מראה ירושלים ערב פסח ברחביה ובשכונות החרדיות12 באפריל 2017

קובץ GPX להורדה GPSies מרחק: 11 ק"מ טיפוס-מצטבר: 100 מטר גלריית תמונות גלריית מפות

 

בערב פסח תשע"ז, יום שני (10/4/2017) אדוארדו ואני הסתובבנו בירושלים. לאור האילוצים, קבענו מראש שמסגרת הזמן לא תחרוג משלוש שעות.

 

החלטנו שהמסלול יקבע תוך כדי הטיול  והסיבוב יהיה בנחת. הסכמנו שגם נעצור פעמים רבות, לא רק לחציית כבישים אלא גם להסברים קצרים ובעיקר לצילום.

 

כך היה!!

*******
מיקום המסלול, מרכז העיר

תוואי המסלול 

התחלה של שנינו באחד מרחובות שכונות רחביה,
סיבוב בין אתרים בשכונת רחביה,
שכונת שערי חסד, מעבר בין שכונות הנחלאות, 
מעבר בין שכונות הזכרונות ושכונת בתי מונקטש
הפסקה בשולי שוק מחנה יהודה
חציית רחוב יפו
שכונת זכרון משה והלאה לשכונת גאולה
רחוב מלכי ישראל וכיכר השבת,
מתחם מאה שערים ובתי אונגרין
רחוב שבטי ישראל
שכונת מוסררה
כיכר צה"ל ולאורך רחוב יפו עד כיכר הדווידקה
סיום בשוק מחנה יהודה ופרידה מאדוארדו
ואני חזרתי לשכונת רחביה לנקודת ההתחלה


********

המקומות והמראות
חלק ראשון שכונת רחביה


רחביה היא שכונה הנמצאת במרכז הגיאוגרפי של ירושלים, ממערב לעיר העתיקה ולמרכז העסקים הראשי של העיר. מצפון לשכונה נמצאת שכונת נחלאות, ממזרח נמצאים אזור "מרכז העיר" ושכונת טלביה, מדרום שוכנת שכונת קטמון (גונן) וממערב נמצאים גן סאקר ועמק המצלבה. השכונה נמצאת ממערב לקו פרשת המים הארצי העובר ברחובות שמואל הנגיד, המלך ג'ורג' וקרן היסוד על חלק משלוחה המשתפלת מערבה לכיוון עמק המצלבה (נחל רחביה). רחוב עזה בנוי בתוואי של ערוץ המתנקז גם הוא לנחל רחביה. השכונה בנויה ברובה בשיפוע מתון יחסית, אך ישנם מספר אזורים בעלי שיפועים חריפים המקשים בעיקר על תנועת הולכי הרגל. גבולות השכונה – משתרעים לאורך הרחובות הבאים: בצפון – הרחובות בצלאל, מנורה, אוסישקין, קק"ל, אבן שפרוט, דיסקין והגר"א; במערב – שדרות בן צבי וחיים הזז ורחוב טשרניחובסקי; בדרום – הרחובות הרב חן, הרב ברלין, הרב חרל"פ, הפלמ"ח, הנשיא וז'בוטינסקי; במזרח – הרחובות בלפור, בן מימון, המלך ג'ורג' ושמואל הנגיד. עם זאת, מבחינה תפיסתית גבולות השכונה אינם ברורים די צורכם, וישנן חפיפות מסוימות בין רחביה לשכונות הסובבות אותה.

שכונת רחביה היא מצטרף של ארבע שכונות שהוקמו בדירוג. שכונת רחביה א' הוקמה על שטח בן 124 דונם שנרכש בשנת 1922 מידי הכנסייה היוונית אורתודוקסית על ידי חברת "הכשרת הישוב" והקרן הקיימת לישראל. השטח היה שומם, ממזרחו ניצב מנזר רטיסבון וממערב שכנה שכונת שערי חסד שהוקמה ב-1908.לאחר השלמת התכנון, החלה מכירת 140 מגרשים, שנעשתה בצורה חופשית. מחירי המגרשים היו גבוהים ביותר ורק קונים מבוססים יכלו לרכוש מגרשים בשכונה. בין רוכשי המגרשים ניתן למנות את השופט גד פרומקין, האדריכל אליעזר ילין ומנהל חברת "הכשרת היישוב" ד"ר יעקב טהון. הבתים הראשונים בשכונה נבנו ב-1924 ע"י הקונים הפרטיים. בניית הבתים התקדמה בעצלתיים עקב יוקר הבנייה וקשייה.

 

שכונת רחביה תוכננה בדגם עיר גנים שהיא גישה בתכנון ערים שפותחה כתאוריה על ידי הפילוסוף אבנעזר הווארד באנגליה ב-1898. היא דוגמה לתאוריות האדריכליות המודרניות שהתפתחו במערב משלהי המאה ה-19 ועד לסוף המאה ה-20, כתאוריות מודרניסטיות, פונקציונליסטיות וחברתיות.
גישת עיר הגנים התפתחה כמענה לבעיות שמהן סבלו ערי בריטניה לאחר המהפכה התעשייתית, שבאו לידי ביטוי בצפיפות, זיהום אוויר, תנאי תברואה ירודים, פערים ומתח חברתי. באותה תקופה התפתחו גישות תכנון נוספות כמענה לבעיות אלה, דוגמת גישת "יחידות השכנות" או גישת "העיר היפה" האמריקאית.
עיר גנים היא ניסיון לשילוב יתרונות הכפר עם יתרונות העיר במסגרת המרחב העירוני. תוכנית זו כוללת התייחסות רבה לאלמנטים כלכליים וחברתיים, נוסף לאלמנטים הפיזיים. עיר הגנים בנויה מריכוז מבני מגורים ושכונות שסביבם שטחים פתוחים ירוקים שישמשו גם לחקלאות. העיר מתבססת על בנייה נמוכה וכוללת הפרדה בין שימושי הקרקע השונים. הווארד הניח שהבעלות על הקרקע תהיה של כלל תושבי העיר, אשר יקבלו אותה מהמדינה,  ושהם יחכירו קרקעות לתעשיינים (באזורים מובחנים, רחוקים מאזורי המגורים), וכך יממנו את פיתוח העיר. הווארד נתן בספריו גם הנחיות ליחסים החברתיים בעיר.
אבנעזר הווארד היה בין אלה שפעלו ליישם את התפיסה הזו בתכנון העיר תל אביב בשנות ה-20. המתכנן פטריק גדס תכנן להמשך הפיתוח של תל אביב צפונה מבנים עירוניים המקיפים גן ובניינים הנמצאים בעצמם במרכז של מגרש ירוק. התוכנית להקמת גינות ירק, ערוגותפרחים ומגרשי משחקים היו ניגוד משמעותי ביחס לאיכות החיים הירודה שאפיינה את המגורים ביפו. צורת הבינוי של תוכנית גדס היא צורת הבינוי המוכרת והמקובלת ביותר עד היום באזור הצפון הישן של תל אביב וכן גם במקומות נוספים בישראל. הגישה גם אומצה על ידי מקימי העיר רמת גן, שאף נקראה בתחילתה "עיר גנים".
במקביל לגדס, פעל האדריכל ריכרד קאופמן להשתתת עקרונות ערי הגנים בשכונות הגנים שבנה בירושלים בשנות ה-20, בהן השכונות רחביה, תלפיות, בית וגן, קריית משה ואחרות.

