גבעות מזרח אגן נחל פולג ושולי המרזבה18 בספטמבר 2016

קובץ GPX להורדה GPSies מרחק: 32 ק"מ טיפוס-מצטבר: 150 מטר גלריית תמונות גלריית מפות

 

ביום רביעי (14/9/2016) יצאנו אלי שחר ואני לטיול בדרום מזרח השרון. טיול זה הוא נוסף בסדרה שכוונתה להעמיק את ההיכרות המפורטת של אזורי המשנה הגאוגרפיים בשרון ולהתוודע לעוד קטע של מרחב התפר המשתרע בו.

 

טיול זה מהווה המשך לשלושה טיולים קודמים שעשינו באזורים סמוכים בזמן האחרון והם: במערב – במרחב נחל פולג: בין גבעות החול, לאורך אבוס השרון, על רכס הכורכר ולאורך גדותיו, בצפון – בין ובתוך יישובי גוש תל מונד ובעיר טירה, ומצפון מזרח – במרחב התפר בין הקו הירוק לגדר ההפרדה, בין קיבוץ איל ובין היישוב הקהילתי סלעית

 

 

מסלול מעגלי, נגד כיוון השעון

מסלול הטיול

מסלול הטיול

פני אזור הטיול

 

אזור הטיול, דרום מזרח השרון

מרחב הטיול בין כביש 4 במערב לכביש 6 במזרח

מיקום אזור הטיול

 

יחידת הנוף, גבעות החול האדום

גבעות החול האדום – היא רצועה אורך בשרון של חולות פליסטוקנים שהתפתחו לקרקע חולית אדומה אך המבנה הטופוגרפי עדין מזכיר גבעות חול. רצועה זו רצופה במחצית הדרומית של השרון, בין נחל הירקון בדרום ובין נחל אלכסנדר בצפון. רוחבה של רצועה זו הוא 5 ק"מ ואורכה 25 ק"מ וגבעותיה מגיעות לגובה של 50 – 90 מ'. המבנה הגבנוני של רצועה זו ויער אלוני התבור שהיה בה מנעו בעבר את השימוש בה לדרכים. גם כיום אין רשת הדרכים מפותחת בחלק זה של השרון.
גבעות החול חסמו את ניקוז הנחלים היורדים מהר לעבר הים והטו אותם דרומה (נחל קנה) וצפונה (נחל אלכסנדר). בתוך תחום הגבעות החול התפתח ניקוז מקוטע שהתאחד בצורה מעגלית בנחל פולג. בעבר הרחוק נסתם נחל זה על ידי חולות וסביבו נוצרו ביצות נרחבות. עוד בתקופה קדומה היה צורך לנקז בצורה מלאכותית את הביצות על ידי פריצת רכסי הכורכר.
המקור: יהודה קרמון (1973),ארץ ישראל – גיאוגרפיה של הארץ ואזוריה, ת"א: הוצאת יבנה, עמ' 235 – 236

מרחב הטיול

 

מרבית אזור הטיול,
החלק המזרחי של אגן הניקוז של נחל פולג

 

נחל פולג הוא אחד הנחלים החוצים את מרכז השרון למלוא רוחבו ומנקז שטח כולל של כ- 120 קילומטרים רבועים. שטח האגן שלו קטן ביחס לנחלי החוף האחרים. בניגוד להם לנחל זה אין כלל יובלים המגיעים מאזורי ההר, ולכן הנחל הוא נחל אכזב. רק בחלקו התחתון יש בנחל מים כל השנה, שמקורם בעיקר במי שפכים.  גבולות אגן הניקוז של הנחל הם: אגן נחל אלכסנדר מצפון וממזרח ואגן נחל ירקון בדרום ובדרום- מזרח. הנחל, שאורכו כ- 17 קילומטרים, מתחיל את דרכו בסביבות קיבוץ רמת הכובש ובפאתי העיר טירה. והוא מתפתל בין פרדסי השרון. ליד מושב בצרה, הנחל פונה צפונה כדי לעקוף רכס הכורכר המזרחי של השרון לעבר העמק שמדרום לתל יצחק ואחר כך ממשיך מערבה בין אודים ויקום. סמוך למושב אודים חוצה הנחל את רכס כורכר נוסף (הרכס התיכון) כשהוא נעזר בפרצה מלאכותית. לקראת השפך, הנחל עובר בדיונות חול מצפון לרכס הכורכר המערבי, והוא נשפך לים מצפון למכון וינגייט. בחפירות הארכיאולוגיות שבוצעו בעבר בתל פולג (הצמוד לפרצה מדרום) התברר שראשיתה של הפרצה היה בעצם חפיר מלאכותי למטרות הגנה של היישוב הקדום על-ידי בידודו הפיזי מסביבתו, כנראה מן האלף השני לפני הספירה. רק מאוחר יותר, בתקופה הרומית, הפכו אותו לתעלת ניקוז למי הביצות שנקוו בעורף הגבעות (מתחת להרצליה, הניקוז בוצע בנקבה) .

 

מרחב הטיול

 

לנחל פולג ישנם מספר יובלים והעיקריים הם:
– נחל אודים מגיע אליו מכיוון צפון ומנקז את הגבעות אבן יהודה וכפר נטר;
– נחל דרור, המנקז את צפון גבעות תל מונד ואליו ליד מאגר תל יצחק הסמוך לכלא הדרים הקולט את מי שיטפונות החורף ואת הקולחים הזורמים בנחל אליו מצטרפים
– נחל חירות ונחל משמרת שראשיתם בגבעות שמדרום לתל מונד. נחל דרור נשפך לנחל פולג מדרום לתל יצחק.
– נחל רשפון המגיע מכיוון דרום וזורם צפונה באבוס המזרחי ומצטרף לנחל פולג באזור שבין יקום ותל יצחק.
נחל רעננה הוא יובל נוסף המגיע אליו מכיוון דרום ומנקז את הגבעות שמצפון לעיר
רוב קטעי הנחל ויובליו, ברחבי האגן, הם תעלות מלאכותיות שנחפרו בסמוך (פחות או יותר) לתוואי האפיקים הטבעיים בשל סוג הקרקעות בהן עובר הנחל.

 

הנחל ויובליו במרחב הטיול

 

השתנות פני ודמות אזור הטיול

היום אזור מיושב שחלקו נכלל בתחום מרחב התפר מול קלקיליה

בשלהי המאה ה-19 אזור המיושב בדלילות

דמות האזור על פי מפת ה-P.E.F

בתקופת המנדט הבריטי חלק ממחוז טול כרם

מרחב הטיול

 

דמות האזור בשלהי תקופת המנדט

 

דמות האזור ערב מלחמת העצמאות

דמות האזור ערב מלחמת העצמאות

בשני העשורים הראשונים (1949 – 1967),
ספר מול הקו הירוק, חלק מהמותניים הצרות של המדינה 

המותניים הצרות של המדינה עד 1967

אזור הטיול בחזית מול קליליה

גוש רמת הכובש – ניר אליהו במכלול יישובי הספר

 

בעשורים האחרונים אזור הטיול במרחב התפר
מול קלקיליה בו תוואי הקו הירוק זהה לתוואי חומת הגדר הצמודה לכביש 6
אולם משני צדדיה שתי מבולעות: צופין ושערי מנשה

המפה האדיבות שאול אריאלי

המפה האדיבות שאול אריאלי

 

*******

קטעי המסלול, המקומות והמראות

 

חלק ראשון, בין כביש 4 לכביש 554

* יציאה ממגרש החנייה הצמוד לכלא השרון
* חציית כביש 4 במחלף הדרים
* מזרחה מעט בתוואי הכביש המשובש שהופך לדרך עפר
* המשך בדרך העפר בין הפרדסים והשדות
* כניסה לחלק הדרומי של משמרת
* המשך מזרחה בדרך העפר
* הצצה לאתר הכפר הערבי הנטוש מיסכה
* הגעה לכביש 554 מול הסביל (הרהט)

קטע ראשון החל מהיציאה

 

יצאנו ממגרש החניה הצמוד לכלא השרון

בית סוהר השרון הוא בית סוהר של שירות בתי הסוהר שהוקם בשנת 1953 על בסיס מבנה משטרת תל מונד מדגם  מצודת טיגרט שהוקמה על ידי ממשלת המנדט בימי בראשית שנות ה-40 כלקח מדיכוי המרד הערבי הגדול. מצודה זו הייתה אחת מ-65 המצודות שנבנו ברחבי הארץ בצמתים ומקומות אסטרטגים וטקטיים על כבישי האורך והרוחב של הארץ. להרחבה ראו מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת וגם תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל.

