גבעות סוללים – ציפורי, שולי בקעת תורען וקצה בקעת בית נטופה9 במאי 2017

קובץ GPX להורדה GPSies מרחק: 32 ק"מ טיפוס-מצטבר: 340 מטר גלריית תמונות גלריית מפות

 

ביום שבת (6/5/2017), אחרי יום העצמאות תשע"ז, מימשנו את התכנית שהוכנה לפני מספר חודשים לדווש במרכז הגליל התחתון שנדחתה מספר פעמים בגלל אילוצים שונים.

 

היינו קבוצה קטנה ומלוכדת שכללה חמישה חברים: צביקה אסף ומשה כץ (אפק), עילם רן (טבעון), דני פלד (צורית) ואני (מבשרת ציון).

 

את הטיול הוביל צביקה על פי תכנון מוקדם של המסלול עם עילם שגם רכבו אותו קודם יחד.

 

********

המסלול, מעגלי, עם כיוון השעון,
התחלה וסיום: מגרש החנייה בכניסה לסינגל שימשית
לצד הכביש המוביל ליישוב שמשית

המסלול

********

האזור הגאוגרפי:
הפינה הדרום מערבי של הגליל תחתון מרכזי

******

מסלול הטיול היה בפינה הדרום מערבית של הגליל התחתון המערבי  שתחומו הכולל את רכסי ההרים, הגבעות והרמות גובל בארבעת עבריו באזורים הבאים: בדרום, בעמק חרוד, בעמק יזרעאל ובהמשכו משער העמקים עד יגור; בצפון בבקעת בית הכרם; במזרח בבקעת הירדן ובנגב כנרות והכנרת ובמערב, במישור חוף מפרץ חיפה.

*****

****

****

מרחב גבעות סוללים ציפורי
והקצה המערבי של הבקעות מצפון להן

בקעת תורען ובקעת בית נטופה.

*****

גבעות ציפורי הן המשך לרכס הרי נצרת לכיוון צפון-מערב, והן מהוות לשון מפרידה בין עמק נטופה לבין עמק יזרעאל. גבעות סוללים – ציפורי משרעות בחלק המזרחי של גבעות אלונים–שפרעם מתנשא לגובה ממוצע של 200 – 300 מ' מעל פני הים. מבחינה גאולוגית אזור זה הוא המשך של רמת מנשה. גבעות אלה בנויות מסלע גיר קרטון לבן ורך מגיל האיאוקן (גיר גאולוגי "צעיר",  60 מיליון שנים) ונטויות בשיפוע נוח משוליהן המזרחיות ( 280 – 300 מ') אל המערב (180 – 2000 מ' המסלע הגבעות הוא רך אינו עומד בתהליכי סחיפה ולכן יצרו בו את מערכות הנחלים נוף מתון למדי של גבעות מעוגלות, מדרונות בעלי שיפועים מתונים ועמקי נחלים רחבים). בצד המערבי הגבעות תחומות במתלול שנוצר משקיעתו של מישור חוף מפרץ חיפה. במתלול זה חפרו הנחלים עמקים צרים ותלולים. את גבעות הקרטון הלבנות של אזור אלונים – שפרעם מכסה קרום נוקשה המכונה נארי. קרום זה אוטם את הקרקע ומונע חלחול. לכן, אזור זה של הגליל התחתון נחשב אזור ירוד מבחינה חקלאית. מאידך, התפתח בגבעות אלה יער צפוף של עצי אלון תבור. מרבית שטחו של אזור זה מנוקז על ידי נַחַל צִיּפוֹרִי  שאורכו 32 ק"מ מתנקז אל נחל קישון. נחל אבליים מנקז את צפון האזור אל עבר נחל נעמן.

********

דמות המערך היישובי בעבר ובהווה

אזור נחלת שבט זבולון בתקופת התנחלות בני ישראל

נחלת שבט זבולון: וַיַּעַל הַגּוֹרָל הַשְּׁלִישִׁי, לִבְנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם; וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם, עַד-שָׂרִיד. עָלָה גְבוּלָם לַיָּמָּה וּמַרְעֲלָה, וּפָגַע בְּדַבָּשֶׁת; וּפָגַע, אֶל-הַנַּחַל, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יָקְנְעָם. וְשָׁב מִשָּׂרִיד, קֵדְמָה מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, עַל-גְּבוּל כִּסְלֹת, תָּבֹר; וְיָצָא אֶל-הַדָּבְרַת, וְעָלָה יָפִיעַ. וּמִשָּׁם עָבַר קֵדְמָה מִזְרָחָה, גִּתָּה חֵפֶר עִתָּה קָצִין; וְיָצָא רִמּוֹן הַמְּתֹאָר, הַנֵּעָה. וְנָסַב אֹתוֹ הַגְּבוּל, מִצְּפוֹן חַנָּתֹן; וְהָיוּ, תֹּצְאֹתָיו, גֵּי, יִפְתַּח-אֵל. טו וְקַטָּת וְנַהֲלָל וְשִׁמְרוֹן, וְיִדְאֲלָה וּבֵית לָחֶם: עָרִים שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה, וְחַצְרֵיהֶן. (י"ט,י'-ט"ו).

 

 אזור התיישבות יהודי בתקופת בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד

אחת מתקופות הזוהר היישובי של משבצת ארץ שבה התקיים הטיול הייתה תקופת המשנה והתלמוד. כידוע, עם חורבן בית המקדש השני וחורבן ירושלים נמלטו יהודים רבים מיהודה והתיישבו בגליל שהפך להיות מרכז התורה. הסנהדרין גלתה בתחומו מאושא לשפרעם, לבית שערים לציפורי ולטבריה. אזור זה היה מיושב בצפיפות וחלק דגול משמות מהכפרים מאותה עת נשמר בשמות היישובים הערביים עד עצם היום הזה!

 

ציפורי הייתה בירתו המפוארת של הגליל כבר מתקופת הכיבוש הרומי, בשנת 63 לפסה"נ. במאה השנייה לסה"נ העביר אליה רבי יהודה הנשיא את הסנהדרין, ובה נחתמה המשנה. גם הנוצרים מייחסים לעיר חשיבות כיוון שעל פי המסורת הנוצרית התגוררו כאן הוריה של מרים (מריה), אמו של ישו.
בפי יוסף בן מתתיהו כונתה ציפורי "פאר הגליל כולו". אוכלוסיית העיר הייתה מעורבת, והיא הייתה מרכז רוחני יהודי. חכמים רבים חיו בה, רבי יהודה הנשיא העביר אליה את מושב הסנהדרין מבית שערים, וסביב שנת 220 לסה"נ אף חתם בה את המשנה. באמצע המאה השלישית, בעקבות העתקת מושב הסנהדרין לטבריה, איבדה ציפורי את מעמד בירת הגליל, ועם זאת, נראה שהיא המשיכה להיות מרכז יהודי חשוב עד המאה החמישית לסה"נ, עת גדלה הקהילה הנוצרית בעיר והייתה מרכיב ניכר באוכלוסייתה.
הנוצרים מייחסים לציפורי חשיבות גדולה בשל המסורת שכאן שכן ביתם של חנה ויהויכין, הוריה של מרים (מריה), אימו של  ישו. על היות העיר מרכז נוצרי יעידו שרידי הכנסייה הביזנטית-צלבנית. בתקופה הערבית ירדה העיר מגדולתה, ובתקופה הצלבנית הייתה "לה-ספורי" עיר ומצודה בנסיכות הגליל.

בתקופה הצלבנית על הדרך בין עכו ונצרת

בשלהי התקופה העות'מאנית חלק ממחוז נצרת

בשלהי המאה ה-19 האזור היה דליל אוכלוסין ויישובי הקבע נמצאו בשוליו. כך גם בתקופת היישוב טרם הקמת המדינה בימי השלטון הבריטי.

****

תמונת מצב יישובית על פי מפות הקרן הבריטית לחקירת א"י P.E.F

******

בתקופת שלטון המנדט, חלק ממחוז נצרת

*****

*****

בתקופת המנדט מרחב הטיול מחוץ לשטח היישוב היהודי

*****

על פי החלטת החלוקה  מכ"ט בנובמבר 1947,
השטח בתחום המדינה הערבית

 

מערך הדרכים ערב מלחמת העצמאות

במלחמת העצמאות, הכללת מרחב הטיול
בתחום שטח מדינת ישראל
עם תום "מבצע דקל" בעת "קרבות עשרת הימים", יולי 1948 

סאפוריה נכלל בתחומי המדינה הערבית שנקבעה בהחלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר 19477. הוא כמו כל היישובים בגליל התחתון לרבות העיר נצרת נכבשו ע"י צה"ל ב"מבצע דקל" ב"קרבות עשרת הימים" שנערך בימי יולי 1948, לאחר חודש ההפוגה שנקבע לאחר קרבות בלימת צבאות ערב שפלשו לארץ. מטרת מבצע זה הייתה כפולה: למגר את צבא ההצלה של קאוג'י שעדין נותר בגליל התחתון ולהרחיב את תחום השטח בשליטת מדינת ישראל. שתי המטרות הושגו.

