אל יישובי הערבים הנוצרים בגליל: עילבון, מע'אר, ראמה, פסוטה ומעיליא1 במאי 2019

 

ביום שלישי (30/4/2019) חברי משכבר הימים, הדסי זכריה, ואני ממשנו את תכנית מסע זה לאחר שנדחתה פעמיים.

 

יצאנו לתור בחמישה יישובים בגליל בהם מתגוררים הערבים הנוצרים. הסתובבנו בהם משעות לפני הצהרים ועד שעות הערב המוקדמות.

 

שלושה הם יישובים מעורבים עילבון (כשלושה רבעים), מע'אר (כחמישית) ראמה (כמחצית) ובאחרונים פסוטה ומעיליא מגוררים רק נוצרים.

 

בנוסף ביקרנו גם באתר מאגר צלמון ועל כך יתואר בתיעוד נפרד.

 

בשעות הערב, בדרך חזרה נכנסנו ליישוב נוסף, לכפר יאסיף. הניסיון להגיע לכנסיות ביישוב נכשל בגלל עומס התנועה ושינויים בכיווני הנסיעה ביישוב. בלית ברירה ויתרנו.

 

******

רקע 

המיקום הגיאוגרפי:  עלבון ומע'אר נמצאים בהרי גליל התחתון, ראמה נמצא במורדות גוש הר מירון ובקעת בית הכרם ופסוטה ומעיליא ברכסי הגליל העליון המערבי.

*****

*****

ההיבט היישובי: כל היישובים בעבר, בתקופה העות'מנית, תקופת השלטון הבריטי וראשית ימיה של המדינה היו כפרים שהתבססו על חקלאות. במשך העשורים האחרונים הם עברו תהליכי עיור והחקלאות פסקה להיות מקור הכנסה ראשי. כיום, יישובים אלה הם יישובים עירוניים. מבחינה מוניציפלית כולם מועצות מקומיות הנמצאות בתחום מחוז צפון.

*****

ההיבט הדתי: בכל חמשת היישובים מתגוררים ערבים נוצרים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל ערב חג המולד 2018 (25 בדצמבר 2018) נמצאו בישראל כ-175 אלף נוצרים. האומדן זה אינו כולל את הנוצרים שאינם כלולים במרשם האוכלוסין, בעיקר העובדים הזרים. תושבי המדינה הנוצרים מהווים בערך עשירית מאוכלוסיית המיעוטים בישראל. הנוצרים בישראל הם כ- 2% מאוכלוסיית המדינה ומתוכם למעלה משלושה רבים, 77.7%, הם נוצרים ערבים – נוצרים בני הלאום הערבי ששפתם העיקרית של מרביתם ערבית. שאר הנוצרים בישראל,  קצת פחות מרבע, הם עולים מחבר העמים הסובייטי לשעבר ובני פלשמורה.
ברחבי העולם, אומדים את מספרם של הערבים הנוצרים בכ-20-30 מיליון איש. רובם מתגוררים במזרח התיכון, בעיקר בעיראק, סוריה, לבנון, ירדן, ישראל, הרשות הפלסטינית, מצרים ולוב. נוכחותם בולטת במיוחד בלבנון, בה הם היוו קבוצת רוב ואליטה עם קבלת העצמאות ב-1943.
רוב הנוצרים הערבים בישראל שייכים לכנסייה היוונית אורתודוקסית, עם מיעוט ניכר השייך ליוונית הקתולית (מלכיטית) ולכנסייה הלטינית. נכון לסוף 2017, רוב הנוצרים הערבים מתגוררים בצפון המדינה, 70.6% מתגוררים במחוז הצפון. ואילו 40.9% מהנוצרים שאינם ערבים מתגוררים במחוז תל אביב ובמחוז המרכז ועוד 33.8% במחוז הצפון ובמחוז חיפה. היישובים עם האוכלוסייה הנוצרית הערבית הגדולה ביותר הם: נצרת 22.1 אלף, חיפה 15.8 אלף, ירושלים 12.6 אלף ושפרעם 10.2 אלף.
היישובים בגליל עם רוב נוצרי הם מעיליא, פסוטה, (כמעט 100%), עיילבון (כשלושה רבעים), ג'ש (גוש חלב) (כשני שליש), כפר יאסיף ןראמה (כחצי). יישובים ערבים אחרים בגליל עם אוכלוסייה ערבית-נוצרית משמעותית הם אעבלין, נצרת, שפרעם, פקיעין, מע'אר, יפיע, אבו סנאן, ריינה, כפר כנא, ג'דיידה-מכר, בענה,

