מסע זה אליו יצאנו ביום שישי (21/7/2017) היה השני בסדרת מסעות שגיל מועלם ואני יזמנו  להעמקת הכרת רמת הגולן. הראשון היה צופה כנרת (עין גב-גבעת יואב-מדרונות הגולן), נחל סמך וחוף כנרת.

 

ממש עם אור ראשון (05:20) גיל כבר חיכה לנו מול הכניסה לקבוץ אלרום והכין את הקפה לקראת בואם של החברים.

 

תוך זמן קצר נאספה הקבוצה בת אחד עשר איש והפעם הם היו מקרב חבריי משלושת הפלגים. אנשי הפלג הצפוני היו גיל מועלם (גבעת יואב), משה כ"ץ וצביקה אסף (קבוץ אפק), יואל שדה (מצפה אביב). את אנשי הפלג הדרומי ייצג לייזר קוברסקי (שובל). אנשי פלג המרכז היו עמית פינקלשטיין (באר יעקב) אלי שחר (תל יצחק), יונה בקלצ'וק (גני תקווה), רובי שבת (קריית אונו), חיים רובינצ'יק (ביצרון) ואני (מבשרת ציון).

 

לאחר תדריך קצר, יצאנו לדרך בהובלה והדרכה של גיל.

גיל מועלם הוא תושב רמת הגולן, מתגורר כשני עשורים בגבעת יואב ובמשך תקופה זו מדריך טיולים ברשות הטבע והגנים וגם הוא מדריך אופניים. גיל הוא גם מבין המתכננים של מפעל הרכיבה השנתי "חוצה גולן" והמוביל את מסעותיו. בהזדמנות כדאי להמליץ עליו להסתייע ב-‎Golan Bike – גולן בייק – מועדון אופניים גולן בהובלת טיולים מכל סוג ברמת הגולן. לדעתי, אין מתאים יותר ממנו.

******

המסלול

******

האזור הגאוגרפי צפון רמת הגולן

רמת הגולן והר החרמון הם החלק המזרחי ביותר והצפוני ביותר שבשליטת מדינת ישראל, ולמעשה החלק היחידי משטח המדינה המצוי מזרחית לבקעת הירדן.
מנקודת מבט גאוגרפית, הגולן הוא חלק מהבשן הכולל ארבעה אזורי משנה גאוגרפיים והם ממערב למזרח רמת הגולן, הבשן, טרכון (א-לג'ה), וחורן (הר הדרוזים – ג'בל א-דרוז). הבשן במובנו רחב זה מהווה את המרכיב הצפוני (הרביעי) של "עבר הירדן המזרחי" ונכלל בתחום נחלת חצי שבט מנשה. שלושת חלקי עבר הירדן המזרחי הנוספים מצפון לדרום הם הגלעד, מואב ואדום.
רמת הגולן היא יחידה גיאוגרפית ששטחה כ-1250 קמ"ר ואורכה כ-60 ק"מ היא רמה מישורית בזלתית המשתפלת מצפון לדרום. בדרומה גובה המישור כ-300 מטרים מעל פני הים, ובצפונה מגיעה הרמה לגובה של כ- 1,100 מטרים מעל פני הים. מן המישור מתרוממים פסגות הרי געש הנמשכים בשתי שורות מקבילות מאזור ברכת רם בצפון ועד הר פרס ותל א-סאקי בדרום.
גבולה המערבי של רמת הגולן עובר לאורך בקע השבר הסורי אפריקאי מדרום הכנרת, דרך מפתן כורזים ועמק החולה. הגבול הגאוגרפי הצפוני המפריד בין רמת הגולן לבין הר החרמון הוא נחל סער. במזרח גבול חבל הארץ אינו חד-משמעי, ומקובל לומר שהגבול עובר לאורך נחל רוקד ונחל עלאן . הגבול הגיאוגרפי הדרומי עובר לאורך הבקעה בה נמצא ערוץ נחל הירמוך.
השם 'גולן' מופיע במקרא בספר דברים, אז היה זה שמהּ של עיר בתחום שבט מנשה באזור הבשן: "וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי" (ד', מג) היא הייתה עיר מקלט אחת משלוש ערי מקלטי בעבר הירדן המזרחי שהיו מקבילות לשלוש ערים בארץ כנען: חברון ביהודה כנגד בצר במדבר; שכם בהר אפרים כנגד רמות בגלעד; קדש בגליל כנגד גולן בבשן. ייתכן ששימוש זה הוא שהקנה לה את השם גולן, מלשון "גולה" או "גלות" (בערבית 'ג'וואל' הוא עובר אורח או נודד). גם בערבית מכונה הרמה בשם דומה: אלְ-גַ'וְלָאן. כיום אזור הבשן כולו נקרא בשם הגולן, לפני מלחמת ששת הימים היה מקובל לכנות את הרמה וסביבותיה גם בשם "הרמה הסורי.
הגבולות המדיניים של הגולן השתנו פעמים רבות במהלך ההיסטוריה. בימי המקרא הוא היה כלול באזור הנרחב של הבשן, לעיל, המשתרע מן החרמון בצפון עד הגלעד בדרום. מהמאה הרביעית לפנה"ס,  מהתקופה ההלניסטית ואילך הפך הגולן להיות אזור מנהל נפרד שנקרא גולניטיס. בימי הכיבוש הערבי ובימי הביניים השתרע כנראה מחוז גולן על שטח נרחב יותר מתחומיה הגיאוגרפיים של רמת הגולן, כמסתבר מיישובים אחדים בבשן  שבשמותיהם מופיעה המילה ג'ולאן.

הנחלים הזורמים ברמת הגולן מתחלקים לשלוש קבוצות: בצפון הגולן עוברים הנחלים ממזרח למערב ויורדים לעמק החולה. באזור זה כ-25 נחלים (בממוצע נחל חוצה את הגולן כל קילומטר מצפון לדרום). רק שניים הם נחלי איתן – נחל ג'ילבון ונחל שוח (ואדי אל-פאג'ר). שאר הנחלים הם נחלי אכזב המובילים מים רק בחורף ובהם: נחל עורבים, נחל פרע, נחל חמדל, ונחל נשף. נחלי מרכז רמת הגולן זורמים ממזרח למערב ודרום מערב ונשפכים לבקעת בית צידה שבצפון מזרחה של הכנרת והם נחל משושים, נחל זוויתן, נחל יהודיה, נחל בתרה, נחל דליות, נחל גמלא, נחל שפמנון. נחלי דרום רמת הגולן זורמים מזרחה ונשפכים לנחל רוקד ודרומה לירמוך ומערבה לכנרת  נחל אל על, נחל כנף, נחל מיצר, נחל סמך.

 

כאמור, הגולן הריהו רמת בזלת מישורית, שהרי געש הנמשכים בשתי שורות מקבילות, מאיזור ברכת-רם ועד הר פרס ותל א-סקי מזדקרים מעליה. הרי הגעש והבזלת מעידים על פעילות טקטונית באזור, הקשורה ב"שבר הסורי אפריקאי". שבר זה יצר את בעת השקע, החוצה את ארצנו מצפון לדרום, והוא שהשפיע גם על האזורים שממערב וממזרח לו. במצוקי עמקיהם של נחלי השוליים, שהתחתרו בתוך שפכי הבזלת, ניכרת תופעה של היסדקות לעמודים אנכיים מצולעים, שלעיתים הם משושים משוכללים ("בריכת המשושים"). בגולן ובבשן נבעו סדקים ארוכים, המתמשכים מצפון צפון-מזרח לדרום דרום-מערב, ולבה; שעלתה בהם בקילוחים, השתפכה וזרמה על פני השטח, מילאה את המקומות הנמוכים,. בסופו של דבר הפכו שפכי הלבה, שהתרבדו זה על גבי זה, לרמת בזלת מישורית נרחבת (מהגדולות בעולם). פעילות הגעש נמשכה עד לפני אלפי שנים אחדות – ובסופה , משנסתתמו הסדרים, נותרו לאורכם נקודות חולשה בודדות שבהן אירוע התפרצויות געש והתפוצצויות. סלעי הפרץ ("פצצות" ו"טיפות" געש, חצץ ואפר וולקאני) שהועפו לגובה רב, נערמו מסביב ללוע ההתפרצות, וכתוצאה מסדרת התפרצויות חוזרות ונשנות נוצרו הרי געש, שרובם ניכרים בצבעם האדמדם. במקומות אחדים מצויים לועות געש, שנוצרו על ידי התפוצצות חד פעמית, בלי שייערם סביבם הר געש (בפי תושבי האזור הם מכונים בשם ג'ובות"). בין הרי הגעש מכוסה, לעיתים, רמת הגולן באבק געש פורה (כמו מדרום לקונטיירה). מן החומרים הבונים את הרי הגעש, כורים היום לצורך בנית בידוד, סלילת דרכים וחקלאות, אלא שאין היא עמוקה למדי. בגולן העליון (מקו צינור הט.ע.פ. ליין צפונה) משתרעים שטחי טרשי בזלת גדולים, המחייבים הכשרת קרקע יסודית ואילו בדרומו של הגולן התחתון מצויים שטחים מישוריים גדולים, הנוחים מאוד לעיבוד.
המקור: רמת הגולן – סקירה כללית וסקירת אתרים הוצאת ענף השכלה במפקדת קצין חינוך ראשי, מאי 1974.