*****

מבצע דקל שנערך בחודש יולי 1948 במסגרת קרבות עשרת הימים לאחר סיום ההפוגה הראשונה. מטרת המבצע הייתה בתחילה לכבוש את מוצבי קאוקג'י ברכסי הגליל המערבי כדי ליצור עומק ברצועת החוף בשליטת צה"ל. למפקד המבצע מטעם המטכ"ל מונה חיים לסקוב ותחת פיקודו היו חטיבה 77 המשוריינת שמפקדה היה בן דונקלמן, גדוד 21 של חטיבת כרמלי וגדוד 13 של חטיבת גולני. הכוחות הערבים של צבא ההצלה בראשותו של קאוקג'י היו מרוכזים באזור סג'רה וניהלו קרב עיקש לכיבוש הכפר. השלב הראשון של מבצע  היה להרחבת רצועת החוף והחל בליל ה-8 – 9 ביולי 1948 עם כיבוש הכפר המוסלמי כויכאת (היום קיבוץ בית העמק) ותל כיסון ממזרח לעכו. בליל ה-9 – 10 ביולי 1948 נכבש את הכפר המוסלמי אל עמקא (היום מושב עמקה). ביום למחרת נכנעו ללא קרב הכפרים הדרוזים כפר יסיף, אבו סנאן וירכא.
השלב הבא היה כיבוש שפרעם. לפני ההתקפה נפגשו בלילה מפקדי צה"ל ונציגי הדרוזים והוסכם שהדרוזים לא יגלו התנגדות לכיבוש. ההתקפה החלה בליל ה-13 – 14 ביולי 1948 בהפגזה ואחריה פרצו הכוחות לתוך שפרעם. אז נמלטו מהעיר רוב תושביה המוסלמים ונשארו בה כ-3,000 תושבים, מרביתם היו נוצרים ומיעוטם דרוזים. כוח מחטיבה שבע יצאה משפרעם לאעבלין וכבשה את הכפר ללא קרב. בהמשך נכבשו בכפרים טמרה, כבול, דמון רוויאס במישור והכפרים שעב מיעאר וכוכב על רכס ההרים. לאחר הצלחת המבצע הוחלט להמשיך ולהתקדם לעבר נצרת ולהביס את קאוקג'י ששם הייתה מפקדתו ובאותו זמן להקל על הלחץ בחזית סג'רה ששם תקפו כוחותיו ללא הפסקה.

 

****

*****

בשני העשורים הראשונים, אזור הטיול נחשב אזור נידח,
רשת הדרכים נשארה כפי שהייתה בתקופת המנדט

******

לאחר הקמת המדינה המפה היישובית השתנתה במעט.
הכפר סאפוריה נעלם ובאזור הוקמו מושב ציפורי וקיבוץ הסוללים

*****

המוביל הארצי טרם נבנה
ו
כביש 77 מצומת המוביל לצומת גולני טרם נסלל.

 

תמונת מצב הנוכחית מאז שנות השמונים

*********

קטעי המסלול, המקומות והמראות

כל המסלול

היישובים המהווים איים
באזור של שטחי חורש טבעי, חורש נטוש ושטחים חקלאיים
המשתרע באגן הניקוז העליון
של נחל ציפורי ונחל יפתחאל המצטרף אליו
ושניהם מהווים יובלים של נחל הקישון

 

*****

המסלול בקצה המערבי של יער ציפורי

***

מרחב שפע סינגלים  לרכיבה על אופניים

****

*****

קטע ראשון: יער הסוללים בגבעות ריש לקיש

******

הסוללים הוא קיבוץ ושמו מסמל את רצונם של המתיישבים לסלול את דרכם להתיישבות בארץ ישראל. הקיבוץ עלה לקרקע בשנת 1949 כקיבוץ, כאשר המייסדים היו גרעין מתנועת מכבי הצעיר שהתאחד עם פלוגת עלייה מארה"ב. במשך שנים רבות, היה בנוסף לישוב ציפורי, ישוב יהודי מבודד באזור עד הקמת אלון הגליל, גבעת אלה, שמשית בשנות השמונים. בסוף שנות התשעים נבנתה שכונה קהילתית של 115 יחידות דיור בצמוד לקיבוץ ונקראה נוף אלונים, ואכלוסה הסתיים עד שנת 2003. הישוב מונה כ- 900 נפש, ובו חברי קיבוץ מתחדש, ושכונה קהילתית המהווים יחד ישוב אחד. ענפים בקיבוץ וביישוב כוללים – לול, מדגרה, גידולי שדה, מטה זיתים, בקר, ומתחם תעשייה ובו כעשר חברות, מרביתן בבעלות תושבי היישוב. ביישוב כ- 80 בעלי עסקים קטנים. עם זאת, רוב התושבים עובדים מחוץ ליישוב.

*****

הסינגל העובר מתחת לאלון

אלון התבור הוא עץ גדול ומרשים, המתנשא לגובה של 4 קומות ויכול להאריך ימים עד 1000 שנים ויותר. העץ משיר עליו בשלכת ועם בו האביב עלים חדשים מלבלבים. פריו של האלון נקרא "בלוט". הבלוט הוא מאכל תאווה לצאן, לבקר, לחזירים, לצבאים ליערונים ולעורבנים. הוא יושב בתוך כוסית הנקראת "ספלול". מבלוטים טחונים מכינים תרופות לטיפול בכיב כיבה, בשיגרון ולהרגעת כאבי בטן. לילדים המרטיבים בלילה מכינים תמצית מבלוטים שלוקים. יהודי תימן משתמשים במים ששלקו בהם בלוטים ועפצים להרגעת כאבי בטן ועצירת שלשולים. בלוטי האלון אכן גדולים וראויים למאכל לאחר בישול וקלייה. לפי דברי הפלחים יש לאסוף את הבלוטים לאחר הגשם הראשון, משום שהוא מפיג את מרירותם.
"אל" פירושו עצמה וכוח: "יש לאל ידי" (בראשית פרק ל"א, פסוק 29), שמשמעו בכוחי, ביכולתי. מכאן גם הדימוי "וחסון הוא כאלונים" (עמוס פרק ב', פסוק 9). אך לא רק העץ הגדול חזק ויציב. גם אלון קטן, שזה עתה הוציא ענף ראשון מעל הקרקע יתגלה כנטוע היטב באדמה אם ננסה לעקרו. זרע האלון הנובט, הלא הוא ה"בלוט", קודם כל מעמיק שורשים שמתפתלים וחודרים לעומקו של הסלע הקשה. אם ננסה לפגוע בגזע האלון הוא יעמיק שורשים ויתחזק עוד יותר. גזע האלון ידוע גם בקשיותו ובתפיחות המעובות המופיעות על קליפתו. על כך יאמר בכפר הערבי על אדם עקשן: "הוא קשה עורף כמו אלון, אי אפשר לנסרו או לשברו בגרזן ורק האש יכולה לשלוט בו".
בתנ"ך נכתב על פולחן שהתקיים בצל עצי האלון המרשימים: "על ראשי ההרים יזבחו ועל גבעות יקטרו, תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צילה" (הושע ד', 13).
היוונים גם הם הקדישו את האלון לזאוס, מלך האלים האולימפיים. האגדה מספרת על זאוס שירד מהאולימפוס מחופש לישיש אביון וחיפש אנשים טובים. הוא תר את הארץ לאורכה ולרוחבה ולא מצא אנשים טובים שיתנו לו מזון ומחסה. בדרכו חזרה, פגש זוג זקנים שחיו על מדרון הר האולימפוס. הזקנים קראו לזאוס המחופש, הזמינו אותו לאכול איתם ולישון בביתם. בבוקר התגלה לפניהם ושאל כיצד יוכל לגמול להם על טוב ליבם. שני הזקנים ביקשו רק דבר אחד: למות יחד. משהגיע היום והשניים נפטרו מן העולם הפך אותם זאוס לזוג עצים גדולים ומרשימים, הלא הם האלון והאלה. מאז השניים צומחים יחד בחורש הים תיכוני, מיוון ועד ישראל.
מקור

משה ברכיבת סבבה על סינגל

הפרה אוכלת עשב הפכה לעז המטפסים על השיחים והעיצים

 

