ביום רביעי (21/12/2016), היום הקצר ביותר ומועד תחילתו הרשמי של החורף היה קר מאוד. לא ויתרנו על טיול מתוכנן בעיר בחיפה.

 

היינו קבוצה קטנה שכללה ארבעה אנשים: רז גורן, אביטל לירן, ניסן יערי ואני.

 

טיול העירוני נקבע במועד זה לאור העובדה שרכיבה בשטח הייתה לא נעימה ואף בלתי אפשרית בגלל הבוץ הרב שנוצר בדרכי העפר בעקבות הגשמים הרבים שירדו בימים הקודמים.

 

זו הייתה הזדמנות טובה עבורי לדווש בעיר זו בפעם הראשונה וגם להכיר מקומות חדשים ואזורים בעיר שטרם הגעתי אליהם..

 

לבקשתי, רז גורן תכנן את המסלול וכמובן שהוביל אותנו ברחבי העיר.

 

********

המסלול,
נגד כיוון השעון וראשיתו וסיומו בקצה שכונת בת גלים

********

מעט על העיר חיפה

חיפה היא העיר השלישית בגודל אוכלוסייתה בישראל, המרכז של המטרופולין השלישי או השני בגודלו בישראל, המרכז העירוני העיקרי של צפון ישראל, בירת מחוז חיפה וחברה בארגון פורום ה-15. העיר היא ביתה של אוכלוסייה מעורבת יהודית-ערבית שמונה כ-280,000 נפש. חיפה היא מרכז תחבורתי, תעשייתי ותרבותי חשוב ומשפיע על כל מדינת ישראל ואחד ממרכזי הסחר הימי של ישראל. שטחה של העיר כ-64 קמ"ר.

 

 

טופוגרפיה של חיפה מגוונת – העיר משתרעת על פני אזורים מישוריים לאורך חוף הים התיכון (חלקם קרקעית ים שיובשה), על שיפוליו הצפוניים והמערביים של הר הכרמל וכן על שטחים נרחבים בפסגות ההר. לגיוון הטופוגרפי הזה מצטרף גם מפרץ חיפה שהעיר יושבת בדרומו, המתאפיין ברוחות מתונות הודות להסתרה על ידי רכס הכרמל. נחל קישון זורם בעמק זבולון ממזרח לעיר ונשפך אל מימי המפרץ לא רחוק מהעיר התחתית. ממערב, בולט אל תוך המים חצי האי כף הכרמל. הכיוון הכללי של העיר הוא צפון-מערב – דרום-מזרח, כמו קו-רכס ההר. בפינה הצפון-מערבית נפגש הכרמל עם הים, באזור הידוע כ"ראש הכרמל",שהוא ייחודי מבחינה אקולוגית. בקצה הדרומי משתרע פארק הכרמל, מה"ריאות הירוקות" הגדולות של מדינת ישראל.

 

 

חיפה בנויה לאורך חלקו הדרומי של מפרץ חיפה, ותופסת חלקים משפלת זבולון במזרח, הר הכרמל מדרום, ורצועת מישור צרה לשפת הים התיכון בצפון ובמערב. הערים הגובלות בה הן טירת כרמל, עספיא, נשר, קריית אתא, קריית ביאליק, קריית מוצקין וקריית ים, וכן המועצה האזורית זבולון. חיפה הוקמה על "מדרגות" טופוגרפיות רבות ושכונותיה על צלע הכרמל, עליו ולמרגלותיו מסמנות מעברים בין קווי-גובה וטיפוסי-נוף, כמו גם בין חתכי אוכלוסייה.

לב המטרופולין הוא הנמל ורובע העסקים שסביבו. מצפון-מזרח למרכז העיר משתרע אזור התעשייה של מפרץ חיפה, ששטחו, יחד עם אזורים לא-מיושבים סמוכים, מהווה כשליש מהשטח המוניציפלי של העיר, והוא מפריד ביןקריית חיים לבין יתר חלקי העיר. אדמתו של המפרץ ספוגה בפסולת רעילה והאוויר בו טעון בחומרים מזהמים. נחל קישון החוצה את השטח הזה בדרכו אל הים נחשב אחד הנחלים המזוהמים בישראל, כיוון שהשפכים מהמפעלים שלגדותיו הוזרמו אליו במשך שנים רבות. המשבר האקולוגי של מפרץ חיפה לא עצר בגבולות הרובע התעשייתי, והאוויר בכל חלקי מזרח המטרופולין לרבות נווה שאנן, קריית טבעון ורכסים, נחשב כמזוהם.

 

 

במהלך השנים חיפה איבדה את מרכזיותה במארג הלאומי. הנמל שלה ירד מגדולתו ומבלעדיותו, וכך גם בתי הזיקוק, וחיפה נותרה כעיר תעשייתית הנלחמת על מקומה מול הנמלים והמפעלים הסמוכים יותר אל מוקדי הכוח הכלכלי של מרכז הארץ. מפעלים עתירי עבודה כדוגמת נשר נסגרו או צימצמו את פעילותם באופן ניכר ומפעלים אחרים כמו פניציה ווולקן עברו למקומות אחרים. חברות כמו סולל בונה העתיקו את משרדיהן הראשיים מחיפה. כתוצאה מתהליכים כלכליים אלה הפכה חיפה לפריפריה, בעיני תושביה ובעיקר בעיני מוסדות המדינה, ומכאן האפליה (או תחושת האפליה) בחלוקת תקציבים ותקנים. בין הביטויים לכך – מיעוט ביקורים של ראשי המדינה, הקטנת מספר התחלות הבנייה הציבוריות והימנעות מטיפול בבעיות שבמקום מרכזי יותר היו נחשבות כבעיות לאומיות (כגון מְכָל האמוניה).

**********

מבנה העיר

העיר חיפה מחולקת לתשעה רבעים מנהליים. כל אחד מהרבעים מחולק לתתי-רובע המחולקים מצדם לשכונות. החלוקה לרבעים בוצעה בידי עיריית חיפה בשנות ה-70 ומשמשת לצרכים סטטיסטיים.

********

קטעי המסלול, המקומות והמראות

********

התחלה, רכבל תחתון בת גלים,
שכונת קריית אליעזר,
דרך סטלה מריס, תצפית סטלה מריס,
רחוב טשניחובסקי בכרמל צרפתי

תת רובע מערב חיפה הוא הרובע המשתרע לאורך חופה המערבי של חיפה מכף הכרמל בצפון ועד לגבול שטח השיפוט העירוני בדרום, וכולל את השכונות היושבות במישור לרגלי הר הכרמל לחוף הים התיכון. במערב חיפה מתגוררים כ-39,100 תושבים ושטחו 9.76 קמ"ר. ברובע מתקיימת זהות בין אחוז האוכלוסייה לבין אחוז השטח מכלל שטח חיפה, שניהם כ-15%. בתחום הרובע נכסי טבע ובהם ראש הכרמל – מקום המפגש בין ההר והים, כף הכרמל, וחופי הים; ואתרים היסטוריים וארכאולוגיים חשובים ובראשם תל שקמונה וחיפה אל עתיקה.

חלוקת משנה של רובע מערב חיפה היא:
תת-רובע חוף בת גלים – קריית אליעזר. תת-רובע זה נחצה על ידי דרך יפו ושדרות ההגנה המפרידות בין בת גלים לקריית אליעזר; שכונות נוספות בתת-רובע זה הן קריית אליהו ותחנת הכרמל הכוללת את חיפה אל-עתיקה, בית הקברות הטמפלרי, בית הקברות הצבאי הבריטי, בית הקברות האנגליקני ובית העלמין היהודי הישן של חיפה. בתחומי תת-הרובע נמצאים בית החולים רמב"ם, מרכז רפואי לין, מערת אליהו, המוזיאון הלאומי הימי, מוזיאון ההעפלה וחיל הים, תחנת רכבל חיפה, תחנת הרכבת חיפה בת גלים, אצטדיון קריית אליעזר, בית הקברות הבהאי ושני חופי רחצה.
תת-רובע חוף שקמונה, השכונות בתת-רובע זה הן: עין הים הכוללת את תל שקמונה והמכון הלאומי לאוקיינוגרפיה, נווה דוד, שער העלייה וקריית שפרינצק. כן נמצא בו פארק הכט.
תת-רובע החוף הדרומי, זוהי הכניסה הדרומית לחיפה. כאן נמצאים מת"ם, מסוף תחבורה ציבורית הכולל את תחנת הרכבת חוף הכרמל ומרכזית חוף הכרמל ובסמוך כניסה למנהרות הכרמל, חופי רחצה, מלון "מרידיאן",חורבת קסטרא, בתי עלמין, מרכז שיקום ואחזקה 7200, קניון חיפה ומבנה המשרדים של חברת החשמל.

