מאפק אל עכו וסביבתה הקרובה20 בדצמבר 2016

קובץ GPX להורדה GPSies מרחק: 49 ק"מ טיפוס-מצטבר: 220 מטר גלריית תמונות גלריית מפות

 

ביום שבת (17/12/2016), אחרי הגשם של הימים הקודמים מזג האוויר האיר לנו פנים.  כדי להימנע מדיווש בדרכי הבוץ בין השדות, יצאנו לטיול זה שכולו רובו ככולו היה בתחום השטח הבנוי. הדרכים בהן רכבנו, כולן היו סלולות.

 

היינו קבוצה קטנה שכללה שישה אנשים רובם מצפון הארץ והם משה כץ צביקה אסף (קיבוץ אפק), אביטל לירן וניסן יערי (גבעת אלה) ויובל יסעור (יוקנעם) ואני (ממבשרת ציון).

 

טיול זה הוא חלק מהמיזם של משה כץ ושלי להעמקת הכרה והלימוד של מישור החוף הצפוני ומורדות גבעות שפרעם אלונים והרי הגליל העליון. הוא מהווה המשך של הטיולים הקודמים שבצענו מאז אפריל 2016 והם:

סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה
עליה מקיבוץ אפק לאעבלין ולשפרעם, הלאה לגוש זבולון וחזרה דרך קרית אתא
במישור מפרץ עכו ובמורדות הגליל התחתון המערבי, מאפק לטמרה וכבול והלאה ליסעור, עין המפרץ וכפר מסריק
מגוש זבולון, דרך פיתול נחל ציפורי אל הרדוף וחזרה דרך גבעות חורש קריית אתא
בתוך וסביב קריות המפרץ ובשפך הקישון
לאורך שלוחת אחיהוד וסביב הר גמל, הלאה לג'וליס, לכפר יאסיף ולכפר מכר
מרכז נחלת אשר במישור חוף הגליל המערבי

 

*****

מסלול הטיול,
תכנן, הכין והוביל משה כץ

יציאה מקיבוץ אפק, דרך צור שלום להיכל הספורט נעמן,
אזור התעשייה הדרומי של העיר,
חציית נחל נעמן,
כניסה בשער הדרומי של חומת העיר העתיקה,
בתוך העיר העתיקה ובנמל,
לאורך הטיילת למול החומה המערבית וחוף הים עד צפון עכו, 
דרך שכונות צפון העיר לחלקה המזרחי
סיום בחורשת עכו (פארק לילי שרון)
ועל ראש תל עכו (גבעת נפוליאון),
חזרה להיכל הספורט נעמן והלאה לקיבוץ אפק 

מסלול הטיול

*****

העיר עכו

עַכּוֹ היא עיר במחוז הצפון בישראל, הגובלת מדרום בחופיו הצפוניים של מפרץ עכו וממערב בים התיכון. עכו היא אחת מערי הנמל העתיקות בעולם, ודברי ימיה המתועדים מתחילים בתקופת הברונזה הקדומה. במשך שנים רבות הייתה עיר מפתח לכיבוש ארץ ישראל, שכן מיקומה על רצועת החוף הרחבה אפשר גישה נוחה דרך הגליל אל פנים הארץ. היא ידעה עליות ומורדות ועברה מיד ליד פעמים רבות. פעמיים בתולדותיה הייתה עכו העיר המרכזית של ארץ-ישראל כולה ובעלת חשיבות בינלאומית: במאה הי"ג, עת הייתה בירת ממלכת ירושלים הצלבנית, ובמאה הי"ח, תחת שלטונו של ג'זאר פחה. מאז המאה ה-19 פחתה חשיבותה של העיר, ביחס לחיפה שהייתה לעיר הנמל הראשית של צפון הארץ. בהתאם לכך הייתה התפתחותה. בשל מיקומה הגיאוגרפי והיותה עיר נמל הייתה עכו יעד לכיבושים במהלך כל התקופות, כתוצאה מכך תחלופת האוכלוסייה בה היא ממאפייניה ההיסטוריים.

 

 

תחום השיפוט של העיר עכו כיום 17,494.78 דונם, אורך הישוב 6.8 ק"מ רוחב 2.2 ק"מ, אורך חוף הים 7 ק"מ.

עכו שוכנת במישור החוף הצפוני. העיר גובלת מדרום במפרץ עכו, שבקצהו הצפוני של מפרץ חיפה, וממערב, בים התיכון. היא משתרעת על פני שטח מישורי, ורק תל עכו שבמזרחה מתנשא מעליו. אורך שטחה הבנוי הוא כ-3.5 ק"מ מצפון לדרום וכ-3 ק"מ ממזרח למערב. מדרום למרכז העיר זורם נחל נעמן הנשפך אל מפרץ חיפה, ומדרום לו נמצא אזור התעשייה עכו דרום.

מיקום העיר במישור חוף הגליל

 

מספר התושבים:  כ-55,000, אחוז היהודים בעיר מסך כל התושבים: 72%; אחוז הערבים מסך כל התושבים בעיר: 28%; מספר התושבים העולים:  13,026; אחוז העולים מסך כל התושבים בעיר: 24.4%

בסמוך לעיר שוכנים מספר יישובים כפריים, ובהם בוסתן הגליל ושומרת מצפון, עין המפרץ וכפר מסריק מדרום והמועצה המקומית ג'דיידה-מכר ממזרח. העיר העתיקה של עכו שוכנת על חצי אי קטן באורך וברוחב של כ-400 מטר, החוצץ בין מפרץ עכו לים התיכון. רובעיה של העיר המודרנית התפשטו מגרעין זה לצפון ולמזרח.

 

העיר עכו וסביבתה

 

העיר והמרחב החקלאי סביבה

*****

אבני דרך בהתפתחות העיר 

מקורות:
אתר עיריית עכו ואתר העיר העתיקה של עכו

 

תקופה קדומה במאה 15 לפנה"ס עכו העתיקה מופיעה לראשונה בכִּתְבי המְאֵירות – כתבי קללה של מלכי מצרים. הטקסטים כתובים על לוחות חרס או כלים, שעל ידי שבירתם מתקיימת הקללה. עכו מופיעה ברשימת הערים שכבש תחותמס השלישי מלך מצרים.

התקופה הישראלית  עכו מוכללת בשבט אשר, אך ספק אם אכן כבש אותה. בשנת 701 לפנה"ס משמשת תחנה במסעו צפונה של סנחריב מלך אשור.

תקופה הלנסטית 333 לפנה"ס נכבשה על ידי אלכסנדר מוקדון, ויוונים מתחילים ליישבה.  מימי אלכסנדר מוקדון (333-332 לפסה"נ) מעמדה של עכו היה כמעמדן של הערים הפיניקיות. הקשר שלה עם השלטון היווני היה ישיר כקשריהן של צור וצידון. בעכו הונהג השימוש במטבעות ואף הוקמה בה מטבעה שפעלה במשך כ-700 שנה, עד למאה הד' לסה"נ (לעכו ההיסטוריה הנומיסמטית הארוכה והעשירה מכל ערי ארץ-ישראל). משנת 310 לפסה"נ הייתה עכו כפופה לשלטון בית תלמי, וזכתה ככל הנראה למעמד של פוליס והוענק לה שם חדש – "פתולמאיס" על שם תלמי שני פלאדלפוס שמלך במצרים. בתקופה זו נזכר חוף עכו במקורות היווניים כמקור חול לייצור זכוכית. העיר עכו משקפת את תהליך ההלניזציה בסוריה ובארץ-ישראל; היא הגדולה בערי החוף של ארץ-ישראל ההלניסטית; מרכזה עבר מהתל והיא התפשטה אל שטח חצי האי, בשטח נוח למסחר. היקפה בתקופה זו גדל ומעמדה המדיני והכלכלי התעצם.

 בתקופה הרומית  מעמדה של עכו כ"פוליס" אוטונומית לא נפגע. בראשית תקופה זו התיישבו יהודים רבים בעכו. העיר קשורה לקורות היהודים בארץ-ישראל בכל תקופת המשנה והתלמוד. בראשית הנצרות השליחים פאולוס ופטרוס שהו בה. בתקופה זו נבנה שובר גלים מקצהו הדרומי של חצי האי אל מגדל הזבובים, ויצר נמל מבטחים שהיה מקור לשגשוגה הכלכלי במשך כ-1000 שנים.

