בבוקר שבת (21/5/2016) החלטנו לצאת לטיול  במקום קרוב למקום המגורים של כולם, למעט שלי. החלטנו להמשיך ולתור במשבצת ארץ שמרביתנו אינם מכירים אותה ומשתרעת בשוליים המזרחיים של מטרופולין תל אביב. מסלול הטיול היה מעגלי. דיוושנו במרחב שצורתו משולש והקדקודים שלו הם: גני תקווה בצפון מערב, כפר סירקין בצפון מזרח ובני עטרות בדרום.  טיול זה היה המשך לטיול קודם סובב בקעת אונו שעשינו באזור לפני חודשיים.

 

התכנסנו מוקדם בבוקר בתוך גני תקווה קבוצה של שבעה חברים: יונה בקלצ'וק מוביל הטיול, יוסי בן עמי, ציון אלנתן, מיכאל סופר, עמיקם פרייס, אמנון אלבי ואני. ללא שהות יצאנו לדרך וזה היה מסלול הטיול.

 

קצת גאוגרפיה ומעט (מאוד) היסטוריה

בהיבט הגאוגרפי-הפיסי, אזור הטיול הוא מישור חוף דן.

מישור חוף דן הוא בעצם מישור החוף המרכזי,  כלומר אזור משנה של מישור החוף המשתרע בין השרון שגבול תיחומו הדרומי הוא נחל הירקון ובין מישור חוף יהודה שגבול תיחומו הצפוני הוא  נחל שורק. במישור החוף המרכזי כמו בשרון ובמישור חוף יהודה נמצאות מספר יחידות הנוף והן חולות החוף, רכסי הכורכר ואבוסי הסחף ביניהם, גבעות החול האדום והמרזבה המזרחית הנושקת למורדות גבעות השפלה. בטיול זה כפי שיוצג בהמשך, דיוושנו בעיקר בגבעות החול האדום בתוך המרזיבה.

 

 

בהיבט הגאוגרפי היישובי טיילנו בשוליים המזרחיים של מטרופולין תל אביב. חלק מהטיול היה במרחב הפתוח, הכפרי-חקלאי וחלק אחר ממנו במרחב הבנוי העירוני-פרברי.

 

 

שמו של מישור החוף המרכזי, מישור חוף דן, נובע מהעובדה שחבל ארץ זה היה חלק מנחלת שבט דן, אחד משניים עשר שבטי ישראל.

נחלת שבט דן נקבעה בהגרלה על ידי יהושע בן נון, לאחר סיום הכיבוש של ארץ כנען, כנראה בטקס פומבי, יחד עם הגרלת תחומי שאר נחלות השבטים. למַטֵּה בְנֵי-דָן, לְמִשְׁפְּחֹתָם, יָצָא, הַגּוֹרָל הַשְּׁבִיעִי: "וַיְהִי, גְּבוּל נַחֲלָתָם צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל, וְעִיר שָׁמֶשׁ. וְשַׁעֲלַבִּין וְאַיָּלוֹן, וְיִתְלָה. וְאֵילוֹן וְתִמְנָתָה, וְעֶקְרוֹן. וְאֶלְתְּקֵה וְגִבְּתוֹן, וּבַעֲלָת. וִיהֻד וּבְנֵי-בְרַק, וְגַת-רִמּוֹן. וּמֵי הַיַּרְקוֹן, וְהָרַקּוֹן; עִם-הַגְּבוּל, מוּל יָפוֹ.וַיֵּצֵא גְבוּל-בְּנֵי-דָן, מֵהֶם; וַיַּעֲלוּ בְנֵי-דָן וַיִּלָּחֲמוּ עִם-לֶשֶׁם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּ אוֹתָהּ לְפִי-חֶרֶב, וַיִּרְשׁוּ אוֹתָהּ וַיֵּשְׁבוּ בָהּ, וַיִּקְרְאוּ לְלֶשֶׁם דָּן, כְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם. זֹאת, נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי-דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם: הֶעָרִים הָאֵלֶּה, וְחַצְרֵיהֶן.(יהושע פרק י"ט,מ', מ"ז)

 

על פי תיאור זה נחלתם השתרעה מנחל ירקון בצפון עד נחל שורק בדרום ומתחום יפו במערב ועד שער הגיא. גבול נחלתם ממזרח ומצפון היה בקו קרית יערים – בית חורון תחתון – שעלבון (היא שעלבים) – גזר – יהוד – גת רמון – הים. גבול נחלתם מדרום וצפון מערב היה בקו קרית יערים – אתשאול – צרעה – בית שמש – תמנה – עקרון – יבנאל- (היא יבנה) – הים . הטענה היא שלמעשה בתיאור זה של נחלת דן שלובים חזון ומציאות. התיאור הגיאוגראפי המפורט הוא כנראה תיאור תיאורטי אידאלי של תכנית שכנראה לא יצאה אל הפועל . למעשה שבט דן התנחל רק בקרן זוית של נחלתו בבין צרעה  ואשתאול. הסיבה לכך, הייתה כי האמורי מבני הכנענים שיישבו בארץ טרם הגעת בני ישראל אליה, לא אפשרו לשבט דן לנחול את עריו: "וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת-בְּנֵי דָן, הָהָרָה: כִּי לֹא נְתָנוֹ, לָרֶדֶת לָעֵמֶק (ספר שופטים, א',ל"ד). עם זאת, בשירת דבורה, נטען כלפי שבט דן:" וְדָן, לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת" (שופטים,ה' י"ז). מכאן שכנראה היה לשבט דן מוצא לים תיכון. כאמור, מרכזו של השבט היה בשפלה המרכזית, מולדתו של שמשון הגיבור וכך נאמר בספר שופטים: "וַתָּחֶל רוּחַ יְהוָה, לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה-דָן, בֵּין צָרְעָה, וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל (י"ג, כ"ה שם היה מחנה דן. משפחת מנוח אבי שמשון הייתה בין המשפחות שגרו ב" צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל ".עוד כאמור לעיל, בספר יהושע צוין כי בני דן הם עלו לצפון וכבשו את :"לְלֶשֶׁם דָּן"(י"ט, מ"ז). יוצא מכאן שנחלת שבט דן הייתה מפוצלת ומורכבת מהחלקים הבאים: מחנה דן בין צרעה לבין אשתאול .מישור החוף בהווה מנחל הירקון עד נחל שורק. והעיר דן ליד מקורות נהר הירדן.

