טיול זה ביום שני (16/1/2017) התקיים אחרי פגרה של כחודש. רז גורן ואני חזרנו לשגרת טיולי אמצע השבוע שאותם הוא מגדיר "טיולים לימודיים".

 

הפעם הצטרף אלינו, עמית פינקלשטיין. יותר נכון לומר שהוא הוביל אותנו. המסלול שתכנן הוא אחד מסדרת טיולים שיזמתי ומטרתם ללמוד על מישור החוף המרכזי, אזור עליו יפורט בהמשך ולהכיר את המקומות בו.

 

טרם היציאה לדרך, ידענו שהמסלול יהיה ארוך והטיול יימשך זמן רב כמקובל בסוג טיולים אלה.

 

********

מסלול הטיול מעגלי עם כיוון השעון,
יציאה וסיום בבאר יעקב
חלק הראשון דיווש בשדות ובפרדסים
ובתוך היישובים הכפריים:
תלמי מנשה, ניר צבי, כפר חב"ד, אחיעזר וזיתן; 
החלק השני מסע עירוני
רכבנו ברחבי שתי הערים הגדולות לוד ורמלה
ואחותן הקטנה והסמוכה להן באר יעקב.

המסלול  משיק בקטע קטן למסלול בטיול קודם באזור מחולון אל עמק לוד ובמורד נחל איילון וחזרה דרך מקווה ישראל

********

אזור הגאוגרפי – מישור החוף המרכזי

מישור החוף המרכזי נקרא גם מישור החוף התיכון וגם מישור חוף דן הוא אזור משנה של מישור החוף והוא, כמוצג במפה, משתרע בין השרון ובין מישור חוף יהודה. נחל הירקון מהווה את גבול תיחומו הצפוני שנחל שורק מהווה את גבול תיחומו הדרומי של מישור חוף המרכזי. במישור החוף המרכזי בו נמצא חלק ניכר מהשטח הבנוי של גוש דן. ככמו בשרון ובמישור חוף יהודה, נמצא את חולות החוף, את רכסי הכורכר, את גבעות החול האדום ואת הבקעות ביניהן ובהן אדמות סחף. במישור החוף המרכזי נמצאים בקעת אונו ועמק לוד המהווה הרחבה שלה את בקעת אונו מנקזים מנקזים מכיוון צפון אל כיוון דרום שני נחלים והם נחל אונו ונחל יהוד ושניהם מהווים חלק מאגן הניקוז הגדול שלנחל איילון, להלן, ואליו הם מתחברים.

 

 

משבצת הטיול: עמק לוד

עמק לוד המשתרע משני צדדיו של נחל איילון לאורך קו שבר גאולוגי בציר בין יפו במערב ורמלה במזרח שעליו עובר תוואי כביש 44 שהוא חלק מהדרך ההיסטורית מיפו לירושלים.

המשבצת היא חלק ממטרופולין  תל אביב

רמלה במלחמת העולם הראשונה

לאחר הבקעת קווי ההגנה העות'מאנים בדרום, התפתח מרדף של כוחות צבא אלנבי בעקבות הכוחות העות'מאניים הנסוגים, אשר יצרו קו הגנה מאולתר מגבעות זרנוגה ואל-קוביבה בצפון (כפר גבירול וקריית משה של היום, בתחומה של רחובות) ודרומה דרך רכס מע'אר (רכס גבעת ברנר), קטרה, גדרה, מסמיה, קסטינה ומשם לעבר תל א-צאפי (תל צפית).
ב-13 בנובמבר תקפו כוחותיו של אלנבי את הקו העות'מאני המאולתר, אירוע המכונה בהיסטוריה הצבאית הבריטית "המערכה על תחנת הצומת". בבוקר ה-14 בחודש תפסו הכוחות את תחנת הצומת עצמה, היא תחנת וואדי צראר (נחל שורק). במקביל ומשמאל, נעו כוחות דיביזיית היאומנרי הרכובה (פרשים בריטים)  אל עבר נענה (סמוך לקיבוץ נען) ומשמאלה נכנסו כוחות אוסטרלים מדיביזיית אנז"ק (פרשים אוסטרלים – ניו-זילנדים) אל רחובות. הכוח הניו-זילנדי של הדיביזיה נכנס לקרב עז ממערב לנס-ציונה (אזור בית-חנן, נטעים, ומרכז התעשייה שורק) המוכר כ-"קרב עיון קרא", המונצח באנדרטאות בנס-ציונה ובראשון-לציון (סמוך לאיקאה).
בבוקר ה-15 בנובמבר הסתערו פרשי דיביזיית היאומנרי על רכס אבו-שושה (תל גזר, כרמי-יוסף ויער המגנים) ומשמאלם נכנסו האוסטרלים לרמלה ולאחר מכן ללוד. שיירה עות'מאנית גדולה נצפתה נסוגה צפונה, אל עבר וילהלמה. כוח אוסטרלי קטן ונחוש דהר בעקבות השיירה ושבה אותה.

 

 

רמלה הפכה למרכז לוגיסטי חשוב. עוד קודם לכן, הוקם אירודרום גרמני (מנחת ובסיס אווירי) סמוך לרמלה והבריטים המשיכו להשתמש בו. הקרבה למסילת הברזל הובילה להקמת מפקדות, מרכזי ציוד ובתי חולים צבאיים. סמוך לבתי החולים הוקם בית  עלמין קטן, אשר התרחב בהמשך והפך לבית-העלמין הצבאי של חבר העמים הבריטי ברמלה, הגדול מסוגו בישראל.

 

 

בתקופת המנדט רמלה בירת המחוז

במרחב הטיול עברה הדרך הראשית מיפו לירושלים

בתקופת מלחמת העצמאות במרחב הטיול התקיים "מבצע דני"
במסגרת קרבות עשרת הימים (יולי 1948)
מטרת המבצע להרחיב את המרחב היהודי משני צדדי הדרך מתל אביב לירושלים

הצלבנים זיהו את חשיבות המרחב ובנו שני מאחזים ברמלה בלוד

בשני העשורים הראשונים הדרך הראשית מתל אביב לירושלים עברה דרך רמלה

********

קטעי המסלול והמראות

********

קטע ראשון,
בתחום השטח הבנוי של באר יעקב,
מושב תלמי מנשה,
דרך כביש 4311 אל צומת כביש 44
ובתוך מושב ניר צבי

 בְּאֵר יַעֲקֹב היא מועצה מקומית בקרבת הערים נס ציונה, רמלה וראשון לציון, ובנוסף, סמוכה לבסיס צריפין. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949. מתגוררים בה כ-20,000 נפש.

 

היוזמה להקמת המושבה באה מחברת "גאולה" של מאיר דיזנגוף שקנתה ב-1906 2,000 דונם קרקע ממושבת הגרמנים הלותרניים חוות שפון (שמבנה האבן שלה נשתמר בקיבוץ נצר סרני השכן). בכינוס שנערך בספריית שערי ציון שביפו לפני העלייה לקרקע הוחלט לחלק את השטחים המיועדים למושבה לשניים: חלקות אדמה של 50 או 100 דונם, שיימכרו לקבוצה של עולים (מרוסיה, מפולין, מרומניה, מבולגריה, מארגנטינה ומאיראן) שהתגוררו בארץ כמה שנים שבמהלכן קיבלו ניסיון בחקלאות במושבות השונות, ואילו המחצית השנייה מסך הקרקעות יימסרו לעולים מדאגסטן שהגיעו לארץ באותה שנה ועוד לפני עלייתם התקיימו מחקלאות. בראשם עמד הרב יעקב יצחקי, שלימים נקראה המושבה על שמו. המושבה הוקמה על ידי שתי קבוצות אלה בשנת 1907 באזור שנקרא בערבית "ואדי למון". הרב יעקב יצחקי רכש כ-200 חלקות עבור היהודים הקווקזים. בשנת 1909 היו בבאר יעקב 25 משפחות של אשכנזים וקווקזים שהזיווג ביניהם לא עלה יפה והיו סכסוכים רבים בין 7 המשפחות הקווקזיות, שהחזיקו בכמחצית האדמות ביישוב, לאשכנזים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה וכיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, נוסד בסמוך לשטחי המושבה מחנה "צריפין" ששמו נלקח משמו הערבי של כפר ערבי נטוש בשם "סרפנד אל ח'רב" (צריפין החרבה). בזמן בניית המחנה חנו שני גדודים בריטיים בקרבת המושבה, ונתנו לשכונה שתבוא על מקומם אחר כך את שמה הלא רשמי, "תוניס קאמפ" (Tunis camp) (מחנה תוניס), שכן הגדודים הגיעו לארץ מתוניס. במלחמת העצמאות, בשל קרבתו לרמלה סבל היישוב מהתקפות של ערבים, שבראשן עמד חסן סלאמה. היישוב היה בסיס מבצעים חשוב ל"מבצע דני" ולאחר סיום המלחמה והכרזת העצמאות היה היישוב הבית הראשון בארץ ישראל לעולים חדשים רבים בעיקר מצפון אפריקה, רבים מהם מלוב ומתוניס, דבר שגרם לטעות הנפוצה כי המעברה נקראה "תוניס קאמפ" (Tunis campp) בשל מוצא העולים.

