טיול זה אליו יצאנו ביום שבת (13/5/2017) הוא מימוש עוד תכנית שהוכנה לפני מספר חודשים ונדחתה בגלל אילוצים שונים.

 

כוונת תכנית מסע זה היא להמשיך ללמוד ולהכיר חבל ארץ זה. היזמה לתכנית זו עלתה בעקבות טיול קודם בכו שוטטנו באזור: לאורך ובסביבת הנחלים שורק וגמליאל, בין רבדים לבין פלמחים.

 

בשעת בוקר מוקדמת, עם אור ראשון, יצאנו מבאר יעקב עמית פינקלשטיין ואני למסע זה על פי מסלול שהוא תכנן, רכב קודם בחלקים וממנו וכמובן שהוביל.

 

******

מסלול המסע, מעגלי נגד כיוון השעון

*****

האזור הגאוגרפי,
מישור החוף הדרומי

מישור חוף יהודה המהווה חלק ממנו

מישור חוף יהודה הוא חלק ממישור החוף הדרומי  (הכולל גם מישור חוף פלשת מישור חוף הנגב) אורכו כ – 70 ק"מ ורוחבו נע בין 15 ק"מ בצפון ל – 30 ק"מ בדרום. הוא משתרע בין חוף הים במערב ובין גבעות השפלה הנמוכה במזרח.
התיחום הצפוני של מישור חוף יהודה, כלומר של מישור החוף הדרומי, שנוי במחלוקת וישנן שתי גרסאות לקביעתו. לפי גירסה אחת, נחל הירקון מהווה את קצה התיחום הצפוני ולפי השנייה נחל איילון הוא קצהו הצפוני. לכן לפי גרסה זו המרחב של מטרופולין תל אביב המשתרע בין הירקון ובין נחל איילון נקרא מישור החוף המרכזי וגם מישור חוף דן.
תיחומו הדרומי של מישור יהודה הוא ערוץ נחל לכיש היוצא לים בין העיר אשדוד ובין הנמל. יש המרחיבים את חומו וכוללים בתוכו את מישור חוף פלשת ולפיכך נחל שקמה הוא קצה תיחומו הדרומי וממנו והלאה משתרע מישור חוף הנגב.
חוף הים במישור חוף יהודה חולי ואין בו את המתלול והמצוק שמצוי בשרון. פני השטח במישור החוף הדרומי הם גבנוניים, הדבר בולט בעיקר ברכסי הכורכר החוצים את האזור לאורכו. בדרך כלל גובהם לא עולה על 70-80 מטר, חוץ מאזור קריית גת, שבו יש התרוממות עד לגובה של למעלה מ-100 מטרים. באזור מישור החוף הדרומי, ניתן להבחין בארבע רצועות המשתרעות ממערב למזרח: רצועת החולות, רצועת רכסי הכורכר, רצועת גבעות חמרה, רצועת קרקעות הסחף.

רצועת החולות  – אורכה של רצועת החולות במישור החוף מגיעה לרוחב של 5 – 6 קילומטרים, ונקטעת לחמש יחידות משנה רוחביות על ידי עמקי הסחף שיוצרים ערוצי הנחלים בדרכם אל הים, ההולכים ונעלמים מתחת לשטחי הבנייה של הערים הגדולות: חולות אשקלון (בין נחל שקמה לאשקלון); חולות ניצנים (בין אשקלון לאשדוד); חולות אשדוד (בין אשדוד לנחל לכיש); חולות יבנה (בין נחל לכיש לנחל שורק); חולות חולון-ראשון לציון (בין נחל שורק לתל אביב-יפו).

רצועת רכסי הכורכר – רכסי הכורכר באזור זה אינם בולטים בנוף, משום שאינם רצופים ומכוסים בחלקם בחולות. באזור זה קיימים ארבעה או חמישה רכסי כורכר ולא שלושה כמו בשרון, השטח שמשתרע מצפון לירקון. רכסי הכורכר מקבילים זה לזה, אך בשל המרחק הרבה ביניהם והכיסוי החולי קשה לעתים להבחין בהם, בייחוד בחלקו הדרומי של האזור. למרות אי הרציפות של הרכסים ניתן להבחין בשטח בסידור של גבעות הכורכר הפזורות בשורות. הרכס המערבי יוצר, במגעו עם קו המים, חוף, מצוקת וכפים, שנוצלו בתקופות שונות לבניית מעגנים ונמלים, דוגמת אשקלון הימית ויבנה ים, רכס זה מכוסה כמעט לכל אורכיו בחוליות, המגיעות עד חולון בצפון. ממזרח לו משתרע רכס הכורכר, שעליו שוכנת ראשון לציון ונס ציונה, הוא מפוצל ליחידות אורך משניות, ובינו לבין הרכס המערבי והחוליות הוא יוצר את האבוס. הרכס המזרחי בנוי כשורת גבעות מפוצלות, הנמשכות מרמלה דרך אזור רחובות, לגדרה והלאה לעזריקם וגברעם ובואכה עד באר. בשל גובהם הגדול יחסית של גבעות הכורכר, נבנו עליהם יישובים הצופים על מישור החוף והדרכים שמובילות אל הים, ובמאה ה-20 הותקנו מחצבות כורכר לבניה וסלילת כבישים. גם האבוסים שבין רכסי הכורכר מכוסים בחולות וניקוזם לים גרוע. בשל שטחי החולות הוסטו שפכי הנחלים צפונה, לעומת כיוון זרימתם בהגיעם למישור. תופעה זו ייחודית למישור החוף הדרומי שבו נוטה קו החוף לכיוון מערב בצורה קשתית.

 

רצועת גבעות החמרה –  שכבת אדמת חמרה לכודה בין שתי שכבות כורכר. תפוצת גבעות החמרה מגיעה לשיאה בצפונו של האזור. הן מהוות גוש רחבה משתרע בין נחל שורק בדרום ונחל איילון בצפון. ובו כלולות סביבות היישובים ראשון לציון, נס ציונה, באר יעקב רמלה ורחובות. קרקע זאת נפוצה גם בדרום, בעיקר בחלקו המערבי של האזור, ברכסי הכורכר ובחולות.
רצועת אדמות הסחף – עמקי האורך שיוצרים נחלי האזור בולטים רק בחלקו המערבי והם מהווים את האיבוס של מישור החוף הדרומי. בניגוד לאבוסים שבאזור השרון, המקבילים לרכסי הכורכר, האיבוס במישור החוף הדרומי הוא רחב, גבוה יותר (25-30 מטר מעל פני הים) וניקוזו יעיל וכמעט אינו יוצר שטחי ביצות. לאורכו של האבוס מצוי כביש החוף (כביש 42 והמשכו כביש 4) מסילת הברזל לעזה (בקטע שמדרום ליבנה). קרקעיתה בנויה אדמות סחף שהורבדו על ידיד הנחלים, הבולטות בצבען הכהה.