 

בדברי ימי הארץ, מישור חוף דן לא נחשב אזור מרכזי וחשוב בה. הוא היה מאוכלס בדלילות ועל כך ניתן ללמוד מהמפה שיצרה הקרן הבריטית המלכותית לחקירת ארץ ישראל (P.E.F) שתרה בארץ וסקרה את יישוביה ואת עתיקותיה ברבע האחרון של המאה ה-19. בעת ההיא זו הייתה דמותו היישובית של מישור חוף דן שבחלקו המערבי נמצאה העיר יפו.

 

 

 

כבר בסוף המאה ה-19 מאז הקמת פתח תקווה, ובעיקר החל מראשית המאה ה-20 עם הקמת תל אביב, במישור חוף דן התפתחה ההתיישבות העברית. על פי המפות להלן ניתן ללמוד מה הייתה דמותו של המרחב בשנות ה-40 ובמיוחד ערב מלחמת העצמאות.

 

עד מלחמת העצמאות במרחב הטיול היו מספר יישובים ערביים והם נכבשו במסגרת "מבצע דני"  שנערך בחזית המרכז ב"קרבות עשרת הימים" ביולי 1948 לאחר חודש ההפוגה הראשונה לאחר הקרבות לבלימת צבאות ערב שפלשו לארץ ב-15 מאי שנה זו.  מטרת מבצע דני הייתה להרחיק את הלגיון הירדני משטחי המישור המזרחיים של גוש דן, סביב הישובים היהודיים, על ידי כיבוש כל שרשרת הכפרים הערביים, מראש העין ועד לערים לוד ורמלה ולהרחיב את השליטה הישראלית במרחב בין תל אביב וירושלים. המבצע שנקרא גם מבצע לרל'ר (כיבוש לוד רמלה, לטרון ורמאללה) התנהל בשתי זרועות: דרומית, מאזור גזר לכיוון בן שמן בה לחמה חטיבת פלמ"ח "יפתח", וזרוע צפונית, בה פעלה חטיבת אלכסנדרוני מאזור ראש העין ועד לאזור שוהם היום. השלב השני של התכנון, כיבוש מובלעת לטרון ורמאללה, לא יצא לפועל.

 

 

 

לאחר מלחמת העצמאות הוחל בהקמת יישובים חדשים באזור וזו הייתה דמותו היישובית בראשית שנות ה-50'.

 

למעשה, בשני העשורים הראשונים של המדינה, אזור מזרח מישור חוף דן היה אזור ספר שנמצא בסמוך לקו שביתת הנשק בין ישראל ובין ירדן שנחתם באביב 1949 והתקיים עד מלחמת ששת הימים בתחילת קיץ 1967.

 

 

 

מסלול הטיול והמקומות לאורכו

החלק הראשון של מסלול הטיול היה בעיקר בשטח הפתוח במרחב הכפרי החקלאי והוא היה מחולק למספר קטעי משנה.

 

יצאנו לדרך מגני תקווה בכיוון מזרח וגלשנו וחצינו את כפר מע"ש שנמצא מדרום למושב גת רימון.

כפר מע"ש הוא מושב עובדים ששמו ר"ת מושב עובדים שיתופי המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית דרום השרון, האחראית עליו בתחום המוניציפלי. חיי היומיום מנוהלים בו ע"י ועד מקומי והאגודה החקלאית. היישוב הוקם בשנת 1949 מאיחוד של שני מושבים: "בהדרגה" ו"היובל". כיום מתגוררים בו כ-780 תושבים. במקור, התגוררו במושב חקלאים, אך כיום מתגוררת בו אוכלוסייה מעורבת של חקלאים לצד תושבים שאינם עוסקים בחקלאות.

גת רימון הוא מושב ששייך גם הוא למועצה אזורית דרום השרון. מקור השם "גת רימון" הנו במטעי הרימונים והגת שבה דרכו את הגרגרים והכינו מהם עסיס רימונים. גת רימון היתה בין הערים בנחלתו של שבט דן שנמסרו למשפחת הלויים, שלא קיבלו נחלה מיוחדת להתיישבות. המושב הוקם בשנת 1926 על ידי פועלים בני המעמד הבינוני בתקופת העלייה הרביעית. המושב משתרע על פני שטח של כ-445 דונם ומתגוררים בו כ-210 נפש. ענפי משק עיקריים: פרדס ומקצועות חופשיים.

 

 

מכפר מע"ש פנינו צפונה ועלינו על גשר הולכי רגל מעל כביש 471.