*********

לאחר קום המדינה הוקמה בסמוך לבאר יעקב מעברת העולים הגדולה אשר נקראה "מעברת חוטר" והיא צורפה לבאר יעקב בשנת 1965. כן צורפו לישוב: כפר הנוער יוהנה ז'בוטינסקי, בתי החולים אשר הוקמו במחנות בריטיים שפונו ובנוסף סופח לשטחה של המועצה המקומית מושב תלמי מנשה אשר הוקם ב-1953 מזרחה לבאר יעקב.
בשנים האחרונות היישוב עובר מהפכה ישובית, חזותית ותחבורתית, במיוחד מאז פתיחת כביש 431 המקשר בין עורקי התנועה העיקריים של המדינה: כביש 1, כביש 6, כביש 4 וכביש 20, פתיחת הכביש הפכה את באר יעקב מיישוב הנמצא בעורפו של מחנה צריפין ליישוב הממוקם במרכז המדינה, בנוסף בבאר יעקב עתודות גדולות של קרקע לבנייה הדרושות לפתרון מצוקת הדיור במרכז המדינה, בעקבות זאת החלו להבנות בבאר יעקב מספר פרויקטי בינוי גדולים המכילים אלפי דירות.

 

תלמי מנשה הוא מושב אשר נוסד בשנת 1953, ה'תשי"ג על ידי תנועת הציונים הכלליים. שטחו של המושב הוא כ-1,800 דונם והוא מורכב מ-62 משקים חקלאיים ו-5 משקי עזר. המושב נמצא בתחומי המועצה המקומית באר יעקב. המושב גובל עם באר יעקב ממערב, מחנה צריפין מצפון, כביש 44 ממזרח ורמלה מדרום. המושב נקרא על שמו של מנשה מאירוביץ' אגרונום, סופר, מאנשי ביל"ו, איש העלייה הראשונה אשר כונה אחרון הביל"ויים שכן האריך ימים והיה לבילויי היחידי שזכה לחזות בהקמתה של מדינת ישראל. המושב הוקם על חורבות הכפר הערבי "אבו פאדל" שננטש במהלך מלחמת העצמאות. קומץ המשפחות המייסדות הגיעו למושב ב-1953 במסגרת תנועת "מן העיר אל הכפר" שבה היו חברים נציגי תנועות ההתיישבות. רוב בני המשפחות המיסדות היו ילדי הארץ או ניצולי שואה. בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים הוקמו הרחבות מגורים על השטחים החקלאיים לטובת צאצאי בעלי הנחלות. ב-2006 נחתמה עסקה בה העביר המושב חלק מאדמותיו לטובת הקמת שכונת חתני פרס ישראל בבאר יעקב. כאמור, המושב הוא אומנם חלק משטח השיפוט המוניציפלי של באר יעקב אך הוא מקיים אורח חיים עצמאי: מתקיימת בו אגודה חקלאית שיתופית המאגדת את יושבי המקום, ובנוסף מתקיימים בו חיי קהילה לבני המושב, עד שנות האלפיים שמר היישוב על אופי כפרי למחצה.

 

כביש 44 – הוא כביש אורך, המחבר ובין מחלף חולון בצפונה של חולון ובין צומת שמשון ואורכו 39 קילומטרים. הכביש חוצה את העיר רמלה וחולף בסמוך לבאר יעקב, ראשון לציון, כפר חב"ד ובית דגן ובגבול בין אזור לחולון. מרמלה עד מחלף חולון יש קטעים רבים העוברים בשטח בנוי. המשך הדרך ממחלף חולון מערבה נקרא כביש 44 דרך בן צבי המסתיימת ביפו. בהמשך התוואי מתפצל: הראשון מוביל ליפו העתיקה דרך רחוב עולי ציון, והשני דרך רחוב יהודה הימית מתחת לגשר ישירות לנמל יפו. קטע הכביש לנמל דרך יהודה הימית היה עד לסגירת הנמל בשנת 1965 הכביש הראשי שהוביל לנמל יפו.
הקטע הצפון מערבי של הכביש, ממחלף חולון עד מחלף השבעה והלאה לכיוון רמלה היה חלק מהדרך הראשית מיפו לירושלים עוד בימי המנדט הבריטי, ונקרא אז, וגם בראשית ימי מדינת ישראל, "כביש ירושלים". בשנת 1961 הוסב שם הקטע ל"דרך השבעה" על שם שבעת הנוטרים שנפלו בסמוך לעיירה הערבית יאזור שהכביש עבר דרכה. עם פרוץ מלחמת העצמאות רבו ההתקפות על כלי רכבי יהודיים בכביש. שלטונות המנדט הבטיחו לאבטח את הכביש וראשי היישוב דרשו ממנה לעמוד בהתחייבות או לאפשר להגנה לאבטח את הכביש בעצמה.
בראשית ימי מדינת ישראל הכביש עבר דרך העיירה אזור. בתחילת 1963 הורחב הכביש לשני נתיבים בכל כיוון, ונסלל כביש עוקף לאזור, מדרום. הכביש העוקף הושלם לקראת סוף 1964.
חלקו המזרחי של כביש 44, מצומת שמשון לצומת נחשון, נסלל כחלק מ"כביש הגבורה" בספטמבר-אוקטובר 1948 כדי שיהיה דרך הראשית לירושלים במקום כביש בתוואי ההיסטורי (כביש  424 שנחסם על ידי הלגיון הערבי בלטרון).
החלק המרכזי של כביש 44, מצומת נחשון לרמלה, נסלל מאוקטובר 1948 ונפתח לתנועה בספטמבר 1950. אורך הקטע היה 12.5 קילומטר.
עד מלחמת ששת הימים התנועה לירושלים עברה על כביש 44 ולאחריה חודשה התנועה בכביש 424 ועיקר התנועה לירושלים עברה בכביש זה, עד פתיחת כביש 1 בשנת 1978.

מושב ניר-צבי שוכן על אם הדרך מיפו לרמלה, כ-2 ק"מ צפונית מערבית לעיר ונמצא בתחומי המועצה האזורית עמק לוד. שטח המושב כ-3,000 דונם ומונה היום כ-263 בתי אב, כ-643 נפשות. המושב משתייך לאיחוד החקלאי. במקום אזור תעשייה של בעלים פרטיים ובו מפעלי רהיטים ומזרנים.
מושב ניר צבי נוסד בשנת 1954 ע"י עולים מארגנטינה ונקרא בתחילה "כפר ארגנטינה". השם ניר-צבי ניתן לזכרו של הברון מוריס (משה צבי) הירש, נדבן יהודי עשיר מאירופה שהיה אבי ההגירה הגדולה של יהודי מזרח אירופה לאמריקה ובעיקר להתיישבות החקלאית היהודית בארגנטינה בשלהי המאה ה-19.
הקמת ניר-צבי היא פרי יוזמתם של קבוצת ציונים מארגנטינה שהחליטו לאחר קום המדינה להגשים אידיאלים ולהתיישב בארץ-ישראל. הרחבה אודות הקמת המושב

********

קטע שני,
יציאה מתחום מושב ניר צבי,
דרך השדות והפרדסים,
חציית ערוצים קטנים של נחל שפירים,
בתוך כפר חב"ד,
חציית מסילת הברזל ומעבר מתחת לכביש 1,
ניסיון כושל לעקוף את כפר חב"ד ב' (מוסד בית רבקה),
חזרה ובשולי מושב צפריה,
לצד כביש 4404 בשולי תעלת נחל איילון,
חצייה בגשר מעל כביש 1,
כניסה למושב אחיעזר 

 

נחל איילון מוכר בעבר בשמו הערבי: וָאדִי מוּסְרָרָה.  יש המפרשים את השם הערבי במשמעות "צרורות אבנים" (صرّة "צֻרָה"= צרור). את שמו העברי קיבל מעמק איילון בו הוא עובר, לאורכו. השמות הקודמים של הנחל: w. Salman, w. Kabir, w. Salama, w. Musrara. בעבר נחל איילון היה נחל איתן וכיום הוא נחל אכזב, מוצאו בהרי יהודה דרומית לרמאללה ונשפך לנחל הירקון בתל אביב. אורכו הכולל של הנחל הוא כחמישים קילומטר ושטח אגן הניקוז שלו כ-815 קילומטר רבוע. הנחל כיום הוא היובל המרכזי והעיקרי של נחל הירקון. זה תחום אגן הניקוז של שניהם.

יובליו של נחל איילון בהרי יהודה הם נחל בית חנן, נחל כפירה, נחל החמישה, נחל יתלה, נחל אילן, נחל שורש" נחל בית חורון. בתחילה זורם הנחל בעמק איילון, משם הוא נכנס למאגר איילון וממשיך בגבעות השפלה מזרחית ליישובים כפר שמואל ומשמר איילון. נחל איילון ממשיך לזרום מהשפלה ואליו מגיעים יובלים נוספים ממהר והם נחל נטוף, נחל מודיעים, נחל נבלט). ויובליו האחרים מגבעות השפלה נחל נחשון, נחל מאיר, נחל גזר, נחל עזריה, נחל ענבה, נחל דניאל, נחל גמזו נחל בית עריף, לכיוון כללי של צפון מערב. מערבית לנמל התעופה בן-גוריון, מתחברים אליו שני יובליו הגדולים נחל שפריר ונחל יהוד אליו התחבר נחל אונו. בהמשך הנחל נכנס לפארק אריאל שרון בקצהו המזרחי של הפארק מתחת לכביש 412 וחוצה אותו לכל אורכו עד שהוא מתועל לנתיבי איילון בכניסה לתל אביב. מנקודה זו ועד קרוב לשפך הוא זורם לכיוון צפון בתעלה בין נתיבי הכביש המהיר. נחל איילון נשפך לנחל הירקון ודרכו לים התיכון. נקודת המפגש עם הירקון יוצרת לשון יבשה המפרידה בין הנחלים ונקראת "פארק ראש הציפור", בשל צורת השטח במבט מהאוויר. היא נמצאת בשטחו של פארק הירקון.

