ביום רביעי (29/9/2016) המשכנו אלי שחר (תל יצחק) ואני לתור במשבצת נוספת בדרום השרון והפעם הצטרפו אלינו שניים מאנשי העמק: יעקב פרומן (מולדת) וזהר ולדמן (עפולה).

 

את המסלול תכנן בתיאום איתי אלי. הוא יצא לרכיבה מקדימה ובטיול הוא הוביל אותנו. לצורך הטיול נעזרנו במפת המסלולים המומלצים למטה המופיעה בספר "השרון וכל נתיבותיו" שכתבו רינה (ריניץ) אידן ועירית עמית וערך ניר מן ויצא בהוצאת יד יצחק בן צבי בשנת 2013.

 

 

מסלול הטיול, מעגלי עם כיוון השעון

 

רכבנו ברחבי העיר הוד השרון שהוקמה על בסיס איחוד ארבע
מושבות חקלאיות שהוקמו בתקופת היישוב טרם הקמת המדינה.

הוד השרון הוקמה על ידי איחודם של ארבעה יישובים: מגדיאל, רמתיים, כפר הדר ורמת הדר בשנת 1964 והוכרזה כעיר בשנת 1990. שטח שיפוטה 20,000 דונם, מחצית מגודלה של תל-אביב, האוכלוסייה בעיר כ-50.000 תושבים ואוכלוסיה המתוכננת לשנת 2025 כ-80,000 תושבים. הוד-השרון היא העיר הכפרית הגדולה במדינה. בעייני ראשיה ותושבים היא נחשבת העיר בירוק, דוגמא לאומית לצמיחה עירונית המשלבת פיתוח מהיר ובנייה יחד עם שמירה קפדנית על ערכי טבע ונוף. כמחצית משטחה של העיר היא בנייה צמודת קרקע. צפיפות האוכלוסייה בהוד השרון היא הנמוכה ביותר בערי השרון והנתון הזה יהיה תקף גם בעתיד.

דיוושנו במרחב הפתוח החקלאי סביבה, בתוך היישובים הכפריים
שרובם הוקמו באותה עת וגם בשדות ובפרדסים ביניהם
וכעת מאורגנים מוניציפלית במסגרת המועצה האזורית דרום השרון.

המועצה האזורית דרום השרון משתרעת על שטח של כ-95 אלף דונם וגובלת עם 22 רשויות אחרות והוקמה בי"ג ניסן תש"ם, 30 במרץ 1980, בעקבות איחוד שלוש  מועצות אזוריות שפעלו אז:
מועצה אזורית השרון התיכון  שכללה את שלושה עשר יישובים הבאים: אייל, צור נתן, גן חיים, צופית, שדה ורבורג, רמת הכובש, ניר אליהו, קלמניה, בית ברל, נווה ימין, שדי חמד, תל אשר וירחיב;
מועצה אזורית ירקון  שכללה שבעה יישובים והם: גבעת ח"ן, כפר מל"ל, עדנים, גני עם, ירקונה, נווה ירק ואלישמע
מועצה אזורית מפעלות אפק  שכללה אחד עשר יישובים והם גני יהודה, כפר מע"ש, גת רימון, מגשימים, כפר סירקין, גבעת השלושה, עינת, נחשונים, חורשים, חגור וסביון.
שמה של המועצה נגזר ממיקומה הגאוגרפי באזור השרון הדרומי. סמלה עוצב תוך שילוב שלושת היסודות של המועצות המרכיבות את המועצה האזורית: ירקון – נחל ירקון,  מפעלות אפק – מבצר אנטיפטרוס  והשרון התיכון  – עץ פרי הדר  המועצה האזורית דרום השרון.

 

*******

 האזור הגאוגרפי,
קצה דרום השרון 

רוב השטח נמצא בתחום גבעות החול האדום,
במקום בו נמצאים יובלים היורדים אל נחל הירקון

 

ההיבט היישובי אזור שעבר תמורות רבות בעת החדשה

תמונת מצב יישובית היום

 

חלק מהטיול היה
חלקו בתוך המרחב העירוני הבנוי
וחלק במרחב הכפרי הצמוד אליו ובו משבצות חקלאיות

 

היום חלק ממטרופולין  תל אביב
הכולל עיר ויישובים כפריים פרווריים

בשלהי המאה ה-19,
אזור ריק מיישובי קבע שהיה
מרחב בו נמצאו בדואים משבט אבו קישק

 

בתקופת היישוב (המנדט הבריטי),
החל משנות ה-20' אזור התיישבות יהודי

בסוף המאה ה 19 נחשב השרון לחבל ארץ נידח, אזור שוליים. מצב זה נמשך למעשה עד אחרי מלחמת העולם הראשונה. כניסתו של הגורם היהודי לאזור ומלחמת העולם הראשונה שינתה את פניו ללא הכר. עוד לפני המלחמה נמכרו אדמות בשרון לידי חברות יהודיות כמו הכשרת היישוב וחברת גאולה. מכירה זו סימנה את כניסתה של ההתיישבות היהודית לאזור. גוש הקרקעות הגדול, קרקעות אבו קישק, נקנה מידי אפנדים מיפו שהיו בעלי הקרקעות של הכפר ביר עדס. אחרי המלחמה הושלמה הקנייה מאפנדים ופלחים בכפר. רכישת הקרקעות באזור נמשכה גם אחרי שהוקמה המושבה הראשונה בשרון הדרומי – מגדיאל. מאמצע שנות ה-20 ועד פרסום המדיניות הבריטית שהגבילה את מכירתן של אדמות ליהודים בארץ-ישראל, בעקבות מאורעות 1929 ("הספר הלבן" מאוקטובר 1930), היו 61% מן הקרקעות שרכשו היהודים בארץ-ישראל באזור השרון – ורובן הגדול בשרון הדרומי.

 

האזור נמצא משני צדדי כביש תל אביב -חיפה,

מבחינה מנהלית שלטונית,
אזור בקצה הצפון המזרחי של מחוז יפו 

אזור "שנהנה" מכך שזמן מלחמת העצמאות
בקרבתו הסמוכה היה רק כפר עוין אחד

אזור ספר (פחות מ-10 ק"מ מהקו הירוק)
במשך תקופה של שני עשורים
מראשית ימי המדינה ועד מלחמת ששת הימים

*******

קטעי המסלול והמקומות לאורכו

*******

קטע ראשון, גבעת חן, רמות השבים וכפר מל"ל

* יציאה מחורשת היער הקטן בקצה רחוב ארלוזרוב רעננה
* חציית גשר כביש 531
* בתוך מושב גבעת חן
* שכונת המדגרה רמות השבים
* חציית כביש 4 ממערב למזרח במעבר תת קרקעי
* סיבוב ברמות השבים
* מעבר לחלקו המערבי של כפר מל"ל
* חציית כביש 402
* סיבוב חלקו המזרחי של כפר מל"ל

 

 

גבעת ח"ן הוא מושב השייך למועצה אזורית דרום השרון. שטחו כ-1,300 דונם.. היישוב הקרוי על-שמו של חיים נחמן ביאליק, הוקם בחג הסוכות, ב-15 באוקטובר 1933, בידי 41 משפחות עולים ותיקים מליטא, פולין ורוסיה, וזאת כחלק מהתיישבות האלף. מאוחר יותר הגיעו גם עולים מגרמניה. היישוב נועד להגנה על רעננה מדרום מפני תושבי אבו כישק, ובתי המתיישבים הוקמו מבטון מזוין. עוד הוקמו במקום בניין בן שתי קומות המשמש כמזכירות היישוב ומגדל מים ועליו זרקור איתות. בעת המאורעות שימש הזרקור כתחנת איתות בין רעננה ופתח תקווה. בשנים 1945‏-1947 היה מושב לבסיס לפעולות הפלמ"ח ולנקודות קליטה למעפילים אשר ספינותיהם נחתו בחופי השרון. ביישוב פעלה תחנת השידור של תנועת המרי העברי.
בשנותיו הראשונות של היישוב ענפי החקלאות העיקריים שלו היו רפתות לולים וירקות. בשנות ה-50 של המאה ה-20 החל להתפתח ביישוב ענף הפרדסנות במקביל להתפרקות הרפתות. כיום עדיין שומר המושב על צביונו החקלאי וענפי החקלאות העיקריים הם ירקות, תות שדה, לול, פרחים, פרדסים, כבשים ודבורים.

 

 

 

קטע כביש מצומת מורשה לצומת רעננה  הוא קטע חדש וצעיר ונסלל לפני פחות מ-50 שנים בלבד. הוא מהווה חלק מכביש 4 שהוא אחד הכבישים הארוכים ביותר בישראל, אורכו 201  קילומטר והוא אחד העמוסים שבכבישי הארץ. הכביש נמשך ממחסום ארז בגבול רצועת עזה בדרום, עד למעבר ראש הנקרה בגבול הלבנוני בצפון. הכביש עובר לכל אורך מישור החוף, ויש לו המשך מעבר לגבול לבנון בצפון, וברצועת עזה ובמצרים בדרום.
בעבר כביש זה כלל את כביש יפו – חיפה, דרך פתח תקווה לסיבוב רעננה והלאה צפונה לאורך השרון שנסלל במהלך שנות ה-30 בעיקר לאחר פרוץ המרד הערבי הגדול כדי לחבר את תל אביב וחיפה שלא דרך טול כרם, שכם וג'נין ונקרא היום כביש תל אביב – חיפה הישן. קטע הכביש מצומת גהה לצומת המטאורולוגיות נסלל לאחר קום המדינה קטע הכביש מצומת גהה והלאה לצומת רעננה נסלל רק בתחילת שנות ה-70. במפה למטה מאמצע שנות ה-60 קטע כביש זה אינו מסומן.  לצורך סלילת קטע כביש זה היה צורך ל"חתוך" בשטח מתחם תע"ש. בצד המערבי של הכביש נמצא מרבית השטח ובצד המזרחי החלק הקטן שלו. לאחר סלילת קטע זה הפך הכביש בין פתח תקווה לסיבוב רעננה לכביש 402. הכביש המהיר לאשדוד, מראשון לציון לאשדוד, שנסלל בשנות ה-70 של המאה ה-20 וכביש אשדוד – אשקלון – ארז – עזה.

 

 

לאחר חציית הכביש המשכנו לרכב בתחום רמות השבים.

רמות השבים הוא כפר במועצה אזורית דרום השרון שטח היישוב כ-2,300 דונם והוא משתרע משני צדדי כביש 4. רמות השבים נוסד ביום א' כסלו תרצ"ד, 19 בנובמבר 1933 ככפר שיתופי בידי בני העלייה החמישית מגרמניה בהתארגנות עצמית שיזם אריך דב מוזס, על-פי תוכניותיו של דייוויס טריטש וללא סיוע מהמוסדות המיישבים  ולא מטעם ארגון או תנועה מיישבת.

הרקע להקמת התיישבות החקלאית השיתופית של עולי גרמניה בני המעמד הבינוני

המקור: עמירם אורן (1988)"רמות השבים  – היישוב הראשון ביוזמת עולים מגרמניה ללא סיוע המוסדות",
בתוך יהושע בן אריה, יוסי בן ארצי וחיים גורן (עורכים),
מחקרים בגאוגרפיה היסטורית -יישובית של ארץ ישראל, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, עמ' 152 – 165
ושם הרחבה על היוזמה להקמת היישוב, רכישת הקרקע, קווים מנחים לייסוד היישוב, ארגון המתיישבים,  הקמת היישוב והבעיות הראשונות של המתיישבים,

בשנת 1951 הוכרז היישוב רמות השבים  כמועצה מקומית. בשנת 2003, במסגרת התוכנית הכלכלית לצמצום מספר הרשויות המקומיות בישראל, המועצה המקומית בוטלה, היישוב הוכנס למועצה אזורית דרום השרון, והוקם לו ועד מקומי. ביולי 2006 פנו תושבי המקום לבית המשפט בבקשה שמבנים שהוקמו על ידי התושבים – בית העם, הבריכה, מבנה המזכירות וגן טריטש – יירשמו בבעלות התושבים ולא יעברו מבעלות "מועצה מקומית רמות השבים" לידי 'מועצה אזורית דרום השרון'.

בעשורים האחרונים ערך הנדל"ן ביישוב עלה ואוכלוסייה חדשה ובעלת אמצעים נוספה, אך עם זאת, המקום שומר על שורשיו ואופיו החקלאי. מתקיימת בו פעילות שוטפת של תנועת הנוער האיחוד החקלאי והסניף במקום מכונה "הלול" (ענף המשק המרכזי עליו התבסס היישוב הוא הלול).

 

 

 

 

 

מלון ברנדייס – רובם של המתיישבים הראשונים בישוב עסקו בגידול תרנגולות וחקלאות עזר. משפחת ברנדייס שלא הייתה בעלת לול בישוב, הקימה בביתה בשנות ה-30, בית מלון ומסעדה. במקום ניתן היה למצוא חדרים ללינת לילה וארוחות. בין האורחים היו תושבי רמות-השבים ויישובי הסביבה וגם חיילי הצבא הבריטי ואחרים, שבאו לבלות ולרקוד ברחבת הריקודים שהייתה במקום. במסעדת המלון הגישו את עוגת התפוחים הידועה (אפפלשטרודל) ועוגות מסורתיות אחרות. עוד על סיפורו של המלון

 

 

 

כפר מל"ל נוסד בשנת 1912 כמושב פועלים  על קרקע שנרכשה על ידי אגודת חובבי ציון באודסה, חברת הכשרת הישוב ובנק אפ"ק. שמו הערבי, חיר אל חיא (מאורת הנחשים), הוסב לשם עין חי. בינואר 1914 הוחלט באסיפה הכללית של המושב לשנות את שמו לכפר מל"ל על שם משה לייב לילינבלום (1910-1843) מראשי חובבי ציון באודסה. במאי 1918 גרשו הטורקים את חברי המושב יחד עם תושבי כפר סבא לצפון הארץ לקראת העימות הצבאי עם הצבא הבריטי שחנה מדרום לנחל הירקון. ארבעה חודשים מאוחר יותר, ב-19 בספטמבר 1918, כבש הצבא הבריטי את אזור כפר מל"ל ובהמשך את כל צפון הארץ. חברי המושב חזרו אליו ביולי 1919 בתמיכת המרכז החקלאי והקימו בתים והחלו לעבד את חלקות הקרקע שלהם. בתחילת 1919 התפרסם הספר "לייסוד מושבי העובדים" שחובר על ידי איש הציבור אליעזר יפה, לימים חבר מושב נהלל. בספרו קבע כי ארבעת העקרונות העיקריים שעליהם הושתת מושב עובדים הם: עבודה עצמית; המושב חייב להיות על אדמת הלאום; עזרה וערבות הדדית ו שיווק משותף של התוצרת ורכש משותף של תשומות חקלאיות. ב-25 בדצמבר 1920 הושלמה רכישת הקרקעות של כפר מל"ל על ידי הקק"ל וכך הפכו הקרקעות של כפר מל"ל לקרקעות הלאום והוא קיבל מעמד של מושב עובדים. ב-3 במאי 1921 פרצו מאורעות תרפ"א וכל חברי כפר מל"ל וכפר סבא פונו לפתח תקווה הסמוכה. הפורעים הרסו את בתי המושב ובזזו את הרכוש. באוקטובר 1921 חזרו החברים לאזור, התיישבו בכפר סבא, והחלו לעבד את אדמותיהם. בפברואר 1922 עברו חברי כפר מל"ל והשתכנו שוב בשטח המושב ומאז החל המושב לשגשג ולהתפתח. במושב יש כיום 56 משקים ו-20 משקי עזר. במושב פעל מאז 1938 בית הספר היסודי ע"ש אהרונוביץ ברח' הפרדס עד 2010 ואז הועבר לקריית החינוך של דרום השרון סמוך לנווה ירק. כיום פועל במתחם ברח' הפרדס החל מ-2011 ביה"ס האנתרופוסופי. הרחוב הראשי המחבר את כפר סבא עם הוד השרון (כביש 402) נקרא עד היום רחוב עין חי. במושב פעל גם בנק עין-חי של תנועת המושבים בין 1924 ל-1986. במסגרת חגיגות יובל ה-100 של המושב בשנת 2012 נחנך בו מוזיאון כפר מל"ל שתפקידו לשמר את מורשת המושב. מקור

 

 

מוזיאון "עין חי" – כפר מל"ל הוא מוזיאון מרחבי השוכן במבנה שנקרא "הבית הציבורי" (הידוע גם בשם "בית העם") של המושב. המוזיאון מאגד בתוכו תחומי עניין העוסקים בהיסטוריה של כפר מל"ל – מושב המייצג את ההתיישבות בארץ ישראל בשנים 1960-1910. המוזיאון מציג את סיפור ההתיישבות בארץ ישראל ותפקידם של מושבי הפועלים, שבלעדיהם לא ניתן להבין את נסיבות התהוותם של מושבי העובדים. סיפור ההתיישבות מוצג באמצעות אוסף צילומים, מסמכים וחפצים, צריף ששוחזר וחצר המשק שלידו, ונקודות היסטוריות נוספות במושב

 

*******

קטע שני, חלקה המזרחי של הוד השרון והמושבים בדרומה

* כניסה לתחומי הוד השרון 
* סיבוב במגדיאל
* יציאה לשדות מדרום
* ניסיון לחצות את ערוץ נחל הדס
* סיבוב במושב עידנים
* מעבר לשכונת נווה נאמן
* מעבר במושב ירקונה
* מעבר למושב גני עם
* הגעה לכביש 403 במרכז הוד השרון 

נכנסנו להוד השרון מכיוון כפר מל"ל

 

הוד השרון  גובלת בדרום עם פתח תקווה, במערב עם רמת השרון ועם הרצליה ומצפון-מזרח עם כפר סבא. בנוסף, היא גובלת במספר מושבי המועצה האזורית דרום השרון מצפון-מערב וממזרח – גני עם, ירקונה, עדנים, רמות השבים, כפר מל"ל, וגבעת ח"ן. גבולה הפיזי מדרום הוא נחל הירקון. שטחה המונציפלי של העיר כולל שטחים ממערב לכביש 4, אך אזור זה אינו כולל יחידות דיור, אלא בית עלמין ושטחים חקלאיים בלב.

 

 

 

מגדיאל הוקמה בשנת 1924 ע"י אנשי העלייה הרביעית, בעיקר אנשי פולין וליטא. התנופה היישובית בארץ בין בשנים 1928-1924, שנות "העלייה הרביעית", נשאה אופי ייחודי בנוף ההתיישבותי: לא חלוצים חסרי כול שעבדו את אדמת הלאום שנרכשה בכספי הקרן הקיימת לישראל ומוסדות אחרים, ואף לא בעלי הון בינוני וגדול שפיתחו את המושבות ואת הערים, כי אם בעלי הון זעיר, עצמאיים שביקשו להקים בית ומשק חקלאי שיפרנס אותם, אם אפשר בלי לקבל סיוע מן המוסדות המופקדים על ההון הלאומי. רוב העולים פנו להתיישבות בערים כמו תל אביב וחיפה וחלקם פנה להתיישבות חקלאית חדשה בשרון ובשומרון, במושבות הוותיקות או בעמק יזרעאל. לרבים מהעולים שחיפשו את ההתיישבות הכפרית לא התאימה צורת החיים בקיבוצים ומצד שני גם לא במושבות הוותיקות. על כן פנו רבים מהם למושבים או להקמת מושבות חדשות.
בשנת 1924 פנתה קבוצה של עולים בני העלייה הרביעית שנפגשו באקראי ביפו והתקשרו עם חברת הכשרת היישוב וביקשו מחנקין שירכוש עבורם אדמה להקמת מושבה. חנקין הציע להם את אדמות ביר עדס, דרומית מזרחית לכפר מל"ל, אדמות חמרה טובות לחקלאות. שנהנתה גם מיתרונות הקרבה למוקדי יישוב יהודיים קיימים. הקבוצה החליטה לרכוש את האדמות וכך הונח הבסיס למושבה מגדיאל.
מקור ולהרחבת קריאה על הקמת מגדיאל תולדותיה באתר עיריית הוד השרון

 

 

ביאר עדס היה כפר ערבי קטן שהוקם כנראה באמצע המאה ה-19 על ידי אריסים מוסלמים שעיבדו אדמות של תושבי קלקיליה. הכפר יושב בנקודה חשובה במערך הדרכים העתיקות בארץ ישראל, צומת הדרכים העתיקות דרך הים ודרך יפו – שכם, ומעט ממערב להרי השומרון. ב-4 ביוני 1924 רכשה חברת "הכשרת היישוב" באמצעות נציגה,יהושע חנקין, 4,197 דונם ממערב לביאר עדס, מהשייח' של אבו כישכ, תמורת 3.5 לירות ארץ-ישראליות לדונם, ועל אדמות אלו הוקמה המושבה מגדיאל. במהלך המרד הערבי הגדול תקפו תושבי ביאר עדס את המושבה. בעקבות מידע על המצאות כנופיות בכפר פשטו 25 לוחמים של האצ"ל בפיקודו של משה מולדבסקי על הכפר ב-28 במאי 1939. הם ירו על בתים במרכז הכפר ועל פי ההודעה הרשמית הרגו גבר וארבע נשים ופצעו שלושה. בעקבות זאת פשט הצבא הבריטי על כפר סבא וביצע מעצרים. בסוף פברואר 1948 נהרג יהודי מאש שנורתה ממארב בזמן שהיה בדרכו לעבודה בפרדסי מגדיאל. בעקבות זאת התפתחו חילופי אש בין כוחות ערבים שהתמקמו בכפר לבין אנשי מגדיאל וחיילי חטיבת אלכסנדרוני, בהן נהרגו 2 יהודים וכ-9 ערבים. בלילה שבין ה-4 ל-5 במרץ 1948, תחת גשם שוטף ובאזור בוצי, תקפו חיילי אלכסנדרוני את הכפר הרגו כ-15 איש ופוצצו בו עמדות ירי, אולם הכוונה לפוצץ בתים שולטים בכפר לא הושגה. חיילי אלכסנדרוני לא כבשו את הכפר מחשש להתערבות של הבריטים לחיילי אלכסנדרוני היו מספר פצועים, אחד מהם מת לאחר מכן מפצעיו. למחרת נמשכו חילופי האש ושניים ממגיני מגדיאל נהרגו. אולם בעקבות הקרב נטשו הלוחמים הערבים את ביאר עדס ותושבי המקום עזבו עמם. לאחר הקרב הושג הסכם הפסקת אש ותושבי הכפר שבו לבתיהם. אולם הפסקת האש לא האריכה ימים. אנשי הלח"י תקפו את הכפר ופוצצו בו כ-30 בתים והכפר ננטש שוב. הקרן הקיימת לישראל, בהוראתו של יוסף וייץ, הרסה את בתי הכפר ביוני 1948. על חורבות הכפר הוקמה שכונת "שיכון עולים" של הוד השרון והמושבים עדנים ואלישמע. מקור: וגם אתר חטיבת אלכסנדרוני 

 

 

 

 

 

עדנים הוא מושב עובדים המשויך לתנועת המושבים ונמצא  בשטח השיפוט של מועצה אזורית דרום השרון. המושב הוקם בשנת 1950 על אדמות הכפר הערבי ביאר עדס, שתושביו ברחו ונטשו אותו במהלך מלחמת העצמאות. המושב נקרא תחילה "ירקונה הרחבה" ורק לאחר מספר חודשים הוחלף השם ל"עדנים". השם סמלי ומבוסס על הפסוק "ירוויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם" (תהילים לו ט). תחילתו של המושב ב-1949 כהרחבה למושב ירקונה הסמוך. כעבור שנה הפך המקום למושב בעל מעמד עצמאי. המייסדים היו 27 משפחות צעירות, עולים חדשים ניצולי שואה מפולין, רומניה וצברים ילידי הארץ שהתגוררו בפחונים במקום עד אשר נבנו בתי הקבע. שטח המושב כ-1,850 דונם, מספר התושבים כ-500 נפש, ענפי משק עיקריים הם גידולי שדה, מטעים, ירקות (בעיקר ירקות שורש), פרדס, לול פטימים ודיר. את המושב חוצה מצפון לדרום נחל הדס, שמוצאו במזרח הוד השרון והוא מתמזג עם נחל הירקון בסמוך לצומת ירקון מדרום. בנוסף למושב גבול טבעי נוסף, נחל קנה שהתוואי שלו מדרום למושב. כיום במושב 47 משקים חקלאיים (נחלות) ועוד 47 בתים בשכונת ההרחבה שהוקמה באמצע שנות התשעים של המאה ה-20. מקור

 

 

ירקונה הינו מושב (תנועת המושבים) הנמצא בתחום למועצה האזורית דרום השרון. היישוב הוקם בשנת 1932 בידי פועלים חקלאיים במסגרת התיישבות האלף. ב-23 באוגוסט 1950 נרצחה בפרדס בירקונה בת המושב תמר אורן בידי מסתננים ערביים. במקום הרצח הונחה אבן זיכרון לזכרה.
בירקונה כ-100 בתי אב. שמו של היישוב הוא כשם נחל הירקון הזורם ליד היישוב. שטח המושב הוא 1250 דונם. ענפי המשק העיקריים: פרדס, לול ומכוורת

 

 

 

חזרנו שוב לתחום הוד השרון ועברנו בשכונת נווה נאמן.

נווה נאמן היא שכונה הממוקמת בגבולו הדרומי של מושב ירקונה וממערב למושב עדנים. שטח האדמה עליו שוכנת השכונה היה בבעלות קאדי ערבי שהציע את אדמתו למכירה. הקרן הקיימת לישראל הייתה מעוניינת בקנייתה, אך האדמה נמכרה לבסוף לגרמנים תושבי ארץ ישראל. הגרמנים נטעו פרדס, חפרו באר מים ובנו בריכת מים. אולם עם השנים נזנח הפרדס ושטחו עמד שומם, עד אשר החלו בבניית השכונה בחנוכה בשנת 1951. המתיישבים הראשונים היו עולים חדשים מפוני מעברת רמתיים. ב-23 באוגוסט 1950 נרצחה תמר אורן, בת מושב ירקונה הסמוך על ידי מסתננים ערבים ליד מיקום השטח שיועד לשכונה. בתחילה נקראה השכונה "נווה תמר" על שם הנרצחת, אולם בהמשך שונה השם ביוזמת הסוכנות היהודית שהחליטה לקרוא לשכונה על שם הלורד נאמן מאנגליה, אשר תרם כספים לפיתוחה של השכונה. עיריית פתח תקווה קיבלה פניה במסגרתה הוצע שהשכונה תצורף לשטח שיפוטה, אך היא סירבה. המועצה המקומית רמתיים הסכימה לקבל את השכונה וזו צורפה לאזור שיפוטה, ולאחר איחודה יחד עם שאר המושבות לכדי יצירת העיר הוד השרון, הפכה נווה נאמן אף היא לחלק מן העיר. מקור

המשכנו ונכנסנו לתחומי מושב גני עם

גנֵּי עָם הוא מושב עובדים הנמצא בתחום המועצה האזורית דרום השרון  נוסד בשנת 1932  שטח היישוב 350 דונם. התושבים הראשונים היו יוצאי גרמניה, חברי תנועת העובד הציוני. כיום המושב אינו חקלאי, ומשמש רק למגורים.

 

*******

קטע שלישי, חלקה המערבי של הוד השרון

* חציית כביש 402
* מעבר בתחומי כפר הדר
* המשך ברמתיים
*דרומה לרמת הדר
* פאתי שכונת נווה הדר

 

 

 

כפר הדר – בשנת תרפ"ז 1927, רכשו קבוצת חלוצים אדמות, אשר היו שייכות בעבר לבני השבט הבדווי אבו קישק. אותם אנשים שהיו בעברם עירוניים, ביקשו להקים כפר חקלאי יהודי, המתבסס על גידול פרי ההדר – פרדסים מעין אלו נחשבו לענף שיוכל להבטיח פרנסה למתיישבים ומתאים גם לאדמת המקום. בנוסף לכך עסקו המתיישבים גם בבניית לולים ובמשק החי, כאשר המאבק למען עבודה עברית מלווה אותם כבר מתחילת הדרך. בתחילת שנות ה-40 הגיעו אל כפר הדר עולים מתימן והתיישבו במקום אשר ברבות הימים נקרא "שיכון התימנים" של הדר וכיום מהווה חלק משכונת גני צבי בעיר. להרחבה וגם אתר עיריית הוד השרון 

 

רמתיים -1924 התגבשה בעין גנים קבוצת חלוצים, אנשי העלייה הרביעית, חלקם מהארץ וחלקם מהולנד, לרכישת שטח אדמה משטחי השבט הבדווי, אבו כישכ. רמתיים הוקמה כמושבה המבוססת על משקי בית פרטיים והסתייעה בתמיכתו של הנדבן ההולנדי האוטאקר. בקיץ 1925 הוקמה המושבה. במהלך שנות הארבעים והחמישים נוספו לה השכונות שכונת פועלים א' 1934, שכונת פועלים ב' (לפני 1948), נווה הדר 1949, שכון גיורא 1962 ועוד. המושבה רמתיים הייתה המועצה הראשונה שהוכרזה לאחר קום המדינה. בנובמבר 1951 אוחדו (מרצון) רמתיים והיישוב הסמוך כפר הדר למועצה מקומית. המועצה המקומית שכונתה בשם "הדר- רמתיים" מנתה כ- 8,000 תושבים והשתרעה על שטח של כ- 15,500 דונם.
מקור והרחבה על תולדות המושבה באתר עיריית הוד השרון

 

 

רמת הדר נוסדה בדצמבר 1938 כיישוב חומה ומגדל בידי עולים מגרמניה בני העלייה החמישית. הכפר החדש נבנה על רמה סמוכה לכפר הדר ובקרבת רמתיים וכביש פ"ת-רמתיים. ההתיישבות במקום הושתתה על הרעיון של משקים קטנים חד ענפיים או דו ענפיים כאשר ענף הלול מהווה בו מרכיב מרכזי שהתפתח עם הזמן. הידע והניסיון שרכשו חברי רמת הדר יחד עם השתכללותה של האגודה החקלאית במקום, הביאו לידי שיווק תנובת המשקים ליישובי הסביבה בצורה עצמאית ללא עזרת המוסדות, דבר אשר היה חריג באותה תקופה.
אתר עיריית הוד השרון

 

 

 

*******

קטע רביעי, ממערב לכביש 4 בפאתי גדרות תע"ש

* חציית כביש 4 ממזרח למערב
* מערבה לפאתי גדרות תע"ש
* בדרך צפונה המקבילה לגדרות
* בפאתים המערבים של רמות השבים
* בתוך גבעת חן
* חציית כביש 531
* חזרה  לנקודת ההתחלה

 

 

 

 

כביש 531 החדש הוא פרויקט תשתיות הכבישים הגדול ביותר הנבנה כיום בגוש דן ועתיד לשדרג את איכות החיים של כל תושבי השרון. הכביש החדש יהיה אחד מכבישי הרוחב המרכזיים באזור השרון שיחליף את מסלולי הנסיעה בתוך הערים ויחבר את התנועה מכביש החוף לכביש חוצה ישראל, דרך נתיבי איילון. הכביש יקשר בין כביש החוף (מספר 2), כביש 4, וכביש חוצה ישראל (כביש 6), במרכזו ייסלל קו רכבת חדש ולצדו יוקמו שלוש תחנות רכבת חדשות. בנוסף לשילוב הכבישים והמסילות, ייבנו בפרויקט 12 מחלפים, 36 גשרים ומנהרות, שבילי אופניים ומסלולים להולכי רגל. עם סיום הפרויקט, ייהנו תושבי השרון מפחות תנועה וזיהום בתוך הערים וקשר רציף ומהיר למטרופולין דן וכבישי האורך של מדינת ישראל.

 

 

הפרויקט מחולק למספר תתי-פרויקט שחלקם כבר הושלם.
(1) צומת כביש 531/444 – מחלף ג'לג'וליה: מחלף בעל שני מפלסים שבנייתו הסתיימה בפברואר 2013.
(2) בין כביש 40 לכביש 402: סלילת כביש דו-מסלולי בין כפר סבא להוד השרון, משולב עם מסילת רכבת ושני מחלפים סלילתו הסתיימה הסתיימה בשנת 2008.
(3) מחלף רעננה דרום: הקמת מחלף תלת-מפלסי, כולל הנחת מסילת רכבת ובנית תחנת נוסעים. צפי סיום אוקטובר 2017.
(4) קטע בין מחלף שמריהו למחלף רעננה דרום: סלילת הקטע המרכזי של כביש 531, באורך של כ-3.8 ק"מ, סלילת מסילות והקמת תחנת רכבת רעננה סיום הבנייה בסוף 2015 . (5) כביש 20 – ממחלף שבעת הכוכבים ועד כביש 531: סלילת דרך 20, באורך של כ-4 ק"מ, בקטע שבין מחלף שבעת הכוכבים ועד למחלף 531/20, כולל הקמת מחלף בחיבור הכבישים. מסילות החוף יועתקו אל בין מסלולי כביש 20 ויונחו 2 מסילות נוספות. במסגרת הפרויקט תוסדר כניסה מערבית לתחנת הרכבת הרצליה ממערב לכביש האיילון (מס' 20) מועד סיום צפוי – יולי 2017.
(6) כביש 20 – מאזור שפיים ועד כביש 531: סלילה כביש 20 בקטע שבין מחלף 531/20 ועד לכביש 2 ועד בכלל. סלילת הכביש כוללת הקמת מערכת קירות תומכים וקירות אקוסטיים, הקמת 5 גשרים ומעברים תחתיים. צפי סיום הובטח אוגוסט 2016 אולם כנראה מאוחר יותר.
המקור חברת נתיבי ישראל

 

 

*******

סוף דבר

טיול זה נמשך פחות מארבע שעות מתוכן יותר משעה עצירות במזג אוויר סתווי נוח ביותר

היה זה טיול נינוח בחברותא נעימה וזו הזדמנות להודות למשתתפים בטיול: יעקב, זוהר ואלי שתכנן והוביל את הטיול. 

רכבנו באזור שעבר תמורות רבות ובעיקר בכל הקשור להתפתחות היישובית ובניית תשתית הדרכים.

מרבית היישובים באזור הטיול הוקמו בשנות ה-20 וה-30 כיישובים חקלאים – מושבות, מושב פועלים, כפר שיתופי ומושב עובדים. חלק מהם גדלו וצמחו והיו להוד השרון שהיא עיר ואם בישראל וממשיכה להתפתח אחרים נשארו יישובים כפריים פרווריים שהחקלאות היא ענף משני בה.

שמחנו על הזדמנות שהייתה לנו להסתובב ולהכיר קצת יותר לעומק משבצת זו של דרום השרון.

*******

 

 

ביום שישי (23/9/2016) התחלנו סדרת טיולים חדשה בגליל העליון המערבי אותה משה כץ ואני יזמנו.

 

ההרכב האנושי של הקבוצה היה מיוחד. היינו חמישה אנשים, ארבעה קיבוצניקים (קיבוץ המאוחד): משה כץ וצביקה אסף (אפק) ושלמה אדטו ובנו זיו (כברי) ואני העירוני היחיד.

 

המסלול מעגלי נגד כיוון השעון,
חלקו במרחב הפתוח וחלקו בשטח הבנוי
התכנון וההובלה משותפת

 

את התוואי הכללי של מסלול תכננו משה ואני. שלמה הציע לשנות אותו במעט וחלקים ניכרים ממנו הוא הוביל. אני נטלתי את ההובלה בג'וליס ובכפר יסיף. את החלק האחרון הובילו שלמה וצביקה.

 

האזור: גליל עליון מערבי

הגליל העליון הוא החלק הגבוה יותר של הגליל ומשתרע גם מעבר בתחום לבנון עד נהר הליאטני. בפינה הדרומית מזרחית של הגליל העליון שבתחום ישראל, בגוש הר מירון גובהו מגיע ל-1,200 מ', גובה כפול משיא הגובה בגליל התחתון, כ-600 מ' בהר כמון. המבנה הגאולוגי והטופוגרפי של הגליל העליון הוא מורכב ומסובך ביותר בארץ ישראל. את הגליל העליון, כמו הגליל התחתון, ניתן לחלק לשלושה אזורים: המזרחי, המרכזי והמערבי. אזור הטיול היה באחרון.

 

ההיבט הגאוגרפי והגאולוגי: 
הפינה הדרום מערבית של הגליל העליון
ומזרח מישור חוף הגליל שהוא חלק ממישור החוף הצפוני

בחלק המערבי של הגליל העליון נמצאות מספר שלוחות רחבות ושטוחות יחסית, שכיוונן מזרח – מערב העולות באיטיות ממישור החוף הגלילי מגובה 120 מ' עד למדרגה ברורה  בגובה 420 מ' שבה עולה השטח עד להרי הגליל העליון המרכזי.  הנחלים, היוצאים מן ההר המרכזי מערבה מבותרים בין השלוחות בעומק ניכר מתחתן.

 

 

 

ההיבט היישובי:
אזור בו מספר יישובים
רובם יישובי מיעוטים (דרוזים, נוצרים, מוסלמים)

יישובים אלה היו קיימים בשלהי המאה ה-19

בתקופת השלטון הבריטי,
האזור נכלל בתחום מחוז עכו
טרם היו באזור יישובים יהודיים

 

 

ההיבט המוניציפלי:
יישובים ישראלים ושטחים פתוחים
בתחום מועצות אזוריות מטה אשר ומשגב
יישובי המיעוטים מועצות מקומיות

 

*******

קטעי המסלול והמקומות לאורכו

 

הטופוגרפיה היא המכתיבה את מהלך המסלול:
שלוחות נטויות ממזרח למערב להן מדרונות תלולים משני העברים
ועמקי הנחלים עמוקים ביניהן

 

 

חלק ניכר ממרחב המסלול משתרע באגן הניקוז של נחל יסף,
חלק האחר נמצא בתחום הצפוני של אגן ניקוז נחל נעמן

 

נחל יסף: הדרומי מבין נחלי הגליל המערבי העליון. זהו נחל אכזב הזורם בעונת הגשמים בלבד. אורכו כ- 20 ק"מ, ושטח אגן הניקוז שלו כ- 66 קמ"ר. מנקז את ערוצי הנחלים: נחל זך מצפון ונחל יצהר מדרום. הנחל מתחיל בסמוך למצפה כישור שבחבל תפן, ונשפך לים בתחומי שמורת חוף וים "בוסתן הגליל", בין מושב בוסתן הגליל לאתר הקרוואנים הנטוש חצרות יסף. אין לאורך הנחל ויובליו מקורות מים טבעיים, וזורמים בהם רק מי שיטפונות בחורף. יובליו משמשים לחקלאות מדרגות, לגידולים עונתיים ולמטעי זיתים. בעבר הוזרמו לנחל שפכים מהישובים הסמוכים לו ומהבסיס הצבאי "שרגא", אולם כיום לא מוזרמים לנחל שפכים באופן יזום, אם כי עקב תקלות במערכות הביוב מוזרמים מדי פעם שפכים ברמות טיהור שונות אל הנחל.

 

*****

קטע ראשון, חימום לקראת הבאות

– יציאה מתחום תחנת דלק פז בצומת הכניסה לבית עלמין אשר
– מזרחה בחלק דרומי של גבעות מכר הנקראות גם גבעות טנטור
– חציית כביש 70 בצומת יאסיף

 

העיר הערבית החדשה טנטור – לראשונה מאז קום המדינה, בנובמבר 2014,  אושרה על ידי המועצה הארצית לתכנון ולבניה תכנית להקמת עיר ערבית חדשה על גבעת טנטור, בצמוד ליישוב ג'דידה־מכר ומתוכננים לגור בה כ–40 אלף תושבים. תכנית העיר החדשה גובשה בארבע השנים הקודמות על ידי משרד תכנון בראשות האדריכל ערן מבל והיא קודמה ביוזמת רשות מקרקעי ישראל, משרד הבינוי והשיכון ומינהל התכנון במשרד הפנים. מהלך זה נעשה על פי החלטת ממשלה שהתקבלה כבר בשנת 2008. בדו"ח שהכינו מתכנני העיר החדשה הם ציינו את הצורך ליצור יישובים שהם מחוץ למסגרת הקיימת של יישובים השייכים למספר חמולות ושייתנו מענה למשקי בית חסרי קרקע. היישוב החדש מיועד באופן מכוון למעמד הביניים והוא אמור לרכז חלק מהאליטה של החברה הערבית בצפון הארץ. "הקמת היישוב היא מסר לאוכלוסייה הערבית שאין מקימים יישובים חדשים רק ליהודים אלא גם לערבים, כחלק מתהליך של אפליה מתקנת והגברת שיתוף הפעולה של האוכלוסייה הערבית בתכנון המרחב הציבורי" נכתב בדו"ח. השטח של העיר החדשה יהיה בהיקף של 2,700 דונם והוא נמצא. היישוב החדש אמור להתבסס מבחינת נגישות תחבורתית גם על חיבור לקו הרכבת המתוכנן מעכו לכרמיאל. לפי התכנון צפוי לקום בו פארק עירוני והוא יתבסס על בנייה רוויה, קרי צפופה, הכוללת בניינים המגיעים לגובה של שש קומות ויותר שבדרך כלל לא נפוצים בערים ערביות קטנות או בינוניות. כמו כן היישוב אמור להיות בעל סטנדרטים משופרים בתחומים כמו טיפול בפסולת, ויוקמו בו מרכזים למיון ומיחזור פסולת. ביישוב הקיים ג'דידה־מכר יש כיום בעיה קשה של טיפול במפגעים סביבתיים והוא מוקף במוקדים של אתרי פסולת פיראטית. כמו כן בשנים האחרונות היו שם קשיים בתחזוק מערכת הביוב. בשולי העיר אמור לקום פארק של תעשייה נקייה ועתירת ידע. הנוף הפתוח הצמוד אל הפארק יישמר ותהיה בו רצועת חיץ של קרקע שתאפשר את ויסות החלחול של מי גשמים כך שלא ייגרמו שיטפונות או סחף קרקע. בתוך העיר מציעים המתכננים לאגום שיטפונות בשלוליות חורף כדי לשמר מערכות אקולוגיות. כמו כן, הם מציעים ליצור רצועות של צמחייה ברחובות הראשיים של העיר כדי למתן השפעות של זיהום אוויר. מקורות אחד שני ושלישי (עם תרשימים). מעמדה המוניציפאלי של העיר עדיין לא נקבע, אבל מועצת ג'דידה־מכר טוענת שהעיר צריכה להיות שייכת לתחומה. במחצית 2016 נודע שלמרות הקרבה משרד הפנים אינו מתכוון לאחד את היישובים לרשות אחת – ג'דיידה־מכר תישאר עם התשתיות הקיימות, כשלידה תקום עיר חדשה עם תשתיות מודרניות. אז התברר שלעת זו היה ברור לאחר הקמתה של העיר, בהתאם להחלטת הממשלה וככל שתתקבל בקשה לאיחוד רשויות או שינוי גבולות יישקל הנושא מקור.

 

בקצה קטע זה חצינו את כביש 70 בצומת יאסיף על כביש 85

כביש 70 (בחלקו הדרומי מכונה בטעות "דרך ואדי מילֶ‏ק" וצ"ל דרך וואדי מילח הוא כביש ארצי שאורכו 76 ק"מ שכיוונו משתנה מתחיל במחלף זכרון יעקב בדרום ומסתיים בשלומי בצפון. כביש 70 הוא אחד משני עורקי התנועה העיקריים החוצים את הכרמל תוך שהם מחברים בין מישור החוף הצפוני לעמק יזרעאל (האחר הוא כביש 65 הידוע גם ככביש ואדי עארה). כביש 70 ממשיך צפונה דרך מישור חוף מפרץ חיפה (עמק זבולון) למרגלות הרי הגליל המערבי, ומשמש כציר אורך מקביל לכביש החוף הצפוני הקרוב יותר אל החוף. הכביש משמש בפועל כציר מהיר העוקף את חיפה והקריות. הקטע מזכרון יעקב לצומת העמקים (צומת ג'למה) היה קיים עוד בימי המנדט הבריטי וכך גם הקטע משפרעם עד צומת אחיהוד.  מצומת אחיהוד וצפונה לא היה קיים הכביש כפי שמוצג במפה למטה המראה את תמונת המצב מייד לאחר מלחמת העצמאות. בהמלצת צה"ל נסלל קטע הכביש מצומת יאסיף עד צומת כברי ומצומת כברי עד כביש הצפון. הקטע הצפוני, מיגור לצומת סומך נסלל רק בשנות ה-70' ונפתח לתנועה בשנת 1979. בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 הורחב הכביש לכביש דו-מסלולי, בחלק שמצומת פוריידיס עד לטמרה ולפני מספר שנים שופר קטע הכביש מצומת יבור עד צומת אחיהוד. בעוד מספר שנים קטע כביש 70 שבין צומת יגור בדרום ומחלף סומך בצפון ישנה את דמותו עם השלמת סלילת קטע 3  של כביש 6.