******

פוליטיקה – מרבית האוכלוסייה הערבית הנוצרית בישראל מזדהה עם הלאומיות הפלסטינית. בעבר חלק מחברי הכנסת הבולטים היו ערבים נוצרים. 
חינוך והשכלה
– הערבים הנוצרים נחשבים אחת משכבות האוכלוסייה המשכילות בישראל. רבים מהתלמידים הערבים-נוצרים לומדים בבתי ספר כנסייתיים. חלק מבתי ספר אלה נחשבים לבתי ספר עם אחוזי הצטיינות גבוהים. הפער החברתי-כלכלי בינם לבין המוסלמים היה גדול ואף העמיק במהלך השנים. באוניברסיטאות, בהשוואה לסטודנטים הערבים מוסלמים, אחוז הסטודנטים הנוצרים ערבים שלמדו חינוך והכשרה להוראה היה נמוך יותר, ואחוז אלה שלמדו הנדסה ואדריכלות, משפטים ורפואה היה גבוה יותר.
שירות בצה"ל – למרות שהחוק הישראלי לגבי שירות חובה בגיל 18 לא חל עליהם, חלק מהנוצרים במדינת ישראל מביעים רצון להתגייס לצבא ההגנה לישראל, לתרום למדינה ולקחת חלק בחברה הישראלית. הנוצרים מתגייסים ליחידות מעורבות, יחד עם היהודים, בניגוד לבדואים למשל, אשר למענם קיימת יחידת גששים משלהם.

******

המוצא האתני של הנוצרים בישראל – רוב הנוצרים בישראל הם צאצאי הפיניקים שהשתלטו על הגליל המערבי לאחר נפילת ממלכת ישראל בשלהי המאה ה-8 לפנה"ס. הפיינקים היו פאגנים ונוצרו בתקופה הרומית והתקיימו גם בזמן השלטון הביזנטי. עוד נכללו קבוצות קטנות כיהודים ושומרונים שהתנצרו, ושרידי מתיישבים ממוצא הלניסטי. נוספו להם סורים-ארמים שהיגרו לארץ בתקופה הרומית והביזנטית.
הכנסייה היוונית-אורתודוקסית,  הכנסייה המרכזית של האימפריה הביזנטית, המשיכה להתקיים גם בזמן שלטון המוסלמיים בארץ ישראל גם לאחר התקופה הצלבנית, בתקופה שלטון הממלוכים ושלטון העות'מנים (בערבית נקראת רוּם אורתודקס וחבריה-רוּמים) לכנסייה היוונית אורתודוקסית נכסים רבים, שליטה על כנסיית הקבר בירושלים, שטחי אדמה נרחבים, מבני ציבור, כנסיות ומנזרים. הכמורה תמיד יוונית, במיוחד בדרגות הגבוהות, התפילה מתקיימת ביוונית ובני העדה דוברי ערבית, רק דרג הכמורה הנמוך הוא מבין בני הארץ, דוברי הערבית. על מבני הכנסיות ומבני הציבור השייכים לפטריארכיה היוונית אורתודוקסית מונף דגל יוון והם מסומלים בסמל הטאפוס. במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 הייתה רוסיה פטרון עז כוח של הכנסייה היוונית אורתודוקסית בארץ ישראל ועל רקע זה פרצה אף מלחמת קרים. הרוסים ניהלו תנועת צליינות רחבת היקף ובנו כנסיות רבות, נפרדות מהכנסיות היווניות אורתודוקסיות, שיועדו לאוכלוסייה המקומית, לדוגמה מגרש הרוסים.
בשלהי המאה ה-11 עד המאה ה-13, לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי הצלבנים הם הושיבו בגליל המערבי מתיישבים קתולים ממערב אירופה מבני המסדרים כמו טמפלרים טבטונים ועוד. ערב הכיבוש הממלוכי רבים מהם ברחו מהארץ האחרים נטמעו באוכלוסייה המקומית נותרו גם לאחר תבוסת הצלבנים. הם היוו את התשתית לגרעין של לטינים-בני הארץ, כיום הם מרוכזים ברובם בגליל, חיפה, נצרת,רמלה ובית לחם. בתקופת המאה ה-19 לקחו על עצמן מעצמות המערב צרפת ובמידה פחותה מעט גם בתי המלוכה של איטליה, ספרד וגרמניה חסות על ה"לטינים", הקימו מבני פאר (כנסיות, סמינרים, מנזרים, בתי מלון לצליינים ועוד) בכל רחבי הארץ, אך במיוחד בירושלים, בית לחם וסביב הכנרת. כך הפכה כת זו משולית יחסית לאורתודוקסים לבעלת עוצמה, דבר שהתבטא בדרישות לחזקה על מקומות קדושים למשל בכנסיית הקבר ובכנסיית המולד בבית לחם.
תופעה נוספת שהתרקמה במהלך השנים היא הופעתן של כנסיות "מאוחדות", פלגים של כנסיות עתיקות מקומיות ("מזרחיות") שקיבלו על עצמן את עול האפיפיור ומספר מנהגים קתולים, אך מבלי לוותר על סממנים מקוריים. החשובה שבכנסיות המאוחדות, הגדולה שבהן (אליה משתייכים כמחצית מהערבים הנוצרים בישראל) והייחודית היא הכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית, להלן. הכמורה בכנסייה זו, לעומת הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, היא ערבית-מקומית. התפילות מתקיימות בערבית. מעוזה הוא במרחב עכו – שפרעם וסביבותיהן, בכפרי הגליל, בירושלים, רמאללה, בית לחם ומרחב רמלה ועוד. בישראל ניתן למצוא גם  ארמנים-קתולים, סורים-קתולים, קופטים-קתולים ואשורים-קתולים ("כלדיים").
במאה ה-18 הגיעו אל ארץ ישראל מלבנון המארונים, שאף הם ממוצא סורי-ארמי.

