ביום שבת (17/12/2016), אחרי הגשם של הימים הקודמים מזג האוויר האיר לנו פנים.  כדי להימנע מדיווש בדרכי הבוץ בין השדות, יצאנו לטיול זה שכולו רובו ככולו היה בתחום השטח הבנוי. הדרכים בהן רכבנו, כולן היו סלולות.

 

היינו קבוצה קטנה שכללה שישה אנשים רובם מצפון הארץ והם משה כץ צביקה אסף (קיבוץ אפק), אביטל לירן וניסן יערי (גבעת אלה) ויובל יסעור (יוקנעם) ואני (ממבשרת ציון).

 

טיול זה הוא חלק מהמיזם של משה כץ ושלי להעמקת הכרה והלימוד של מישור החוף הצפוני ומורדות גבעות שפרעם אלונים והרי הגליל העליון. הוא מהווה המשך של הטיולים הקודמים שבצענו מאז אפריל 2016 והם:

סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה
עליה מקיבוץ אפק לאעבלין ולשפרעם, הלאה לגוש זבולון וחזרה דרך קרית אתא
במישור מפרץ עכו ובמורדות הגליל התחתון המערבי, מאפק לטמרה וכבול והלאה ליסעור, עין המפרץ וכפר מסריק
מגוש זבולון, דרך פיתול נחל ציפורי אל הרדוף וחזרה דרך גבעות חורש קריית אתא
בתוך וסביב קריות המפרץ ובשפך הקישון
לאורך שלוחת אחיהוד וסביב הר גמל, הלאה לג'וליס, לכפר יאסיף ולכפר מכר
מרכז נחלת אשר במישור חוף הגליל המערבי

 

*****

מסלול הטיול,
תכנן, הכין והוביל משה כץ

יציאה מקיבוץ אפק, דרך צור שלום להיכל הספורט נעמן,
אזור התעשייה הדרומי של העיר,
חציית נחל נעמן,
כניסה בשער הדרומי של חומת העיר העתיקה,
בתוך העיר העתיקה ובנמל,
לאורך הטיילת למול החומה המערבית וחוף הים עד צפון עכו, 
דרך שכונות צפון העיר לחלקה המזרחי
סיום בחורשת עכו (פארק לילי שרון)
ועל ראש תל עכו (גבעת נפוליאון),
חזרה להיכל הספורט נעמן והלאה לקיבוץ אפק 

*****

העיר עכו

*****

אבני דרך בהתפתחות העיר 

ראו
אתר עיריית עכו ואתר העיר העתיקה של עכו

 

מבצע בן עמי וכיבוש עכו במלחמת העצמאות. – לפי החלטת החלוקה מ-29 בנובמבר 1947 נועד הגליל המערבי להיות בתחום המדינה הערבית בארץ ישראל. ראו אתר גדוד 22 חטיבת כרמלי

*****

 קטעי המסלול, המקומות והמראות 

 

*****

קטע ראשון, מאפק להיכל הספורט נעמן,
רכיבה מנהלתית מהירה הלוך וחזור כדי להגדיל את המרחק,
19 ק"מ סך הכל 

*****

טרם הכניסה לעיר

עברנו באזור התעשיה ברחוב משמר ים במקום בו התחיל דרכו קיבוץ אפק.

ראשית קיבוץ אפק הייתה "פלוגת הים" שהוקמה ב1935 על ידי שמונה חברים ושתי חברות מיגור, בהחלטת הקיבוץ המאוחד, כדי לכבוש את עבודת הנמל ולקלוט את עולי ההכשרות החלוציות מפולין ומגרמניה, וכך היה: הפלוגה מנתה תמיד כ- 2000 חברים, אלה עולים ואלה עוזבים.

 

מקום היישוב הראשון היה חולות קרית חיים ד' היום. במאי 1939 עבר היישוב לאזור חוף עכו וקם כיישוב חומה ומגדל ושמו שונה למשמר הים.

 

חבריו התפרנסו מדיג ימי ומחקלאות באדמות עמק זבולון. אל מקום הקבע הנוכחי שלו, הנמצא במרכז השטח שעובד, הגיע הקיבוץ ב-18 בספטמבר 1946.

 

לאחר המעבר, שונה השם ל'אפק'. הסיבה למעבר הייתה ההחלטה לזנוח את הדיג ולהתמקד בחקלאות.