בתקופה הביזנטית: תחילתה במאה הד' לסה"נ. היא התאפיינה בהתעצמות היסוד היווני בעיר. היישוב שהיה על התל ניטש. כלכלתה של עכו המשיכה להיות מושתתת על מסחר ימי. ידוע כי בראשית המאה הד' היה בעיר רובע שומרוני. במרד היהודי הגדול של שנת 614, עכו הייתה הראשונה שנכבשה מבין ערי החוף. בשנת 627 הביס הרקליוס קיסר את הפרסים והשטחים שנכבשו הוחזרו. הישוב היהודי שפרח בעכו הוכחד, ככל הנראה, והעיר נשארה בשיממונה.

בתקופה הערבית הקדומה (638–1104) העיר חזרה להיקרא בשמה המקורי, בצורתו הערבית – "עכא". רבים משכבות העלית בעיר היו נוצרים. בתהליך מתמשך חוזקה השכבה המוסלמית השלטת בבני המקום שהמירו דתם. שינוי תרבותי חל עם עליית השושלת העבאסית (750 – 1258), אז נקבע כי ערכי המזרח ישלטו בתרבות האיסלאם. המסגד תפס את מקומה של הכנסייה וסממנים תרבותיים נוספים תפסו מקום, כגון הוצאת פסלים מכיכרות העיר.
בין שנת 630 לשנת 692 ידעה עכו חוסר יציבות וקרבות בין האומיים לביזנטים. בשנת 660 ייסד מועאויה בעכו את המספנה המוסלמית הראשונה. למטרה זו יושבו בעכו אומנים, נגרים ובעלי מלאכה אחרים מפרס, בעל בק, חומס ואנטיוכיה. בשנת 692 הרסו הביזנטים את עכו יחד עם צור, קיסריה ואשקלון. המאה השביעית היתה תקופה של הרס שלאחריה שוקמה עכו רק בתחום העיר העתיקה.
במאה העשירית היה מחוז כנסייתי של עכו כפוף לפטריארכיה של אנטיוכיה. משנת 878 שלט בארץ ישראל אחמד אבן טולון שפיתח את נמלה של עכו כבסיס צבאי לחיזוק שלטונו בסוריה. בשנת 969 עבר השלטון לידי השושלת השיעית הפאטימית שהייתה מעצמה ימית שהתבססה גם בעכו.

קיימות עדויות לקיומם של יהודים בעיר במאה הי"ב. בשלהי אותה מאה הייתה עכו מרכז יהודי.

 

מצודת עכו בתקופה הצלבנית

 

המאה ה-12 (1104 – 1191): בתקופה הצלבנית הגיעה עכו לשיא גדולתה והייתה לאחת ממרכזי העולם. שיאה אמנם במאה הי"ג, אך כבר במאה הי"ב הייתה הגדולה והעשירה בערי הממלכה הצלבנית, עיר המסחר הראשית שלה, והחשובה בנמליה.
עכו נכבשה בשנת 1104 בידי המלך באלדווין בעזרת צי גדול מהעיר האיטלקית גנואה. עם כיבושה הייתה לנמלה החשוב ביותר של ממלכת הצלבנים. למרות חוסר היציבות והאיבה שבין המוסלמים והנוצרים ידעה העיר חיי רווחה ומותרות של אצילים וסוחרים אמידים, ביטחון, שיתוף פעולה והדדיות בין אירופאים ומקומיים. עולי רגל רבים הצטופפו ברחובותיה. עכו הייתה כפופה למלך, ונשלטה בידי מושל מטעמו. זכויות מיוחדות ניתנו לסוחרי העיר גנואה שקיבלו רובע משלהם, לוונציאנים, לפיזאנים, לאנשי אמלפי ולסוחרי מרסי. בעכו התגבשה המושבה האיטלקית הגדולה ביותר שבכל ערי הנמל של ארץ-ישראל וסוריה. נוכחותם של סוחרים איטלקים וצרפתים הפכה את עכו לגורם בעל חשיבות במסחר שבין מזרח למערב, הם קיימו למעשה את הקשר בין אירופה לממלכת הצלבנים.
בשנת 1187, לאחר קרב קרני חיטין, נמסרה העיר לידי צלאח א-דין ללא קרב. רבים מהסוחרים הנוצרים ברחו מהעיר טרם הכניעה. העיר נפגעה כנראה באופן חמור כשתושביה נטשו אותה וכשנכנסו אליה הגייסות המוסלמים. במסע הצלב השלישי שקם לאחר התבוסה בקרב קרני חיטין, נפילתן של ירושלים ושאר ערי הממלכה לידי המוסלמים, הוטל בשנים 1189- 1191 סביב עכו המצור המפורסם בתולדות מסעי הצלב (הודות למעמדם הרם של המשתתפים בו וטכנולוגיות המלחמה). במערכה נטלו חלק רבים שבאו ממניעים אידיאולוגיים-דתיים. המצור הסתיים עם כניסת הכוחות הנוצרים לעכו ונסיגת המוסלמים.

 המאה ה-13 (1191 – 1291): – תקופה זו הייתה תור הזהב של עכו, שאוכלוסייתה מנתה לפחות 40,000 נפש. עכו שימשה בירת ממלכת ירושלים הצלבנית ואחת הערים המרכזיות והחשובות בעולם, מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית; עיקר חיי הממלכה התנהלו בין חומותיה. עכו הייתה מרכז יחסי המסחר שבין אסיה לאירופה. לערי המסחר האיטלקיות, הגדולות, היה בסיס קבע בעיר, ובשווקיה ונמלה עבר חלק ניכר מהסחר שבין המערב למזרח הקרוב והרחוק. עכו הייתה גם מרכז של עסקות כספים והלוואות בין המערב למזרח, הודות לעיסוקם של הטמפלרים, ומרכז לעיסקות נכסי דלא ניידי באירופה, הודות להוספיטלרים שחלשו על נכסים וקרקעות במערב.
עכו הצלבנית הייתה נתונה לאיום מתמיד מצד המוסלמים. היו בה גם מאבקים פנימיים בין הרובעים והקומונות השונות. לאירועים בתוכה הייתה השלכה מעבר לגבולות ארץ-ישראל. בעיני המערב הנוצרי הייתה עכו התגשמות הרעיון הצלבני. היה בה מיזוג תרבותי מיוחד עם השפעות ממזרח וממערב. מלכי ירושלים ישבו בה ושליטים זרים שביקרו בארץ מילאו בה תפקידים. היא הייתה מקום מושבו של בית הדין העליון של הממלכה שהיה למוסד השלטוני המרכזי. פעלו בה כ-60 מוסדות דת שונים – כנסיות ומנזרים – מסדרים צבאיים (הוספיטלרים, טמפלרים, טבטונים), קומונות איטלקיות (ונציה, גנואה ופיזה) וסוחרים מערי מסחר נוספות (אמלפי, סאן גי'מיניאנו, פירנצה, לוקה, פיסטויה וסיאנה) מושבות סוחרים (קטאלנים מברצלונה, צרפתים ממרסיי), יהודים ומוסלמים.
עכו עמדה בשורה הראשונה של מרכזי היצירה בעולם בתחום אמנות הציור הזעיר. הארכיטקטורה המונומנטלית של אותה העת ביטאה את המעבר מהסגנון הרומנסקי לגותי, כאשר הכנסיות והמבנים המונומנטליים שאבו סגנונם מהמערב ובתי המגורים נבנו ברוח המזרח, שניהם בחומרים מקומיים – אבן כורכר ומעט עץ, בעיקר לגגות ולפתחים. העיר הייתה מוקפת חומה בצורה מצפון וממזרח ומחולקת לרובעים (מון מיזאר, הרובע המזרחי, הרובע הפיזאני, הרובע הגנואזי, הוונציאני, הפרובנסאלי, הטמפלרי וההוספיטלרי). הצפיפות והצורך בשטחים לבנייה הכתיבו בנייה לגובה.

 **********

התקופה הממלוכית (1291 – 1516): בשנת 1291 נפלה עכו לידי המוסלמים. מ צור עכו היה השלב האחרון בכיבוש הערבי של ממלכת הצלבנים כולה. השלטון הממלוכי הותיר את עכו בחורבנה, כעיר רפאים ריקה מאדם. העיר נהרסה בשיטתיות בפקודת הסולטאן אל-אשרף, הוחרבו הביצורים, הנמל וגם העיר עצמה. בתהליך מתמשך הלכו ונחרבו בנייניה המפוארים. בתחילת המאה הי"ד חזרו הוונציאנים לסחור ולייבא כותנה לאירופה דרך נמלה. כן הגיעו דרכה עולי רגל בדרכם לירושלים. העיר עמדה בשיממונה כמאתיים וחמישים שנה.

