סיבוב בחיפה, מחוף הים לעיר התחתית, טיפוס להדר ומרכז הכרמל8 בינואר 2017

קובץ GPX להורדה GPSies מרחק: 28 ק"מ טיפוס-מצטבר: 440 מטר גלריית תמונות גלריית מפות

 

היזמה לטיול עירוני ביום שישי (6/1/2017) נולדה מהבוץ שהצטבר בשטח הפתוח דרכים בעקבות הגשמים הרבים שירדו במהלך השבוע ועוד קודם לכן.

 

 

עבורי היה זה טיול שני להעמקת הלימוד של העיר חיפה בכלל והכרת המקומות בה באמצעות דיווש. הוא היה המשך לטיול הראשון, הקודם שנעשה לפני מספר שבועות. קטע מסוים מטיול זה חפף לראשון, רכבנו בו הפעם בכיוון הפוך.

 

תיעוד טיול זה אינו כולל את המידע הכללי על העיר חיפה ועל המקומות בהם עברנו בפעם הקודמת ותועדו כבר: סיבוב ארוך ומפותל בחיפה ביום חורף קר המתעניין יכול לפנות לתיעוד קודם.

 

 

הפעם יצאנו קבוצה שכללה ארבעה עשר אנשים ומחציתם חברים שלי ומחציתם מ"קבוצת אביטל שם זמני".

 

 

אביטל לירן היא שיזמה, תכננה, הובילה וספרה לנו על הדרך וקצת חוויות ילדותה. אני הייתי "העוזר" ובמגבלות הזמן והקשב, הסברתי מעט, בעיקר על המקומות בהם עברנו.

 

*********
מסלול הטיול, מעגלי
דרך חוף הים לשכונת בת גלים,
הלאה למושבה הגרמנית ולעיר התחתית,

טיפוס דרך הדר למרכז הכרמל,
גלישה דרך כבאביר לנווה דוד
וחזרה לחוף דדו.

המסלול גם בחוף, גם במדרון וגם בהר

מרחב הטיול בארבעה מתוך תשעת רבעי העיר

 

*********

קטע ראשון,
מדרום לצפון לאורך החוף בתת רובע מערב חיפה


תת רובע מערב חיפה הוא הרובע המשתרע לאורך חופה המערבי של חיפה מכף הכרמל בצפון ועד לגבול שטח השיפוט העירוני בדרום, וכולל את השכונות היושבות במישור לרגלי הר הכרמל לחוף הים התיכון. במערב חיפה מתגוררים כ-39,100 תושבים ושטחו 9.766 קמ"ר. ברובע מתקיימת זהות בין אחוז האוכלוסייה לבין אחוז השטח מכלל שטח חיפה, שניהם כ-15%. בתחום הרובע נכסי טבע ובהם ראש הכרמל – מקום המפגש בין ההר והים, כף הכרמל, וחופי הים; ואתרים היסטוריים וארכאולוגיים חשובים ובראשם תל שקמונה וחיפה אל עתיקה. חלוקת משנה של רובע מערב חיפה בהתאם למסלול היא:
תת-רובע החוף הדרומי, זוהי הכניסה הדרומית לחיפה. כאן נמצאים מת"ם, מסוף תחבורה ציבורית הכולל את תחנת הרכבת חוף הכרמל ומרכזית חוף הכרמל ובסמוך כניסה למנהרות הכרמל, חופי רחצה, מלון "מרידיאן",חורבת קסטרא, בתי עלמין, מרכז שיקום ואחזקה 7200, קניון חיפה ומבנה המשרדים של חברת החשמל
תת-רובע חוף שקמונה, השכונות בתת-רובע זה הן: עין הים הכוללת את תל שקמונה והמכון הלאומי לאוקיינוגרפיה, נווה דוד, שער העלייה וקריית שפרינצק. כן נמצא בו פארק הכט.
תת-רובע חוף בת גלים – קריית אליעזר. תת-רובע זה נחצה על ידי דרך יפו ושדרות ההגנה המפרידות בין בת גלים לקריית אליעזר; שכונות נוספות בתת-רובע זה הן קריית אליהו ותחנת הכרמל הכוללת את חיפה אל-עתיקה, בית הקברות הטמפלרי, בית הקברות הצבאי הבריטי, בית הקברות האנגליקני ובית העלמין היהודי הישן של חיפה.
בתחומי תת-הרובע נמצאים בית החולים רמב"ם, מרכז רפואי לין, מערת אליהו, המוזיאון הלאומי הימי, מוזיאון ההעפלה וחיל הים, תחנת רכבל חיפה, תחנת הרכבת חיפה בת גלים, אצטדיון קריית אליעזר, בית הקברות הבהאי ושני חופי רחצה.

 

בטיילת לאורך חוף שקמונה לכיוון צפון, רוח מזרחית ערה

 

חוף שקמונה בחיפה, המשתרע על שטח של כ- 80 דונם תחום על ידי מסילת הברזל במזרח, על ידי הים במערב, מגיע עד אזור דרך הים בדרום ועד המכון לחקר הימים והאגמים בצפון. בתקופת המנדט היה החוף שייך למשפחת בוטאג'י, משפחה ערבית נוצרית עשירה ממוצא לבנוני/סלוניקאי שהפעילה במקום חוף רחצה עם מזח ותאי הלבשה, בדומה לחוף שהפעילה משפחת כיאט מדרום לחוף זה. מרבית שטחו של החוף מוכרז כגן לאומי וכשמורת טבע ימית. תל שקמונה נמצא בצפון הפארק. מטרת התכנון הייתה להפוך את החוף לנגיש יותר עבור תושבים ומבקרים, תוך שמירה על ערכי הטבע, הנוף והארכיאולוגיה  הייחודיים למקום. בתכנון הפארק נעשו מאמצים לשמור על אופייה הטבעי והפראי של רצועת חוף זו. בתהליך הביצוע של הפארק נעשו פעולות לשימור הצמחייה החופית הקיימת, וכן לשחזור הצמחייה המקומית שהייתה אופיינית לאזור בעבר הרחוק. המכלול החופי של פארק הכט ופארק חוף שקמונה, מיועד לענות על הצרכים ההולכים וגוברים של התושבים בחיפה לפעילויות פנאי ונופש, ובאותה הזדמנות לאפשר שיקומו ושמירתו של אחד החופים הייחודיים בישראל ולחשוף את ערכיו האקולוגיים של החוף. פארק חוף שקמונה כולל טיילת הולכי רגל באורך כ-1 ק"מ ושביל אופניים באורך 1.6 ק"מ. הפארק הוקם ביוזמת עיריית חיפה, בעזרת תרומה של חברת החשמל