 

תחנת משטרה מדגם טיגרט שהפכה לבית כלא

 

מתחם כלא השרון הוא חלק ממערך מתקני הכליאה של שירות בתי הסוהר במרכז הארץ ובו אוכלוסיית אסירים מגוונת הכוללת אסירים פליליים, טעוני הגנה, הפרדה, שפוטות ביטחוניות, עצורות פליליות, אגף שיקום מח' גמילה מסמים. מתחם זה כולל גם את בית הסוהר אופק, שהינו מקום הכליאה היחיד בו מוחזקים קטינים במסגרת שירות בתי הסוהר ופועל כיחידה עצמאית החל מתאריך ה-15.05.2001 ומסוגל לקלוט כ- 246 אסירים ועצורים;  בית מעצר "הדרים" בו שוהים כ-840 עצורים ושפוטים באגף אחד ומשמשים כאסירי עבודה; בית הסוהר רימונים נפתח בפברואר 2004 כמתקן המשמש אסירים פליליים .

 

מתחם כלא הכלא בפריסת מתקני הכליאה של שירות בתי הסוהר

רכבנו לאורך כביש 551 שקיים מצומת הדרים על כביש 4 מערבה ומזרחה הוא כביש משובש שהופך לדרך עפר (סימון שבילים אדום)

כביש 551 הוא כביש רוחב מקומי בשרון המורכב הכביש משני קטעים קצרים, הראשון בן 1.5 קילומטר הנמצא סמוך בין קיבוץ ניר אליהו וקיבוץ אייל, וקטע נוסף שנמצא במחלף הדרים (אורכו כקילומטר), כאשר הכביש עובר מתחת לכביש 4 ומגיע עד לקריית שלמה. החברה הלאומית לדרכים תכננה ליצור רצף של כביש רוחב זה בין כביש חוצה ישראל , כביש 6 לבין כביש החוף. כביש 2. לפי התכנית המקורית היה הכביש אמור לחצות את כביש 4 במחלף הדרים בתוואי הנוכחי הקיים ולהמשיך הלאה מערבה באזור הטיול, כמוצג למטה במפה, דרך השטח שבין בני ציון וחרוצים מדרום לבין תל יצחק מצפון,  עד לכביש 2 במערב. תכנית זו נתקלה בהתנגדותם של יישובים בשרון ושל החברה להגנת הטבע. בעקבות ההתנגדות, המועצה הארצית לתכנון ובנייה בחנה את התכנית והחליטה (14.9.10), להסיט את תוואי כביש 551, מעט דרומה כך שיחלוף לאורך גבולה הצפוני של רעננה, כמוצג במפה. חלופה זו המכונה "כביש 541", מאפשרת לשמר את המרחב הפתוח של נחל פולג. אורך הכביש שתוכנן הוא כ-13 קילומטר ועלות הקמתו הוערכה בשנת 2008 בכ-300 מיליון שקל.

 

 

בשנת 2014 משרד התחבורה לא קיבל את החלופה והמשרד מקדם שוב את התכנית המקורית. ימים יגידו אם תתממש. סביר להניח שלא! סכנת הפגיעה במרחב פולג בתוקף ועדין לא פגה.

תוואי כביש 551 המתוכנן מכביש 6 במזרח ועד מחלף חוף השרון בכביש 2

תוואי כביש 551 המתוכנן מכביש 6 במזרח ועד מחלף חוף השרון בכביש 2

 

סטינו לעבר בניין האחוזה חקלאית, אולי מהימים שטרם קום המדינה. מכונה באזור "הבית הנוצרי". נקרא כך מכיון שבעלי הבית היה נוצרי.

בית אחוזה בפרדס ממערב למושב משמרת

 

 

מבט מזרחה לעבר מושב משמרת

 

המשכנו ונכנסנו למושב משמרת

משמרת – מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ובו מתגוררים 400 תושבים ושטחו 3,800 דונם. המושב הוקם בשנת 1946 על ידי חיילים משוחררים אשר שרתו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. מקור שם היישוב סמל לעמידת הגבורה של חיילים משוחררי הצבא הבריטי  ששמרו על המולדת. ענפי המשק העיקריים: לול ופרחים.

 

חצינו את חלק הדרומי של מושב משמרת ועברנו ליד בנין באר המצוי בלב הפרדסים

בבניין באר ממזרח למשמרת

אחד ממבני הבאר כמו יש רבים באזור

המשכנו מזרחה

מבט אל עבר צפון רעננה דרך גבעות החול

 

במטעי המשתלה בדרום משמרת

בדרך מזרחה לחורשה בה נמצאים עיי הכפר הנטוש מיסכה

אותה דרך ובה אלי המוביל המסביר תוך כדי רכיבה

 

הגענו לחורשת אקליפטוסים בו נמצאים עיי הכפר הערבי הנטוש  מיסכה

מיסכה – היה כפר ערבי בשרון הדרומי, כקילומטר אחד מערבית לקיבוץ רמת הכובש ו-5 קילומטרים צפונית מערבית לקלקיליה. במהלך מלחמת העצמאות הכפר נכבש ותושביו גורשו. חלק מאדמות הכפר נרכשו על ידי המושבים שדה ורבורג בשנת 1938, ומשמרת בשנת 1946.
הכפר מזוהה, אם כי לא בוודאות, עם שבט מִיסְכּה שהגיע לאזור בתחילת התקופה הערבית, במאה השביעית לספירה. לפי הגאוגרף המוסלמי בן המאה ה-12, יאקות אל-חמאווי, מיסכה היה ידוע בפירותיו. המפקד הצרפתי קלבר (Kléber) וחייליו עברו בכפר בדרכם לעכו במהלך פלישת נפוליאון ב-1799. בסוף המאה ה-19 היה מיסכה כפר ובו כ-300 תושבים, שמטעי זיתים היו נטועים בפאתיו, ובתוכו היו מפוזרים עצי תאנה ותמר. תושבי הכפר היו מוסלמים ופרנסתם הייתה על חקלאות. בתקופת המנדט הבריטי היו בכפר מסגד ובית ספר יסודי, ובשטחים החקלאיים גדלו בעיקר הדרים, בננות ודגנים, וגם מלפפונים, מלונים ועלים ירוקים .בשנת 1931 היו בכפר 635 תושבים ו-123 בתים נושבים. בשנת -1932 נוסד קיבוץ רמת הכובש ליד הכפר. בתקופת מאורעות 1939-1936 פעלו תושבי הכפר כנגד היישובים היהודים בשכנותם כולל הטמנת מוקשים בדרכים. בחודש מאי 1936 נורו ארבע יריות מכיוון הכפר לכיוון רמת הכובש נעקרו 400 עצים בפרדס, יריות נוספות נורו ואיומים הושמעו על תושבי רמת הכובש באזור הכפר מיסכה. התקפות על רמת הכובש מכיוון הכפר נמשכו גם בחודשים הבאים. ב-1938 נוסד המושב שדה ורבורג על אדמות שנרכשו מהכפר בסך כולל של 2976 דונם טורקי. בשנת 1946 נרכשו חלק נוסף מאדמות הכפר עליהן נוסד המושב משמרת.
על פי סקר הכפרים שנערך ב-1945 מספר תושבי הכפר הערבים היה 880, ושטחו היה 4,924 דונם שכלל את שטח מושב משמרת שנרכש לאחר הסקר. ב-15 באפריל 1948 הורו כנראה קציני ההגנה מחטיבת אלכסנדרוני לתושבים לעזוב את הכפר, הוראה אותה לא ביצעו התושבים. חלק מהתושבים נמלטו – בעיקר ליישוב טירה הסמוך. לאחר שבמשך שבועות הטרידו תושבי מיסכה את קיבוץ רמת הכובש וצלפו עליו, נכבש הכפר ב-20 וב-21 באפריל על ידי יחידות של חטיבת אלכסנדרוני ותושביו נצטוו לעזוב. הכפר פונה מתושביו ונתפס על ידי ההגנה. מאז צווי הגירוש נאסר על התושבים לחזור לכפרם.
בשנת 1952 הרסה הקרן הקיימת לישראל את הכפר ומספר כפרים נוספיםכיום מכוסה רוב שטחה של מיסכה בפרדסים, ומוקף בשיחי צבר. מבנה בית הספר של הכפר שימש את שומר הפרדסים של חברת "מהדרין", ואילו מסגד הכפר שימש כבית מסחר חקלאי. כיום, כל שנותר מהכפר הינו הסביל השוכן בצמוד לכביש הראשי, ומספר מקירות המסגד. חלק מפליטי הכפר וצאצאיהם מתגוררים כיום בטירה ורבים מהם שוהים במחנות פליטים.
בשנת 2005 קיימו יוצאי הכפר פעילות הפגנתית במבנה בית הספר והעלו בו הצגה של המחזאי סלמאן נאטור, וכן נטעו עצי זית ותאנה. לאחר ימים ספורים ריתך מינהל מקרקעי ישראל את דלתות המבנה והשתילים נעקרו. בהמשך התקיימו במקום עוד מספר ערבי תרבות, בהם ערב בהשתתפות הסופר סמי מיכאל וערב ציור ואמנות. שנה לאחר מכן, התקיימה במקום הצגת תיאטרון לילדים, "הדוד מתא", שעוסקת בסיפור הנכבה. בשנת 2006 הרסו דחפורים את מבנה בית הספר. מאז מתקיימת מדי שנה פעילות משותפת לישראלים ולפליטי הכפר באתר שבו שכן בעבר. ב-20 באפריל 2010 נערכה "צעדת השיבה השנתית" המאורגנת כל שנה על ידי ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, אל שרידי הכפר, בהשתתפות אלפי צועדים. במקום נערכה עצרת שכללה נאומים וקטעי אומנות הקשורים למיסכה ולזכות השיבה בכלל. מרבית המשתתפים היו מהמגזר הערבי, בהם חברי כנסת ואישי ציבור, ומיעוטם יהודים פעילי שמאל וחברי עמותת זוכרות