השלטון התורכי (1517 – 1740): במאת השנים הראשונות לשלטון התורכי המשיכה העיר לעמוד בשיממונה. במאה הט"ז הוקם המסגד הראשון בעיר – מסגד סנאן פחה. בימי פאח'ר א-דין (1586- 1635) חודשו החיים בצל חורבות הענק מהתקופה הצלבנית, חודש המסחר עם המערב, וחל גידול באוכלוסיית העיר, שמנתה עתה פחות מאלפיים נפש, רבים מביניהם היו יהודים וכן נוצרים ומוסלמים. במחצית השנייה של המאה הי"ז נבלמה התפתחותה של העיר. בעיר היו סוחרים, בעיקר צרפתים שהתרכזו ככל הנראה בחאן אל פראנג', נזירים פרנציסקאנים, עולי רגל ותיירים שעשו שימוש בנמל, חיל מצב קטן, מושל נפה, משנה לשופט, סמכות דתית כלשהי ומוכס ראשי. המאה הי"ז התאפיינה בחוסר יציבות, ולקראת סופה הוכפפה עכו למחוז צידון החדש במקום לצפת ומאז היו שוב פניה אל הים וכך עלתה שוב חשיבותה.

 התקופה העות'מאנית המוקדמת (1700–1740): שלא כמו ברחבי האימפריה העות'מאנית, המאה הי"ח בעכו התאפיינה ביציבות שלטונית וכלכלית עם ההתפתחות בסחר הכותנה. משנות הארבעים של המאה הי"ח היתה עכו לבירת הגליל והחשובה בערי ארץ-ישראל. זאת הודות לשלטון בית זיידאן הבדואי בגליל המערבי ולעליית קרנן של המושבות המסחריות הצרפתיות לאורך החוף המזרחי של הים התיכון. מניין אוכלוסיית עכו בשנת 1712 עמד על כ-1500 נפש מעדות שונות, כ-250 בתי אב מוסלמים, 100 יוונים (אורתודוכסים וקתולים), 10 יהודים וכן מרונים, קופטים וארמנים.

 דאהר אל עמר (1740 – 1775): דאהר מבית זיידאן השתלט על עכו בהדרגה החל משנות ה-30 של המאה הי"ח, וזו הפכה לגולת הכותרת של פעילותו המדינית והכלכלית. הוא הביא את תור הזהב החדש לעיר, שנמשך מאה שנה שבהם הייתה לחשובה בערי ארץ ישראל מבחינה כלכלית ומדינית. דאהר הפך את שרידיה של עכו הצלבנית מקור לאבני בניין. הוא יישב בה תושבים באופן מכוון ובכך היה חידוש מוחלט בארץ ישראל של אותה תקופה. תחילה התיישבו בעיר מקרב תושבי הכפרים הסמוכים, אולם עיקר גידולה היה מדיניות מכוונת ויישוב של קתולים מנצרת, מבית לחם, מירושלים ומדמשק, ויוונים אורתודוכסים מקפריסין. מספר תושביה היהודיים גדל אף הוא. דאהר הפך שוב את עכו לאחר חמש מאות שנה לעיר נמל משגשגת.

אחמד ג'זאר (1775 – 1804): ג'זאר המשיך את מפעלי הבנייה של קודמו דאהר. תחת שלטונו זכתה עכו למעמד של בירת מחוז צידון ועמדה באביב 1799 בפני מצור נפוליאון שנחל בקרב זה את תבוסתו הראשונה. ג'זאר נודע בשלטונו הרודני ובאכזריותו. הוא היה בעצמו האדריכל והמהנדס של הבניינים שהקים (ביניהם: מסגד אל-ג'זאר, 1781, חמאם אל פאשה, 1781, חאן אל-עומדאן, 1784). יד ימינו של ג'זאר בענייני כספים ומינהל היה חיים פרחי שנרצח בשנת 1820.

סולימאן פחה, עבדאללה פחה ואברהים פחה (1804 – 1840): שלטון סולימאן (1805–1815) היה המשך ישיר לשלטונו של ג'זאר בתחומים הכלכלי והפיסקאלי. מרבית הבתים בעיר היו בבעלותו. חשיבותה של עכו במסחר הבינלאומי הלך וירד. ההערכה היא כי אוכלוסייתה מנתה כ-10,000 נפש. בתקופת עבדאללה פחה (1818 – 1831) עכו כבר לא הייתה עיר משגשגת ומצבה הכלכלי הלך והדרדר. במקביל לדעיכתה של האימפריה העות'מאנית הלכה מצרים והתעצמה תחת שלטונו של מוחמד עלי. בין נובמבר 1831 למרץ 1832 צרו כוחות מצריים בראשות אברהים פחה על עכו וכבשוה לאחר מערכה ממושכת. המצור וההרעשות הרבות הסבו נזק רב לאוכלוסיית העיר, לבנייניה ולביצוריה.

השלטון המצרי (1832 – 1840): עם כיבושה איבדה עכו את מידת העצמאות והחשיבות המדינית שהייתה לה תחת ארבעת השליטים הקודמים – דאהר, ג'זאר, סולימאן ועבדאללה. בשנת 1833 נחתם הסכם שביתת הנשק בין מוחמד עלי ל'השער העליון'. השלטון המצרי בעיר התאפיין ברודנות; מערכת הביצורים שוקמה אך כלכלתה לא קמה לאחר המצור. התפתחותה של חיפה ונמלה תרמו לדעיכתה של עכו.

המערכה של שנת 1840: בשנה זו עמדה עכו בפעם האחרונה בתולדותיה במרכזו של מאבק צבאי בינלאומי. כוחות הברית – אנגליה, תורכיה ואוסטריה – קמו על השלטון המצרי בחזקן את שלטון 'השער העליון' בקושטא. הייתה זו המערכה הראשונה שנוהלה מכיוון הים בלבד ובה הופעלו כלי נשק חדשניים – אוניות קיטור, פגזים נפיצים ורקטות. אלה גרמו להתפוצצות אדירה של מחסן חומר נפץ ולסיומה המהיר של המערכה. עכו ההרוסה הייתה שוב תחת שלטון התורכים.

**********

העיר עכו בשלהי המאה ה-19 במרקם היישובי של צפון הארץ

העיר בסביבתה בשלהי המאה ה-19

שלהי התקופה העות'מאנית (1840–1917): בעיר שררו עזובה והזנחה. בתקופה זו שימשה עכו כמבצר בעל חשיבות צבאית. אוכלוסיית העיר התמעטה וכלכלתה דעכה. נמל חיפה דחק את נמל עכו והיה לראשי בצפון הארץ. השלטון התורכי אסר לבנות בתים מחוץ לחומות, שלא כמו בירושלים וביפו. בעיר התקיימו חיי מסחר ערים במועדים מסוימים בלבד. חלק מהמשפחות המכובדות של עכו עקרו לחיפה.

עכו וסביבתה לקראת תום מלחמת העולם הראשונה

ימי המנדט הבריטי (1918–1948): בתקופה זו עכו החלה לגדול שוב וכלכלתה התרחבה. העיר התפשטה אל מחוץ לחומות. הנמל היה הקטן בנמלי הארץ אך הוא המשיך לפעול. משרד העתיקות המנדטורי עשה לשיקומה של העיר ודאג לשיפוץ חומות הים ההרוסות. ב-1922 חיו בעיר 6420 נפש, מתוכם 4883 מוסלמים, 1344 נוצרים ו-115 "אחרים" שרובם כנראה באהיים ו- 78 יהודים. בשנת 1931 היו בעיר 7897 ובשנת 1946 כ-13,000 נפש. בעקבות ארועי המרד הערבי בשנים 1939-1936 הוכרז בעיר (שנת 1938) משטר צבאי. כלא עכו היה בית הסוהר המרכזי בארץ שבו נאסרו פורעים ערבים וכן אישים יידועי-שם מהיישוב היהודי ומגיניו.