 

קריית אליעזר – שכונת פועלים במקורה, נוסדה בשנת 1951 בידי עולים מיוון ורומניה שעבדו בנמל וכיום מהמרכזיות שבשכונות העיר – נקראת על שמו של שר האוצר הראשון של ישראל, אליעזר קפלן. את השכונה חוצות שדרות רוטשילד, שלצידן כיכר מאירהוף, טיילת ירוקה, , ואצטדיון קריית אליעזר, ששירת את שני מועדוני הכדורגל הגדולים של העיר, מכבי והפועל. בקצה המערבי של השכונה נמצאת מערת אליהו, המשמשת אתר צליינות ליהדות, הנצרות והאסלאם, ולצידה מוזיאון ההעפלה וחיל הים ובית הקברות הבהאי. עוד בקריית אליעזר בית הספר לאמנויות "רעות", ובית מיח"א – ארגון המטפל בילדים עם לקות שמיעה, ומבנה מעונות סטודנטים של הטכניון. בשכונה חיים עולים רבים מחבר המדינות.

 

 

מנזר סטלה מאריס בשכונת סטלה מאריס שבחיפה הוא מנזר גברים כרמליתי, והוא משמש כמרכזו העולמי של המסדר. הבניין בן שלוש הקומות נבנה כחומה בצורה עם פתחים קטנים, בשל הצורך להתגונן מהתנכלויות שהיו לחם חוקו מיום שהוקם. צורתו של המבנה כשל ריבוע ובחלקו המזרחי חצר פנימית גדולה. שמו של המנזר ושמה של השכונה בחיפה בה הוא שוכן – "סטלה מאריס" ("Stella Maris", היינו "כוכב הים" בלטינית) – הוא אחד מכינויה של מרים, אם ישו, שבהקשר זה מוצגת כמגוננת על יורדי ים,מלחים ודייגים. יש הטוענים שהשם הוא שיבוש הביטוי "סטילה מריה", כלומר "טיפת הים" או "טיפת מרים", שכן על פי מסורת כרמליתית מרים וישו עברו במקום. שם המקום נקבע בשנות העשרים של המאה ה-20 על ידי קונסול ספרד בעת הקמת המגדלור החדש. לאור המסורת הנוצרית, אומץ השם בידי הכרמליטים כשמו של המנזר. שמו המלא של המנזר הוא "מנזר גבירתנו מהר הכרמל", בדומה לשמו שלמנזר הנשים הכרמליתי השוכן בכרמל צרפתי.
המסדר הכרמליתי נוסד על הר הכרמל לאחר מסע הצלב השלישי ב-1192, בידי נזירים שחיו במערות בנחל שיח בהשראת אליהו הנביא. המסדר שגשג והתרחב משם לרחבי אירופה. לאחר כיבוש עכו הצלבנית בידי הממלוכים בשנת 1291, גורשו הנזירים מן הכרמל. בשנת 1631 החלו הכרמליתים במאמץ לשוב ולהתיישב במקום בו נוסד מסדרם. בתיווכו של קונסול צרפת, חתם האב פרוספר על הסכם רכישה עם שליט הכרמל, האמיר טורבאי, על מנת להשיב את המסדר אל הכרמל. האב פרוספר הקים מנזר ליד מערת אליהו, אך גורש ממנו ב-1767 בלחצם של המוסלמים בידי שליט עכו (ובונה חיפה החדשה) דאהר אל-עומר. ב-1769 זכו הכרמליתים בפירמאן שבו אישר הסולטאן העות'מאני מוסטפא השלישי חסות צרפתית על האזור ועל אנשי המנזר. מאז נקרא הרכס וסביבותיו בשם "הכרמל הצרפתי".
ב-1767 החל האדריכל ג'מבטיסטה די סנט אלסיו בבניית המנזר החדש, אך נאלץ לעזוב את הארץ ב-1774 בטרם הספיק לסיים את הקמת המבנה. ב-1799 החל נפוליאון במצור על עכו, והבניין הוסב לבית חולים עבור חולי הדבר מקרב חייליו. כשנסוג נפוליאון מארץ ישראל הושארו חלק מהחולים במנזר, וככל הנראה נרצחו על ידי חייליו של אחמד אל-ג'זאר^[1]. המנזר עצמו נהרס בפקודת אל-ג'זאר, והנזירים גורשו ממנו בטענה ששיתפו פעולה עם הצרפתים. האב יוליוס, שחזר למקום ב-1803, אסף את עצמותיהם של 15 חיילים שהיו מפוזרות בחורבות המנזר, וקברן בקבר אחים. גופות חיילים נוספים נמצאו פזורות על מדרון הכרמל מתחת למנזר, וייתכן שהיו אלה חיילים שניסו לצעוד בעקבות הכוחות הנסוגים וכך מצאו את מותם. מצבה לזכרם בצורת פירמידה הוקמה במנזר מספר שנים אחר כך.
ב-1821 פוצץ עבדאללה פאשה, שליט עכו, את שאריות המבנה, והשתמש באבניו על מנת להקים לעצמו בית קיץ. ב-1826 החל האב קאסיני (Cassini), חבר המנזר ואדריכל, לבנות את המנזר מחדש על פי קווי יסוד שהותוו על ידי שארל העשירי מלך צרפת^[2]. הכנסייה נפתחה ב-1836, והבנייה הושלמה ב-1853. המקום שימש כמנזר, בית חולים ואכסניה. ב-1839 העניק האפיפיור גרגוריוס השישה עשר תואר כבוד של "בזיליקה מינור" לכנסייה, כאות לכך שהיא נחשבת ל"כנסיית האם" של המסדר. עם הנזירים במנזר נמנה שמואל אוסוואלד רופאייזן שנודע בשם "האח דניאל".
בתקופת המנדט הבריטי המנזר שימש כמפקדה חטיבתית של הבריטים (חטיבת הרגלים ה-1 הבריטית ומינואר 1947 החטיבה המוצנחת ה-6)

 

 

 

מנזר גבירתנו של הכרמל (צרפתית Notre-Dame du Mont-Carmel) הוא מנזר נשים כרמליטי השוכן ברחוב טשרניחובסקי בכרמל הצרפתי שבחיפה. המבנה שוכן על קו הרכס של הכרמל, ונשקף ממנו נוף פנורמי לעבר העיר התחתית של חיפה, עמק זבולון והרי הגליל. המנזר מוקדש למרים, אם ישו. במנזר מתגוררות כעשרים נזירות בנות לאומים שונים, ואחת לשלוש שנים הן מתכנסות ובוחרות מועצה. בכל שש שנים מתמנה אחת הנזירות כאם המנזר. המנזר מתפקד כיחידה אוטרקית, ופרנסתו מתיירות צליינית, מכירת חפצי קודש ונרות שהנזירות מייצרות וכן מחלקה חקלאית קטנה בתחומי המתחם. שפת היום-יום והתפילה במנזר היא צרפתית.
המנזר הוקם על ידי שלוש נזירות כרמליטיות מצרפת, אשר הגיעו לחיפה בשנת 1882. בתחילה הקימו הנזירות את המנזר באזור שכונת בת גלים, סמוך לחוף הים (כיום במתחם בית החולים רמב"ם), והוא נחנך ב-1892 לאחר כעשר שנות בנייה. במלחמת העולם הראשונה גרשו העות'מאנים את הנזירות מארץ ישראל, והן שבו אליה והקימו את המנזר מחדש בשנת 1936 על הכרמל ברחוב טשרניחובסקי, בהשפעת הסגנון הגותי.  במשך שנים רבות היה המקום סגור לביקורים מבחוץ. בשנים האחרונות מקבלות הנזירות קבוצות מאורגנות לביקור. המבקרים יושבים בחדר והנזירות בחדר סמוך עם פתח גדול בין החדרים המכוסה בשבכת מתכת כדי ליצור הפרדה ביניהן לקהל. הן מקרינות מצגת על תולדות המנזר ושגרת חייהן ועונות על שאלות.
כנסיית המנזר שוכנת בחלקו המזרחי של המתחם, ומעל דלת חזיתה הפונה מזרחה, קבוע תבליט גדול שבו נראים המדונה והילד, וסביבו חמישה חלונות זכוכית צבעונית. חלל המבנה נתמך בארבעה עמודים מסיביים, מחופים בשיש, שבחלקם העליון כותרות מסוגננות מאבן גיר לבנה. העמודים מחלקים את החלל שלוש ספינות, והמרכזית רחבה וארוכה משתי הצדדיות. הרצפה עשויה מדוגמאות גאומטריות בצבעי חום, שחור ולבן. על הקיר שמאחורי המזבח, השוכן, בניגוד למקובל, בצידה המערבי של הכנסייה, קבוע פסיפס קיר גדול, ובו מתואר הנביא אליהו הכורע על ברכיו על הר הכרמל, וסוגד לבתולה הניצבת על ענן מעל הים. מעל דמות הבתולה נראית יונה המייצגת בנצרות את רוח הקודש. משני צדדיו של הציור נראים סמלי הקוסטודיה של ארץ הקודש והמסדר הכרמליטי. המזבח ניצב על במת שיש מוגבהת בת שלוש מדרגות, ומאחוריו ניצב קיר-מסך שבו חרוטים קטעים מתפילת אני מאמין.
בכיפת המבנה ארבעה חלונות זכוכית צבעונית, ובמרכזה מופיעה דמותו של ישו המורה, האוחז בשמאלו בדגם הכנסייה, ומשני צדדיו מופיעות האותיות אלפא ואומגה. סביבו נראים גרמי השמיים. חלקם התחתון של קירות הכנסייה מחופה ברצועות שיש בצבע שחור ובצבעי חום ואדום, ועליהם קבועים 14 צלבים ממוספרים, המסמלים את 14 התחנות לאורך דרך הייסורים.

