במישור חוף כרמל, בין נחשולים ובין עתלית ובין חוף הים ומורדות ההר23 ביולי 2017

קובץ GPX להורדה GPSies מרחק: 39.5 ק"מ טיפוס-מצטבר: 120 מטר גלריית תמונות גלריית מפות

 

מסע זה ביום שלישי (18/7/2017) היה נוסף בסדרה שרז גורן ואני יזמנו ומטרתה להעמיק את הידע אודות חבל ארץ מסוים והפעם מישור חוף כרמל. מראש ידענו שיהיה חם ביום זה. לא ויתרנו על טיול אמצע שבוע והצענו לחברים שידענו שהם פנויים להצטרף.

 

לקראת השעה 06:00 בנקודת הכינוס נוצרה לנו קבוצה מכובדת של תשעה אנשים שהגיעו ממקומות שונים והם רז גורן (כפר יונה), מוטי ארמלין ועמי שדה (גילון), יעקב פרומן (מולדת), לוי אבנון (חמדיה), מיכאל סופר, אלי פורמברג ועמיקם פרייס (מזרח תל אביב) ואני (מבשרת ציון).

 

כרגיל, לאחר תדריך קצר יצאנו לדרך והפעם בהובלת רז גורן.

 

******

המסלול, מעגלי נגד כיוון השעון

*****

לבקשתי, רז גורן תכנן את המסלול כך שנדווש בכל יחידות הנוף של חבל ארץ זה כפי יוצג להלן. בתכנון המסלול היה צורך להתייחס למספר אילוצים שמכתיב המרחב והם:
– כביש החוף (כביש 2) ומסילת הברזל החוצים אותו לאורכו;
– החולות הטובעניים בחוף שאינם עבירים בקיץ;
– המתקן הצבאי עתיר הגודל בחוף עתלית;
– גדרות בין המטעים הרבים וברכות הדגים הפזורים בשטח
– יכולת התנועה המוגבלת על הרכס הכורכר שחלק ניכר ממנו הוא שמורת טבע שאין בה דרכים.
כל אלה גרמו לכך שצורת המסלול מוזרה ושהיו לנו קטעי רכיבה ארוכים "משעממים" לאורך המסילה.

*****

*****

האזור הגאוגרפי, מישור חוף כרמל
בין נחשולים בדרום ועתלית בצפון
בין חוף הים במערב ורגלי ההר במזרח

****

מישור חוף הכרמל הוא רצועת מישור החוף הנמשכת ולאורך מרגלותיו המערביים של הר הכרמל, בין ראש הכרמל (סטלה מריס בחיפה) בצפון, לאורך ומורדות הכרמל וכתף הכרמל (אזור זכרון יעקב) ועד נחל תנינים בדרום. אורך קטע המישור הזה הוא כ-30 ק"מ והינו הצר ביותר בכל מישור החוף של ארץ ישראל. צורת מישור חוף הכרמל היא של משולש צר וארוך שחלקו הדרומי הוא רחב, כ-3 ק"מ , וקדקודו בצפון במקום בו כדברי השיר "הכרמל יורד לים" שם רוחבו 100 מ' בלבד.
לכל אורכו של מישור הכרמל  מצויים שלושה רכסי כורכר  (מערבי, אמצעי ומזרחי) שנוצרו בתקופות שונות כתוצאה מנסיגת הים ופלישתו לאזור החוף. אולם רק שניים ניכרים בשטח. בין רכסי הכורכר נמצאים מישורים צרים וארוכים בהם ממוקמים מספר יישובים ובהם נמצאים השטחים החקלאיים: שדות כותנה ותירס, מטעים בעיקר בננות ובריכות דגים
הרכס המערבי נמשך לאורך קו החוף עצמו. רכס זה, שגובהו כ-8 – 10 מ' מעל קו המים עבר תהליכים אינטנסיביים של גידוד על ידי גלי הים ונוצרה בו מערכת מרשימה ביותר של מפרצים, כיפים, טבלאות גידוד, צנורי גידוד, נקיקים ומערות קטנות.
ממזרח לרכס המערבי נמצא עובר עמק האבוס שלאורכו עובר תוואי מסילת הרכבת לחיפה ואותו חוצה גם כביש תל אביב – חיפה (כביש 2)
מזרחה לאבוס עובר הרכס התיכון, רכס רציף גובהו כ-15-20 מ'. עליו נמצאים מספר יישובים מעגן מיכאל, הבונים ועתלית. השטחים הפתוחים על רכסי הכורכר הם שטחי בור, חלקם שמורות טבע ומרביתם  המשמשים בעיקר למרעה בקר. על רכס זה נמצאים יש בהם שרידים ארכאולוגים רבים ובין היתר שרידי מחציבות.
מזרחית לרכס התיכון נמשכת הרצועה המזרחית של המרזבה, שרוחבה 1.5-1 ק"מ והיא תופסת את עיקר שטחו של מישור הכרמל. מרבית שטחה של המרזבה מכוסה באדמת טרה רוסה פוריה. בקטעים אחדים נותרו משקעים ביצתיים – שריד לביצות שנלכדו בין רכסי הכורכר (הביצה הגדולה שהייתה כאן – ביצת כבארה הותירה אף שריד קטן באזור עינות תמסח). רומה הטופוגרפי של המרזבה מגיע ל-30 מ' מעל פני הים, בקו המגע שלה עם מורדות הכרמל. בשולי המרזיבה נמצא כביש תל אביב – חיפה הישן (כביש 4).
שרידים מרכס הכורכר המזרחי נותרו למרגלות חוטם הכרמל, סמוך לכביש המוביל למעגן מיכאל. גובהו כ-40 – 45 מ' מעל פני הים.
שלושת האתרים הארכאולוגים המרכזיים במישור חוף הכרמל הם עיר הנמל הקדומה דור, עיר הנמל הקדומה עתלית (שם גם עומד על תילו מבצר צלבני גדול) והתל העתיק של שקמונה, מדרום לעיר חיפה

*****

את מישור חוף הכרמל חוצים מספר נחלים שמרבית אגני הניקוז שלהם נמצאים על הכרמל. נחלים אלו חוצים את רכס הכורכר התיכון בפרצות מלאכותיות שנחצבו בתקופות עתיקות כדי לאפשר ניקוז תקין של מי השטפונות שלהם אל הים. בהעדר ניקוז כזה התפשטו מי השטפונות בין רכסי הכורכר וגרמו ליצירת ביצות. מרבית נחלי מישור הכרמל מוצאם הוא רכס הכרמל והם מדרום לצפון: נחל תנינים שמוצאו מרמות מנשה,  אלה בתחום מרחב הטיול: נחל מהר"ל, נחל מערות ונחל אורן ונוספים שאינם תחום מרחב הטיול נחל מגדים, נחל מתלה שהוא המשך נחל ספונים, נחל גלים ועוד מספר נחלים קצרים היורדים מתחום העיר חיפה.

הנחלים החוצים את מישור חוף כרמל במרחב הטיול

******

דמות המרחב,
לאורכו שני כבישים ארציים ומסילת ברזל
לרוחבו מספר כבישים אזוריים
חוף חולי במערב וממזרח לו ברכות דגים
יישובים כפריים ובין שטחים חקלאיים
חורש, מרביתו נטוע במורדות ההרים

*****

 ההיבט היישובי והמוניציפלי
מרבית האזור בתחום המועצה האזורית חוף הכרמל

מועצה חוף הכרמל ממוקמת ברובה באזור שבין מורדות הר הכרמל והים התיכון. המועצה הוקמה ב-2 ביולי 1951. שמה מייצג את מיקומה הגאוגרפי. גבולות המועצה במערב לאורך החוף מכפר גלים בצפון ועד קיסריה בדרום ואילו במזרח מקיבוץ בית אורן במרומי הכרמל ועד בת שלמה בדרום מזרח. שטח שיפוט המועצה כ- 190 אלף דונם, הכוללים מרחב גדול, מפארק הכרמל וכ- 40 ק"מ של חוף ים מפורץ. שטח המועצה גובל מצפון בתחום השיפוט של הערים חיפה וטירת כרמל, מדרום בחדרה וממזרח בבנימינה, פרדס חנה-כרכור והמועצות האזוריות מגידו ואלונה.
מועצה אזורית חוף הכרמל מונה כ- 29 אלף תושבים המתגוררים ב- 27 ישובים חלקם יישובים עירוניים / קהילתיים: קיסריה, עתלית; מושבים: בית חנניה, גבע כרמל, דור, הבונים, כרם מהר"ל, מגדים, ניר עציון, עופר, עין אילה וצרופה קיבוצים: בית אורן, החותרים, מעגן מיכאל, מעין צבי, נווה ים, נחשולים, עין כרמל, שדות ים וגם מושבה בת שלמה, כפר האמנים עין הוד, כפר הנוער מאיר שפיה, הכפר הערבי עין חוד. כמו כן בתחומה נכללים חוות מקורה וכן בתי הספר הפנימייתיים ימין אורד, כפר גלים וכפר צבי סיטרין.
בעבר הייתה החקלאות מקור פרנסה עיקרי וכמעט בלעדי ביישובי האזור. ב-30 השנים האחרונות חלה התפתחות מואצת בענפי התעשייה והתיירות. חקלאות: עדיין נפוצה, במיוחד נוכח התפתחות טכנולוגית רבה בתחום. הענפים העיקריים הם בננות, ירקות, כותנה, רפת, לול ובריכות דגים. תעשייה: מפותחת בעיקר בקיבוצים, עם התחלה של יזמות עסקית ותעשייתית גם במושבים. בין המפעלים הגדולים באזור נמנים "פלסאון" (מעגן מיכאל), "מרצפייה" (שדות-ים), "קל-קר" (עין כרמל), "רשת או פלסט" (החותרים), "תפן" (נחשולים), "סקופוס" (מעין צבי) ו"אגריקל" (הבונים). תיירות ונופש – באמצעות עמותת "כרמלים". מקצועות חופשיים ותעסוקה מחוץ לשטח המועצה.

שטח תחום המועצה האזורית מישור חוף הכרמל

*****

המפה היישובית בשלהי המאה ה-19
יישובי מישור חוף כרמל חלק ממחוז חיפה

******

*****

*****

*****

המפה היישובית בתקופת השלטון הבריטי
תחום מחוז חיפה

****

*****

*****

*****

מיפת היישובים במרחב הטיול בשנות ה-40'

ההתיישבות היהודית בתקופת השלטון הבריטי

*****

******

"מבצע נמל" ו"מבצע שוטר"
אירועי מלחמת העצמאות העיקריים במרחב

*****

"מבצע נמל" – כיבוש טנטורה (23 במאי 1948)
במקביל לקרבות בלימת צבאות ערב לארץ וזאת
כדי לאפשר את
פתיחת כביש תל אביב – חיפה

לאחר כיבוש חיפה, בסוף אפריל 1948 וחוף הגליל המערבי באמצע מאי, נותר הכפר טנטורה כבסיס ימי ערבי יחיד לאורך חוף הים התיכון לצורך קיום קשר עם לבנון. דרך טנטורה זרמה אספקת נשק ותגבורות מלבנון לכפרים הערבים שבכרמל המערבי, עין ע'זאל (כיום עין איילה), איג'זים (כיום כרם מהר"ל) וג'בע (כיום גבע הכרמל), שכונו 'המשולש הקטן'. כפרים אלו תקפו את התחבורה היהודית בציר שבין חיפה לתל אביב (כיום כביש 4) ושבשו אותה במידה ניכרת. בתחילת מאי המליץ הש"י על כיבוש הכפר בהקדם כיוון שביצוריו הלכו והשתפרו.