 

עכו, המרכז העירוני של הגליל המערבי בתקופת השלטון הבריטי

העיר עכו וסביבתה במחצית שנות ה-30 של המאה ה-20, טרם הקמת עין המפרץ וכפר מסריק

עכו וסביבתה מחוץ לתחום ההתיישבות היהודית בתקופת היישוב

עכו בקצה תחום המדינה הערבית על פי החלטת החלוקה מ-29 בנובמבר 1947

מבצע בן עמי וכיבוש עכו במלחמת העצמאות. – לפי החלטת החלוקה מ-29 בנובמבר 1947 נועד הגליל המערבי להיות בתחום המדינה הערבית בארץ ישראל. ב-9 במאי 1948 הגיעה ידיעה מודיעינית למטה הכללי ובה נאמר כי הצבא הלבנוני יפלוש מכוון ראש הנקרה ויתקיף את חניתה בד בבד עם פלישת הצבא הסורי. שני הצבאות תוכננו להפגש ליד הקריות ולהמשיך משם דרומה לכיוון חיפה. כן נמסר כי הצבא הלבנוני תפס עמדות על החוף ולרשותו תותחים ושיריוניות. כדי למנוע סכנה זו ולהיערך לפלישה, הוחלט כי יש להתחיל מיד במבצע לפריצת הדרך לגליל המערבי, שתאפשר העברת מזון ואספקה ליישובים אילון, חניתה ומצובה, לפנות את הילדים ממשקים אלה, לטהר את השטח מכוחות ערביים ולהסיר את המצור מעל נהריה. ההכנות למבצע נוהלו בסודיות כי הבריטים שלטו באזור. המבצע כונה בהתחלה "מבצע אהוד" ורק בסיומו, ביום הכרזת המדינה, שנה שמו ל"מבצע בן עמי" על שם בן עמי פכטר, מג"ד גדוד 21 של חטיבת כרמלי שנפל בשיירת יחיעם.
תוכנית המבצע הייתה לפרוץ בשיירה נושאת אספקה ותחמושת מקיבוץ עין המפרץ צפונה, לעקוף את תל עכו ממזרח לאחר שייכבש, להמשיך צפונה וביחד עם כוח שיונחת מהים, לכבוש את הכפר הערבי א-סמריה ולהיכנס לנהריה. משם להמשיך צפונה, לכבוש את הכפר א-זיב ואת משטרת אילון וכן את הכפר אל-באסה. הכוחות שרוכזו למבצע היו שיירה של 25 מכוניות אספקה, שישה אוטובוסים משוריינים ועשרה משוריינים. כוח אחד עלה על ספינה בחיפה במטרה לנחות בחוף שבי ציון. מטה הפעולה הגיע דרך הים לנהריה בפיקודו של מפקד חטיבת כרמלי משה כרמל.
כדי לשבש את מהלכי הצבא הלבנוני, בוצעה בלילה שבין ה-13 במאי ל-14 במאי פעולה ימית שבמהלכה תוכנן פיצוצו של גשר על כביש החוף הלבנוני, כחמישה ק"מ מצפון לראש הנקרה. הכוח אומנם הגיע בסירות אל החוף, אך הלבנונים גילו אותו ופתחו לעברו באש כבדה. החלה נסיגה מהירה של כוח הנחיתה במהלכה טבע אחד הלוחמים
השיירה יצאה לכיוון עין המפרץ אך נתקלה במחסום בריטי ליד מחנה כורדני. מפקד השיירה הראה לחייל במחסום מכתב מזויף שנחזה להיות מכתבו של המפקד הבריטי באזור והמאפשר לשיירה לעבור ליעדה. הזקיף במחסום לא התרשם מהמכתב וביקש להתייעץ. מפקד השיירה הסיר את המחסום בעצמו וקרא לבריטים כי השיירה חייבת לעבור, וכי אם ברצונם לפתוח באש הם יכולים לעשות כן. השיירה עברה במהירות ללא תקלה והגיעה לעין המפרץ.
המבצע החל בליל ה-14 במאי 1948 עם כיבוש תל עכו. הכיבוש עבר ללא תקלות ובשעה 03:30 נכבש התל. כיבוש זה איפשר את מעבר השיירה שיצאה מעין המפרץ צפונה. הכוח הימי נחת בשעה 02:30 בחוף שבי ציון והחל לתקוף את הכפר א-סמריה מצפון. באותו זמן הגיעה השיירה מדרום והשלימה את כיבוש הכפר. בשעות הבוקר הגיעה השיירה לנהריה. מנהריה המשיכה השיירה לכפר א-זיב שנכבש לאחר קרב ממושך והלאה לכפר באסה. משטרת אילון נכבשה על ידי כוח מקיבוץ אילון. השיירה הגיעה לאילון חניתה ולמצובה, הביאה אספקה לכשלושה חדשים ופינתה את הילדים. בכביש נהריה-ראש הנקרה נחפרו תעלות עמוקות והונחו מוקשים. הלוחמים חששו שעם שחר, ה-15 במאי 1948 יפלוש צבא לבנון לגליל המערבי, אך הדבר לא קרה. לפחות 40 ערבים נהרגו במבצע. לחטיבת כרמלי היו שלושה הרוגים וחמישה פצועים.
עם סיום המבצע הייתה עכו עיר נצורה, והוחלט לנצל את המצב ולכובשה. ההתקפה על העיר החלה בלילה שבין ה-16 ל-17 במאי והיא נכבשה בשעות אחר הצהריים. עם תום המבצע שוחררו כל היישובים בגליל המערבי פרט לקיבוץ יחיעם שהכפרים הערביים כברי, אום אל פרג' וא-נהר הפרידו בינו לבין נהריה. הפעולה הוטלה על גדוד 21 ששכל רבים מחייליו בשיירת יחיעם. לכוח הצטרפו מתנדבים שהיו קשורים לחללי השיירה וביקשו בדרך זו לקחת חלק בשחרור יחיעם מהמצור. עם שחר ה-21 במאי 1948 הותקף הכפר הגדול כברי שנכבש לאחר קרב קצר. שני טונות חומר נפץ הוקדשו לפיצוץ בתי הכפר. יחיעם שוחררה ממצור ממושך.
המקור אתר גדוד 22 חטיבת כרמלי

 

הרחבת התחום הטריטוריאלי במלחמת העצמאות

שנים ראשונות של המדינה – עכו בצומת דרכים ולצד מסילת הברזל

ועכו היישובים סביבה עם הקמת המדינה

*****

 קטעי המסלול, המקומות והמראות 

 

*****

קטע ראשון, מאפק להיכל הספורט נעמן,
רכיבה מנהלתית מהירה הלוך וחזור כדי להגדיל את המרחק,
19 ק"מ סך הכל 

*****

טרם הכניסה לעיר

עברנו באזור התעשיה ברחוב משמר ים במקום בו התחיל דרכו קיבוץ אפק.

ראשית קיבוץ אפק הייתה "פלוגת הים" שהוקמה ב1935 על ידי שמונה חברים ושתי חברות מיגור, בהחלטת הקיבוץ המאוחד, כדי לכבוש את עבודת הנמל ולקלוט את עולי ההכשרות החלוציות מפולין ומגרמניה, וכך היה: הפלוגה מנתה תמיד כ- 2000 חברים, אלה עולים ואלה עוזבים. מקום היישוב הראשון היה חולות קרית חיים ד' היום. במאי 1939 עבר היישוב לאזור חוף עכו וקם כיישוב חומה ומגדל ושמו שונה למשמר הים. חבריו התפרנסו מדיג ימי ומחקלאות באדמות עמק זבולון. אל מקום הקבע הנוכחי שלו, הנמצא במרכז השטח שעובד, הגיע הקיבוץ ב-18 בספטמבר 1946. לאחר המעבר, שונה השם ל'אפק'. הסיבה למעבר הייתה ההחלטה לזנוח את הדיג ולהתמקד בחקלאות.

 

 

*******

מבט על נחל נעמן מזרחה מעל הגשר החוצה את הנחל סמוך לשפכו אל הים

 

נחל נעמן מתחיל את דרכו במעיינות עין אפק  (כורדני) למרגלות העיר המקראית אפק. המעיינות והתל נמצאים כיום בתחום שמורת טבע עין אפק. נחל נעמן  חוצה את חלקו הצפוני של מישור מפרץ חיפה ונשפך לים מדרום לעכו. מעיינות הנחל נובעים ברום של 5 מ' בלבד מעל פני הים. הם מרוחקים מהים רק 4 ק"מ בקו אווירי. כדי להתגבר על מחסום חולות החוף ובגלל השיפוע הנמוך נאלץ נחל נעמן להאריך את דרכו פי שלושה ולהצפין עד עכו. אין פלא שבתנאים אלה נוצרו מסביב למעיינות ביצות גדולות שנוצרו בין היתר מעודף המים המגיעים אליו בעת הגשמים מהיובלים העיקריים המצטרפים אליו והם אלה המנקזים את גבעות ורכסי הגליל התחתון הם נחל אבליים, נחל כבול ונחל חילזון.