 

 

 

מהדרין הינה התאגיד החקלאי הגדול והמוביל בישראל. מהדרין הוקמה בשנת 1952 והינה חברה ציבורית משנת 1963. החברה נשלטת על-ידי נכסים ובניין (45.41%) והפניקס (41.42%%). מהדרין הינה היצואנית הישראלית מספר אחת של פרי הדר. בישראל, עיקר פעילותה בתחום עיבוד פרדסים ומטעים, אריזה, ייצוא ושיווק של הפרי, תפעול בתי קירור, ניהול מקרקעי החברה ונכסים מניבים. בחו"ל, מתמקדת מהדרין בשיווק ומכירה של תוצרת חקלאית ישירות ובאמצעות חברות בנות. פעילויות מהדרין כוללת: עיבוד חקלאי – עיבוד חקלאי של כ- 53,000 דונם פרדסים ומטעים, מתוכם 13,000 דונם שנמצאים בבעלותה (בחכירה). בתי קירור – תפעול של כ- 37,000 מ"ר בתי קירור בארץ ובצרפת.  אריזה-  אריזת כ-170 אלף טון פרי וירק ב-7 מפעלי אריזה ברחבי הארץ. שיווק בארץ – שיווק של כ-60 אלף טון פרי טרי  וכ-70 אלף טון לתעשייה במחזור של כ-220 מיליוני ש"ח. פעילות ייצוא – יצוא של כ-250 אלף טון פרי וירק במחזור של כ-1.04 מיליארד ש"ח. ניהול מקרקעין ונכסים מניבים – השכרת 66,000 מ"ר של סככות ומפעלי אריזה. מקור והרחבה

 

 

מועצה אזורית עמק לוד היא מועצה אזורית במחוז  המרכז שהוקמה בשנת 1952. היא נמצאת בקרבת הערים ראשון לציון, לוד, רמלה ואור יהודה. שמה של המועצה נובע ממיקומה הגאוגרפי בעמק לוד. המועצה גובלת בצפון בנמל תעופה בן-גוריון ובאור יהודה, במזרח במועצה אזורית חבל מודיעין ובלוד, בדרום ברמלה ובבאר יעקב ובמערב באזור, בבית דגן ובראשון לציון. בתחום המועצה מתגוררים  כ- 15,500 תושבים בתשעה יישובים כפר חב"ד, אחיעזר, זיתן, ניר צבי, צפריה, חמד, גנות, משמר השבעה ויגל. עם הקמתה בתחום המועצה אזורית עמק נכלל הישוב תוחלת שבהמשך הזמן פורק ותושביו הועברו ליישוב אזור. משרדי המועצה שוכנים  כיום במרכזו של כפר חב"ד.

 

כפר חב"ד כפר משמש מרכז לחסידי חב"ד בארץ, במקום מוסדות חינוך רבים ובתחומו כאמור נמצא מטה המועצה האזורית עמק לוד. היישוב נוסד בשנת 1949 ע"י עולים מרוסיה חסידי חב"ד, באדמות הכפר הנטוש ספריה להלן אז נקרא היישוב בשם שפריר. אח"כ הוסב שמו ע"י מייסדיו. חב"ד – ראשי התיבות של התנועה החסידית "חכמה – בינה – דעת".  שטחו כ-2,500 דונם ומונה היום כ 1,062בתי אב, ,וכ- 6,7322 נפשות. חלק מהתושבים מתפרנסים מעבודות בתוך הכפר אך ישנם תושבים המתפרנסים מעבודות מחוץ לכפר.

מכללת "בית רבקה" נוסדה בשנת תשי"ז, ע"י "אגודת חסידי חב"ד" בישראל. זאת, ביוזמתו, בעידודו ובברכתו של הרבי מליובאוויטש, במטרה להכשיר מורות מחנכות ברוח חסידות חב"ד: הנחלת ערכי היהדות באספקט חסידי לכל שדרות העם היהודי בארץ ובתפוצות. החוג הראשי במכללה הוא לתורה שבעל פה, לצד 6 חוגים נוספים: תנ"ך, מתמטיקה, אנגלית, מחשבים, תקשורת וחינוך ומדעים – כל אלה במסגרת המסלול לחטיבת הביניים. במקביל למסלול זה, פועלים במכללה שלושה מסלולי לימודים נוספים: הגיל הרך, המסלול לביה"ס היסודי והמסלול הרב גילאי לחינוך המיוחד.  מלבד הלימודים הסדירים, פועל במסגרת המכללה, מרכז "אשכילה" לקידום והתפתחות מקצועית, המשרת ציבור של מאות מורות ומורים בפועל, המעוניינים לרכוש מיומנויות מתקדמות בתחום ההוראה ואף לשפר את רמת שכרם, עד לדרגת שכר אקוויולנטית לתואר שני. כמו כן הוקמה עבור תלמידות שנה ד' מסגרת לימודים אקדמית בחיפה, פרי שיתוף פעולה עם מכללת "שאנן", שבסיומה מוענק לבוגרות B.ed אקדמי לצד תעודת הוראה.

מושב צפריה המושב משתייך לתנועת הפועל המזרחי הנמצא בתחום המועצה האזורית עמק לוד. המושב נוסד בשנת 1949 ע"י עולים מהונגריה ופולין, אליהם הצטרפו אנשי חב"ד מרוסיה, שהקימו לאחר מכן את כפר חב"ד. המושב נקרא על שם הכפר הערבי ספאריה, להלן שהתקיים במקום עד מבצע חמץ במלחמת העצמאות ועל על אדמותיו הוקם. שטח המושב כ-2,000 דונם ומונה היום כ-155 בתי אב, כ-408 נפשות.

כביש 1 (אַחַת) הוא כביש ראשי המחבר בין תל אביב, ירושלים, מעלה אדומים ויריחו ומוכר גם בשם "כביש ירושלים-תל אביב". למרות השם הנפוץ, לכביש ישנו חלק נוסף הנמשך ממזרח לירושלים, דרך מעלה אדומים ומדבר יהודה לבקעת הירדן. כך למעשה הוא אחד משלושת הכבישים היחידים בארץ שחוצים אותה לכל רוחבה (האחרים הם: כביש 25 וכביש 57).
אורכו הכולל של הכביש הוא 96 קילומטרים והוא מורכב מארבעה חלקים:
הראשון, כביש מהיר המתחיל במחלף קיבוץ גלויות בתל אביב, בהתפצלות מנתיבי איילון, חולף על פני נמל התעופה בן-גוריון והעיר לוד ומגיע עד לשער הגיא.
השני, העלייה ההיסטורית לירושלים ממחלף שער הגיא.
השלישי כביש ירושלים-ים המלח (או כביש ירושלים-יריחו). חלק זה מסתיים בצומת בית הערבה, צומת מפגש עם כביש 90 בסמוך לקיבוץ בית הערבה בבקעת ים המלח.
הרביעי, מצומת כביש 90 קטע באורך של חמישה קילומטר הסגור לציבור אך נמצא בשימוש צה"ל, ומוביל לגשר עבדאללה ההרוס.
מעבר לנהר הירדן קיים כביש המשך בתחום ירדן.

קטע הכביש המהיר – בשנת 1965 החל תכנון כביש מהיר מתל אביב לנמל התעופה בן-גוריון, בתוואי צמוד למסילת הרכבת מתל אביב ללוד. בנייתו שהייתה אמורה להסתיים ב-1966 התעכבה ולבסוף נחנך ב-26 בפברואר 19700 הכביש מחלף גנות – נתב"ג (המסלול הצפוני בלבד, שהתנועה בו נעה בשני הכיוונים). לקראת פתיחתו של הקטע נחנך באוקטובר 1969 הגשר הראשון של מחלף גנות. הקטע מגנות לנמל התעופה תוכנן מתוך מחשבה להרחיבו בעתיד לכיוון ירושלים ולתל אביב, ללא החלטה על התוואי המדויק. לאחר מכן הוחלט לבנות את הכביש המהיר בין תל אביב למחלף שער הגיא בתוואי חדש דרך לטרון, במקום להרחיב את הכביש הישן (כביש 44). קטע הדרך גנות – לטרון ארוך ב-10 קילומטרים מהכביש הישן (עקב מעקף סביב לוד ובן שמן), אך הנסיעה בו מהירה יותר בשל תכנונו ככביש מהיר עם מיעוט צמתים ומחלפים. אחד הנוסעים הראשונים בחלק החדש של הכביש היה נשיא מצרים אנואר סאדאת בעת ביקורו בישראל בנובמבר 1977. היה זה עוד לפני שנסתיימה סלילת הכביש. ראש הממשלה באותה תקופה, מנחם בגין התעקש שסאדאת ייסע בכביש המהיר כדי שיתרשם מהפיתוח בישראל. מספר שבועות לאחר מכן, בינואר 1978 נחנך הקטע בין לטרון לשער הגיא, וביולי 1978 נפתח הקטע לנסיעה לכל אורכו בין מחלף קיבוץ גלויות ועד לטרון (שם התחבר עם הכביש הישן), אך עם רמזורים זמניים ונתיב בודד בחלקים מסוימים. הקטע כולו נחנך רשמית באוגוסט 1979 בטקס חגיגי ומתוקשר. את הסרט גזר ראש הממשלה מנחם בגין.

אֲחִיעֶזֶר הוא מושב של הפועל המזרחי השייך למועצה אזורית עמק לוד. היישוב נוסד בי"ב בתמוז ה'תש"י – 27 ביוני 1950 על ידי עולים ביצ'אנים מתימן. שמו של היישוב הוא כשמו של אחד מנשיאי שבט דן שבניו התנחלו באזור היישוב כיום, מערבה וצפונה. אחיעזר נמצאת כ-36 מ' מעל פני הים. שטח המושב כ-2,500 דונם, ומונה היום כ-368 משקי בית, כ-1562 נפשות.