 

מיסכה, רמת הכובש וטירה בראשית שנות ה-40'

 

שרידי קיר מסגד הכפר מיסכה

 

רהט (סביל) אולי כבר מהתקופה הממלוכית ואם לא מאוחר יותר. היום נמצא צמוד לגדר קיבוץ רמת הכובש על כביש 554 שהוא בעצם חלק מתוואי הדרך הקדומה מיפו לשכם שעברה דרך טירה וטול כרם

******

חלק שני של המסלול,
עוקף רמת הכובש והלאה לניר אליהו

* צפונה לאורך שולי כביש 554
* הצצה בכניסה של קיבוץ רמת הכובש
* צפונה בשולי כביש 554 לצד מטעי האבוקדו של הקבוץ
*כניסה לפאתיה הדרומיים של העיר טירה
* דרומה לאורך דרך המוביל הארצי
* לצד מטעי הקיבוץ וגדר הקיבוץ
* פנייה מזרחה לגבעות מול השער המזרחי
* גבעה 80 והקפתה ממערב
* דרומה בשדות קיבוץ ניר אליהו מול כביש 6
* כניסה לחצר הקיבוץ ממזרחו דרך שער הולכי רגל
* מעבר בתוך חצר הקיבוץ

החלק השני של המסלול

 

קיבוץ רמת הכובש

הכניסה הצפון מערבית

 

רמת הכובש הוא קיבוץ  הנמצא בתחום המועצה האזורית דרום השרון.

המועצה האזורית דרום השרון הוקמה בי"ג ניסן תש"ם, 30 במרץ 1980, בעקבות איחוד שלוש  מועצות אזוריות שפעלו אז: מועצה אזורית השרון התיכון  שכלל ה שלושה עשר יישובים (אייל, צור נתן, גן חיים, צופית, שדה ורבורג, רמת הכובש, ניר אליהו, קלמניה, בית ברל, נווה ימין, שדי חמד, תל אשר וירחיב); מועצה אזורית ירקון  שכללה שבעה יישובים (גבעת ח"ן, כפר מל"ל, עדנים, גני עם, ירקונה, נווה ירק ואלישמע) ומועצה אזורית מפעלות אפק  שכללה אחד עשר יישובים (גני יהודה, כפר מע"ש, גת רימון, מגשימים, כפר סירקין, גבעת השלושה, עינת, נחשונים, חורשים, חגור וסביון). שמה של המועצה נגזר ממיקומה הגאוגרפי באזור השרון הדרומי. סמלה עוצב תוך שילוב שלושת היסודות של המועצות המרכיבות את המועצה האזורית: ירקון – נחל ירקון,  מפעלות אפק – מבצר אנטיפטרוס  והשרון התיכון  – עץ פרי הדר  המועצה האזורית דרום השרון משתרעת על שטח של כ-95 אלף דונם וגובלת עם 22 רשויות אחרות.

 

קיבוץ רמת הכובש עלה על הקרקע באוגוסט 1932, לאחר שבע שנות הכשרה בפתח תקוה וכפר סבא. הקיבוץ נוסד על ידי קבוצת "הכובש", שהוקמה בגליל וילנה של "החלוץ" והייתה "קיבוץ העלייה" הראשון של התנועה. שם הקבוצה מבטא את רעיונות כיבוש העבודה העברית וכיבוש עצמי לעבודת כפיים. פלוגה ראשונה של 20 עולים מקבוצה זו עלתה ארצה באוגוסט 1925 והגיעה לפתח תקוה. לאחר עלייה זו המשיכו לעלות פלוגות נוספות, וכעבוד חודשים אחדים נשלחו חלק מהחברים להקים פלוגה נוספת של הקיבוץ בכפר סבא. עד תום השנה הראשונה לקיומו גדל קיבוץ "הכובש" והגיע לכ-140 נפש. באוגוסט 1927 היה קיבוץ "הכובש" בין הקיבוצים שייסדו את הקיבוץ המאוחד, ובעקבות זאת אוחדו פלוגותיו לפלוגה אחת בכפר סבא. קשיי המחיה גרמו לעזיבה רבה ולצמצום הפלוגה, ובעקבות זאת הוחלט לצרף אליה את קיבוץ העלייה "שחריה" של "החלוץ". המקורות הכספיים של הקבוצה היו מועטים יחסית ולמרות שחברי הקבוצה פנו להוריהם בבקשה לתמוך ברכישת קרקעות, ההענות הייתה נמוכה. חברי הקבוצה לקחו את הכסף שהצליחו לגייס וגייסו הלוואה מהקרן הקיימת. הכסף הספיק לרכישת שטח קרקע של 650 דונם במרחק 7 קילומטר מכפר סבא באדמת "ואדי יפו", עליו התיישבו בשנת 1932 ראשוני קבוצת "הכובש". באחד מחגי השבועות של סוף שנות ה-30 של המאה ה-20, תרמו חברי הקבוצה את אדמותיהם לקרן הקיימת ובתמורה קיבלו אדמה נוספת בחכירה לדורות. במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939) סבלה רמת הכובש רבות מהתקפות והתנכלויות מצד תושבי הכפרים הערבים השכנים, קלקיליה, טירה ומיסכה (מיסקי), וספגה אבדות רבות ובסך הכל איבדה 16 מחבריה וספגה נזקים כבדים ברכוש. בשלוש שנים אלו הותקפה רמת הכובש יותר מכל יישוב אחר בארץ, והייתה סמל לעמידה של ההתיישבות היהודית. אחד האסונות הקשים אירע ב-4 באוגוסט 1938, אז נהרגו שישה מחברי המשק כאשר מכוניתם עלתה על מוקש. ב-16 בנובמבר 1943 ערכו שלטונות המנדט חיפוש נרחב בקיבוץ אחר נשק ולוחמי מחתרת, לאחר שעל גג אוטובוס נמצאו שני מקלעים ארוזים. בתגרה המונית שפרצה במהלך החיפוש עצרו הבריטים 35 איש ופצעו 14 אנשים, שאחד מהם מת מפצעיו. 

 

קיבוץ רמת הכובש עם הקמתו ועד מלחמת העצמאות

 

במאי 1948 מנה הקיבוץ 675 איש, בתוכם 238 חברים, 239 ילדים ו-15 הורים לחברים. הגיל הממוצע היה 39. ענפיו המרכזיים של המשק היו לול, רפת, מאפייה ופרדסים. במהלך מלחמת העצמאות הותקפה רמת הכובש כמה פעמים. ב-20 באפריל 1948 נהרגו ארבעה מחברי המשק שיצאו לעבוד בשדה סמוך לקלקיליה. ב-10 במאי הותקף היישוב על ידי כוחות גדולים מטירה ומקלקיליה. בהתקפה נהרגו 3 יהודים וערבים רבים. עם פלישת צבאות ערב למדינת ישראל ניצב היישוב מול הצבא העיראקי שניסה לחצות את הארץ במקום הצר ביותר שלה. התקפות ירי נמשכו גם בחודשים אחר כך עד אפריל 1949, אז נחתמו הסכמי רודוס עם ירדן שחייבו גם צבא עיראק. ילדי המשק שפונו ערב הכרזת העצמאות חזרו אליו לאחר חתימת ההסכמים. במהלך המלחמה נהרגו 12 מחברי המשק וכ-15 נוספים נפצעו. רוב ענפי החקלאות של המשק נהרסו בתקופה זאת.
גם לאחר שוך קרבות מלחמת העצמאות המשיך הקיבוץ להיות מבודד ולסבול משכניו הערבים. מצב זה השתנה עם הקמתו של קיבוץ הנח"ל ניר אליהו בין רמת הכובש וכפר סבא, יישוב שיצר רצף התיישבות יהודית והקשה מאד על הסתננויות הערבים מצידו המזרחי של "הקו הירוק".
בשנת 1952, במהלך הפילוג בקיבוץ המאוחד, פרשו מהקיבוץ חבריו שתמכו במפא"י והקימו את קיבוץ עינת יחד עם פורשי גבעת השלושה.