החולות ופשטי הנחלים – המרחב אליו מתפשטים מי הנחל בשעת גאות ובו שוקע סחף הנחל –  תופסים את מרבית השטח בחוף הדרומי. צורתו של קו החוף והקרבה למקור אספקת החול בדלתת הנילוס, מאפשרת לזרמי הים ולגלים לצבור כאן חולות והם אלה שגרמו לשינוי זרימת הנחלים המגיעים מהר והשפלה  מכיוון מזרח – מערב לדרום – צפון. לשלושה נחלי מישור החוף הדרומי והנחלים המצטרפים אליהם (נחל שורק ונחל גמליאל המצטרף אליו, נחל לכיש ונחל אלה ונחל גוברין המצטרפים אליו ונחל שקמה ונחל אדוריים המצטרף אליו) אופיינית זרימה בערוצים נפרדים עד למרזבה, לרגלי החוליות ורכסי הכורכר המערביים מתלכדים ויוצרים ערוצים נפרדים לערוצים הראשיים ומוסיפים לזרום צפונה לאורך כמה קילומטרים עד שהם פורצים להם דרך מערבה, לעבר הים. כך הם יוצרים, במעבר מן המרזבה אל חוף הים, קשת גדולה, המנתקת את אזורי החולות לגושים בודדים.
מערכת הדרכים באזור התבססה בעבר על תוואים טבעיים, כגון דרך חוף הים, שעלתה מעזה צפונה לאורך המרזבה (בקירוב בתוואי מסילת הברזל לוד-חיפה וכביש החוף) "הדרך הדרומית" שעברה לרגלי גבעות השפלה מלוד דרומה, וצירי רוחב שעברו בעמקי הנחלים.  מאז קום המדינה נסללו הכבישים בהתאם לצורכי התעבורה, וכמעט ללא התחשבות בתוואים הטבעיים. ביחוד בולט הדבר בכביש המהיר תל אביב-אשדוד ובדרכי רוחב רבות שנסללו בעיקר בצפון מישור החוף הדרומי  באזור גבעות החמרה.

 

****

הדמות היישובית
היום חלקו הדרומי של מטרופולין תל אביב

ממערב לאזור הטיול מרחב ביטחוני 

אזור בו יש רשויות מקומיות רבות:
עברנו בתחומי
הערים נס ציונה ורחובות
המועצה המקומית באר יעקב
והמועצות האזוריות: גן רווה, ברנר וגזר

עד שלהי המאה ב-19 מרחב הטיול,
נחשב אזור בלתי מיושב
במשולש שבין הערים יפו במערב, רמלה במזרח
והעיירה יבנה בדרום,

תחילת השינוי בראשית ההתיישבות הציונית,
הקמת המושבות ראשון לציון, נס ציונה ורחובות

*******
בתקופת השלטון הבריטי, האזור במחוז רמלה

תמונת מצב יישובית ערב מלחמת העצמאות

 

אזור בשליטת ישראל בראשית מלחמת העצמאות

דמות האזור בשנותיה הראשונות של המדינה,
כביש החוף בחולות (כביש 4) טרם נסלל

עשורים ראשונים אזור במרכז הארץ
אבל המרחק בינו ובין הקו הירוק אינו גדול

תמונת מצב בשלהי העשור השני טרם הפריצה מערבה לאזור החולות 

******

קטעי המסלול, המראות והמקומות

משבצת הטיול שטחים פתוחים החקלאיים ושטחים בנויים

****

קטע ראשון, מגבעות החול באזור באר יעקב
לעבר רכסי הכורכר מצפון וממערב לנס ציונה

מבאר יעקב, לעבר התחום הצפוני של נס ציונה
תוך חציית שלושה כבישים:
כביש 431, כביש 412 ועד כביש 42

 

נס ציונה

נֵס צִיּוֹנָה היא עיר במחוז מרכז מאז שנת 1992 וממוקמת בין ראשון לציון בצפון ורחובות בדרום. בצפון גובלת נס ציונה עם העיר ראשון לציון, במזרח עם באר יעקב וקיבוץ נצר סירני, בדרום עם העיר רחובות ובמערב עם המועצה האזורית גן רווה. העיר משתרעת על פני כ-16,000 דונם ומונה כ-46,000 תושבים.

 

נס ציונה נקראה בתחילה "נחלת ראובן" ו"ואדי אל חנין" (בפירוש מערבית- עמק השושנים). מקור השם נס ציונה הוא ציטוט מפסוק בספר ירמיהו ד,ו "שאו-נס ציונה העיזו אל-תעמדו". השם התנוסס על דגל ה"כחול לבן", שלימים הפך לדגל המדינה, שהניף מיכאל הלפרן, ממתיישביה הראשונים של המושבה, כשעל הפס הכחול רקומות באותיות זהב המילים "נס ציונה".
הקמתה – שנת 1878 רכש גוסטב רייסלר, גרמני נוצרי, כ-2,000 דונם מערביי הסביבה, במקום בו נמצאת נס ציונה של היום. הוא חפר באר מים והקים בריכה ליד ה"חאן" הקדום שעמד במקום. לאחר מכן הוא נטע פרדס (קיים עד היום). בעקבות מותם של אשתו ושתי בנותיו מקדחת הוא החליט לעזוב את ואדי חנין ולעבור לאחיו הגרמנים שחיו בעיירה גרמנית ליד אודסה. רייסלר הגיע לעיר אודסה בשנת 1882 ופגש שם את ראובן לרר, חסיד חב"ד שהיה איש "חובבי ציון". רייסלר הבטיח שהחלקה במצב מצוין ושהיא קרובה מאד לירושלים. השניים סיכמו עסקה בה יקבל הטמפלר הנוצרי את ביתו של לרר באודסה תמורת הפרדס של ריסלר בארץ ישראל. בשנת 1883 (בתמוז תרמ"ג) הגיע לרר עם משפחתו לנחלתו בארץ ישראל. הוא מצא במקום מבנה עזוב, באר הרוסה ופרדס מוזנח, והאזור היה רחוק מאד מירושלים. אבל לרר לא נואש, במשך כחצי שנה שיקם את המקום ואז החל לחפש מתיישבים יהודים נוספים, כדי שיוכל לקיים חיים יהודיים שלמים ("מניין" לתפילה ו"חדר" לילדים). הוא קרא ליהודים, בני היישוב הישן ובני העלייה הראשונה: "מי לחלקת אדמה פורייה ולהקמת מניין ביישוב יבוא אלי". הוא אף היקצה 320 דונם מאדמותיו למתיישבים החדשים. בשנת תרמ"ח הגיע למניין הראשון. שם היישוב החדש שהוקם נקרא "נחלת ראובן".
המשך התפתחותה– בשנת 1891 הקים מיכאל הלפרן, מאנשי העלייה הראשונה, "מושבת פועלים" (או "חוות פועלים", כפי שנקראה אחר כך) בצפון נחלתו של ראובן לרר והציע לקרוא לה "נס ציונה". ( על סמך הפסוק בספר ירמיהו : "שאו נס ציונה, העיזו, על תעמדו". הבסיס למושבה זו היה שטח של 170 דונם, אותו מכר לרר לאגודות, שמטרתן שיפור תנאי החיים של פועלי המושבות ("אגודת העשרות"). מיכאל הלפרן השקיע במושבה מכספו ואף משכן לצורך זה את נכסי המושבה. לבסוף הצליח לרתום את חברת יק"א למשימה וזו פדתה את המשכנתא על הקרקע ונטעה בה פרדס. בשנת 1893 הגיע למושבה חיים טפר וקנה באזור חלקת אדמה בגודל של 5 דונם. בהמשך הוא היה בין ראשוני קבלני בנייה במושבה המתפתחת.
בשנת 1905 רכשה חברת "גאולה" מידי ערביי המקום שטח בן 600 דונם, על הגבעה שבין "נחלת ראובן" ו"חוות הפועלים". באופן זה, התאחדו כל חלקיה של נס ציונה למושבה אחת. ראשי היישוב החליטו שלא להקים בתי מגורים על הגבעה אלא לנצלה לצרכים ציבוריים. שטח ממרגלות הגבעה ועד רחוב תל אביב יועד להקמת מבנה ציבור.
בשלהי השלטון העות'מאני סבל היישוב קשות אך לאחר כיבושו על ידי צבא בריטניה וברוב תקופת המנדט הבריטי חי היישוב בשקט וללא הפרעות. בשנת 1921 הותקנו משאבה ומערכת צינורות, שהזרימו מים מן הבאר לבריכה שבראש הגבעה ומשם למושבה. היישוב היהודי משך אליו גם מתנחלים ערבים, שמצאו שוק לתוצרתם אצל המתיישבים היהודיים ואשר לחלקם סיפקה נס ציונה עבודה. בצמוד למושבה הוקם בשנת 1926 הכפר הערבי ואדי חנין ששרר בינו ובין נס ציונה שקט יחסי. היישוב היהודי השתרע ממערב לכביש הראשי (ראשון לציון – רחובות) והיישוב הערבי ממזרח לכביש. בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 הוקם, על קרקע שהייתה שייכת למיכאל הלפרן, שנקראה גבעת מיכאל, מרכז ששימש להכשרת גרעיני התיישבות לפני עלייתם ליישוב קבע. במלחמת העצמאות ננטש היישוב ואדי חנין על ידי תושביו הערבים, לאחר פיצוץ מפקדת חסן סלאמה ברמלה הסמוכה ב-5 באפריל 1948. על אדמותיו נבנו שכונות של היישוב נס ציונה.
בעת הכרזת המדינה היו בנס ציונה כ-2000 תושבים. שנה לאחר מכן התגוררו במקום כ-6000 איש, שהתיישבו בבתי הערבים, בשכונת צריפים של עמידר ושכונות בלוקונים וצריפונים. בספטמבר 1949 הוקמה בנס ציונה מועצה מקומית. במהלך שנות ה-50 קלט היישוב עולים מצפון אפריקה ואירופה. במקום הוקמה גם מעברה לעולים ממדינות שונות ובעיקר מעיראק.