כרמל צרפתי תופסת את צדו הצפון-מערבי של הכרמל. השכונה נקראת כך בעקבות תיווכו של הקונסול הצרפתי מול הסולטאן העות'מאני בהקמת המנזר הכרמליתי שבקצה השכונה, שמייסדיו היו בעצמם נזירים מצרפת, ב-1769. גבולה המערבי הוא המתחם התיירותי סטלה מאריס ובו מנזר הכרמליתים והתחנה העליונה של רכבל חיפה, גבולה המזרחי הוא הכרמל המרכזי וגבולותיה הצפוניים והדרומיים הם ואדיות. הרחוב הראשי הוא רחוב טשרניחובסקי. זוהי שכונת מגורים שקטה של המעמד הבינוני-גבוה, הכוללת את המכללה האקדמית לחינוך גורדון, מרכז החינוך והמרכז ליהדות מתקדמת על שם ליאו בק, בית הלוחם, ו"מרכז תרבות צרפת ע"ש גסטון דֶפֵר", שבמתחם שלו נמצא גם "מרכז קריגר לאמנויות הבמה".
שכונת משנה של הכרמל הצרפתי היא רמת שאול, שהוקמה עם שנות העלייה ההמונית כשיכונים ארוכים מרובי-כניסות שבהם 3-2 קומות. בשנות עליית גומולקה נבנו בשכונה שיכונים נוספים, מרווחים יחסית למקובל באותה תקופה.
בהמשכו של רחוב טשרניחובסקי מזרחה מתחילות שדרות הציונות, שהן הנתיב העיקרי המקשר את הכרמל עם העיר התחתית. ומן העבר השני, המשכה של שלוחת סטלה מאריס צפונה מהווה נכס-טבע ייחודי, הקרוי ראש הכרמל, והוא למעשה המקום שבו מסתיים ההר ונפגש עם הים.

********

קטע שני,
רחוב יפה נוף ותצפית על העיר והנמל,
הלאה למרכז הכרמל 

********

קטע שלישי,
מרכז הכרמל, אחוזת שמואל, מרכז חורב, גבעת דאונס

כרמל מרכזי, מכונה גם "מרכז הכרמל", היא שכונת מגורים מבוססת ובה מוסדות תרבות, פנאי ובילוי כמו גם אתרי מורשת היסטוריים בפסגת הכרמל. רחובותיה החשובים, מלבד העורק המרכזי של שדרות הנשיא-מוריה, הם רחוב יפה נוף, שדרות וודג'ווד, שדרות קיש ודרך הים. לפנים היה זה אתר נופש ששימש צליינים ומיסיונרים, החל בשנות ה-20 של המאה ה-200 הוא החל להתפתח כעתודה להתיישבות יהודית מחוץ לעיר הנמוכה ובמרוצת שנות ה-80 ירש הכרמל את שארית מקומה של הדר כמעוז הבורגנות העברית, ובשכונה צצו בתי קפה, מסעדות ומועדונים, בתי מלון ובתי קולנוע. בתי הספר בשכונה כוללים את בית הספר "דוד ילין", שלוחת "הריאלי", ובתי הספר העל-יסודיים "חוגים" ו"עירוני ה'". עוד במקום – בית מילר ללימודי תקשורת, גן החיות של חיפה, האודיטוריום, ומוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית. תחנת הקצה העליונה של הכרמלית – תחנת "גן האם", ממוקמת אף היא בכרמל המרכזי.
בתקופת העלייה החמישית נבנו, כהמשך של מרכז הכרמל צפונה, בתי אבן נמוכים לאורך רחוב הצנובר ורחוב התשבי. צמד רחובות מקבילים אלה יוצרים רצועה בנויה צרה לאורך קו ההר, הצופה אל ואדי לוטם. רחוב התשבי נקרא על שם אליהו הנביא (התשבי) שפעילותו מתקשרת עם הכרמל; ורחוב הצנובר, הוא שדרות הנשיא של ימינו. "הכרמל הצפוני" (או רמת התשבי), כשם שכונה זו, כולל בתי-מידות, חלקם ישנים ומשומרים (ביניהם שניבתי נחושת), ומשמש למגורים לצד מלונאות.
בשוליו של הכרמל המרכזי ערוצי נחל קטנים: מדרום-מזרח – נחל אבן, וממערב – נחל לוטם ונחל עמיק. אתרים אלה מאפשרים טיול "טבע בעיר". ליבה של השכונה נקרא גם "הכרמל הוותיק" שכן היה זה מהמקומות הראשונים על ההר שבהם הייתה התיישבות בעת החדשה. היום זהו תת-הרובע בעל ממוצע גיל האוכלוסייה הגבוה בחיפה.

 

תת רובע הכרמל הוא רובע הבנוי לאורך חלקו הצפוני של רכס הכרמל ועל שלוחות שלו מערבה. שטחו הוא כ-7.86 קמ"ר המהווים כ-12% מכלל השטח העירוני, והוא הרובע המאוכלס ביותר בחיפה, עם כ-45,220 תושבים המהווים כ-17%% מכלל תושבי העיר. הכרמל היה מאוכלס עוד טרם תחילת העליות הציוניות לארץ ישראל. בין המתחמים הבנויים בו היו כרמלהיים, המנזר הכרמליתי, המגדלור וכבאביר. ההתיישבות היהודית החלה באמצע שנות ה-20 של המאה ה-20, והתגברה בשנות ה-30 בימי העלייה החמישית.

חלוקת משנה של רובע הכרמל היא:
תת-רובע כרמליה – ורדיה – החלק הדרומי, בו נמצאות השכונות כרמליה, ורדיה והרחובות ביניהן. כרמליה ממוקמת על שלוחת רכס מערבית של הר הכרמל, וורדיה על שלוחה מזרחית. את שתיהן מאפיינת בנייה חדשה יחסית, והן עשירות בזוויות נוף.
תת-רובע כרמל מרכזי ומערבי, החלק הוותיק – כאן נמצאות השכונות כרמל מערבי, כרמל מרכזי וכבאביר. הכרמל המרכזי – שבו נמצא "מרכז הכרמל" – הוא העוגן של ההתיישבות בהר החל מתחילת המאה ה-20, ובו אתרי תרבות ופנאי רבים. הכרמל המערבי נבנה לאורך דרך הים החל משנות ה-30. כבאביר החל ככפר אחמדי בשנות ה-20 וכיום הוא שכונה יהודית-ערבית מבוססת. תת-רובע כרמל צרפתי, בקצהו הצפוני של הרכס, בו נמצאת שכונת הכרמל הצרפתי ורחובות על ציר טשרניחובסקי-הציונות. תת-הרובע הוא משכנו של מתחם הצליינות והתיירות סטלה מאריס.