בקר לבשר – באזור הטיול, גליל תחתון וגבעות שפרעם אלונים יש שטחי מרעה נרחבים על הגבעות עם החורש והיער שהם מרכיב מענף הבקר לבשר בישראל  שכולל 2.5 מיליון דונם שטחי מרעה בפועל ועוד כ 1.75 מיליון דונם שאפשר לנצלם לרעיה. כ 80%% משטחי המרעה נמצאים צפונית לחדרה. 42 אלף פרות בעדרי האימהות . 220 מגדלי בקר רשומים באמב"ל שיש להם חוזה חכירה עם רשות מקרקעי ישראל, משלמים אגרה לרשות המרעה ומחסנים את העדרים לפי הנחיות של השרותים הווטרינריים. מתפלגים לפי: 165 מגדלים משפחתיים במושבים בעלי עדרים קטנים המחזיקים כ 90% מעדר האימהות הארצי. 55 מגדלים קיבוציים בעלי עדרים גדולים יחסית.
את שטחי המרעה מנהלת רשות המרעה במשרד החקלאות, הרשות מקצה שטחי מרעה למגדלי הבקר והצאן ומסייעת בגידורם. בשטחי המרעה של קבוץ הסוללים רועה העדר המשותף של יודפת והסוללים. שני העדרים אוחדו באמצע שנות התשעים. חלק מהגורמים לאיחוד היה הצורך של הסוללים לפנות את שטח המכלאות והמפטמה הצמוד לקבוץ לטובת בניית ההרחבה הקהילתית, שהקים בין הראשונים בארץ.
בבקר לבשר יש שלוש שלוחות: עדר האימהות, מפטמה ופרים להרבעה. עדר האימהות שתפקידן להמליט לפחות פעם בשנה עגל\ה ולגדל אותו עד גמילה מחלב אם. עדר האימהות חי כל השנה בשטחי המרעה וניזון מהמרעה הטבעי. מקובל להקצות לכל פרה בין 25 ל 50 דונם מרעה לשנה. בשנים שחונות בסוף הקיץ ובסתיו מגישים לעדר מזון נוסף של קש וחציר מאיכות ירודה כמקור לאנרגיה וזבל עופות יבש כמקור לחלבון. יש עדרים שמועברים לרעיה בשטחי שלפים לאחר קציר גידולי הקיץ חיטה ותירס. עונת ההמלטות הטבעית היא באביב, כשיש מרעה בשפע, בעונה זו גומלים את הוולדות אחרי כ 3 – 4 חודשים. כדי להתאים את שווק הבשר לצריכת השוק פותחה בעדרים המתקדמים מבחינה מקצועית עונת המלטות שניה בחודשי הקיץ. את הוולדות הנולדים בקיץ גומלים אחרי 8 – 9 חודשים לכן עלות הגידול שלהם גבוהה יותר אך אמורה לקבל פיצוי במחיר בשר יותר גבוה. למפטמה השלוחה השניה, מועברים לאחר הגמילה כל העגלים הזכרים וכ 85% מהעגלות לצורך הזנה אינטנסיבית עם הרבה מזון מרוכז לפיטום ועליה מהירה יחסית במשקל עד שהעגל\ה מגיע למשקל של כ 450 – 500 ק"ג ויוצא לשחיטה ושווק כבשר טרי. כ 15% מהעגלות הנקבות חוזרות לעדר האמהות כתחלופה לפרות זקנות או חולות שיוצאות מעדר. מכאן שבענף הבקר לבשר עדר האמהות הוא אמצעי היצור והעגלים\ות, שיוצאים לשחיטה לבשר הם המוצר. השלוחה השלישית הפרים להרבעה, בד"כ הפרים שוהים עם עדר האימהות במרעה ביחס של פר אחד ל 25 פרות.
בעדר הארצי מרבית הפרות הן מגזע סימפורד וצבען חום בהיר. הגזע התפתח מהכלאה רבת שנים של הפרות מהגזע המקומי עם הגזעים הרפורד האנגלי והסימנטל האוסטרי גרמני.
הבקר לבשר הוא ענף חקלאי על גבול הרווחיות. אך יש לו מספר תפקידים לאומיים חשובים: הראשון, ניצול חקלאי כלכלי אקסטנסיבי של קרקעות שאינן ניתנות לעיבוד חקלאי אינטנסיבי. השני, שמירה על המערכת האקולוגית של השטחים הפתוחים כשטחי הבתה החורש היער. הרעיה ואכילת הצמחים החד שנתיים מורידה במידה רבה את כמות העשב היבש בשטח הנקרא קמל ובכך מצמצת באופן ניכר את סכנת השרפות בשטחי החורש והיער. השלישי, שמירה פעילה על אדמות הלאום והמדינה ע"י נוכחות של בקר ואדם מפני פולשים שאינם בעלי הקרקע. לפיכך מקבלים מגדלי הבקר לבשר הרשומים בארגון מגדלי בקר לבשר (אמב"ל) תמיכה שנתית מהמדינה, לפי מספר ראשי הבקר שבבעלותם בשלוחות העדר השונות.
עדרי הבקר בארץ סובלים מאוד מחיתוך גדרות עברייני ומגניבות ומטריפת עגלים. אחת הסיבות העיקריות להקמת ארגון השומר החדש היא מכת גניבות הבקר. מתנדבי הארגון עוזרים לבוקרים לשמור על העדרים ביום ובלילה. משטרת ישראל באמצעות מג"ב אחראית לטפל בגנבות הבקר בפרט ובפשיעה החקלאית בכלל.
ברמת הגולן פותחה תוכנית לצמצום טריפת וולדות ע"י זאבים. נקבעו חלקות המלטה, שגודרו בסיוע ממשלתי . הוצבו כלבים לשמירה על העדרים מפני הזאבים. מבוצע ציד מבוקר לצמצום אוכלוסיית הזאבים .מנגד פותחו  דרכים לשמור על גרעין מינימלי של תת הזן של הזאבים.
הסקירה הוכנה על ידע משה כץ על פי ידע אישי, ראיון עם מזכיר אמב"ל, מידע מארגון מגדלי בקר לבשר  ומידע מארגון השומר החדש 

 

******

דני מדגים לנו מה היה רוחב הדרך הרומית

במורד הר חייה אחרי עצירה בשרידי הדרך הרומית

למול רכס נטופה

 

לא ניתן להתעלם המחוטמית הזיפנית המלווה אותנו בקטעים רבים בדרך.

********

קטע שני: בשולי המערביים של בקעת תורען וקצה בקעת בית נטופה

*******

כביש 77 הוא כביש רוחב החוצה את הגליל התחתון מצומת ישי עם כביש 75 סמוך לרמת ישי ועד לטבריה, ואורכו 42 קילומטר. הקטע ממחלף המוביל לרמת ישי נסלל בין השנים 1983 ו-1984, בין היתר בעקבות מסקנות ועדת אגרנט שהצביעה על רשת הדרכים המוגבלת בגליל עליה שונעו עוצבות צה"ל במלחמת יום הכיפורים. הכביש נפתח לתנועה בשנת 1985. ביולי 2009 החלו עבודות לשיפור והרחבת הכביש לארבעה נתיבים, ובינואר 2011 הפך הכביש (בקטע מצומת ישי למחלף המוביל, שהפך ביולי 2011 למחלף), לאחד מראשוני הכבישים שהמהירות המותרת בו עומדת על 100 קמ"ש, אף על פי שאינו כביש מהיר. כאמור, ביולי 2011 נפתח מחלף המוביל לתנועה, ויצר הפרדה מפלסית בין כביש 77 לכביש 79 המאפשרת נסיעה רציפה בשני הכבישים ללא רמזורים. צומת זה היה אחד הצמתים העמוסים והקטלניים בצפון ישראל. נכון לזמן זה צומת ישי מהווה את קצהו הדרומי של כביש 77. בשנים הקרובות מתכוונת נתיבי ישראל להאריך את כביש 77 דרום מערבה מצומת ישי לצומת התשבי ובכך לחבר אותו לכביש 6 שקטעו באזור זה נסלל כעת.

*****

 

בדרך הצמודה לגדר הדרומית של תעלת המוביל הארצי

 

מוביל המים הארצי הוא העורק הראשי של מפעל המים הארצי של מדינת ישראל, בו משולבים רוב מפעלי המים במדינה. הוא משמש לוויסות אספקת המים בארץ ומאפשר ניצול יעיל של מקורות המים והעברתם מהצפון הגשום אל המרכז והדרום הדלים במים. המוביל הארצי מתחיל מהכנרת ואורכו כ-130 קילומטר. הנקודה הדרומית ביותר שמקבלת את מימיה מהמוביל היא מצפה רמון. תוכניות ראשונות הוכנו עוד לפני הקמת המדינה, אולם, התכנון המפורט והביצוע התאפשרו רק לאחר 1948 והביצוע הסתיים בשנת 1964."המוביל הארצי" הוקם כדי לתת מענה לבעיית המחסור במים באזורים שונים במדינה ולהתגבר על מגבלות שנובעות מתנאים אקלימיים, גאוגרפיים וגאולוגיים השוררים בישראל: קרבה למדבר, פערים גדולים בכמות ותפרוסת המשקעים באזורי הארץ, והעובדה שבצפון קיימים מקורות מים טבעיים שפירים ואילו הדרום חסר אותם.
נקודת המוצא ומאגר המים הראשי של המוביל הארצי הם בים כנרת. משם (באתר ספיר ליד כרי דשא) נשאבים המים אל תחנת צלמון ומנהרת עילבון (הנקודה הגבוהה ביותר במוביל הארצי). המוביל מגיע אל "מאגר אשכול" שבבקעת בית נטופה, עובר, בשלוש מנהרות, דרך גבעות שומרון ורמת מנשה ומשם הוא ממשיך עד לראש העין. מראש העין מועברים מי המוביל דרומה בצינורות של מפעל ירקון-נגב. בדרכו, משתלבים במוביל מפעלי מים אזוריים. קו מים שלישי מזרים מים לאזור גוש דן.  "המוביל הארצי", קווי "ירקון-נגב" והקו לגוש דן יוצרים את מערכת המים הארצית. במבצע התכנון והבנייה נדרשו אנשי "מקורות" להתמודד עם אתגרים הנדסיים מורכבים ביותר, בהם הפרש גובה, שטחים הרריים, מעברי נחלים וקרקע סלעית קשה לחפירה.
להרחבה

תוואי המוביל הארצי

 

תעלת נטופה מחברת בין שתי מנהרות (מתוך ארבע) בחלקו הצפוני של המוביל הארצי והן ממזרח למערב אלה הבאות: מנהרת יעקב (נקראת גם מנהרת עילבון) שהיא חלק מהתוואי הפתוח של המוביל הזורם בתעלה מנחל צלמון עד מאגר אשכול; מנהרת שימרון החוצה את רכס הרי נצרת לעבר עמק יזרעאל; מנהרה מנשה א' שאורכה 6,380 מ', הקצה המזרחי של נמצא בנחל גחר בין הקיבוצים משמר העמק והזורע, כ- 22 ק"מ מדרום לכביש חיפה מגידו. ופתחה המערבי ליד נחל דליה באדמות הקיבוץ רמות מנשה;מנהרת מנשה ב' הנמצאת כ- 2 ק"מ  מדרום- מערב  למנהרת  מנשה א' והתוואי שלה הוא עובר מתחת לקיבוץ רמות מנשה, אורכה כ-3600 מ' ותחילתה באזור שבו משנה המובל הסגור את כיוונו מצפון מזרח-דרום מערב, לכיוון צפון – דרום. ממנהרה זו ממשיכים המים את זרימתם הלאה דרומה לעבר ראש העין בצינור הטמון בקרקע.