בביצות הנעמן, שהשתרעו על פני כ-16,000 דונם, קיננה מחלת המלריה. קק"ל רכשה את הקרקע שמצפון לנחל בשנת 1925. בשנת 1938 התיישבו על אדמת קק"ל הקיבוצים כפר מסריק ועין המפרץ (מאוחר יותר עלה גם קיבוץ אפק על קרקע קק"ל). הקיבוצים נאבקו בביצות כדי למנוע הצפות של שטחי עיבוד. הם ניקזו את המעיינות לתעלות והפכו את נחל נעמן לתעלה המזרזת את זרימת המים בנחל. מראה זה של הנחל נשמר עד ימינו. בימי המנדט ניקזו עוד את הביצות. בשנת 1942 העבירו את מי המעיינות למפרץ חיפה כדי לקרר באמצעותם את בתי הזיקוק. הביצות הפכו לשדות חקלאיים ולבריכות דגים. שרידי הביצות הפכו לשמורות טבע, המשמרות את עולם החי והצומח של ביצות הנעמן. אלה הן שמורת עין אפק, שמורת כרי נעמן ושמורת עין נימפית. בשנים האחרונות יבשו עינות אפק לחלוטין בגלל קידוחים שתופסים את עינות נחל נעמן. חלק ממי הקידוחים מועבר לשמורת עין אפק ומשם המים זורמים בנחל נעמן. למי המעיינות מצטרפים גם מי בריכות הדגים ומי נקז מהשדות. נחל נעמן שב להיות נחל איתן.
הרחבה

 

עצרנו לתצפית והסבר על נחל נעמן והמליחה

 

מליחת הנעמן

שמורת מלחת נעמן משתרעת בדרום העיר עכו, משני צידי הכביש הישן לעיר ובשתי גדות נחל נעמן.
מלחה היא בית גידול שבו מצטברים מלחים רבים בקרקע, בריכוזים שמפריעים לרוב צמחי הבר והתרבות להתפתח בצורה תקינה ולרוב מונעים את קיומם בכלל. המלח הנפוץ ביותר הוא נתרן כלורי NaCl, אך גם קטיונים ואניונים נוספים נפוצים בשטחי מלחה. גבול מקובל (אך שרירותי) להגדרת קרקע כמלוחה הוא נוכחות של 0.5% מלחים על בסיס המשקל היבש של הקרקע.
על פי טיב בית הגידול המלחות נחלקות לביצות מלוחות ולמלחות יבשות. על פי הפיזור הגיאוגרפי, מבחינים בין מלחות חוף למלחות פנימיות. בישראל קיימות כמה מלחות חוף, בעיקר בשפכי נחלי החוף: מלחת הנעמן, מלחת הקישון, מלחת עתלית וכן שטחים מצומצמים גם בשפכי נחלים אחרים ובמקומות של מי תהום גבוהים. המלות הפנימיות נמצאות באזורים המדבריים של הארץ: בבקעת הירדן התחתונה, בבקעת ים המלח, בנגב ובערבה. באזורים מדבריים, מלחים שמקורם ברסס הים הנישא למרחוק, מצטברים בקרקע ואינם מודחים לעומק בגלל מיעוט הגשמים. זרימות ושטפונות מסיעים מלחים ממקום למקום, ובמקומות חסרי ניקוז מצטברים המלחים על פני השטח ובמי התהום, ובעקבות ההתאדות החזקה, ריכוז המלחים בהם עולה בהתמדה. שטחי המלחה הגדולים ביותר בישראל מצויים בדרום בקעת הירדן, בדרום ים המלח ובעמק הערבה. המלחות העיקריות הן: מלחת סדום, מלחת עין יהב, מלחת יטבתה, מלחת עברונה ומלחת אילת. בחלקן אלה מלחות של מי תהום מלוחים המצויים בעומק לא רב, ובחלקן אלה ביצות מלוחות של ממש עם מים זורמים או עומדים.

נזקי מליחות הקרקע לצמחים – רוב צמחי הפרחים רגישים מאד למליחות קרקע גבוהה. ריכוזי מומסים גבוהים בקרקע עלולים להפריע לקליטת מים בשרשי הצמחים עקב מפל פוטנציאל שלילי ולגרום להתייבשות הצמח. אך הסיבה העיקרית לרגישותם של צמחים היא ההשפעות הרעילות הישירות של הנתרן, הכלוריד ויונים אחרים על הצמח. השפעות אלה מתבטאות בהפרעות מטבוליות שונות, בפגיעה במנגנון התורשתי וסינתזת החלבונים (DNA ו-RNA), בעירעור יחסי היונים בתאים, בשיבוש פעולת הממברנות ובהפרת האיזון של מווסתי צמיחה.
צמחי מלחה – הלופיטים צמחי מלחה הם קבוצה אקולוגית קטנה יחסית של מינים, שעברו במהלך התפתחותם האבולוציונית התאמה לקיום דווקא באותם התנאים שהם בלתי אפשריים לרוב המינים האחרים. הלופיט "אמיתי" הוא צמח המסוגל להשלים מחזור חיים ולהתרבות בתנאי מלחה. כמה משפחות צמחים עשירות במיוחד בצמחי מלחה: סלקיים, זוגניים, עפריתיים ואשליים. סוגים ומינים הנמנים על משפחות אלה מאפיינים את כל שטחי המלחות בעולם, ורבים מהם משותפים לאזורים ביוגיאוגרפיים שונים. מנגנוני ההתאמה המאפשרים לצמחי המלחה לשרוד, לצמוח ולהתרבות על אף הסביבה העויינת עתירת המלחים, נחלקים למנגנוני הימנעות ממליחות מצד אחד ולמנגנוני  סובלנות למליחות מצד שני. מנגנונים אלה מוגדרים ברמת הצמח השלם ומאפשרים את עמידותו.
תכונות המקנות הימנעות ממליחות: שרשים מעמיקים אל שכבת קרקע פחות מלוחה (ינבוט השדה, הגה מצוי), הפרשת מלחים דרך בלוטות מלח (אשל, עדעד, כף החתול), השרת אברים רוויי מלח (אוכם חד ביתי), מניעת חדירת מלחים בשרשים (אביסניה, סמר?).
תכונות המקנות סובלנות למליחות: בשרניות – אגירת מים בעלים או בגבעולים ומיהול ריכוזי המלח (אוכם חד ביתי, ימלוח פגום, בן מלח שיחני, זוגן לבן ), עמידות ציטופלסמטית למליחות (חידקים וכחוליות), מידור המלחים בווקואולה והימנעות הציטופלסמה (סלקיים).
המקור

******

המסלול בעיר

*****

העיר העתיקה

המסלול בעיר העתיקה

 

 

נכנסנו בשערי העיר

 

טיפסנו על חומת העיר

חומות עכו הן החומות המקיפות את העיר העתיקה בעכו, אשר נבנו בתקופה העות'מאנית.