 

כביש 471 (המוכר גם ככביש מכבית) הוא כביש רוחב החוצה את מישור חוף דן ממערב למזרח ומקשר בין כביש 40, כביש 6 וכביש 444 במזרח וכביש 4 במערב. תכנון הכביש ככביש מהיר החל בשנות ה-70. הכביש תוכנן להוביל ליישוב עירוני בשם "מכבית" שתוכנן עשור קודם לכן להיבנות בשטחים הפתוחים באזור מדרום-מזרח לאלעד. הכביש נכלל גם בתכנית המתאר הארצית לדרכים (תמ"א 3) שאושרה כבר בשנת 1976. חלפו שנים רבות עד שהחלו העבודות לבנייתו. עבודות התכנון של כביש 6 בשנות ה-90 וסלילתו בשנת 1999 חייבו את זירוז את סלילת כביש 471 כדי לתמוך בהקמת מחלף נחשונים. חלקו המזרחי של הכביש, באזור נחשונים, נחנך בשנת 2002 בסמוך למועד חנוכת הקטע הראשון בכביש 6. אולם, בהמשך השנים התעכב המשך פיתוח הכביש לכיוון מערב. הסיבה לכך הייתה מחלוקת בין משרד הפנים לבין תושבי גת רימון שלא הסכימו להסדר הפינוי שהוצע להם על מנת לאפשר את חיבור חלקי הכביש. ביוני 2006, החליט שר הפנים דאז רוני בר-און על בניית מעקף שיחבר את חלקי הכביש מצפון לבתי גת-רימון, והכביש נפתח באוקטובר 2007. הכביש המשיך לעורר התנגדויות מצד עיריית קריית אונו ועקב כך הקישור לפתח תקווה במחלף אונו נותר סגור זמן רב אך לבסוף נפתח לתנועה בתחילת מאי 2008. ביולי 2010 הוסר צו מניעה שעיכב את המשך פיתוח הכביש מצומת גת רימון עד לצומת שעריה, והוחל בביצוע עבודות הכנה לבניית מחלפים בצמתים אלו, על מנת לאפשר נסיעה רציפה ללא רמזורים לאורך הכביש. כמו כן הסתיים פינוי הבתים האחרונים בגת רימון שמנעו את בניית המחלף. במהלך שנת 2011 נמשכה עבודת שדרוג שני מחלפים, אחד בצומת שערייה בכביש 40 והשני בצומת גת רימון בכניסה לפתח תקווה, כמו כן התבצעו עבודות להרחבת קטע כביש זה. באפריל 2012 נחנך מחלף גת רימון. השלמת הכביש הסתיימה בינואר 2013, והוא הוכרז כדרך מהירה.

 

לאחר חציית הכביש רכבנו על דרך אופניים שנסללה מדרום לפתח תקווה ונמצאת בפאתי שכונת שעריה.

שכונת שעריה שוכנת בדרום מזרח העיר. מקור שמה: שעריה הוא שער י"ה (שער האלוקים). שמו הערבי של האיזור היה שעירה. לא ברור לחלוטין מתי התחילו להתיישב במקום, אך יש הטוענים כי השיכון בשעריה החל בשנת 1924 ע"י אנשי מחנה-יהודה וקיבל תנופה בעליית "מרבד-הקסמים". חלוקת הקרקעות הסתיימה בשנת 1930. שערייה נוסדה כשכונה החל משנת 1934. מספר התושבים כ- 10,000.

 

התקדמנו מזרחה וחצינו את צומת שעריה בכביש 40 והמשכנו ברכיבה על השביל הצמוד לדופן סוללת כביש 471 מדרום ולתעלת ניקוז בה זורם נחל מזור ואליו נתייחס בהמשך.

 

לאחר חציית צומת שעריה, בקטע של הרכיבה רכבנו מדרום לשכונת עמישב והדר גנים ממול למבנה ישיבת אור ישראל הגדולה (ישיבה חרדית-ליטאית, הנקראת על שם הספר "אור ישראל" שכתב הרב ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר והוקמה בשנת 1982).

 

עמישב הוקמה כמעברה ביוני 1951 והיא נקראה בראשיתה "מעברת פתח תקווה". עד סוף שנת 1952 הוחלפו כל האוהלים במקום בצריפים שהושכרו לתושבים על ידי עמידר. מעטים מהתושבים עברו לגור במקומות אחרים, ואל המעברה הגיעו תושבים נוספים ממעברות אחרות. באמצע 1953 החליטה ועדת השמות הממשלתית לקרוא לה עמישב לציון נס קיבוץ הגלויות. בתחילת 1955 התגוררו במעברה כ-8,000 תושבים, בצריפים דולפים וללא חשמל. בשנת 1952 ניסה שר הפנים חיים משה שפירא לצרף את המעברה לפתח תקווה אולם בסוף אותה שנה נכנס לתפקיד שר הפנים ישראל רוקח מהציונים הכלליים והנושא לא קודם. שנים עברו והסיפוח בפועל בוצע לאחר הבחירות, בדצמבר 1955. בשנת 1957 הוחל בבניית שיכון לדרי המעברה ועד אמצע 1959 קבלו 400 משפחות במעברה שיכון קבע, בשכונה, בשיכון טפחות, ומחוצה לה. שנים רבות חלפו עד שהסתיימה בניית הקבע והמעברה חוסלה סופית. החל מאמצע שנות ה-70 נבנתה לצידה שכונת הדר גנים.