 

 

נחל נעמן מתחיל את דרכו במעיינות עין אפק  (כורדני) למרגלות העיר המקראית אפק. המעיינות והתל נמצאים כיום בתחום שמורת טבע עין אפק. נחל נעמן  חוצה את חלקו הצפוני של מישור מפרץ חיפה ונשפך לים מדרום לעכו. מעיינות הנחל נובעים ברום של 5 מ' בלבד מעל פני הים. הם מרוחקים מהים רק 4 ק"מ בקו אווירי. כדי להתגבר על מחסום חולות החוף ובגלל השיפוע הנמוך נאלץ נחל נעמן להאריך את דרכו פי שלושה ולהצפין עד עכו. אין פלא שבתנאים אלה נוצרו מסביב למעיינות ביצות גדולות שנוצרו בין היתר מעודף המים המגיעים אליו בעת הגשמים מהיובלים העיקריים המצטרפים אליו והם אלה המנקזים את גבעות ורכסי הגליל התחתון הם נחל אבליים, נחל כבול ונחל חילזון.

בביצות הנעמן, שהשתרעו על פני כ-16,000 דונם, קיננה מחלת המלריה. קק"ל רכשה את הקרקע שמצפון לנחל בשנת 1925. בשנת 1938 התיישבו על אדמת קק"ל הקיבוצים כפר מסריק ועין המפרץ (מאוחר יותר עלה גם קיבוץ אפק על קרקע קק"ל). הקיבוצים נאבקו בביצות כדי למנוע הצפות של שטחי עיבוד. הם ניקזו את המעיינות לתעלות והפכו את נחל נעמן לתעלה המזרזת את זרימת המים בנחל. מראה זה של הנחל נשמר עד ימינו. בימי המנדט ניקזו עוד את הביצות. בשנת 1942 העבירו את מי המעיינות למפרץ חיפה כדי לקרר באמצעותם את בתי הזיקוק. הביצות הפכו לשדות חקלאיים ולבריכות דגים. שרידי הביצות הפכו לשמורות טבע, המשמרות את עולם החי והצומח של ביצות הנעמן. אלה הן שמורת עין אפק, שמורת כרי נעמן ושמורת עין נימפית. בשנים האחרונות יבשו עינות אפק לחלוטין בגלל קידוחים שתופסים את עינות נחל נעמן. חלק ממי הקידוחים מועבר לשמורת עין אפק ומשם המים זורמים בנחל נעמן. למי המעיינות מצטרפים גם מי בריכות הדגים ומי נקז מהשדות. נחל נעמן שב להיות נחל איתן.הרחבה

 

 

שמורת מלחת נעמן משתרעת בדרום העיר עכו, משני צידי הכביש הישן לעיר ובשתי גדות נחל נעמן.

 

מלחה היא בית גידול שבו מצטברים מלחים רבים בקרקע, בריכוזים שמפריעים לרוב צמחי הבר והתרבות להתפתח בצורה תקינה ולרוב מונעים את קיומם בכלל. המלח הנפוץ ביותר הוא נתרן כלורי NaCl, אך גם קטיונים ואניונים נוספים נפוצים בשטחי מלחה. גבול מקובל (אך שרירותי) להגדרת קרקע כמלוחה הוא נוכחות של 0.5% מלחים על בסיס המשקל היבש של הקרקע.

 

על פי טיב בית הגידול המלחות נחלקות לביצות מלוחות ולמלחות יבשות. על פי הפיזור הגיאוגרפי, מבחינים בין מלחות חוף למלחות פנימיות. בישראל קיימות כמה מלחות חוף, בעיקר בשפכי נחלי החוף: מלחת הנעמן, מלחת הקישון, מלחת עתלית וכן שטחים מצומצמים גם בשפכי נחלים אחרים ובמקומות של מי תהום גבוהים. המלות הפנימיות נמצאות באזורים המדבריים של הארץ: בבקעת הירדן התחתונה, בבקעת ים המלח, בנגב ובערבה. באזורים מדבריים, מלחים שמקורם ברסס הים הנישא למרחוק, מצטברים בקרקע ואינם מודחים לעומק בגלל מיעוט הגשמים. זרימות ושטפונות מסיעים מלחים ממקום למקום, ובמקומות חסרי ניקוז מצטברים המלחים על פני השטח ובמי התהום, ובעקבות ההתאדות החזקה, ריכוז המלחים בהם עולה בהתמדה. שטחי המלחה הגדולים ביותר בישראל מצויים בדרום בקעת הירדן, בדרום ים המלח ובעמק הערבה. המלחות העיקריות הן: מלחת סדום, מלחת עין יהב, מלחת יטבתה, מלחת עברונה ומלחת אילת. בחלקן אלה מלחות של מי תהום מלוחים המצויים בעומק לא רב, ובחלקן אלה ביצות מלוחות של ממש עם מים זורמים או עומדים.