 

 

 

*****

פאתי ח' רומה

 

מבט אל בקעת בית נטופה ממרום ח' רומה

נחמד לו למשה

מבט אל הקצה הצפוני של היישוב הבדוואי רומת הייב

מוצא מרבית שבטי הבדואים בגליל הוא מהחורן (סוריה) והגולן. מיעוטם הגיע לגליל ממצרים, צפון­ אפריקה ומזרח הירדן. חדירתם החלה בראשית המאה ה­שש עשרה ונמשכה עד שנות ה-30  של המאה העשרים. רוב הבדואים אשר חדרו לגליל היו שברי שבטים, ולעתים אפילו עד כדי משפחות בודדות שנמנו עם שבטים גדולים, אשר עזבו את סביבתם הטבעית מסיבות שונות: נקמת דם, שוד, מריבות בלחי פוסקות, בצורות תכופות שאילצו אותם לחפש שטחי מרעה חדשים. חדירת שבטי בדואים לגליל התאפשרה עקב אי ­יישובם של שטחים רבים, או כאלה שהיו מיושבים בדלילות. השבטים הגדולים שהגיעו לצפון הארץ העדיפו בדרך כלל להתיישב בסמוך לשטחי ביצות, בעמקים שלא נוצלו על ­ידי הכפריים, לדוגמה: עמקי יזרעאל, החולה, בית שאן וזבולון. לעומת זאת שבטים קטנים העדיפו מקומות דלילי אוכלוסין, אך קרוב יותר לכפרים הערביים, כגון: אלונים­ שפרעם והר מירון. בהתחלת ההתיישבות הם היו מעטים מאוד, ולא ניתן היה לדעת מספרם בתקופה העות'מאנית.
עם תחילת השלטון הבריטי החלו תהליך קיבוע של הבדואים במקומם וצמצום טווח הנדידה לצורכי מרעה. במקביל, חלק מהם השתלב בשוק העבודה השכירה. גורמים רבים השפיעו על הבדואים להתקבע ואפילו להתחיל להתיישב והם: (1) צמצום שטח המחיה בעקבות הגידול באוכלוסייה הערבית (כפרית) ובאוכלוסייה היהודית (2) המגע ההדוק עם הפלאחים גרם לחיקויים בתחומים שונים וגם בתחום בניית בתי הקבע. (3) עליה ברמת החיים בעקבות המעבר לתעסוקה בשכר. (4) רכישת הקרקעות על­ ידי הקק"ל עבור יישובים יהודיים. ראשית מעברם של הבדואים ליישובי קבע מתבטא בבניית פחונים, צריפים ואפילו בתי אבן, שהושפעו הן משיפור כללי במצבם הכלכלי, וההכנסה מעבודה שכירה בתעשיה ובעיקר במחנות הצבא הבריטי, שיזם עבודות בינוי רבות.
במלחמת העצמאות ברחו רוב הבדואים הגליל לארצות ערב והמיעוט שנותר בארץ התרכז באזורים הבאים: גבעות אלונים -­שפרעם, שולי בקעת בית נטופה; בקעת סח'נין ובעיקר סביב שטח אש תשע; סביב הר התבור ובאזור בין ביר אלמכסור ליודפת. מאותה עת תהליך ההתיישבות הספונטני, אשר החל בתקופת המנדט, נמשך ביתר שאת. בשנות ה­50' נרתעו הבדואים מלבנות מבני בטון אבל מספר הפחונים והצריפים גדל במהירות רבה, בין היתר עקב חיסול מעברות העולים. בניית הקבע החלה בשנות ה­60' וההתיישבות הספונטנית הלכה והואצה עקב העליה ברמת ­החיים. חלק גדול מהמבנים ניבנה על אדמות מדינה, ללא תכנון וללא רישוי. השטח אליו פלשו הבדואים הלך וגדל. כדי למנוע התרחבות השתלטות על אדמות המדינה הוחלט לבנות לבדואים יישובי קבע. בשלב ראשון הוקמו ארבעה יישובים: בוסמת – ­טבעון בגבעות אלונים–שפרעם וביר אלמכסור בשוליהן, איבטין מול מישור מפרץ חיפה וואדי חמאם בשולי בקעת גינוסר. בשנות ה- ­70' הוקמו עוד חמישה יישובים: זרזיר, כעביה­ טבאש בגבעות אלונים שפרעם, ואדי סלאמה בנחל צלמון וטובא במפתן כורזים. בשנת 1970 הוקמה ועדת הבדואים העליונה במשרד ראש הממשלה והחליטה על הקמת עוד שמונה יישובי קבע לבדואים. בהמשך השנים הוקמו יישובים נוספים וכיום מספרם עשרים וחמישה והם: אבטין, אום אל-גנם, בועיינה-נוג'ידאת, ביר אל-מכסור, שכונה בשפרעם, בסמת טבעון, בענה, דהרה, דמיידה, ואדי אל-חמאם, זרזיר, חוסנייה, סוואעד חמירה, טובא-זנגרייה, כעביה, כמאנה, מנשייה זבדה, מקמאן, סלאמה, ערב אל עראמשה, ערב אל נעים, שיבלי, ראס אל עין, רומת אל-הייב, אום מתנאן. מקור

 

מבט אל הקצה הדרומי של היישוב רומה אל היב

תמונת הטיול

מבט אל רומת הייב וברקע הקצה המערבי של רכס הרי תורען

חורבת רומא נמצאת בבקעת בית נטופה  כק"מ וחצי מערבית לרומאנה, וסמוך לכפר הבדואי המודרני רומת אל-הייב. הממצאים במקום מתוארכים מהמאה ה-4 לפנה"ס.
במקום היה יישוב יהודי בשם "רומא" (וגם: "רומה" או "רומי"), אשר נזכר בכתבי חז"ל, כיישוב הסמוך לציפורי. בספר הערוך. נזכר שבתקופת בית שני היה יישוב בשם רומי בגליל. מוצאה של זבודה בת פדיה אמו שליהויקים, מלך יהודה הוא מהעיר רומה, כפי שנאמר בספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק ל"ו. לדעת כמה חוקרים העיר רומה הנזכרת במלכים כמקום מוצאה היא רומא שגליל התחתון. בקטעי אנלים המתעדים את כיבושי תגלת-פלאסר השלישי בכתובות ששרדו מוזכרת העיר אַרֻמַ ויתכן כי הכוונה לעיר רומה המזכרת בספר מלכים.
בתלמוד מופיעים תנאים ואמוראים שהתגוררו ברומא או רומי, ויש טוענים שחלקם התגוררו ברומא שבגליל. בין הדמויות: רבי אלעזר דמן רומה ורבי יוסה תודוס איש רומי, תודוס איש רומי. כמו כן התנאים רבי חילפא דרומייה ורבי יעקב דרומייה אך יש המפקפקים וטוענים שאין הכוונה לרומה אלא מהדרום. על התנא רבי מתיא בן חרש מסופר שהתגורר והקים ישיבה ברומי, ויש מפרשים שהכוונה לעיר בארץ ישראל.
כמו כן, העיר נזכרת בימי המרד הגדול ברומאים (70-66 לספירה), על ידי יוסף בן מתתיהו, אשר מציין את "רומא" כמקום מוצאם של האחים נטירס ופיליפוס, אשר לחמו בגבורה יתרה במצור על יודפת (על שמם "הר האחים"  הסמוך).
במספר ספרים קדומים, וכן בספרי מסעות, נכתב שממקום זה ייצא משיח בן דוד, על פי מאמר הגמרא שהמשיח יושב ב"פיתחא דרומי", כאשר כך גם כתוב בספר הזוהר]. במקום אחר בספר הזוהר, צוין שהמשיח יבוא מהגליל. בהצלבת שני המקורות, הרי שרומי הנזכרת בגמרא היא רומי שבגליל. כמו כן, יש שהראו מפירוש רש"י על מאמרו של רבי יוסי בן קיסמא כי המשיח יגיע כאשר ייפול שער זה שלוש פעמים, ורש"י פירש כי הכוונה לרומי, ובהמשך עשה רבי יוסי מופת, בכך שהפך את מימי הפמייאס לדם, מה שמוכיח כי דיבר על רומי שבארץ ישראל. כמו כן, בכך פירשו את דברי הגמרא, כי בין ביתו של רבי יהודה הנשיא בציפורי לרומי הייתה מערה, ודרכה היה הולך אנטונינוס ללמוד עמו (במקום קיימת עד היום מערכת מחילות).
על פי מסורות מסוימות במקום קבורים אביה בן ירבעם, בנימין בן יעקב וראובן בן יעקב. בקצה הדרום-מזרחי של הכפר יש שתי מערות קבורה שהיו בהן סרקופגים.
מקור

 

מבט מדרום על גבעת ח' רומה

פיר היורד למערת המסתור

 

זמן לאתנחתא קצרה לבוטניקה

באדיבות משה כץ שצילם וריכז את הסקירות מהאתר צמח השדה 

 

חטמית זיפנית צילום משה כץ

 

חוטמית זיפנית – משפחת החלמיתיים. בעברית מכונה גם "ורד הקציר" או "ורד הקוצרים".
"באביב בולטת בגובהה וביופייה תפרחת החוטמית, בזכות פרחיה המרשימים בצבעם ובגודלם המסודרים לאורכו של עמוד תפרחת הנראה למרחוק. אבקת הפרח דביקה. חרקים ובעיקר דבורים מבקרים את הפרח ונמרחים בגושי אבקה דביקה. זו תועבר באמצעות גוף החרק לפרח אחר ותתקיים הפריה. הפרי מפרדת. פירושו פרי המתפרק ליחידות אחדות המכילות זרעים. המפרדת, עגולה, בסיסה שטוח והיא עטופה בעלי הגביע ובגביעון. עם הבשלתה היא משנה את צבעה לחום ובולטים על פני עלי המעטפת שערות זיפיות נוקשות. בקיץ, מתפרקת המפרדת והזרעים נפוצים. עם רדת הגשמים ינבטו  הזרעים וצמחים חדשים יפארו את השטח. לאחרונה החלו לזרוע חוטמית זיפנית בצידי כבישים בהם נעשה טיפוח נופי. בגננות ידועים זנים רבים בצבעים מבורדו עד כחול הצמח נפוץ ברוב אזורי הארץ בתחום הים תיכוני. בהר בשדות נטושים ובבתות.
"ברפואה העממית יש המשתמשים בנוזל של צמח החוטמית לריפוי פצעים, כוויות, שיעול ודלקות. את הניצנים של הפרחים אפשר לאכול כשהם מבושלים או כשהם חיים. ניצני הפרחים של החוטמית נחשבים תרופה למחלות בדרכי הנשימה"