*****

עילבון 

עֵילַבּוּן היא מועצה מקומית בתחום מחוז הצפון שהוכרזה בשנת 1973 ונמצאת ממערב לכביש 65 דרומית למע'אר צפונית לצומת גולני ומזרחית לעראבה.

*****

****

*****

ביישוב מתגוררים כ-7,000 תושבים. שם הכפר משמר כנראה את שמו של היישוב היהודי הקדום עיילבו, עיר אחת מ-24 ערים של משמרות כהונה. לפי מסורת מקומית נוסד היישוב הנוכחי לפני כמה מאות שנים (במאה -17 או במאה ה-19) על ידי תושבים ערבים-נוצרים מהיישוב הסמוך דיר חנא. ב-1879 הוקמה כנסייה קתולית בכפר ביוזמתו של הכומר בולוס אשקר. חדר הלימוד הראשון לבנים בכפר נבנה בשנת 1899 על ידי כמרים גרמנים קתולים. בשנת 1905 נבנה חדר לימוד דומה לבנות. אולם כיום מתגוררים עימם מיעוט משמעותי של מוסלמים.

הכפר עילבון בשנות ה-40' ערב מלחמת העצמאות

במלחמת העצמאות חנו בכפר כוחות צבא ההצלה של קאוקג'י ואנשי הכפר שיתפו איתם פעולה, חפרו תעלות קשר, סיפקו מזון לחיילים והשתתפו בשמירה על הכפר. במסגרת מבצע חירם לסילוק צבא קאוקג'י מהגליל, נכבש הכפר על ידי חטיבת גולני. בקרב, שנערך החל משעות אחר הצהריים של ה-29 באוקטובר 1948, נתקלו כוחות צה"ל בהתנגדות חזקה, ורק סמוך לחצות הצליחו להיכנס לכפר לאחר שכוחות צבא ההצלה נסוגו ממנו. על פי עדותו של משקיף או"ם השתתפו צעירי הכפר בלחימה לצד חייליו של קאוקג'י. תושבי עילבון גורשו מכפרם ב – 31 באוקטובר וגורשו ללבנון.
לאחר כיבוש הכפר נרצחו 14 מתושביו על ידי החיילים כנקמה על כך שראשיהם של שני חיילים ישראלים שנהרגו בקרב עם אנשי קאוקג'י נכרתו ונישאו בתהלוכה ברחובות הכפר. על פי הנטען תושבי הכפר השתתפו בתהלוכה או הריעו לה. לעומת זאת, תושבי הכפר טענו שהם הביעו מורת רוח אל מול התהלוכה והסתגרו בבתיהם בעת התרחשותה. על פי מכתב ששלחו זקני הכפר לשר המיעוטים בכור שלום שטרית, התושבים כונסו לכיכר המרכזית, ובמהלך הכינוס נהרג אחד התושבים, לאחר מכן בחר מפקד הכוח 12 צעירים מבין תושבי הכפר והם נרצחו אחר כך על ידי החיילים. שאר התושבים גורשו לכיוון גבול לבנון, ואז נהרג תושב נוסף.
בכפר נשארו רק מספר כמרים וזקנים וזמן קצר לאחר מכן, במפקד האוכלוסין בנובמבר 1948, על פיו נקבע אלו ערבים רשאים להישאר במדינת ישראל, הכפר היה ריק מאדם. חלק מאנשי הכפר נשאר בסביבתו, וחלק אחר הפך לפליטים בלבנון. אנשי הכפר החלו לפנות לגורמים שונים בבקשה לחזור אליו. ב-7 בדצמבר 1948 פנה יגאל ידין למשרד החוץ לבקש חוות דעת לגבי השבת אנשי עיילבון לכפרם. תשובת יעקב שמעוני הייתה שאין אפשרות להחזיר ערבים שברחו כל עוד המלחמה נמשכת, גם אם נגרם להם עוול. כארבעה חודשים לאחר כיבוש הכפר שלח מוכתר הכפר ביחד עם מספר כמרים מכתב לשר לענייני מיעוטים, בכור-שלום שטרית, ובו בקשה להשיב את תושבי הכפר, מכיוון שהם לא ברחו אלא גורשו. אל שיטרית הגיעו גם לחצים מצד גורמים כנסייתיים בינלאומיים וגורמים פוליטיים בישראל, בהם אנשי מפ"ם. בתחילה הורשו תושבי הכפר ששהו בישראל לחזור לכפר, ובקיץ 1949 הושג הסכם בין המדינה והכנסייה היוונית קתולית, על פיו הורשו תושבי הכפר לחזור לישראל תמורת הבטחת הכנסייה לשתף פעולה עם ישראל. עם זאת, תושבי הכפר נחשבו לנפקדים ונכסיהם נוהלו על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים.
בנובמבר 1954 התגוררו בכפר כ-815 תושבים, כולם נוצרים, אשר באותו זמן חנכו בכפר כנסייה חדשה. רוב תושבי הכפר, כ-700 תושבים, היו יוונים קתולים, והשאר היו אורתודוקסים. במהלך השנים נוספו לכפר תושבים מוסלמים שגרו קודם לכן בכפר חיטין, ובדואים שנדדו באזור.
בין הקתולים אשר הפגינו יחס חיובי למדינת ישראל, לאורתודוקסים, אשר היו מזוהים עם המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שררה מתיחות רבה, שגררה אחריה מעשי אלימות. באוגוסט 1953 הוגלו שבעה פעילים קומוניסטיים מהכפר ליפו למשך שנה, לאחר שפקידים ממשלתיים הותקפו על ידי תושבי הכפר, ונטען שהסתה קומוניסטית הייתה הגורם לכך. אולם, עם השנים המפלגה הקומוניסטית זכתה להשפעה רבה יותר בכפר.
ביוני 1968 התגוררו בכפר כ-1,600 תושבים, כולם נוצרים. באותו זמן טרם חובר הכפר לרשת החשמל וטרם נסללו בו כבישים פנימיים.
בשנת 1965, במסגרת מדיניות של הקמת מועצות מקומיות ביישובי המיעוטים בגליל, הוחלט על הפיכת עילבון למועצה מקומית, אולם הדבר יצא אל הפועל רק בשנת 1973.
מקור והפניות