כביש 85 הוא כביש רוחב ארצי בצפונה של ישראל. הכביש מוביל מעכו במערב לצומת עמיעד במזרח, שם הוא נפגש עם כביש 90. אורכו של הכביש 47 קילומטר. בתחומי העיר עכו נושא הכביש את השם רחוב בן-עמי. שמו העממי של הכביש הוא 'כביש עכו-צפת', בעקבות מסלולו הישן של הכביש קודם להארכתו ב־1980

*******

קטע שני, מזרחה במעלה שלוחת אחיהוד 

 

– מזרחה בדרך המקבילה לכביש 85
– צפונה לעבר יער שיח אמין טריף
– תחילת העלייה לגבעת הראשונים של יסעור
– במעלה דרך נוף בשלוחת  אחיהוד
– מצפה אחיהוד

 

קטע מסלול זה היה בתוך יער אחיהוד. לאחרונה השלימה קרן קיימת לטובת הרוכבים הכשרה שביל צר ומתפתל (סינגל) סביבו. אך בזמן קיום הטיול טרם היה מסומן במפה. אנחנו רכבנו בדרכי המלך הרחובות.

הגליל המערבי היה נחלת שבט אשר. "אחיהוד" היה אחד מנשיאי השבט "וּלְמַטֵּה בְנֵי אָשֵׁר נָשִׂיא אֲחִיהוּד בֶּן שְׁלֹמִי" (במדבר לד, כז).

יער אחיהוד ניטע בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 משתרע על פני כ-8,000 דונם. קק"ל העניקה בנטיעת היער תעסוקה לעולים חדשים ממושבי הסביבה אחיהוד ועמקה. במחזורי הנטיעה הראשונים ניטע היער בעיקר עצי מחט – אורן ירושלים וברוש מצוי. גל נטיעה נוסף נערך בשנות ה-70 ואז שולבו ביער מיני איקליפטוס ומינים נוספים של עצי מחט, כגון ברוש אריזוני, אורן קנרי, אורן הגלעין, אורן ברוטיה ועצים רחבי עלים. היער סבל קשות מהתקפה של כנימה בשם מצוקוקוס ארצישראלי, ולכן בשנות ה-90 חודשו הנטיעות ביער. בחלקות האלה צומחים כיום גם עצים רחבי עלים כגון אלון מצוי, אלה ארץ-ישראלית, כליל החורש, לבנה רפואי, קטלב מצוי וחרוב מצוי. בשנים האחרונות הועתקו אל היער יותר מאלף עצי חורש שנעקרו מבית הגידול הטבעי שלהם, שנהרס בגלל עבודות פיתוח בדרכי הביטחון שבגבול הצפון.

 

 

 

הגענו לאתר החדש, אתר ראשונים שבו הוקם לראשונה קיבוץ יסעור שנמצא מדרום לצומת אחיהוד

יסעור – הקיבוץ הנמצא בתחום המועצה האזורית מטה אשר הוקם בשנת 1949 על אדמות הכפר החרב אל-בירווה, על ידי עולים מהונגריה שהתארגנו כבר בשנת 1947 בקיבוץ "אחד במאי" של התנועה בארץ זו. בשנת 1951 הצטרף הגרעין הראשון מאנגליה ובשנת 1956 הצטרפו אליהם השלמה ברזילאית מקבוץ ד' של "השומר הצעיר". בהמשך, הצטרף גרעין של עולים מברזיל. שם הקיבוץ הוא סמלי, ונבחר עקב רצון המתיישבים לעסוק במקצוע הדיג (היסעור הוא עוף המצטיין בשחייה). אכן, בשנותיו הראשונות, התפרנסו התושבים מדיג בבריכות דגים שהקימו בשטחם. מלבד ענף המדגה, בלט גם ענף הלול וענפי החקלאות הנוספים היו רפת, צאן, משתלה. כמו עסק המשק בתעשיה: מפעל רהיטים, אלקטרוניקה יסעור לימים הפך ל- "עץ הדעת", מג"י – מפעל לגרביים. אוכלוסיית הקיבוץ מונה היום למעלה מ-700 תושבים. יסעור הוא ”קיבוץ מתחדש”, כלומר, זהו קיבוץ שעבר שינויים באורחות חייו אך הוא עדיין שומר על ערכי ליבה שמגדירים אותו כקיבוץ, לעומת סוגים אחרים של ישובים. המשק מתבסס על גידולי שדה יען – משותף עם קיבוץ עין המפרץ, מטעי רימונים, אפרסמון ואבוקדו, רפת, לול, מערכת חינוך, תחנת דלק, בית סיעוד. בנוסף, יש מגוון רחב של בעלי מקצועות חופשיים ובעלי עסק, שכירים ועצמאיים אשר פעילים ביסעור והסביבה.

 

 

לאחר ביקור באתר ראשונים התחלנו בטיפוס על דרך הנוף לאורך שלוחת אחיהוד

 

 

אֲחִיהוּד הוא מושב עובדים שנוסד בשנת 1950 על ידי עולים מתימן, משתייך לתנועת המושבים ונכלל במועצה האזורית מטה אשר ומתגוררים בערך 200 משפחות. מושב אחיהוד והוא בעל צביון דתי. מקור שמו של המושב במקורות תנ"ך: מהפסוק "ולמטה בני אשר נשיא אחיהוד בן שלומי". ההחלטה להקים את המושב התקבלה לאחר שנתגלו באזור מקורות מים המאפשרים הקמת יישוב חקלאי. לצידו של המושב נוסד הקיבוץ יסעור. שני היישובים נמצאים במקום בו היה הכפר אל-בירווה. שטחו של המושב עומד על כ-1800 דונם, ומרבית תושביו הם עולים מתימן. מיקומו בקרבת צומת אחיהוד – על כביש 85 וכביש 70 מושך שוכרים חיצוניים. המושב מתנהל על ידי אגודה שיתופית בה כ- 150 חברים. רק בעלי הנחלות (בעל נחלה – אדם בעל משק, שדה או מטע) הם חברי האגודה בעלי זכות בחירה אחת לשנתיים.
בעידודו של המשרד להגנת הסביבה כדי להתאים את אמצעי ייצור החלב לתקופה, ולמנוע זיהום מי תהום משפכים של רפתות הוצאו הרפתות מתחומי המושב והוקם פארק חלב בגבעה שליד המושב כאשר כשלושה ארבעה משקים מתאחדים ומקימים רפת גדולה. כיום, פארק החלב מונה כ- 8 רפתות גדולות, אחת מהן רפת רובוטית, והיא הרפת הרובוטית היחידה בגליל המערבי ואחת מ-70 במדינת ישראל. הרפת בבעלות חברת דמתי שלום ושות'.

אל ברוה הכפר ניצב על גבעה סלעית שגלשה למישור חוף הגליל. הנוסע הפרסי נאסר ח'סרו, שעבר בכפר בשנת 1047, קרא לו בִּרְוָה ואילו הצלבנים כינו אותו בְּרוֹאֶט. בסוף המאה ה-19 מנתה אוכלוסיית הכפר כ-900 תושבים וערב מלחמת התגוררו ביישוב  כ-1,400 מוסלמים ו-130 נוצרים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 13,542 דונם, מהם 546 אשר נרכשו בידי יהודים. כלכלת הכפר התבססה על חקלאות ותושביו גידלו חיטה, שעורה, תירס, שומשום, מלונים וזיתים. היו בכפר שני בתי-בד שהופעלו באמצעות בעלי-חיים, ובית-בד ממוכן. בתל אל-בּיר אל-ע'רבּי (תל בירה), ממערב לכפר, נמצאו שרידים ארכאולוגיים  מהשנים 2300 עד 900 לפנה"ס ויתכן ששימש כמקור לאבני-בנייה עבור בתי-הכפר. כפר זה נכבש במלחמת העצמאות לראשונה בתחילת חודש יוני ערב ההפוגה הראשונה ולאחר כיבוש עכו במבצע בן עמי וסופית לקראת סיומה ומבצע דקל. על אתר הכפר אל-בִּרְוָה הונחה ב-6 לינואר 1949 אבן הפינה להקמת קיבוץ יסעור. למעשה הוקם הקיבוץ כקילומטר ממערב לאתר הכפר. בשנת 1950 הוקם מושב אחיהוד על החלק המערבי של אדמות הכפר. שלושה בתים, שני מקדשים ובית-ספר נותרו מן הכפר. המבנים ניצבים עזובים, מוקפים בעשבים שוטים, שיחי צבר ועצי תאנה, תות וזית. עיי-חורבות מהבתים פזורים בינות הצמחייה, ובמקום נותרו גם מספר קברים מוזנחים.

 

 

פארק התעשיות בר-לב הוא אזור תעשייה השוכן כקילומטר מזרחית לצומת אחיהוד, סמוך לכביש עכו-צפת. הפארק קרוי על שמו של הרמטכ"ל השמיני, רב אלוף חיים בר-לב. מנהלת הפארק היא חברת בת של המועצות באזור: מועצה אזורית משגב, מועצה אזורית מטה אשר וכרמיאל. הפארק הינו פרי יוזמה משותפת של שלושת הרשויות ומטרת הקמתו היא יצירת מקומות תעסוקה רבים לתושבי האזור, תוך שמירה על איכות הסביבה ואופיו הכפרי של האזור. הפארק הוכרז כאזור עדיפות לאומית א'. גודל הפארק הוא כ-1,150 דונם, ובתחומו שוכן מנחת ציקלון לטיסות פנים. מנהלת הפארק רואה את תפקידה להקל על היזם בתהליך בניית מפעלו החדש. המנהלת מעניקה את מיטב הסיוע בתהליך קבלת האישורים הנדרשים וליווי מקצועי לכל אורך תהליך הקליטה שלך בפארק. המנהלת דואגת לפיתוח כלל התשתיות הציבוריות בפארק, לשיווק המגרשים והבאת יזמים חדשים. המנהלת דואגת למתן שרותיים נוספים כגון שמירה, פינוי אשפה, ניקיון ותחזוקה, לחזות הפארק, לגינון, תאורת הרחובות ושמירה על הרכוש הציבורי. קבלת מפעלים חדשים מותנית בהתאמת המפעל לתקנון תכנית בניין עיר (ת.ב.ע) ועמידה בסיווג השימושים שהותרו לפארק ברלב. ככלל מיועד הפארק לתעשייה מתקדמת ונקיה. בחודש אפריל 2013 החלו עבודות להרחבת הפארק, בסיומם הוא ישתרע על 2,030 דונם.בתחומי הפארק שוכנים כשלושים מפעלים, הן תעשייה קלאסית, מסורתית מגוונת והן קריית הי טק המיועדת לתעשיות עתירות ידע וטכנולוגיה בין הבולטים הם: מפעל השיש אבן קיסר שדות ים ומחלבת שטראוס.

 

 

 

 

 

 

טל-אל הוא יישוב קהילתי נמצא מעל ואדי יצהר, הנטוע כולו בכרמי זיתים ונכלל בתחומי המועצה האזורית משגב. היישוב מצוי בסמוך לצומת אחיהוד, ונוסד בשנת 1980 במסגרת מפעל הקמת המצפים שנועד להמשך ייהוד בגליל שהחל במחצית השניה של שנות ה-70' . היישוב הוקם על ידי 12 משפחות חלוצות, 10 מהן עלו מברית המועצות ו-2 משפחות ישראליות. כיום, היישוב מורכב מכל עדות ישראל וחיים בו כ-250 משפחות וכ-992 תושבים. היישוב הוקם בראשיתו כמושב עובדים, השייך לתנועת המושבים. מאחר שלא ניתן היה להשתית את היישוב על משקים חקלאיים, בגלל מגבלות של קרקע חקלאית זמינה ומגבלת מכסות מים, שונה היעוד וכיום מוגדר הכפר כיישוב קהילתי. הוא רשום כאגודה שיתופית במסגרת "המרכז החקלאי". זהו גוף תנועתי המאגד בתוכו קיבוצים, מושבים שיתופיים ועובדים וכן כפרים וישובים קהילתיים.

 

 

*******

קטע שלישי, סובב הר גמל

– ירידה ממזרחה חניון מצפה אחיהוד על הכביש
– מול צומת גילון
– טיפוס בכביש מעל נחל חמרה שהוא יובל של נחל יצהר
– הגעה למול שער הכניסה לבסיס תחמושת תפן
– הפסקה קצרה בחניון מול שער הבסיס

 

 

הר גמל  נמצא באזור הגבול שבין הגליל התחתון והעליון. ההר הטרשי ניכר היטב בשטח, בשתי "דבשותיו", לאורכן עובר קו העתק גיאולוגי. אזור הפסגות טרשי מאד, בעיקר לאורך קו ההעתק. במפנה הצפוני, גדל חורש ים-תיכוני, ובו צומחים שיחי אלון מצוי, אלה א"י, ער אציל ועוד. במפנה הדרומי, החשוף לשמש, צומחים שיחי אלון מצוי ואלת המסטיק, ובאביב פורח כאן עיריוני צהוב. כמו כן, ניטעו באזור אקליפטוסים ואורנים. מפסגות ההר יש תצפית נוף יפה.
לעתים מבלבלים בינו לבין הר באותו השם הנמצא בסמוך למצפה רמון. מקור שמו של ההר הוא בשתי פסגותיו המזכירות בצורתן דבשת כפולה של גמל. בתקופות פרה-היסטוריות גרו במערות יונים בהר זה. פסגת ההר משוננת ועשויה טרשים. ערביי האזור מספרים אגדה, לפיה הנביא מוחמד עבר במישור עכו וחיפש מקום בו יוכל ללון בלילה. ההרים מסביב החלו לריב ביניהם על מי מהם ילון הנביא. הריב המילולי התפתח במהרה לריב אלים, כאשר הר גמל שלף חרב ושרט את הר הכרמל, אשר נשאר מצולק עד לעצם היום הזה. הר הכרמל הניף גרזן שבאמצעותו ריסק את הר גמל ולכן הוא מרוסק עד לעצם היום הזה.

 

*******

קטע רביעי, ירידה לצורך עליה

– בצמוד לגדר המתקן הביטחוני
– במורד אל נחל יצהר 
– טיפוס אל שלוחת ירכא – ג'וליס

*******

קטע חמישי, גלישה לג'וליס וביקור בו

– במורד וכניסה אל ג'וליס ממזרח
– סיבוב בכפר
– כיפת קבר שיח עלי אל – פרס
– קבר שיח אמין טריף
– במורד צפון מערב הכפר
– צומת סולטן בשא אל אטרש
– יציאה מתחום ג'וליס
– מול מרכז מזון בתחום ירכא

 

 

 

גלשנו ונכנסנו ממזרח לתחום היישוב ג'וליס

ג'וליס יישוב דרוזי ובו מתגוררים כ-6,000 תושבים ושמאורגן כמועצה מקומית שהוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1967. ג'וליס היא מקום מושבו של השייח' מוואפק טריף, ראש העדה הדרוזית, והשייח' נעים כאמל הנו, קאדי בית הדין השרעי הדרוזי בישראל.
מקור השם כנראה בנומן "יוליוס" שהיה בשימוש על ידי הדיקטטור יוליוס קיסר ושלושת הקיסרים הראשונים של רומא: אוגוסטוס, טיבריוס וקליגולה, דבר אשר מעיד על תקופת הבניה הראשונה מאמצע המאה הראשונה לפנה"ס עד אמצע המאה הראשונה לספירה, או מהמילה "ג'לס" שפירושה "ישב" היות שהיישוב "יושב" על אזור יחסית שטוח ונמוך לעומת ההרים המתנשאים ממזרח ובמיוחד היישוב השכן-ירכא. בגו'ליס התקיים יישוב בתקופת התלמוד ובימי הביניים. לפי תעודות בארכיון הטורקי, במאות ה-14 וה-16 הייתה בג'וליס קהילה יהודית. ב-1388 העתיק סעדיה בן יעקב את "ספר המספיק" מאת תנחום הירושלמי "בעיר ג'ולס דעל מי בורות הסמוכה לעכו, די על שפת הים". לפי יצחק בן צבי קיומה של קהילה יהודית בתוך כפר חקלאי מובהק שאיננו מרכז מסחרי מעיד כי אנשיה עסקו גם הם בחקלאות. היישוב הנוכחי הוקם במאה ה-16.
בג'וליס יש שני אתרים היסטוריים בולטים: קבר שיח` עלי פארס וביתו וקברו של שיח' אמין טריף שהיה שנים רבות מנהיג העדה הדרוזית במדינת ישראל. אתרים נוספים בכפר: בית המורשת הדרוזית גן אל מונה – גן נרחב ומטופח שנוצר על ידי אחד מתושבי הכפר לזכר אמו. בגן יש צמחייה עשירה, מים זורמים בתעלות ומפלים, מבנים שונים כמו טחנת רוח ופסלים שונים. המקום משמש אתר תיירותי. מקור

 

 

 

 

 

סולטאן אל-אטרש ( 1891-1982‏) הידוע אף בשם סולטאן באשא אל-אטרש היה מנהיג דרוזי בולט, לאומן סורי ומנהיג המרד הדרוזי בשנים 1925-1927. אל-אטרש עמד בראש מאבקים נגד האימפריה העות'מאנית, וצרפת בעת שליטתן בסוריה. אל-אטרש הוא בין הדמויות הבולטות ביותר בהיסטוריה של הדרוזים במאה ה-20, ובעל השפעה מרכזית על גורלו של הר הדרוזים ואף על דרכה של סוריה.
בשנת 1925 הנהיג סולטאן אל-אטרש מרד אשר פרץ בהר הדרוזים והתפשט לכל חלקי סוריה וחלקים מלבנון. מרד זה הוא בין הבולטים במנדט הצרפתי בסוריה ולבנון ובמהלכו נוהלו קרבות עזים בכוחות הצרפתים. ב-23 באוגוסט 1925 הכריז סולטאן אל-אטרש על המרד בצרפתים ועד מהירה פרצו קרבות בדמשק, בחומס ובחמאת. אל-אטרש הצליח לנצח במספר קרבות בתחילת המרד, אולם הצרפתים תגברו את כוחותיהם באלפי חיילים ובציוד חדיש והצליחו לכבוש מחדש את הערים המורדות. בשנת 1927 דוכאו אחרוני המורדים. אל-אטרש נידון על ידי הצרפתים למוות, אולם נמלט מבעוד מועד לירדן. הוא שב לסוריה רק בשנת 1937 לאחר שזכה לחנינה ולאחר שנחתם הסכם העצמאות הסורי-צרפתי בשנת 1936. בשובו חיכה לו קהל המונים. בסוף שנות ה-30 קיים אל-אטרש מגעים עם אבא חושי ממנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל. אל-אטרש נטל חלק פעיל בהתקוממות הסורית בשנת 1945, אשר הובילה לעצמאותה של סוריה. בשנת 1948 הוא קרא לכינונו של צבא ההצלה לשחרורה של פלסטין אליו התנדבו מאות דרוזים צעירים אשר נלחמו במלחמת העצמאות. בתקופת שלטונו של אדיב שישכלי נרדף אל-אטרש בידי השלטונות על רקע התנגדותו למדיניות הממשל. בחודש דצמבר 1954 עזב אל-אטרש את סוריה ועבר לירדן. הוא שב לסוריה רק לאחר נפילת משטרו של שישכלי. בשנת 1958 תמך אל-אטרש ביוזמת הרפובליקה הערבית המאוחדת, והתנגד נחרצות לפילוגה של הרפובליקה בשנת 1961. אל-אטרש נודע אף בזכות תרומתו לפיתוח החברתי של הר הדרוזים.
סולטאן אל-אטרש נפטר ב-26 במרץ 1982 מהתקף לב. במסע הלוויתו השתתפו למעלה ממליון אבלים ונשיא סוריה אל-אסד הוציא מנשר רשמי המכתיר את אל-אטרש למפקד הכללי של המרד הדרוזי.
לנוכח העובדה שאל-אטרש היה אחד המנהיגים הבולטים בהיסטוריה המודרנית של סוריה והעולם הערבי, ובמיוחד בתרבות הדרוזית, פסלים רבים של אל-אטרש ניצבים בכיכרות יישובים בהר הדרוזים, ותמונתו תלויה בבתים רבים באזור. בקהילות דרוזיות בסוריה ומחוצה לה וגם בישראל נקראו על שמו מוסדות ציבור ורחובות. דמותו אף בולטת בפולקלור הדרוזי ונזכרת רבות בשירה העממית. הדרוזים רואים בו מופת לפטריוטיות, אומץ וחילוניות. בעת שהנהיג את המרד הדרוזי נודע אל-אטרש באמרתו "הדת לאל, האומה לכל". בכל נאומיו ופרסומיו הקפיד להימנע מלהידרש לסמלים דתיים. אל-אטרש אף דחה את הצעת הצרפתים להענקת עצמאות להר הדרוזים ודרש את עצמאותה של סוריה כולה. לאחר כינונה של המדינה הסורית סירב אל-אטרש לקבל עליו משרה שלטונית. מקור

 

בצאתנו עברנו בתוך הקצה המערבי של ירכא

יִרְכָּא  יישוב דרוזי ובו מתגוררים, למעלה מ-16,000 תושבים, פי שניים וחצי מאשר בג'וליס ושמאורגן כמועצה מקומית שהוכרזה  בשנת 1959. כבר במאה ה-11, עם התפצלות הדת הדרוזית מהשיעה, הוזכר כפר בשם ירכא ככפר דרוזי. אך עד המאה ה-19 אין עליו פרטים רבים. בתחילת התקופה העות'מאנית בארץ ישראל ירכא היה אחד הכפרים הגדולים בגליל המערבי רוב התושבים היו דרוזים שעסקו בחקלאות. במהלך התקופה העות'מאנית התחזקה משפחת מועדי, שקיבלה זיכיון לגביית המסים עבור השלטון העות'מאני. החל מסוף שנות ה-50 של המאה ה-19 ביקרו בכפר תיירים וגאוגרפים אירופאים,שתארו את הכפר ככפר חקלאי דרוזי הבנוי על חורבות מבנים עתיקים. הכפר נבנה מבתי אבן שנבנו בצפיפות סביב חצר מרכזית ו"מנזול" (בית האורחים). בתקופה העות'מאנית נשאר מספר האוכלוסייה בכפר כמעט יציב ובמפקד 1921 נמצאו בכפר 978 תושבים החוקר יוסף ברסלבי שמע ב-1923 מפי תושבי המקום על יהודים שהתגוררו בכפר עשרות שנים קודם לכן, והקבורים ליד קבר הצדיק בכפר. בתקופת המנדט נסללה דרך מכפר יסיף לירכא והחלה בניה מחוץ לגרעין הכפר של בתים מודרניים מבטון וברזל. במבנה החברתי הפוליטי והכלכלי לא חל שינוי רב בתקופת המנדט הבריטי, אך השליטה בכפר עברה בהדרגה ממשפחת מועדי למשפחת מולה. בתקופת מלחמת השחרור לא נפגע הכפר ירכא ותושביו שיתפו פעולה עם שלטונות מדינת ישראל מיד עם הקמתה. באותה תקופה היו בכפר כ-2000 תושבים. ב-1956 הוקמה בכפר מועצה מקומית ובשנות ה-60 של המאה ה-20 נסלל אל הכפר כביש מודרני והוא חובר לרשת המים הארצית ולרשת החשמל הארצית. לאחר שנת 1967 הכפר גדל במהירות, הן במספר תושביו והן במספר המבנים ובשטח אותם תפסו. בשנת 1968 היו בכפר קרוב ל-4500 תושבים. התושבים ברובם זנחו את עבודת האדמה והתפרנסו מתעשייה, קבלנות, ומשירות במשטרה ובכוחות הביטחון. בשנת 1992 הגיע מספר התושבים ל-8,500 איש, נבנו בתי ספר רבים כולל בית ספר תיכון. מקור
בעשורים האחרונים נפתחו מרכזי קניות רבים  אשר ייחודם הינו מחיר נמוך ושווה לכל נפש לצד פעילות בשבת. המונים מגיעים לירכא ומתוכם כשני שליש יהודים.

 

 

 

*******

קטע שישי, בתחום כפר יאסיף

– כניסה לכפר יאסיף מכיוון דרום מזרח
– כניסה לגרעין הכפר
– מול הכנסייה היוונית האורתודוקסית החדשה
– בית העלמין היהודי העתיק
– מרכז היישוב מול מעיין הכפר
-מול הכנסייה היוונית – קתולית
– ירידה לעבר כביש המוביל לאבו – סנאן
– חציית כביש 70
– מערבה בין כרמי הזיתים 

 

כפר יאסיף הוא כפר מיעוטים בו מתגוררים כ-4,000 נוצרים, כ-5,000 מוסלמים וכ-500 דרוזים והמועצה המקומית שלו הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1925.
שרידים רבים מעידים על קיומו של ישוב עתיק יומין שראשיתו בימי הכנענים, הישראלים והפיניקים. במקום מצויים גם שרידים של ישוב יהודי משנאי-תלמודי מימי הרומאים, הביזנטים והצלבנים, אשר נהרסו ברובם או נטמנו. במהלך השלטון העות'מאני, התבססה כלכלת הכפר בעיקר על גידול זיתים וכותנה. בסוף המאה ה-19 היו בכפר בין 350-600 תושבים, מתוכם כרבע מוסלמים והשאר יוונים אורתודוקסים. הכנסייה היוונית-אורתודוקסית היא העתיקה מבין הכנסיות במקום ומשערים שנבנתה לפני כ-250 שנה.
עד אמצע המאה ה-19 חיה בקרב אוכלוסיית הכפר גם קהילה יהודית. במקום נמצא עד היום בית קברות יהודי עתיק, שהיה בשימוש מן המאה ה-17 עד ראשית המאה ה-20. יהודי עכו והסביבה, שלא רצו להיקבר מחוץ לתחומי ארץ ישראל (עכו נחשבה כעיר נכריה מחוץ לתחומי ארץ ישראל), עשו שימוש בבית עלמין זה. ב-1824 ביקר בכפר הנוסע רבי דוד דבית הלל ותיאר את המקום: "צפונית מזרחית לעכו לא הרחק משפת הים התיכון נמצא כפר קטן ושמו כפר יסיף. ובכפר כ- 15 משפחות יהודים ילידי הארץ העוסקים בעבודת אדמה ולהם בית כנסת קטן. הלשון המדוברת היא ערבית, המטבעות המשקלות והמידות כשל עכו". הקהילה חרבה ב-1841 ואחרוני יהודיה עקרו לעכו.
באפריל 1938, במהלך המרד הערבי בארץ ישראל, קבוצה של מורדים ערבים הטמינה מוקשים על הכביש שליד כפר יאסיף. המוקשים גרמו להתפוצצות רכב צבאי בריטי, והרגו תשעה חיילים. כפעולת תגמול, תכנן הצבא הבריטי לשרוף את הכפר, אך מחאות מצד התושבים שטענו שהאחראים לכך הם תושבי הכפר הסמוך כּויכּאת גרמו לבריטים לחזור בהם. שמונה אנשים, בעיקר אזרחים נהרגו בכּויכּאת לאחר מכן מידי הצבא הבריטי. בהתקפה נוספת מצד הערבים על כביש ביטחון בריטי חדש סמוך לכפר, נהרג חייל אחד ונפצעו שניים נוספים. הבריטים שחשדו שוב בתושבי הכפר החלו בתוכניתם לשרוף את הכפר, ובין ה-14 ל-17 בפברואר 1939 הצבא הבריטי שרף 68-72 בתים (כמחצית מבתי הכפר), רובם בבעלות מוסלמית, ומספר קטן של בתים נוצריים ודרוזים. כאשר כמה מתושבי הכפר הסמוך כּויכּאת באו לבחון את ההרס בכפר יאסיף, תשעה מאנשיהם נורו למוות בעת שהתקרבו לכפר. מאוחר יותר משהתגלה שוב כי המבצעים לא יצאו מכפר יאסיף, נאלצה הממשלה הבריטית, לשם פיצויים כספיים לתושבים שנפגעו ולמועצה המקומית. בכספי הפיצויים נבנה בית ספר יסודי ובנין מסחרי בכפר, אשר קיימים עד היום. על פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל, בשנת 1945 מנתה אוכלוסיית הכפר כ-1,400 תושבים, והשתרעה על פני שטח של 6763 דונם. מקור

 

 

כפר יאסיף על פי הצעת החלוקה של האו"ם מנובמבר 1947, כמו הכפרים האחרים בסביבה לא נכלל בתחומי שטח המדינה היהודית. הם נכבשו על ידי צה"ל במבצע דקל. שנערך בחודש יולי 1948 במסגרת קרבות עשרת הימים לאחר סיום ההפוגה הראשונה. מטרת המבצע הייתה בתחילה לכבוש את מוצבי קאוקג'י ברכסי הגליל המערבי כדי ליצור עומק ברצועת החוף בשליטת צה"ל. למפקד המבצע מטעם המטכ"ל מונה חיים לסקוב ותחת פיקודו היו חטיבה 7 המשוריינת שמפקדה היה בן דונקלמן, גדוד 21 של חטיבת כרמלי וגדוד 13 של חטיבת גולני. הכוחות הערבים של צבא ההצלה בראשותו של קאוקג'י היו מרוכזים באזור סג'רה וניהלו קרב עיקש לכיבוש הכפר. השלב הראשון של מבצע  היה להרחבת רצועת החוף והחל בליל ה-8 – 9 ביולי 1948 עם כיבוש הכפר המוסלמי כויכאת (היום קיבוץ בית העמק) ותל כיסון ממזרח לעכו. בליל ה-9 – 10 ביולי 1948 נכבש את הכפר המוסלמי אל עמקא (היום מושב עמקה). ביום למחרת נכנעו ללא קרב הכפרים הדרוזים כפר יסיף, אבו סנאן וירכא.
השלב הבא היה כיבוש שפרעם. לפני ההתקפה נפגשו בלילה מפקדי צה"ל ונציגי הדרוזים והוסכם שהדרוזים לא יגלו התנגדות לכיבוש. ההתקפה החלה בליל ה-13 – 14 ביולי 1948 בהפגזה ואחריה פרצו הכוחות לתוך שפרעם. אז נמלטו מהעיר רוב תושביה המוסלמים ונשארו בה כ-3,000 תושבים, מרביתם היו נוצרים ומיעוטם דרוזים. כוח מחטיבה שבע יצאה משפרעם לאעבלין וכבשה את הכפר ללא קרב. בהמשך נכבשו בכפרים טמרה, כבול, דמון רוויאס במישור והכפרים שעב מיעאר וכוכב על רכס ההרים. לאחר הצלחת המבצע הוחלט להמשיך ולהתקדם לעבר נצרת ולהביס את קאוקג'י ששם הייתה מפקדתו ובאותו זמן להקל על הלחץ בחזית סג'רה ששם תקפו כוחותיו ללא הפסקה.

 

 

 

 

 

 

שיצאנו מכפר יאסיף עברנו בשולי היישוב אבו סנאן

אבו סנאן ישוב מעורב ובו מתגוררים כ-13,5000 נפש. כיום יש ביישוב רוב מוסלמי: כ-49% מאוכלוסיית היישוב הם מוסלמים, כ-42% הם דרוזים וכ-9% הם נוצרים. לפי המסורת הוקם היישוב במאה ה-13 על ידי השייח באז. משמעות שמו של היישוב הוא "בעל השיניים", והשם הוא כנראה על שם החרב בעלת שני החודים של השייח באז, מייסד הכפר. במחצית השנייה של המאה ה-19 התגוררו בכפר בין 250-400 נפשות, כמחציתם דרוזים וכמחציתם נוצרים, וכן מוסלמים מעטים. האחוז הגבוה של הדרוזים בכפר נבע מהקרבה לאזור הדרוזי ממזרח, שכלל את ירכא, ג'וליס, יאנוח וג'ת.

 

 

*******

קטע שביעי, במישור דרומה לעבר מכר

 

– דרומה במישור חוף הגליל
– חציית ערוץ נחל יסף
– לעבר כפר מכר
– כניסה מכיוון צפון מערב
– למול כנסיית הכפר
– מרכז כפר מכר
– דרומה לעבר כביש 85
– מזרחה טיפוס קל לגבעות מכר
– דרך קצה היער לעבר תחום בית העלמין
– הגעה לתחנת הדלק וסיום

 

נכנסנו לתחום ג'דידה מכר

ג'דיידה-מכר הוא יישוב מעורב שמאורגן מועצה מקומית ערבית שכוללת את שני הכפרים ג'דיידה ואל-מכר שאוחדו למועצה אחת בשנת 1990. היישוב מונה כ-20,000 תושבים. כ-90% מהתושבים הם מוסלמים וכ-10% הם נוצרים.
ג'דיידה הוקם במאה ה-16 על ידי ערבים מסוריה. משמעות שמו של היישוב בעברית הוא "חדשה". במאה ה-19 נחכרו אדמות היישוב על ידי חיים פרחי שהיה היועץ של מושל עכו.
מכר (או: אל-מכר) הוקם גם הוא במאה ה-16 על ידי תושבים מלבנון אך במקום ישבו תושבים כבר מהתקופה הרומית, התקופה הביזנטית והתקופה הערבית. יש המעריכים כי במקום שכן היישוב "מכרה" שממנו בא חפר המכרי שהיה מגיבוריו של דוד המלך.
בחלק הצפוני של מכר נבנו שיכונים בהם השתקעו פליטים מעכו.

 

 

 

 

 

לקראת סיום הטיול עברנו בשולי בית העלמין "נחלת אשר" המיועד לקבורת תושבי העיר עכו. לפני מספר שנים רבו התלונות על ההזנחה והלכלוך סביבו. נראה שיש שינוי אך טעון עוד שיפור

 

*******

סוף דבר 

טיול זה שהתנהל בנחת ובאווירה נעימה, הסתיים לאחר חמש ורבע שעות, שמתוכן למעלה משעה וחצי הוקדש לעצירות למטרות שונות. 

מזג האוויר היה נעים וקריר. גשם של ממש ירד במשך כמה דקות אבל זה לא היה היורה. גם קשת זכינו לראות .

 לאורך המסלול זכינו לתצפיות רבות עד לקו האופק.

בסיום אנחנו יכולים לומר שלמדנו להכיר את הפינה הדרום מערבית של הגליל העליון המתחברת אל מזרח מישור חוף הגליל.

טיול זה היה גם הזדמנות טובה להכיר מספר יישובי מיעוטים שתמיד אנו חולפים לידם וכמעט לא נכנסים אליהם.

לסיום, כמו תמיד ראוי להודות למשתתפים שגם סייעו בתכנון המסלול וגם הובילו חלקים ניכרים ממנו. 

 

 

 

ביום שני (19/9/2016) יצאנו מגבעת עוז הבוקר איל אופק, רפי רטר ואני לרכב בדרום רמת מנשה ובהר אמיר. זה הטיול השישי שיזם איל בסדרה של השנה האחרונה ברמת מנשה וסביבתה.

 

מסלול הטיול משיק בחלקו הראשון לקודם לפני מספר שבועות באזור במורדות מזרח רמת מנשה, בין מגידו ובין משמר העמק. ארבעת הטיולים הקודמים הנוספים הם: הראשון, במעלה נחל תנינים, לפסגת רמות מנשה ויער משמר העמק; השני: בחורש האלונים שמרביתם בשלכת, במערב רמות מנשה ובכתף הכרמל; השלישי: במורדות המזרחיים של רמת מנשה, בין עין השופט והזורע והרביעי: בלב רמת מנשה ובשוליה המזרחיים, בין צומת אליקים למשמר העמק. טיול נוסף קודם הוא מעמיקם לעין השופט ולאורך נחל רז ונחל תנינים.

 

המסלול – מעגלי נגד כיוון השעון

מגבעת עוז לעבר מגידו  – מעלה נחל קיני לרמת מנשה – הרכסים והשלוחות לעבר מעווייה – המורד לכביש ואדי ערה וחצייתו
טיפוס מדורג לעבר מי עמי – סובב אום אל פחם ממעל – טיפוס לפסגת הר אלכסנדר – גלישה לעבר עמק יזרעאל

******

מיקום מרחב הטיול,
שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל
המהווה המשך של הרי שומרון וכיוונה צפון מערב

 

 

היחידות הגאוגרפיות באזור הטיול

 * דרום מזרח רמת מנשה
* ערוץ נחל עירון (ואדי ערה)
* צפון מזרח רכס הר אמיר (הרי אום אל פחם)
* פאתי מערב עמק יזרעאל 

 

היחידות הגאולוגיות באזור הטיול

 * רמת מנשה – קער גאולוגי (סינקלינה),
* ערוץ נחל עירון (ואדי ערה) – קו תפר גאולוגי
* רכס הר אמיר (הרי אום אל פחם) – קמר גאולוגי (אנטיקלינה)
* פאתי עמק יזרעאל – קו תפר גאולוגי בשדרת ההר המרכזית

 

רמת מנשה – קער גאולוגי נטוי שאורכו כ-18 ק"מ (קו דרום-צפון) ורוחבו כ-12 ק"מ (קו מערב-מזרח) הבנוי סלעים שלישונים בלתי מקומטים, גיר רך וקרטון המכוסים אדמת רנדזינה אפורה. גובה  חלקן הדרומי של רמות מנשה הוא 300 – 400 מ' וגובה חלקן הצפוני 250 – 300 מ'. הקער בו נמצאות רמות מנשה נמצא בין שני קווי שבר שלאורכם נמצאים עמקי נחל מפרידים אותו משני קמרים גיאולוגיים: בצפון, נחל תות בינו ובין הכרמל ובדרום, נחל עירון בינו ובין גבעות עירון והר אמיר. רמות מנשה הם בעצם חלק מרכס הכולל את הר אמיר, רמות מנשה והר הכרמל החורג מהכיוון הכללי של שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל שכיוונה דרום-צפון. רכס זה סוטה בצפון השומרון ופונה לצפון-מערב ושוקע בתלילות אל הים ויוצר הפרדה ברציפות מישור החוף בישראל.

 

אזור הטיול בתחום שלושה אגני ניקוז 

 

יחידות הנוף ברמת מנשה

סקר משאבי הטבע והנוף של רמת מנשה שביצע מכון דש"א, שמתבסס גם על הספרות הגאוגרפית, הבחין ברמת מנשה עשרים ואחת יחידות נוף עיקריות שהוגדרו בשטח על פי מאפיינים של תבליט, תכסית, רציפות ואחידות נופית ושימושי שטח עיקריים ועל פי מיקומן הן מקובצות בשש קבוצות כמוצג במפה.

 

 

יחידות הנוף בהם  עברנו בחלקו הראשון של הטיול בדרום רמת מנשה
* גבעות געשיות שזו יחידה שאינה רצופה אלא מורכבת משלושה מקטעים מנותקים בהם חמש גבעות בזלתיות.
* מגידו –  צמד גבעות קרטוניות המתרוממות מתוך מישורי השדות על גבול עמק יזרעאל, הגבעה הצפונית היא תל מגידו ואילו על הדרומית משתרע קיבוץ מגידו
* נחל קיני – אגן ניקוז מאורך, שכיוונו מזרח-צפון-מזרח, היובלים ברובם ניצבים לערוץ הראשי והשלוחות ביניהם טרשיות, תלולות מדרונות אך בעלות גב מתון ורחב.
* שולי דרום רמת מנשה – אזור רמתי משתרע משני צידי פרשת המים ובו נמצאים ישובים כפריים (בעיקר קיבוצים) וסביבם שטחי פלחה ומטעים
* שולי פסגות מנשה–   גוש גבוה ההררי ביותר של רמת מנשה, חרוץ כולו בערוצים עמוקים, תלולים ומפותלים.
* שלוחות חמד – איזור מטעי הזיתים והשקדים בין עין איברהים למעוויה והתבליט בו כולל מדרונות מתונים, כלפי דרום הטופוגרפיה הופכת לחריפה יותר וכך גם במדרונות אל נחל חלמית.
* מתלול עירון – התפר בין קער מנשה לקמר הרי אמיר שהוא  רצועה צרה של מדרונות תלולים החרוצים בערוצים קצרים ותלולים הגולשים אל נחל עירון מצפון לכביש 65 . על המדרונות פרוסים כפרים, כפרונים ומקבצי בתים צמודים למדרונות, סביבם כרמי זית, מטעים ושדות.

 

 

*******

נקודת המבט הגאופוליטית 

תמונת המצב  היישובית בשלהי  המאה ה-19

 

 

בתקופת השלטון המנדט הבריטי ארץישראל (Palestine)  יחידה מדינית אחת,
אזור הטיול בקצה תחום מחוז ג'נין

 

 

בהסכמי שביתת הנשק 1949 עם ממלכת ירדן לאחר מלחמת העצמאות
הר אמיר (אזור ואדי ערה) נמסר לישראל
ובו מספר כפרים ובהם אוכלוסייה של כ-25,000 נפש 

 

וואדי ערה אזור ספר במשך שני העשורים הראשונים (1949 – 1967)

היום, מכלול רצף היישובים: "עיר וואדי ערה"
ובה אוכלוסייה שמונה כ-100,000 תושבים

 

המאבק השקט על הקרקע:
יערות קרן קיימת למימוש ריבונות המדינה סביב יישובי וואדי ערה

 

אזור וואדי ערה, עדין אזור ספר
הנושק לגדר ההפרדה מול שטחי הרשות הפלסטינית

*****

התחלה וסיום במגרש החנייה של חדר אוכל בקיבוץ גבעת עוז

קיבוץ גבעת עוז – הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי השומר הצעיר ונמצא בתחום המועצה האזורית מגידו. שטח הקיבוץ משתרע על פני 7000 דונם. הקיבוץ נוסד ב-1949 על ידי גרעין ניצולי השואה מהונגריה. השם סמלי, ניתן ע"י ועדת השמות של ק.ק.ל.  לזכר עוז גבורתם של חיילי צה"ל במלחמת השחרור. מחלקת חבלה מגדוד 3 של "ההגנה", שהייתה מורכבת ברובה מבני מושב נהלל, נשלחה למשימה מיוחדת: הריסת גשר שהיה על אחד הוואדיות (עין אקטין) בדרך מג'נין לצומת מגידו, היום כביש 66. לאחר שהניח חומר הנפץ והרחיק חייליו, מפקד המחלקה נישאר לבד ומסיבה לא ידועה הופעל חומר הנפץ. בפיצוץ ניספה סגן עמוס פיין, בן נהלל, נצר ממשפחת פיין ממטולה. השאיר  אישה (מיריק) ובת, (מיכל) אז תינוקת. על שמו ניקרא המחנה הקרוב (מחנה עמוס) ובו חדר הנצחה. בתחילת דרכו סבל הקיבוץ ממלריה בגלל ביצות ממוקשות בסביבתו ומעבר לגבול. כן סבל הקיבוץ ממחסור במים בהיעדר מפעל מים מסודר לניצול המעיינות בסביבה. בהמשך התווספה קבוצת עולים מברזיל. שכבת הגיל הצעירה מורכבת מבני המייסדים וכן מעולים מארגנטינה. בקיבוץ מתגוררים כ-480 איש. ענפי ייצור עיקריים:"לול פיטום";  "רפת מג"ע אגש"ח בע"מ" רפת משותפת עם קיבוץ מזרע "חקלאות צמחית" ענף המשתרע על כ 5500 דונם המתחלקים בין גידולי שדה ומטע שקדים בגודל 500 דונם ומייצר כ 50 טון שקדים; "הדרי גבעת עוז" פרדס בשיתוף עם חברת "הדרי העמק" המשתרע על 600 דונם שננטע בשנת 2011 ובשנת 2015 מתחיל להניב ולשווק את הפרי; "מוסך רצ" שהוקם בשנת 2012 והוא פרי שותפות של הקיבוץ עם חברת "גדליהו רף ובניו". "גבעת עוז –אלון" תאגיד משותף לחברת דור אלון ולקבוץ גבעת עוז המחזיק בתחנת דלק ומתחם מסחרי קטן ליד צומת מגידו ומעניק שירותי דרך ותדלוק. "העוגות של סנדרה" בית מאפה לייצור עוגיות ועוגות. "ארומור" – מפעל לתעשיה הוקם ב- 1982 ונמכר בינואר 2014 לידי חברת IFF העולמית. מבנה הקיבוץ הוא שיתופי וכולל את כל ענפי הקהילה לרווחת הקהילה.

 

****

קטעי מסלול הטיול והמקומות לאורכו

קטע ראשון לאחר היציאה

* יציאה מקיבוץ גבעת עוז
* בשולי מטעי השקדים מערבה צמוד לכביש 66
* חציית כביש 65 בצומת מגידו
* כניסה לנחל קיני מול מגידו
* טיפס לאורך נחל קיני 

 

 

בתחילה יציאה מקיבוץ גבעת עוז ורכיבה בשולי מטעי השקדים מערבה צמוד לכביש 66.