 יחידות הנוף במרחב המסע

צפון אזור קונוסי הגעש אזור זה כולל את החלק הגבוה של הרמה הבזלתית. רצועה זו, שאורכה כ-30 ק"מ, כוללת כ-60 הרי געש, רובם מטיפוס "חרוט אפר", המסודרים לאורך קווי חולשה טקטוניים. רוב החרוטים הם פירוקלסטיים ובחלקם גם בזלתיים. באחדים השתמר הלוע והוא ניכר היטב, לדוגמה בהר פרס. באזור קניטרה הורבד חומר האפר ליד הרי הגעש ויצר עמק בעל קרקעות עמוקות יחסית. באזורים המישוריים מתהוות ביצות עונתיות כתוצאה מהעדר ניקוז. הרשת ההידרוגרפית אינה מפותחת באזור זה. האפיקים הרדודים, ובמקרים רבים שימשו הן לניקוז השטחים והן להשקייה. בעת גיאויות הזרימה היא משטחית ואינה מרוכזת במסילים. כמות המשקעים נעה בין 700 ל-900 מ"מ והאקלים הקר בחורף דומה לזה השורר באזור הגבוה של הגליל העליון. יש כאן שרידים רבים של חורש טבעי. היסוד המאפיין יחידה זו הוא הרי הגעש התמנשאים לגובה של 120 עד 200 מ' מעל סביבתם.
צפון מערב רמת הגולן הוא אזור רמתי, המשתפל לעבר בקעת החולה בהעתקי מדרגות מכוסים בבזלת. עובי הבזלת נע בין 200-100 מ' בחלקו המערבי של האזור ובין 400-300 מ' בחלקו המזרחי. בחלק הצפוני נחשפים סלעי משקע מגיל קנומן עד אאוקן. קילוחי הלבה בחלק זה הם צעירים, ולכן מרבית הנחלים אינם חתורים עדיין לעומק רב. בירידתם מנחל עורבים דרומה, לעמק החולה, יצרו הנחלים קניונים מרהיבים. באפיקים מצויים מפלים שגובהם עשרות מטרים כדוגמת המפל בנחל גלבון. המעיינות הגדולים מצויים מחוץ לאזור הרמתי, במדרונות הפונים אל עמק החולה. מרבית הנחלים בם נחלי אכזב, שהזרימה השטפונית חזקה בהם מאוד בעתות גשמים וגורמת סחיפה רבה. בחלק הצפוני-מערבי של האזור, בשטח סלעי מאוד עם מעט קרקע, מצוי אחד השרידים של חורש טבעי בגולן – הוא יער אודם. תופעה מעניינת אחרת, המצויה באזור זה, הן הג'ובות הפזורות בחלקו הצפוני הגבוה. הקניונים והמפלים של החלים הזורים לחולה הם המייחדים יחידת נוף זו. בשל ריבוי הטרשים הייתה באזור זה אוכלוסייה מועטה ובשנים האחרונות בדווים שעברו תהליך התיישבות קבע. באזור זה נמצא יער אודם ושורה של גובי געש.
מרגלות החרמון  הוא האזור בו נמצאים ארבעת הכפרים הדרוזים: מג'דל שמאס, מסעדה, בוקאעתא ועין קינייה. הגבול בין גוש החרמון המורכב מסלעי משקע ובין האזור הבזלתי של הגולן הוא אזור הכפיפה של שולי החרמון הדרומיים. המסלע באזור זה מגוון וכולל בעיקר טוף וולקני ובזלת באזור של ברכת רם, גיר וחולות מתקופת הקרטיקון באזור עין קניה, וגיר ודולומיט מתקופת היורה באזור הבניאס. האזור כולל את מרבית אגנו של נחל סער ולאת חלקם התחתון של נחל גובתא ושל נחל שיאון – שלושתם יובלים של נחל חרמון (בניאס). החלק הגבוה כולל את ברכת רם וגן מעיינות קבועים אחדים בבקעת יעפורי, ובאוזר הנמוך מצויים המעיינות הגדולים של הבניאס. האזור מגוון ביותר וכולל יחידות משנה רבות: בקעת יעפור, ברכת רם, האפיק בעל מורדות התלולים של נחל סער, ואזור הרמות הצרות, הגובלות לאזור הבניאס ולמרגלות החרמון. הפעילות המורפולוגית העיקרית נקבעת על ידי הזרימה הנחלית, היוצרת מפלים באפיק של נחל סער. אופיו של הצומח מותנה בקרבתו של החורש לאפיק. התופעות המייחדות אזור זה הן: ברכת רם; המעיינות הגדולים שבחלקו התחתון, המפלים ופעילותו השטפונית של נחל סער.
מקור ולהרחבה על יחידות הנוף ראו משה ענבר הגיאומורפולוגיה של רמת הגולן והר חברון בתוך קובץ ארץ הגולן והחרמון המוצג בהמשך.

ביבליוגרפיה
מומלצת בכל לב
מתוך שפע ספרות
ידיעת הארץ על רמת הגולן 

דמות המרחב

מרחב הטיול
זירה הצפונית של קרבות רמת הגולן
במלחמת יום הכיפורים

*****

סיפור הדרך:

חלק ראשון: יציאה מחניה מול השער העיקרי, המזרחי של קיבוץ אלרום; צפונה דרך שולי היער לאנדרטת פלס"ר 7; דרומה במקביל לכביש 98 עד הכניסה לקבוץ; מזרחה לאנדרטת עז 77 ותצפית על עמק הבכא; צפונה לרגלי הר החרמונית עד גדר הגבול; מערבה דרך מטעי התפוחים  אל הכפר בוקעתא;

 

חלק שני: מעבר בבוקעתא ממזרח למערב עד כביש 98; דרך מטעי התפוחים לרגלי הר אודם אל יער אודם; צפונה ממערב לתל קצעה וחצייה נוספת של כביש 98; טיפוס במורדות הצפון מערביים של הר ורדה; ירידה צפונה אל הגדה המזרחית של ברכת רם; המשך בשביל סובב ברכת רם לעבר בקעת יעפורי; טיפוס אל הכפר מסעדה וחצייתו ממזרח למערב; 

 

חלק שלישי: ממסעדה המשך בדרך נוף מעל ערוץ נחל סער בחלקו המערבי של יער אודם; הפסקה בחורש בשולי ח' רעבנה; המשך בדרך היער עד שולי לג'ובה הקטנה; עוד טיפוס משמעותי לצד הגו'בה הגדולה חציית כביש 978; המשכנו ושעטנו במורד הדרך אל כביש 9799 וחצייתו ממזרח לעיי הכפר סכייך; לסיום, זכינו לעוד טיפוס לעבר ח' עיינות חוגלה; טיפוס צפונה עד כביש 9799 והלאה מערבה בו; טיפוס אחרון ביער אודם לעבר קיבוץ אלרום. 

 

המראות והמקומות

חלק ראשון מאלרום לבוקעאתא 

 – יציאה מחניה מול השער העיקרי, המזרחי של קיבוץ אלרום
– צפונה דרך שולי היער לאנדרטת פלס"ר 7 
– דרומה במקביל לכביש 98 עד הכניסה לקבוץ
– מזרחה לאנדרטת עז 77 ותצפית על עמק הבכא
– צפונה לרגלי הר החרמונית עד גדר הגבול
– מערבה דרך מטעי התפוחים  אל הכפר בוקעתא

אֶל-רוֹם הוא קיבוץ ממוקם כשני קילומטרים ממערב להר חרמונית, בגובה של 1,050-1,070 מטרים מעל פני הים. אחרי נמרוד (1,110 מטרים מעל פני הים) ואודם (1,050-1,090 מטרים מעל פני הים), זהו היישוב היהודי השלישי בגובהו בישראל. ממזרח לקיבוץ נמצאת שמורת הר חרמונית ומצפון-מערב לו שוכנת שמורת יער אודם.
היישוב ממוקם בחלקו בתוך יער אל-רום שניטע על ידי הקק"ל, ובו משגשגים מחטניים של אקלים קר: ארזים, אורנים שחורים, אורני גלעין וברושים ממינים שונים. בשנים האחרונות מתרחב היישוב לתוך היער עם הקמת הרחבה קהילתית לכ-100 בתי-אב.
כמות המשקעים השנתית באל-רום גבוהה יחסית הודות למיקומו הצפוני והגבוה של הקיבוץ ועומדת על 930 מ"מ בממוצע, חלקם יורדים בצורת שלגים (היישוב נהנה ממספר מערכות שלג בשנה). עם כל זאת, בעשור האחרון פחתה כמות המשקעים באופן משמעותי.
הקיבוץ נוסד ביולי 1971 על ידי גרעין המחנות העולים "בית הערבה" בצפון רמת הגולן. הגרעין היה אמור להתיישב בבית הערבה בדרום בקעת הירדן אולם הופנה לבסוף להתיישב באזור זה. המתיישבים התיישבו ראשית באזור קוניטרה. במלחמת יום הכיפורים פונה היישוב (אך לא נכבש) ובשדותיו נערך קרב עמק הבכא. במשך השנים הצטרפו גרעינים ויחידים רבים לקיבוץ.
הקהילה מקיימת אורח חיים ליברלי, והיא חרתה על דיגלה את הפתיחות וההשתלבות בסביבה הירוקה, כערכים מרכזיים. כחלק מתפיסת העולם, מתקיימת מערכת חינוך מקומית לילדי הגיל הרך (עד המעבר לבית הספר היסודי).
כלכלת היישוב מתבססת על גידולי מטעים נשירים (תפוחים, אבוקדו, אוכמניות, אוסנה, חזרזר, ודובדבנים, גפנים לייצור יין). ליישוב עדרי בקר לבשר וכן לול. ביישוב קיים מפעל שהוקם בשנת 1983 ("אולפני אלרום"), העוסק בהפקת כתוביות תרגום ודיבוב של סרטי קולנוע ומדיות אחרות.

אנדרטת פלס"ר 7 לזכר חללי פלוגת הסיור של חטיבה 7 שנפלו במערכות השונות. האנדרטה ממוקמת באזור הר חרמונית היכן שנערך אחד מהקרבות הקשים בו השתתף הפלס"ר, ב-9 באוקטובר 1973במהלך קרבות הבלימה במלחמת יום הכיפורים. האנדרטה מתפרשת על פני רחבה לצד כביש 98, על צומת הפניה לכיוון הר חרמונית, דרומית ליישוב בוקעאתא. רחבת האנדרטה מורכבת מבימת בטון המזכירה בצורתה נגמ"ש, עליה הוצב אחד הנגמ"שים הפגועים ששימשו את חיילי היחידה בקרבות הבלימה באזור (נגמ"ש מסוג M113). מאחורי בימת הבטון מוצבים שני לוחות שנלקחו ככל הנראה מטנקי שוט, על האחד מצוינים שמות 20 החללים במהלך מלחמת ששת הימים ואחריה, ועל השני מצוינים שמות 25 החללים שנפלו במהלך מלחמת יום הכיפורים. עמוד ברזל נוסף מוצב ליד האנדרטה על קוביית בטון לבנה ועליו חקוקים שמות 24 לוחמי הפלס"ר שנפלו בקרבת מקום בקרב קשה שנערך ב-9 באוקטובר 1973.

בימים הראשונים למלחמת יום הכיפורים השתתפה היחידה בקרבות בלימת הסורים, בעיקר בחילוץ נפגעים ובאבטחת משאיות נשק ואספקה. בבוקר היום הרביעי הנחיתו הסורים כוחות קומנדו באזור בוקעתא כדי לשבש את קווי האספקה של צה"ל. לאחר שפינו פצועים מחטיבת גולני לתחנת איסוף הנפגעים בוואסט, שב הכוח לאזור בוקעתא. שני נגמ"שים מהפלס"ר נכנסו לשטח הטרשי שליד בוקעתא, נתקלו בכוחות הקומנדו הסורים והתקשו להתקדם. אורי כרשני המ"פ דיווח למח"ט על ההיתקלות עם הכוח הסורי וביקש אישור להכנס ולנקות את השטח. "אתה זקוק לטנקים?" שאל המח"ט. "לא, אין צורך. נסתדר" השיב אורי.
הלוחמים הסורים התבצרו היטב מאחורי טרסות וסלעים. במהלך הקרב נפגע אחד הנגמ"שים ונשרף. הנגמ"ש השני המשיך לנהל אש. נגמ"ש שלישי, שפטרל על הכביש, נפגע גם הוא מפגז, אך הצליח לחזור לתאג"ד (תחנת איסוף גדודית). נגמ"שים נוספים נכנסו לקרב ואף שנפגעו חילצו את חבריהם הפצועים והמכותרים, אם כי תוך ספיגת אבדות קשות. במהלך כחצי שעה איבדה הפלוגה 23 מלוחמיה, בהם המ"פ סגנו ושלושה מפקדי מחלקות. חמישה עשר לוחמים חולצו פצועים המשטח. הקרב הסתיים כאשר שני טנקים מפלוגת מילואים קרובה נזעקו למשמע קריאות העזרה בקשר, הניסו את הלוחמים הסורים ופינו את הנפגעים. למרות האבדות הקשות כבר למחרת היום השתתפו הלוחמים הנותרים בפריצה של צה"ל לתוך שטח סוריה.
כתב משה כץ על פי מקור, נוסף,  ושלישי 