אף שהרובע הוא אזור מובחן למדי, אנשים רבים משתמשים בשם "כרמל" כ'שם גנרי' גם להתייחסות לשכונות שאינן נמצאות ברובע הכרמל, כמו אלו שנמצאות באחוזה או בציר אבא חושי.

********

קטע רביעי, אחוזה
גבעת דאונס,
רמת אלמוגי, רמת גולדה, רמת אלון,
נווה שאנן, יזרעאליה, ירידה לרמת הדר

 

אחוזת שמואל (מכונה בקיצור אחוזה (במלעיל)) היא שכונה ותיקה ומרכזו של רובע המגורים רמות הכרמל בחיפה, השוכן על קו פרשת המים של רכס הכרמל. תחילתה של אחוזה כמושבה חקלאית מחוץ לעיר, אך עד מהרה הפכה לפרוור. חברת "אחוזת הרברט סמואל" הוקמה ברומניה ב-1920. החברה שמה לה למטרה להקים שכונה במתכונת של עיר גנים על הכרמל. תחילה נקראה החברה 'ידידיה' אולם במהרה שונה שמה לכבודו של הנציב העליון הראשון, סר הרברט סמואל.
תוכנית-האב לשכונה הוכנה בשנות ה-20 של המאה ה-20 על ידי ריכרד קאופמן ורכישת הקרקעות נעשתה על ידי חברת הכשרת היישוב בשנת 1922 – 3,114 דונם ששולמו בתשלומים למשך שנתיים. כבר ב-1924 נסללו רחובותיה הראשיים של אחוזה (כיום הרחובות סיני, מוריה, חורב). אבן הפינה לשכונה הונחה ב-1925 ונבנו בה מבנים מעטים על ידי עולים שבאו מרומניה. מים הובאו לשכונה החדשה מנחל אחוזה. בית הבראה תוכנן (ונבנה) ב-1926 על ידי ההסתדרות, ושנה אחר כך הוקם בית הספר הראשון על הרכס – "אחוזה זיכרון יוסף". עיקר התפתחותה של השכונה התרחש במהלך שנות ה-30, על ידי עולי גרמניה מהעלייה החמישית. באמצע אותו עשור נסלל כביש רופין, שחיבר את כיכר אליזבט עם הדר הכרמל. ב-1948 השתלטו כוחות "ההגנה" על "מחנה הלגיון" והוקם בו גדוד צנחנים ראשון. מאוחר יותר, הוסב המקום לפנימייה הצבאית לפיקוד. אחוזה שלאחר קום המדינה התפתחה כאזור המשמר במשהו את צביונו השקט, הקלאסי והיציב-יחסית מבחינת מחירי הנדל"ן. המהמורות הכלכליות והחברתיות שעברו על העיר חיפה בשני העשורים שסביב מִפנה המאה ה-21, פסחו במידה ניכרת על הרובע

 

 

תת רובע רמות הכרמל – שטחו של הרובע 10.67 קמ"ר כ-16.5% מכלל השטח העירוני. מתגוררים בו 39,800 תושבים המהווים כ-15% מכלל תושבי העיר. הרובע התחיל בשכונת אחוזה, וממנה התרחב לכל הכיוונים. הוא מתחלק כדלהלן לשתי יחידות משנה עיקריות.

*********

1. אחוזת שמואל – אחוזה, רוממה וציר חורב והוא כולל את החלקים הבאים:
– תת-רובע רוממות, כולל את רוממה הישנה, רוממה החדשה ומספר שכונות נלוות. אתר העתיקות "ראש מיה" נמצא בתחום תת-הרובע.
– תת-רובע אחוזה – אחוזה (או בשמה המלא אחוזת שמואל) קרויה על שם הנציב הראשון, סר הרברט סמואל. השכונה הוקמה בשנות ה-20 וה-30 כהתרחבות של היישוב היהודי בחיפה, בעיקר על ידי עולים מגרמניה. אחוזה היוותה את גרעין ההתיישבות על הרכס, וסביבה התפתחו השכונות הנוספות. זוהי שכונה מבוססת, שגובלת מדרום ברמת-בגין ורמת גולדה, ממזרח ברוממה ומצפון בשמבור ובכרמליה. ציר התחבורה המרכזי שלה הוא שדרות מוריה ורחוב חורב שבמרכזם כיכר חורב. במערב השכונה בית חולים כרמל – השלישי בגדלו בחיפה, ומצפון – כיכר דוד הכהן (כיכר ספר) שבה מקומות בילוי רבים.
– תת-רובע ציר חורב ממשיך את אחוזה דרומה וכולל את הבתים שלאורך רחוב חורב וכן את השכונות רמת אשכול, רמת בגין וגבעת דאונס. את צפון תת-הרובע מציינת כיכר חורב, ובדרומו שוכן קמפוס בית בירם. סביב בית הספר "איינשטיין" ניטשה מחלוקת ארוכת שנים, שסביבה היו אף מאבקי-הורים לאורך שנות ה-90, בשל האנטנה של גלי צה"ל הגבוהה הניצבת בסמוך למבנה שנטען כי היא פולטת קרינה המסכנת את הילדים ואת תושבי האזור כולו.

*******

2. דניה וציר אבא חושי – תת-רובע ציר אבא חושי נבנה בהמשכה של אחוזה החל משנות ה-60 כאזור-מגורים ובו שכונות יוקרה שונות.
הוד הכרמל (דניה) כוללת את שתי השכונות הרצופות: דניה א' היא שכונת וילות. השם שדבק בה, ונגזר משם חברת הבנייה שבנתה אותה בשנות ה-60 וה-70, "דניה", נותר על כנו אף שבשלטים רשמיים היא מכונה לעתים "הוד הכרמל". מאוחר יותר יוחס השם לדנמרק ונקבע כשם הרחוב הראשי של השכונה, אליו נוספו רחובות המציינים מדינות ידידותיות נוספות. בתי השכונה גדולים ומצטיינים בגינות מרהיבות ודייריהם מתאפיינים ברמה סוציו-אקונומית גבוהה. דניה ב' כוללת בעיקר דופלקסים ווילות, שנבנו כהמשך של דניה הוותיקה על שלוחה שפורצת מערבה ונושקת לטירת כרמל. בשכונה קאנטרי קלאב ומרכז מסחרי. רבים מתושביה הם עובדי היי-טק.
רמת אלמוגי ורמת גולדה – צמד שכונות קטנות לאורך שדרות אבא חושי; משני עברי השדרה, בעלות מאפיינים כמעט זהים. בנייתן בשנות ה-90 השלימה את ניצול השטחים הפתוחים לאורך "הציר" בין דניה והכרמל הצפוני. האדריכלות בהן היא פרטית, נמוכה ברובה ומאופיינת בקובייתיות פונקציונליסטית עם שימוש רב במוטיבים קלאסיים, בכך, גולדה-אלמוגי מהווה חוליה המשכית בין רמת בגין לדניה א'. אוכלוסייתה היא ממעמד בינוני-גבוה.
רמת אדי ("סביוני דניה", או, לפי העירייה: "סביוני הכרמל") – בנייתה החלה בשנות ה-80 בשטח תלול מצדן המזרחי של שדרות אבא חושי, ובעשור העוקב באה תנופה של בניית מגדלי מגורים, שגובלים באלו של העיר נשר. השכונה מתאפיינת באוכלוסייה מבוססת ומבוגרת יחסית, של מבוגרים משפרי-דיור. חלק מהמבנים שנבנו בשכונה הועברו, בעקבות פסיקת בג"ץ משנת 2007, לשטח השיפוט של נשר.
קריית האוניברסיטה (רמת אבא חושי) – הקמפוס של אוניברסיטת חיפה משתרע לאורך רצועה של כקילומטר לתוך פארק הכרמל, וכולל את הפקולטות ואת מרבית השירותים האקדמיים כמו גם מגורי סטודנטים. ב-2006 יצא המוסד עם תוכנית שאפתנית להרחבת אזור המגורים במורד המדרון מזרחה, תוך הוספת מתקנים אקדמיים.
רמת אבא חושי היא הנקודה הטופוגרפית הגבוהה ביותר בתחומי חיפה המוניציפלית, שהיא גם הדרומית ביותר. 

*******

תת רובע רמות נווה שאנן כולל  שתי חידות משנה:
תת-רובע זיו – רמת אלון, בו נכללות השכונות זיו, רמת אלון וקריית הטכניון.
תת-רובע רמז – ספיר, בו נכללות השכונות רמות רמז, רמת ספיר ורמת חן.