 

נזקי מליחות הקרקע לצמחים – רוב צמחי הפרחים רגישים מאד למליחות קרקע גבוהה. ריכוזי מומסים גבוהים בקרקע עלולים להפריע לקליטת מים בשרשי הצמחים עקב מפל פוטנציאל שלילי ולגרום להתייבשות הצמח. אך הסיבה העיקרית לרגישותם של צמחים היא ההשפעות הרעילות הישירות של הנתרן, הכלוריד ויונים אחרים על הצמח. השפעות אלה מתבטאות בהפרעות מטבוליות שונות, בפגיעה במנגנון התורשתי וסינתזת החלבונים (DNA ו-RNA), בעירעור יחסי היונים בתאים, בשיבוש פעולת הממברנות ובהפרת האיזון של מווסתי צמיחה.

 

צמחי מלחה – הלופיטים צמחי מלחה הם קבוצה אקולוגית קטנה יחסית של מינים, שעברו במהלך התפתחותם האבולוציונית התאמה לקיום דווקא באותם התנאים שהם בלתי אפשריים לרוב המינים האחרים. הלופיט "אמיתי" הוא צמח המסוגל להשלים מחזור חיים ולהתרבות בתנאי מלחה. כמה משפחות צמחים עשירות במיוחד בצמחי מלחה: סלקיים, זוגניים, עפריתיים ואשליים. סוגים ומינים הנמנים על משפחות אלה מאפיינים את כל שטחי המלחות בעולם, ורבים מהם משותפים לאזורים ביוגיאוגרפיים שונים. מנגנוני ההתאמה המאפשרים לצמחי המלחה לשרוד, לצמוח ולהתרבות על אף הסביבה העויינת עתירת המלחים, נחלקים למנגנוני הימנעות ממליחות מצד אחד ולמנגנוני  סובלנות למליחות מצד שני. מנגנונים אלה מוגדרים ברמת הצמח השלם ומאפשרים את עמידותו.

 

תכונות המקנות הימנעות ממליחות: שרשים מעמיקים אל שכבת קרקע פחות מלוחה (ינבוט השדה, הגה מצוי), הפרשת מלחים דרך בלוטות מלח (אשל, עדעד, כף החתול), השרת אברים רוויי מלח (אוכם חד ביתי), מניעת חדירת מלחים בשרשים (אביסניה, סמר?).

 

תכונות המקנות סובלנות למליחות: בשרניות – אגירת מים בעלים או בגבעולים ומיהול ריכוזי המלח (אוכם חד ביתי, ימלוח פגום, בן מלח שיחני, זוגן לבן ), עמידות ציטופלסמטית למליחות (חידקים וכחוליות), מידור המלחים בווקואולה והימנעות הציטופלסמה (סלקיים).

המקור

******

המסלול בעיר

*****

העיר העתיקה

 

 

חומות עכו הן החומות המקיפות את העיר העתיקה בעכו, אשר נבנו בתקופה העות'מאנית.

בתקופה הצלבנית עברה חומת היבשה הצפונית בתוואי צפוני מזה של החומה העות'מאנית, ושטחה של העיר העתיקה היה גדול יותר. היא כללה את העיר הישנה ואת העיר החדשה מצפון לה. שטח זה, שצורתו כשל משולש, החל להיות מיושב בצפיפות לאחר תום המצור על עכו בשנת 1191, ואז גם נקבע שמו – "מון מיזאר" (צרפתית Mont Musardd). בצדדים הפונים אל הים לא בנו הצלבנים חומה כלל.

 

החומות העות'מאניות הוקמו במשך תקופה שנמשכה 90 שנים, החל בשנת 1750 ועד 1840. החומה העות'מאנית הראשונה הוקמה על ידי דאהר אל עומר בשנים 1750-‏1751, ובחלקה, בצדה המזרחי, היא חופפת ומשולבת בחומת היבשה הצלבנית. גובהה של חומה זו הגיע לכ-10 עד 13 מטר, ורוחבה עמד על מטר אחד. החומה הוקמה בחיפזון, ללא חפיר וסוללה, אך נקבעו בה מגדלי הגנה. בחומה נפתחו שני שערים, "שער היבשה", שניצב בחומה המזרחית (כיום רחובות יהונתן החשמונאי וצלאח א-דין), ו"שער הים" בדרום העיר, שהוביל אל הנמל.