כיום מונה היישוב כ-600 נפשות ומתפרנס מתעשייה, גן אירועים, חקלאות, יזמות זעירה ועבודת חוץ של חלק נכבד מחברי המשק. הקיבוץ משתרע על פני שטח של 4,410 דונם. אוכלוסייתו מונה כ-700 נפש, מתוכם 380 חברים וכ-210 ילדים.  הקיבוץ עובר תהליך התחדשות, הכולל את העצמת הפרט, יחד עם שמירה על מרכיבי ערבות הדדית משמעותית, חיי קהילה פעילים וקליטת הבנים והבנות כממשיכים. רמת הכובש היה בין הקיבוצים הבודדים שלא הסתבך במשבר חובות הקיבוצים בשל השמרנות הכלכלית של חבריו. הקיבוץ נחשב מבוסס ואמיד.  שינוי משמעותי התרחש בקיבוץ מאז ההחלטה שנתקבלה בשנת 2006 על מעבר למודל ההתחדשות, תהליך שהביא לעלייה ניכרת ברמת ההכנסה של החברים ולקליטתם של כמאה חברים חדשים ובני זוגם לחברות מלאה בקיבוץ.

 

עמדת הפילבוקס בפינה הצפון מערבית של רמת הכובש, בסמוך לכניסה הנוכחית של הקיבוץ. עמדת הפילבוקס שירתה את לוחמי רמת הכובש מול טירה במלחמת השחרור ולפניה

 

נכנסנו לקצה הדרומי של העיר טירה

טירה היא עיר במחוז המרכז בישראל, שרוב תושביה ערבים מוסלמים סונים. העיר שוכנת מצפון לקיבוץ רמת הכובש והעיר כפר סבא, ומדרום מערב לעיר טייבה ומחלף אייל; ולמעשה נחשבת אחת מיישוביי "המשולש". היא הוכרזה כעיר בשנת 1991 ובה מתגוררים למעלה מ-25,000 תושבים. העיר מדורגת 3 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. ימי השבוע הרגילים הפעילות העסקית בעיר דלילה. מרבית התושבים עובדים כיום מחוץ לעיר, ובעיקר במגזר היהודי. לעומת זאת, בשבתות קיים בעיר שוק פופולרי (הממוקם באזור היציאה הדרומית לכיוון רמת הכובש והעיר כפר-סבא), כאשר רבים מתושבי השרון היהודים פוקדים את מסעדות העיר, בתי העסק שלה ושווקיה עד אפס מקום. תנועת הקונים ההמונית התקיימה במשך שנים ברציפות, פרט לתקופת האינתיפאדה השנייה במהלכה הדירו היהודים את רגליהם ממנה.

 

 

קטע הטיול בתחום העיר טירה

קטע הטיול בתחום העיר טירה

 

"קרב טירה" במסגרת "מבצע מדינה" במלחמת העצמאות –  לקראת סיום המנדט הבריטי, החל היישוב היהודי בהערכות לקראת הכרזת המדינה. במרס 1948 פרסם המטכ"ל תכנית הגנה שנקראה "תכנית ד'". תכנית זו היוותה פקודה סופית לכל החטיבות של ארגון ה"הגנה", ומטרתה היה לאחד ולחבר את כל ההתיישבות היהודית בארץ ישראל לרצף טריטוריאלי אחד, לקראת ה- 15.5.1948, היום בו יעזבו הבריטים את הארץ, ושעל פי הערכתו של בן גוריון תחל הפלישה הערבית. כחלק מתכנית ד' הוטל על חטיבת אלכסנדרוני לכבוש את כפר סבא הערבית שהיוותה איום בלתי פוסק לביטחון היישובים שבסביבה, עקב הטרדות אש הערבים על החקלאים היהודים שעבדו בשדות ובפרדסים הגובלים באדמות הכפר הערבי. נקודת השיא הייתה ב- 9.5.1948. כפר סבא היהודית הוטרדה באש כבדה ע"י הערבים, ובמהלכה קודמו שלושה משוריינים לבאר המים ביישוב ופוצצו אותה. מכיוון שההטרדות הלכו וגברו הוחלט במטה חטיבת אלכסנדרוני לכבוש את כפר סבא הערבית. מועד הפעולה נקבע ל 13.5.1948 (יום לפני הכרזת המדינה), על כן נקרא מבצע זה "מבצע מדינה". המשימה הופקדה בידי גדוד 33 של החטיבה ועל כך יפורט בהמשך.
כחלק מ"מבצע מדינה" לכיבוש כפר סבא הערבית, כללה התכנית חסימות כוחות סיוע אפשריים של שריון ורגלים מהעיר קלקיליה והסביבה. כמו כן הוטל על כוחות המשמר להטריד את כפר טירה הגובל לכפר הס וזאת במטרה לגרום לפיצול הכוחות הערביים ובכך להפחית את הלחץ האפשרי על כפר סבא. מרבית הנופלים במבצע מדינה היו בקרב טירה. בבוקר ה-13 במאי 1948 יצא כוח שהורכב ברובו מבני המושבים באזור (כפר הס, עין ורד ועוד) ומחיילי חטיבת אלכסנדרוני. מטרת הכוח היה לבצע חסימה מול טירה ולמנוע מכוחות ערבים להתערב בקרב בכפר סבא הערבית. בטירה היו לוחמים מקומיים ולוחמים מטייבה וכן לוחמים מצבא קאוקג'י. כאשר הגיע הכוח לפאתי טירה, צפו על הכפר ונראה כאילו הוא נטוש. בשלב זה נתקבלה הפקודה לכבוש את טירה. כבר בתחילת ההתקפה נלכד הכוח בשטח פתוח, באש מכל העברים על ידי ערבים מטייבה הסמוכה כך שניסיון כיבוש טירה נכשל. רוב הלוחמים נהרגו תוך זמן קצר ורק בודדים הצליחו לסגת. בשטח נשארו 23 גופות חללים. הערבים התעללו בגופות לצהלת תושבי טירה. רק בהתערבות הצלב האדום הוחזרו הגופות לקבורה במצב קשה. ארבע גופות לא הוחזרו ויש עדויות שהן נגררו לטייבה ולטול כרם ולנור שאמס ושם כנראה נקברו. עד היום לא נמצאו גופות הנעדרים מקרב טירה. למחרת היה כל השטח שמזרחה לקלקיליה בידי כוחות ההגנה. לאחר הכיבוש הוחזק הכפר על ידי כוחות החי"ם. כעבור יומיים פתח שוב האויב בהתקפה עזה על הכפר. לעזרת הלוחמים נשלח גדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני, אולם ההתקפה נהדפה על ידי אנשי החי"ם עוד בטרם הגיע הגדוד לזירת הקרב. באותו הלילה לאחר התקפת האויב, ערך גדוד 32 סדרת פשיטות כדי לרתק את האויב ופוצץ גשרים במבואות קלקיליה וטול כרם, מוקשו דרכים והוטרדו באש בסיסי אויב. נעשה ניסיון לכבוש את קלקיליה אך ניסיון זה נכשל.
לאחר המלחמה, במסגרת הסכמי שביתת הנשק בין ישראל ובין ירדן הועבר הכפר טירה יחד עם כפרי המשולש וואדי ערה לתחום שטח מדינת ישראל.

 

בדרום טירה עברנו לעבר תוואי דרך המוביל הארצי.

רצועת המוביל הארצי בתוך טירה, מבט מדרום אל צפון

מבט מכיוון צפון אל רצועת דרך המוביל הארצי ביציאה הדרומית מטירה והצמודה למטעי האבוקדו של קיבוץ רמת הכובש.

 

מבט אל הכניסה לרמת הכובש מכיוון הגדר המזרחית של המטע

מול הגדר המקיפה את רמת הכובש שנדמה שהוא מתקן ביטחוני מבוצר, ברור גם מדוע!

השער המזרחי של קבוץ רמת הכובש ממנו היציאה לשדות המשק

ממשיכים דרומה על תוואי דרך המוביל הארצי הצמודה לגדר

אותה הדרך

 

מבט לעבר צפון כפר סבא מהגבעות ממזרח לרמת הכובש

מבט מדרום על גבעה 80 השלטת על כל עבריה

 

גבעה 80 – היה חלק ממערך ההגנה של הצבא התורכי במלחמת העולם הראשונה כחלק מקו העוג'ות שנקבע  בראשית 1918 ונכבש על ידי הכוחות של צבא הממלכה המאוחדת עם תחילת המערכה בקרב מגידו בספטמבר שנה זו.
הגבעה הפכה מוצב של הצבא העיראקי עם פלישת צבאות ערב במאי 1948. באותה עת כוחות החי"ם של צה"ל שלטו בטירה. כוחות מחטיבת גבעתי כבשו את הגבעה בינואר 49, אך לאחר מספר ימים כוחות הלגיון הירדני כבשו את המקום מחדש והוא עבר אלינו רק מתוקף הסכם רודוס באפריל 1949.