כביש 66 הוא כביש אורך במערב עמק יזרעאל, הנמתח לאורך המורדות המזרחיים של רמות מנשה והכרמל ומקשר בין יוקנעם, אזור משמר העמק לצומת מגידו ואזור ג'נין, כאשר מעבר גלבוע (ג'אלמה) מחלק את הכביש לחלק צפוני הפתוח לישראלים בשליטת ישראל, וחלק דרומי הפתוח לפלסטינים בשליטת הרשות הפלסטינית. אורך הכביש הוא 31 ק"מ, כאשר 17 ק"מ בישראל, ו־14 ק"מ ברשות הפלסטינית. הכביש הנוכחי מבוסס על דרך עתיקה שקישרה בין חיפה לכפר לג'ון וג'נין. הדרך נסללה לראשונה באופן חפוז ב־1929 מצומת העמקים ועד תל מגידו, לכבוד ביקור מתוכנן של ג'ון ד. רוקפלר, הבן בחפירות הארכיאולוגיות במגידו שלא יצא לבסוף אל הפועל. הכביש יוחד לשימוש של החופרים במגידו בלבד, ונאסר השימוש בו למטרות אחרות. עם זאת, הותר לחברי משמר העמק (השוכנת בסמוך מאוד לדרך) להשתמש בכביש בו. בין השנים 1932–1936 נסלל הכביש מחדש לשימוש כלל הנהגים, דבר שקיצר את מרחק הנסיעה בין חיפה לתל אביב ב־35 ק"מ. מאוחר יותר, עם סלילת כביש 4 במישור החוף, עברה התנועה הבין-עירונית לכביש זה, ופחתה חשיבותו של כביש 66. כינויו של הכביש בתקופה זו היה 'כביש מגידו', או 'כביש חיפה-ג'נין'. במהלך מלחמת העצמאות שימש הכביש את צבא ההצלה בבואו מג'נין לקרב משמר העמק. בתום המלחמה, עבר קו הגבול בין ישראל לירדן באמצע הכביש, בסמוך לג'למה והכביש חולק לשני חלקים נפרדים. הכביש שנותר בשטחה של ישראל הפך מכביש ראשי בין ג'נין לחיפה לכביש אזורי בשימוש מועט ובתחזוקה לקויה. בעת ביקור האפיפיור פאולוס השישי בישראל בינואר 1964, נפתח בנקודת הגבול בין שני חלקי הכביש מעבר גבול מיוחד, בו עבר האפיפיור מירדן לישראל. במלחמת ששת הימים שימש הכביש כציר פריצה של חטיבה 45 למבואותיה המערביים של ג'נין, ולכיוון עמק דותן. לאחר סיום המלחמה שב ואוחד הכביש לקשר בין חיפה ואזור ג'נין, ממנו הגיעו פועלים פלסטינים רבים לעבודה בישראל. ביולי 1968 דווח על כוונה לשקם את הכביש ששימש את יישובי העמק..הרבה לא נעשה נכון לשנת 2016  הכביש הוא בעל נתיב נסיעה אחד לכל כיוון, וברובו ללא גדר הפרדה בין הנתיבים. הכביש נחשב למסוכן, ואירעו בו תאונות דרכים רבות.

 

חציית צומת מגידו למול  בית סוהר מגידו

צומת מגידו הוא צומת מרכזי בעמק יזרעאל, המחבר את כביש 65 וכביש 66. קטע הכביש היוצא מצומת מגידו לכיוון עפולה מכונה "כביש הסרגל" בשל היותו קטע כביש ישר לגמרי ללא עיקולים ופניות. הצומת נקרא על שם הקיבוץ מגידו ותל מגידו הנמצאים בקרבת מקום, ולא רחוק ממנו נמצא גם כלא מגידו. ב-5 ביוני 2002 נרצחו 17 ישראלים כאשר מחבל מתאבד פוצץ מכונית תופת ליד האוטובוס קו 830 סמוך לצומת מגידו.

בית סוהר מגידו (בעבר כלא מגידו) הוא מתקן כליאה בו  מוחזקים כ-1,200 אסירים, כולם אסירים ביטחוניים השפוטים לתקופות מאסר שונות, ברובם עד שבע שנות מאסר. מבנה הכלא התבסס על מבנה משטרה מדגם טיגרט שהוקמה על ידי ממשלת המנדט בימי בראשית שנות ה-40 כלקח מדיכוי המרד הערבי הגדול. מצודה זו הייתה אחת מ-65 המצודות שנבנו ברחבי הארץ בצמתים ומקומות אסטרטגים וטקטיים על כבישי האורך והרוחב של הארץ. להרחבה ראו מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת וגם תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל.
בשנות ה-70 שימש כלא מגידו כבית כלא צבאי עבור כלואים לתקופות ארוכות. באמצע שנות ה-80 עבר הכלא לשמש לכליאת אסירים ביטחוניים, באחריות חיל המשטרה הצבאית. בעקבות ניסיונות בריחה רבים שאירעו בכלא, נחפר סביבו חפיר עמוק ממולא בבטון, כדי למנוע ניסיונות לחפור מנהרות מן הכלא החוצה. ב-5 בפברואר 2005 הועבר הכלא לאחריות שירות בתי הסוהר. בעבר הכלא היה בנוי כמחנה אוהלים. עם העברת האחריות על המתקן לידי שב"ס החלה בכלא בניית אגפים קבועים, כתחליף לאוהלים. כלא מגידו הוא הכלא הראשון בו הועסקו חיילי שב"ס, במסגרת פרויקט שח"ס (שירות חובה סוהרים). חיילים אלה עוברים במסגרת השירות הסדיר שלהם קורס סוהרים ומשובצים לשירות ביטחוני בבתי הכלא.

בחפירות רשות העתיקות שנערכו בכלא מגידו לבקשת השב"ס, לשם הקמת אגפי כליאה חדשים, נחשפו שרידים עתיקים נדירים וחשובים לעולם הנוצרי. החפירות באתר נערכו בשיתוף פעולה ראוי לציון של השב"ס אשר התגייס לחשיפת הממצא הארכיאולוגי החשוב. מעל 60 אסירים מכלא מגידו וכלא צלמון השתתפו בחפירות שנמשכו מספר חודשים. בחפירה נחשף מבנה (כ- 9X6 מ') ובו מפולת טייח כולל פרסקאות על גבי רצפת פסיפס. ברצפה נחשפו שלוש כתובות ביוונית, עיטורים גיאומטריים ומדליון המעוטר בציורי דגים. הכתובות תורגמו על ידי פרופ' לאה די סגני מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הכתובת הצפונית הוקדשה על ידי קצין בצבא, שמו גאיאנוס שתרם מכספו לבניית רצפת הפסיפס. הכתובת המזרחית מדגישה את זכרן של ארבע נשים: פרימיליה, קיריאקה, דורותיה וקרסטה. ובכתובת המערבית נזכרת אקפטוס, אוהבת האל שתרמה את המזבח לאל ישו קריסטוס – כזכרון. מנהל החפירה מטעם רשות העתיקות, יותם טפר, מסר כי הכתובות והממצאים מתארכים את המבנה למאות ה- 3 – 4 לספירה. כך גם ניסוח הכתובת, צורת האותיות וסממנים אפיגרפים נוספים. "מבני דת נוצריים מתקופה זו הם ממצא ארכיאולוגי נדיר בארץ ישראל. פסיפסים בכלל ופסיפסים עם כתובות בפרט הם נדירים ביותר במאות השלישית והרביעית. מדובר במבנה ייחודי וחשוב להבנת ראשיתה של הנצרות כדת מוכרת ורשמית" הוסיף טפר. בחפירות בחלקו המערבי והעליון של כלא מגידו נחשפו מבני מגורים ומתקני יישוב מהתקופה הביזאנטית מהמאות 4 – 6 לספירה. כן נמצאו שכבות ובהם ממצא מהתקופה הרומית, בעיקר בכיסי קרקע וחללים תחת רצפות מבני היישוב מהתקופה הביזאנטית. בנוסף נתגלה באתר מקווה טהרה מהתקופה הרומית. מחלקיו שנחשפו ניתן לומר שמקווה זה הוא מטיפוס המקוואות הגדולים יותר המוכרים במחקר ממרחבי יהודה ושומרון. ממצא זה מתווסף למקווה נוסף שנחפר בחפירות הצלה ארכיאולוגיות שהתבצעו באתר בתקופת ממשלת המנדט. ממצאי החפירה מעידים על כך כי בתקופה הביזאנטית נחתם המקווה ומעליו נבנו מבנים והונחו רצפות. עדות לשימוש בעל אופי שונה ואחר בשטח זה.
נתונים אלו עולים יפה עם המידע ההיסטורי על האתר, והשינוי שחל במקום במעבר מיישוב יהודי (כפר עותנאי) בתקופה הרומית – ליישוב נוכרי בתקופה הביזאנטית (מאקסימיאנופוליס).

פינוי הכלא גילוי בית תפילה נוצרי הנחשב לקדום בעולם בשטח בית הכלא מגידו, בשנה שעברה, עשוי להוביל לתוצאה בלתי מקובלת במציאות הישראלית: בעקבות המלצת רשות העתיקות, בית הכלא יפנה את מקומו לטובת הארכיאולוגיה, התיירים והמדע. בתחילת 2007 הממשלה אישרה תוכנית נרחבת לפיתוח האתר. בשלב ראשון, שונו גבולות בית הכלא באופן שהאתר הארכיאולוגי, ששטחו ארבעה דונם, יימצא מחוץ לתחומי המתקן וייפתח לביקורי הקהל הרחב. בשלב שני, שאמור היה להסתיים, נקבע שהכלא יועבר לאתר אחר בארץ, והמבנה מתקופת המנדט הבריטי שבו הוא שוכן כיום יוסב לשמש מרכז מבקרים בנושא הנצרות הקדומה; שדה תעופה סמוך יורחב ויוכשר לקלוט טיסות של צליינים.

 

לאחר חציית צומת מגידו פנינו מערבה ונכנסנו לתחום יחידת הנוף הראשונה במורדות מזרח רמת מנשה בה עברנו היא מגידו.

יחידת נוף מגידו כוללת את צמד גבעות קרטוניות המתרוממות מתוך מישורי השדות על גבול עמק יזרעאל ואוכף ביניהן. הגבעה הצפונית היא תל מגידו ואילו על הדרומית משתרע קיבוץ מגידו.

תל מגידו הוא מהחשובים ומהמרשימים באתריה הארכאולוגיים של ישראל. התל ממוקם כקילומטר וחצי מצפון לשער המוצא מעמק עירון לעמק יזרעאל, שטחו כ-60 דונמים ופסגתו גבוהה בכ-60 מטרים ממישור העמק אשר למרגלותיו. התל ממוקם בנקודה אסטרטגית חשובה וחולש על צומת דרכים ראשי, הכולל את דרך הים (העוברת בנחל עירון וממשיכה לרמת הגולן ולדמשק), את הדרך למפרץ חיפה ולעכו ואת הדרך לבית שאן. ראשית ההתיישבות בו החלה באלף הרביעי לפנה"ס. רשות הגנים הלאומיים הפכה את תל מגידו עצמו לגן לאומי. כיום הוא מחוזק על ידי רשות הטבע והגנים פוקדים את המקום צליינים נוצריים רבים בשל אזכורו בברית החדשה. בתל מספר אתרים הראויים לציון: שערי העיר הקדומה, "ארמון השנהבים" (שבו נמצאו מאות פיתוחים אמנותיים ותכשיטים משנהב), האורוות מתקופתו של אחאב וכן מספר ארמונות נוספים. לדעת רבים, האתר המרשים ביותר בתל מגידו הוא מפעל אספקת המים של העיר מהתקופה הישראלית, המזכיר את מפעל המים של חצור הקדומה. כמו כן, מהווה התל נקודת תצפית טובה על נופי עמק יזרעאל, על הרי הגלבוע, על גבעת המורה, על הר תבור ועל רכס הרי נצרת. בשנת 2005 הוכרז תל מגידו כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.

קיבוץ מגידו היה שיך לקיבוץ הארצי של תנועת השומר הצעיר והיה נכלל בתנועה הקיבוצית .הקיבוץ, כמו גבעת עוז נמצא בתחום המועצה אזורית מגידו שנסקרה בטיולים  הקודמים. קיבוץ מגידו הוקם בשנת 1949 לפני סיום מלחמת השחרור. הגרעין המייסד הוא של פליטי שואה שהתארגנו לגרעין בתום מלחמת העולם השנייה ועלו קבוצות  כמעפילים בלתי לגליים.  לאחר הכרזת המדינה ב – 29/11/47 כשמספר קיבוצי התנועה הותקפו, על פי החלטת התנועה התפצל הגרעין לקבוצות עזרה בנגבה, עין השופט, דן ומשמר העמק. חברי הגרעין השתתפו באופן פעיל במלחמה, הגנה ושיקום ההריסות. בפברואר 1949 עלה הגרעין על הקרקע. תחילה התמקם הקיבוץ בשרידי כפר ערבי נטוש לג'ון ורק לאחר מספר שנים בנו את הקיבוץ בגבעה סמוכה. כשלוש שנים לאחר העלייה על הקרקע הצטרף לקיבוץ גרעין שהורכב מבוגרי התנועה בארץ, ממקסיקו ומלבנון. ולאחר שבע שנים הצטרף גרעין גדול מארגנטינה ונקלטה חברת הנוער הראשונה. בשנים שלאחר מכן, הקיבוץ קלט גרעינים נוספים והתחנכו בו מספר חברות נוער אך מספר החברים לא גדל בהתאם, בגלל עזיבתם של חברים נוספים. לאורך השנים, מגידו היה קיבוץ "מתנדנד" הן בצד הדמוגרפי והן בצד הכלכלי. כפי שניתן לראות על פי כמות החברים הקטנה אשר נותרה בקיבוץ עצמו, הקיבוץ ידע עד סוף שנות התשעים תנועה רבה מאד של חברים/ מועמדים/ בני קיבוץ/ בני חברות נוער/ חברי גרעינים/ אשר באו והלכו כלעומת שבאו. בנובמבר 2000, לאור המצב הדמוגרפי העדין והמצב הכלכלי הלא יציב, הקיבוץ החליט במהלך בזק לשנות את אורח חייו מקצה אל קצה (ללא שלבי ביניים) ועבר לצורת חיים שבה החבר אחראי לפרנסתו, כאשר הקיבוץ מקיים רשת ביטחון לעזרה בבעיות מיוחדות של חברים. בשנת 2003 הופרט הקיבוץ, בוצע הליך של שיוך דירות ושיוך נכסים יצרניים והוא מתנהל כיישוב קהילתי, למעט חדר האוכל שאינו פעיל שמר הקיבוץ על אופיו וסממניו הקיבוציים . בשנת 2008, הוקמה שכונת הרחבה בקיבוץ. שכונה זו קרויה "מגידו החדשה" או בלשונם של תושבי המקום "ההרחבה". בהרחבה שוכנות כ-120 משפחות. רוב דיירי ההרחבה עובדים מחוץ לקיבוץ. דיירי ההרחבה הם חברי הקהילה והם שותפים מלאים בחיי התרבות והחברה של הקיבוץ אך אינם חברי אגודה שיתופית.

 

 

למעשה התחלנו לרכב בדרך בערוץ נחל קייני

נחל קייני הוא אחד הנחלים היורד ממזרח רמת מנשה ומתנקז בעמק אל נחל הקישון ליד מנחת מגידו. בקטע קצר שאורכו מספר מאות מטרים בלבד, נובעים בנחל מספר מעיינות ולצידם צמחיית נחל עשירה – עצי ערבה, שיחי פטל קדוש וקנה מצוי, עצי בוסתן (בעיקר תאנה ותות), שרידי טחנות קמח, ומסביב יערות ברושים ואקליפטוסים. שמו העברי של הנחל בא בעקבות שם קדום המוזכר בכתובות הנצחה של תחותמס השלישי, מלך מצרים, שנלחם במגידו וכבש אותה בסביבות שנת 1458 לפני הספירה (לפני כ- 3470 שנה). בתיאור הקרב מוזכרת הגעת המלך "לדרומה של מגידו, אל שפת נחל קינה". הצורה הנוכחית – קיני – מנציחה כנראה גם את שבט הקיני, אולי שבט מדייני שהתיישב בארץ ישראל ( קייני שם נוסף של יתרו) שכפי הנראה שכן באזור בתקופת השופטים (סיסרא, שר צבאו של יבין מלך חצור, נס מפני דבורה וברק וביקש מחסה אצל יעל אשת חבר הקיני, ובשירת דבורה מוזכר הקרב נגד הכנענים "בתענך, על מי מגידו"). מי הנחל הזורמים נוצלו להפעלת שש טחנות קמח שפעלו לאורכו עד למאה ה- 20', ושרידיהן ניכרים בשטח עד ימינו.

 

 

 

 

 

המשכנו ועברנו קרוב לתחום יחידת של הגבעות געשיות.

יחידת הגבעות הגעשיות היא תוצר פעילות וולקנית. יחידה זו אינה רצופה אלא מורכבת משלושה מקטעים מנותקים במדרונות המזרחיים של רמת מנשה. חמש גבעות בזלתיות מעוגלות וחשופות כמעט מצומח מעוצה, מתנשאות מעל שטחים מתונים עד מישוריים המאופיינים באדמות כהות שחלקן בזלת בלויה. הנחלים קיני, שלו ומדרך המלווים בקטעים של צומח גדות, בוסתנים וחורש יוצרים רצועה ירוקה המתפתלת בנוף השדות הכהים למרגלות הגבעות הבזלתיות.

 

עברנו למול גבעת יאשיהו.

גבעת יאשיהו היא אחת מגבעות הגעש קטננות במזרח רמות מנשה, היא בזלתית ונוצרה משפכי לבה. שמה בערבית "תל אל אסמר" שפרושו התל השחור. הגבעה קרויה ע"ש המלך יאשיהו שנקטל במגידו ב-610 לפנה"ס כאשר יצא אל מול פרעה נכו בצעד שעד היום לא ממש מובן מבחינה אסטרטגית. במקום שרידי מצודה שהתקיימה במקום מהתקופה הפרסית (מאות 2-4לפנה"ס) עד התקופה הביזנטית (מאות 4-7לספירה). בצידה השני של הגבעה מחציבה.

 

 

לצד גבעת יאשיהו ראינו את החורשה בו נמצא האתר לגיו (מסומנת במפה ח' כפר עותני) וסמוך אליו עברנו ליד בית הקברות של הכפר הערבי הנטוש לג'ון .

לגיו הוא אתר ארכאולוגי הנמצא על שלוחה מצפון לנחל קיני, ואשר מזוהה עם "כפר עותנאי" המוזכר במשנה. בתקופה הרומית כונה המקום בשם לגיו, בשל מחנה הקבע של הלגיון השישי פראטה ששכן על גבעה צפונית-מערבית לצומת מגידו ומדרום לתל מגידו. לגיו העניקה את שמה לכפר הערבי לג'ון שנוסד במאה ה-20.
במהלך התקופה הרומית והביזאנטית קמו באתר שלושה יישובים – כפר, מחנה צבאי ועיר. בתקופת המשנה והתלמוד, בין המאה ה-1 והמאה ה-4, שכן כפר עותנאי על גבעה מצפון לנחל קיני, והיה מאוכלס ביהודים ובשומרונים. גוטליב שומאכר איתר מצודה צבאית קטנה בראש שלוחה מעל לכפר, מצפון לנחל קיני, בשטח מורם מסביבתו בשיפולים הצפון-מזרחים של גבעת אל-מאנאך. החוקרים ישראל רול ובנימין איזק, הציעו לזהות את גבעת אל-מאנאך עם מחנה הלגיון הרומי בלגיו. תחילה הלגיון השני טריאנה ולאחר מכן, הלגיון השישי פראטה, הלגיון נכח בלגיו משנת 117 עד ראשית המאה ה-4. לאתר נודעה חשיבות אסטרטגית שכן שכן בשיפוליו המערביים שלעמק יזרעאל, סמוך לדרך הים שהוליכה מבירת הפרובינקיה בקיסריה לבית שאן. ממפקדת הלגיון נסללו בשנת 120 לספירה, כבישים גם לבירת הפרובינקיה, קיסריה, לציפורי, ולעכו. במקום נמצאו כתובות, רעפים הטבועים בטביעות חותם של הלגיון השישי פראטה, מטבעות עם טביעות משנה של הלגיון וציוד צבאי רומי. היישוב השלישי שזוהה במקום הוא "מאקסימיאנופוליס", פוליס רומית-ביזאנטית שנצבה על הגבעה הדרומית של קיבוץ מגידו ועל מדרונותיה. העיר נוסדה ככל הנראה בראשית המאה ה-4 לספירה והתקיימה עד לכיבוש המוסלמי.

הכפר הערבי לג'ון – בתחילת המאה ה-20, עם חידוש ההתיישבות היהודית באזור עמק-יזרעאל, משפחות ערביות אחדות מהיישוב אום אל-פחם הגיעו לאזור חאן לג'ון והתיישבו במקום. המשפחות הערביות אימצו את השם ההיסטורי "אל-לג'ון" על שם מפקדת הלגיון הרומי. כאמור, בעקבות המאורעות בין1936-1939, הקימה ממשלת ארץישראל המנדטורית את מצודת טגראט בצומת מגידו שנקראה בשם "מצודת לג'ון" (או "מצודת לג'ו"). כיום משמשת המצודה ככלא מגידו. בתחילת מלחמת העצמאות חנתה יחידה צבאית עיראקית באזור כפר לג'ון. הכפר עצמו שימש מעין מפקדה לוגיסטית לכוח הצבאי העיראקי. לאחר קרבות קשים שנערכו באזור ב-29 במאי 1948 כבשה חטיבת גולני את כל מתחם מגידו מידי הצבא העיראקי. במהלך הקרבות, ננטשו בתי הכפר, ותושביו מצאו מקלט ביישוב אום אל-פחם. הכפר הוחרב עם כיבושו למעט מסגד האבן הלבן, תחנת קמח, מרפאת הכפר ועוד מספר בתים במרכז הכפר. בשנת 1949 הוקם קיבוץ מגידו ליד חורבות "אל-לג'ון".

 

 

 

 

 

 

******

קטע שני

* קצה העליה מנחל קיני
* טיפוס אל קו פרשת המים ולשולי פסגות מנשה
* שלוחות חמד
* ירידה במדרון וחציית נחל חלמית
* המשך טיפוס על השלוחות
* כניסה לתוך מעאוויה

לאחר סיום קטע  העלייה התלולה בראש מעלה נחל קיני המשכנו לדווש לעבר שולי דרום רמת מנשה בה עובר קו פרשת המים, ושולי פסגות מנשה  (נ.ג. 400)  והמשכנו מערבה בשלוחות חמד

* דרום רמת מנשה – אזור רמתי משתרע משני צידי פרשת המים ובו נמצאים ישובים כפריים (בעיקר קיבוצים) וסביבם שטחי פלחה ומטעים
* פסגות מנשה–   גוש גבוה ההררי ביותר של רמת מנשה, חרוץ כולו בערוצים עמוקים, תלולים ומפותלים.
* שלוחות חמד – אזור כרמי  הזיתים, מטעי השקדים וחורשות האורנים בין עין איברהים למעוויה והתבליט בו כולל מדרונות מתונים, כלפי דרום הטופוגרפיה הופכת לחריפה יותר וכך גם במדרונות אל נחל חלמית.

 

 

בהמשך הטיפוס הגענו לקצה התחום הדרומי של שטח האימונים הפעיל של צה"ל שידוע בשם "ש"א 107" וגם "שטח אימונים רמת מנשה" ומשמש בעיקר את בסיס האימונים של חטיבת גולני (בא"ח 1) הנמצא בקצהו הדרום מערבי בסמוך לכפר קרע ולרגבים.

 

 

שטחי האימונים ברמת מנשה שמצפון לוואדי ערה נקבעו בראשית שנות החמישים שני שטחים סמוכים למטרות אימונים. שניהם, המזרחי (ש"א 105 – 20,000 דונם) והמערבי (ש"א 109 – 17,000 דונם) מוקמו על קרקעות של נפקדים, בשטחי כפרים נטושים, כופרין, חובייזה ועוד, ועל קרקע שבבעלות פרטית של תושבי כפרי ואדי ערה: אום אל פחם, מעוויה, ערה וכפר קרע ועוד. שטחים אלה נכללו בצו הסגירה משנת 1955. בצו הסגירה של שנת 1976 הוקטן במעט שטחם. במהלך השנים התאמנו בחלקו הצפוני של ש"א 105 יחידות ממחנה ג'וערה ובשניהם יחידות הנח"ל ממחנה 80. בשוליים הדרומיים והמזרחיים של ש"א 109 והמערביים של ש"א 105 מצויים כרמי זיתים של תושבי הכפרים שעיבדו את הקרקעות שבבעלותם בעיבודים שנתיים, לרבות בשטחים שלא להם בקרקעות שבבעלות המדינה. הם גם חדרו לשטחים עם עדרי צאן ובקר ואף הקימו מכלאות בתוך השטח. תושבי הקיבוצים ברמות מנשה נכנסו גם הם לשטח לצורך עיבודים חדֿשנתיים, לרעייה ולהקמת מכלאות. במזרח וצפוןֿמזרח ש"א 109 נטעה קק"ל כמה חורשות. נראה היה שהמצב בשטח יוצא משליטה. באוגוסט 1986, בד בבד עם ביטול שטח 9, הורה שר הביטחון יצחק רבין להגביר את האימונים בשטחי ואדי ערה כדי להציג נוכחות בשטחי האימונים המצויים בסמיכות לריכוזי אוכלוסייה ערבית. בעקבות זאת רוכזו בהם מרבית אימוני יחידות הנח"ל ממחנה 80. בשלהי שנות השמונים, בהמשך להנחיית שר הביטחון, אכן הוגברה הנוכחות, ובשטח התאמנו פלוגות שמוקמו בשלושה משטחים בשולי שטחי האימונים: מצפון ובסמוך לכפר קרע ולעין איברהים; ממזרח לקיבוץ רגבים ומדרום לקבוץ גָלעד (אבן יצחק). אף על פי כן המציאות האזרחית בשטח כמעט לא השתנתה. גם הפעלת הסיירת הירוקה למלחמה בפולשים לא הועילה. במצב זה של כניסות "סיטונאיות" לשטחים הסגורים, שהצבא לא אוכף את מרותו, לא היה אפשר להמשיך.
לנוכח הנחיית שר הביטחון והמציאות בשטח, הוצעו בשנת 1989 בעבודת מטה המשותפת לצה"ל ולגורמים אחרים שלוש דרכי פעולה: האחת, השארת המצב בשטח בלי שינוי והמשמעויות היא באיֿשינוי בנוכחות הצבאית, ועקב זאת יוסרו הלחצים מצד תושבי הכפרים ובאזור ישרור שקט שמחירו הפרת החוק והסדר בריש גלי ופגיעה ביכולת האימונים; השנייה, סילוק הפולשים (הערבים והיהודים) ומימוש צו הסגירה בקפדנות. המשמעויות: יצירת מתח לאומני שמקורו בטענה לקיפוח, וחשש שתושבי הכפרים יראו בצעד זה חלק מתהליך רב שלבי שנועד לנשל אותם מקרקעותיהם ולפגוע במבניהם אף שהם נבנו בלי היתר. ההערכה הייתה שלמתח זה תהיה תהודה קצרת טווח ולא תתפשט לאזורים אחרים. גם קיבוצי רמות מנשה עלולים למחות על מניעת פרנסתם; השלישית, סילוק הפולשים מתחום שטחי האימונים תוך מתן הרשאה לתושבי הכפרים להיכנס למטרות עיבודים ורעייה באופן מבוקר, לפרקי זמן מוגדרים ולפי רישיון. נראה היה שדרך זו תאפשר ניצול יעיל של השטח למטרות אימונים ותאפשר הורדת לחץ מתושבי הכפרים והמשך שקט באזור.
אף אחת משלוש ההצעות לא יושמה. ואולם במחצית הראשונה של שנות התשעים, כדי לממש את ההנחייה להגברת האימונים לנוכח הצרכים בהווה ואלה שייגזרו בעתיד מהסדרים עם הפלסטינים, נבחנה אפשרת נוספת כיצד ניתן להגדיל את יכולת האימון בשטחים אלה. לפיכך, לצורך הגדלת "משפכי בטיחות ירי" והרחבת אימון בנשק מחלקתי, הוצע לחבר את שטחי האימונים ולהכיל את צו הסגירה גם על השטח שביניהם – אדמות אֿרוחה, שטח בהיקף של אלפי דונם. מעמדו הקנייני של שטח הרצף לחיבור כלל כשלושה רבעים מקרקע שבבעלות המדינה וכרבע מקרקע שבבעלות פרטית. החיבור נועד לאפשר ביצוע ירי ממערב, מאזור מאהל רגבים לכיוון מזרח, לעבר ש"א 105. לצורך הקטנת חיכוך עם האוכלוסייה המקומית הוצע לגרוע משוליהם הדרומיים של שטחי האימונים חלקים שאינם בשימוש ושמרביתם קרקע פרטית. כן הומלץ על קביעת הסדרי עיבודים ורעייה לתושבי הכפרים ולקיבוצי הסביבה בשטח החדש. חיבור שטחי האימונים באמצעות סגירת השטח שביניהם הייתה צריכה להיות מנוף להגברת האימונים ושילוב יחידות מתאמנות נוספות לאלה של הנח"ל ממחנה 80.
ביוני 1995, לאחר שתכנית חיבור שטחי האימונים הוצגה לראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, הוציא הרמטכ"ל רא"ל אמנון ליפקיןֿשחק צו סגירה חדש שימנע כניסה לשטח האימונים המורחב ש"א 107, השטח הכולל את ש"א 105 וש"א 109, וגם את השטח המחבר ביניהם. על אף חיבור השטחים, למעשה לא שונתה מתכונת האימונים שהייתה נהוגה טרם החיבור.

 

 

בשנת 1998 קיבלו הכפריים בעלי הקרקעות הודעות מצה"ל שאל להם לעלות עוד על אדמתם, אלא אם כן יבקשו ויקבלו אישור. הם ראו בצו הסגירה החדש מעין הפקעה של כֿ700 דונם מקרקעותיהם הפרטיות. בספטמבר 1998, בתגובה וכמחאה על הוצאת צו הסגירה והמשמעויות ממנו כפי שהבינו אותן הכפריים ומנהיגיהם, פרצו מהומות שהובילו להתנגשויות אלימות בין התושבים באזור ואדי ערה למשטרה, שנמשכו שלושה ימים. במהלך העימותים הקשים ובעקבות תגובת השוטרים למעשי האלימות נפגעו יותר משלוש מאות בני אדם. עקב האירועים הורה שר הביטחון יצחק מרדכי לא לממש את סגירת השטח שבין השטחים ולהתחיל במשא ומתן עם התושבים הערבים. המשא ומתן בין מדינת ישראל לבין "הוועד הציבורי להגנת אדמות אֿרוחה" והרשויות הערביות בואדי ערה הסתיים בדצמבר 2000 בהסכם הבנות שבו הומלץ גם להגדיל את תחום השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות.
על פי מסמך ההבנות, ובהנחיית שר הפנים חיים רמון, מונה בפברואר 2001 פרופ' יוסף גינת, לשעבר יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, לעמוד בראש ועדת חקירה מוניציפלית. בדצמבר 2002 הגישה הוועדה את המלצותיה. בשל רגישות המצב היא נדרשה על ידי המנכ"ל לבצע בדיקה נוספת. תוצאותיה הוגשו לשר אברהם פורז שאף הוא דרש השלמות שהוגשו בנובמבר 2003. לאחר ההשלמות שביצעה בנובמבר 2003 סיימה הוועדה את עבודתה והעבירה את המלצותיה לשר. הן פורסמו רק במרס 2004. הוועדה המליצה להגדיל את שטח השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות באזור ואדי ערה כך שיכללו גם שטח מתחום שטחי האימונים. בֿ25 במאי 2005, על פי המלצות הוועדה, חתם שר הפנים החדש אופיר פזֿפינס על הצווים והמפות המרחיבים את תחום שיפוט הרשויות המקומיות בוואדי ערה.
הרחבת התחום המוניציפלי של הרשויות הערביות לא פגמה בשטח האימונים והוא ממשיך להתקיים. איחוד השטחים והרחבתם לרצף גדול יותר אפשרו את הנמרצות בשימוש בשטח. באזור רגבים בשוליים המערביים של שטח האימונים הושלמה בשנת 2004 בניית מתקן האימונים החטיבתי של גולני שהועבר ממחנה בזק בצפון השומרון. פעילות האימונים של יחידות מתקן זה מתבססת על השטח המאוחד שהוא בעל טווח נתירי ירי גדול יותר.
המקור עמירם אורן ורפי רגב (2008), ארץ בחאקי, הוצאת כרמל, עמ' 388 – 391

 

*****

קטע שלישי

* כניסה לכפר מועאוויה
* סיבוב בכפר
* חנייה במתחם בית הקברות צמוד לקבר שיח מועאווייה
* דרומה במתלול רמת מנשה לעבר כביש וואדי ערה
* חציית כביש וואדי ערה

 

 

 

המשכנו בדרך היורדת אל מועאוויה.

 

 

 

 

מועאוויה הכפר ממוקם בגובה 225 מטר מעל לפני הים והוא שייך החל משנת 1996 למועצה המקומית בסמ"ה להלן מספר תושבי הכפר מוערך בכ-3,000. הכפר נקרא על שם השיח' מועאויה אשר השתייך לזרם הסופיות ואשר פעל באזור מנשה. בדומה לתפיסות ערביות סביב דמויות קדושות שהיו רווחות ביישובים ערבים אחרים, נחשב אל-שיח' מועאויה לרוח קדושה אשר יכולה להשפיע על חיי התושבים הן לטובה והן לרעה גם אם לא נראתה על ידי בני האדם. התושבים המקומיים ראו באלשיח' מועאויה כמתווך בינם ובין האל, ובמיוחד כאשר הוא נתפס כדמות על טבעית אשר יכולה לממש את הרצונות החברתיים והדתיים של התושבים. לשם כך נבנה מעל קברו מבנה דתי שנקרא בשם מקאם ואשר נועד לשמש כמקום לעריכת טקסי פולחן שונים. טקסי הפולחן נגעו לחיים היומיומיים של התושבים מעריכת טקסי לידה ועד לעריכת טקסי אבל כחלק מטקסי הזיארה. בעקבות חדירת רעיונות התנועה האיסלאמית לכפר מועאויה, חדלו התושבים לקיים את הטקסים הפולחניים שנראו כפולחנים אסורים מבחינה דתית. עם זאת נשאר מקאם אל-שיח' מועאויה כסמל עיקרי לכפר.
בתי המגורים נבנו סמוך לנחל ברקן, שנחשב למקור עיקרי לאספקת מים הן לתושבים והן לאדמות החקלאיות. את הכפר בנו משפחות עשירות מאום אל-פחם כחווה חקלאית בסוף המאה ה-19. לפיכך נועד הכפר בעיקרו כבית מגורים לאיכרים אשר עיבדו את האדמות החקלאיות ליד נחל ברקן. בעקבות מלחמת העצמאות, בחרו פליטים רבים מכפרי רמת מנשה להתיישב בכפר.
בתי המגורים מחולקים לשתי שכונות לפי קבוצות משפחה. השכונה המזרחית נועדה למשפחת אג'באריה ואילו השכונה המערבית נועדה למשפחת מחאמיד. מקור החלוקה הוא מאום אל-פחם, עיר המוצא של התושבים. החלוקה נועדה כדי לשמור על מעמד המשפחות כמשפחות שולטות בניהול ענייני הכפר ולמנוע ממשפחות אחרות לערער על מעמדן החברתי של שתי המשפחות. לפיכך, משפחות שעברו להתגורר בכפר בעקבות מלחמת העצמאות, אולצו להשתייך לאחת משתי המשפחות. כמו כן, המשפחה החדשה שקיבלה על עצמה שם משפחה, הייתה חייבת להתגורר באותה שכונה שנועדה למשפחה אשר העדיפה להשתייך אליה. בכך מתחייבת המשפחה המאמצת לספק את ההגנה ואת הביטחון למשפחות החדשות ככל שהן מתגוררות באותה שכונה וככל שהמשפחות החדשות מקבלות על עצמן את מרותן של המשפחות הוותיקות.
בשל קרבתו של הכפר לשטח האימונים של  צה"ל שררה מתיחות מצד התושבים וכוחות הביטחון. מתיחות זאת הורגשה בשנת 1998, על רקע צו הרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, שמרבית אדמות הכפר נכללו בתחום שטח צבאי הסגור שנועד לחבר את שני שטחי האימונים כמפורט לעיל. ךכן, חל איסור על התושבים להיכנס לאדמותיהם. כמו כן הוצאו צווי הריסה נגד בתים שנבנו סמוך לשטח הצבאי. מהלך זה  התפרש על ידי התושבים כניסיון מצד המדינה להפקיע את אדמות הכפר ולהגביל את התפתחותו. התנועה האסלאמית ארגנה הפגנות שונות באזור רמת מנשה כמחאה נגד מדיניות הממשלה וגייסה תושבים מהאזור. באירועי אוקטובר 2000 לקחו תושבים מהכפר חלק פעיל בהפגנות, ואחד התושבים אף נהרג במהלכן. במרכז הכפר הוקמה אנדרטה לציון האירוע, ותהלוכות מחאה מטעם התנועה האסלאמית מתקיימות בו. בשנת 2004 אישר משרד הפנים להחזיר את האדמות שנועדו לצורכי צבא לתושבים. מקור

 

 

מועצה המקומית בסמ"ה, המועצה נוצרה מאיחודם המוניציפלי של היישובים ברטעה, עין א-סהלה ומועאוויה, בשנת 1995. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1996, בעלת שטח השיפוט של 1,700 דונם

 

 

 

בדרך מדרום למועאוויה בה רכבנו עברנו ביחידת נוף דרומית של רמת  מנשה הקרויה מתלול עירון.

מתלול עירון – התפר בין קער מנשה לקמר הרי אמיר שהוא רצועה צרה של מדרונות תלולים החרוצים בערוצים קצרים ותלולים הגולשים אל נחל עירון מצפון לכביש 65 . על המדרונות פרוסים כפרים, כפרונים ומקבצי בתים צמודים למדרונות, סביבם כרמי זית, מטעים ושדות.

 

הגענו לכביש ואדי ערה שהוא חלק מכביש 65 וחצינו אותו בסמוך למשטרת עירון

כביש 65 הוא כביש המשמש כעורק תחבורתי חשוב בין מישור החוף לעמקים וגליל. הוא מוביל מדרום-מערב לצפון-מזרח, ועל כן הוא איננו כביש רוחב ואף לא כביש אורך. הכביש, שאורכו הכולל כ-90 קילומטר, מתחיל בקצהו המערבי במחלף קיסריה על כביש 2 וחולף בחלקו הדרומי מערבי בנחל עירון, ועל כן הוא ידוע גם כ"כביש ואדי ערה". סמוך למגידו מגיח הכביש אל עמק יזרעאל, וקטע ישר בן שבעה קילומטר בין צומת מגידו ועפולה מכונה "כביש הסרגל". הכביש מקיף את מרכזה של עפולה מצפון ("עוקף עפולה") וממשיך לכיוון צפון-מזרח, עד שבכפר תבור הוא פונה לכיוון צפון. הוא חוצה את כביש 77 במחלף גולני ומסתיים בצומת נחל עמוד (המכונה גם צומת קדרים) כשהוא נפגש עם כביש 85.

כביש ואדי ערה הוא חלק מהדרך העתיקה  בארץ ישראל שעברה בנחל עירון (ואדי ערה) ונקראה דרך הים, שחיברה את מצרים ומסופוטמיה. בתוכנית החלוקה של האו"ם מנובמבר 1949 נכלל הכביש במדינה הערבית. טענת הסוכנות היהודית שהכביש חיוני לישראל ועובר דרך שטחים ריקים מערבים נדחתה, בטענה שהכביש חיוני לא פחות למדינה הערבית. כן נטען ששיתוף הפעולה בין המדינות יאפשר נסיעה של יהודים על הכביש דרך המדינה הערבית. בתום  הקרבות של מלחמת העצמאות הוחזק קטע הכביש בוואדי עארה בידי הצבא העיראקי. אחת הדרישות המרכזיות של ישראל במסגרת השיחות על הסכם שביתת הנשק עם ירדן הייתה לקבל חזקה על הכביש, שהיווה ציר מרכזי לחיבור הגליל המזרחי עם מישור החוף. בלחץ  בינלאומי ובעיקר של בריטניה ירדן נענתה לדרישת ישראל בגלל חולשתה, והמשולש על כל אוכלוסייתו עבר לידי ישראל. הכביש נפתח מחדש לתנועה בטקס רב רושם במאי 1949. שנים רבות היה הכביש עורק התחבורה העיקרי ממרכז הארץ לעמקים ולכיוון הגליל המזרחי. בשנים  1963‏-1965 חודש הכביש, הורחב ויושר באופן שהסיר ממנו עיקולים רבים. רוחב הכביש הוגדל מ-5 ל-7 מטר והוספו לו שולי חצץ ברוחב 3 מטר מכל צד. בשלב ראשון הורחב הקטע מצומת מגידו למי עמי, בשלב שני הושלם הכביש ממי עמי לברקאי ובשלב השלישי הורחב הכביש עד לגן השומרון ולגן שמואל. בספטמבר 1965 הושלם חידושו של כל הכביש. בתחילת שנות ה-70 עברה בכביש תנועה רבה וכלי רכב רבים ם השתרכו לאורכו באיטיות. במשך השנים חששה ישראל מפני האפשרות שבעת מלחמה ייחסם הציר על ידי ערביי ישראל המתגוררים לאורך הציר, ועל כן קודם כביש 70 כתחליף לו. באירועי אוקטובר 2000 הפך כביש 65 למוקד אירועים ונחסם ברוב ימי האירועים, בין אם על ידי המפגינים בצומת אום אל-פחם ובין אם על ידי המשטרה בצומת מגידו ובצומת משמר הגבול.

