מפאתי עמק יזרעאל טיפוס לדרום רמת מנשה והלאה לרום הר אמיר20 בספטמבר 2016

קובץ GPX להורדה GPSies מרחק: 41 ק"מ טיפוס-מצטבר: 910 מטר גלריית תמונות גלריית מפות

 

ביום שני (19/9/2016) יצאנו מגבעת עוז הבוקר איל אופק, רפי רטר ואני לרכב בדרום רמת מנשה ובהר אמיר. זה הטיול השישי שיזם איל בסדרה של השנה האחרונה ברמת מנשה וסביבתה.

 

מסלול הטיול משיק בחלקו הראשון לקודם לפני מספר שבועות באזור במורדות מזרח רמת מנשה, בין מגידו ובין משמר העמק. ארבעת הטיולים הקודמים הנוספים הם: הראשון, במעלה נחל תנינים, לפסגת רמות מנשה ויער משמר העמק; השני: בחורש האלונים שמרביתם בשלכת, במערב רמות מנשה ובכתף הכרמל; השלישי: במורדות המזרחיים של רמת מנשה, בין עין השופט והזורע והרביעי: בלב רמת מנשה ובשוליה המזרחיים, בין צומת אליקים למשמר העמק. טיול נוסף קודם הוא מעמיקם לעין השופט ולאורך נחל רז ונחל תנינים.

 

המסלול – מעגלי נגד כיוון השעון

מגבעת עוז לעבר מגידו  – מעלה נחל קיני לרמת מנשה – הרכסים והשלוחות לעבר מעווייה – המורד לכביש ואדי ערה וחצייתו
טיפוס מדורג לעבר מי עמי – סובב אום אל פחם ממעל – טיפוס לפסגת הר אלכסנדר – גלישה לעבר עמק יזרעאל

******

מיקום מרחב הטיול,
שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל
המהווה המשך של הרי שומרון וכיוונה צפון מערב

 

מיקום כללי ביחס לשומרון, הכרמל ועמק יזרעאל

 

היחידות הגאוגרפיות באזור הטיול

 * דרום מזרח רמת מנשה
* ערוץ נחל עירון (ואדי ערה)
* צפון מזרח רכס הר אמיר (הרי אום אל פחם)
* פאתי מערב עמק יזרעאל 

היחידות הגאוגרפיות

 

היחידות הגאולוגיות באזור הטיול

 * רמת מנשה – קער גאולוגי (סינקלינה),
* ערוץ נחל עירון (ואדי ערה) – קו תפר גאולוגי
* רכס הר אמיר (הרי אום אל פחם) – קמר גאולוגי (אנטיקלינה)
* פאתי עמק יזרעאל – קו תפר גאולוגי בשדרת ההר המרכזית

הגאולוגיה של אזור הטיול

הגאולוגיה של אזור הטיול

 

רמת מנשה – קער גאולוגי נטוי שאורכו כ-18 ק"מ (קו דרום-צפון) ורוחבו כ-12 ק"מ (קו מערב-מזרח) הבנוי סלעים שלישונים בלתי מקומטים, גיר רך וקרטון המכוסים אדמת רנדזינה אפורה. גובה  חלקן הדרומי של רמות מנשה הוא 300 – 400 מ' וגובה חלקן הצפוני 250 – 300 מ'. הקער בו נמצאות רמות מנשה נמצא בין שני קווי שבר שלאורכם נמצאים עמקי נחל מפרידים אותו משני קמרים גיאולוגיים: בצפון, נחל תות בינו ובין הכרמל ובדרום, נחל עירון בינו ובין גבעות עירון והר אמיר. רמות מנשה הם בעצם חלק מרכס הכולל את הר אמיר, רמות מנשה והר הכרמל החורג מהכיוון הכללי של שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל שכיוונה דרום-צפון. רכס זה סוטה בצפון השומרון ופונה לצפון-מערב ושוקע בתלילות אל הים ויוצר הפרדה ברציפות מישור החוף בישראל.

 

אזור הטיול בתחום שלושה אגני ניקוז 

קצה תחומי שלושה אגני הניקוז בתחום אזור הטיול

 

יחידות הנוף ברמת מנשה

סקר משאבי הטבע והנוף של רמת מנשה שביצע מכון דש"א, שמתבסס גם על הספרות הגאוגרפית, הבחין ברמת מנשה עשרים ואחת יחידות נוף עיקריות שהוגדרו בשטח על פי מאפיינים של תבליט, תכסית, רציפות ואחידות נופית ושימושי שטח עיקריים ועל פי מיקומן הן מקובצות בשש קבוצות כמוצג במפה.

 

 

יחידות הנוף בהם  עברנו בחלקו הראשון של הטיול בדרום רמת מנשה
* גבעות געשיות שזו יחידה שאינה רצופה אלא מורכבת משלושה מקטעים מנותקים בהם חמש גבעות בזלתיות.
מגידו –  צמד גבעות קרטוניות המתרוממות מתוך מישורי השדות על גבול עמק יזרעאל, הגבעה הצפונית היא תל מגידו ואילו על הדרומית משתרע קיבוץ מגידו
* נחל קיני – אגן ניקוז מאורך, שכיוונו מזרח-צפון-מזרח, היובלים ברובם ניצבים לערוץ הראשי והשלוחות ביניהם טרשיות, תלולות מדרונות אך בעלות גב מתון ורחב.
* שולי דרום רמת מנשה – אזור רמתי משתרע משני צידי פרשת המים ובו נמצאים ישובים כפריים (בעיקר קיבוצים) וסביבם שטחי פלחה ומטעים
* שולי פסגות מנשה–   גוש גבוה ההררי ביותר של רמת מנשה, חרוץ כולו בערוצים עמוקים, תלולים ומפותלים.
* שלוחות חמד – איזור מטעי הזיתים והשקדים בין עין איברהים למעוויה והתבליט בו כולל מדרונות מתונים, כלפי דרום הטופוגרפיה הופכת לחריפה יותר וכך גם במדרונות אל נחל חלמית.
מתלול עירון – התפר בין קער מנשה לקמר הרי אמיר שהוא  רצועה צרה של מדרונות תלולים החרוצים בערוצים קצרים ותלולים הגולשים אל נחל עירון מצפון לכביש 65 . על המדרונות פרוסים כפרים, כפרונים ומקבצי בתים צמודים למדרונות, סביבם כרמי זית, מטעים ושדות.

 

 

*******

נקודת המבט הגאופוליטית 

תמונת המצב  היישובית בשלהי  המאה ה-19

 

מסלול הטיול על רקע מפת ה-P.E.F

מסלול הטיול על רקע מפת ה-P.E.F

 

בתקופת השלטון המנדט הבריטי ארץישראל (Palestine)  יחידה מדינית אחת,
אזור הטיול בקצה תחום מחוז ג'נין

תחום מחוז ג'נין בשנת 1940

תמונת מצב ערב מלחמת העצמאות

 

אום אל פחם וסביבתה מייד לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק בתחילת 1949

 

בהסכמי שביתת הנשק 1949 עם ממלכת ירדן לאחר מלחמת העצמאות
הר אמיר (אזור ואדי ערה) נמסר לישראל
ובו מספר כפרים ובהם אוכלוסייה של כ-25,000 נפש
 

קטע ממפת הסכם שביתת הנשק

 

וואדי ערה אזור ספר במשך שני העשורים הראשונים (1949 – 1967)

תמונת מצב בראשית שנות ה-50

אזור הטיול בראשית שנות ה-50

תמונת מצב ערב מלחמת ששת הימים

היום, מכלול רצף היישובים: "עיר וואדי ערה"
ובה אוכלוסייה שמונה כ-100,000 תושבים

אזור הטיול בעיר וואדי ערה

 

המאבק השקט על הקרקע:
יערות קרן קיימת למימוש ריבונות המדינה סביב יישובי וואדי ערה

יערות קק"ל במרחב וואדי ערה

 

יערות קרן קיימת במרחב הטיול

אזור וואדי ערה, עדין אזור ספר
הנושק לגדר ההפרדה מול שטחי הרשות הפלסטינית

התאמה בין תוואי גדר ההפרדה לתוואי הקו הירוק, המפה באדיבות שאול אריאלי

*****

התחלה וסיום במגרש החנייה של חדר אוכל בקיבוץ גבעת עוז

קיבוץ גבעת עוז – הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי השומר הצעיר ונמצא בתחום המועצה האזורית מגידו. שטח הקיבוץ משתרע על פני 7000 דונם. הקיבוץ נוסד ב-1949 על ידי גרעין ניצולי השואה מהונגריה. השם סמלי, ניתן ע"י ועדת השמות של ק.ק.ל.  לזכר עוז גבורתם של חיילי צה"ל במלחמת השחרור. מחלקת חבלה מגדוד 3 של "ההגנה", שהייתה מורכבת ברובה מבני מושב נהלל, נשלחה למשימה מיוחדת: הריסת גשר שהיה על אחד הוואדיות (עין אקטין) בדרך מג'נין לצומת מגידו, היום כביש 66. לאחר שהניח חומר הנפץ והרחיק חייליו, מפקד המחלקה נישאר לבד ומסיבה לא ידועה הופעל חומר הנפץ. בפיצוץ ניספה סגן עמוס פיין, בן נהלל, נצר ממשפחת פיין ממטולה. השאיר  אישה (מיריק) ובת, (מיכל) אז תינוקת. על שמו ניקרא המחנה הקרוב (מחנה עמוס) ובו חדר הנצחה. בתחילת דרכו סבל הקיבוץ ממלריה בגלל ביצות ממוקשות בסביבתו ומעבר לגבול. כן סבל הקיבוץ ממחסור במים בהיעדר מפעל מים מסודר לניצול המעיינות בסביבה. בהמשך התווספה קבוצת עולים מברזיל. שכבת הגיל הצעירה מורכבת מבני המייסדים וכן מעולים מארגנטינה. בקיבוץ מתגוררים כ-480 איש. ענפי ייצור עיקריים:"לול פיטום";  "רפת מג"ע אגש"ח בע"מ" רפת משותפת עם קיבוץ מזרע "חקלאות צמחית" ענף המשתרע על כ 5500 דונם המתחלקים בין גידולי שדה ומטע שקדים בגודל 500 דונם ומייצר כ 50 טון שקדים; "הדרי גבעת עוז" פרדס בשיתוף עם חברת "הדרי העמק" המשתרע על 600 דונם שננטע בשנת 2011 ובשנת 2015 מתחיל להניב ולשווק את הפרי; "מוסך רצ" שהוקם בשנת 2012 והוא פרי שותפות של הקיבוץ עם חברת "גדליהו רף ובניו". "גבעת עוז –אלון" תאגיד משותף לחברת דור אלון ולקבוץ גבעת עוז המחזיק בתחנת דלק ומתחם מסחרי קטן ליד צומת מגידו ומעניק שירותי דרך ותדלוק. "העוגות של סנדרה" בית מאפה לייצור עוגיות ועוגות. "ארומור" – מפעל לתעשיה הוקם ב- 1982 ונמכר בינואר 2014 לידי חברת IFF העולמית. מבנה הקיבוץ הוא שיתופי וכולל את כל ענפי הקהילה לרווחת הקהילה.