********

שטח רחביה ב' מדרום לרחביה א' נרכש ע"י קבוצת אנשים פרטיים ב-1928 וכלל 144 דונם. שטח זה נקנה ע"י חברת "הכשרת היישוב" בשנת 1930. גם מכירת 181 המגרשים בשכונה זו נעשתה בצורה חופשית אולם מחירי המגרשים היו יקרים יותר מאשר ברחביה א'. במקביל למכירת המגרשים ברחביה ב' נמשכה מכירת המגרשים ברחביה א'. בין רוכשי המגרשים ברחביה ב' היו יוליוס ג'ייקובס סגן מזכיר הממשלה הבריטי, משה זמורה – לימים נשיא בית המשפט העליון וגרשון אגרון – לימים ראש עיריית ירושלים.
בשנת 1933 נקנו עוד מגרשים באזור: מגרש הספורט שבין הרחובות עזה ומטודלה, רחביה ג', ואזור רחובות התיבונים, בן לברט ובן סרוק, רחביה ד',  נקנו מהכנסייה היוונית אורתודוקסית. בנוסף נקנו השטח שהשתרע בין הרחובות עזה, ברטנורא וארלוזורוב ("כרם אל רוחבאן") ומספר מגרשים בין הרחובות הרב ברלין וחרל"פ של היום ("חריקת אל קוס") מאנשים פרטיים. הבניה ברחביה ב' הגיעה לשיאה בשנים 1936-1933 ולאחר מכן המשיכה הבניה גם ברחביה ג' וד'.

 

******

בשוליים הדרומיים של רחביה, ברחוב התיבונים, עברה סוללת רכבת עות'מאנית שתוכננה לחבר את הר-יהודה עם שכם וכך לחברה למערך הרכבות העות'מאני בארץ ישראל. עבודות העפר הסתיימו אך הקו לא הספיק לעבוד לפני כיבוש העיר על-ידי הבריטים ובעלי בריתם (דצמבר 1917). הסוללה ברחוב  התיבונים שרדה  בחלקה עד שנות ה-60 !
מידע שהועבר על ידי דן גזית

******

בשכונה רחביה קיימים חמישה מתחמים של גושי בתי דירות משותפים
מעונות עובדים א' – רחוב אבן שפרוט 16-14 :מתחם שנבנה ב-1933 כמעונות עובדים קואופרטיביים. הבניה נעשתה בסגנון הבינלאומי ללא ציפוי באבן.
מעונות עובדים ב' – בין הרחובות ברטנורא, ארלוזורוב ועזה: מתחם שנבנה ב-1934 במתכונת דומה לזו של מעונות עובדים א'. .
ראש רחביה – רחוב קק"ל 8 :בניין מגורים משותף בעל מספר כניסות המקיף חצר פנימית. הבניין תוכנן בסגנון הבינלאומי ונבנה בשנים .1936-37.
גן רחביה – רחוב שמואל הנגיד פינת רחוב נרקיס: קבוצה של שלושה בתי מגורים משותפים שנבנו בשנים 40-1937 ותוכננו בסגנון הבינלאומי
לב רחביה – רחוב קק"ל 12 :פרויקט מגורים בן 85 דירות שנבנה בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 בחצר מנזר רטיסבון ובשיתוף עמו על קרקע שהוחכרה לקבלן.

 

כניסה לגן רחביה

החצר הפנימית של גן רחביה

********

חזית הכניסה לגמנסיה העברית

********

במהלך סוף שנות ה-30 ותחילת שנות ה-40 התבססה השכונה כאחת השכונות המרכזיות של היישוב היהודי בירושלים. בעקבות התקפות האצ"ל והלח"י על מטרות בריטיות בירושלים במהלך שנת 1946 ,החליטו הבריטים על הקמת מספר אזורי ביטחון. אזור ביטחון ב' כלל את החלק המזרחי של שכונות רחביה א' וב' (בין הרחובות המלך ג'ורג' וקרן היסוד לרחובות אבן גבירול וארלוזורוב). כ-150 משפחות נצטוו לפנות את דירותיהם ורובן אכן עשו כך.
עם קבלת החלטת החלוקה ב-29 לנובמבר 1947 נערכו חגיגות שמחה בחצר המוסדות הלאומיים הסמוכים לשכונה. במלחמת העצמאות סבלה השכונה, כמו שאר חלקי ירושלים, מהפגזות וממצור. אחד האירועים הקשים ביותר התרחש בעת פיצוץ מכונית תופת בחצר המוסדות הלאומיים במרץ 1948 שגרם ל-12 הרוגים ולמכה מוראלית קשה ליישוב היהודי. המלחמה באזור השכונה הסתיימה ב- 14 למאי 1948 עם יציאת הבריטים מאזור הביטחון ב'.
שכונת רחביה החלה להשתנות בשנות ה-50 של המאה ה-20 .במהלך שנות ה-50 וה-60 נבנו שכונות חדשות בדרום מערב ירושלים ורחביה הפכה משכונת קצה לשכונה באזור מרכזי בעיר. התנועה בכבישים גדלה והשכונה איבדה את צביונה כשכונת גנים שקטה. בשכונה נפתחו בתי עסק שונים וכן משרדים של בעלי מקצועות חופשיים.
עד היום נחשבת רחביה כאחת מהשכונות המבוקשות והיוקרתיות בירושלים.
הרחבה, הפניות ועוד פרופיל שכונתי: רחביה וקריית שמואל  הוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל נובמבר 2008

*******

חצר מנזר רטיסבון

מנזר רטיסבון הוא מנזר צרפתי קתולי השוכן ברחוב שמואל הנגיד 26 בשכונת רחביה בירושלים, ליד בית הכנסת ישורון. נבנה בין השנים 1876 ו-1897 ושימש כמנזר, בית ספר מקצועי ובית יתומים. מייסדו הוא האב אלפונס רטיסבון, יהודי מומר מצרפת.

