מניר בנים לתל צפית, הלאה מערבה לאורך נחל האלה לתימורים וחזרה7 ביוני 2017

קובץ GPX להורדה מרחק: 44 ק"מ טיפוס-מצטבר: 390 מטר גלריית תמונות גלריית מפות

 

טיול זה ביום שני (5/6/2017) נערך במרחב שחלקו אינו מהווה יעד לרוכבי אופניים ואין מרבים לתייר בו. היה זה עוד אחד מטיולי החקר של רז גורן ושלי והפעם הצטרף אלינו חברי ארז צפדיה.

 

המניע לטיול היום, כמו בפעמים קודמות, היה הרצון להבין את מהות האזור בו התרחש ביום 12 בנובמבר 1917 אחד מהקרבות של מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל, בכלל ומרדף פלשת בפרט.

 

אחרי מלחמת העולם הראשונה אזור זה לא היה חשוב. הכפרים הערבים שהיו בו טרם המלחמה המשיכו והתקיימו עד מלחמת העצמאות. בשנותיה הראשונות של המדינה הוקמו בו מספר יישובים חדשים.

 

עוד בטרם נציג ונרחיב בעניין, ראוי לציין ולהדגיש שזמן מלחמה זו הוא עת עלומה בתולדות הארץ. יותר מכך, אירועי הקרב הנדון באזור זה הם מאלו המוכרים פחות מהקרבות המלחמה באזורים אחרים.

 

מדובר על הקרב ביום זה בין אחת מעוצבות של הצבא רב לאומי של הממלכה המאוחדת בפיקוד גנרל אלנבי (כינויו היה חיל המשלוח המצרי) בין הכוחות העותמאנים בפיקוד גרמני שהתנהל במרחב מזרח מישור פלשת וגבעות השפלה הנמוכה המשתרע באגן הניקוז של נחל לכיש בין שני יובליו העיקריים, נחל האלה בצפון ונחל גוברין ובו נמצאים ממערב למזרח, הכפרים סומייל (מושב נחלה),  ברקוסיא ובלעין (האזור ממערב לבית ניר) א-ספי על תל א-ספי (תל צפית, האזור שמדרום ליער חרובית).

מרחב הקרב ביום 12 בנובמבר 1917

 

יצאנו לדרך בשעה 05:10, עם אור ראשון, ממתחם תחנת הדלק בניר בנים והתחלנו את דרכינו על פי מסלול שהכנתי. רז גורן הוא שניצח על מלאכת ההובלה.

 

*********

מסלול הטיול, מעגלי, נגד כיוון השעון

******

מסלול הטיול היה חופף בחלקיו לשני מסלולי טיולים קודמים באזור:
– מרבדים למרחב צפית ולגדת נחל האלה וחזרה דרך תימורים וכפר הרי"ף (יולי 2016)
– בארץ פלשת, בין רבדים, כפר מנחם ותימורים (אוקטובר 2015)

*****

*********

המיקום: מישור החוף הדרומי

************

******

*******

****

האזור הגאוגרפי,
מרביתו, מזרח מישור פלשת
מיעוטו, המורדות המערביים של השפלה הנמוכה 

******

*****

תחום אגן הניקוז של נחל לכיש במישור החוף

נחל לכיש הוא נחל אכזב ברובו, וזורמים בו בעיקר מי שיטפונות. אורכו הוא כ 70 ק"מ ואגן היקוותו משתרע על 1,020 קמ"ר. הנחל מתחיל את דרכו במורדות המערביים של הרי חברון.  אגן הניקוז של הנחל מורכב מארבע יחידות נוף אורכיות הנחצות ע"י נחל לכיש ויובליו והן מורדות ההר, גבעות שפלת יהודה, מישור החוף הצפוני ורצועת החול. נחל לכיש נשפך לים בחוף אשדוד בין הנמל ואזור התעשיה בצפון ובין השטח העיר. אל אגנו של נחל לכיש מתנקזים שני ערוצים גדולים נחל אלה ונחל גוברין.

מקום החיבור של יובלי נחל לכיש

*****


בין שני יובליו העיקריים,
נחל האלה בצפון ונחל גוברין

*******

****** 

האזור חקלאי

******

אזור בו עוברת רשת הדרכים הארצית, כביש 6, מסילת הברזל, כביש 3 וכביש 40

תוואי מתוכנן של כביש 39 מצומת קריית מלאכי לעבר צומת עזקה והלאה מזרחה לכיוון דרום ירושלים

המערך היישובי בימי מלחמת העולם הראשונה
היה זהה לזה שהתקיים בשלהי המאה ה-19

מרחב הקרב ב-12 בנובמבר 1917 בו היה מסלול הטיול.

זמן מלחמת העולם הראשונה,
הקרב ביום 12 בנובמבר 1917

מידע באדיבות ערן תירוש,
יו"ר העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל.

הרקע הכללי להתרחשות –  ב-31 אוקטובר 1917 הבקיע חיל המשלוח המצרי את קו החזית העות'מאני בבאר שבע. לאחר מכן הכוחות העותמאנים נערכו בקו הגנה לרוחב הארץ מצפון לבאר שבע באזור יובלי נחל גרר, מתל חוויילפה (להב) במזרח  דרך תל שעריה (תל שרע הסמוך לשובל) ותל אבו הוריירה (דורות), בואכה עזה במערב. לאורך קו חזית זה הם בלמו את התקדמות חיל המשלוח המצרי בקרבות שנמשכו כשבוע. גייסות אלנבי (הקורפוס ה-XX) הבקיעו את הקו בקרב תל שריעה ב-6 בנובמבר. יום למחרת, ב-7 בנובמבר, נסוגו הכוחות העותמאנים מחויילפה במזרח ומעזה במערב.

******

עם הבקעת הקו העותמאני ויצירת הפרצה בו, ניתנה הפקודה לקורפוס המדברי הרכוב לחדור דרכה ולנסות ולחתוך את דרך הנסיגה של כוחות עותמאניים. כוונה לא צלחה, בעיקר עקב בעיות מים. בפועל, התפתח מרדף של הדיביזיות הרכובות בעקבות הכוחות העותמאניים הנסוגים ולחימה נגד כוחות-מאסף. דוגמה מובהקת היא הסתערות היאומנרי מדרום להוג' ב-8 לחודש. בשלב זה יצאו כוחות הקורפוס ה-XX ממעגל הלחימה, ואילו חלק מהקורפוס ה-XXI (דיביזיות 52 ו-75) נע צפונה מעזה, לאורך מישור החוף והוא נערך לקראת הבקעת קו ההגנה מאולתר החדש לרוחב הארץ בו נערכו הכוחות העותמאניים שנסוגו (תחת פיקוד אריך פון פאלקנהיין הגרמני). הקו בו נערכו הכוחות העותמאניים הנסוגים, היה בחצי קשת מצפון לדרום. ראשיתו ברכס הגבעות הכורכר שבמישור חוף יהודה בקוביבה וזרנוגה (מערב רחובות) דרך רכס מע'ר, קטרה (גדרה), בשית (עשרת)  בואכה מסמייה וקסטינה ומשם מזרחה דרך ערוץ נחל האלה לכיוון תל א-אספי (תל צפית) והלאה לבית ג'ברין.