********

רובע נווה שאנן – יזרעאליה הוא רובע ששטחו כ-3 קמ"ר, המהווים כ-4.7% מהשטח העירוני. ברובע מתגוררים 36,330 תושבים, המהווים 13.7% מכלל תושבי העיר. הרובע קרוי על שם שכונת נווה שאנן שנוסדה ב-1920, והוא מתחלק לתת-הרבעים:
תת-רובע מורדות נווה שאנן, כולל את השכונות הוותיקות חליסה ותל עמל, לצד השכונות נוה יוסף, נוה פז, ורחובות שנסללו על מורדותיו הצפוניים של הכרמל וממשיכים רחובות ותיקים של נווה שאנן. קרוב למחצית מתושבי תת-הרובע הם עולים חדשים וכ-15% מתושביו ערבים.
תת-רובע נווה שאנן, כולל את שכונת נווה שאנן הוותיקה ורחובות המסתעפים ממנה.
תת-רובע יזרעאליה, נבנה החל בשנות ה-60, רחובו הראשי הוא רחוב אבא הילל סילבר.

 

 

 

 

 

המקום נודע בתקופת הכיבוש העות'מאני כ"כרמל אל-אחמר" ("הכרמל האדום") עקב צבעה האדמדם של אדמת ההר. על פי מסורת העניק אחמד ג'מאל פאשה את האזור לשייח' סעד, מנאמניו, והשטח כונה "פרס אל סעד", מלשון פרוס, בשל מישוריותו. חברת הכשרת היישוב קנתה בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 חלק מאדמותיו של שייח' סעד, ומתוך אדמות אלו מכרה 600 דונם ל"חברת נוה שאנן" (ה-ו' היחידה במקור), שמה של התאגדות מייסדי השכונה, שם שאותו שאלה מפסוק בספר ישעיהו: "חֲזֵה צִיּוֹן קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ עֵינֶיךָ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלִַם נָוֶה שַׁאֲנָן אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח וְכָל חֲבָלָיו בַּל יִנָּתֵקוּ". החברה חילקה 430 דונם מתוך השטח ל-215 מגרשים של 2 דונם כל אחד. ב-7 בינואר 1922 התקיימה הגרלת המגרשים והחלה בניית מקצת מהבתים. עוד באותה שנה התיישבו ראשוני המתיישבים בשכונה. תכנונה המקורי של השכונה נעשה בידי האדריכל ריכרד קאופמן. התקופה הייתה מעט אחרי מאורעות תל-חי, וברוח זו נקראו שני הרחובות הראשונים בשכונה החדשה "טרומפלדור" ו"הגליל"; בצומת שביניהם, הוקם בית הספר "תל-חי". רחוב ראשי נוסף נקרא מאוחר יותר על שםחניתה, שגם היא בגליל, ואילו הרחוב שבין רחוב הגליל ורחוב חניתה נקרא "רחוב התיכון", כנגזר ממיקומו. סביב גרעין זה התפתחו, שכונות-שכונות, חלקיו של הרובע, כאשר השכונות שנבנו אחרי קום המדינה נבנו במרחק-מה מנווה שאנן הוותיקה והרצף הבנוי שביניהן נוצר במהלך השנים שחלפו.

לנווה שאנן גבולות טבעיים והם: במזרח – מורדות הכרמל אל עבר העמקים, בדרום – רכס אבא חושי המורם מעל פני השכונה ומסמן את גב ההר; במערב – נחל הגיבורים (ואדי רושמיה) היוצר קניון גדול שבעבר היה מכוסה חורש ובצפון – המורד המשתפל לעבר חליסה והעיר התחתית.
כיוונו הכללי של נווה שאנן הוא מצפון לדרום, והוא מורכב מגבעות עגולות, המקושרות ביניהן בוואדיות, למעט נווה שאנן הוותיקה – הבנויה על שטח מישור המשתפע מעט מזרחה. הגבעות הדרומיות הן הגבוהות ביותר, והן, כמקובל בחיפה, גם המאוכלסות בחתך סוציו-אקונומי גבוה יותר. האזור המיוער ביותר בנווה שאנן הוא "יער רמת-אלון" שבדרום, בין רמת אלון והטכניון. שלוחות ההר השונות יצרו הפרדה בין שכונות הרובע וכך הבנייה נעשתה לפי קווי גובה ובין שכונה לשכונה מפרידים גאיות המהווים שטח ירוק.
התחבורה בנווה שאנן היא חלק ממערכת התחבורה של חיפה-נשר, ונעשית על ידי אוטובוסים, מוניות שרות ורכבים פרטיים. העורקים הראשיים הם דרך חנקין ודרך שמחה גולן ממערב; הרחובות ניסנבוים (על שמו של ברוך ניסנבוים) – יד לבנים מצפון; דרך דורי (על שמו של יעקב דורי) ממזרח; רחוב האינטרנציונל מדרום ושדרות טרומפלדור והרחובות חניתה ושלום עליכם (על שמו של שלום עליכם) במרכז. מחלפים ותיקים קיימים על דרך חנקין במפגש עם רחוב האינטרנציונל ועם רחוב גוט לוין. בתוכנית הקמת רכבל מפרץ-טכניון-אוניברסיטה שישרת את הטכניון, בין הצ'ק פוסט והאוניברסיטה (דניה) תוך הקלה על גודש התנועה הקבוע בכיכר זיו.
כיכר זיו שבמרכז היישוב היא היום צומת ראשי בחיפה החולש על התנועה בין הצ'ק פוסט לאחוזה, ובין נשר ודניה לעיר ולהדר.
בדרך שמחה גולן נבנה ב-2010 "מחלף נווה שאנן" (ידוע גם כ"מחלף רופין") – פתח הכניסה המרכזי של "מנהרות הכרמל", מערכת גשרים ארבע-מפלסית המקשרת את הנכנסים והיוצאים למנהרה, שעמדה במוקד התנגדות מצד מתכננים ותושבי העיר.
כביש נחל הגיבורים שנפתח בדצמבר 2013, מאפשר לתושבי נו"ש לעקוף את שכונת הדר בדרכם לעיר התחתית.

 

 

 

 

********

קטע חמישי, רמת הדר,
גשר רושמיה, פאתי שכונת חליסה,
עיר תחתית מזרחית,
קריית הממשלה,
עיר תחתית, פאתי הנמל,
ואדי ניסנס, רחוב אלנבי, המושבה הגרמנית,

 

תת רובע הדר, או הדר הכרמל, הוא רובע מגורים המחולק לתת-הרבעים: "הדר הכרמל" (הדר מרכז), "הדר עליון", "הדר מערב" ו"הדר מזרח". שטח הרובע 2.863 קמ"ר המהווים 4.4% מהשטח העירוני של חיפה, מספר התושבים הוא 36,600 תושבים המהווים כ-13.8% מכלל תושבי העיר. ברובע אחוז גבוה (35.3%) של עולים חדשים, רובם ממדינות ברית המועצות לשעבר, ושיעור משמעותי (24.2%) של ערבים. הרובע שוכן במרכז המדרון הצפוני של הכרמל, מתחתיו נמצא רובע העיר התחתית, מעליו רובע הכרמל וממזרח לו, מופרד על ידי אפיק נחל הגיבורים, נמצא רובע נווה שאנן. השכונה הראשונה שנבנתה בהדר היא הרצליה, שבנייתה החלה ב-1907.

תת-רובע הדר מערב, בתת-הרובע מתגוררים 7,960 תושבים, מתוכם כ-66% ערבים וכ-20% עולים חדשים. בלב תת-הרובע נמצאים הגנים הבהאיים. הגנים מתפרסים מצפון לדרום, והקישור בין חלקיהם נעשה באמצעות גשרונים מטופחים שנבנו מעל שדרות הציונות ורחוב עבאס. המקדש הסמוך, אשר נבנה בשנות ה-50, הוא אחוזת קברם של מייסדי הדת הבהאית.
תת-רובע הדר עליון, בתת-הרובע מתגוררים 10,260 תושבים. הדר עליון הוקמה בשנות ה-30 של המאה ה-20, והיא משתרעת על המדרון התלול המחבר את הכרמל המרכזי עם הדר. זוהי שכונה פלורליסטית שבה גרים זה לצד זה מהגרים, אמנים, פעילים פוליטיים, חרדים ומשפחות חד-מיניות. כאן נמצא המרכז הרפואי בני ציון.
תת-רובע הדר מרכז, בתת-הרובע מתגוררים 9,040 תושבים שקרוב למחציתם (47.1%) עולים חדשים וכשליש (31.3%) ערבים. מרכז הדר הוא החלק ההיסטורי והצפוני של הרובע, שבמרכזו עוברים הרחובות הרצל, החלוץ ובלפור, שכונת הרצליה, "שכונת הטכניקום" וגוש הרחובות, שתוכנן כ"עיר גנים", שמשתרע ממזרח לרחוב בלפור ובמרכזו התיאטרון העירוני, מדרחוב נורדאו וגן בנימין. שלוש תחנות על הציר של הכרמלית משרתות את מרכז הדר: כיכר סולל-בונה, הנביאים ומסדה.
תת-רובע הדר מזרח, בתת-הרובע מתגוררים 9,350 תושבים, בהם חרדים רבים וריכוז עובדים זרים. תת-הרובע מחולק לשכונות יל"ג, גאולה ורמת ויז'ניץ הכוללת גם את מעונות גאולה.