חזית המנזר שאורכה כתשעים מטר מעוצבת בסימטריה האופיינית לסגנון הרנסאנס – בארוק האיטלקי עם אלמנטים רומנסקיים. האדריכל הוא האב מ' דומה (M.Doumet). משני קצוות החזית מתחילים שני אגפים של המנזר. האגפים הדרומי והצפוני מתנשאים לגובה של קומה נוספת מעל האגף המרכזי. ראשית נבנה הצד הצפוני של חזית הבניין ונחנך בשנת 1884 ואילו הצד הדרומי של חזית הבניין נבנה רק לאחר מכן ובנייתו נשלמה בשנת 1891. באגף הדרומי של המנזר ישנה קפלה אשר נחנכה בשנת 1894 ואילו האגף הצפוני נבנה רק לאחר מכן והוא ארוך יותר ממקבילו הדרומי. לאמצעו של האגף הצפוני מחובר אגף נוסף הניצב לאגף הצפוני. חלק זה של הבניין נבנה רק בשנות השלושים של המאה העשרים. במרתף הבניין נמצאים אולמות גדולים המאופיינים בקירות עבים ובתקרות בעלות קימרונות. האולמות שימשו בעבר ככיתות לימוד, חדר אוכל ומטבח. בחצר הצפונית של המנזר מצוי מגדל שמירה שהוקם בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה, ימי שלטונו של איברהים פאשה בארץ ישראל. המגדל שימש כחלק ממערכת של מגדלי שמירה ואיתות על הדרך בין ירושלים ליפו. כיום המנזר נמצא בבעלות קריית הוותיקן.

 

חזית הבנין, צילום אדוארדו אוקסמן

 

חלק מתקופת מלחמת העולם הראשונה שימש המבנה כמפקדה של גדוד תותחנים אוסטרי שנשלח לארץ ישראל על מנת לסייע לצבא העות'מאני במלחמתו באנגלים. לאחר המלחמה הושב המנזר למסדר "אבות ציון". בשנת 1921 חנתה בחצר המנזר "פלוגה" של גדוד העבודה שעסקה בחציבת אבנים באזור ירושלים. עקב מקום חנייתה כונתה הפלוגה בשם "פלוגת רטיסבון".
בתקופת מלחמת העצמאות התגוררו בבניין רטיסבון הנשים והילדים מכפר עציון שפונו לשם כאשר המגורים בגוש עציון הפכו למסוכנים. לאחר מלחמת העצמאות שימש המבנה את האוניברסיטה העברית שכן לא ניתן היה ללמוד בקמפוס האוניברסיטה בהר הצופים. עם השנים הוחזר הבניין לרשותה של הכנסייה הקתולית.
משנת 1970 פועל במקום סמינר תאולוגי נוצרי, העוסק בלימודי נצרות ליהודים. אחד ממורי הסמינר היה חתן פרס ישראל האב מרסל דיבואה. בשנת 1998 פרס הוותיקן את חסותו על הסמינר, ושמו החדש של  הסמינר הוא "המוסד האפיפיורי רטיסבון".
בתחילת שנות ה-90 השכיר הוותיקן חלקת קרקע שבתחומי המנזר לקבלן הישראלי מרדכי אביב לצורך בניית מתחם מגורים יוקרתי במקום בשם "לב רחביה". הייתה זו העסקה הראשונה בין הוותיקן לאיש עסקים ישראלי. כיום משמש המבנה להרצאות וכבית מלון לצליינים.

 

חצר מנזר רטיסבון

 

בית המעלות ברחוב קינג ג'ורג

 

חצר המוסדות הלאומיים

בית המוסדות הלאומיים הוא מבנה שנבנה עבור המוסדות הלאומיים בשכונת רחביה שבירושלים, רחוב המלך ג'ורג' פינת רחוב הקרן הקיימת, והפך לסמל של המדינה היהודית שבדרך עד הקמתה. הפיגוע שבוצע במבנה ב-11 במרץ 1948 היה החמור בפיגועי מלחמת העצמאות עד לאותה עת, והפך לציון דרך באירועי מלחמת העצמאות. ממרפסת בניין זה הכריזו חברי מועצת העם, אשר שהו בירושלים הנצורה ולא יכלו להגיע להכרזת העצמאות, על קום מדינת ישראל, בו נערכו הישיבות הראשונות של הכנסת, ונשיא המדינה הראשון חיים ויצמן הושבע בו.
המקום שבו נבנה בית המוסדות הלאומיים יועד על ידי ריכרד קאופמן, מתכנן שכונת רחביה, לבית הספר של השכונה – הגימנסיה העברית רחביה. תושבי השכונה העדיפו שמבנה בית הספר ישכון בתוך השכונה ולא בקצה, ולכן הגימנסיה נבנתה במגרש שיועד להיות בית הכנסת של השכונה, ואילו המגרש שברחוב המלך ג'ורג' ניתן למוסדות הלאומיים. לצורך הקמת המבנה נערכה תחרות אדריכלית בשנת 1927, לה הוגשו 37 הצעות. בין מגישי ההצעות היו ריכרד קאופמן, אלכסנדר ברוולד, אריה שרון ואליעזר ילין. ראשי המוסדות הלאומיים דרשו מהמתכננים כי גובה הבניין לא יעלה על שתי קומות, הבניין יהא יחידה אחת אולם יהיו בו שלושה אגפים (להנהלת ההסתדרות הציונית, לקרן הקיימת לישראל ולקרן היסוד) ושהבניין יתאים לאופייה של העיר ירושלים. תקציב המוסדות הלאומיים לצורך בניית המבנה עמד על 30,000 ליש"ט. התוכנית שנבחרה הייתה זו של יוחנן רטנר אשר בנה את המבנים סביב חצר וזה במטרה ליצור חזית ממלכתית למבנה תוך ניתוקו מהרעש של הרחוב מחד, ושמירה על החזית המרשימה של המבנה על אף היותו נמוך מבנייני הסביבה. רטנר תכנן את המבנה בסגנון הבינלאומי אולם כלל מאפיינים ירושלמיים. למבנה חלקלקה הדומה לחלקלקת מגדל דוד וחלונות המזכירים חרכי ירי בחומת ירושלים. התוכנית נבחרה על אף ביקורות שהוטחו בה, בעיקר על גובהו הנמוך של המבנה בן שתי הקומות. האדריכל בנימין צ'ייקין טען כי הבניין נמוך לעומת בנייני הדתות האחרות בירושלים, ואף לעומת בניין טרה סנטה הסמוך. עבודות הבנייה החלו בשנת 1928. בשל קשיים תקציביים הושלמה הבנייה בשלבים. הקומה הראשונה של המבנה נחנכה בשנת 1930 ועבודות הקמת הקומה השנייה הסתיימו רק בשנת 1936