 

התקדמנו מזרחה לעבר השטחים החקלאים שהם חלק מכפר סירקין 

 

 

כפר סירקין, מושב עובדים הנמצא בתחום השיפוט של המועצה האזורית דרום השרון. היישוב נקרא על שמו של נחמן סירקין, שהיה מראשי תנועת העבודה הציונית. המושב גובל בשכונות עמישב ושיכון בילינסון ממערב ומצפון נמצא מחנה סירקין. בתוך השטחים החקלאים המזרחיים של הכפר עוברים כביש חוצה ישראל (מס' 6) ומסילת ברזל. השטחים הדרומיים של הכפר תחומים על ידי כביש 471. אדמות הכפר נקנו על ידי הקרן הקיימת באוגוסט של שנת 1934 מבעלי הקרקע הערבים – עומר אל ביתר ואחרים.  המייסדים היו פועלי בנין ופועלים חקלאים  אליהם הצטרפה קבוצת עולים מגרמניה, עלו לקרקע ביום 1.4.1936. בשנים 1936 – 1939 הכפר שימש כמאחז יהודי במשך המרד הערבי הגדול, וההגנה השתמשה בו במאבקה בערבים בסביבתו, ולהסלקת כלי נשק בלתי חוקיים. כן שימש הכפר, עד למלחמת השחרור כמוצב החוץ המזרחי של  פתח תקוה והיווה חיץ בין המושבה לבין אזורי ההר שהיה מאוכלסים בכפרים ערבים עוינים. שטח המשבצת של הכפר כ – 2,000 דונם. כמחצית השטח מהווה אזור המגורים המכונה חלקות א'. המחצית השנייה הם השטחים החקלאים הנמצאים בהיקף הכפר. בכפר יש 186 חלקות מגורים בשטח 5 דונם כל אחת (למעט 5 חלקות קטנות יותר). ל – 55 חברים המאוגדים במסגרת האגודה החקלאית קמה יש חלקות נוספות המכונות חלקות ב' ששטחן נע בין דונמים בודדים (לאור הפקעת שטחים) ועד 30 דונם. כיום מתגוררות במקום כ- 250 משפחות. והוא עומד בפני הרחבה שתכפיל את מספר המשפחות בכפר.

 

המשכנו ועקפנו את בית העלמין ויצא מתחום שטח המושב  באחד משעריו.

 

מכפר סירקין, לאחר שחצינו במעבר תחתי את כביש 471 לא רחוק ממחלף נחשונים שעל כביש 6. שם החל הקטע הבא של המסלול. נענו דרומה בדרך משני צדדי מסילת הברזל לעבר גבעת כוח.

 

תוך כדי הרכיבה יכולנו לראות את גבעות החול האדום בהם נמצאים כפר מע"ש והלאה גני תקווה. על גבעות אלה ניתן ללמוד מעיון משתי המפות המצורפות.

 

רכבנו בדרך המקבילה ממערב ובצמוד למסילת הברזל שבעבר נקראה המסילה המזרחית.

במקורה מסילת הברזל הקרויה "המסילה המזרחית" נבנתה על ידי התורכים בזמן מלחמת העולם הראשונה לכיוון יערות האלונים באזור חדרה על מנת לכרותם שישמשו להסקת דודי הקיטור של קטרי הרכבת ועל מנת לספק עצים לבניית המסילה דרומה לעבר חצי האי סיני. מטרת הקו שסללו התורכים הייתה לשנע גייסות לחזית הדרום מול כוחות הממלכה המאוחדת שהתחילו להתקדם לעבר א"י מכיוון מצרים. בראשית שנות העשרים, לאחר שכבשו את הארץ, סללו הבריטים מחדש את המסילה  מלוד לעבר מזרח חדרה והמשיכו אותה לעבר חיפה. עם הקמת המדינה נשארה כמעט כל המסילה בתחומי מדינת ישראל למעט קטע קצר סמוך לטול כרם. לצורך חידוש תנועת הרכבות, נבנתה מסילה שעקפה את טול כרם ממערב. אז נפתח הקו מחיפה דרך ראש העין ומשם דרך מסילת הירקון אל תל אביב. מסילה זו אפשרה תנועת משאות לעבר נמל חיפה ותנועת נוסעים שפסקה בהדרגה עד 1968. כיום ישנה תכנית לשקם את קו הרכבת המזרחי מחדרה לראש העין. הכוונה הייתה שתתחיל לפעול בשנת 2018. המציאות מלמדת, שאין תיאום בין התכניות ובין התקציבים. עוד חזון למועד. יום אחד זה אולי יקרה. השאלה מתי? לאלוהים הפתרונים.

 

 

התקדמנו וחצינו  מעבר מתחת למסילת הברזל שנבנה על ידי הבריטים מעל נחל מזור.

 

 

נחל מזור הוא אחד מהיובלים הדרומיים של הירקון ובעצם יובל של נחל שילה. יובליו העליונים של הנחל נמצאים בהדום השומרון, באזור גדר ההפרדה ממזרח לאלעד, כביש 465 (חוצה בנימין) עובר לאורך פרשת המים בינו לבין אגן הניקוז של נחל בית עריף מדרומו, השלוחה שעליה יושב קיבוץ נחשונים מהווה את קו פרשת המים בינו לבין נחל שילה. ממערב לבסיס נחשונים מתחתר נחל מזור ברכס הגבעות הראשון של השומרון ויוצר ערוץ עמוק תוך כדי ירידה תלולה של 80 מ' לאורך שלושה ק"מ כיוון זרימתו ממזרח למערב. עם יציאתו מהשומרון זורם הנחל בערוץ רדוד לאורך השדות שבמרזבה המזרחית מדרום מזרח לצפון מערב לאורך כעשרה ק"מ עד למפגשו עם נחל שילה. ממערב לקיבוץ נחשונים מצטרף לנחל יובלו העיקרי נחל נחשונים, את הנחל חוצה מסילת הרכבת המזרחית בגשר נאה מראשית המאה העשרים לעיל ולאחריה יוצר הנחל אגם עונתי מצפון למושב נחלים, באזור זה קיימים מים באפיק הנחל במשך מרבית חודשי החורף. מצפון לכביש 471 (מכבית) היה הנחל מציף את שכונת עמישב בפתח תקווה ולכן הוסדר הערוץ והפך למעשה לתעלת ניקוז, באזור צומת סירקין יוצא הנחל מתעלת הניקוז ולאורכו שדרת אקליפטוסים, הנחל חוצה את כביש פתח תקווה-ראש העין וזורם במקביל לנחל שילה עוד כ-3 ק"מ עד למפגשם באזור קיבוץ גבעת השלושה.