*****

****

הכנסייה הלאטינית הגדולה מבין שלוש הכנסיות בעילבון והמרכזית ביניהן

ג'ורג' הקדוש מכה בדרקון

****

מיקום הכנסייות בעילבון

מזכרת עם סלים מאטר וחברו

הכנסייה היוונית אותדוקסית

****

הכנסייה היוונית אורתודוקסית הישנה , הצפונית מבין השלושה

פנים הכנסייה

*****

****

בניין המועצה המקומית בלב היישוב

מבט אל החלק המזרחי, המוסלמי של היישוב

****

מע'אר

מֻעָ'אר היא מועצה מקומית במחוז הצפון שהוכרזה בשנת 1956. מע'אר שוכנת מזרחית לכרמיאל על הגבול בין הגליל התחתון לגליל העליון. במזרח מע'אר נמצאת שכונת מנסורה, שהייתה בעבר כפר נפרד. בכפר מתגוררים כיום דרוזים, ערבים נוצרים ומוסלמים.

*****

מרבית היישוב מעא'ר בנוי על מורדות הר חזון, כך שהכבישים בה תלולים יחסית. מע'אר הוא יישוב עתיק. הרומאים קראו לו "זאר". ייתכן כי זהו הכפר שנקרא בתקופה הרומאית ובתקופה הביזנטית "מעריה" – מקום מגוריה של משפחת הכוהנים בילגה. יש האומרים כי השם "מע'אר" מקורו במילה "מערה", בשל המערות הרבות שביישוב.

*****

ביישוב מתגוררים כ-23,000 נפש בחמש שכונות: מנסורה – שכונה דרוזית ותיקה במזרח הכפר הכוללת שכונה חדשה של חיילים משוחררים; שכונה דרוזית במערב הכפר; שכונה מוסלמית בצפון הכפר; שכונה נוצרית בדרום הכפר; שכונת ראס אלכאביה; שכונת לחריק- בשכונה המערבית ושכונת אלגמשה.
בשנת 1852 היוו הדרוזים שני שלישים מהתושבים והשליש הנותר היו נוצרים ומוסלמים. התושבים במע'אר התפרנסו לכל אורך ההיסטוריה ממטעי הזיתים ומענפי חקלאות אחרים. לאורך ההיסטוריה נודע השמן של מע'אר כשמן משובח ביותר. מערות ישנות וחפירות בסלעים שימשו לייצור יין ושמן.