 

התארגנות תוך כדי זריחה

****

קטעי מסלול הטיול והמקומות לאורכו

קטע ראשון לאחר היציאה

* יציאה מקיבוץ גבעת עוז
* בשולי מטעי השקדים מערבה צמוד לכביש 66
* חציית כביש 65 בצומת מגידו
* כניסה לנחל קיני מול מגידו
* טיפס לאורך נחל קיני 


קטע ראשון של המסלול

 

בתחילה יציאה מקיבוץ גבעת עוז ורכיבה בשולי מטעי השקדים מערבה צמוד לכביש 66.

כביש 66 הוא כביש אורך במערב עמק יזרעאל, הנמתח לאורך המורדות המזרחיים של רמות מנשה והכרמל ומקשר בין יוקנעם, אזור משמר העמק לצומת מגידו ואזור ג'נין, כאשר מעבר גלבוע (ג'אלמה) מחלק את הכביש לחלק צפוני הפתוח לישראלים בשליטת ישראל, וחלק דרומי הפתוח לפלסטינים בשליטת הרשות הפלסטינית. אורך הכביש הוא 31 ק"מ, כאשר 17 ק"מ בישראל, ו־14 ק"מ ברשות הפלסטינית. הכביש הנוכחי מבוסס על דרך עתיקה שקישרה בין חיפה לכפר לג'ון וג'נין. הדרך נסללה לראשונה באופן חפוז ב־1929 מצומת העמקים ועד תל מגידו, לכבוד ביקור מתוכנן של ג'ון ד. רוקפלר, הבן בחפירות הארכיאולוגיות במגידו שלא יצא לבסוף אל הפועל. הכביש יוחד לשימוש של החופרים במגידו בלבד, ונאסר השימוש בו למטרות אחרות. עם זאת, הותר לחברי משמר העמק (השוכנת בסמוך מאוד לדרך) להשתמש בכביש בו. בין השנים 1932–1936 נסלל הכביש מחדש לשימוש כלל הנהגיםדבר שקיצר את מרחק הנסיעה בין חיפה לתל אביב ב־35 ק"מ. מאוחר יותר, עם סלילת כביש 4 במישור החוף, עברה התנועה הבין-עירונית לכביש זה, ופחתה חשיבותו של כביש 66. כינויו של הכביש בתקופה זו היה 'כביש מגידו', או 'כביש חיפה-ג'נין'. במהלך מלחמת העצמאות שימש הכביש את צבא ההצלה בבואו מג'נין לקרב משמר העמק. בתום המלחמה, עבר קו הגבול בין ישראל לירדן באמצע הכביש, בסמוך לג'למה והכביש חולק לשני חלקים נפרדים. הכביש שנותר בשטחה של ישראל הפך מכביש ראשי בין ג'נין לחיפה לכביש אזורי בשימוש מועט ובתחזוקה לקויה. בעת ביקור האפיפיור פאולוס השישי בישראל בינואר 1964, נפתח בנקודת הגבול בין שני חלקי הכביש מעבר גבול מיוחד, בו עבר האפיפיור מירדן לישראל. במלחמת ששת הימים שימש הכביש כציר פריצה של חטיבה 45 למבואותיה המערביים של ג'נין, ולכיוון עמק דותן. לאחר סיום המלחמה שב ואוחד הכביש לקשר בין חיפה ואזור ג'נין, ממנו הגיעו פועלים פלסטינים רבים לעבודה בישראל. ביולי 1968 דווח על כוונה לשקם את הכביש ששימש את יישובי העמק..הרבה לא נעשה נכון לשנת 2016  הכביש הוא בעל נתיב נסיעה אחד לכל כיוון, וברובו ללא גדר הפרדה בין הנתיבים. הכביש נחשב למסוכן, ואירעו בו תאונות דרכים רבות.

 

חציית צומת מגידו למול  בית סוהר מגידו

צומת מגידו הוא צומת מרכזי בעמק יזרעאל, המחבר את כביש 65 וכביש 66. קטע הכביש היוצא מצומת מגידו לכיוון עפולה מכונה "כביש הסרגל" בשל היותו קטע כביש ישר לגמרי ללא עיקולים ופניות. הצומת נקרא על שם הקיבוץ מגידו ותל מגידו הנמצאים בקרבת מקום, ולא רחוק ממנו נמצא גם כלא מגידו. ב-5 ביוני 2002 נרצחו 17 ישראלים כאשר מחבל מתאבד פוצץ מכונית תופת ליד האוטובוס קו 830 סמוך לצומת מגידו.

בית סוהר מגידו (בעבר כלא מגידו) הוא מתקן כליאה בו  מוחזקים כ-1,200 אסירים, כולם אסירים ביטחוניים השפוטים לתקופות מאסר שונות, ברובם עד שבע שנות מאסר. מבנה הכלא התבסס על מבנה משטרה מדגם טיגרט שהוקמה על ידי ממשלת המנדט בימי בראשית שנות ה-40 כלקח מדיכוי המרד הערבי הגדול. מצודה זו הייתה אחת מ-65 המצודות שנבנו ברחבי הארץ בצמתים ומקומות אסטרטגים וטקטיים על כבישי האורך והרוחב של הארץ. להרחבה ראו מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת וגם תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל.
בשנות ה-70 שימש כלא מגידו כבית כלא צבאי עבור כלואים לתקופות ארוכות. באמצע שנות ה-80 עבר הכלא לשמש לכליאת אסירים ביטחוניים, באחריות חיל המשטרה הצבאית. בעקבות ניסיונות בריחה רבים שאירעו בכלא, נחפר סביבו חפיר עמוק ממולא בבטון, כדי למנוע ניסיונות לחפור מנהרות מן הכלא החוצה. ב-5 בפברואר 2005 הועבר הכלא לאחריות שירות בתי הסוהר. בעבר הכלא היה בנוי כמחנה אוהלים. עם העברת האחריות על המתקן לידי שב"ס החלה בכלא בניית אגפים קבועים, כתחליף לאוהלים. כלא מגידו הוא הכלא הראשון בו הועסקו חיילי שב"ס, במסגרת פרויקט שח"ס (שירות חובה סוהרים). חיילים אלה עוברים במסגרת השירות הסדיר שלהם קורס סוהרים ומשובצים לשירות ביטחוני בבתי הכלא.

בחפירות רשות העתיקות שנערכו בכלא מגידו לבקשת השב"ס, לשם הקמת אגפי כליאה חדשים, נחשפו שרידים עתיקים נדירים וחשובים לעולם הנוצרי. החפירות באתר נערכו בשיתוף פעולה ראוי לציון של השב"ס אשר התגייס לחשיפת הממצא הארכיאולוגי החשוב. מעל 60 אסירים מכלא מגידו וכלא צלמון השתתפו בחפירות שנמשכו מספר חודשים. בחפירה נחשף מבנה (כ- 9X6 מ') ובו מפולת טייח כולל פרסקאות על גבי רצפת פסיפס. ברצפה נחשפו שלוש כתובות ביוונית, עיטורים גיאומטריים ומדליון המעוטר בציורי דגים. הכתובות תורגמו על ידי פרופ' לאה די סגני מהאוניברסיטה העברית בירושלים. צילום: רשות העתיקותהכתובת הצפונית הוקדשה על ידי קצין בצבא, שמו גאיאנוס שתרם מכספו לבניית רצפת הפסיפס. הכתובת המזרחית מדגישה את זכרן של ארבע נשים: פרימיליה, קיריאקה, דורותיה וקרסטה. ובכתובת המערבית נזכרת אקפטוס, אוהבת האל שתרמה את המזבח לאל ישו קריסטוס – כזכרון. מנהל החפירה מטעם רשות העתיקות, יותם טפר, מסר כי הכתובות והממצאים מתארכים את המבנה למאות ה- 3 – 4 לספירה. כך גם ניסוח הכתובת, צורת האותיות וסממנים אפיגרפים נוספים. "מבני דת נוצריים מתקופה זו הם ממצא ארכיאולוגי נדיר בארץ ישראל. פסיפסים בכלל ופסיפסים עם כתובות בפרט הם נדירים ביותר במאות השלישית והרביעית. מדובר במבנה ייחודי וחשוב להבנת ראשיתה של הנצרות כדת מוכרת ורשמית" הוסיף טפר. צילום: אתר NFCבחפירות בחלקו המערבי והעליון של כלא מגידו נחשפו מבני מגורים ומתקני יישוב מהתקופה הביזאנטית מהמאות 4 – 6 לספירה. כן נמצאו שכבות ובהם ממצא מהתקופה הרומית, בעיקר בכיסי קרקע וחללים תחת רצפות מבני היישוב מהתקופה הביזאנטית. בנוסף נתגלה באתר מקווה טהרה מהתקופה הרומית. מחלקיו שנחשפו ניתן לומר שמקווה זה הוא מטיפוס המקוואות הגדולים יותר המוכרים במחקר ממרחבי יהודה ושומרון. ממצא זה מתווסף למקווה נוסף שנחפר בחפירות הצלה ארכיאולוגיות שהתבצעו באתר בתקופת ממשלת המנדט. ממצאי החפירה מעידים על כך כי בתקופה הביזאנטית נחתם המקווה ומעליו נבנו מבנים והונחו רצפות. עדות לשימוש בעל אופי שונה ואחר בשטח זה.
נתונים אלו עולים יפה עם המידע ההיסטורי על האתר, והשינוי שחל במקום במעבר מיישוב יהודי (כפר עותנאי) בתקופה הרומית – ליישוב נוכרי בתקופה הביזאנטית (מאקסימיאנופוליס).