קו ההגנה החדש

מטרת הקו הייתה להגן על הנכס האסטרטגי העות'מאני החשוב במרכז הארץ והוא "תחנת צומת" שנקראה גם "תחנת ואדי צאר" (נחל שורק) בה נמצא מפגש שני קווי מסילות הברזל: קו מערב – מזרח: המסילה בין יפו וירושלים (שנבנתה בסוף ה-90 של המאה ה-19) וקו צפון – דרום, קו המסילה הצבאית מטול כרם לעבר באר שבע והלאה לקדמת סיני (שנבנתה בימי המלחמה בשנת 1915). מטרה נוספת הייתה למנוע מהכוחות הבריטים ולהתקדם ולהגיע לכביש יפו – ירושלים.

 

*********

ב-9 בחודש קלט המודיעין הבריטי תשדורות עותמאניות מהן הסתבר כי פאלקנהיין הורה לכוחות העותמאניים של הארמיה ה-7 (שחלקם, מן הסתם, היו אותם כוחות שנסוגו מחויילפה) לתקוף את האגף הימני, המזרחי של הבריטים שהתקדם מדרום לעבר מרכז הארץ. אלנבי העריך כי הכוחות העותמאניים לא יוכלו לבצע התקפה ראויה, ולכן הסתפק בקידום בריגדת הגמלים לאזור תל נג'ילה (5 ק"מ ממזרח לרוחמה). באותו יום פרצה אנדרלמוסיה בקרב הכוחות העותמאניים בא-תינה (האזור בין כפר מנחם וכפר הרי"ף) שם התמקמה באותה עת מפקדת הארמיה ה-8.
דיביזיית אנז"ק (בהרכב חסר) נעה לעבר החוף. הדיביזיה האוסטרלית הרכובה נעה מזרחה  מהוג' בליל ה-9-10 במסע לילי אל עבר עראק אל-מנשייה ופלוג'ה (אזור קריית גת של ימינו). דיביזיית היאומנרי נעה תחילה אף היא בעקבות האוסטרלים, אולם ב-11 קיבלה פקודה לנוע גם אל עבר החוף ולחבור ליחידות אנז"ק. גם בריגדת הגמלים והבריגדה הניו-זילנדית נעה בשלב זה לאותו כיוון.

******

כאמור, כוונת התכנית המקורית של אלנבי התבססה על תנועה מהירה של הפרשים וניתוק דרך הנסיגה של חלק מהכוחות העותמאניים. כוונה זו לא הושגה. העותמאניים החלו לבסס קו הגנה חדש לאורך וואדי סראר (נחל שורק), קו אשר יגן על תחנת הצומת. קו קדמי הוצב מדרום על וואדי סוכריר (נחל לכיש). תנועת מרבית כוחות הפרשים אל עבר החוף היוותה חלק מהיערכות אלנבי להתמודדות עם אתגר חדש זה, כאשר תפקיד הפרשים היה איגוף עמוק צפונה של הקו העותמאני. על כוחות הרגלים (קורפוס XXI, דיביזיות 52 ו-75) הוטל להבקיע את מרכז הקו העותמאני ואילו הדיביזיה האוסטרלית הרכובה הופקדה על אבטחת האגף המזרחי של הקו. הגדרת המשימה הייתה "לעשות הרבה רעש" ולמשוך תשומת-לב.

בבוקר ה-12 בנובמבר הוטל על הדיביזיה ה-52 לתקוף את הקו העותמאני הקדמי על יובלי וואדי סוכריר, בברקה (גן יבנה) ו-'הגבעה החומה' (קיבוץ חצור). על הדיביזיה האוסטרלית הרכובה הוטל להגביר את הפעילות בגזרה שלה, כסיוע להתקפה הסקוטית.

הזירה במרחב מישור החוף הדרומי

יומיים לפני כן, בלילה שבין ה-9 ל-10 לחודש, הדיביזיה האוסטרלית הרכובה נעה מהוג' דרך תל נג'ילה לעבר תל אל-חסי. היא התקדמה צפונה ובבוקר ה-10 השתלטה בריגאדה ALH 3 על עראק אל-מנשייה ובריגאדה ALH 4 על פלוג'ה. אז הכוחות העותמאנים התחפרו על קו בין סומייל (נחלה) לזיתא (תל זית, סמוך לגלאון). שתי הבריגדות האוסטרליות לא הצליחו ליצור ביניהן מגע והתקפת-לילה מתוכננת על סומייל לא בוצעה בסופו של דבר, אף שהכוחות החלו לפעול בשטח.

******

על-אף שהיה ברור שהצבא העותמאני בפיקוד פאלקנהיין יבצע התקפת-נגד בגזרה זו, החליט אלנבי כי יהיה בכוחה של דיביזיה בודדת, הדיביזיה האוסטרלית הרכובה בפיקוד גנרל הודג'סון, לבלום את התקפת הנגד הצפויה. דיביזיה זו הורכבה משלוש בריגדות (חטיבות): בריגדת פרשים קלים אוסטרלים מס' 3 (בריגדת פק"א 3), בריגדת פרשים קלים אוסטרלים מס' 4 (בריגדת פק"א 4 ) והבריגדה הרכובה 5 (חטיבה אנגלית של פרשי יאומנרי).
בשלב זה המודיעין הבריטי לא ידע את מיקומם של הדיביזיות העות'מאניות ה-53, ה-26 וה-16, אשר בפועל התרכזו בגזרה שבין מסילת הברזל לבין בית ג'וברין. שירות האוויר, ה-RFC, דיווח ביום שקדם על ריכוזי חיילים, אולם נראה היה שהם נסוגים צפונה.
ב-11 התקדמה בריגדת פק"א 3 אל סומייל, ממנה נסוגו העותמאנים. ברקוסיה שממזרח  הוחזקה על-ידי כוח עותמאני ניכר. כך בלילה זה השתרע הקו בין נקודה מדרום לעראק אל מנשיה, דרך הכפר וצפונה אל סומייל ומשם מערבה אל ג'לדיה (תל גלד, מצפון לזרחיה).