יָגֵל הוא מושב השייך למועצה אזורית עמק לוד. היישוב נוסד ביום י"ב בתמוז ה'תש"י -27 ביוני 1950 על ידי עולים מעיראק ונקרא בראשיתה לוד ב'. שם היישוב לקוח מספר תהילים, פרק י"ד, פסוק ז':"מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל". בשנים הראשונות סבל המושב מקשיים רבים ורוב מייסדיו, עולים מעיראק עזבוהו. בשנת 1955 נותרו במושב כ-15 משפחות מעולי עיראק ואליהם הצטרפו כ-40 משפחות מצפון אפריקה, בעיקר מרוקו. בשנת 1957 התגוררו במושב 68 משפחות. בין המתיישבים לבין הסוכנות היהודית פרץ סכסוך על רקע בחירתם של המתיישבים לשווק חלק מתוצרתם שלא דרך תנובה כדי לקבל מחירים גבוהים יותר. הסוכנות היהודית התנגדה לכך בגלל שההתחייבות לשווק דרך תנובה נכללה בהסכם הלוואה שנתקבל מהסוכנות. הנושא הגיע לדיון בכנסת לאחר שעלו טענות שמדובר בניסיון פסול של הסוכנות לקדם את תנובה על חשבון משווקים אחרים. עד שנת 1962 התקדם המשב היפה. אולם בעקבות ההצלחה ניסו המתיישבים להתרחב מהר מדי, שקעו בחובות וכמחצית המשפחות הגיעו לפשיטת רגל. בשנת 1964 שוב עלה המושב לכותרות לאחר שהתיישבו בו כ-15 משפחות של אריסים ערבים. בשנים 1966-1967 הופקעו כ-1500 דונם מאדמות המושב לצורך הרחבת נמל התעופה בן-גוריון

********

קטע שלישי,
יציאה ממושב אחיעזר,
מעבר במושב זיתן,
כניסה לאזור התעשיה הצפוני של העיר לוד

זֵיתָן הוא מושב בקרבת העיר לוד בסמוך לכביש אל נמל תעופה בן-גוריון. המושב נוסד ביום כ' בסיוון תש"י, 5 ביוני 1950 על ידי עולים מלוב, בעיקר, יוצאי עיירה בשם זליתן (Zliten). המושב שייך לתנועת המושבים ומסונף למועצה אזורית עמק לוד.  מקור השם הוא סמלי, בעל מספר משמעויות: לקוח משם היישוב זליתן בלוב משם עלו רוב מייסדי היישוב; נגזר מהמילה זית, בעבר היו באזור עצי זית רבים; זיתן מובא במקרא כשם פרטי לאחד מבני שבט בנימין, שהתנחל בסביבה זו, מזרחה בהרים: "ובני ידיעאל בלהן יעיש ובנימין ואהוד וכנענה וזיתן ותרשיש ואחישחר" (דברי הימים א', ז', י'). תושבי המושב מסורתיים ודתיים. במקום הוקם ב-1978 בית כנסת על שם בושאייף, צדקת יהודיה מהעיר זליתן שבלוב. בבית הכנסת מתקיימות תפילות בכל ימי השבוע. לימים הוקם במקומו בית כנסת גדול ומפואר במיוחד. במקום נערכות הילולות המוניות בחג סוכות ובל"ג בעומר. מלבד החגיגה הדתית-מיסטית במקום מתקיים יריד מזון הכולל דוכנים צבעוניים, ואוכל מהמטבח הצפון אפריקאי.

********

קטע רביעי,
מעבר באזור התעשייה הצפוני של לוד,
סיבוב בעיר העתיקה,
קטע בשדרות הרצל,
חציית מסילת הברזל וסיבוב בשכונת גני אביב,
הלאה לפרדס שניר ושכונת הרכבת,
חציית מסילת הברזל,
מרכז העיר, למול בניין העירייה,
דרומה לאורך שדרות ירושלים

לוד: שטח שיפוט: 10,000 דונם, אוכלוסיה: 74,000 תושבים, מקור השם: נזכרת לראשונה כאחת מערי כנען שנכבשו ע"י תחותמס השלישי במאה ה- 15 לפנה"ס.
גילה של לוד נאמד בכ-8,000 שנה, וזוהי אחת הערים העתיקות בארץ והיחידה שהייתה מיושבת בכל אחת מהתקופות הארכיאולוגיות וההיסטוריות.

 

 

לפי מסורת חז"ל הייתה העיר לוד עיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון: "לוד ואונו וגיא החרשים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון" (תלמוד בבלי מסכת מגילה ד' א'). על פי ספר עזרא (ב' ל"ג) תושבי לוד גלו עם חורבן בית ראשון, בשנת 586 לפנה"ס, ושבו אליה עם שיבת ציון: "בְּנֵי-לֹד חָדִיד וְאוֹנוֹ, שְׁבַע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה" (הכוונה למספר העולים לארץ, מבני לוד, חדיד ואונו). מאה שנים מאוחר יותר, מופיעה לוד כאחת מהערים ששלחו מתושביהן לחזק את ירושלים בפקודת נחמיה: "וּשְׁאָר הָעָם הִפִּילוּ גוֹרָלוֹת לְהָבִיא אֶחָד מִן-הָעֲשָׂרָה, לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ, וְתֵשַׁע הַיָּדוֹת, בֶּעָרִים… לֹד וְאוֹנוֹ, גֵּי הַחֲרָשִׁים". עובדה זו מראה כי לוד הייתה חלק מפחוות יהודה בימיו של נחמיה. בתקופה הפרסית, נכללה לוד דווקא בשומרון. גם לאחר כיבוש האזור בידי אלכסנדר מוקדון, בשנת 333 לפנה"ס, נותרה לוד במחוז שומרון.

********

בתקופה הביזנטית הייתה לוד מרכז נוצרי חשוב. היא נודעה בזכות פעילותו של פטרוס וכמקום הולדתו של גאורגיוס הקדוש. לכבודו הוקמה כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון. היא מוזכרת בשלושת שמותיה (לוד לודיא ודיוספוליס) במפת מידבא. בשנת 636 לספירה, לאחר קרב הירמוך, כבשו המוסלמים את העיר מידי הביזנטים. חלוקת ארץ ישראל המערבית למחוזות לא השתנתה אף כי שמותיהם וערי הבירה שלהם שונו. פלשתינה הראשונה (פרימה), מחוז ביזנטי שכלל את דרום הארץ ואת מרכזה, הפכה להיות גֻ'נד פלשתינה. בירת המחוז עברה מקיסריה אל לוד. כעבור מספר שנים עברה הבירה לעיר חדשה שהוקמה בסמוך – רמלה. הדבר היה בימי מושל ג'נד פלשתינה סלימאן בן עבד אלמלכ, בימי שלטון אחיו הבכור, הח'ליף אל וליד ששלט מ-705 עד 715. חלק מהעיר נהרס ותושביה עברו לרמלה. במאה העשירית שוקמה העיר. בתקופה הצלבנית נקראה העיר "סן ז'ורז' דה לידה" והוקמה בה הבישופות הקתולית (לטינית) הראשונה בארץ. כנסיית גאורגיוס הקדוש הוקמה מחדש. העיר נשארה צלבנית עד 1260.

*******

הבריטים שכבשו את הארץ ב-1917 הפכו את לוד לעיר מחוז ולמרכז התחבורה הארצי בעזרת שדרוג תחנת הרכבת ובניית שכונה לעובדיה, בניית מחנות הצבא הראשיים בקרבתה, ובניית שדה התעופה הבינלאומי. השגשוג התאפשר גם בזכות טיב האדמות החקלאיות מסביב לה. בתקופת המנדט הבריטי נזנחה העיר העתיקה לטובת שכונות חדשות מחוץ לה. ב-1920 היה מרבית השטח הבנוי בשכונה המזרחית של העיר שהייתה מוקפת בשטח חקלאי. הבניה הייתה צפופה ומרבית הבתים היו בני קומה אחת או שתיים מוקפים בפטיו בדומה לערים ערביות אחרות . ב-1922 נמנו בלוד 8,103 תושבים והאוכלוסייה צמחה ל 16,780 ב 1944 . בתקופת המנדט נבנתה שכונת מגורים לעובדי הרכבת בקרבת צומת המסילות כ2 ק"מ דרומית-מערבית למרכז העיר העתיקה ומעבר למסילות. באזור זה השתכנו משפחות עובדי הרכבת הבריטיות, תחילה במחנה ובתחילת שנות ה–40 במבני אבן בתכנון האופייני לסגנון הקולוניאלי כ"עיר גנים". בעקבות נזקי רעידת האדמה בשנת 1927 וצמיחת האוכלוסייה שהגיעה ב-1931 ל – 11,250 נפשות יזמו שלטונות המנדט תכנון מחודש לעיר. המתכנן, קליפורד הולידיי Clifford Hollidayy ביצע גם תכנון עירוני עבור טבריה, יפו, רמלה ונתניה. הולידיי תכנן את צמיחת העיר בעיקר בשכונות הצפוניות והדרומיות בסגנון מערבי כששטחי המסחר פונים לדרכים הראשיות ובניינים ציבוריים כבתי ספר בקצה השכונה הדרומית. כמו כן התבצע פיתוח ניכר של מערכת הכבישים בעיר