 

 

הסוכנות היהודית שכנה באגף המרכזי (והגבוה מבין האגפים המהווים את בית המוסדות הלאומיים), הקרן הקיימת קיבלה את אגפו הימני של המבנה ואילו קרן היסוד קיבלה את אגפו השמאלי. עם עליית כוחה של הסוכנות היהודית והעברת מרכז כוחה מלונדון לירושלים (בעיקר לאחר בחירתו של דוד בן-גוריון לראש הנהלת הסוכנות), הפך הבניין למשכנה של "המדינה שבדרך". הבניין הפך למשכן הנהגת המוסדות הציונים, ומנהיגי המוסדות הלאומיים התגוררו בשכונת רחביה הסמוכה. בבניין נערכו טקסים ממלכתיים כגון טקס הבאת ביכורים שנתי, אשר ניסו להקנות צביון ממלכתי לאומי ואף צביון עצמאי ליישוב העברי בארץ ישראל ולמנהיגיו. של חשיבות הבניין פשטו חיילים בריטיים על הבניין ב-29 ביוני 1946 ("השבת השחורה"), וחיפשו בו מסמכים הקשורים לארגון ההגנה. בחצר המבנה חגגו תושבי ירושלים את החלטת ארגון האומות המאוחדות ביום כ"ט בנובמבר (29 בנובמבר 1947).

ב-11 במרץ 1948,אירע פיצוץ בחצר המבנה. אנטון דאוד, ערבי נוצרי, נהג הקונסוליה האמריקאית בירושלים, הממוקמת בסמוך לבניין המוסדות הלאומיים, היה דמות מוכרת לאנשי הביטחון של בניין המוסדות הלאומיים. דאוד התגורר בסמוך לשתי מזכירות של הבניין ונהג מדי יום להביא אותן למקום עבודתן. בשל ההיכרות עמו הותרה לו הכניסה לחצר הבניין בלי בדיקות ביטחוניות. ביום זה, כמדי בוקר, הגיע דאוד למבנה, החנה את מכוניתו בפתח הבניין ויצא ממנה. שומר הבניין חשד בכך שהמכונית עמדה ריקה בפתח הבניין, אולם זיהה את מכוניתו של דאוד, ולכן לא עשה דבר מלבד הזזת המכונית במורד לפתח אגף קרן היסוד של הבניין. בפיצוץ התמוטטה הקומה השנייה של אגף קרן היסוד, 12 מעובדי הבניין נהרגו, ובהם גם מנהל קרן היסוד לייב יפה, ו-44 נפצעו. פיצוץ זה היה השלישי בסדרת פיגועי הטרור בירושלים במלחמת העצמאות. קדמו לו פיצוץ בניין הפלסטיין פוסט ב-2 בפברואר 1948 בו נהרגו שלושה והפיגוע ברחוב בן יהודה ב-22 בפברואר 1948 בו נהרגו חמישים ותשעה בני אדם. חודש לפני כן, בינואר 1948, פוצץ ארגון ההגנה את מלון סמירמיס והרג 266 איש.

לאחר הפיגוע שוקם המבנה, וסביבו הוקמו גדרות ברזל וחומות ברזל. בהמשך הזמן למבנה נוספה קומה שלישית בצביון הדומה ליתר קומות המבנה, וכן נבנה אגף נוסף בחלקו האחורי של המבנה למשרדים נוספים. הבניין ממשיך לשמש את הנהלת ההסתדרות הציונית, הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. הרחבה הפכה למגרש חנייה סגור עד שנת 1987, בה שופצו הבניין והחצר. החצר רוצפה באבן והגדרות הוסרו.

 

חזית טרה סנטה

קולג' טרה סנטה הוא מתחם בלב העיר, בפינת הרחובות בן מימון וקרן היסוד אל מול כיכר צרפת, המשתרע על-פני שטח של 11 דונם. עיקר פרסומו נובע מכך ששימש כמשכנה הזמני של האוניברסיטה העברית.
הבניין נבנה בשנים 1924-1927 עבור אגודת סן-פאולו ממילאנו על-פי התכנון של האדריכל האיטלקי אנטוניו ברלוצי. המבנה הוקם בסגנון הנאו-קלאסי עם השפעות של הרנסאנס האיטלקי, ועל ראשו ניצב פסל המדונינה (המדונה הקטנה) של מילאנו. בשנת 1928 נערך טקס הסרת הלוט מהפסל במעמד יורש העצר האיטלקי, הנסיך אומברטו השני, ושנה לאחר מכן, ב-1929 נקלעה האגודה לקשיים כלכליים, והמבנה הועבר לידי הפרנציסקנים. הבניין הורחב בשנות ה-30, ובשנות ה-50 נוספו מספר צריפים בחצר הבניין.
בראשית דרכו יועד המבנה על ידי הכנסייה הפרנציסקנית לשמש מרכז לפעילות חברתית-ספורטיבית. לאחר פתיחת המרכז המתחרה ימק"א, הוסב לקולג' (בית ספר יסודי ותיכון לבנים). בית הספר נחשב לאחד הטובים בירושלים ולמדו בו מלבד נוצרים גם מוסלמים ויהודים שהוריהם חשקו בחינוך אירופאי עבור ילדיהם. בתקופת מלחמת העולם השנייה שונה שם בית הספר מ-Terra Santa ל-Terra Sanctaa במטרה להצניע את שורשיו האיטלקיים. בשנת 1947 נכלל בית הספר בתחום אזורי הביטחון הבריטיים שהגישה אליהם הוגבלה, ועקב כך נסגר.
בשנת 1949 הוחכר המתחם לאוניברסיטה העברית כדי שישמש אותה כתחליף למבני האוניברסיטה בהר הצופים שהגישה אליהם נותקה. בין השאר שכנו בו הנהלת האוניברסיטה, הפקולטה למדעי הרוח ובית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. לאחר שנבנה קמפוס גבעת רם עברו רוב מחלקות האוניברסיטה אליו באופן הדרגתי ובמתחם טרה סנטה נותרו מספר מצומצם של מחלקות. באמצע שנות התשעים החלו בעלי המקום, הקסטודיה די טרה סנטה  בהליכים משפטיים בבית המשפט המחוזי והעליון בירושלים, כנגד האוניברסיטה העברית. ניסיונות הקסטודיה נחלו הצלחה והיא הצליחה באמצעות עורך דינה, עו"ד מועין ח'ורי, לבטל את הסכמי החכירה על המתחם ולהשיבו לידיה ב-30 ביוני 1999. ההצלחה זכתה לפרסום ולסיקור רב, בעיקר בשל גודל הנכס, שוויו, חשיבותו, זהות המחזיקים בו וקרבתו לבית ראש הממשלה. הבניין עבר שיפוץ נרחב ומשמש כיום אכסניה לצליינים. המבנה מוזכר בספרו של עמוס עוז, "מיכאל שלי" כמקום בו נפגשים חנה ומיכאל.