*****

בבוקר ה-12 נראה היה שהעותמאנים נסוגו מכל המרחב שלפני הדיביזיה וזו הייתה תמונת המצב ההיערכות: פלוגה של גדוד 9 ALH התקדמה אל ברקוסיה, שם סיפרו התושבים כי כוח עותמאני גדול עבר דרך הכפר ביום הקודם והמשיך צפונה. מחלקה אחת התקדמה צפונה ותפסה את תל א-סאפי; הבריגדה הרכובה 5 הבריטית מצאה את בעלין נטושה; גדוד גלוסטרשייר תפס קו מצפון לכפר, שתי פלוגות ממזרח למסילת הברזל ופלוגה אחת ממערב; בריגדת פק"א 4 שלחה פלוגה מאחד מגדודיה מערבה וקדימה שחצתה את קו מסילת הרכבת המערבית (השלוחה שהוליכה אל עבר דיר סנייד) בקסטינה, בלא שנוצר קשר עם האויב.
לפתע הסתבר כי ההתקפה העות'מנית יצאה לדרכה. חיילים רבים נראו יורדים מהרכבת בא-תינה ומצפון לה. בהמשך הסתבר כי 4 דיביזיות עות'מאניות מוחלשות, סך-הכול כ-5,000-6,000 איש, תקפו את הדיביזיה האוסטרלית. הדיביזיה ה-54 תקפה ממערב למסילה, בעוד הדיביזיות ה-53 וה-26, בסיוע ה-16, תקפו ממזרח למסילה.
הפלוגה האוסטרלית נסוגה מקסטינה והמקום נתפס מחדש על-ידי כוח עותמאני חזק. בצהרי היום נראו שלושה טורים שהתקדמו אל תל א-סאפי. סוללת הארטילריה הבריטית פתחה באש על העותמאנים המתקדמים, אולם מולם ניצבו תותחים במספר גדול בהרבה ובעלי טווח ארוך.

*****

הבריגדה הרכובה 5 שלחה קדימה את שני גדודיה הנוספים, היאומנרי של וורצ'סטר ושל וורוויק (בעלות סד"כ חסר מאוד, אחרי אבדות ההסתערות על הוג', 4 ימים קודם לכן וכן פלוגה ששהתה בחויילפה וטרם שבה). וורצ'סטר התייצבו מימין, מצפון-מזרח לבעלין, ווורוויק התייצבו מאחורי הפלוגה שממערב למסילת הברזל.
המחלקה על תל א-סאפי נסוגה במהירות ותפסה עמדות מצפון לברקוסיה. גדוד 8 ALH שלח שתי פלוגות לסייע לגדוד 9 בברקוסיה ופלוגה אחת לסייע ליאומנרי.
בריגדת פק"א 4 החזיקה בקו מצפון-מערב לסומייל אל ג'לדיה, משמאל לבריגאדה הרכובה 5, אולם במדורג מאחוריה.
כל המקורות מציינים כי זמן קצר לאחר תחילת ההתקפה ונסיגת הכוח האוסטרלי מתל א-סאפי, הגיעו למקום שני כלי-רכב גדולים וקבוצת קצינים נעמדו שם וצפו על הקרב באמצעות משקפות. האחד היה גבוה במיוחד וייתכן כי מדובר בפאלקנהיין עצמו.
גל ההתקפה הראשון נבלם על-ידי הבריטים, אולם העות'מאנים תגברו את הכוחות הקדמיים והמשיכו להסתער. הם גילו נחישות רבה, אולם התקדמו באיטיות. לא רק רגלים עות'מאניים תקפו את בעלין, אלא גם פרשים, אשר התקדמו ממערב.
מחלקה של גלוסטר, שהחזיקה בטריז קדמי וגבוה, נאלצה לסגת, לאחר שטווח הלחימה הצטמצם לעשרה מטר! נסיגה זו הובילה לנסיגה כללית של כחצי קילומטר דרומה, ובכך התיישר הקו של הבריגדה עם זו של הבריגדה האוסטרלית 3 בברקוסיה. התותחנים דיווחו על רכבת אשר התקדמה בשלב זה דרומה מא-תינה ופרקה חיילים מעט מצפון-מערב לבעלין.

תחנת איסוף הפצועים בבעלין פונתה ברגע האחרון, כאשר מרבית הפצועים פונו בדהרה על-גבי סוסים. סרן אוסקר טייכמן, הרופא של היאומנרי, תיאר בספרו הנפלא את הנסיגה: הוא תיאר כיצד יצאו מהחצר בא פעלה תחנת איסוף הנפגעים, ונוכחו לתדהמתם שהכוחות סביב נסוגים וכי האויב נמצא כ-300 מטר בלבד מהם. הם העמיסו את כל הפצועים על סוסים ופינו אותם בדהרה, כאשר פצועים קל מובילים את סוסיהם של הפצועים קשה. לחלק מהאנשים לא נותרו סוסים, לרבות טייכמן עצמו, והם רצו למעלה ממייל עד הקו הבריטי-אוסטרלי החדש.
סיפור מרתק אותו הביא טייכמן התייחס לפטרול של גלוסטר אשר התגנב אותו בוקר לקרבת א-תינה, הסתתרו מאחורי משוכת סברס וצפו מקרוב בהגעתם ברכבת של חיילים, לרבות הגעת רכב מטה גדול ובו שני גנרלים עות'מאניים. טייכמן מציין את גבורתו של קצין מקלעים, סרן אלידר הרברט, אשר חיפה על נסיגת הגדוד ונראה בחיים לאחרונה כשהוא מרים חייל פצוע אל סוסו. גם התותחנים ציינו את גבורתו של אותו קצין מקלעים, אשר בזכותו הם הצליחו לחלץ את התותחים מבעלין.
תוך דקות ריכזו התורכים מקלעים וארטילריה באזורים שזה עתה פונו ולנוכח העדיפות המספרית נסוגו בריגדות היאומנרי והאוסטרלית 3 שוב, אל הרכס צפונית לסומייל, וכך נוצר קו רציף גם עם הבריגדה האוסטרלית 4 משמאל. במהלך נסיגה זו, סמל ג'יימס באומן מגדוד 8 ALH יצא לבדו, תחת אש כבדה, וחילץ פצוע. הוא זכה בעיטור ה-DCM. בשעות אחה"צ הצטרף גם גדוד 10 ALH ופלוגה אחת התייצבה מימין לגדוד 9 ALH.
גם הבריגדה האוסטרלית 4 ספגה התקפה כבדה שהגיע לכמאה מטר מקו העמדות, אולם נבלמה באש רובים, עד להגעתו של סגן רובינסון עם שני מקלעים (זכה ב-MC).
בשלב החלה לרדת החשיכה, והעותמאניים החלו להתחפר באזור ברקוסיה ובעלין.
הקו הבריטי נסוג לאחור כ-5-6 ק"מ. למרות הקרבות העזים, כמות הנפגעים לא הייתה גדולה יחסית, כ-50 נפגעים, מרביתם מהבריגאדה הרכובה 5.
הדיביזיות העותמאניות ה-19 והפרשים ה-3 שהיו מוצבות בבית ג'יברין לא התערבו ובכך החמיצו הזדמנות להכריע את המערכה.

******

במהלך ה-13 בנובמבר 1917, החזיקו העותמאניים בברקוסיה, אולם לנוכח האירועים בגזרות ממערב ברכס מע'ר שתועדו בטיול מגדרה לישובי גדרות, רכס מרר וגבעת ברנר הלאה לרחובות ונען וחזרה, החלו לסגת לקראת ערב. אז בריגאדת פק"א 4 נפרסה לכיוון צפון מערב, פחות או יותר לאורך גדות נחל האלה, עד אזור תימורים באזור בו היה חלק האחרון של המסלול שיוצג בהמשך.