 

 

לאחר חציית נחל מזור המשכנו בכיוון דרום בדרך הצמודה ממזרח למסילת הברזל. בצומת בסמוך לבית העלמין עצרנו לרגע. צפינו לכיוון מגדל צדק.

 

למקום הזדמן צביקה גולן שזיכה אותנו בתמונה קבוצתית נחמדה.

 

רכבנו דרומה בכרם הזיתים הנמצא בין תוואי מסילת הברזל ובין כביש 6. חצינו שוב את מסילת הברזל לכיוון מערב על הדרך המובילה אל מזור. לאחר כמה מאות מטרים הגענו למבנה נטוש הבנוי בצמוד למסילת הברזל ושימש בעבר את תחנת רינתייה.

 

תחנת רינתייה תחנת רכבת שהוקמה בידי התורכים במלחמת העולם הראשונה כתחנת וילהלמה ובימי המנדט שמה שונה לרָנְתִיֵה ע"ש הכפר הסמוך הערבי רינתייה שהתקיים במקום עד מלחמת העצמאות. הייתה זו אחת מהתחנות שנבנו לאורך תוואי מסילה המזרחית. תחנות כאלה נבנו גם ליד הכפר קאקון במזרח עמק חפר, וגם בטול כרם, קלקליה, ראס אל עין, וליד כפר גיניס (ליד שדה לוד) שממנה יצאו שתי שלוחות אחת למחצבות האבן בסמוך לבית נבאללה ואחרת לכיוון מחנה תל לווינסקי (תל השומר). התחנה התורכית ברינתיה נהרסה בשנת 1933 עת יצאה משימוש ולאחר קום המדינה הוקמה במקום תחנה תפעולית, ממנה שרד המבנה הנמצא כיום, שפסק לפעול בשנות ה-90 ובקומתו השנייה הייתה ערכת מיתוג לשליטה על המסילה.

 

המשכנו בדרך צמוד למסילה ממערב בשדות ממזרח לגוש שלושת היישובים מזור, רינתיה ונופך.

מזור, מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ומוניציפלית למועצה האזורית חבל מודיעין. השם סמלי, בעקבות צליל שמו של הכפר הנטוש אל – מוזירע. נוסד בשנת  1949, על ידי עולים מצ'כיה ומהונגריה וילידי הארץ, ונקרא בתחילה "מזרע הר". שטחו כ- 2,300 דונם. דרומית – מזרחית למושב בצמוד לכביש 444 נמצא מאוזוליאום רומי מן המאה ה- 3. אחד המבנים היחידים מן התקופה הרומית בארץ – ישראל שממערב לירדן ששרד בשלמותו עד לקומה השנייה. כנראה משום ששימש תקופה ארוכה מקאם מוסלמי – א – נבי – יחיא. בקרבת מקום נמצאו שרידי בניין ורצפת פסיפס מן התקופה הביזנטית.

רנתיה, מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ומוניציפלית למועצה האזורית חבל מודיעין. מקור השם-בעקבות שמו של הכפר הנטוש "רנתיה" שנכבש במסגרת מבצע דני בקרבות עשרת הימים שעל אדמותיו נוסד ב-1949 בידי יוצאי מרוקו וטוניס, אליהם הצטרפו במשך השנים תושבים חדשים מתפוצות שונות. שטחו כ-2,000 דונם. במקום שרידי יקבים חצובים בסלע

נופך, ישוב קהילתי כפרי המשתייך מוניציפלית למועצה האזורית חבל מודיעין. מקור השם- אחת מאבני החושן (שמות כח', יח'). היישוב הוקם בשנת 1949 ויושב בעולים שהגיעו בעיקר מצפון אפריקה. היישוב הוקם ככפר חוצבים ומעבר והכנה להתיישבות חקלאית באזור. היישוב נבנה על אדמות כפר ערבי רנתיה שננטש במלחמת העצמאות. האזור שימש להתארגנות של חטיבת אלכסנדרוני ביציאה למבצע "בתק" בתאריך 11-12 ליולי 1948 לכיבוש ראש העין מידי הצבא העיראקי. בחפירות הצלה במקום  נמצאו שרידים של רחוב צלבני ומתקופות מאוחרות. ביישוב קיימים עדיין מבנים שנשתמרו מהתקופה הצלבנית והעותמאנית, ומשמשים למגורי התושבים.

 

 

 

התקדמנו דרומה וממול יכולנו לראות את המושב גבעת כוח.

 

גבעת כ"ח הוא מושב הנמצא בתחום המועצה אזורית חבל מודיעין והוקם בשנת 1950 על ידי עולים מתימן. היישוב נקרא על שם עשרים ושמונה לוחמי חטיבת אלכסנדרוני שנפלו על כיבוש הכפר הערבי קולה שישב במקום ממזרח למקום עד למלחמת העצמאות. בשנת 1962 הצטרפו למושב 14 משפחות שעלו מקוצ'ין בשנת 1954 למושב עלמה, ומשם הגיעו לגבעת כ"ח. תחילה התקבלו בחשדנות, על ידי עולי תימן, אולם מאוחר יותר, השתלבו בחיי הקהילה והמושב.

 

 

 

מול מעבר הדרך עם מסילת הברזל ממערב לגבעת כוח פנינו מערבה והתקדמנו לעבר היישוב בני עטרות אליו נכנסנו.