הפר מע'אר ערב מלחמת העצמאות

נכנסייה הלאטינית

מיקום הכנסייה הלאטינית במע'אר

****

הכניסה לכנסייה

****

*****

מתחם הכנסייה

*****

ראמה

ראמה היא מועצה מקומית במחוז הצפון כ-5 קילומטרים מכרמיאל, בבקעת בית כרם (בקעת שגור) בלב הגליל. שטח השיפוט שלה הוא 6,000 דונם. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1954.

*****

רובה של ראמה בנויה על מורדות ההר, כך שהכבישים בה תלולים יחסית. בדרום היישוב, סביב כביש 85 הישן, נמצא אזור מישורי יחסית, שהתפתח החל משנות ה-80 לאזור מעורב של מגורים ועסקים. בתחילת שנות ה-80 הוקמה בראמה שכונה חדשה במערב, המשמשת בעיקר למגורי מוסלמים. כן קיימת התפתחות מזרח.

****

החוקר האמריקני אדוארד רובינסון שביקר בארץ ישראל ב-1838 זיהה את היישוב רמה בנחלת שבט אשר כמקור שמו של הכפר. נמצאה בו כתובת עברית מהמאה ה-3. בזיהוי היישוב הקדום הסתייע רובינסון בסרקופגים שמצא על גבעה הסמוכה לכפר. באתר התקיימה עיר חשובה בעת השלטון הצלבני בארץ ישראל. היישוב הנוכחי הוקם, לפי המסורת המקומית, במאה ה-17והיה בין הכפרים הגדולים ביותר בגליל בתקופה העות'מאנית. במחצית השנייה של המאה ה-19 תואר הכפר כמכיל 60 משפחות נוצריות ו-60 דרוזיות. בשנת 1923 היה לכפר הראשון בפלשתינה-א"י, שזכה במנהל עצמי (על ידי מועצת הכפר) מידי שלטונות המנדט הבריטי. בהחלטת החלוקה, עתיד היה הכפר, כמו שאר הגליל, להכלל במדינה הערבית. הכפר נכבש במבצע חירם בנובמבר 1948. בכפר השתכנו רובם של עקורי איקרית ובירעם.
מקור והפניות

הכפר ראמה ערה מלחמת העצמאות

האוכלוסייה בכפר היא ערבית ברובה ובסוף העשור הראשון של שנת ה-2000 מנתה האוכלוסייה 7,600 תושבים והורכבה מ: נוצרים – 50.6%, דרוזים – 30.4%, מוסלמים – 19%.
בראשית שנותיה של מדינת ישראל היוו הנוצרים רוב מוחלט באוכלוסייה (כ-85 אחוז). לכפר הגיעו מוסלמים מהכפרים ענאן ואל-פראדיה שנחרבו במלחמת העצמאות. עם הזמן גדל שיעור המוסלמים ביישוב, בין השאר בעקבות הצטרפות בדואים מהר כמון. מכיוון שהמוסלמים הגיעו מבחוץ, אין בידי המוסלמים קרקעות פרטיות. הנוצרים מתגוררים ברובם בדרום היישוב, בעוד הדרוזים מרוכזים יותר באזור הצפוני, שהוא גם האזור הגבוה יותר. המוסלמים מתגוררים בעיקר במערב היישוב, על אדמות שהוקצו להם בידי מנהל מקרקעי ישראל, בשנות ה-70. במהלך שנות ה-80 הייתה מתיחות רבה בין הדרוזים לנוצרים ביישוב.