 

*********

 

העיר התחתית או "העיר", הוא שמו של הרובע התופס את חלקו התחתון, המרכזי, של הכרך, ומאגד רצף של שכונות מרכזיות ואת חלקה הגדול של הפעילות הכלכלית של חיפה. זהו גם מיקומן של מרבית ההתפתחויות ההיסטוריות של העיר לדורותיה עד לקום המדינה, עוגן אדריכלי, היסטורי וימי, ומשכנה של קריית הממשלה המחוזית. בעיר התחתית מתגוררים כ-12,600 נפש המהווים כ-5% מכלל תושבי חיפה, מתוכם כ-70% הם ערבים בני דתות שונות.
העיר העתיקה של חיפה, שבמובנים היסטוריים היא למעשה "העיר החדשה", שכנה מאז אמצע המאה ה-18 על שפת המים בין ואדי סאליב וכיכר פריז של ימינו. במהלך המאה ה-19 התפתחו שכונות סביב לאותה עיר, שבהן התיישבו גרמנים, ערבים ויהודים. בראשית המאה ה-20 חנך השלטון העות'מאני את תחנת הרכבת הראשונה של חיפה, לימים תחנת מזרח. עם בוא האנגלים באה מודרניזציה של העיר התחתית, שבשנות ה-30 הפכה למע"ר של מטרופולין הולכת וגדלה. בכפיפה אחת עם בנייתו של הנמל העמוק, נסלל רחוב העצמאות, שחוצה את העיר ממערב למזרח. מאורעות הקרב על חיפה במלחמת השחרור לא פסחו על אף חלק מחלקיה של העיר התחתית. במהלך השנים הבאות הוסיף האזור לתפקד כמרכז עירוני, תעסוקתי ומוסדי, בעיקר בהקשר עם פעילות הנמל; אולם משנות ה-70 ירדה קרנו בהדרגה, ולקראת תום המאה הוא הוזנח כליל. בתחילת המאה ה-21 ננקטו צעדים שונים שמטרתם לשוב ולחזק את המרכז הישן של העיר ואת האזורים שסביב הנמל, שבעצמו עבר תמורות משמעותיות. רובע העיר התחתית החל מותח את פניו ומגלה סימני חיים במאבק מול הקניונים ושכונות הפרוורים.

חלוקת משנה של רובע העיר התחתית היא:
תת-רובע העיר התחתית מזרח, כאן נמצאים השוק הסיטונאי, המועצה הדתית, בית הספר של החינוך העצמאי "שערי תורה", ומטה מרחב חיפה של המשטרה. בתת-הרובע גרים 2,790 נפש ב-1,539 יחידות דיור, רובם ערבים. חלוקת משנה של תת-הרובע היא: בר יהודה, ארד אל-יהוד, ואדי סאליב.
תת-רובע העיר התחתית מרכז, כאן בנה דאהר אל-עומר את גרעין העיר "חיפה החדשה". כאן נמצאים שער פלמר, שהוא שער הכניסה ההיסטורי לנמל חיפה, ואזור המסחר והעסקים הצמוד אליו; קריית הממשלה ובניין "חלונות הסיטי" ועיקר מבני המשרדים, כיכר פריז עם תחנת הכרמלית, ותחנת הרכבת חיפה מרכז – השמונה.
תת-רובע העיר התחתית מערב, בו נמצאות השכונות: המושבה הגרמנית וואדי ניסנאס, התשעים ושלוש, שכונת בית הגפן, האיטלקים. כאן נמצאים מוזיאון העיר חיפה, מוזיאון חיפה לאמנות, בית הגפן, מכללת ויצ"ו, ארכיון העיר, המרכז לקידום למידה, בית הספר המחוזי להשתלמויות עובדי הוראה, המק"מ לקידום המחשוב בחינוך, הקונסבטוריון למוזיקה, בית החולים האיטלקי, בתי ספר ומרכזים לגיל השלישי.

מיד לאחר החלטת החלוקה בנובמבר 1947, התחילה מלחמה עירונית בחיפה בין הכוחות היהודים והערבים כשהבריטים בתווך השכונות היהודיות היו בעליונות טופוגרפית על הערביות אך חלק מהן היו מרוחקות והדרך אליהן עברה בשטחים ערביים והנוסעים היו חשופים לצליפות ולסכנת מוות. תוך זמן קצר נוצר קו גבול עירוני בין השכונות שהוחזק על ידי כוחות ההגנה בתחילה על בסיס התנדבותי. לאחר כל התקפה ערבית נערכה מיד פעולת תגמול. כוחות ההגנה היו חודרים לשכונות הערביות ומפוצצים בתים שסומנו כמרכזי כנופיות. בתגובה לכך החלו הערבים להשתמש במבוניות תופת ב 14 ינואר 1948 החדירו הערבים מכונית דואר עמוסה בחומר נפץ, לתחנת אוטובוסים יהודית במרכז המסחרי הישן. בהתפוצצות נהרגו שמונה אנשים וכ-40 נפצעו.
ב-28 פברואר 1948 נודע להגנה על מוקש ענק שמכינים הערבים במוסך. בתגובה לכך החדירו "מסתערבים" של ההגנה מכונית עם חומר נפץ למוסך לשם "תיקון". בהתפוצצות הושמד המוקש הערבי ונהרגו חמישה אנשי כנופיות ערבים. ב-4 מרץ 1948 ניסו הערבים להחדיר מכונית תופת גדולה למרכז המסחרי. שומרי המחסום היהודי הבחינו בה ופתחו עליה באש. הכדורים פגעו בחומר הנפץ שהתרסק והרס מספר בתים בשכונה הערבית. באותו לילה החדירו הערבים מכונית תופת לשכונת בת גלים, אך מפעיליה הוברחו על ידי אנשי המחסום היהודים בטרם הספיקו לפוצצה. ב-21 מרץ 1948 הצליחו הערבים להחדיר מכונית תופת ליד משרדי "סולל בונה". הנוטרים הבחינו במכונית והזהירו את הקהל שמיהר למצוא מקלט. בהתפוצצות נהרגו שישה אנשים בהם שלושת הנוטרים אך אסון גדול יותר נמנע. בתגובה לכך החליטה ההגנה לפעול בשיטה דומה. ב- 22 מרץ 1948 יצאה מכונית עמוסה 700 ק"ג חומר נפץ לרחוב "עיראק" במרכז העיר הערבית (כיום רחוב "קיבוץ גלויות"). לפני המכונית נסע גי"פ ומאחוריה  טנדר. הנהגים ומלווי השיירה היו לבושים מדי חיילים בריטים וכך הצליחו לעבור את בדיקת שומרי המחסומים הערבים. בהתפוצצות נהרסה שורת בנינים ונגרמו אבידות כבדות.
כמה ימים לפני כן, ב-17 מרץ 1948ספגו הערבים בחיפה מכה כבדה כאשר שיירת נשק גדולה שלהם הותקפה והושמדה בקרית מוצקין. מלבד אובדן הנשק נהרגו בשיירה זו מפקד הכוחות הערבים בחיפה, מוחמד אל חוניטי מונה מפקד חדש לעיר, אמין עז-א-דין, שהחל לארגן את הגנת העיר. הוא חידש את המטה הערבי והקים  מפקדה עירונית תוך הבטחה שבקרוב תגיע לעיר עזרה מצבא ההצלה של  קאוגי ומהדרוזים שהגיעו מסוריה. תבוסתו של קאוקג'י בקרבות משמר העמק ושל הדרוזים בקרב רמת יוחנן, הכריעה את הכף נגד ערביי חיפה. ורבים מאנשי מטהו. הערבים נשארו ללא פיקוד והחלה מלחמת כנופיות ואנרכיה. רבים מהתושבים האמידים החלו לצאת ללבנון. בתחילת  אפריל כוחות ההגנה בחיפה בפיקודו של   משה כרמל התכוננו לשעת ההכרעה ונבנתה תוכנית פעולה בשם הקוד "מספריים" שעיקרה היה ביתור השטח הערבי כמו במספריים על ידי התקפה בו-זמנית מהדר הכרמל ומהעיר התחתית שם המבצע הוסב ל "בעור חמץ" רמז לתקופת חג הפסח הקרוב, המבצע תוכנן במטה גדוד 22 על ידי הסמג"ד דוד קזשטכר והחל בקרב על בית הנגאדה בשכונת חליסה הערבית במבואותיה המזרחיים של חיפה לא רחוק מגשר רושמייה הישן.