 

בדרך דרומה לעבר ניר אליהו

מבט דרומה אל הדרך אל ניר אליהו

השער בגדר דרכו נכנסנו לניר אליהו

 

ניר אליהו קיבוץ שהשתייך ל"איחוד הקבוצות והקיבוצים" ולאחר ) ולאחר המיזוג עם "הקיבוץ המאוחד" השתייך לתנועה הקיבוצית המאוחדת" (תק"מ). בשנת 1999 התמזגה התק"מ עם הקיבוץ הארצי והפכו להיות התנועה הקיבוצית. הקיבוץ נמצא בתחום  המועצה האזורית דרום השרון. הוא עלה על הקרקע ביולי 1950 במטרה להוות חוליה שלישית עם רמת הכובש וקיבוץ אייל אל מול קלקיליה מעברו השני של הגבול עם ירדן, שהיה מרוחק מהקיבוץ כחצי קילומטר. זאת, למרות דעת מומחים חקלאיים שהמקום אינו מתאים להתיישבות. לפני כן, במהלך מלחמת העצמאות, שימש אתר העלייה לקרקע של הקיבוץ עמדה קדמית של כוחות ערביים שנלחמו נגד כפר סבא ורמת הכובש.
הקיבוץ נקרא על שם אליהו גולומב ויושב על ידי חברות נוער של הקיבוצים גלעד, כפר גלעדי, עין חרוד, ואשדות יעקב, שכללו יוצאי טורקיה וחניכי עליית הנוער מרומניה ופולין. רוב בני חברות הנוער היו יוצאי חברות הכשרה של נוער הנח"ל ומיעוטם היו בחופשה משירות צבאי לצורך הקמת הקיבוץ, שהוקם בסיוע הנח"ל. בשנים הראשונות סבל הקיבוץ מחבלות בציוד, במבנים וביבולים מצד מסתננים, והיה מעורב בתקריות ירי מכיוון קלקיליה. הקיבוץ גם שימש כנקודת יציאה של פעולות תגמול באזור קלקיליה, בהם "מבצע שומרון" לכיבוש משטרת קלקיליה ב-1956. לאחר מבצע זה בו פוצצה תחנת משטרת קלקיליה, הורגשה הקלה במצב הביטחוני בקיבוץ. באוגוסט 1962 הונחה במקום אבן פינה לבית תרבות על שם אליהו גולומבבמלחמת ששת הימים נפגע המשק קשות בהפגזות ירדניות ממוצבי קלקיליה וח'ירבת צופין. בשנת 1973 הוקם בקיבוץ מפעל "פלסטניר". בשנת 1978 עברו בקיבוץ מלינה משותפת של הילדים ללינה משפחתית. ב-1984 הוקם בקיבוץ בית קברות לאחר נפילתו של סג"מ אסף גביש בלבנון. בעקבות האינתיפאדה הראשונה והשנייה וחדירות מחבלים באזור לביצוע פיגועים, ובעקבות סלילתו של כביש 6 ("חוצה ישראל") ממזרח לקיבוץ, הוקמה מערכת אבטחה וחומה בגובה 8 מ' המגינה על הכביש בתוואי גדר ההפרדה. מאז נוצר בקיבוץ שקט יחסי, והוא נהנה ממיקום אסטרטגי בין כביש 6 לכביש 4. 

 

החזית היישובית מול הקו הירוק והקדמתה הקיבוצים איל, רמת הכובש וניר אליהו

 

******

חלק שלישי של המסלול,
מניר אליהו לנבי ימין והלאה לשכונות צפון מזרח כפר סבא

* יציאה משער הכניסה המזרחי של קיבוץ ניר אליהו (סגור ונדרשת פתיחה)
* חציית כביש 5505 לצידו המזרחי
* גלישה דרומה למתחם אזור התעשיה החדש של מזרח כפר סבא
* פאתי שכונת אבו סניינה 
* דרומה לאורך ערוץ נחל ציר ( ואדי עובידה), יובל באגן הניקוז של הירקון
* עליה לשולי כביש 55
* מערבה עד צומת כפר סבא מזרח
* ביקור במתחם נבי ימין
* חציית כביש 55 לעבר שכונות צפון מזרח כפר סבא
* הגעה למדשאה על תחום דרך המוביל הארצי 

 

הקטע השלישי של המסלול

 

עברנו בפאתי שכונת אבו סניינה שנמצאת בתחום שיפוט העיר כפר סבא. השכונה צמודה ממערב לכביש 6 ולחומה המפרידה מהעיר קלקיליה בתחום שטח הרשות הפלסטינית

 

מתחם שכונת אבו סניינה בקצה תחום שיפוט העיר כפר סבא

 

שכונת אבו סניננה כוללת חמש משפחות, המונות כיום כ-100 נפשות ולהן שטח של 90 דונם. השכונה נראית כמו כפר ערבי קטן. כאמור השכונה נמצאת  בשוליים המזרחיים של העיר כפר-סבא והיא צמודה לכביש 6. בני המשפחות מתגוררים במקום טוענים שהם במקום מאז שנות ה-50 ומוצאם מהכפר אג'ליל – שעל שרידיו ושטחיו ניצב היום שטחי הקיבוץ גליל ים, מכון טיהור השפכים, מתחם הסינמה סיטי, מחלף גלילות ומכלול מתקני מערכת הביטחון באזור. טענה זו אינה מתקבלת על הדעת!! מפה למטה מערב מלחמת ששת הימים מלמדת שבמקום זה הסמוך לקו הירוק מול קלקיליה לא היו מבנים והתיישבות מיעוטים. שלושה יישובים היו בחזית: הקיבוצים איל, רמת הכובש וניר אליהו. יתירה מזאת לא יתכן ולא סביר שמערכת הביטחון הייתה מאפשרת לפליטים ממלחמת העצמאות להתגורר כל כך קרוב לקו הירוק.
כנראה שלאחר גירושם מג'ליל בשנת 1948, בני המשפחה עברו להתגורר בקלקיליה והפכו להיות תושבי הגדה המערבית. אחד מבני המשפחה עבד אלרחמן אבו סנינה שהיה תושב הגדה המערבית כיהן כראש עיריית קלקיליה בין השנים 1982 – 1994, מטעם המנהל האזרחי באזור יהודה ושומרון (איו״ש). מסתבר שהוא גם היה סייען של כוחות הביטחון. כהוקרה למעשיו הוא ובני משפחתו הועברו לשטח ישראל וזכו בתעודת זהות כחולה. ביום 8.6.1989 פנה שר הביטחון דאז, מר יצחק רבין ז״ל, למנכ״ל מנהל מקרקעי ישראל (ממ"י) בבקשה להקצות למשפחתו מגרש בפטור ממכרז לבניית בית מגורים בגודל דונם בעיר ג׳לג׳וליה. על כל ההליכים של התערבות שר הביטחון והרקע ניתן ללמוד מפסק דין שנתן בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים בראשית שנת 2015 על עתירה שהוגשה שלוש שנים קודם לכן על ידי עבד אלרחמן אבו סנינה (עת"מ 45121-02-12 אבו סנינה נ' מינהל מקרקעי ישראל מחוז מרכז).
על פי זיכרון אישי שלי, בעת שירותי הצבאי שהסתובבתי באזור לפני יותר משנים וחצי עשורים, שכונה זאת הייתה קיימת. אז כביש 6 וחומת ההפרדה טרם היו במקום. הן נבנו מספר שנים מאוחר יותר. על פי סוד ידוע אז וגם שמועה, בשכונה זו שנמצאת בתוך ישראל וצמודה לקלקיליה לצד הדרך המובילה אליה, מאוכלסת על ידי סייענים מבני העיר. פסק הדין לעיל תומך בכך.

 

 

היום אף שאנשי אבו סניינה נמצאים בתחום שיפוט כפר סבא ואמורים לשלם לה ארנונה, הקשר של העירייה לשכונה הוא סמלי למדי. מדי בוקר ההורים מסיעים את הילדים ללימודים בג'לג'וליה, חמישה קילומטרים דרומה. את החשמל, תושבי השכונה מקבלים מקלקיליה. להרחבה בעניין וגם כאן

 

משכנו לעבר המקום בו נמצא היישוב כפר סבא הערבית שנכבש ופונה במלחמת העצמאות.