 

חומות אלה חוזקו בין 1775 ו-1779 על ידי אחמד אל-ג'זאר, והגנו על העיר אף במצור שהטיל נפוליאון על העיר בשנת 1799. אל-ג'זאר ויורשיו המשיכו לבצר ולחזק את החומות לאחר המצור, בין השנים 1800 ל-1814, כך שיוכלו לעמוד גם בפני התקפה ארטילרית. ביצורים אלה כללו חומת מגן, תעלת הגנה, עמדות לתותחים, שחלקם ניצבים במקומם גם כיום, ושלושה מגדלים. מאז לא בוצעו בחומות העיר שינויים ניכרים.
בשנת 1910 נוספו שני שערים נוספים בחומה הצפונית – הראשון במרכזה (כיום רח' ויצמן), והאחר בפינה הצפון-מערבית של העיר, סמוך לחוף הים התיכון (כיום רח' ההגנה). חומות העיר נסקרו בשנים 1995 ו-1998. חומות עכו מונצחות על בול שהוציא דואר ישראל בשנת 1967 בערך נקוב של 0.15 ל"י.

 

צורתן של החומות היא כשל מחומש. בצד הפונה אל היבשה כללו החומות שלושה קווים מקבילים, ובהם החומות עצמן על ביצוריהן ומגדליהן, החפירים, מוצבים בולטים (באסטיון) ועוד. אחת החומות השתמרה כמעט בשלמותה, בעוד ששתי האחרות נהרסו כמעט לחלוטין.

 

החומה הפונה אל הים היא ברובה החומה המקורית שבנה דאהר אל עומר ואשר חוזקה על ידי אל-ג'זאר. חומת היבשה הקיימת היא בעיקר זו שהוקמה על ידי אל-ג'זאר, ועל כן היא קרויה על שמו. חומת היבשה השתמרה לכל אורכה, יחד עם החפיר החיצוני המקביל לה; ואילו בצדדים הפונים אל הים, נקטע רצף החומה ליד חאן א-שוורדה ונמל עכו במזרח, ובמקום בו נצבה מצודת ההוספיטלרים במערב.

 

בחומת היבשה המזרחית קבועים שני גרמי מדרגות רחבים, העולים אל החומה, ובקצה העליון שלהם ניצבים שני מגדלים קטנים. מקום זה מכונה "המאוזולאום", בשל כך שבמקום זה נטמנו שרידיהם של רבים ממאות החללים המצרים שנהרגו בפיצוץ הגדול של ארסנל התחמושת בעיר בעת הפגזת עכו ב-1840.

 

בחומות עכו משולבים מספר מגדלים: חומת היבשה – בורג' אל-חזנה ליד מצודת עכו, בורג' מחמת ממזרח לה, בורג' אל-קומאנדר בפינה הצפון-מזרחית של העיר, בורג' נבי צלאח במרכזה של החומה המזרחית, וקאפו בורג' (מגדל השער) ליד שער היבשה וחופי מפרץ עכו. חומת הים – בורג' אל-סולטאן ליד חאן א-שוורדה, בורג' סנג'אק (מגדל הדגל) בפינה הדרום-מערבית של העיר (מקום בו ניצב המגדלור), בורג' אל-קאשלה ובורג' אל-חדיד לאורך חומת הים המערבית, ובורג' אל-קואריים (הידוע גם כבורג' כרים או המגדל האנגלי) בפינה הצפון-מערבית של העיר.

 

מסגד אל-ג'זאר המכונה בערבית "ג'אמע אל באשא" (מסגד הפאשא), כונה בעבר גם "ג'אמע אל-אנואר" ("מסגד האורות" על פי הוואקפייה של אל-ג'זאר).

 

זהו המסגד הגדול ביותר בארץ מחוץ לירושלים והגדול מבין המסגדים, שהוקמו בא"י בימי הטורקים. המבנה שולט על קו האופק של עכו עד עצם היום הזה.

 

על פי הכתובת הערבית החקוקה מעל פתח הכניסה, נחנך המסגד בערך בשנת 1781 לספירה (המקבילה לשנת 1196 לספירת ההג'רה – הספירה המוסלמית מיום הגירתו של מוחמד מהעיר מכה לעיר מדינה), כלומר בראשית שלטונו של אל-ג'זאר פאשא בעכו.