******

קטע רביעי, טיפוס לעבר מי עמי

* לאחר חציית כביש 65 מעבר בשכונות המזרחיות של ערערה
* עליה ראשונה במדרון מתחת ליישוב אל עריאן
* עליה שנייה לעבר מי עמי

 

 

ערערה הוא יישוב ערבי מוסלמי שבו מתגוררים כ-24,500 תושבים הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1970 וכוללת גם היישוב השכן ערה שצורף אליה בשנת 1985. בערערה יש שתי חמולות גדולות – יונס ומסארווה. תושבי היישוב מציינים ששמו קשור לעץ הערער שהיה נפוץ באזור בתקופות קודמות. אחרים קשרו את המקום עם העיר ערוער שנזכרת בתנ"ך, אולם בפועל השם ערוער מציין שני יישובים אחרים, שאחד מהם הוקם בנגב והשני היה ליד נחל ארנון בירדן. עץ ערער אחד בשפה הערבית הוא נקבה (מכאן באה האות "ה" בסוף במילה) ומזה מתקבל השם ערערה.  יזיד בן אלמוהלב, מפקד הצבא המוסלמי בן המאה השביעית, השתמש במילה ערערה באגרת ששלח למושל עיראק אל-חג'אג' בן יוסף. באגרת, מסר כי הצבא המוסלמי נשאר ליד שפלת ההר כשאילץ את האויב לברוח למקום הגבוה שנמצא בין פסגת ההר ובין הגבעה. מפקד הצבא השתמש במילה ערערה כדי לציין את המקום הגבוה שהאויב נמצא בו, ואכן הכפר הקדום נבנה במקום הזה משלוש סיבות עיקריות: המקום היה מבצר טבעי שהגן על התושבים מפלישות של שבטים שונים שנכחו באזור; בניית הכפר במקום הררי גרמה לניצול מרבי של האדמות החקלאיות שבעמק ואדי ערה; המקום סיפק לתושבים מקורות מים כאשר נבנו הבתים העתיקים סמוך למעיין המים המרכזי בכפר (עין אל-בלד).
מרבית אוכלוסיית ערערה עד התקופה הצלבנית הייתה כנראה שומרונית. אל-מסעודי, ההיסטוריון והגאוגרף המוסלמי בן המאה העשירית, ראה שרוב התושבים בכפר השתייכו לדת השומרונית. ואכן גילוי מערכות קבורה לשומרונים בערערה מחזק טענה זו, לצד הדעה הרווחת במחקר שמרבית תושבי השומרון בכלל היו שומרונים. אחרי הכיבוש הצלבני הקימו הצלבנים מבצר על פסגת ההר שנקרא בשם Castallum שבא להגן על דרך ואדי ערה שחיברה בין העיר קיסריה ובין הגליל. השליט הממלוכי בייברס השתלט על הכפר בשנת 1265, אחרי שכבש את מבצר אפולוניה (רשפון, שליד הרצליה) מידי הצלבנים. ההיסטוריון המוסלמי אל-מקריזי התייחס לכפר באומרו שהשליט בייברס חילק את אדמות הכפר לשני נסיכים מוסלמים, האחד בשם עלאא אלדין אל-דוידאר והשני בשם סיף אלדין קפג'. חלוקת האדמות לנסיכים ולמפקדי צבא הייתה דרך מקובלת לתשלום שכר ואמצעי חשוב בהידוק הקשרים בין השליטים הממלוכים ובין אנשים שהשתייכו לאליטה הממלוכית.
בתקופה העות'מאנית הוזכר הכפר ערערה בספר המסים של המדינה העות'מאנית והיה אזכור ראשון למשפחות אשר התגוררו בכפר במאה ה-17. משפחות אלה לא היו עוד קיימות בסוף המאה ה-18 כאשר הוחלפו במשפחות אחרות שעדיין קיימות בכפר. בראשית המאה ה-19 הייתה הגירה מצרית שנבעה מעליית מוחמד עלי לשלטון וניהול מדיניות מסים חדשה שפגעה במשפחות רבות וגרמה להן לעזוב את הדלתא של הנילוס ולהגר לאזור המשולש. מקור שני להגירה המצרית היו החיילים המצריים שהעדיפו להישאר במקום אחרי הכיבוש המצרי לאזור בשנת 1831. מצב זה הוביל לכך שכחצי מתושבי ערערה נקראים עד היום בשם מצארוה, כלומר המצריים.
בתקופת המנדט הבריטי, ובמיוחד ב-17 באוגוסט 1936 התנהל בכפר קרב קשה בין המורדים הערבים ובין החיילים הבריטים, שאילץ את הצבא הבריטי לתגבר את כוחותיו באזור כדי להתגבר על המרידות השונות שהיו באזור השומרון. בראש המורדים בקרב ואדי ערערה עמד אלשיח' עטיה עוד' אל-מצרי (המצרי) שהיה תלמידו של עז א-דין אל-קסאם, שהיה מגדולי המורדים נגד הבריטים, וגייס תושבים רבים מן הכפר כלוחמים נגד הבריטים באמצעות הטפה דתית לאומית. בעקבות דיכוי המרידות בשומרון הוקמו באזור בסיסי משטרה בריטים על מנת למנוע מרד עתידי.
במלחמת העצמאות היה בכפר בסיס צבאי לצבא העיראקי, שפעל עם הלגיון הירדני. נוכחות הצבא העיראקי בכפר גרמה לכך שפליטים רבים מאזור חיפה והכרמל שהו באופן זמני בכפר עד שסולקו בשנת 1949 על בסיס הסכמי רודוס בין מדינת ישראל ובין ירדן, שבמסגרתם הועבר הכפר לשלטון ישראלי עם תושביו המקוריים ובכך נאלצו הפליטים הרבים לעזוב את הכפר. מקור

 

 

המסלע בהר אמיר בגלל היותו קמר גאולוגי הוא גיר קשה מתקופת הקנומן בניגוד לגיר הרך מתקופת  האיאוקן המאוחרת ברמת מנשה שהוא קער גיאולוגי

 

 

 

 

עין אל-סהלה הוא כפר ערבי מוסלמי  בו מתגוררים כ-2000 תושבים שייך החל משנת 1996 למועצה המקומית בסמ"ה. הכפר קרוי על שם מעיין אשר היה שייך לשבט אל-סהלה שמוצאו מעזה. באמצע המאה ה-19 הצליח שבט הכבהא להשתלט על אדמות הכפר ולהתיישב בו ובכך הפך להיות השבט היחידי אשר נמצא בכפר. גרות בכפר שתי משפחות, כבהא ובדראן, שהן בעצם משפחה אחת. במהלך מאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 נחשב הכפר לכפר בת של ברטעה. לאחר הקמת מדינת ישראל התחזק מעמדו העצמאי כיישוב נפרד.

 

 

בקצה  העלייה הראשונה לאחר עוד הפסקה להסדרת  הנשימה המשכנו מזרחה ובתחילה חצינו את  כביש הגישה  ליישוב  אל-עריאן.

אַל עַרְיַאן הוא כפר ערבי מוסלמי שמתגוררים בו כ-200 תושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית מנשה. הכפר נוסד בשנת 1880 על ידי אחמד סולימאן, וצאצאיו מתגוררים בו גם כיום. משמעות השם היא "עירום", ומקורו מיוחס למראה השטח, שהיה מיוער בעבר, אחרי שעציו נכרתו כדי לשמש כדלק לרכבות. אל-עריאן הוא יישוב מוכר מאז ינואר 1995. ההכרה הושגה בעקבות פעילות של המועצה האזורית מנשה, יחד עם עמותת הכפר, שהחלה ב-1987, ובמהלכה אף הוגשה עתירה לבג"ץ.

 

 

המשכנו הלאה בדרך אל מי עמי,

 

על מנת להגיע למי עמי נדרש עוד טיפוס. זו הייתה העליה השניה בהר אמיר, קצרה יותר וגם  בה חלק מהשיפוע היה תלול ואת חלקו  עליתי ברגל.

 

 

 

מי עמי הוא מושב השייך לארגון ישובי העובד הציוני ונמצא בתחום מועצה אזורית מנשה ושטחו כ-3,500 דונם. יישוב, יחד עם הכביש המוביל אליו, את גבולה הדרומי של העיר אום אל פחם. היישוב הוקם בשנת 1963 כהיאחזות נח"ל. תושבי העיר מיאמי, פלורידה בארה"ב, עזרו לקרן הקיימת לישראל לרכוש את האדמות באזור וליסד ישוב זה, ומכאן השם מי עמי – צורה עברית של מיאמי. במשך שנים רבות תרמה קהילת יהודי מיאמי סכומי כסף נכבדים לקק"ל במטרה להשקיע את הכסף בישוב. הכספים אפשרו ביצוע עבודות פיתוח ותשתית על ידי קק"ל במי עמי. היאחזות מי עמי  הוקמה במסגרת מפעל היאחזויות שהגה יוסף ויץ בראשית שנות השישים ונקראה מצודות הספר (בין היאחזויות שהוקמו נכללו בירנית בגבול הלבנון,  אלמגור בגבול סוריה, מעלה גלבוע, צור נתן ומבוא מודיעין על הקו הירוק). במשך שנה גרו החיילים באוהלים ורק לאחר שנה החלו בבניית בנייני ההיאחזות. בהיאחזות נבנו ארבע מבני מגורים, חדר אוכל, מועדון ומבנה מזכירות. היאחזות אוזרחה בשנת 1969 כקיבוץ. בשנת 1971 הפך היישוב למושב שיתופי. מבני ההיאחזות שימשו את הישוב את שנת 1975 כאשר נוספו עוד שמונה חדרים במבנה טרומי ששימשו את חיילי הנח"ל. כבר בשנת 1973 החלה בניית 16 יחידות דיור זהות שנבנו מבטון מזוין (מחשש שהגבולות יחזרו לקדמותם). בשנת 1974 נבנו עוד 10 יחידות והפעם בנייה מבלוקים כמו כן נבנה גן ילדים. בשנת 1975 נסגר חדר האוכל בישוב והתושבים עברו למגורי הקבע. שטח ההיאחזות ננטש מלבד חדרי המזכירות. בסוף שנות ה-70 סבל המושב מהתנכלויות מצד ערביי הסביבה שכללו שריפת חלקות חקלאיות. על מנת להוציא את היישוב מבדידותו הוחלט על תכנית עירון להקמת יישובים יהודיים בסביבתו ואלו כללו את ריחן, חיננית, חריש וקציר בשנת 1980 נבנו בישוב 20 יחידות דיור נוספות ששטחן היה גדול יותר מאלה הקודמות. המשפחות הותיקות עברו לבתים החדשים והבתים הישנים שופצו וחלקם הורחבו  ויתר הבתים עמדו ריקים או שמשו לצרכים שונים, עד שנת 1994, בה הוחלט לשפץ אותם ולהשכירם למשפחות.
בשנת 2006 אושר באספת מי-עמי ברוב מיוחד המעבר לכפר שיתופי (מושב עובדים). ענפי המשק: גד"ש של כ- 2,500 דונם בעמק יזרעאל ואותו מתפעל צוות קבוע של שני עובדים הנעזרים בקבלני משנה בתחומים השונים. בתי צמיחה שהוקמו בשנת 1983, כשלוחה של תאגיד גרנות בהם מגדלים מגדלים צמחי בית, צמחים למרפסת ולגינות, לול תרנגולי הודו ביישוב יש עוד כמה עסקים פרטיים.

 

*******

קטע חמישי, 

* סובב אום אל פחם בכביש הצופה מעל העיר 
* גלישה לפאתיה הדרומיים של העיר
* טיפוס לקבר שיח אסכנדר

 

אוּם אֶל-פַחְם בעבר כפר והיום עיר ערבית בנפת חדרה של מחוז חיפה בישראל.  העיר אום אל-פחם נחשבת למרכז מסחרי לאזור ואדי עארה, עיר המושכת לקוחות מכל רחבי הארץ שקונים רהיטים, דבר שהפך את העיר למקום המושך בעלי עסקים ומשקיעים.
מן הממצאים הארכאולוגיים שנמצאו בבית באום אל-פחם והסביבה ניתן להסיק כי התיישבות אנושית בשטח העיר ובסביבתה קיימת במשך כ-5000 שנים, החל מן התקופה הכנענית. כמו כן נמצאו כמה קברים מאותה תקופה בשכונת ח'רבה אלגטסי ועין אלשערה. בתקופת המנדט שכן הכפר בנפת ג'נין ולפי סקר הכפרים משנת 1945 התגוררו בו 5,490 תושבים ושטחו כלל 77,242 דונמים בימי המרד הערבי הגדול נודע כמרכז מסחר בנשק. ב-1948 היו בכפר כ-4,500 תושבים. במלחמת העצמאות שלט בכפר הצבא העיראקי ואחר כך הלגיון הירדני. ב-20 במאי 1949 הועבר הכפר במסגרת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, לשטח מדינת ישראל (יחד עם כפרים ערביים אחרים באזור המשולש). תושבי הכפר קיבלו אזרחות ישראלית, אך היו נתונים לממשל צבאי עד שנת 1966. לאחר ביטול הממשל הצבאי הפך הכפר ליישוב מרכזי באזור "המשולש". בשנת 1960 הוכרז הכפר כמועצה מקומית, וצורף אל שטחה הכפר "עין איברהים"  המהווה כיום שכונה בעיר. מה גם ששכונה זו ממוקמת מעבר לכביש 65. בשנת 1984 הוכרז היישוב כעיר.

 

ייתכן ושם היישוב השתנה עם השנים. השם הנוכחי מקורו בכמויות הרבות של הפחם שהופק בעיר במשך דורות ושימש במקביל לחקלאות כמקור ההכנסה העיקרי של התושבים. השם בתרגום מערבית משמעותו "אם הפחם" או "מקור הפחם". כיוון שכיום עלול השם להתפרש בערבית באופן שלילי (כביכול: "מקור השחור"), מכנים אותה התושבים לפעמים "אום א-נור".
מן הממצאים הארכאולוגיים שנמצאו בבית באום אל-פחם והסביבה ניתן להסיק כי התיישבות אנושית בשטח העיר ובסביבתה קיימת במשך כ-5000 שנים, החל מן התקופה הכנענית. כמו כן נמצאו כמה קברים מאותה תקופה בשכונת ח'רבה אלגטסי ועין אלשערה.

 

 

בעיר מתגוררים בה למעלה מ-52,000 תושבים . בעיר אום אל-פחם יש ארבע חמולות גדולות (אגבאריה, ג'ברין, מחאג'נה, מחמיד) שבכל אחת ואחת יש הרבה משפחות שלא בהכרח יש קשר דם או קירבה ביניהן.

אום אל-פחם נחשבת למרכז של התנועה האסלאמית. ראש העירייה הוא איש התנועה האסלאמית מאז 1989. לתנועה יש השפעה חברתית ותרבותית חזקה בקרב תושבי אום אל-פחם. אום אל-פחם הייתה אחד המוקדים של אירועי אוקטובר 2000: הפגנות אלימות של תושבי העיר הביאו לחסימתו של כביש ואדי ערה. ביום הראשון לאירועים נהרגו שניים מהמפגינים מירי של המשטרה, ולמחרת נהרג מפגין נוסף. ועדת אור, שתפקידה היה לחקור את האירועים על כל היבטיהם, מתחה ביקורת קשה על שייח' ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית וראש עיריית אום אל-פחם בעת האירועים, בנוסף לאישי ציבור אחרים מחוץ לעיר.

בעיר פועלת מאז 1996 "הגלריה לאמנות אום אל-פחם" שהקים האמן סעיד אבו שקרה. בשנת 2007 העניקה העירייה מגרש שעליו מתוכנן לקום מוזיאון לאמנות ערבית. בעיר מופיעים שלושה עיתונים שבועיים: "אלפחמאוי", "אלמדינה" ו"אלמסאר". יש בה גם תחנת טלוויזיה מקומית בשם "מיס אלרים".

 

 

פסגת רכס אמיר בו נמצא היישוב אום אל פחם היא הר אלכסנדר שהוא הגבוה ביותר באזור, בגובה של עד 527 מעל פני הים. מיקומה הגבוה מקנה לעיר חשיבות אסטרטגית מיוחדת – היא משקיפה על עמק יזרעאל, עפולה, הרי שכם, הכרמל, חדרה, בנימינה, זכרון יעקב, ואפילו חוף קיסריה, שלו השפעה ותפקיד ראשי בתמיכה הצבאית ההיסטורית לאזור. העיר מתאפיינת בשפע של מעיינות מים הפזורים בשטחי העיר.

 

 

 

 

קבר שיח' אסכנדר ( אלכסנדר) נמצא על פסגת הר שגובהו 518 מ'.  אסכנדר הוא גרסה ערבית לשם אלכסנדר , וקיימת סברה שזהו קברו של אלכסנדר ינאי שכבש את האזור בשנת 80 לפסה"נ , ומשום כך גם יהודים פוקדים את המקום. בעבר שימשו ההר וקבר השיח' בפסגתו נקודת ציון בולטת בנוף , והוא נראה למרחקים . כיום קבר השיח' מוסתר על ידי בנייה צפופה ומגדל המים הגבוה שנבנה לאחרונה בסמוך. בניין הקבר נמצא בגן מטופח , מוקף בבנייני מגורים ועצים . לאחרונה שוקם הבניין וכיפתו נצבעה בירוק בהיר . ליד בניין הקבר גדל עץ חרוב עתיק יומין , ומסביבו משתרע בית קברות ששטחו מגיע ליותר מדונם , ובו עצי פרי .

 

********

קטע שישי ואחרון

 

 

 

בתחילת הירידה עברנו ליד  מקום נפילתו של סג"מ יצחק נויפלד סגן מפקד האחזות מי-עמי על דרך הפטרולים בהתקלות עם סיור ירדני אפריל 1966.

 

 

 

 

סאלם הוא כפר ערבי מוסלמי סמוך לקו הירוק ולגדר ההפרדה שייך למועצה המקומית מעלה עירון. עד מלחמת ששת הימים היה ידוע כמרכז הברחות בין ישראל וירדן. הכפר נוסד על ידי שתי חמולות שהגיעו מהכפר רומה. בתחילת נובמבר 1954 נכנסו חיילים ירדניים לתוך הכפר וירו ממנו על כוח של משמר הגבול. בישראל הייתה תרעומת על תושבי הכפר שלא הודיעו על כניסת הירדנים לכפר

מעלה עירון נוצרה כרשות מקומית משותפת  בשנת 1996 עבור הכפרים במזרח הר אמיר והם  מוּסמוּס (מוצמוץ), זלַפה , מוּשֵׁיירִפה (מושיריפה), סאלם ובַיָאדָה. למועצה החדשה הוענק שטח שיפוט של 3,048.5 דונם ומספם תושביה  כ-15,000 נפש. ההתחלה הייתה בשנת 1992, אז הוקמה המועצה האזורית נחל עירון שכללה גם את היישובים ברטעה, עין א-סהלה ומועאויה. התושבים הביעו התנגדותם למהלך ההקמה ובעקבותיו הוקמה ועדת חקירה והיא  המליצה לשר הפנים לפצל את המועצה האזורית לשתי מועצות מקומיות. בשנת 1996 הוקמו שתי רשויות: מועצה מקומית מעלה עירון מועצה מקומית בסמ"ה שבה נכללו היישובים ברטעה, עין א-סהלה ומועאויה.

 

*********

סוף דבר

הגענו חזרה לקבוץ גבעת עוז לאחר שש  ושלושת רבעי שעה.

 

היה זה טיול ארוך במיוחד בזמן, במרחק ובטיפוס לגובה.

 

שמחתי שהייתה לי הזדמנות להסתובב באזור יפה, מעניין  ומרתק ששנים רבות לא הייתי בו. היום  דמותו אחרת. הבנייה בו צפופה מאוד. כבישים חדשים נסללו בו ונבנתה גדר גבול לכל  דבר ועניין מפרידה בינו ובין הגדה המערבית שכוללת מערכת דומה לזו שנמתחת לאורך גבולות ישראל.

 

בדרום רמת מנשה  סיירתי בראשית שנות ה-90' בעת שירות הקבע באגף תכנון במטכ"ל. אז במסגרת  עבודת מטה לבחינת חיבור שטחי האימונים סיירתי  עם גורמי הצבא  ועם אנשי היחידה לפיקוח השטחים הפתוחים ("הסיירת הירוקה): מנהלה גלעד אלטמן, הרכז אבי צעירי ופקחים נוספים שאיני זוכר את שמם. שותף לסיורים אלה היה ידידי  ורעי קצין הביטחון המיתולוגי של מוא"ז מגידו שמחה נאור שלצערי הלך לעולמו לפני מספר שבועות.

 

בהר אמיר הסתובבתי בפעם הראשונה לפני כארבעים שנה בעת היותי תקופה קצרה מדריך ידיעת הארץ  בצה"ל. בראשית 1996 הסתובבתי שוב באזור במסגרת מחקר שדה מפורט על הקו הירוק  שבצעתי  בשיתוף עם אנשי היחידה לפיקוח שטחים פתוחים וביניהם חנוך סולימני אבי צעירי ונוספים.

 

מאז, בעשור האחרון ביקרתי בשתי הזדמנויות באום אל-פחם.

 

טיול זה היה מאתגר מבחינה פיסית. אודה על  האמת בקטעים מסוימים ובעיקר בעליות  (גם בירידה אחת) המאמץ היה רב מאוד. היה לי קשה ושם הגעתי לקצה יכולת הרכיבה שלי ועליתי  ברגל.

 

זו שוב הזדמנות להודות  לאיל שיזם את הטיול וכמו תמיד הוביל אותו בחן ובנועם. 

 

תודה מיוחדת מגיעה לו ולרפי על החברותא הנעימה, על הצילומים ובעיקר על הסבלנות והתחשבות בקצב הטיפוס האיטי שלי.

 

טיול זה היה חוויה יוצאת דופן בכל מובן.

 

*********

תגובה  ומשוב

יום לאחר פרסום  הטיול אדוארדו אוקסמן כתב לאיל ולי את  הדברים הבאים וביקש שאשלב אותם.

 

אייל ועמירם:

עמירם כותב בסוף הדף של הטיול: "טיול זה היה חוויה יוצאת דופן בכל מובן". לעיתים נדירות אני מתחרט על דברים שלא עשיתי.

הפעם, אני מתחרט ומצטער שלא הצטרפתי לטיול, למרות שהוזמנתי אליו פעמים רבות… לא אמרתם שאתם נוסעים לחו"ל ליום אחד… J.

הטיול היה חוויה יוצאת דופן, תאור הטיול בדף של עמירם וקריאתו, הייתה חוויה עוצמתית לא פחות.

קודם כול בחירת המסלול: אייל, מגיע לך שאפו ענק ואני מוריד בפנייך את הקסדה!!!

הרבה דיברתי על טיולים ארוכים, שזה לא נכון, זה מסוכן, עוד בתקופת הקיץ. לא אתייחס לזה כאן. אין ספק שטיול כזה הוא דובדבן לביצוע ביום חורף שמשי ויבש.

נא העבירו לרפי רטר את הערכתי לאיכות, יופי וקומפוזיצית התמונות. אין ספק שהן מוסיפות רבות למאמר ולחווית הקורא.

כרוכב שנים רבות, אומר כי גבול הגזרה שלי ברכיבות הייתה תמיד נחל קיני וצפונה. את עין איברהים ואום אל פחם ראיתי תמיד מרחוק, לעיתים מגבעה 400. לחצות את היישובים האלה ועוד לרכוב מזרחית להם??? אני מקנא.

לבסוף, הכתיבה של עמירם, שיתוף החוויות שלו, והקושי הפיזי בטיול כזה עבורו ובכלל, השלימו חווית סיפור חזקה.

אני מודה לכם. יישר כוח.

אני אעשה את הטיול הזה בחורף.

 

 

 

ביום רביעי (14/9/2016) יצאנו אלי שחר ואני לטיול בדרום מזרח השרון. טיול זה הוא נוסף בסדרה שכוונתה להעמיק את ההיכרות המפורטת של אזורי המשנה הגאוגרפיים בשרון ולהתוודע לעוד קטע של מרחב התפר המשתרע בו.

 

טיול זה מהווה המשך לשלושה טיולים קודמים שעשינו באזורים סמוכים בזמן האחרון והם: במערב – במרחב נחל פולג: בין גבעות החול, לאורך אבוס השרון, על רכס הכורכר ולאורך גדותיו, בצפון – בין ובתוך יישובי גוש תל מונד ובעיר טירה, ומצפון מזרח – במרחב התפר בין הקו הירוק לגדר ההפרדה, בין קיבוץ איל ובין היישוב הקהילתי סלעית

 

 

מסלול מעגלי, נגד כיוון השעון

 

אזור הטיול, דרום מזרח השרון

 

יחידת הנוף, גבעות החול האדום

גבעות החול האדום – היא רצועה אורך בשרון של חולות פליסטוקנים שהתפתחו לקרקע חולית אדומה אך המבנה הטופוגרפי עדין מזכיר גבעות חול. רצועה זו רצופה במחצית הדרומית של השרון, בין נחל הירקון בדרום ובין נחל אלכסנדר בצפון. רוחבה של רצועה זו הוא 5 ק"מ ואורכה 25 ק"מ וגבעותיה מגיעות לגובה של 50 – 90 מ'. המבנה הגבנוני של רצועה זו ויער אלוני התבור שהיה בה מנעו בעבר את השימוש בה לדרכים. גם כיום אין רשת הדרכים מפותחת בחלק זה של השרון.
גבעות החול חסמו את ניקוז הנחלים היורדים מהר לעבר הים והטו אותם דרומה (נחל קנה) וצפונה (נחל אלכסנדר). בתוך תחום הגבעות החול התפתח ניקוז מקוטע שהתאחד בצורה מעגלית בנחל פולג. בעבר הרחוק נסתם נחל זה על ידי חולות וסביבו נוצרו ביצות נרחבות. עוד בתקופה קדומה היה צורך לנקז בצורה מלאכותית את הביצות על ידי פריצת רכסי הכורכר.
המקור: יהודה קרמון (1973),ארץ ישראל – גיאוגרפיה של הארץ ואזוריה, ת"א: הוצאת יבנה, עמ' 235 – 236

 

מרבית אזור הטיול,
החלק המזרחי של אגן הניקוז של נחל פולג

 

נחל פולג הוא אחד הנחלים החוצים את מרכז השרון למלוא רוחבו ומנקז שטח כולל של כ- 120 קילומטרים רבועים. שטח האגן שלו קטן ביחס לנחלי החוף האחרים. בניגוד להם לנחל זה אין כלל יובלים המגיעים מאזורי ההר, ולכן הנחל הוא נחל אכזב. רק בחלקו התחתון יש בנחל מים כל השנה, שמקורם בעיקר במי שפכים.  גבולות אגן הניקוז של הנחל הם: אגן נחל אלכסנדר מצפון וממזרח ואגן נחל ירקון בדרום ובדרום- מזרח. הנחל, שאורכו כ- 17 קילומטרים, מתחיל את דרכו בסביבות קיבוץ רמת הכובש ובפאתי העיר טירה. והוא מתפתל בין פרדסי השרון. ליד מושב בצרה, הנחל פונה צפונה כדי לעקוף רכס הכורכר המזרחי של השרון לעבר העמק שמדרום לתל יצחק ואחר כך ממשיך מערבה בין אודים ויקום. סמוך למושב אודים חוצה הנחל את רכס כורכר נוסף (הרכס התיכון) כשהוא נעזר בפרצה מלאכותית. לקראת השפך, הנחל עובר בדיונות חול מצפון לרכס הכורכר המערבי, והוא נשפך לים מצפון למכון וינגייט. בחפירות הארכיאולוגיות שבוצעו בעבר בתל פולג (הצמוד לפרצה מדרום) התברר שראשיתה של הפרצה היה בעצם חפיר מלאכותי למטרות הגנה של היישוב הקדום על-ידי בידודו הפיזי מסביבתו, כנראה מן האלף השני לפני הספירה. רק מאוחר יותר, בתקופה הרומית, הפכו אותו לתעלת ניקוז למי הביצות שנקוו בעורף הגבעות (מתחת להרצליה, הניקוז בוצע בנקבה) .

 

 

לנחל פולג ישנם מספר יובלים והעיקריים הם:
– נחל אודים מגיע אליו מכיוון צפון ומנקז את הגבעות אבן יהודה וכפר נטר;
– נחל דרור, המנקז את צפון גבעות תל מונד ואליו ליד מאגר תל יצחק הסמוך לכלא הדרים הקולט את מי שיטפונות החורף ואת הקולחים הזורמים בנחל אליו מצטרפים
– נחל חירות ונחל משמרת שראשיתם בגבעות שמדרום לתל מונד. נחל דרור נשפך לנחל פולג מדרום לתל יצחק.
– נחל רשפון המגיע מכיוון דרום וזורם צפונה באבוס המזרחי ומצטרף לנחל פולג באזור שבין יקום ותל יצחק.
– נחל רעננה הוא יובל נוסף המגיע אליו מכיוון דרום ומנקז את הגבעות שמצפון לעיר
רוב קטעי הנחל ויובליו, ברחבי האגן, הם תעלות מלאכותיות שנחפרו בסמוך (פחות או יותר) לתוואי האפיקים הטבעיים בשל סוג הקרקעות בהן עובר הנחל.

 

 

השתנות פני ודמות אזור הטיול

היום אזור מיושב שחלקו נכלל בתחום מרחב התפר מול קלקיליה

בשלהי המאה ה-19 אזור המיושב בדלילות

בתקופת המנדט הבריטי חלק ממחוז טול כרם

 

 

בשני העשורים הראשונים (1949 – 1967),
ספר מול הקו הירוק, חלק מהמותניים הצרות של המדינה 

 

בעשורים האחרונים אזור הטיול במרחב התפר
מול קלקיליה בו תוואי הקו הירוק זהה לתוואי חומת הגדר הצמודה לכביש 6
אולם משני צדדיה שתי מבולעות: צופין ושערי מנשה

 

*******

קטעי המסלול, המקומות והמראות

 

חלק ראשון, בין כביש 4 לכביש 554

* יציאה ממגרש החנייה הצמוד לכלא השרון
* חציית כביש 4 במחלף הדרים
* מזרחה מעט בתוואי הכביש המשובש שהופך לדרך עפר
* המשך בדרך העפר בין הפרדסים והשדות
* כניסה לחלק הדרומי של משמרת
* המשך מזרחה בדרך העפר
* הצצה לאתר הכפר הערבי הנטוש מיסכה
* הגעה לכביש 554 מול הסביל (הרהט)

 

יצאנו ממגרש החניה הצמוד לכלא השרון

בית סוהר השרון הוא בית סוהר של שירות בתי הסוהר שהוקם בשנת 1953 על בסיס מבנה משטרת תל מונד מדגם  מצודת טיגרט שהוקמה על ידי ממשלת המנדט בימי בראשית שנות ה-40 כלקח מדיכוי המרד הערבי הגדול. מצודה זו הייתה אחת מ-65 המצודות שנבנו ברחבי הארץ בצמתים ומקומות אסטרטגים וטקטיים על כבישי האורך והרוחב של הארץ. להרחבה ראו מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת וגם תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל.

 

 

מתחם כלא השרון הוא חלק ממערך מתקני הכליאה של שירות בתי הסוהר במרכז הארץ ובו אוכלוסיית אסירים מגוונת הכוללת אסירים פליליים, טעוני הגנה, הפרדה, שפוטות ביטחוניות, עצורות פליליות, אגף שיקום מח' גמילה מסמים. מתחם זה כולל גם את בית הסוהר אופק, שהינו מקום הכליאה היחיד בו מוחזקים קטינים במסגרת שירות בתי הסוהר ופועל כיחידה עצמאית החל מתאריך ה-15.05.2001 ומסוגל לקלוט כ- 246 אסירים ועצורים;  בית מעצר "הדרים" בו שוהים כ-840 עצורים ושפוטים באגף אחד ומשמשים כאסירי עבודה; בית הסוהר רימונים נפתח בפברואר 2004 כמתקן המשמש אסירים פליליים .

 

רכבנו לאורך כביש 551 שקיים מצומת הדרים על כביש 4 מערבה ומזרחה הוא כביש משובש שהופך לדרך עפר (סימון שבילים אדום)

כביש 551 הוא כביש רוחב מקומי בשרון המורכב הכביש משני קטעים קצרים, הראשון בן 1.5 קילומטר הנמצא סמוך בין קיבוץ ניר אליהו וקיבוץ אייל, וקטע נוסף שנמצא במחלף הדרים (אורכו כקילומטר), כאשר הכביש עובר מתחת לכביש 4 ומגיע עד לקריית שלמה. החברה הלאומית לדרכים תכננה ליצור רצף של כביש רוחב זה בין כביש חוצה ישראל , כביש 6 לבין כביש החוף. כביש 2. לפי התכנית המקורית היה הכביש אמור לחצות את כביש 4 במחלף הדרים בתוואי הנוכחי הקיים ולהמשיך הלאה מערבה באזור הטיול, כמוצג למטה במפה, דרך השטח שבין בני ציון וחרוצים מדרום לבין תל יצחק מצפון,  עד לכביש 2 במערב. תכנית זו נתקלה בהתנגדותם של יישובים בשרון ושל החברה להגנת הטבע. בעקבות ההתנגדות, המועצה הארצית לתכנון ובנייה בחנה את התכנית והחליטה (14.9.10), להסיט את תוואי כביש 551, מעט דרומה כך שיחלוף לאורך גבולה הצפוני של רעננה, כמוצג במפה. חלופה זו המכונה "כביש 541", מאפשרת לשמר את המרחב הפתוח של נחל פולג. אורך הכביש שתוכנן הוא כ-13 קילומטר ועלות הקמתו הוערכה בשנת 2008 בכ-300 מיליון שקל.

 

 

בשנת 2014 משרד התחבורה לא קיבל את החלופה והמשרד מקדם שוב את התכנית המקורית. ימים יגידו אם תתממש. סביר להניח שלא! סכנת הפגיעה במרחב פולג בתוקף ועדין לא פגה.

 

סטינו לעבר בניין האחוזה חקלאית, אולי מהימים שטרם קום המדינה. מכונה באזור "הבית הנוצרי". נקרא כך מכיון שבעלי הבית היה נוצרי.

 

 

 

המשכנו ונכנסנו למושב משמרת

משמרת – מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ובו מתגוררים 400 תושבים ושטחו 3,800 דונם. המושב הוקם בשנת 1946 על ידי חיילים משוחררים אשר שרתו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. מקור שם היישוב סמל לעמידת הגבורה של חיילים משוחררי הצבא הבריטי  ששמרו על המולדת. ענפי המשק העיקריים: לול ופרחים.

 

חצינו את חלק הדרומי של מושב משמרת ועברנו ליד בנין באר המצוי בלב הפרדסים

המשכנו מזרחה

 

 

הגענו לחורשת אקליפטוסים בו נמצאים עיי הכפר הערבי הנטוש  מיסכה

מיסכה – היה כפר ערבי בשרון הדרומי, כקילומטר אחד מערבית לקיבוץ רמת הכובש ו-5 קילומטרים צפונית מערבית לקלקיליה. במהלך מלחמת העצמאות הכפר נכבש ותושביו גורשו. חלק מאדמות הכפר נרכשו על ידי המושבים שדה ורבורג בשנת 1938, ומשמרת בשנת 1946.
הכפר מזוהה, אם כי לא בוודאות, עם שבט מִיסְכּה שהגיע לאזור בתחילת התקופה הערבית, במאה השביעית לספירה. לפי הגאוגרף המוסלמי בן המאה ה-12, יאקות אל-חמאווי, מיסכה היה ידוע בפירותיו. המפקד הצרפתי קלבר (Kléber) וחייליו עברו בכפר בדרכם לעכו במהלך פלישת נפוליאון ב-1799. בסוף המאה ה-19 היה מיסכה כפר ובו כ-300 תושבים, שמטעי זיתים היו נטועים בפאתיו, ובתוכו היו מפוזרים עצי תאנה ותמר. תושבי הכפר היו מוסלמים ופרנסתם הייתה על חקלאות. בתקופת המנדט הבריטי היו בכפר מסגד ובית ספר יסודי, ובשטחים החקלאיים גדלו בעיקר הדרים, בננות ודגנים, וגם מלפפונים, מלונים ועלים ירוקים .בשנת 1931 היו בכפר 635 תושבים ו-123 בתים נושבים. בשנת -1932 נוסד קיבוץ רמת הכובש ליד הכפר. בתקופת מאורעות 1939-1936 פעלו תושבי הכפר כנגד היישובים היהודים בשכנותם כולל הטמנת מוקשים בדרכים. בחודש מאי 1936 נורו ארבע יריות מכיוון הכפר לכיוון רמת הכובש נעקרו 400 עצים בפרדס, יריות נוספות נורו ואיומים הושמעו על תושבי רמת הכובש באזור הכפר מיסכה. התקפות על רמת הכובש מכיוון הכפר נמשכו גם בחודשים הבאים. ב-1938 נוסד המושב שדה ורבורג על אדמות שנרכשו מהכפר בסך כולל של 2976 דונם טורקי. בשנת 1946 נרכשו חלק נוסף מאדמות הכפר עליהן נוסד המושב משמרת.
על פי סקר הכפרים שנערך ב-1945 מספר תושבי הכפר הערבים היה 880, ושטחו היה 4,924 דונם שכלל את שטח מושב משמרת שנרכש לאחר הסקר. ב-15 באפריל 1948 הורו כנראה קציני ההגנה מחטיבת אלכסנדרוני לתושבים לעזוב את הכפר, הוראה אותה לא ביצעו התושבים. חלק מהתושבים נמלטו – בעיקר ליישוב טירה הסמוך. לאחר שבמשך שבועות הטרידו תושבי מיסכה את קיבוץ רמת הכובש וצלפו עליו, נכבש הכפר ב-20 וב-21 באפריל על ידי יחידות של חטיבת אלכסנדרוני ותושביו נצטוו לעזוב. הכפר פונה מתושביו ונתפס על ידי ההגנה. מאז צווי הגירוש נאסר על התושבים לחזור לכפרם.
בשנת 1952 הרסה הקרן הקיימת לישראל את הכפר ומספר כפרים נוספים. כיום מכוסה רוב שטחה של מיסכה בפרדסים, ומוקף בשיחי צבר. מבנה בית הספר של הכפר שימש את שומר הפרדסים של חברת "מהדרין", ואילו מסגד הכפר שימש כבית מסחר חקלאי. כיום, כל שנותר מהכפר הינו הסביל השוכן בצמוד לכביש הראשי, ומספר מקירות המסגד. חלק מפליטי הכפר וצאצאיהם מתגוררים כיום בטירה ורבים מהם שוהים במחנות פליטים.
בשנת 2005 קיימו יוצאי הכפר פעילות הפגנתית במבנה בית הספר והעלו בו הצגה של המחזאי סלמאן נאטור, וכן נטעו עצי זית ותאנה. לאחר ימים ספורים ריתך מינהל מקרקעי ישראל את דלתות המבנה והשתילים נעקרו. בהמשך התקיימו במקום עוד מספר ערבי תרבות, בהם ערב בהשתתפות הסופר סמי מיכאל וערב ציור ואמנות. שנה לאחר מכן, התקיימה במקום הצגת תיאטרון לילדים, "הדוד מתא", שעוסקת בסיפור הנכבה. בשנת 2006 הרסו דחפורים את מבנה בית הספר. מאז מתקיימת מדי שנה פעילות משותפת לישראלים ולפליטי הכפר באתר שבו שכן בעבר. ב-20 באפריל 2010 נערכה "צעדת השיבה השנתית" המאורגנת כל שנה על ידי ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, אל שרידי הכפר, בהשתתפות אלפי צועדים. במקום נערכה עצרת שכללה נאומים וקטעי אומנות הקשורים למיסכה ולזכות השיבה בכלל. מרבית המשתתפים היו מהמגזר הערבי, בהם חברי כנסת ואישי ציבור, ומיעוטם יהודים פעילי שמאל וחברי עמותת זוכרות

 

 

 

******

חלק שני של המסלול,
עוקף רמת הכובש והלאה לניר אליהו

* צפונה לאורך שולי כביש 554
* הצצה בכניסה של קיבוץ רמת הכובש
* צפונה בשולי כביש 554 לצד מטעי האבוקדו של הקבוץ
*כניסה לפאתיה הדרומיים של העיר טירה
* דרומה לאורך דרך המוביל הארצי
* לצד מטעי הקיבוץ וגדר הקיבוץ
* פנייה מזרחה לגבעות מול השער המזרחי
* גבעה 80 והקפתה ממערב
* דרומה בשדות קיבוץ ניר אליהו מול כביש 6
* כניסה לחצר הקיבוץ ממזרחו דרך שער הולכי רגל
* מעבר בתוך חצר הקיבוץ

 

קיבוץ רמת הכובש

 

רמת הכובש הוא קיבוץ  הנמצא בתחום המועצה האזורית דרום השרון.

המועצה האזורית דרום השרון הוקמה בי"ג ניסן תש"ם, 30 במרץ 1980, בעקבות איחוד שלוש  מועצות אזוריות שפעלו אז: מועצה אזורית השרון התיכון  שכלל ה שלושה עשר יישובים (אייל, צור נתן, גן חיים, צופית, שדה ורבורג, רמת הכובש, ניר אליהו, קלמניה, בית ברל, נווה ימין, שדי חמד, תל אשר וירחיב); מועצה אזורית ירקון  שכללה שבעה יישובים (גבעת ח"ן, כפר מל"ל, עדנים, גני עם, ירקונה, נווה ירק ואלישמע) ומועצה אזורית מפעלות אפק  שכללה אחד עשר יישובים (גני יהודה, כפר מע"ש, גת רימון, מגשימים, כפר סירקין, גבעת השלושה, עינת, נחשונים, חורשים, חגור וסביון). שמה של המועצה נגזר ממיקומה הגאוגרפי באזור השרון הדרומי. סמלה עוצב תוך שילוב שלושת היסודות של המועצות המרכיבות את המועצה האזורית: ירקון – נחל ירקון,  מפעלות אפק – מבצר אנטיפטרוס  והשרון התיכון  – עץ פרי הדר  המועצה האזורית דרום השרון משתרעת על שטח של כ-95 אלף דונם וגובלת עם 22 רשויות אחרות.

 

קיבוץ רמת הכובש עלה על הקרקע באוגוסט 1932, לאחר שבע שנות הכשרה בפתח תקוה וכפר סבא. הקיבוץ נוסד על ידי קבוצת "הכובש", שהוקמה בגליל וילנה של "החלוץ" והייתה "קיבוץ העלייה" הראשון של התנועה. שם הקבוצה מבטא את רעיונות כיבוש העבודה העברית וכיבוש עצמי לעבודת כפיים. פלוגה ראשונה של 20 עולים מקבוצה זו עלתה ארצה באוגוסט 1925 והגיעה לפתח תקוה. לאחר עלייה זו המשיכו לעלות פלוגות נוספות, וכעבוד חודשים אחדים נשלחו חלק מהחברים להקים פלוגה נוספת של הקיבוץ בכפר סבא. עד תום השנה הראשונה לקיומו גדל קיבוץ "הכובש" והגיע לכ-140 נפש. באוגוסט 1927 היה קיבוץ "הכובש" בין הקיבוצים שייסדו את הקיבוץ המאוחד, ובעקבות זאת אוחדו פלוגותיו לפלוגה אחת בכפר סבא. קשיי המחיה גרמו לעזיבה רבה ולצמצום הפלוגה, ובעקבות זאת הוחלט לצרף אליה את קיבוץ העלייה "שחריה" של "החלוץ". המקורות הכספיים של הקבוצה היו מועטים יחסית ולמרות שחברי הקבוצה פנו להוריהם בבקשה לתמוך ברכישת קרקעות, ההענות הייתה נמוכה. חברי הקבוצה לקחו את הכסף שהצליחו לגייס וגייסו הלוואה מהקרן הקיימת. הכסף הספיק לרכישת שטח קרקע של 650 דונם במרחק 7 קילומטר מכפר סבא באדמת "ואדי יפו", עליו התיישבו בשנת 1932 ראשוני קבוצת "הכובש". באחד מחגי השבועות של סוף שנות ה-30 של המאה ה-20, תרמו חברי הקבוצה את אדמותיהם לקרן הקיימת ובתמורה קיבלו אדמה נוספת בחכירה לדורות. במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939) סבלה רמת הכובש רבות מהתקפות והתנכלויות מצד תושבי הכפרים הערבים השכנים, קלקיליה, טירה ומיסכה (מיסקי), וספגה אבדות רבות ובסך הכל איבדה 16 מחבריה וספגה נזקים כבדים ברכוש. בשלוש שנים אלו הותקפה רמת הכובש יותר מכל יישוב אחר בארץ, והייתה סמל לעמידה של ההתיישבות היהודית. אחד האסונות הקשים אירע ב-4 באוגוסט 1938, אז נהרגו שישה מחברי המשק כאשר מכוניתם עלתה על מוקש. ב-16 בנובמבר 1943 ערכו שלטונות המנדט חיפוש נרחב בקיבוץ אחר נשק ולוחמי מחתרת, לאחר שעל גג אוטובוס נמצאו שני מקלעים ארוזים. בתגרה המונית שפרצה במהלך החיפוש עצרו הבריטים 35 איש ופצעו 14 אנשים, שאחד מהם מת מפצעיו. 

 

 

במאי 1948 מנה הקיבוץ 675 איש, בתוכם 238 חברים, 239 ילדים ו-15 הורים לחברים. הגיל הממוצע היה 39. ענפיו המרכזיים של המשק היו לול, רפת, מאפייה ופרדסים. במהלך מלחמת העצמאות הותקפה רמת הכובש כמה פעמים. ב-20 באפריל 1948 נהרגו ארבעה מחברי המשק שיצאו לעבוד בשדה סמוך לקלקיליה. ב-10 במאי הותקף היישוב על ידי כוחות גדולים מטירה ומקלקיליה. בהתקפה נהרגו 3 יהודים וערבים רבים. עם פלישת צבאות ערב למדינת ישראל ניצב היישוב מול הצבא העיראקי שניסה לחצות את הארץ במקום הצר ביותר שלה. התקפות ירי נמשכו גם בחודשים אחר כך עד אפריל 1949, אז נחתמו הסכמי רודוס עם ירדן שחייבו גם צבא עיראק. ילדי המשק שפונו ערב הכרזת העצמאות חזרו אליו לאחר חתימת ההסכמים. במהלך המלחמה נהרגו 12 מחברי המשק וכ-15 נוספים נפצעו. רוב ענפי החקלאות של המשק נהרסו בתקופה זאת.
גם לאחר שוך קרבות מלחמת העצמאות המשיך הקיבוץ להיות מבודד ולסבול משכניו הערבים. מצב זה השתנה עם הקמתו של קיבוץ הנח"ל ניר אליהו בין רמת הכובש וכפר סבא, יישוב שיצר רצף התיישבות יהודית והקשה מאד על הסתננויות הערבים מצידו המזרחי של "הקו הירוק".
בשנת 1952, במהלך הפילוג בקיבוץ המאוחד, פרשו מהקיבוץ חבריו שתמכו במפא"י והקימו את קיבוץ עינת יחד עם פורשי גבעת השלושה.