חומות עכו. אדום: חומת היבשה, ירוק: החפיר, כחול: חומת הים, צהוב: שערים מקור

בתקופה הצלבנית עברה חומת היבשה הצפונית בתוואי צפוני מזה של החומה העות'מאנית, ושטחה של העיר העתיקה היה גדול יותר. היא כללה את העיר הישנה ואת העיר החדשה מצפון לה. שטח זה, שצורתו כשל משולש, החל להיות מיושב בצפיפות לאחר תום המצור על עכו בשנת 1191, ואז גם נקבע שמו – "מון מיזאר" (צרפתית Mont Musardd). בצדדים הפונים אל הים לא בנו הצלבנים חומה כלל.
החומות העות'מאניות הוקמו במשך תקופה שנמשכה 90 שנים, החל בשנת 1750 ועד 1840. החומה העות'מאנית הראשונה הוקמה על ידי דאהר אל עומר בשנים 1750-‏1751, ובחלקה, בצדה המזרחי, היא חופפת ומשולבת בחומת היבשה הצלבנית. גובהה של חומה זו הגיע לכ-10 עד 13 מטר, ורוחבה עמד על מטר אחד. החומה הוקמה בחיפזון, ללא חפיר וסוללה, אך נקבעו בה מגדלי הגנה. בחומה נפתחו שני שערים, "שער היבשה", שניצב בחומה המזרחית (כיום רחובות יהונתן החשמונאי וצלאח א-דין), ו"שער הים" בדרום העיר, שהוביל אל הנמל.
חומות אלה חוזקו בין 1775 ו-1779 על ידי אחמד אל-ג'זאר, והגנו על העיר אף במצור שהטיל נפוליאון על העיר בשנת 1799. אל-ג'זאר ויורשיו המשיכו לבצר ולחזק את החומות לאחר המצור, בין השנים 1800 ל-1814, כך שיוכלו לעמוד גם בפני התקפה ארטילרית. ביצורים אלה כללו חומת מגן, תעלת הגנה, עמדות לתותחים, שחלקם ניצבים במקומם גם כיום, ושלושה מגדלים. מאז לא בוצעו בחומות העיר שינויים ניכרים.
בשנת 1910 נוספו שני שערים נוספים בחומה הצפונית – הראשון במרכזה (כיום רח' ויצמן), והאחר בפינה הצפון-מערבית של העיר, סמוך לחוף הים התיכון (כיום רח' ההגנה). חומות העיר נסקרו בשנים 1995 ו-1998. חומות עכו מונצחות על בול שהוציא דואר ישראל בשנת 1967 בערך נקוב של 0.15 ל"י.

צורתן של החומות היא כשל מחומש. בצד הפונה אל היבשה כללו החומות שלושה קווים מקבילים, ובהם החומות עצמן על ביצוריהן ומגדליהן, החפירים, מוצבים בולטים (באסטיון) ועוד. אחת החומות השתמרה כמעט בשלמותה, בעוד ששתי האחרות נהרסו כמעט לחלוטין.
החומה הפונה אל הים היא ברובה החומה המקורית שבנה דאהר אל עומר ואשר חוזקה על ידי אל-ג'זאר. חומת היבשה הקיימת היא בעיקר זו שהוקמה על ידי אל-ג'זאר, ועל כן היא קרויה על שמו. חומת היבשה השתמרה לכל אורכה, יחד עם החפיר החיצוני המקביל לה; ואילו בצדדים הפונים אל הים, נקטע רצף החומה ליד חאן א-שוורדה ונמל עכו במזרח, ובמקום בו נצבה מצודת ההוספיטלרים במערב.
בחומת היבשה המזרחית קבועים שני גרמי מדרגות רחבים, העולים אל החומה, ובקצה העליון שלהם ניצבים שני מגדלים קטנים. מקום זה מכונה "המאוזולאום", בשל כך שבמקום זה נטמנו שרידיהם של רבים ממאות החללים המצרים שנהרגו בפיצוץ הגדול של ארסנל התחמושת בעיר בעת הפגזת עכו ב-1840.
בחומות עכו משולבים מספר מגדלים: חומת היבשה – בורג' אל-חזנה ליד מצודת עכו, בורג' מחמת ממזרח לה, בורג' אל-קומאנדר בפינה הצפון-מזרחית של העיר, בורג' נבי צלאח במרכזה של החומה המזרחית, וקאפו בורג' (מגדל השער) ליד שער היבשה וחופי מפרץ עכו. חומת הים – בורג' אל-סולטאן ליד חאן א-שוורדה, בורג' סנג'אק (מגדל הדגל) בפינה הדרום-מערבית של העיר (מקום בו ניצב המגדלור), בורג' אל-קאשלה ובורג' אל-חדיד לאורך חומת הים המערבית, ובורג' אל-קואריים (הידוע גם כבורג' כרים או המגדל האנגלי) בפינה הצפון-מערבית של העיר.

 

למול מסגד אל ג'אזר על חומת העיר

האם יש סיבה שלא נצטלם?

 

בדרך לכיוון מסגד אל ג'אזר

 

מסגד אל-ג'זאר המכונה בערבית "ג'אמע אל באשא" (מסגד הפאשא), כונה בעבר גם "ג'אמע אל-אנואר" ("מסגד האורות" על פי הוואקפייה של אל-ג'זאר). זהו המסגד הגדול ביותר בארץ מחוץ לירושלים והגדול מבין המסגדים, שהוקמו בא"י בימי הטורקים. המבנה שולט על קו האופק של עכו עד עצם היום הזה.
על פי הכתובת הערבית החקוקה מעל פתח הכניסה, נחנך המסגד בערך בשנת 1781 לספירה (המקבילה לשנת 1196 לספירת ההג'רה – הספירה המוסלמית מיום הגירתו של מוחמד מהעיר מכה לעיר מדינה), כלומר בראשית שלטונו של אל-ג'זאר פאשא בעכו.

 

למול כיכר ונציה בשולי חאן אל עומדן

 

חאן אל עומדן – חאן סוחרים גדול סמוך לנמל, ששימש למסחר בינלאומי. סוחרים שהגיעו לנמל פרקו סחורותיהם במחסני החאן בקומה הראשונה והשתכנו בחדרי הקומה השנייה שהיוו מלון ייחודי. החאן נבנה בסוף המאה ה-18 על ידי אחמד אל-ג'זאר, והוא נשען על שורת עמודי גרניט שהובאו מאתרים באזור. חצר החאן פתוחה למבקרים בכל שעות היום.

מסגד אל-מינה

מסגד אל-בחר או מסגד אל-מינה (לפנים :מסגד סנאן פאשא) הינו מקום התפילה המוסלמי הראשון בעכו שזכה לאזכור בכתובים בתקופת השלטון העות'מאני, הוא מסגד סנאן פאשא, שהיה סמוך לח'אן אל-פראנג'. מועד בנייתו המשוער של המסגד הוא שלהי המאה ה-16.

מבט לעיר על מזח המרינה בנמל עכו

נמל עכו הוא מעגן נופש ודיג השוכן בצפונו של מפרץ עכו, בפינה הדרום-מזרחית של העיר העתיקה. הנמל הוכרז כמרינה בשנת 1982, וזו מופעלת על ידי החברה לפיתוח עכו העתיקה באמצעות קבלני משנה. הנמל הראשון של עכו שכן ככל הנראה בשפכו של נחל נעמן, ועבר למיקומו הנוכחי במאה ה-6 לפנה"ס או במאה ה-5 לפנה"ס. הוא פרח בתקופה ההלניסטית ובתקופה הרומית, ובמיוחד בתקופה הצלבנית. לאחר מכן הייתה לו עדנה מחודשת אך פחותה במחצית השנייה של המאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19.
הנמל נזכר לראשונה במסעו של כמביזס לכיבוש מצרים בשנים 527-525 לפנה"ס, במהלכו רוכזו בעכו מאות כלי שיט שהובילו חיילים, סוסים ואספקה. העובדה שעכו שימשה בסיס לצי בסדר גודל זה, מעידה על כך ששובר הגלים הדרומי כבר היה בנוי.
בתקופה המוסלמית הקדומה עם ייסוד השושלת האומאית בימי מועוויה נזכר שוב נמל עכו. הסולטן מועוויה החליט לחזק את יישובי החוף כחלק ממדיניות ימית, שבסופה נכבשה קפריסין ושולבה באימפריה המוסלמית. במסגרת זו הוקמה בנמל עכו מספנה גדולה, שהתקיימה זמן קצר בלבד. שליט מצרים אחמד איבן-טולון (884-868) סיפח את א"י וחלק ניכר מסוריה, ובמסגרת ארגון נסיכותו החליט לשקם את נמל עכו וביצוריה בדומה לצור.
בתקופת השלטון הצלבני עלתה חשיבותו של נמל עכו. הקשר הימי שלה עם המערב התבסס על נמל זה, שהיה חיוני לעצם קיומה. אף שעיקר הפעילות הימית הוגבלה לחודשי מאי-אוקטובר,  נדרשו שטחים נרחבים לאחסון סחורות וציוד לאכסניות הצליינים וכן לתיקון ולאחסון כלי שיט.
לאחר הכיבוש העות'מאני הוזנח השימוש בנמל, ששימש מעגן לסירות דיג בלבד. ציורי נוסעים מהמאה ה-18 מתארים את השובר הדרומי והחומה הצלבנית, כששרידיה מתרוממים לגובה ניכר. גם המבנה המבוצר שעל מגדל הזבובים נשתמר היטב ונבנה עליו מסגד.
בשלהי המאה ה-17 ניסה דאהר אל-עומר לשקם את העיר ולבצרה. נראה שלקראת סוף ימיו עלה בידו להביא את הנמל למצב שאפשר לספינות המפרש לעגון בו ולהטעין סחורות, וזאת במסגרת מדיניותו לפיתוח הסחר הימי.
בשליש הראשון של המאה ה-19 נשמר הנמל במצב תקין ושימש לא אחת את הצי המצרי של מוחמד עלי ואיברהים פחה. הנמל חרב בהפגזת עכו על ידי הצי הבריטי והאוסטרי ב-1840, אז ניזוקו חומת השובר הדרומי ומגדל הזבובים