 

שירו של נתן יונתן, תודה לעילם רן

 

ברקן סורי

 

ברקן סורי – משפחת המורכבים – "קוץ חד-שנתי זקוף וגבוה (עד מטר וחצי), אחד המינים  השכיחים בארץ. נפוץ מאוד בצדי דרכים, בשולי שדות ובמעזבות. גדל לעתים במרבדים צפופים המכסים שדות שלמים, במיוחד במרבצי בקר וצאן. הגבעול חלול, אכיל בצעירותו, מסתעף רק מעט, בעיקר  בחלקו העליון. העלה גדול, מצוייר בכתמים לבנים ובעורקים אדומים או לבנים, והוא מפורץ באורח בלתי סדיר לאונות, קוצני מעט בשוליו. צידו העליון קירח, צידו התחתון נושא קורים. עלי השושנת נישאים על פטוטרת ואורכם מגיע ל-30 ס"מ, עלי הגבעול קטנים יותר וחסרי  פטוטרת. גם העלים אכילים בצעירותם, משמשים במיוחד בסלט מתובל. הם מקובלים גם ברפואה עממית בתור רטיה לפצעים. פורח באביב ובראשית הקיץ בתפרחות גדולות, 2–3 קרקפות יחד בקבוצה. חפי המעטפת ערוכים בדורים רעופים, כל אחד מסתיים בקוץ חלש.  מצעית-התפרחת אכילה כשהיא חיה או מבושלת. הוא נבדל מגדילן, סוג הדומה לו, בעלים המקיפים את התפרחת: בברקן יש מתחת לעלי המעטפת עלים קוצניים ארוכים מאוד (10–155 ס"מ), זקופים  ומסתעפים, צבעם אדום, עם פס כסף לאורך מרכזם; בגדילן אין עלים כאלה, ועלי המעטפת קצרים יותר ואינם מסתעפים, קוציהן נוקשים, שוליהם הצדדיים כפופים אחורה. הזרע חום עם ציצית לבנה גדולה, והקרקפת הפורה נראית כפורחת בלבן. הזרעים חביבים על ציפורים, במיוחד על חוחיות. ברקן סורי שייך לקבוצה אקולוגית של צמחים המופיעים בבתי-גידול עשירים בתרכובות חנקן, בהיותם מזוהמים בזבל או באשפה. הוא גדל בעיקר בבתי-גידול מופרעים. נפוץ בכל חלקי הארץ פרט לדרום הנגב ולעמק הערבה. תפוצתו העולמית משתרעת בארצות שסביב הים התיכון ובמערב אסיה. המין יחיד בסוגו."

 

ברקן סורי

 

מעוג אפיל  צילום משה כץ

מעוג אפיל – משפחת חלמיתיים. מצולם על רקע אחד ממיני הדרדרים ממשפחת המורכבים כנראה דרדר קרומי, בעל מערך קוצים אכזרי שמתפתח מהחפים ליד הפרחים.
"מעוג אפיל הוא צמח חד-שנתי מסתעף, שכיח, דומה לחלמית, עם  פרח גדול ויפה. הפרחים ערוכים בקבוצות בחיקי עלים. הפרי, בדומה לפרי של חלמית, נראה כעוגה עגולה חתוכה לפרוסות, מכאן גם השם העברי מעוג. מאפיין את המין דיסקוס הצומח מתוך ציר הפרי ומתרחב בראשו לכסות על הפרי דמוי העוגה מלמעלה. גדל בבתה, שדות-בור וצידי דרכים, באזורים שגשמיהם מעל 500 מ"מ לשנה. הוא מתפתח גם כעשב-רע בשדות בקרקעות כבדות. אפשר למצוא אותו ברוב אזורי הארץ. תפוצתו העולמית משתרעת סביב הים התיכון ומזרחה לאסיה, וכן בקליפורניה ובאוסטרליה. הפרי והעלים נאכלים חיים או מבושלים, כמו בקרובתו החלמית. ברפואה עממית הוא משמש לטיפול בפגעים בדרכי הנשימה, העיכול, השתן, בעיניים, בפצעים, בכוויות, נגד דלקת גרון, וכן לקוסמטיקה. בסוג 20 מינים, בארץ 5, אחד מהם חדש פולש/גר."

 

מעוג אפיל צילום משה כץ

 

דרדר קיפח צילום משה כץ

סוג דרדר – משפחת המורכבים – "בסוג דרדר 600 מינים, בארץ 22, מהם 5 אנדמיים לארץ-ישראל או  לסביבתה הקרובה. מינים אחדים של דרדר מקובלים בגינות-נוי. העלים יוצאים בתחילת החורף בבסיס הצמח דוּרים-דוּרים, ונראה שזה המקור לשם הסוג בעברית ובערבית. העלים האלה נאספים על-ידי ערביי הארץ כירק לסלט, טעמם מריר עדין. רוב מיני הדרדר קוצניים. העלים והגבעולים אינם קוצניים, הקוצים מרוכזים בעלי-המעטפת (חפים), המקיפים את התפרחות. חפים אלה קרומיים  או גלדניים, רעופים, ומסתיימים לרוב בקוץ. כל הפרחים צינוריים. הפרחים החיצוניים בקרקפת עקרים, חסרים שחלה, עלי ואבקנים.  לעיתים הם גדולים יותר מפרחי המרכז, והם בלתי-נכונים (א-סימטריים), משמשים מעין שלט-פרסומת לקרוא מרחוק לחרקים המאביקים. הפרחים הפנימיים דו-מיניים, נכונים, כל אחד מהם זקוק להאבקה נפרדת. האבקה עצמית נמנעת בזכות הפרדה במועדי ההבשלה של החלק הזכרי (האבקנים) והחלק הנקבי (הצלקת(  האבקנים מבשילים קודם, ורק אחרי כמה ימים מבשילה הצלקת. מנגנון ההאבקה מופלא, מומלץ להפעילו באמצעו קיסם ולעקוב אחריו:  האבקנים בפרח מאוחים, יוצרים יחד צינור המקיף את עמוד העלי. המאבקים (שקי-האבקה שבראש האבקנים) פונים פנימה. כאשר מבשילה האבקה בתוך הצינור, הרי הצלקת (שבראש עמוד העלי החבוי בתוך הצינור) עוד לא בשלה לקלוט אבקה. חרק הנוגע בפרח בשל מחולל בפרח תגובה מדהימה: צינור האבקנים מתחיל "להתלבט", מתנועע בתנועה גלית, מתקצר, ואז הצלקת (שאינה מתקצרת) דוחפת כמו בוכנה גושיש אבקה אל ראש הצינור, וזה נדבק  לחרק. כשיגיע החרק אל פרח אחר, שהצלקת שלו כבר בשלה ובולטת, הוא יאביק את הצלקת. הזרעים מצויידים לרוב בציצית, המסייעת לפיזורם ברוח. "

 

עולש צילום משה כץ

עולש מצוי – משפחת המורכבים. " צמח חד-שנתי המצמיח שושנת עלים גדולים בצבע ירוק כהה הגדלים בחודשי החורף. עלים אלה נלקטים למאכל.  פורח באביב המאוחר. אז מתרוממים עמודי התפרחת המסועפים לגובה עד 1 מ'. הפרחים יושבים במקומות ההסתעפות. התפרחת מורכבת מפרחים שכולם לשוניים בצבע תכלת, המתגוון באבקנים בצבע כחול כהה. הזרעונים מוארכים, צבעם שחור. נפוץ בקרקעות כבדות בבתי גידול פתוחים ובצידי דרכים בחבל הים-תיכוני ובצפון הנגב. תפוצתו ים-תיכונית ומערב אירנו-טורנית. העלים נאכלים חיים עם מלח ולימון, או מבושלים כקציצות או כתוספת לחם. זרעונים קלויים משמשים להכנת תחליף או תוספת לקפה.  מירתח מן העלים משמש ברפואה עממית לניקוי הדם, למחלות פנימיות, לזירוז הפרשת שתן. שורש קלוי משמש תרופה לעצירות ולהרחקת תולעים מהבטן. יש המאמינים בכוחו גם נגד מלריה, צהבת, שגרון ופגעים בעור. משורשיו של מין אחר, תרבותי, מכינים את תחליף-הקפה הידוע בשם ציקוריה. על שמו קרוי מושב עולש בעמק חפר המזרחי.
במשנה (פסחים ב 6) נזכר העולש בין "ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח", היינו לשמש כמרור בטקס החג.
הצמח במקורות: אבותינו נהגו כנראה להשתמש בו כירק יומיומי. "כל שהוא מאכל אדם… העולשין והכרשין והרגילה" (שביעית ז', א('. "ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחזרת ובעולשין"… (פסחים, ב', ו'). ועוד על סוגית "תלישה " בכוונה או ללא כוונה. "התולש עולשין (בשבת) לאכול כגרוגרת לבהמה כמלא פי [הגדי] לתקן הארץ כל שהן. אם נתכוין בכולן חייב שתים אם היה מתעסק ותלש פטור."  ברפואה העממית נוהגים להשתמש בכל חלקי הצמח לריפוי חוליים שונים.
בימי הצנע בארץ,(שנות החמישים) כשהיה מחסור ובעקבותיו הקצבה במזון, נהגו לשתות תחליפי קפה, הלו היא ה"ציקוריה", שהיו מפיקים מצמח העולש.

