מוזיאון רוקפלר – המוזיאון הארכיאולוגי הארצישראלי9 ביולי 2019

 

מוזיאון רוקפלר בירושלים (ובשמו הרשמי "המוזיאון הארכאולוגי הארצישראלי") הוא אחד הסמלים הבולטים של העיר שנבנה בתקופת השלטון המנדט הבריטי.  מסיבות שאינן ברורות לי, עד היום, למרות שאני מתגורר בעיר וסביבתה כבר למעלה מארבעה עשורים, טרם ביקרתי בו.

 

ביום שלישי (9/7/2019) הגעתי אליו בעקבות הזמנתו של מיכאל עוזרמן (עמית לטיולי רכיבת אופניים). מיכאל שכנע אותי להצטרף לסיור שגם הוא הוזמן אליו על ידי רעייתו פנינה. היה זה סיור שיזמה מירב שי (מנהלת מערך הסברה ברשות העתיקות ועובדת במתחם מוזאון רוקפלר) לחברותיה ללימודים בתכנית ללימודי אוצרות בסמינר הקיבוצים שפנינה היא אחת מהן.

 

בשעת בוקר הגענו למקום. בתחילה קיבלנו מאוצרת רשות העתיקות הסבר על המקום ואחר כך היא הובילה אותנו במרתפי המוזיאון בהם נמצאים ממצאי החפירות הארכיאולוגיות. משם עברנו לבית הספרים וירדנו אל המרתף שם נמצאים אוצרות הספרייה. הלאה שוטטנו באולמות המוזיאון ובחצר הראשית, דרך אולם הישיבות הגענו למרכז הפסיפסים ושם קבלנו הסבר מפורט על הטיפול בפסיפסים שנמצאו בחפירות.

 

הסיור המרתק במוזיאון נמשך כארבע שעות ובמהלכו למדנו על מבנה המוזיאון, התרשמנו מהאוצרות הנמצאים בו ונחשפנו מעט לעולם הארכיאולוגיה.

 

******

 

התיעוד להלן כולל צילומים שבוצעו במהלך הסיור, מספר מפות ומעט מידע לרקע ההיסטורי והאדריכלי שמקורותיו הם: אתר רשות העתיקות, אתר נוסף  ובו הרחבות והפניות, השלישי סיפורו של מוזיאון רוקפלר באתר מוזיאון ישראל, והרביעי סקירה באתר שימור מורשת אתרי ישראל    

מבט ממזרח אל חזית בנין המוזיאון

מוזיאון רוקפלר נמצא בקצה רחוב סולטן סולימן, פינת שדרות הצנחנים מול הקרן הצפונית-מזרחית של חומת העיר העתיקה ומעבר לחפיר החצוב לרגליה. האתר צופה אל גגות בתי העיר העתיקה, אל הר הבית ואל הגבעות סביב העיר.

מיקום המוזיאון

****

ההיסטוריה של מוזיאון רוקפלר קשורה עם ייסודה של מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט הבריטי בשנת 1920 ועם התפתחות הארכיאולוגיה של ארץ ישראל. מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט שכנה בבניין ישן ברחוב המוזיאון (היום רחוב פיקוד מרכז), ששימש גם את בית הספר הבריטי לארכיאולוגיה בירושלים וכלל אולם תצוגה קטן. עם הקמת המוזיאון שכנה בו מחלקת העתיקות.

*****

לקראת סיום תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, במאי 1948 ביקשו הבריטים להבטיח את עתיד המוזיאון בידי מועצת נאמנים בינלאומית שמינה הנציב העליון. במלחמת העצמאות לא הצליחו הכוחות היהודים לכבוש את האזור המוזיאון, ובהסכמים בין ירדן לישראל נקבע שלישראל יהיה חלק בניהול המוזיאון, אך הירדנים החליטו בשנת 1966 להעביר להלאים את הבעלות והשליטה על המוזיאון ובאוספיו ומנעו מהיהודים לבקר בו.

מיקום המוזיאון בחלק הירדני של ירושלים בין 1948 עד 1967

במלחמת ששת הימים, ב-6 ביוני 1967 נכבש מוזיאון רוקפלר בקרב קשה ע”י גדוד 28 מחטיבת הצנחנים (חטיבה 55).