פינוי הכלא גילוי בית תפילה נוצרי הנחשב לקדום בעולם בשטח בית הכלא מגידו, בשנה שעברה, עשוי להוביל לתוצאה בלתי מקובלת במציאות הישראלית: בעקבות המלצת רשות העתיקות, בית הכלא יפנה את מקומו לטובת הארכיאולוגיה, התיירים והמדע. בתחילת 2007 הממשלה אישרה תוכנית נרחבת לפיתוח האתר. בשלב ראשון, שונו גבולות בית הכלא באופן שהאתר הארכיאולוגי, ששטחו ארבעה דונם, יימצא מחוץ לתחומי המתקן וייפתח לביקורי הקהל הרחב. בשלב שני, שאמור היה להסתיים, נקבע שהכלא יועבר לאתר אחר בארץ, והמבנה מתקופת המנדט הבריטי שבו הוא שוכן כיום יוסב לשמש מרכז מבקרים בנושא הנצרות הקדומה; שדה תעופה סמוך יורחב ויוכשר לקלוט טיסות של צליינים.

 

לאחר חציית צומת מגידו פנינו מערבה ונכנסנו לתחום יחידת הנוף הראשונה במורדות מזרח רמת מנשה בה עברנו היא מגידו.

יחידת נוף מגידו כוללת את צמד גבעות קרטוניות המתרוממות מתוך מישורי השדות על גבול עמק יזרעאל ואוכף ביניהן. הגבעה הצפונית היא תל מגידו ואילו על הדרומית משתרע קיבוץ מגידו.

תל מגידו הוא מהחשובים ומהמרשימים באתריה הארכאולוגיים של ישראל. התל ממוקם כקילומטר וחצי מצפון לשער המוצא מעמק עירון לעמק יזרעאל, שטחו כ-60 דונמים ופסגתו גבוהה בכ-60 מטרים ממישור העמק אשר למרגלותיו. התל ממוקם בנקודה אסטרטגית חשובה וחולש על צומת דרכים ראשי, הכולל את דרך הים (העוברת בנחל עירון וממשיכה לרמת הגולן ולדמשק), את הדרך למפרץ חיפה ולעכו ואת הדרך לבית שאן. ראשית ההתיישבות בו החלה באלף הרביעי לפנה"ס. רשות הגנים הלאומיים הפכה את תל מגידו עצמו לגן לאומי. כיום הוא מחוזק על ידי רשות הטבע והגנים פוקדים את המקום צליינים נוצריים רבים בשל אזכורו בברית החדשה. בתל מספר אתרים הראויים לציון: שערי העיר הקדומה, "ארמון השנהבים" (שבו נמצאו מאות פיתוחים אמנותיים ותכשיטים משנהב), האורוות מתקופתו של אחאב וכן מספר ארמונות נוספים. לדעת רבים, האתר המרשים ביותר בתל מגידו הוא מפעל אספקת המים של העיר מהתקופה הישראלית, המזכיר את מפעל המים של חצור הקדומה. כמו כן, מהווה התל נקודת תצפית טובה על נופי עמק יזרעאל, על הרי הגלבוע, על גבעת המורה, על הר תבור ועל רכס הרי נצרת. בשנת 2005 הוכרז תל מגידו כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.

קיבוץ מגידו היה שיך לקיבוץ הארצי של תנועת השומר הצעיר והיה נכלל בתנועה הקיבוצית .הקיבוץ, כמו גבעת עוז נמצא בתחום המועצה אזורית מגידו שנסקרה בטיולים  הקודמים. קיבוץ מגידו הוקם בשנת 1949 לפני סיום מלחמת השחרור. הגרעין המייסד הוא של פליטי שואה שהתארגנו לגרעין בתום מלחמת העולם השנייה ועלו קבוצות  כמעפילים בלתי לגליים.  לאחר הכרזת המדינה ב – 29/11/47 כשמספר קיבוצי התנועה הותקפו, על פי החלטת התנועה התפצל הגרעין לקבוצות עזרה בנגבה, עין השופט, דן ומשמר העמק. חברי הגרעין השתתפו באופן פעיל במלחמה, הגנה ושיקום ההריסות. בפברואר 1949 עלה הגרעין על הקרקע. תחילה התמקם הקיבוץ בשרידי כפר ערבי נטוש לג'ון ורק לאחר מספר שנים בנו את הקיבוץ בגבעה סמוכה. כשלוש שנים לאחר העלייה על הקרקע הצטרף לקיבוץ גרעין שהורכב מבוגרי התנועה בארץ, ממקסיקו ומלבנון. ולאחר שבע שנים הצטרף גרעין גדול מארגנטינה ונקלטה חברת הנוער הראשונה. בשנים שלאחר מכן, הקיבוץ קלט גרעינים נוספים והתחנכו בו מספר חברות נוער אך מספר החברים לא גדל בהתאם, בגלל עזיבתם של חברים נוספים. לאורך השנים, מגידו היה קיבוץ "מתנדנד" הן בצד הדמוגרפי והן בצד הכלכלי. כפי שניתן לראות על פי כמות החברים הקטנה אשר נותרה בקיבוץ עצמו, הקיבוץ ידע עד סוף שנות התשעים תנועה רבה מאד של חברים/ מועמדים/ בני קיבוץ/ בני חברות נוער/ חברי גרעינים/ אשר באו והלכו כלעומת שבאו. בנובמבר 2000, לאור המצב הדמוגרפי העדין והמצב הכלכלי הלא יציבהקיבוץ החליט במהלך בזק לשנות את אורח חייו מקצה אל קצה (ללא שלבי ביניים) ועבר לצורת חיים שבה החבר אחראי לפרנסתו, כאשר הקיבוץ מקיים רשת ביטחון לעזרה בבעיות מיוחדות של חברים. בשנת 2003 הופרט הקיבוץ, בוצע הליך של שיוך דירות ושיוך נכסים יצרניים והוא מתנהל כיישוב קהילתי, למעט חדר האוכל שאינו פעיל שמר הקיבוץ על אופיו וסממניו הקיבוציים . בשנת 2008, הוקמה שכונת הרחבה בקיבוץ. שכונה זו קרויה "מגידו החדשה" או בלשונם של תושבי המקום "ההרחבה". בהרחבה שוכנות כ-120 משפחות. רוב דיירי ההרחבה עובדים מחוץ לקיבוץ. דיירי ההרחבה הם חברי הקהילה והם שותפים מלאים בחיי התרבות והחברה של הקיבוץ אך אינם חברי אגודה שיתופית.

 

מול מגידו

אל מול מגידו, הקיבוץ והתל

 

למעשה התחלנו לרכב בדרך בערוץ נחל קייני

נחל קייני הוא אחד הנחלים היורד ממזרח רמת מנשה ומתנקז בעמק אל נחל הקישון ליד מנחת מגידו. בקטע קצר שאורכו מספר מאות מטרים בלבד, נובעים בנחל מספר מעיינות ולצידם צמחיית נחל עשירה – עצי ערבה, שיחי פטל קדוש וקנה מצוי, עצי בוסתן (בעיקר תאנה ותות), שרידי טחנות קמח, ומסביב יערות ברושים ואקליפטוסים. שמו העברי של הנחל בא בעקבות שם קדום המוזכר בכתובות הנצחה של תחותמס השלישי, מלך מצרים, שנלחם במגידו וכבש אותה בסביבות שנת 1458 לפני הספירה (לפני כ- 3470 שנה). בתיאור הקרב מוזכרת הגעת המלך "לדרומה של מגידו, אל שפת נחל קינה". הצורה הנוכחית – קיני – מנציחה כנראה גם את שבט הקיני, אולי שבט מדייני שהתיישב בארץ ישראל ( קייני שם נוסף של יתרו) שכפי הנראה שכן באזור בתקופת השופטים (סיסרא, שר צבאו של יבין מלך חצור, נס מפני דבורה וברק וביקש מחסה אצל יעל אשת חבר הקיני, ובשירת דבורה מוזכר הקרב נגד הכנענים "בתענך, על מי מגידו"). מי הנחל הזורמים נוצלו להפעלת שש טחנות קמח שפעלו לאורכו עד למאה ה- 20', ושרידיהן ניכרים בשטח עד ימינו.

 

נחל קייני והיובלים היורדים אליו

 

בתחילת הדרך במעלה הדרך בערוץ נחל קייני

 

שרידי המחנה הבריטי, צילום: רפי רטר

הירידה לעיינות קייני

 

בריכת עיינות קייני, צילום: רפי רטר

אתנחתא בתחילת הדרך בצל עץ התות בעיינות קייני

 

המשכנו ועברנו קרוב לתחום יחידת של הגבעות געשיות.

יחידת הגבעות הגעשיות היא תוצר פעילות וולקנית. יחידה זו אינה רצופה אלא מורכבת משלושה מקטעים מנותקים במדרונות המזרחיים של רמת מנשה. חמש גבעות בזלתיות מעוגלות וחשופות כמעט מצומח מעוצה, מתנשאות מעל שטחים מתונים עד מישוריים המאופיינים באדמות כהות שחלקן בזלת בלויה. הנחלים קיני, שלו ומדרך המלווים בקטעים של צומח גדות, בוסתנים וחורש יוצרים רצועה ירוקה המתפתלת בנוף השדות הכהים למרגלות הגבעות הבזלתיות.

 

עברנו למול גבעת יאשיהו.

גבעת יאשיהו היא אחת מגבעות הגעש קטננות במזרח רמות מנשה, היא בזלתית ונוצרה משפכי לבה. שמה בערבית "תל אל אסמר" שפרושו התל השחור. הגבעה קרויה ע"ש המלך יאשיהו שנקטל במגידו ב-610 לפנה"ס כאשר יצא אל מול פרעה נכו בצעד שעד היום לא ממש מובן מבחינה אסטרטגית. במקום שרידי מצודה שהתקיימה במקום מהתקופה הפרסית (מאות 2-4לפנה"ס) עד התקופה הביזנטית (מאות 4-7לספירה). בצידה השני של הגבעה מחציבה.

 

 

לצד גבעת יאשיהו ראינו את החורשה בו נמצא האתר לגיו (מסומנת במפה ח' כפר עותני) וסמוך אליו עברנו ליד בית הקברות של הכפר הערבי הנטוש לג'ון .