רכס הכורכר בקצה הצפוני של נס ציונה

 

הרכס ממערב לנס ציונה ועל מדרונותיו הוקם היישוב אירוס

 

אִירוּס הוא יישוב קהילתי בעל אופי עירוני בתחומי מועצה אזורית גן רווה שהקמתו החלה בשנת 2011, על גבעות הכורכר מול היישוב בית חנן ומצפון ליישוב בית עובד, על כביש 42 (בסמוך למחלף עין הקורא על כביש 431המוביל לירושלים ולתל אביב.
קרקעות היישוב נרכשו על ידי משפחות יהודיות בבולגריה בשנות ה-20 של המאה ה-20, כחלק מתוכנית של ההסתדרות הציונית בבולגריה להקמת יישוב שתושביו יעסקו במקצועות חופשיים וייתמכו ביוצאי בולגריה תושבי האזור, במושב בית-חנן, שעסקו בחקלאות. כל הקרקעות שנמכרו בבולגריה, נרשמו בשנת 1945 על שם החברה הא"י ליישוב עולים בע"מ שהוקמה על ידי שליחי ההסתדרות הציונית בבולגריה, כאשר הקרקעות שלא נמכרו הועברו לידיה ובתחילת שנות ה-50 נרשמו על שמם של הקונים בטאבו.
בתקופת המנדט היישוב אושר בתוכנית המתאר הבריטית (R220) בשנת 1947 עקב בקשה שהוגשה על ידי החברה הארץ ישראלית ליישוב עולים. אך במשך עשרות שנים התוכנית לא מומשה. בשנת 1971 הוכרזו האדמות כקרקע חקלאית ובשנת 1981 הוכרזו חלק מהאדמות כגן לאומי בתוכנית מתאר ארצית 88. בעקבות אישור תוכנית זו הוגשה תביעה כנגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "שורקות" על ידי החברה הארץ ישראלית  ליישוב עולים בגין ירידת ערך ודרישת פיצוי.
לאחר חקיקת שינוי לחוק הליכי תכנון ובניה בשנת 1990, שאפשר לגורמים פרטיים להגיש תוכניות לוועדה לבניה למגורים ולתעשייה, הגישו החברה הארץ ישראלית ליישוב עולים ביחד עם בעלי קרקעות במתחם את תוכנית בר/במ/109 שמייעדת את המתחם למגורים ולמבני ציבור.
בעלי הקרקעות ויורשיהם ניהלו מאבקים ארוכים, חלקם בערכאות, שהובילו בשנת 2007 למתן אישור סופי לבניית היישוב. בשנת 2010 התקבלו היתרי הבנייה הראשונים והחלה הבנייה בפועל.
בתחילת מאי 2012 גיש ראש המועצה האזורית גן רווה, מוני אלימלך, בקשה למנכ"ל משרד הפנים להכיר באירוס כיישוב עצמאי וזאת למרות ההנחיות של תמ"א 35 הקובעת כי אין להקים יישובים חדשים אלא לפתח את הנגב והגליל וכן כי אין להכיר ביישובים מתפתחים ליד יישובים קיימים כישובים חדשים, ולכן על פי תוכנית זאת לא ניתן להכיר באירוס בתור יישוב חדש ויש לספח אותו לאחד המושבים השכנים (בית עובד או בית חנן) או לעיר הסמוכה (נס ציונה). חצי שנה לאחר מכן מונתה ועדת חקירה מטעם משרד הפנים אשר התבקשה לקבוע את מעמדו המוניציפלי של אירוס. לאחר הבעת עמדות שונות מצד גורמים נוספים החליטה הוועדה, באפריל 2013 בהסתמך על כך שאין היגיון בחיבור אירוס לנס ציונה עקב הגן הלאומי המפריד ביניהם, וכן שאין היגיון בצירוף אירוס לבית עובד ובית חנן מכיוון  שאופיים החקלאי שונה מאופיו הקהילתי-עירוני של היישוב שיוקם, ובהתסמך על תוכנית המתאר הבריטית הקובע למעשה כי אירוס אינו למעשה יישוב חדש אלא יישוב שהוקם כבר בקום המדינה, וכי אירוס יהיה יישוב קהילתי עצמאי בשטחה של המועצה האזורית גן רווה. היישוב הוכר רשמית על ידי משרד הפנים בדצמבר 2013 והיום מתגוררות ביישוב למעלה מ-100 משפחות. בסיום איכלוסו יכלול היישוב כ-450 יחידות דיור פרטיות, רובן יוקמו על מגרשים חד-משפחתיים בשטח של 500 מ"ר. כמו כן יבנו מספר בתים דו-משפחתיים על שטח של 250 מ"ר. שטחי הבנייה המותרים לכל יחידת דיור הם גבוהים יחסית לפרויקטים אחרים משום שהתוכניות אושרו לפני שנים רבות.
במקום מתוכננים לקום שני מרכזיים מסחריים, שני גני ילדים, מרפאה, מתנ"ס, קאנטרי קלאב, בית כנסת, קריית חינוך גדולה (בית ספר תיכון) ומצפור שייבנה בנקודה הגבוהה ביותר וישקיף על היישוב כולו ועל הגן הלאומי גבעות הכורכר שממזרח לו.
מקור

