ביום ראשון (19/3/2017) דורון קדמיאל, דוד מאיר ואני יצאנו הבוקר לשוטט ברכב במרחב פלשת.

 

היה זה החלק השני של המסע אל זירות הקרב של חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות בהן הוקז דם רב במסגרת פריצת המצור שהטילו המצרים על הדרך לנגב.

 

סיור זה נועד, בין היתר, להכין מסע של מועדון האופנועים בישראל (100 חברים) שדורון יוביל ימים בודדים לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל.

 

החלק הראשון של מסע ההכנה נערך לפני חודשיים ואז השתתף אתנו רז גורן שהפעם נבצר ממנו להגיע.

 

גם את טיול זה יש לראות כחזרה, הרחבה והמשך לטיול אופניים באזור באביב תשע"ו: בשדות פלשת, בין נגבה ובין חלץ.

 

*******
המסלול
הפעם התמקדו בעיקר במשלטים
לצדי הדרך הראשית לנגב מהמרכז,
הידועה היום ככביש 232 מצומת ניצנים,
עבור צומת הודיה, צומת גבעתי
והלאה בואכה שדרות וצומת סעד.

יצאנו מיד נתן.
עברנו ליד עיי בית עפא בהם בקרנו בפעם הקודמת.
עלינו למשלטי עיבדיס הנמצאים למול קיבוץ נגבה מדרום ומול מחנה ג'וליס מצפון.
בהמשך המסלול פקדנו את אתר הזיכרון של גדוד 53 הנמצא על הגבעה מעל כביש 3 מול מחנה ג'וליס.
ממשואות יצחק דרך השטח הגענו לגבעה 69 שהיוותה זירת קרב נוספת.
הדרמנו לעבר "משלטי הצומת" ועלינו לאתר הזיכרון של גדוד 51 הנמצא ממערב לקבוץ נגבה הידוע בשם גבעת ארנון.
המשכנו עוד דרומה וחצינו את צומת גבעתי.
בדרך נוספת העוברת דרך חרגולי לשאיבת נפט, הגענו למשלט חוליקאת הידוע בשם משלט 138.5.
סיימנו את הסיור בשני אתרי זיכרון של גדוד 52 וגדוד 54 הסמוכים זה לזה משני צדדי כביש 232.

 ****
האזור הגאוגרפי ודמותו
ראה בהרחבה בחלק הראשון של מסע ההכנה

מסע רכב בשדות פלשת בזירות הקרב במלחמת העצמאות – חלק ראשון

******

המקומות בהם לחמה חטיבת גבעתי 

 

חטיבת גבעתי הייתה חטיבת חי"ש מובחרת שהוקמה בתל אביב, על בסיס חי"ש פרברים (נוער עובד) ופלוגות ה"נחשונים" (משוחררי הצבא הבריטי). היא הוקמה בסתיו 1947 כחטיבת חי"ש ועם הקמת צה"ל במאי 1948 צורפו אליה לוחמי אצ"ל ומגויסים ואחרי אלטלנה הצטרפו עוד רבים מאנשי האצ"ל והיא הפכה לחטיבה צה"לית. החטיבה נקראה על שם הכינוי המחתרתי של מפקדה הראשון שמעון קוך אבידן. בפברואר 1948 הוצאה החטיבה מתל אביב, על מנת לתפוס את חזית הדרום, כאשר את מקומה תפסו גדודי חטיבת קרייתי. רוב החטיבה הועברה לדרום, 200 מחייליה הועברו לחטיבת הנגב שהורכבה ברובה מחברי פלמ"ח ו-200 חיילים הועברו לירושלים על מנת לחזק את חטיבת עציוני. ערב קום המדינה מנתה החטיבה 3,229 חיילים ומפקדים. היא נחשבת כחטיבת החי"ש המצטיינת במלחמה. במהלך מלחמת העצמאות לחמה גבעתי בכ-180 קרבות, בהם נהרגו 675 חיילים ונפצעו כ-2000 לוחמים.

 

משלטי עיבדיס

מתחם משלט עיבדיס נמצא על רכס הכורכר במרחק של כ-2 ק"מ מצפון מזרח לנגבה ובמרחק של כ-600 מטר מצפון לכפר עיבדיס וכקילומטר וחצי מדרום מזרח למחנה ג'וליס. משלט, היווה חלק ממערך מוצבים מצריים שנתפס ע"י הצבא המצרי שפלש לארץ והתקדם לעבר מרכזה.