כביש 98 הוא כביש האורך העיקרי ברמת הגולן בצפונה של ישראל ואורכו כ-99 ק"מ. צורתו של הכביש היא כשל קשת והוא מקביל לגבול עם סוריה ולקו התלים הישראלי. הכביש מוביל מצומת מעגן (כביש 92) שמדרום לכנרת, תחילה דרך עמק הירמוך, ולאחר מכן הוא מטפס בעליה תלולה אל רמת הגולן וחוצה אותה עד לסיומו בתחנת הרכבל התחתון בחרמון, מקום בו הוא נפגש עם כביש הר דב (כביש 999). הכביש הוא אחד מהמשופעים בישראל, והוא משנה את גובהו מ-210 מטר מתחת לפני הים עד לכ-1,600 מטר מעליו.
קטע של עשרה ק"מ מכביש 98 היה סגור באופן רשמי לתנועת כלי רכב אזרחים בין צומת תל סאקי מצפון לרמת מגשימים ועד צומת אורחה שליד הר פרס. בסוף שנת 2007 נפתח קטע הכביש מחדש לאחר ששופץ בידי מועצה אזורית גולן, וכיום ניתן לנסוע בו באופן רגיל.
הכביש היה הכביש המרכזי של רמת הגולן עוד לפני מלחמת ששת הימים. בגלל סמיכות הגבול לכביש באזור חמת גדר, דבר שגרם לכך שאזרחים נמנעו לנסוע בכביש דרומית לקונייטרה, בשנת 1969 נפרצו שתי דרכים חדשות מהכנרת אל הכביש: כביש דרך נוקייב שהתחבר לכביש 98 מדרום לצומת אפיק וכביש 789 מכורסי דרך עד צומת אפיק. בסוף 1970 הוחלט לחדש את הקטע הדרומי של הכביש ממבוא חמה לחמת גדר.

 

 

קרב עמק הבכא היה אחד מקרבות הבלימה כנגד התקפות הצבא הסורי בימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. הקרב על עמק הבכא הפך לסמל העמידה העיקשת של כוחות צה"ל הסדירים שהופתעו אל מול כוחות סורים שהיו גדולים בהרבה מהצפי שהיה מקובל לפני המלחמה.
בקרב זה ניסו כוחות שריון וחי"ר סורים, שנהנו מעדיפות מספרית גדולה, להבקיע את קו החזית בצפון רמת הגולן. הסורים היו מצויידים בטנק T62 שהיה הטנק הרוסי המשוכלל ביותר וכלל אמצעים לראיית לילה. יחס הכוחות היה 1:6. לכוחותינו היו 150 טנקים ומולם ניצבו 450 טנקים, שתוגברו ב- 4 חטיבות, בחיל רגלים שחלקם היו ממונעים, סיוע אווירי ומאות תותחים. חטיבה עירקית, חטיבה ירדנית וכוחות סעודים. הסיוע האווירי והארטילרי של צה"ל לחטיבה 7 היה קלוש ביותר. למרות זאת – בתום ארבעה ימי קרבות הושמדו 350 טנקים סורים. לכוח הישראלי נפגעו כ 120 טנקים ונותרו 30 טנקים כשירים. כוח זה של 30 הטנקים עמד בראש הכוח שעבר את הקו הסגול והגיע למרחק 40 ק"מ מדמשק.

עמק הבכא, המכונה גם פיתחת קוניטרה או פיתחת קוניטרה צפון, מציין את האזור שבו הצבא הסורי הפעיל את לחצו העיקרי. אזור זה נפרש מעט מצפון לעיר הסורית הנטושה קוניטרה ועד לתל חרמונית בצפון. האזור מישורי בעל עבירות טובה לשריון ורק"ם. הערכת אמ"ן הייתה שהסורים ירכזו את מאמץ ההבקעה העיקרי, בגזרה הצפונית של רמת הגולן. לכן צה"ל הציב בגזרה זו את רוב הכוח המשוריין ערב המלחמה. הכוח שהוצב בקו הקדמי ביותר ("קו התילים" – עמידה על רמפות ועל גבעות שמטרתן "לשלוט" באש על האויב), היה גדוד שריון 74 מחטיבה 188, בפיקודו של סא"ל יאיר נפשי .גדוד 53 הגדוד השני של חט' 188 בפיקוד עודד ארז היה פרוש בגזרה המרכזית והדרומית של רמה"ג. בקו אחורי של הגזרה הצפונית, מספר ק"מ מערבה, במעלה ה"משפך" שעלה מפתחת קוניטרה, היה פרוש גדוד 77 מחטיבה 7, בפיקודו של סא"ל אביגדור קהלני, שהיווה כוח עתודה. גדודי השריון היו חמושים בטנקי שוט קל, השבחה ישראלית של טנק הצנטוריון הבריטי. בנוסף לכוחות השריון, היו בגזרה שלושה מוצבי חי"ר. המוצבים מספר 105, 107, 109, שאוישו על ידי לוחמי גדוד 13 של חטיבת גולני. תפקידם היה לקיים נוכחות בגבול, ולדווח על התקדמות הכוחות הסורים. הסורים שלכול אורך חודש ספטמבר 1973 בנו את כוחם מול הגבול הישראלי, הספיקו להציב עד 6 באוקטובר כוחות גדולים. יחידות האם הסוריות בגזרה היו הדיוויזיות הממוכנות השביעית והתשיעית, כאשר אליהן הוכפפו כוחות נוספים.

הקרב בעמק הבכא החל מיד עם פרוץ המלחמה ב 6 באוקטובר 1973, כחלק מההתקפות הסוריות הכוללת לכל אורך החזית. בחסות הפגזה ארטילרית כבדה, נעו הסורים מערבה, במטרה לחצות את תעלת הנ"ט, ולפרוץ את מערכי ההגנה של צה"ל. טנקי גדוד 74 הצליחו לבלום את כל ניסיונות החדירה, של חטיבת השריון מספר 85 הסורית, ועד רדת הערב לא נרשמו לה הישגים משמעותיים. גדוד 77 שהיה העתודה הגזרתית, החל את לחימתו כשעתיים לאחר פרוץ האש, לאחר שקיבל פקודה לחבור לגדוד 74 בקו החזית. המג"ד קהלני התייצב עם מספר טנקים בתל "הבוסטר", כאשר מצפונו ניצבו טנקים של החטיבה על הר חרמונית ועל "רמפות" דרומה לתל. בגזרה שמדרום לבוסטר, השולטת על דרום עמק הבכא, שלטו כוחות מגדוד 74 מחטיבה 188. התקדמות מסוימת אצל השריון הסורי הגיעה רק עם רדת החושך, כאשר הצליחו כוחות השריון הסוריים להסתנן מעבר לקווי ההגנה של גדוד 74, שלחם ללא אמצעי ראיית לילה.  אף על פי כן, לא נפרץ מערך ההגנה של צה"ל, כאשר כוחות חטיבה 7 שניצבו בקו האחורי, פגעו בשריון הסורי ובלמו את התקדמותו.

ב- 7 – 8 באוקטובר 1973 התנהל קרב המגננה. לאחר כישלון חטיבה 85 הסורית לפרוץ את הקו ביום הראשון למלחמה, הטיל הצבא הסורי לגזרת עמק הבכא את החטיבות המשוריינות 78, בסיוע חטיבה ממוכנת 121, וגדוד טנקי טי-62 מכוח ריפעת אסד. הכוח הגדול שהסורים קידמו כנגד כוחות צה"ל שמנו עדיין רק כוחות סדירים (כוחות המילואים שגויסו נשלחו לחזית הדרום, שמצבה היה קשה יותר), גרם לכך שמח"ט 7 היה צריך לתמרן את כוחותיו, ולשולחם למקומות שבהם התגבר הלחץ סורי להבקעה. הלחימה הייתה קשה ומתישה וחדלה רק בחצות הלילה. בקרבות היום השני נפגעו כ-90 טנקים סוריים, וכלים רבים נוספים. במהלך ה-8 באוקטובר הסורים המשיכו את לחצם בפתחת קוניטרה, עם זאת הכוחות של חטיבה 7, החזיקו מעמד, ובלמו את מאמציה המתמשכים של הדיוויזיה הסורית ה-7, להבקיע את הקו. בלילה שבין ה-8 ל-9, שכונה גם "ליל הבזוקות", ערכו כוחות חי"ר סוריים מתקפה בטילי נ"ט ומטולי אר. פי. ג'י על כמה מחניוני הטנקים של החטיבה. המתקפה הצליחה לפגוע בכמה טנקים, אך לא גרמה לשינוי בהיערכות ההגנה. כמו כן, בלילה זה נהרג מפקדה של הדיוויזיה שביעית, עומר אל-אברש, כאשר הטנק שלו נפגע במהלך ההתקפה הסורית.
בין 9 – 11 באוקטובר 1973 נערך שלב הבלימה ומעבר למתקפת נגד. לאחר שאיבדו את הישגיהם הקרקעיים בדרום ובמרכז רמת הגולן עקב התקפת הנגד של כוחות המילואים הישראליים, החליטו הסורים לרכז מאמץ אחרון בפריצת קו ההגנה של צה"ל בגזרה הצפונית. הם הפעילו בעמק הבכא את שארית הכוחות של דיוויזיה 7, שתוגברו בכוחות טריים שטרם השתתפו בלחימה מדיוויזיית השריון מספר 3. המתקפה הסורית הייתה מאסיבית, ולא הייתה רחוקה מלמוטט את מערך ההגנה של חטיבה 7. לעזרת החטיבה נשלח כוח תגבורת שכלל 13 טנקים מחטיבה 188, אשר מפקדו היה סא"ל יוסי בן-חנן (שהיה עד לא מזמן מג"ד 53 בחטיבה 188). הכוח, שהגיע ברגע האחרון, מילא תפקיד חשוב בשבירת ההתקפה הסורית ובהדיפת ניסיון ההבקעה האחרון של הצבא הסורי ברמת הגולן. עד ל-10 באוקטובר השלימו כוחות צה"ל את הדיפת הכוחות הסוריים חזרה אל מעבר לקו הסגול, וב-11 בחודש אף עברו למתקפת נגד, חדרו לשטח סוריה וכבשו שטח של כ-400 קילומטר מרובע, שכונה בשם המובלעת.

בקרב עמק הבכא נפלו 76 לוחמים רובם ככולם טנקיסטים מגד' 74 מחט' 188, גד' 77 מחט' 7 וגד' 71 שהוקם יום וחצי לפני המלחמה ממדריכים, מקצינים ומחיילים של בית ספר לשריון, מצוערי חיל השריון בבה"ד 1 וממדריכים מבסיס האימונים צאלים ויועד לתגבר את חט' 7. גד' 71 נשחק לגמרי בארבעת ימי הלחימה, המג"ד משולם רטס ומרבית המפקדים נהרגו, החיילים והטנקים ששרדו פוזרו להמשך הלחימה לגדודים אחרים.