 

למול טרה סנטה, צילום אדוארדו אוקסמן

 

 

חלק שני השכונות החרדיות

הגעלת כלים

ביעור חמץ בקטנה

תפילה הכרחית!

 

ביעור חמץ בשכונת שערי חסד, צילום אדוארדו

מה נהיה?

עד ושותף למעשה

 

******

שכונת בתי מונקטש

 

בתי מונקאטש (מונקאץ') היא שכונה חרדית זעירה בירושלים, הניצבת בשכנות לבתי ראנד ומהווה חלק מגוש הנחלאות. שכונת בתי מונקטש הוקמה על ידי חסידים מהעיירה מונקאץ' הנמצאת כיום באוקראינה ובאותה עת שכנה בתחום הונגריה. חסידות מונקאטש העמידה שושלת רבנים ששמם יצא לפניהם בעולם היהודי וידועים כמתנגדים חריפים לתנועה הציונית. האדמו"ר השני של החסידות רבי צבי הירש שפירא (1850 – 1913) ייסד את כולל מונקאטש ועשרה הגלילות ובזמנו עלו חסידים ממונקאטש לארץ ישראל. תחילה נתמכו החסידים במסגרת צדקת רבי מאיר בעל הנס שבירושלים אך בעקבות סכסוך על חלוקת התמיכה פרשו יוצאי מונקאטש והקימו את כולל מונקאטש ונשיאו – רבי צבי הירש שפירא. עם פטירתו של רבי צבי הירש עלה על כיסא החסידות בנו רבי חיים אלעזר שפירא (1871 – 1937). בזמן כהונתו כאדמו"ר יסד שכונה בירושלים עבור אנשי הכולל, הידועה בשם בתי מונקאטש.
מלחמת העולם הראשונה שפרצה באותה שנה טרפה את הקלפים. למרות שהשטח אכן נרכש בשנת 1914 החלה הבניה רק בשנת 1930 עם ביקורו היחיד בארץ של הרב חיים אלעזר שפירא, כאשר בא לבקר את ה"סבא קדישא" רבי שלמה אליעזר אלפנדרי. מסעו של הרב זכה לתהודה בציבור. במהלך הביקור עבר הרב בארץ לאורכה ולרוחבה וביקר במקומות הקדושים. גולת הכותרת של הביקור הייתה המפגש עם רבי שלמה אליעזר אלפנדרי, מספר הסופר חיים באר בספרו עת הזמיר:
ביום הרביעי לשהייתה של פמליית האדמו"ר בירושלים הגיעה הנסיעה לשיאה. בלילה ההוא אור לפסח השני, חג הגאולה ממצרים, לאחר תפילת ערבית, נכנס הרבי אל חדרו של החכם אלפנדרי שבשכונת רוחמה. הישיש צהוב הפנים היה מוטל על מיטתו והעלה העשן, ואף כיבד את אורחו בסיגריה. הרבי התיישב בסמוך למיטתו וביקש להשאירם לבדם… הנוכחים שיצאו באי רצון, הקשיבו מן החלונות ומן החרכים, לשיחה רבת המתיחות, שבה ביקש מנהיגם של קנאי הונגריה, השוטם את הציונות, לכפות על חכם הספרדים שיכריז על ביאת הגואל…"
האדמו"ר עצמו הוא שחתם על ספר תקנות השכונה. בתקנות משתקפת השקפת העולם של החסידות. תושבי השכונה מחויבים לשלוח את ילדיהם לבית ספר חרדי בלבד ומחויבים לקוד לבוש המתאים למסורת החרדית ונאסר עליהם לגלח את זקנם ואת הפאות. תקנות אחרות מתייחסות לבית הכנסת שנמצא בשכונה, לפי תקנות אלו כל אדם הלומד בכולל מחויב להתפלל בבית הכנסת השכונתי לפחות פעם בשבוע בימי חול ופעמיים בחודשיים להתפלל בשבת.

 

השער הצפוני ממבפנים. השלט במקום הלא נכון

עוד אזהרה. מה יהיה?!

 

אדו חוזר מפטרול בשכונה

 

על מה הדיון?

אדו מתקרב להאזין לשיח

לא מבזבזים זמן לתפילה או לימוד

*******

רציני?

נזכר במשהו

מנוחת המדווש בגינת בוסתן ספרדי באוהל משה. טעים לו הסלט!

אדו, הגם אתה ברוטוס?

*******

בין הזכרונות רואים שאנחנו ניהנים

מראות האתנחתא בשוק מחנה יהודה

כאשר לפסח!

 

איפה אפשר עוד למצוא חנויות שכאלה?