הקו בין תל צפית ובין תל תורמוס לאורך נחל האלה

*****

תקופת השלטון הבריטי,
היישובים השתייכו למחוז חברון ומחוז עזה

******

******

*****

אזור בו לא התקיימה התיישבות ישראלית

********

*****

*****

תמונת מצב יישובית ערב מלחמת העצמאות

*******

******

מלחמת העצמאות:
כיבוש המרחב על ידי חטיבת גבעתי
בזמן המבצע מוות לפולש (אנ- פר)
שניהלה חטיבת גבעתי במרחב הדרום
בקרבות עשרת הימים, יולי 1948

*****

הכפרים שהיו ואינם

******

הכפרים במרחב הטיול

******

מיד לאחר תום מלחמת העצמאות
וטרם הקמת היישובים החדשים
אזור הקרוב לקו הירוק

*****

*******

ראשית שנות ה-50'
היישובים החדשים ועיי הכפרים הערבים

*****

*****

קטעי המסלול, המקומות, האירועים והמראות

מסלול הטיול

********

******

קטע ראשון במישור חוף פלשת,
מניר בנים לעבר כביש 6

– יציאה מניר בנים לכיוון דרום מזרח
– לאורך פאתי סגולה וורדון
– לתל גישרון (עיי הכפר ג'יסר) לצידו נמצאים שרידי גשר מסילה הברזל העותמאנית החוצה את נחל גוברין
– לאורך הגדה הדרומית של נחל גוברין מדרום למנוחה
– חציית גשר מסילת הברזל לבאר שבע מעל נחל גוברין
– לכיוון צפון מזרח לעבר מושב נחלה
– דרך עיי ח' סומייל  והלאה לצפון מזרח לחציית כביש 6 בגשר עילי

 

*****

 

מתל גישרון לח' סומייל

******

למול הגדה הצפונית של נחל גוברין

נחל גוברין שראשיתו בהדום הר חברון באזור תרקומיא ואליו מתחבר נַחַל פּוֹל שראשיתו בגבעות מצפון למרישה והמתנקז אל נַחַל גַּת; נַחַל מָרֵאשָׁה ואליו מתנקז נחל שחריה; נחל יואב שראשיתו בגבעות מדרום מזרח לקריית גת המתחבר לנחל דגנים באזור נגבה. נחל גוברין מתחבר אל נחל לכיש ליד מושב משואות יצחק. השני,נחל האלה הוא מנקז את מורדות הר חברון, הדום ההר חברון, גבעות השפלה ומישור חוף פלשת עד הים.

*****

 

סְגוּלָה הוא מושב הנמצא בתחום המועצה אזורית יואב. המושב הוקם בשנת 1953 על ידי ילידי הארץ, במסגרת התנועה "מן העיר אל הכפר". שמו הוצע על ידי זאב וילנאי והוא נגזר מפרק י"ט, פסוק ה' בספר שמות: "והייתם לי סגולה מכל העמים". המושב מונה כ-600 תושבים. מרביתם עובדים מחוץ למושב, ולחלקם עסקים בתוך המושב – בית מלאכה למתכת, נגריה, חוות לריבוי ולמזון לבעלי חיים, סטודיו לאמנות, עסקים לרפואה אלטרנטיבית ועוד. החקלאים במושב מגדלים פרחים, פירות, פלחה וענבים ליין ולמאכל. בנוסף שוכנים במושב עסקים חיצוניים.

 

מיקום היישוב ותחומו

 

ורְדּוֹן הוא יישוב קהילתי הנמצא בתחום המועצה אזורית יואב. ורדון הוקם בשנת 1964 כמרכז כפרי, והפך ליישוב קהילתי בשנת 1998. היישוב נמצא במרכזו של צומת דרכים בין שלושה מושבים גדולים: מנוחה, נחלה וסגולה. שמו של היישוב הוא מעיין תרגום של שם משפחתו של יוליוס רוזנוואלד (אנ'), נדבן יהודי מארצות הברית המזוהה עם תרומה לקידום האפריקאים אמריקאים בארצות הברית, שבנו ויליאם היה יושב ראש המגבית היהודית. אוכלוסיית ורדון מתאפיינת בהטרוגניות, וביישוב מתגוררים חילונים, דתיים, אשכנזים, ספרדים, ילידי הארץ ועולים חדשים.

 

על גדת נחל גוברין ממערב לתל גשרון בו נמצאים עיי הכפר גי'סר

גֻ'סֵיר הכפר שכן בין שני גשרים שחצו את ואדי אל-ג'ירה (נחל גוברין). זקני הכפר דיווחו שכפרם שימש כתחנה לעולי רגל בדרך למכה. ערב מלחמת העצמאות התגוררו בכפר כ-1,200 נפש, כולם מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 12,361 דונם. בכפר היה מסגד, וב-1937 הוקם בו בית ספר יסודי. עבור רוב צרכיהם, הסתמכו התושבים על הכפר אל-פלוג'ה, ששכן ארבעה ק"מ משם; באר מקומית סיפקה מים עבורם לשימוש ביתי. כמה מהתושבים ארגו מחצלות ושטיחים, אך רובם עבדו בחקלאות. הגידול החשוב ביותר היה דגנים, ובנוסף הם גידלו פירות. הכפר נכבש במלחמת העצמאות בקרבות עשרת הימים על ידי חטיבת גבעתי, לאחר כיבוש הכפר תל א-ספי, להלן. על אדמות הכפר הוקמו מושב מנוחה (1953) ומושב ורדון (1968), אשר יושבים גם על אדמות הכפר השכן סֿמֵיל. בניין בטון אחד עם גג שטוח עדיין עומד בראש התל.

 

למול תל גשרון ומתחתיו שרידי גשר הרכבת העותמאנית

במעלה תל גשרון מכיוון דרום

 

מְנוּחָה הוא מושב הנכלל בחבל לכיש השייך למועצה אזורית לכיש. המושב הוקם בינואר 1953 על ידי עולים מכורדיסטן ממעברת קסטינה, שהיוו את הרוב ומעולים מפרס ממעברת זרעין ליד עפולה. שמו ניתן לו ביחד עם היישוב נחלה על שם הארגון הציוני מנוחה ונחלה שהקים את המושבה רחובות.