*********

קטע שני,
המשך לאורך החוף
מול השכונות קריית שפרינצק ועין הים,
כניסה למערת אליהו,
מעבר בשכונת בת גלים

ליד בסיס הדרכה חיפה ומרכז רפואי רמב"ם,
לבתי הקברות באזור תחנת כרמל

למול תל שקמונה

תל שִׁקְמוֹנָה (בערבית: תל א-סמק, בתרגום "תל הדגים") הוא תל קדום השוכן על חוף הים במערב העיר חיפה מול שכונת עין הים, ומדרום לשכונת בת גלים. שטחו של התל כשמונה דונם וגובה הנקודה הגבוהה ביותר בתל לפני התחלת החפירות היה 12.74 מטר מעל פני הים. מקור השם של התל אינו ידוע, אולם מקובל לחשוב שמקור השם נגזר מעץ השקמה, או מעץ התות השחור (Morus nigra), שהובא לאזור מאירן ופריו נקרא  Sycamina ביוונית. שקמונה אינה מוזכרת בתנ"ך, והיא מוזכרת לראשונה בכתביו של יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים י"ג, 332) שבחר לקרוא לה בשמה היווני "סיקאמינוס". הוא מספר על קורות המלחמה במקום בין תלמי לתירוס מלך מצרים, לבין אלכסנדר ינאי שצר באותה תקופה על עכו. שקמונה נזכרת פעם נוספת בתלמוד הבבלי ובקרב נוסעים נוצריים. ממקורות אלו ניתן להתרשם מהקהילה היהודית הגדולה ששיגשגה במקום לצד אוכלוסייה נוצרית.
שקמונה נושבה ככל הנראה כבר בתקופת הברונזה המאוחרת, במאה ה-15 לפנה"ס. חלק מהחוקרים טוענים כי שקמונה הוקמה תחילה בידי המצרים כבסיס צבאי עורפי לבסיסם המרכזי בבית שאן שהתאזרחה עם השנים. החוקרים סבורים כי ממצאים ארכאולוגים  שנמצאו במקום מרמזים כי תושביו עסקו במסחר ימי. עם זאת, מקומה של שקמונה לא אפשר בניית נמל בצמוד לעיר (מסיבת היותה ממוקמת על קו חוף סלעי). נמלה של שקמונה שכן ככל הנראה כ-2 ק"מ דרומית לעיר, בסביבות חוף הכרמל של היום. פרט לסחר הימי, אשר היווה את עיקר פרנסת תושבי עיר, עסקו תושבי שקמונה בחקלאות. על כך מעידים שרידים שהתגלו במישור סביב התל. ישנה סברה כי בשל ריבוי כלי הפולחן שנמצאו במקום, שימשה שקמונה בתקופת הברונזה המאוחרת כאתר פולחן מקומי בשל קרבתה אל ראש הכרמל, המוזכר בתעודות מצריות מתקופת תחותמס השלישי כ'ראש קוד". היישוב הכנעני במקום חרב בשלהי המאה ה-13 לפנה"ס מסיבות שאינן מובנות כיום, ונושב מחדש רק בתקופה הישראלית. המתיישבים הראשונים בתקופה זו היו ככל הנראה פיניקים, אולם לאחר כמאה שנים חרב היישוב הפיניקי, ככל הנראה בעקבות כיבושי דוד המלך באזור עכו ודור. גם יישוב זה לא האריך ימים וחרב בשריפה עזה במאה ה-10 לפנה"ס במהלך מסע המלחמה של שישק פרעה מצרים בשנת 925 לפנה"ס. היישוב נושב בפעם השלישית במאה ה-9 לפנה"ס ושימש במשך למעלה ממאה שנים כמרכז תעשיית השמן באזור כולו. שקמונה חרבה בשנת 738 לפנה"ס במהלך מסע המלחמה של תגלת פלאסר השלישי מלך אשור. אולם שוב, כמו לאחר החורבן הקודם, שוקמה העיר ונבנתה מחדש מיד לאחר הכיבוש האשורי וגלות ממלכת ישראל. שקמונה נושבה על ידי תושבים שהוגלו לארץ ישראל בידי האשורים, תושבים שתחום עיסוקם המרכזי חזר להיות מסחר ימי. על כך מעיד עיצוב קנקנים חדש עם ידיות מיוחדות שנועדו לשינוע על גבי אוניות סוחר. בתקופה האשורית, שימשה שקמונה כעיר גבול צפונית החוצצת בין פחוות דור לממלכת צור. אך גם יישוב זה לא האריך ימים וחרב במאה ה-7 לפנה"ס וככל הנראה לא היה מיושב לכל אורך הכיבוש הבבלי. שקמונה נושבה בפעם נוספת לאחר הכיבוש הפרסי של ארץ ישראל על ידי הפיניקים מצור, היות שמישור החוף הישראלי חולק בין ממלכת צור וצידון והיישובים באזור חיפה של היום הועברו לשליטת אנשי העיר צור. הפיניקים, שקבעו את מושבתם במקום, עסקו בהפקתו ובעיבודו של צבע הארגמן (את שרידי המתקנים ניתן לראות עד היום מדרום לתל), במסחר ימי ובדייג אשר חיזקו את כלכלת העיר, דבר שהביא להרחבתה של שקמונה למישור שלמרגלות התל ולגידול במספר תושביה. היישוב בשקמונה המשיך להתקיים ברציפות גם בתקופה ההלניסטית. בשנת 102 לפנה"ס סופחה נפת דור, אשר בתחומה נכללת שקמונה, לממלכת החשמונאים ובמקום נבנתה מצודה נוספת. המצודה נבנתה ככל הנראה בעקבות המצור שהושם על ידי אנטיוכוס השביעי על דורהמצודה חרבה ככל הנראה בשנת 132 לפנה"ס. שקמונה נשארה תחת השלטון החשמונאי עד לשנת 63 לפנה"ס, עת נכבשה בידי הרומאים. בתקופה הרומית נבנתה המצודה מחדש ואף הורחבה. המצודה שימשה בעת המרד הגדול ובמרד בר-כוכבא כחלק ממערך ההגנה הרומאי בצפון הארץ. לקראת סוף התקופה הרומית ננטשה המצודה ועליה נבנו מבני מגורים. ראשית התקופה הביזנטית התקיים בשקמונה יישוב יהודי גדול, שהוקם באמצע המאה ה-4 לספירה, אולם במאה ה-6 לספירה התחזקה האוכלוסייה הנוצרית בעיר. בעקבות זאת התרחב שטח העיר לכדי 220 דונם במישור שלרגלי התל. שקמונה חדלה מלהתקיים במאה ה-7 לספירה בעקבות כיבושה בידי הערבים. מהתקופה המוסלמית הקדומה נחשפו על ראש התל יסודות בניין.