מתחם הכנסייה היוונית אורתודקסית

*****

****

*****

גאורגיוס הקדוש (בין 275 ל-281 – 23 באפריל 303) הוא קדוש נוצרי הנחשב לקדוש החשוב ביותר בנצרות האורותודוקסית. גאורגיוס הוא הקדוש הפטרון של כמה ארצות: אנגליה, אתיופיה, גאורגיה, מונטנגרו, ליטא וקטלוניה וכן של כמה ערים, ובהן מוסקבה, גנואה ובמברג.
החל מן המאה ה-12 נפוצו אגדות, על-בסיס המסופר בחזון יוחנן (פרק י"ב, 7-9) בברית החדשה, שם מתוארת מלחמתו של שר המלאכים מיכאל בתנין. גאורגיוס על-פי האגדה הציל נערה מידי דרקון אכזר והרג את הדרקון.
אין מקורות היסטוריים מהימנים המספרים את סיפור חייו של גאורגיוס הקדוש. על פי המסורת והאגדות עליו הוא נולד למשפחה נוצרית בסוף המאה השלישית. אביו היה מקפדוקיה ושירת כקצין צבא. אמו הייתה מלוד ולאחר שאביו נהרג במלחמה חזרה אמו לעיר מולדתה עם בנה, שחינכה בעצמה. גאורגיוס המשיך את דרכי אביו, הצטרף לצבא ועלה בסולם הדרגות. בסוף שנות העשרים לחייו הוא כבר נשא דרגת קצונה והוצב בניקומדיה כחבר במשמר האישי של הקיסר דיוקלטיאנוס.
לפי סיפורי הקדושים, בשנת 302 פרסם דיוקלטיאנוס צווים המורים לאסור כל חייל נוצרי בצבא ומחייבים כל חייל אחר להשתתף בפולחן הקיסר ולהקריב קורבן לאלים הרומיים. גאורגיוס הקדוש צווה ליטול חלק בדיכוי הנוצרים אך במקום זאת התוודה כי הוא נוצרי וביקר את החלטת הקיסר. דיוקלטיאנוס ניסה להמיר את דתו של גאורגיוס והציע לו כסף ואדמה כדי שישתתף בפולחן הרומי. גאורגיוס סירב והקיסר ציווה על המתתו בעינויים כבוגד. לאחר עינויים קשים נערף ראשו של גאורגיוס על חומת ניקומדיה ב-23 באפריל 303. הקיסרית אלכסנדרה וכוהן הדת אתנסיוס שצפו בסבלו, השתכנעו ממסירות הנפש שלו והתנצרו גם הם, למרות שידעו כי יוצאו להורג. גופתו של גאורגיוס הובאה ללוד, עיר מולדת משפחתו, ושם הוא נקבר כקדוש מעונה
מקור והפניות

חצר הכנסייה

פנים הכנסייה

****

מיקום הכנסייות בראמה

בדרך אל הכנסייה הלטינית

*****

כנסיית "גבירתנו הבתולה" כנסיית יוונית קתולית – זו כנסייה שנעשה בה ניסים שבה עברו דרוזים ומוסלמים טבילה, נכנסו אליה לפני עשרות שנים שני גנבים וברגע שגנבו את התרומות והזהב שבמזבח נסגרו דלתות וחלונות הכנסייה, לא יכלו למצוא את דרכם חזרה ולצאת, הלכו בוואדיות ועליות עד הבוקר, ביקשו ממריה הבתולה שתמחל להם ושיחזירו את מה שלקחו והם יספרו לתושבי הכפר מה שעדו וכך היה והדלתות נפתחו – המידע אליאס שוקרי מראמה

*****

מבט מהצד

פנים הכנסייה

****

****

המנזר הפטריארכלי הלטיני בו נמצא בית הספר, מנזר נזירות "הרוסריו" הלטיניות, וכנסיית סנט אנטוני מפאדובה. היה סגור ולא יכולנו להכנס

פעמון הכנסייה

*****

פסוטה

ביישוב פסוטה בו מתגוררים כ-3,000 תושבים מאורגן מונציפאלית כמועצה מקומית שהוכרזה בשנת 1965.

****

הכניסה למרכז היישוב

****

יש המזהים את פסוטה עם היישוב היהודי "מפשטה" שהתקיים במקום בתקופת המשנה והתלמוד. לאחר המרד הגדול ברומאים וחורבן הבית השני בו התגוררה משפחת הכהנים חרים אחת מכ"ד משמרות הכהונה שנדדו מירושלים משנתבטלה עבודת המקדש. משפחה זו נזכרת בקינה של הפטיין הארץ ישראלי בן המאה ה-6 וה-7 לספירה אלעזר הקליר המבכה אבדן והיעלמות משמרות הכהונה.
תושביו הנוצרים של הכפר הגיעו אליו מלבנון כנראה בשלהי המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 עת רכשו את אדמותיו מתושבי הכפר דיר אל קאסי הסמוך על עייו נבנה לאחר מלחמת העצמאות מושב אלקוש.

הכפר פסוטה למול היישוב דיר אל קסי ערב מלחמת העצמאות

בזמן מלחמת העצמאות, ב"מבצע חירם", בשלהי 1948, בעת שנכבש הגליל העליון, פסוטה כמו שכנו מעיליא לא נעזב. הישארות תושבי פסוטה במקומם לאחר המלחמה הייתה בניגוד לסילוק תושבי הערבים הנוצרים האחרים הקרובים לגבול, איקרית ובירעם. טרם סילוקם,הובטח להם כי יוכלו לשוב לבתיהם. אולם, הבטחה זו לא מומשה עד עצם היום הזה!