מיקום היישוב ותחומו

 

מתחת לגשר מסילת הברזל לבאר שבע מעל נחל גוברין

 

קו מסילת הברזל לבאר שבע בעשור הראשון שנסלל באזור זה על תוואי המסילה העותמאנית

המשך לאחר חציית הגשר, צילום רז גורן

שדות ממערב למושב נחלה, צילום רז גורן

נַחֲלָה הוא מושב הנמצא בתחום המועצה אזורית יואב. היישוב הוקם ביוני 1953 על ידי עולים מתימן אך כיום מתגוררת במושב אוכלוסייה מעורבת המונה כ-400  תושבים.  מייסדי המושב, עולים מתימן, עברו תלאות רבות בישראל עד אשר הגיעו לנחלה. ב-1950 הובאו ממעברת עין שמר לייסוד מושב עגור ליד בית גוברין. לאחר שהתקשו להיאחז במקום הועברו ל"קטרה", באזור אורה ועמינדב שבפרוזדור ירושלים. גם שם לא הצליחו להיאחז ואז פיצלו אותם המוסדות המיישבים לשתי קבוצות שהצטרפו לכסלון ולמסילת ציון. ב-1953 אוחדו מחדש הקבוצות והתיישבו במקום היישוב הנוכחי בנחלה. היישוב קרוי על שמו של ארגון מנוחה ונחלה שהקים את רחובות.

מיקום ותחום היישוב

 

הטיפוס שלי לראש הגבעה של ח' סומייל, צילום רז גורן

על הגבעה בח' סומייל

סֿמֵיל הכפר שכן על במישור החוף, על גבעה חולית מוקפת ואדיות, 36 ק"מ מצפון-מזרח לעזה. ההשערה היא שהכפר נוסד על-ידי ההוספטלרים ב-1168 במהלך מסעי הצלב, במטרה להגן על מצודה שהם בנו קודם לכן בבֵּית גִ'בְּרין. תושבי הכפר האמינו שכפרם נקרא על שם סמואל, אחד הצלבנים שייסדו את הכפר. הכפר נקרא גם ברכאת אל-ח'ליל (בְּרַכַת אברהם), מפני שהסולטן הממלוכי ברקוּק (מאה ה-14) השתמש בכספי המסים מהכפר לבניית מסגד אברהם בחברון. כשאדוארד רובינסון עבר דרך הכפר באמצע המאה ה-19, הוא תיארו ככפר גדול למדי ובו באר ציבורית גדולה, וציין שבמקום קיים קטע של חומה עתיקה, שככל הנראה הייתה חלק ממבצר. בתקופת המנדט נשען סמיל על הכפר אל-פַאלוּגָ'ה, שישה ק"מ מדרום מזרח, לשירותי מסחר, רפואה ומנהל. ערב מלחמת העצמאות חיו בכפר כמעט 1,000 נפש כולם מוסלמים. אדמות הכפר  השתרעו על 19,304 דונם, מתוכם נמכרו 2,260 ליהודים. תושבי הכפר שאבו מים מבאר שכונתה אל-ח'ליל, והתפרנסו בעיקר מחקלאות וגידול כבשים; הגידולים העיקריים היו דגנים, ענבים ותאנים. הכפר נכבש על ידי חטיבת גבעתי בקרבות עשרת הימים. תושביו גורשו ככל הנראה מזרחה, לחברון. על אדמות שהיו שייכות קודם לכפר הוקמו קיבוץ קדמה ב-1946 והמושבים סגולה, מנוחה ונחלה ב-1953. הישוב הקהילתי ורדון נוסד ב-1968 על אדמות הכפר. באתר הכפר ניתן עדיין לראות שרידי חומה, אשר יתכן והקיפה את הכפר בעבר. רוב האתר מכוסה בחוביזה ועשבים אחרים, ומצויים בו גם עצים ושיחי צבר. במקום מצוי צריף שמאכלס בני משפחה ערבית, שעובדים כנראה באחד הישובים הישראליים. אדמות הכפר מעובדות בידי חקלאים ישראלים.

 

המבנה בין עיי ח' סומייל, צילום רז גורן

******

קטע שני,
דרך גבעות השפלה הנמוכה אל תל צפית
והלאה לאורך גדת נחל האלה

לאחר חציית כביש 6 טיפוס למתחם הכרמים ממערב לבית ניר שם נמצאים עיי הכפרים ברקוסיה ובלעין
– ירידה דרך גבעות שמורת גבעות צפית למישור עמק האלה
– מזרחה על הדרך מדרום לתל צפית
– טיפוס מדרום לראש תל צפית,
– תצפית והפסקה
– גלישה במורד הצפוני לעבר הדרך הצמודה לגדת נחל האלה
– מערבה לעבר באר לופית
– הלאה חציית מתחת גשר כביש 6 וגשר מסילת הברזל מעל נחל האלה 

 

קטע שני של המסלול

******

עיי הכפר ברקוסיה

בַּרקּוּסיַא הכפר שכן על גבעה שהשתפלה לכיוון צפון-מערב במורדות המערביים של השפלה הנמוכה מול הרי-חברון, 31 ק"מ מצפון-מערב לחברון. בסוף המאה ה-19 היה זה כפר בינוני עם בתי אבן ובוץ. בסוף תקופת המנדט עברה אחת החמולות של הכפר קילומטר אחד דרומה והכפר התפשט לכיוון זה. היו בכפר מספר חנויות קטנות ומסגד קטן, וילדיו למדו בבית-הספר בכפר תל אל-סֿאפי שמצפון-מערב. ממערב לכפר היתה באר שסיפקה מי-שתייה לכפר מאז סוף המאה ה-19. ערב מלחמת העצמאות התגוררו בכפר כ-330; אדמות-הכפר השתרעו באותה עת על 3,216 דונם. כלכלת-הכפר התבססה על חקלאות בעל, עם דגנים כגידול העיקרי. כמו כן טיפחו התושבים עצי-פרי וגידלו כבשים ועזים. כפר זה, כמו הקודמים שעברנו, נכבש בקרבות עשרת הימים ביולי 1948 על ידי יחידה מחטיבת גבעתי (חט' 5) במהלך מבצע "מוות לפולש" (נקרא גם מבצע אנ-פר) שמטרתו הייתה להסיר את המצור של הצבא המצרי על הנגב. גם הוא, כמו הכפרים האחרים, נכבש כמהלך משלים למבצע שנועד להרחיב את האחיזה הטריטוריאלית הישראלית במרחב שבין גבעות השפלה הנמוכה מול הר חברון ובין החלק המזרחי של מישור החוף. תושביו נמלטו מזרחה, לעבר הרי חברון. על אדמות-הכפר לא הוקמו ישובים ישראלים. באתר הכפר לא נותר אף בית, וגדלים בו שיחי צבר ומגוון עצים, כולל דקלים. ניתן להבחין בכמה קברים מבין שיחי חלמית וצמחים אחרים, וכן בשרידי באר. האתר משמש כשטח-מרעה וכרם זייתים.