שם הקרב "עמק הבכא" הוטבע בסדרת כתבותיו של רנן שור ב"במחנה" שפורסמו כחודש לאחר המלחמה . בשנת 1975, כשנתיים לאחר המלחמה, הוציא לאור מג"ד 77 אביגדור קהלני את ספרו עז 77. הספר מגולל את סיפור הקרב מנקודת עיניו של המג"ד, ומציג את לחימתם ההירואית של צוותי הטנקים מחטיבה 7, שמנעו את חדירת השריון הסורי לצפון הרמה. בשנת 2009, לאחר יותר מ-30 שנים בהם "נשכח" זכרם של כוחות חטיבה 188, מסיפור הקרב על עמק הבכא, יצא ספרו של אבירם ברקאי על בלימה, אשר מספר על לחימת החטיבה במלחמה, ובתוכה גם על הכוחות מגד' 74 בעמק הבכא.
את הסקירה הכין משה כ"ץ על פי מקור אחד, שני  ושלישי

 

גידול תפוחים בישראל – התפוח משתייך למשפחת הורדניים ROSACEA, שם סוג MALUS, שם מין COMMUNIS. ארץ מוצא: מערב אסיה. שווק בכל חודשי השנה. הזנים הבולטים: זהוב, דלישס, גרני סמית, ענה.
פרי התפוח מסמל את חשיבות הפירות מאז סיפור אדם וחווה. הוא נחשב בעבר לטוב בפירות, נרקמו סביבו אגדות וסיפורים רבים, וגם כיום הוא הפרי הנפוץ ביותר בעולם.
מוצא התפוח התרבותי בהכלאות טבעיות בין מינים של תפוחי-בר הגדלים למרגלות ההימלאיה. בתקופות קדומות עבר התפוח לאירן, לקווקז ולאירופה על-ידי זרעים ושימש מאכל לאדם, גם כפרי מיובש. גידלוהו ביוון וברומא, ובימי-הביניים בגנים באירופה. במאות האחרונות הועבר לאמריקה הצפונית והדרומית וליתר היבשות.
ארצות הייצור העיקריות הן סין, ארצות-הברית, ארצות מערב אירופה, טורקיה, ארגנטינה, ברית-המועצות לשעבר, פולין ואיראן.
עץ התפוח עמיד מאוד לקור וזקוק למנות-קור ניכרות לשם התעוררות טובה באביב. בקיץ חם נפגעת איכות פריו. התפוח משתמר חודשים רבים בקירור והוא מתאים להכנת מוצרים המשתמרים היטב, כמו שימורי רסק ופלחים של תפוחים, אותם גם מייבשים. בארץ גדל התפוח כבר לפני אלפי שנים. משערים שגידלו אז זנים הדומים לזן המקומי סוכרי, שאינו זקוק להרבה מנות קור בחורף. משהחלה ההתיישבות היהודית החדשה והעליה מארצות אירופה, גבר הביקוש לתפוחים שהעולים היו רגילים בהם בארצות מוצאם. נעשו נסיונות לגדל זנים משובחים מחו"ל, שהתאקלמו כאן לאחר שהתאימו להם טיפולי ריסוס להתעוררות, המשמשים תחליף חלקי לקור החורף. לאחר קום המדינה הורחבו שטחי גידול התפוח. כיום הם מתרכזים בעיקר באזורי ההר הגבוה של הגליל העליון ורמת הגולן שם התנאים מבטיחים קבלת צבע יפה ואיכות טובה של הפרי. התפוח הוא עץ נשיר, בחורף הוא עומד בשלכת ומלבלב ופורח באפריל. פירותיו נישאים על דורבנות ועל ענפים צעירים.
בארץ נפוצים בעיקר הזנים: ענה – זן שטופח על-ידי אבא שטיין בקיבוץ עין שמר. הענה אינו זקוק למנות-קור רבות, פורה מאוד ומבשיל ביוני-יולי, פריו אינו משתמר היטב; מוזהב והווריאנטים שלו – מהנפוצים בעולם, מוביל גם בארץ ואהוד על הקהל. מבשיל בספטמבר. עץ חזק ופורה. נשמר טוב באיסום. סובל מחספוסים; סטרקינג והווריאנטים שלו – פרי אדום וידוע בכל העולם. זן עיקרי ביבוא. גדל בעיקר באיזור ההר. נשמר טוב באיסום. לעתים סירוגי. פירות יפים נמכרים בשם "חרמון". בשנים האחרונות הזן סובל מפטריה שמתנחלת בתוך הפרי וגורמת לרקבון פנימי מבלי שיהיה אפשר לזהות אותו לפני האכילה. עד כה טרם נמצא פתרון להדברת הפטריה. לכן שוקלים להפסיק לגדל את הזן; גרני-סמיט – עץ חזק ופורה המבשיל באוקטובר. הפרי ירוק, עסיסי, נשמר טוב באיסום ארוך. בעייתו העיקרית היא רגישותו למכות שמש; אורליאנס – זן לא ידוע בעולם, אבל אהוד מאוד בארץ. העץ חלש. פירותיו מבשילים בסוף אוגוסט. פורה, מתוק, אבל לא מתאים לאחסון ארוך. בשנים האחרונות החלו לגדל בארץ זנים נוספים, שטעמם מעולה, כמו פוג'י וגאלה. הראשון אפיל מאוד, והשני מבשיל מוקדם, באוגוסט.
חלק ניכר מיבול התפוחים בארץ מאחסנים בקירור, לשיווק בכל חודשי החורף, וגם עד אמצע הקיץ הבא, סמוך להבשלת היבול החדש. רוב התפוחים המשווקים בארץ מיועדים למאכל טרי והם נמצאים גם בתפריט של תינוקות וקשישים. חלק קטן מהיבול משמש לייצור רסק ומשקאות. לאחרונה קיים יבוא תפוחים שמתחרה בפרי מגידול מקומי, למרות שהתוצרת המקומית טעימה יותר. בעולם משמשים התפוחים לייצור מיץ, להפקת שיכר תפוחים, לייצור משקאות חריפים, לחומץ תפוחים, לריבה ולמילוי עוגות.
מטעי התפוח בארץ נטועים על שטח של כ- 42 אלף דונם, כאשר 95% מהיבולים גדלים לאורך גבול הצפון, בגליל וברמת הגולן.  בשנת 2015 קטפו במטעי ישראל כ 110 אלף טון תפוחים בנוסף מייבאים מחו"ל כ7,000 טון. ערך התוצר השנתי של שוק התפוח עומד על כ- 700 מיליון ₪ בשנה. הצרכן הישראלי צורך כ- 22 עד 24 ק”ג תפוח לשנה לנפש. הייצור השנתי העולמי של תפוחים נע סביב 50-60 מיליון טונות. המדינות העיקריות המגדלות תפוחים הן סין, עם כ- 25-30 מיליון טונות לשנה, מדינות אירופה עם כ- 10 מיליון טונות לשנה וארצות הברית המגדלת כ- 5 מיליון טונות תפוחים בשנה.
כתב משה כץ על פי פרסום מועצת הצמחים, ואגרונט פורטל חקלאות מקצועי

 

******

הדרוזים ברמת הגולן – מאז הופעתם במאה ה-11 ועד סוף התקופה העות'מאנית היו הדרוזים מיעוט דתי, הנלחם על קיומו. את ההיסטוריה הדרוזית, את צורת ההתיישבות ואת המבנה הסוציו-פוליטי של הדרוזים ניתן להבין רק תוך התייחסות למערכת יחסים שבין רוב ובין מיעוט – בין ממשלות ובן קבוצות מיעוטים במזרח התיכון. אולם במערכת היחסים של הדרוזים עם סביבתם יש להבחין בין שתי קבוצות בהתאם למיקומן הגיאוגרפי: הקבוצה הראשונה כוללת את הדרוזים המתגוררים במרכזי ההתיישבות הגדולים כגון בהר הלבנון ובהר חורן, והשנייה כוללת את אלה, המתגוררים באזורי הפריפריה של ההתיישבות כגון בכרמל, בגליל ובגולן.
המאורעות החשובים בהיסטוריה הדרוזית התרחשו דווקא במרכזים, והם שעיצבו את המאפיינים העיקריים (הסוציו-פוליטיים והתרבותיים) של הדרוזים. אך למרות השפעתם של המרכזים בלבנון ובחורן על אזורי הפריפריה יש לאלה האחרונים מאפיינים נוספים, שכן הם רגישים יותר לפגיעה מצד שכניהם או מצד המימשל המרכזי.
אולם היישוב הדרוזי שבגולן וזה המצוי למרגלות החרמון בצידו שהמזרח שונים מן היישובים המצויים באזורי פריפריה אחרים משום שהמיקום הגיאוגרפי העניק להם תפקיד חשוב של קישור בין שני מרכזי היישוב הדרוזי שבחורן ובלבנון, בין יישובי הפריפריה שבכליל ובכרמל וכן בין שני יישובי המרכז.
בשנת 1920, עם תחילת תקופת המנדט, התחלק המיעוט הדרוזי במזרח התיכון בין שלוש יחידות פוליטיות: סוריה, לבנון ופלסטין. בכל יחידה חלו תמורות כלכליות ופוליטיות שונות, שהטביעו את חותמן על האוכלוסייה בכלל ועל הדרוזים בפרט. תמורות אלה הוסיפו אִפיונים חדשים לכל אחת מן הקהילות שבשלוש המדינות.
בשנת 1946 קיבלו סוריה ולבנון את עצמאותן ובשנת 1948 הוקמה, יכדוע, מדינת ישראל. בצל הקונפליקט הערבי-ישראלי נפרדו שלוש הקהיליות זו מזו וכל אחת מהן, הנושאת עמה מטען תרבות פרימודאלי זהה, חייבת הייתה להתמודד עם התמורות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות שהתרחשו בארץ-ישראל.
ארבעת הכפרים הדרוזיים שברמת הגולן: מַגְ'דַל שַמְס, מַסְעַדֶה, בּקְעָתָא ועין קִנְיֶה היו עד 1967 חלק בלתי נפרד מן היישוב הדרוזי שבסוריה. חלו עליהם אותן תמורות כלכליות ופוליטיות כמו על שאר הכפרים הדרוזיים שבסוריה והם הושפעו ממערכת היחסים שהתפתחה בין המימשל בדמשק ובין העדה הדרוזית. בשנת 1967 הותק הקשר בין ארבעת הכפרים הללו ובין העדה הדרוזית שבסוריה, אולם בד בבד עם ניתוק זה חודש הקשר עם הכפרים הדרוזיים שבגליל ובכרמל. הניתוק והקשר המחודש נעשו לאחר שכל אחת משתי הקהילות הדרוזיות (הסורית והישראלית) עברה שלבי התפתחות שונים מבחינה כלכלית, חברתית ופוליטית.
הסטטוס של הדרוזים ברמת הגולן עד שנת 1981 היה סטטוס של אוכלוסייה בשטח כבוש. למרות מדיניות "הסיפוח הזוחל", שניהל המימשל הצבאי מאז שנת 1970 , ראו בדרוזים אזרחים סוריים תחת שלטון צבאי ישראלי. אך החל משסוף שנת 1977 ותחילת 1978 החלו מסתמנים ניצנים ראשונים של משבר ביחסים בין השלטון הישראלי ובין האוכלוסייה הדרוזית בגולן – עובדה שהדהימה את אמצעי התקשורת בישראל וגרמה לעיתונאים ולחוקרים לנסות להסביר את המשבר.
בשנת 1981 התקבל חוק הגולן שסיפח למעשה את הגולן למדינת ישראל. הדרוזים ברמת הגולן קיבלו את החוק במחאה חריפה והכריזו על שביתה כללית, אם כי 5 ראשי יישובים דרוזים בגולן הצטרפו כבר ב-11 בינואר 1978 לקריאתם של ראשי היישובים היהודיים בגולן – לספח את הגולן לישראל באופן מלא. לפי הסטטוס קוו הנוכחי, רוב הדרוזים ברמת הגולן מוכרים כתושבי קבע בישראל, אולם לא כאזרחים. הם רשאים לקבל אזרחות ישראלית, אולם רק מעטים מהם, ניצלו את האפשרות. מי שמחליט להתאזרח בישראל מסתכן בהטלת חרם מצד בני קהילתו. ישראל אינה מכירה בדרוזים ברמת הגולן כאזרחים סורים, ורובם מוגדרים כמי שאזרחותם "אינה ברורה". בינם לבין סוריה מתקיים קשר מוגבל, בעיקר באמצעות שליחת צעירים ללימודים באוניברסיטאות בסוריה. הנהגת הדרוזים שמחוץ לרמת הגולן אינה מתערבת בדרך כלל בסוגיית אזרחותם של הדרוזים ברמת הגולן.
ההתעניינות הרבה בדרוזים של רמת הגולן הייתה פוליטית וניסתה להסביר את התנהגותו הפוליטית של מיעוט. אספקטים סוציו-כלכליים והיסטוריים נבדקו רק בעקיפין במטרה להסביר אספקטים פוליטיים. אך למרות חשיבותם של האספקטים הפוליטיים אין מאמר זה עוסק בהם, שכן מטרתו בדיקת ההתפתחות ההיסטורית של היישוב הדרוזי ברמת הגולן תוך התייחסות לאספקטים גיאוגרפיים, כלכליים וחברתיים. הדיון הפוליטי בדרוזים של רמת הגולן מתייחס, כאמור, להתנהגות פוליטית של מיעוט וכך גם האספקטים ההיסטוריים, הגיאוגרפיים, הכלכליים והחברתיים; גם הם יהיו מובנים יותר רק תוך התייחסות להתפתחותו של יישוב מיעוטים. דיון מעין זה, העוסק באספקטים לא פוליטיים, חשוב גם לצורכי דיון בהתנהגות פוליטי, שכן הוא מאיר צדדים רבים של ההתנהגות הפוליטית, שהדיון הפוליטי עצמו אין די בו כדי להסבירם.
מקור והרחבה ראו מאמרו של קייס פירו הדרוזים ברמת הגולן בתוך קובץ ארץ הגולן והחרמון המוצג לעיל