****

טנטורה שכן על חוף הים התיכון, כחמישה ק"מ מצפון מערב לזכרון יעקב. ממערב לכפר נמצאו מספר איים קטנים, שעל פי הידיעות הייתה בהם שמירה. כמה מאות מטרים ממזרח לכפר עבר כביש תל אביב-חיפה, ושביל הוליך מן הכפר אל אותו כביש. בנוסף, מסילת הברזל מדרום לצפון עברה כ-700 מ' ממזרח לכפר. השטח שבין הכפר לכביש ולמסילה היה מישורי, אך השטח שמערבה לו, במקביל לחוף, היה מכוסה גבעות כורכר. שבילים נוספים נמתחו מן הכפר לצפון ולמזרח. על שבילים אלה חלש מבנה בית ספר אשר ניצב על גבעה ממזרח למסילת הברזל. על גג מבנה זה הציבו הערבים שני מקלעים, והוא נחשב על ידי 'ההגנה' כמעוז העיקרי בהגנת הכפר. לעומת זאת, חלקו הצפוני של הכפר היה מוגן פחות, אולי בשל השטח הביצתי, שייתכן שגרם לערבים להניח שימנע התקפה מכיוון זה. מכיוון זה הייתה רק עמדה ידועה אחת, בסמוך למבנה המזגגה (בנחשולים של ימינו). בנוסף, ח'ירבת אל בורג', מצודה עתיקה אשר ניצבת על חצי אי קטן שמצפון לכפר, הייתה עשויה להוות מעוז הגנתי נוסף. מצפון מזרח לטנטורה שכנו איג'זים ועין ע'זאל, וקרוב יותר, כפר לאם, המרוחק מטנטורה כשני ק"מ. האחרון היה כפר קטן וחלש יחסית, ולא נחשב לאיום רציני לכוח התוקף, אך איג'זים, ואולי גם עין ע'זאל, לעומת זאת, נחשבו לאיום רציני יותר. על פי הידיעות, השטח שמדרום לכפר עשוי היה להיות ממוקש.
הערכת 'ההגנה' באשר לגודל הכוח הלוחם בכפר עמדה על כ-100 איש. אלה היו חמושים, על פי הידיעות, ברובים, אקדחים ותת מקלעים, כמה מרגמות שלושה אינץ' או 60 מ"מ, ארבעה או חמישה מקלעים, וייתכן שגם בתותח נ"מ 40 מ"מ (שאולי נמצא בעין ע'זאל). לפי הידיעות שבידי 'ההגנה', פיקדו עליהם מספר עריקים בריטים.
מן הצד הישראלי הוטלה משימת כיבוש הכפר על גדוד 33 של 'אלכסנדרוני'. כן הוקצתה לעזרתו סירה של חיל הים, על מנת לבודד את הכפר מכיוון הים התיכון, ושל חטיבת כרמלי, לצורך ביצוע חסימה מצפון לכיוון 'המשולש הקטן'. גדוד 34 של 'אלכסנדרוני' הקצה את הנשק המסייע: שלוש מרגמות שלושה אינץ' וחמישה מק"בים.
התוכנית הייתה לתקוף את הכפר בו זמנית מצפון ומדרום. פלוגה אחת תתקוף מצפון: מחלקה אחת את הכפר ושתי מחלקות את אל בורג', ופלוגה אחת תתקוף מדרום. אחת מאותן פלוגות, על פי התפתחות הקרב, תמשיך ותסרוק את הכפר. פלוגה נוספת יועדה להוות עתודה, אשר תמוקם ממזרח לכפר, כך שתוכל להתערב בקרב הן בצפון, הן בדרום, במקרה הצורך. מחלקה אחת מפלוגה זו יועדה לכבוש את הבניין שממזרח למסילת הברזל.
הכוח הצפוני – הכוחות יצאו לדרכם בחצות ליל 23/22 במאי. הפלוגה שנועדה לתקוף מצפון נראתה על ידי ערבים שהתגוררו באוהלים ובחושות ממזרח לאל בורג', בעת שחצתה את מסילת הברזל. כמה מן הערבים החלו בורחים, והמ"פ שלח כיתה על מנת להבריח ביריות את היתר. עם זאת, היריות ביטלו את גורם ההפתעה, ועד מהרה הפלוגה החלה לספוג אש מן הרכס המקביל לחוף. אחת המחלקות הסתערה על הרכס וכבשה אותו לנוכח התנגדות קלה, ומחלקה נוספת כבשה את אל בורג'. הכוח שתקף מצפון הבחין בסירת חיל הים, טעה לחשוב כי המדובר בסירה ערבית, וירה עליה. הסירה השיבה אש, ועד שנתבררה הטעות, נפגע אחד מאנשי הסירה. הכוח הפנה את עיקר אישו לעבר המזגגה, ואכן, לנוכח האש שספגו, הערבים פינו את הבניין, אשר נתפס על ידי כוח מהפלוגה. המחלקה שכבשה את הרכס הסתערה בינתיים על בתיו הצפוניים של הכפר, כ-200 מ' הלאה משם, וכבשה אותם. מכאן המשיכה הפלוגה וסרקה את הכפר, לעתים לנוכח התנגדות.
הכוח הדרומי – הכוח שתקף מדרום נתגלה אף הוא בדרכו, וספג אש עוד בטרם הגיע ליעדו. מן האש נפצעו מ"מ ומ"כ והפלוגה נבלמה עד אור הבוקר. המערך הערבי שמדרום לכפר התפורר לבסוף כאשר הכוח שתקף מצפון איים על עורפו.
גם כוח העתודה נתגלה בדרכו, ונפתחה עליו אש. בהתאם לתוכנית, שלחה פלוגת העתודה מחלקה לצורך כיבוש בניין בית הספר. זו התקדמה תוך חיפוי הדדי, כנגד אש גוברת והולכת, אליה נילוו פצצות תאורה. לנוכח עוצמת האש שספג, הודיע המ"מ שאין ביכולתו לכבוש את הבניין, וביקש תגבורת. המ"פ הורה לכוח להמשיך, ואכן, כשהכוח הסתער, נטשו הערבים את הבניין, בהותירם מספר נפגעים. מחלקה אחרת, אליה נלווה המ"פ, תפסה בינתיים את הגבעות שמדרום לבניין, גם כן לנוכח אש עזה. התנגדות ערבית עקשנית נמשכה באזור הגבעות עד הבוקר.

תרשים הקרב של מבצע נמל

***

המקור: גרשון ריבלין, חטיבת אלכסנדרוני במלחמת הקוממיות, מערכות, 1964.

בקרב על טנטורה נהרגו 13 מחיילי אלכסנדרוני ומעל 70 מקומיים, ולאחריו רצחו החיילים מספר שבויים וגירשו את התושבים. אחדים מהתושבים עזבו למשולש הערבי בצפון השומרון, ורבים מהם (בין 500 ל-1200) לכפר השכן פוריידיס, שכבר נכנע קודם לכן, משם גורשו לאחר מכן.
בשנת 2000 התפרסמה עבודת-גמר שכתב תדי כ"ץ, סטודנט לתואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת חיפה, בהנחיית הפרופסור קייס פירו, בה נטען כי לוחמי חטיבת 'אלכסנדרוני' ביצעו טבח בתושבי הכפר טנטורה. העבודה קיבלה ציון 97. ותיקי החטיבה תבעו את כ"ץ על הוצאת לשון הרע, ובסופו של דבר בדקה האוניברסיטה את העבודה מחדש והחליטה לפסול אותה. להרחבה בעניין באתר זיכרון של חטיבת אלכסנדרוני

תאור הקרב באנדרטת הזיכרון במכון הדיג להלן, צילום רז גורן

******

מבצע שוטר, ל"כיבוש המשולש הקטן"
24 – 26 ביולי 1948
זמן קצר לאחר קרבות עשרת הימים וכניסתה לתוקף של ההפוגה השנייה 

שחרור סופי של האיום על כביש תל אביב חיפה,

מטרת המבצע הייתה השתלטות על הכפרים הערבים במורדות המערביים של הכרמל שכונו המשולש הקטן. כפרים אלו שלטו על חלקו הצפוני של כביש חיפה-תל אביב והצליפות מהם שיבשו את התחבורה היהודית בכביש מתחילת המלחמה. המבצע זכה לשמו משום שהוצג כמבצע משטרתי, אף שהיה מדובר במבצע צבאי, וזאת כדי שלא להפר את תנאי ההפוגה, אם כי המדובר היה בשטח אשר נכלל במדינה היהודית בתכנית החלוקה. המטרה הושגה: הכפרים נכבשו וצפונו של כביש החוף נפתח לתנועה יהודית.
המאחז הערבי בחוף הכרמל הצטמצם והלך ככל שנמשכה מלחמת העצמאות. בסוף אפריל נכבשה חיפה, בהמשך נכבשה, ב-15 במאי, אום א-זינאת, ב-23 במאי טנטורה וב-16 ביולי, גם טירה (כיום טירת כרמל). באותה תקופה נכבשו גם כפר לאם (כיום הבונים), אל-סרפנד שמדרום לחיפה, ועין חוד (עין הוד). עם כניסתה לתוקף של ההפוגה השנייה במלחמת העצמאות, נותרו שלושה כפרים ערביים במובלעת החולשת על כביש החוף דאז (כביש 4 של ימינו) בדרום הכרמל, אשר נודעה בכינוי המשולש הקטן (להבדילם מ"המשולש הגדול": טול כרם, שכם וג'נין). הכפרים היו: עין ע'זאל, ג'בע ואיג'זים (כיום: עין איילה, גבע כרמל וכרם מהר"ל, בהתאמה). הכפרים במובלעת זו חסמו באופן פעיל את כביש החוף בדרך שבין חיפה ותל אביב, על ידי ירי וחבלות. כתוצאה, התחבורה היהודית, בקטע שמזכרון יעקב צפונה, עקפה את כביש החוף דרך ואדי מילח (כביש 70 של ימינו), יקנעם ויגור. ניסיון לכבוש את הכפרים נעשה ב-18 ביוני 1948, ונכשל. ב-8 ביולי 1948 פעל צה"ל נגד איג'זים.

*****

ב-18 ביולי נהרגו שני נוסעים יהודים סמוך לג'בע. בעקבות תקרית זו נדרשו תושבי הכפרים להיכנע או להתפנות, אך הם סירבו. ב-18 וב-19 ביולי נערכו התקפות של צה"ל אך הן נהדפו, וב-24 ביולי יצא צה"ל למבצע שכונה "מבצע שוטר".
תנאי ההפוגה הטילו הגבלות מדיניות על פעולות צבאיות. מכיוון שבהתאם להחלטת החלוקה של האו"ם נועדו כפרים אלה להיות בשטח מדינת ישראל, תוכננה הפעולה כמבצע משטרתי נגד אוכלוסייה שאינה מכירה בריבונות מדינת ישראל, לכן נקרא המבצע מבצע שוטר, אף שמדובר היה במבצע צבאי לכל הדעות. כוחות משטרה צבאית הובאו למקום באוטובוס על מנת ליצור רושם שמדובר אכן במבצע משטרתי. כבר בימים שלפני המבצע החל צה"ל בהפגזות ובהפצצות על הכפרים.
הכפרים שכנו כולם מזרחה לכביש החוף דאז (כביש 4). ג'בע היה הצפוני שביניהם וכשלושה או ארבעה ק"מ מדרומו שכן עין ע'זאל (כלומר, מעט מזרחה למקום הנוכחי של גבע כרמל ושל עין איילה, אשר 'שאלו' את שמותיהם). מזרחה לשני אלה, במרחק של כשלושה ק"מ מכל אחד מאלה, שכן איג'זים. הכפרים שכנו על השטח הגבעי הנמוך שמעל לחוף הכרמל.

******

ההפוגה העניקה לצה"ל מידה רבה של גמישות בהקצאת הכוחות למבצע, ואכן הוא נהנה בקרב מעדיפות רבה, בעיקר בנשק מסייע ובנשק כבד. המשימה הוטלה על חטיבת אלכסנדרוני, וזו הקצתה למשימה שתי פלוגות, וכן קיבלה פלוגה מחטיבת גולני ופלוגה מחטיבת כרמלי. כן עמד לרשות צה"ל סיוע ארטילריה: מרגמות ותותחים, מספר משוריינים, סיוע של חיל הים ושל חיל האוויר, שכלל באותה עת גם מפציצי 17-B (מבצר מעופף), אשר הגיעו לארץ ימים מספר קודם לכן. הזמן שהוקצב להכנת המבצע היה קצר, והספיק רק לסיור אווירי. כך, למרות שהיעד היה מובלעת בתוך שטח ישראלי, לא הכירו הכוחות היטב את יעדיהם. ככל הנראה, היה זה אחד הגורמים לקשיים בתחילת המבצע.
לערבים היו במקום, כפי שנתברר, כ-800 לוחמים. מערך ההגנה שלהם, באופן לא אופייני לערבים באותה מלחמה, התבסס על שיתוף פעולה גמיש בין הכפרים השונים באותו אזור. בקרבות הקודמים הוכיחו הלוחמים בכפרים מידה גבוהה של יוזמה, תושיה ורוח קרב. בכל זאת, לנוכח יתרונו הגדול של צה"ל, ולנוכח חוסר המעש של הצבא העיראקי, היחיד שיכול היה לבוא לעזרתם, היה מצב הכפרים חסר תקווה, למעשה.
המבצע נועד להיערך בשני שלבים. בשלב הראשון תוכנן כיבוש עין ע'זאל מדרום וג'בע מצפון, כל אחת באמצעות פלוגה אחת. תוך כדי כך הוקצתה פלוגה לשם הטרדת איג'זים ומניעת מעבר תגבורות ממנה לשני הכפרים האחרים. השיריוניות נועדו להיערך על הכביש, על מנת לבודד את זירת הקרב ממערב. כיבוש איג'זים תוכנן לשלב השני.
ההתקפה החלה בליל 24 ביולי 1948. הניסיון הראשון נכשל. הפלוגה מ'גולני', שנועדה לכבוש את ג'בע הותקפה בדרכה ליעד, ונסוגה תוך שספגה אבדות. הפלוגה מ'כרמלי' שנועדה לכבוש את עין ע'זאל טעתה בדרכה, וכבשה משלט אחר מזה שנועד לה, ושאינו חולש על היעד. גם הפלוגה מ'אלכסנדרוני', שנועדה לאיג'זים, לא הגיעה ליעדה. בבוקר 25 ביולי 1948 נעשה ניסיון נוסף באמצעות משוריינים שנעו לאורך כביש החוף, ופלוגה רגלית נוספת, מ'אלכסנדרוני', שנעה בעקבותיהם, לתקוף את הכפרים ממערב. ניסיון זה נכשל גם הוא, כיוון שהלוחמים בכפרים הציבו מחסומים בכביש, ומנעו מצה"ל את הגישה מכיוון זה. כל אותו יום הופגזו הכפרים בתותחים ובמרגמות והופצצו על ידי מטוסי חיל האוויר. בצהרי היום אירע אסון: פגז מרגמה שנורה על ידי חיילי צה"ל, פגע בפלוגה מחטיבת אלכסנדרוני והרג תשעה לוחמים. בסופו של דבר, עקב ההפגזות וההפצצות, וככל הנראה גם כיוון שהבינו כי העיראקים לא ייחלצו לעזרתם, נשברה התנגדות הלוחמים הערבים. לפנות ערב הצליחו כוחותיהם, כ-800 איש, לחמוק לוואדי ערה. חלק מהכוחות הנסוגים עלו על מארבים שהציבו כוחות חי"ם, וסבלו אבידות. בלילה אור ל-26 ביולי 1948 חודשה ההתקפה, אך כאמור הכפרים היו ריקים ונכבשו כמעט ללא התנגדות.