לגיו הוא אתר ארכאולוגי הנמצא על שלוחה מצפון לנחל קיני, ואשר מזוהה עם "כפר עותנאי" המוזכר במשנה. בתקופה הרומית כונה המקום בשם לגיו, בשל מחנה הקבע של הלגיון השישי פראטה ששכן על גבעה צפונית-מערבית לצומת מגידו ומדרום לתל מגידו. לגיו העניקה את שמה לכפר הערבי לג'ון שנוסד במאה ה-20.
במהלך התקופה הרומית והביזאנטית קמו באתר שלושה יישובים – כפר, מחנה צבאי ועיר. בתקופת המשנה והתלמוד, בין המאה ה-1 והמאה ה-4, שכן כפר עותנאי על גבעה מצפון לנחל קיני, והיה מאוכלס ביהודים ובשומרונים. גוטליב שומאכר איתר מצודה צבאית קטנה בראש שלוחה מעל לכפר, מצפון לנחל קיני, בשטח מורם מסביבתו בשיפולים הצפון-מזרחים של גבעת אל-מאנאך. החוקרים ישראל רול ובנימין איזק, הציעו לזהות את גבעת אל-מאנאך עם מחנה הלגיון הרומי בלגיו. תחילה הלגיון השני טריאנה ולאחר מכן, הלגיון השישי פראטה, הלגיון נכח בלגיו משנת 117 עד ראשית המאה ה-4. לאתר נודעה חשיבות אסטרטגית שכן שכן בשיפוליו המערביים שלעמק יזרעאל, סמוך לדרך הים שהוליכה מבירת הפרובינקיה בקיסריה לבית שאן. ממפקדת הלגיון נסללו בשנת 120 לספירה, כבישים גם לבירת הפרובינקיה, קיסריה, לציפורי, ולעכו. במקום נמצאו כתובות, רעפים הטבועים בטביעות חותם של הלגיון השישי פראטה, מטבעות עם טביעות משנה של הלגיון וציוד צבאי רומי. היישוב השלישי שזוהה במקום הוא "מאקסימיאנופוליס", פוליס רומית-ביזאנטית שנצבה על הגבעה הדרומית של קיבוץ מגידו ועל מדרונותיה. העיר נוסדה ככל הנראה בראשית המאה ה-4 לספירה והתקיימה עד לכיבוש המוסלמי.

הכפר הערבי לג'ון – בתחילת המאה ה-20, עם חידוש ההתיישבות היהודית באזור עמק-יזרעאל, משפחות ערביות אחדות מהיישוב אום אל-פחם הגיעו לאזור חאן לג'ון והתיישבו במקום. המשפחות הערביות אימצו את השם ההיסטורי "אל-לג'ון" על שם מפקדת הלגיון הרומי. כאמור, בעקבות המאורעות בין1936-1939, הקימה ממשלת ארץישראל המנדטורית את מצודת טגראט בצומת מגידו שנקראה בשם "מצודת לג'ון" (או "מצודת לג'ו"). כיום משמשת המצודה ככלא מגידו. בתחילת מלחמת העצמאות חנתה יחידה צבאית עיראקית באזור כפר לג'ון. הכפר עצמו שימש מעין מפקדה לוגיסטית לכוח הצבאי העיראקי. לאחר קרבות קשים שנערכו באזור ב-29 במאי 1948 כבשה חטיבת גולני את כל מתחם מגידו מידי הצבא העיראקי. במהלך הקרבות, ננטשו בתי הכפר, ותושביו מצאו מקלט ביישוב אום אל-פחם. הכפר הוחרב עם כיבושו למעט מסגד האבן הלבן, תחנת קמח, מרפאת הכפר ועוד מספר בתים במרכז הכפר. בשנת 1949 הוקם קיבוץ מגידו ליד חורבות "אל-לג'ון".

 

 

קטעי החורש בעיקר במדרון הצפוני של נחל קייני

 

במעלה הדרך בצל היער הנטוע, צילום רפי רטר

 

בעליה לחרבת בית עותנאי

 

במעלה הדרך בנחל קייני, צילום רפי רטר

 

במעלה נחל קייני לקראת השיפוע התלול

עוצרים לרגע

******

קטע שני

* קצה העליה מנחל קיני
* טיפוס אל קו פרשת המים ולשולי פסגות מנשה
* שלוחות חמד
* ירידה במדרון וחציית נחל חלמית
* המשך טיפוס על השלוחות
* כניסה לתוך מעאוויה

קטע שני

לאחר סיום קטע  העלייה התלולה בראש מעלה נחל קיני המשכנו לדווש לעבר שולי דרום רמת מנשה בה עובר קו פרשת המים, ושולי פסגות מנשה  (נ.ג. 400)  והמשכנו מערבה בשלוחות חמד

* דרום רמת מנשה – אזור רמתי משתרע משני צידי פרשת המים ובו נמצאים ישובים כפריים (בעיקר קיבוצים) וסביבם שטחי פלחה ומטעים
* פסגות מנשה–   גוש גבוה ההררי ביותר של רמת מנשה, חרוץ כולו בערוצים עמוקים, תלולים ומפותלים.
* שלוחות חמד – אזור כרמי  הזיתים, מטעי השקדים וחורשות האורנים בין עין איברהים למעוויה והתבליט בו כולל מדרונות מתונים, כלפי דרום הטופוגרפיה הופכת לחריפה יותר וכך גם במדרונות אל נחל חלמית.

תצפית משלוחות חמד לכיוון מערב

לקראת הירידה לנחל חלמית, צילום רפי רטר

בירידה לעבר נחל חלמית

ירידה במדרון וחציית נחל חלמית

עוד מבט אל נחל חלמית ממזרח למערב, צילום: רפי רטר

 

איל מגיע לעזור לי בעילה התלולה, צילום רפי רטר

לאחר שעזר לי לעלות, איל גם צילם אותי מצלם

כרם הזייתים במדרון היורד אל נחל חלמית

 

בהמשך הטיפוס הגענו לקצה התחום הדרומי של שטח האימונים הפעיל של צה"ל שידוע בשם "ש"א 107" וגם "שטח אימונים רמת מנשה" ומשמש בעיקר את בסיס האימונים של חטיבת גולני (בא"ח 1) הנמצא בקצהו הדרום מערבי בסמוך לכפר קרע ולרגבים.

 

עליה בשולי שטח אש 107

 

שטחי האימונים ברמת מנשה שמצפון לוואדי ערה נקבעו בראשית שנות החמישים שני שטחים סמוכים למטרות אימונים. שניהם, המזרחי (ש"א 105 – 20,000 דונם) והמערבי (ש"א 109 – 17,000 דונם) מוקמו על קרקעות של נפקדים, בשטחי כפרים נטושים, כופרין, חובייזה ועוד, ועל קרקע שבבעלות פרטית של תושבי כפרי ואדי ערה: אום אל פחם, מעוויה, ערה וכפר קרע ועוד. שטחים אלה נכללו בצו הסגירה משנת 1955. בצו הסגירה של שנת 1976 הוקטן במעט שטחם. במהלך השנים התאמנו בחלקו הצפוני של ש"א 105 יחידות ממחנה ג'וערה ובשניהם יחידות הנח"ל ממחנה 80. בשוליים הדרומיים והמזרחיים של ש"א 109 והמערביים של ש"א 105 מצויים כרמי זיתים של תושבי הכפרים שעיבדו את הקרקעות שבבעלותם בעיבודים שנתיים, לרבות בשטחים שלא להם בקרקעות שבבעלות המדינה. הם גם חדרו לשטחים עם עדרי צאן ובקר ואף הקימו מכלאות בתוך השטח. תושבי הקיבוצים ברמות מנשה נכנסו גם הם לשטח לצורך עיבודים חדֿשנתיים, לרעייה ולהקמת מכלאות. במזרח וצפוןֿמזרח ש"א 109 נטעה קק"ל כמה חורשות. נראה היה שהמצב בשטח יוצא משליטה. באוגוסט 1986, בד בבד עם ביטול שטח 9, הורה שר הביטחון יצחק רבין להגביר את האימונים בשטחי ואדי ערה כדי להציג נוכחות בשטחי האימונים המצויים בסמיכות לריכוזי אוכלוסייה ערבית. בעקבות זאת רוכזו בהם מרבית אימוני יחידות הנח"ל ממחנה 80. בשלהי שנות השמונים, בהמשך להנחיית שר הביטחון, אכן הוגברה הנוכחות, ובשטח התאמנו פלוגות שמוקמו בשלושה משטחים בשולי שטחי האימונים: מצפון ובסמוך לכפר קרע ולעין איברהים; ממזרח לקיבוץ רגבים ומדרום לקבוץ גָלעד (אבן יצחק). אף על פי כן המציאות האזרחית בשטח כמעט לא השתנתה. גם הפעלת הסיירת הירוקה למלחמה בפולשים לא הועילה. במצב זה של כניסות "סיטונאיות" לשטחים הסגורים, שהצבא לא אוכף את מרותו, לא היה אפשר להמשיך.
לנוכח הנחיית שר הביטחון והמציאות בשטח, הוצעו בשנת 1989 בעבודת מטה המשותפת לצה"ל ולגורמים אחרים שלוש דרכי פעולה: האחת, השארת המצב בשטח בלי שינוי והמשמעויות היא באיֿשינוי בנוכחות הצבאית, ועקב זאת יוסרו הלחצים מצד תושבי הכפרים ובאזור ישרור שקט שמחירו הפרת החוק והסדר בריש גלי ופגיעה ביכולת האימונים; השנייה, סילוק הפולשים (הערבים והיהודים) ומימוש צו הסגירה בקפדנות. המשמעויות: יצירת מתח לאומני שמקורו בטענה לקיפוח, וחשש שתושבי הכפרים יראו בצעד זה חלק מתהליך רב שלבי שנועד לנשל אותם מקרקעותיהם ולפגוע במבניהם אף שהם נבנו בלי היתר. ההערכה הייתה שלמתח זה תהיה תהודה קצרת טווח ולא תתפשט לאזורים אחרים. גם קיבוצי רמות מנשה עלולים למחות על מניעת פרנסתם; השלישית, סילוק הפולשים מתחום שטחי האימונים תוך מתן הרשאה לתושבי הכפרים להיכנס למטרות עיבודים ורעייה באופן מבוקר, לפרקי זמן מוגדרים ולפי רישיון. נראה היה שדרך זו תאפשר ניצול יעיל של השטח למטרות אימונים ותאפשר הורדת לחץ מתושבי הכפרים והמשך שקט באזור.
אף אחת משלוש ההצעות לא יושמה. ואולם במחצית הראשונה של שנות התשעים, כדי לממש את ההנחייה להגברת האימונים לנוכח הצרכים בהווה ואלה שייגזרו בעתיד מהסדרים עם הפלסטינים, נבחנה אפשרת נוספת כיצד ניתן להגדיל את יכולת האימון בשטחים אלה. לפיכך, לצורך הגדלת "משפכי בטיחות ירי" והרחבת אימון בנשק מחלקתי, הוצע לחבר את שטחי האימונים ולהכיל את צו הסגירה גם על השטח שביניהם – אדמות אֿרוחה, שטח בהיקף של אלפי דונם. מעמדו הקנייני של שטח הרצף לחיבור כלל כשלושה רבעים מקרקע שבבעלות המדינה וכרבע מקרקע שבבעלות פרטית. החיבור נועד לאפשר ביצוע ירי ממערב, מאזור מאהל רגבים לכיוון מזרח, לעבר ש"א 105. לצורך הקטנת חיכוך עם האוכלוסייה המקומית הוצע לגרוע משוליהם הדרומיים של שטחי האימונים חלקים שאינם בשימוש ושמרביתם קרקע פרטית. כן הומלץ על קביעת הסדרי עיבודים ורעייה לתושבי הכפרים ולקיבוצי הסביבה בשטח החדש. חיבור שטחי האימונים באמצעות סגירת השטח שביניהם הייתה צריכה להיות מנוף להגברת האימונים ושילוב יחידות מתאמנות נוספות לאלה של הנח"ל ממחנה 80.
ביוני 1995, לאחר שתכנית חיבור שטחי האימונים הוצגה לראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, הוציא הרמטכ"ל רא"ל אמנון ליפקיןֿשחק צו סגירה חדש שימנע כניסה לשטח האימונים המורחב ש"א 107, השטח הכולל את ש"א 105 וש"א 109, וגם את השטח המחבר ביניהם. על אף חיבור השטחים, למעשה לא שונתה מתכונת האימונים שהייתה נהוגה טרם החיבור.

