הקטן של הבתים, המגרשים הגדולים וצרכי המתיישבים הביאו לתוספות בנייה במהלך השנים. בשכונה מתגוררת ציפי לבני, שרת החוץ לשעבר ובתו של איתן לבני. לוחם אצ"ל, מראשי תנועת החירות וח"כ מטעם הליכוד. המקור: והרחבות  Tlv.100.net
מעונות פרוגרסיבים שורת בתים דו משפחתים שנבנו בשנות החמישים עבור חברי המפלגה הפרוגרסיבית (שהפכה מאוחר יותר לליברלים העצמאיים) , בחלקה המערבי של שכונת ישג"ב, סביב רחוב קרפל ליפא. בסוף שנות הארבעים ובמהלך שנות החמישים' היוו הפרוגרסיבים כוח משמעותי במרכז המפה הפוליטית וראשי העיר מהמחנה האזרחי נתמכו על ידם. המקור 

לפירוט והרחבה על כל האזור ראו צפון-מזרח תל אביב שמעבר לירקון

*****

ח' הדרה נמצאת היום בשולי חורשה בשכונת ישגב , ברחוב הגולן 5.  בחפירה ארכאולוגית באתר נמצאו שרידי קירות וחלקי מבנים מהתקופה הביזנטית. בשל הפרעות מאוחרות ומצב השתמרות ירוד טיבם של המבנים איננו ברור. בנוסף נמצאו שתי גתות, אף הן מהתקופה הביזנטית. הממצא הקרמי באתר כולל חרסים מן התקופות הרומית, הביזנטית, האסלאמית הקדומה, הצלבנית והממלוכית שנמצאו על גבעה ברכס כורכר (גודלו המשוער 500×500 מ'). כמו כן נמצאו אבני שחיקה מבזלת. סמוך לאתר נמצאו מספר מערות קבורה מהתקופה הביזנטית הקשורות לאתר, ובהן מערת הקברים משיכון דן (אתר 11 במפה זו). במערות נמצאו פריטים שומרוניים המעידים, לדעת החוקרים, שהמתיישבים באתר בתקופה הביזנטית היו שומרונים. המקור: אתר 17 מפה 71 סקר ארכאולוגי לישראל

מעשר טחנות מערבה לשבע טחנות

ירידה מרמת חיל ושכונת ישגב לפארק הירקון
ולגשר הדרה היום גשר מבצע קדש

גשר עשר תחנות 

עשר טחנות הוא אתר היסטורי ששילב טחנות קמח וגשר אבן על נחל הירקון בתחומיו של פארק הירקון, סמוך למפגש הרחובות בכור-שלום שטרית ופנחס רוזן שבשכונת הדר יוסף בתל אביב – יפו. בתקופות שונות עבר במקום תוואי הדרך העתיקה יפו – שכם. במקום שכנה טחנת קמח כבר בתקופה הרומית, ופעלו בה לפחות עשרים זוגות אבני רחיים. עם זאת, ובדומה להיסטוריה של שבע טחנות שבשיאה פעלו בה אחת עשרה טחנות, שמו של האתר התקבע כאשר פעלו בו רק עשרה זוגות. פעילות הטחינה בעשר טחנות התחדשה רק במאה ה-19 כאשר שתי משפחות ערביות עשירות – משפחת בידס ומשפחת עמוריה – הקימו את מפעל הטחינה מחדש. הטחנה שנודעה בשם 'טאחונת אל הדר', הייתה הגדולה מבין טחנות הירקון ומהגדולות בארץ ישראל כולה.
במקום ניצב גשר אבן מעל הירקון, גִ'סְר אֶל-הַדָּאר – גשר שאון המים שיצר המפל המלאכותי, שהפעיל כאן בשעתו את הטחנות. היה זה הגשר היחיד על הירקון במשך מאות שנים (לכל המאוחר מתוארכת הקמתו לימי הצלבנים).
על הגשר צעד צבא נפוליון ב-14 במרץ 1799 בדרכו מיפו לעכו, עת נאלץ לעקוף את מקטע חוף השרון של דרך הים מוצף מי גשמים ומוכה ביצות דרך ג'סר אל הדאר לעבר הכפרים עזון, מיסכהוקאקון שבמזרחו. הגשר נזכר גם בזכרונותיה של יהודית, אשת משה מונטיפיורי, שעברה במקום במסעותיה עם בעלה ב-1839..ביום רביעי, י בחשון תרנ"ט, 26 באוקטובר 1898 רכבה הפמליה המלכותית של וילהלם השני מחיפה בדרכה ליפו. למחרת היום חצתה השיירה "את הירקון בג'יסר אל הדאר, כדרך שעשו זאת יהודית ומשה מונטיפיורי כשישים שנה קודם לכן".
בשנת 1917, במהלך מלחמת העולם הראשונה, הגיעה החזית אל האזור, והירקון היה חלק מקו שתי העוג'ות. מצפון לו נערך הצבא העות'מאני ומולו חיל המשלוח המצרי בפיקוד בריטי. בין שני ניסיונות הצליחה של חיל המשלוח במהלך נובמבר ודצמבר 1917 פוצצו הטורקים את הגשר ואת הסכר באתר, ובא הקץ על הטחנות. כל שנותר כיום מהמפעל הוא הקיר המערבי של הטחנה הצפונית וחלק מהסכר הדרומי. מעל סכר זה נמתח גשרון עץ החסום כיום למעבר המוליך מכיוון הכביש לעבר חצי האי עליו נבנו טחנות הקמח.
בעקבות המרד הערבי הגדול הושלמה באוקטובר 1941 סלילתו של כביש חדש בין תל אביב והרצליה שעבר על שני גשרים שהוקמו במיוחד עבורו, גשר עלית על מעבר מוסררה שהחליף את הגשר הטורקי ו'גשר הרצליה' שלימים נודע בשם גשר הדר יוסף בקרבת עשר טחנות.
בשנת 2005 נערכה במקום חפירת בדיקה על ידי רשות העתיקות לאחר מכן בוצעו עבודות במקום שכללו שיפוץ והרחבה של הפארק לכיוון מזרח. נסללו שבילי אופניים, נשתלו צמחי נוי והגשר הישן שמעל הסכר הוסר ונבנה גשר חדש.
על הגדה הצפונית של הנחל, בסמוך לשרידים המועטים במקום, הוקמה גינה ובה שני מבנים בצורת שערים שבכל אחד מהם חמישה עמודים התומכים בקורה. במקום נטעו מספר עצי אקליפטוס ונשתלה צמחייה נוספת. שביל ישראל חולף בעשר טחנות ומחבר את האתר (מעבר בגדת הנחל מתחת לגשר מבצע קדש) לפארק הירקון מזרח, המשתרע ממזרח לדרך ששת הימים ברמת גן.
מקור והפניות