 

הגעתי…צילום רז גורן

 

מרחב הכרמים ממערב לבית ניר בין עיי ברקוסיה ובלעין

 

בִּעְלִין הכפר שכן מבודד על גבעת גיר. בסוף המאה ה-19 היה בעלין כפר קטן, בנוי מאבן ולבני בוץ וקש. ערב מלחמת העצמאות התגוררו במקום 180 תושבים.  אדמות הכפר בעלין השתרעו באותה עת על 8,030 דונם, מהם 294 אשר נרכשו בידי יהודים. היו בכפר שתי בארות, בית ספר שנוסד ב-1937, וכמה חנויות. אתר מקודש לזכר שיח' יעקוב שכן ממזרח לכפר. חלק מאדמות הכפר שימשו לרעיית עזים וכבשים, אך רובן הוקדשו לחקלאות בעל. התושבים גידלו דגנים ופירות, כולל ענבים, תאנים ושקדים. כמו כן, הפיקו התושבים מוצרי חלב וצמר.  בעלין היה אחד מ-16 כפרים אשר נכבשו ביולי 1948 במבצע אנפר כמפורט לעייל  וכמו שאר תושבי הכפרים, תושביו ברחו לעבר חברון. יישובים ישראליים לא הוקמו על אדמות הכפר, אם כי תושבי קדמה, שהוקם ב-1946 מצפון-מערב לכפר, משתמשים כיום בחלק מאדמותיו. כל שנותר מהכפר הוא עיי חורבות ממספר בתים. אתר הכפר מגודר בגדר תיל, וגדלים בו עשבי בר, קוצים, כמה עצים ושיחי צבר. חלק מהאדמה שמסביב נטועה בעצי מנגו וענבים, וחלק אחר ממנה משמש למרעה.

 

מכלאת בקר בית ניר

 

מבט דרומה מראש תל צפית

הגן הלאומי כולל את תל צפית (נ"ג 213), ושטחי גבעות מסביבו, ואת אפיק נחל האלה צפונית לתל. התל מתנשא לגובה כ- 100 מ' מעל סביבתו, וממנו נשקפת תצפית מרשימה לכל האזור. בחלקו הצפוני והמערבי של התל נמצאים מצוקי קירטון לבנים ומרשימים, בחלקם חצובות מערות. בתל נמצאים שרידי עתיקות מתקופות רבות, עד 1948. חפירות ראשונות באתר נערכו ע"י החוקרים הבריטים בליס ומקאליסטר בשנת 1899, אולם הופסקו לאחר כשבועיים בלבד. החל משנת 1996 מתבצע פרויקט חפירות שיטתי בתל, ע"י חוקרים מאוניברסיטת בר-אילן. פרויקט זה אישש את זיהוי התל עם גת הפלישתית (ממנה בא גליית לקרב עם דוד בעמק האלה). גת היתה הגדולה והחשובה בין חמש ערי הפלשתים בדרום מישור החוף ובשפלה (האחרות הן עקרון (תל מקנה), אשדוד, אשקלון ועזה). במאות העשירית והתשיעית לפני הספירה, הייתה גת העיר הגדולה ביותר בארץ ישראל. העיר גת נכבשה על ידי הארמים. בחורבות העיר עצמה, המשתרעת על פני כ- 500 דונם, נמצאו הריסות בתים שהופלו בשלמותם, במאה ה- 9 לפנה"ס. העיר מעולם לא התאוששה מחורבן זה, ואחריו חלה ירידה דרסטית בהיקף היישוב במקום. לאחר חורבן העיר, חודש היישוב בהשפעה חזקה של ממלכת יהודה וככל הנראה העיר עברה לידי ממלכת יהודה עד לחורבן נוסף שנגרם ע"י סנחריב מלך אשור. יישוב בתל נמשך גם בתקופה הפרסית, ולאחר מכן הועתק לח'רבת סאפייה הנמצאת כק"מ ממזרח לתל. המקום מופיע על מפת מידבא מהמאה השישית לפנה"ס בשם סֿפִיתָא. בתקופה הצלבנית הוקם באתר בשנת 1142 מבצר צלבני – "בלנש גרד" ("המשמר הלבן"), המבצר נכבש בידי צלאח א-דין בשנת 1187 ונהרס.

 

המסלול בתל צפית, העליה מדרום, תצפית בראש התל וירידה בשביל לכיוון צפון

ההסבר על קו היערכות הכוחות העותמאניים

עד קיץ 1948 ישב על הגבעה הכפר הערבי  תל אלסֿאפי. כמה שנים קודם למלחמת העצמאות חיו בכפר שצורתו ככוכב 1,290 תושבים, מוסלמים כולם, ואדמות הכפר השתרעו על 28,925 דונם. היו בכפר ככר-שוק, מסגד ואתר תפילה. מים לשימוש ביתי נשאבו מבאר. חקלאות-בעל היוותה את מקור הקיום העיקרי לתושבי הכפר, שהתפרנסו גם מגידול בעלי-חיים, בעיקר גידול עזים וכבשים. התושבים גידלו דגנים, ירקות ופירות כגון ענבים, תאנים, שקדים וזיתים.  כפר זה, כמו הקודמים, נכבש בקרבות עשרת הימים ביולי 1948 על ידי יחידה מחטיבת גבעתי (חט' 5) במהלך מבצע "מוות לפולש" (נקרא גם מבצע אנ-פר) שמטרתו הייתה להסיר את המצור של הצבא המצרי על הנגב. גם הוא, כמו הכפרים האחרים, נכבש כמהלך משלים למבצע שנועד להרחיב את האחיזה הטריטוריאלית הישראלית במרחב שבין גבעות השפלה הנמוכה מול הר חברון ובין החלק המזרחי של מישור החוף. תושביו נמלטו מזרחה, לעבר הרי חברון. ההערכה היא שכיבוש הכפר ערער כליל את המורל של תושבי הכפרים הסמוכים.  על אדמות-הכפר לא נבנו ישובים ישראלים. באתר-הכפר גדלים פרא שיחים קוצניים, שיחי-צבר, דקלים ועצי זית. מצויים בו שרידי-באר וקירות-אבן מטים לנפול של בריכה. באדמה שמסביב נטעו חקלאים ישראלים עצי-הדר, חמניות ודגנים. כמה אוהלים של בדווים מוקמים בסמוך מעת לעת.

 

על ראש תל צפית….מתמרחים לקראת הבאות…

אחוות האדומים…צילום רז גורן

הגלישה במורד תל צפית לכיוון צפון, צילום רז גורן

תורי בירידה, צילום רז גורן

 

לרגלי המורדות הצפוניים של התל

*****

קטע שלישי,
לאורך נחל האלה עד תל תורמוס מדרום לערוגות
ומשם עד למול צומת מלאכי
והלאה לתימורים קדמה וחזרה

קטע שלישי של המסלול

******

 

לאורך נחל האלה מתל צפית עד המעבר מתחת לכביש 6

 