 

הפסקה לצורכי צילום ברחוב מלכי ישראל

 

רמזור ככר השבת

מתקרבים למאה שערים

כבר בגיל צעיר לומדים להסתיר פניהם

חושו אחים חושו…

הקולקציה החדשה

לא מפסידים זמן….גן כאן

מאה שערים הייתה השכונה החמישית שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה, והייתה אז הגדולה והמרוחקת ביותר. הוקמה בידי אנשי היישוב הישן היוצאים מהעיר העתיקה. קדמו לה משכנות שאננים, מחנה ישראל, נחלת שבעה ובית דוד.
השכונה נוסדה על ידי "חברת בוני ירושלים". קבוצת המייסדים כללה את בן-ציון ליאון, יוסף ריבלין ויואל משה סלומון שהיה ממקימי שכונות נחלת שבעה ובית דוד. בראש הקבוצה עמדו הרב שלמה זלמן בהר"ן והרב שמואל הומינר, שבנה בה את הבית הראשון והיה הראשון שהעז לעבור לגור שם גם בלילה. הייתה זו "שכונת אגודה", אחת ממספר שכונות שנבנו אז על ידי התאגדות תושבים שביקשו להקים בתי מגורים בתנאים חברתיים וכלכליים נוחים. מאה חברי האגודה היו רחוקים מלהיות בעלי אמצעים – ברובם התפרנסו מכספי החלוקה, ולכן, ככל הנראה, רכשו לעצמם מגרש מרוחק יחסית מדרך המלך של אותה תקופה – רחוב יפו, שבסביבתו הקרובה היו מחירי הקרקעות גבוהים יותר. הקרקע נרכשה בשלושה שלבים מערביי הכפר ליפתא, סה"כ כ-32 דונם.
מייסדי השכונה בחרו לה שם מפסוק מפרשת תולדות, שהייתה פרשת השבוע בזמן ייסוד החבורה: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" (בראשית, כו, יב), וכן משום שמייסדיה מנו מאה חברים. השם נבחר גם כיוון ש"מאה שערים" שווה בגימטריה ל-666. מספר זה מסמל, על פי הגר"א, שמקימי השכונה היו צאצאי תלמידיו, את משיח בן יוסף וקיבוץ גלויות.
מתכנן השכונה היה האדריכל והארכאולוג הגרמני תושב ירושלים קונרד שיק. באייר ה'תרל"ד (מאי 1874) הונחה אבן הפינה לשכונה ובראש חודש כסלו ה'תרל"ה (דצמבר 1874) הושלמה בנייתם של עשרת הבתים הראשונים בשכונה. בה'תרמ"א חגגו את חנוכת השכונה כולה, ובמהלכה הוגרלו בתי השכונה בין חברי הקבוצה.
בשנת ה'תר"ן (1890) כללה השכונה 200 בתים וכ-800 תושבים, ושלוש שנים לאחר מכן עלה מניין הבתים ל-300 ומספר התושבים לכ-1,500, כתוצאה משיעור הילודה הגבוה וגלי העלייה ממזרח אירופה. הגידול המהיר באוכלוסייה פגע בסטנדרטים התברואתיים והיא הפכה למקום מגורים צפוף ומוזנח. לכך תרמה גם העובדה שלאחר מלחמת העצמאות וחלוקת ירושלים הייתה השכונה לשכונת ספר הסמוכה לגבול הירדני.
ניהול השכונה הופקד בידי ועד אשר מנה 7 חברים ואכף את התקנון הנוקשה של השכונה. בצד הקפדתו היתרה על ניקיון השכונה וקביעת תקנות באשר לניקוז מים באמצעות מרזבים אל בורות המים, דאג הוועד גם לשמר את אופייה האדוק בתקנות מסוג "אסור להשכיר דירה למי שאינו מוחזק לישראל כשר". כדי למנוע חשש שברבות הימים ישתנה אופי האוכלוסייה, נקבע מראש כי התקנות הן לדורות ואין לשנותן.
כרבני השכונה כיהנו, בין השאר, הרב שאול חיים הלוי הורוויץ שייסד את ישיבת מאה שערים יחד עם הרב זרח ברוורמן וכיהן כרב השכונה וראש הישיבה בשנים (ה'תרמ"ה-ה'תרס"ה), וכן בן אחותו הרב יוסף גרשון הורוויץ שכיהן בתפקידים אלו כ-46 שנים (ה'תרס"ה-ה'תשי"א).
בשנים האחרונות מתרבות החנויות בשכונה ורחוב מאה שערים הפך לשדרת מסחר. ישנם המנסים להיאבק בתופעה ולמנוע מכירת דירות לבתי עסק

 

בתוך שכונת מאה שערים

 

בתי השכונה נבנו במקור כחומה רציפה, מטעמי ביטחון, וקירותיהם החיצוניים מקיפים חצר פנימית גדולה. כמו בעיר העתיקה באותם ימים, השערים נסגרו עם רדת הלילה ונפתחו שוב עם בוקר. בחצר מוקמו בורות המים המרכזיים של השכונה. עם גידול אוכלוסיית השכונה נבנו בתים נוספים בתוך אותה חצר, כך שאיבדה במידה רבה את אופייה המקורי.
כחלק מגידולה של השכונה נבנו סביבה "שכונות לוויין", ובהן בתי ורשה, בתי אונגרין, בתי נייטין, בית ישראל. סביב השכונה נבנו שכונות, קריות ושיכונים חרדיים נוספים. הכיכר המרכזית באזור היא כיכר השבת, המחברת את מאה שערים עם שכונת גאולה הסמוכה. השכונה סובלת מהזנחה, צפיפות ולכלוך, המעיבים על איכות החיים בה. לאחרונה מסתמנת מגמה של שיפוץ והרחבה של בתים בשכונה תחת פיקוח עיריית ירושלים והמועצה לשימור אתרים.
השכונה מורכבת כיום מרוב מוחלט של חרדים המשתייכים לזרמים שונים, בעיקר חסידים וליטאים, וכוללת עשרות ישיבות, בתי כנסת וכוללים. נכון ל-2016, מתגוררים בה כ-9,400 בני אדם.

 

הזוהמה היא חלק בלתי נפרד ממרקם השכונה

לצד נוכחות של החסידויות הגדולות, כגון חסידות קרלין, מהווה השכונה גם מעוז של החסידויות המשתייכות לעדה החרדית: תולדות אהרן, תולדות אברהם יצחק, סאטמר וכן נטורי קרתא. קבוצות אלה מוכרות בהתנגדותם החריפה למדינת ישראל ולציונות. הן בחרו בדרך חיים של הסתגרות והתבדלות, כמעין "גטו" מרצון. אנשי העדה החרדית מארגנים לעתים הפגנות וצעדות כנגד "השלטון הציוני" ואי שמירת השבת בעיר.