*****

תושבי הכפר פסוטה הם ערבים נוצרים המשתייכים לכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית  שהיא זרם הנצרות המזרחית-קתולית, המסונף כיום אל הכנסייה הקתולית לאחר שהתפצל במאה ה-18 מן הכנסייה היוונית-אורתודוקסית שלאנטיוכיה שהיא ארגון כנסייתי שהוקם במאה הראשונה לספירה והטוען כי הוא אחד מחמשת זרמי הכנסייה היורשת הלגיטימית היחידה לקהילה הדתית שיוסדה באנטיוכיה על ידי השליחים פטרוס ופאולוס.
מאמיני הכנסייה מלכיתים, הקתולים מזרח-תיכוניים הדוגלים בריטוס הביזנטי" – כלומר, הם כפופים לאפיפיור ולוותיקן אך זוכים תחת כנפיהם לאוטונומיה ריטואלית במסגרתה הם משמרים את המנהגים והליטורגיה שמקורותיהם בנצרות האוריינטלית. מספר המשתייכים לכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית נאמד בכ-1.5 מיליון, כמחציתם בארצות המזרח התיכון השונות (בעיקר לבנו, סוריה, ירדן, ישראל והרשות הפלסטינית)וכמחציתם מהגרים מארצות אלה (וצאצאיהם) שנפוצו ברחבי העולם – בעיקר במדינות מערב אירופה, צפון אמריקה ודרום אמריקה.
בראש הכנסייה עומד מאז שנת 2000 הפטריארך גרגוריוס ה-3 לחאם, שתוארו הרשמי "פטריארך אנטיוכיה וכל המזרח, אלכסנדריה וירושלים". הוא אחד מחמישה כהני דת נוצריים הנושאים בתואר "פטריארך אנטיוכיה", והוא כפוף ישירות לאפיפיור. גרגוריוס ה-3 החליף בתפקידו את קודמו הפטריארך מקסימוס ה-5 חכים, שעמד בראש הכנסייה משך 33 שנה, מאז שנת 1967. מקום מושב הפטריארכיה כיום בדמשק, סוריה.

מבט אל כנסיית סנט אליאס מכיוון צפון

*****

מיקום הכנסייות בפסוטה והמועצה המקומית

מתחם מבנה המועצה המקומית

****

דלת הכניסה

פנים הכנסייה

ביצי הפסחא עדין נותרו

ביצי פסחא הן ממנהגי חג הפסחא הנוצרי ומסמליו. באופן מסורתי ביצי הפסחא היו ביצים מבושלות שקליפתן נצבעה ועוטרה בציורים שונים. כיום משתמשים במדינות המערב בתחליפים כגון ביצי שוקולד או ביצי פלסטיק ממולאות ממתקים. ביצי פסחא משוקולד נעטפות לרוב ביריעת אלומיניום צבעונית מבריקה. אחרות עשויות סוכר מגולגל ומעוטרות בטכניקות של קישוט עוגות. ישנן גם ביצי ג'לי, עשויות מסוכריית פקטין מצופה בסוכר. את הביצים מחביאים לכאורה ארנבי פסחא כדי שהילדים יחפשו אותן בבוקר החג.
ביצי הפסחא וארנבי הפסחא הם מנהגים העתיקים מהחג עצמו, והיוו סמלי פריון. אכילת ביצה מבושלת כסמל לאביב הייתה נהוגה בחגיגות האביב של הרומאים וייתכן שמשם נובע מנהג אכילת ביצה קשה בליל הסדר כזכר לקורבן חגיגה (אך גם כאות אבלות על חורבן בית המקדש).
בנצרות קישרו בין הביצה כסמל להתחדשות ובין חזרתו של ישו מהמתים – לביצה נוספה משמעות סמלית חדשה, כסמל של אבן הקבר ממנו קם ישו בתחייתו. ייתכן שהביצה נקשרה לחג הפסחא כיוון שנאכלה לסיום התענית, תקופה לפני הפסחא בה התנזרו ממאכלים שונים, ביניהם ביצים.
מקור והפניות 

בסימטאות הכפר

****

מבנה הכנסייה הישנה ששחוזר ושופץ בזמן האחרון

*****

*****

מזכרת מדוואר ג'ריס שאירח אותו לכוס בירה בבר שלו

פנים הבר

*****

מעיליא

מעִילְיָא היא מועצה מקומית במחוז הצפון בסמוך לעיר מעלות-תרשיחא, מספר תושביה  כ-3,200 והם ערבים נוצרים המשתייכים לכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1957. במרכז הכפר נמצאת מצודה צלבנית בשם מבצר המלך.