חאן אל עומדן – חאן סוחרים גדול סמוך לנמל, ששימש למסחר בינלאומי. סוחרים שהגיעו לנמל פרקו סחורותיהם במחסני החאן בקומה הראשונה והשתכנו בחדרי הקומה השנייה שהיוו מלון ייחודי. החאן נבנה בסוף המאה ה-18 על ידי אחמד אל-ג'זאר, והוא נשען על שורת עמודי גרניט שהובאו מאתרים באזור. חצר החאן פתוחה למבקרים בכל שעות היום.

מסגד אל-בחר או מסגד אל-מינה (לפנים :מסגד סנאן פאשא) הינו מקום התפילה המוסלמי הראשון בעכו שזכה לאזכור בכתובים בתקופת השלטון העות'מאני, הוא מסגד סנאן פאשא, שהיה סמוך לח'אן אל-פראנג'. מועד בנייתו המשוער של המסגד הוא שלהי המאה ה-16.

נמל עכו הוא מעגן נופש ודיג השוכן בצפונו של מפרץ עכו, בפינה הדרום-מזרחית של העיר העתיקה. הנמל הוכרז כמרינה בשנת 1982, וזו מופעלת על ידי החברה לפיתוח עכו העתיקה באמצעות קבלני משנה. הנמל הראשון של עכו שכן ככל הנראה בשפכו של נחל נעמן, ועבר למיקומו הנוכחי במאה ה-6 לפנה"ס או במאה ה-5 לפנה"ס. הוא פרח בתקופה ההלניסטית ובתקופה הרומית, ובמיוחד בתקופה הצלבנית. לאחר מכן הייתה לו עדנה מחודשת אך פחותה במחצית השנייה של המאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19.

 

הנמל נזכר לראשונה במסעו של כמביזס לכיבוש מצרים בשנים 527-525 לפנה"ס, במהלכו רוכזו בעכו מאות כלי שיט שהובילו חיילים, סוסים ואספקה. העובדה שעכו שימשה בסיס לצי בסדר גודל זה, מעידה על כך ששובר הגלים הדרומי כבר היה בנוי.

 

בתקופה המוסלמית הקדומה עם ייסוד השושלת האומאית בימי מועוויה נזכר שוב נמל עכו. הסולטן מועוויה החליט לחזק את יישובי החוף כחלק ממדיניות ימית, שבסופה נכבשה קפריסין ושולבה באימפריה המוסלמית. במסגרת זו הוקמה בנמל עכו מספנה גדולה, שהתקיימה זמן קצר בלבד. שליט מצרים אחמד איבן-טולון (884-868) סיפח את א"י וחלק ניכר מסוריה, ובמסגרת ארגון נסיכותו החליט לשקם את נמל עכו וביצוריה בדומה לצור.

 

בתקופת השלטון הצלבני עלתה חשיבותו של נמל עכו. הקשר הימי שלה עם המערב התבסס על נמל זה, שהיה חיוני לעצם קיומה. אף שעיקר הפעילות הימית הוגבלה לחודשי מאי-אוקטובר,  נדרשו שטחים נרחבים לאחסון סחורות וציוד לאכסניות הצליינים וכן לתיקון ולאחסון כלי שיט.

 

לאחר הכיבוש העות'מאני הוזנח השימוש בנמל, ששימש מעגן לסירות דיג בלבד. ציורי נוסעים מהמאה ה-18 מתארים את השובר הדרומי והחומה הצלבנית, כששרידיה מתרוממים לגובה ניכר. גם המבנה המבוצר שעל מגדל הזבובים נשתמר היטב ונבנה עליו מסגד.

 

בשלהי המאה ה-17 ניסה דאהר אל-עומר לשקם את העיר ולבצרה. נראה שלקראת סוף ימיו עלה בידו להביא את הנמל למצב שאפשר לספינות המפרש לעגון בו ולהטעין סחורות, וזאת במסגרת מדיניותו לפיתוח הסחר הימי.
בשליש הראשון של המאה ה-19 נשמר הנמל במצב תקין ושימש לא אחת את הצי המצרי של מוחמד עלי ואיברהים פחה. הנמל חרב בהפגזת עכו על ידי הצי הבריטי והאוסטרי ב-1840, אז ניזוקו חומת השובר הדרומי ומגדל הזבובים

אחד המראות האופיינים של הנמל הוא מגדל הזבובים, מבנה מבוצר השוכן על שרטון קטן במפרץ עכו, סמוך אל הכניסה אל הנמל. שמו ניתן לו על ידי הצלבנים, אשר טעו לחשוב את עכו לעקרון הפלשתית, ואת המבנה המבוצר למקדשו של האל בעל זבוב.