 

כביש 42 הוא כביש אורך במישור החוף במרכזה של ישראל, המוביל ממחלף אשדוד בדרום ועד מחלף גן רווה בצפון. אורכו של הכביש 19 ק"מ והוא עובר מזרחית לכביש 4 ובמקביל אליו. עד צומת רחובות מערב (כביש 410). הכביש כולל נתיב נסיעה אחד לכל כיוון. מרחובות מערב צפונה הכביש כולל שני נתיבים לכל כיוון והפרדה בין המסלולים

המועצה האזורית גן רווה

מועצה אזורית "גן-רווה" נמצאת בתחום מחוז המרכז. היא קבלה מעמד מוניציפלי בשנת 1952. גבולות שטח שיפוטה: בדרום – מועצה אזורית חבל יבנה והעיר יבנה, בצפון העיר ראשון-לציון, במזרח הערים נס-ציונה ורחובות והמועצה אזורית ברנר. במערב, חוף הים. המועצה כוללת בתוכה תשעה יישובים, מהם שישה מושבים. בשטח המועצה מטעים רבים, בעיקר של פרי הדר, והפעילות החקלאית בה רבה. המועצה. ממוצע המרחקים בין יישובי המועצה הוא 7.3 ק"מ. בשטח המועצה מתגוררים כ-5,500 נפש. לפי נתוני הלמ"ס המועצה האזורית מדורגת 8 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. בתחומה נמצא בית הספר "גן-רווה" שהיה בעבר בבית-חנן וכיום הוא בעיינות.

 

 

בית עובד הוא מושב עובדים בקרבת נס ציונה השייך למועצה אזורית גן רווה ובו כ-300 תושבים. היישוב הוקם בשנת 1933 כחלק ממבצע התיישבות האלף שנערך בשנות ה-30. על פי זאב וילנאי  מקור השם הוא בפסוק בספר משלי: "עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם" (י"ב, יא). השם נזכר גם דברי הימים א' י"ג, יד – שם "בית עובד" הוא ביתו של בית עובד-אדם הגיתי, אליו מוסט ארון הברית על ידי דוד לאחר ניסיון כושל להחזיר את הארון מקריית יערים. מקור נוסף לשם הוא היישוב הערבי ביארת עבוד (שמשמעו פרדס עבוד) ששכן במקום בו שוכן כיום המושב.

 

******

קטע שני,
מרכסי הכורכר מערבה לאבוס החוף
ולמישור אגן נחל גמליאל

 

בעבר אזור מדרום לבית חנן וממערב לבית עובד ועיינות ביצות בקרבת נחל גמליאל

נחל גמליאל  הוא אחד מיובליו של נחל שורק וראשיתו באזור גבעות השפלה הגבוהה ליד תל גזר וכרמי יוסף. הוא אוסף אליו את נחל עקרון, נחל השלושה, נחל חולדה וערוץ נוסף בלי שם מאזור נצר חזני  ליד יסודות.

 

ירידה מכביש 42
בקצה הקטע בגלל אילוץ נדרש
רכיבה בקטע קצר על כביש 410

כביש 410, זה כביש אזורי קצר שאורכו 7 ק"מ ומחבר את צומת יבנה בכביש 42 עם כביש 412 ברחובות. לכביש זה שני קטעים. קטע אחד באורך 4.5 ק"מ בין צומת גבירול לצומת הכניסה ליבנה בכביש 410 הורחב לדו-מסלולי, שני נתיבים לכיוון. לשיפור הבטיחות בוצעה הפרדה מפלסית במפגש הרכבת עם כביש 410. במסגרת הפרויקט נבנה גשר מעל נחל גמליאל בכביש 42, הוסדרה הכניסה לעיינות, נבנו חמישה  צמתים מרומזרים, והוסדרה מערכת ניקוז אשר מנקזת את העיר רחובות ונחלים סמוכים.

 

 

גאליה מושב בתחום המועצה האזורית גן רווה שנוסד בשנת 1948. השם גאליה ניתן ע"י הסוכנות היהודית. הבחירה נעשתה כהודיה על כך שמרבית יהדות בולגריה ניצלה מרדיפות הנאצים.  המושב נוסד ע"י קבוצה של 23 עולים חדשים מבולגריה שאורגנה ע"י סמי מאיר ז"ל מבית חנן והתיישבה זמנית ב"יבנה" הנטושה על מנת להקים מושב עובדים. בדצמבר 1948 ניתן ליישוב השם "יבנה א", ב- 1951 עברו לנקודת הקבע וב 1952 ניתן למקום השם "גאליה".

 

 

קטע מעבר בתוך גאליה 

 

*******

קטע שלישי, מאגן נחל גמליאל מזרחה
וטיפוס הדרגתי בגבעות החול ממערב לגבעת ברנר 

בגלל אילוץ נדרשו
לאחר רכיבה בקטע קצר על כביש 410 נדרשה ,
חציית קטע מסילת הרכבת בין רחובות ויבנה
ובסיום הקטע חציית כביש 411 בקטע בין כפר גבירול לבין צומת ביל"ו

 

 

 