 

בני עטרות, מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ומוניציפלית נמצא בתחום המועצה האזורית חבל מודיעין. המושב הוקם בשנת 1948 בבתים ועל חלק מאדמות המושבה הטמפלרית (לשעבר) וילהלמה. המושבה וילהלמה הוקמה בשנת 1902 כחלק ממפעל ההתיישבות של הטמפלרים הגרמנים. היא נקראה על שמם של הסולטאן התורקי עבדול חמיד השני, ועל שם שני מלכים ששמם וילהלם   -וילהלם השני מלך וירטמברג (1848-1921), כהוקרה על תמיכתו הרעיונית והכספית בהתיישבות הטמפלרים, שרבים מהם באו מממלכת וירטמברג ווילהלם השני קיסר גרמניה שביקר בארץ ישראל בשנת 1898. ביקור זה סימל, לדעת הטמפלרים, את הידידות שנרקמה בין הקיסרות הגרמניה והאימפריה העות'מאנית באותם הימים, ולכן נקראה המושבה בזמן השלטון העות'מאני וילהלמה-חמידיה. המושבה נבנתה סביב שתי דרכים, שיצרו צורת צלב. דרך אחת, באורך של 1,200 מטר, נמשכה מצפון-מזרח לדרום-מערב, ומשני צדיה נבנו בתי המושבה, 26 בתים בכל צד. בחלקו האחורי של כל בית הייתה חלקת אדמה ברוחב 40 מטר ובאורך 250 מטר. הדרך השנייה, שחצתה את הראשונה במרכזה, קישרה את המושבה ליישובים הסמוכים. בשנת 1936 נבנה בסמוך למושבה שדה התעופה שנקרא  בשם שדה התעופה וילהלמה וממנו בזמן מלחמת העולם השנייה יצאו מפציצים של חיל האוויר המלכותי למשימות הפצצה במזרח אירופה שנכבשה על ידי צבאות הגרמנים. בימי מלחמה זו הפכה המושבה למחנה הסגר לתושביה הגרמנים שתמכו בנאצים בפיקוח שוטרים יהודים ובפיקוד קצינים בריטים. לפי תכנית החלוקה של האו"ם (29/11/1947) הייתה המושבה מיועדת להפוך לחלק מן המדינה היהודית. ייתכן שהבריטים חששו לחיי התושבים ולכן החליטו לפנות את אוכלוסיית וילהלמה עוד לפני תום המנדט. ב-20 באפריל 1948 הועברו כל תושביה לחיפה ומשם נשלחו לקפריסין ומאוחר יותר הוגלו אלה אוסטרליה. לאחר פינוי התושבים הפך היישוב למחנה צבא בריטי ועם יציאתו מהארץ לקראת סיום המנדט הוא העביר את השליטה במקום לידי הליגיון הירדני. ביולי 1948 במסגרת מבצע דני נכבשה וילהלמה על ידי כוחות של חטיבה 8  וחטיבת אלכסנדרוני. באוגוסט 1948, זמן קצר לאחר מכן, החלו להתיישב במקום קבוצות פליטים מיישובים יהודיים שפונו במהלך מלחמת העצמאות והם:  מפוני המושב עטרות שנבנה בשנת 1919 מצפון לירושלים אשר נפל בידי הלגיון הירדני במלחמת העצמאות ונחרב, ביום הקמת המדינה (14/5/1948); קבוצת מפוני היישוב נחלים  שפונה מאצבע הגליל (שבמקומו הוקם מאוחר קיבוץ הגושרים) שנקראה "וילהלמה ב'"; קבוצת מפוני קיבוץ בארות יצחק במישור חוף הנגב שנחרב בימי המלחמה  ונקראה "וילהלמה ג'" ומפוני המושב שאר יישוב מהגליל העליון שפונה מיושביו עקב ההפגזות הקשות של הסורים. משנת 1952 במקום נשארו מפוני עטרות שקראו לו על שם יישובם שפונה בשם בני עטרות אליהם הצטרפה קבוצה גדולה של עוזבי קיבוצים וכן מספר משפחות מבן שמן. כיום במושב כ-220 בתי אב, ב- 66 נחלות משק (מטעי פרי, ירקות, ענפי ירק לקישוט ולול) בחלקן ניבנה בית לבן ממשיך ובשטח שטח ההרחבה – "שכון בנים".

 

הסתובבנו במושב בני עטרות כדי להתרשם ממנו וחלקים מהבניה הטמפלרית בו ועל ניתן ללמוד מרצף הצילומים.

 

יצאנו מהיישוב בשדרה שבכניסתו.

 

התקדמנו לעבר צומת הטייסים בין כביש 40 וכביש 461.

כביש 461  נקרא בעבר גם דרך לוד וגם כביש בני עטרות – תל אביב יפו הוא כביש רוחב שאורכו 12 ק"מ וחוצה את מישור חוף דן מבני עטרות עד מחלף קיבוץ גלויות בנתיבי איילון. הכביש העובר בחלקו הגדול בשטח בנוי, הוא אחד מכבישי הגישה החשובים לתל אביב מכיוון מזרח, ובדומה לכבישי רוחב אחרים באזור הוא מקשר בו צירי האורך החשובים של מישור החוף  כביש 40 בקטע בין פ"ת ולוד וכביש 4 (במחלף מסובים).  כביש 461 עד לבני עטרות נמצא על תשתית דרך היסטורית שהובילה מיפו ללוד שהתחילה ביפו כדרך סלמה והמשיכה דרך הכפרים הערבים שהתקיימו עד מלחמת העצמאות סלמה, אל-ח'ירייה, סקייה, כפר ענה, יהודייה (עבאסייה). בתל אביב הכביש נקרא הוא נקרא דרך קיבוץ גלויות, רחוב לח"י ודרך חיים בר-לב, ומרמת גן דרך אור יהודה ויהוד-מונוסון עד צומת הטייסים הוא נקרא "דרך לוד". קטע הכביש העוקף את שכונת התקווה באורך 3.5 קילומטר נחנך בפברואר 1952. בשנת 1969 הוחל בהרחבת הקטע המזרחי בין אור יהודה לבני עטרות לשלושה נתיבים. בשנת 2004 אישרה הוועדה לתשתיות לאומיות את הארכתו של הכביש לכיוון מזרח, עד למחלף גבעת כ"ח שם הוא יתחבר לכביש 6. בכך יהפוך כביש 461 לכביש רוחב נוסף המחבר את כביש 6 עם כבישי האורך המערביים לו. תוכנית זו זכתה להתנגדות והוצאתה אל הפועל מוטלת בספק.