 

 

 

בבוקר ה-21 באפריל 1948, שלח מפקד הכוחות הבריטים בחיפה, גנרל יו צ'ארלס סטוקוול, הודעה ליהודים ולערבים, בו הודיע על פינוי כוחותיו מרוב העיר וריכוזם באזור הנמל. לאחראים לענייני הערבים והיהודים בחיפה: במשך השבועיים האחרונים אירעו התנגשויות רבות בין ערבים ויהודים. את אלה יש להפסיק ויש להשליט שלום וסדר בחיפה. אין בכוונתי לערב את הצבא ואת המשטרה במידה כלשהי בהתנגשויות ערביות – יהודיות. בכוונתי לשמור על הכבישים ועל השטחים הדרושים לי כדי לאפשר לבריטים לעזוב את ארץ ישראל במשך שלושה שבועות דרך נמל חיפה."
כוחות ההגנה פתחו את המערכה בשליחת מחלקה של שלושים ואחד לוחמים לכבוש את בית הנאג'אדה שהיה ברחוב צלאח א-דין (כיום רחוב הגיבורים), שחלש על גשר רושמיה, וזאת כדי למנוע מהערבים לחסום את היציאה מחיפה אל מפרץ חיפה, הקריות הגליל והעמקים. המחלקה הוסעה למקום במשוריינים בצהרי יום ה-21 באפריל 1948 וכבשה את הבית בקרב פנים אל פנים, אך גם לאחר כיבושו הייתה המחלקה נתונה להתקפות בלתי פוסקות. ניסיונות לחלץ את המחלקה הנצורה לא צלחו, ורק לאחר תחילת ההתקפה הגדולה וכיבוש שכונת חליסה הוסר המצור מהבית. המחלקה נלחמה בו קרב גבורה במשך למעלה מ-20 שעות וספגה 7 הרוגים ו–21 פצועים. הכיכר הסמוכה לבית נקראת כיום כיכר הגבורה.
ההתקפה הגדולה התחילה ב-22 באפריל 1948 בשעה 01:00 בהרעשה כבדה של מרגמות דוידקה שהופעלו לראשונה בחיפה, וקול הנפץ של הפגזים הטיל אימה על הערבים. מיד לאחר ההפגזה החלה ההתקפה בשני ראשים. כוח אחד ירד מהדר הכרמל לאורך רחוב הבורג' (כיום רחוב מעלה השחרור) וסטאנטון (כיום רחוב שיבת ציון). במקביל, פתח כוח של הפלמ"ח – פלוגת הנמל של הפלי"ם בפיקודו של יוחאי בן נון – בהתקפה מהמרכז המסחרי שבעיר התחתית, ותוך זמן קצר נשברה הגנת הערבים. במספר מקומות, כמו במשרדי הנהלת הרכבת (לשעבר בית משפחת ח'ורי) ובבית מרכזית הטלפונים, גילו הערבים התנגדות עיקשת.
מפקד הכוחות הערבים אמין עז-א-דין יצא בשעות הבוקר בסירה לעכו בטענה כי הוא יוצא להביא תגבורת באדם ובנשק, אך לא חזר.
בשעות הצהרים של ה-22 באפריל 1948 נפגשו שני הכוחות והעיר הערבית בותרה. מקום המפגש של הכוחות נקרא מאז "כיכר ההגנה" הנמצאת במפגש שדרות המגינים, דרך אלנבי ושיבת ציון. על קיר אחד הבתים יש לוחית זיכרון ובה ציון המפגש. כוח של הלגיון הערבי שניסה להיכנס לעיר מכיוון יגור נאלץ לסגת באש מחסום חיילי חטיבת כרמלי.
מקור הרחבה והפנייות

בנין בית הנגאדה שימש כבית ועד השכונות המזרחיות הערביות בעיר חיפה ועקב מיקומו האסטרטגי על ציר היציאה מהדר לכיוון נוה שאנון וצומת הצק פוסט היווה מטרד  לתחבורה מחיפה, על ידי צליפות והתנכלויות מתמשכות .הבנין מוקם סמוך מאד לגשר רושמייה שהיווה מעבר הכרחי ליציאה מהדר. ב 21.4.48 נכבש הבנין בידי מחלקה מפלוגה א של גדוד 22 בפקודו של צח יצחק סורוקה. כבוש הבנין נועד להגן על הגשר והכניסה המזרחית לעיר. הכח ירד במשורינים מבית התעשיה ותחת אש הצליח לכבוש את הבית בקרב קצר יחסית אם כי לא בקלות,וספג אבדות ראשונות תוך זמן קצר  התארגנו כל כוחות האויב בחליסה ועם יתרון טופוגרפי שמו מצור על הבית על הלוחמים שבו שכלל ירי מרגמות והטלת רמוני יד מכל עבר וירי מרוכז בלא מים ומזון ותחמושת הולכת ואוזלת ומספר נפגעים רב הדבר הפך את ההגנה על המבנה למשימה מורכבת וקשה שהיתה רוויה אבדות בהרגים ופצועים. גם נסיונות להעביר  תגבורת ואספקה למחלקה הנצורה עם משורינים נכשלה אולם לאחר חצות הלילה,כאשר נפתחה התקפת כוחותינו בכל רחבי העיר הוקל הלחץ על המבנה בנוסף הופעל קורס מכ"ים של החטיבה תחת פקודם של מקס גריל (מרדכי גיל) ואהרון שטנדל(אבנון) 3 מחלקות הקורס ירדו מנוה שאנן ותוך לחימה מבית לבית במשך 7 שעות כבשו בדרכם למעשה  את השכונה חליסה כולה והגיעו בצהרי היום עם נפגעים הרוגים ופצועים אל בית הנגאדה והמחלקה הנצורה בו בסופו של הקרב שנמשך קרוב ליממה נפגעה מחצית המלקה 4 הרוגם והיתר פצועים גם קורס המכ"ים איבד 3 חניכים, סמג"ד 22 דוד קזשטכר ז"ל שניהל את הקרב מבית התעשיה נהרג מפגז שנורה ממשורין בריטי ועל שמו נקרת שכונת נוה דוד בחיפה.

 

 

 

 

********

קטע שישי ואחרון,
המושבה הגרמנית,
קריית אליהו, אזור תחנת כרמל,
סביב בסיס חיל הים, בית חולים רמב"ם ובבסיס הדרכה של חיל הים,
טיילת שכונת בת גלים 

 

ואדי ניסנאס היא שכונה בעיר התחתית של חיפה, שנמצאת בין שדרות הציונות במערב, רחוב שבתאי לוי בדרום, רחוב הנביאים במזרח ורחוב אלנבי בצפון. מספר תושביה כ-8,000 נפשות. "ניסנאס"  הוא שמה הערבי של הנמייה. השכונה, שהוקמה במהלך המאה ה-19 כשכונת פועלים פשוטה, הייתה שכונה ערבית קודם למלחמת העצמאות, ושמרה במידה רבה על זהותה זו, ועל הארכיטקטורה הים-תיכונית שאפיינה אותה לפני המלחמה. בשנות המנדט הבריטי התגוררו ערביי חיפה בעיר העתיקה, ובשכונות ואדי ניסנאס, ואדי סאליב וחליסה. ואדי ניסנאס הפכה בתקופה זו לרובע עירוני משגשג. ב-22 באפריל 1948 כבשו כוחות "ההגנה" את חיפה הערבית. רוב תושביה הערבים של העיר עזבו אותה, אך כ-3,000 ערבים נותרו בעיר ורוכזו בוואדי ניסנאס ובוואדי סאליב. בניגוד לשכונות כחליסה וואדי סאליב, שעברו תמורות בעקבות העליות שלאחר קום המדינה, שמרה ואדי ניסנאס במידה רבה על מאפיינים רבים של זהותה כשכונה ערבית גם לאחר קום המדינה. עד 1948 היו רוב תושבי השכונה ערבים נוצרים, אך במהלך השנים ועם חילופי האוכלוסייה הפכו המוסלמים לרוב. מאז שנת 1993 מתקיים בוואדי פסטיבל "החג של החגים" בחודש דצמבר, הסמוך לחג המולד הנוצרי ולחג החנוכה היהודי. הפסטיבל הוא ביטוי לרב-תרבותיות המאפיינת את השכונה ולשאיפה לדו-קיום. במהלך הפסטיבל מותווה בסימטאות השכונה "מסלול האמנות", ובו מציגים אמנים מיצירותיהם. חלק מהיצירות נותרות בין הבתים באורח קבע כל השנה, ומעניקות לשכונה מקצת מאופייה הייחודי. בקיץ 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, הייתה חיפה יעד לרקטות של חזבאללה. במטח רקטות שפגע בשכונה ב-6 באוגוסט נהרגו ארבעה מתושביה, יהודים וערבים.