השטח שנכבש במבצע שוטר

הערבים הנסוגים התקבלו יפה על ידי תושבי ואדי עארה והמפקדה העיראקית חילקה אותם בין הכפרים השונים. כוחות צה"ל פינו את המחסומים והמוקשים מכביש החוף והדרך לחיפה נפתחה. על אדמות כפרים אלה הוקמו לאחר מכן היישובים עין אילה, גבע כרמל וכרם מהר"ל.

*****

המפה היישובית בשנותיה הראשונות של המדינה

מרחב הטיול עם תום מלחמת העצמאות וטרם הקמת היישובים החדשים

כביש החוף עדין אינו קיים

*****

סיפור הדרך, המקומות והמראות

*****

כינוס במגרש החנייה של חוף דור (טנטורה)
– מזרחה על כביש 7011, חציית מסילת הברזל וחצייה מתחת לכביש 2
– כניסה למתחם מכון הדיג בו יש נמצאת האנדרטה לזכר חללי חטיבת אלכסנדרוני שנפלו בקרב לכיבוש טנטורה במאי 1948
– חזרה לכביש ופנייה צפונה בדרך 4X4 הצמודה ממזרח לרכס הכורכר האמצעי שבמישור חוף הכרמל
– מעבר לצד חרבת דרכמון
– הלאה צפונה עד הקצה המערבי של מושב עין איילה
– מערבה וחציית כביש 2 במעבר תחתי
– המשך מערבה בדרך הצמודה לבית העלמין והלאה צפונה במקביל וממזרח למסילת
– פנייה מזרחה וטיפוס לרכס הכורכר בו נמצא מושב הבונים
– עלייה לתצפית לעבר מישור חוף הכרמל ומורדות ההרים מעל גג בית מזכירות המושב (אחד מהמבנים המרכזיים של כפר לאם, כפר ערבי שהתקיים עד יולי 1948)
– כניסה מדרום למבצר כפרלט הנמצא בתחום המושב.
– ירידה צפונה בכביש הגישה למושב לעבר מנחת המטוסים

חלק הראשון של המסלול מדור לבונים

 

החלק הדרומי של מרחב הטיול בשלהי המאה ה-19

מושב דור הוקם בשנת 1949 על ידי קבוצת עולים יוצאי יוון, שלאחר מכן הצטרפו אליהם יוצאי עיראק. המושב הוקם על האדמות החקלאיות של הכפר הערבי טנטורה, שמו של המושב נובע משמה של העיר הקדומה דור ששכנה סמוך למקום. חוף דור, חוף הים הסמוך למושב, הוא אחד הנוחים לרחצה בישראל, עקב היותו בתוך מפרץ טבעי. נפי המשק העיקריים: לול, ירקות, חוף רחצה וכפר נופש

מיקום ותחום מושב דור

 

שער הכניסה למכון הדיג

"התחנה לחקר המדגה – דור"  של משרד החקלאות ופיתוח הכפר משתרעת על שטח של כ-400 דונם והאמצעים שבה מתחלקים לבריכות עפר המותאמות לצרכי ניסוי, חממת גידול אינטנסיבי, מכוני רבייה, קרנטינה, ומכוני ניסוי נוספים. במתחם התחנה גם מעבדה ומשרדים. פעילות התחנה מתמקדת בתכנון וביצוע מחקר יישומי אשר מטרתו קידום ענף חקלאות המים בישראל. התחומים בהם עוסקים בתחנה  מגוונים: רבייה, תזונה, תברואה, טיפוח גנטי, טכנולוגיות ,ממשק, ואיכות סביבה. בצד פעילות שוטפת שמטרתה לתמוך במדגה הישראלי במתן שירותים ומידע, נערכת בתחנה פעילות מחקרית בשיתוף עם מוסדות מחקר אקדמיים, חברות טכנולוגיות וגופי מו"פ בארץ ובחו"ל.  בתחנה  10 עובדים, אשר תחומי הכשרתם שונים ומגוונים. שיתופי הפעולה הנרחבים מאפשרים עיסוק במגוון תחומים במפורט, ותוך שינוי מתמיד בהתאם לצרכי הענף. המקור

אתר הזיכרון בתוך מתחם מכון הדיג ללוחמי חטיבת אלכסנדרוני שנפלו בקרב על כיבוש טנטורה (מבצע נמל)

*****

מבנה מרכזי אולי בית הספר של הכפר טנטורה בתוך מכון הדיג צילום רז גורן

בדרך ממזרח לרכס הכורכר התיכון לרגלי ח' דרכמון

ח' דרכמון – נקרא גם ח' דּריהִמָה וגם דּריהִמָה שרידי יישוב קדום (כעשרה דונם) בשולי פסגתו של רכס כורכר (נ"ג 31): במקום נמצאו שרידי מבנים, פזורות של אבני בניה מסותתות (מידותיהן השכיחות הן 0.5×0.4×0.3 מ') ופריטי בניה, בכללם כותרת ובסיס של עמוד משיש. עוד באתר בורות מים חצובים, מערות קבורה וחציבות. על הקרקע פזורים חרסים ושברים של כלי זכוכית. בחפירת בדיקה שנערכה באתר נחשפו שרידי קירות (שרידי מצד?) — שתי שכבות, התחתונה בבניה באבנים מסותתות היטב, העליונה באבני גוויל; שתיהן יוחסו לתקופה הביזנטית (המאות הה'-הו' לסה"נ). בקרבת מקום ממזרח נחשפו שתי רצפות טיח, זו על זו, שיוחסו גם הן לתקופה האמורה. במורד המערבי של הרכס אותר בור, שהכיל שברים של כלי חרס מן התקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית.
בחפירה שנערכה במרחק של 100 מ' בערך ממזרח לחורבה נחשף קטע של קיר, כנראה מסד של אמת מים (אולי סעיף של האמה שהוליכה אל דור). באזור זה לוקטו חרסים מן התקופה ההלניסטית ונמצאו שני מטבעות, אחד מהם משלהי התקופה הרומית. במרחק של 120 מ' בערך מצפון לקטע הקיר אותרה בריכה מלבנית (7.8×5.8 מ'). לרגלי רכס הכורכר ממזרח נחשפו חלקים משרידיו של מבנה (הובחנו שני חדרים) ולוקטו חרסים מן התקופה הרומית המאוחרת.
אתר 112 מפה 30 דור סקר ארכאולוגי של ישראל

בירידה לעבר הקצה המערבי של מושב עין איילה

מושב עין איילה – עֵין אַיָּלָה הוא מושב עובדים של תנועת המושבים במישור חוף הכרמל. הוקם בשנת 1949 על ידי עולים מצ'כוסלובקיה. היישוב נוסד על אדמות הכפר הערבי עין ע'זאל, שתושביו עזבו אותו בעקבות מבצע שוטר ואדמותיו הוכרזו נכסי נפקדים. שמו של המושב הוסב באוקטובר 1949 מעין רזאל לעין איילה, המבוסס על שמו של הכפר, שמשמעותו בערבית היא "עין הצבי", אך מזכיר את אייל הכרמל שנכחד בתחילת המאה העשרים. אזור זה היה מיושב כבר בתקופות קדומות: בתקופה הרומית, הביזנטית ובימי הביניים. המושב מונה כ- 800 תושבים כשענפי המשק העיקריים הינם גידולי שדה, מטעים, ירקות ורפת. בשנת 2008 נחנך במקום אתר זיכרון לתשעה חיילי חטיבת אלכסנדרוני שנפלו באזור במלחמת העצמאות במבצע שוטר.

מיקום ותחום עין איילה

אתר עין איילה בית קברות קדום בשוליו של רכס הכורכר, בקרבת עין איילה ממערב: נמצאו ארבע־עשרה מערות קבורה חצובות בסלע, מהן שלוש סתומות. בדפנותיהן של שתיים מהמערות נחצבו שלושה מקמרים ושלוש שקתות; באחת מהן — חדר קבורה מלבני (1.8×1.5 מ') — נחצבו שקתות קבורה רחבות במיוחד. המערה השלישית (נראה שחציבתה לא הושלמה, שכן לא נחצבו בה שקתות קבורה) היא חדר מלבני (1.8×1.5 מ'). במערה הרביעית נחצבו שתי שקתות קבורה קטנות (1.4×0.6 מ' כל שוקת). שלוש מערות אחרות הן מטיפוס הכוכים; בדפנותיהן נחצבו חמישה או ששה כוכי קבורה. שתי מערות יועדו לקבורת יחיד, ועוד מערה היא מטיפוס מעורב — בדפנותיה נחצבו הן כוכים הן שקתות קבורה.
אתר 74, מפה 30 דור סקר ארכאולוגי של ישראל

בירידה מערבה מרכס הכורכר מדרום לבונים

מושב הבונים היינו מושב שיתופי בתחום המועצה אזורית חוף כרמל. המושב הוקם בשנת 1949 על שרידיו של הכפר הערבי הנטוש כפר לאם על ידי יוצאי מחו"ל מדרום אפריקה ובריטניה שהשתייכו לתנועת "הבונים" ומכאן שם היישוב. קבוצת העולים מדרום אפריקה עלו בראשות סולי (שלמה) אוסין. בשנת 1960 עזבו את המושב רבים מהתושבים שנמנו על המייסדים, עקב חילוקי דעות בתוך היישוב. המושב משתייך לתנועה הקיבוצית. בחמש עשרה השנה האחרונות עבר המושב שינויים לא מעטים בתפיסת החיים של החברים באגודה במבנה הגיאוגרפי שלו ובמבנה הדמוגרפי שלו כיום המושב נערך לקליטה מחודשת של הבנים. במושב 80 משפחות ששייכות לאגודה השיתופית ולאגודה המוניציפלית ועוד 15 משפחות ששייכות לאגודה המוניציפלית בלבד. מקורות פרנסה: חברי המושב מתפרנסים מחקלאות,רפת, ומפעל. ממקצועות חופשיים ושרותים שונים.
בתחום המושב נמצאים שרידיו של מבצר צלבני, מבצר כפרלט, הבנוי על שרידים עתיקים יותר.