מלכת עכו יוצאת לדרכה לנמל חיפה

 

אחד המראות האופיינים של הנמל הוא מגדל הזבובים, מבנה מבוצר השוכן על שרטון קטן במפרץ עכו, סמוך אל הכניסה אל הנמל. שמו ניתן לו על ידי הצלבנים, אשר טעו לחשוב את עכו לעקרון הפלשתית, ואת המבנה המבוצר למקדשו של האל בעל זבוב.

 

מגדל בעל זבוב

חזרנו לסימטאות

הסימטה המובילה לבית הכנסת הרמח"ל

 

 

לקהילת היהודים בעכו היו במאות 16-18 שני בתי כנסת: בית כנסת אחאב ובית הכנסת על שם הרמח"ל, שחי בעכו בשנים 1743-47. בית כנסת הרמח"ל היה הגדול והמפואר בין השניים. בשנת 1758 החרים השליט הבדואי של עכו דאהר אל עומר את בית הכנסת, שהיה אחד המבנים היפים בעיר ובנה מעליו את מסגד אל-מעלק. יש האומרים כי שרידי בית הכנסת המקורי עדיין נשתמרו מתחת למבנה המסגד. כתחליף, קבלו היהודים מבנה קטן ועלוב מצפון למסגד אל-מעלק. בשנים האחרונות בית הכנסת שופץ ושוקם ופתח שעריו לקהל.

 

 

 

במזח הנמל הפיזאני

 

הכנסייה המרוניטית

הכנסייה המארונית ניצבת באזור הדרום-מערבי של עכו, בקרבת כנסיית סנט אנדראוס (של היוונים-הקתולים) ומנזר נוטרדאם דה נצרת. המארונים (שנאמר עליהם שמוצאם מבני העם הארמי) סולקו מעכו בעקבות מסעי הצלב, ושבו אליה ככל הנראה בתקופת שלטונו של פאח'ר אל-דין השני. ישנה עדות משנת 1666 על כך שפאח'ר אל-דין איפשר לשפץ את כנסייתם, שנקראה אז "סנט ניקולס".

מבט אל הפינה הדרום מערבית של העיר

 

ברחוב השוק

*****

מערב העיר, צפונה ומזרחה

המסלול במערב העיר, בצפונה ומזרחה

 

האנדרטה לזכר הפריצה לכלא עכו בתקופת השלטון הבריטי

 

מבנה משטרת עכו שנבנה כאחד ממבני מצודות הטיגרט

מצודת טיגרט שהוקמה על ידי ממשלת המנדט בימי בראשית שנות ה-40 כלקח מדיכוי המרד הערבי הגדול. מצודה זו הייתה אחת מ-65 המצודות שנבנו ברחבי הארץ בצמתים ומקומות אסטרטגים וטקטיים על כבישי האורך והרוחב של הארץ. מטרת היחידות המשטרה שכנו  בה הייתה, בין היתר לאבטח את הפתח המערבי של מעבר עירון (ואדי ערה) להרחבה ראו מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת וגם תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל.

מיקום משטרת עכו במסגרת פריסת מצודות טיגרט

בטיילת העיר לכיוון צפון

מסימני החג המתקרב

 

קטע מאמת המים לעכו בשדרות מנוף בצפון העיר בשולי מתחם בית הספר החקלאי לשעבר יד נתן

 

יד נתן תחנת ניסיונות חקלאית , בית ספר חקלאי ולשכת הדרכה חקלאית בצפון עכו , ממזרח לכביש עכו – נהריה נקראים על שם נתן פיאט (15 בספטמבר 1894 פרוז'אנה, רוסיה (כיום בלארוס) – 1 בינואר 1959,בית קשת) – מוסמך בחקלאות מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי. עבד כמורה במקווה ישראל וכמנהל בית הספר החקלאי כדורי במשך שנים רבות. שאף לשלב לימודי חקלאות וביטחון תוך מתן אחריות אישית נרחבת לתלמידים והיה לגורם משפיע על עיצוב אישיותם של דורות רבים של בוגרי המוסד. בשנת 1955 יזם פיאט הקמת שלוחה של בית הספר החקלאי כדורי בעכו. הקמת השלוחה אושרה במשרד החקלאות ב-11 באוקטובר 1955 לצד תחנת ניסיונות חקלאית ולשכת הדרכה חקלאית שפעלה על בסיס התחנה שהקימה ממשלת ארץישראל המדטורית  בשנת 1921. בשנת 1956 נפתח בית הספר ופיאט ניהל אותו. ב-1960, לאחר מותו, שונה שם המתחם ל"יד נתן" על שמו של פיאט. בראשית שנות ה-70 הוקמה במקום מכללה אזורית. לאחר ששנת 1988  נסגרו תחנת הניסיונות ולשכת ההדרכה, חולק מתחם יד נתן בין המכללה, שהפכה מאז ל"מכללה האקדמית גליל מערבי", וכפר הנוער "מנוף", בו לומדים בני נוער שנשרו ממסגרות הלימודים הפורמליות

 

 

אמת עכו היא אמת מים שהובילה מים מאזור כברי אל העיר עכו. אמה זו ששרידיה נראים עד היום בתחומי העיר עכו ומצפון לה, נבנתה על ידי סולימאן פאשה, והייתה האמה השלישית ששירתה את העיר. קדמו לה אמה הלניסטית ואמה שהוקמה על ידי אחמד אל-ג'זאר ונהרסה בידי נפוליאון בשנת 17999. כל שלוש האמות הובילו מים מאזור כברי שבו ארבעה מעיינות – עין השיירה (עין באשה), עין צוף (עין עסל), עין גיח (עין אלפוואר) ועין שפע (עין מפשוח). מעיינות אלה שוכנים במרחק אווירי של כ-13 ק"מ מעכו העתיקה, ובגובה של כ-70 מטר מעל פני הים. השיפוע שנוצר, כחצי אחוז, איפשר למים לזרום בכוח הכבידה בלבד.

האמה ההלניסטית היא האמה הראשונה ששירתה את העיר, והיא הוקמה לאחר שמוקד היישוב עבר מתל עכו לאזור בו שוכנת עכו העתיקה כיום, סמוך לחוף הים. האמה ההלניסטית היא אמה תת-קרקעית שהתגלתה וזוהתה לראשונה באקראי ליד נס עמים בשנת 1975. קטעים נוספים התגלו באזור לוחמי הגטאות בשנת 1972 וב-1977. הניקבה בקטע ליד נס עמים היא בגובה של 1.80 מטר וברוחב של 90 ס"מ. אף שרק קטעים קצרים מהאמה נחשפו, כיוון האמה וממדיה מעידים במידה רבה של סבירות, כי מדובר בחלק ממערכת מים נרחבת שהוליכה מים ממעינות כברי אל העיר עכו, שהייתה העיר הגדולה והחשובה באזור באותה עת.
אמת אחמד אל-ג'זאר נבנתה על ידי שליט עכו אחמד אל-ג'זאר והזרימה מים לעכו בתוואי כמעט ישר. מקור המים היה ככל הנראה במעין עין שיירה שמדרום לכביש 89. המים זרמו בצינורות חרס עד לחומות העיר, ונכנסו אליה בתעלה מוגבהת על קשתות וקיר. האמה נהרסה על ידי נפוליאון בעת המצור ששם על העיר בשנת 1799, וכמעט שלא נותרו ממנה שרידים. מסיבה זו עיקר המידע אודותיה מגיע ממפה ששרטט הקרטוגראף הצרפתי פייר ז'אקוטן.