****

 

לאחר מלחמת ששת הימים, עברו לבניין משרדי אגף העתיקות והמוזיאונים הישראלי (כיום רשות העתיקות הישראלית) ניהול ואחזקת מוזיאון: מנוהל על ידי מוזיאון ישראל, ששומר על התצוגה כפי שסודרה בתקופת המנדט הבריטי.

*******

מוזיאון רוקפלר בנוי על שטח שבתקופה העות'מאנית נקרא כרם א-שיח' על שמו של שיח' מוחמד אל-ח'לילי – המופתי של ירושלים במאה ה-17. שטח זה היה בבעלותו, ובשנת 1711 הוא בנה עליו, ממערב למוזיאון, את מעון הקיץ שלו העומד על תלו עד עצם היום הזה. הבית בן שתי הקומות הוא אחד הבניינים הראשונים שנבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה. הוא צפה על הנוף הנאה ובה בעת גם שמר על יבול הכרם והגן שנטע בסביבותיו. קומת הקרקע של הבניין שימשה בית-בד, והקומה השנייה היתה קומת המגורים.

שטח המוזיאון – כרם אל חליל ברבע האחרון של המאה ה-19

בשנת 1906 ביקשה הקרן הקיימת לישראל לרכוש את כרם א-שיח’ כדי להקים שם את בית-הספר לאמנות “בצלאל”. זאת, לפי חזונו של מייסד “בצלאל” בוריס שץ, שרצה להקים גם מוזיאון ואוניברסיטה על הגבעה שממנה “יחלוש המבט על מקום המקדש”. בסופו של דבר לא יצאה הרכישה אל הפועל, אך כעבור 13 שנים, בשנת 1919, הוצע לראשונה על ידי פטריק גדס, בדוח שכתב על תכנון העיר ירושלים, הרעיון להקים מוזיאון עתיקות ארכיאולוגי בשטח של כ-32 דונם.

שטח המוזיאון טרם הקמתו בשנת 1926

שטח המוזיאון בשנת 1930 זמן קצר לפני בנייתו

בשנת 1925 שכנע האגיפטולוג והארכיאולוג האמריקני הנודע ג’יימס הנרי ברסטד מהמכון ללימודי המזרח בשיקגו (Chicago Oriental Institute) את המיליונר האמריקני הנודע ג’והן ד. רוקפלר, לתת תרומה של שני מיליון דולר להקמת מוזיאון בירושלים ולאחזקתו. תרומתו של רוקפלר נחלקה לשניים: מחצית הסכום, מיליון דולר, נועדה להקמת הבניין ולציודו, ומחציתו השנייה הושקעה בקרן שנועדה לממן את הפעילות השוטפת של מחלקת העתיקות והמוזיאון. לצורך זה נרכש כרם א-שיח' (32 דונם) של משפחת אל-ח'לילי. האדריכל הראשי של מחלקת העבודות הציבוריות בממשלת המנדט, אוסטין סנט ברב הריסון, תכנן את הבניין וחברת דה פארו האיטלקית הופקדה על בנייתו.

תכנית המוזיאון

אבן-הפינה של המוזיאון הונחה בטקס רשמי ב-19 ביוני 1930 בנוכחות הנציב העליון הסר ג'ון צ'ינסלור, אך בנייתו התעכבה שלוש שנים בשל קברים עתיקים שהתגלו במקום וחיפוש אחרי האבן הראויה, שנמצאה לבסוף באזור שכם ובדרך ליריחו. בשנת 1935 הושלמה הבנייה אך רק ב-13 בינואר 1938, יומיים אחרי טקס הפתיחה שבוטל עקב רצח הארכאולוג הבריטי ג"ל סטארקי בדרכו מחפירות לכיש לטקס , נפתח המוזיאון רשמית לקהל. סביבו ננטעו עצי זית בני חמישים עד מאה שנה שהובאו מאזור בית-לחם וצמחי בר אופיניים לארץ

מיקום המוזיאון במחצית שנות ה-40'

 