 

קיפודן מצוי, צילום משה כץ

 

קיפודן מצוי – משפחת המורכבים – צמח עשבוני רב-שנתי. עלי הגבעול מחולקים לאונות  צרות וקוצניות. בקיץ מתייבשים כל חלקיו העל-קרקעיים של הצמח, ובחורף חל לבלוב תחילה בבסיס הצמח. באביב מתרוממים גבעולי תפרחת כדורית, קוצנית כקיפוד וסגולה לגובה של 1.5 מ'. קיפודן מצוי נפוץ מאוד בכל אזורי צפון הארץ ומרכזה, בחבל הים תיכוני. המין אנדמי ללבאנט (ארץ-ישראל וסוריה). הצמח, ובעיקר  פריחתו, יפים לעין, ונעשו נסיונות לגדל אותו באופן חקלאי למטרות שווק כצמח קטיף.
כל חלקי הצמח העל-קרקעיים מתים מדי קיץ. הצמח שעיר, לפעמים לבדי, לפעמים שערותיו לבנות וארוכות, לפעמים הן אדומות ועבות. העלים גזורים, מנוצים לאונות קוצניות.. עלי הגבעול יושבים,  קוצניים, בסיסם חובק את הגבעול. הם מחולקים לאונות צרות וקוצניות. צידו התחתון של העלה לביד ומלבין, צידו העליון קירח וירוק כהה. התפרחת נישאת בראש גבעול יחיד, בלתי מסתעף, נוקשה אך לא מעוצה, התפרחת כדורית, קוטרה 50 מ"מ, קוצנית מאוד, קיפודית. היא מורכבת מהרבה קרקפיות נפרדות המגובבות בצפיפות בצורה רדיאלית על מצעית כדורית משותפת, בכל קרקפית רק פרח אחד, דו-מיני ופורה. האבקנים מבשילים לפני הצלקת. הפרח צינורי, גדול יחסית לפרחי משפחת המורכבים. לכל קרקפית יש מעטפת כפולה. חפי המעטפת החיצונית הם עלים מנוצים לזיפים רבים כמכחול, חפי המעטפת הפנימית הם קוצים ירוקים ארוכים, נוקשים וחדים מאוד. הם המקנים לתפרחת את הופעתה הקוצנית. הזרעון מוארך, נושא  בראשו נזר קצר בלתי נשיר. הקרקפיות היבשות ובהן הזרעים נותרות זמן רב על הצמח היבש, בחלקן עד החורף הבא. בסוג קיפודן 120 מינים, רובם באירופה ובארצות הים התיכון והמזרח התיכון. ההבחנה בין המינים קשה לפעמים, ואף חלים שינויים בקביעת המומחים. בארץ הוגדרו 10 מינים, רבים מהם גדלים רק בתחום מצומצם, אנדמיים.

 

בר גביע מצוי, צילום משה כץ

בר גביע חלק – משפחת השפתניים. "בר-גביע חלק הוא צמח חד-שנתי זקוף וקירח. הוא מסתעף הרבה, אך מבסיסו בלבד, גובהו 80 ס"מ. הגבעולים נוקשים, מרובעים  בחתך. העלים נגדיים. העלה גדול, מפורץ, אונותיו משוננות בשפתן, צבעו ירוק בהיר, והוא נישא על פטוטרת ארוכה.  פורח מאפריל עד יוני. הפרחים ערוכים בדורים, נישאים כמעט לכל אורך הגבעול. כותרת הפרחים שפתנית אופיינית, צבעה לבן, לעתים נוטה לוורדרד. הכותרת צנועה, עטופה בגביע משפכי גדול המגמד אותה. עלי הלואי בחיקי העלים והחפים בבסיסי הגביעים הם קוצניים, וגם בשפת הגביע יש רמז לקוצים, אך קוצניותו צנועה לעומת בן-סוגו, בר-גביע קוצני.  אחרי הפריחה מתייבש הגביע ומלבין  כקלף, ובתוכו משחירים הזרעים – צירוף קישוטי ויפה. בטבע מסייע הגביע היבש לתפוצת הזרעים. הזרעים שומרים על כושר נביטתם שנים רבות, מה שמכשיר אותם להוות "עשב-רע".  לצמחים ריח רע, לא חזק. מן הזרעים מפיקים לקטין, המשמש במחקר ביולוגי. בר-גביע חלק גדל בשדות ובצדי דרכים בקרקעות כבדות של מישור החוף ובהרים, בעיקר בחבל הימתיכוני, חודר אף לצפון הנגב. נחשב "עשב-רע" בשדות בעל קיציים. תפוצתו העולמית משתרעת בארצות מזרח הים התיכון ובמזרח התיכון.  בסוג 2 מינים, שניהם גדלים בארץ. "

 

מרוות יהודה, צילום משה כץ

מרוות יהודה – משפחת השפתניים – עשבוני רב-שנתי זקוף, הניכר למרחוק ונבדל מכל יתר מיני המרווה. בצבע גבעולי עמוד-התפרחת, שגונם ארגמן בוהק, והם בולטים עוד יותר מן הפרחים עצמם.  גם הגביע בצבע ארגמן, ואילו הכותרת סגולה, לא גדולה ולא בולטת, אורכה 10–15 מ"מ. דרך ההאבקה של מרוות יהודה שונה מזו של  מיני מרוה אחרים, ובהתאם לכך שונה גם מבנה הפרח: השפה התחתונה גדולה יותר, והאבקנים מופנים כלפי גחונו של המאביק, לא  כלפי גבו. המאביקים הם דבורים ופרפרים, ואין התאמה הדוקה לקבוצה מסויימת של מאביקים. הפריחה בסוף האביב, אפריל–מאי. הצמח נמוך ממיני מרוה רב-שנתיים אחרים, גובהו 50 ס"מ.  המין נפוץ בכל חלקי הארץ הים תיכוניים משני עברי הירדן, חודר אף למדבר יהודה ולצפון הנגב. הוא תת-אנדמי, תפוצתו העולמית מצומצמת לארץ-ישראל ולסוריה. השם "יהודה" ניתן לו על ידי הבוטנאי השויצרי בואסיה, שחקר את צמחיית המזרח התיכון במאה ה-19. בסוג מרווה 700 מינים. בארץ 22 מינים, מהם ים תיכוניים ומהם מדבריים. עוד 12 מינים מגדלים בארץ בגינות-נוי. "
חשוב לדעת משפחת השפתניים בכלל והסוג מרווה בפרט מתאפיינים בחמישה סימנים בולטים: פרח דו-שפתני, ארבעה אבקנים, עלים נגדיים המסודרים בדורים (כאילו בקומות נפרדות), גבעול מרובע, ריח חריף.

 

שפרירה קששנית צילום משה כץ

שפרירה קשקשנית – משפחת הסוככיים – "פורחת באביב המאוחר בפרחים לבנים. מבנה תפרחתה אופייני–קלאסי למשפחתה. זהו צמח סוכך מורכב צפוף, שטוח כצלחת או אף קעור מעט, זאת בניגוד לרוב בני משפחתו, שתפרחתם קמורה, כמו גזר קיפח. לפעמים יש במרכז הסוכך קבוצה של פרחים מנוונים, בצבע שחור עד כחול–אפור. תופעה זו ידועה גם במינים אחרים במשפחתו, וניתן לה הסבר כאילו נראית קבוצה זו כחרק בעיני חרקים מאביקים, והחרקים רואים כאילו יש כבר חרק אחר על הסוכך, אות לכך שגם להם כדאי לבוא. הפרחים מואבקים על-ידי מאביקים שונים: זבובים, צרעות וחיפושיות."

 

למול כפר מנדה

שדה הבצל בקצה בקעת תורען למול הר עצמון ממול

זמן האבטיח למול כפר מנדה צילום משה כץ

גידול אבטיחים ללא גרעינים או בשמם העממי האנגלי סידלס. השדה צולם בחיבור בין בקעת בית נטופה ובקעת טורען ברקע רואים את כפר מנדא ומימין לכפר את פסגת הר עצמון, 548 מ' מעל פני הים.  בשדה רואים שתילי אבטיח צעירים הגדלים מתוך יריעות חיפוי מפולאטילן. את השתילים קונים ממשתלות המתמחות בגידול המוני וממוכן של שתילי ירקות כמו "חישתיל" ו"שורשים". השתילים מיוחדים בכך שהם מורכבים. כלומר, במשתלה מרכיבים את השתיל הצעיר של האבטיח כרוכב על שתיל דלעת המשמש ככנה. כך, שהשתיל בנוי ממערכת שורשים וגבעול של דלעת והחלק העליון שלו הוא זן האבטיח הרצוי. כנת הדלעת מעניקה לשתיל המורכב עמידות בפני מחלות וירוסים ופטריות הפוגעות באבטיח ובכך ממעיטים באופן ניכר את הצורך בריסוסי הדברה. כנת הדלעת מאפשרת לצמח הבוגר צימוח יותר חזק שמניב יותר פירות ובכך מושג יבול גבוה יותר בהשוואה לאבטיח לא מורכב. השתילה בתוך חיפוי הפוליאתילן מאפשרת צימוח מהיר יותר ובכך את הקדמת השיווק וגם מונעת התפתחות עשבים רעים ליד צמחי האבטיח. בישראל מגדלים כל שנה כ 25 אלף דונם אבטיחים בשלחין רובם סידלס. מתוכם כעשרת אלפים דונם גדלים בחיפוי מנהרות פוליאתילן בדרום הארץ, הם נקטפים ומשווקים במרץ ואפריל. כ 15 אלף דונם נזרעים בשדה פתוח תחת חיפוי פוליאטילן במרכז וצפון הארץ בחודשי האביב ומגיעים לקטיף ושיווק בחודשי הקיץ.
מקור 