 

בתוך הקסבה

כתבינו בשטח

לוח הקשר

חסיד בפיז'מה

 

 

מתחם שכונת בתי אונגרין

 

בתי אוּנגָרִין (בלשון ארכאית: "בתי הונגריה"; ביידיש: אונגארישע הייזער) היא שכונה חרדית במרכז ירושלים, המהווה כיום חלק מן המתחם המורחב של שכונת מאה שערים.. השכונה נוסדה בשנת 1891 והיוותה חלק מתנופת ההתפשטות הרחבה שאפיינה את העיר באותה העת כחלק ממגמת היציאה מהחומות. בשנת 1890 קרא רבה של ירושלים, הרב שמואל סלנט למנהלי הכוללים להקים שכונות מחוץ לחומות, עקב הצפיפות הרבה שהייתה בעיר העתיקה. כולל שומרי החומות שהיה העשיר מבין הכוללים רכש קרקע סמוך לשכונת מאה שערים ובנה את שכונת "אונגרישע הייזער" (בתי ההונגרים) שיועדה ליהודים עניים יוצאי הונגריה. בשנת 1898 כבר היו בשכונה 355 בתים שכללו מאות דירות.
השכונה ממוקמת מצפון לשכונת מאה שערים, וממזרח ומדרום לשכונת בית ישראל. מצפון לשכונה ממוקמת שכונת קריית שומרי אמונים. לאחר מלחמת השחרור ב-1948 סומן הגבול בין ישראל וירדן בצמוד לבתי השכונה ממזרח. באחד מגגות הבתים הוצבה עמדה של צה"ל אשר צפתה אל "מעבר מנדלבאום" ושכונת שייח' ג'ראח, עד מלחמת ששת הימים.
בשכונה נבנו "ישיבת חתם סופר" שנועדה למקום לימוד לחסידי השכונה ו"ישיבת כתב סופר" לתושבים שלא השתייכו לתנועת החסידות. כמו כן נבנו בתי כנסת, תלמוד תורה, מקווה, בית מרחץ, תנור שכונתי ומשרדים להנהלת הכולל.

 

 

אוכלוסיית בתי אונגרין היא הומוגנית וסגורה ומתגוררים בה חרדים חסידיים ממוצא הונגרי. חלק גדול מתושבי השכונה הם חסידי תולדות אהרן, תולדות אברהם יצחק, וסאטמר.
בשכונה ממוקמים מוסדות חסידות תולדות אהרן, שרבים מחסידיה מתגוררים בשכונה. ממזרח לשכונה ממוקמת הישיבה הגדולה של חסידות תולדות אהרון.
מאז הוקמה ועד היום, כמעט ולא השתנו פני השכונה והמראה הציורי שלה. בשנת 2010 עברה השכונה שיפוץ וחידוש במסגרת פרויקט שיקום שכונות של עיריית ירושלים אך מראה השכונה נשמר בקפדנות. זהו מיתחם הבנוי בצורתמשולש אשר שתי צלעותיו הם בניני מגורים ארוכים בני 4 קומות הבנויים לאורך כ-65 מ'. הבסיס למשולש הוא בית מדרש המשמש כמקום של לימוד ובית כנסת. בתווך, בין צלעות המשולש – חצר גדולה ומרוצפת, רוחשת חיים, בה עוברים תושבי השכונה, ילדים משחקים, וחבלי כביסה נמתחים לאורכה. פתחי הדירות בבנינים פונים אל החצר הפנימית וכך גם המעבר ביניהן נבנה עם מעקה הפונה לחצר.
למרות מגוון החסידות שאליהן משתייכים תושבי בתי אונגרין, מרבית השכונה מאוכלסת על ידי חסידים מחסידות תולדות אהרן, וזאת מרצון לחיות במקום סגור ומבודד הממוקם בתוככי שכונת מאה שערים שגם היא מהווה מעוז מגורים לאנשי חסידות תולדות אהרן.

 

מרפסות לתפארת

 

שם נקי להפליא

 

שיח לוחמים אקראי בשכונת בתי אונגרין, צילום: אדוארדו אוקסמן

 

הכנסייה הרומנית בשולי שכונת מוסררה

חזית בניין בית החולים האיטלקי

בית החולים האיטלקי הוא מבנה העומד ברחוב שבטי ישראל 29 פינת רחוב הנביאים 9 במוסררה שבירושלים. הבניין, המזכיר בתוכניתו ובחזותו בניינים איטלקיים מימי הביניים, מהווה מונומנט לתקופה של פריחה וחזרתה של העיר מעיר שולית למרכז העניין הבינלאומי. הבניין שימש בית חולים בחסות איטלקית בין שתי מלחמות העולם, ומשמש כיום את משרד החינוך.
בסוף המאה ה-19 עם התפוררות האימפריה העות'מאנית ופתיחתה להשפעות של מעצמות אירופאיות, נאבקו צרפת, גרמניה, בריטניה ורוסיה על השפעה ויוקרה בעיר ירושלים. העיר הייתה עד לאותה תקופה עיר מוזנחת ושולית בקצה האימפריה העות'מאנית, עם אוכלוסייה ענייה מרודה וכלכלה פיאודלית נחשלת. בחירת ירושלים כזירת התגוששות בין המעצמות נבעה מאמונה דתית נוצרית משולבת בפעילות מיסיונרית, וזיכרון חי של ימי ממלכת ירושלים הצלבנית. רחוב הנביאים, אחד הרחובות הראשונים בירושלים המערבית ששימש כנתיב תנועה עיקרי מערבה משער שכם, היה מרכז ההתרחשות, ולאורכו (וברחובות המסתעפים ממנו) התרכזה חלק גדול מפעילות הבנייה של מעצמות אירופה.
ממשלת איטליה, בדומה למעצמות נוספות ובנפרד מפעילות הכס הקדוש, ביקשה להפגין נוכחות בירושלים על ידי הקמת בית חולים מרשים, שנועד להגיש את שירותיו לאוכלוסייה המקומית, ובעיקר לצליינים הקתולים שבאו לבקר בעיר. היוזמה, שבאה באיחור יחסי לפעולות שאר המעצמות, החלה על ידי ארגון נוצרי איטלקי ששמו "איגוד לאומי לעזרה למיסיונרים האיטלקיים" (Associazione Nazionale per Soccorrere I Missioneri Italiani – ANSMI) שרכש מגרש שהיה בבעלות ערבית
מקור הרחבה והפניות .