זרנוגה היה יישוב יהודי מתקופת המשנה והתלמוד בשם זרנוקה. בתקופת המנדט שכן במקום כפר ערבי בנפת רמלה, בשם זרנוגה, -10 קילומטרים דרומית-מערבית לרמלה(כיום בתחום שכונת קריית משה, הנמצאת במערב רחובות). הכפר נכבש במהלך מלחמת העצמאות, במאי 1948, פונה וננטש.
ייתכן שהיישוב נקרא על שם ערוץ הנחל העובר במקום ונשפך אל ואדי דוראן סמוך לכפר אל קוביבה (כיום כפר גבירול). הממצאים הארכאולוגיים הקדומים ביותר נמצאו בסמוך למסגד הכפר ומדרום מערב אליו ומעידים על קיומו של יישוב יהודי מן התקופה הפרסית (המאות 6–4 לפנה"ס). כמו כן, התגלו במקום שרידי יישוב מהתקופה הביזנטית (המאות 4–7). ייתכן כי זהו מקום מוצאו של התנא רבי חייא בר זרנוקי.
הכפר הערבי הופיע ללא שם במפה שהכין הצרפתי פייר ז'אקוטן ב-1799. חלק מתושבי הכפר היו מצרים שהגיעו לארץ ישראל עם צבאו של איברהים פאשה ב-1831. לפי דו"ח הקרן לחקר ארץ ישראל מ-1882היה זרנוגה כפר גדול מוקף שוחות צבר, רוב בתיו היו עשויים לבני טיט ובגנים היו בארות מים. מסגד הכפר, בעל כיפה ונטול מינרט, הוקם ב-1890.
ב-20 באפריל 1891 התעוררה מחלוקת בין כפריים לתושבי המושבה הסמוכה רחובות על זכויות מרעה. המחלוקת, המכונה "תקרית זרגונה הראשונה", התבררה לבסוף בבית המשפט. ב-23 ביולי 1913 התחוללה "תקרית זרנוקא" (או תקרית זרנוגה השנייה) שבה תפסו אנשי "השומר" שני כפריים מזרנוגה בעודם גונבים ענבים מכרם בראשון לציון. התפתחה קטטה המונית שבמהלכה נהרגו שני יהודים וערבי ואחרים נפצעו. התקרית נחשבה לנקודת מפנה בתולדות יחסי היהודים והערבים בארץ ישראל. בעקבות האירוע הגישו עשרות מוח'תארים בסוף יולי 1913 עצומה משותפת לסולטאן מהמט החמישי. ככל הנראה הייתה העצומה ביוזמתו של פעיל פוליטי מיפו בשם סולימאן אל-תאג'י. משה סמילנסקי הואשם, יחד עם אחדים מבני רחובות, בהרג הערבי; לאחר משפט ממושך, זוכו כל הנאשמים.
רבים מתושבי הכפר עבדו במושבה הסמוכה רחובות. בשנת 1924 הוקם בכפר בית ספר יסודי לבנים וב-1943 גם לבנות. בשנת 1945 למדו בהם 252 תלמידים ו-52 תלמידות. לפי סקר הכפרים בארץ ישראל שנערך ב-1945, הוערך מספר תושבי הכפר בכ-2,380 איש והוא השתרע על שטח של 5,977 דונמים, מתוכם 327 דונמים של שטחים ציבוריים.
באפריל 1948 נכנסו לכפר לוחמים בלתי-סדירים. חמולת דאר שורבג'י רצתה למסור את הנשק לכוחות "ההגנה" ולבקש ממנה את הגנת הכפר, אולם אחרים התנגדו. באותו החודש הוחלט בכפר לפנות את כל התושבים הבלתי-לוחמים לעיירה הסמוכה יבנא. הכפר נכבש במבצע ברק, במהלך מלחמת העצמאות, על ידי גדוד 55 של חטיבת גבעתי. מספר ערבים נהרגו וכ-20 נפלו בשבי. ההיסטוריון מרדכי בר-און, שהשתתף כמפקד מחלקה בכיבוש הכפר זרנוגה, העיד: "לא היה שם כל גירוש והכפר היה ריק לחלוטין כאשר הגענו אליו".
כמה מאות דונמים מן השטחים החקלאיים של זרנוגה נמסרו לקבוצת שילר. בבתים הנטושים וסביבם הוקמו מעברות זרנוגה א' וב', שאליהן הגיעו בשנות ה-50 עולים מצפון אפריקה. המעברות צורפו לרחובות בשנת 1957. בשנות השישים חוסלו המעברות ובמקומן הוקמה שכונת קריית משה.
מסגד הכפר ובית עלמין (שאיננו תחום ואיננו מסומן) מדרום למסגד הם השרידים היחידים שנותרו מן הכפר.
השטח הפתוח בין קריית משה לשכונת וייסגל (שכונת רחובות הצעירה) קיבל אישורי בנייה בשנת 1991, אולם תכנון מפורט לבניית שכונה החל רק בשנת 2003. אז החליטה העירייה להקים פארק ציבורי בשטח בית הקברות והמסגד ולהסיט מעט את בתי השכונה. בשנת 2009הוגשה עתירה לבג"ץ נגד עיריית רחובות, במטרה למנוע בנייה על שרידי בית העלמין. בסוף 2012 נדחתה העתירה, כיוון שלטענת בג"ץ העותרים לא הצליחו להוכיח שבשטח הספיציפי עליו הוגשה העתירה אכן התקיים בית קברות. במקביל, התחייבה העירייה לשמר את מבנה המסגד ולהעתיק ממקומם קברים, אם יימצאו כאלה בשטח הפארק, בהתאם לחוקי רשות העתיקות ובתיאום עם גורמי הדת המוסלמים.
מקור

 

 

כביש 411, מכונה לעתים כביש חולדה, הוא כביש רוחב בישראל. המחבר בין כביש 3 בצומת חולדה לכביש 42 בצומת רחובות-מערב, ומהווה כביש גישה מרכזי למועצות המקומיות מזכרת בתיה וקריית עקרון וכן ככביש גישה לעיר רחובות, אורכו כ-21 ק"מ.
מזכרת בתיה התקיימה ללא כביש לרחובות עד תחילת שנות ה-30 של המאה ה-20. אז נגשה ממשלת המנדט הבריטי לסלילת כביש גישה למזכרת בתיה מרחובות, דרך הכפר הערבי עג'ר. תושבי מזכרת בתיה נדרשו להשתתף בהבאת מכסת אבנים, אולם התוצאות היו עגומות ובדואר היום נכתב שנסלל כביש רעוע באורך קילומטר אחד שנזקו רב מתועלתו. מצב זה נמשך במשך השנים הבאות. במהלך שנות ה-30 סבלה חולדה מקשיים מרובים בהיעדר כביש שיחבר אותה ליישובים היהודיים הסמוכים. תוואי הכביש חולדה-רחובות דרך מזכרת בתיה, נסלל מכספי כופר היישוב בשנת 1939 כמסילת אבנים, סולינג. חוסר הנוחות גרם לכך שהרכבים העדיפו לנסוע לצד הכביש ולא עליו, כאשר הדבר התאפשר. במיוחד היה המצב חמור בקטע ממזכרת בתיה לחולדה^[10][11]. בשנת 1943, בעקבות מעצר מספר חברי חולדה על החזקת נשק בלתי חוקי, הבטיחו המוסדות לעשות מאמץ לשפר את הדרך לחולדה.
חיבור חולדה לכביש 3 נסלל בשנת 1947. בסופו של דבר נסלל כביש 411, מצומת ביל"ו לצומת חולדה, כחלק המערבי של כביש הגבורה בספטמבר – אוקטובר 1948.
בשנת 2014 נפתח לתנועה קטע חדש של הכביש בין כפר גבירול לבין צומת ביל"ו המחבר את שני קטעי הכביש. הקטע החדש עוקף את העיר רחובות ממערב, יוצר כניסה חדשה לעיר וגישה נוחה למרכז רפואי קפלן. בעתיד מתוכננות הרחבה כוללת של הכביש ובניית מחלף חולדה, אשר יחבר בין כביש 6 לכביש 4111 (כרגע גשר ללא מחלף).

 

 

קְבוּצַת שִׁילֶּר, השם הרשמי: גַּן שְׁלֹמֹה, הוא קיבוץ הנמצא בין רחובות וגבעת ברנר, השייך למועצה אזורית ברנר. קרוי על שם שלמה שילר שהיה מחנכם של מקימי הקיבוץ כאשר גרו בפולין ולימים מנהלה של הגימנסיה העברית בירושלים. על פי ועדת השמות הממשלתית, המתנגדת לשמות לועזיים, נקרא המקום בשלטים ובמפות בשם גן שלמה, אולם שם זה לא נתקבל והמקום נקרא על ידי חבריו והציבור כולו בשם "קבוצת שילר", או בקיצור "שילר".
הקיבוץ הוקם כקבוצה בשנת 1927 על ידי עולים אקדמאים מלבוב ומגליציה, חברי תנועת גורדוניה. חברי הקבוצה עברו הכשרה חקלאית בת שנתיים בקריית ענבים, טרם עלייתם לקרקע. במשך השנים, בפרט בשנים שלאחר השואה, הצטרפו לקבוצה עולים מארצות רבות, ופותחו בה ענפי חקלאות רבים, בהם: גידול דגן, פרי הדר, אבוקדו ובננות, וענף גידול הבקר והעופות. הקבוצה שומרת על כללי השוויון והשותפות שהנחו את מייסדיה.