נחל האלה שקרוי על שם עמק האלה בתחומו הוא עובר. אורכו של הנחל הוא כ-50 ק"מ ותחילתו  ממערב לקו פרשת המים במספר יובלים המנקזים את אזור בית אומר וחלחול בין גוש עציון וחברון המתחברים מצפון מערב לעיירות נובא וחרס. מנקודת המעבר בין ההר לשפלה זורם הנחל בכיוון כללי צפון-מערב, דרך עמק האלה מעט ממערב לקיבוץ נתיב הל"ה מתחברים אליו  נחל עציונה ונחל סנסן המנקזים את המורדות הצפון מערביים של הרי חברון מגוש עציון, ביתר עילית, חוסן וצור הדסה. בסמוך לתל עזקה מתחבר אליו נחל חכליל המנקז את אזור גבעות נחושה תל עזקה ובאזור שדות מיכה מתחבר אליו נחל מיכה; ממזרח לתל צפית מתחבר אליו נחל לוזית המנקז את רמת אבישור וגבעות לוזית שאליו הצטרף נחל בלען היורד מכיוון בית ניר; וממערב לתל צפית מתנקז אליו נחל צפיתה; במישור החוף ממערב לכביש 6 ומסילת הברזל מתנקז אליו נחל ברקוס. בהמשך דרכו עובר הנחל מעט מצפון לקריית מלאכי ומדרום לבסיס חצור ובסמוך למאגר חצור מתחבר אליו נחל ברקאי המנקז את אזור גבעות חרובית וכפר מנחם והמישור בין חפץ חיים וצומת ראם. . יובליו  העיקריים הנוספים מצפון לדרום הם נַחַל דִּכְרִין שראשיתו בגבעות ממזרח לבית ניר;נחל עוזרר שראשיתו בגבעות מדרום לבית ניר; נחל האלה ונחל ברקאי מתנקזים אליו בקרבת גשר "עד הלום".

האקלפיטוס על גדת נחל האלה ליד באר לפוית, ניטע בתקופת המנדט הבריטי, 7 מ' היקף גזעו.

לאורך הגדה הדרומית של נחל האלה בין באר לופית לגשר כביש 6

 

******

תל אלתֻרְמֻס הכפר שכן על גבעה נמוכה במישור מצפון לגדת ואדי מארג' (נחל האלה) עבר בקצהו הדרומי. כנראה שהכפר הוקם במאה ה-19. מקור שמו הוא כנראה בצמח התורמוס שגדל באזור. הבתים הראשונים נבנו על הגבעה ולאחר מכן התרחבה הבנייה למרגלות הגבעה לכיוון מזרח ומערב. ערב מלחמת העצמאות התגוררו בכפר כ-780 נפש, כולם מוסלמים, ואדמות הכפר השתרעו על 11,508 דונם, מהם נמכרו 68 ליהודים. הכפר החזיק במסגד וחלק בית ספר עם הכפר קסטינה ששכן כ-1.5 ק"מ מצפון-מערב. הענף הכלכלי העיקרי בכפר היה חקלאות, והקהילה גידלה דגנים, הדרים ובננות. בסמוך לכפר שכנה ח'רבה עם באר עתיקה. הכפר נכבש בקרבות עשרת הימים בידי הגדוד הראשון של חטיבת גבעתי. תושבי הכפר היו כנראה בין המעטים שכוונו לנוע לעבר רצועת עזה דרך שטח שהמוחזק בידי ישראל, ולא מזרחה לעבר חברון. מושב תימורים נוסד על אדמות הכפר ב-1954. חורבות הבתים פזורות על פני אתר הכפר שקשה מאוד לזהות אותו. השטחים מסביבו מעובדים.

חורשת הבנים, לצד תל תורמוס מדרום למושב ערוגות

 

עֲרוּגוֹת הוא מושב הנמצא בתחום המועצה אזורית באר טוביההיישוב הוקם באוגוסט 1949 על ידי עולים מרומניה ופולין. בתחילה הוא נקרא קסטינה ב'.  שמו של היישוב הוא מפסוק בספר יחזקאל: ויהי נשר אחד גדול גדול כנפים ורב נוצה והנה הגפן הזאת כפנה שרשיה עליו ודליותיו שלחה לו להשקות אותה מערגות מטעה". החקלאות במושב ערוגות כיום מתבססת בעיקר על ענבים, ופירות נוספים

 

מיקום ותחום היישוב

 

פארק התעשייה תימורים נמצא באזור שהיה שייך בתחילה למועצה האזורית באר טוביה. הוא הוקם ביוזמת משרד הכלכלה. הוא כולל שטחים ציבוריים, שטחי תעשייה ומלאכה ושטחי מסחר. לפני מספר שנים אזור התעשייה בתימורים, הועבר לרשות ולבעלות עיריית קריית מלאכי. החל להתאכלס בשנת 2012 . משנת 2016 פועלים במקום מפעלים בהיקף של קרוב ל-80 דונמים, בהם שני מפעלי ענק – "הארגז" לייצור אוטובוסים ו"ביכורי שדה", חברת שיווק תוצאת חקלאית, וכן כמה מפעלים קטנים נוספים. בסך הכל, שטחי איזור התעשייה בתימורים כוללים 480 דונמים, לרבות איזור המיועד לבניית מרכז מסחרי כמעט כפול בגודלו ממרכז "ביג" בקסטינה, הנמצא בבעלותה של המועצה האזורית באר טוביה. במשך זמן העירייה ורשות מקרקעי ישראל היו מנועים משיווקם של שטחים נוספים באיזור התעשייה, וזאת לאור סעיף בתב"ע (תכנית בניין עיר), הקובע כי לצורך המשך שיווק איזור התעשייה מעבר ל-80 הדונמים הראשונים יש לשדרג את צומת הכניסה לאיזור התעשייה ולבנות בו מחלפון. זאת, לאור גודשי תנועה גדולים הצפויים במקום עם הרחבתו מעבר לשטחים המאוכלסים בו. עריית קריית מלאכי לא הסכימה לגזרה. טענתה כי המציאות השתנתה בחלוף השנים, וכי עם בניית כביש 6, הרכבת בכפר מנחם ושדרוג קטעי כביש נוספים שכבר בוצעו באיזור, הסעיף המחייב בניית מחלפון, שעלות יישומו מאות מיליוני שקלים, אינו רלוונטי עוד. תסקיר תחבורתי מחודש שערכו אנשי משרד התחבורה ומינהל התכנון לפני בשנת 2014 ביטל את טענת העירייה, וקבע כי עדיין יש צורך בשדרוג משמעותי נוסף של הצומת על מנת לאפשר שיווק שטחים נוספים. בעירייה לא ויתרו, ופעלו בנושא מול משרד התחבורה. שר התחבורה ישראל כץ הבטיח לסייע, ובחודשים האחרונים של שנת 2016 ניהלו אנשי מחלקת ההנדסה המקומית שיחות תכופות עם גורמי מינהל התכנון, לצד שיחות בדרג הפוליטי שקיים ראש העירייה עם בכירים במינהל ובמשרד התחבורה. בסוף שנת 2016 הושגה פריצת דרך, ומינהל התכנון שינה במידה מסויימת את עמדתו.