 

 

בשנת 1998 קיבלו הכפריים בעלי הקרקעות הודעות מצה"ל שאל להם לעלות עוד על אדמתם, אלא אם כן יבקשו ויקבלו אישור. הם ראו בצו הסגירה החדש מעין הפקעה של כֿ700 דונם מקרקעותיהם הפרטיות. בספטמבר 1998, בתגובה וכמחאה על הוצאת צו הסגירה והמשמעויות ממנו כפי שהבינו אותן הכפריים ומנהיגיהם, פרצו מהומות שהובילו להתנגשויות אלימות בין התושבים באזור ואדי ערה למשטרה, שנמשכו שלושה ימים. במהלך העימותים הקשים ובעקבות תגובת השוטרים למעשי האלימות נפגעו יותר משלוש מאות בני אדם. עקב האירועים הורה שר הביטחון יצחק מרדכי לא לממש את סגירת השטח שבין השטחים ולהתחיל במשא ומתן עם התושבים הערבים. המשא ומתן בין מדינת ישראל לבין "הוועד הציבורי להגנת אדמות אֿרוחה" והרשויות הערביות בואדי ערה הסתיים בדצמבר 2000 בהסכם הבנות שבו הומלץ גם להגדיל את תחום השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות.
על פי מסמך ההבנות, ובהנחיית שר הפנים חיים רמון, מונה בפברואר 2001 פרופ' יוסף גינת, לשעבר יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, לעמוד בראש ועדת חקירה מוניציפלית. בדצמבר 2002 הגישה הוועדה את המלצותיה. בשל רגישות המצב היא נדרשה על ידי המנכ"ל לבצע בדיקה נוספת. תוצאותיה הוגשו לשר אברהם פורז שאף הוא דרש השלמות שהוגשו בנובמבר 2003. לאחר ההשלמות שביצעה בנובמבר 2003 סיימה הוועדה את עבודתה והעבירה את המלצותיה לשר. הן פורסמו רק במרס 2004. הוועדה המליצה להגדיל את שטח השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות באזור ואדי ערה כך שיכללו גם שטח מתחום שטחי האימונים. בֿ25 במאי 2005, על פי המלצות הוועדה, חתם שר הפנים החדש אופיר פזֿפינס על הצווים והמפות המרחיבים את תחום שיפוט הרשויות המקומיות בוואדי ערה.
הרחבת התחום המוניציפלי של הרשויות הערביות לא פגמה בשטח האימונים והוא ממשיך להתקיים. איחוד השטחים והרחבתם לרצף גדול יותר אפשרו את הנמרצות בשימוש בשטח. באזור רגבים בשוליים המערביים של שטח האימונים הושלמה בשנת 2004 בניית מתקן האימונים החטיבתי של גולני שהועבר ממחנה בזק בצפון השומרון. פעילות האימונים של יחידות מתקן זה מתבססת על השטח המאוחד שהוא בעל טווח נתירי ירי גדול יותר.
המקור עמירם אורן ורפי רגב (2008), ארץ בחאקי, הוצאת כרמל, עמ' 388 – 391

 

שטח אש 107 המשמש גם כאזור חיץ ברמת מנשה

*****

קטע שלישי

* כניסה לכפר מועאוויה
* סיבוב בכפר
* חנייה במתחם בית הקברות צמוד לקבר שיח מועאווייה
* דרומה במתלול רמת מנשה לעבר כביש וואדי ערה
* חציית כביש וואדי ערה

 

קטע שלישי של המסלול

 

מבט אל מועאוויה מצפון

 

המשכנו בדרך היורדת אל מועאוויה.

 

בבדרך הצפונית היורדת אל מועאוויה

 

מבט מצפון אל החלק המזרחי של מועאוויה, צילום רפי רטר

 

מבט אל החלק המערבי של מועאוויה, צילום רפי רטר

 

מועאוויה הכפר ממוקם בגובה 225 מטר מעל לפני הים והוא שייך החל משנת 1996 למועצה המקומית בסמ"ה להלן מספר תושבי הכפר מוערך בכ-3,000. הכפר נקרא על שם השיח' מועאויה אשר השתייך לזרם הסופיות ואשר פעל באזור מנשה. בדומה לתפיסות ערביות סביב דמויות קדושות שהיו רווחות ביישובים ערבים אחרים, נחשב אל-שיח' מועאויה לרוח קדושה אשר יכולה להשפיע על חיי התושבים הן לטובה והן לרעה גם אם לא נראתה על ידי בני האדם. התושבים המקומיים ראו באלשיח' מועאויה כמתווך בינם ובין האל, ובמיוחד כאשר הוא נתפס כדמות על טבעית אשר יכולה לממש את הרצונות החברתיים והדתיים של התושבים. לשם כך נבנה מעל קברו מבנה דתי שנקרא בשם מקאם ואשר נועד לשמש כמקום לעריכת טקסי פולחן שונים. טקסי הפולחן נגעו לחיים היומיומיים של התושבים מעריכת טקסי לידה ועד לעריכת טקסי אבל כחלק מטקסי הזיארה. בעקבות חדירת רעיונות התנועה האיסלאמית לכפר מועאויה, חדלו התושבים לקיים את הטקסים הפולחניים שנראו כפולחנים אסורים מבחינה דתית. עם זאת נשאר מקאם אל-שיח' מועאויה כסמל עיקרי לכפר.
בתי המגורים נבנו סמוך לנחל ברקן, שנחשב למקור עיקרי לאספקת מים הן לתושבים והן לאדמות החקלאיות. את הכפר בנו משפחות עשירות מאום אל-פחם כחווה חקלאית בסוף המאה ה-19. לפיכך נועד הכפר בעיקרו כבית מגורים לאיכרים אשר עיבדו את האדמות החקלאיות ליד נחל ברקן. בעקבות מלחמת העצמאות, בחרו פליטים רבים מכפרי רמת מנשה להתיישב בכפר.
בתי המגורים מחולקים לשתי שכונות לפי קבוצות משפחה. השכונה המזרחית נועדה למשפחת אג'באריה ואילו השכונה המערבית נועדה למשפחת מחאמיד. מקור החלוקה הוא מאום אל-פחם, עיר המוצא של התושבים. החלוקה נועדה כדי לשמור על מעמד המשפחות כמשפחות שולטות בניהול ענייני הכפר ולמנוע ממשפחות אחרות לערער על מעמדן החברתי של שתי המשפחות. לפיכך, משפחות שעברו להתגורר בכפר בעקבות מלחמת העצמאות, אולצו להשתייך לאחת משתי המשפחות. כמו כן, המשפחה החדשה שקיבלה על עצמה שם משפחה, הייתה חייבת להתגורר באותה שכונה שנועדה למשפחה אשר העדיפה להשתייך אליה. בכך מתחייבת המשפחה המאמצת לספק את ההגנה ואת הביטחון למשפחות החדשות ככל שהן מתגוררות באותה שכונה וככל שהמשפחות החדשות מקבלות על עצמן את מרותן של המשפחות הוותיקות.
בשל קרבתו של הכפר לשטח האימונים של  צה"ל שררה מתיחות מצד התושבים וכוחות הביטחון. מתיחות זאת הורגשה בשנת 1998, על רקע צו הרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, שמרבית אדמות הכפר נכללו בתחום שטח צבאי הסגור שנועד לחבר את שני שטחי האימונים כמפורט לעיל. ךכן, חל איסור על התושבים להיכנס לאדמותיהם. כמו כן הוצאו צווי הריסה נגד בתים שנבנו סמוך לשטח הצבאי. מהלך זה  התפרש על ידי התושבים כניסיון מצד המדינה להפקיע את אדמות הכפר ולהגביל את התפתחותו. התנועה האסלאמית ארגנה הפגנות שונות באזור רמת מנשה כמחאה נגד מדיניות הממשלה וגייסה תושבים מהאזור. באירועי אוקטובר 2000 לקחו תושבים מהכפר חלק פעיל בהפגנות, ואחד התושבים אף נהרג במהלכן. במרכז הכפר הוקמה אנדרטה לציון האירוע, ותהלוכות מחאה מטעם התנועה האסלאמית מתקיימות בו. בשנת 2004 אישר משרד הפנים להחזיר את האדמות שנועדו לצורכי צבא לתושבים. מקור

מבט על מועאוויה

 

תחום שיפוט

 

מועצה המקומית בסמ"ה, המועצה נוצרה מאיחודם המוניציפלי של היישובים ברטעה, עין א-סהלה ומועאוויה, בשנת 1995. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1996, בעלת שטח השיפוט של 1,700 דונם

 

ברחובות מועאוויה

מתחם קבר שיח מועאוויה בתוך בית הקברות שבמרכז היישוב

מתחם בית הקברות מקום שקט ונעים להפסקה

 

מבט אל מועאוויה מכיוון דרום לאחר שעזבנו את המקום

 

בדרך מדרום למועאוויה בה רכבנו עברנו ביחידת נוף דרומית של רמת  מנשה הקרויה מתלול עירון.

מתלול עירון – התפר בין קער מנשה לקמר הרי אמיר שהוא רצועה צרה של מדרונות תלולים החרוצים בערוצים קצרים ותלולים הגולשים אל נחל עירון מצפון לכביש 65 . על המדרונות פרוסים כפרים, כפרונים ומקבצי בתים צמודים למדרונות, סביבם כרמי זית, מטעים ושדות.