 

 

 

משלט עיבדיס היה משלט חיוני שחלש בתצפית רחבה על האזור הכולל את המישור מצפון לקיבוץ נגבה ומשטרת עיראק סואידן ושבו עובר ערוץ נחל לכיש ועל הדרך ממג'דל לעבר רמאללה (כביש 3 של ימינו) ולמחנה ג'וליס. במשלט עיבדיס, התרחש קרב קשה ביותר עם המצרים, שהשפעתו על גורל המערכה בחזית הנגב היתה מכרעת. 26 מלוחמי חטיבת גבעתי נהרגו במקום. תחילתו של הקרב בעיבדיס, בלילה שבין ה-8 ל-9 ביולי 1948, לא בישרה על הדרמה הצפויה. סיור שגרתי של כוח מגדוד 53 של גבעתי, שהיה מוצב בנגבה, הבחין כי הגבעה החולשת על סביבתה, 400 מטרים מצפון לכביש ג'וליס-נגבה, נתפסה בעת ההפוגה על ידי המצרים. הדיווח לא הדליק אורות אדומים, אבל כשנורתה אש לעבר רכבו של המג"ד יצחק פונדק, לא היה מנוס מלפעול במהירות. שתי מחלקות יצאו מנגבה ותפסו את הצבא המצרי "על חם", בעיצומה של התחפרות. המצרים נסוגו והשאירו מצבור נשק מרשים. בבוקרו של יום המחרת פתחו המצרים בהתקפת נגד עזה. המג"ד, שהזדעק למשלט בעיצומה של ההרעשה, רומם את רוח הלוחמים. אך לנוכח מספר החללים הגדול הוחלט במטה החטיבה להחליף את הכוח המותש בפלוגה מגדוד 54, שגם היא ספגה אבידות כבדות. למערכה הוטלה כעת פלוגה א' של גדוד 52, שאך חזרה ממבצע בכפר בית עפה, שראשיתו היתה מוצלחת אך בסופו של דבר הסתיים בנסיגה. מנת האש שפלוגה א' ספגה במשלט היתה חסרת תקדים. החיילים בתעלות הרדודות התחפרו בציפורניים. איומים במיוחד היו ה"שארפנלים" – פגזי רסק אוויר.
פירוט קרבות עיבדיס, גם משה הרפז שדות-פלשת-7-מעבדיס-אין-נסוגים וגם סיפור התותחנים

 

 במשך שנים רבות נמנעה הגישה למקום משום דרכי העפר המשובשות. הכתובות על מצבות החללים הטמונים, מי בנגבה ומי בבאר טוביה, לא מציינות את שמו של המשלט אלא מסתפקות ב"נפל בקרב על הגנת נגבה". איתרע מזלה של עיבדיס – שבעיתונות התקופה נאמר עליה, לא בלי היסחפות, שהיה זה הקרב הגדול ביותר במלחמה – שהיא נשכחה מלב אף שבעין הסערה לחמו עליה בין היתר שלמה להט (צ'יץ'), אז סמ"פ א' בגדוד 52, מנחם (מן) אבירם, מ"מ, ואורי אבנרי על הג'יפ הדוהר של "שועלי שמשון". שנים רבות לאחר הקרב עמד משלט עיבדיס עזוב ונידח, צמחיית פרא כיסתה את פני השטח ומנוף תש"ח לא נשאר זכר. בטרם יהיה מאוחר מדי קמו האחים לבית גיסין, דוד בן 83 וקובי בן 70, והחליטו להעלות את סיפור עיבדיס מתהום הנשייה. הם יצאו לחפש את קרובי החללים ומצאו חלק. הם גם גייסו כסף לממן את גאולת הגבעה משיממונה, לסלול אליה דרך מסודרת, להכשיר חניון, להציב שלטי הסברה ועליהם תיאור הקרב, מפת האזור ושמות ההרוגים. בשנת 2004, חמישים וחמש שנים לאחר הקרב, שעתיים לאחר צפירת יום הזיכרון, נחנך על הגבעה, שנודעה פעם כמשלט עיבדיס, אתר הנצחה לזכר 26 לוחמי חטיבת גבעתי שנהרגו במקום. המקור אשר גולדברג ואביחי בקר "ליום הזה קראו "השבת השחורה" של הקרבות", עיתון הארץ 25 אפריל 2004

 