 

 

לקהילת היהודים בעכו היו במאות 16-18 שני בתי כנסת: בית כנסת אחאב ובית הכנסת על שם הרמח"ל, שחי בעכו בשנים 1743-47. בית כנסת הרמח"ל היה הגדול והמפואר בין השניים. בשנת 1758 החרים השליט הבדואי של עכו דאהר אל עומר את בית הכנסת, שהיה אחד המבנים היפים בעיר ובנה מעליו את מסגד אל-מעלק. יש האומרים כי שרידי בית הכנסת המקורי עדיין נשתמרו מתחת למבנה המסגד. כתחליף, קבלו היהודים מבנה קטן ועלוב מצפון למסגד אל-מעלק. בשנים האחרונות בית הכנסת שופץ ושוקם ופתח שעריו לקהל.

 

 

 

מבט אל הפינה הדרום מערבית של העיר

 

*****

מערב העיר, צפונה ומזרחה

 

 

מצודת טיגרט שהוקמה על ידי ממשלת המנדט בימי בראשית שנות ה-40 כלקח מדיכוי המרד הערבי הגדול. מצודה זו הייתה אחת מ-65 המצודות שנבנו ברחבי הארץ בצמתים ומקומות אסטרטגים וטקטיים על כבישי האורך והרוחב של הארץ. מטרת היחידות המשטרה שכנו  בה הייתה, בין היתר לאבטח את הפתח המערבי של מעבר עירון (ואדי ערה) להרחבה ראו מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת וגם תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל.

 

יד נתן תחנת ניסיונות חקלאית , בית ספר חקלאי ולשכת הדרכה חקלאית בצפון עכו , ממזרח לכביש עכו – נהריה נקראים על שם נתן פיאט (15 בספטמבר 1894 פרוז'אנה, רוסיה (כיום בלארוס) – 1 בינואר 1959,בית קשת) – מוסמך בחקלאות מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי. עבד כמורה במקווה ישראל וכמנהל בית הספר החקלאי כדורי במשך שנים רבות. שאף לשלב לימודי חקלאות וביטחון תוך מתן אחריות אישית נרחבת לתלמידים והיה לגורם משפיע על עיצוב אישיותם של דורות רבים של בוגרי המוסד. בשנת 1955 יזם פיאט הקמת שלוחה של בית הספר החקלאי כדורי בעכו. הקמת השלוחה אושרה במשרד החקלאות ב-11 באוקטובר 1955 לצד תחנת ניסיונות חקלאית ולשכת הדרכה חקלאית שפעלה על בסיס התחנה שהקימה ממשלת ארץישראל המדטורית  בשנת 1921. בשנת 1956 נפתח בית הספר ופיאט ניהל אותו. ב-1960, לאחר מותו, שונה שם המתחם ל"יד נתן" על שמו של פיאט. בראשית שנות ה-70 הוקמה במקום מכללה אזורית. לאחר ששנת 1988  נסגרו תחנת הניסיונות ולשכת ההדרכה, חולק מתחם יד נתן בין המכללה, שהפכה מאז ל"מכללה האקדמית גליל מערבי", וכפר הנוער "מנוף", בו לומדים בני נוער שנשרו ממסגרות הלימודים הפורמליות

 

 

אמת עכו היא אמת מים שהובילה מים מאזור כברי אל העיר עכו. אמה זו ששרידיה נראים עד היום בתחומי העיר עכו ומצפון לה, נבנתה על ידי סולימאן פאשה, והייתה האמה השלישית ששירתה את העיר. קדמו לה אמה הלניסטית ואמה שהוקמה על ידי אחמד אל-ג'זאר ונהרסה בידי נפוליאון בשנת 17999. כל שלוש האמות הובילו מים מאזור כברי שבו ארבעה מעיינות – עין השיירה (עין באשה), עין צוף (עין עסל), עין גיח (עין אלפוואר) ועין שפע (עין מפשוח). מעיינות אלה שוכנים במרחק אווירי של כ-13 ק"מ מעכו העתיקה, ובגובה של כ-70 מטר מעל פני הים. השיפוע שנוצר, כחצי אחוז, איפשר למים לזרום בכוח הכבידה בלבד.