*******

קטע שלישי: מרחב גבעות הושעיה וציפורי

******

*****

בתנועה לכיוון דרום על סינגל הושיעה ממערב ליישוב

 

המשך הטיפוס סינגל ריש לקיש לעבר ציפורי

 

*****

 

מבט לעבר מערב היישוב הושעיה

הוֹשַׁעְיָה או מצפה הושעיה הוא יישוב קהילתי דתי בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק יזרעאל. נקרא על-שם רבי הושעיה (או אושעיא) שחי בציפורי הסמוכה בתקופת התלמוד.
בשנת 1980 הוקמה במקום, במסגרת תוכנית המצפים בגליל, היאחזות נח"ל, שאוזרחה לאחר שלוש שנים. בט"ו בשבט ה'תשמ"ג (1983) החלו לעלות לקרוואנים 10 המשפחות הראשונות של יישוב הקבע. חלק מחברי היאחזות הנח"ל גרים עד היום ביישוב, הנמצא בצמיחה מתמדת.
אוכלוסיית הושעיה היא בעלת צביון ציוני דתי. ביישוב מתגוררות קרוב ל-400 משפחות. האוכלוסייה מורכבת מישראלים מכל חלקי הארץ, ומעולים חדשים רבים מארצות הברית. תעסוקת התושבים היא מגוונת: היי-טק, ביטחון,הוראה ויזמות מקומית. ביישוב ישנם שני בתי כנסת, בית ספר יסודי (א-ח), ספריה, בריכה, 'מועדון נוער' וסניף בני עקיבא, וכן מפעלי צדקה שונים – גמ"חים ובית תמחוי. מתקיימים בו מניינים לעדות השונות, וכן תפילות נשים על בסיס קבוע. ביישוב מתקיימת פעילות תיירותית ובה, בין השאר, "כפר קדם" – כפר משנאי משוחזר, ומלון הבוטיק "קטרון". בקרבת היישוב נמצא האתר הארכאולגי שיחין הכוללים שרידי יישוב יהודי מימי בית שני והתלמוד.

 

הטיפוס נמשך

מבט ממעלה הסינגל צפונה

במרכז מרחב הטיול עד מלחמת העצמאות נמצא הכפר ספוריה

*****

הכפר ספוריה וסביבתו בשלהי המאה ה-19

הכפר ספוריה וסביבתו כעשור לפני מלחמת העצמאות בשנות ה-30,

 

ספוּ‏רִיֶ‏ה, עד מלחמת העצמאות עיירה ערבית שנכללה בנפת נצרת שבמחוז הגליל והייתה בגודל בינוני ובה התגוררו למעלה מ-5,000 תושבים בכמעט 1,200 מבנים. השם ספוריה ניתן למקום לאחר כיבושו ב-1263 בידי הממלוכים בראשות הסולטאן בייברס ושימר את שמה של העיר היהודית הקדומה ציפורי שהייתה שם בעבר.‏ בשנת 1516,  בעקבות קרב מרג' דאבק, עברה ארץ ישראל, ובכלל זה ספוריה, לשליטת האימפריה העות'מאנית . בסוף המאה ה-16 הייתה ספוריה גדולה מנצרת הסמוכה. במאה ה-18 הפך שליט הגליל דאהר אל עומר את מצודת ציפורי החרבה לבית ספר לילדי העיירה. בתקופת מלחמת העצמאות הושיטו אנשי הכפר סיוע ללוחמיו של פאוזי אל-קאוקג'י והתנכלו להתיישבות היהודית באזור. העיירה נכבשה במסגרת קרבות "מבצע דקל" בבוקר ה-16 ביולי 1948. בחודשים שלאחר מכן החלו מאות מהתושבים לחזור לבתים. תושביה המשיכו להתגורר בה באישור המדינה עד ינואר  1949 אז הוחלט לפנות את המקום. חלק מתושביו הועברו אל מעבר לגבול והיתר עברו לנצרת הסמוכה (שם התיישבו במה שהפך לימים לשכונת צפפרה) והשאר הגיעו לעילוט, לריינה ולכפר כנה. בינואר 1949 הוקם בקרבת מקום בו שכנו בתי העיירה המושב ציפורי. השטחים החקלאיים שהיו שייכים לתושביה ניתנו למושב ציפורי וקיבוץ הסוללים. מאוחר יותר הוקמו ישובים נוספים על אדמות הכפר הם אלון הגליל (1980) הושעיה (1981) וחינתון (1984). כיום נותרו רק מעט בתים על תילם מהכפר.

 

***

קבר ר' יהודה נשיא מצוי כנראה בבית שערים אך יש מסורות לפיהן נמצא בציפורי.
רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה, חי במאה השנייה בטבריה, בבית שערים ובציפורי שהיו מרכזי התרבות היהודית החשובים אחרי תוצאותיו הרות-האסון של מרד בר כוכבא. רבי יהודה שהה בעיקר בבית שערים. בתלמוד נאמר "הלך אחר… רבי לבית שערים" (בבלי סנהדרין לב ב). בסוף ימיו חי בעיירה ציפורי הנמצאת בהרי הגליל התחתון, בקרבתה של נצרת. בתלמוד מסופר (ירושלמי, כתובות יב', ג'): " רבי ישב בציפורי שבע עשרה שנה". בשנת 200 לספירה בקירוב מת רבי יהודה בציפורי. על פטירתו של רבי יהודה הנשיא, מסופר בתלמוד בבלי (מסכת כתובות ק"ד, עמוד א'): "אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש, נצחו אראלים את המצוקים- ונשבה ארון הקודש." בקהלת רבה ט', י' מסופר שכאשר נפטר רבי בציפורי שמעו את קולות הבכי עד רוחק "מהלך שלושה מילין".
למרות שמסופר שרבי יהודה הנשיא נקבר בבית שערים, נוצרה מסורת המראה את קברו בציפורי. רבי בנימין מטודלה ורבי פתחיה מרגנשבורג שביקרו בציפורי ומציינים ששם מצוי קברו:
"ובצפורי קבור רבנו הקדוש וריח טוב יוצא מקברו וכשרחוקים מיל משם מריחין הריח הטוב היוצא מקברו". ומזכירים שגם אשתו של רבי יהודה קבורה בקרבת מקום, המקום אותר על ידי חוקרים בסיוע ועד אוהלי צדיקים, סומן ושופץ על ידי הוועד.
תיירים מאוחרים יותר, רבי יצחק אלפרא ובעל "יחוס הצדיקים" מספרים ששם קבורת רבי יהודה הקדוש ובניו, ולידם בצד המערה קבורים עשרה גאונים. ה"כפתור ופרח", לרבי אשתורי הפרחי, מסתפק בקביעת אמיתותה של מסורת זו. הוא גורס שקברי הבנים נמצאים במרחק כחצי מיל מצפורי. מבנה הקבר מתואר כבניין קדום ועליו מבנה חדש, הנמצא בקצה בתי הכפר ציפורי של ימינו. הבניין הקדום היה נקרא בקרב הערבים בשם: קבר בנאת יעקב- קבר בנות יעקב, שם רגיל להרבה קברים קדושים ליהודים.
לדעת החוקרים, המסורת המזהה את קברו בציפורי נוצרה הואיל ומקום קברו של רבי ובניו בבית שערים נשתכח. המסורת מתרצת את הסתירה בין המשפט "מקום מוכן לו בבית שערים" לזיהוי קברו בציפורי בהסבר שעקב פטירתו וקבורתו של רבי יהודה הנשיא בערב שבת קברוהו מפני קוצר הזמן בציפורי. לפי הסבר חדש על סמך מסורת עתיקה יש לזהות מקום זה כקברו של רבי יהודה נשיאה, נכדו של רבי יהודה הנשיא, עקב דמיון השמות ביניהם והחילוף המצוי בין שמותיהם. אף, שלפי מסורת עממית, קברו של רבי יהודה נשיאה נמצא בכפר אבנית שבצפון הר כנען, או שבציפורי קבור רבי יהודה נשיאה השני נינו של רבי יהודה הנשיא, או שבאבנית היא מסורת מאוחרת וכן יש שטענו כך.
מקור

 

התיישבנו קודם להפסקה

חזית הכניסה ממזרח

****

גומחת הסרפקופגים

 

מנזר האחיות סנטה אנה כולל את מתחם כנסייה צלבנית עתיקה, שהמסורת גורסת כי הוקמה על חורבות ביתם של יהויכים וחנה (סבא וסבתא של ישו).