תחום ומיקום מושב הבונים

מבט ממושב הבונים מזרח למרזבת מישור חוף כרמל

 

השער הדרומי של מצודת כלפרט

כפרלט מצודה (אורך צלעותיה 63.0-46.5 מ' בקירוב, שטחה 2,900 מ״ר בקירוב) על רכס הכורכר, במרחק של 1.3 ק״מ בערך מחוף הים התיכון (היום בשוליו של מושב הבונים). נתגלו בה או בסביבתה ממצאים מתקופות אלה: הכלקוליתית (בבורות חצובים בסלע), הפרסית, ההלניסטית, הרומית, הביזנטית, האסלאמית הקדומה (התקופות האומיית והעבאסית), הצלבנית — בתעודות מתקופה זו צוין המקום בשם כפרלט (Cafarlet, Capharlet), הממלוכית והעות'מאנית. בחפירה הוברר, שהמצודה נבנתה בתקופה האסלאמית הקדומה ושימשה עד לתקופה העות'מאנית.
קירות המצודה, שנשתמרו עד לגובה של 7.5 מ', נבנו באבני גזית (כורכר) וחוזקו במתמכים; בארבע הפינות נבנו מגדלים עגולים למחצה. פתח המצודה פונה לדרום; ראשו קמור, ומשני צדיו נבנו מגדלים עגולים למחצה. במצודה ומחוץ לה — שרידי מבנים מאוחרים ממנה, בכללם מן התקופה העות'מאנית. בסקר לוקטו באתר חרסים מן התקופות הצלבנית והממלוכית. בחפירה שנערכה באתר נחשפו חלקים של המצודה, בכללם חלקים של קירותיה החיצוניים; אולמות ארוכים, שתקרותיהם חביתיות; מאגרי מים ובורות מים; ומשטח סלע מפולס, שרוצף בלוחות כורכר. בקרבת המצודה מדרום נחשף אולם מלבני תת־קרקעי (11.5×7.0 מ'; מאגר מים? אורווה?), שתועד קודם לכן בסקר. במרכז האולם ניצבים ששה עמודים כמעט רבועים (0.7×0.6 מ' כל עמוד), לתמך הקשתות הנושאות את התקרה, שבה אשנב רבוע (0.6×0.6 מ'). על דפנות המאגר ניכרים שרידיהן של שתי שכבות טיח. בקרבת המצודה ממזרח נחשפו מחצבה נרחבת (היא קדמה להקמת המצודה; נראה שהפעילות בה היתה בתקופות הפרסית וההלניסטית), גתות חצובות בסלע ומערת קבורה (3.8×3.4 מ'), שנחצבה במחצבה. המערה, שתריסר כוכי קבורה נחצבו בדפנותיה, שימשה בתקופה הביזנטית. סמוך לפינת המצודה הדרומית־מערבית, מחוץ לה, נחשפו שרידיה של כנסיה מלבנית (11.0×9.5 מ'), שבנייתה יוחסה למאה הי״ג לסה״נ. אתר 53, מפה 30 דור סקר אריכאולוגי של ישראל

קשת שער הכניסה

חצר המצודה

צפונה בדרך 4X4 הצמודה ממערב לכביש 2 עד כמעט הקצה הדרומי של עתלית
– חציית כביש 2 על הגשר והלאה מזרחה למתחם קבר שייך בורייק ושרידי הכפר הארמני לשעבר
– מזרחה לכיוון לעבר קיבוץ עין כרמל, כניסה אליו ועצירה בגן הפסלים
– יציאה מתחום הקיבוץ צפונה בין מטעי הבננות
– מזרחה עד כביש חיפה – תל אביב הישן (כביש 4)
– צפונה בדרך הצמודה ממערב לכביש לעבר צומת ניר עציון
– חציית הכביש מזרחה ומיד צפונה בדרך בין המטעים לעבר מתחם תחנת הדלק פז
– טיפוס לאתר שרידי ביתו של השוטר לזרוביץ' (נרצח עם אשתו וגיסו במאורעות שנות ה-30')
– המשך לצומת כביש 4 עם כביש 721 למול כלא עתלית
– מערבה בתחילה לאורך בכביש לעתלית, כניסה למתחם בית האריזה והלאה מזרחה בדרך מקבילה  לכביש 721.
– חציית מחלף עתלית (גשר מעל כביש 2)
-המשך מערבה לעבר חוף הים
– כניסה למתחם בית הקירור מצפון לכביש מאחוריו נמצאים שרידי מחנה בריטי ששימש את צה"ל עד שנות ה-70'.
– הלאה בכביש לכיוון מתקן צה"ל וביקור בשרידי בית הקברות הצלבני למול מבצר עתלית.

קטע המסלול מדרום עתלית למורדות הכרמל והלאה לחוף הים

 

בעליה לגשר החוצה את כביש 2

כביש 2  ידוע גם בשם "כביש החוף" ולעתים בשם "כביש חיפה-תל אביב החדש". עד הקמת המדינה כביש תל אביב – חיפה עבר דרך רמת גן, בני ברק, פתח תקווה ולאורך השרון לאחר סלילת כביש החוף הוא נקרא כביש תל אביב – חיפה הישן (היום כביש 4). לאחר הקמת המדינה נסלל כביש 2 שהחליף את כביש 4 ככביש החוף הראשי בקטע שבין תל אביב לחיפה.
כביש 2 נסלל במספר שלבים מתל אביב צפונה. על סלילת הקטע מתל אביב עד נתניה הוכרז באוגוסט 1949 והעבודות החלו בנובמבר 1949 במקביל בנתניה ובתל אביב. עד מרץ 1950 נסללו יותר ממחצית הכביש וביולי 1950 הוא נפתח לתנועה. על סלילת הקטע ממחלף נתניה עד חדרה הוכרז בינואר 1950‏ ומכרז יצא במאי 1951. אולם העבודות על הכביש התעכבו זמן רב. בתחילה נסלל הכביש מנתניה עד כפר ויתקין ואף זופת קטע של שני קילומטר, אולם בשנת 1955 העבודות נפסקו למספר חודשים בגלל חוסר תקציב. עם חידוש העבודות התרכזה העבודה בבניית גשר גדול מעל נחל אלכסנדר. בשנת 1957 הושלמה הכנת תוואי הכביש לקראת זיפותו‏, אולם בהיעדר תקציב נדחה זיפות הכביש לשנת התקציב הבאה. בינתיים שימש הכביש לנסיעה בעת שכביש 4 המקביל הוצף. עבודות הזיפות החלו ביולי 1958 והוא נחנך בינואר 1959. במהלך שנת 1963 הורחב הכביש לדו-מסלולי בכל כיוון. הקטע עד נתניה נחנך באוקטובר 1964 ובאמצע שנת 1965 נפתח המסלול הנוסף עד גבעת אולגה, למעט מעל נחל אלכסנדר בגלל הצורך להרחיב את הגשר מעל הנחל. אולם מהר מאוד קצב התנועה גבר וגרם בשעות העומס לפקקים לאורך הקטע, בכניסה לכפר ויתקין, בכניסה לנתניה, בכפר שמריהו, בכניסה להרצליה ובצומת גלילות. הקטע מחדרה עד לחיפה נפתח לתנועה ב-1969. הקטע האחרון התבסס על מחלפים. במסגרת בניית קטע זה נבנה מחלף זכרון יעקב שהיה המחלף הראשון בישראל שנפתח לתנועה במפגש דרכים בין עירוניות. בשנות ה-80 וה-90 הוסבו גם שאר הצמתים בקטעים הוותיקים למחלפים, וקטע הכביש מתל אביב למחלף נתניה הורחב לשלושה נתיבים בכל כיוון, ונתיב רביעי לכל כיוון ממכון וינגייט עד מחלף פולג. בינואר 2013 הפך רשמית הקטע שבין מחלף קיסריה למחלף עתלית לדרך מהירה המסומנת בתמרור הרשמי המיועד לכך, ובכך המהירות המרבית המותרת בקטע זה עלתה ל-110 קמ"ש. בשאר קטעי הכביש המהירות המותרת היא בין 90 ל-100 קמ"ש. החל מיוני 2013 ביצעה חברת נתיבי ישראל הרחבה של הכביש בין מחלף נתניה למחלף חבצלת, באמצעות הוספת נתיב נסיעה שלישי, שנחנך במרץ 2015.‏ מקור

מבט על רכס הכורכר מעל הגשר החוצה את כביש 2 מדרום לעתלית

א-שיח' בריך חורבה סמוכה לחרבת מגדל-מלחה משתרעת על שתי גבעות כורכר וגיא לא עמוק מפריד ביניהן. שטחה כ-100 דונם. על הגבעה הצפונית מצוי כפר ארמני להלן בעבר על הגבעה הדרומית בית בודד ובו גרה כיום משפחה בדווית. בשטח קברים חצובים, מחצבות, בתי גת, בארות ומתקנים. אתר 124 מפה 26 עתלית סקר ארכאולוגי של ישראל.

מבט מצפון על קבר שיח בוריק

שֵייח' בֻּראֵק (ידוע גם בשם שֵייח' בּוּרֵיִק) היה כפר ארמני, סמוך לעתלית, שננטש בתחילת שנות השמונים. רצח העם הארמני שהתרחש במהלך מלחמת העולם הראשונה, הוביל לגל פליטים ארמנים מהאימפריה העות'מאנית. קבוצת משפחות איכרים, מכפר קטן שליד העיר אדנה שבארמניה הקטנה, הגיעה לארץ ב-1920 וביקשה להמשיך באורח חייה הקודם. כאן חכרה הקבוצה כ-800 דונם, במישור החוף, מבעל אדמות ערבי נוצרי, אנטון חמודה, והקימה כפר בשם שייח בראק בו קיימה את המסורות הארמניות.
היישוב לא הוכר מעולם על ידי הרשויות (המנדטוריות ולאחר מכן הישראליות) ולכן לא חובר לתשתיות (חשמל, מים וביוב) ובמשך תקופה ארוכה היו תלויים בעזרה ובחיבור לתשתיות של הקיבוצים נווה ים ועין כרמל.
ב-1948 ברח בעל האדמות ללבנון, ואדמותיו הופקעו וחולקו לקיבוצי הסביבה. תושבי הכפר המשיכו לעבד את האדמות כאריסים של אותם יישובים וכן עבדו במפעל השימורים של נווה ים ובניקיון בתים בעתלית. במהלך השנים שלאחר מלחמת העצמאות עזבו הצעירים את הכפר. ב-1981 נטשו אחרוני התושבים את המקום, עם פיצויים שקיבלו ממינהל מקרקעי ישראל. לאחר עזיבתם נהרסו בתי הכפר על מנת שתושביו לא יוכלו לחזור. גם לאחר עזיבתם המשיכו אנשי הכפר לקבור בו את מתיהם עד שהונחו על ידי רשויות המדינה להפסיק מנהג זה.
הגבעה עליה היה הכפר חולקה בין קק"ל (שאחראית על השטח המיוער), לבין רשות הטבע והגנים (שהפכה את שאר הגבעה לשמורת טבע).

בית הקברות הארמני בתחומי שיח בוריק

חורבות הכפר מצויות כיום בצד המזרחי של כביש החוף, סמוך לבית העלמין שלנווה ים. ניתן לראות מכביש החוף את שרידי מבנה הקבר של השייח' המוסלמי בראק (או בוריק). ההגעה למקום אפשרית דרך עתלית או דרך עין כרמל, במקום יש מספר מצבות שמתוחזקות על ידי יוצאי הכפר.
הרחבה רות קרק ואביב אופנהיים, "חקלאים ארמנים בארץ-ישראל: שיח' בוריך במאה העשרים", קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה, 162, ינואר 2017, עמ' 67 – 94. וגם הכפר שֵיח` בוריךּ איננו עוד

מתחם קבר שיח בוריק

רצפת פנים המבנה

משיח בוריק לעין כרמל

גן הפסלים בקיבוץ עין כרמל

קבוץ עין כרמל ממוקם על שטח כולל של 3,600 דונם. הוא הוקם בשנת 1950, במישור בקעת עתלית, על אדמות קרן קיימת לישראל. הקבוץ נוסד על ידי שתי קבוצות חברים. הראשונה קבוצה שהקימה את ביתה הזמני בעתלית (1936), קבוצת עין-הים. חברי קבוצה זו עסקו ביום בעבודות דיג ועבדו אצל איכרי עתלית, ובלילה הבריחו עולים לחופי הארץ ונשק לארגון "ההגנה". קבוצת חברים שנייה הגיעה למחנה המעפילים בעתלית בשנת 1948 מקבוץ רמת-רחל, שנהרס כליל במלחמת השחרור. שתי הקבוצות הללו התאחדו ובנו ביחד את קבוץ עין- כרמל. בשנת 1950 עברו שתי הקבוצות, יחד, לשטח הקבוץ הנוכחי. אוכלוסיית הקבוץ מנתה כ-330 נפש ביום העלייה לקיבוץ עין-כרמל. כיום מתגוררים בקבוץ כ-900 אנשים על שטח של כ- 350 דונם. כלכלת הקיבוץ מתבססת על מפעל קל-קר הנמצא בו ועל ענפי חקלאות. הקיבוץ נמצא כיום בתהליכי הפרטה. הקיבוץ מחזיק בבעלות של א.ב מתכננים, אחת מחברות התכנון הגדולות בישראל.