אמת סולימאן פאשה נבנתה על ידי סולימאן פחה בשנת 1815 והייתה בשימוש עד שנות החמישים של המאה ה – 20. היא נבנתה לאחר שהאמה הקודמת, שהוקמה על ידי ג’זאר פחה בסוף המאה הי”ח נהרסה על ידי צבא נפוליאון בעת המצור על עכו בשנת 1799. תיאור מהלך הבנייה מופיע בביוגרפיה של סולימן פחה, שנכתבה על ידי אברהים אל-עורה שהיה פקיד גבוהה באותו הזמן, אך פורסמה רק בשנת  1936. מקור האמה בעין השיירה (עין אל בשא). מהלכה בכיוון דרום-מזרח עד לרכס הכורכר (מצפון לאל מזרעה) ומשם דרומה (לאורך הרכס) עד עכו. האמה פעלה לפי שתי שיטות. מהמקור עד מדרשת יד-נתן המים זרמו בתעלה ששיפועה מתון (חלקה נבנה על קיר וחלקה על קשתות). מיד נתן עד עכו המים זרמו בצינורות תחת לחץ. המים נכנסו לצינורות דרך מגלש ובמרחקים קצובים עלו במגדלים שנקראו בטורקית "סוטרזי" ובערבית "טאלע". תפקידם היה שחרור אוויר מהקו ויצירת אפשרות להוצאת מים בלא איבוד לחץ.
האמה עברה על קשתות גבוהות במקום המעבר על שלושת הנחלים: געתון, בית העמק ויסף. שהוא היחיד ששרד בשלמות, גובה האמה מגיע ל – 13 מ’, ולשם נוי שש האומנות הגבוהות נבנו מאבן כורכר ומאבן גיר לסירוגין. ניתן להבחין בהבדלי מידות בין קטעים שונים, שאולי מעידים על קבוצות עבודה שונות, אך גם בכל קטע וקטע ההבדלים היו גדולים והם מעידים על אי-דיוק בעבודה. בתוואי האמה נמצאו שרידים ורבים ופירוט עליהם ניתן למצוא באתר סקר הארכיאולוגי הישראלי, אתר 25 מפה 5. על קטעי האמה בתוך עכו ניתן לקרוא באתר התיירות של העיר.
אמת סולימאן פאשה סיפקה מים לעכו במשך 133 שנים, ועד שבמלחמת העצמאות פוצצו אותה לוחמי ההגנה ליד מזרעה, וניתקו את העיר מאספקת המים שלה. לאחר קום המדינה נעשו ניסיונות לחדש את פעולתה אך הם נזנחו בשל דליפת מים לאורכה. האמה מופיעה על בול משנת 1973 שניפק דואר ישראל בערך נקוב של 1.10 לירות.

 

 

אחוזת הקבר הבהאית בקצה הצפון מזרחי של העיר

 

שיך אבו-עתבה – מסגד וקבר שיך על גבעה נמוכה ממזרח ליד נתן. זהו מבנה מרובע בעל כיפה ולו פתחי חלונות מעוצבים ותקרת טיח מעוצבת. במקום ישנן כתובות בערבית. על פי המסורת, המקום הוקדש (ווקף) בתקופת צלאח אל-דין. בכתובת מעל משקוף הכניסה מצוינת שנת 1140 להיג'רה (1727/28 לסה"נ), וכנראה שבמועד זה שוקם המקום. סמוך למבנה מצוי בית קברות מוסלמי ולפי המסורת נקבר בו דאהר אל-עומר. מפה 5 אתר 40, סקר ארכאולוגי של ישראל

 

 

 

 

קברו של קפארלי נתגלה ב-1969 בשטח שבו נמצאת כיום מכללת הגליל המערבי ובעבר בית הספר החקלאי "יד נתן". במקום נתגלו מספר קברים נטושים ללא ציון שמות הנקברים. קברים אלה אינם דומים לקברים מוסלמיים, וסוברים שבאופן מכוון אין עליהם כתובות, כדי שלא יחוללו על ידי תושבי הסביבה המוסלמים.
גנרל קפארלי (Caffarelli) היה מהנדס צבאי, שנלווה אל נפוליאון ונמנה על הדמויות היותר-ציוריות בצבאו. ארבע שנים לפני כן איבד קפארלי את רגלו השמאלית באחד הקרבות באירופה, אך הדבר לא מנע ממנו להמשיך לשרת בצבא ולמלא את תפקידו בהצטיינות. במהלך מסעו של נפוליאון לא"י היה קפארלי אחד הגנרלים הפופולריים ביותר. החיילים כינוהו דרך חיבה "רגל העץ" או "האבא עם הקביים".
בזמן המצור שערך נפוליאון על עכו היה קפארלי המהנדס הראשי, שתכנן ופיקח על הצד המקצועי של פעולות המצור. באחד הימים לקראת סוף המצור, בעת שעבר לאורך התעלות, נפגע מכדור של צלף טורקי והרופא נאלץ לקטוע את זרועו עד למרפק. מאוחר יותר הסתבר כי הפציעה הייתה אנושה משחשבו תחילה. הפצע גרם לנמק, וקפארלי נפטר מקץ שבועיים ימים. בהיותו על ערש דווי בא לראותו ידידו הוותיק נפוליאון בונפרטה.
אחת לשנה מידי חודש נובמבר מקיימת שגרירות צרפת בישראל בבית הקברות טקס לציון חתימת ההסכם להפסקת האש בסוף מלחמת העולם הראשונה וטקס החייל האלמוני. המקום פתוח לביקורי קהל.

 

 

שדרת הפקוס שהובילה לתחנת הניסיונות החקלאית שהוקמה על ידי ממשלת ארץישראל המנדטורית.

*****

גבעת נפוליאון

 

המסלול ביער עכו ותל עכו

 

בתוך חורש עכו שנקרא פארק לילי שרון

בתחילת העליה לתל עכו הנקרא גם גבעת נפוליאון

 

תל עכו הוא תל בגובה של כשלושים מטר השוכן בחלק המזרחי של העיר עכו, סמוך מדרום לכביש 85. שטחו 200 דונם, אורכו כ-600 מטר ורוחבו המרבי כ-350 מטר. התל נמצא במרחק של כ-700 מטר מזרחית לחוף הים, וכ-750 מטר מצפון לתוואי הנוכחי של נחל נעמן. בתל עכו שכנה העיר עכו החל מתחילת היישוב במקום בעת העתיקה ועד תחילת התקופה ההלניסטית, כשמוקד העיר נע מערבה אל המקום שבו שוכנת כיום עכו העתיקה.
גבעת נפוליאון" הוא שמו העממי של התל, על שמו של נפוליאון אשר הטיל מצור על עכו בשנת 1799. התל שימש את כוחותיו של נפוליאון כעמדת תצפית, בדומה לשימוש שעשו בתל נפוליאון בתל אביב בעת המצור עליפו.
המצור של צבא נפוליאון על עכו החל ב-20 במרץ 1799 ונמשך 54 ימים. במצור זה, שהיה חלק ממסע נפוליאון בארץ ישראל, כשל נפוליאון בניסיונו לכבוש את עכו מידיו של אחמד אל ג'זאר. משנכשל במצור על עכו, לא ראה טעם בהמשך המערכה בארץ ישראל ושב למצרים ביחד עם חייליו. הרחבה 

 

על ראש תל עכו, הנקרא גבעת נפוליאון

האם נפוליאון היה ישראל? למה הדגל קרוע?

מזכרת של הזוג

 

לקראת סיום משתעשעים החברים

*****

סוף דבר

טיול נהדר זה הסתיים אחרי חמש שעות וארבעים דקות.
מתוכן שעה וחצי הייתה הרכיבה המנהלתית מאפק להיכל הספורט נעמן בדרך הלוך והפוך בדרך חזור

שוב תזכורת למסלול

המסלול בתלת ממד

בטיול זה לא התיימרנו להקיף את כל אתרי העיר העתיקה!

למרות זאת זכינו לטעום מהעיר והאתרים וסביבתה

היה לנו טיול שבת נינוח ומענג באווירה נעימה שהשאיר טעם של עוד לטיולים מסוג זה.

*****

תודה

למשה שתכנן, הכין והוביל
לניסן שהפליא בצילומיו – אלבום המלא שלו
והם יחד עם אביטל, צביקה ויובל היוו יחד חבורה מופלאה

 

 

 

השאר תגובה