 

 

מועצה אזורית ברנר

נקראת על שם היישוב שבו היא ממוקמת, קיבוץ גבעת ברנר, הקרוי על שמו של הסופר יוסף חיים ברנר. המועצה קיבלה מעמד מוניציפלי בשנת 1950 והייתה לה זיקה לתנועות ההתיישבות של מפא"י. תחום שיפוטה של המועצה כולל 7 יישובים וממוצע המרחקים ביניהם הוא 8 ק"מ: קיבוץ גבעת ברנר, קבוצת שילר (גן שלמה), מושב קדרון, מושב בית אלעזרי,  מושב בניה, כפר גיבתון ושיכון המשפחות בבסיס תל נוף.

*****

קטע רביעי,
מקבוצת שילר הלאה
בתוך השטח הבנוי של העיר רחובות,
בעצם חציית רכס הכורכר מזרחה
לעבר גבעות החול בין רחובות ובין רמלה

רחובות

רְחוֹבוֹת היא עיר ששכנותיה הן: בצפון נס ציונה, בצפון-מזרח רמלה, במזרח ובדרום-מזרח המועצה האזורית גזר, בדרום קריית עקרון, בדרום-מערב המועצה האזורית גבעת-ברנר, במערב המועצה האזורית גן רווה ויבנה ובצפון-מערב, גובלת רחובות בכפרים הקטנים כפר אהרון וטירת שלום, הכפופים מוניציפלית לעיריית נס-ציונה.
רחובות הוקמה כמושבה ביום י"א באדר תר"ן, 5 במרץ 1890 על ידי עולים מפולין שהתארגנו במסגרת חברת "מנוחה ונחלה", על עשרת אלפים דונם מאדמות דוראן, שנקנו על ידי יהושע חנקין, מבעליהן, בוטרוס רוק, שהיה ערבי נוצרי. ב-1914 אוכלוסיית המושבה מנתה 955 תושבים. רחובות הוכרזה כעיר בשנת 1950. .
רחובות, היתה המושבה העשירית מבין מושבות העלייה הראשונה. היא נוסדה מתוך שיתוף פעולה מיוחד בין יוזמותיהם של יהודים מחו"ל, שהתאגדו לחברת "מנוחה ונחלה", לתושבים מהארץ, שביקשו לקנות אדמה ולהקים מושבה עברית על אדמת "דוראן". חברי "מנוחה ונחלה" הובילו את העקרונות שהנחו את מייסדי רחובות: אחד, הקמת מושבה עצמאית, שתוקם ע"י בעלי הון, ללא צורך בתמיכתו של הברון רוטשילד. שני, הקמת מושבה אשר תתבסס על גידולים חקלאיים, שיאפשרו למושבה לעמוד על רגליה ושלישי, תכנון מפורט של היישוב העתיד לקום. "מנוחה ונחלה" ו"היחידים" (התושבים שלא היו מאוגדים) המשיכו לשתף פעולה לאחר הקמת המושבה. לוין-אפשטיין, נציגה של "מנוחה ונחלה", ניהל את המושבה בעזרת כספים שקיבל דרך קבע מוורשה. התושבים המקומיים, פועלים ואיכרים, הקימו את הבתים הראשונים ונטעו את הנטיעות, בעוד חברי "מנוחה ונחלה" נשארו בחו"ל על פי תוכניתם להתיישבות בשלבים. דפוסי הפעולה והארגון המסודרים, העקרונות המנחים ושיתוף הפעולה המוצלח בין יהודי הגולה לתושבי הארץ, הובילו את רחובות להצלחה ארגונית וכלכלית.
בשנים שלאחר הקמתה של רחובות, המשיכו להגיע אליה תושבי הארץ ואנשי העליות, וחלקם אף קבע בה את מושבם. בין גלי העליה בלטו שיירות התימנים, שהגיעו למושבה והתיישבו בדרומה, בשכונת שעריים ובכפר מרמורק. רחובות הלכה וגדלה ואף שימשה בסיס לגרעיני התיישבות של יישובים רבים, בהם גם היישובים הסמוכים לה: קבוצת שילר, גבעת ברנר, נען, כפר ביל"ו וכפר גבתון. רחובות הפכה במהרה לאחת המושבות הבולטות והחשובות בארץ, והיא היום עיר ואם בישראל.
רחובות שימשה בסיס הכשרה והתארגנות לקבוצות, שהקימו יישובים רבים, ביניהם הקיבוצים והיישובים הסמוכים לרחובות: קבוצת שילר,גבעת ברנר, נען, כפר ביל"ו וגבתון.
כיום, בעיר רחובות מתגוררים כ-135,000 תושבים. היא חברה בארגון פורום ה-15 היא ידועה בזכות מכון ויצמן למדע והפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית הנמצאים בתחומה. בעבר הייתה ידועה כעיר בה פרדסים רבים (על כן סמל התפוזים בדגלה), אך בעשור השני של המאה ה-21, אין עוד בשטחה חקלאות הדרים פעילה והפרדסים הנטושים הולכים ונמחקים על ידי הבנייה החדשה.

 

 

 

 

שכונת מרמורק

כְּפַר מַרְמוֹרֶק היא שכונה ברחובות שמאוכלסת ברובה על ידי עולים מתימן. השכונה הוקמה בשנת 1929 כמושב העובדים הראשון של עולי תימן בישראל. בשנת 1926 נרכש השטח על ידי קק"ל בעזרת תרומה של ד"ר אלכסנדר מרמורק שעל שמו נקראה השכונה. היישוב הוקם על ידי עולים מתימן ממחוז שרעב שחיו תחילה בכנרת אך גורשו ממנה והתיישבו בכפר מרמורק, ואליהם הצטרפו תושבים משכונת שעריים הקרובה. לאחר התיישבות המשפחות משעריים ומכנרת היו בשנת 1931 במקום עשר משפחות מכנרת וכ־35 משפחות משעריים. בשנת 1934 הגיעו ליישוב עוד כ־70 משפחות של עולים משרעב. לעולים החדשים נמכרו בין דונם לחצי דונם לכל משפחה למטרת בניית בית. ביישוב התפתח ענף הפרדסים עד ימי המאורעות ומלחמת העולם השנייה שגרמו להפסקה ארוכה בייצוא פרי ההדר לחו"ל כתוצאה מסגירת שערי ארץ ישראל. בשנת 1939 הגיע גל עלייה נוסף משרעב שגרם להעלמות הגידולים החקלאיים במושב. במקום פרדסים הוקמו מחנות עבודה בשביל העולים בתהליך שנמשך עד לשנת 1949 אז נעלם כליל הצביון החקלאי של היישוב והוא הפך ליישוב עירוני. בשנת 1956 סופח כפר מרמורק לתחומה המוניציפלי של העיר רחובות והפך לשכונה. במרכז השכונה כיכר הקרויה על שמו של רבי שלום שבזי, ובכיכר בית כנסת תימני גדול, הנקרא גם הוא בשם שבזי. הרחוב הראשי של השכונה "הרב דוד ישראל" קרוי על שם מקים הכפר, הרב דוד בן ישראל צאירי (מרגלית), וכן גם הוקם על ידי בני משפחתו בית כנסת על שמו "מגן דוד" באותו רחוב. הרב ישי שרעבי, מגדולי רבני תימן שימש כרב השכונה למשך כ-40 שנה, לאחר פטירתו (ו' שבט תשע"ה), הוכתר בנו הרב פנחס שרעבי לרב השכונה. לשכונה יש קבוצת כדורגל בשם הפועל חיים מרמורק אשר בעבר שיחקה בליגה הבכירה וכעת עלתה לליגה לאומית.