*****

*****

העדויות הראשונות ליישוב במקום הן מתקופת הברונזה. יש חוקרים המזהים את היישוב עם העיר "אשר בעלות" המוזכרת בתנ"ך בספר מלכים א' (ד',ט"ז). בשיפוע הגבעה שמדרום לכנסייה המודרנית התגלו כ-12 כוכים שכנראה שימשו כקברים של נפטרים מממלכת ישראל לפי הקרמיקה שנתגלתה בקרבתם – עיקרה מתקופת הברזל בארץ ישראל. מן התקופה הרומית נמצא במקום שבר זכוכית ועליו מנורה, המעידה על התיישבות יהודית במקום. היישוב הנוכחי החל עם בניית "מבצר המלך" בתחילת המאה ה-12 על ידי בלדווין השלישי, מלך ממלכת ירושליםהצלבנית. המצודה הוקמה על מנת להגן על הדרך מעכו לדמשק שעברה שם. במהלך המאה ה-12 הפכה מעיליא לבירת הגליל. בשנת 1220 נמכר המבצר למסדר הטבטוני וחשיבותו פחתה עם הקמת מבצר המונפור הסמוך. בשנת 1265 נכבש המבצר על ידי השליט המוסלמי בייברס. לאחר מכן החלו מוסלמים להתיישב במקום. בתקופת האימפריה העות'מאנית, בשנת 1596 נמנו בכפר 15 בתי-אב מוסלמים ושניים נוצריים.
במאה ה-18, ביצע השליט הבדואי דאהר אל-עומר חילופי אוכלוסין – הוא הביא לכפר נוצרים מלבנון ומסוריה ואת תושבי מעיליא המוסלמים יישב בתרשיחא. הנוצרים החלו בשיפוץ המבצר והתיישבו בו. מאוחר יותר התפתח הכפר לכיוון מערב. בסקר ארץ-ישראל המערבית משנת 1881 מתואר היישוב ככפר גדול בנוי אבן ובו כנסייה ושרידי מסגד, גרים בו 450 נוצרים והוא מוקף מטעי זית ושטחים חקלאיים מעובדים. בתקופת המנדט הבריטי השתייך הכפר לנפת עכו. על פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל התגוררו בו 900 נפשות
מקור והפניות

הכפר מעיליא ערב מלחמת העצמאות

רמת ההכנסה לנפש במעיליא היא הגבוהה ביותר מבין היישובים הערביים בישראל. 30 אחוז מהאוכלוסייה הבוגרת הם אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים. מעיליא ופסוטה הם היישובים היחידים בישראל, שמרבית תושביהם נוצרים קתולים. בעברה של מעיליא היתה בה הקהילה יוונית-אורתודוקסית.

****

סמל המועצה המקומית ועליו תרשים המבצר הצלבני מונפורט שנמצא סמוך למעיליא

מבנה הכנסייה במעיליא בסמוך לשרידי המבצר הצלבני

דלת הכניסה הצדדית לכנסייה. לא הצלחנו להיכנס פנימה. מספר ניסיונות לאתר מחזיקי מפתחות דלתות הכנסייה לא צלחו.

מיקום הכנסייה במעיליא

*****

****

 

*******

סוף דבר

*****

היה זה יום סיור מרתק מאוד,
למדנו הרבה והכרנו מקומות יישוב חדשים

******

התרשמנו מאוד מניקיון היישובים
ובמיוחד בעילבון, ראמה ובפסוטה
,

חבל שחוטי החשמל כה בולטים
והפריעו לתמונות האידליות שראינו
,

למרות זאת, לעיתים הייתה לנו תחושה

שאין אנו נמצאים בארץ אלא בחו"ל

*****

אם ניתן לדרג את היישובים,
בבכורה זוכה ללא היסוס וספק פסוטה,
זה כפר נעים ביותר, הנופים סביבו מרהיבים,
זה יישוב נקי ומצוצח ביותר,
תושביו חביבים ומכניסי פנים.
לדעתי זה אחד המקומות היפים ביותר בארץ!!

*****

תודה לנשים שפתחו לנו את דלתות
הכנסיות זו שבמע'אר והשתיים בראמה
,

תודה לדוואר ג'ריס מפסוטה שאירח אותנו בבר.

תודה לסלים מאטר מעילבון שסיפר לנו על קורות הכפר.

תודה לאלמוני מעילבון שהראה לנו את מקום הכנסיות.

תודה לאמנון גופר שאחרי הסיור
הפנה אותי לאליאס שוקרי מראמה
ועשה לי סדר במיקום הכנסיות בכפרו. 

תודה לאלמונים ממעיליא
שניסו לסייע במציאת מפתח לכנסיות
תודה לאלמונים בראמה שהראו לנו את הדרך לכנסייה הלטינית

*****

תודה מקרב לב לחברי הדסי זכריה

הוא היה גם נהג המסע שהסכים להיכנס

לכל הרחובות הצרים והסמטאות התלולות

אליהם כיוונתי אותו במטרה להגיע לכנסיות הכפרים.

היה לי תענוג גדול לטייל אתו!