 

 

המבנה מעל מערת אליהו

מערת אליהו נמצאת בצלע הר הכרמל בחיפה. שבה, לפי המסורת העממית, הסתתר אליהו הנביא בברחו מפני מלכי ישראל, בימי נדודיו בהר הכרמל. מערת אליהו קדושה ליהודים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים ומהווה אתר ביקור מקובל. בייחוד רבים המבקרים מבין הספרדים תושבי חיפה, טבריה וצפת בחודש אב, ביום ראשון שאחרי שבת נחמו. יהודים נהגו לתלות פרוכות על הקיר הדרומי, שבו קיים שקע, בדומה למיקום ארון הקודש. בקירות המערה נוהגים להטמין פתקאות. מחוץ למערה נוהגים להדליק נרות ולהתפלל לשלום חולים, לזיווגים ולפרי בטן, כמקובל במקומות קדושים.
המערה חצובה בסלע, בדמות חדר גדול עם גומחה לכיוון דרום. מידות המערה: 14.40 מטר אורך, המחולק כיום לשני חלקים: החלק האחד לתפילת גברים וחלקו השני לתפילת נשים. רוחב המערה 8 מטרים וגובהה 5 מטרים. חדר גדול חצוב בקיר המערבי – אורכו 3.60 מטר, רוחבו 2.80 מטר וגובהו 2.30 מטר. הערבים קוראים למקום הזה בשם "אלח'צ'ר" (קרי: אלח'דר) זהו כינויו של אליהו הנביא ופרושו בערבית: ירוק, כי "אליהו חי וירוק תמיד במסורת העממית". הנוצרים הערבים קוראים לו בשם מאר אליאס ולהר הכרמל "ג'בל מאר אליאס" – הר הקדוש אליהו. הנוצרים האירופאיים קוראים למערת אליהו "מדרש הנביאים" (School of the Prophets). המקור לכך היא ההנחה כי המערה הגדולה שימשה כבית המדרש לתלמידיו של אליהו הנביא כאשר ברח מאחאב מלך ישראל. בראשית המאה ה-17 ניסו נזירים כרמליתיים, באישור השלטונות העות'מאנים, להתיישב באזור המערה, אולם בשל התנגדות המוסלמים המקומיים התיישבו הנזירים במעלה ההר, וקידשו את המערה המצויה כיום בשטח מנזר סטלה מאריס.
לפי אמונה עממית, השהות במערת אליהו יכולה לרפא "חולי רוח". נהגו להביא למערה כאלה ממקומות רחוקים, ולהשאירם במערה ימים אחדים בתקווה שה"שטן" יצא מהם ויתרפאו בזכות אליהו הנביא. הביקור במערה כונה בשם "הזיארה של חיפה". האגדה מספרת שעל הר הכרמל התגלה המלאך מיכאל לאליהו הנביא: "מיכאל השר הגדול של ישראל, גלה לאליהו הנביא על הר הכרמל (בארמית: טורא דכרמל) הקץ והזמן של אחרית הימים. הסודות האלה מובאים במדרש אליהו הנביא". הנוסע היהודי רבי בנימין מטודלה, שביקר בחיפה ובכרמל בשנת 1175, כתב: "ובתחתית ההר שם מקברי ישראל רבים. ושם בהר מערת אליהו, עליו השלום. ועשו שם בני אדום הצלבנים במה וקראו לה שאן אליש (סנט לואיס)". בימי הביניים נהגו עולי רגל יהודים לבקר במערת אליהו. בשנת 1742 כתב אחד המבקרים: "וכשנכנסנו לשם (למערה) נחה עלינו רוח אלוהים וראינו בנפשנו הארה גדולה עד מאד… וכל מי שנכנס לזאת המערה טמא, מיד יוצאים קלוחים של מים נובעים מארבע פינות המערה ורוחצת עצמה, ובזאת יודעים שטמא היה שם". במערה לפי דיווח מהמאה ה-19, הייתה קיימת הילולה בל"ג בעומר. בהילולה זו היו מגיעים הספרדים, עם מיעוט אשכנזי, ממרחק על מנת לשהות ולרקוד יומיים או שלושה. על קירות המערה יש חריתות של מנורת שבעת הקנים. כן נמצאה במערה כתובת עברית "יצחק בן כומה"

 

שריד מהצוללת דקר ליד המוזיאון הלאומי הימי

 

המוזאון הימי המוזיאון הימי הלאומי של מדינת ישראל וממוקם בקרבת מוזיאון ההעפלה וחיל הים מוקדש לתולדות הספנות באגן הים התיכון, בים סוף ועל גדות הנילוס ותצוגתו משקפת חמשת אלפים שנות היסטוריה ימית. אוסף המוזיאון הימי הלאומי הוא אחד מאוספי הארכאולוגיה הגדולים בארץ והוא מורכב  מתת־אוספים שונים המבטאים את הקשר של האדם לים. במוזיאון מוצגות תצוגות קבע הערוכות על פי סדר התקופות ההיסטוריות ומחולקות למדורים המציינים את הקשר של האדם לים במרוצת הדורות. בין היתר מוצגים: דגמי אניות, ממצאי הארכאולוגיה התת-ימית: כלי חרס,מטבעות וחותמות, וכן אוסף גדול של מפות עתיקות ותחריטים המחולק על פני המדורים השונים. בנוסף לתצוגות אלו, מוצגות במוזיאון תערוכות מתחלפות מאוספי המוזיאון ותערוכות של אמנים ישראליים ובינלאומיים בנושאי ים. מאז שנת 2004 מוצגת במוזיאון תערוכה בנושא שודדי ים (פיראטים). כמו כן, מוקדש אגף במוזיאון לפסיפסים וממצאים מהחפירות בתל שקמונה. ספריית המוזיאון הימי הלאומי היא ספריית עיון מדעית מחקרית הכוללת למעלה מ־5,000 ספרים וכמה מאות כתבי עת בנושאים מגוונים