תחנת משטרת רחובות

 

תחנת משטרת רחובות הוקמה על ידי ממשלת  ארץ ישראל  בראשית שנות ה-40 של המאה הקודמת מדגם מצודת טיגרט. מצודת טיגרט זו הייתה אחת מ-65 המצודות שנבנו ברחבי הארץ בצמתים ומקומות אסטרטגים וטקטיים על כבישי האורך והרוחב של הארץ בעקבות הלקחים שהופקו לאחר סיום המרד הערבי הגדול. להרחבה מאמר מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת ומאמר נוסף תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל. באפריל 1948 יחידה מחטיבת גבעתי נכנסו למצודת המשטרה אחרי שזו פונתה בידי הבריטים.

 

 

 

קטע חמישי,
צפונה בגבעות החול לרכס הכורכר
בו נמצא נצר סירני
והלאה בגבעות חזרה לבאר יעקב

נצר סירני

נֵצֶר סֶרֶנִי הוא קיבוץ הממוקם בין נס ציונה ורחובות לבאר יעקב ורמלה, בתחומי המועצה האזורית גזר. הקיבוץ נוסד ב- י"ג סיון תש"ח, 20 ביוני 1948 על ידי ניצולי שואה ממחנה בוכנוואלד. הקיבוץ התיישב בתחילה בבתים של חוה חקלאית שנוסדה על ידי גרמנים (חוות שפון, להלן.
תחילה ניתן לו השם "קיבוץ בוכנוואלד" שהוחלף ל"נצר" בהשראת הפסוק מספר ישעיהו (יא, א) "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה". בהמשך שונה השם ל"נצר סרני", על שם צנחן היישוב אנצו סרני. בתקופה שקדמה לשינוי השם, הוצעו שתי חלופות אפשריות לאזכור שמו של חיים אנצו סרני. אנשי המקום ביקשו לקרוא לו "נצר סרני", אולם ועדת השמות הממשלתית התנגדה לשימוש בשם הלועזי סרני, ודרשה לבחור בחלופה העברית – "נצר חיים". במהלך הוויכוח פרסם נתן אלתרמן בטור השביעי רשימה תחת הכותרת "שם וצלילו", בו קרא להשתמש בשם נצר-סרני. חבר הכנסת מטעם מפא"י חיים בן-אשר, ידידו הקרוב של חיים-אנצו סרני וחבר הקיבוץ, חש חוב של חבר לשמר את שמו. הוא החל בינואר 1955 בהליכי חקיקה שיועדו לכפות את השם "נצר סרני" על ועדת השמות הממשלתית, בנימוק שבעקבות מותו הטרגי באסון מעגן של בנו יחידו דניאל סרני, נכרת השם סרני. ביוני 1955 הודיעה ועדת השמות הממשלתית שלמרות שהיא ממשיכה ותמשיך לעמוד על משמר השם העברי, היא מסכימה לשינוי שם היישוב ל"נצר סרני" מתוך כבוד לכנסת.
קיבוץ נצר סירני נמצא במקום שהיה בו מוסד חקלאי גרמני ונקרא על שם מנהלו מתאוס שפון, חוות שפון, (בערבית : ביר סאלם). בימי כיבוש הארץ בידי הבריטים, במלחמת העולם הראשונה בשנות 1917-1918, נמצאה כאן המפקדה הראשית של הצבא הבריטי ומקום מושבו של גנרל אדמונד אלנבי המפקד העליון. גם במלחמת העולם השנייה הוקמו בסביבה זו על ידי הבריטים מפעלים צבאיים שונים.
בראשית שנות החמישים, בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד, משבר שהתרחש ברוב קיבוצי הקיבוץ המאוחד ולווה בעימותים קשים ובפילוג קיבוצים, נקלטו בנצר סירני כחמישים משפחות מקיבוץ גבעת ברנר, מהם ותיקי הקיבוץ, ביניהם חיים בן אשר ויוסף אחאי. ב-1992 נחנך בית תרבות וזיכרון בתכנונו של האדריכל פרדי כהנא. המבנה ממוקם בנקודה הגבוהה בקיבוץ למרגלותיו הוקם אתר זיכרון, שגם אותו תכנן כהנא, ובמרכזו האנדרטה"משואה לתקומה", מעשה ידיה של בתיה לישנסקי.
הקיבוץ מתפרנס כיום בעיקר מגידולים חקלאיים, בהם תפוחי אדמה, הדרים ואבוקדו, רפת גדולה, וכן משכיר בשטחו חוות סוסים, בית אירועים וכנסים (חוות אלנבי) ואולם אירועים (חצר נצר). בכניסה לקיבוץ אזור תעשייה גדול.

 

 

חוות שפון

חוות שפון הייתה חווה חקלאית במישור החוף, שהתקיים בה בית ספר חקלאי לילדים ערבים. כיום יושבים בשטחי החווה היישובים באר יעקב ונצר סרני.
בשנת 1889 חכר הכומר הלותרני הגרמני, יוהאן לודוויג שנלר (1820 – 1896), מייסד בית היתומים שנלר בירושלים, 10,000 דונם מהשלטונות הטורקים בין רמלה לנס ציונה. בשנת 1895 נקדחה במקום באר שנתנה מים בשפע. שנלר קרא לבאר "באר השלום והישע"; מאז נקרא המקום בעברית "באר שלום" ובערבית "ביר סאלם". בשנת 1897 נבנה במקום בית ספר חקלאי שנוהל על ידי הדיאקון הגרמני מתאוס שפון (1935-1866, באותיות לטיניות: Matthäus Spohn) ולפיכך נקרא המקום חוות שפון.
בשנת 1906 נמכרו חלק מאדמות החווה ליהודים ונוסדה עליהן המושבה באר יעקב.
במלחמת העולם הראשונה התמקמו בחווה כוחות צבא טורקיים, ובשנת 1917 נכבש המקום על ידי הצבא הבריטי בפיקודו של אלנבי, שקבע בחווה את מפקדתו. הוא עצמו התמקם באחד הבתים ותכנן שם את מהלך המלחמה עד לכניעת האימפריה העות'מאנית. בשנת 1918 אירח אלנבי במקום זה את חיים ויצמן.
לאחר המלחמה חזרו הגרמנים למקום. במאי 1939 נטען בעיתון הבוקר שבחווה מתנהלת תעמולה נאצית. התושבים הגרמנים גורשו במלחמת העולם השנייה, ובחווה השתכן בית ספר לקצינים טכניים של הצבא הבריטי. ב-15 באפריל 1948 פינו הבריטים את החווה. כוח של חטיבת גבעתי שיצא מבאר יעקב תפס את החווה לפני הערבים. כוח ערבי חזק שיצא מרמלה התקיף את המקום אך נהדף.
ביולי 1948 התיישב במקום קיבוץ נצר סרני. חלק מאדמותיו נמסרו למושבה באר יעקב. במשך הזמן שימשו מבני החווה כמוסד חינוכי של הקיבוץ. כיום אחד המבנים נטוש, עד שיימצא לו משקיע פוטנציאלי ומבנה שני מושכר ל"גלריה רומי", ונותן שירותי סטודיו וגלריות לאמנים, ביניהם יעקב אגם, מרסל מולי, יצחק טרקאי, פיטר מקס ורבים אחרים. בבית שגר בו אלנבי נמצא מרכז כנסים ואירועים בשם "חוות אלנבי".
מקור