אדריכל מוזיאון רוקפלר, אוסטין סנט ברב הריסון, נולד ב-1891 באנגליה, למד ארכיטקטורה בקנדה, ושב למולדתו ב-1913. בלונדון למד תכנון ערים, וב-1919 נסע ליוון, השתלם שם באדריכלות מוסלמית וביזנטית ותכנן מבנים שונים בחבל מקדוניה. אחר כך יצא לטיול בקונסטנטינופול (איסוהוקסם מהאדריכלות המוסלמית, ולאחר מכן עבד תקופה קצרה בהודו.
ב-1922 הגיע לארץ-ישראל והתמנה לתפקיד האדריכל הראשי של מחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט. ב-15 שנות שהותו בירושלים התגורר בבית ערבי מסורתי בשכונת אבו-תור. עבודתו בארץ כללה בנייני ציבור רבים בירושלים ומחוצה לה, שהחשובים בהם מוזיאון רוקפלר ומשכנו של הנציב הבריטי: ארמון הנציב. ב-1937 עזב הריסון את הארץ לפני פתיחתו הרשמית של המוזיאון, העתיק את מקום מגוריו למצרים ואחר-כך לקפריסין, ובשנות ה-50 עבר להתגורר ביוון, פרש מעבודתו וסופו שנפטר ונקבר שם ב-1976.
הריסון דבק במזרח ובמיוחד בארץ-ישראל. הוא ניסה לשלב ביצירתו את המסורת האדריכלית המערבית ואת רוח המזרח והבנייה המסורתית ושאף להתאים את בנייניו לסביבה. הוא עיצב את תדמיתו הארכיטקטונית של השלטון הבריטי בארץ, ואפשר לומר שסיפור חייו משקף את תולדות השלטון הקולוניאלי הבריטי בכלל.

*******

מכל הבניינים שתכנן בארץ ומחוצה לה הגה אוסטין סנט ברב הריסון חיבה יתרה למוזיאון הארכאולוגי. מיום שקיבל על עצמו את תכנונו יצא אדריכל-אמן זה לסיור מוזיאונים באירופה, ועם שובו ארצה סייר בעיר העתיקה, והתבונן בבנייניה. מטרתו היתה לשלב בבניין רכיבים אדריכליים מן המזרח ומן המערב.
מן המערב הוא נטל את התכנית הכללית של מבנה ציבור המורכב מצירוף אגפים שונים, ואילו את הבדלי הגובה שאב מארגון המבנים בעיר העתיקה. החלל הפנימי של המוזיאון תוכנן כחלל כנסייה בעל חלונות גבוהים שהאור הטבעי חודר דרכם, תקרת הגלריות עשויה ברוח הרנסנס האירופי וחלל הספרייה מזכיר בניינים מימי-הביניים.
מהתרבות המזרחית והמקומית שאב הריסון את מסורת הסיתות באבן, את עיטורי התחרה באבן, את צורות הפתחים, את הכיפות והקמרונות, את האריחים הארמנים ואת מלאכת העץ.
בתכנון המוזיאון השתמש הריסון גם בחידושי האדריכלות המודרנית. הוא שם דגש בפונקציונליות של הבניין, השתמש בצורות גאומטריות נקיות, מיעט בעיטורים ובנה גם בבטון. רצפת השעם לספיגת הרעש בגלריות נחשבה גם היא לחידוש באותם ימים.

בניין המוזיאון בשלבי הבניה האחרונים, 1934

מבט מעל על המוזיאון וסביבתו

דגם המוזיאון – דגם זה הוא אחד מסדרת דגמים של בניין המוזיאון שהכין האדריכל אוסטין סנט ברב הריסון, כפי שנהגו לעשות במחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט. הדגם, המציג את התכנית הסופית של בניין המוזיאון, הוכן ב1929- בגבס והוצג לפני ג'ון דיוויד רוקפלר הבן באותה שנה, בעת ביקורו בארץ. חוץ ממנו ומכמה תצלומים של הבניין שנשלחו אליו לימים לארצות-הברית לא ראה רוקפלר את המוזיאון בשלמותו מעולם. החצר המרובעת המוקפת אכסדרות שמחברת את קצר א-שיח עם בניין המוזיאון ומקיפה את עץ האורן לא נבנתה.

****

על פי תפיסתו של הריסון נבנו חלקים מהבניין תוך שימוש בטכנולוגיות מסורתיות, כגון בנייתן של חלק מהכיפות, סיתות האבן ומערכת אספקת המים לבריכה הפנימית באמצעות בורות אגירה. עם זאת, בשל חדירתם של חומרי בנייה מודרניים לתעשיית הבנייה הארץ ישראלית והרצון לשוות לבניין נופך מודרני ולהעניק לו עמידות נצחית, נבנו הכיפות שמעל אולם הכניסה הראשית עם כנפי הבניין בנויים חללים מתומנים שבצלעותיהם גומחות לתצוגה של חפצים גדולים.