כפר סבא הערבי שכנה כשני קילומטרים מצפון מזרח למושבה כפר סבא העברית. החל מכט' בנובמבר 1948השתבשו החיים באזור והתקפות של הערבים, על התחבורה והעובדים בשדות ובפרדסים, הפכו לעניין שבשגרה. עם התקרב מועד יציאתם של הבריטים מהארץ נוצר הכרח להשתלט על האזור שסביב לכפר-סבא ולמנוע את ההתקפות על המושבה. בעורפה של כפר-סבא הערבית שכנה העיירה קלקיליה, וחיילי צבא ההצלה של קאוקג'י מצוידים במשוריינים יצאו ממנה כדי לפגוע ולשבש את החיים בצד היהודי. מטרת המבצע, שכונה מבצע "מדינה", הייתה לכבוש את כפר-סבא הערבית ולייצב קו הגנה בין כפר סבא העברית לרמת הכובש. המבצע נקבע ליום ד' אייר, יום לפני ההכרזה על הקמת המדינה, והוטל על גדוד 33 של חטיבת חיל השדה אלכסנדרוני. הכפר הוחזק על ידי כשמונים חמושים מצוידים ברובים, ושני מקלעים. הכפר היה מוקף עמדות חפורות מוגנות בשקי חול, וכל קטע הוחזק על ידי בני משפחה ממשפחות הכפר. ב-13 במאי 1948 יצא כוח משולב של ארבע פלוגות, פלוגה א' וב' מגדוד 33 ושתי פלוגות מגדוד 32, של חטיבת "אלכנדרוני", להתקפה על כפר סבא הערבית במטרה לכבוש את הכפר, לאפשר שקט לכפר סבא וסביבתה ולייצב את קו הגבול מול קלקיליה, לפני הפלישה הצפויה של מדינות ערב. הכוח התוקף היה מגדוד 33. פלוגה א' נועדה לכיבוש הכפר, פלוגה ב' להציב את החסימות והפלוגה המסייעת הציבה סיוע של מקלעים ומרגמות ברגבים. הכוח מגדוד 32 היה בעתודה ונכנס לקרב בשלב מאוחר יותר. הכפר וסביבתו נכבשו בשעות הצהריים של ה-13 במאי 1948, לאחר עיכוב בהתקפה שנבע מקשיי תחבורה של הפלוגות התוקפות. עם השמע הדי הקרב החלו כוחות סדירים מקלקיליה,  בשילוב עם משוריינים נושאי תותח, לנוע לכיוון כפר סבא הערבית, הכבושה, כשהם מנהלים קרב קשה מול שתי חסימות שהציבו כוחותינו, האחת על הכביש באזור נבי ימין (נווה ימין של היום) והשניה על גבעה בודדת בשטח, ששלטה על הציר בין כפר סבא הערבית לקלקיליה. הכוח הערבי היה עדיף על כוחות "אלכסנדרוני" בטיב הנשק ובכמות הלוחמים. החסימות של כוחותינו נלכדו בתווך, בין הכוחות הערבים, הנסוגים מכפר סבא הערבית. לבין הכוח המסייע מקלקיליה. בלחץ הערבים נסוגו כוחותינו משתי העמדות. לוחמים פצועים ו/או הרוגים הושארו, בחלקם, בשטח מחוסר יכולת לפנותם. מקרב זה נעדרים שבעה מלוחמינו- דב ברודר, דב גולומב, צבי-הרמן שטרן, ישראל פרנק, אברהם פרסלר, הילל ריינר ודן שטרן זכרם לברכה. המקור: ענף איתור נעדרים, באגף כוח אדם במטכ"ל

 

המושבה כפר סבא, כפר סבא הערבית וקלקיליה במלחמת העצמאות

 

ביום שישי 14.5, יום הכרזת המדינה, עזבו פלוגות אלכסנדרוני את כפר-סבא הערבית ואת מקומם תפסו יחידות חי"מ מכפר-סבא וישובים נוספים בשרון. אלה קיבלו על עצמם את האחריות לביצור ושמירה על קו ההגנה החדש, כפי שעשו עד אז בכפר-סבא. ואמנם, כעבור שלושה ימים, 18.5, ניסו יחידות ערביות, שנעזרו במשוריינים, הפעם של הלגיון הערבי, לכבוש את כפר-סבא הערבית. לפי הבולטין של חטיבת אלכסנדרוני מאותו יום השתתפו בהתקפה בין 200 ל – 300 לוחמים ערביים. בשלב מסוים התקרבו המשורינים קרוב מאוד לקו המוחזק בידי אנשי החי"מ, אך משום מה לא ניסו לפרוץ אותו וחזרו לאחור. נסיגה זו הצילה את  המגינים שלא היו מצויידים בנשק מתאים. לתוקפים נגרמו אבידות, ונראה משורין שלהם האוסף פצועים בשטח.
בחודשים הבאים חזרו הניסיונות לתקוף את כפר-סבא הערבית, לפעמים ע"י פגזי תותחים או מרגמות כבדות, אך לרוב ע"י צלפים ויריות מרחוק. גם אחרי כיבוש הכפרים קולה וראש העין, נשארו בידי הלגיון הירדני הכפרים ג'לג'וליה וכפר קאסם, כך שהכביש משם לקלקיליה נותר בידי הערבים והם המשיכו לפטרל לאורכו. מכאן שקו החזית נשאר קרוב מאוד לכפר-סבא, ועם זאת האחיזה בכפר-סבא הערבית הייתה מגן ממשי למושבה, ולא היו יותר הטרדות בצורת יריות מעבר לגבול. העובדה כי שיריונים של הלגיון נעו ק"מ ספורים מהמושבה ותותחים מוקמו מעל קלקיליה הסמוכה-לא הפריעה לשיגרת החיים. בסופו של דבר, מי שחש במעמסה בפועל היו אנשי החי"מ שנותרו בעמדות השמירה, איש בתורו, ושהיו צפויים מעת לעת  להפגזות.
המקור: שמריהו בן פזי, וחיתתו אתיהם לחרבות (עבודת דוקטור 2008)

 

שרידי בניין תחנת הרכבת של כפר סבא הערבית מול קלקיליה

 

בעוברנו בשולי כביש 55 חלפנו בפאתי המושב נווה ימין והגענו למתחם קבר בנימין בן יעקב 

נווה ימין הוא מושב המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום  המועצה האזורית דרום השרון. מקור השם הנו באתר נבי ימין המצוי בשולי המושב בסמוך לאזור התעשייה המזרחי של העיר כפר סבא, ויש הרואים בו את מקום קבורתו של בנימין, צעיר בניו של יעקב.  נווה ימין הוקם באוגוסט 1949 והיה היישוב החדש הראשון שהוקם באזור לאחר מלחמת העצמאות, בין רמת הכובש בצפון לראש העין בדרום.   המושב נוסד על ידי עולים מיוון לוב, עיראק, פרס וצפון אפריקה. בשנותיו הראשונות, סבל המושב מקשיים רבים מבחינה כלכלית, חברתית וביטחונית. המושב משתרע על פני כ-3,300 דונם. ענפי המשק העיקריים במושב הם גידולי שדה, פרדס, אבוקדו, ירקות, לול, אווזים ודיר. בשל המשבר בחקלאות, התפתחו ביישוב עיסוקים נוספים..

קבר בנימין בן יעקב ע"פ המסורת המוסלמית. יש המציעים לזהות כאן את ברכתא, שבפונדקה התארחו האמורא בר-קפרא ותלמידיו כמופיע בתלמוד ירושלמי ברכות ו ע"ב. המבנה הוא מהתקופה הממלוכית. במקום נמצאו שרידי ישוב קדום מהתקופה הפרסית, דרך התקופה הרומית ביזנטית ועד התקופה הממלוכית. בתקופה האומאית ביצות הציפו את האיזור והיישוב ניטש.

 

מתחם קבר בנימין בן יעקב. אולי היה פעם קבר שיח שיוהד, בסיס הסהר מחזק השערה זו. אולי הקבר במקורו יהודי היה, אוסלם ושוב יוהד. מי יודע?

 

מתחם הנרות לסגולה ולברכה במתחם הקבר

 

המשכנו את הטיול במעבר דרך השכונות של מזרח  כפר סבא.

שכונות מזרח כפר סבא הוקמו בסמוך ועל חלק מהשטח בו נמצא כפר סבא הערבית, שנודעה גם כ"נבי ימין". כבר שנת 1949 התיישבו בבתים שנותרו מכפר סבא הערבית כ-100 משפחות מיוון, טורקיה, עיראק, איראן וצפון אפריקה, שהיוו את הבסיס להקמת מושב נווה ימין. באמצע שנת 1950 עברו רוב התושבים לבתים שהוקמו במושב נווה ימין, אך בכפר סבא הערבית נותרו 19 משפחות שנדחו מהצטרפות למושב בטענה של אי התאמה חברתית. בשנת 1952 הוקם שיכון קפלן למפוני מעברת כפר סבא, ובשנת 1962 הוקם שיכון יוספטל. בשנת 1965 נסלל כביש חיבור ישיר בין שכונות מזרח העיר ורחובות הגליל ובן יהודה במרכז כפר סבא. מני אז הוקמו שכונות נוספות שנועדו לחבר את שכונות מזרח העיר אל מרכז כפר סבא. את הרעיון להקים את שכונת קפלן העלה פנחס ספיר באמצע 1950. לצורך כך הוא ביקש מהממשלה להעביר לידי כפר סבא את האדמות הנטושות ולהלוות לה את הכספים הדרושים. אבן פינה לשכונה הונח על ידי דוד בן-גוריון ביולי 1951 השכונה הוקמה ב-1952 כשכונת בתים פרטיים של 28 מ"ר מצפון לכפר סבא הערבית, לצורך שיכון אנשי מעברת כפר סבא. הבתים כללו חדר וחצי ומטבחון. שירותי שדה ומקלחת היו מחוץ לבתים. בתחילה לא רצו אנשי המעברות לעבור לשכונה בגלל הדרישה שירכשו את הבתים במחיר שנראה להם יקר יחסית לאיכות הבתים, אך בתחילת נובמבר 1952 החלו הראשונים לעבור לשכונה. לאחר פינוי מעברת כפר סבא בראשית 1953 ופיזור תושביו ברחבי ישראל, פנו רבים מתושבי המעברה בבקשה להיכנס לשכונה. באוגוסט 1953 היו בשכונה בין 350 ל-500 יחידות דיור. בשנת 1954–1955 התלוננו התושבים על מחיר הקנייה והשכירות הגבוה לטעמם עבור הבתים, תוך ציון שאין בבתים ביוב וחשמל. בשנת 1955 התריע משרד הבריאות על המצב התברותי הירוד בשכונה. בשנת 1959 הושג פשרה בין חברת חצרות הדר שהקימה את הבתים והמתיישבים על ערך הבתים והשכונה הועברה, בספטמבר 1960, לאחריות עמידר, שהתחייבה להוסיף חדר לבעלי משפחות גדולות והתקין מערכת ביוב בבתים. עם השנים הרחיבו התושבים את בתיהם.