 

בירידה לכיוון וואדי ערה

הגענו לכביש ואדי ערה שהוא חלק מכביש 65 וחצינו אותו בסמוך למשטרת עירון

כביש 65 הוא כביש המשמש כעורק תחבורתי חשוב בין מישור החוף לעמקים וגליל. הוא מוביל מדרום-מערב לצפון-מזרח, ועל כן הוא איננו כביש רוחב ואף לא כביש אורך. הכביש, שאורכו הכולל כ-90 קילומטר, מתחיל בקצהו המערבי במחלף קיסריה על כביש 2 וחולף בחלקו הדרומי מערבי בנחל עירון, ועל כן הוא ידוע גם כ"כביש ואדי ערה". סמוך למגידו מגיח הכביש אל עמק יזרעאל, וקטע ישר בן שבעה קילומטר בין צומת מגידו ועפולה מכונה "כביש הסרגל". הכביש מקיף את מרכזה של עפולה מצפון ("עוקף עפולה") וממשיך לכיוון צפון-מזרח, עד שבכפר תבור הוא פונה לכיוון צפון. הוא חוצה את כביש 77 במחלף גולני ומסתיים בצומת נחל עמוד (המכונה גם צומת קדרים) כשהוא נפגש עם כביש 85.

כביש ואדי ערה הוא חלק מהדרך העתיקה  בארץ ישראל שעברה בנחל עירון (ואדי ערה) ונקראה דרך הים, שחיברה את מצרים ומסופוטמיה. בתוכנית החלוקה של האו"ם מנובמבר 1949 נכלל הכביש במדינה הערבית. טענת הסוכנות היהודית שהכביש חיוני לישראל ועובר דרך שטחים ריקים מערבים נדחתה, בטענה שהכביש חיוני לא פחות למדינה הערבית. כן נטען ששיתוף הפעולה בין המדינות יאפשר נסיעה של יהודים על הכביש דרך המדינה הערבית. בתום  הקרבות של מלחמת העצמאות הוחזק קטע הכביש בוואדי עארה בידי הצבא העיראקי. אחת הדרישות המרכזיות של ישראל במסגרת השיחות על הסכם שביתת הנשק עם ירדן הייתה לקבל חזקה על הכביש, שהיווה ציר מרכזי לחיבור הגליל המזרחי עם מישור החוף. בלחץ  בינלאומי ובעיקר של בריטניה ירדן נענתה לדרישת ישראל בגלל חולשתה, והמשולש על כל אוכלוסייתו עבר לידי ישראל. הכביש נפתח מחדש לתנועה בטקס רב רושם במאי 1949. שנים רבות היה הכביש עורק התחבורה העיקרי ממרכז הארץ לעמקים ולכיוון הגליל המזרחי. בשנים  1963‏-1965 חודש הכביש, הורחב ויושר באופן שהסיר ממנו עיקולים רבים. רוחב הכביש הוגדל מ-5 ל-7 מטר והוספו לו שולי חצץ ברוחב 3 מטר מכל צד. בשלב ראשון הורחב הקטע מצומת מגידו למי עמי, בשלב שני הושלם הכביש ממי עמי לברקאי ובשלב השלישי הורחב הכביש עד לגן השומרון ולגן שמואל. בספטמבר 1965 הושלם חידושו של כל הכביש. בתחילת שנות ה-70 עברה בכביש תנועה רבה וכלי רכב רבים ם השתרכו לאורכו באיטיות. במשך השנים חששה ישראל מפני האפשרות שבעת מלחמה ייחסם הציר על ידי ערביי ישראל המתגוררים לאורך הציר, ועל כן קודם כביש 70 כתחליף לו. באירועי אוקטובר 2000 הפך כביש 65 למוקד אירועים ונחסם ברוב ימי האירועים, בין אם על ידי המפגינים בצומת אום אל-פחם ובין אם על ידי המשטרה בצומת מגידו ובצומת משמר הגבול.

******

קטע רביעי, טיפוס לעבר מי עמי

* לאחר חציית כביש 65 מעבר בשכונות המזרחיות של ערערה
* עליה ראשונה במדרון מתחת ליישוב אל עריאן
* עליה שנייה לעבר מי עמי

 

קטע רביעי

 

ערערה הוא יישוב ערבי מוסלמי שבו מתגוררים כ-24,500 תושבים הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1970 וכוללת גם היישוב השכן ערה שצורף אליה בשנת 1985. בערערה יש שתי חמולות גדולות – יונס ומסארווה. תושבי היישוב מציינים ששמו קשור לעץ הערער שהיה נפוץ באזור בתקופות קודמות. אחרים קשרו את המקום עם העיר ערוער שנזכרת בתנ"ך, אולם בפועל השם ערוער מציין שני יישובים אחרים, שאחד מהם הוקם בנגב והשני היה ליד נחל ארנון בירדן. עץ ערער אחד בשפה הערבית הוא נקבה (מכאן באה האות "ה" בסוף במילה) ומזה מתקבל השם ערערה.  יזיד בן אלמוהלב, מפקד הצבא המוסלמי בן המאה השביעית, השתמש במילה ערערה באגרת ששלח למושל עיראק אל-חג'אג' בן יוסף. באגרת, מסר כי הצבא המוסלמי נשאר ליד שפלת ההר כשאילץ את האויב לברוח למקום הגבוה שנמצא בין פסגת ההר ובין הגבעה. מפקד הצבא השתמש במילה ערערה כדי לציין את המקום הגבוה שהאויב נמצא בו, ואכן הכפר הקדום נבנה במקום הזה משלוש סיבות עיקריות: המקום היה מבצר טבעי שהגן על התושבים מפלישות של שבטים שונים שנכחו באזור; בניית הכפר במקום הררי גרמה לניצול מרבי של האדמות החקלאיות שבעמק ואדי ערה; המקום סיפק לתושבים מקורות מים כאשר נבנו הבתים העתיקים סמוך למעיין המים המרכזי בכפר (עין אל-בלד).
מרבית אוכלוסיית ערערה עד התקופה הצלבנית הייתה כנראה שומרונית. אל-מסעודי, ההיסטוריון והגאוגרף המוסלמי בן המאה העשירית, ראה שרוב התושבים בכפר השתייכו לדת השומרונית. ואכן גילוי מערכות קבורה לשומרונים בערערה מחזק טענה זו, לצד הדעה הרווחת במחקר שמרבית תושבי השומרון בכלל היו שומרונים. אחרי הכיבוש הצלבני הקימו הצלבנים מבצר על פסגת ההר שנקרא בשם Castallum שבא להגן על דרך ואדי ערה שחיברה בין העיר קיסריה ובין הגליל. השליט הממלוכי בייברס השתלט על הכפר בשנת 1265, אחרי שכבש את מבצר אפולוניה (רשפון, שליד הרצליה) מידי הצלבנים. ההיסטוריון המוסלמי אל-מקריזי התייחס לכפר באומרו שהשליט בייברס חילק את אדמות הכפר לשני נסיכים מוסלמים, האחד בשם עלאא אלדין אל-דוידאר והשני בשם סיף אלדין קפג'. חלוקת האדמות לנסיכים ולמפקדי צבא הייתה דרך מקובלת לתשלום שכר ואמצעי חשוב בהידוק הקשרים בין השליטים הממלוכים ובין אנשים שהשתייכו לאליטה הממלוכית.
בתקופה העות'מאנית הוזכר הכפר ערערה בספר המסים של המדינה העות'מאנית והיה אזכור ראשון למשפחות אשר התגוררו בכפר במאה ה-17. משפחות אלה לא היו עוד קיימות בסוף המאה ה-18 כאשר הוחלפו במשפחות אחרות שעדיין קיימות בכפר. בראשית המאה ה-19 הייתה הגירה מצרית שנבעה מעליית מוחמד עלי לשלטון וניהול מדיניות מסים חדשה שפגעה במשפחות רבות וגרמה להן לעזוב את הדלתא של הנילוס ולהגר לאזור המשולש. מקור שני להגירה המצרית היו החיילים המצריים שהעדיפו להישאר במקום אחרי הכיבוש המצרי לאזור בשנת 1831. מצב זה הוביל לכך שכחצי מתושבי ערערה נקראים עד היום בשם מצארוה, כלומר המצריים.
בתקופת המנדט הבריטי, ובמיוחד ב-17 באוגוסט 1936 התנהל בכפר קרב קשה בין המורדים הערבים ובין החיילים הבריטים, שאילץ את הצבא הבריטי לתגבר את כוחותיו באזור כדי להתגבר על המרידות השונות שהיו באזור השומרון. בראש המורדים בקרב ואדי ערערה עמד אלשיח' עטיה עוד' אל-מצרי (המצרי) שהיה תלמידו של עז א-דין אל-קסאם, שהיה מגדולי המורדים נגד הבריטים, וגייס תושבים רבים מן הכפר כלוחמים נגד הבריטים באמצעות הטפה דתית לאומית. בעקבות דיכוי המרידות בשומרון הוקמו באזור בסיסי משטרה בריטים על מנת למנוע מרד עתידי.
במלחמת העצמאות היה בכפר בסיס צבאי לצבא העיראקי, שפעל עם הלגיון הירדני. נוכחות הצבא העיראקי בכפר גרמה לכך שפליטים רבים מאזור חיפה והכרמל שהו באופן זמני בכפר עד שסולקו בשנת 1949 על בסיס הסכמי רודוס בין מדינת ישראל ובין ירדן, שבמסגרתם הועבר הכפר לשלטון ישראלי עם תושביו המקוריים ובכך נאלצו הפליטים הרבים לעזוב את הכפר. מקור

 

היישובים במזרח ערערה בהם עברנו בטרם החל הטיפוס לעבר מי עמי

תחילת העליה, מבט אל ערערה מכיוון מזרח ובהמשך ערה וכפר קרע

קטעי החורש הנטוע בין היישובים

עליה ראשונה מתחת לאל עריאן

מבט מתחילת העליה על חלקו המזרחי של ערערה, צילום רפי רטר

מבט מתחילת העלייה לשכונות המזרחיות של ערערה

קטע העליה לאחר פיתול הדרך

 

המסלע בהר אמיר בגלל היותו קמר גאולוגי הוא גיר קשה מתקופת הקנומן בניגוד לגיר הרך מתקופת  האיאוקן המאוחרת ברמת מנשה שהוא קער גיאולוגי

 

השוני במסלע במסלול הטיול

השוני במסלע במסלול הטיול

 

מטפסים בהדרגה, צילום רפי רטר

 

צילום, איל אופק

מבט מהעליה דרומה לעבר המדרון בו נמצא עין סהלה, צילום רפי רטר

 

עין אל-סהלה הוא כפר ערבי מוסלמי  בו מתגוררים כ-2000 תושבים שייך החל משנת 1996 למועצה המקומית בסמ"ה. הכפר קרוי על שם מעיין אשר היה שייך לשבט אל-סהלה שמוצאו מעזה. באמצע המאה ה-19 הצליח שבט הכבהא להשתלט על אדמות הכפר ולהתיישב בו ובכך הפך להיות השבט היחידי אשר נמצא בכפר. גרות בכפר שתי משפחות, כבהא ובדראן, שהן בעצם משפחה אחת. במהלך מאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 נחשב הכפר לכפר בת של ברטעה. לאחר הקמת מדינת ישראל התחזק מעמדו העצמאי כיישוב נפרד.