******

האוכלוסייה הערבית בלוד מונה כ-20,000 תושבים ומורכבת מארבע קבוצות: ערביי לוד הוותיקים המכנים את עצמן "לודאים" הן מקרב ערביי לוד שנשארו בעיר מלפני תש"ח. הקבוצה הראשונה, המונה כיום כאלף חמש מאות איש היא ערביי לוד הנוצרים. הקבוצה השנייה, המונה כ-7,000 איש היא ערביי לוד המוסלמים. שתי הקבוצות הללו, המהוות מיעוט בקרב האוכלוסייה הערבית בעיר, נמצאות במעמד סוציו-אקונומי גבוה יחסית לשאר האוכלוסייה הערבית, ומתגוררות בעיקר בשכונות המזוהות כיהודיות. ילדי הקבוצות הללו אינם לומדים במסגרות החינוך הערבי בעיר, אלא בבתי ספר פרטיים ברמלה וביפו או בבתי הספר היהודיים שבעיר. הקבוצה השלישית כוללת את האוכלוסייה הבדואית בעיר, שהחלה להגיע מסוף שנות השבעים, בעקבות הסכמי קמפ דייוויד. ככל הנראה זו הקבוצה הגדולה ביותר בקרב ערביי לוד. הבדואים מתגוררים בעיקר בשכונת הרכבת ובפרדס שניר – שתי שכונות המתאפיינות בבניה הבלתי חוקית הנרחבת הממלאת אותן. הקבוצה הרביעית כוללת את אוכלוסיית המשת"פים שהגיעה לעיר החל מתחילת שנות התשעים. במהלך שנות האינתיפאדה הארוכות נוספו ללוד הערבית כמה מאות משפחות של משתפי פעולה, אשר התקשו להתאקלם חברתית הן בין היהודים והן בין הערבים. בשל חוסר לכידותה של האוכלוסייה הערבית בלוד יחסית לאוכלוסיות ערביות אחרות בישראל, ההתנגדות לקליטת המשת"פים בלוד הייתה עזה פחות מבמקומות אחרים בארץ. משתפי הפעולה יושבו בשכונת אל-ורדה, שנמצאת בתוך שכונת הרכבת, שם הם מוקפים בגדרות תיל ואמצעי אבטחה מחשש להתנכלות, ורק לאחרונה החלו להיטמע מעט בשכונות הערביות האחרות. כיום, המשת"פים מתגוררים גם באזור רמת אשכול ונווה שרת. בין הקבוצות הללו שוררת מתיחות ואף יחסי איבה – הן אינן באות בקשרי חיתון זו עם זו, וערביי לוד הוותיקים (בני הקבוצה הראשונה והשנייה) נוטים להאשים את הבדואים והמשת"פים במצבה הקשה של העיר. כאמור, ילדי הלודאים הוותיקים אינם לומדים יחד עם ילדי הבדואים והמשת"פים.

 

 

בלוד העתיקה נמצאת כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון, כנסייה יוונית אורתודוקסית בה על פי המסורת נקבר גאורגיוס הקדוש (סנט ג'ורג'). גאורגיוס הוא הקדוש החשוב בכנסייה האורתודוקסית ופטרונן של מספר מדינות בהן אנגליה. הכמרים בכנסייה הם ברובם יוונים. לצד הכנסייה ניצב מסגד אל-עומרי ובית הכנסת "שערי שמיים".
מסבנת אל–פאר, הוא מבנה בית בד ומסבנה (מפעל לייצור סבון) השוכן בעיר העתיקה בלוד, מצפון למסגד אל-עומרי ולכנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון. המבנה הוקם בתקופה העות'מאנית, ונעשה בו שימוש גם בימי המנדט הבריטי.
חאן חילו, מבנה חאן השוכן מצפון למסגד אל-עומרי ולכנסיית גאורגיוס הקדושן. החאן הוקם בידי הממלוכים, ונעשה בו שימוש גם בתקופת העות'מאנית ובימי המנדט הבריטי.

מסגד אל-עומרי או המסגד הגדול (الجامع الكبير) הוא מסגד השוכן בעיר העתיקה בלוד, ומשמש כמסגד יום השישי. המסגד נבנה על ידי בייברס על שטחה המערבי של כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון ההיסטורית, הגובלת בו כיום בצידו הצפון-מזרחי. המסגד נחנך באמצע שנת 1269.

 

כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון היא כנסייה נוצרית אורתודוקסית בלוד. הכנסייה נבנתה לראשונה בתקופה הביזנטית, נהרסה מספר פעמים והוקמה לאחרונה במאה ה-19. הכנסייה שוכנת במתחם "פארק השלום" בעיר העתיקה של לוד, ליד מסגד אל-עומרי ובית הכנסת "שערי שמיים". לכנסייה נודעת חשיבות רבה, בעיקר בקרב נוצרים אורתודוקסים וארמנים.
לפי המסורת שהתפתחה בתקופה הביזנטית נולד גאורגיוס הקדוש בלוד. גאורגיוס היה חייל בצבא הרומי שקיבל על עצמו את הנצרות. בשנת 302 פרסם דיוקלטיאנוס צו כנגד הנוצרים. גאורגיוס נצטווה ליטול חלק בדיכוי הנוצרים, אך תחת זאת התוודה כי הוא נוצרי וביקר את החלטת הקיסר. דיוקלטיאנוס ניסה להמיר את גאורגיוס על דתו, אך הוא סירב והקיסר ציווה על המתתו בעינויים כבוגד. לאחר עינויים קשים נערף ראשו של גאורגיוס עלחומת ניקומדיה ב-23 באפריל 303. במסורת הנוצרית הפך הקדוש ל"גאורגיוס הורג הדרקון", המסמל את האמונה הפגאנית. לאחר מותו נקבר גאורגיוס בקפדוקיה, ובמאה ה-5 הובא ראשו ללוד ונקבר בה. העיר הפכה ליעד לצליינים, ושמה הוסב מ"דיוספוליס" ל"גיאורגופוליס".
בתקופת הקיסר קונסטנטינוס הראשון (306-337) נבנתה באתר כנסייה שלא הוקדשה עדיין לגאורגיוס הקדוש, שכן המסורת הקושרת אותו אל העיר התפתחה רק במאה ה-5 או ה-6. על פי ההיסטוריון אוסביוס מקיסריה, שם הקדוש לו הוקדשה הכנסייה לא פורסם בתחילה מחשש לרדיפות. בהיות גאורגיוס למגן הדת הנכונה, סימלה הכנסייה המוקדשת לו את ניצחון הנצרות על אויביה, ולכן הפכה ליעד לכל מי שביקש לפגוע בנצרות ובנוצרים. הכנסייה נהרסה בשנת 614 בידי הסאסאנים. היא הוקמה שנית ונהרסה בשנת 1010 בפקודתו של השליט הפאטמי אל-חאכם. הצלבנים שייסדו בלוד את הבישופות הלטינית הראשונה בארץ ישראל הקימו את הכנסייה השלישית במקום באמצע המאה ה-12 וזו בוצרה. ב-25 בנובמבר 1177 צרו כוחותיו של סלאח א דין על לוד והצלבנים גברו עליהם והניסו אותם; אולם ב-24 בספטמבר 1191, במהלך מסע הצלב השלישי, הצליח צלאח א-דין להרוס את הכנסייה. בתקופת הממלכה הצלבנית השנייה, נבנתה הכנסייה שוב, אך עם הכיבוש הממלוכי של לוד בשנת 1260 החריב אותה בייברס, והותיר חלק קטן ממנה בהריסותיה, ככל הנראה כדי לבזותה ברבים. בשטח הכנסייה שהרס ציווה בייברס להקים מסגד, ובהקמתו עשו הממלוכים שימוש באבני הגזית, בעמודי הגרניט והשיש ובכותרות הכנסייה ההרוסה. בשטח המסגד שוכנים שרידים של הכנסייה הביזנטית, ובהם גם עמוד ועליו כתובת ביוונית. במחצית השנייה של המאה ה-19, כאשר העות'מאנים החלו מעבירים שטחים בארץ ישראל לידי מעצמות אירופה, השטח שלא נכלל במסגד הועבר לממשלת יוון, וזו העבירה אותו לפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית אשר קוממה את הכנסייה ב-1872 בעזרת משפחות מונייר וחבש בנות העיר. לצד הכנסייה הוקם גם מנזר.
בכל שנה ב-16 בנובמבר נערכות בלוד חגיגות גאורגיוס הקדוש, או "חג סנט ג'ורג'", שכונו אצל ההיסטוריון מוקדסי בשם "עיד ליד" (חג לוד) בחגיגות משתתפים חניכים מכל שבטי הצופים הערבים האורתודוקסים. ביום זה נהוג לציין את העברת ראשו של הקדוש מביתיניה ללוד. האירוע מתחיל בערב שלפני יום החג, ולעתים זובחים החוגגים כבש. ביום האירוע עצמו בשעה 9:00, מתקיימת בכנסייה מיסה חגיגית בנוכחות הפטריארךהיווני-אורתודוקסי וכל הבישופים בארץ. מקור

 