 

 

שיכון יוספטל בצפון מזרח כפר סבא, נבנה בשטח כפר סבא הערבית

******

חלק רביעי של המסלול,
מדרך המוביל אל צופית והלאה עוקף שדה ורבורג

* דרך המוביל בתחום כפר סבא
* כניסה למושב צופית בשער המזרחי
* לאורך מושב צופית מכיוון מזרח לכיוון מערב
* יציאה מהשער הצפוני של המושב
* הגעה לכביש 5503 ומערב עד צומת בית ברל
* כניסה מושב שדה ורבורג
* מעט מערבה בתחום המושב
* צפונה לעבר תל אשר ויציאה מתחום השטח הבנוי
* לאורך השדות בפאתים הצפוניים של המושב
* בית העלמין של המושב
* צפונה מערבה וחצייה הראשונה של נחל פולג מדרום לצפון
* המערב לאורך הדרך המקבילה לגדת הנחל
* חצייה של נחל פולג מצפון לכיוון דרום
* בפאתי צפון מערב שדה ורבורג

 

חלק רביעי של המסלול

 

הגענו למושב צופית

צופית הוא המושב שהשתייך תחילה למועצה אזורית השרון התיכון, אך לימים אוחדה המועצה לתוך מועצה אזורית דרום השרון, אליה שייך היישוב כיום.  מושבהוקם בשנת 1933 על ידי גרעין של 50 חקלאים על שטח שנקנה על ידי קרן קיימת לישראל ויושב במסגרת התיישבות האלף. מקור השם הנו סמלי ופירושו גבעה המתנשאת ליותר מ-80 מטר מעל פני האדמה וצופה על סביבותיה.  במהלך המרד הערבי הגדול סבל המושב מהתנכלות מצד כפר סאבא הערבית וקלקיליה, וכמעט מדי לילה נורו אליו יריות. באותה תקופה לא היו במושב טלפון, עזרה רפואית או רכב פינוי. טוביה רבינוביץ, חבר המושב, נרצח ביריות באוגוסט 1936. בפברואר 1939 נחנך במקום "בית עם" על שם מכס צוקרמן. בספטמבר 1939 היה שטח המושב 708 דונם והיו בו 50 משקים וסך הכל 203 נפשות. לאחר קום המדינה גדל המושב, הקרן הקיימת לישראל העבירה לצופית שטחי קרקע שהיו בבעלות קלמניה. כך נוספו למושב 40 משקים ושטחו גדל ל-2000 דונם. חצי מהשטח הוקצה לפרדסים והחצי השני לירקות ובוטנים. בהרחבה של המושב התגוררו 32 משפחות שהגיעו במסגרת תנועת מן העיר אל הכפר ונוצרו לזמן מה חיכוכים בין הוותיקים לחדשים.

 

 

בית המורים במושב צופית

השער הצפוני אל צופית ממנו יצאנו

 

ביציאה מצופית הבטנו לעבר מה שהיה בעבר חוות  קלמניה ולעבר מכללת בית ברל 

חוות קלמניה הוקמה בשנת 1927 על ידי משה גרָדינגר ונקראה על שמו של קלמן אביו. החווה הוקמה על שטח קרקע שבין קלקיליה, טירה והכפר מיסקי. החזון היה להקים משק חקלאי גדול שישמש בעתיד עורף לאספקת תוצרת חקלאית ליישוב העירוני המתפתח. משה גרדינגר פנה אל ישראל רוקח, מראשי היישוב, ובקשו למצוא לו אדם מתאים שינהל את האחוזה. רוקח המליץ על ברוך בן עזר (ראב), בנו של יהודה ראב ממקימי פתח תקוה. ברוך בן עזר שהיה תלמידו של אהרן אהרונסון ומנהל עבודה בתחנת הניסיונות של אהרונסון הגיש תוכנית סדורה להקמת החווה ולניהולה על פי תורתו של אהרונסון. בתוך שנתיים נטעו מטעים, הוקמה בריכת מים המתמלאת ממי באר שנחפרה במקום, הוקמו מבנים המשמשים כבית מכונות, רפת ובניין מגורים בין שתי קומות. כן הוקמו מטבח וחדר אוכל כדי למלא את צורכיהם של הפועלים. היה זה המשק החקלאי הגדול והמצליח ביותר בארץ במחצית הראשונה של המאה ה-20 והיא פעלה כמשק חקלאי כעשור שנים. ההכנסות העיקריות של החווה, באמצע שנות השלושים, היו בעיקר ממשק החלב. הסיבה לכך היא חוסר היכולת לשווק את ההדרים בגלל המרד הערבי בשנות 1936–1939. כעשר שנים נוהל המשק בידי ברוך ובהמשך, משנת 1944 ועד מכירתו נוהל על ידי בנימין ראב אחיו של ברוך. במשק זה נערכו ניסויים חקלאיים אשר קידמו את פיתוח הענף בארץ ישראל, ובכך היווה מרכז מחקר ופיתוח חקלאי באותה העת, ואף שימש כמרכז לימודי חקלאות ליהודי הארץ, ובהם תלמידי מקווה ישראל. החל משנות ה-30 פעלה במקום מפקדה של פלוגות השדה של תנועת ההגנה, אשר עליהם פיקד יצחק שדה. בסוף שנות השלושים, חלה גרדינגר והוא החל לחפש קונים לחווה. בשנת 1945 עברה חוות קלמניה לידי מוסדות ההתיישבות העובדת. חלק מהקרקעות עברו לידי הקרן הקיימת לישראל. הקרן הקיימת מסרה חלק מהקרקעות להשלמת המשבצת הקרקעית של מושב צופית. גם מושב שדה ורבורג קיבל קרקעות וכן כמה ממתקני הפרדס ובתי הפועלים. משה גרדינגר נפטר ב-9.6.1946. בניין החווה שימש במשך שנים כמרכז הכשרה וסמינרים של תנועת העבודה. בהדרגה הפך המקום למוסד חינוכי ללימודי חקלאות ובשנת 1952 צורף למוסד החינוכי בית ברל הסמוך, והפך למרכז חינוכי תרבותי ורעיוני לפועלי ארץ ישראל, ובכך הפך לבית הספר הארצי להכשרת מדריכי נוער של אגף הנוער במשרד החינוך והתרבות. אחרי ויכוחים רבים האם למכור את הבניין למשקיעים פרטיים, החליט המוסד להשאירו בידיו, לשפצו ולמסור אותו לבית הספר לאמנויות ברמת השרון. בשנת 1995 הפך המקום למשכנה של המדרשה לאמנות של בית ברל

 

מכללת בית ברל הנה מוסד אקדמי רב תחומי בעל אוריינטציה יישומית-חברתית להכשרת מקצוענים ולפיתוחם לאורך הקריירה. בליבת המכללה נמצא המיקוד בתחומי החינוך השונים ובהכשרה להוראה ברמת תואר ראשון, תואר שני ולימודי הכשרת אקדמאים להוראה. המכללה מקדמת את לימודי האמנויות השונים והחינוך לאמנות וכן את לימודי החברה, ממשלה ורוח. 

במכללה לומדים למעלה מ- 4,200 סטודנטים בתכניות מלאות לתואר אקדמי ולתעודת הוראה ולמעלה מ- 5,500 סטודנטים בתכניות לימודי תעודה, פיתוח אישי וארגוני והסמכות שונות.

 

המשכנו והגענו לכניסה של מושב שדה ורבורג

שדה ורבורג, הוא אגודה שיתופית הנכלל עם יישובי האיחוד החקלאי ונמצא בתחום המועצה אזורית דרום השרון. המושב הוקם בשנת 1938 על ידי עולים מגרמניה שאליהם הצטרפו עם הזמן עולים מצ'כיה הונגריה ומפולין וכן מתיישבים מהארץ. המושב נקרא על שמו של ד"ר אוטו ורבורג, פעיל ציוני, איש מדע ובוטנאי מומחה, נשיאהּ השלישי של ההסתדרות הציונית.