****

 

תשומת לב מרובה ניתנה לפרטי הבנייה, וזו ניכרת באיכות החומרים וברמת הביצוע הגבוהים, המייחדים את הבניין ומאפיינים אותו כאחד מהמבנים היפים שנבנו בארץ ישראל ובירושלים בעת המודרנית בפרטים הבאים:
האבן – הריסון בחר באבן בנייה שצבעה לבן, ומקורה כנראה במחצבות שבדרך בין ירושלים ליריחו. האבן מסותתת בסיתות טלטיש ואילו פרטי הבניה העדינים יותר מסותתים בסיתות עדין יותר.
ריהוט הבניין – הדלתות עשויות עץ אגוז שיובא מטורקיה, והן מתאימות בדיוק למידות הפתחים הקשתים. מסגרות המתכת לחלונות יוצרו באנגליה לפי הוראותיו של הריסון וכך גם פרטי הפרזול האחרים כגון הידיות, המנעולים והבריחים והסוגרים השונים. דלתות הכניסה שבשער הכניסה המרכזי (משקלן כ-700 ק”ג) צופו בלוחות נחושת מעוטרות באלמנטים מהאומנות המוסלמית של צפון אפריקה.
הריצוף והטיח – בריצוף המוזיאון עשה הריסון שימוש בשני חומרים: בחללים הגבוהים, שבהם התבקשו פתרונות אקוסטיים כוסתה הרצפה בלוחות שעם שעמעמו את שאון האנשים. במקומות אחרים רוצפו החללים בלוחות אבן גיר או במרצפות של מלט שחור.
תאורה – כמקובל ברבים מהמוזיאונים של תחילת המאה ה-20 גם כאן ניצלו את אור השמש לתאורה. החלונות גבוהים ורחבים והם ממוקמים בחלקם העליון של הקירות כדי למנוע קרינה ישירה על המוצגים והמבקרים. באולמות הכניסה ובאולמות המתומנים הקושרים בין אגפי הבניין תלויות מן התקרה נברשות זכוכית ענקיות, המעוצבות כמשקולות רב צלעיות או ככדורים.

****

האולם – האולם בן שתי הקומות נבנה בעיקר לשם קיומם של כנסים מדעיים בארכיאולוגיה. מתחת למפלס הבמה נבנו חדרי אירוח ושירותים לטובת המבקרים. באולם 15 שורות שבכל אחת מהן 14 מקומות ישיבה. הכיסאות מרופדים עור ולהן שלד ומשענות ברזל יצוקות ומסוגננות. בקירות האולם נקרעו חלונות תאורה שהוחשכו בוילונות של קטיפה כחולה.

 

הכניסה הראשית למוזיאון היא דרך שער רחב וקשתות, שאליו עולים בשני גרמי מדרגות ישרים מימין ומשמאל. תקרת אולם הכניסה גבוהה במיוחד, והיא מקורה בכיפה שטוחה. מעל אולם הכניסה נישא מגדל הצריח המרכזי. זהו אולם רבוע עם כיפה הנסתרת בתוך המגדל. בכל אחת מקומות המגדל נקבעו חלונות בצורות שונות. צורתו של צריח המגדל יונקת את השפעתה מצורתם של מגדלים דומים באדריכלות הממלוכית.

כניסה למוזיאון

אולמות התצוגה של המוזיאון מסודרים סביב לחצר מרכזית. חדרי התצוגה מאופיינים בתכנית מלבנית פשוטה – גובהם רב והם מרווחים. חלונות התאורה נקבעו בגובה רב והם הבטיחו תאורת אור יום אחידה וקבועה. תקרת האולמות עוצבה בצורת הקסטונים והמדליונים המוכרת באדריכלות של האימפריה הרומית, כגון בכיפת הפרתנון שברומא. הסידור של אולמות התצוגה סביב לחצר הפנימית אפשר לאוצר המוזיאון ג. איליפה לסדר את המוצגים לפי סדר כרונולוגי מגובש ודידקטי ביותר.