 

האמה ההלניסטית היא האמה הראשונה ששירתה את העיר, והיא הוקמה לאחר שמוקד היישוב עבר מתל עכו לאזור בו שוכנת עכו העתיקה כיום, סמוך לחוף הים. האמה ההלניסטית היא אמה תת-קרקעית שהתגלתה וזוהתה לראשונה באקראי ליד נס עמים בשנת 1975. קטעים נוספים התגלו באזור לוחמי הגטאות בשנת 1972 וב-1977. הניקבה בקטע ליד נס עמים היא בגובה של 1.80 מטר וברוחב של 90 ס"מ. אף שרק קטעים קצרים מהאמה נחשפו, כיוון האמה וממדיה מעידים במידה רבה של סבירות, כי מדובר בחלק ממערכת מים נרחבת שהוליכה מים ממעינות כברי אל העיר עכו, שהייתה העיר הגדולה והחשובה באזור באותה עת.

 

אמת אחמד אל-ג'זאר נבנתה על ידי שליט עכו אחמד אל-ג'זאר והזרימה מים לעכו בתוואי כמעט ישר. מקור המים היה ככל הנראה במעין עין שיירה שמדרום לכביש 89. המים זרמו בצינורות חרס עד לחומות העיר, ונכנסו אליה בתעלה מוגבהת על קשתות וקיר. האמה נהרסה על ידי נפוליאון בעת המצור ששם על העיר בשנת 1799, וכמעט שלא נותרו ממנה שרידים. מסיבה זו עיקר המידע אודותיה מגיע ממפה ששרטט הקרטוגראף הצרפתי פייר ז'אקוטן.

 

אמת סולימאן פאשה נבנתה על ידי סולימאן פחה בשנת 1815 והייתה בשימוש עד שנות החמישים של המאה ה – 20. היא נבנתה לאחר שהאמה הקודמת, שהוקמה על ידי ג’זאר פחה בסוף המאה הי”ח נהרסה על ידי צבא נפוליאון בעת המצור על עכו בשנת 1799. תיאור מהלך הבנייה מופיע בביוגרפיה של סולימן פחה, שנכתבה על ידי אברהים אל-עורה שהיה פקיד גבוהה באותו הזמן, אך פורסמה רק בשנת  1936. מקור האמה בעין השיירה (עין אל בשא). מהלכה בכיוון דרום-מזרח עד לרכס הכורכר (מצפון לאל מזרעה) ומשם דרומה (לאורך הרכס) עד עכו. האמה פעלה לפי שתי שיטות. מהמקור עד מדרשת יד-נתן המים זרמו בתעלה ששיפועה מתון (חלקה נבנה על קיר וחלקה על קשתות). מיד נתן עד עכו המים זרמו בצינורות תחת לחץ. המים נכנסו לצינורות דרך מגלש ובמרחקים קצובים עלו במגדלים שנקראו בטורקית "סוטרזי" ובערבית "טאלע". תפקידם היה שחרור אוויר מהקו ויצירת אפשרות להוצאת מים בלא איבוד לחץ.

 

האמה עברה על קשתות גבוהות במקום המעבר על שלושת הנחלים: געתון, בית העמק ויסף. שהוא היחיד ששרד בשלמות, גובה האמה מגיע ל – 13 מ’, ולשם נוי שש האומנות הגבוהות נבנו מאבן כורכר ומאבן גיר לסירוגין. ניתן להבחין בהבדלי מידות בין קטעים שונים, שאולי מעידים על קבוצות עבודה שונות, אך גם בכל קטע וקטע ההבדלים היו גדולים והם מעידים על אי-דיוק בעבודה. בתוואי האמה נמצאו שרידים ורבים ופירוט עליהם ניתן למצוא באתר סקר הארכיאולוגי הישראלי, אתר 25 מפה 5. על קטעי האמה בתוך עכו ניתן לקרוא באתר התיירות של העיר.

 

אמת סולימאן פאשה סיפקה מים לעכו במשך 133 שנים, ועד שבמלחמת העצמאות פוצצו אותה לוחמי ההגנה ליד מזרעה, וניתקו את העיר מאספקת המים שלה. לאחר קום המדינה נעשו ניסיונות לחדש את פעולתה אך הם נזנחו בשל דליפת מים לאורכה. האמה מופיעה על בול משנת 1973 שניפק דואר ישראל בערך נקוב של 1.10 לירות.