בין האתרים הידועים בשכונה, "שוק הוואדי" המצוי ברחובותיה המרכזיים של השכונה – רחוב הוואדי ורחוב יוחנן הקדוש, קתדרלת אליהו הנביא היוונית-קתולית מלכיתית וכנסיית יוחנן הקדוש האנגליקנית, וכן בית הגפן – מרכז יהודי-ערבי לתרבות. בגבול השכונה עומד מוזיאון חיפה לאמנות, השוכן במבנה אבן משנות ה-30 של המאה ה-20 ששימש בעבר כבית ספר אנגליקני ומאוחר יותר כבתי ספר עבריים ובשנות ה-70 נפתח כמוזיאון.

 

 

כנסיית יוחנן הקדוש היא כנסייה אנגליקנית השוכנת בואדי ניסנאס ברחוב יוחנן הקדוש פינת רחוב חורי בעיר התחתית שבחיפה. המבנה הוקם בשנת 1935 בסגנון התחייה הגותית. חזיתו מחולקת לשלושה אגפים – אגף תווך בן שתי קומות, ושני אגפי צד בני שלוש קומות כל אחד. על האגף הצפוני ניצב מגדל פעמונים נושא צריח מחודד. הכנסייה משמשת בימי חול את בית הספר היסודי השוכן במתחם, שבו לומדים נוצרים, דרוזים ומוסלמים, ואת העדה האפיסקופאלית בימי חגים ובאירועים מיוחדים. בנוסף היא משמשת לקונצרטים שונים בהם אירועים של החג של החגים.

 

 

קתדרלת אליהו הנביא, המוכרת גם בשם קתדרלת מר אליאס, היא כנסייה יוונית-קתולית מלכיתית המוקדשת לאליהו הנביא, ואשר שוכנת ברחוב עין דור 23 בעיר התחתית שבחיפה. הקתדרלה משמשת כמקום מושבו של הארכיבישוף היווני-קתולי בעיר, העומד בראש הקהילה המלכיתית שהיא הקהילה הנוצרית הגדולה בחיפה. המבנה תוכנן על ידי האדריכל סמיח עטאללה, והוקם בשנים 1939–1938, בימי כהונתו של הארכיבישוף גרגוריוס חג'אר. עד מלחמת העצמאות שימשה כנסיית א-סיידה שליד כיכר פריז בעיר התחתית, ככנסייה המרכזית של הקהילה. לאחר המלחמה נטשה האוכלוסייה הנוצרית את האזור, וחלקה עבר לאזור ואדי ניסנאס, כנסיית א-סיידה ניטשה ומקום מושב הארכיבישוף עבר לקתדרלת אליהו הנביא.
מבנה הכנסייה עשוי אבן, ובחזיתו גמלון שבראשו מתנשא צלב. הגמלון מדורג בשני צדדיו, ומסתיים בשני מגדלי פעמונים הנושאים גם הם צלב. דלתות הכנסייה עשויות עץ והן קבועות מתחת ללונטה. בלונטה נראה פסיפסהמתאר את אליהו עולה השמימה במרכבה, ומשליך את גלימתו לעבר אלישע. מעל הדלת חלון טריפורי, ומשני צדדיה שני חלונות מקושתים. באולם הכנסייה שולטים גוני הכחול והזהב. הוא מחולק לשלושה מעברים על ידי שתי שורות עמודי שיש דקים, המסתיימים בכותרות יוניות. המעבר המרכזי גבוה מעט ממעברי הצד ומעליו "קומת אור" שבה שתי שורות חלונות. בחלונות אלה קבועות עבודת ויטראז' של דגמים גאומטריים וצמחיים. מעל צידו המערבי של המעבר המרכזי, מעל דלת הכניסה לאולם, מותקנת גלריה פנימית. תקרת האולם צבועה בגוון כחול שבה משולבים כוכבי מוזהבים, ולרוחבה קורות עץ מוזהבות. מן התקרה תולות נברשות מוזהבות שבהן משולבות איקונות של קדושים.
משמאל לכניסה, על בימת אבן מוגבהת, ניצב אגן טבילה מאבן, ומעליו איקונין המתאר את טבילת ישו בידי יוחנן המטביל. מעל הכניסה תלוי איקונין גדול ורבוע המתאר את ישו ומרים, אם ישו המולכים, וסביבם ארבעתהמבשרים המכוונים אליהם. באיקונוסטאזיס שלוש שורות של איקונות, ובאופן יוצא דופן, האיקונין השני משמאל לדלת המלכותית, אינו מתאר את אליהו שלו מוקדשת הכנסייה, אלא את גאורגיוס הקדוש בהורגו את הדרקון. מעל הדלת המלכותית מוצבת עבודת עץ המתארת את צליבת ישו. על הקיר שמאחורי המזבח, שתי איקונות המתארות את תרדמת הבתולה (משמאל) ואת מעמד ההשתנות (מימין), ובחלון הטריפורי שמעליהן קבועה יצירת ויטראז', שבה נראים גאורגיוס הקדוש הורג את הדרקון (מימין), ישו עם קומו לתחייה כשהוא אוחז בשמאלו בנס שעליו נראה צלב (במרכז), ואליהו מניף את חרבו מעל אחד מנביאי הבעל (משמאל).

 

 

 

 

 

 

המושבה נבנתה על ידי גרמנים חברי כת הטמפלרים בשנת 1868, והייתה הראשונה בגל השני של המושבות שבנו הטמפלרים בארץ ישראל. גבולות השכונה הם דרך העצמאות וחוף הים בצפון, שדרות הציונות – עין-דורורכבת מרכז במזרח, רחוב הגפן והגנים הבהאיים בדרום ורחוב יצחק שדה במערב.
להרחבה

 

******

חלקה המזרחי של שכונת קריית אליעזר, שבין שדרות רוטשילד ורחוב יצחק שדה, נקרא "קריית אליהו", והוא שכונה מעורבת. קריית אליהו הוקמה בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 עבור אוכלוסייה דתית על שטח חקלאי של המושבה הטמפלרית, ובשטח שבו נבנתה היו מספר מבני אבן חד-קומתיים שהשתייכו לפני כן לערבים שנמלטו מחיפה במלחמת השחרור.

 

 

 

********

סוף דבר

הטיול שהחל בבוקר, זמן קצר אחרי עלות השחר נמשך למעלה משש שעות

מסלול הטיול היה ארוך, מפותל מגוון. 

מחצית מהמסלול היה במגמת עליה, ב-20 ק"מ טיפסנו כ-500 מ' אולי יותר.  

בנוסף להסברים קצרים במקומות השונים שמענו חוויות ילדות ונערות של רז וגם קצת סיפורים של אביטל וניסן.

המסקנה מטיול זה בו עברנו בחלקים רבים של העיר ובו ראינו מראות רבים
היא שניתן לחזור ולטייל בעיר ולהמשיך להכיר אותה.

********

תודה לרז על תכנון המסלול,
ההובלה, ההסברים, הסיפורים, הצילומים
והכנת הדמיה תלת ממדית של המסלול
תודה לאביטל על סיפור האנקדוטות
תודה לניסן שהצטרף והוסיף סיפורים משלו וצילם
תודה לכולם על יום נעים ומעניין

אלבום המלא של ניסן
אלבום המלא של רז