 

 

שדה ורבורג הוקם על ידי חברת רסק"ו.

חברת רסקו נוסדה בשנת 1934 על ידי הסוכנות היהודית, במטרה להקים שכונות מגורים עירוניות ומשקים חקלאיים עבור עולים מן המעמד הבינוני, בעיקר מעולי גרמניה. הקרן הקיימת לישראל סיפקה קרקע למשקים אלו. כל יחידת משק כללה 12-15 דונם של אדמת שלחין. במשקים אלו, גידול העופות היה לענף ראשי, אך גם הרפת וגידול צמחי מספוא, ירקות ועצי פרי היו לענפים משמעותיים. עד לסוף שנת 1939 הקימה רסקו ארבעה יישובים חקלאיים: שדה ורבורג, כפר שמריהו, שבי ציון ובית יצחק. עוד שני יישובים, נירה ושדה חפר, הכלולים היום בבית יצחק-שער חפר נוסדו ב-1940. החברה הקימה גם שכונות של משקי עזר בקרבת הערים, בהם בתים על 1-2 דונם. אלו כללו עד 1943 שכונות בקריית ביאליק, בחיפה בהדר הכרמל, את כפר אונו, ואת קריית שטנד בקריית בנימין. לאחר מלחמת העולם השנייה המשיכה רסקו בהקמת שיכונים ויישובים. באמצע שנת 1946 הוקמה בצרה וב-1947 הוקם בני ציון. בשנים 1946-1947 הוקמו שיכונים והרחבות במקומות רבים ברחבי ארץ ישראל, בין השאר בתל אביב, חולון, נהריה, יקנעם, רמת השרון, חבצלת השרון וחיפה.לאחר הקמת המדינה המשיכה רסקו בבניית שכונות למעמד הבינוני בקרבת הערים, והקימה עשרות שכונות מגורים עירוניות עממיות בכל רחבי ישראל, כולל גם דירות להשכרה שנוהלו בידי חברת הבת "דירות עם". רסקו גם עסקה בבנייה ציבורית, ובנתה את אוניברסיטת בר-אילן, אכסניית נוער בירושלים ואת כפר סילבר. החברה לא זנחה את ההתיישבות החקלאית ובין השאר סייעה בהקמת אודים ומשגב דב.בשנות השבעים בנתה רסקו שכונות בדימונה, באר שבע וירוחם. במהלך שנות ה-50 וה-60, הקימה רסקו כמה מהבניינים החשובים בתולדות הארכיטקטורה הישראלית בכלל ובמפעל הבניה המקומי בכלל: החל ממגדל המגורים הראשון ברחוב בן יהודה 79 בתכנון נחום זולוטוב ומגדל שלוםבתל אביב ובהמשך שכונת רמת הדר בחיפה בתכנון מוניו גיתאי-ויינראוב ואל מנספלד.רסקו גם ניהלה רשת מלונות שכללה את המלון בשורש, את מלון אוויה, מלון יערות הכרמל, מלון אביב ואת מלון מגדל ירושלים. בסוף שנת 1970 הוחלט ברסקו למכור את המלונות ולהתרכז בייזום הקמת פרויקטים חדשים.כחברת בת של ישרס ממשיכה רסקו בבניית בתי מגורים למכירה בכל חלקי המדינה. בסוף שנות ה-90 היא הקימה שכונות מגורים בקריית מוצקין, נהריה, שכונת בית הכרם בירושלים, עכו, חיפה, אשדוד ומערב ראשון לציון. החברה גם הקימה פרויקטים מסחריים בבאר-שבע ובעומר.

הכפר השיתופי, צורת התיישבות חדשה שהקימו עולי גרמניה בכלל, והקמת חברת רסק"ו היה נושא עבודת המוסמך שלי לפני יותר משלושים שנה. אני מרשה לעצמי להביא את פתיח המאמר שנכתב  על הקמת חברת רסק"ו.

הקמת שדה ורבורג בשנת 1937

 

בשנת 1945 העבירה הקרן הקיימת לישראל חלק משטחי חוות קלמניה לטובת שדה ורבורג.  במלחמת השחרור, גברים מהמושב התגייסו כדי לשמור על המוצבים שבין מיסכה לטירה.  ב15 במאי 1948  הגיעו כוחות עיראקים עד לכביש המחבר את שדה ורבורג לרמת הכובש. הנשים והילדים פונו מהמושב למחנה ההכשרה "העוגן" (שם שהה גרעין העוגן עד לעליה למקום הקבע) שהיה ליד גן חיים. הגברים שעוד נותרו במושב תפסו עמדות מסביב; ומסיבה לא ברורה נסוגו העיראקים כעבור מספר שעות.
בשנת 
1951 הסתיים תהליך קליטתם של שתים עשרה משפחות עולים ניצולי השואה מהונגריה ומצ'כוסלובקיה, תהליך שהחל ב-1949. בשלב זה הוקצו למושב 2,000 דונם נוספים. חברי המושב מפעילים באר מים מקומית. בשנה זו קיבל המושב עוד מאה וחמישים דונם אדמת "פירס", שעליה תבנה בעתיד מחצית מההרחבה הראשונה של הנחלות ביישוב. בין השנים 19511943 נמצאה ההרחבה של המושב בתהליך פיתוח. האוכלוסייה החדשה הייתה מורכבת מקבוצת עולים מפולין ומרוסיה שהגיעו במסגרת "עליית גומולקה", וכן ממשפחות שהגיעו במבצע "מן העיר אל הכפר"[. בנוסף הגיעה קבוצה של עוזבי קיבוצים. טרם בואם של המתיישבים החדשים נשתל עבורם פרדס משותף של חמש מאות דונם. בשנת 1995 עלה על הקרקע שיכון בנים א' – רעיון שהמאבק למימושו נמשך למעלה מעשרים שנה, משום שבמינהל מקרקעי ישראל היו שלא אהבו את הרעיון להפשיר אדמה חקלאית כדי לאפשר מגורים לבני המושב. בסופו של דבר, השכונה הלכה ונבנתה ונוספו למושב עשרים ואחת משפחות. ב1999 שיכון בנים ב' עלה לקרקע ולמושב נוספו עוד 43 משפחות, וב2005 הועלה לקרקע שיכון בנים ג' ולכפר התווספו 72 משפחות חדשות.

 

 

הבית בתל אשר

סככת הנצחה מצפון לשדה ורבורג

מבט מצפון שדה וברבוג

השדות מצפון לשדה ורבורג, חול אדום אמרנו?

מגדל השמירה של שדה ורבורג בתוך מתחם בית העלמין

 

מעבר וחציית נחל פולג מצפון לשדה ורבורג

מול הפינה הצפון מערבית של שדה ורבורג

חצייה שלישית של נחל פולג מעט מזרחה מכביש 4

*****

חלק חמישי של המסלול,
מפאתי צפון מערב שדה ורבורג חזרה למתחם כלא השרון

* פאתי צפון מערב שדה וארבורג
* צפונה אל נחל פולג
* חצייה שלישית של ערוץ הנחל מכיוון דרום לצפון
* מערבה לעבר כביש 4
* חציית הכביש במעבר תחתי בצומת הכניסה לבצרה ובני ציון
* צפונה לאורך כביש מקומי במקביל לתוואי נחל פולג
* חציית כביש 551 וצפונה דרך הפרדס
* סיום במגרש חנייה כלא השרון

חלק חמישי והאחרון

 

 

******

 

סוף דבר

הטיול הסתיים לאחר ארבע וחצי שעות מתוכן שלוש שעות רכיבה ושעה עצירות למטרות שונות. 

בקטעים קצרים מסוימים הרכיבה בחולות לא הייתה נעימה. לא נורא התגברנו.

שמחתי שטיילנו באזור שלדעתי אינו יעד לטיולים מכל סוג. למדתי להכיר עוד משבצת  ארץ.

היה מעניין ללמוד על אזור במרכז הארץ שבעבר היה אזור ספר במותנים הצרות של המדינה וגם היום הוא במרחב התפר מול קלקיליה. היישובים הכפריים בו ממוגנים כמו מתחמים צבאיים.

מעבר לתוכן הגאוגרפי וההיסטורי ספגנו מראות מרהיבים שגבעות החול בשרון יכולים להציע.

לסיום, תודה לאלי שתכנן את המסלול ורכב בו קודם. הוא הסכים לשנות ולהתאים את המסלול בהתאם להצעות שלי כך שייתן מענה ואפילו חלקי להרבה מקומות שיש בהם עניין.

 

  • Moshe Katz

    קראתי בעיון, היה מעניין מאוד להעמיק את הידע על האזור שבו נערך הטיול במותניים הצרות של המדינה.