 

הכניסה למתחם המנזר בו נמצאים שרידי הכנסייה

כאן נדרש ללכת ברגל

התיישבנו להסבר

מבט על הכנסייה

ביציאה החלפנו מילות נימוסין עם הנזיר מיצ'לה שהגיע לשנתיים שירות במסדר הפרנצסקנים

 

שער פנימיית ציפורי הצמודה למנזר סנטה אנה

 

נכנסנו לתחומי הגן הלאומי הצמוד למושב ציפורי

 

מושב ציפורי (צִפּוֹרִי) נמצא בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק יזרעאל. היישוב שוכן במקום בו שכן היישוב העתיק ציפורי ונקרא על שמו. המושב נוסד בשנת 1949, על אדמות הצמודות לעיר העתיקה ציפורי (מושב הסנהדרין) באזור ששוחרר במבצע דקל. היישוב נוסד בסיוע הסוכנות היהודית ותנועת המושבים, ומייסדיו, עולים מטורקיה ומבולגריה, עזבוהו ברובם אחרי תקופה קצרה. בראשית שנות ה-50 הגיעו אליו עולים מרומניה שתקעו יתד ונשארו. במשך השנים גדל המושב, ובשנת 2000 החל בהקמת שכונת הרחבה קהילתית, בה נקלטו הן בני המושב והן תושבים חדשים. כיום מונה המושב כ-180 משפחות, מהן 70 בעלות משקים חקלאיים ו-110 משפחות של תושבים שאינם חקלאים. בנוסף לחקלאות קיימים במושב שירותי לינה כפרית ועסקים קטנים בתחומים מגוונים: צמחי מים, צמחי מרפא, חוות סוסים, ציפורי נוי, ספא כפרי ועוד

 

התקדמנו לכיוון מזרח

בחפירות ציפורי התגלו אוצרות מרהיבים מעברה המפואר של בירת הגליל. על העושר התרבותי מעידים עשרות פסיפסים יפהפיים השופכים אור על היישוב העתיק בתקופה הרומית והביזנטית. עיקר הממצאים הארכאולוגיים בציפורי שייכים לתקופה הרומית ולתקופה הביזנטית. בשיא פריחתה מנתה העיר כ-30,000 תושבים יהודים ולא יהודים. הממצא המעניין הוא מספר יוצא דופן של רצפות פסיפס מרהיבות (יותר מ-40), שעיטרו מבנים פרטיים, מבני תעשייה, מבני ציבור ואף מדרכות.
החפירות בציפורי החלו בשנת 1931, והמשלחת הראשונה הייתה משלחת מאוניברסיטת מישיגן, בניהולו של לירוי ווטרמן. משלחת זאת חשפה חלק מהתאטרון הרומי (ששוחזר בחלקו), את יסודות המצודה הצלבנית ותיעדה חלקים ממערכת המים העתיקה, שדרך אמות המים שבה זרמו אל העיר  מים מהמעיינות שבהרי נצרת.
בשנת 1983 חידשה את החפירות משלחת מאוניברסיטת טמפה בפלורידה, בראשותו של פרופסור ג'יימס סטריינג'. המשלחת ערכה סקר של קברים ומבנים, חפרה במדרון הגבעה, בתאטרון  ובעיר התחתונה, וחשפה בה מבנה ציבורי גדול ובו רצפות פסיפס נאות. משלחת זו שבה לחפור בקיץ 2009 בְּאזור המבנה הציבורי.
בשנים 1985 1989 חפרה בעיר משלחת משותפת לאוניברסיטת דיוק שבארצות הברית ולאוניברסיטה העברית בירושלים, בראשות אהוד נצר, אריק וקרול מאיירס, וחשפה חלקים נרחבים סביב המצודה, את רובע המגורים היהודי ואת בית דיוניסוס, השלימו את חשיפת התאטרון וחפרו בעיר התחתית. את משלחת האוניברסיטה העברית מנהל החל משנת 1990 זאב וייס, והיא שחשפה את בית חג הנילוס, בית הכנסת, מערך הרחובות הראשיים, ובהם הקארדו והדקומנוס, את פסיפס אורפיאוס, המקדש הרומי, מבנה העמודים, בית המרחץ ועוד.
את סקר אמות המים ומחקרן החלה בשנת 1975 משלחת מאוניברסיטת תל אביב בניהולו של צביקה צוק. המשלחת חפרה את מאגר המים העתיק בשנים 1993 1994. בקיץ 2005 החלו שוב חפירות של משלחת האוניברסיטה העברית בניהולו של פרופ' זאב וייס. החפירות נערכות בכל קיץ בסיוע תושבי האזור.
מקור

 

כל מילה מיותרת

*****

מנהרת הפירים פעלה מהמאה השנייה ועד המאה השביעית לספירה בתקופות הרומית והביזנטית. מנהרה זו הובילה מים ממאגר המים התת קרקעי לתוך ציפורי בעת העתיקה
אורך המנהרה הינו 235 מטר, גובהה בין 3-1 מטר ורוחבה כ 80 ס"מ. המנהרה נחצבה במכושים בידי אדם כאשר בחלקה התחתון שגובהו 40 ס"מ ישנה תעלה מטויחת בה זרמו מים ברוחב 30 ס"מ לכיוון העיר.
מקור

*****

הפיר המערבי

שרידי תעלת המים

****

******

קטע רביעי: גבעות ציפורי ואגן מזרח נחל ציפורי

*****

*****

עינות ציפורי 

בעיינות ציפורי שהן מקבץ המעיינות הגדול והחשוב ביותר בנחל ציפורי, הנובעים כל השנה. המעיינות נמצאים כ- 2 ק"מ דרומית לעתיקות ציפורי. כביש הגישה למושב ציפורי ולגן הלאומי עובר בסמוך למבנה המעיין שעבר שימור וחישוף. 

 

****

 

התרעננות בעינות ציפורי

 

לאחר ההתרעננות במיי המעיינות  קיבלנו מדני פלד הסבר מפורט מאוד על חשיבות המקום בדברי ימי הארץ. כאן הייתה, על פי התיעוד ההיסטורי, נקודת הכינוס של צבא הצלבנים טרם צאתם לקרב קרני חיטין.
השכם בבוקר ב-3 ביולי 1187 יצא הצבא הצלבני מעיינות ציפורי לכיוון טבריה. ביום זה ולמחרת נערך קרב קרני חיטין שבו הביס צבא מוסלמי בראשות צלאח א-דין את הצבא הצלבני. זה היה אחד הקרבות היותר מפורסמים שהתקיימו אי פעם על אדמת ארץ ישראל. תוצאותיו היו מרחיקות לכת בטווח הקצר, בטווח הבינוני ובטווח ארוך. הצבא הצלבני הושמד למעשה בקרב, וצלאח א-דין ניצל את ההצלחה וכבש כמעט את כל הממלכה הצלבנית שנותרה חסרת לוחמים. הצלבנים לא ויתרו, וכעבור מספר שנים שבו וכבשו שטחים משמעותיים מידיו של צלאח א-דין, בעיקר לאורך החוף. עם זאת, למרות שהם נשארו באזור עד 1291, הם מעולם לא הצליחו לשוב לקומם את ממלכת ירושלים.

 

שרידי הכביש הישן בין שפרעם לנצרת,
היום קטע כביש 79 

****

כביש 79 נסלל על תוואי דרך קדומה שהובילה בין נצרת לעכו. בין שפרעם לעכו הדרך העתיקה ביצעה עיקוף קל מצדה המערבי של ביצת עין אפק בשל הקושי לחצות דרכה. הכביש, שנקרא כביש נצרת-שפרעם, נסלל עוד בימי המנדט הבריטי. בשנות ה-50 תחזוקתו הייתה ירודה ביותר‏. בשנת 1971 נתקבל מלווה מהבנק העולמי לצורך שדרוג הכביש, שעד אז הוביל כ-1000 כלי רכב ביממה, נועד לאפשר מעבר של כ-7000 כלי רכב ביממה על הכביש, ובכך להקל את עומס התנועה על כביש 75 שנשא עליו את עיקר התנועה בין חיפה וטבריה. העבודות החלו במחצית הראשונה של 1972‏ והכביש נחנך בתחילת 1975. בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 החלה החברה הלאומית לדרכים לשדרג את כביש 79 באמצעות הרחבתו לכביש דו-מסלולי ודו-נתיבי. העבודות כללו ביטול צמתים מרומזרים והקמת ארבעה מחלפים קטנים וסדרת מעברים חקלאיים. ביולי 2011 נחנך מחלף המוביל שהיה אחד מהצמתים העמוסים בצפון וכך נוצרה הפרדה בין מפלס כביש 79 וכביש 77. באותו חודש נפתח גם מחלף סומך. עד אמצע העשור השני של מאה זו, הוקמו לאורך הכביש 9 מחלפים חדשים והכביש שודרג באופן משמעותי.

 

חציית נחל ציפורי עם האופניים האמפיביות

****

בין גבעות ציפורי ושימשית

גם לי מגיע צילום אחד למזכרת, אם לא בטיול אז רגע לפני עזיבת המקום, תודה משה

********

סוף דבר

מסע זה נערך במשך כחמש וחצי שעות מתוכן שלוש וחצי שעות רכיבה וכמעט שעתיים עצירות.

רכבנו בכל סוגי הדרכים: דרכי חורש, דרכי שדות, סינגלים ומעט כבישים.

הגם שהשקענו מאמץ בעליות ודהרנו במישור ובירידות, המסע התנהל בנחת וללא יצירת פערים.

*******

עצרנו פעמים רבות למטרות תצפית ובעיקר להסבר.

שוחחנו על שפע נושאים.

נדרשו לגאוגרפיה של האזור,

סקרנו את את היסטוריה היישובית של האזור במיוחד
בתקופות בית שני, המשנה והתלמוד, התקופה הצלבנית, התקופה העות'מאנית ותקופת המנדט.

דברנו גם על היישוב הערבי בתקופה של טרם הקמת המדינה
ועל המערכה באזור במלחמת העצמאות
סקרנו את המערך היישובי הנוכחי: יהודים, ערבים ובדווים.

התייחסנו גם לארכאולוגיה, לאדריכלות קלאסית עתיקה,
ולמהותם של מקומות קדושים ליהדות ולנצרות.

נגענו גם בבוטניקה וזיהוי פרחי העונה.

התייחסנו למערכות הדרכים העתיקות
והמודרניות וגם למוביל הארצי ובעיקר לתעלה הפתוחה.

**********

בסיום המסע התמלאנו בתחושת סיפוק על יום רכיבה מהנה
שבצידה למידה יסודית, עד כמה שניתן, של משבצת ארץ זו.   

כל המסלול

*******

תודות
לצביקה ועילם על התכנון וההובלה
למשה על הצילום והכנת הסקירה הבוטנית והחקלאית
לדני על שותפות בהסברים
ולכולם יחד על חבורה נעימה בטיול

 

 

 

  • Lior Carmon

    פעם הבאה תפגש עם אשתו של דני….לשמוע על הצלבנים.
    תענוג לקרא וללמוד כמו תמיד