תחום ומיקום עין כרמל

 

מטע הבננות של קיבוץ עין כרמל

ענף גידול הבננות – מוצא הבננה ביערות של דרום מזרח אסיה. משם הופצה לאזורים הטרופיים והסובטרופיים ברחבי העולם ע"י סוחרים ערביים למזרח התיכון והכובשים הספרדים לאמריקה. שני מיני בננת הבר הגדלים ביערות דרום מזרח אסיה אינם אכילים. מהם טופחה הבננה התרבותית שאנחנו אוכלים. היא משתייכת לקבוצת זנים בשם קבנדיש.
מבחינה בוטנית הבננה היא עשב ולא עץ. הגבעול המרכזי של הצמח נקרא גזעול כלומר גבעול דמוי גזע עץ. מבחינה גנטית הבננה היא טריפלואידית בעלת שלושה עותקים לכל כרומוזום, לכן לא מייצרת זרעים לריבוי מיני. הריבוי שלה מתבצע רק באופן וגטטיבי מנצרים המתפתחים מבסיס הצמח. עובדה זו הופכת את הבננה לפגיעה במיוחד, משום שבניגוד לריבוי מיני, שבו יש מגוון גנטי ושינויים בכל דור של צמחים, בריבוי וגטטיבי אין לצמחים אפשרות לפתח עמידות בפני מחלות חדשות. כדי להימנע ממחלות משתמשים בטכניקה של תרביות רקמה לגידול שתילי הבננות. מפעלי תרבית רקמה בראש הנקרה ובית העמק מייצרים את השתילים לישראל וגם מייצאים. בארץ יש לחדש את חלקות הבננות כל 5 עד 7 שנים. שווק הבננות לשוק נמשך כל השנה, שיאו בחודשי החורף והאביב בסוף הקיץ קצב השיווק יורד לכדי מחסור בשוק. היבול הממוצע הוא כ 6 טון\דונם.
מאחר והבננה רגישה מאוד לנזקי קרה, בישראל מגדלים את הבננות באזורים שפגיעת הקרה נדירה בהם. לפי אומדן באמצעות תצולמי אוויר בשנת 2013 התפלגו שטחי הבננות לאזורים הבאים: עמק הירדן   כ 8,200   דונם (34% מהשטח הארצי מהם 25% מושקים במים מושבים), חוף הכרמל  כ 9,200   דונם (38% מהשטח הארצי מהם 75% מושקים במים מושבים) גליל מערבי  כ 6,300   דונם (26% מהשטח הארצי מהם 90% מושקים במים מושבים), בקעת הירדן כ 300 דונם (1%    מהשטח) ס"ה כ 24,000 דונם.
בשנים האחרונות עברו כשלושה רבעים משטחי הבננות בארץ מגידול בשטחים פתוחים לגידול בבתי רשת. ב 2013 היה שיעור בתי הרשת בעמק הירדן ובבקעה 65% מהגידול, בחוף הכרמל 70% ובגליל המערבי 95%. בתי הרשת מספקים הגנה סביבתית טובה, ומכאן מושגים היתרונות הבאים: חיסכון ניכר בצריכת המים ע"י צמצום האידוי מהקרקע ומהצמח; בעמק הירדן חיסכון של כ 40%, בגליל המערבי כ 15%; שיפור משמעותי של משקל האשכול והיבול לדונם; איכות הפרי והמטע משתפרים ונוף הצמח והעלים נשארים מוגנים ושלמים עד סוף תקופת החורף. כך נמנעים נזקי טבע רבים בעיקר נזקי קרה והפרי נשמר בשלמותו עד לקטיף; בעזרת נטיעה בבתי רשת ניתן לנצל קרקעות שעד עתה לא ניתן היה לשתול עליהן בננות.
הסקירה הוכנה על ידי משה כץ מקורמצגת על גידול בננות בבתי רשת סקירת ענף הבננות בישראל לסיכום 2013.

*****

***

 

אתר  בית לזוריביץ מעל תחנת הדלק בצומת אורן: יסודות מבנים, בריכה ושני מגדלי שמירה.

פרשת לזרוביץ-קירז'נר היא פרשת חטיפה ורצח של משפחה יהודית בידי כנופיה ערבית בהנהגתו של יוסוף אבו דורה שאירעה בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. הפרשה באה לקיצה ב-1963 עם גילוי שרידי גופות הנרצחים ביער עין חוד, על ידי חוקר המשטרה שלמה בן אלקנה, והבאתם לקבר ישראל.
ליל 16–17 באוגוסט 1938, התקיפו כ-200 מאנשי הכנופיה את מחנה המעצר הסמוך עתלית, בו כלאו הבריטים את אנשי הכנופיות הערביות והעבידו אותם בפרך. מטרת התוקפים הייתה לשחרר את אסירי המחנה. הם התקדמו לעבר המחנה בקבוצות קטנות ממספר עברים. התוקפים התגברו על מספר זקיפים ונטלו את נשקם. אחדים מן התוקפים הגיעו לבית בשולי המחנה שבו התגוררו קצין המשטרה היהודי משה לזרוביץ', סגן מפקד המחנה, ובני משפחתו. התוקפים הפתיעו את בני הבית בשנתם ושבו את ששת האנשים שהיו בו: משה לזרוביץ, אשתו ברוריה, שלושת ילדיהם, חגי בן שנתיים וחצי, יפרח בן 8 ורחל בת 12, ואחי האשה, אליהו קירז'נר, עובד מפעלי המלח בעתלית. אחד משומרי המחנה הערבים נלקח אף הוא בשבי, אך שוחרר למחרת בבוקר ושב למחנה. בשלב זה התקדמו התוקפים עד למרחק של כ-50 מטר משערי הכלא. השוטרים הבריטים שהיו במחנה פתחו לעברם באש ממקלעי "לואיס". התוקפים ניתקו את קווי הטלפון מן המחנה, אך האש הנותבת שירו המותקפים הובחנה על ידי תחנות המשטרה שבסביבה ולמקום הוחשה תגבורת של המשטרה ושל חיילי הרגימנט המלכותי של מערב קנט, שהיו מוצבים בסביבה. התגבורת הניסה את התוקפים בדיוק בעת שתחמושתם של שומרי המחנה עמדה לאזול. קצין בריטי וסוהר ערבי נפצעו בקרב. בבוקר שלמחרת פתחו הבריטים בחיפושים נמרצים אחר החטופים, כשהם נעזרים בכלבי גישוש ומטוס שחג מעל. נמצאו סימני דם שגרמו להשערה כי חלק מן התוקפים נפצעו. העקבות הוליכו לכיוון הר הכרמל. הסביבה ההררית הקשתה על המעקב והמחפשים שבו על עקבותיהם.
בשבת, 20 באוגוסט 1938, הבחינו שומרי קיבוץ משמר העמק בחמש דמויות, שני מבוגרים ושלושה ילדים, מתקרבים לקיבוץ. בהמשך התנתקו המבוגרים מן הילדים והילדים המשיכו ללכת לעבר שער הקיבוץ. הילדים הגיעו לשער וסיפרו כי הם ילדיהם של בני הזוג לזרוביץ. הם נראו רעננים ולא ניכרו בהם סימני סבל וכאב. כשנשאלו למקום המצא הוריהם, השיבו כי אינם יודעים דבר על כך. רחל, המבוגרת משלושתם, סיפרה כי לאחר שנחטפו, הם צעדו כשעיניהם מכוסות, ולאחר מכן הובלו על גבי סוס והיו כל אותו הזמן בקרב שוביהם הערבים, שהאכילו אותם וטיפלו בהם היטב. בבוקר יום שחרורם, הם נלקחו לשדה במקום שלא היה מוכר להם. שני הערבים שליוו אותם הורו להם להסיר את הכיסוי מעיניהם ולהמשיך לצעוד לעבר קיבוץ משמר העמק. שני הערבים אמרו לילדים "שלום" והמשיכו לצפות בהם עד שהגיעו בשלום לשער הקיבוץ.
בדיעבד, התברר כי החוטפים הוציאו את שלושת המבוגרים להורג והסתירו את גופותיהם. מקום קבורתם נותר בגדר תעלומה במשך 25 שנה. משה לזרוביץ היה בן 40 בהירצחו. יליד פתח-תקווה שאחרי כיבוש ארץ-ישראל בידי הבריטים הצטרף למשטרה ובה הגיע לדרגת קצין. בשירותו רכש גם את חיבת הערבים ואלה כינוהו "שייח מוסא". היה קצין משטרה מצטיין. בשנת 1935 הצטרף לארגון "ההגנה".
ביולי 1963, בעקבות פרסום הפרשה ב"מעריב" החלה חקירתו של שלמה בן אלקנה, חוקר משטרה בעל ניסיון בפיענוח פרשיות מימי היישוב ומומחה לגילוי נעדרים, והתגלה הבור בכרמל ליד עין חוד שבו הוסתרו הגופות ועצמות הנרצחים. הגופות זוהו באמצעות כפתורי בגדי האישה והנרצחים הובאו לקבורה בקבר אחים בראשון לציון. הבן הצעיר חגי, נהרג שנתיים אחרי החטיפה בהפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל אביב. שלמה בן אלקנה העלה את הפרשה וגילוי הגופות על הכתב בספר שכתב בשנת 1986:  סיפורה של חקירה: דפי-יומן: חטיפתה של משפחת הקצין לזרוביץ ב-1938 בידי כנופיות אבו דורה (‬הוצאת הדר, 1986)
מקור וגם פרשת ליזרוביץ – חצי יובל של תעלומה

שרידי המיצד הבריטי מעל בית כלא עתלית צילום: רז גורן

מרפסת התצפית

מתארגנים להפסקה במתחם התצפית מעל שרידי בית ליזרוביץ

כלא שש בסיס כליאה 396 (או בס"כ 396; מוכר בקיצור כלא שש) הוא בית כלא צבאי הצמוד לבית הסוהר האזרחי בית סוהר כרמל. כלא שש נכנס לפולקלור הישראלי – הצבאי והאזרחי – בעקבות המערכון "כלא שש" של להקת הבידור הגשש החיוור, שבו הושר השיר המפורסם "עוזי עוזי".
את הרעיון להקים את כלא שש הגה הקצין יעקב מרקוביץ', אחרי שבדק את מצבם המתדרדר של ארבעת בתי הסוהר שהיו קיימים (אשר לטענתו היו משתפרים במידה וכמות האסירים בבתי הסוהר הייתה פוחתת). אלוף-משנה יוסף פרסמן, מפקד חיל המשטרה הצבאית לחץ לבניית המתקן והוא לבסוף נבנה ב-1956 במהלך מלחמת סיני.
ב-22 בנובמבר 1969 הוצף כלא שש בשל סופת גשמים חזקה, ומפלס המים עלה לגובה של שני מטרים. על אף שהביטחון בבית הסוהר היה בסכנה כאשר גם הסוהרים והאסירים ניסו להוציא את המים, אף אסיר לא השתמש בהזדמנות זו כדי לברוח. כתוצאה, המפקד של אגף כוח-האדם, שאחראי לכלל חיל המשטרה הצבאית כולל בתי הסוהר שלו, החליט לשחרר עשרות אסירים ולבטל את עונשיהם.
הכלא מפעיל ארבע פלוגות פלוגה פתוחה (פלוגה א') – לחבושים השפוטים לזמן קצר. פלוגה סגורה (פלוגה ב') – אסירים ומתקבלים (כלואים חדשים המגיעים לכלא ונמצאים בפלוגה זו במשך 24 השעות הראשונות). פלוגה סגורה (פלוגה ג') – אסירים שנשפטו למשך זמן ארוך, בפלוגה נמצא גם אגף הבודדים בו נמצאים חיילים שהתפרעו או לא צייתו למד"כים ונשלחים לשם ריצוי עונש (הפלוגה מסוגלת להכיל עד כ-70 אסירים). פלוגה לנשים (פלוגה 600) – ב-21 בדצמבר2011 הוקמה פלוגה חדשה לנשים במתחם כלא 6 (הפלוגה מסוגלת להכיל כ-60 אסירות).
ביום שבת 9 באוגוסט 1997 פרץ מרד אסירים בפלוגה ג' בכלא בשל תנאי הכליאה המחפירים לטענתם. את המרד הוביל גדעון מרטין. בעזרת אסירים נוספים הם השתלטו על חדר האוכל ולכדו בהדרגה את כל המד"כים והסמלים שנכחו בפלוגה. לאחר משא-ומתן, הושג הסכם בין האסירים לקמצ"ר (קצין משטרה צבאית ראשי), לפיו האסירים ישחררו את בני הערובה תמורת תנאי כליאה טובים יותר ואי-ענישה למחוללי המרד. האסירים מילאו את חלקם בהסכם, אולם שלטונות הכלא ביטלו באופן חד-צדדי את ההסכם ומנהיגי המרד קיבלו עונשים גדולים יותר והועברו לבית סוהר אזרחי. חבר הכנסת דאז רומן ברונפמן פעל אף הוא לפתרון המשבר וערב בו את הרמטכ"ל אז אמנון ליפקין-שחק. מגעים אלה הובילו לשינוי משמעותי בגישת המשטרה הצבאית לתחום בתי הסוהר. נעשו שינויים במבנים של בתי הסוהר הצבאיים, ובתנאיהם של מדריכי הכלא והאסירים.
ב-2 בדצמבר 2010 פונה הכלא מחשש שריפה באסון הכרמל. הפינוי התבצע במהירות בגלל סכנת העשן ורוב האסירים אשר נותרו עם ימים ספורים למועד שחרורם שוחררו לביתם מוקדם ושאר האסירים הועברו לבה"ד 13 למספר ימים ופלוגה ג' לכלא ארבע. הכלא צפוי להיסגר עם הקמת כלא נווה צדק סמוך לצומת השרון.

 *******

כלא עתלית בית סוהר כרמל הוא בית סוהר שהוקם ב-1985 בסמוך לצומת אורן וצמוד לכלא שש. הבנין המרכזי הוא מצודת טיגרט שהוקם בראשית שנות ה-40'. בית הסוהר, שנקרא תחילה "כלא עתלית" הוקם בתחילה כבית סוהר זמני על חלק משטחו של כלא 6, כדי לפתור מצוקה של מקומות כליאה, בתחילה שוכנו בו האסירים באוהלים. ב-1990 הוחל בבניית מבני הקבע, והבנייה הושלמה ב-1991. ב-1997 היה בית סוהר כרמל לבית הסוהר הראשון בישראל עליו מפקדת אישה, גנ"מ דליה ניר. ב-2009 נהרסו כמה מהמבנים, שנבנו בסטנדרט מיושן והיו צפופים, ובמקומם הוצבו מבנים יבילים. במהלך השריפה בכרמל בשנת 2010 פונה בית הסוהר למשך מספר ימים מכל יושביו, מחשש שהאש תגיע אליו, אך הוא לא נפגע בדליקה. בית הסוהר מיועד ל-520 אסירים, ויש בו כ-110 אנשי סגל. הוא מוגדר כבית סוהר ברמת ביטחון מזערית, ומוחזקים בו אסירים שנדונו לתקופות שאינן עולות על 3 שנות מאסר, או שיתרת מאסרם היא עד 3 שנים. הוא כולל אגף נקי מסמים, ומתקיימות בו פעילויות חינוך, דת והכשרה מקצועית.