*********

בת גלים היא שכונה היחידה בחיפה, ואחת הבודדות בישראל, שבתיה נושקים לחוף הים. השכונה נמנית עם שכונות הגרעין הוותיקות של חיפה העברית. היא תוכננה בידי האדריכל ריכרד קאופמן בשנת 1921 לפי עקרונות עיר הגנים ובתיה הראשונים הם מתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 – ימי העלייה השלישית. היא התפתחה מאוד בימי העלייה החמישית, בשנות ה-30, ועד היום שולט בחלקה הוותיק קו בנייה נמוך, כשרבים מבתיה מוקפים עצי פרי. שם השכונה ניתן לה על ידי מרים ניר-רפאלקס (אחותו של נחום ניר-רפאלקס), אשתו של פנחס כהן, ממייסדי השכונה. על מייסדי השכונה נמנה גם יעקב כספי, מחלוצי הספנות העברית. מקור שם השכונה הוא פסוק מספר ישעיהו: "צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים" (י', ל).
בת גלים, הבנויה על חצי-האי הידוע ככף-הכרמל, תחומה בין שדרות ההגנה לבין חוף הים, ובתחומה עוברת מסילת החוף. השכונה היא משכנם של בית החולים רמב"ם, בית הספר לרפואה של הטכניון, שני חופי רחצה ("החוף השקט" ו"חוף בת גלים", שהוא חוף ציבורי פתוח) ובסיס ההדרכה של חיל הים, ולאורך חופה המערבי נמתחת טיילת, שבקצה תחנה של רכבל חיפה, רכבל המקשר את החוף בשלישיית קרונות כדוריים לראש ההר שמעליו בסטלה מאריס. עוד בשכונה מבנה הקזינו, שנבנה על שטח שיובש בחוף הים ובעבר היה פעיל ושימש את קציני הצבא הבריטי. בשל המאפיינים הטופוגרפיים, קרבת ההר לים, הריף הרדוד וכיוון החוף מתאים חוף בבת-גלים במיוחד לגלישת גלים.

 

הבית שנבנה על בית הקאזינו בשכונת בת גלים

קזינו בת גלים – מבנה ששימש לפעילות קהילה ופנאי החל משנות ה-30 של המאה ה-20. המבנה המקורי (שנהרס במהלך השנים ובמקומו ניצב כיום שלד בטון הדומה למבנה המקורי) היה חלק ממכלול שלם שכלל מסעדה, אולם נשפים, בריכת שחייה אולימפית וחוף ים מוסדר. המבנה שוכן במפגש הרחובות שדרות בת גלים עם רציף אהרון רוזנפלד/רציף פנחס מרגולין.

 

*********

קטע שלישי,
מושבה הגרמנית,
שולי ואדי ניסנס,
העיר התחתית,
קריית הממשלה,
ואדי סליב,
טיפוס מדורג להדר


העיר התחתית או "העיר", הוא שמו של הרובע התופס את חלקו התחתון, המרכזי, של הכרך, ומאגד רצף של שכונות מרכזיות ואת חלקה הגדול של הפעילות הכלכלית של חיפה. זהו גם מיקומן של מרבית ההתפתחויות ההיסטוריות של העיר לדורותיה עד לקום המדינה, עוגן אדריכלי, היסטורי וימי, ומשכנה של קריית הממשלה המחוזית. בעיר התחתית מתגוררים כ-12,600 נפש המהווים כ-5% מכלל תושבי חיפה, מתוכם כ-70% הם ערבים בני דתות שונות.
העיר העתיקה של חיפה, שבמובנים היסטוריים היא למעשה "העיר החדשה", שכנה מאז אמצע המאה ה-18 על שפת המים בין ואדי סאליב וכיכר פריז של ימינו. במהלך המאה ה-19 התפתחו שכונות סביב לאותה עיר, שבהן התיישבו גרמנים, ערבים ויהודים. בראשית המאה ה-20 חנך השלטון העות'מאני את תחנת הרכבת הראשונה של חיפה, לימים תחנת מזרח. עם בוא האנגלים באה מודרניזציה של העיר התחתית, שבשנות ה-30 הפכה למע"ר של מטרופולין הולכת וגדלה. בכפיפה אחת עם בנייתו של הנמל העמוק, נסלל רחוב העצמאות, שחוצה את העיר ממערב למזרח. מאורעות הקרב על חיפה במלחמת השחרור לא פסחו על אף חלק מחלקיה של העיר התחתית. במהלך השנים הבאות הוסיף האזור לתפקד כמרכז עירוני, תעסוקתי ומוסדי, בעיקר בהקשר עם פעילות הנמל; אולם משנות ה-70 ירדה קרנו בהדרגה, ולקראת תום המאה הוא הוזנח כליל. בתחילת המאה ה-21 ננקטו צעדים שונים שמטרתם לשוב ולחזק את המרכז הישן של העיר ואת האזורים שסביב הנמל, שבעצמו עבר תמורות משמעותיות. רובע העיר התחתית החל מותח את פניו ומגלה סימני חיים במאבק מול הקניונים ושכונות הפרוורים.

חלוקת משנה של רובע העיר התחתית לפי מהלך המסלול היא:

תת-רובע העיר התחתית מערב, בו נמצאות השכונות: המושבה הגרמנית וואדי ניסנאס, התשעים ושלוש, שכונת בית הגפן, האיטלקים. כאן נמצאים מוזיאון העיר חיפה, מוזיאון חיפה לאמנות, בית הגפן, מכללת ויצ"ו, ארכיון העיר, המרכז לקידום למידה, בית הספר המחוזי להשתלמויות עובדי הוראה, המק"מ לקידום המחשוב בחינוך, הקונסבטוריון למוזיקה, בית החולים האיטלקי, בתי ספר ומרכזים לגיל השלישי.