כיום מונה היישוב כ-600 נפשות ומתפרנס מתעשייה, גן אירועים, חקלאות, יזמות זעירה ועבודת חוץ של חלק נכבד מחברי המשק. הקיבוץ משתרע על פני שטח של 4,410 דונם. אוכלוסייתו מונה כ-700 נפש, מתוכם 380 חברים וכ-210 ילדים.  הקיבוץ עובר תהליך התחדשות, הכולל את העצמת הפרט, יחד עם שמירה על מרכיבי ערבות הדדית משמעותית, חיי קהילה פעילים וקליטת הבנים והבנות כממשיכים. רמת הכובש היה בין הקיבוצים הבודדים שלא הסתבך במשבר חובות הקיבוצים בשל השמרנות הכלכלית של חבריו. הקיבוץ נחשב מבוסס ואמיד.  שינוי משמעותי התרחש בקיבוץ מאז ההחלטה שנתקבלה בשנת 2006 על מעבר למודל ההתחדשות, תהליך שהביא לעלייה ניכרת ברמת ההכנסה של החברים ולקליטתם של כמאה חברים חדשים ובני זוגם לחברות מלאה בקיבוץ.

 

 

נכנסנו לקצה הדרומי של העיר טירה

טירה היא עיר במחוז המרכז בישראל, שרוב תושביה ערבים מוסלמים סונים. העיר שוכנת מצפון לקיבוץ רמת הכובש והעיר כפר סבא, ומדרום מערב לעיר טייבה ומחלף אייל; ולמעשה נחשבת אחת מיישוביי "המשולש". היא הוכרזה כעיר בשנת 1991 ובה מתגוררים למעלה מ-25,000 תושבים. העיר מדורגת 3 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. ימי השבוע הרגילים הפעילות העסקית בעיר דלילה. מרבית התושבים עובדים כיום מחוץ לעיר, ובעיקר במגזר היהודי. לעומת זאת, בשבתות קיים בעיר שוק פופולרי (הממוקם באזור היציאה הדרומית לכיוון רמת הכובש והעיר כפר-סבא), כאשר רבים מתושבי השרון היהודים פוקדים את מסעדות העיר, בתי העסק שלה ושווקיה עד אפס מקום. תנועת הקונים ההמונית התקיימה במשך שנים ברציפות, פרט לתקופת האינתיפאדה השנייה במהלכה הדירו היהודים את רגליהם ממנה.

 

 

 

"קרב טירה" במסגרת "מבצע מדינה" במלחמת העצמאות –  לקראת סיום המנדט הבריטי, החל היישוב היהודי בהערכות לקראת הכרזת המדינה. במרס 1948 פרסם המטכ"ל תכנית הגנה שנקראה "תכנית ד'". תכנית זו היוותה פקודה סופית לכל החטיבות של ארגון ה"הגנה", ומטרתה היה לאחד ולחבר את כל ההתיישבות היהודית בארץ ישראל לרצף טריטוריאלי אחד, לקראת ה- 15.5.1948, היום בו יעזבו הבריטים את הארץ, ושעל פי הערכתו של בן גוריון תחל הפלישה הערבית. כחלק מתכנית ד' הוטל על חטיבת אלכסנדרוני לכבוש את כפר סבא הערבית שהיוותה איום בלתי פוסק לביטחון היישובים שבסביבה, עקב הטרדות אש הערבים על החקלאים היהודים שעבדו בשדות ובפרדסים הגובלים באדמות הכפר הערבי. נקודת השיא הייתה ב- 9.5.1948. כפר סבא היהודית הוטרדה באש כבדה ע"י הערבים, ובמהלכה קודמו שלושה משוריינים לבאר המים ביישוב ופוצצו אותה. מכיוון שההטרדות הלכו וגברו הוחלט במטה חטיבת אלכסנדרוני לכבוש את כפר סבא הערבית. מועד הפעולה נקבע ל 13.5.1948 (יום לפני הכרזת המדינה), על כן נקרא מבצע זה "מבצע מדינה". המשימה הופקדה בידי גדוד 33 של החטיבה ועל כך יפורט בהמשך.
כחלק מ"מבצע מדינה" לכיבוש כפר סבא הערבית, כללה התכנית חסימות כוחות סיוע אפשריים של שריון ורגלים מהעיר קלקיליה והסביבה. כמו כן הוטל על כוחות המשמר להטריד את כפר טירה הגובל לכפר הס וזאת במטרה לגרום לפיצול הכוחות הערביים ובכך להפחית את הלחץ האפשרי על כפר סבא. מרבית הנופלים במבצע מדינה היו בקרב טירה. בבוקר ה-13 במאי 1948 יצא כוח שהורכב ברובו מבני המושבים באזור (כפר הס, עין ורד ועוד) ומחיילי חטיבת אלכסנדרוני. מטרת הכוח היה לבצע חסימה מול טירה ולמנוע מכוחות ערבים להתערב בקרב בכפר סבא הערבית. בטירה היו לוחמים מקומיים ולוחמים מטייבה וכן לוחמים מצבא קאוקג'י. כאשר הגיע הכוח לפאתי טירה, צפו על הכפר ונראה כאילו הוא נטוש. בשלב זה נתקבלה הפקודה לכבוש את טירה. כבר בתחילת ההתקפה נלכד הכוח בשטח פתוח, באש מכל העברים על ידי ערבים מטייבה הסמוכה כך שניסיון כיבוש טירה נכשל. רוב הלוחמים נהרגו תוך זמן קצר ורק בודדים הצליחו לסגת. בשטח נשארו 23 גופות חללים. הערבים התעללו בגופות לצהלת תושבי טירה. רק בהתערבות הצלב האדום הוחזרו הגופות לקבורה במצב קשה. ארבע גופות לא הוחזרו ויש עדויות שהן נגררו לטייבה ולטול כרם ולנור שאמס ושם כנראה נקברו. עד היום לא נמצאו גופות הנעדרים מקרב טירה. למחרת היה כל השטח שמזרחה לקלקיליה בידי כוחות ההגנה. לאחר הכיבוש הוחזק הכפר על ידי כוחות החי"ם. כעבור יומיים פתח שוב האויב בהתקפה עזה על הכפר. לעזרת הלוחמים נשלח גדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני, אולם ההתקפה נהדפה על ידי אנשי החי"ם עוד בטרם הגיע הגדוד לזירת הקרב. באותו הלילה לאחר התקפת האויב, ערך גדוד 32 סדרת פשיטות כדי לרתק את האויב ופוצץ גשרים במבואות קלקיליה וטול כרם, מוקשו דרכים והוטרדו באש בסיסי אויב. נעשה ניסיון לכבוש את קלקיליה אך ניסיון זה נכשל.
לאחר המלחמה, במסגרת הסכמי שביתת הנשק בין ישראל ובין ירדן הועבר הכפר טירה יחד עם כפרי המשולש וואדי ערה לתחום שטח מדינת ישראל.

 

בדרום טירה עברנו לעבר תוואי דרך המוביל הארצי.

 

 

 

גבעה 80 – היה חלק ממערך ההגנה של הצבא התורכי במלחמת העולם הראשונה כחלק מקו העוג'ות שנקבע  בראשית 1918 ונכבש על ידי הכוחות של צבא הממלכה המאוחדת עם תחילת המערכה בקרב מגידו בספטמבר שנה זו.
הגבעה הפכה מוצב של הצבא העיראקי עם פלישת צבאות ערב במאי 1948. באותה עת כוחות החי"ם של צה"ל שלטו בטירה. כוחות מחטיבת גבעתי כבשו את הגבעה בינואר 49, אך לאחר מספר ימים כוחות הלגיון הירדני כבשו את המקום מחדש והוא עבר אלינו רק מתוקף הסכם רודוס באפריל 1949.

 

 

ניר אליהו קיבוץ שהשתייך ל"איחוד הקבוצות והקיבוצים" ולאחר ) ולאחר המיזוג עם "הקיבוץ המאוחד" השתייך ל" תנועה הקיבוצית המאוחדת" (תק"מ). בשנת 1999 התמזגה התק"מ עם הקיבוץ הארצי והפכו להיות התנועה הקיבוצית. הקיבוץ נמצא בתחום  המועצה האזורית דרום השרון. הוא עלה על הקרקע ביולי 1950 במטרה להוות חוליה שלישית עם רמת הכובש וקיבוץ אייל אל מול קלקיליה מעברו השני של הגבול עם ירדן, שהיה מרוחק מהקיבוץ כחצי קילומטר. זאת, למרות דעת מומחים חקלאיים שהמקום אינו מתאים להתיישבות. לפני כן, במהלך מלחמת העצמאות, שימש אתר העלייה לקרקע של הקיבוץ עמדה קדמית של כוחות ערביים שנלחמו נגד כפר סבא ורמת הכובש.
הקיבוץ נקרא על שם אליהו גולומב ויושב על ידי חברות נוער של הקיבוצים גלעד, כפר גלעדי, עין חרוד, ואשדות יעקב, שכללו יוצאי טורקיה וחניכי עליית הנוער מרומניה ופולין. רוב בני חברות הנוער היו יוצאי חברות הכשרה של נוער הנח"ל ומיעוטם היו בחופשה משירות צבאי לצורך הקמת הקיבוץ, שהוקם בסיוע הנח"ל. בשנים הראשונות סבל הקיבוץ מחבלות בציוד, במבנים וביבולים מצד מסתננים, והיה מעורב בתקריות ירי מכיוון קלקיליה. הקיבוץ גם שימש כנקודת יציאה של פעולות תגמול באזור קלקיליה, בהם "מבצע שומרון" לכיבוש משטרת קלקיליה ב-1956. לאחר מבצע זה בו פוצצה תחנת משטרת קלקיליה, הורגשה הקלה במצב הביטחוני בקיבוץ. באוגוסט 1962 הונחה במקום אבן פינה לבית תרבות על שם אליהו גולומב. במלחמת ששת הימים נפגע המשק קשות בהפגזות ירדניות ממוצבי קלקיליה וח'ירבת צופין. בשנת 1973 הוקם בקיבוץ מפעל "פלסטניר". בשנת 1978 עברו בקיבוץ מלינה משותפת של הילדים ללינה משפחתית. ב-1984 הוקם בקיבוץ בית קברות לאחר נפילתו של סג"מ אסף גביש בלבנון. בעקבות האינתיפאדה הראשונה והשנייה וחדירות מחבלים באזור לביצוע פיגועים, ובעקבות סלילתו של כביש 6 ("חוצה ישראל") ממזרח לקיבוץ, הוקמה מערכת אבטחה וחומה בגובה 8 מ' המגינה על הכביש בתוואי גדר ההפרדה. מאז נוצר בקיבוץ שקט יחסי, והוא נהנה ממיקום אסטרטגי בין כביש 6 לכביש 4. 

 

 

******

חלק שלישי של המסלול,
מניר אליהו לנבי ימין והלאה לשכונות צפון מזרח כפר סבא

* יציאה משער הכניסה המזרחי של קיבוץ ניר אליהו (סגור ונדרשת פתיחה)
* חציית כביש 5505 לצידו המזרחי
* גלישה דרומה למתחם אזור התעשיה החדש של מזרח כפר סבא
* פאתי שכונת אבו סניינה 
* דרומה לאורך ערוץ נחל ציר ( ואדי עובידה), יובל באגן הניקוז של הירקון
* עליה לשולי כביש 55
* מערבה עד צומת כפר סבא מזרח
* ביקור במתחם נבי ימין
* חציית כביש 55 לעבר שכונות צפון מזרח כפר סבא
* הגעה למדשאה על תחום דרך המוביל הארצי 

 

 

עברנו בפאתי שכונת אבו סניינה שנמצאת בתחום שיפוט העיר כפר סבא. השכונה צמודה ממערב לכביש 6 ולחומה המפרידה מהעיר קלקיליה בתחום שטח הרשות הפלסטינית. 

 

 

שכונת אבו סניננה כוללת חמש משפחות, המונות כיום כ-100 נפשות ולהן שטח של 90 דונם. השכונה נראית כמו כפר ערבי קטן. כאמור השכונה נמצאת  בשוליים המזרחיים של העיר כפר-סבא והיא צמודה לכביש 6. בני המשפחות מתגוררים במקום טוענים שהם במקום מאז שנות ה-50 ומוצאם מהכפר אג'ליל – שעל שרידיו ושטחיו ניצב היום שטחי הקיבוץ גליל ים, מכון טיהור השפכים, מתחם הסינמה סיטי, מחלף גלילות ומכלול מתקני מערכת הביטחון באזור. טענה זו אינה מתקבלת על הדעת!! מפה למטה מערב מלחמת ששת הימים מלמדת שבמקום זה הסמוך לקו הירוק מול קלקיליה לא היו מבנים והתיישבות מיעוטים. שלושה יישובים היו בחזית: הקיבוצים איל, רמת הכובש וניר אליהו. יתירה מזאת לא יתכן ולא סביר שמערכת הביטחון הייתה מאפשרת לפליטים ממלחמת העצמאות להתגורר כל כך קרוב לקו הירוק.
כנראה שלאחר גירושם מג'ליל בשנת 1948, בני המשפחה עברו להתגורר בקלקיליה והפכו להיות תושבי הגדה המערבית. אחד מבני המשפחה עבד אלרחמן אבו סנינה שהיה תושב הגדה המערבית כיהן כראש עיריית קלקיליה בין השנים 1982 – 1994, מטעם המנהל האזרחי באזור יהודה ושומרון (איו״ש). מסתבר שהוא גם היה סייען של כוחות הביטחון. כהוקרה למעשיו הוא ובני משפחתו הועברו לשטח ישראל וזכו בתעודת זהות כחולה. ביום 8.6.1989 פנה שר הביטחון דאז, מר יצחק רבין ז״ל, למנכ״ל מנהל מקרקעי ישראל (ממ"י) בבקשה להקצות למשפחתו מגרש בפטור ממכרז לבניית בית מגורים בגודל דונם בעיר ג׳לג׳וליה. על כל ההליכים של התערבות שר הביטחון והרקע ניתן ללמוד מפסק דין שנתן בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים בראשית שנת 2015 על עתירה שהוגשה שלוש שנים קודם לכן על ידי עבד אלרחמן אבו סנינה (עת"מ 45121-02-12 אבו סנינה נ' מינהל מקרקעי ישראל מחוז מרכז).
על פי זיכרון אישי שלי, בעת שירותי הצבאי שהסתובבתי באזור לפני יותר משנים וחצי עשורים, שכונה זאת הייתה קיימת. אז כביש 6 וחומת ההפרדה טרם היו במקום. הן נבנו מספר שנים מאוחר יותר. על פי סוד ידוע אז וגם שמועה, בשכונה זו שנמצאת בתוך ישראל וצמודה לקלקיליה לצד הדרך המובילה אליה, מאוכלסת על ידי סייענים מבני העיר. פסק הדין לעיל תומך בכך.

 

 

היום אף שאנשי אבו סניינה נמצאים בתחום שיפוט כפר סבא ואמורים לשלם לה ארנונה, הקשר של העירייה לשכונה הוא סמלי למדי. מדי בוקר ההורים מסיעים את הילדים ללימודים בג'לג'וליה, חמישה קילומטרים דרומה. את החשמל, תושבי השכונה מקבלים מקלקיליה. להרחבה בעניין וגם כאן

 

משכנו לעבר המקום בו נמצא היישוב כפר סבא הערבית שנכבש ופונה במלחמת העצמאות.

כפר סבא הערבי שכנה כשני קילומטרים מצפון מזרח למושבה כפר סבא העברית. החל מכט' בנובמבר 1948השתבשו החיים באזור והתקפות של הערבים, על התחבורה והעובדים בשדות ובפרדסים, הפכו לעניין שבשגרה. עם התקרב מועד יציאתם של הבריטים מהארץ נוצר הכרח להשתלט על האזור שסביב לכפר-סבא ולמנוע את ההתקפות על המושבה. בעורפה של כפר-סבא הערבית שכנה העיירה קלקיליה, וחיילי צבא ההצלה של קאוקג'י מצוידים במשוריינים יצאו ממנה כדי לפגוע ולשבש את החיים בצד היהודי. מטרת המבצע, שכונה מבצע "מדינה", הייתה לכבוש את כפר-סבא הערבית ולייצב קו הגנה בין כפר סבא העברית לרמת הכובש. המבצע נקבע ליום ד' אייר, יום לפני ההכרזה על הקמת המדינה, והוטל על גדוד 33 של חטיבת חיל השדה אלכסנדרוני. הכפר הוחזק על ידי כשמונים חמושים מצוידים ברובים, ושני מקלעים. הכפר היה מוקף עמדות חפורות מוגנות בשקי חול, וכל קטע הוחזק על ידי בני משפחה ממשפחות הכפר. ב-13 במאי 1948 יצא כוח משולב של ארבע פלוגות, פלוגה א' וב' מגדוד 33 ושתי פלוגות מגדוד 32, של חטיבת "אלכנדרוני", להתקפה על כפר סבא הערבית במטרה לכבוש את הכפר, לאפשר שקט לכפר סבא וסביבתה ולייצב את קו הגבול מול קלקיליה, לפני הפלישה הצפויה של מדינות ערב. הכוח התוקף היה מגדוד 33. פלוגה א' נועדה לכיבוש הכפר, פלוגה ב' להציב את החסימות והפלוגה המסייעת הציבה סיוע של מקלעים ומרגמות ברגבים. הכוח מגדוד 32 היה בעתודה ונכנס לקרב בשלב מאוחר יותר. הכפר וסביבתו נכבשו בשעות הצהריים של ה-13 במאי 1948, לאחר עיכוב בהתקפה שנבע מקשיי תחבורה של הפלוגות התוקפות. עם השמע הדי הקרב החלו כוחות סדירים מקלקיליה,  בשילוב עם משוריינים נושאי תותח, לנוע לכיוון כפר סבא הערבית, הכבושה, כשהם מנהלים קרב קשה מול שתי חסימות שהציבו כוחותינו, האחת על הכביש באזור נבי ימין (נווה ימין של היום) והשניה על גבעה בודדת בשטח, ששלטה על הציר בין כפר סבא הערבית לקלקיליה. הכוח הערבי היה עדיף על כוחות "אלכסנדרוני" בטיב הנשק ובכמות הלוחמים. החסימות של כוחותינו נלכדו בתווך, בין הכוחות הערבים, הנסוגים מכפר סבא הערבית. לבין הכוח המסייע מקלקיליה. בלחץ הערבים נסוגו כוחותינו משתי העמדות. לוחמים פצועים ו/או הרוגים הושארו, בחלקם, בשטח מחוסר יכולת לפנותם. מקרב זה נעדרים שבעה מלוחמינו- דב ברודר, דב גולומב, צבי-הרמן שטרן, ישראל פרנק, אברהם פרסלר, הילל ריינר ודן שטרן זכרם לברכה. המקור: ענף איתור נעדרים, באגף כוח אדם במטכ"ל

 

 

ביום שישי 14.5, יום הכרזת המדינה, עזבו פלוגות אלכסנדרוני את כפר-סבא הערבית ואת מקומם תפסו יחידות חי"מ מכפר-סבא וישובים נוספים בשרון. אלה קיבלו על עצמם את האחריות לביצור ושמירה על קו ההגנה החדש, כפי שעשו עד אז בכפר-סבא. ואמנם, כעבור שלושה ימים, 18.5, ניסו יחידות ערביות, שנעזרו במשוריינים, הפעם של הלגיון הערבי, לכבוש את כפר-סבא הערבית. לפי הבולטין של חטיבת אלכסנדרוני מאותו יום השתתפו בהתקפה בין 200 ל – 300 לוחמים ערביים. בשלב מסוים התקרבו המשורינים קרוב מאוד לקו המוחזק בידי אנשי החי"מ, אך משום מה לא ניסו לפרוץ אותו וחזרו לאחור. נסיגה זו הצילה את  המגינים שלא היו מצויידים בנשק מתאים. לתוקפים נגרמו אבידות, ונראה משורין שלהם האוסף פצועים בשטח.
בחודשים הבאים חזרו הניסיונות לתקוף את כפר-סבא הערבית, לפעמים ע"י פגזי תותחים או מרגמות כבדות, אך לרוב ע"י צלפים ויריות מרחוק. גם אחרי כיבוש הכפרים קולה וראש העין, נשארו בידי הלגיון הירדני הכפרים ג'לג'וליה וכפר קאסם, כך שהכביש משם לקלקיליה נותר בידי הערבים והם המשיכו לפטרל לאורכו. מכאן שקו החזית נשאר קרוב מאוד לכפר-סבא, ועם זאת האחיזה בכפר-סבא הערבית הייתה מגן ממשי למושבה, ולא היו יותר הטרדות בצורת יריות מעבר לגבול. העובדה כי שיריונים של הלגיון נעו ק"מ ספורים מהמושבה ותותחים מוקמו מעל קלקיליה הסמוכה-לא הפריעה לשיגרת החיים. בסופו של דבר, מי שחש במעמסה בפועל היו אנשי החי"מ שנותרו בעמדות השמירה, איש בתורו, ושהיו צפויים מעת לעת  להפגזות.
המקור: שמריהו בן פזי, וחיתתו אתיהם לחרבות (עבודת דוקטור 2008)

 

 

בעוברנו בשולי כביש 55 חלפנו בפאתי המושב נווה ימין והגענו למתחם קבר בנימין בן יעקב 

נווה ימין הוא מושב המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום  המועצה האזורית דרום השרון. מקור השם הנו באתר נבי ימין המצוי בשולי המושב בסמוך לאזור התעשייה המזרחי של העיר כפר סבא, ויש הרואים בו את מקום קבורתו של בנימין, צעיר בניו של יעקב.  נווה ימין הוקם באוגוסט 1949 והיה היישוב החדש הראשון שהוקם באזור לאחר מלחמת העצמאות, בין רמת הכובש בצפון לראש העין בדרום.   המושב נוסד על ידי עולים מיוון לוב, עיראק, פרס וצפון אפריקה. בשנותיו הראשונות, סבל המושב מקשיים רבים מבחינה כלכלית, חברתית וביטחונית. המושב משתרע על פני כ-3,300 דונם. ענפי המשק העיקריים במושב הם גידולי שדה, פרדס, אבוקדו, ירקות, לול, אווזים ודיר. בשל המשבר בחקלאות, התפתחו ביישוב עיסוקים נוספים..

קבר בנימין בן יעקב ע"פ המסורת המוסלמית. יש המציעים לזהות כאן את ברכתא, שבפונדקה התארחו האמורא בר-קפרא ותלמידיו כמופיע בתלמוד ירושלמי ברכות ו ע"ב. המבנה הוא מהתקופה הממלוכית. במקום נמצאו שרידי ישוב קדום מהתקופה הפרסית, דרך התקופה הרומית ביזנטית ועד התקופה הממלוכית. בתקופה האומאית ביצות הציפו את האיזור והיישוב ניטש.

 

 

 

המשכנו את הטיול במעבר דרך השכונות של מזרח  כפר סבא.

שכונות מזרח כפר סבא הוקמו בסמוך ועל חלק מהשטח בו נמצא כפר סבא הערבית, שנודעה גם כ"נבי ימין". כבר שנת 1949 התיישבו בבתים שנותרו מכפר סבא הערבית כ-100 משפחות מיוון, טורקיה, עיראק, איראן וצפון אפריקה, שהיוו את הבסיס להקמת מושב נווה ימין. באמצע שנת 1950 עברו רוב התושבים לבתים שהוקמו במושב נווה ימין, אך בכפר סבא הערבית נותרו 19 משפחות שנדחו מהצטרפות למושב בטענה של אי התאמה חברתית. בשנת 1952 הוקם שיכון קפלן למפוני מעברת כפר סבא, ובשנת 1962 הוקם שיכון יוספטל. בשנת 1965 נסלל כביש חיבור ישיר בין שכונות מזרח העיר ורחובות הגליל ובן יהודה במרכז כפר סבא. מני אז הוקמו שכונות נוספות שנועדו לחבר את שכונות מזרח העיר אל מרכז כפר סבא. את הרעיון להקים את שכונת קפלן העלה פנחס ספיר באמצע 1950. לצורך כך הוא ביקש מהממשלה להעביר לידי כפר סבא את האדמות הנטושות ולהלוות לה את הכספים הדרושים. אבן פינה לשכונה הונח על ידי דוד בן-גוריון ביולי 1951 השכונה הוקמה ב-1952 כשכונת בתים פרטיים של 28 מ"ר מצפון לכפר סבא הערבית, לצורך שיכון אנשי מעברת כפר סבא. הבתים כללו חדר וחצי ומטבחון. שירותי שדה ומקלחת היו מחוץ לבתים. בתחילה לא רצו אנשי המעברות לעבור לשכונה בגלל הדרישה שירכשו את הבתים במחיר שנראה להם יקר יחסית לאיכות הבתים, אך בתחילת נובמבר 1952 החלו הראשונים לעבור לשכונה. לאחר פינוי מעברת כפר סבא בראשית 1953 ופיזור תושביו ברחבי ישראל, פנו רבים מתושבי המעברה בבקשה להיכנס לשכונה. באוגוסט 1953 היו בשכונה בין 350 ל-500 יחידות דיור. בשנת 1954–1955 התלוננו התושבים על מחיר הקנייה והשכירות הגבוה לטעמם עבור הבתים, תוך ציון שאין בבתים ביוב וחשמל. בשנת 1955 התריע משרד הבריאות על המצב התברותי הירוד בשכונה. בשנת 1959 הושג פשרה בין חברת חצרות הדר שהקימה את הבתים והמתיישבים על ערך הבתים והשכונה הועברה, בספטמבר 1960, לאחריות עמידר, שהתחייבה להוסיף חדר לבעלי משפחות גדולות והתקין מערכת ביוב בבתים. עם השנים הרחיבו התושבים את בתיהם.

 

 

******

חלק רביעי של המסלול,
מדרך המוביל אל צופית והלאה עוקף שדה ורבורג

* דרך המוביל בתחום כפר סבא
* כניסה למושב צופית בשער המזרחי
* לאורך מושב צופית מכיוון מזרח לכיוון מערב
* יציאה מהשער הצפוני של המושב
* הגעה לכביש 5503 ומערב עד צומת בית ברל
* כניסה מושב שדה ורבורג
* מעט מערבה בתחום המושב
* צפונה לעבר תל אשר ויציאה מתחום השטח הבנוי
* לאורך השדות בפאתים הצפוניים של המושב
* בית העלמין של המושב
* צפונה מערבה וחצייה הראשונה של נחל פולג מדרום לצפון
* המערב לאורך הדרך המקבילה לגדת הנחל
* חצייה של נחל פולג מצפון לכיוון דרום
* בפאתי צפון מערב שדה ורבורג

 

 

הגענו למושב צופית

צופית הוא המושב שהשתייך תחילה למועצה אזורית השרון התיכון, אך לימים אוחדה המועצה לתוך מועצה אזורית דרום השרון, אליה שייך היישוב כיום.  מושבהוקם בשנת 1933 על ידי גרעין של 50 חקלאים על שטח שנקנה על ידי קרן קיימת לישראל ויושב במסגרת התיישבות האלף. מקור השם הנו סמלי ופירושו גבעה המתנשאת ליותר מ-80 מטר מעל פני האדמה וצופה על סביבותיה.  במהלך המרד הערבי הגדול סבל המושב מהתנכלות מצד כפר סאבא הערבית וקלקיליה, וכמעט מדי לילה נורו אליו יריות. באותה תקופה לא היו במושב טלפון, עזרה רפואית או רכב פינוי. טוביה רבינוביץ, חבר המושב, נרצח ביריות באוגוסט 1936. בפברואר 1939 נחנך במקום "בית עם" על שם מכס צוקרמן. בספטמבר 1939 היה שטח המושב 708 דונם והיו בו 50 משקים וסך הכל 203 נפשות. לאחר קום המדינה גדל המושב, הקרן הקיימת לישראל העבירה לצופית שטחי קרקע שהיו בבעלות קלמניה. כך נוספו למושב 40 משקים ושטחו גדל ל-2000 דונם. חצי מהשטח הוקצה לפרדסים והחצי השני לירקות ובוטנים. בהרחבה של המושב התגוררו 32 משפחות שהגיעו במסגרת תנועת מן העיר אל הכפר ונוצרו לזמן מה חיכוכים בין הוותיקים לחדשים.

 

 

 

ביציאה מצופית הבטנו לעבר מה שהיה בעבר חוות  קלמניה ולעבר מכללת בית ברל 

חוות קלמניה הוקמה בשנת 1927 על ידי משה גרָדינגר ונקראה על שמו של קלמן אביו. החווה הוקמה על שטח קרקע שבין קלקיליה, טירה והכפר מיסקי. החזון היה להקים משק חקלאי גדול שישמש בעתיד עורף לאספקת תוצרת חקלאית ליישוב העירוני המתפתח. משה גרדינגר פנה אל ישראל רוקח, מראשי היישוב, ובקשו למצוא לו אדם מתאים שינהל את האחוזה. רוקח המליץ על ברוך בן עזר (ראב), בנו של יהודה ראב ממקימי פתח תקוה. ברוך בן עזר שהיה תלמידו של אהרן אהרונסון ומנהל עבודה בתחנת הניסיונות של אהרונסון הגיש תוכנית סדורה להקמת החווה ולניהולה על פי תורתו של אהרונסון. בתוך שנתיים נטעו מטעים, הוקמה בריכת מים המתמלאת ממי באר שנחפרה במקום, הוקמו מבנים המשמשים כבית מכונות, רפת ובניין מגורים בין שתי קומות. כן הוקמו מטבח וחדר אוכל כדי למלא את צורכיהם של הפועלים. היה זה המשק החקלאי הגדול והמצליח ביותר בארץ במחצית הראשונה של המאה ה-20 והיא פעלה כמשק חקלאי כעשור שנים. ההכנסות העיקריות של החווה, באמצע שנות השלושים, היו בעיקר ממשק החלב. הסיבה לכך היא חוסר היכולת לשווק את ההדרים בגלל המרד הערבי בשנות 1936–1939. כעשר שנים נוהל המשק בידי ברוך ובהמשך, משנת 1944 ועד מכירתו נוהל על ידי בנימין ראב אחיו של ברוך. במשק זה נערכו ניסויים חקלאיים אשר קידמו את פיתוח הענף בארץ ישראל, ובכך היווה מרכז מחקר ופיתוח חקלאי באותה העת, ואף שימש כמרכז לימודי חקלאות ליהודי הארץ, ובהם תלמידי מקווה ישראל. החל משנות ה-30 פעלה במקום מפקדה של פלוגות השדה של תנועת ההגנה, אשר עליהם פיקד יצחק שדה. בסוף שנות השלושים, חלה גרדינגר והוא החל לחפש קונים לחווה. בשנת 1945 עברה חוות קלמניה לידי מוסדות ההתיישבות העובדת. חלק מהקרקעות עברו לידי הקרן הקיימת לישראל. הקרן הקיימת מסרה חלק מהקרקעות להשלמת המשבצת הקרקעית של מושב צופית. גם מושב שדה ורבורג קיבל קרקעות וכן כמה ממתקני הפרדס ובתי הפועלים. משה גרדינגר נפטר ב-9.6.1946. בניין החווה שימש במשך שנים כמרכז הכשרה וסמינרים של תנועת העבודה. בהדרגה הפך המקום למוסד חינוכי ללימודי חקלאות ובשנת 1952 צורף למוסד החינוכי בית ברל הסמוך, והפך למרכז חינוכי תרבותי ורעיוני לפועלי ארץ ישראל, ובכך הפך לבית הספר הארצי להכשרת מדריכי נוער של אגף הנוער במשרד החינוך והתרבות. אחרי ויכוחים רבים האם למכור את הבניין למשקיעים פרטיים, החליט המוסד להשאירו בידיו, לשפצו ולמסור אותו לבית הספר לאמנויות ברמת השרון. בשנת 1995 הפך המקום למשכנה של המדרשה לאמנות של בית ברל

 

מכללת בית ברל הנה מוסד אקדמי רב תחומי בעל אוריינטציה יישומית-חברתית להכשרת מקצוענים ולפיתוחם לאורך הקריירה. בליבת המכללה נמצא המיקוד בתחומי החינוך השונים ובהכשרה להוראה ברמת תואר ראשון, תואר שני ולימודי הכשרת אקדמאים להוראה. המכללה מקדמת את לימודי האמנויות השונים והחינוך לאמנות וכן את לימודי החברה, ממשלה ורוח. 

במכללה לומדים למעלה מ- 4,200 סטודנטים בתכניות מלאות לתואר אקדמי ולתעודת הוראה ולמעלה מ- 5,500 סטודנטים בתכניות לימודי תעודה, פיתוח אישי וארגוני והסמכות שונות.

 

המשכנו והגענו לכניסה של מושב שדה ורבורג

שדה ורבורג, הוא אגודה שיתופית הנכלל עם יישובי האיחוד החקלאי ונמצא בתחום המועצה אזורית דרום השרון. המושב הוקם בשנת 1938 על ידי עולים מגרמניה שאליהם הצטרפו עם הזמן עולים מצ'כיה הונגריה ומפולין וכן מתיישבים מהארץ. המושב נקרא על שמו של ד"ר אוטו ורבורג, פעיל ציוני, איש מדע ובוטנאי מומחה, נשיאהּ השלישי של ההסתדרות הציונית.

 

 

שדה ורבורג הוקם על ידי חברת רסק"ו.

חברת רסקו נוסדה בשנת 1934 על ידי הסוכנות היהודית, במטרה להקים שכונות מגורים עירוניות ומשקים חקלאיים עבור עולים מן המעמד הבינוני, בעיקר מעולי גרמניה. הקרן הקיימת לישראל סיפקה קרקע למשקים אלו. כל יחידת משק כללה 12-15 דונם של אדמת שלחין. במשקים אלו, גידול העופות היה לענף ראשי, אך גם הרפת וגידול צמחי מספוא, ירקות ועצי פרי היו לענפים משמעותיים. עד לסוף שנת 1939 הקימה רסקו ארבעה יישובים חקלאיים: שדה ורבורג, כפר שמריהו, שבי ציון ובית יצחק. עוד שני יישובים, נירה ושדה חפר, הכלולים היום בבית יצחק-שער חפר נוסדו ב-1940. החברה הקימה גם שכונות של משקי עזר בקרבת הערים, בהם בתים על 1-2 דונם. אלו כללו עד 1943 שכונות בקריית ביאליק, בחיפה בהדר הכרמל, את כפר אונו, ואת קריית שטנד בקריית בנימין. לאחר מלחמת העולם השנייה המשיכה רסקו בהקמת שיכונים ויישובים. באמצע שנת 1946 הוקמה בצרה וב-1947 הוקם בני ציון. בשנים 1946-1947 הוקמו שיכונים והרחבות במקומות רבים ברחבי ארץ ישראל, בין השאר בתל אביב, חולון, נהריה, יקנעם, רמת השרון, חבצלת השרון וחיפה.לאחר הקמת המדינה המשיכה רסקו בבניית שכונות למעמד הבינוני בקרבת הערים, והקימה עשרות שכונות מגורים עירוניות עממיות בכל רחבי ישראל, כולל גם דירות להשכרה שנוהלו בידי חברת הבת "דירות עם". רסקו גם עסקה בבנייה ציבורית, ובנתה את אוניברסיטת בר-אילן, אכסניית נוער בירושלים ואת כפר סילבר. החברה לא זנחה את ההתיישבות החקלאית ובין השאר סייעה בהקמת אודים ומשגב דב.בשנות השבעים בנתה רסקו שכונות בדימונה, באר שבע וירוחם. במהלך שנות ה-50 וה-60, הקימה רסקו כמה מהבניינים החשובים בתולדות הארכיטקטורה הישראלית בכלל ובמפעל הבניה המקומי בכלל: החל ממגדל המגורים הראשון ברחוב בן יהודה 79 בתכנון נחום זולוטוב ומגדל שלוםבתל אביב ובהמשך שכונת רמת הדר בחיפה בתכנון מוניו גיתאי-ויינראוב ואל מנספלד.רסקו גם ניהלה רשת מלונות שכללה את המלון בשורש, את מלון אוויה, מלון יערות הכרמל, מלון אביב ואת מלון מגדל ירושלים. בסוף שנת 1970 הוחלט ברסקו למכור את המלונות ולהתרכז בייזום הקמת פרויקטים חדשים.כחברת בת של ישרס ממשיכה רסקו בבניית בתי מגורים למכירה בכל חלקי המדינה. בסוף שנות ה-90 היא הקימה שכונות מגורים בקריית מוצקין, נהריה, שכונת בית הכרם בירושלים, עכו, חיפה, אשדוד ומערב ראשון לציון. החברה גם הקימה פרויקטים מסחריים בבאר-שבע ובעומר.

הכפר השיתופי, צורת התיישבות חדשה שהקימו עולי גרמניה בכלל, והקמת חברת רסק"ו היה נושא עבודת המוסמך שלי לפני יותר משלושים שנה. אני מרשה לעצמי להביא את פתיח המאמר שנכתב  על הקמת חברת רסק"ו.

הקמת שדה ורבורג בשנת 1937

 

בשנת 1945 העבירה הקרן הקיימת לישראל חלק משטחי חוות קלמניה לטובת שדה ורבורג.  במלחמת השחרור, גברים מהמושב התגייסו כדי לשמור על המוצבים שבין מיסכה לטירה.  ב–15 במאי 1948  הגיעו כוחות עיראקים עד לכביש המחבר את שדה ורבורג לרמת הכובש. הנשים והילדים פונו מהמושב למחנה ההכשרה "העוגן" (שם שהה גרעין העוגן עד לעליה למקום הקבע) שהיה ליד גן חיים. הגברים שעוד נותרו במושב תפסו עמדות מסביב; ומסיבה לא ברורה נסוגו העיראקים כעבור מספר שעות.
בשנת –1951 הסתיים תהליך קליטתם של שתים עשרה משפחות עולים ניצולי השואה מהונגריה ומצ'כוסלובקיה, תהליך שהחל ב-1949. בשלב זה הוקצו למושב 2,000 דונם נוספים. חברי המושב מפעילים באר מים מקומית. בשנה זו קיבל המושב עוד מאה וחמישים דונם אדמת "פירס", שעליה תבנה בעתיד מחצית מההרחבה הראשונה של הנחלות ביישוב. בין השנים 1951–1943 נמצאה ההרחבה של המושב בתהליך פיתוח. האוכלוסייה החדשה הייתה מורכבת מקבוצת עולים מפולין ומרוסיה שהגיעו במסגרת "עליית גומולקה", וכן ממשפחות שהגיעו במבצע "מן העיר אל הכפר"^[. בנוסף הגיעה קבוצה של עוזבי קיבוצים. טרם בואם של המתיישבים החדשים נשתל עבורם פרדס משותף של חמש מאות דונם. בשנת 1995 עלה על הקרקע שיכון בנים א' – רעיון שהמאבק למימושו נמשך למעלה מעשרים שנה, משום שבמינהל מקרקעי ישראל היו שלא אהבו את הרעיון להפשיר אדמה חקלאית כדי לאפשר מגורים לבני המושב. בסופו של דבר, השכונה הלכה ונבנתה ונוספו למושב עשרים ואחת משפחות. ב–1999 שיכון בנים ב' עלה לקרקע ולמושב נוספו עוד 43 משפחות, וב–2005 הועלה לקרקע שיכון בנים ג' ולכפר התווספו 72 משפחות חדשות.

 

 

 

*****

חלק חמישי של המסלול,
מפאתי צפון מערב שדה ורבורג חזרה למתחם כלא השרון

* פאתי צפון מערב שדה וארבורג
* צפונה אל נחל פולג
* חצייה שלישית של ערוץ הנחל מכיוון דרום לצפון
* מערבה לעבר כביש 4
* חציית הכביש במעבר תחתי בצומת הכניסה לבצרה ובני ציון
* צפונה לאורך כביש מקומי במקביל לתוואי נחל פולג
* חציית כביש 551 וצפונה דרך הפרדס
* סיום במגרש חנייה כלא השרון

 

 

******

 

סוף דבר

הטיול הסתיים לאחר ארבע וחצי שעות מתוכן שלוש שעות רכיבה ושעה עצירות למטרות שונות. 

בקטעים קצרים מסוימים הרכיבה בחולות לא הייתה נעימה. לא נורא התגברנו.

שמחתי שטיילנו באזור שלדעתי אינו יעד לטיולים מכל סוג. למדתי להכיר עוד משבצת  ארץ.

היה מעניין ללמוד על אזור במרכז הארץ שבעבר היה אזור ספר במותנים הצרות של המדינה וגם היום הוא במרחב התפר מול קלקיליה. היישובים הכפריים בו ממוגנים כמו מתחמים צבאיים.

מעבר לתוכן הגאוגרפי וההיסטורי ספגנו מראות מרהיבים שגבעות החול בשרון יכולים להציע.

לסיום, תודה לאלי שתכנן את המסלול ורכב בו קודם. הוא הסכים לשנות ולהתאים את המסלול בהתאם להצעות שלי כך שייתן מענה ואפילו חלקי להרבה מקומות שיש בהם עניין.

 

 

ביום שלישי (13/9/2016) ביום בו נאמר פעמיים כי טוב, במזג אוויר סתווי ונעים, יצאתי בזמן האור עוד לפנות רדת החשיכה עם קבוצה קטנה לתור בירושלים.

 

את הטיול יזם עמית ליננברג. הוא בקש שאראה לו ולשלושת חבריו מהמרכז, דויד שושן, רוני קארפ ופנחס שפרן את העיר. לטייל בעיר תמיד מעניין ואם יש הזדמנות מתאימה אין סיבה להחמיץ אותה.

 

יצאנו בשעה 15:00 ממגרש החנייה של בית החייל הסמוך לכניסה לעיר.

 

רכבנו בלב העיר במסלול מעגלי עם כיוון השעון.

 

 

מסלול הטיול היה דומה לזה של חלק מחמשת הטיולים שהובלתי הקיץ בעיר בשעות אחר הצהרים המאוחרת ובשעות הערב המוקדמות:
בירושלים, מגבעת רם לנחל רפאים והלאה לרמת רחל ומשם לרחוב יפו
סיבוב קצר בערב קיץ טרם חשכה בירושלים
בירושלים, מקרית הלאום, דרך השכונות הוותיקות אל התחנה הראשונה וחזרה דרך מרכז העיר
ערב קיץ קריר ונינוח בירושלים במקומות רבים ובמגוון מראות
שוטטות מעגלית בירושלים – בשכונות, במרכז העיר, בחלק החרדי, בעיר העתיקה ובפאתיה

 

הקטע הראשון של המסלול
הקטע הצפוני
בעיקר בחלק החרדי

רכיבה בנחת עם הרבה עצירות להסבר וצילום 

יציאה ממגרש חנייה הסמוך לבית החייל
מעבר בשכונת משכנות האומה
פאתי בנייני האומה
צומת רחוב יפו ורחוב שרי ישראל
עליה לשכונת רוממה
אנדרטה לזכר כניעת ירושלים לצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה (9/12/1917)
מול בית היתומים הסורי (מתחם שנלר)
רחוב רש"י
רחוב יפו מול שוק מחנה יהודה
שכונת זכרון דוד
שכונת גאולה
רחוב מלכי ישראל
שכונת הבוכרים
שכונת בית ישראל ובתי אונגרין (מצפון למאה שערים)
המקום בו נמצא מעבר מנדלבאום
כנסיית סנט ג'ורג 
מתחם ימק"א (מזרח העיר)

 

 

שכונת מוסררה – שיכונים
שכונת מוסרה – שכונה ערבית לשעבר
רחוב שבטי ישראל עד הקצה מול העיר העתיקה
מתחם העירייה
מגרש הרוסים
רחוב הנביאים
רחוב אתיופיה
רחוב שטראוס
מול בית חולים ביקור חולים
צומת רחוב יפו ורחוב קינג ג'ורג
לאורך רחוב יפו מכיכר ציון והלאה עד מול נחלת שבעה

 

 

 

 

 

 

 

*****

 

*****

 

 

 

*****

 

******

******

*****

*****

 

הקטע השני של המסלול
הקטע הדרומי

רכיבה רצופה עם פחות עצירות ומעט צילומים

רחוב יפו
נחלת שבעה
מתחם ממילא וגן העצמאות
רחוב אגרון
מול מלון ואלדורף אסטוריה
מול מתחם ימק"א (מערב העיר) ומלון המלך דוד
הגן מאחורי מלון המלך דוד ומעל שכונת ימין משה ומשכנות שאננים
מתחם התחנה הראשונה
קטע קצר בפארק המסילה
המושבה הגרמנית
לאורך רחוב עמק רפאים
שכונת קטמון
בית הנשיא קריית שמואל 
החלק הדרומי של רחביה
במורד רחוב עזה
עמק המצלבה
טיפוס בשטח למוזיאון ישראל

כבר חושך
מול הכנסת, קריית הממשלה ובית המשפט העליון
משכנות האומה
סיום במגרש החנייה בית החייל 

 

 

 

 

סוף דבר

 

הטיול החביב הזה נמשך כארבע שעות.