מיקום מצודת הטיגרט של עתלית

מחנה מעצר עתלית מחנה המעצר בעתלית או מחנה המעפילים בעתלית שימש למעצר מעפילים ופעילים במחתרות, וכן כמחנה מעבר לעולים. המחנה נפתח בינואר 1940, ופעל במתכונת זו עד להקמת מדינת ישראל במאי 1948. במשך השנים נעצרו בו למעלה מ-40,000 מעפילים. ב-1987 הוכרז כאתר לאומי למורשת ההעפלה והעלייה של מדינת ישראל.
להרחבה

שרידי מחנה הצי בריטי ממערב למחנה המעפילים ששימש את צה"ל עד אמצע שנות ה-70'

********

מפרץ עתלית  הוא המפרץ השני בגודלו לאורך חופי מדינת ישראל, נמצאו שרידים פרהיסטוריים מראשיתה של התרבות האנושית. ראשית היישוב באתר עתלית בתקופה הפיניקית הותירה שרידים מועטים בלבד אשר טרם נחקרו דיים: הנמל, חציבות שונות וקברי-פיר. מעל למפרץ מתנשא המבצר הצלבני – 'מבצר עולי הרגל' שיוצג להלן. במאות ה-17 וה-18 הריסות המבצר והשרידים סביב לו שימשו כמחסן חומרי הבנייה עבור ערי החוף של העות'מאנים כמו חיפה עכו אפילו ביירות. במאה ה 19 התקיים בהריסות המבצר הצלבני כפר אריסים קטן שהתפרנס על איסוף המלח בחוף הים. בסוף המאה ה 19 רכש פקיד הברון מזיכרון יעקב את אדמות עתלית במסגרת המדיניות להרחיב את גושי ההתיישבות של הברון רוטשילד, וכעבור זמן קצר הוקמה המושבה עתלית.

**** 

בית קברות צלבני של עתלית – בית הקברות נמצא ממזרח למבצר ומשתרע על שפת הים על פני 80× 100 מ׳. הוא מוקף גדר נמוכה ובו מאות קברים. ארבע מן המצבות מעוטרות: על אחת צלב, על אחרת אנך וזווית בנאים, שתי המצבות הגדולות ביותר מעוטרות האחת בצלב שצורתו כעוגן, והשנייה בצלב שמצדו האחד פטיש ומצדו השני זווית בנאים. אתר 81 מפה 26 עתלית סקר ארכאולוגי של ישראל.

****

במתחם בית הקברות הצלבני למול מבצר עתלית

בתקופה הצלבנית הייתה בעתלית עיר חשובה ומשגשגת. במפרץ נמצאות כיום חורבות המבצר הצלבני שטו פלרן (Chateau Pelerin) של האבירים הטמפלרים שהוקם ב-1217. המלך לואי התשיעי מצרפת שהה בו וביצר את חומותיו. עתלית הצלבנית ננטשה באוגוסט 1291, לאחר נפילת הממלכה הצלבנית בידי הצבא הממלוכי. המבצר היה המעוז האחרון של הצלבנים בארץ ישראל.
בתוך מתקן צה"ל נמצאים שרידי עיר ומבצר, שנבנו בשנת 1219 ונעזבו בשנת 1291 על חצי אי על חופו של המפרץ השני בגודלו בישראל. האתר נחקר בעבר כמו כן נערך בו סקר מפורט.
העיר משתרעת ממזרח ומדרום למבצר הראשי. היא מוקפת חומה. הקצה הצפוני של החומה נמצא בים, ליד מגדל שנשתמר יפה. מהלך החומה משם דרומה לאורך כ-700 מ' בקו המתעגל קמעא למזרח. בפינה הדרום-מזרחית של החומה ישנה מצודה, הדומה בתכניתה לזו של מצודת דוסטרי שנמצאת על רכס הכורכר. אל מערכת המבנים של מצודה זו צמודות אורוות סוסים. מתחת למצודה נחשפו קברי פיר פיניקיים. מן הפינה הדרום-מזרחית פונה החומה מערבה ומסתיימת בים במגדל שני, שרק בסיסו נשתמר. בחומת העיר היו ארבעה שערים, שלושה מהם בחומה המזרחית: שער צפוני, הפתוח אל הדרך לבאב אל עג'ל, שער מרכזי אל הדרך לבאב אל הווא, ושער דרומי צר. בחומה הדרומית ישנו שער אחד בלבד, ממערב למצודה הדרום-מזרחית. שני הפתחים האחרונים מכוונים לעבר באב אל מקאטע. בתוך העיר נשתמרו יפה גם כנסיה ובית מרחץ.

****

 

במבצר עתלית מבחינים לפחות ארבעה שלבי בנייה: לשלב הראשון (1220-1218) שייך גרעין המבצר הצלבני, המשתרע סביב החצר הפנימית (36) וגבולותיו: במזרח, ללא שינוי; בדרום, קיר דרומי של אולם (16); בצפון קיר צפוני של אולם (34) ובמערב, אולי, הקיר המערבי של אולם (28). בשלב שני (אמצע המאה הי"ג) התרחב המבצר דרומה, צפונה ובייחוד מערבה. זהו שלב הבנייה המונומנטלית של עתלית, שלו שייכת גם תוספת הקומה השלישית במגדלים הגבוהים שבחומה הפנימית (13, 14). שלב השלישי לאחר עזיבת המבצר וחורבנו החלקי בשנת 1291, נבנה מחדש הקטע העליון של מגדל השער הדרומי(7). לשלב זה יש, כנראה, ליחס את שרידי הבנייה היפה והקפדנית באבנים קטנות ורבועות. בשלב הרביעי והאחרון, נבנו הבניינים של הכפר הערבי, שזמן הקמתם אינו ברור

להרחבה אודות שרידי העיר עתלית והמבצר אתר 82 מפה 26 עתלית סקר ארכאולוגי של ישראל

מול גשר הרכבת מעל נחל אורן למול מבצר עתלית

מבט ממזרח על מרחב עתלית

עַתְלִית הוא יישוב המונה כיום כ – 6,500 תושבים והוא במעמד מוניציפלי של ועד מקומי הנמצא בתחום המועצה אזורית חוף הכרמל. בעבר, משנת 1950 ועד איחוד הרשויות של שנת 2003, הייתה עתלית מועצה מקומית ששטח השיפוט שלה היה 14,000 דונם.

מיקום ותחום עתלית

שמה של המושבה היה "עתלית", אך איכרי המושבה רצו שם עברי. מסופר כי במסע המושבות הרבנים דנו עם האיכרים בנוגע לנושא הפרשת תרומות ומעשרות. ההתלהבות שנוצרה גרמה למתיישבים לבקש מהרבנים לתת שם עברי למושבה. בעקבות כך הרבנים הציעו את השם "תרומיה", הלקוח מספר יחזקאל (יחזקאל, מ״ח, י״ב): "והייתה להם תרומיה מתרומת הארץ". השם נתקבל, אך במהרה נשכח והמתיישבים חזרו להשתמש בשם "עתלית" שכן הוא נחשב לשם עברי קדום.
החוקרים כיום אינם יודעים בוודאות מהו מקור השם "עתלית". לפי סברה אחת נקרא שם המקום על־שם עתליה אשת יהורם מלך יהודה שירשה את כיסאו לאחר מותו. ליד המושבה נמצאו שרידים של חציבה בסלע של האותיות "עת" בכתב עברי קדום. יצחק בן צבי סבר כי האותיות הללו הן חלק מהשם "עתלית". צליין בן המאה ה-18 סבר כי מקור השם קשור לאתלטיות, והעריך כי היוונים נתנו לו שם זה, בשל כוחו ועוצמתו.
עתלית המודרנית נוסדה בשנת 1903 כמושבה לאחר שהברון רוטשילד רכש את אדמות האזור בשנת 1899. אחר רכישת אדמת עתלית בשנת 1899 היא עובדה על ידי ערבים, תושבי הכפר הערבי עתל (במבצר הצלבני) וערביי עין חוד. לאחר כשנתיים התעורר החשש שהשטח יחשב כשטח "מחלול", ולכן עלה הצורך להעלות עובדי אדמה עבריים לעתלית. בשנת 1901 (תרס"א) עלו על אדמת עתלית עשרה איכרים צעירים מזכרון יעקב ובת שלמה. עלייה-לקרקע זו לא הייתה לשם התיישבות קבע כי אם להראות נוכחות (לרובם של האיכרים היו משקים ומשפחות במושבותיהם המקוריות). בין ערביי עתלית לשכניהם מטירה (היום טירת כרמל) לא שררו יחסי שלום. והנה לכשהגיעה אישיות חשובה מטורקיה, נרכשו אדמות עתלית וניתנה הבטחה לערבייה שהם יוכלו להישאר להתגורר בה ואף תינתן להם הגנה כנגד ערביי טירה. כעבור חצי שנה נמכרה האדמה בשנית לברון. המתיישבים הצעירים שאפו להקים חיי חקלאות בארץ האבות. הם הקימו שורה אחת של בתים, צמודים זה לזה, למען ביטחון התושבים. בקצה השורה נבנה בחדר צנוע בית ספר, ובחדר אחר בית כנסת.
בשנת 1903 נתן הברון רוטשילד הוראה ליישב את עתלית בכל תנאי. לשם כך נשלחו אליה עשרה פועלים לתקופת ניסיון של שלוש שנים, כשהם מצוידים בזרעים, כלי עבודה ובהמות עבודה. בסיום תקופה זו היו האיכרים אמורים להיות לעצמאיים. בתחילה היה זה מאמץ קשה לכל; האזור היה מכוסה בביצות, אשר שימשו מדגרות ליתושים. מחלת המלריה הצהובה, אותה נשאו היתושים, תקפה את המתיישבים הראשונים, ומסביב למושבה הייתה התיישבות של ערבים.
בשנת 1906 נערך סקר מוקדם של הרופא הלל יפה שנועד לקבוע היכן לבנות את בתי הקבע של המושבה והוא המליץ על המפנה המזרחי של רכס הכורכר, רחוק מביצות החוף אך קרוב לשדות המושבה. בשנת 1908 החלה בניית בתי הקבע והמשקים ע"י חברת יק"א: שורת בתים כשחצרות המשק מאחוריהם, מוקפים ב'חומת חצרים' מטעמי בטחון. כך נבנו עשרת המבנים הראשונים של המושבה. מבני הציבור של המושבה נבנו מאוחר יותר וכללו מקווה ובית המורים. בית העלמין של המושבה נקבע מצפון לה, סמוך לחוף הים.
בשנת 1910 הקים אהרון אהרונסון בצפונה של עתלית תחנת ניסיונות חקלאיים על אדמת הקרן הקיימת. התחנה העסיקה כמעט רק ערבים. באותה שנה ויק"א התחילה במפעל ניקוז הביצות בראשות אהרון אהרונסון והד"ר הלל יפה.
בשנת 1913 במסגרת מסע הרבנים בא"י של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של יפו והרב זוננפלד, הגיעו הרבנים לעתלית. מטרתו של מסע רבני 'היישוב הישן' אל מושבות 'היישוב החדש' הייתה לעורר עניין מחודש בענייני היהדות, החינוך וקיום המצוות במושבות. באותה הזדמנות בקשו איכרי עתלית מהרבנים שם עברי למושבה. הרבנים הציעו את השם "תרומיה", (ספר יחזקאל, מ״ח, י״ב): "והייתה להם תרומיה מתרומת הארץ". תקופה קצרה לאחר מכן אכן נקראה המושבה בשם החדש, אך מהר מאוד חזרו כולם לשם עתלית המוכר והשגור והשם 'תרומיה' נשכח.
בשנת 1915 בזמן מלחמת העולם הראשונה נבלמה התפתחותה של המושבה. האיכרים גויסו לצבא כעגלונים לתקופות ארוכות, בהמות עבודה וציוד חקלאי הוחרם ע"י הצבא ועול המיסים הביא את האכרים להתרוששות. באותה שנה אף נוספה מכת הארבה בארץ ובכלל זה בשדות ובכרמים של עתלית. באותה עת שימשה תחנת הניסיונות גם כמוקד למחתרת ניל"י. במקום הייתה אף ספריה, אך היא ומרבית החווה נהרסו בפשיטה שערכו הטורקים לאחר שהבינו כי שימשה את חברי ניל"י. דקלי וושינגטוניה הגבוהים המיתמרים בכניסה ליישוב כיום הם שרידים לחווה זו.
בשנת 1918, לאחר מלחמת העולם הראשונה, מצבה של המושבה הוטב. קו הרכבת למרכז הארץ עברה בה, מחנות לוגיסטיים בריטיים נבנו סביבה ופועלי העלייה השלישית שמצאו פרנסה בחברת המלח הביאו רוח חדשה למושבה. בשנת 1922 התגוררו בעתלית שתים עשרה משפחות איכרים, מהמייסדים הראשונים, אליהן הצטרפו משפחת המורה, החנווני והשוחט, בסה"כ 65 תושבים. באותה שנה הוקמה חברת המלח הארץישראלית שניצלה את הביצות לבניית בריכות אידוי להפקת מלח. עם הקמת מפעל המלח באה רווחה גם למושבה. החברה לקחה על עצמה את מפעל הייבוש של הביצות, מימון השירותים הרפואיים במושבה, השתתפה בהוצאות החינוך ובעיקר ייצגה את המושבה מול חברת יק"א ולאחר מכן מול פיק"א. פועלי חברת המלח השתלבו והתערו בחברת האיכרים ואלה מבחינתם מבחינתם מצאו מקור פרנסה חדש במפעל. עתלית התחילה פרק חדש כמושבה תוססת ומלאת חיים.
בשנת 1924 הוקמה עתלית ב', היא 'עתלית החדשה' דרומית מערבית ל'עתלית א', על אדמות חברת פיק"א ששנתה את פני המושבה. עשר משפחות חדשות נוספו למושבה מעולי העלייה הרביעית. טור ארוך של בתים נבנה על רכס הכורכר המערבי, כק"מ מהמושבה הוותיקה. באותה שנה אף נקדחו בעתלית שלוש בארות מים חדשות כדי לספק את התצרוכת הגדלה של המושבה. השכונה החדשה הצטרפה ל'שכונת עובדי חברת המלח' – המחנה', שנבנתה בתחומי המפעל. בשנת 1928 נבנה בית הכנסת של עתלית ובית הספר 'החדש' של המושבה, כיום 'בית הוועד'. ושנה לאחר מכן נפתחה מחצבת עתלית על מנת לספק חומר בנין להקמת הרציפים ושובר הגלים בנמל שנבנה בחיפה. בשנת 1931 נמנו במושבה כ 500 נפשות, שהתגוררו בעתלית א' ובעתלית החדשה. בעתלית ישבו גם שני גרעיני התיישבות בהמתנה לעלייה לנקודת הקבע שלהם – קבוצת 'גורדוניה מעפילים' שהקימה את קיבוץ נוה ים וקבוצת 'עין הים' שעלתה מאוחר יותר והקימה את קיבוץ עין כרמל.
בימי המאורעות בשנת 1937 הוקמה תחנת הנוטרים ואנשי עתלית התגייסו 'לחיל הנוטרים' על מנת שיוכלו להגן על היישוב. באותה שנה אף נסלול כביש חיפה תל אביב, כביש 4 של היום שתרם לתחושת הבטחון של תושבי עתלית בזמן המאורעות והפחית את תחושת הבידוד של המושבה. רצח משפחת לזרוביץ, סגן מפקד המחנה של עובדי עבודת הפרך בצומת עתלית ע"י כנופית אבו דורה בקיץ 1938 היה אירוע טראומטי ביותר עבור כל היישוב, ובמיוחד עבור תושבי עתלית שהכירו את המשפחה.  בשנת 1939 עלתה לנקודת הקבע של קיבוץ נוה ים קבוצת 'גורדוניה מעפילים' במסגרת התגובה של היישוב היהודי לארועי הדמים. בשנת 1939 הסתיים חוזה האריסות בין פיק"א ואכרי המושבה, והנכסים עברו לבעלותם.