 

בית הקברות של הטמפלרים

בית הקברות הטמפלרי – בבית קברות זה (Templerfriedhof) נקברו, בעיקר, תושבי המושבה הגרמנית בחיפה. בית הקברות נפתח ב-1875 (אף כי בשלט הכניסה מצוין אחרת), ועד לפתיחתו נקברו המתים בבית הקברות שליד כנסיית המלאך גבריאל הסמוכה (ליד פסי הרכבת). כרבע מהנקברים בבית הקברות הם ילדים, שחלק מקבריהם נמצאים על יד קיר בית הקברות. אל המקום הועברה "אבן הסמוניה", מצבה לזכר ראשוני תנועת הטמפלרים בעמק.  בבית הקברות טמונות דמויות מפתח מחיי המושבה הגרמנית כגאורג הרדג, יעקב שומאכר, בנו, הדוקטור גוטליב ואשתו מריה (לבית לנגה), פריץ קלר ("מלך הכרמל") אונגר . חלק ממקימיה של המושבה, ככריסטוף הופמן, שעזב ליפו בעקבות הפילוג עם חבריו, אינם קבורים כא. כמו כן קבורים כאן מספר אנשים שהיו קשורים למושבה אך לא לכת הטמפלרית, בהם הזוג צולינגר, שווייצרי, קונסול גרמניה בחלב ואשתו, וכן אשתו של לורנס אוליפנט, אליס. אליס אוליפנט, שנפטרה בביתה בדאלית אל-כרמל , נקברה כאן בתום מסע הלוויה ארוך ורב-משתתפים, כשבעלה שוכב חולה בביתם על ההר. קברה נקבע מחוץ לחלקת הטמפלרים, וברבות הימים היה לגבול (גם סמלי) בין חלקת הטמפלרים לחלקת חללי הוד מלכותה.  במרכזו של בית הקברות קבוע אובליסק שמציין את הקורבנות הגרמנים (תושבי המושבה, אך לא רק) במלחמת העולם הראשונה. במרכז האובליסק הצלב הגרמני עם האות W, המציינת את הקיסר וילהלם, ותחתיו הכיתוב: "IHREN IM WELTKRIEG 1914–1918 GEFALLEN MITBURGERN DIE DEUTSCHE KOLONIE HAIFA". בטקס הסרת הלוט מעל המצבה, קרא אברמסון, הנציג הבריטי, קריאה לשלום, בסמליות לדו-קיום המתקיים במתחם בתי הקברות. בהסכם השילומים נקבע כי בית הקברות יירשם על שמם של הטמפלרים, ומאז הם מתחזקים אותו. כמו כן הועברו אליו מצבותיהם של הטמפלרים מבית לחם הגלילית

 

המצבה לזכר החיילים הגרמנים שהשתתפו במערכה על חיפה לצד הכוחות העות'מאנים

בית הקברות האנגליקני הצמוד לבית הקברות הטמפלרי

 

בית הקברות הצבאי הבריטי בחיפה המאופיין במדשאותיו המטופחות, הוא בית קברות צבאי בריטי, השוכן בשכונת תחנת הכרמל בחיפה לצד דרך יפו. במקום קבורים חללי האימפריה הבריטית שנהרגו במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השנייה. בשל מספר האבידות הגדול של מדינות האימפריה הבריטית במלחמת העולם הראשונה והפיזור הגאוגרפי הגדול של קברי החללים החליטו שלטונות המדינות שמהן הם באו לקבור את החללים סמוך למקום מותם. בית העלמין הוקם ומתוחזק על ידי ועדת חבר העמים לקברי מלחמה ויועד במקור לקבורתם של החללים הבריטים שנהרגו בחיפה במלחמת העולם הראשונה. על פי התכנון המקורי, בית הקברות לא נועד להיות בית קברות צבאי שבו  נקברים חיילים באופן רגיל, והקמתו נתפשה כפעולה חד-פעמית לשם קבורת חללי מלחמה זו בלבד. מאוחר יותר, עם זאת, הוא נפתח לקבורתם של חללים נוספים.

בית הקברות מחולק לפי דתות החללים: חלקת הנוצרים– בבית קברות זה קבורים 301 חיילים נוצרים וארבעה יהודים ממלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה וחלקת 110 עובדי הכפייה המצרים שמצבתם מופיעה על קיר בית הקברות. על פי תקנות בתי הקברות הבריטיים, יהודים יכלו להיקבר באותה חלקה עם הנוצרים תחת צלב ההקרבה (השונה מהצלב הצרפתי), בניגוד לשאר הדתות. בין הקבורים כאן חיילים מבריטניה, מאוסטרליה, מניו זילנד, מדרום אפריקה ומקנדה. הקברים אחידים במידותיהם, ללא הבדל דת, מין ודרגה. בקיר ישנה גומחה שבה היה מונח ספר הנופלים אך לאחר מספר פעמים שבהן נלקח הספר מתאפשרת כיום הגישה אל הרשומות דרך התקשרות עם הוועדה האימפריאלית לקברי מלחמה. את ספר החללים ניתן למצוא בבית הקברות הבריטי הנוסף בחיפה, במתחם בתי הקברות בדרום העיר ("השרון" או "Khayat Beach"). חלקת ההודים : בקבר אחד נקבר אפרם של 29 החיילים ההודים של צבא הוד-מלכותה שלאחר מותם נשרפו גוויותיהם, בהתאם למנהג ההינדי. חלק מחיילים אלו לקחו חלק בכיבוש חיפה. בחלקה אחרת קבורים בקבר אחים אחד כל החיילים ההודים המוסלמים. בסך הכל קבורים בחלקה ההודית 49 חיילים

******

 

 

המושבה נבנתה על ידי גרמנים חברי כת הטמפלרים בשנת 1868, והייתה הראשונה בגל השני של המושבות שבנו הטמפלרים בארץ ישראל. גבולות השכונה הם דרך העצמאות וחוף הים בצפון, שדרות הציונות – עין-דורורכבת מרכז במזרח, רחוב הגפן והגנים הבהאיים בדרום ורחוב יצחק שדה במערב.
להרחבה

 

 

העיר התחתית המתחדשת

ערבוביה בנוף העירוני: חדש וישן, קודש וחול,

הפסקה בככר פאריז

 

בדרך לבניין הטיל שהוא חלק ממכלול קריית הממשלה

 

בחזית קריית הממשלה

תת-רובע העיר התחתית מרכז, כאן בנה דאהר אל-עומר את גרעין העיר "חיפה החדשה". כאן נמצאים שער פלמר, שהוא שער הכניסה ההיסטורי לנמל חיפה, ואזור המסחר והעסקים הצמוד אליו; קריית הממשלה ובניין "חלונות הסיטי" ועיקר מבני המשרדים, כיכר פריז עם תחנת הכרמלית, ותחנת הרכבת חיפה מרכז – השמונה.