****

אובילסק מצרי המתאר את קרבות המלך סתי הראשון

העתקים של המשקופים מכנסיית הקבר

****

החצר הפנימית-המרכזית, היא גולת הכותרת של מבנה המוזיאון. חצר זו מצויה במרכז ציר האורך של הבניין. החצר משתרעת על שלושה מפלסים מדורגים. במרכזו של המפלס הנמוך ביותר ישנה בריכת נוי מלבנית הניזונה ממי בורות האגירה המצויים בשני קצותיה. על פני המים צפות חבצלות מים מוריקות ובתוכם שטים דגי זהב. החצר נתחמת בשלושה סטווים מקורים בקמרונות צולבים שבחזיתם שורה של קשתות. במרווחים שבין אמנות הקשתות שבחזית מוצבים מוצגים גדולים, כגון סרקופגים. בקצה הבריכה מצוי חדרון קטן – כמעין היכלית או מח’ראב, שקירותיו מחופים באריחים של קרמיקה ארמנית מרהיבה, הנושאת עיטורים נטוראליסטיים. את האריחים עיצב אומן הקרמיקה הארמנית הנודע דוד אוהנסיאן. ברצפה של חדרון זה הותקנה מזרקה, שמימיה מילאו בריכה מתומנת קטנה. מי המזרקה זרמו בתעלה אל הבריכה שבחצר. ההשראה לחצר המרכזית באה מארמון אלהמברה שבגרנדה, בן המאה הי”ד, אשר נחשב לאחד מפלאי האדריכלות המוסלמית של ימי הביניים בספרד ובכלל.

*****

חצר נוספת

חדר הישיבות – חדר הישיבות, השוכן בפינה הדרומית-המערבית של המוזיאון, נועד לישיבות המועצה הארכאולוגית המייעצת בתקופת המנדט. היום הוא משמש חדר ישיבות של הנהלת רשות העתיקות. תקרתו היא כיפה, ומתחתיה, סביב האולם, קבועים אריחים לבנים, שנעשו בידי האומן דוד אוהנסיאן, ועליהם ציטוט מפי הפילוסוף היווני היפיאס, בן המאה ה-5 לפני הספירה, שבו מוזכר בראשונה המונח "ארכאולוגיה". סוקראטס פונה אל היפיאס ושואלו מה מעניין את האנשים האוהבים להאזין לנאומיו. היפיאס משיב: "על אודות העמים, סוקראטס, על הגיבורים ועל בני-האדם ועל היישובים, כיצד נוסדו בימי קדם הערים, ובקיצור – על כל תולדות ימי קדם (ארכאולוגיה), הם אוהבים לשמוע" (אפלטון, היפיאס רבא 285 ד')

*****

*****

בית הספרים בנוי בתבנית של בזיליקה צלבנית: חלל מלבני אורכי שבקצהו אפסיס הפונה למזרח, ומשני צדדיו חדרי שירות. הכניסה אל האולם היא דרך פתח קטן, בדומה לפתחים שבכנסיות הצלבניות. חלל האולם מקורה במערכת של קמרונות צולבים, מחודדים. משני צדי האולם טורים של חלונות, המחולקים למשטחים קטנים בדומה לחלונות ויטראז' בכנסיות, ואלה משמשים לאולם כמקור האור היחיד. מתחת לאולם הקריאה מצוי מרתף ובו מרוכזים רוב רובם של הספרים וכתבי-העת. אולם הקריאה מחובר לארכיון, ששימש גם כמקום שבו נפרשו המגילות הגנוזות.

*****

******

****

****

מרתף בית הספרים בו שמורים האוצרות, המדפים עדין הם אלה המקוריים

אולם הפסיפסים

****

****

חלק מרפליקה (עותק) של רצפת פסיפס כנסיית עין שאללה שנמצאה ליד נחל הבשור על ידי חיילי אנז"ק בזמן קרבות עזה ומשם הועברה לאוסטרליה ושם נמצאת עד היום.

חצר המוזיאון

הירידה למרתף בו נמצאים ממצאי החפירות הארכיאולוגיות בארץ ישראל מראשיתן ועד שנת 1947

****

סרקופגים וגלוסקמאות

****

*****

*****

מריצות המוכנות לקראת החפירה הבאה

*****

סוף דבר,

הביקור במקום היה
חוויה מרתקת, מעניינת ומשכילה,

****

מומלץ להגיע למקום,
להתרשם מהמבנה
וסגולותיו האדריכליות,
ללמוד אודותיו
וכמובן לשוטט באולמות
שם מוצגים הממצאים הארכאולוגיים.

*****

תודה למיכאל שהציע לי להצטרף,
תודה לפנינה רעייתו שהזמינה,
תודה למירב שי שיזמה והסבירה
ותודה לאנשי המוזיאון ורשות העתיקות
שהרביצו בנו ידע  רב