מבט ממזרח על מקום קיבוץ נווה ים

בשנת 1938 הוקם מחנה המעצר הבריטי בעתלית שלימים נקרא 'מחנה המעפילים'. ההערכות הבריטית במרחב של עתלית גדלה והתעצמה במהלך מלחמת העולם השנייה ומחנות שונים נבנו בכל האזור. מכלא 6 שנבנה ככלא צבאי ואזרחי גם יחד, דרך מחנות זמניים שהיו פזורים לאורך בציר שחיבר בין כביש 4 לבין עתלית ובעיקר סביב מחנה המעפילים. בין השנים 1945 – 1947 במהלך 'תקופת המאבק' של היישוב היהודי כנגד ממשלת המנדט לעתלית היה מקום של כבוד ב'רכש' אמצעי לחימה מהבריטים של חברי ארגון ההגנה. בעתלית עברו כל הרכבות שנשאו אמצעי לחימה ובמקום היו מחסני נשק ואמצעי לחימה גדולים. אכרי עתלית ואנשי חברת המלח התקינו סליקים במשאיות המלח וניצלו את העובדה שהרכבת מאיטה כשהגיעה לעתלית כדי להבריח תיבות נשק ותחמושת לטובת ההגנה.
בזמן מלחמת העצמאות עתלית הייתה אמנם מושבה מבודדת אבל לא הותקפה ושגרת יומה נשמרה לאורך כל המלחמה. שניים מבני המושבה נהרגו במלחמה: לאה רקוב שהייתה מלוות שיירות לירושלים ומישאל פינסקר שנפל בקרב על סן סימון בירושלים.
בשנת 1950 עתלית הוכרזה כמועצה מקומית, על שטחי שכונת נווה משה של היום הוקמה בשנת 1952 מעברת עולים גדולה שקלטה 1500 עולים יוצאי עירקא וצפון אפריקה. במקביל הוחל בהקמת שיכונים בעתלית עבור תושבי המעברה. בשנת 1955 הוכרז על חיסול המעברה עם מעבר תושביה לשיכונים בעתלית. המושבה הפכה תוך זמן קצר מאוד ממושבה חקלאית מנומנמת לעיירה תוססת שבה מתגוררים 4000 תושבים.
עד שנת 2003 הייתה עתלית מועצה מקומית. במהלך שנה זו, במסגרת איחוד רשויות מקומיות, הועבר ניהול היישוב לידי המועצה אזורית חוף הכרמל.
בשנות ה-2000, החלו להיבנות שכונות חדשות של בתים צמודי קרקע כמו "עתלית החדשה", "פנורמה", "עתלית המושבה" ו"חצרות האיכרים" אשר מושכות ליישוב אוכלוסייה צעירה ומשכילה, בעיקר עובדים במרכז תעשיות המדע (מת"מ) שבחיפה, אשר עתלית משמשת כפרבר שלה מבחינת תעסוקה.
המקור אתר המושבה עתלית

******

– המשך דרומה בדרך הצמודה ממערב למסילת הברזל, מעבר לצד הבריכה בה השתכנה להקת פלמינגו
– הלאה דרומה בדרך ממערב למסילה מספר קילומטרים כדי לעקוף את קטע החוף החולי מנווה ים עד הבונים.

מהלך המסלול בשולי עתלית

בריכת הפלמינגו

******

–  הגעה לצומת מסילת הברזל וכביש הגישה לשמורת חוף הבונים בה נמצאת אנדרטת "אסון הבונים".
– מערבה לעבר שער הכניסה לשמורת הבונים
– דרומה בדרכים חוליות לאורך החוף ורכס הכורכר המערבי עד תל דור.
– כניסה לתחום קיבוץ נחשולים וביקור במוזיאון המזגגה של רוטשילד
– חזרה למתחם החנייה של חוף דור וסיום המסע.

 

הקטע האחרון של המסלול משמורת הבונים לאורך החוף עד דור

אתר זיכרון לאסון הבונים

אסון הבונים, שאירע ב-11 ביוני 1985, כ"ב בסיוון תשמ"ה, הוא תאונת רכבת שבה התנגשה רכבת באוטובוס שהוביל תלמידים מחטיבת הביניים של בית ספר ברנר בפתח תקווה לטיול שנתי, בקרבת מושבהבונים. באסון נהרגו 22 בני אדם: 19 תלמידים, מחנכת הכיתה, נהגת האוטובוס ואם מלווה. היה זה אסון הרכבת הגדול בתולדות מדינת ישראל, והשני בחומרתו בתולדות הרכבת בארץ ישראל (ב-17 בספטמבר1939 ארעה תאונת הרכבת בצריפין בה נהרגו 29 בני אדם בהתנגשות של רכבת ואוטובוס). הרחבה בעניין

***** 

בלב שמורת הבונים – דור

שמורת טבע חוף דור הבונים – רצועת חוף ציורית ויפה, רצועת החוף המפורצת ביותר בארץ. במקום שזורים יחד נופי פרא בראשיתיים וערכי טבע מיוחדים, ויש בה מסלולי הליכה וחניון יום ולילה. בסמוך לשמורה זו נמצאים השמורה הימית, שמורת הטבע ים דור הבונים, והגן הלאומי תל דור. הרחבה

בחוף בין הבונים לדור

מתמודדים בדיווש בחול

על רכס הכורכר בדרך דרומה לעבר תל דור

המשך דרומה

****

דור נקרא גם אל-ברג', ח' אל-ברג', טנטורה, ח' טנטורה. המקום תל ושרידיה של עיר נמל קדומה לחוף הים התיכון. בראש התל — יסודות של מצודה, שדרך מרוצפת מוליכה אליה ממזרח. בשרידי המצודה נמצא בור מים חצוב בסלע, מקורה בתקרת אבן; מגיעה אליו מנהרה חצובה, שקורתה בלוחות אבן. מסביב לשרידי המצודה ולרגליהם — שרידי מבנים קדומים.
דור נזכרת במקורות קדומים שונים, למן המאה הי"ג לפני סה"נ ואילך, ובהם מקורות מצריים, המקרא, כתבי יוסף בן-מתתיהו, ספר מכבים וכתבים מראשית התקופה הביזנטית.
בחפירות שנערכו באתר נחשפו שרידי התיישבות מתקופות אלה: הברונזה התיכונה ב', שלבים ב'-ג', הברונזה המאוחרת (נתגלו ממצאים האופייניים לתקופה זו, אך לא שרידי מבנים), הברזל א'-ב' (בין השרידים מתקופת הברזל — חומה מוצקה), הפרסית, ההלניסטית, הרומית והביזנטית. האתר היה מיושב גם בתקופה הצלבנית; שמו בתעודות מתקופה זו: מרל (Merle, Le Merle).
אמת מים, שראשיתה בנחל דליה, בקרבת אל-פרידיס (במרחק 8 ק"מ בערך מדרום-מזרח לדור), מוליכה אל התל. נסקרו קטעים אחדים של האמה (מדרוםמזרח לצפוןמערב): תעלה חצובה (אורכה 500 מ' בקירוב), וקטע ארוך של שרידי יסודות, שנשאו תעלה בנויה (התעלה נישאה על קשתות, שלא שרדו; גובהה המשוער היה 7 מ' מעל לפני הקרקע). קטעים חצובים בסלע של האמה אותרו ברכס הכורכר שממזרח לדור. על מדרונו המזרחי של התל אותר מקום סיומה של האמה — שרידים של בריכה וצינורות חרס. עוד קטעים של אמת מים, שכנראה הוליכה אל דור, אותרו בסביבתו של נחל דליה, ממזרח לזכרון יעקב.
ממזרח לשרידי העיר דור (היום בשוליו של קיבוץ נחשולים) נתגלו שרידי כנסיה נרחבת במתכונת בזיליקה מן התקופה הביזנטית (הובחנו שלבים אחדים, למן המאה הד' לסה"נ ועד למאה הז'). לאחר תקופה זו, בתקופות האסלאמית הקדומה והממלוכית, שימש אזור זה שדה קבורה.
אתר 104 מפה 30 דור סקר ארכאולוגי של ישראל