 

רכבנו קטע קצר בשולי כביש 461 ונכנסנו אל יהוד בפינה הדרום מערבית של העיר. כאן החל החלק השני של הטיול במרחב הבנוי העירוני.

 

מראש החלטנו שבטיול זה לא נכנס לתחום העיר יהוד ובכל זאת נציין משפט אודותיה.

יהוד  יושבה לראשונה על ידי אוכלוסייה יהודית על חורבותיו של הכפר הערבי יהודייה, לאחר בריחת תושביו בעקבות כיבושו במבצע דני במלחמת העצמאות, דצמבר 1948. האוכלוסייה שיושבה במקום הייתה ברובה ממוצא תימני, טורקי (דוברי לאדינו) וניצולי שואה מפולין (ובעיקר ממחוז ביאליסטוק). שמותיהם של הכפר הערבי והיישוב היהודי שהוקם על חורבותיו משמרים את שמו של יישוב ששכן במקום, בגבול נחלתו של שבט דן בקרבת נחלת שבט יהודה (ספר יהושע יט, מה). בשנת 1950 הוכרזה כמועצה מקומית ראשונה לאחר קום המדינה ובשנת 1995 הוכרזה יהוד לעיר.

 

עקפנו את העיר יהוד בשוליה ממזרח ומצפון.

 

 

מיהוד נכנסנו לתחום גני הודה ודרכו עברנו לתחום סביון. שני יישובים אלה הם רשות מונציפאלית אחת.

גנֵּי יְהוּדָה הוא מושב המשתייך לתנועת האיחוד החקלאי. היישוב הוקם בשנת 1950 בשם "אדמת יהודיה" עד ששונה שמו ל"גני יהודה". את היישוב חוצה נחל אונו (שראשיתו ביישוב סביון) ומתנקז אל נחל יהוד והלאה אל נחל איילון. בעבר השתייך היישוב למועצה אזורית מפעלות אפק ועם איחודה לתוך מועצה אזורית דרום השרון השתייכה גני יהודה למועצה זאת. בשנת 2004 אוחדו סביון וגני יהודה למועצה מקומית אחת.

היישוב סביון  היישוב נקרא על שם פרח הסביון האביבי ונחשב לאחד היישובים היקרים ביותר בישראל שרוב המבנים ביישוב הם צמודי קרקע והוא מדורג במקום הראשון בסולם החברתי-כלכלי (10 מתוך 10). בלב היישוב נובע נחל אונו, המהווה את אחד מיובליו של נחל יהוד.
ההיסטוריה המודרנית של המקום הסמוך לסביון החלה בשנת תרמ"ב (1882), אז הגיעו פליטי המושבה הצעירה פתח-תקווה, שנמלטו ממגיפת קדחת קשה, שהפילה בהם חללים רבים. איכרים אלה רכשו כ- 160 דונם אדמה מהכפר הערבי יהודיה, וקראו למושבתם החדשה "יהוד", על שם העיר המקראית העתיקה. מתיישבים אלה הקימו 14 בתים, באר, בית כנסת, בית מרחץ ומאפייה אך עם התפתחות "אם המושבות" פתח-תקווה החלה יהוד לגווע, התושבים עזבו אט אט, ובשנת תרנ"ג (1893) עזב אחרון המתיישבים, י.מ. סלומון, את המקום. בית האבן האחרון להתיישבות זו, "בית הראשונים", ניצל ושוחזר.
סביון נוסד בשנת 1951 על אדמות הכפר הערבי יהודייה (עבאסייה). הוא הוקם על ידי חברת אפריקה ישראל להשקעות במטרה ליישב אוכלוסייה מבוגרת של יהודים דרום אפריקאים. הוא החל את דרכו כיישוב חקלאי אשר השתייך למועצה אזורית מפעלות אפק ונוהל על ידי ועד מקומי אשר היה גובה את המסים ישירות מידי התושבים. לאחר רפורמה אשר העבירה את גביית המסים לידי המדינה, הועברו כספי המסים ישירות מהמדינה לוועד המקומי. בשנת 1977 שונה הנוהג והכספים הועברו למועצה האזורית במקום לוועד המקומי. הוועד הגיש עתירה לבג"ץ בדרישה לקבל את הכסף, אך העתירה נדחתה. בתגובה, הצליחו פרנסי היישוב בהובלתו של ראש הוועד טוביה לשם בשנת 1978 לגרום למשרד הפנים לנתק את היישוב סביון מהמועצה האזורית ולהפוך אותו למועצה מקומית נפרדת. שטח השיפוט של המועצה המקומית סביון היה 2,850 דונם ומתגוררים בו כ-4,000 תושבים. בשנת 2004 אוחדו סביון והמושב הסמוך גני יהודה למועצה מקומית אחת, סביון-גני יהודה, במסגרת פרויקט איחוד הרשויות של משרד הפנים בשנת 2003.
המועצה המקומית סביון רואה את תפקידה ולהבטיח שתושבי היישוב  ייהנו מחיי קהילה שוקקים, מסביבה של יישוב קטן שמתקיימים בו אירועים קהילתיים, המשלבים את וותיקי היישוב והילדים, משפחות וצעירים. סביון מאופיינת בירק, גנים יפים, ניקיון וחזות נאה. לכן שם היישוב "סביון" הפך לסמל איכות דיור ושם נרדף לשכונה עם איכות חיים.