 

מאגר מים מושבים מכון טיהור שפכים (מט"ש) קריית מלאכי הצמוד מרכז תעשיה תימורים

 

תימורים (תִּמּוֹרִים) הוא מושב שיתופי הנמצא בתחום המועצה אזורית באר טוביה.  היישוב מתפקד הן כמושב שיתופי (בו שותפים חברי המשק הישן) והן כיישוב קהילתי (בו חברים כלל התושבים במושב הישן  ובהרחבה החדשה). היישוב משתייך לתנועת האיחוד החקלאי. מושב תימורים הוקם במקור ב-21 ביוני 1948 כקיבוץ על גבעה ליד תל שימרון בגליל התחתון, במקום בו קיים היום היישוב תמרת. בשנת 1953 הוא הפך למושב שיתופי ועבר ב-1954, עקב מחסור בקרקעות, למיקומו הנוכחי, כקילומטר מדרום לצומת מלאכי, למיקום שכונה קסטינה ג'.
חברי דן גזית סיפר לי כי לישוב תימורים נדבק סיפור מקסים: כשהגיעה העת לבחור שם למפעל שלהם (רהיטי מתכת ועוד), הציעו החברים – שלרובם האנגלית הייתה שפת-אם – פשוט לקרוא למפעל בשם הישוב, אבל כמו שקוראים באנגלית – משמאל לימין: "מירומית" ! וכן היה….

מיקום ותחום הישוב

קֶדְמָה הוא כפר נוער שהוקם ב-1979 בבתי קיבוץ קדמה, שהוקם ב-1946 וננטש ב-1962.   הגרעין שהקים את קיבוץ קדמה התיישב בתחילה בנתניה כפלוגת הקיבוץ המאוחד. הם עבדו כשכירים והקימו משק חקלאי מגוון ליד מושב בית יצחק. מזכירות הקיבוץ המאוחד הציעה לחברי הקבוצה להיות מועמדים להתיישבות בדרום ים המלח וכדי להיות מוכנים לכך הוטל עליהם לכבוש את העבודה במפעלי חברת האשלג בסדום. בקיץ 1941 החלו חברי הקבוצה לעבוד במפעל האשלג בסדום. הם הקימו מחנה עבודה נפרד משאר העובדים כדי לגבש שם חיים עצמאיים לקראת התיישבות קבועה באזור. הם קראו לקבוצתם קדמה כי התיישבו במזרחה של ארץ ישראל. הועלו תכניות להתיישבות באדמות הכפר צאפי הנמצא דרומית מזרחית לסדום. חלק מהחברים  נשארו בנתניה ונוצרו חיכוכים ומתיחות בין שתי הקבוצות שגברו לאחר שהוחלט שההתיישבות באזור ים המלח אינה מעשית. לחברי קדמה הוצע להתיישב באדמות הכפר תל תורמוס בין באר טוביה לכפר מנחם, שם הועמדו לרשותם 3000 דונם. העלייה למקום הייתה במוצאי יום הכיפורים תש"ז – 6 באוקטובר 1946  במסגרת עליית 11 הנקודות להתיישבות בנגב. היישוב הקודם שננטש (ליד המושב בית יצחק), הפך בהמשך לחלק ממועצה אזורית עמק חפר.

הכניסה לשכונת קדמה בבית יצחק

את קיבוץ קדמה תקפו משברים כלכליים וחברתיים והוא נכנס לחובות כבדים. מזכירות הקיבוץ המאוחד הזרימה כספים רבים למקום אך ללא הצלחה. החלה נטישה ובמאי 1962 נטשו אחרוני קדמה את הקיבוץ.
במקום הקיבוץ שבשפלה הדרומית, הוקם ב-1979 כפר הנוער קדמה.  כפר הנוער הטיפולי הוא מסגרת לימודית-חינוכית-טיפולית הכוללת בית ספר תיכון, פנימייה ומערך טיפולי. הכפר שם לו למטרה לסייע לתלמידים בני 13 – 18 שנשרו ממסגרות חינוכיות ולהעצימם.  כפר הנוער הטיפולי שייך לאגף לחינוך התיישבותי של משרד החינוך.

 

******

סוף דבר

אחרי כמעט חמש שעות ושלוש רבעי הסתיים הטיול. מתוכן למעלה משעה ורבע לעצירות.
בשעתיים הראשונות זכינו למזג אוויר מעונן ואפילו ערפל. לאחר שהשמש יצאה ממחבואה היא הפליאה בנו את חומה.

 

******

 

נסכם בקצרה את מהלך המסלול  שהיה מעגלי, נגד כיוון השעון.:
יצאנו לדרך באור ראשון ממתחם תחנת הדלק בכניסה לניר בנים.
בתחילה הגענו לתל גשרון לידו שרידי גשר הרכבת העות'מאני על נחל גוברין.
המשכנו לעבר עיי הכפר ח' סומייל, מצפון לנחלה.
חצינו את כביש 6 וטיפסנו לח' ברקוס והמשכנו לח' בעלין, שניהם ממערב לבית ניר.
השקענו אנרגיה בטיפוס לתל צפית מדרום.
בראש התל התעכבנו לתצפית, צילום וזאת תוך מנוחה קצרה.
בשביל הצר והמתפתל ובו דרדרת ירדנו לכיוון צפון. אני חלק מהמסלול גלשתי ברגל.
המשכנו מערבה לאורך גדת נחל האלה, חצינו את כביש 6 ואת מסילת הברזל.
המשכנו הלאה לאורך גדת הנחל עד מאגר תימורים  ולמטעי האפרסקים בתל תורמוס (מדרום לערוגות).
לאחר שחצינו את נחל האלה מצפון לדרום סמוך לצומת מלאכי, עברנו דרך אזור התעשייה החדש של קריית מלאכי,
המשכנו בדרך לעבר קדמה ומשם חזרנו לניר בנים.

 

********

 

בגלל התמשכות הטיול, ולנוכח החום ששרר ביום זה,
הקטע האחרון של המסלול המתוכנן כמוצג במפה לא בוצע.
נשלים אותו בהזדמנות!
 

קטע שלישי, תכנון (כחול), ביצוע (אדום)

היה זה מסע מרתק רווי תוכן
שמחנו על ההזדמנות לדווש
באזור שחלקו כמעט ואינו מוכר
ואין מרבים בו לטייל בו
גם הפעם למדנו וחידשנו
כמו תמיד

נהנינו מהרכיבה עצמה
ומהאווירה הנינוחה

*******

תודה

לעמיתיי השותפים למלאכה
לערן תירוש
 על העזרה בתכנון המסלול
ועל העמדת המידע והמפות
על קורות הקרב בימי מלחמת העולם הראשונה.
לרז גורן, על הכנסת תיקונים קלים במסלול,
על הניווט המדויק
על הצילום וזה אלבום המלא שלו ,
על הכנת הדמיה של המסלול
לארז צפדיה, שהסכים להשכים קום, להצטרף לדווש איתנו
ובמיוחד שלא הפסיק להיות איש נחמד והיה חלק מהחברותא המשולשת 

 

 

  • Moshe Katz

    טיול אופניים יפה.
    טוב שלא רכבתם עם הראש בקיר וקיצרתם את המסלול בהתאם לתנאי מזג האוויר.