 

בוקעאתא היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1982. בוקעאתא הוא אחד מארבעת היישובים הדרוזיים ברמת הגולן שנכבשו מסוריה במלחמת ששת הימים, תושבי הכפר זכאים לאזרחות ישראלית מתוקף חוק הגולן (1981) אולם רובם אינם מחזיקים בתעודת זהות ישראלית. 

בוקעתא כפר גדול, הבנוי על גבי חורבה. הכפר נוסד כנראה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. שומכר ביקר בכפר ב-1884 ותיאר אותו: "אֶל-בּוּקְעָאתַה – כפר של דרוזים, ובו 35 בתים בנויים היטב, וכ-160 תושבים, במֵרְג' אֶל-בּוּקְעָאתַה. באזור קרקע משובחת שהדרוזים מעבדים, וכן מעיינות ואמות מים, אך הוא קר ומכוסה בחורף בשלג. העמק הוא למעשה שקע, שדפנותיו נוצרו על ידי תֵלּוּל אֶל-בּוּקְעָאתַה, תֵּל אֶ-שֵׁיחָ'ה, תֵּל אֶל-אָחְמַר המיוער ותֵּל כּרוּם אֶ-תוּרכֹּמָאן. רחוב מסחרי חשוב, אֶל-בּוקְעָאתַה, זהה לבּוקְעָאתַה שהוזכרה על ידי בורקהרדט, למרות שלא ביקר בה". ערב כיבוש הכפר במלחמת ששת הימים חיו בו 1767 תושבים, שרובם (1425) נשארו בו גם לאחר המלחמה. בשנים שעברו מאז הכיבוש גדל הכפר במידה ניכרת, הן במספר תושביו (6,500 תושבים ב-2017) והן בשטח הכפר, במספר הבתים ואיכותם.
היישוב הוקם בסביבות 1886 על ידי משפחות ממג'דל שמס, ונהרס בשנת 1888 בעקבות סכסוכים בין היושבים באזור, ושוב במהלך מרד הדרוזים ב-1925.  גרעין הכפר נבנה על גבי החורבה, כיסה אותה לחלוטין, וכיום לא ניתן להבחין בה. אבל בחפירת יסודות לבתים בכפר נתגלו פריטים ארכיטקטוניים. נמצאו גם חרסים מהתקופות הרומית, הביזנטית והממלוכית. בפיקוח על חפירת תעלות להנחת צנרת, משני צדי הגוש המרכזי של הכפר, לא נמצאו שרידי יישוב. לפיכך נראה שהחורבה לא חרגה מתחומי הגוש.
בין הממצאים שנאספו בכפר יש לציין שני ראשים של פסלי בזלת מהתקופה הרומית. בכפר נמצאה גם אבן גבול בהשתמרות גרועה ולא ניתן לקרוא את שמות הכפרים. נמצאו גם שלוש מצבות קבורה עם כתובות ביוונית. לפני מלחמת ששת הימים ובשנים הראשונות לאחריה הופעלו בסביבת הכפר גתות לדריכת הענבים שגודלו בשטחי הבקעה. היות ושתיית יין אסורה על המוסלמים, בושל התירוש ויוצר ממנו דיבס ‒ דבש ענבים, שנמכר לבדווים השכנים. לאחר המלחמה לא היה שוק לדיבס ואילו הענבים נמכרו היטב בשוק הישראלי. לפיכך הופסק ייצור הדיבס והגתות ננטשו. בשל סלעי הבזלת הסדוקים עליהם נבנה הכפר, לא ניתן היה לחצוב את הגתות בסלע והם נבנו מעליו. הגתות כללו משטח דריכה, בור איגום וכבשן שבו סיר ענק מנחושת שבו בושל התירוש.  שצולמו על ידי אמנון אסף, מציגים את אחת הגתות ואת תהליך ייצור הדיבס. אתר 2 מפת מירום גולן 11/1 סקר אריכאולוגי של ישראל

 

חלק שני מבוקעתא אל ברכת רם והלאה למסעדה 

 – מעבר בבוקעתא ממזרח למערב עד כביש 98 
– דרך מטעי התפוחים לרגלי הר אודם אל יער אודם
– צפונה ממערב לתל קצעה וחצייה נוספת של כביש 98
– טיפוס במורדות הצפון מערביים של הר ורדה
– ירידה צפונה אל הגדה המזרחית של ברכת רם
– המשך בשביל סובב ברכת רם לעבר בקעת יעפורי
– טיפוס אל הכפר מסעדה וחצייתו ממזרח למערב

גידול דובדבנים בישראל, פרי השייך למשפחת הורדניים  ROSACEAE, שם סוג PRUNUS, שם מין  AVIUM. ארץ מוצא: מרכז אירופה. תקופות שיווק: מאי יוני יולי.
הזנים הבולטים: בינג, בורלה, רנייר. מוצאם של הדובדבן והגודגדן כנראה באזור הים השחור, ומשם הופצו בימי קדם לאירופה על-ידי ציפורים. שני המינים הם עצים נשירים, הזקוקים להרבה מנות קור לשם התעוררות בחורף ופריחה באביב. הם נפוצים בכל אירופה, וכן במערב ארצות-הברית ובצפונה, באזורים ההרריים בתורכיה, באגן הים התיכון ובמזרח הרחוק. ביפן פיתחו זנים מיוחדים לנוי, שאינם נושאים פרי ופריחתם משמשת השראה לענפי תרבות רבים. בארצות רבות מופנה כמעט כל יבול הדובדבנים החמוצים לעיבוד תעשייתי, לשימורים, למשקאות או להקפאה, ואילו חלק ניכר מהגודגדנים נמכר כפרי טרי. שני המינים הללו הוכנסו לארץ ישראל, כנראה בתקופת הצלבנים. היקף גידול הדובדבנים והגודגדנים בארץ מצומצם, והוא קיים רק בהר הגבוה. בשניהם דרושה עבודה רבה מאוד בקטיפת הפרי. בארצות, שבהן הפירות מיועדים לתעשייה, נעזרים בקטיף במיכון. בישראל מגדלים רק זן אחד של דובדבן, "כיוס", המבשיל בדרך כלל במחצית הראשונה של יוני, וזנים אחדים של גודגדן. הראשון להבשלה הוא בורלא, מהמחצית הראשונה של מאי. אחריו מבשילים הזנים צ'ינוק, בינג ורנייה. רנייה הוא היחיד שפריו צהבהב-ורוד, ואילו צבע הפירות של הזנים האחרים מאדום עד כמעט שחור. בדובדבנים אפשר לקטוף את כל היבול מהעץ בפעם אחת, ואילו בגודגדנים ההבשלה אינה אחידה ויש לחזור ולקטוף את הפירות בכמה פעמים. לאחר שהבשילו אפשר לשמור את הפירות עד שבוע במקרר ביתי, אך בהקפאה עמוקה הם משתמרים מצויין חודשים רבים ומשמשים אז להכנת גלידות, ריבות, מאפים ומשקאות. בארצות שבהן הפירות הללו נפוצים, משמשים הדובדבנים וחלק מיבול הגודגדנים לתעשייה ענפה ומגוונת של לפתנים משומרים, ריבות, משקאות חריפים ועוד, אך בארץ הם משמשים בעיקר למאכל טרי, במיוחד הגודגדן. פרי הדובדבן התאקלם בארץ בסוף שנות ה-30 והוא צלח רק באזורים גבוהים מ – 600 מטר מעל פני הים. השנה (2017 ) צפוי היבול בארץ לעמוד על מעל 2200 טון דובדבנים, עליה של כ-10 אחוזים בייחס לשנה שעברה.
כתב משה כ"ץ מקורות :מועצת הצמחים. ואגרונט פורטל חקלאות.:

שמורת יער אודם – השמורה ממוקמת בצפון הגולן, בקרבת היישובים מסעדה ואודם. בשמורה עוברים 2 כבישים עיקריים, כביש 978 מצומת גוב-געש לצומת מסעדה, וכביש 98 מאזור אל-רום לצומת מסעדה. שביל הטיולים העיקרי בשמורה הוא באזור תל אל קצעה , הגישה מכביש 98, וכמו כן עוברים בשמורה שבילי טיול ממושב אודם לכביש 98, ומכביש 978 לאתר ג'ובת אל כבירה (הג'ובה הגדולה). שביל הגולן חופף לשבילים בתחומי השמורה. חלק ניכר בדרום ובמערב השמורה נמצא בשטחי אימונים של צה"ל. בתחום השמורה קיימים שטחים ממוקשים (ממושב אודם וצפונה), ואין לסטות ממסלולי ההליכה.
יער אודם (יער מסעדה) הוא היער הגדול בצפון הגולן. היער הנוכחי הוא שריד מיער רצוף, שכיסה את הגולן העליון כולו עד לפני כמאה עשרים שנה. היער נפגע על ידי הצ'רקסים שהשתמשו בעצים לצורך בנייה ומסחר. כיום מתאושש היער באיטיות ומתפשט על פני השטחים שבוראו. האזור של יער אודם נשמר באופן יחסי בגלל שנבנו בשטחו מחנות צבא ובונקרים של הצבא הסורי וכדי לעזור בהסוואתם אסרו הסורים פגיעה ביער באזור זה. היער נשלט ע"י עצי אלון מצוי ואלון התולע. לאלונים נלווים מינים נוספים ובפרט מיני חורש לח – אגס סורי, שזיף הדב, עוזרר אדום, עוזרר חד-גלעיני ועוד. היער שונה מהיערות ממערב לירדן, ונעדרים ממנו עצים ושיחים כמו קטלב מצוי, ער אציל ואחרים. היער בחלקה הצפוני של השמורה נשמר בשל קיום בסיס צבאי סורי בתל אל-קצעה לפני מלחמת ששת הימים.
בדרום השמורה, בורא היער ע"י ישובי הצ'רקסים. הצ'רקסים הם עם צפון-קווקזי מוסלמי שהחל להתיישב ברחבי המזרח התיכון בסוף המאה ה 19 עקב כיבוש מולדתם בקווקז בידי הרוסים,  האימפריה העות'מאנית קלטה את מאות אלפי הצ'רקסים שגורשו ממולדתם ויישבה אותם באזורי ספר בהם שליטתה הייתה רופפת וזאת במטרה לחזק את שליטתה באזור והדיפת גורמים העוינים את השלטון העות'מאני, שהיו בדרך כלל שבטים בדואים.
היער מתחדש כיום לאורך גבולות חלקות חקלאיות, מה שיוצר נוף ייחודי הניתן להבחנה בתצלומי אוויר. דפוס זה נובע מכך שלאורך גבולות החלקות נמצאות ערימות סלעים, ביניהם קל לנבטי האלונים לנבוט בלי שהבלוטים ייאכלו בידי חזירי בר הנפוצים באזור. חדירת העצים מגבולות החלקות לתוך השדות הנטושים היא איטית ביותר, ולכן שטחי השדות נשלטים ברובם ע"י צומח עשבוני בעיקר דגניים שונים. בין הגיאופיטים הגדלים בשמורת היער ראויים לציון הסחלבים בן חורש רחב-עלים ומירונית סרגלנית, כרכום נאה, כרכום השבכה וכרכום צהבהב, רקפת יוונית, אירוס הלבנון ורבים נוספים. כמו כן בולט ביער שפע רב של מיני פטריות (חל איסור על קטיף פטריות בתחומי השמורה).
עולם בעלי החיים בשמורה מגוון וכולל בין היתר חזירי בר, זאבים, דלק ומיני מכרסמים כמו נמנמן סלעים ומיני יערון. בבריכת החורף זעורה שנכללת בשמורה נמצא אתר רבייה חשוב לדו-חי חפרית.
בתחום השמורה נמצאת תופעה גיאולוגית ייחודית – "הג'ובות" (בעברית: גוב געש). הג'ובות הן שקעים דמויי מכתש, שנוצרו כפי הנראה כתוצאה ממפגש של לבה עם מי תהום, 23 מהן נמצאות ביער אודם ובסביבתו. שבע מהג'ובות נכללות בתחום השמורה, כולל הגדולה שבהן ג'ובת אל כבירה, קוטרה 250 מ' ועומקה כ 60 מ'. כמו כן נכלל בשמורה אחד מהרי הגעש הקטנים – תל אל קצעה (רום 1099 מ'). הר געש נוסף, הר אודם (רום 1167 מ') נמצא בסמוך לגבול השמורה.
במערב השמורה נמצא האתר הארכיאולוגי ח'רבת רעבנה להלן, שרידי יישוב יטורי קדום. כמו כן נכללים בשמורה שרידי היישובים הסוריים אל-כרז א-טוויל, א-סחמיה וערב אל היש.
צפונית ליער אודם נמצא נחל סער, שנכלל במקור בתחום שמורה זו וכיום מוצע כשמורת טבע נפרדת.
השמורה הוכרזה במקור בצו אלוף ביוני 1972, בשטח 11 אלף דונם. כיום השטח עובר תהליכי אישור והכרזה מחודשים, ובמסגרת זו הוגדל השטח המיועד לשמורה. התכנית הופקדה להתנגדויות הציבור בראשית שנת 2016.
כתב משה כ"ץ מקור ונוסף

 

צלף קוצני – משפחת הצלפיים – שיח קוצני גדול (50 עד 200 ס"מ), מסתעף וסבוך. הענפים קשתיים,  ענפים צעירים צבעם ארגמן. בבסיס כל עלה יוצא זוג קוצים מאונקלים, אכזריים. העלים ואף קצות-הענפים נושרים בחורף. העלים בשרניים עד סחוסיים, מכוסים קרום-שעווה. צלף קוצני פורח כמעט חצי שנה, מאפריל עד ספטמבר. הפרחים בודדים, גדולים, בלתי נכונים, ריחניים מאוד. קוטר הפרח 6 ס"מ. 4 עלי הכותרת ערוכים ב-2 זוגות,  ככנפי פרפר. עלה הגביע האחורי מבין 4 עלי הגביע גדול מיתרם וקעור, ניצב מול עלי הכותרת האחוריים הצמודים לצופן, יוצר מאגר מוגן לצוף. המאביקים הם גם דבורים שונות, וגם רפרפים ועשים, הפעילים בלילה. האבקנים רבים (70–1200), זיריהם לבנים בבסיסם וגונם הופך בהדרגה לורוד-רענן כלפי ראשם. המאבק ורוד עם עורקי-אורך. השחלה נישאת על עוקץ ארוך (גינופור), שגם הוא כזירי האבקנים, לבן בבסיסו ו-ורוד רענן בראשו. הפרח נפתח בשעות אחרי הצהריים המאוחרות, נשאר פתוח 16–18 שעות. לאחר האבקה מתפתחת השחלה לפרי עסיסי מלפפוני עד אגסי, הנישא על עוקץ ארוך. הפרי מתפצל לאורכו (יש אומרים כי זה מקור השם צלף, חילוף אותיות מ-פצל) וקליפתו נגללת אחורה.  הזרעים שחורים, מופצים על-ידי ציפורים ונמלים.
צלף קוצני גדל בקירות-אבן, צוקים, גדרות-אבן, קירות-טראסה, ערימות-אבנים וקרקעות דלות, ובמיוחד בקרום של גיר קשה על גבי גיר רך. הוא נפוץ בכל אזורי החבל הים תיכוני ובשוליו, ואף למדבר יהודה ולצפון הנגב יגיע. תפוצתו העולמית משתרעת בארצות שסביב הים התיכון, והלאה מזרחה למערב אסיה.
כפתורי-פרחים, פירות צעירים, ענפים צעירים ועלים של צלף למיניו מוחמצים ונחשבים כתבלין משובח. ענף שהוסרו ממנו כל אבריו פרט לקוץ מאונקל אחד – שימש ל"דייג" של עלוקות מן הגרון. הסוג כולל 350 מינים, בארץ 5. 
הצמח במקורות: קדמוננו מנו את הצלף בין יצירי הבריאה המצליחים לשרוד גם בתנאים קשים, וככל שתנסה להיפטר מהם – לא תצליח להשמידם. אלה נקראים בלשון התלמוד (מסכת ביצה כ"ה ב') בכינוי "עזין", והצלף נמנה שם בחברה טובה: יחד עם ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות ועז בבהמה דקה – מופיע גם הצלף:  שלושה עזין הן: ישראל באומות, כלב בחיות ותרנגול בעופות. ויש אומרים אף עז בבהמה דקה, ויש אומרים אף צלף באילנות" (ביצה דף כ"ה עמוד ב').
כתב משה כץ שציטט וסיכם מהאתר צמח השדה

עכנאי מגובב הוא צמח דו-שנתי עם שני מופעים שונים לגמרי: מופע-עלווה ומופע פריחה. ודווקא מופע העלווה הוא היפה והמרשים, לטעמי. העלים ערוכים בחורף בשושנת רדיאלית סימטרית לחלוטין, קלאסית ממש, ציורית מאוד, צמודה לקרקע. הפרחים נישאים בקיץ על גבעול-פריחה זקוף, גבוה (60–200 ס"מ), בלתי מסתעף. הפרחים חיוורים ודהויים, עד שאין מבחינים בהם כלל מרחוק, ועמוד-הפריחה אמנם בולט למרחוק אך הוא אפור ויבש בשעת הפריחה. האם שני המופעים הם מופע חורף ומופע קיץ? או שנה ראשונה ושנה שניה? העלה זיפני כנהוג במשפחתו, הזיפים יוצאים מגבשושים בפני העלה. העלה אזמלי מוארך, אורכו (שהוא רדיוס השושנת) 10 עד 40 ס"מ. לעיתים עולה שוב (בחורף של השנה השניה? השלישית?) שושנת עלים חדשה בבסיס הגבעול היבש של השנה הקודמת. במקרים חריגים "מתבלבל" הצמח ומצמיח את שושנת העלים בראש הגבעול היבש של השנה שעברה.
עכנאי מגובב פורח מאפריל עד יולי. התפרחת צרה וארוכה, מגובבת. הפרח לא בולט לעין האדם, הוא קטן וחיוור, צורתו אופיינית לסוג עכנאי: מראהו כמו פה פעור של נחש (עכנאי משמעו נחש). האבקנים ועמוד-העלי ארוכים ובולטים מתוך הכותרת, מגבירים את הדימוי לפיו של נחש כי הצלקת השסועה מזכירה לשון שסועה שלוחה של נחש והאבקנים הכפופים מזכירים שיניים מעוקלות של נחש. 5 עלי הכותרת מאוחים כליל, כמו משפך א-סימטרי או צינור מתרחב או שופר. הפרחים מגובבים על ענפים קצרים בחלקו העליון של גבעול-הפריחה.
עכנאי מגובב נפוץ בבתי-גידול שונים: קרקעות כבדות מוצפות בחורף, גדות נחלים, טרשי בזלת, צידי דרכים. שכיח למדי ובולט בנוף בצפון הארץ ובמרכזה.
תפוצתו העולמית משתרעת בארצות מזרח הים התיכון. בסוג עכנאי 40 מינים, רובם ימתיכוניים, בארץ 5, מהם 4 ימתיכוניים ואחד מדברי. כן מגדלים מינים אחדים כצמחי-נוי.
מקור: אתר צמח השדה

 