משלט גבעת התאנים

"משלט התאנים" ממוקם כקילומטר וחצי צפונית מזרחית למשלט עיבדיס. בקרבות הקשים השתתפו גם כוח תותחנים אשר היה מסופח לחטיבת גבעתי והגיע למקום עם התגבורת במהלך הלחימה על משלט עיבדיס וכסיוע ללוחמים. במפת הקרב ב"ספר גבעתי" נקרא "משלט התאנים"- "גבעת התותחים". קבוצת חיילי התותחנים הציבו על הגבעה ארבעה תותחים מסוג 'נאפוליונצ'יק' בקוטר 65 מ"מ שיוצר במלחמת העולם הראשונה. ה'נאפוליונצ'יקים' היו מתוצרת צרפת ונראו ישנים מאוד.. התותחים היו קטנים ונמוכים בעלי יכולת דיוק נמוכה ומצבם רעוע למדי. למרות כל החסרונות, השפעתם הייתה משמעותית. "גבעת התאנים" נבחרה לשמש כעמדת ירי תותחים מהסיבה שהיה צורך להסתיר ולהסוות את התותחים וגם כדי להגן על החיילים. מפקד התותחנים בגבעה היה דר' בנימין זאב פון וייזל ז"ל אשר היה דמות מיוחדת במינה, איש רב מעללים, דמות ססגונית שמשכה אליה צ'יזבטים רבים.

אתר זיכרון גדוד 53

 

גדוד 53 של חטיבת גבעתי הוקם בנובמבר 1947. הוא כלל את פלוגת "השחר" מבני גדוד הפרברים ופלוגות "נחשונים" של משוחררי הצבא הבריטי. בזמן פעילות חטיבת גבעתי הגדוד פעל באחזקת החזית המרכזית מול יפו, פעולות גמול כנגד סלמה (כפר שלם) ויאזור ואבטחת התחבורה היהודית. לאחר הוצאת החטיבה ממרחב תל אביב הגדוד יצא למבצעים התקפיים לשיתוק התחבורה הערבית באזור יבנה – איסדוד והשמדת כוחות צבא ההצלה באזור גלאון. הוא השתתף במבצע חמץ לכיבוש יפו ובמבצע ברק לכיבוש הכפרים בין רחובות לגדרה, פיצוץ גשר עד הלום, פינוי ילדי ניצנים (מבצע תינוק). לאחר הקמת צה"ל השתתף הגדוד במבצע יואב.

 

גבעה 69

קרב גבעה 69 נערך במלחמת העצמאות ב-10 ביוני 1948 בין כוח של הצבא המצרי ופלוגה מגדוד 51 של חטיבת גבעתי. הקרב הסתיים בכיבוש הגבעה על ידי המצרים ונסיגת הפלוגה עם אבידות קשות -20 הרוגים, פצועים רבים ושבויים.
גבעה 69 היא אחת הגבעות ברכס ממזרח לרצועת חולות מישור החוף. שמה ניתן לה בגלל גובהה מעל פני הים. הגבעה נמצאת כקילומטר מזרחית לקיבוץ ניצנים, מזרחית לכביש החוף. בתקופת המנדט בנו הבריטים שלושה מגדלי מים כדי לספק מים למחנות הצבאיים בסביבה ולכן כונתה הגבעה גם בשם "גבעת שלושת המגדלים". במרחק של כ- 2000 מטר מצפון מזרח לגבעה שכן הכפר הגדול בית דראס.
עד ל-7 ביוני 1948 הייתה הגזרה שקטה יחסית. הגבעה נתפסה מדי פעם על ידי חטיבת גבעתי על מנת להעביר אספקה לניצנים ולפנות ממנה את הילדים (מבצע תינוק). באותו יום נכבשה ניצנים על ידי חיל המשלוח המצרי והוחלט על תפיסת הגבעה באופן קבוע כדי שתשמש בסיס לכיבושה מחדש של ניצנים.
פלוגה מגדוד 53 גבעתי התבססה בגבעה. ב-9 ביוני 1948 החליפה אותה פלוגה ב' מגדוד 51. מפקד הפלוגה היה חדש ולא הספיק להכיר את אנשיו.
בליל 9-10 ביוני 1948 נעשה ניסיון לכיבוש מחדש של ניצנים. הכוח הגיע מאוחר ונתגלה על ידי המצרים. ההתקפה נכשלה והאנשים נסוגו לעבר גבעה 69. המצרים הפנו את האש לכיוון הגבעה ועלו עליה בכוח רב של חיל רגלים, טנקים, ארטילריה והפצצות מהאוויר. לנוכח הכוח העדיף של המצרים נתן מפקד הפלוגה הוראת נסיגה. החלה נסיגה מבוהלת. מערך הקשר היה מבוסס על רצים שחלקם נהרגו, ופקודת הנסיגה לא הגיעה לכולם. הכוח המצרי כבש תוך זמן קצר את הגבעה והתקדם לעבר בית דראס ובאר טוביה אך נבלם וחזר לגבעה 69. בקרב נפלו 20 לוחמים, נפצעו רבים ואחדים נלקחו כשבויים. מפקד החטיבה, שמעון אבידן, הדיח את כל שרשרת הפיקוד של הגדוד והכניס את חיילי הגדוד לאימונים קשים לקראת הקרבות הבאים. במבצע יואב החזירה פלוגה ב' גדוד 51 את כבודה בכיבוש משלט הצומת הדרומי (צומת גבעתי) ותרמה על ידי כך תרומה חשובה לפריצת המצור על הנגב. במסגרת מבצע יואב תקפה חטיבת יפתח מכיוון ניר עם לכיוון בית חנון. מפקד החטיבה המצרית שישב מאזור יד מרדכי וצפונה החליט לסגת כדי למנוע את ניתוקו ויצירת כיס שני בנוסף לכיס פלוג'ה. כך נסוגו המצרים מכל מישור החוף הדרומי. ב-27 באוקטובר 1948 נתפסה גבעה 69 ללא קרב.