שכונת גני אביב ממוקמת בצפון לוד ומנותקת מיתר חלקי העיר. היא תחומה מדרום ברחוב שדרות מיכה רייס ומיתר הכיוונים היא מעין מובלעת בתוך אזור לא מיושב. שכונת גני אביב הוקמה בשלהי שנות ה-90 בצפון לוד. פרנסי הער דאז חשבו, כי הקמת שכונה מנותקת מהעיר, שנחשבת לחלשה ובעלת תדמית בעייתית, תתרום לה מבחינה כלכלית ותגרור אחריה אוכלוסייה חזקה, אולם לשכונה הגיעו בעיקר עולים מברית המועצות לשעבר. בגני אביב מתגוררים היום כ-16 אלף תושבים. האוכלוסייה בשכונה מורכבת ברובה מתושבים יוצאי ברית המועצות, בגילאי שלושים ומעלה, לרבות מבוגרים וזקנים בגילאי שישים ומעלה. המדד הכלכלי חברתי בשכונה הוא בממוצע 5 מתוך 10. השכונה מאופיינת בבנייה רוויה. בעיקר בניינים בני 4-6 קומות ומספר פרויקטים בהם נבנו בניינים בני 13 קומות. בשכונה יש מוסדות חינוך רבים. בהם מספר גני ילדים, שלושה בתי ספר יסודיים, חטיבת ביניים, תיכון למדעים ואומנויות, קופות חולים, מרכז קהילתי, מתנ"ס ומרכז מסחרי. בשכונת גני אביב אין מוקדי בילוי ופנאי והתושבים נאלצים לצאת ממנה כדי לבלות. יחד עם זאת, מערכת הכבישים הראשיים ותחנת הרכבת הסמוכה מאפשרת להם, בנסיעה קצרה יחסית, להגיע למקומות הבילוי בערים הסמוכות, בהם חולון ראשון לציון ותל אביב.  השכונה ממוקמת במרחק נסיעה קצר מאזורי התעשייה של העיר, מקריית שדה התעופה ומנמל התעופה בן גוריון. כל אלו מאפשרים לתושבים לעבוד במגוון מקומות תעסוקה במרחק נסיעה קצר מאד מהשכונה. בנוסף, לוד ממוקמת במרכז הארץ, במיקום אסטרטגי. בשל הרכבת המהירה לתל אביב ולראשון לציון ומערכת הכבישים הנוחה יכולים תושבי גני אביב לעבוד במגוון רחב של אזורי תעסוקה במרכז הארץ.

להרחבה עוד על שכונת גני אביב

 

 

לאחר שבמשך שנים הם סבלו מפריצות ומגניבות ציוד, רובם על ידי נרקומנים שהגיעו לרכוש סמים בשכונה הסמוכה, החליטו לפני בשנת 2008 אנשי מושב ניר צבי להקים "גדר הפרדה" משלהם בינם לבין השכונה הערבית הסמוכה – חומת בטון המתנשאת לגובה של שלושה-ארבעה מטרים ואורכה כחמישה קילומטרים. במאי 2013 הם הופתעו לגלות שאלמונים הרסו חלק מאותה חומה המפרידה בין שדותיהם לבין בתי שכונת פרדס שניר.

"גופי התכנון הסמיכו עצמם לפתור בעיות חברתיות"

 

 

פרדס שניר היא אחת מכמה שכונות ערביות בעיר לוד שהתפתחו ללא תכנון מסדיר, ללא הסדרה מוקדמת של תשתיות וללא היתרים. תנאי המגורים והשירותים העירוניים בשכונה זו ובאחרות הם בלתי ראויים, ולא מתקיימת בהן הזכות הבסיסית לדיור נאות. בשכונות אלו קיימות צפיפות גבוהה, בניה ארעית והזנחה סביבתית. האוכלוסייה בשכונות הבלתי-מוסדרות מוסלמית והיא מונה, עפ"י מפקד הלמ"ס )5008 ,)כ- 000,60 נפש. המשפחות המתגוררות בשכונה חשופות לאיום מתמיד של הריסה ופינוי של בתיהן, על אף היותן כלולות בשטחה המוניציפלי של העיר לוד מזה עשורים רבים. לאורך השנים התקיימו באזורים אלה מהלכי תכנון וניסיונות הסדרה חלקיים, אשר באחרונה קיבלו משנה תוקף באמצעים של תכנון סטטוטורי המבקש לשנות את מעמדה החוקי של השכונה. בתכנית לד/6300 משנת 5005 ,וכן בתכנית המתאר העירונית המקודמת בימים אלו, נכללים שטחי השכונות הבלתי- מוסדרות בשטח התכנון בייעוד למגורים. הכרה סטטוטורית זו היא תנאי הכרחי לקידום תכנון בשכונות, אך היא עדיין לא מסירה את איומי הפינוי וההריסה באופן מוחלט, מכיוון שלשם קבלת היתרי בניה, הסדרת הבינוי הקיים ושיפור תנאי החיים, נדרש תכנון מפורט. אוכלוסיית השכונה עברה במשך שנים אירועים סוערים בהיבטים הקהילתיים. תושבים חדשים התיישבו על אדמות שניתנו כפיצוי על הפקעה במקומות אחרים, אך ללא הסדרה תכנונית, הריסת בתים חוזרות ונשנות היו נחלת השכונה ושכונות לוד הערביות האחרות. ניסיונות הסדרה קודמים, ובפרט בשכונת נווה שלום הסמוכה, לוו בליקויים תשתיתיים שונים הניכרים בשטח. הבטחות ויוזמות תכנוניות קצרי טווח ששירתו מערכות בחירות שונות וכדומה מהווים אף הם את הרקע לסגרגציה חברתית וקהילתית של המתחמים ולבניית יחס התושבים לסביבתם ולמהלכים ממסדיים באשר הם. במשך השנים כשל הממסד בסוגיית התכנון ההולם והסדרת השכונות האמורות. לפיכך, כל ניסיון להסדרה תכנונית חייב לכלול את שיתוף הקהילה האמורה בתכנון, בחינת שאיפותיה ויצירת תשתית עבודה בשלה לתכנון. במהלך החודשים דצמבר 5063 עד מאי 5064 נערכה בפרדס שניר עבודת מיפוי ותכנון ראשונה מסוגה, במסגרתה שורטטה מפת ייעודי קרקע המבטאת את צרכיהם של תושבי השכונה, וכן בוצעה הערכה פרוגרמתית נקודתית, בהתאם לתחזיות הצמיחה של השכונה. הרחבה 

 

 

שכונת הרכבת הייתה שכונת המגורים היחידה, שהוקמה ביוזמת המנדט הבריטי. מטרתה הייתה, לשכן את פקידי הרכבת הגבוהים, לעובדי הרכבת ולמשפחותיהם, בשכונה נפרדת מהעיר, על פי עקרונות תכנון מערביים שאפיינו את התכנון הקולוניאלסטי הבריטי. השכונה הוקמה בסמוך לתחנת הרכבת הגדולה ביותר שהוקמה עד אז בארץ ישראל. בתחילה הוקמו צריפי עץ, ולאחר תקופה קצרה, בשנת 1941, הוקמו בשכונה בתי האבן מפוארים שחלקם קיימים עד היום. השכונה חולקה לשני רובעים: חלק אחד תוכנן כשכונת מגורים טיפוסית לפרברים שצמחו באותה העת בכל רחבי אנגליה. בתי השכונה הוקמו כבתים חד-קומתיים ומקופי גינות פרטיות. הבתים התאפיינו בגגות רעפים וארובות, ותכנית המבנה הועתקה ממבני מגורים טיפסויים באנגליה של אותה העת. כמו כן, פעלו בשכונה בית קפה, מועדון חברים ומגרשי טניס – שהכניסה לאותם מקומות היתה לאזרחים בריטים בלבד. הרובע השני תוכנן להוות את הבסיס למרכז העסקים הראשי של ארץ ישראל (דבר שכמובן לא התממש) וכלל בתי מלון, חנויות ומשרדים. המחשבה למרכז עסקים ראשי, נבעה מהעובדה שתחנת הרכבת לוד היוותה צומת דרכים מרכזית: מסילת הרכבת בלוד חיברה בין מצרים, בירות וחיפה, תל אביב ויפו וירושלים, ושדה התעופה הסמוך שנפתח לטיסות אזרחיות בשנת 1937 – חיבר למעשה את ארץ ישראל עם כל העולם.  שני הרובעים נהנו מתאורה חשמלית (בשונה מיישובי הסביבה שנותרו בחשיכה עוד שנים רבות), וזאת הודות לגנרטור שפעל במקום כבר מראשית הקמת השכונה. במהלך מלחמת העצמאות, לאחר שהבריטים נטשו את המקום, יושבו כאן מהגרים יהודים, אך די במהירות השכונה הדרדרה, והמשפחות היהודיות עזבו את המקום, ואת מקומן תפסו משפחות ערביות. במהלך השנים, נעשו כל מיני שינויים בשכונת הרכבת ובשכונת פרדס שניר הסמוכה לה (כמו למשל הקמתם של אלפי בתים ללא כל היתר), אך דבר לא הצליח להרים את המקום.
כיום, השכונה עלובה, עזובה והרוסה, ובשטחים הפתוחים בה הונחו על ידי מנהל מקרקעי ישראל סלעי ענק, במטרה למנוע בנייה בלתי חוקית במקום. מקור ועוד

 

מעבר משכונת הרכבת. מדוע לא נבנה שם מעבר עילי שימנע עצירת התנועה כל מספר דקות?

********

קטע חמישי,
המשך דרומה בשדרות הרצל,
כניסה לתחום רמלה,
מעבר בסמוך למתחם בתי הכלא
בית הקברות הבריטי
שדרות הרצל ברמלה,
סיבוב בעיר העתיקה סביב השוק,
המגדל הלבן,
חזרה לשדרות הרצל
והלאה לשכונות המערביות

מתחם  בתי הכלא כולל את בית מעצר/ בית סוהר ניצן – מיועד לכ-750 אסירים ועצורים . יש בו שני אגפים לאסירים /עצורים  ביטחוניים. בית סוהר נווה תרצה – ממוקם ליד בית סוהר ניצן  והוא בית הסוהר היחידי לנשים מיועד לכ- 220 אסירות/עצורות .בתקופות שונות שהו בו גם אסירות ביטחוניות . בית סוהר /מרכז רפואי של שירות בתי הסוהר – מהווה מרכז טיפולי רפואי כללי ואשפוזי לאסירים/עצורים והוא ממוקם תוך מתחם בתי הסוהר ברמלה . בית סוהר איילון – ממוקם במתחם בתי הכלא ברמלה מיועד לכ-800 אסירים . יש בו אגף הפרדה לאסירים ביטחוניים. בסמוך לכלא איילון נמצאים מטה שירות בתי הסוהר וכלא מעשיהו בית הסוהר מסוגל להכיל עד 1,300 אסירים במספר אגפים, וכלואים בו אסירים פליליים השפוטים למאסר של עד 7 שנים, ואסירים פליליים שזמן המאסר שנותר להם קטן מ־7 שנים בבית סוהר זה נמצא הריכוז הגדול ביותר של אסירים פליליים בישראל.