ברכת רם היא פנינת נוף המצויה בצפון הגולן, מהווה מסוף המאה ה-19 אתגר לחוקרים, המנסים להבין את אופן יצירתה. הברכה ממוקמת בצפון רמת הגולן, על שולי החרמון. מצפון לברכת רם מצויה בקעת יעפור, אותה מנקז נחל סער, ואלו ממערב ומדרום זורם ואדי אבו סעיד. מעבר לנחלים המקיפים את הברכה מתנשאים הרי געש אחדים: הר כרמים שגובהו כ-1,190 מ' מעל פני הים מדרום, תל אל מנפוח'ה שגובהו 1,210 מ' ממזרח, והר רם שגובהו 1,182 מ' מצפון-מזרח. ברכת רם מצויה בתוך שקע נמוך מפני הסביבה, שבסיסו (ללא מים) מצוי בגובה של 926 מ' מעל פני הים. אורך גוף המים 840 מ', רוחבו 720 מ', היקפו 2,100 מ' ושטחו 0.5 קמ"ר. השוליים המקיפים שת הברכה מוגבהים עד 70 מ' מעל קו המים. אורכו ורוחבו של אזור הברכה (כולל השוליים) כקילומטר אחד, שטחו 0.8 קמ"ר, וזהו גם גודלו של אגן הניקוז של הברכה מפני ששוליה מושלמים ואף לא נחל אחד מתנקז אליה. עומקה הטבעי של הברכה במרכזה היה כ-11 מ' ללא הבדל, כמעט, בין הקיץ לחורף. כיום שונים פני הדברים, שכן הברכה מהווה מאגר מם של אזור צפון הגולן והמשאבות, המזרימות אליה מים בחורף והשואבות ממנה מים בקיץ, מפרות את מאזן המים הטבעי ומשבשות אותו לחלוטין. מבחינה גיאולוגית שייך אזור ברכת רם לשולי האטיקלינה הגדולה של החרמון, שכיוון הציר שלה הוא באזימוט של 60 מעלות. ברכת רם מצויה במורדות הדרומיים-מזרחיים של אנטיקלינה זו, והנטייה באגף זה מתמתנת באזור הברכה עד כדי 15 מעלות. באזור זה חשופים הן סלעי משקע (גיר, חוואר, חול וקירטון) מהיורה ועד האיאוקן והן סלעים בזלתיים צעירים מהפליוקן ומהפלייסטוקן (4 מיליון הנשים האחרונות). כאמור מיקומה של ברכת רם ויופיה הטבעי משכו מאז ומתמיד את החוקרים, שניסו לעמוד על דרך היווצרותה. בעניין זה מן הראוי לציין, שיש להפריד בין דרך היווצרותו של השקע המורפולוגי ובין הדרך שבה הגיעו המים לברכה ודרך יציאתם ממנה.
מקור ולהרחבה על ברכת רם ובמיוחד על החתך הסטרטגרפי הנחשף באזורה  וכן על הבעיות ההידרולוגיות של הברכה והצעה על דרך היווצרתה ראו מאמרו של אריאל היימן ברכת רם – תופעה וולקנית ייחודית בתוך קובץ ארץ הגולן והחרמון המוצג לעיל.

נבי יעפורי ציון קברו של נבי יעפורי, קדוש דרוזי, שלפי המסורת פעל באזור. המבנה שוכן בלב בקעת יעפור. המבנה המקורי נבנה כנראה ב-1840 ושימש עד שנות השבעים של המאה העשרים. היו בו מספר חדרים: הקבר, אולם תפילה ומגורי השומרת. על גגו הייתה בנויה כיפה. בחלקו הצפוני נמצא מתחם דמוי ח'אן קטן שהוקף בגדר בטון ובו נמצאו חורשת עצי אגוזים ושוקת. בשנות השבעים נבנה אגף נוסף המשמש את המבקרים וכן אולם גדול להתכנסויות דתיות. ב-1998 נבנה בחצר מבנה חדש ובו מטבח, שני חדרי אוכל וחדרי שירותים. המבנה בן שתי קומות. הציון נמצא בקומת הקרקע והכניסה אליו היא ממזרח. מעליו בנויה כיפה מרהיבה. אתר 30 מפת ברכת רם 8/3, הסקר הארכיאולוגי של ישראל

 

מַסְעָדֶה היא מועצה מקומית ברמת הגולן שבמחוז הצפון בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1982. כל תושבי המקום משתייכים לעדה הדרוזית. הכפר נמצא מדרום לנחל סער וממערב לברכת רם. מסעדה תוארה ב-1884 על ידי שומכר: ”אֶל-מֵסְעַדֶה –מזרעה ובה 60 בקתות נטושות בקיץ, בקרבת בִּרְכֶּת רָם, השייכת למֵגְ'דֵל אֶ-שֵׁמְס השכנה. התושבים משתמשים בבקתות רק בזמן הזריעה והקציר. הדלתות חסומות בבולי עץ או בערימות אבנים. הבקתות עצמן בנויות ללא תשומת לב.". לאחר 1948, כאשר הצבא הסורי הקים במקום מחנה צבאי, התפתח סביבו כפר חדש. ערב מלחמת ששת הימים גרו בכפר 1909 תושבים. רבים מהם עזבו ואחרי המלחמה. נותרו בה 705 תושבים. אל הכפר עברו תושבי סחיתא, שכפרם ניטש. הכפר היה בנוי בצורת פרסה ובמרכזה גיא קטן – ואדי בוג'נג'י – אשר מתנקז אל תוך בולען, המכונה בפי הדרוזים בלוע הותי. רוב בתי הכפר נבנו אבני בזלת ובוץ והיו גם מספר בתי בטון. במזרח הכפר היו שלוש גתות לייצור דיבס. לאחר המלחמה התפתח הכפר במידה רבה. נבנו בו בתים נאים ואוכלוסייתו גדלה ל-3447 תושבים (בדצמבר 2014). בכפר נמצא בית הספר התיכון של כפרי הדרוזים ומשרדי השלטון. בחתך ממערב לכביש, מצפון לתחנת הדלק, נראית שכבת חרסים גולניים מהתקופה ההלניסטית, מונחת על הסלע הטבעי. אין שרידי בנייה ולא ברור גודלו של האתר. אתר 48 מפת ברכת רם 8/3, סקר ארכאולוגי של ישראל.

 

מסעדה

 

חלק שלישי ממסעדה אל אלרום

– ממסעדה המשך בדרך נוף מעל ערוץ נחל סער בחלקו המערבי של יער אודם 
– הפסקה בחורש בשולי ח' רעבנה
– המשך בדרך היער עד שולי לג'ובה הקטנה. 
– עוד טיפוס משמעותי לצד הגו'בה הגדולה חציית כביש 978 . 
– המשכנו ושעטנו במורד הדרך אל כביש 9799 וחצייתו ממזרח לעיי הכפר סכייך. 
– לסיום, זכינו לעוד טיפוס לעבר ח' עיינות חוגלה
– טיפוס צפונה עד כביש 9799 והלאה מערבה בו
– טיפוס אחרון ביער אודם לעבר קיבוץ אלרום. 

קטע באורך של כ-2 ק"מ של הכביש הרומי מבניאס לדמשק ביער אודם. בתחומי היער שרד הכביש כמעט ללא פגיעה. רוחב הכביש 6.60 מ' בקירוב. הוא תחום בשתי שורות של אבני שוליים, מאבני גוויל בינוניות, ושורה של אבנים באמצע הכביש, אך לא תמיד במרכזו. בין שלוש שורות האבנים נמצא מילוי של אבני גוויל קטנות. שיטת הבניה של הכביש זהה לשיטת הבנייה של הכבישים הרומיים בחורן, שם הוברר כי בתשתית הכביש הונחו אבנים גדולות ועליהן הונחה שכבה של אבני גוויל קטנות יותר. נראה כי השכבה העליונה הייתה עשויה אדמה וחצץ, אך היא נשטפה ולא נמצאה. לאורך הדרך היו מגדלי שמירה. המרחק ביניהם כמייל רומי. יתכן שהיו מגדלים נוספים שלא שרדו. הכביש חוצה היום את יער מסעדה. לא ברור מה היה מצב היער בתקופה הרומית. בדרך כלל נמנעו הרומאים מסלילת כבישים ביערות, זאת בשל הסיכון הביטחוני. מגדל השמירה מכוסה היום ביער ולא ניתן לראות ממנו את הכביש במרחק כ-15 מ'. מובן שלא ניתן היה להשתמש במגדל זה אם היער היה במצבו הנוכחי. נראה אפוא כי בתקופה הרומית היער היה מדוכא, כתוצאה מכריתה, רעייה או שריפות, ולא היווה מכשול בסלילת הכביש ובשמירה עליו. שרידי הדרך נעלמים היום בכניסה לבקעת בוקעתא, אך זקני הדרוזים עדיין זוכרים את שרידי הכביש, אשר עבר בבקעה בין הר ורדה לבין בוקעתא. בקטע זה נהרס הכביש בשל הכשרת הקרקע לנטיעת מטעים. הדרך המשיכה לכיוון אופנה, על תחילתו של נהר אל-רקד, כיום בתחומי סוריה. על פי שומכר "בין אופנה ומרג' אל-בוקעאתה יש שרידים ברורים של כביש רומי". לאורך הקטע שנסקר לא נמצאו אבני מיל, אך כאלה נמצאו ממערב לו וממזרח. בכפר טרנג'ה, בתחומי סוריה, נמצאה אבן מיל עם כתובת לטינית מימי מרקוס אורליוס. האבן נמצאה שלא באתרה, ונלקחה כנראה מהכביש הרומי שעבר במישור שמדרום וממזרח לכפר. אבן המיל מתארכת את סלילת הכביש ל-162 לספירה. בתקופה זו נסללו גם הכבישים בלג'ה. אתר 68 מפת ברכת רם 8/3, סקר ארכאולוגי של ישראל

 

ח'רבת רעבנה – חורבה גדולה (כ-60 דונם) מכוסה בחורש צפוף ובה שרידי מבנים, שהשתמרו לעיתים לגובה ניכר. לחלק מהמבנים פתחים בנויים אבני גזית. הקירות בכמחצית מהמבנים בנויים בעובי אבן אחת. באחד המבנים נמצא קיר חלונות, הנפוץ בבניה החורנית. בין הריסות המבנים נתגלו משקופים וחוליות עמודים.  מקצת מהמשקופים מעוטרים בתבליטים של צלבים מלטזיים בתוך עיגול . בקצה המערבי של החורבה נתגלו שרידי בית בד, שכוללים משטח כבישה סדוק ובסיס בורג עגול עם מגרעות משני צדיו. בשטח החורבה נמצאו מספר בורות מים. הגדול בהם, בקצה המזרחי של האתר, קוטרו 5.5 מ', עומקו כ-4 מ' והוא יכול לאגור 63 מ"ק מים . בקרבתו נמצאה בריכה מטויחת שתכולתה כ-80 מ"ק.  האתר בנוי בין שתי ג'ובות. הג'ובה המזרחית גדולה ועמוקה. על מדרונותיה יש שרידי מבנים . הג'ובה המערבית נמצאת מחוץ לאתר. על אחד מדופנותיה חפור בור מים מדופן בקירות אבן.
רעבנה נמצאת בלב קילוח אודם. המגבלות הטבעיות של הקילוח ‒ קרקע טרשית והעדר מקורות מים טבעיים ‒ גרמו לאי-ישובו בתקופות הקדומות והוא נותר כאזור של רועים נוודים מכוסה כנראה ביער. גורלו של האזור השתנה בתקופה הרומית המאוחרת, כנראה לאחר שנסלל הכביש מבניאס לדמשק. בטח הקילוח נבנו לאורכו מספר מגדלי שמירה. בסמוך לאחד מהם התפתח היישוב ברעבנה, היישוב היחיד בחלק המערבי של קילוח אודם. יישוב קילוח אודם לא היה מבצע פשוט. הדבר הצריך השקעה גדולה בבירוא היער, סיקול ובניית טרסות לפילוס השדות. נראה כי הכשרת הקרקע נעשתה בארגון ובמימון מרכזיים. מעידה על כך העובדה שהחלקות החקלאיות גדולות ככל שניתן בתנאי השטח ואינן מחולקות חלוקת משנה, כפי שניתן היה לצפות בחלקות של איכרים זעירים. יתכן אפוא כי היישוב ברעבנה אינו אלא אחוזה גדולה, שכל אדמותיה היו בידי משפחה אחת. מעניין שעד היו, מאות שנים לאחר שחרב היישוב, עדיין נחשבים כל השטחים שממערב למסעדה כשטחי רעבנה. הקמת יישוב גדול בלב אזור חסר מים חייבה פתרון לבעיית הספקת המים. בניגוד לאתרים אחרים בשטחי הבזלת של הגולן, שבהם כמעט לא נמצאו בורות מים, הרי ברעבנה נמצאו בורות מים רבים, כמה מהם גדולים מאד. היישוב באתר החל בתקופה הרומית המאוחרת ונמשך גם בתקופה הביזנטית. ריבוי הצלבים שנמצאו באתר, בהשוואה למספרם המועט באתרי צפון הגולן, מעלה את האפשרות שהאתר ייושב במשך תקופה מסויימת על-ידי הע'סנים. בשלהי התקופה הביזנטית ניטש האתר, אך היישוב בו התחדש בתקופה הממלוכית, עד שנעזב סופית. אתר 94, מפת דן 8 סקר ארכאולוגי של ישראל