תת-רובע העיר התחתית מזרח, כאן נמצאים השוק הסיטונאי, המועצה הדתית, בית הספר של החינוך העצמאי "שערי תורה", ומטה מרחב חיפה של המשטרה. בתת-הרובע גרים 2,790 נפש ב-1,539 יחידות דיור, רובם ערבים. חלוקת משנה של תת-הרובע היא: בר יהודה, ארד אל-יהוד, ואדי סאליב.

מסגד איסתיקלאל ("מסגד העצמאות") – נמצא בפינתה הצפון-מערבית של כיכר פייסל. המסגד נבנה בשנות ה-20 והחליף את מסגד אל-ג'רינה כבית התפילה הראשי של המוסלמים בחיפה. כאן פעל עז א-דין אל-קסאם, שמונה לתפקיד האימאם של המסגד, ובו החל בפעילות הטפה אסלאמית אנטי-ציונית ואנטי-בריטית. ליד המסגד נמצאים מבנה בית הדין השרעי ובית הקברות המוסלמי איסתיקלאל.

 

 

שוק הפשפשים – שוק הפשפשים בעיר התחתית של חיפה משתרע על פני הרחובות ואדי סליב קיבוץ גלויות ושיבת ציון, חיפה פתוח במשך כל ימות השבוע.  שוק הרוכלים/הרצפה: רח' קפטן סטיב, בחניון בנין המכס (מול בניין הטיל קרית הממשלה).
שוק הפשפשים, שגם נקרא שוק הרוכלים הוא מן ערב רב של דברי סידקית אשר נאספו מכל הבא ליד ונערמו בערמות אשר מחפשי המציאות אוהבים לחטט ביניהן ולמצוא רהיטים עתיקים, כלי חרסינה, מנורות עתיקות, בובות ישנות ועוד.

 

מבט על כנסייה כנראה יוונית אורתדוכסית בדרך העליה להדר

 

תת רובע הדר, או הדר הכרמל, הוא רובע מגורים המחולק לתת-הרבעים: "הדר הכרמל" (הדר מרכז), "הדר עליון", "הדר מערב" ו"הדר מזרח". שטח הרובע 2.863 קמ"ר המהווים 4.4% מהשטח העירוני של חיפה, מספר התושבים הוא 36,600 תושבים המהווים כ-13.8% מכלל תושבי העיר. ברובע אחוז גבוה (35.3%) של עולים חדשים, רובם ממדינות ברית המועצות לשעבר, ושיעור משמעותי (24.2%) של ערבים. הרובע שוכן במרכז המדרון הצפוני של הכרמל, מתחתיו נמצא רובע העיר התחתית, מעליו רובע הכרמל וממזרח לו, מופרד על ידי אפיק נחל הגיבורים, נמצא רובע נווה שאנן. השכונה הראשונה שנבנתה בהדר היא הרצליה, שבנייתה החלה ב-1907.