 

רַמְלָה בירת נפת רמלה ומחוז המרכז בישראל. כבירת המחוז היא מספקת שירותים מחוזיים, מנהליים, חינוכיים, ואף כלכליים ותעשייתיים. העיר נוסדה בראשית המאה ה-8, בידי מושל ג'נד פלסטין סלימאן אבן עבד אל מלכ מבית אומיה, שנעשה לאחר מכן לח'ליף ושימשה כעיר הבירה של הג'נד בתקופה הערבית. מקור שם העיר "מדינת אל רמלה", שתרגומו "עיר החולות" משום שנבנתה על דיונות חול . רמלה נחשבת גם לעיר היחידה שנוסדה על ידי הערבים בתקופת שלטונם בארץ ישראל. בסוף שנת 2015 התגוררו בה כ-77,000 תושבים. שלושה רבעים מהם יהודים, כחמישית רבים מוסלמים והשאר ערבים נוצרים. רמלה היא עיר קולטת עליה, ויש בה ייצוג ומיזוג של כל העדות והעליות. כשליש מתושביה עלו מחבר המדינות בגל העלייה שהחל בסוף שנות ה-80

 

אבני דרך נבחרות בתולדות רמלה
715 – ייסוד רמלה על ידי סולימאן עבד אל מאלכּ (בית אומיה ולימים החליף) באזור מתחם המסגד הלבן
750 – הארץ עברה לידי החליפים לבית עבאס
935 – האח'שידים כבשו את ארץ ישראל; רמלה נעשית למרכז שלטונם
942  ואילך – הכיבוש הפאטימי;
1068 – רעידת אדמה קשה שמוקדה ברמלה; העיר נהרסה כליל; אלפים מתושביה נספים, והניצולים נוטשים את העיר
1072 – הסלג'וקים כבשו את הארץ ושקמו את רמלה מזרחית לעיר הקדומה, באזור העיר העתיקה של ימינו
1089 – רמלה חזרה לידי הפאטימים
1099 – רמלה היא העיר הראשונה שנכבשה ע"י הצלבנים בדרכם לירושלים, העיר נעזבת מתושביהָ
1106-1101 – קרבות בין הצלבנים לפאטימים באזור רמלה
1141 – רמלה עברה לידי משפחת האצולה הצלבנית אילין אז נבנייתה  הכנסייה וככל הנראה גם מצודה
1177– צאלח א-דין האיובי כבש את רמלה, הורס את כנסיית גיאורגיוס הקדוש בלוד וסופג מפלה מידי הצלבנים ליד תל גזר
1187 – קרב קרני חיטין; רמלה ולוד עוברות לידי צלאח א-דין ללא קרב
1190 – המסגד הלבן החרב שוקם בידי איאס אבן עבדאללה לפי הוראתו של צלאח א-דין
1191 – ריצ'ארד לב הארי כבש את רמלה לאחר שצלאח א-דין החריב את מצודתה; חוזה רמלה בין ריצ'ארד למוסלמים; רמלה ולוד נשארו מחולקות בין המוסלמים לצלבנים
1198 – רמלה נכבשה על ידי אל מלכ אל-עאדל (אחיו של צלאח א-דין)
1207 – הצלבנים חזרו לשלוט בעיר
1266 – רמלה נכבשה על ידי הממלוכים; כנסיית רמלה הופכת למסגד
1318 – מוחמד אבן קלאון הממלוכי בונה את המגדל המרובע
1347 – ראשית התיישבות המסדר הפרנציסקני ברמלה
1365 – עשרות אלפים מתושבי הארץ נספים; רמלה מתרוקנת מתושביה; מסעות שוד של הבדואים בעיר
המאה ה-15– רמלה מרכז לסחר בתבלינים
1516 – כיבוש הארץ על ידי התורכים
1546 – רעש אדמה חזק ובו נהרסים רבים מבנייני העיר
1799 – צבא נפולאון כבש את רמלה בדרכו לעכו
1831 – כבוש ארץ ישראל בידי איברהים פשה וראשית המודרניזציה
1840 – השליטים העות'מאנים חזרו ונתנו שוויון זכויות על כל בני הדתות באימפריה העות'מאנית
1857 – המנזרים הנוצריים בעיר רוכשים שטחים ובונים כנסיות
1892 – נחנכה מסילת הברזל מיפו לירושלים
1906 – ועידת היסוד של מפלגת פועלי ציון בא"י התכנסה במלון ברסלבסקי ברמלה, וקבעת את עקרונות היסוד הידועים בתור "פרוגרמת רמלה";
מראשי הכינוס: דוד בן גוריון ויצחק בן צבי
1917 – "חיל המשלוח המצרי" בפקוד הגנרל הבריטי אלנבי כבש את רמלה
1920 – מנהל אזרחי בריטי בארץ ישראל; רמלה מוכרזת עיר מחוז
1927 – רעידת אדמה בארץ ישראל, שבה גם רמלה נפגעת
1948 – מבצע דני; רמלה נכנעה ללא קרב לפני צבא ההגנה לישראל
מקור

 

 

בית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה ברמלה הוא אחד משישה בתי עלמין בריטיים שהוקמו בישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה (האחרים ירושלים, חיפה, באר שבע, עזה ודיר אל-בלח). הוא שוכן כשני קילומטרים צפונית לעיר רמלה, בסמוך לגבולה עם לוד.
בית העלמין החל מקבורת מטופלי בתי-החולים שמתו מפצעיהם או ממחלות ובהמשך נוספו אליהם חללים אשר נאספו מחלקות קבורה ארעיות בשדות הקרב. בין אלו נמצא גם ניל פרימרוז, בנם של חנה רוטשילד וארצ'יבאלד פרימרוז (שהיה ראש ממשלת בריטניה לפני המלחמה). ניל נהרג בעת ההסתערות הרכובה על הרכס עליו ממוקם היום היישוב כרמי-יוסף. כך גם טמונים במקום החללים הניו-זילנדים מקרב עיון קרא (שנקברו תחילה בחלקה ארעית סמוך לשדה-הקרב) ורבים נוספים.

במקום קבורים חללי האימפריה הבריטית מימי מלחמת העולם הראשונה והשנייה, עד סוף המנדט הבריטי בארץ ישראל ב-1948. הבריטים קברו בבית הקברות הצבאי שלהם גם חללי אויב ושבויים שמתו תוך כדי השבי וגם חיילים מבעלות הברית של האימפריה הבריטית בשתי מלחמות העולם. בבית הקברות קבורים בני אדם מ-57 לאומים שונים, כולל כ-30 יהודים מזוהים שנהרגו תוך כדי השירות למען בריטניה. בבית הקברות מונצח זכרם של 5,731 חללים: 5,352 מצבות קבורה ו-379 מצבות זיכרון. מתוכם חללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה – כ- 3,600 חללים: 2,650 חללים בריטים, 491 מתת היבשת ההודית ועוד 467 שלא הוגדרו כחללי מלחמה. (מבין חללי המלחמה 781 חללים הם חיילים אלמונים); חללים שנהרגו בין שתי המלחמות, בעיקר במרד הערבי הגדול ובפעולות ארגוני תנועת המרי העברי, וכן במלחמת העולם השנייה ובתקרית האוויר הישראלית-בריטית ב-1949: 1,081 בריטים ובנוסף להם 424 חללים שלא הוגדרו כחללי מלחמה. בנוסף, בבית הקברות מספר חלקות מיוחדות: חלקה של חיילים אלמונים מצבא טורקיה מימי מלחמת העולם הראשונה, שתי חלקות בהן נקבר בנפרד האפר של חיילים סיקים והינדים שגופותיהם נשרפו על פי מצוות דתם, חלקה של חיילים מוסלמים, ברובם הודים וטורקים מקפריסין, וחלקה של ערבים מצרים שגויסו לצבא האימפריה הבריטית בכפייה – כל אלה נקברו בצד, כדי לא להיות בסמוך לצלב המרכזי של בית הקברות. חלקה של חיילי לגיון הזרים הצרפתי, חלקה של משטרת ארץ ישראל הבריטית, שכל הקבורים בה נהרגו על ידי המחתרות היהודיות תוך כדי הנסיגה של הבריטים מארץ ישראל ב-1948, בהם שני הסרג'נטים, קליפורד מרטין ומרווין פייס, שנתלו על ידי האצ"ל.
בית העלמין בנוי על-פי העקרונות שעוצבו בבריטניה לקבורת והנצחת הנופלים. בולטת הזהות של צורת המצבות, ללא הבדל בין קצין לחייל מן השורה ובין בני הדתות השונות – צלב על קברי הנוצרים, מגן-דוד על קברות היהודים וסהר על קבר מוסלמים. חלקות מיוחדות מוקדשות לחללים שלחמו תחת דגל צרפת (מוסלמים מצפון-אפריקה, נוצרים ארמנים וקצין יהודי) ולחללים תורכים. אנדרטה מיוחדת מוקדשת לחללים הודים, מצריים ואחרים.
חלקות חללי מלחמת העולם הראשונה מוקפות בגדר אבן נמוכה. סביב להן ממזרח ומדרום משתרע אזור נרחב בו טמונים נפטרים (כולל אזרחים) מתקופת המנדט הבריטי, לרבות תקופת המרד הערבי (מאורעות 1936-9), מלחמת העולם השנייה (רבים הוצבו בארץ-ישראל באותה תקופה ובכללם אנשי חיל האוויר הבריטי, ה-RAF) ותקופת המחתרות.
בית העלמין הצבאי של חבר העמים הבריטי ברמלה הוא הגדול בישראל ושם ממוקם המשרד האזורי של ה-CWGC, הארגון המטפל בבתי הקברות הצבאיים ברחבי העולם. טקס הזיכרון המרכזי לחללי מלחמות העולם מתקיים מדי שנה ברמלה, ביום ראשון הסמוך לתאריך ה-11 בנובמבר, תאריך הפסקת-האש אשר סימנה את סיומה של מלחמת העולם הראשונה.