 

גבעה 113, גבעת ארנון אתר זיכרון גדוד 51

בגבעה 113 נמצאת אנדרטה לזכר לוחמי גדוד 51 של חטיבת "גבעתי", שנפלו בקרבות על כיבוש המקום. כאשר המצרים צרו על הנגב, שימשה הגבעה כמשלט חשוב שלהם. מכאן יצאו פעמיים בניסיון לכבוש את נגבה. הגבעה נכבשה במבצע "יואב" ב-15 באוקטובר 1948.  הגבעה נקראת כיום גם "גבעת ארנון", על שם יעקב ארנון, סגן מפקד פלוגה שנפל במהלך כיבוש המוצבים המצריים.

 

 

גדוד 51, המכונה גם גדוד הבוקעים הראשון, נקרא לזכר העובדה שהיה הגדוד הראשון שהבקיע את הדרך לנגב שהיה נצור בעת מלחמת העצמאות (מבצע יואב). הגדוד היה במקור הגדוד הראשון בחטיבת גבעתי של ההגנה שהפכה להיות חטיבה 5 עם הקמת צה"ל. הגדוד הוקם בקיץ 1947 וכלל את הפלוגה הדתית של חי"ש תל אביב, חי"ש חולון וטירוני חי"ש מתל אביב. בתחילה פעל הגדוד כמו כל חטיבת גבעתי במרחב תל אביב. פעילותו כללה אחזקת הקו ואבטחת התחבורה בחזית דרום תל אביב – בת ים – חולון – מקוה ישראל. תגבורת ליישובי הדרום ולירושלים. חלק מהפלוגה הדתית הועבר לכפר הנוער בן שמן וסופח לחטיבת קרייתי וחלקה השני נשלח לגוש עציון וסופח לעציוני. פעילות הגדוד לאחר הוצאת גבעתי מתל אביב כללה אבטחת גזרת ראשון לציון וכביש תל אביב – ירושלים בגזרה זו. כיבוש יאזור (אזור) ובית דג'אן (בית דגן) הרחיב את תחום אחריות הגדוד עד שער הגיא. הגדוד ספג אבדות כבדות במבצע בן נון ב' לכיבוש לטרון. מיד לאחר הקמת צה"ל השתתף הגדוד בקרבות בלימת הצבא המצרי בקו יבנה – גן יבנה – חצור אשדוד, הקרב על גבעה 69, מבצע גי"ס, מבצע יואב, חבלני גדוד 51 השתתפו בשתי התקפות על משטרת עיראק סווידאן (מצודת יואב) בתאריכים 19.10.48 ו-21.10.48. בהתקפה השנייה נפצעו רבים מהחבלנים כתוצאה מפגזי "22 ששוגרו אליהם מהמשטרה. לאחר מלחמת העצמאות הגדוד פעל במסגרת חטיבת גבעתי עד פירוקה בשנת 1956 ואז הועבר לחטיבת גולני בה נמצא עד עצם היום הזה.