 

הרעיון לטייל באור הוכיח את עצמו. שפע התמונות הוכחה לכך.

 

אין סוף לאפשרויות לטייל בירושלים.

 

אין עוד מקום בעולם כמו העיר הזו. תקנו אותי אם אני טועה!

 

תודה לחברים שטיילו איתי. תודה לעמית שגם תמונותיו מעטרות סיפור  זה.

 

ביום שישי (9/9/2016) יצאתי עם מספר חברים אותם הכרתי בזמן האחרון בטיולים קודמים לתור במשבצת ארץ בצפון הארץ .

 

היינו חבורה שכללה שבעה אנשים. שישה הם "חברים צפוניים": עילם רן (טבעון), צביקה אסף (קיבוץ אפק), אופיר גרימן (קבוץ יזרעאל), יעקב מנדלביץ (מגדל העמק), יואל יפה (קיבוץ בית השיטה) ומשה כץ (קיבוץ אפק). אני היחיד שהשכים קום באמצע הלילה והגיע מהמרכז, ממבשרת ציון.

 

את מסלול תכננו להפליא ועילם וצביקה והם שגם הובילו את הטיול בחן ובנועם .

 

מסלול מעגלי

בגבעות טבעון, בשוליהן ולאורך נחל קישון בעמק יזרעאל

 

 

 

מסלול הטיול משיק וחופף במעט לטיול הקודם בין גבעות אלונים-שפרעם ולאורך נחל ציפורי בו השתתפתי ואותו הוביל אדוארדו אוקסמן. מספר חודשים קודם לכן הוא הוביל את קבוצתו במסלול דומה בגבעות אלונים וטבעון ולאורך הקישון ויובליו

 

 

 

*****

 

אזור הטיול

הפינה הדרומית מערבית של הגליל המערבי
המשיק למערב עמק יזרעאל.

 

הגליל התחתון הכולל במרכזו רכסי ההרים, במערבו את הגבעות ובמזרחו את הרמות וגובל בארבעת עבריו באזורים הבאים: בדרום, בעמק חרוד, בעמק יזרעאל ובהמשכו משער העמקים עד יגור; בצפון בבקעת בית הכרם; במזרח בבקעת הירדן ובנגב כנרות והכנרת; במערב, במישור חוף מפרץ חיפה.

 

******

האזור הגאוגרפי

גבעות אלונים – שפרעם ושולי עמק יזרעאל

 

עמק יזרעאל במובנו הרחב הוא עמק רחב וסגור החוצה את שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל בכיוון מערב – מזרח ומפריד מדרום בין השומרון ושלוחותיו בצפון מערב והן הר אמיר, רמות מנשה והכרמל ושלוחתו בצפון מזרח והיא הגלבוע ומצפון בין הגליל התחתון,  רמת צבאים שהיא חלק מרמותיו  המזרחיות, הרי נצרת שהם חלק מרכסיו המרכזיים וגבעות אלונים – טבעון שהן חלק מרמותיו המערביים. עמק יזרעאל כולל ארבע יחידות משנה: במזרח, עמק חרוד, בדרום מזרח, עמק ג'ניןהכולל את אזור תענך, בצפון מזרח, בקעת כסלות (בין הר התבור להרי נצרת) במרכז והמערב: עמק יזרעאל בו נמצא מסלול טיול זה.

אזור גבעות אלונים–שפרעם מתנשא לגובה ממוצע של 200 – 300 מ' מעל פני הים. מבחינה גאולוגית אזור זה הוא המשך של רמת מנשה. גבעות אלה בנויות מסלע גיר קרטון לבן ורך מגיל האיאוקן (גיר גאולוגי "צעיר",  60 מיליון שנים) ונטויות בשיפוע נוח משוליהן המזרחיות ( 280 – 300 מ') אל המערב (180 – 200 מ') מסלע הגבעות הוא רך ואינו עומד בתהליכי סחיפה. לכן, מערכות הנחלים יצרו בו נוף מתון למדי של גבעות מעוגלות, מדרונות בעלי שיפועים מתונים ועמקי נחלים רחבים. בצד המערבי הגבעות תחומות במתלול שנוצר משקיעתו של מישור חוף מפרץ חיפה. במתלול זה חפרו הנחלים עמקים צרים ותלולים. את גבעות הקרטון הלבנות של אזור אלונים – שפרעם מכסה קרום נוקשה המכונה נארי. קרום זה אוטם את הקרקע ומונע חלחול. לכן, אזור זה של הגליל התחתון נחשב אזור ירוד מבחינה חקלאית. מאידך, התפתח בגבעות אלה יער צפוף של עצי אלון תבור.

 

 

נחל הקישון הוא נחל איתן לרוב אורכו​ והוא הנחל השני בגודלו בנחלי החוף של ישראל ומהחשובים שבהם, ונחשב בעבר לנחל המזוהם ביותר בישראל. אורך הנחל הוא כ-70 ק"מ. אגן הניקוז שלו רחב ביותר. נחל הקישון מנקז את צפון הרי השומרון, את המורדות המערביים של הגלבוע את המורדות המזרחיים של הר אמיר, רמות מנשה ושל הכרמל, את המורדות הדרומיים של הרי נצרת וגבעות אלונים-טבעון ושפרעם.
היובל החשוב של הקישון הוא נחל ציפורי הכולל את נחל יפתחאל. יובלים נוספים הם הנחלים: נחל עדשים, נחל מזרע, נחל צבי, נחל נהלל, נחל בית לחם, נחל גדורה – מצפון, ונחל תענך, נחל קיני, נחל מדרך, נחל משמר, נחל השופט, נחל קרת ונחל יקנעם היורדים אליו מרמות מנשה ונחל יגור, נחל נשר ונחל סעדיה היורדים אליו מהכרמל.​

 

 

מרבית אזור גבעות שפרעם אלונים נמצא באגן הניקוז של נחל הקישון הזורם בעמק יזרעאל. החלק הדרומי שלו מתנקז ישירות ואילו החלק הצפוני שלו מתנקז אל נַחַל צִיּפוֹרִי שבהמשך המורד שלו מתחבר אל נחל קישון. החלק הצפון מערבי של אזור גבעות אלונים שפרעם מתנקז דרך נחל אבליים אל נחל נעמן.

 

 

 

****

המערך היישובי באזור 

חלק ממטרופולין חיפה 

הארגון המוניציפלי של היישובים וסביבתם באזור הטיול

****

בשלהי המאה ה-19 אזור שאין בו יישוב יהודי
רק קומץ כפרים קטנים בנפת שפרעם שבמחוז עכו

 

****

בתקופת המקרא אזור הטיול נמצא
בתחום נחלת שבט זבולון ובקצה נחלת אשר

נחלת שבט זבולון: וַיַּעַל הַגּוֹרָל הַשְּׁלִישִׁי, לִבְנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם; וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם, עַד-שָׂרִיד. עָלָה גְבוּלָם לַיָּמָּה וּמַרְעֲלָה, וּפָגַע בְּדַבָּשֶׁת; וּפָגַע, אֶל-הַנַּחַל, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יָקְנְעָם. וְשָׁב מִשָּׂרִיד, קֵדְמָה מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, עַל-גְּבוּל כִּסְלֹת, תָּבֹר; וְיָצָא אֶל-הַדָּבְרַת, וְעָלָה יָפִיעַ. וּמִשָּׁם עָבַר קֵדְמָה מִזְרָחָה, גִּתָּה חֵפֶר עִתָּה קָצִין; וְיָצָא רִמּוֹן הַמְּתֹאָר, הַנֵּעָה. וְנָסַב אֹתוֹ הַגְּבוּל, מִצְּפוֹן חַנָּתֹן; וְהָיוּ, תֹּצְאֹתָיו, גֵּי, יִפְתַּח-אֵל. טו וְקַטָּת וְנַהֲלָל וְשִׁמְרוֹן, וְיִדְאֲלָה וּבֵית לָחֶם: עָרִים שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה, וְחַצְרֵיהֶן. (יהושע, פרק י"ט,י'-ט"ו).

נחלת שבט אשר: "וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הַחֲמִישִׁי, לְמַטֵּה בְנֵי-אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחוֹתָם. כה וַיְהִי, גְּבוּלָם חֶלְקַת וַחֲלִי, וָבֶטֶן וְאַכְשָׁף. וְאַלַמֶּלֶךְ וְעַמְעָד, וּמִשְׁאָל; וּפָגַע בְּכַרְמֶל הַיָּמָּה, וּבְשִׁיחוֹר לִבְנָת. וְשָׁב מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, בֵּית דָּגֹן, וּפָגַע בִּזְבֻלוּן וּבְגֵי יִפְתַּח-אֵל צָפוֹנָה בֵּית הָעֵמֶק, וּנְעִיאֵל; וְיָצָא אֶל-כָּבוּל, מִשְּׂמֹאל. וְעֶבְרֹן וּרְחֹב, וְחַמּוֹן וְקָנָה, עַד, צִידוֹן רַבָּה. וְשָׁב הַגְּבוּל הָרָמָה, וְעַד-עִיר מִבְצַר-צֹר; וְשָׁב הַגְּבוּל חֹסָה, ויהיו (וְהָיוּ) תֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה מֵחֶבֶל אַכְזִיבָה. וְעֻמָה וַאֲפֵק, וּרְחֹב: עָרִים עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, וְחַצְרֵיהֶן. (יהושע, פרק י"ט,כ"ד-ל).

 

 

תקופת הזוהר ימי המשנה והתלמוד

אחת מתקופות הזוהר היישובי של משבצת ארץ שבה התקיים הטיול הייתה תקופת המשנה והתלמוד. עם חורבן בית המקדש השני וחורבן ירושלים נמלטו יהודים רבים מיהודה והתיישבו בגליל שהפך להיות מרכז התורה. הסנהדרין גלתה בתחומו מאושא לשפרעם, לבית שערים לציפורי ולטבריה. אזור זה היה מיושב בצפיפות וחלק דגול משמות מהכפרים מאותה עת נשמר בשמות היישובים הערביים עד עצם היום הזה!

 

 

 

*****

דמות  היישובי של האזור  בתקופת היישוב ערב מלחמת העצמאות עוד בזמן השלטון הבריטי

 

הדמות היישובית של האזור בשנותיה הראשונות של המדינה

 

 

 

*******

קטעי המסלול והמקומות לאורכו

 

קטע ראשון: טיפוס קל משולי עמק יזרעאל אל הגבעות לעבר דרום טבעון

יציאה מחוצות אלונים לכיוון צפון
כניסה לבאר טבעון
בשולי מתחם קיבוץ אלונים
טיפוס במעלה הגבעה לשיטה הענקית
במורדות הגבעות לעבר עץ האלון הענק
טיפוס לעבר טבעון
חציית כביש 75

 

 

 

המשכנו ונכנסו בשערי קיבוץ אלונים.

קיבוץ אלונים נוסד בשנת 1935 בקריית חרושת ע"י הנוער העובד ובתמיכתו של הקיבוץ המאוחד, בעקבות קריאתו של אלכסנדר זייד להקים קבוצת רועים. קבוצה זו הייתה קשורה לסכסוך קשה על קרקעות בין יהודים לערבים, אדמות "קוסקוס-טבעון" שבסביבה. בסכסוך הואשם השומר יצחק חנקין בהריגה ונידון ל-10 שנות מאסר. בשנת 1936 הצטרפה קבוצה של עליית הנוער שהייתה הראשונה מבין חברות הנוער שעלתה מגרמניה וסיימה את הכשרתה בעין חרוד. היה זה הקיבוץ הראשון שהקימו חניכי עליית הנוער והשלישי שהוקם ע"י הנוער העובד. עם הזמן הלך וגדל הקיבוץ והחלה בעיה של תעסוקה בקרב חבריו, יחד עם מחסור באדמות חקלאיות עבור ענפי הקיבוץ.
בינואר 1938 נחרשו אדמות קוסקוס (טבעון) במבצע התגייסות של טרקטורים רבים ושל עשרות זוגות בהמות שהגיעו מרבים מיישובי הצפון. ובאותה השנה עלו למקום הקבע, ל"תל קצקץ", כישוב חומה ומגדל. בתקופה הראשונה התפרנסו מעבודות חוץ במקומות מרוחקים יחסית, בנמל חיפה, נטיעות ביקנעם והנחת קו חשמל בואדי ערה.
בשנים שלפני הקמת המדינה שימש הקיבוץ בסיס למטה הפלמ"ח, למחלקה הערבית של הפלמ"ח ולקורסים של ההגנה. חצי שנה לאחר מכן, בכ"א בסיוון תרצ"ח, 20 ביוני 1938, החלו חברי הקיבוץ להתיישב בקוסקוס תחתית (אזור הכניסה לקיבוץ של ימינו). הקבוצה חייתה בשתי נקודות, בקוסקוס תחתית ובשייך אבריק. מצב זה נמשך כשנתיים וגרם לקשיים רבים בתחומי החיים השונים.
ב-11 ביולי 1938 נרצח אלכסנדר זייד בדרכו לאסיפה בשייך אבריק. מספר חודשים לאחר מכן, ב- 18 באוקטובר 1938, הונחה אבן הפינה לחומה בנקודת הקבע על הגבעה ב"קוסקוס עילית". החומה הגנה על אוהלי המגורים, אוהל חדר האוכל, צריף המרפאה וטנק המים. מחוץ לחומה הוקם בית הביטחון (הבית הלבן) וחמש עמדות מבוצרות. מאוחר יותר הוקם מגדל השמירה באזור רמת הדסה לאבטחת הסביבה, וגם מגדל המים באלונים, המהווה עד היום את הסמל של הקיבוץ.
באותה עת רבים מחברי הקיבוץ השתלבו במסגרות הביטחוניות. חלקם של החברים התגייס למסגרות הלגאליות: חיל הנוטרים, משטרת החופים ופלוגות הלילה המיוחדות וחלקם למסגרות הבלתי לגאליות: חיל המשמר, חיל השדה ופלוגות השדה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה יצאו חברים אחדים לשירות בצבא הבריטי על יחידותיו השונות. חברים אחדים הצטרפו לשורות הפלמ"ח. בשנים 1943-1946 התמקם מטה הפלמ"ח באלונים והאזור שימש כמקום אימונים ומסתור של רבות מפלוגות הפלמ"ח בתקופות שונות. באותה התקופה גדל הקיבוץ והצטרפו חברים נוספים מארצות רבות.

 

 

 

הגענו לעץ אלה אטלנטית אדיר ממדים עם גזע רחב ועתיק

במעלה הדרך עברנו בשולי תל טבעון

טבעון היא חורבה של יישוב עתיק מתחת לחורבות כפר ערבי, על גבי שלוחה המפרידה בין קרית־טבעון וקבוץ אלונים. השלוחה משתפלת כלפי דרום ולה מדרון תלול וטרשי במערב ומדרון מתון ומכוסה סחף כלפי מזרח. גב השלוחה מעובד כיום ופסגתה תפוסה ע"י בתי מגורים חדשים של קרית־טבעון. בחלקה הדרומי של השלוחה (נ.צ. 23583 16285), מצוי מחשוף סלע שנחצב, יושר ושימש תשתית למספר קברי תיבה חצובים. יותר דרומה, מצוי מחשוף סלע נוסף שנחצב, יושר ושימש תשתית לקברי־תיבה נוספים (נ.צ. 2357 1628). דרומה מזה, מצוי  בית־הקברות של הכפר הערבי (נ.צ. 2357 1628). במידרון הצפוני ניתן להבחין בשרידי מערות קבורה הרוסות ו/או סתומות. המקום זוהה עם "טבעון" של סוף ימי בית שני ותקופת המשנה. ממצא חרסים במקום מהתקופות ההלניסטית, הרומית, הביזנטית, הערבית, הצלבנית־ממלוכית והעות'מאנית (עיקר המימצא). אתר 24, מפה 28 סקר ארכיאולוגי של ישראל

 

 

נכסנו לתחום קריית טבעון.

קרית טבעון היא מועצה מקומית במחוז חיפה ומתגוררים בה כ-20,000 תושבים. היא נבנתה על שרשרת גבעות בגבול עמק יזרעאל ועמק זבולון, וממוקמת כ-15 ק"מ דרומית-מזרחית לחיפה ו-5 ק"מ מיקנעם עילית. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1958. שם היישוב הוא חיבור של שמות היישובים קריית עמל וטבעון, אשר אוחדו לרשות אחת. כביש חיפה-נצרת (כביש 75) חוצה את קריית טבעון כאשר בצפונו נמצאת טבעון (לשעבר) ובדרומו קריית עמל, אלרואי וקריית חרושת (לשעבר).
גבולות קריית טבעון: במערב – קיבוץ שער העמקים וכביש ג'למי-מגידו, בדרום – שדות העמק ומושב כפר יהושע, במזרח – קיבוץ אלונים והמושב שדה יעקב, בצפון – היישובים בסמת טבעון ונופית.
קריית טבעון מתאפיינת בבניה נמוכה, חורשות עצים וגינון רב. סגנון זה מושך קבוצות אוכלוסייה חזקות ולכן יש מגמה לשמר אותו יחד עם פיתוח ובנייה של שכונות חדשות.  סגנון המגורים בקריית טבעון מהווה מעין פשרה בין ההתיישבות העובדת לבין סגנון חיים עירוני. חלק מתושבי הקריה הם עוזבי קיבוצים ומושבים. רבים מתושביה הינם בעלי השכלה אקדמאית. התושבים מגלים מעורבות רבה בנעשה ביישוב, פעילים בוועדות המועצה, ובארגונים התנדבותיים רבים.

 

 

השם "טבעון" נזכר החל מתקופת הבית השני. לאחר חורבן הבית, היה במקום כפר יהודי ובו בית-כנסת. מיקומם, כנראה בקרבת מוסד רמת-הדסה של היום. חז"ל מזכירים את היישוב "טבעונין" לצד חיפה ובית שאן כמקום בו היהודים לא הקפידו על הגיית האות עי"ן נכונה, ולכן לא הורשו לעלות לתורה: "אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין, מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין". כמו כן, במשנה נזכר התנא אבא יוסי חליקופרי איש טבעון. שם היישוב התלמודי השתמר עד ימינו בשם "ח'רבת טַבְּעוּן" הסמוכה, הנזכרת כבר במפת הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל.

בתקופת השלטון העות'מאני, הוקמו במקום היישובים שייח' אבריק (בשטח גבעות זייד) וחארת'יה. אדמות אלו נרכשו על ידי קק"ל ובמקום התיישבו בשנת 1924 קבוצות של חסידים (נחלת יעקב, עבודת ישראל), אך לא הצליחו להאחז בקרקע, נטשו והקימו את כפר חסידים. משכשל ניסיון ההתיישבות של קבוצות חסידים אלו, עלו על אדמות שייח אבריק בשנת 1926 אנשי "קבוצת הרועים" אשר הזמינו את אלכסנדר זייד ורעייתו ציפורה להצטרף אליהם. הקבוצה עסקה בכיבוש העבודה ושמירה במקום במסגרת אגודת השומרים. על הלחימה העיקשת וההתמדה להיאחז בקרקע, כתב אליעזר שמאלי את הרומן "אנשי בראשית". אלכסנדר זייד נרצח ב-10 ביולי 1938 על ידי ערבים מקומיים מן המארב, סמוך לקברות השומרים של היום.
ההתיישבות החדשה באזור החלה במחצית השנייה של שנות ה-30, כאשר נוסדו "קריית-חרושת", "אלרואי" ו"קריית-עמל" על ידי שיכון עובדים. כעשר שנים לאחר מכן, בשנת 1947, נוסדה טבעון.

בשנת 1946 ביקשו פרנסי קריית עמל להקים מועצה מקומית למקום כדי לקבע את אופייה ההסתדרותי עוד טרם יתיישבו בסביבה שכונות לא הסתדרותיות. שלטונות המנדט הבריטי עוד הספיקו לאשר את הקמת המועצה לפני סיום המנדט ובחירות ראשונות התקיימו במאי 1948. בקרב מפלגת הפועלים רווחה הדעה שיש להקים מועצה אחת לטבעון ולקריית עמל, אולם בגלל התנגדות גורמים מסוימים בטבעון, בהם החברה המיישבת קרת, הדבר נדחה ובטבעון הוקמה מועצה מקומית נפרדת בסוף שנת 1949. הדיונים על איחוד שתי המועצות נמשכו במהלך שנות ה-50. בשנת 1957 סופחו למועצה של קריית עמל המעברה הסמוכה אליה, שיכון עמלים והיישוב אלרואי. למועצה של טבעון סופחו המעברה הסמוכה אליה ורמת הדסים. בשנת 1958 אוחדו קריית-עמל וטבעון ליחידה מוניציפלית אחת בשם קריית טבעון. בגלל היקפה הקטן, נעשו מאמצים במהלך שנות ה-70 לסיפוחה של קריית חרושת לקריית-טבעון. באפריל 1978 הושגה הסכמה למהלך, ובעקבות זאת לא התקיימו בחירות בקריית חרושת בשנת 1978. המיזוג הושלם בשנת 1979.

 

****

קטע שני לאורך המדרון הדרום מזרחי של הגבעות 

שביל סובב טבעון בשולי קריית עמל
המשך בשביל ראשית ההתיישבות
דרך המקום בו נרצח אלכסנדר זייד
בשולי אתר הארכיאולוגי של בית שער
פסל הרוכב על הסוס הצופה אל העמק
מבנה קבר שיח אבריק
גלישה במורד הגבעות  בשולי מערות המנורה

 

 

נגענו בקריית עמל למקום הרצחו של אלכסנדר זייד.

 

 

המשכנו ועברנו ליד בית הכנסת של חורבת בית שערים (חִ'רְבֶּת אֶ-שֵּיח' בֻּרֵיכּ).

בית שערים – עיר חשובה ואתר קבורה מרכזי בתקופת המשנה והתלמוד. בסוף המאה ה־ב' וראשית המאה ה־ג' לספירה שמשה בית שערים כמקום מושבם של הסנהדרין ורבי יהודה הנשיא ונראה שאז הגיעה למרום פריחתה. חורבנה מיוחס לימי מרד היהודים נגד גאלוס (351). אצל יוסף בן מתתיהו נזכרת בית־שערים כ־Besara . זיהוי המקום נקבע בוודאות על סמך אפיגרמה יוונית שנתגלתה בשטח המאוסוליאון, ליד מערכת הקברים 11 ובה נאמר, בין השאר: "אני יוסטוס בן ליאונטיס… אוי לי בבס[רה שלי]".
במקום נערכו חפירות מקיפות ע"י מזר (1936-40; 1956; 1959) ואביגד (1953-55; 1958). בשטח העיר, בצפון־מזרח הגבעה, נחשפו בית כנסת ומערכת מבנים וחצרות בעלי מספר תקופות בניה. בית הכנסת הוא מבנה בסיליקי בעל אולם תווך ושתי סיטראות וייחודו בבימה המוגבהת הנמצאת בחלקו האחורי של אולם התווך. מבנה בסיליקי נוסף, בעל חצר מרווחת ופרוזדור (נרתכס) נחשף בררום־מערב הגבעה ונראה כי שימש כמבנה ציבורי.
"עיר המתים" של בית שערים עיקרה מן המאות ה־ב'-ד' לספירה והיא כוללת שורה ארוכה של מערכות קברים החצובות בסלע. חלק מן המערכות הן משפחתיות וחלקן ציבוריות והן כוללות אולם מרכזי ממנו מסתעפים חדרים בעלי כוכים או מקמורות להנחת הנפטרים. מפוארות במיוחד הן מערכות הקברים מס. 14 ו־20 המצטיינות בחזיתות ארכיטקטוניות החצובות בסלע ובמספר רב של ארונות קבורה עשויים אבן. כ־130 ארונות קבורה מאבן גיר ועוד מספר בלתי ידוע של ארונות שַיש נמצאו במערכת מס. 20 והם נושאים עליהם עיטורים וכתובות עבריות. עיטורים אלה, וכן עיטורים ותבליטים אחרים כמו גם כתובות בעברית, יוונית ארמית ותדמורית, שנמצאו במערכות אחרות, הרחיבו במידה רבה מאד את ידיעותינו על האמנות היהודית, האדריכלות והאפיגרפיה היוונית־יהודית, העברית והארמית בתקופת המשנה והתלמוד. כל מערכות הקבורה נשדדו ע״י שודדי קברים בתקופות מאוחרות.
האתר הוא גן לאומי. ב-5 ביולי 2015 הוכרז בית שערים כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. אתר 26, מפה 28, סקר ארכיאולוגי של ישראל

בית הכנסת של בית שערים ממוקם בצפון-מזרח הגבעה. המבנה מלבני ובצמוד לו חצר. אורך המבנה 35 מטר ורוחבו 15 מטר. קירות בית הכנסת נבנו באבני גזית. חזית המבנה הייתה לכיוון ירושלים ובעלת שלושה פתחים גדולים. הכניסה למבנה עצמו הייתה דרך שלושה פתחים שהובילו לבזיליקה המחולקת על ידי שתי שורות עמודים שחילקה את בית הכנסת לחלל מרכזי באמצע ושתי סיטראות משני צדי האולם. בחלק האחורי של החלל המרכזי הייתה בימה מוגבהת. בשלב מאוחר יותר טויחו קירות הבזיליקה בטיח משוח בצבע שבתוכו התקבעו לוחות שיש שכללו כתובות ועיטורים. הכתובות הוקדשו לתורמים לבית הכנסת ולבעלי משרה בו. הכתובות למעט אחת נכתבו ביוונית. ליד בית הכנסת היה מבנה קטן שבו נמצאו שתי כתובות – אחת מוקדשת לשני אנשים שעסקו בקבורה, השנייה כתובת ביוונית: "יעקב איש קיסרי, ראש בית הכנסת של פמפיליה. שלום" (המילה 'שלום' נכתבה בעברית)

 

 

 

 

בשיח אבריק  התקיים יישוב מאז תקופת הברזל. המקום נזכר במפות הקרן לחקירת א"י ככפר מוסלמי והיה כפר קטן. ב-1872 מכרו השלטונות העות'מאניים את הקרקע למשפחת סורסוק הלבנונית. בשנות ה-20 של המאה ה-20 רכש יהושע חנקין את האדמות בשם הקרן הקיימת לישראל. ב-1925 התיישבו שם יהודים מתנועת הפועל המזרחי אשר עברו לאחר מכן לייסד את שדה יעקב. ב-1926 נשלח לשייח' אבריק אלכסנדר זייד כשומר מטעם קק"ל. הוא הקים שם חווה. ב-1932 נוסדה במקום אגודת השומרים. ב-1936 גילה זייד באקראי את בית שערים הסמוכה. ב-1938 נרצח זייד וב-1940 הוצבה במקום האנדרטה לזכרו.
גבעות שייח' אבריק נזכרות בשיר המפורסם "אדמה אדמתי" של אלכסנדר פן ומרדכי זעירא, שזכה לביצועים רבים.

 

 

מבנה קבר שיח אבריק – מבנה דו-כיפתי ובו קבר שייח' אבריק הקדוש למוסלמים. לפי המסורת המקומית היה שייח' אבריק מוסלמי אדוק שהקפיד להתפלל חמש פעמים ביום ולרחוץ את ידיו ורגליו במים מכד שהיה צמוד אליו ("אבריק" בערבית פירושו כד). מסורת אחרת מייחסת את הקבר לברק בן אבינועם, שר צבאהּ של דבורה הנביאה. סיפורים רבים קשורים בשייח' אבריק. אחד מהם מספר שהיה עובד בשדה וכשראה אותו בעל השדה מפסיק את העבודה לתפילה, כעס עליו ושבר את הכד. במקום בו נשפכו המים מהכד נבע מעיין בעל סגולות מרפא.

 

*****

קטע שלישי גלישה מהגבעות לכיוון עמק יזרעאל

גלישה לאורך הגבעות
בקצה המזרחי של קריית חרושת
הקפת תל קשיש
לעבר נחל הקישון בעמק יזרעאל 

 

כבר בתצפית ליד פסל אלכסנדר זייד, ולכל אורך הירידה לעבר העמק בכלל ותל קשיש ראינו את העבודות המבוצעות במסגרת קטע "חוצה צפון" שמהווה המשך לכביש חוצה ישראל ונקרא גם כביש 6 צפון.

כביש 6 מסתיים כיום במחלף עין תות ופרויקט המשך סלילת הכביש "חוצה צפון' מבוצע מיוקנעם ועד מחלף סומך. כביש 6 צפון נסלל במסגרת מכרז (BOT) בו זכתה חברת שפיר הנדסה, בשותפות שווה עם קונצרן פיצארוטי האיטלקי, ששיתף אתה פעולה גם בפרויקט מנהרות הרכבת הקלה לירושלים. המכרז כולל מימון, תפעול ותחזוקה של קטע כביש אגרה מאזור יקנעם ועד מחלף סומך באורך כולל של 21 ק"מ הכולל 5 ק"מ של מנהרות. משך תקופת הזיכיון היא 35 שנה וכוללת את תקופת ההקמה.

 

 

בין הכביש הקיים להמשך סלילת הכביש ישנו קטע מכביש 70 , באורך של כ 6 ק"מ, בו מבוצעים שדרוגים והתאמות, על מנת להביא אותו לסטנדרטים המקובלים בכביש 6, ובכך לחבר בין כביש 6 הקיים, לזה המבוצע על ידי הזכיין.
הפרויקט מתחלק לשני קטעים
קטע 7 באורך כולל של 13 ק"מ מתחיל במחלף יקנעם  כ-2 ק"מ דרומית לצומת אוסם ומסתיים במחלף תל קשיש ומחבר בין אזור יקנעם לתל קשיש בעזרת מנהרת יקנעם שאורכה כ-1.7 ק"מ, העוקפת בשיפולי הכרמל את פארק ההיי-טק ביוקנעם ומגיעה עד למחלף תל קשיש שיחבר בין כביש 6, לכביש 77 לכוון רמת ישי, לכביש 66 לכוון עפולה ולכביש 722 הקיים לכוון רמת ישי. מקצהו הצפוני של קטע 7, יתחיל הקטע הקרוי קטע 3.
קטע 3 באורך כולל של 15 ק"מ מתחיל מיד לאחר מחלף תל קשיש ומכיל את מחלף שער העמקים ומחלף ציפורי (נקרא גם מחלף אלונים) וכולל את מנהרת רכסים ומנהרת איבטין שאורכן 7.7 ק"מ.
ממחלף ציפורי ועד מחלף סומך העתידי, יחליף כביש מס' 6 את כביש 70 הקיים.

 

 

****

קטע רביעי, לאורך פארק מסילת רכבת העמק המקביל לנחל הקישון

כניסה לפרק מסילת "רכבת העמק"
תחנת הרכבת בקריית חרושת
תחנת הרכבת באלרואי
עין אלרואי
צומת שער העמקים
מעבר תחת הגשר התורכי בכביש חיפה – נצרת

 

 

רכבת העמק הייתה שלוחה של מסילת הרכבת החיג'אזית, אשר נבנתה בתחילת המאה ה-20. המסילה קישרה בין חיפה לסמח' (כיום "צמח") ומשם לדרעא שבירדן, על קו הרכבת החיג'אזית. בנייתה של המסילה, שהייתה מסילת הברזל השנייה בארץ ישראל, למן הגיית הרעיון הראשוני ועד לחנוכת הקו, נמשכה כארבעים שנה. הבנייה עצמה נמשכה מ-1902 עד 1905

 

מסילת הרכבת החיג'אזית, הוקמה ופעלה בתחילת המאה ה-20, בין העיר דמשק שבסוריה לבין העיר אל-מדינה שבחיג'אז, כיום חלק מערב הסעודית. הנחת המסילה החלה בשנת 1900 בהוראת סולטאן האימפריה העות'מאנית עבדול חמיד השני ובייעוץ של מומחים גרמנים. עלות הקמת המסילה הייתה כ-16 מיליון דולר שנתרמו על ידי הסולטאן הטורקי ושליטי מצרים ואיראן. המסילה נחנכה ב-1 בספטמבר 1908, יום ציון הכתרתו של הסולטאן. המסילה הוקמה כדי להסיע עולי רגל מוסלמים מדמשק למדינה ומכה, דרך חבל חג'אז שבחצי האי ערב. למרות הצהרת הכוונות הדתית מאחורי הקמתה, היו לטורקים גם שיקולים אסטרטגיים ומסחריים במסילה. הסולטאן, שהיה חובב רכבות מושבע, החליט על בנייתה של הרכבת מכמה סיבות, ביניהן הצגתו כאביהם הרוחני של המוסלמים העולים לרגל למכה ואל-מדינה, חיזוק מעמדו ומעמד האימפריה בראשה הוא עמד בעולם והחלת שלטונו גם על האזורים המרוחקים שבספר האימפריאלי. למעשה, היעד של הגעתה עד העיר מכה לא הושלם מעולם: היא הגיעה מדמשק עד מדינה, מרחק 1300 ק"מ, וחסרו לה עוד 400  ק"מ להגיע למכה.

 

 

בתוכניתו המקורית של הסולטאן עבד אל-חמיד לבניית הרכבת החיג'אזית לא נכללה הקמתה של "שלוחת חיפה". בנייתה בפועל של המסילה נבע משילוב של מספר גורמים, החשובים מביניהם היו הצורך במוצא בשליטה עות'מאנית מהחורן אל הים התיכון והתחרות עם המסילה הצרפתית שקישרה את החורן עם ביירות. הקמתה של רכבת העמק קשור קשר אמיץ להיסטוריה של המסילה החיג'אזית. עם תחילתה של הקמת המסילה החיג'אזית הגיע מייסנר למסקנה כי בניית המקטע הראשון של המסילה מדמשק ודרומה יהיה מיותר לאור קיומה של המסילה הצרפתית הסמוכה. מייסנר, ששאף לרכוש את המסילה הצרפתית ובכך לחסוך את בניית המקטע הראשון, החל מקים את המסילה החיג'אזית מהעיר מוזיריב שבחורן, בה הייתה תחנתה האחרונה של הרכבת הצרפתית. אולם, עם התארכותו של המשא ומתן מול הצרפתים בנוגע לרכישת המסילה, הלכה וחדרה להכרתו של מייסנר התודעה כי הצרפתים לעולם לא יסכימו למכור את הנכס החיוני שבידיהם.  כך, במקום לנסות לרכוש את המסילה, חתם מייסנר בשם העות'מאנים על הסכם, לפיו יספקו הצרפתים את שירותי ההובלה לחומרי הגלם הדרושים לבניית המסילה החיג'אזית מנמל ביירות, דרך דמשק ועד למוזיריב בהנחה של 45 אחוזים. עוד הוסכם כי הקו הצרפתי ישמש כמקטע הראשון במסילה החיג'אזית וכי המסילה העות'מאנית תתחבר אליה במוזיריב. זמן קצר לאחר החתימה על ההסכם החלו צצות הבעיות. הצרפתים, שהרוויחו הון עתק משינוע חומרי הגלם העות'מאנים למוזיריב, ביטלו את ההנחה המובטחת על הובלת הסחורות ועם בוא החורף התקשתה הרכבת הצרפתית לחצות את המעברים המושלגים שבהרי הלבנון, דבר שהביא לעיכובים רבים בבניית המסילה החיג'אזית. לאחר חודשים מספר של תסכול החליט מייסנר כי לא נותרה לו כל ברירה מלבד לבנות בעצמו קו המחבר את החורן לדמשק, מקביל לקו הצרפתי. ב־1 בספטמבר 1902 נחנך הקטע שבין דמשק לדרעא שאורכו 123 קילומטרים. חנוכת המקטע הראשון יצרה מצב אירוני לפיו הפך חבל החורן מאזור ספר נידח למקום אליו מגיעות שתי מסילות ברזל נפרדות. ברם, הקמת המקטע דמשק-דרעא לא פתרה את הבעיה שהביא להקמתו מלכתחילה. חומרי הגלם לבניית המסילה המשיכו להגיע בדרך הים, וללא חיבור נוח של אזור הסלילה אל אחד מנמלי החוף בעזרת מסילת ברזל כגון זו שהייתה בשליטת הצרפתים, היו עבודות הסלילה נמשכות לאורך עשורים רבים. לאור עובדה זו הגיע מייסנר בסוף שנת 1902 למסקנה כי אין מנוס מלהקים שלוחה של הרכבת החיג'אזית אשר תקשר את מפעל הסלילה עם נמל בשליטה עות'מאנית. שלוחה זו עתידה להיות רכבת העמק.

עם ההחלטה על הקמת השלוחה החדשה החלו המהנדסים העות'מאנים במדידת התוואי בו עתידה לעבור המסילה, וזאת בהתבסס על התוכניות הקדומות מהמחצית השנייה של המאה ה-19. במקור תוכנן התוואי להעפיל אל רמת הגולן דרך נחל סמך שממזרח לכנרת, אולם לאחר מדידות ושיקולים הוחלט לבסוף כי הטיפוס אל רמת עבר הירדן יעשה בתוואי הזרימה של נהר הירמוך. בשנת 1902 הפקיעו העות'מאנים את הזיכיון של חברת S.O.R האנגלית, פיצו את בעליה והחלו מצרים את תשעת הקילומטרים הבנויים של המסילה האנגלית לרוחב הלא סטנדרטי של המסילה החיג'אזית. בשנת 1903 החלה בניית המסילה בין חיפה לדרעא. האתגר הגדול ביותר שהוצב בפני הבונים היה קטע המסילה מצמח לדרעא לאורך נהר הירמוך. אורכו של קטע זה היה 73 קילומטרים והפרש הגבהים בין קצוותיו 529 מטרים. לאורך קטע זה נכרו 8 מנהרות באורך כולל של 1,100 מטרים ונבנו 329 גשרים ומעבירי מים. הקושי בהנחת המסילה בתוואי הירמוך האמיר את עלותה של השלוחה החדשה בעשרות אחוזים. לשם ההשוואה, עלותו של קילומטר מסילה בקו דמשק דרעא הייתה כ-2,070 לירות טורקיות. לעומת זאת קילומטר אחד בקו חיפה דרעא נשא את תו המחיר 3,480 לירות, 68 אחוזים יותר. עם השלמתו של הקו החדש היו לאורכו שמונה תחנות. הראשונה והמערבית ביותר, תחנת חיפה, נבנתה בסגנון אירופי מהודר וכך גם התחנה בבית שאן. בינואר 1904 נחנך הקטע הראשון של מסילת רכבת העמק בין חיפה לבית שאן, קטע שאורכו 59 קילומטרים. המסילה כולה נחנכה ב-15 באוקטובר 1905.

עם הקמתה שימשה מסילת הברזל החדשה שבעמק בעיקר להעברת הציוד הדרוש לבניית המסילה החיג'אזית. אולם זמן קצר ביותר לאחר הפעלת הקו נוכחו המפעילים כי גלום בחובו פוטנציאל עסקי מהמעלה הראשונה. הרכבת העות'מאנית, שהייתה פרויקט ממשלתי אידאולוגי-דתי שלא נוהל בידי חברה למטרות רווח, החלה מהווה איום עסקי על המסילה הצרפתית המסחרית. עד מהרה החלה תחרות בין שתי החברות על הובלת הסחורות מן החורן אל הים התיכון ועם התחרות החלה הוזלה משמעותית בתעריפי ההובלה והנסיעה. במאבק זה יצאו העות'מאנים כשידם על העליונה מאחר שיכלו להרשות לעצמם להוריד את התעריף קרוב ביותר למחיר התפעול, וזאת בניגוד לרכבת הצרפתית שנזקקה לרווחים גדולים על מנת לחלקם כדיבידנד למשקיעים וזאת כדי שתוכל להמשיך ולהתקיים.

עם חנוכת המסילה שבעמק ב-1905 היו לאורכה שמונה תחנות. זמן קצר לאחר תחילת הפעלתה של הרכבת עלתה דרישה מיישובי העמק הצעירים לבניית תחנות נוספות לאורך הנתיב ותוך מספר שנים נוספו בקטע שבין חיפה לחמת גדר 12 תחנות נוספות. כשבע שנים לאחר תחילת הפעלת הקו החל מייסנר בונה שלוחות מקומיות שייצאו משלוחת רכבת העמק אל כל עבר. הראשונה להבנות הייתה מסילת דרעא-בוסרה, שנבנתה ב-1912 והמשיכה את קו רכבת העמק למרחק של 33 קילומטרים ממזרח לדרעא. בשלהי 1912 נסללה שלוחה שחיברה את המסילה הראשית לעיר עכו. מסילה זו השתרעה לאורך של 17.8 קילומטרים וחיבורה למסילת העמק הוקם בתחנת בלד א-שייח' – (תל חנן). בראשית 1913 נפתח הקטע הראשון של מסילת השומרון שהייתה עתידה להבנות על ההר המרכזי ולחבר את מסילת רכבת העמק עם ירושלים. קטע זה חיבר בתחילה את עפולה וג'נין ואורכו היה 17 קילומטרים. תכנונו של מייסנר להמשיך את מסילה זו דרך השומרון עד לירושלים לא יצא לפועל מעולם וזאת עקב הלחץ הכבד שהפעילה ממשלת צרפת על הממשלה העות'מאנית כדי שהאחרונה תמשוך ידיה ממיזם הקמת הרכבת, אשר הייתה עתידה להתחרות בקו הצרפתי שחיבר את ירושלים ויפו. לחץ הממשל הצרפתי נשא פרי והמסילה המדוברת הגיעה אך למרחק של 40 קילומטרים מדרום לעפולה, בקרבת הכפר סילת א-ד'אהר. עם הצטרפותה של האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה השתמש מייסנר במסילה זו והמשיך לבנותה מסילת א-ד'אהר דרומה עד לחצי האי סיני.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היוותה הרכבת את אחד הנכסים האסטרטגיים שהיו בידי העות'מאנים. מסילות הברזל, שהיו אמצעי הניוד המודרני היחידים בארץ ישראל כולה, גויסו חיש מהר לטובת הצבא שהחל משתמש בהם כדי לשנע גייסות שלמים ואספקה רבה אל חזית הלחימה. באותה המידה, ומסיבה זו, הפכו המסילות מטרה מועדפת להתקפותיהם של הכוחות הבריטיים. כבר בתחילת המלחמה הוטל מצור ימי על חופי הארץ ורשת הרכבות החלה סובלת ממחסור חמור בחלקי חילוף וחומרי גלם בסיסיים לתפעולה השוטף. המחסור החמור ביותר הורגש עם אזילתו של מלאי פחם האבן ששימש להסקת תנורי הקטרים. הפחם, שהובא עד לאותה תקופה בדרך הים, שימש לתנועת הרכבות אל חזית הדרום ותוך זמן קצר אזל המלאי לחלוטין. קברניטי חברת הרכבת ניסו למצוא פתרונות שונים במטרה להתגבר על המחסור בדלק לקטרים. בין היתר נעשו ניסיונות לכריית פחם בלבנון, אולם היה זה פחם מאיכות ירודה שהסב נזק לקטרים. הפתרון היעיל ביותר אשר נמצא היה השימוש בפחם עץ ואף בהבערת עצים חיים בכבשני הקטרים. עם המעבר לשימוש בעצים החלו השלטונות העות'מאנים במפעל כריתת יערות רחב ממדים, אשר סיפק עץ להנעת הקטרים כמו גם לייצור אדני המסילות ההולכות ונבנות. על אף יעילותו הנמוכה של העץ כחומר בעירה (תפוקת הקטרים שפעלו על עץ ירדה בכ-30%), לא נותרו לקברניטי הרכבת ברירות רבות ומפעל כריתת העצים הלך והתרחב. במסגרת מפעל זה הוקמו שתי שלוחות נוספות של רכבת העמק. הראשונה – מסילה מטול-כרם אל אזור יער חדרה, והשנייה מסילה שהתפצלה מהמסילה המקורית והובילה אל יערות העצים שברמות מנשה. בתקופה זו נכרתו שטחים נרחבים של יער טבעי ארץ ישראלי. יער האלונים שבגבעות אלונים לדוגמה, הושמד כמעט לחלוטין במסגרת מפעל הכריתה. השלטונות חתמו חוזים לכריתת עצים גם במקומות שאינם סמוכים למסילה. עצים אלו שונעו בעגלות אל תחנות מילוי המים של הרכבת ומשם הועמסו על קרונות מיוחדים. כשראו ראשי הצבא כי מלאי העצים הטבעי של הארץ קרוב לכליה, הוציא המושל המקומי גזרה לפיה יכרת כל עץ פרי עשירי בכל פרדס ומטע לטובת המאמץ המלחמתי. המפנה בשימוש ברכבת במסגרת קרבות מלחמת העולם הראשונה הגיע כאשר באביב 1918 השתלטו כוחות בריטיים על מספר נקודות שולטות לאורך קטע המסילה שבערוץ הירמוך וניתקו את מערכת הרכבות שבארץ ישראל מזו של שאר האימפריה העות'מאנית. עם תבוסתם של העות'מאנים בחודש ספטמבר של אותה השנה מיהרו הכוחות הנסוגים להשמיד את ציוד מסילת הברזל כדי שזה לא ייפול בידי האויב הבריטי, ועם תום המלחמה עברה מסילת רכבת העמק לידי ממשלת המנדט הבריטי

בתקופת המנדט חלה עלייה נוספת בתדירות נסיעת הרכבות במסילת העמק. בין חיפה לסמח' נסעו שתי רכבות בכל יום, כאשר לפחות אחת מהן המשיכה עד לדמשק. בקו עכו-תל חנן הופעלו שלוש רכבות יומיות ובקו חיפה שכם הופעלה רכבת שבועית שעברה דרך עפולה. בתקופת המאורעות (1936-1939) נסעו בקו רכבת העמק חמש רכבות ביום כאשר רכבת הבוקר המוקדמת החלה את מסעה מקרית חרושת והביאה פועלים לחיפה ואילו רכבת הערב החזירה את הפועלים לקריית חרושת. בתקופת מלחמת העולם השנייה הגיעה תנועת הרכבות בקוי העמק לשיא: שש רכבות יומיות בין חיפה לצמח וחזרה. בעת המערכה בסוריה ובלבנון היא פלישת הצבא הבריטי מארץ ישראל לסוריה ולבנון, על מנת לשחררן משלטון וישי, שנמשכה מ-8 ביוני עד 14 ביולי 1941, שימשה רכבת העמק אמצעי להובלת גייסות וכלי נשק ולפינוי פצועים.

בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, בליל ה־5 במרץ 1948 פשטו פלוגות ההגנה על כ-200 נקודות על פני רשת מסילות הברזל וחיבלו בהן קשות. מטרת הפשיטה הייתה ניטרול יכולת התפעול של המסילות וזאת כדי למנוע ולעכב את פלישת צבאות ערבהמתרגשת ובאה. הפגיעה האנושה ביותר ברכבת העמק נעשתה בגשר החניה של זרעין בקילומטר ה-44 של המסילה. פיצוץ הגשר והחרבתו הפסיקו את תנועת הרכבת ברחבי העמק, שהפכה בחודשים שקדמו לפיצוץ לדרך המרכזית בה נשלחו חילות תגבורת לעזרת הלוחמים הערבים בקרבות מלחמת העצמאות. חודשיים מאוחר יותר, ב־14 במאי של אותה השנה, פגעו הכוחות היהודים במסילה פעם נוספת. בליל ה־14 במאי, ערב הכרזת העצמאות הישראלית ופלישת צבאות ערב אל המדינה הצעירה, פוצץ גשר הרכבת שמעל הירדן, בסמוך לקיבוץ גשר ולתחנת ג'יסר אל מג'מעייה. תכליתה של הפעולה הייתה פגיעה בשני גשרים: גשר רומי עתיק וגשר עליו עבר כביש סלול. לאחר פיצוץ שני הגשרים הבחינו תצפיתני הפלמ"ח כי במקום קיים גשר שלישי, אשר שימש את מסילת רכבת העמק. הלוחמים, שחששו כי הגשר ישמש למעבר כלי רכב, פוצצוהו בטרם עלה השחר. פעולות החבלה במסילת רכבת העמק השיגו את מטרתן, ובמשך כל ימות הלחימה עמדה הרכבת דוממה ושוממת. עם שוך הקרבות עברה המסילה, יחד עם שאר מסילות הארץ, לידיה של רכבת ישראל. כבר יוני 1948 נערך ניסיון מוצלח לחידוש פעילות הרכבת לעפולה ועמק יזרעאל, לאחר תיקון הגשר שפוצץ בזרעין. שאר תיקוני החבלות מתקופת המלחמה באזור עמק הירדן לא בוצעו מעולם, וזאת משום שלאחר תום המלחמה נשארה נהריים בתחומי ממלכת ירדן, דבר שמנע את מעבר הרכבת הישראלית אל צמח והכנרת. חוסר היכולת להגיע ברכבת למקומות אלו מנע את תיקון המסילה בקטע זה. הפעלת הרכבת לעפולה פסקה עוד בשנת 1949.

 

 

 

קריית חרושת מקור השם: היישוב המקראי חרושת הגויים שלפי סברה שכן בסביבה זו. בקיץ 1920 התמקם על גבעת 'חרושת גויים' מחנה העבודה הכללי של גדוד העבודה לסלילת כביש חיפה-ג'דה ובסמוך לו התמקם גדוד שומריה שאף אנשיו עסקו בסלילת הכביש. קריית-חרושת נוסדה בשנת 1935 וסבלה קשות במאורעות 39–1936. בשנת 1938 נרצחו חמישה מתושביה בהתקפת ערביים מכפרי הסביבה. היישוב שהיה רשות מקומית קטנה, שמנתה כ-240 תושבים, לא התפתח כמתוכנן ולכן הוחלט במשרד הפנים, ביולי 1979, לספח את קריית-חרושת לקריית-טבעון. כיום מכילה קריית חרושת את רוב עתודות הקרקע לבניה של קריית טבעון. הבנייה היא צמודת קרקע, ומורכבת בעיקר מבתים דו משפחתיים ופרויקט בנה ביתך רחב היקף

 

 

אלרואי – מקור השם: דוד אלרואי שעמד בראש תנועה משיחית במאה ה-12. היישוב נוסד בשנת 1935 על ידי תושבים שבאו מחיפה, יוצאי קמישלי (כורדיסטן) שמרביתם עלו דרך סוריה ומקורם בקהילת נציבין שבטורקיה. ההרשאה להקים את היישוב כיישוב מיוחד ליוצאי כורדיסטן התקבלה לאחר מאבק שקיים "ארגון הכורדים בחיפה" מול המוסדות המיישבים. במסגרת המאבק, החליטו פעילי הארגון לעלות לירושלים ולקיים שביתת שבת במשרדי הקרן הקיימת לישראל. בעיצומה של השביתה הגיעו הדברים לכדי תגרת ידיים ואחדים מן השובתים נעצרו. הם הזעיקו לעזרתם את יוצאי כורדיסטן תושבי ירושלים, בני השכונות זיכרון יוסף ושערי רחמים (נחלאות) אשר עלו לבניין הקק"ל ודרשו בתוקף את שחרור העצורים. מנחם אוסישקין, יו"ר הקק"ל, התערב ופנה למשטרה בבקשה לקיים הליך שיפוט מהיר. כל העצורים נקנסו בסך חצי לירה (הקנס שולם על ידי המוסדות המיישבים) ושוחררו בו בלילה. מספר ימים לאחר מכן התקבלה הודעה מהקק"ל, כי הוחלט להקים יישוב ליהודים הכורדים אנשי חיפה באדמות חרתיה, סמוך לטבעון. בני היישוב בנו במו ידיהם צריפים למגוריהם, ועיבדו לידם חלקות אדמה כמשקי עזר. כמו כן, עסקו בגידול צאן ובקר ומשקי בית כגון גידול תרגולות וברווזים. עד מהרה נאלצו לחסל את גידולי הבקר, בשל חוסר ניסיון וחוסר הדרכה חקלאית והחלו לעבוד מחוץ ליישוב. תושבים רבים עבדו בבית חרושת "נשר" הסמוך. כיום, אלרואי היא שכונה במועצה המקומית קריית טבעון.

 

 

 

המשכנו והגענו לאתר עבודות בניית מחלף העמקים

מחלף העמקים – מחלף מערכתי אשר יחבר בין כביש מס' 6, המגיע מכיוון יקנעם וממשיך צפונה למחלף סומך, לכביש 75 לכוון חיפה, כולל כניסות לקיבוץ שער העמקים ואלרואי, קרית חרושת ובסיס ג'אלמה.

 

 

 

*****

קטע חמישי, בקצה מישור מפרץ חיפה למול גבעות שער העמקים

עץ האקליפטוס הענק 
לעבר אתר עבודות כריית מנהרת רכסים
בוואדי מצפון לשער העמקים
כניסה לתחום שער העמקים ומעבר דרך מרכז מזון
ניסיון לצאת בפשפש בגדר היישוב
בדיעבד התברר שהייתה טעות וצירוף מקרים חד-פעמי.
השער זה מדי בוקר נפתח אלא שבגלל תחלופה בשמירה, בבוקר הזה נשאר סגור.
מציאת מעבר ליציאה מתחום המשק

 

 

 

הגענו ללאתר העבודות כריית מנהרת רכסים.

ממחלף עמקים  במקוום בן נמצא צומת העמקים ימשיך כביש מס' 6 דרך מנהרת רכסים, באורך של כ- 2,700 מ' עד להצטלבות עם כביש 762, שם יעבור כביש מס' 6 בגשר מעל הכביש. כביש מס' 6 ימשיך מגשר זה לתוך מנהרת איבטין באורך של כ- 560 מ', מהמנהרה יעבור הכביש בגשר מעל נחל ציפורי, המחבר את כביש מס' 6 עם כביש 70.

 

 

 

 

שער העמקים הינו קיבוץ השיך לזרם הקיבוץ הארצי השומר הצעיר ונמצא בתחום המועצה אזורית זבולון. היישוב הוקם בשנת 1935 על ידי עולים מרומניה ויוגוסלביה. עיקר פרנסתו של היישוב על מפעל דודי השמש "כרומגן" ובנוסף קיימים בו ענפי חקלאות כגון רפת, טחנת קמח, מטעי אבוקדו, גידולי שדה ומדגה

 

 

נכנסנו לתחום מרכז מזון של חברת אמבר,

מרכזי מזון אמבר – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, נרשמה כאגודה שיתופית בנובמבר 2005. מרכזי מזון אמבר הינה חברת בת של אמבר – מכון לתערובת.
למרכזי מזון אמבר שבעה סניפים בפריסה ארצית: ממושב אלי-עד בדרום רמת הגולן, דרך קבוצת גבע, מושב כפר יחזקאל, קיבוץ שער העמקים, קיבוץ בארות יצחק, צומת דבירה ועד מושב פטיש בדרום. אמבר שותף גם במרכז המזון אמץ – בר שנמצא במושב אמץ שבעמק חפר.
מרכזי מזון אמבר מייצרת ומספקת בלילים להזנת כל שלוחות מעלי הגירה: פרות חולבות, יבשות, עגלות תחלופה, פיטום עגלים ושלוחות הצאן השונות. למעשה החברה עוסקת ב"קייטרינג לפרות" – מנות טריות של בליל מחולקות באבוס יום – יום בשעה קבועה, תוך הקפדה על איכות חומרי הגלם, להבטחת איכות בליל גבוהה. בכל מרכז מזון מורכבות המנות כך שיתאימו לאזור בו נמצאות הרפתות תוך התחשבות בתנאי מזג האויר ובנתונים הספציפיים לכל אזור. למרכזי מזון אמבר מערך מלווים מקצועיים, אשר מייעצים ללקוחות בכל נושא הקשור ברפת, מממשק ועד הזנה, צינון וכדומה, תוך שימת דגש על הענקת יתרון כלכלי לרפתן, והיענות מידית לצרכיו וצרכי הפרות. למרכזי מזון אמבר מערך לוגיסטי של כ-20 משאיות חלוקה, אשר פורקות את הבלילים האיכותיים באבוסי הרפתות מידי יום.
מרכזי מזון אמבר החלה להפעיל את מתחם מרכז המזון בשער העמקים בשנת 2000. במהלך השנים עבר מרכז המזון תהליך "אבולוציה": ממרכז מזון מקומי, שעבד עם סלף ושופל וסיפק מזון גם למספר קטן של לקוחות חוץ – למרכז מזון תעשייתי, שעובד עם מערכת של עגלות מערבלות נייחות ומערך בקרה ממחושב של כל תהליכי הייצור, המשלוח והחלוקה.

 

 

*****

קטע שישי, במעלה המקביל למורדות צפון טבעון

עליה בצל החורש לאורך הוואדי מצפון לטבעון עד רמת הדסה

 

העלייה בהחלט נחמדה ובעיקר לא קורעת. תוך כדי הרכיבה יכולנו להתרשם מהבדל הברור בחורש בין זה שנמצא במדרון צפוני וזה המשתרעת במדרון דרומי.

 

 

בקצה הדרך הגענו לרמת טבעון

רמת טבעון – השכונה הרשמית הראשונה בקריית טבעון, הוקמה באמצע שנות ה-80 עד לתחילת שנות ה-90 ונמצאת בקצה היישוב, בסמיכות לכפרים הערביים בסמת טבעון וכפר זבידאת. בשכונה נמצא המתנ"ס הקהילתי השני בגודלו ביישוב, גני ילדים וחטיבת ביניים שנבנתה במקביל להקמת השכונה. בתי המגורים של רחוב תמר שבחלק ב' של רמת טבעון, אופיינים לפרבר עירוני, אם כי רובם דו-משפחתיים. במשך השנים התפתח האזור שסביב וכולל אזור מסחרי השייך למעשה לכפר זבידאת הסמוך. בשנת 2006 הודיעה מועצת היישוב על הקמת קניון ראשון בשכונה, קניון בשם "מול היער" (מול כמשחק מילים בין mall לבין לפני היער). הקמת הקניון לוותה בהתנגדות עזה מכיוון רוב תושבי היישוב בטענה שהוא ייפגע בצביון הכפרי שלו ומיקומו על חלקת יער ייגרום לכריתת עצים מיותרת שלא לצורך. לבסוף נפתח הקניון ב-2012, העצים שהיו בשטח הבנייה הועברו לחלקת אדמה סמוכה וניטעו מחדש. הקניון חווה קשיים בתחילת דרכו ומרבית בתי העסק שבו נסגרו, אך ב-2015 נפתחו

 

 

****

קטע שביעי, במורד הגבעות הדרומיות וחזרה לעמק לנקודת ההתחלה

גלישה לאורך הכביש מרמת הדסה לאלוני אבא
סיבוב באלוני אבא
גלישה לבאר אבא
המשך לעין חזין וטבילה במקום
דרך שדות העמק חזרה לחוצות אלונים

 

 

מרמת הדסה גלשנו בכביש לעבר בסמת טבעון שהוא אחד מיישובי הקבע של הבדואים בגליל

בדואים בגליל – מוצא מרבית שבטי הבדואים בגליל הוא מהחורן (סוריה) והגולן. מיעוטם הגיע לגליל ממצרים, צפון­ אפריקה ומזרח הירדן. חדירתם החלה בראשית המאה ה­שש עשרה ונמשכה עד שנות ה-30  של המאה העשרים. רוב הבדואים אשר חדרו לגליל היו שברי שבטים, ולעתים אפילו עד כדי משפחות בודדות שנמנו עם שבטים גדולים, אשר עזבו את סביבתם הטבעית מסיבות שונות: נקמת דם, שוד, מריבות בלחי פוסקות, בצורות תכופות שאילצו אותם לחפש שטחי מרעה חדשים. חדירת שבטי בדואים לגליל התאפשרה עקב אי ­יישובם של שטחים רבים, או כאלה שהיו מיושבים בדלילות. השבטים הגדולים שהגיעו לצפון הארץ העדיפו בדרך כלל להתיישב בסמוך לשטחי ביצות, בעמקים שלא נוצלו על ­ידי הכפריים, לדוגמה: עמקי יזרעאל, החולה, בית שאן וזבולון. לעומת זאת שבטים קטנים העדיפו מקומות דלילי אוכלוסין, אך קרוב יותר לכפרים הערביים, כגון: אלונים­ שפרעם והר מירון. בהתחלת ההתיישבות הם היו מעטים מאוד, ולא ניתן היה לדעת מספרם בתקופה העות'מאנית.
עם תחילת השלטון הבריטי החלו תהליך קיבוע של הבדואים במקומם וצמצום טווח הנדידה לצורכי מרעה. במקביל, חלק מהם השתלב בשוק העבודה השכירה. גורמים רבים השפיעו על הבדואים להתקבע ואפילו להתחיל להתיישב והם: (1) צמצום שטח המחיה בעקבות הגידול באוכלוסייה הערבית (כפרית) ובאוכלוסייה היהודית (2) המגע ההדוק עם הפלאחים גרם לחיקויים בתחומים שונים וגם בתחום בניית בתי הקבע. (3) עליה ברמת החיים בעקבות המעבר לתעסוקה בשכר. (4) רכישת הקרקעות על­ ידי הקק"ל עבור יישובים יהודיים. ראשית מעברם של הבדואים ליישובי קבע מתבטא בבניית פחונים, צריפים ואפילו בתי אבן, שהושפעו הן משיפור כללי במצבם הכלכלי, וההכנסה מעבודה שכירה בתעשיה ובעיקר במחנות הצבא הבריטי, שיזם עבודות בינוי רבות.
במלחמת העצמאות ברחו רוב הבדואים הגליל לארצות ערב והמיעוט שנותר בארץ התרכז באזורים הבאים: גבעות אלונים -­שפרעם, שולי בקעת בית נטופה; בקעת סח'נין ובעיקר סביב שטח אש תשע; סביב הר התבור ובאזור בין ביר אלמכסור ליודפת. מאותה עת תהליך ההתיישבות הספונטני, אשר החל בתקופת המנדט, נמשך ביתר שאת. בשנות ה­50' נרתעו הבדואים מלבנות מבני בטון אבל מספר הפחונים והצריפים גדל במהירות רבה, בין היתר עקב חיסול מעברות העולים. בניית הקבע החלה בשנות ה­60' וההתיישבות הספונטנית הלכה והואצה עקב העליה ברמת ­החיים. חלק גדול מהמבנים ניבנה על אדמות מדינה, ללא תכנון וללא רישוי. השטח אליו פלשו הבדואים הלך וגדל. כדי למנוע התרחבות השתלטות על אדמות המדינה הוחלט לבנות לבדואים יישובי קבע. בשלב ראשון הוקמו ארבעה יישובים: בוסמת – ­טבעון בגבעות אלונים–שפרעם וביר אלמכסור בשוליהן, איבטין מול מישור מפרץ חיפה וואדי חמאם בשולי בקעת גינוסר. בשנות ה- ­70' הוקמו עוד חמישה יישובים: זרזיר, כעביה­ טבאש בגבעות אלונים שפרעם, ואדי סלאמה בנחל צלמון וטובא במפתן כורזים. בשנת 1970 הוקמה ועדת הבדואים העליונה במשרד ראש הממשלה והחליטה על הקמת עוד שמונה יישובי קבע לבדואים. בהמשך השנים הוקמו יישובים נוספים וכיום מספרם עשרים וחמישה והם: אבטין, אום אל-גנם, בועיינה-נוג'ידאת, ביר אל-מכסור, שכונה בשפרעם, בסמת טבעון, בענה, דהרה, דמיידה, ואדי אל-חמאם, זרזיר, חוסנייה, סוואעד חמירה, טובא-זנגרייה, כעביה, כמאנה, מנשייה זבדה, מקמאן, סלאמה, ערב אל עראמשה, ערב אל נעים, שיבלי, ראס אל עין, רומת אל-הייב, אום מתנאן. מקור

 

בַּסְמֶת טַבְּעוּן היא מועצה מקומית בדואית שמתגוררים בה כ-8,000 נפש. החלטה על הקמת היישוב נתקבלה בשנת 1963 ומטרתה הקמת יישוב קבע בשביל השבטים ערב אל-סעדיה וערב אל-זבידאת אשר התיישבו באזור הגליל בימי המנדט הבריטי. היישוב נקרא על שום חורבת בַּסְמֶת שעליה נבנה וטַבְּעוּן שמה הערבי של קריית טבעון הסמוכה. בשנת 1965 החלה הקמת היישוב לשני השבטים ונבנו שתי שכונות שיצרו את הבסיס ליישוב. בשנת 1969 הוכרז כמועצה מקומית. בשנת 1992 צורפו ליישוב שלושה שבטים בדואיים נוספים חילף, זביאדת וחואלד ולשם כך נבנו שכונות חדשות. השכונות מאוכלסות לפי שיוך שבטי ומופרדות אחת מהשנייה הן מבחינת תשתיות והן מבחינה פיזית כאשר כל אחת נמצאת על גבעה אחרת ומופרדת בחורש טבעי וגאיות.

 

 

המשכנו פנינו ונכנסנו לתחום אלוני אבא

אלוני אבא – מושב שיתופי השייך לתנועת העובד הציוני שגם הוא נמצא בתחומי המועצה האזורית עמק יזרעאל. היישוב נקרא על שם הצנחן הארץ-ישראלי אבא ברדיצ'ב, אחד משבעה צנחנים ארץ-ישראליים שנפלו בשבי הנאצי במלחמת העולם השנייה והוצאו להורג. בצד המושב השיתופי, המונה כיום כ-43 בתי אב מוקמת הרחבה קהילתית בה מתגוררות כ-80 משפחות שאינן שייכות למושב השיתופי. הרחבה נוספת של כ- 100 יחידות דיור בתהליך מתקדם.
ראשוני המתיישבים באזור אלוני אבא היו אנשי כת הטמפלרים הגרמניים, אשר בחלומם ליישב את ארץ הקודש, הקימו בשנת 1907 מושבה חקלאית קטנה ושמה "ולדהיים" (Waldheim, בגרמנית: "נווה יער") בסמוך ליישוב הטמפלרי בית לחם הגלילית והתקיים עד לגירושם של הגרמנים בשנת 1948.
היישוב אוכלס מחדש בשנת 1948 על ידי גרעין של תנועת הנוער הציוני, שנוצר מאיחוד של חניכים מרומניה, גרמניה ואוסטריה. לאחר ארבע שנים של גיבוש ועבודה במושבה הרצליה עלה הגרעין להתיישבות ביישוב הגרמני "ולדהיים", שנכבש על ידי כוחות חי"ש של ההגנה במלחמת העצמאות. לאחר שלוש שנים בנקודת הקבע הוחלט לאמץ צורת חיים של מושב שיתופי. אחד הסממנים המיוחדים הקיימים באלוני אבא הוא הכנסייה האוונגלית שהוקמה בשנת 1916. בשנת 2015 התגוררו במושב כ- 1,040 תושבים. מרבית חברי המושב השיתופי היום הם פנסיונרים או חברים העובדים מחוץ למושב, החקלאים מתפרנסים בעיקר מענפי החקלאות הבאים: פלחה, ענבי יין, רפת ולול.

 

 

 

הגענו בדהרה מאלוני אבא לבאר אבא

באר אבא נקרא גם בִּיר אֶ-סַמַנְדוּרָה האתר כנראה היה חווה על תואי הדרך מאלוני־אבא לרמת־ישי, כ- 800 מ' ממערב לאפיק נחל בית־לחם. הבאר מתבססת על קבוצות מעיינות קטנים ליד אפיק ואדי, בתוך שטח של אדמת סחף רדודה, על גבי גיר קירטוני. באזור המעיינות הריסות בית אבן, קבוצת עצי אקליפטוס ודקל. מסביב פזורות שפע אבני בניין. ממצא הארכאולוגי דל ביותר ובעיקר חרסים מהתקופות הרומית, הביזנטית, הערבית, הצלבנית־ממלוכית והעות'מאנית. כמה חרסים נראים כקדומים יותר, אך קשה לתארכם בוודאות. מקור אתר 47 מפה 28, סקר ארכיאולוגי של ישראל.

 

 

 

 

הגענו לעין חזין לצד חורבת חזין

חוּרבת חַזִין נקרא גם חִ'רְבֶּת בִּיר אֶל־בֶּיְדַר זה תל הנמצא מדרום־מזרח לגבעות אלונים ובמרחק של כחצי קילומטר משוליהן, בלב שטח חקלאי. שטחו העליון של התל כשלושה דונם. צורתו המלבנית של התל, נובעת משני שלבי ביצור שציר האורך שלהם דרום־מערב — צפון־מזרח. חפירות שוד, כולל שוד אבני בניין, חשפו קטעים מהחומה וממבנים אחרים בעיקר בצפון־מערב ובצפון־מזרח התל. הבנייה הייתה בניית גזית יבשה וניכרים שלושה שלבי בניין שונים. במערב התל נחשפה אמבטיית אבן, אולי ביזנטית? לרגלי התל, במזרח, מעיין ועליו באר בנויה. הממצא מצפון לתל שברי חרסים וכלי בזלת מהתקופה הכלקוליתית ועל התל, במדרון הדרומי, חרסים מהתקופות הישראלית II, הפרסית, ההלניסטית והרומית III-II על פני התל שבו עיקר הממצא מהתקופות הביזנטית והערבית. מקור אתר 40 מפה 28 סקר ארכיאולוגי של ישראל.

 

 

 

התחושה כל שניה במים הצוננים הייתה מופלאה. הרגשתי וחשתי את ההתלהבות הרוכבים בטיולי החם הלוהט הטובלים בבריכת מעיין משובחת. אהבתי! אאמץ את הרעיון לחלק מהטיולים.

 

 

 

סוף דבר

משך הטיול היה ארוך ביחס לאורך המסלול, כחמש ושלושה רבעי שעה.

 

התנהלנו בנחת "השקענו" בעצירות רבות, לתצפיות, הסברים, להסדרת נשימה בקצה עליה ובצילומים.

 

בטיול זה אף אחד לא אבד, לא היה נתק, לא נוצר שרוך ארוך. היינו דבוקת רוכבים מלכודת תרתי משמע. 

 

האווירה בטיול הייתה לבבית, אוהדת ומפרגנת. הסולידריות ריחפה באוויר. פשוט היה תענוג.

 

טיול זה היה פשוט כיף.

 

שוטטנו במשבצת ארץ יפה מאוד ונעימה. זכינו למסלול מגוון במראות.

 

במיוחד התרשמנו משלושה עצים מרשימים עתיקי יומין: אלה אטלנטית, אלון הגדול ואקליפטוס הענק

 

נהינו מאוד, למדנו הרבה.

 

תודה לצביקה ועילם שתכננו והובילו. תודה לחברים האחרים שהיו חלק מהחבורה.

 

לאזור זה מן הסתם אחזור עוד בחורף בזמן הפריחה.

 

 

 

 

 

 

תאריך	אזור	שם המסלול	אורך	הערות
2/10/2016	מישור חוף דן	סובב פתח תקווה	32 ק"מ	דף תיעוד
5/10/2016	ירושלים	בירושלים, בין כסה לעשור בשעות בין ערביים	19.5 ק"מ	דף תיעוד
6/10/2016	מטרופולין תל אביב	מרמת גן דרך גבעתיים לחוף ים תל אביב	29 ק"מ	דף תיעוד
8/10/2016	צפון הנגב	"משולש" שובל/רהט – להבים – בית קמה	31 ק"מ	דף תיעוד
9/10/2016	שרון	כפר סבא, בתוך העיר, לאורכה, לרוחבה ובשוליה	26 ק"מ	דף תיעוד
14/10/2016	רמת הגולן	צופה כנרת (עין גב, גבעת יואב והמדרונות), נחל סמך וחוף כנרת	37 ק"מ	דף תיעוד
18/10/2016	ירושלים	מצוות עליה לרגל לירושלים בסוכות, "קבוצת אביטל שם זמני"	18.5 ק"מ	דף תיעוד
20/10/2016	עמק יזרעאל וגלבוע	סובב תענך וכתב הגלבוע	58 ק"מ	דף תיעוד
24/10/2016	הרי יהודה	על וסביב רכס מעוז-צובה-גבעת יערים	19.5 ק"מ	דף תיעוד
28/10/2016	מישור החוף הצפוני	מרכז נחלת אשר במישור חוף הגליל המערבי,	39 ק"מ	דף תיעוד
1/11/2016	שרון	בין יובלי נחל חדרה בנחלת מנשה עד שהיורה הפתיע, הקדים וקטע	16.6 ק"מ	דף תיעוד
3/11/2016	שרון	רעננה, סביב העיר ובתוכה	28 ק"מ	דף תיעוד
7/11/2016	שרון	במרחב התפר בין "הכפרים", כפר סבא וכפר קאסם	34.5 ק"מ	דף תיעוד
9/11/2016	שפלה נמוכה	עמק איילון והגבעות סביבו, בעבר מובלעת לטרון ושטח ההפקר	29 ק"מ	דף תיעוד
14/11/2016	שרון	בתוך מושבות מרכז השרון (כפר יונה, פרדסיה, אבן יהודה וקדימה) והמרחב ביניהן	43 ק"מ	דף תיעוד
18/11/2016	רמות מנשה	עם "מטיילי רחובות" בין עמיקם ובין גלעד	17.7 ק"מ	דף תיעוד
26/11/2016	רמות מנשה	דרום מזרח רמת מנשה, לאורך נחל קיני ונחל חלמית והרכסים ביניהם	29 ק"מ	דף תיעוד
28/11/2016	צפון מזרח השרון גבעות עירון	מרחב התפר בצפון מערב שומרון: מענית – מצר/מייסר – אום אל-קוטוף/חריש	30 ק"מ	דף תיעוד
16/12/2016	ירושלים	מגוון של "המעורב הירושלמי" בשישי חורפי	18 ק"מ	דף תיעוד
17/12/2016	מישור החוף הצפוני	מאפק אל עכו וסביבתה הקרובה	49 ק"מ	דף תיעוד
21/12/2016	כרמל וחיפה	סיבוב ארוך ומפותל בחיפה ביום חורף קר	38 ק"מ	דף תיעוד
24/12/2016	שרון, חוף השרון	מתל יצחק אל מצוק חוף השרון בין מכון וינגייט ושפיים	24 ק"מ	דף תיעוד
31/12/2016	צפון הנגב	משובל דרך בית קמה למורד נחל שקמה ויובליו וביתרונות רוחמה	35.5 ק"מ	דף תיעוד
6/1/2017	כרמל וחיפה	סיבוב בחיפה, מחוף הים לעיר התחתית, טיפוס להדר ומרכז הכרמל	28 ק"מ	דף תיעוד
7/1/2017	שרון	בגדות נחל פולג ולאורך מצוק השרון וחופו עד שפך הירקון והלאה מזרחה לאורכו עד רמת החייל	37 ק"מ	דף תיעוד
15/1/2017	שרון	בין מעברות לגבעת אולגה דרך נחל אלכסנדר, מצוק החוף ופארק השרון	29 ק"מ	דף תיעוד
17/1/2017	מישור חוף מרכזי	מבאר יעקב לעמק לוד, העיר לוד ורמלה	48 ק"מ	דף תיעוד
19/1/2017	מישור חוף דרומי	"דרום ירוק" במרחב שקמה, בין ברור חיל ורוחמה	44 ק"מ	דף תיעוד
21/1/2017	מישור החוף הצפוני	מנהריה לראש הנקרה, הלאה לשלומי וחזרה דרך גשר הזיו	40 ק"מ	דף תיעוד
23/1/2017	מישור החוף הדרומי	מסע רכב בשדות פלשת בזירות הקרב במלחמת העצמאות - חלק ראשון	63 ק"מ	דף תיעוד
20/3/2017	מישור החוף הדרומי	מסע רכב בשדות פלשת בזירות הקרב במלחמת העצמאות – חלק שני	51 ק"מ	דף תיעוד
26/3/2017	רמות מנשה	בגבעות אלונה בין עמיקם, גבעת ניל"י ואביאל	16 ק"מ	דף תיעוד
27/3/2017	מישור החוף הצפוני	שיטוט ברגל בשמורת אפק בשעת בין ערבים בשלהי החורף	1.5	דף תיעוד
29/3/2017	חיפה	מראות חיפה בסיבוב ערב	16.5 ק"מ	דף תיעוד
31/3/2017	מישור החוף הדרומי	חולות מרחב שקמה בין נתיב העשרה בין חוף זיקים דרך שמורת כרמיה	28 ק"מ	דף תיעוד
1/4/2017	נגב מערבי	סיבוב קצר בין אורים ונחל הבשור	12 ק"מ	דף תיעוד
31/3/2017	מישור החוף הצפוני	לאורך נחל נעמן ובין בריכות הדגים, המטעים והשדות במישור עכו	32 ק"מ	דף תיעוד
7/4/2017	שרון צפוני ומישור חוף כרמל	שרידי אמות המים לקיסריה בין בנימינה ובין שפך נחל תנינים ובג'אסר א-זרקא	32 ק"מ	דף תיעוד
9/4/2012	צפון הנגב	בין שובל, בית קמה, שדה צבי וקלחים	35 ק"מ	דף תיעוד
12/4/2017	ירושלים	מראה ירושלים ערב פסח ברחביה ובשכונות החרדיו	11 ק"מ	דף תיעוד
14/4/2017	מישור החוף הדרומי	מישור חוף פלשת, בין נגבה ובין גבעה 69, גבעתי ומשואות יצחק	33 ק"מ	דף תיעוד
15/4/2017	ירושלים	שבת אור בירושלים	טיול ברגל	דף תיעוד
19/4/2017	שרון צפוני וגבעות עדה	מעין שמר דרך ברקאי לגבעת עדה והלאה לפרדס חנה וכרכור	44.5 ק"מ	דף תיעוד
21/4/2017	מישור החוף הדרומי	מבצרון סביב גן יבנה לרכס עזריקם והלאה סביב ש.ת. חצור	32 ק"מ	דף תיעוד
24/4/2017	ירושלים	מצעד יום הזיכרון הארמני בירושלים	טיול ברגל	דף תיעוד
30/4/2017	גליל תחתון מזרחי	רמת שרונה – תבור: בין כפר כמא ושדה אילן	21 ק"מ	דף תיעוד
3/5/2017	מישור החוף הדרומי	בשעת ערב מבאר טוביה דרך חצור לעשרת וסיום בגדרה	22 ק"מ	דף תיעוד
6/5/2017	גליל תחתון מרכזי	גבעות סוללים – ציפורי, שולי בקעת תורען וקצה בקעת בית נטופה	32 ק?"מ	דף תיעוד
10/5/2017	שרון	עמק חפר, העיר חדרה ובאגן נחל חדרה	41.5 ק"מ	דף תיעוד
13/5/2017	מישור חוף יהודה	סביב ובתוך באר יעקב, נס ציונה ורחובות	40 ק"מ	דף תיעוד
20/5/2017	מישור חוף הגליל	מנהריה לכברי, הלאה לשלומי, בצת ויד לי"ד, וחזרה דרך חוף אכזיב	34 ק"מ	דף תיעוד
24/5/2017	שפלה נמוכה ומישור חוף יהודה	מטל שחר למזכרת בתיה ולנען, הלאה לתל גזר וחזרה דרך חורש נחשון וחורש חולדה	44 ק"מ	דף תיעוד
29/5/2017	מישור חוף יהודה	מגדרה לישובי גדרות, רכס מרר וגבעת ברנר הלאה לרחובות ונען וחזרה	56 ק"מ	דף תיעוד
3/6/2017	מישור חוף דן	מגני תקווה אל נחשונים וחזרה דרך גבעת כ"ח ובני עטרות	33 ק"מ	דף תיעוד
5/6/2017	מישור חוף פלשת	מניר בנים לתל צפית, הלאה מערבה לאורך נחל האלה לתימורים וחזרה	44 ק"מ	דף תיעוד
10/6/2017	צפון הנגב	משובל דרך רהט למשמר הנגב, הלאה לאורך נחל גרר לתל שרע וחזרה דרך נחל קמה	30 ק"מ	דף תיעוד
13/6/2017	רמות מנשה	מגבעת עדה דרך פאתי כפר קרע למעיינות חבל אלונה: עין ניל"י, עין עמיקם ועין אביאל	34 ק"מ	דף תיעוד
20/6/2017	תל אביב וסביבתה	מסע אל העבר לאורך גדות הירקון	16.5 ק"מ	דף תיעוד
21/6/2017	מישור חוף פלשת	צפון מערב שדות פלשת: עד הלום, תל אשדוד, בית דארס ורכס עזריקם	40 ק"מ	דף תיעוד
30/6/2017	מישור החוף הצפוני	מאפק ליגור, הלאה דרך גדות הקישון לכפר חסידים וחזרה דרך גוש זבולון וקריית אתא	46.5 ק"מ	דף תיעוד
5/7/2017	עמק החולה	ארץ פלגי מים: מכפר בלום דרך קריית שמונה ותל חי לעג'ר ונוחילה והלאה לדפנה ושדה נחמיה	40.5 ק"מ	דף תיעוד
13/7/2017	ירושלים	ערב קיץ בלב ירושלים: בגנים, בשכונות ובחוצות העיר	24 ק"מ	דף תיעוד
18/7/2017	מישור חוף חיפה	במישור חוף כרמל, בין נחשולים ובין עתלית ובין חוף הים ומורדות ההר	39.5 ק"מ	דף תיעוד
21/7/2017	רמת הגולן	מאלרום דרך מורדות חרמונית אל בוקעתא וברכת רם והלאה למסעדה ויער אודם	39 ק"מ	דף תיעוד
27/7/2017	ירושלים	עוד ערב קיץ בירושלים, חלקו בשעת אור וחלקו בחשיכה	22 ק"מ	דף תיעוד
16/8/2017	עמק יזרעאל	מערב עמק יזרעאל וקצה מדרונות גבעות אלונים - שפרעם, בשטחים החקלאיים ובתוך היישובים	46 ק"מ	דף תיעוד
19/8/2017	שפלה דרומית	מלהב לשובל דרך גבעת געת, ערוץ נחל שקמה והשדות	28.5 ק"מ	דף תיעוד
25/8-1/9/2017	אוסטריה	שישה ימים לאורך נהר הדנובה בתחום אוסטריה	370 ק"מ	דף תיעוד
4/9/2017	הרי יהודה	ממבשרת ציון בבוקר קיץ מעונן דרך הר חרת להר איתן וחזרה דרך צובה	23 ק"מ	דף תיעוד
15/9/2017	רמת הגולן	מצומת נטור (בג'וריה) דרך גבעת אורחה (גו'חדר) לתל פארס, הלאה לח' פרג' וחזרה דרך ציר המפלים	44ק"מ	דף תיעוד

 

ביום שישי (2/9/2016), אחרי שלושה טיולים עירוניים רצופים (מפרץ חיפה, ירושלים וצפון תל אביב) חזרתי אל השטח הפתוח, בהרי יהודה, באזור הקרוב למקום מגוריי במבשרת ציון.

 

השטח אליו יצאתי – הרכסים של הרי יהודה בצפון פרוזדור ירושלים, בחלקם עוברים הקו הירוק וגדר ההפרדה – הוא "החצר האחורית של ביתי" בו טיילתי מספר רב של פעמים. המסלולים בו נחשבים "מסלולי הבית" אותם אני מכיר היטב ובהם רכבתי במהלך השנה מספר פעמים ומהם בניתי את מסלול הטיול והם להלן:
* בערב קיץ מרכס חלילים במבשרת ציון להר חרת ולהר איתן וחזרה דרך צובה
* מרכס חלילים להר אדר והלאה להר רפיד ליד מעלה החמישה וחזרה דרך אבו גוש ובית נקופה
* סיבוב ברכס מעלה החמישה עם עלות שחר ביום קיץ חם
* מרכס חלילים והר אחירם דרך נחל כסלון לרכס הר אדר-מעלה החמישה וחזרה דרך אבו גוש
* בצפון פרוזדור ירושלים, מרכס מבשרת ציון לרכס מעלה החמישה וחזרה דרך אבו גוש
* סובב מבשרת ציון, מורדות הר חרת, פסגת הר איתן ורכס צובה
* מבית נקופה להר רפיד ולהר הרוח
* מבשרת ציון, נחל כסלון ורכס מעלה החמישה
* ממבשרת ציון למעלה בית נקופה
* מרכס הראל לרכס מעלה החמישה והר הרוח
* מבשרת ציון, נחל כיסלון וחזרה מצובה
* סיבוב בשעות ערב ממבשרת ציון למעלה החמישה וחזרה דרך אבו גוש

 

.בטיול זה זה הובלתי קבוצה של שניים עשר חברים והם: יונה בקלצ'וק (גני תקווה), רובי שבת (קריית אונו), גידי בשן (איש קק"ל המתגורר בחוות סטף), שאולי לב (הוד השרון), רפי ששם משפתו אינו ידוע לי (מעלה צביה), שרון בן חיים (מבשרת ציון), נועם רבין (הוד השרון), משה כץ (קיבוץ אפק), אלי פורמברג (תל אביב), רוני ברוכין (ירושלים), עמית פינקלשטין (באר יעקב) וחברו צפריר.

 

 

 

היה זה טיול של ראשית הסתיו. יצאתי מהבית ברכיבה לפני זריחה. היה קר כמו בחורף. רכבתי במעלה שדרות החושן בשכונת רכס חלילים ולאורך שדרות הראל.

שכונת רכס חלילים נמצאת בקצה הצפון מזרחי של מבשרת ציון והיא השכונה האחרונה שנבנתה ביישוב. את הקמת השכונה יזמה חברת ערים שאף הכשירה את התשתיות בה. השכונה החלה להבנות במחצית שנות ה-90' ואיכלוסה החל מספר שנים לאחר מכן. שמות הרחובות בשכונה נקראים על שם אבני החושן: פטידה, נופר, שבו, אחלמה, ענבר, עופל ועוד.

 

 

הגעתי לחניון הצמוד לקניון הראל בכניסה למבשרת ציון ליד גשר הראל ושם פגשתי את החברים. כמו תמיד יצאנו לדרך בזמן שנקבע, שעה 06:00.

 

במסגרת סלילת כביש 1 החדש, גשר הראל שנבנה בשנות ה-70' יבוטל, ובמקומו כבר נכרו שתי מנהרות באורך של כ-700 מטר העוברות מתחת לרכס הראל. במקום הגשר מתוכנן להבנות אזור חדש  הכולל מרכז עסקים, אזורי מגורים וחניונים. סמוך למחלף החדש יוקם מסוף תחבורה ציבורית שישרת את הנוסעים לירושלים ולתל אביב.

 

 

האזור הגאוגרפי: הרי יהודה 

 

היום האזור נחשב חלק מ"הריאה הירוקה" במטרופולין ירושלים

בשני העשורים הראשונים של המדינה,
האזור נקרא פרוזדור ירושלים
והיה צמוד לקו הירוק בחלקו הצפוני

 

היום, אזור הטיול בצפון פרוזדור ירושלים
מופרד מהרי בנימין בגדה המערבית
באמצעות גדר ההפרדה
שחלק מהתוואי של עובר על הקו הירוק וחלק מעבר לו.   

 

בג"ץ בית סוריק – במרס 2004 הגישו תושבי בית סוריק, בידו וכפרים אחרים, ואליהם הצטרפו 30 מתושבי מבשרת ציון ועוד 200 איש (ערבים ויהודים) עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 2056/04, מועצת הכפר בית סוריק ואחרים נ' ממשלת ישראל ומפקד כוחות הצבא בגדה המערבית). זו הייתה הפעם הראשונה שישראלים המתגוררים בתחומי הקו הירוק הצטרפו לדיון בבג"ץ כמתנגדים לגדר ההפרדה. לעתירה הצטרפה גם המועצה לשלום ולביטחון שהציגה תוואי חלופי שיקצר את אורך הגדר ויפגע פחות באדמות הכפרים ויחסוך בעלויות ההקמה. כך הייתה לשופטי בית המשפט העליון חוות דעת ביטחונית שונה מזו שהציגה מערכת הביטחון. בעתירה נטען כי תוואי הגדר באזור שמצפון מערב לירושלים, ליד מבשרת ציון, יפגע קשה ובאופן לא מידתי בזכות הקניין של תושבי הכפרים הסמוכים אליו. תשובת המדינה הייתה שהמכשול נועד לעכב חדירה לפרק זמן שיאפשר לכוחות הביטחון להגיע אליה, וזאת הסיבה למיקומו. משלא הושגה פשרה בין הצדדים קבעו השופטים שעד שתתקבל החלטה העבודות לא תימשכנה. החלטת בית המשפט העליון לעתירה ניתנה בֿ30 ביוני 2004. פסק הדין שניתן לא היה רק בהקשר לעתירה זו אלא היה גם פסק דין עקרוני. שלושת שופטי בית המשפט העליון: אהרן ברק, מישאל חשין ואליהו מצא פסלו 30 ק"מ מתוך 40 ק"מ של תוואי הגדר, בקטע שבין מכבים במערב לגבעת זאב במזרח. הם פסקו שקביעת התוואי לא נעשתה תוך איזון נאות בין צורכי הביטחון לצורכי האוכלוסייה, ואם תיבנה הגדר בתוואי שנקבע לכך היא תפגע יתר על המידה באוכלוסייה הפלסטיניתבטרם בחנו השופטים את מידתיות תוואי הגדר, דנו השופטים בשאלת הסמכות להקים את הגדר באזור. השופטים לא השתכנעו מטענות העותרים שלפיהן הגדר הוקמה בתוואי הנוכחי ממניעים פוליטייםֿמדיניים ונועדה לספח שטחים לתוך ישראל. עם זה הם ציינו כי שאלת הסמכות בכללותה היא מורכבת ולא זכתה לביטוי מלא בטיעוני הצדדים, ולפיכך לא מוצתה שאלה זו בפסק הדין הנוכחי והשופטים התייחסו בו רק לטיעונים שהעלו הצדדים בשאלת הסמכות. בפסק הדין נדרש משרד הביטחון להכין תוואי חלופי לגדר באזור. יום למחרת מתן החלטת בג"ץ, הנחה ראש הממשלה אריאל שרון את מערכת הביטחון לתכנן תוואי חדש לקטע הנדון ולבחון את ההשלכות על קטעים שטרם נבנו, כך שלא יפגעו במרקם החיים של האוכלוסייה הפלסטינית.