 

"הג'ובות" (בעברית: גוב געש). הג'ובות הן שקעים דמויי מכתש, שנוצרו כפי הנראה כתוצאה ממפגש של לבה עם מי תהום, 23 מהן נמצאות ביער אודם ובסביבתו. שבע מהג'ובות נכללות בתחום השמורה, כולל הגדולה שבהן ג'ובת אל כבירה, קוטרה 250 מ' ועומקה כ 60 מ'.

חרבת דבדבן; כריז אל-ווי; עזיזית; כריז – כפר קטן, מפוזר, בקצה יער אודם, מסביב לג'ובה בקוטר מאה מ' ובעומק כעשרים מ'. הבתים היו עשויים צלבני בוץ ואבני גוויל. בכפר גרו בדווים שהתיישבו במחצית הראשונה של המאה העשרים. לא נמצאו עתיקות. אתר 1 מפת שמיר 11, סקר אריכאולוגי של ישראל.

******

אוֹדֶם הוא מושב שיתופי של תנועת העובד הציוני הממוקם בצפון רמת הגולן, המונה כ-100 נפשות. היישוב מכונה בפי תושביו "הר אודם". מקורו של השם בצבעו של הר הגעש עליו הוא שוכן – הר שצבעו אדום ונקרא בערבית: תל אל-אחמר. היישוב ממוקם על הר אודם במרכז יער אודם בגובה של 1,050-1,090 מטרים מעל פני הים, והוא היישוב היהודי השני בגובהו בישראל (אחרי נמרוד). הממשלה החליטה על הקמת היישוב בשנת 1975 בעקבות החלטת האו"ם שהשוותה את הציונות לגזענות. גרעין של תנועת העובד הציוני התיישב במחנה צבאי סורי נטוש בסמוך לברכת רם. עד 1977 עזבו רוב המתיישבים את המקום בשל הטמפרטורות הנמוכות בו והרוחות העזות. במאי 1981 הצטרפו לגרעין שנותר גרעין נוסף ונוסד יישוב הקבע. כלכלת היישוב מתבססת על חקלאות ונופש, ופועל בו אתר התיירות "יער האיילים". כמו כן במקום גם מספר מפעלי תעשייה קטנים: קטיף עצמי של פירות יער ודובדבן, מפעל "אודם פלסט" ליצור מוצרי פלסטיק ויקב "הר-אודם".

 

 

ערב אל-היש כפר חורף בן זמנינו נטוש בשולי יער אודם. אתר 10 מפת שמיר 11, סקר ארכאולוגי של ישראל 
א-סחטיה – כפר קטן בשולי יער אודם, תושביו בדווים שרידים של כפר בן-זמננו, אתר 13 מפת שמיר 11, סקר ארכאולוגי של ישראל
סכיך – כפר נטוש על-גבי חורבה. האתר תואר לראשונה על-ידי תומסון, שביקר בו כנראה ב-1852: "סכיך… היא אחת החורבות הגדולות ביותר בגולן. סכיך הייתה מיושבת עד לתקופות המודרניות, והייתה ידועה כנקודת מפגש ויציאה של שיירות למזרח ולדרום; והשרידים הקיימים של מאגרי מים גדולים וח'אן מראים כי סיפקה שפע של מגורים לשיירות המסחר הגדולות האלה." (Thomson 1859:12). 32 שנים מאוחר יותר ביקר באתר שומכר, שהרחיב את תיאורו: "סְכֶּיךּ – חורבה חשובה המשתרעת על 120 דונם, וכפר חורף של עַרַבּ אֶל-פַאדֵ'ל. בצפון נמצא בניין מודרני מתפורר, כנראה ח'אן, שכן סְכֶּיךּ נמצאת על דרך ראשית. בין קירותיו בנו הבדווים בקתות. במקום בורות מים רבים, חלקם עם מים וחלקם סתומים, ואבני בנייה עתיקות עם יסודות עתיקים ומודרניים. במזרח, מתחת לפסגת הגבעה נמצאת בריכה. מצפון נמצא ג'וֹבֵּת סְכֶּיךּ, מאגר גדול לשעבר, חצוב בסלעי הלבה." במחצית הראשונה של המאה העשרים התרחב הכפר. בתיו היו בנויים מאבני בזלת ובטון. בין בתי הכפר נמצאו אבני גזית חלקן מעוטרות בתבליטים וכתובות ביוונית. בכל התבליטים מתוארים מוטיבים נוצריים, בעיקר צלבים. תופעה זו בולטת על רקע מיעוט הצלבים בממצא במרבית האתרים של צפון הגולן. בין התבליטים בולטת אבן קשת שבמרכזה תבליט של אמפורה בעלת בסיס גבוה, גוף מעוגל, צוואר מתרחב כלפי מעלה ושתי ידיות דמויות 'S'. גוף האמפורה מקושט בשני מעגלים חד-מרכזיים וצווארה מעוטר במשולש הפוך. מהאמפורה יוצאים שני ענפי זית ומוטיב לא ברור, שזוהה על-ידי גרג ואורמן כנוזל היוצא מהאמפורה. האמפורה תחומה משני צדדיה בצלב, שזרועותיו מתפצלים והניצב על עמוד גבוה בעל בסיס משולש. באתר יש עשרות בורות מים ובארות. בחלקו העליון של האתר נמצאים שרידי מבנה גדול ולידו שתי בריכות מים מקורות. מצפון-מזרח לכפר נמצאת ג'ובה, שדופנה בקירות מסיביים ושימשה, כנראה, כמאגר מים. ממערב לה נמצא בית הקברות של הכפר. בקברים משולבות אבנים מסותתות שנלקחו מהחורבה. היישוב מהתקופה הביזנטית כוסה בשכבה עבה של אדמת תל ובה חרסים ממלוכיים רבים. סכיך הוא אחד משני היישובים שהיו בלב קילוח אודם (השני, רעבנה, מפת דן, אתר 94). מהאתר יוצאת מערכת שבילים, רבים מהם עתיקים, לשטחי השדות, בשטח המכוסה היום ביער אודם. אתר 21 מפת שמיר 11, סקר ארכאולוגי של ישראל.

 

חורבת עינות חוגלה, מדרום לאלרום נקרא גם עיון אל-חג'ל כפר בן זמננו בנוי לאורך הכביש מקוניטרה למסעדה על המדרון הדרומי של גבעה קטנה ולמרגלותיה. רוב תושבי הכפר היו פלחים מוסלמים ומיעוטם צ'רקסים. הכפר נחלק לשני גושים. בגוש העליון (הצפוני) היו שלושים מבנים. עשרה מהם נבנו מאבני בזלת והשאר מלבני טיט. גגות הבתים נבנו על פי רוב מקנים ועפר כבוש ומיעוטם מפחים או בטון. בגוש התחתון (הדרומי) היו 25 מבנים, מהם חמישה שנבנו מאבני בזלת והשאר מלבני טיט. גגות הבתים נעשו מפחים או מעפר כבוש. ברבים מבתי הכפר נמצאו ממגורות שנבנו בתוך הקירות. במרכז הכפר נמצאה ברזייה מבטון. על פני השטח לא נמצאו חרסים ובמבנים לא שולבו פריטים קדומים. אך בחפירת תעלה בשטח הכפר ההרוס נחשפה שכבת יישוב מתקופת הברונזה הקדומה ב' (איורים 11–13). האתר נמצא בשקע קרקע וסמוך מאד משני עבריו יש מחשופי סלע. בחפירת בדיקה בשטח מצומצם נמצאו שברי קנקנים סרוקים, פכים, פכיות וטסים, שהונחו על רצפה של אבנים קטנות ומעליהן עפר כבוש. שכבת היישוב הייתה חתומה בשכבה של אבני גוויל. על פני השטח אין כל סימן לאתר הקדום. זהו אחד האתרים מהתקופות הכלקוליתית והברונזה הקדומה שנקברו בסחף ונתגלו רק בעקבות עבודות עפר. אתר 32 מפת מרום גולן 11/1 סקר ארכיאולוגי של ישראל

*****

סוף דבר

אחרי קצת פחות משש שעות הסתיים המסע
באזור המופלא שחלקנו עברנו בו בפעם הראשונה.
מזג האוויר היה מרבית הזמן נעים.
שהתחלנו הטמפרטורה הייתה 19 מעלות
ובשעה וחצי האחרונה היה חם כ-30 מעלות .

******

תודה

החלק המכריע של הצלחת הטיול שמור לגיל: שהוא איש טוב, מוביל בחסד עליון.
הוא בעל ידע רב שהנחיל אותו לנו בחן רב.
למדנו הרבה: גיאולוגיה, בוטניקה, על דרוזים, מורשת קרב ועוד.

**********

תודה לליזר קוברסקי שארגן לינה לו ולי אצל מחותניו החדשים בקיבוץ מחניים
מזל טוב!

********

תודה גם לכולם על יצירת חבורה נעימה ומפרגנת.
מספר חברים תרמו מהידע שלהם. 
לא היה אחד שלא סיים את הטיול בלי חיוך והרגשה שכיף גדול היה היום.

********
לסיום לאחר שהתארגנו לנסיעה חזרה לבית
ועוד לפני שיצאנו לדרך חיים רובינציק ארגן פריסה כהלכה לשבור שבר.

******

תודה למשה כ"ץ על כתיבת חלק מהסקירות לתיעוד המסע
תודה לסמדר בן דור שסייעה בריכוז התיעוד
תודה ליונה בקלצ'וק על האלבום הקטן והצנוע שתרם
תודה ליואל שדה על האלבום הנאה שגם תרם

******

מסע זה הוא עוד דוגמה נהדרת
של שיתוף פעולה של עמיתים
המבקשים לראות את יפי הארץ,
להכיר את אזוריה ומקומותיהם
וללמוד אודותיהם
באמצעות דיווש על האופניים
עוד ירבו מסעות כאלה בעתיד!