*****

טנטורה לפי המסורת המקומית יושבה טנטורה על ידי קבוצת משפחות שהיגרה ממקום בחבל טנטור בהודו"טנטורה" היה לשמה המקובל של דֹאר (דור), אף כי שמו של המקום היה דרהימה. ייתכן שהמתיישבים הטנטורים מצאו את המקום נטוש לחלוטין או כמעט לחלוטין, וזו הסיבה לאימוצו של השם החדש. משמעות השם טנטורה הוא כובע מחודד ונראה שנקרא כך בגלל צורתו של תל דור הסמוך.
חשיבותה של טנטורה גדלה בימי דאהר אל עומר באמצע המאה ה-18. הוא הרחיב את הנמל הקטן ששימש ליצוא כותנה לאירופה. בזמן מסע נפוליאון בארץ ישראל שימשה טנטורה כבסיס לאספקת צבאו. בנסיגתו אחרי המצור על עכו במאי 1799 חנה צבאו בטנטורה, ושם נאלץ להותיר בחולות ובים את תותחי המצור הכבדים שלו.
נוסעים במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19 מתארים את טנטורה ככפר קטן, כ-30 עד 40 בתים, עם נמל וחאן. במהלך המאה ה-19 שימש הנמל ליצוא אבטיחים למצרים (כמו עוד מספר נמלים במישור החוף). בשנת 1848 הגיעה לטנטורה משלחת המחקר האמריקנית של ויליאם פרנסיס לינץ', וחבריה תיארו אותה כ"עיירה רבת-אוכלוסין ומשגשגת", שהנמל שלה "נוצר בידי שלושה או ארבעה איים".
בשנת 1892 ייסד אדמונד רוטשילד מפעל זכוכית ("המזגגה") על שטח של 200 דונם שרכש בטנטורה ותכנן להקים בו אזור פיתוח נרחב. בביקורו בארץ ישראל ב-1893 עגנה ספינתו של רוטשילד בטנטורה ומשם נסע לזכרון יעקב. מאחר שמהחול המקומי ניתן להפיק רק זכוכית שחורה, שלא התאימה לבקבוקי היין, כשל מפעל הזכוכית, ומנהלו, מאיר דיזנגוף, עזב את הארץ. המבנה ננטש והיה חסר גג במשך עשרות שנים.
בשנת 1920 מסר ג'יימס דה רוטשילד לחברו מהגדוד העברי ד"ר מאיר גורביץ, ששימש יו"ר ועדת המים ביישוב, זיכיון על שטח של 200 דונם כולל המבנים הבנויים עליו, לשם הקמת כפר דייגים ליד נמל הדיג העתיק במפרץ. המטרה הייתה ליישב כפרי דיג על ידי קבוצות דיג מקצועיות המורכבות מסובותניקים מאסטרחן שברוסיה. יוסף טרומפלדור היה שותף לתוכנית בשם תנועת החלוץ, ומטרתה הייתה ללמד עברים מהקווקז את תורת הדיג על ידי שילובם בקבוצות דיג מקצועיות לכיבוש העבודה בים ויישובם בכפרי דיג לאורך חופי הארץ סמוך לנמלי ים עתיקים לשם פיתוחו הכלכלי של היישוב. התכנית לא מומשה.
בימי המנדט הכפר היה שייך לנפת חיפה במחוז חיפה. על פי סקר הכפרים 1945, שטחי אדמותיו הכולל היו 14,520 דונם ומספר תושביו היה 1490 נפשות. כפי שהוצג לעייל במאי 1948 במסגרת מבצע נמל נכבש הכפר כדי שיפסיק להוות בסיס ימי שדרכו זרמה אספקת נשק ותגבורות מלבנון לכפרים הערבים שבכרמל המערבי, עין ע'זאל, איג'זים וג'בע, שכונו "המשולש הקטן". כפרים אלו תקפו את התחבורה היהודית בציר שבין חיפה לתל אביב וחסמו אותה. לאחר כיבוש הכפר עזבו רוב תושביו (בין 500 ל-1200) לכפר השכן פוריידיס, שכבר נכנע קודם לכן, ואילו אחרים מתושביו עזבו למשולש הערבי שבצפון השומרון. על אדמות הכפר הוקמו בשנת 1949 מושב דור וקיבוץ נחשולים. מבנה בית הספר של הכפר משמש כיום את התחנה לחקר המדגה של משרד החקלאות. כן נותר מבנה גדול בחוף דור, קבר שייח' בתוך כפר הנופש דור ומבנה בתוך מלון החוף בנחשולים.
מקור והרחבה

תחום ומיקום נחשולים

קיבוץ נחשולים שייך לתנועה הקיבוצית וחבר בארגון הכלכלי האזורי של משקי "גרנות". מבחינה מוניציפלית הקיבוץ שייך למועצה האזורית "חוף הכרמל", שתחת חסותה נמצאים בתי הספר האזוריים והתארגנויות אזוריות מגוונות אחרות. :
לאחר כיבוש הכפר הערבי טנטורה במבצע "נמל" במלחמת השחרור, נשלחה, ב-14 ביוני 1948, קבוצת צעירים יוצאי הפלמ"ח, להחזיק במקום כחיל מצב. ההתיישבות לחוף הים היתה משאת נפשם של חברי קבוצה זו שהגדירה עצמה כבעלת זיקה לים בכלל ולדיג בפרט. טנטורה על נמלה הקטן בחוף הכרמל, מול זכרון יעקב, התאימה למטרה זו והפכה לישוב קבע לנחשולים ולמושב דור השכן. הקבוצה נוצרה משני גופים שהתגבשו בקיבוצים במסגרת הפלמ"ח: ב"גרעין הימי" היו צעירים בני הארץ, חניכי הנוער העובד ו"הפועל" הימי ששרתו בפל"ים (הזרוע הימית של הפלמ"ח). בגרעין השני היו חברים שעלו כמה שנים לפני כן מתורכיה ורומניה במסגרת עליית הנוער ואח"כ שרתו בפלמ"ח – כל זאת במחתרת, בתקופת המנדט הבריטי. שני הגרעינים התאחדו לשם התיישבות ימית זמן קצר לפני פרוץ מלחמת השחרור, בשלהי 1947 ושהו זמנית ליד הקריות במפרץ חיפה. זמן קצר לאחר העלייה לטנטורה הצטרפה לנחשולים קבוצת עולים יוצאי השואה מפולין, שהעפילה משבדיה בעליה ב‘, גורשה לקפריסין ונאלצה לחכות שם להקמת המדינה.
בשנים הראשונות היה הדיג מרכז החיים וצוות הספינה "נחשול" אף זכה בפרס העבודה על השגיו. אנשי נחשולים גרו בבתי הכפר הערבי ורק בשנה הרביעית לבואם למקום החלו בבנין נקודת הקבע. המכשול העיקרי היה קיומם של שרידים ארכיאולוגים: בדיוק במקום בו רצו לבנות את הקיבוץ, היתה קיימת בזמן העתיק עיר הנמל המפורסמת דור. מסתבר שקיבוץ נחשולים יושב במקום בעל היסטוריה ארוכה.
עם חיסול ענף הדיג הימי ב-1960 (בכל הקיבוצים שעסקו בו), הוחל בפיתוח מואץ של המשק החקלאי בנחשולים, ששטחיו משתרעים מזרחה עד רגלי הכרמל, שם מגדלים בננות ואבוקדו, ליד הכביש הישן חיפה-ת"א (כביש מס‘ 2). בשטחים אנו מגדלים גם גידולי שדה שונים – כותנה, חיטה, חומוס, חמניות, תירס ועוד. ענפי בעלי החיים כוללים רפת משותפת לרגבים ובחן הנמצאת בקיבוץ רגבים, לול לפיטום ובריכות דגים המשמשות גם לגידול דגי-ים. תשומת לב מיוחדת הוקדשה עם השנים לפיתוח האוצר הטבעי והוא חוף הרחצה היפה של חוף דור שלידו התפתח בית הארחה, היום מלון נחשולים. ב-1970 הוקם מפעל פלסטיק "תפן" שהוא הענף המרכזי במשק מבחינת ההכנסות ומעסיק עשרות חברים ובנים במשרות שונות. המוצרים העיקריים עכשיו הן משאבות מינון MIXRITE, שכבשו את שוק הגינון והחקלאות בארץ ומשווקות בהצלחה גם בחו"ל; המשאבות משמשות לדישון, הזנת בעלי חיים ותעשייה. המפעל מייצר גם מוצרים טכניים למים – מחברים בקטרים שונים ודיזות לריסוס והתזה.
השינויים שעברו על התנועה הקיבוצית לא פסחו על נחשולים, וביניהם שינויים בחינוך הילדים: בשנות ה-80 עברו הילדים ללינה משפחתית וילדי ביה"ס היסודי – ללימודים בבית ספר אזורי. הילדים הגדולים יותר לומדים כבר שנים רבות בבית הספר המשותף חוף הכרמל. בגני הילדים שלנו מתחנכים לצד ילדינו גם ילדים מהסביבה.
השינוי הגדול באורחות החיים התרחש ביולי 2000 כאשר הוחלט בקיבוץ, אחרי תהליך מחודש של כשנה וחצי, לעבור להתנהלות אחרת שעיקרה: כל חבר אחראי על פרנסתו ומשלם הוצאותיו מה שמוגדר כיום כקיבוץ מתחדש. כמו קיבוצים רבים אחרים, אנו חיים בהפרטה עמוקה וחברים רבים עובדים מחוץ למקום.
האוכלוסייה בנחשולים שונה היום לגמרי מכמה עשרות הצעירים שהגיעו הנה לפני יותר מ-50 שנה. זוהי חברה רב-דורית ורב-גילית, בה ותיקי הקיבוץ פינו מקומם במרכז החברה לבנים וצעירים שגדלו כאן או הצטרפו במשך השנים. בסתו 2007 החלה מוקמת בקיבוץ שכונה חדשה הקולטת בני משק חוזרים לחברות מלאה בקיבוץ.
המקור אתר הקיבוץ

בדרך אל מוזיאון המזגגה

חזית בניין המזגגה

המזגגה – עם תחילת ההתיישבות היהודית באזור זכרון יעקב ב-1882, החלה גם התענינות בטנטורה. הברון רוטשילד רכש כאן אדמות, הושיב בכפר שתי משפחות איכרים והחל לתכנן הקמת מרכז תעשייתי, שהיה אמור להיות קשור עם פיתוח ענף הגפן והיין באזור. ב-1891 הגיע לטנטורה הכימאי מאיר דיזנגוף, במימון הברון, והחל בהקמת שכונה יהודית שבמרכזה "המזגגה" – בית חרושת חדיש לבקבוקי זכוכית עבור היקב שהקימו אז בזכרון יעקב, לייצור יין.
עד מהרה התבררו הקשיים שגרמו לכשלון התכנית בהנהלת דיזנגוף: הביצות שהיו בסביבה גרמו לתחלואי קדחת בלתי פוסקים אצל עובדי המזגגה ומשפחותיהם, הטכנולוגיה של ניצול החול כחומר גלם לזכוכית באירופה, לא התאימה לחול המקומי משפת הים – הבקבוקים יצאו כהים ועקומים ונמצאו בלתי מתאימים ליקב. בקבוקים משומשים זולים הציפו את השווקים וכך התנפצו התקוות להתיישבות היהודית בטנטורה. המקום נעזב ב-1896 ובמשך השנים פורקו המבנים ונשדדו. נשאר רק שלד מבנה המזגגה ולידו עצי אקליפטוס שניטעו ע"י המתיישבים.
מאיר דיזנגוף עשה חיל לימים כאחד ממקימי תל-אביב וראש העירייה הראשון שלה והמזגגה נותרה כציון דרך הנישא למרחקים.
החל מסוף שנות השבעים של המאה העשרים שופצה הקומה השנייה במבנה והגג נבנה מחדש. כיום משמש המבנה כמוזיאון לארכאולוגיה ימית ולעתיקות תל דור הסמוך (ראו מוזיאון המזגגה). בשנת -1978 התחיל השינוי הגדול: בקומה הראשונה התמקמה פעילות של ארכיאולוגיה תת ימית ושל חפירות תל דור, תוך שיקום חלקי של המבנה. תוך כמה שנים קם מוזיאון "המזגגה" הפתוח לציבור. המוזיאון מציג ממצאים מתל דור ומקרקעית מפרציו וגם מנציח את מפעל הזכוכית. ביוזמת המועצה לשימור אתרי התישבות נערכו עבודות חיזוק הקירות וכיסוי הגג בשנים 2006-2005, והבנין היפה ניצב בשלמותו במרכז נחשולים.

****

חזית הכניסה למוזיאון המזגגה

 

התארגנות לאחר סיום המסע. תודה לוי אבנון על הכסא שהענקת לי כשי

*****

סוף דבר

אחרי חמש שעות ושלוש רבעי מתוכן כשעתיים עצירות (גם לתיקון תקר) הסתיים המסע

 

במסע זה דיוושנו בכל יחידות הנוף של מישור חוף הכרמל:
ברכס הכורכר האמצעי והמערבי, באבוס ביניהם ובמרזיבה ממזרח ובמרגלות ההר.
גם בחולות החוף רכבנו (יותר נכון הלכנו) מעט.

 

תוואי המסלול עבר בין היישובים הכפריים וחלק מעיי היישובים הערביים שהתקיימו עד מלחמת העצמאות.
עברנו בין השטחים החקלאיים ושמורות הטבע, במספר אתרי מורשת.
התייחסנו גם לאתרים ארכאולוגיים ובעיקר למצודות צלבניות.

 

כשיצאנו לדרך חשבנו (כמו תמיד) שנסיים לפני החום הגדול. גם הפעם טעינו.
הבריזה שעלתה מהים בחלקו השני של הטיול הועילה וצננה מעט את הלחיים הסמוקות.

 

נהיינו מטיול מעניין שהתנהל באווירה טובה.

 

כמיטב המסורת לאחר הטיול, שברנו את הרעב הקל והפעם ב"חומוס אבו עלי" בפרדיס

*****

תודה

לרז גורן, על התכנון, על ההובלה, על ההשתתפות בהסברים,
על הצילום שזה אלבומו המלא ועל הכנת הדמיה המסלול   
ולכל החברים על יצירת חברותא נעימה ועל התוספות והסברים 

****

  • Gil Rosenberg

    כמו תמיד ! תענוג צרוף לקרוא…להחכים ולהפנים …יישר כוח ,בהחלט עשיה מבורכת

  • Moshe Katz

    רכיבת טיול יפה ומעניינת. נושא התיישבות הארמנים חדש עבורי. אשמח לרכב את המסלול בחודשים הקרובים