שיך אבו-עתבה – מסגד וקבר שיך על גבעה נמוכה ממזרח ליד נתן. זהו מבנה מרובע בעל כיפה ולו פתחי חלונות מעוצבים ותקרת טיח מעוצבת. במקום ישנן כתובות בערבית. על פי המסורת, המקום הוקדש (ווקף) בתקופת צלאח אל-דין. בכתובת מעל משקוף הכניסה מצוינת שנת 1140 להיג'רה (1727/28 לסה"נ), וכנראה שבמועד זה שוקם המקום. סמוך למבנה מצוי בית קברות מוסלמי ולפי המסורת נקבר בו דאהר אל-עומר. מפה 5 אתר 40, סקר ארכאולוגי של ישראל

 

 

 

 

קברו של קפארלי נתגלה ב-1969 בשטח שבו נמצאת כיום מכללת הגליל המערבי ובעבר בית הספר החקלאי "יד נתן". במקום נתגלו מספר קברים נטושים ללא ציון שמות הנקברים. קברים אלה אינם דומים לקברים מוסלמיים, וסוברים שבאופן מכוון אין עליהם כתובות, כדי שלא יחוללו על ידי תושבי הסביבה המוסלמים.

 

גנרל קפארלי (Caffarelli) היה מהנדס צבאי, שנלווה אל נפוליאון ונמנה על הדמויות היותר-ציוריות בצבאו. ארבע שנים לפני כן איבד קפארלי את רגלו השמאלית באחד הקרבות באירופה, אך הדבר לא מנע ממנו להמשיך לשרת בצבא ולמלא את תפקידו בהצטיינות. במהלך מסעו של נפוליאון לא"י היה קפארלי אחד הגנרלים הפופולריים ביותר. החיילים כינוהו דרך חיבה "רגל העץ" או "האבא עם הקביים".

 

בזמן המצור שערך נפוליאון על עכו היה קפארלי המהנדס הראשי, שתכנן ופיקח על הצד המקצועי של פעולות המצור. באחד הימים לקראת סוף המצור, בעת שעבר לאורך התעלות, נפגע מכדור של צלף טורקי והרופא נאלץ לקטוע את זרועו עד למרפק. מאוחר יותר הסתבר כי הפציעה הייתה אנושה משחשבו תחילה. הפצע גרם לנמק, וקפארלי נפטר מקץ שבועיים ימים. בהיותו על ערש דווי בא לראותו ידידו הוותיק נפוליאון בונפרטה.

 

אחת לשנה מידי חודש נובמבר מקיימת שגרירות צרפת בישראל בבית הקברות טקס לציון חתימת ההסכם להפסקת האש בסוף מלחמת העולם הראשונה וטקס החייל האלמוני. המקום פתוח לביקורי קהל.

 

 

 

*****

גבעת נפוליאון

 

 

 

תל עכו הוא תל בגובה של כשלושים מטר השוכן בחלק המזרחי של העיר עכו, סמוך מדרום לכביש 85. שטחו 200 דונם, אורכו כ-600 מטר ורוחבו המרבי כ-350 מטר. התל נמצא במרחק של כ-700 מטר מזרחית לחוף הים, וכ-750 מטר מצפון לתוואי הנוכחי של נחל נעמן. בתל עכו שכנה העיר עכו החל מתחילת היישוב במקום בעת העתיקה ועד תחילת התקופה ההלניסטית, כשמוקד העיר נע מערבה אל המקום שבו שוכנת כיום עכו העתיקה.

 

גבעת נפוליאון" הוא שמו העממי של התל, על שמו של נפוליאון אשר הטיל מצור על עכו בשנת 1799. התל שימש את כוחותיו של נפוליאון כעמדת תצפית, בדומה לשימוש שעשו בתל נפוליאון בתל אביב בעת המצור עליפו.

 

המצור של צבא נפוליאון על עכו החל ב-20 במרץ 1799 ונמשך 54 ימים. במצור זה, שהיה חלק ממסע נפוליאון בארץ ישראל, כשל נפוליאון בניסיונו לכבוש את עכו מידיו של אחמד אל ג'זאר. משנכשל במצור על עכו, לא ראה טעם בהמשך המערכה בארץ ישראל ושב למצרים ביחד עם חייליו. הרחבה 

 

 

*****

סוף דבר

טיול נהדר זה הסתיים אחרי חמש שעות וארבעים דקות.
מתוכן שעה וחצי הייתה הרכיבה המנהלתית מאפק להיכל הספורט נעמן בדרך הלוך והפוך בדרך חזור

שוב תזכורת למסלול

המסלול בתלת ממד

בטיול זה לא התיימרנו להקיף את כל אתרי העיר העתיקה!

למרות זאת זכינו לטעום מהעיר והאתרים וסביבתה

היה לנו טיול שבת נינוח ומענג באווירה נעימה שהשאיר טעם של עוד לטיולים מסוג זה.

*****

תודה

למשה שתכנן, הכין והוביל
לניסן שהפליא בצילומיו – אלבום המלא שלו
והם יחד עם אביטל, צביקה ויובל היוו יחד חבורה מופלאה