******

מוסררה גובלת בשכונות מאה שערים ומסעודיה בצפון, מגרש הרוסים וכיכר ספרא במערב, הרובע הנוצרי והרובע המוסלמי בדרום, ומזרח ירושלים במזרח. השכונה כוללת כ-860 בתים, מהם 350 נבנו בשנות ה-1950 בעוד השאר הם בתים ערביים מן התקופה הקודמת. שטח השכונה כ-1600 דונם ומספר התושבים בה בעשור הראשון של המאה ה-21 הוא לערך 4,500הצירים המרכזיים בשכונה הם: רחוב שבטי ישראל, החצי המזרחי של רחוב הנביאים והחצי המערבי של רחוב סולטאן סולימאן. מוסררה הוקמה בסביבות שנת 1889 על ידי ערבים מהעיר העתיקה בירושלים בני המעמד הגבוה, ביניהם בני משפחת חוסייני, בתקופת "היציאה מן החומות" בשלהי המאה ה-19. בחצי הראשון של המאה ה-20, עד קוםמדינת ישראל, הייתה מוסררה שכונת יוקרה ערבית ונבנו בה וילות פרטיות. בין היתר התגוררו בשכונה באותה עת מוסא עלמי, ההיסטוריון עארף אל-עארף, הרופא ד"ר תאופיק כנעאן, סוחר הטקסטיל תאופיק ואפא דג'אני ועוד. בשכונה התגוררו גם משפחות יהודיות אחדות, ובהן משפחת רחל וצבי שוורץ ובנותיהן רות וראומה.
במלחמת העצמאות התנהלו בשכונה חילופי ירי וקרבות. החל מחודש אפריל 1948 נטשו תושביה הערבים של מוסררה את בתיהם, חלקם ללבנון, ובסיום המלחמה נותרה השכונה מפוצלת בין שני צדי "הקו העירוני" שהיווה את גבול ישראל-ירדן בגזרת ירושלים. מאותו שלב ואילך, הצד המערבי של השכונה, שנותר בשטח ישראל, שמר על שיוכו וזיהויו עם השכונה, בעוד שהחלק המזרחי נטמע במזרח העיר.

 

 

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל נוצר מחסור רב במקומות דיור לעולים החדשים ולכן החליט משרד השיכון לאכלס את בתי מוסררה הנטושים בעולים חדשים יוצאי מדינות צפון אפריקה. עקב חלוקת ירושלים הפכה מוסררה לשכונת ספר שעמדה בחזיתו של הגבול החדש. תושבי השכונה נחשפו לצלפים ירדנים שהתבצרו בעמדות לאורך הגבול, ומדי יום ניסו לפגוע בחייהם של התושבים. חששות אלה הפכו לשגרה עד לאיחוד העיר בעקבות מלחמת ששת הימים.
בשנת 1971 קמה בשכונה תנועת מחאה של צעירים מבני הדור השני של עולי ארצות האסלאם אשר כינו עצמם בשם "הפנתרים השחורים". התנועה צמחה על רקע תחושת הקיפוח והאפליה של יוצאי ארצות האסלם מאז קום המדינה. האש שהוצתה במוסררה התפשטה לכל אזורי שכונות המצוקה המאוכלסות מזרחים עניים ומובטלים, לימים הפכה התנועה לתנועה פוליטית.
במוסררה מוסדות נוצריים רבים וותיקים, כגון אכסניית נוטר-דאם, כנסיית סנט-פול, בית החולים הצרפתי, הכנסייה הרומנית, מנזר האחיות הסאלזיאניות ועוד.
השכונה נמצאת בימינו בתפר בין השכונות הערביות ממזרח והיהודיות ממערב, ובין השכונות היהודיות-חרדיות מצפון והחילוניות ממערב. בשני העשורים האחרונים בחלק מהשכונה התיישבו יהודים חרדים רבים. כיום מונה שכונת מוסררה כ-2,500 תושבים, ונחשבת לאחת משכונותיה היפות של ירושלים.

 

רחוב חולדה הנביאה

בתולדות השכונה ניתן להפריד בין שלושה שלבים עיקריים ובהתאם כך הוא מראה השכונה:
השלב הראשון הוא השלב הערבי, בו נבנו בתי-מידות גדולים ומפוארים על ידי ערבים עשירים שנחלצו מצפיפות העיר העתיקה בשלהי המאה ה-19. בתים אלה הם בעלי כניסות מפוארות, משקופי-אבן מסוגננים וגגות-רעפים, דוגמת בית החלונות שברחוב הע"ח.
השלב השני התחיל עם מלחמת העצמאות, עת הפכה השכונה לזירת קרבות וננטשה ברובה, המשיך דרך שנותיה של העיר המחולקת ועד סוף שנות השבעים. בתקופה זו הייתה השכונה שכונת מצוקה. האבטלה וההזנחה פשטו בה, וממנה יצאה תנועת הפנתרים השחורים שהעלתה על סדר היום הציבורי את מצבם הקשה של העולים החדשים יוצאי צפון-אפריקה.
השלב השלישי התחיל בתחילת שנות השמונים ופרויקט השיקום שהחליטה העירייה לקיים בשכונה. הוגדרו תקנות שמטרתן להחזיר לשכונה את תפארתה הישנה. עבודות השיקום והשיפוץ נדרשו להיעשות תוך נאמנות לסגנון הערבי המפואר של המאה ה-199, ועם זאת בבניינים רבים כיום ניתן לראות בבירור את קו-התפר בין השלב הערבי המקורי של קומת הקרקע והבנייה המודרנית של הקומות העליונות.

 

סמטאת חולדה הנביאה בחלק הערבי של מוסררה, צילום אדוארדו אוקסמן

מנר הסילזאסייני ברחוב ע"ח שכונת מוסררה

 

******

 

אדו בהאזנה לדיון על עלייה להר הבית ערב פסח

******

תמונה לפני סיום אדו וביתו קורל

*********
סוף דבר 

עוד טיול מיני רבים
בעיר המיוחדת, המורכבת, הרב גונית והיוצאת דופן.
אין  מקום כזה בתבל!
אף פעם לא משעמם בה.

 

 

 

  • Eduardo Oxman

    היה טיול די ספונטאני וכמו כל דבר ספונטאני, היה מעולה. נושא ביעור החמץ חשף אותי לעולם שלא הכרתי, יחד עם סיור בפלנטה הזו שנקאת שכונות חרדתיות. מרתק. תודה עמירם