בבית העלמין ישנו קבר של חייל בעל השם המפתיע הארי פוטר, חייל בריטי ששהה במחנה הצבאי  סרפנד (כיום צריפין), שירת בעיקר באזור חברון. ואחרי כשנה וחצי מיום גיוסו לצבא נהרג בפיגוע ליד חברון. הרחבה

 

 

 

 

 

 

ראשיתו של המנזר בשטח שנקנה בידי משמורת ארץ הקודש הפרנציסקנית ב-1396. במהלך המאה ה-15 הוקמה על שטח זה אכסניה שהייתה נטושה כאשר לא פקדו אותה צליינים. במאה ה-16 זוהה האתר עם ביתו של יוסף הרמתי, הוקמה בו כנסייה והוא נתקדש. בסמוך לבית יוסף זיהו הנזירים את ביתו של ניקודמוס הקדוש, שעליו נאמר שהיה איש הסנהדרין ושהביא מור ואהלות לרחצת גופו של ישו לאחר הורדתו מהצלב. באכסניה זו לן נפוליאון כאשר היה ברמלה ב-1 במרץ 1799, ולפי האגדה, עם בוקר, כאשר נעור בשל קריאת המואזין במסגד הסמוך, ירה בו למוות‏. במאה ה-19 נבנה המנזר מחדש ורוב חלקי האכסניה הישנה נעלמו, אם כי חלק ממנה שרד בצידו הדרומי של המתחם. בשנת 1902 נחנכה במקום כנסייה חדשה המוקדשת להורדת ישוע מהצלב, וליד המנזר נבנה בית ספר השייך לרשת החינוך הפרנציסקאנית הארצית, ה"טרה סנטה".
הכנסייה באתר בנויה ממעבר בודד והיא פונה לכיוון דרום. בפינתה הדרום-מזרחית ניצב מגדל פעמונים בעל צריח מחודד, המתנשא לגובה של 40 מטרים‏. הכנסייה ידועה בזכות ציור מקורי של טיציאן, המתאר את ההורדה מהצלב. הציור נתרם בשנת 1846 בידי העיר מדריד אשר לקחה את המנזר תחת חסותה במאה ה-19, והוא שוכן במרכזו של האפסיס. משני צדדיו קבועים חלונות ויטראז' המתארים את צליבת ישו ואת ההורדה מהצלב. משמאל לאפסיס ניצב פסלו של יוסף הרמתי, ומימין פסלו של ניקודמוס האוחז בידיו בתכריכים ובתיבת בשמים. גם פסלים אלה הם מתנת העיר מדריד.
נוצרים רבים מאמינים שרמלה היא המקום שבו גר יוסף הרמתי, שיחד עם ניקודמוס הוריד את ישו מהצלב. בסוף המאה ה-13 הגיעו אל ארץ הקודש מספר נזירים, נציגי הוותיקן, על מנת לשמור על הנכסים והמקומות הקדושים לנצרות. לשם כך הקימו את "הקוסטודיה דלה טרה סנטה" − "משמורת ארץ הקודש". ארגון "טרה סנטה" הפרנציסקני רכש אדמות והקים במקום מנזר בשנת 1396. כמו כן, סיפק שירותי דרך לצליינים שעלו לירושלים מיפו.
לכנסייה זוג דלתות נאות העשויות מעץ ומגולפות עם מוטיבים צמחיים, ביניהם ניתן לראות את סמלי המנזר הפרנציסקאני – בראש הדלתות מצויינת השנה 1902, השנה בה הוכנו הדלתות הללו. מקור

 

המגדל הלבן מתנשא לגובה 30 מ', ועולים אליו ב-111 מדרגות. הוא החל להיבנות בהוראת הסולטאן הממלוכי אל-מלכ אל-כאמל נאצר א-דין מֻחמד, והקמתו הושלמה בשנת 1318. ככל הנראה שימש כמגדל תצפית, שכן מראשו ניתן להשקיף על גזרה רחבה, מחוף הים במערב ועד למרגלות הרי יהודה ושומרון ממזרח. עם זאת, לדעת חלק מהחוקרים, במבנהו הארכיטקטוני (מינרט) נועד המגדל להיות המקום ממנו משמיע המואזין את הקריאה לתפילות המוסלמים חמש פעמים ביום. אל-מקדסי, גאוגרף ערבי חשוב, מעיד בשנת 985 לספירה, כי "בכל האסלאם לא נמצא מחראב [שקע בקיר המסגד הנמצא בכיוון התפילה] יפה מזה הנמצא פה… ויש לו צריח יפה שנבנה על ידי השאם אבן עבד אל-מלכ. שמעתי אחד מדודי שסיפר: ברצות החליף הזה לבנות את הצריח, נודע לו שלנוצרים יש עמודי שיש חבויים בחולות, שבהם התכוננו להשתמש לבניין הכניסה… השאם דרש מהנוצרים שיראו לו את מיקום העמודים, ואם לא כן, יחריב את כנסייתם בלוד וישתמש בעמודיה לבניין המסגד. הנוצרים הראו לו את המקום שבו היו העמודים מונחים, והם היו עבים, גבוהים ויפים". ממשיך ומתאר אלמקדסי את המסגד: "והמסגד מכוסה אבנים אחרות, מרוצפות באמנות רבה. הדלתות של הבניין העיקרי עשויות עצי ברושים וארזים, והן חטובות מבפנים ומרהיבות עין". שם נוסף למסגד ניתן לזכר 40 הגיבורים האגדיים שנלוו למחמד במסעותיו – מסגד הארבעים. מקור

 

********

קטע שישי,
מערב רמלה, נווה דורון בבאר יעקב,
ירידה לשדות מדרום, בדרך הצמודה למפעל מל"ם,
סיבוב בגרעין באר יעקב,
חזרה לנקודת הכינוס

 

בתחילה לא היה למושבה באר יעקב מקור מים והמתיישבים הראשונים נאלצו לסחוב כדי מים מראשון לציון (מרחק הליכה של כשעה וחצי) ומנס ציונה. מאוחר יותר אורגנה עגלה להבאת המים. כיוון שאספקת המים לא סיפקה את צורכי התושבים, הוחלט לשאוב מים מבאר צלבנית ששכנה בקרבת מקום. בעומק של 45 מטרים נמצאו לבסוף מים ולכבוד זאת הוחלט לקרוא למושבה "באר יעקב".

 

********

סוף דבר

משבצת הארץ בה התמקדנו היא זו הכוללת את עמק לוד מדרום לנחל איילון וגבעות החול הצמודות אליו. 
משבצת זו אינה מהווה יעד לטיולי אופניים. לכאורה, היא משעממת.
יש כאלה שאולי אף ירימו גבה וישאלו: "לשם רכבתם?" "מה יש לחפש שם?" "האם נפלתם על הראש?"
התשובה היא לא באלף רבתי!

***********

נחזור ונסכם מה עברנו: 
בחלקו הראשון של הטיול דיוושנו בשדות ובפרדסים
ונכנסנו לחלק מהיישובים הכפריים: תלמי מנשה, ניר צבי, כפר חב"ד, אחיעזר וזיתן.
החלק השני של הטיול היה מסע עירוני. דיוושנו ברחבי שתי הערים הגדולות לוד ורמלה ואחותן הקטנה והסמוכה להן באר יעקב.

בלוד עברנו באזור התעשייה הצפוני, בעיר העתיקה.
חצינו את מסילת הברזל ושוטטנו בשכונת גני אביב ושכונת הרכבת.
חצינו שוב את מסילת הברזל והגענו למרכז העיר ומשם המשכנו דרומה.

את הטיול ברמלה התחלנו בחלקה הצפוני של העיר.
חלפנו על פני מתחם שירות בתי הסוהר והכליאה.
בקרנו בבית הקברות הבריטי בו טמונים חיילי הממלכה המאוחדת ומושבותיה שלחמו בא"י בשתי מלחמת העולם.
המשכנו למרכז העיר רמלה לשדרות הרצל, שהיו פעם קטע כביש תל אביב – ירושלים.
שוטטנו בעיר העתיקה והמשכנו למגדל הלבן.
המשכנו ושוטטנו עוד בשכונות העיר ומשם חזרנו לבאר יעקב וגם בה הסתובבנו.

*************

היה לנו מסלול רווי בתוכן היסטורי וגאוגרפי.

הטיול נמשך קצת פחות משש שעות ומתוכן שעה עצירות.

****************

מזג אוויר היה נפלא. נהנינו  מאוד.

למדנו הרבה
יחד עם זאת, טרם מיצינו את ההכרות עם לוד ורמלה
שתי ערים מרתקות .

עוד נחזור אליהן.
יש מה לראות!

********

תודה

לעמית שתכנן והוביל
לרז על היותו חבר שגם צלם – אלבום שלו
לערן תירוש, יו"ר העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל 
על דבריו על רמלה במלחמת העולם הראשונה ועל בית העלמין הבריטי