 

משלטי חוליקיאת –

משלטי חוליקאת – השתרעו משני עבריו של כביש 232, שהיה אז הדרך הסלולה היחידה מגוש דן אל הנגב, וחלשו עליו. ממזרח לכביש שכנו גבעה 131.2 הדרומית וגבעה 120 הצפונית לה. בצמוד לכביש, ממערב, שכנה גבעה 128.2, וממערב לה גבעות 120א, 123 וגבעה 138.5 החולשת עליהן. שמות הגבעות נקבעו על פי גובהן במפות הטופוגרפיות שבידי צה"ל. באמצעות תפיסת המתחם ושליטה על הכביש ניתן היה לנתק את יישובי הנגב ודרום מישור החוף ממרכז הארץ ולחבר בין הכוחות המצריים שפלשו לתחום המדינה היהודית לאורך ציר החוף לבין הכוחות המצריים שהגיעו להר חברון.
במהלך מבצע ברק שנערך לפני הכרזת מדינת ישראל בציפייה לפלישת צבאות ערב, כבשו חטיבת גבעתי וחטיבת הנגב את הכפרים ברייר, חוליקאת וכאוכבהוהשתלטו על האזור. עם סתימת התעלות ופירוק המחסומים בכביש הנגב נפתחה הדרך לנגב למשך כחודש.
ב-8 ביולי 1948 יממה לפני תום ההפוגה הראשונה, פתח הצבא המצרי בהתקפת פתע על עמדות צה"ל בצפון הנגב. המצרים תקפו בקו התפר בין גזרת חטיבת הנגב מדרום לגזרת חטיבת גבעתי מצפון וניתקו את הרצף הטריטוריאלי הישראלי בין הנגב למישור החוף. כדי לא לעבור במפורש על ההסכם עם האו"ם, שתיווך את הפסקת האש, הפעיל הפיקוד המצרי תחילה כוחות סעודיים וסודניים כך שהפרת ההפוגה לא תיזקף לחובת הצבא המצרי הסדיר.
במשלט 138.5 שבחוליקאת החזיקה מחלקה של 30 לוחמים מקיבוצי הדרום שהשתייכו לגדוד השני של הפלמ"ח (חטיבת הנגב). המשלט הותקף על ידי פלוגה סעודית משוריינת בפיקוד הצבא המצרי. יתרון ההפתעה עמד לזכות המצרים ובתום כשלוש שעות לחימה מול כוחות עודפים נסוגו מגיני המשלט לקיבוץ גברעם כשהם נושאים עמם 6 הרוגים ופצועים רבים. הכוחות המצריים תפסו שש גבעות באזור והתבצרו עליהן. בחלק מן המוצבים הוצבו יחידות סודניות וסעודיות. הם הטרידו באש נשק קל ובמרגמות את היישובים גברעם וברור חיל וחסמו את הכביש לנגב.
בליל 17 ביולי 1948, במהלך מבצע מוות לפולש שנועד לפתוח את הדרך לנגב בטרם תיכנס ההפוגה השנייה לתוקפה, ערכה חטיבת הנגב פעולת הסחה אל עבר משלטי חוליקאת אולם כשלה. מיעטו לעסוק בכישלון הקרב, ובניגוד לחללי הקרבות האחרים בחוליקאת, לא הונצחו לוחמיו באנדרטה.
רק בשנת 2010 הוקמה ביוזמת המועצה האזורית שער הנגב אנדרטה לנופלי הקרב באתר הזיכרון המרכזי בחוליקאת, על גבעה 138.5

 

מבצע יואב (או בשמו המקורי "מבצע עשר המכות") נועד לחבר מחדש את הנגב המנותק לשטח ישראל ולמנוע את מסירתו לערבים על פי תוכנית ברנדוט.