 

חצי מהעלייה הראשונה

אם איל עולה ברגל, אז עליה שלי ברגל לגיטימית. לא קלה העליה

יובלי הנחלים באזור "העליה הראשונה" המתנקזים לנחל עירון

 

בקצה  העלייה הראשונה לאחר עוד הפסקה להסדרת  הנשימה המשכנו מזרחה ובתחילה חצינו את  כביש הגישה  ליישוב  אל-עריאן.

אַל עַרְיַאן הוא כפר ערבי מוסלמי שמתגוררים בו כ-200 תושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית מנשה. הכפר נוסד בשנת 1880 על ידי אחמד סולימאן, וצאצאיו מתגוררים בו גם כיום. משמעות השם היא "עירום", ומקורו מיוחס למראה השטח, שהיה מיוער בעבר, אחרי שעציו נכרתו כדי לשמש כדלק לרכבות. אל-עריאן הוא יישוב מוכר מאז ינואר 1995. ההכרה הושגה בעקבות פעילות של המועצה האזורית מנשה, יחד עם עמותת הכפר, שהחלה ב-1987, ובמהלכה אף הוגשה עתירה לבג"ץ.

 

תחום היישוב אל עריאן

 

המשכנו הלאה בדרך אל מי עמי,

מבט אל מי עמי עוד לפני העליה אליו

 

על מנת להגיע למי עמי נדרש עוד טיפוס. זו הייתה העליה השניה בהר אמיר, קצרה יותר וגם  בה חלק מהשיפוע היה תלול ואת חלקו  עליתי ברגל.

 

עליה שנייה למי עמי

 

הפסקה בקצה העלייה למי עמי, החברים ממתינים שאגיע

קצה הדרך לפני הכביש העולה למי עמי

עץ הזית המרשים בקצה הדרך למול הכביש העולה למי עמי

 

מי עמי הוא מושב השייך לארגון ישובי העובד הציוני ונמצא בתחום מועצה אזורית מנשה ושטחו כ-3,500 דונם. יישוב, יחד עם הכביש המוביל אליו, את גבולה הדרומי של העיר אום אל פחם. היישוב הוקם בשנת 1963 כהיאחזות נח"ל. תושבי העיר מיאמי, פלורידה בארה"ב, עזרו לקרן הקיימת לישראל לרכוש את האדמות באזור וליסד ישוב זה, ומכאן השם מי עמי – צורה עברית של מיאמי. במשך שנים רבות תרמה קהילת יהודי מיאמי סכומי כסף נכבדים לקק"ל במטרה להשקיע את הכסף בישוב. הכספים אפשרו ביצוע עבודות פיתוח ותשתית על ידי קק"ל במי עמי. היאחזות מי עמי  הוקמה במסגרת מפעל היאחזויות שהגה יוסף ויץ בראשית שנות השישים ונקראה מצודות הספר (בין היאחזויות שהוקמו נכללו בירנית בגבול הלבנון,  אלמגור בגבול סוריה, מעלה גלבוע, צור נתן ומבוא מודיעין על הקו הירוק). במשך שנה גרו החיילים באוהלים ורק לאחר שנה החלו בבניית בנייני ההיאחזות. בהיאחזות נבנו ארבע מבני מגורים, חדר אוכל, מועדון ומבנה מזכירות. היאחזות אוזרחה בשנת 1969 כקיבוץ. בשנת 1971 הפך היישוב למושב שיתופי. מבני ההיאחזות שימשו את הישוב את שנת 1975 כאשר נוספו עוד שמונה חדרים במבנה טרומי ששימשו את חיילי הנח"ל. כבר בשנת 1973 החלה בניית 16 יחידות דיור זהות שנבנו מבטון מזוין (מחשש שהגבולות יחזרו לקדמותם). בשנת 1974 נבנו עוד 10 יחידות והפעם בנייה מבלוקים כמו כן נבנה גן ילדים. בשנת 1975 נסגר חדר האוכל בישוב והתושבים עברו למגורי הקבע. שטח ההיאחזות ננטש מלבד חדרי המזכירות. בסוף שנות ה-70 סבל המושב מהתנכלויות מצד ערביי הסביבה שכללו שריפת חלקות חקלאיות. על מנת להוציא את היישוב מבדידותו הוחלט על תכנית עירון להקמת יישובים יהודיים בסביבתו ואלו כללו את ריחן, חיננית, חריש וקציר בשנת 1980 נבנו בישוב 20 יחידות דיור נוספות ששטחן היה גדול יותר מאלה הקודמות. המשפחות הותיקות עברו לבתים החדשים והבתים הישנים שופצו וחלקם הורחבו  ויתר הבתים עמדו ריקים או שמשו לצרכים שונים, עד שנת 1994, בה הוחלט לשפץ אותם ולהשכירם למשפחות.
בשנת 2006 אושר באספת מי-עמי ברוב מיוחד המעבר לכפר שיתופי (מושב עובדים). ענפי המשק: גד"ש של כ- 2,500 דונם בעמק יזרעאל ואותו מתפעל צוות קבוע של שני עובדים הנעזרים בקבלני משנה בתחומים השונים. בתי צמיחה שהוקמו בשנת 1983, כשלוחה של תאגיד גרנות בהם מגדלים מגדלים צמחי בית, צמחים למרפסת ולגינות, לול תרנגולי הודו ביישוב יש עוד כמה עסקים פרטיים.

 

שטח היישוב מי עמי

הפינה הצפון מערבית של מי עמי, צילום רפי רטר

*******

קטע חמישי, 

* סובב אום אל פחם בכביש הצופה מעל העיר 
* גלישה לפאתיה הדרומיים של העיר
* טיפוס לקבר שיח אסכנדר

קטע חמישי

אום אל פחם גוש ענק ועצום של בתים

 

אוּם אֶל-פַחְם בעבר כפר והיום עיר ערבית בנפת חדרה של מחוז חיפה בישראל.  העיר אום אל-פחם נחשבת למרכז מסחרי לאזור ואדי עארה, עיר המושכת לקוחות מכל רחבי הארץ שקונים רהיטים, דבר שהפך את העיר למקום המושך בעלי עסקים ומשקיעים.
מן הממצאים הארכאולוגיים שנמצאו בבית באום אל-פחם והסביבה ניתן להסיק כי התיישבות אנושית בשטח העיר ובסביבתה קיימת במשך כ-5000 שנים, החל מן התקופה הכנענית. כמו כן נמצאו כמה קברים מאותה תקופה בשכונת ח'רבה אלגטסי ועין אלשערה. בתקופת המנדט שכן הכפר בנפת ג'נין ולפי סקר הכפרים משנת 1945 התגוררו בו 5,490 תושבים ושטחו כלל 77,242 דונמים בימי המרד הערבי הגדול נודע כמרכז מסחר בנשק. ב-1948 היו בכפר כ-4,500 תושבים. במלחמת העצמאות שלט בכפר הצבא העיראקי ואחר כך הלגיון הירדני. ב-20 במאי 1949 הועבר הכפר במסגרת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, לשטח מדינת ישראל (יחד עם כפרים ערביים אחרים באזור המשולש). תושבי הכפר קיבלו אזרחות ישראלית, אך היו נתונים לממשל צבאי עד שנת 1966. לאחר ביטול הממשל הצבאי הפך הכפר ליישוב מרכזי באזור "המשולש". בשנת 1960 הוכרז הכפר כמועצה מקומית, וצורף אל שטחה הכפר "עין איברהים"  המהווה כיום שכונה בעיר. מה גם ששכונה זו ממוקמת מעבר לכביש 65. בשנת 1984 הוכרז היישוב כעיר.

תחום שיפוט עיריית אום אל פחם

 

ייתכן ושם היישוב השתנה עם השנים. השם הנוכחי מקורו בכמויות הרבות של הפחם שהופק בעיר במשך דורות ושימש במקביל לחקלאות כמקור ההכנסה העיקרי של התושבים. השם בתרגום מערבית משמעותו "אם הפחם" או "מקור הפחם". כיוון שכיום עלול השם להתפרש בערבית באופן שלילי (כביכול: "מקור השחור"), מכנים אותה התושבים לפעמים "אום א-נור".
מן הממצאים הארכאולוגיים שנמצאו בבית באום אל-פחם והסביבה ניתן להסיק כי התיישבות אנושית בשטח העיר ובסביבתה קיימת במשך כ-5000 שנים, החל מן התקופה הכנענית. כמו כן נמצאו כמה קברים מאותה תקופה בשכונת ח'רבה אלגטסי ועין אלשערה.

 

מבט לכיוון דרום מערב מהכביש העולה למי עמי

אום אל פחם, יערות רבים נטעה קרו קיימת סביב לה

 

בעיר מתגוררים בה למעלה מ-52,000 תושבים . בעיר אום אל-פחם יש ארבע חמולות גדולות (אגבאריה, ג'ברין, מחאג'נה, מחמיד) שבכל אחת ואחת יש הרבה משפחות שלא בהכרח יש קשר דם או קירבה ביניהן.

אום אל-פחם נחשבת למרכז של התנועה האסלאמית. ראש העירייה הוא איש התנועה האסלאמית מאז 1989. לתנועה יש השפעה חברתית ותרבותית חזקה בקרב תושבי אום אל-פחם. אום אל-פחם הייתה אחד המוקדים של אירועי אוקטובר 2000: הפגנות אלימות של תושבי העיר הביאו לחסימתו של כביש ואדי ערה. ביום הראשון לאירועים נהרגו שניים מהמפגינים מירי של המשטרה, ולמחרת נהרג מפגין נוסף. ועדת אור, שתפקידה היה לחקור את האירועים על כל היבטיהם, מתחה ביקורת קשה על שייח' ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית וראש עיריית אום אל-פחם בעת האירועים, בנוסף לאישי ציבור אחרים מחוץ לעיר.