הדר הכרמל (קרויה בקיצור הדר) היא מהשכונות הוותיקות של חיפה ורובע-מגורים מרכזי בעיר. השכונה הוקמה כ"עיר גנים" על פי תכנונו של ריכרד קאופמן בשנת 1922. המונח "הדר" כולל את אוסף השכונות המצויות על המדרגה שבין העיר התחתית והכרמל. בעבר הייתה המשמעות מצומצמת יותר, ושכונת הדר הוגדרה על ידי הרחובות שממזרח לשכונת הרצליה, שאדמתה נרכשה כבר בשנת 1907, ועד מעט מזרחה מרחוב בלפור של ימינו. שכונות-בנות, שקמו מכל עבר, התמזגו עד מהרה, כשחלקן מאבדות את שמן וזהותן, ונכללו ב"הדר הכרמל", ויחד הן מהוות עתה רובע ששטחו 2.83 קמ"ר, כ-4.4% משטח השיפוט של העיר חיפה. מקור שם השכונה הוא בתנ"ך: פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל, אַף גִּילַת וְרַנֵּן–כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן-לָהּ, הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן; הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד-יְהוָה, הֲדַר אֱלֹהֵינוּ".  ספר ישעיהו, פרק ל"ה, פסוק ב'.
בתחילת המאה ה-20 החלו יהודים תושבי חיפה לעלות במעלה ההר על מנת לשפר את תנאי המגורים שלהם, שכונת אנפורטה שבמרכזה רחוב אנפורטה (רחוב הנביאים של ימינו) הייתה מיושבת על ידי ערבים ולכן נבנתה השכונה החדשה מדרום לשכונת אנפורטה. חלק מהאדמות במדרון הכרמל היו שייכות אז לערבים, וחלקן לטמפלרים הגרמנים; חלקן בידי חברת הכשרת היישוב ומקצתן בבעלות יק"א, וגורמים נוספים. השכונה הראשונה, הרצליה, נוסדה ב-1907 על ידי "אגודת אחים" שבראשה עמדו אנשי הציבור שבתי לוי ומשה (גוטל) לוין. ב-1913, לאחר חזון רב-שנים ומכשולים לא מעטים, וכשברקע ניטשת מלחמת השפות, קם על גבעה לא הרחק משםבניין בית הספר הטכני בארץ ישראל – הטכניקום, לפי תוכנית שהוזמנה מאלכסנדר ברוולד. בשנת 1920 נבנו בתיה הראשונים של "שכונת הטכניקום". בשנת 1918 נמנו בהדר הכרמל רק עשרה בתים, ואולם מקץ שנתיים, במקביל לבנייה סביב הטכניקום, נוספו מספר בתים לאורך רחוב הרצל (אז דרך לא סלולה). במהלך שנות ה-20 קמו שכונות שונות, המהוות היום אחדים מחלקי הרובע, חלקן על פי תכנונו של ריכרד קאופמן. לצד שכונת הדר המתוכננת נבנו שכונות קטנות ביוזמות מקומיות, של התאגדויות רוכשים שביקשו להוזיל ולשפר את תנאי מימון מגרשיהן. בשנת 1921 נרכשה אדמת שכונת מצפה (האזור שמעל הטכניקום), ושכונת נחלה (רחוב מיכאל וסביבתו, שאדמתה נרכשה בשנת 1914, אוכלסה בשנת 1922. בשנה זו נרכשה אדמת שכונת יחיאלה של קואופרטיב ברשד (על שם יחיאל צ'לנוב, באזור רחוב החלוץ), שנבנתה על אדמות מסדר שאד'לי הסופי, ולכן נקראה בהתחלה שדליה; ושלוש שנים אחר כך נרכשו אדמות "נחלת יהודה" (רחוב ברזילי וסביבתו) ו"גאולה" (מדרום לנחלה) "גבעת המעיין" (בהדר העליון, רחובות רש"י-רמב"ן) הוקמה ב-1929. שכונת הדר נוהלה באמצעות אספת מורשים כללית וזו בחרה את ועד השכונה, שנקרא "ועד הדר הכרמל". הוועד שלט באספקת המים לתושבי השכונה וגבה מעשר (או יותר) מתשלומי צריכת המים. מכאן הן כוחו והן מקורותיו  הכספיים.
בעקבות מאורעות תרפ"ט (1929) חל גידול באוכלוסיית השכונה. הסיבה לכך הייתה בריחתם של תושביה היהודים של ארד אל-יהוד אל הדר, שהייתה הגוש היהודי הגדול בחיפה של אותה עת. מספר תושבי הדר הכרמל בשנת 1931 היה פי שניים ורבע ממספרם חמש שנים קודם לכן, ומנה 6,500 תושבים[8]. כעבור שנה, עם תחילת העלייה החמישית, ניכרה בהדר תנופת בנייה. הגידול באוכלוסייה עיבּה את השכונות המזרחיות, והבנייה התאפיינה במעבר למבנים עם מספר קומות במקום קומה אחת, כולל הוספת קומות למבנים קיימים. בשנים 1934-1933 התרחבה תנועת הבנייה גם לעבר הרחובות במעלה ההר של שכונת גאולה, ל"מצפה" וכן לרחובות מלצ'ט ותל-חי. חלק לא מבוטל מהבנייה נעשה למטרת השקעה. גל הגאות בבנייה הגיע לשיא בין 1935-1934, והוא פסק בפרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"טבמחצית הראשונה של שנות ה-40 השפיע האדריכל אדולף רדינג השפעה מכרעת על נופה של הדר.
בין ראשית שנות ה-30 לשנות ה-60 נחשבה השכונה כמרכז העיר, לצד העיר התחתית, והתבסס בה אזור מסחר ומשרדים. בשנת 1959 נחפר מתחת לשכונה הקו היחיד של הכרמלית, כלי תחבורה ייחודי לחיפה, המקשר את תושבי השכונה עם מרכז הכרמל על ראש ההר ועם העיר התחתית ונמל חיפה למרגלותיו. רחוב נורדאו שבהדר היה המדרחוב הראשון בחיפה.
בשנות ה-80 ירדה השכונה מגדולתה, רבים מתושביה המבוססים נטשו אותה, היא הוזנחה בהדרגה ומעמדה הסוציו-אקונומי נמוך. במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 עברה השכונה "מתיחת פנים", ונעשה מאמץ להשיב לה את חשיבותה ומרכזיותה. הדבר בא לידי ביטוי בשיפוץ פיזי של מקצת הרחובות ובמגוון פרויקטים חברתיים וקהילתיים, לצד ניסיונות לשנות את המערך התחבורתי לטובת ה"מטרונית". עיריית חיפה ואוניברסיטת חיפה מפעילות בשכונה במשותף "כפר סטודנטים"; כמו כן פועלים בה גרעין של קיבוץ עירוני של תנועת הנוער העובד והלומד, קומונת שינשי"נים במסגרת גרעין "רעים" של הצופים, גרעין תורני, קומונה של ארגון "החלוץ", וכן מספר קהילות עירוניות של צעירים יוצאי מכינות-קדם-צבאיות כמו מכינת רבין ובוגרי חוגי סיירות. במלחמת לבנון השנייה ספגה השכונה מספר פגיעות של רקטות ששיגר חזבאללה. אחת מהן פגעה פגיעה ישירה בבניין הדואר ברחוב הנביאים, חדרה את תקרת הבניין וגרמה לפצועים ולנזק כבד במקום. ב-2011, לראשונה מזה 25 שנה, עברה תהלוכת פורים ההיתולית – ה"ארכיפרחיטורה", בציריה המרכזיים של שכונת הדר, בשיירת משאיות צבעונית שאורגנה על ידי תלמידי הפקולטה לאדריכלות בטכניון. בנוסף, החל משנת 2012, מצעד הגאווה החיפאי צועד בשכונת הדר, כסמל לרב-גוניותה של השכונה.

 

תת-רובע הדר מזרח, בתת-הרובע מתגוררים 9,350 תושבים, בהם חרדים רבים וריכוז עובדים זרים. תת-הרובע מחולק לשכונות יל"ג, גאולה ורמת ויז'ניץ הכוללת גם את מעונות גאולה

 

 

רחוב מעלה שחרור לכבודם של משחררי חיפה. במקום היה הקרב המרכזי בימי מלחמת העצמאות, במהלך כיבוש העיר התחתית; בעוד אנשי ההגנה* ירדו מהדר הכרמל, עלה במעלה ההר כוח ההגנה מהעיר התחתית בכיוון רחובות שיבת ציון ומעלה השחרור של ימינו. בעבר נקרא הרחוב הבורג', על שם המבצר הצלבני (בורג) הניצב בו עד היום. קביעת השם החדש נעשתה לקראת יום העצמאות השלישי של המדינה.

 

גן הזיכרון גן ציבורי ובו בריכת נוי קטנה. בפינת השטח עמדה בעבר מצודת העיר בימי דאהר אל עומר (בורג' א-סלאם). בתחילה תוכנן להיבנות במקום קומפלקס שלם שכלל גן, מוזיאון ויד לבני חיפה שנפלו במלחמת העצמאות, אך מאחר שהשטח היה ממשלתי ולא עירוני התעכבה התוכנית ורק באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 נבנה הגן ויותר מאוחר הוצב במקום תבליט פרי יצירתו של גרשון קניספל לתיאור הקרב על חיפה. על מנת ל"אזן" בין הכוחות השונים הוקדשו יותר מאוחר ערוגות לחללי האצ"ל, אנשי השיירות ועוד. בגן הותקנו ספסלים, פינת משחקים, מזרקה ומצפור שהוא חלק מ"דרך נוף חיפה".
הגן הפורח משתרע מול בניין העירייה בשכונת הדר הכרמל ומשקיף צפונה אל הים והעיר התחתית. בחזית הגן כורע חייל מעל תבליט טופוגרפי עשוי ברזל של הכרמל, חיפה והמפרץ, ובסמוך כתובות המילים "שחרור חיפה תש"ח". עוד בחזית הגן פרטי ההנצחה: "גן הזיכרון. קודש לזכר הבנים והבנות שנפלו במלחמת השחרור". על מדשאות הגן פזורות אבני זיכרון לקרבות וליחידות – מדשאות ההגנה, חיילי הארגון הצבאי הלאומי, לוחמי חרות ישראל, משחררי חיפה, פורצי הדרך לירושלים, גדוד 22, גדוד 23, גדוד 24 (חטיבת כרמלי). על מדשאה במרכז הגן האנדרטה לנופלים. זהו קיר אבן ארוך וקעור, לפניו רחבה מרוצפת אליה מובילות מדרגות. על הרחבה לפני הקיר נר תמיד, ובצד שמאל של הקיר נחקק פסוק על פי תהילים ע"ב, י"ז: "לפני שמש יִנון שמם"