מערבה לאורך גדה הצפונית
חציית הירקון בגשר המכביה 

 

מערבה לאורך הגדה דרומית עד לחורשה צליחה 
הלאה לאנדרטה ברחוב אבא הלל

 

קטע אחרון
רכיבה מנהלתית
בקצה רחוב אבא הלל
וברחוב רוקח
לעבר מגרש החנייה בשבע טחנות

סוף דבר

טיול זה שיותר נכון לכנות "סמינר מדווש",
כחמש שעות מתוכן
כמעט שעתיים שהוקדשו להסברים ולסקירה

******

הייתה זו הזדמנות מעניינת 
לצלול ולהיכנס במנהרת הזמן
ולהכיר את אחד הקרבות המעניינים
שנערכו בארץ ישראל בכלל
בלב אזור מטרופולין תל אביב

*******

למדנו את סיפור המסגרת של הקרב.

סקרנו את ניסיון הצליחה הראשון ב-24 בנובמבר
של הבריגדה הניוזילנדית הרכובה
וכוחות נוספים מהדיוויזיה ה 54 הבריטית
שנכשל בסופו של דבר 

המשכנו וסקרנו את ההיערכות החדשה
ואת הצליחה השקטה
בליל ה 20-21 בדצמבר 1917
בה השתתפו שלוש הבריגדות של
הדיוויזיה ה 52 הסקוטית (LowLand) 
זה היה קרב מוצלח שנחשב לייחודי
שבוצע שלא בחסות הרעשה ארטילרית

****
במהלך הסיור
עלינו למקומות גבוהים לתצפית
בגבעת גרישה, רכס שיך מוניס, ותל נוריה
עברנו בשלושת המקומות בהם צלחו הגייסות
ביקרנו בשלוש אנדרטאות הזיכרון
לציון מקומות הצליחה
ובשלט הזכרון נוסף

******

על הדרך נהינינו
מיפי פארק הירקון ונמל תל אביב

*****

טיול עומק זה
היה חוויה ייחודית ומרתקת

*****

תודה 

שוב לערן תירוש על הכל,
לרז גורן, שותף לדרך
ולסדרת טיולים בעקבות מלחמת העולם
שגם סייע מעט בהובלה ותרם צילומיו
למיכאל סופר על ההובלה והדרכה
מרכס שיח מניס, דרך רמת החיל עד עשר טחנות
גם לייזר קוברסקי שתרם את צילומיו
תודה לכל החברים שהגיעו מוקדם מקצוות ארץ.