בעיר פועלת מאז 1996 "הגלריה לאמנות אום אל-פחם" שהקים האמן סעיד אבו שקרה. בשנת 2007 העניקה העירייה מגרש שעליו מתוכנן לקום מוזיאון לאמנות ערבית. בעיר מופיעים שלושה עיתונים שבועיים: "אלפחמאוי", "אלמדינה" ו"אלמסאר". יש בה גם תחנת טלוויזיה מקומית בשם "מיס אלרים".

 

אום אל פחם שכונות רבות בה

 

פסגת רכס אמיר בו נמצא היישוב אום אל פחם היא הר אלכסנדר שהוא הגבוה ביותר באזור, בגובה של עד 527 מעל פני הים. מיקומה הגבוה מקנה לעיר חשיבות אסטרטגית מיוחדת – היא משקיפה על עמק יזרעאל, עפולה, הרי שכם, הכרמל, חדרה, בנימינה, זכרון יעקב, ואפילו חוף קיסריה, שלו השפעה ותפקיד ראשי בתמיכה הצבאית ההיסטורית לאזור. העיר מתאפיינת בשפע של מעיינות מים הפזורים בשטחי העיר.

 

מבט אל העיר

וואון! בונים גם לגובה  שאין ברירה, צילום רפי רטר

מה אפשר לומר, צילום רפי רטר

מבט אל החלק הדרום מזרחי של העיר

 

העליה לגבעת שיח אסכנדר, תלול מאוד!, צילום רפי רטר

 

צילום למזכרת בתצפית הר אלכסנדר אל אום אל פחם

וזה מה שרואים

צפוף!, צילום רפי רטר

וגם את זה, צילום רפי רטר

 

קבר שיח' אסכנדר ( אלכסנדר) נמצא על פסגת הר שגובהו 518 מ'.  אסכנדר הוא גרסה ערבית לשם אלכסנדר , וקיימת סברה שזהו קברו של אלכסנדר ינאי שכבש את האזור בשנת 80 לפסה"נ , ומשום כך גם יהודים פוקדים את המקום. בעבר שימשו ההר וקבר השיח' בפסגתו נקודת ציון בולטת בנוף , והוא נראה למרחקים . כיום קבר השיח' מוסתר על ידי בנייה צפופה ומגדל המים הגבוה שנבנה לאחרונה בסמוך. בניין הקבר נמצא בגן מטופח , מוקף בבנייני מגורים ועצים . לאחרונה שוקם הבניין וכיפתו נצבעה בירוק בהיר . ליד בניין הקבר גדל עץ חרוב עתיק יומין , ומסביבו משתרע בית קברות ששטחו מגיע ליותר מדונם , ובו עצי פרי .

 

קבר שיח אסכנדר

תחילת תנועה להמשך הדרך

********

קטע שישי ואחרון

 

קטע שישי ואחרון

 

יובלי הנחלים בקטע הגלישה לעמק יזרעאל המתנקזים לנחל הקישון

 

בתחילת הירידה עברנו ליד  מקום נפילתו של סג"מ יצחק נויפלד סגן מפקד האחזות מי-עמי על דרך הפטרולים בהתקלות עם סיור ירדני אפריל 1966.

 

תצפית בתחילת המורד לכיוון עמק יזרעאל

תצפית לעבר עמק יזרעאל ובקו האופק גבעת המורה, הר תבור והרי נצרת

 

קטע הדרך שהייתה עד 1967 דרך הפטרולים וכעת צמודה לדרך מערכת ההפרדה

מבט אל מערכת הגדר במורד הר אמיר לכיוון עמק יזרעאל

 

בירידה לעבר סאלם, צילום  רפי רטר

המקום הקרוב ביותר למערכת הגדר

סאלם ויישובי המועצה המקומית מעלה עירון

 

סאלם הוא כפר ערבי מוסלמי סמוך לקו הירוק ולגדר ההפרדה שייך למועצה המקומית מעלה עירון. עד מלחמת ששת הימים היה ידוע כמרכז הברחות בין ישראל וירדן. הכפר נוסד על ידי שתי חמולות שהגיעו מהכפר רומה. בתחילת נובמבר 1954 נכנסו חיילים ירדניים לתוך הכפר וירו ממנו על כוח של משמר הגבול. בישראל הייתה תרעומת על תושבי הכפר שלא הודיעו על כניסת הירדנים לכפר

מעלה עירון נוצרה כרשות מקומית משותפת  בשנת 1996 עבור הכפרים במזרח הר אמיר והם  מוּסמוּס (מוצמוץ), זלַפה , מוּשֵׁיירִפה (מושיריפה), סאלם ובַיָאדָה. למועצה החדשה הוענק שטח שיפוט של 3,048.5 דונם ומספם תושביה  כ-15,000 נפש. ההתחלה הייתה בשנת 1992, אז הוקמה המועצה האזורית נחל עירון שכללה גם את היישובים ברטעה, עין א-סהלה ומועאויה. התושבים הביעו התנגדותם למהלך ההקמה ובעקבותיו הוקמה ועדת חקירה והיא  המליצה לשר הפנים לפצל את המועצה האזורית לשתי מועצות מקומיות. בשנת 1996 הוקמו שתי רשויות: מועצה מקומית מעלה עירון מועצה מקומית בסמ"ה שבה נכללו היישובים ברטעה, עין א-סהלה ומועאויה.

 

בתוך סאלם, צילום  רפי רטר

צבע מעניין!, צילום רפי רטר

*********

סוף דבר

הגענו חזרה לקבוץ גבעת עוז לאחר שש  ושלושת רבעי שעה.

 

היה זה טיול ארוך במיוחד בזמן, במרחק ובטיפוס לגובה.

 

שמחתי שהייתה לי הזדמנות להסתובב באזור יפה, מעניין  ומרתק ששנים רבות לא הייתי בו. היום  דמותו אחרת. הבנייה בו צפופה מאוד. כבישים חדשים נסללו בו ונבנתה גדר גבול לכל  דבר ועניין מפרידה בינו ובין הגדה המערבית שכוללת מערכת דומה לזו שנמתחת לאורך גבולות ישראל.

 

בדרום רמת מנשה  סיירתי בראשית שנות ה-90' בעת שירות הקבע באגף תכנון במטכ"ל. אז במסגרת  עבודת מטה לבחינת חיבור שטחי האימונים סיירתי  עם גורמי הצבא  ועם אנשי היחידה לפיקוח השטחים הפתוחים ("הסיירת הירוקה): מנהלה גלעד אלטמן, הרכז אבי צעירי ופקחים נוספים שאיני זוכר את שמם. שותף לסיורים אלה היה ידידי  ורעי קצין הביטחון המיתולוגי של מוא"ז מגידו שמחה נאור שלצערי הלך לעולמו לפני מספר שבועות.

 

בהר אמיר הסתובבתי בפעם הראשונה לפני כארבעים שנה בעת היותי תקופה קצרה מדריך ידיעת הארץ  בצה"ל. בראשית 1996 הסתובבתי שוב באזור במסגרת מחקר שדה מפורט על הקו הירוק  שבצעתי  בשיתוף עם אנשי היחידה לפיקוח שטחים פתוחים וביניהם חנוך סולימני אבי צעירי ונוספים.

 

מאז, בעשור האחרון ביקרתי בשתי הזדמנויות באום אל-פחם.

 

טיול זה היה מאתגר מבחינה פיסית. אודה על  האמת בקטעים מסוימים ובעיקר בעליות  (גם בירידה אחת) המאמץ היה רב מאוד. היה לי קשה ושם הגעתי לקצה יכולת הרכיבה שלי ועליתי  ברגל.

 

זו שוב הזדמנות להודות  לאיל שיזם את הטיול וכמו תמיד הוביל אותו בחן ובנועם. 

 

תודה מיוחדת מגיעה לו ולרפי על החברותא הנעימה, על הצילומים ובעיקר על הסבלנות והתחשבות בקצב הטיפוס האיטי שלי.

 

טיול זה היה חוויה יוצאת דופן בכל מובן.

 

*********

תגובה  ומשוב

יום לאחר פרסום  הטיול אדוארדו אוקסמן כתב לאיל ולי את  הדברים הבאים וביקש שאשלב אותם.

 

אייל ועמירם:

עמירם כותב בסוף הדף של הטיול: "טיול זה היה חוויה יוצאת דופן בכל מובן". לעיתים נדירות אני מתחרט על דברים שלא עשיתי.

הפעם, אני מתחרט ומצטער שלא הצטרפתי לטיול, למרות שהוזמנתי אליו פעמים רבות… לא אמרתם שאתם נוסעים לחו"ל ליום אחד… J.

הטיול היה חוויה יוצאת דופן, תאור הטיול בדף של עמירם וקריאתו, הייתה חוויה עוצמתית לא פחות.

קודם כול בחירת המסלול: אייל, מגיע לך שאפו ענק ואני מוריד בפנייך את הקסדה!!!

הרבה דיברתי על טיולים ארוכים, שזה לא נכון, זה מסוכן, עוד בתקופת הקיץ. לא אתייחס לזה כאן. אין ספק שטיול כזה הוא דובדבן לביצוע ביום חורף שמשי ויבש.

נא העבירו לרפי רטר את הערכתי לאיכות, יופי וקומפוזיצית התמונות. אין ספק שהן מוסיפות רבות למאמר ולחווית הקורא.

כרוכב שנים רבות, אומר כי גבול הגזרה שלי ברכיבות הייתה תמיד נחל קיני וצפונה. את עין איברהים ואום אל פחם ראיתי תמיד מרחוק, לעיתים מגבעה 400. לחצות את היישובים האלה ועוד לרכוב מזרחית להם??? אני מקנא.

לבסוף, הכתיבה של עמירם, שיתוף החוויות שלו, והקושי הפיזי בטיול כזה עבורו ובכלל, השלימו חווית סיפור חזקה.

אני מודה לכם. יישר כוח.

אני אעשה את הטיול הזה בחורף.

 

 

  • Dan Haronian

    מקסים! תודה רבה על ההשקעה הרבה בפרוט המסלול.

  • Moshe Katz

    לא רכבתי באזור הזה. מצטרף למחמאות שהרעיף אדוארדו. תאור המסלול מרתק כרגיל. מרתק במיוחד עניין שטח האש 107, עוד מאבק על אדמת הארץ.
    עמירם, למה אום אל פחם הועבר לתחום ישראל אחרי מלחמת העצמאות?

    • amiramoren

      משה תודה על המשוב.
      אום אל פחם היה אחד הכפרים ברצועת וואדי ערה שנמסר על ידי ממלכת ירדן על דרישת ישראל לשמור על עורק התחבורה המחבר בין מרכז הארץ וצפונה.