 

 

בדרך לבאר יעקב שוב חציית כביש 431

 

באר יעקב

 באר יעקב היא מועצה מקומית בקרבת הערים נס ציונה, רמלה וראשון לציון, ובנוסף, סמוכה לבסיס צריפין. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949. מתגוררים בה כ-20,0000 נפש.

 

היוזמה להקמת המושבה באה מחברת "גאולה" של מאיר דיזנגוף שקנתה ב-1906 2,000 דונם קרקע ממושבת הגרמנים הלותרניים חוות שפון (שמבנה האבן שלה נשתמר בקיבוץ נצר סרני השכן). בכינוס שנערך בספריית שערי ציון שביפו לפני העלייה לקרקע הוחלט לחלק את השטחים המיועדים למושבה לשניים: חלקות אדמה של 50 או 100 דונם, שיימכרו לקבוצה של עולים (מרוסיה, מפולין, מרומניה, מבולגריה, מארגנטינה ומאיראן) שהתגוררו בארץ כמה שנים שבמהלכן קיבלו ניסיון בחקלאות במושבות השונות, ואילו המחצית השנייה מסך הקרקעות יימסרו לעולים מדאגסטן שהגיעו לארץ באותה שנה ועוד לפני עלייתם התקיימו מחקלאות. בראשם עמד הרב יעקב יצחקי, שלימים נקראה המושבה על שמו. המושבה הוקמה על ידי שתי קבוצות אלה בשנת 1907 באזור שנקרא בערבית "ואדי למון". הרב יעקב יצחקי רכש כ-200 חלקות עבור היהודים הקווקזים. בשנת 1909 היו בבאר יעקב 25 משפחות של אשכנזים וקווקזים שהזיווג ביניהם לא עלה יפה והיו סכסוכים רבים בין 7 המשפחות הקווקזיות, שהחזיקו בכמחצית האדמות ביישוב, לאשכנזים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה וכיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, נוסד בסמוך לשטחי המושבה מחנה "צריפין" ששמו נלקח משמו הערבי של כפר ערבי נטוש בשם "סרפנד אל ח'רב" (צריפין החרבה). בזמן בניית המחנה חנו שני גדודים בריטיים בקרבת המושבה, ונתנו לשכונה שתבוא על מקומם אחר כך את שמה הלא רשמי, "תוניס קאמפ" (Tunis camp) (מחנה תוניס), שכן הגדודים הגיעו לארץ מתוניס. במלחמת העצמאות, בשל קרבתו לרמלה סבל היישוב מהתקפות של ערבים, שבראשן עמד חסן סלאמה. היישוב היה בסיס מבצעים חשוב ל"מבצע דני" ולאחר סיום המלחמה והכרזת העצמאות היה היישוב הבית הראשון בארץ ישראל לעולים חדשים רבים בעיקר מצפון אפריקה, רבים מהם מלוב ומתוניס, דבר שגרם לטעות הנפוצה כי המעברה נקראה "תוניס קאמפ" (Tunis campp) בשל מוצא העולים.
לאחר קום המדינה הוקמה בסמוך לבאר יעקב מעברת העולים הגדולה אשר נקראה "מעברת חוטר" והיא צורפה לבאר יעקב בשנת 1965. כן צורפו לישוב: כפר הנוער יוהנה ז'בוטינסקי, בתי החולים אשר הוקמו במחנות בריטיים שפונו ובנוסף סופח לשטחה של המועצה המקומית מושב תלמי מנשה אשר הוקם ב-1953 מזרחה לבאר יעקב.
בשנים האחרונות היישוב עובר מהפכה ישובית, חזותית ותחבורתית, במיוחד מאז פתיחת כביש 431 המקשר בין עורקי התנועה העיקריים של המדינה: כביש 1, כביש 6, כביש 4 וכביש 20, פתיחת הכביש הפכה את באר יעקב מיישוב הנמצא בעורפו של מחנה צריפין ליישוב הממוקם במרכז המדינה, בנוסף בבאר יעקב עתודות גדולות של קרקע לבנייה הדרושות לפתרון מצוקת הדיור במרכז המדינה, בעקבות זאת החלו להבנות בבאר יעקב מספר פרויקטי בינוי גדולים המכילים אלפי דירות.

****

סוף דבר

מסע זה נמשך כמעט ארבע וחצי שעות ומתוכן למעלה מחצי שעה לעצירות. 

********

רכבנו בשטחים הפתוחים החקלאים הכוללים את השדות והפרדסים
וגם בחלקים הבנויים של הערים באר יעקב, נס ציונה רחובות
ובתוך היישובים הכפריים, אירוס, בית עובד, גאליה, קבוצת שילר ונצר סירני. 

עברנו כמעט במרבית יחידות הנוף של חבל ארץ זה:
רכס הכורכר המזרחי, רכס הכורכר האמצעי, האבוס המזרחי הצר ביניהם, 
באבוס המערבי הרחב בו נמצא אגן הניקוז המישורי של נחל שורק בו זורם גם יובליו והגדול ביניהם נחל גמליאל.
דיוושנו גם כן בגבעות החול האדום.

*********

שני אילוצים גרמו לנו לסטות מעט מהמסלול מהמסלול המתוכנן:
האחד, התוואי של הכבישים הארציים ומסילות הברזל
והשני הגדרות סביב היישובים הכפריים.
לא נורא התגברנו

**********

בטיול זה עברנו גם ליד שני אתרי מורשת:
האחד הוא בנין משטרת רחובות, אחד מ-65 מצודות הטיגרט
השני הוא חוות שיפון שנמצאת בחצר נצר סירני, ראשיתה חווה חקלאית גרמנית בשלהי המאה ה-19,
שימשה כמטה מפקדת אלנבי בזמן מלחמת העולם הראשונה.

*******

גם הפעם היה זה טיול קיץ משובח ומענג
בצדו לימוד והכרה של חבל ארץ
הפעם זה הנמצא ממש במרכז הארץ באזור המיושב בצפיפות:
מישור חוף יהודה שהוא החלק הצפוני של מישור החוף הדרומי..

******

תודה לעמית

תכנן את המסלול
יזם את היציאה במועד זה
ניווט והוביל 
וגם סייע לי בנקודות מעבר קריטיות