 

המשכנו ורכבנו ברחובות סביון עד גני תקווה.

 

הרכיבה ברחובות סביון הייתה נעימה. היישוב מטופח ונקי. שפע העצים והשדרות בו משמשים דוגמא ומופת כיצד צריך להיות מוצל המרחב העירוני בארצנו שטופת השמש. על כך ניתן ללמוד מרצף הצילומים.

 

המשכנו לעבר החלק הצפוני של סביון ועברנו את "הגבול" בין יישוב זה ונכנסנו לתוך גני תקווה. עלינו על הגבעה למול בניין המועצה המקומית

 

גני תקווה – יישוב עירוני המשתרע על שטח של כ-2200 דונם, ומונה  מעל 17,000 תושבים. היישוב הוקם בשנת 1949 על ידי הסוכנות היהודית כיישוב עולים בפאתי פתח תקווה סמוך למושב היובל (כפר מע"ש של היום), שאדמותיו היו שייכות בחלקן לקק"ל ובחלקן לבעלים פרטיים. היישוב הוכר בשם "שיכון היובל". הוא קלט כאלף משפחות מלוב, מרומניה, מפולין, מתימן וממרוקו ואלו שוכנו ב-240 צריפים שבדיים, ארבע דירות בכל צריף, בהן חדר אחד ופינת בישול. בשנות ה-50, היישוב לא היה מחובר לרשת החשמל הארצית והיה מחסור במים ובתחבורה ציבורית – האוטובוסים הגיעו רק עד כפר מע"ש והתושבים נאלצו לעשות דרכם ברגל משם. חברת מקורות הניחה תשתית לכ – 15 ק"מ צינורות מים ושנה לאחר מכן היישוב קיבל את אספקת המים שלו ממקור זה. את החשמל קיבל היישוב לראשונה ביום העצמאות של שנת 1952.  בשנת 1954 שונה שם היישוב לגני תקווה, והיישוב קיבל מעמד מונציפלי של מועצה מקומית. בשנת -1958 נבנו בתים חד-קומתיים ודו-קומתיים על ידי חברת עמידר, ובכך החל פיתוחו המשמעותי של היישוב. בשנים  1962 עד 1965 נבנתה במערב גני תקווה, השכונה הדתית "ישמח משה" על ידי משפחת האדמו"ר מסאסוב. שכונת "גוברניק", שיכון לעולים חדשים, נבנתה ממערב לשיכון היובל ב-1968. לימים שונה שמה לשכונת "הרמה".  בשנת 1972 החלה חברת אפריקה ישראל להשקעות לבנות את אחד הפרויקטים הראשונים שלה – שכונת "גבעת סביון" ממערב ליישוב. באותה תקופה החל היישוב לעבור תהליך פיתוח נרחב שבעקבותיו הוכפלו האוכלוסייה ושטח היישוב. לאחר הבחירות בשנת 1993 החל הישוב לשנות את פניו ללא הכר. הוחלפו רוב תשתיות המים, הביוב והניקוז בישוב. הוקמו כ- 20 כיכרות להגברת הבטיחות בישוב, רמת ההשקעה בחינוך ותרבות עלתה בצורה משמעותית, כולל השקעות בפיתוח ריאות ירוקות ובפיסול סביבתי. בשנת 1995 נבנתה שכונת "גבעת סביון החדשה", שכונת מגורים חדשה במזרח היישוב בגבול עם כפר מעש. השכונה כוללת בתים צמודי קרקע ומאופיינת בבנייה רוויה. במסגרת תכנית זו הוקם מרכז תרבות הכולל היכל תיאטרון, גלריה בשם "מרכז הבמה", קאנטרי קלאב ומרכז מסחרי.  שנה לאחר מכן, בשעת 1996 החלה בנייתה של שכונת "נוף סביון", במערב היישוב, שכונה בעלת אופי דתי. בשנת 2006 החלה מצפון ליישוב בנייה של שכונה חדשה – שכונת "גנים", הכוללת  כ- 400 יחידות דיור בבנייה רוויה, . זוהי השכונה הראשונה שנבנתה בשטחים שסופחו לגני תקווה מפתח תקווה בסוף שנות ה-90 , סיום איכלוס השכונה התרחש לאחרונה ובמקביל החל איכלוס שכונת "גנים צפון" ועתידות להצטרף להן שכונות נוספות שבתכנון. מקור

 

 

 

המשכנו לדווש בין רחובות היישוב ועברנו ליד גן בו נמצאת אנדרטה לזכר בני היישוב שנפלו במערכות ישראל.

 

המשכנו לרכב עוד קצת והגענו למגרש החנייה, ברחוב העמקים 1 המקום בו התחלנו את הטיול ושם סיימנו.

 

אפילוג

אחרי כשלוש ורבע שעות הסתיים הטיול שהיה נינוח והדיווש בו היה קליל במיוחד ללא אתגרים הכרוכים במאמץ פיסי. הסתובבנו במזרח מישור חוף דן. אזור זה שהוא שוליו המזרחיים של מטרופולין תל אביב ואינו נחשב "יעד" לטיולים ואין בו אטרקציות של טבע, נוף וארכאולוגיה. בכל זאת נהינו ולמדנו. שמחנו והודינו ליונה בקלצ'וק  שהוביל אותנו באזור מגוריו ואפשר לנו להכיר וללמוד עוד חלק מהפסיפס המורכב והרב גווני של הארץ המעניינת והיפה. לטיול נעים שכזה יש תרומה רבה לנפש, לשכל ולגוף. בריאות בכל מובן!