 

מרחב הטיול ובעיקר המסלול נגזרו, בין היתר, מתוואי גדר הביטחון

 

 

המסלול מעגלי, נגד כיוון השעון, ראשיתו וסיומו במבשרת ציון 

 

המסלול מעגלי קצר (24.5 ק"מ), חזרה מאבו גוש 

להורדה של קובץ gpx של המסלול  המקוצר

 

מבשרת ציון – יישוב פרוורי במחוז ירושלים ומוניציפאלית מוגדר מועצה מקומית. הבינוי ברוב חלקי היישוב הוא על מורדות הרכס שגובהו הממוצע 750 מ' ומאופיין בבניה צמודת קרקע ובניה רוויה בצפיפות נמוכה. שטח היישוב משתרע משני צדדי של כביש מס' 1 הראשי לירושלים, כ- 6 ק"מ של כביש מערבית לכניסה לירושלים. שטח השיפוט של המועצה הוא כ-6,500 דונם  וכולל כ – 6,300  יחידות דיור ב- 15 שכונות.
היישוב מבשרת ציון הוקם מאיחוד שלושה יישובים שנבנו בקצה המזרחי של פרוזדור ירושלים בואכה העיר במחצית הראשונה של שנות ה-50' במאה שעברה: הראשון, מעוז ציון א' יישוב הוקם בשנת 1951 באזור הקסטל מדרום לכביש ירושלים תל-אביב, בתחילה כמעברת עולים יוצאי כורדיסטאן ועיראק ואחר כך כיישוב בעל אופי כפרי המשלב משקי עזר. מרבית מהתושבים עבדו במחצבה שהייתה בחלק הדרומי של היישוב. השני, מעוז ציון ב' יישוב שהוקם בשנת 1954 ממזרח למעוז-ציון א' ואף הוא אוכלס על ידי עולים מכורדיסטאן.  שני היישובים נקראו שנים רבות גם בשם "קסטל" והשלישי, מבשרת ירושלים יישוב שהוקם בשנת 1956 מעברו הצפוני של כביש ירושלים-תל אביב ואוכלס על ידי עולים יוצאי צפון אפריקה. שלושת היישובים תוכננו כיישובים בעלי אופי כפרי עם בתים בני קומה אחת ומשק עזר לידם. ראו עוד על הקמת היישוב. בשנת 1963 אוחדו שלושת היישובים למועצה מקומית אחת שנקראה מבשרת ציון, שם שהוא שילוב השמות מעוז ציון ומבשרת ירושלים. גם בשנים שבאו אחר-כך נשמרה, במידה רבה, ההפרדה בין יוצאי עיראק, פרס וכורדיסטאן מצד אחד לבין העולים מהרי האטלס, מצד שני… גשר הראל שנבנה בתחילת שנות ה-70 מעל כביש מספר 1 סימל את תחילת השילוב בין האוכלוסיות השונות. האוכלוסייה החדשה שהגיעה ליישוב החל משנת 1978 היא ברובה אוכלוסייה חילונית שיצאה מירושלים וחיפשה מפלט משאון הכרך, אך עדיין חיפשה את קרבת העיר כמקור פרנסה ושירותים. החל משנת 1980 החל היישוב להתפתח בקצב מואץ. מאז ועד היום נמצא היישוב בתנופת פיתוח ללא הפסק, כ-11 שכונות חדשות נבנו בישוב, הוקמו מרכזים מסחריים ונבנה "קניון הראל" – כמרכז המסחרי הגדול אשר משרת את תושבי היישוב ויישובי הסביבה. תושבי מבשרת ציון מעוניינים בשמירת אופיו של היישוב כעצמאי, המספק צרכי תושביו, בעל צביון כפרי ובנייה נמוכה, יישוב עם פארקים ושטחים פתוחים המצוי בלב אזור ירוק ושומר על ערכי טבע ונוף. זו אחת הסיבות שתושבי מבשרת ציון התנגדו למספר ניסיונות בעשורים האחרונים לספח את היישוב לתחום ירושלים.

הטופוגרפיה של אזור הטיול: הרים, קווי רכס, שלוחות ונחלים

 

 

 

 

 

קטעי המסלול והמקומות  לאורכם

לאורך המורדות המערביים של מבשרת ירושלים
והקטע העליון של נחל כסלון

 

 

 

עין נקופה במורד נחל כסלון עליון

*****

בעליה לרכס החמישה עד הכניסה להר אדר,
בין הכרמים ובתוך ביער הסתדרות המורים
בקרבה לגדר ההפרדה 

 

 

יער הסתדרות המורים, חורשה שנטעה קק"ל בשנות ה-50' במה שנקרא נטיעות פוליטיות שמטרתן להנכיח את הריבונות עד קצה שטח המדינה עד גבול שביתת הנשק שסומן בקו ירוק, מכאן שמו של הקו. מי שמכיר חורשה זו יודע שהייתה בעבר צפופה יותר. בשנה האחרונה קק"ל דיללה מאד את היער למניעת שריפות.

 

 

 

פגיעה קרובה ביער הסתדרות – בזמן הקרוב תהייה כנראה פגיעה בלב יער הסתדרות המורים שהוא חלק מיער החמישה בעקבות הקמת ברכה ענקית לאגירת מים. מדובר על בניית ברכה שתבנה על משבצת של 50 דונם ותאגור 50,000 קוב מים וקוטרה יהיה 100 – 130 מ'. הברכה היא אחד ממתקני מיזם "קו המים החמישי" של חברת מקורות (חברת המים הלאומית). תכנית בניית הברכה, כמו כל תכנית המיזם, אושרה על ידי מוסד התכנון הגבוהה ברמה הארצית שנקרא ועדה תשתיות לאומיות (ות"ל). אישור התכנית התאפשר בעקבות הסכמת קרן קיימת לישראל שנטעה יער זה בראשית שנות ה-50'. מאז טיפחה אותו והכשירה בו דרכים וחניונים לרווחת הציבור. בקיץ 2015 החלה חברת מקורות בעבודות המדידה במקום והיא פועלת להוצאת מכרז לחברות בנייה. הכוונה שהעבודות יחלו בחודשים הקרובים וקרוב לוואדי שתמשכנה במשך שנתיים וייתכן אף יותר. עבודות בניית הברכה לרבות הכשרת דרכי גישה  למשאיות, טרקטורים וצמ"ה יחסלו את היער. קיים ספק רב רב אם תצליח חברת מקורות שהתחייבה לשקם את היער ואף העמידה ערבות בנקאית לכך תצליח לשקם את היער ולהחזיר את מצבו לקדמותו. תושבי הסביבה ובעיקר תושבי הר אדר שהברכה תבנה בסמוך אליו שיהיו הנפגעים העיקריים. הם התארגנו למנוע את כריתת היער ולצורך כך הם הקימו ועד פעולה. הצעתם לבנות את הברכה במחצבה הנטושה הענקית בהר חרת הצמודה לדרך בין מעוז ציון ולצומת איתן. קרוב לוודאי שהתארגנות זו היא מאוחרת! התכנית כבר כאמור, אושרה על ידי מוסדות התכנון וחברת מקורות בתיאום עם הקרן הקיימת החלה בצעדים למימושה. ספק אם פנייה לסעד מבג"ץ תענה. בית המשפט העליון קרוב לוודאי יחליט שאינו מתערב בשיקולי מוסדות התכנון.חבל מאוד יהיה אם תכנית זו תמומש! אין צורך להרחיב על הנזק הסביבתי האדיר ועל ההשלכות הצפויות מעבודות הבנייה עצמן והנוכחות של מאגר המים ענק בלב היער. כנראה שאפשר יהיה למחוק את יער הסתדרות המורים מרשימת מסלולי הטיולים בהרי יהודה

 

 

 

 

 

היישוב הר אדר בנוי על המתחם ההיסטורי של גבעת הרדאר שפעל בזמן השלטון הבריטי שנמצא צמוד ומעבר לקו הירוק. שם היישוב הר אדר אף משמר, צלילית, את שם האתר המקורי. היישוב הוקם בשנת 1986 על ידי עמותה הנושאת את שם היישוב וכללה אנשי צבא קבע ועובדי מדינה. העמותה פעלה עד שנת 1990, ובהמשך הוקם ועד מקומי כחלק ממועצה אזורית מטה בנימין. בשנת 1995 הוכרז היישוב הר אדר מועצה מקומית. נפרדת. היישוב מונה קצת פחות מ-4,000 תושבים. חלק מבתי ביישוב, בשכונה המכונה "שלב ב'", קרוב לכפרים הפסלטינים ורובו של היישוב מוקף בגדר ההפרדה. "שער בידו", הנמצא בשטח היישוב, משמש למעבר משטחי הרשות הפלסטינית, ונפתח מספר פעמים ביום על ידי שוטרי משמר הגבול‎, לצורך כניסתם של עובדים פלסטינים וליציאתם.
על פסגת הגבעה עליה בנוי היישוב הוקם אתר ההנצחה של חטיבת הראל, אשר נלחמה באזור במסגרת הפלמ"ח במלחמת העצמאות ולאחר מכן, במסגרת צה"ל, במלחמת ששת הימים. האתר כולל אנדרטה לזכר הנופלים בקרבות שהתרחשו במקום וכן, תצוגת טנקים ומשוריינים. בסמוך נמצא האתר הארכאולוגי ח'ירבת ניג'ם שהוא מבנה מבוצר מהתקופה הפרסית-הלניסטית והתקופה העות'מאנית.

 

****

ירידה מהכניסה להר אדר לעבר נחל כפירה,
הלאה לאורך המדרון
בראשו נמצא קיבוץ מעלה החמישה ובתחתיתו הכפר הפלסטיני קטנה,
הלאה לראש הר רפיד
ומשם לחניון הצבא האדום ברכס הר הרוח מעל כביש הגישה לנטף.

 

 

קיבוץ מעלה החמישה שוכן ממערב לירושלים בראש אחת הפסגות הגבוהות בהרי ירושלים, בגובה 810 מטר. ביום בהיר נפרשת לפני המתבונן שפלת החוף מאשקלון ועד לכרמל. מדרום לקיבוץ נמצאים קיבוץ קריית ענבים והכפר אבו גוש, וממזרח – היישוב הר אדר. צמוד לקיבוץ מצפון עבר קו הגבול של מדינת ישראל עד מלחמת ששת הימים, ובתוואי זה הוקמה  גדר ההפרדה בשנת 2004.
הקיבוץ נוסד בשנת 1938 כחלק מיישובי חומה ומגדל על ידי חברי גרעין "במעלה" של תנועת גורדוניה, שעלו מפולין וממזרח אירופה. חברי הגרעין הקימו את הקיבוץ לזכר חמישה מחבריהם שנרצחו ב-9 בנובמבר 1937, במהלך סלילת דרך בהר הרוח, הנמצא מדרום לקיבוץ. שמות החמישה: אהרון אולישבסקי, אריה מורדכוביץ, יהושע פוחובסקי, יצחק מגדל, משה בר גיורא (באומגרטן) אנדרטה לזכרם נבנתה במקום בו נפלו, בהר הרוח. עם הקמת הנקודה ועדת השמות הצעה מספר שמות ובהם השם הזמני "גבעת החמישה", אולם חברי הקיבוץ ביקשו לאזכר את גרעין "במעלה" וכך באסיפת ועדת השמות של קק"ל מה-27 באוגוסט 1938, נקבע השם הרשמי "מעלה החמישה". תחילה העלו לקרקע 3 בתים, בתי איש שלום, מגדל ביטחון בו גם שכנה המרפאה ותחנת הגפירים. לאחר בניית המבנים עלתה פלוגת חברים ראשונה. בשנת 1940 החלו בהקמת בית הבראה עבור חברי קופת חולים, כאמצעי לשלם את מיסי הקופה, הצלחת בית ההבראה הובילה להתבססות על הענף. השם שונה ל"בית מרגוע" ולאחר מכן לבית הארחה, על פי השינוי באופי אורחיו והסיבות להגעתם. ולימים הפך לבית המלון.
במהלך מלחמת העצמאות, בגלל הקרבה לחזית הירדנית, שימש הקיבוץ, יחד עם קיבוץ קריית ענבים, כבסיס של גדוד "פורצים" חטיבת הראל. לאחר מכן נקבע קו שביתת הנשק בין מדינת ישראל לממלכת ירדן על גבולו של הקיבוץ. בשנת 1967, במלחמת ששת הימים, היה הקיבוץ גורם נוסף במהלכי הקרבות בחזית הירדנית. השתלטות ירדנית מצרית על אזור ארמון הנציב, נענתה בהתקפת נגד ישראלית, שבמהלכה נכבש ארמון הנציב ומוצבים סמוכים אליו, וכוח שריון ישראלי בפיקודו של אורי בן-ארי החל לנוע מכיוון מעלה-החמישה ומבשרת ציון לעבר גב ההר בין ירושלים לרמאללה.
בינואר 2005 עבר הקיבוץ שינוי יסודי באורחות חיי התושבים. השיתוף הכלכלי בין חברי הקיבוץ צומצם באופן משמעותי והשריד העיקרי שנותר מימי השיתוף היא רשת ביטחון כלכלית שאמורה לעזור למעוטי היכולת. הענף הכלכלי העיקרי של הקיבוץ הוא מלון מעלה החמישה הנמצא לידו וכולל מועדון בריאות וספא, מרכז קונגרסים וגן אירועים. ענפים נוספים במשק הם רפת (האחרונה שנותרה באזור ההר), לולים, חממת סחלבים, פנסיון לכלבים, גידולי שדה ובריכת שחיה.

 

****

לצד כפר הנוער קריית ייערים
ומנזר ארון הברית,
אל אבו גוש ומעבר בדרום היישוב 

 

 

כפר הנוער קריית יערים מאכלס כ-90 נערים ונערות בגילאים 12-18. הכפר מאופיין בקבוצות וכיתות קטנות (עד 16 נערים בקבוצת גיל). כפר הנוער נוסד ב-1952 בתרומת יהודי שווייץ ובסיוע הסוכנות היהודית. נכון לשנת 2016, הכפר מאוכלס בעיקר בנוער מאזורי מצוקה מכל רחבי הארץ, נוער בסיכון וכן עולים חדשים, בעיקר מאתיופיה וברית המועצות לשעבר. כיום מתנהל בכפר בית ספר תיכון שש-שנתי ובו מגמות לימוד שונות, בין השאר: עיצוב, תקשוב, קולנוע וחקלאות.בכפר הנוער קיימת פנימייה בה ישנן שש קבוצות על פי גיל. בנוסף, בכפר פועלת שלוחה של מכינת "קול עמי", מכינת קדם צבאית חצי שנתית לעמיות יהודית ומנהיגות, במכינה לומדים יהודים בגילי 18-19 לפי גיוס/מכללה מישראל ומהיהדות התפוצות (בעיקר אוסטרליה) אשר מעמיקים את הידע שלהם בחברה הישראלית, יהדות ומבצעים הכנה לצה"ל.

 

 

 

מנזר קריית יערים נקרא כנסיית גבירתנו של ארון הברית ונמצא בקצהו הצפון-מערבי של הכפר אבו גוש, וידועה בעיקר בשל פסל נישא על גגה של המדונה והילד הניצבים על ארון הברית. הכנסייה ניצבת בגובה של 756 מטר מעל פני הים, על פסגתו של תל קריית יערים, המכונה בערבית בשם "דיר אל-אזהאר", והיא צופה לכל סביבותיה. במתחם המקיף את כל שטח פסגתו של התל, שוכן גם מנזר נשים של מסדר הנזירות הצרפתי "יוסף הקדוש של ההתגלות" (St. Josef de l'Apparition), והמבנים מוקפים בגן ובחורשת עצים.
המקום זוהה החל בתקופה הביזנטית עם קריית יערים העתיקה, אליה הובא ארון הברית , מבית שמש ,לאחר ששוחרר משבי הפלשתים: "וַיִּשְׁלְחוּ, מַלְאָכִים, אֶל-יוֹשְׁבֵי קִרְיַת-יְעָרִים, לֵאמֹר: הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים, אֶת-אֲרוֹן ה'–רְדוּ, הַעֲלוּ אֹתוֹ אֲלֵיכֶם; וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים, וַיַּעֲלוּ אֶת-אֲרוֹן ה', וַיָּבִאוּ אֹתוֹ, אֶל-בֵּית אֲבִינָדָב בַּגִּבְעָה; וְאֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ קִדְּשׁוּ, לִשְׁמֹר אֶת-אֲרוֹן ה'; וַיְהִי, מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים, וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים, וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה; וַיִּנָּהוּ כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי ה'" (שמואל א', פרק ו' 21, פרק ז' 1-2). סיפור זה קידש את המקום לנוצרים, ובתקופה הביזנטית הוקמה כנסייה על התל, אולם היא נהרסה בעת כיבוש הארץ בידי הפרסים בשנת 614. באמצע המאה ה-7 הוקמה הכנסייה מחדש, אך היא הייתה קטנה וצנועה מקודמתה, והיא נהרסה באופן סופי בראשית המאה ה-11 וקיומה נשכח. ב-1141 עבר השטח עליו שוכן כיום הכפר אבו גוש לידי ההוספיטלרים, ואלה הקימו כנסייה אחרת, כ-400 מטר ממזרח לכנסיית גבירתנו של ארון הברית. כנסייה זו הידועה כיום ככנסייה הצלבנית במנזר הבנדיקטיני באבו גוש, הייתה בשימוש עד 1187, ושוב מסוף המאה ה-14 עת הוקם בה המנזר. שרידים ראשונים של הכנסייה הביזנטית על תל גבעת יערים התגלו במאה ה-19, והכומר וחוקר המקרא האמריקאי, אדוארד רובינסון, חידש את המסורת לפיה התל מזוהה עם קריית יערים המקראית. הוויכוחים אודות הסוגיה נמשכו עד שהתגלו שרידים נוספים בתחילת המאה ה-20 ומאז קיימת הסכמה כי התל הוא ככל הנראה היישוב המקראי.
הכנסייה המודרנית הניצבת כיום על התל הוקמה על ידי האחות ז'וזפין רומב, חברת מסדר האחיות "יוסף הקדוש של ההתגלות". ז'וזפין רומב נולדה בשנת 1850 והגיעה לארץ ישראל בשנת 1869. היא התוודעה למשמעותו ההיסטורית של התל, בו נותרו שרידי מבנים עתיקים והוא כונה בפי תושבי הסביבה בכינוי "ג'בל מוקדס", היינו "ההר הקדוש". בשנת 1901 ביקרה האם הראשית העולמית של מסדר הנזירות בארץ, ולאחר שצפתה על הנוף מהתל, החליטה לרוכשו. היא הפקידה את המשימה בידיה של ז'וזפין. חלק מהשטח נרכש בשנת 1903 תמורת סכום של 20,732 פרנק צרפתי, יותר מפי ארבעה מהסכום שהוקצה לכך מלכתחילה, וסביב עובדה זו נרקמה מסורת בדבר נס שבמהלכו התרבו מטבעות הזהב. בשנת 1905 רכשה ז'וזפין את יתרת שטח הפסגה לאחר שאיכר מקומי חשף בה, בין היתר, שרידים של קיר חצי מעגלי ופסיפס. ב-17 במאי 1911 קידש הפטריארך של ירושלים את אבן הפינה למנזר, והקמת מבני המנזר ובית ההבראה החלה. הקמת המנזר נשלמה תוך שנה, אך בית ההבראה הושלם רק בשנת 1935 בשל קשיי מימון. מלחמת העולם הראשונה שפרצה ב-1914 הביאה לגירוש כל הנתינים הצרפתים מארץ ישראל, ועבודות הבניה פסקו. ז'וזפין שבה לארץ עם תום המלחמה והתמקדה בהקמת הכנסייה. ב-1919 היא הנהיגה תפילת מיסה שבועית על שרידי הכנסייה הביזנטית, וב-8 בינואר 1920 קודשה אבן הפינה למבנה החדש. הבנייה נמשכה כשלוש שנים ועלתה כמיליון פרנק שגויסו בצרפת מכספי תרומות. המבנה המודרני חופף לשרידי המבנה הביזנטי ההיסטורי, תוך שילוב קטעי פסיפס אותנטיים ברצפת הכנסייה ושילוב ממצאים עתיקים במבנה החדש. הכנסייה נחנכה ב-20 באוגוסט 1924 בידי הארכיבישוף של ירושלים, והוקדשה למרים, אם ישו הנמשלת בנצרות לארון הברית שנשא את ישוע המייצג את הברית החדשה. פסל המדונה והילד שעל גג המבנה נשלם והוצב במקומו בשנת 1931. הנזירה ז'וזפין נפטרה בשנת 1927 ונקברה תחילה בגן הכנסייה, אך לאחר מכן הועברו שרידיה אל החדר שמדרום לאפסיס.
במלחמת העצמאות שימש המנזר כבית חולים קדמי של חטיבת הראל,ואף הופעל בו חדר ניתוח , ללא מים וחשמל , בפיקודו של ד"ר יששכרי. מדי בוקר היו מגיעים פצועי והרוגי הקרבות מהלילה הקודם ולאחר מיון היו מטופלים ומנותחים. אחד הסיפורים המפורסמים , הינו הסיפור על מפקד הפלוגה הנערץ , ג"ימי , שנפל בקרב בבית שמש וגופתו הובאה למנזר . האב , הצייר שמי, הוזמן להפרד מבנו ,הוריד את השמיכה מהגופה וצייר את פני בנו המת. עם השנים חדל בית ההבראה לשמש לייעוד זה, וכיום הוא משמש כאכסניה לעולי רגל. בכנסייה נערכים קונצרטים על בסיס קבוע

מבנה משטרת אבו גוש האתר הינו שטח צבאי נטוש על צלע הר. השטח ממוקם בין קריית יערים הבנויה על כיפת ההר והכפר אבו גוש הנמצא על שיפוליו המזרחיים. המבנה המוקדם שנבנה באתר הוא מבנה הווילה אשר נבנה ככל הנראה ב 1912 ע"י משפחה מקומית אמידה שמכרה או השכירה את המבנה לאיש הקונסוליה הגרמנית. באתר נותרו שרידים של אלמנטים נופיים מתקופת הווילה – בורות מים וטרסות. מזמן הקמתו של המבנה ועד כיבוש הארץ ע"י הבריטים שימש האתר למגורים וחקלאות.
עם תחילת המנדט הפך האתר לבסיס משטרתי/צבאי. בשנת 1926 הוקם החלק הראשון של המחנה – מגדל מבוצר – כתחנת המשטרה של הכפר. בשנת 1941 במסגרת תוכנית חיזוק המשטרה בארץ הוקמו 65 מצודות טיגרט, ביניהן תחנת המשטרה של אבו גוש.  מצודות הטיגרט נבנו על ידי ממשלת ארץ ישראל המנדטורית ברחבי הארץ בצמתים ומקומות אסטרטגים וטקטיים על כבישי האורך והרוחב של הארץ בעקבות הלקחים שהופקו לאחר סיום המרד הערבי הגדול בראשית שנות ה-40 של המאה הקודמת. להרחבה מאמר מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת ומאמר נוסף תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל. בשנת 1948 כאשר הבריטים עזבו את הארץ, העבירו את מצודת אבו גוש לידי הפלמ"ח. המצודה שימשה את הפלמ"ח לאחסון, לוגיסטיקה ולמטרות שמירה. בשנות ה-80 של המאה ה-20' נעשה שימוש במבנה ע"י צה"ל לחיילי מילואים וכמחסן של ערכות אב"כ. בשנת 2006 קידם משרד הביטחון יוזמה להכשיר את המקום עבור פלוגה של מג"ב והגיעו אף דחפורים להתחיל את העבודות. כמו כן, הוכנה על ידי אדריכל תוכנית לשימור המבנה, אך תושבי אבו גוש וראש המועצה דאז, סלים ג'אבר, התנגדו בתוקף והיוזמה נשארה על הנייר. מאז ועד היום האתר נטוש ומוזנח. היום, האתר מתוכנן לשחזור, שיקום ושימור מלאים ועתיד להפוך להיות "בית העורף" אשר ישמש כמרכז חינוכי להתגוננות אזרחית ולמורשת. בין היתר מתוכננים במסגרת הפרויקט חללים ללימוד והדרכה אזרחית להתגוננות, אולם תערוכות וחללי תצוגה ,אמפיתיאטרון ,אודיטוריום, מסעדה, חניון ואזורי זיכרון ומורשת.

 

 

קרית יערים היא מועצה מקומית שהוקמה בשנת 1975 כשכונת מגורים דתית חרדית בשם "קריית טלז-סטון", וכך גדל הישוב עד שנהפך לרשות מקומית בשנת 1992. שטח הישוב הוא כ 500 דונם, בישוב כ 3,400 תושבים.

משמעות השם קרית יערים: מקור השם בתנ"ך. קרית יערים קרויה על שם של עיר המוזכרת בתנ"ך עיר מתקופת שמואל הנביא מובא בספר שמואל א פרק ו' פסוק כא וַיִּשְׁלְחוּ, מַלְאָכִים, אֶל-יוֹשְׁבֵי קִרְיַת-יְעָרִים, לֵאמֹר: הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים, אֶת-אֲרוֹן ד'–רְדוּ, הַעֲלוּ אֹתוֹ אֲלֵיכֶם. למקום הזה הובא ארון הברית שהוחזר משבי הפלשתים והוגלה לאשדוד. ארון הברית נשבה במלחמת הפלשתים עם בני ישראל. במשך הזמן הזה ניזוקו הפלשתים מקיומו של ארון הברית בתוכם ועל כן החליטו לשלוח את ארון ד' חזרה, הארון עבר דרך בית שמש אולם גם שם: "וַיַּךְ ד' בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ, חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ.." ( שם כ') כנראה העיר היחידה שארון הברית יכל להישאר בה ללא גרימת נזק הייתה  קריית יערים בה היו שומרי מצוות ד'. ישנה מסורת מתקופת חורבן בית המקדש השני שקרית יערים של היום ממוקמת בקרבת קרית יערים בה חנה הארון.

משמעות השם קרית טלז-סטון: לפני קום המדינה אנשי הישוב הישן קנו את אדמת המקום באמצעות החברה לרכישת קרקעות בהרי יהודה על מנת להקים ישוב בשם קריית יערים התוכניות אושרו בתקופת המנדט אבל, המלחמה בשנת 48 גדעה את ביצוע תוכנית זו. לאחר שנים נקנו חלק מהקרקעות על ידי ישיבת טלז באמצעות תרומת נדבן יהודי בשם "ארווינג סטון" שתרם כסף לבניית הקריה. ולכן באותה תקופה נקרא המקום טלז-סטון: מקור השם, ישיבת טלז: על שמה של עיר בליטא שנקראה טלז והתפרסמה בזכות ישיבה חשובה שהייתה בה: "ישיבת טלז". הישיבה נחרבה במלחמת העולם השניה ע"י הנאצים. הישיבה הוקמה מחדש בארה"ב במדינת קליבלנד אוהיו ואמורה הייתה לעבור לטלזסטון וע"ש ארווינג סטון התורם של הכספים להקמת ישיבה זו. יש הסוברים שהשם "סטון" נובע מארוע מוקדם יותר. בתחום המועצה המקומית קרית יערים ישנה מצבת זיכרון לדוד (מיקי) מרכוס (22 בפברואר 1902 – 11 ביוני 1948) הנודע גם בשם מיקי סטון, סטון – מרכוס שהיה האלוף הראשון של צה"ל, היה במקורו קולונל יהודי בצבא ארצות הברית שהגיע לארץ ישראל במלחמת השחרור כאחד מאנשי מח"ל, לתרום מנסיונו הצבאי להקמת צה"ל צבא מאורגן ולא לוחמי גרילה. שעות מספר לפני תחילת ההפוגה הראשונה הוא נורה בשוגג ונהרג. במקום בו הוא נהרג, כנראה מאש זקיף צה"ל, הוקמה האנדרטה.

בית החלמה טלז-סטון קריית יערים: בתחום הרשות נמצא בית החלמה ליולדות, בית ההחלמה הוקם בבית דירות בשכונת בית וגן. בשנת 1989 עבר בית ההחלמה למשכנו הנוכחי בקרית יערים. קסמו הייחודי של המקום, הקרבה הפיזית לירושלים מחד והמרחק האורבאני מירושלים מאידך, האווירה הכפרית הפסטורלית השורה על הישוב ביחוד כשמדובר ביולדות להן מחכים בבית מספר ילדים, מסתבר שזה קלף מנצח הנותן כוחות חדשים לאם היהודית לגדל משפחה בריאה בכל המובנים. המקום ציורי ושקט, מרחבים פתוחים והמון ירוק בעיניים. בשטח בית ההחלמה גינה ענקית יפהפייה המקיפה את כל המבנה.

 

 

****

יציאה מאבו גוש ומעבר מתחת לכביש 1,
גלישה לעבר פאתי עין נקובה ולתוך עין רפאה,
טיפוס לרכס לעבר צובה 

 

עין נקובא הוא כפר ערבי הנמצא בתחום המועצה אזורית מטה יהודה.. היישוב הוקם בשנת 1962 על ידי פליטים מהכפר בית נקובא שתושביו עזבו אותו במלחמת העצמאות, ולא הורשו לחזור אליו לאחריה (על מקומו נבנה המושב בית נקופה). התושבים ישבו בקרבת היישוב עין ראפה ובשנת 1976 התפצל היישוב והוכר כיישוב בפני עצמו.

עין ראפה הוא כפר ערבי, הנמצא בתחום המועצה אזורית מטה יהודה בנחל כסלון מדרום לכביש 1 ואבו גוש מצפון לצובה. הכפר נקרא על שם המעיין "עין ראפה" הנמצא במרכזו. בדומה למעיין "עין לימון" (לַמוּר) הסמוך, גם מקורו של השם "ראפה" הוא צרפתי. תושבי הכפר מספרים שבאחת מקבוצות הנזירים שפקדו את המקום, היה כומר בשם "ראפה". הכומר אמר לתושבי הכפר, שאם יחפרו בנקודה מסוימת ימצאו נביעה. התושבים חפרו באותו המקום ומצאו את הנביעה, שנקראה מאז "עין ראפה" על שם אותו כומר. הכפר הוקם לאחר מלחמת העולם הראשונה על ידי שלושה אחים מהכפר סובא הסמוך. מייסד הכפר מוסא ברהום רכש חלקה מבני אבו גוש בנה את ביתו ובניו שבגרו, ובני בניו הוסיפו בתים מסביבו וכך צמח הישוב. במלחמת העצמאות הציעו בני הכפר לכרות ברית בין היהודים לערבים, אך התנגדות שכניהם הערבים מנעה זאת. בעקבות כך נאלצו לנטוש את בתיהם ועברו לאבו גוש. בתום המלחמה חזרו לבתיהם. כיום, כל  תושבי הכפר הינם בני משפחת מוסה ברהום.  בשנת 1949 תושבי הכפר קיבלו תעודות זהות ואזרחות ישראלית. בשנת 1962 בקשו נציגי התושבים לקדם את סלילת דרך הגישה לכפר.

 

 

****

בתוך קבוץ צובה ולאורך רכס צובה בואה מעוז ציון

 

פלמ"ח צובה הינו קיבוץ שיתופי, הנמצא בתחום שיפוטה של המועצה האזורית "מטה יהודה" ושייך לתנועה הקיבוצית המאוחדת (בעבר – הקיבוץ המאוחד). שם הקיבוץ מבטא את מורשת הפלמ"ח ואת מיקומו ההיסטורי של הישוב המקראי צוֹבה. הקיבוץ עלה לקרקע באוקטובר 1948 ומייסדיו היו יוצאי פלמ"ח מחטיבות "יפתח" ו"הנגב" – ילידי הארץ, ניצולי שואה ועולים מתורכיה. מאוחר יותר הצטרפו בוגרי חברות נוער עולה, חברים מקיבוץ "ארז" שעזבוהו עם הפילוג, וחברי גרעינים יוצאי תנועת הנוער המחנות העולים ואחרים. במהלך השנים נקלטו בקיבוץ בודדים ומשפחות, מהארץ ומחו"ל, ובני משק שבחרו להמשיך בדרך הוריהם.
הקיבוץ הוא קיבוץ שיתופי אשר הבעלות על הרכוש בו היא משותפת וחיי התושבים מבוססים על שוויון ושיתוף בהכנסות. זהו אחד הקיבוצים האחרונים בהם משכורות החברים והכנסות רבות נוספות נכנסות לקופת הקיבוץ, אשר מחלק מחדש את ההכנסות כדי לספק את השירותים הדרושים לכלל התושבים בצורה שוויונית. כיום מורכב הקיבוץ בעיקר מבני משק ממשיכים, משפחות שביקשו להצטרף אל הקיבוץ ועוד. אוכלוסיית הקיבוץ מונה : כ-300 חברים ומועמדים, כ-200 ילדים וגם חיילים (בני הקיבוץ) בנים במסלול עצמאות כלכלית ותלמידי אולפן.
הקיבוץ מספק את כל השירותים הדרושים לתושביו, ובכלל זה גם חדר אוכל כמתבקש מקיבוץ שיתופי. מלבד אלה יש במקום בריכה, מוסדות חינוך ואפילו מרפאת שיניים. מזה כ-30 שנה מתקיימת בקיבוץ מסגרת של אולפן, בו מתחנכים צעירים – תיירים ועולים חדשים – תוך שילוב של עבודה ולימודים. מאות צעירים רכשו כאן ידע בסיסי בשפה העברית ובהכרת הארץ.
כלכלת הקיבוץ: ענפי החקלאות של הקיבוץ: מטע- בו עצי פרי שונים, כרם יין וזית-שמן; לול – המייצר בעיקר פטימים; רפת – הפועלת בקיבוץ צרעה, במסגרת שותפות עם שני קיבוצים נוספים; ענף גידולי שדה בשפלה, גם הוא במסגרת שותפות אזורית; מוסך ותחנת דלק – המשרתים את רכבי הקיבוץ ומאות לקוחות בסביבתנו. כ-40% מחברי הקיבוץ עובדים בעבודת חוץ, חלקם במשרות בכירות במקומות עבודתם. כמנהג הקיבוץ השיתופי משכורותיהם מועברות במלואם לקיבוץ. בראשית שנות ה-80 הוקם המפעל התעשייתי "אורן" המייצר שמשות בטיחות מסוגים שונים, שמשות לארכיטקטורה ושמשות ממוגנות נגד ירי. מפעל "אורן" הוא הענף הגדול והמרכזי בקיבוץ. המפעל גדל והתפתח מאד בשנים האחרונות, הוקמה שלוחה בארצות הברית והשנה הולך ומוקם מפעל "אורן ב" האמור להכפיל את שטח הייצור. המפעל מעסיק חברי קיבוץ רבים ועשרות עובדים מיישובי האזור, מרביתם עולים חדשים. בשנים האחרונות תופס תאוצה תחום התיירות: "קיפצובה" – מרכז הבילוי המשפחתי הגדול והאיכותי באזור ירושלים. משנת 2000 פועל "מלון צובה" ובו 64 חדרים משפחתיים ומבנה מרכזי המאפשר קיום כנסים ואירועים שונים. יקב צובה – הוקם בשנת 2005 כיקב בוטיק המייצר 60,000 בקבוקים בשנה מענבי הכרמים של הקבוץ. חדר האוכל הישן שודרג ונבנה מחדש כאולם כנסים והסעדה ואולם לאירועים משפחתיים עד כ- 180 איש. הוא גם משמש לאירועי תרבות וחברה לחברי הקיבוץ וקבוצות תיירים. בשנת 2013, הוקם בצובה סניף חדש של גליתא – חוות השוקולד.

 

 

בתל צובה נמצאים שרידי מצודה צלבנית בלמונט (ההר היפה) שהיא חלק ממערך מצודות לאורך הדרך מירושלים למישור החוף. המקום מזוהה גם עם צובה המקראית ממנה הגיע אחד מנאמני דוד המלך יגאל בבן נתן. עד 1948 נמצא במקום הכפר הפלסטיני סובה שנכבש סופית בקרבות עשרת הימים ביולי שנה זו. מיד עם תום המלחמה הקימו חיילים משוחררים במקום את הקיבוץ פלמ"ח צובה.

 

****

דרך מעוז ציון, לגשר הראל ולנקודת ההתכנסות

 

 

סוף דבר

 

היה זה טיול בו כבר בדקות הראשונות התגבשה חבורה של רוכבים שלרובם הייתה זו פגישה ראשונה. תודה מגיעה לכולם על הסולידריות  והאווירה הטובה שהשרו.

הטיול נמשך כחמש שעות, הוא התחיל בשעה 06:00 מיד עם אור ראשון והסתיים בשעה 11:00. 

בתחילת הרכיבה היה קריר ונעים ולכן לא הרגשנו את הטיפוס הארוך והמתפתל. בקטעים האחרונים מזג האוויר היה חם אבל סביר!

הטיול היה באזור מעניין ופחות מוכר. נהינו מאוד מהטיפוס ארוך.

נחזור ונסכם את המסלול בו עברנו:
– התחלנו בשביל סובב מבשרת מעל נחל כסלון.
– גלשנו לנחל ורכבנו מעט במורד
– טיפסנו בין הכרמים לרכס החמישה.
– בהמשך רכבנו בתוך החורש עד הר אדר.
– ירדנו לעבר נחל הכפירה
– רכבנו על מחצית המדרון בין מעלה החמישה בראש הרכס ובין הכפר הפלסטיני קטנה. הנוף מהמם!
 – לא שבענו מתצפיות ועליות. העפלנו להר רפיד לתצפית מאופק לאופק לעבר הרי בנימין, שפלת יהודה ומישור החוף.
– הפסקה קצרה עשינו בחניון יער הצבא האדום בין נטף ומעלה החמישה.
– המשכנו והגענו לפאתי אבו גוש בסמוך למנזר קריית יערים, מצודת הטיגרט וקריית טלז- סטון.
– גלשנו במורד היישוב
– חצינו את כביש 1 במעבר תת קרקעי
– לעבר עין נקובה ומשם לעין ראפה.
– שהגענו לשם, התחיל להיות חם וקצרנו במסלול.
– טיפסנו בדרך התלולה (חלקה עלינו ברגל) לעבר צובה.
– עברנו דרך כרמי צובה בדרך שכולה תצפית פנורמית
– הגענו למעוז ציון 
– גלשנו לגשר הראל ולנקודת הכינוס

אין ספק היה זה מסלול מגוון ומעניין. שמחתי לתכנן אותו. 

תודה לשרון בן חיים שהוביל כמעט את כל המסלול. מראש קבענו שכך יהיה. ידעתי שמאחר והרכיבה שלי איטית לא אוכל לעמוד בקצב של החברים המטפסים בקלילות בעליה

תודה גם לגידי בשן שיזם שני שינויים בתכנון המקורי של המסלול וגם הוביל בקטעים אלה.

שמחתי שמסלול זה שתכננתי כולו או קטעים מסוימים, היו למרבית החברים חידוש. גם לי היו קטעים חדשים. שמחתי שלמדתי עוד משעול בחצר האחורית.

אני מאמין ומקווה שעוד אצא לתור ברכסים אלה בזמן הקרוב.

 

ביום רביעי (31/8/2016) בשעות הערב המוקדמות, עוד טרם שקיעת השמש, לאחר שרוני רווה (הבת שלי) סיימה את יום העבודה שלה, יצאתי איתה לטייל במרחבי צפון תל אביב. טיול זה נועד להיות חלק משגרת פעילות הספורט השבועית של שנינו אבל ובעיקר כזמן איכות רק שלנו יחד.

 

הפעם לימוד והכרת האזור הייתה מטרה שולית.  באזור זה כבר טיילתי מספר פעמים ובטיול האחרון שקיימתי באביב בערב פסת תשע"ו תיעדתי את המקומות בהרחבה. המתעניין לדעת ולהכיר יוכל למצוא את כל המידע בסיפור הטיול בשטחים הפתוחים ובמרחב הבנוי בין נחל הירקון וחוף הים ובין גליל ים ורמת השרון

 

מראש, רוני ואני לנוכח אפשרויות הזמן והמקום קבענו שנרכב במסלול עירוני קל ואין בו אתגרים פיסיים. סכמנו מתי תהייה שעת היציאה מה יהיה מקום המפגש. קבענו בערך מתי נסיים. למעשה בהתאם לקצב הרכיבה והזמן נקבע אורך המסלול שיוצג להלן.

 

מבחינת הזמן בטיול היו שני חלקים: הראשון בשעות האור האחרונות לקראת שקיעה והשני בחשיכה ואז לפנסים הייתה תרומה חשובה בהארת הדרך.

 

אזור הטיול: צפון תל אביב מעבר לירקון

האזור הגאוגרפי היישובי: מטרופולין תל אביב
האזור הגאוגרפי הפיסי: הקצה הדרום מערבי של השרון  

 

 

המסלול מעגלי נגד כיוון השעון

פארק הירקון,
שכונות מזרח תל אביב וצפון תל אביב,
חוף הים מתל ברוך דרומה,
שפך הירקון ונמל תל אביב,
מעט ברחובות העיר
וחזרה דרך פארק הירקון 

 

 

 

 

 

יציאה משבע טחנות לקטע ראשון במזרח פארק הירקון

 

 

 

 

 

 

חלק שני בצפון מזרח תל אביב
אזור תעשיה עבר בירקון,
שולי קריית עתידים,
בשכונת רמת חי"ל,
שכונת רביבים,
עד דרך פנחס רוזן בעבר נקרא כביש תל אביב – הרצליה

 

 

 

 

 

 

 

חלק שלישי לאורך שכונות צפון העיר ממזרח למערב עד חוף הים,
נאות אפקה, תל ברוך,
חציית נתיבי איילון
שולי קמפוס האוניברסיטה 
בין רמת אביב החדשה לרמת אביב ג'
חציית כביש החוף (כביש 2)
חוף תל ברוך

 

 

 

 

 

חלק רביעי לאורך חוף הים
מחוף תל ברוך לאורך הטיילת הצמודה לגדר שדה דב
שפך הירקון
נמל תל אביב,
שדרות נורדאו,
צפון רחוב אבן גבירול

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קטע חמישי ואחרון, חזרה דרך פארק הירקון לנקודת ההתחלה

 

 

 

סוף דבר

עבורי טיול עירוני זה היה השלישי תוך חמישה ימים, הקודמים היו האחד במפרץ חיפה ובשפך הקישון והשני בירושלים.

 

מעניין היה לתור תוך ימים בודדים בשלושת הכרכים (המטרופולין) של הארץ, השוני והגיוון מדהימים. לעיתים נדמה שאלה שלוש ארצות אחרות.

 

טיול זה נמשך שלוש שעות. הרכיבה היה איטית וניחוחה. כמעט שלוש רבעי שעה הוקדשו לעצירות ולהפסקות.

 

נחמד מעת לעת לצאת לטיולים קלילים ולראות ולחוש את מה שהסביב מציעה. אין צורך כל הזמן לתת את הדעת לגאוגרפיה, להיסטוריה.

 

טיול בסוף אוגוסט יום לפני סיום החופש הגדול (של הילדים והורים) מעניין.

 

עדין חם (לא בטירוף), לח מאוד (ברמות שאנשי ההר לא רגילים).
לאחר הטיול חזרתי עם כמויות מלח על הגוף, אלה שהפרישה הזיעה ואלה שהיו בנתזי האוויר שהים שלח לעברי.

 

בעיקר בעיקר היה כיף גדול לטייל עם רוני. מה עוד אפשר לבקש?

 

בזמן הקרוב עוד אתגעגע מאוד לרוני וגם לטיולים כאלה איתה.
רוני, גם בלונדון אפשר לטייל עם אופניים,
לתשומת לבך… תכיני מסלולים…. מעת לעת אגיע לביקורים…