 

בליל 17 באוקטובר, עם פתיחת מבצע יואב, הטיל מפקד החזית יגאל אלון על חטיבת יפתח לכבוש את חוליקאת. פלוגה מהגדוד הראשון של הפלמ"ח,  הופקדה על המשימה אולם, היא כשלה ולא השיגה את מטרה. יומיים לאחר כישלון התקיפה של חטיבת יפתח הוחלט שוב לנסות לכבוש את משלטי חוליקאת. הפעם הוטלה המשימה על חטיבת גבעתי, שהצטיינה בימים שלפני כן בלחימתה במשלטי הצומת ובכפרים כאוכבה ובית תימה שמצפון לחוליקאת. הכוחות שהופעלו היו גדולים יותר והוקצה להם סיוע ארטילרי. טרם פתיחת הקרב היו במתחם ככל הנראה שלוש פלוגות מצריות ופלוגה סעודית. הן התחפרו על ששת משלטי המתחם ובכפר הנטוש חוליקאת. בקרב היו שני מהלכים מרכזיים: האחד, באחריות גדוד 52, לעבר שלושת המשלטים הצמודים לכביש משני צדיו ולעבר הכפר חוליקאת. השני, בהשתתפות גדוד 54, לעבר שלושת המשלטים המערביים – 120, 123 ו-138.5 השולט עליהם. הקרב ארך כשבע שעות והסתיים עם שחר בכניעת המצרים. הגבעה השולטת, גבעה 138.5, נתפסה כמעט ללא התנגדות. בחסות הלחימה, עוד בטרם הסתיים הקרב, החלו לוחמי חטיבת הנגב לעשות את דרכם דרומה לכיבוש באר שבע במבצע משה שהתרחש למחרת. כיבוש חוליקאת היה המהלך המכריע במבצע יואב והוא נחשב לאחד הניצחונות המשמעותיים במלחמת העצמאות‏. תפיסת המתחם סיימה את כיתור כיס פלוג'ה בו נלכדה חטיבה של הצבא המצרי. כמו כן, נתפס בקרב שלל רב ששימש בחודשים העוקבים להמשך כיבוש הנגב במבצע חורב ובמבצע עובדה. עם זאת, הניצחון הושג במחיר כבד – 28 לוחמי גבעתי נהרגו בקרב וכ-70 נפצעו.

גבעה 138.5

אתר זיכרון גדוד 52

גדוד 52 הוקם במסגרת חטיבת גבעתי בסוף נובמבר 1947. הוא הוקם על ידי בני מושבות יהודה וכלל את חי"ש רחובות, ראשון לציון ו"נפת דרום". בזמן פעילות חטיבת גבעתי במרחב תל אביב הגדוד החזיק את אחזקת המרובע: ניצנים – גלאון – כפר אוריה – גזר – תל אביב. לאחר הוצאת החטיבה ממרחב תל אביב הגדוד סייע סיוע לגדוד 51 בכביש לירושלים וליווי שיירות דרך חולדה. פיצוץ מפקדת חסן סלאמה, השתתף במבצע חמץ לכיבוש יפו , השתלטות על סרפנד (צריפין), כיבוש משלטי חוליקאת במבצע יואב.

 

 

אתר זיכרון גדוד 54

גדוד 54 הוקם במסגרת חטיבת גבעתי בסוף נובמבר 1947 וכלל את המשכו של גדוד א' של חי"ש תל אביב שנוסד עוד ב-1946 ומגויסים ייעודיים. בזמן פעילות החטיבה במרחב תל אביב הגדוד סייע בלחימה בגזרות השונות בעיר. לאחר הוצאת החטיבה ממרחב תל אביב הגדוד השתתף הליווי שיירות לירושלים, מבצע נחשון, מבצע מכבי לכיבוש לטרון, מבצע ברק. לאחר הקמת צה"ל – כיבוש משלטי חוליקאת (צומת גבעתי) במבצע יואב. במסגרת הגדוד פעלה פלוגת הג'יפים הנועזת, שועלי שמשון (פלוגה ב').

 

 

******
סוף דבר

כמו המסע הראשון גם הפעם היה זה מסע זה מיוחד
הוא נמשך ארבע שעות בו שוטטנו בתא שטח גדול יותר מזה בו אנו רוכבים בדרך כלל.
נסענו בין השדות וגם על הכבישים.
בסיום, התחושה הייתה שבמסע זה למדנו עוד על קורות האזור בתש"ח
הבנו שיש לנו עוד מה לראות וללמוד.
ניהינו לעבור במרחבי השדות המוריקים של החיטה שגדלה וזקפה

*****

לעד נזכור שמקומות אלה
שהיום הם מרכז הארץ
היו במלחמת העצמאות זירות קרב.
לא נשכח שדם רב נשפך במערכה
לבלימת הצבא המצרי ולהסרת המצור על הנגב!