 

 

שוק תלפיות הוקם ב-1940 במטרה לרכז את המסחר בתוצרת החקלאית מהיישובים מסביב לחיפה ולהחליף את השווקים שפעלו בעיר התחתית, כשוק הטורקים ושוקי הערבים בעיר העתיקה. הוא תוכנן על פי עקרונות מתקדמים על ידי האדריכל משה גרסטל, בעקבות זכייתו בתחרות אדריכלים שיזם ועד הדר-הכרמל, ונבנה כשבמרכזו מבנה מעוגל שלו תקרה שקופה המכניסה את אור השמש לפנים השוק. עם הזמן "גלש" השוק אל מחוץ למבנה והפעילות שלו התבססה לאורך הרחובות לונץ, יחיאל וסירקין, ואף רחוב החלוץ. מאז שנות ה-90 משמשת רק קומת המרתף כשוק ירקות ופירות ואילו קומת המסחר המקורית כמעט ונטושה.

 

 

תת-רובע הדר מרכז, בתת-הרובע מתגוררים 9,040 תושבים שקרוב למחציתם (47.1%) עולים חדשים וכשליש (31.3%) ערבים. מרכז הדר הוא החלק ההיסטורי והצפוני של הרובע, שבמרכזו עוברים הרחובות הרצל, החלוץ ובלפור, שכונת הרצליה, "שכונת הטכניקום" וגוש הרחובות, שתוכנן כ"עיר גנים", שמשתרע ממזרח לרחוב בלפור ובמרכזו התיאטרון העירוני, מדרחוב נורדאו וגן בנימין. שלוש תחנות על הציר של הכרמלית משרתות את מרכז הדר: כיכר סולל-בונה, הנביאים ומסדה.
תת-רובע הדר מערב, בתת-הרובע מתגוררים 7,960 תושבים, מתוכם כ-66% ערבים וכ-20% עולים חדשים. בלב תת-הרובע נמצאים הגנים הבהאיים. הגנים מתפרסים מצפון לדרום, והקישור בין חלקיהם נעשה באמצעות גשרונים מטופחים שנבנו מעל שדרות הציונות ורחוב עבאס. המקדש הסמוך, אשר נבנה בשנות ה-50, הוא אחוזת קברם של מייסדי הדת הבהאית.
תת-רובע הדר עליון, בתת-הרובע מתגוררים 10,260 תושבים. הדר עליון הוקמה בשנות ה-30 של המאה ה-20, והיא משתרעת על המדרון התלול המחבר את הכרמל המרכזי עם הדר. זוהי שכונה פלורליסטית שבה גרים זה לצד זה מהגרים, אמנים, פעילים פוליטיים, חרדים ומשפחות חד-מיניות. כאן נמצא המרכז הרפואי בני ציון.

ה"מרכז המסחרי" של הדר הוא צביר מבנים בין הרחובות הרצל, ביאליק, החלוץ ושפירא, שנבנה על ידי ועד הדר הכרמל על מנת לשמש גורם הכנסה לוועד. מאורעות תרפ"ט והצורך שנוצר בהעברת מרכזי התעסוקה והמסחר שבעיר התחתית (דוגמת המרכז המסחרי הישן; וראו שוק תלפיות לעיל) האיצו את בניית המרכז. אבן הפינה הונחה ביולי 1932 לאחר שנחתמו חוזי החכירה בין קק"ל, חוכרי החלקות במרכז והוועד. האדריכלים ברוולד וליאון וַמוּשׁ תכננו את המבנן בסגנון הבינלאומי כך שימלא את כל השטח שבין הרחובות שתחמו אותו. המרכז בנוי ממספר בניינים המקיפים חצר פנימית החבויה מן הרחוב, ובה הוקם שוק, שאינו קיים עוד ושירותים ציבורייםראשונים בשכונה. קומת הקרקע יועדה למחסנים וחנויות והקומות העליונות לחנויות ומשרדים שונים. במרכז פעל לימים "מלון השרון", שגם הוא אינו פעיל עוד.

 

 

חצר הטכניון בהדר

*********

קטע רביעי,
בין גני הבהאים דרך שדרות הציונות,
תצפית ברחוב יפה נוף, מרכז הכרמל,
גלישה לכבאביר,
ירידה במדרון לנווה דוד,

חזרה לחניון חוף דדו 

 

גן הפסלים

 

גן הפסלים – ורסולה מלבין (Ursula Malbin) היא פסלת ישראלית. נולדה בשנת 1917 בברלין בירת גרמניה למשפחה של רופאים. בשנת 1939 נמלטה לז'נבה שבשווייץ ובה למדה באקדמיה לאמנות והחלה את דרכה האומנותית. במהלך לימודיה פגשה את הפסל הנרי פיקוט (או פאגוט) ונישאה לו. הנרי הפך במהרה לפסל מפורסם ומצליח ולאט לאט הצליחה גם אורסולה לזכות בהכרה למרות היותה אשה במקצוע גברי. בתחילת דרכה חתמה על פסליה בשם משפחתה בלבד, וזאת כדי שיקשה לזהות שמדובר בפסלת. אורסולה הגיעה לראשונה לישראל ב-1964 כתיירת ובשנת 1967 החליטה לרכוש בית מגורים בעין הוד. מאז היא מחלקת את זמנה בין בתיה – זה שליד ז'נבה וזה שבעין הוד. גם דרכה האמנותית מחולקת. בעין הוד היא מקבלת השראה ומתכננת את הסקיצות לפסלים ואילו את היציקה עצמה היא מבצעת בשווייץ. רוב פסליה הם דמויות, הן של נשים הן של ילדים והן של גברים ועליהם זכתה בפרסים שונים והחשוב מכולם הוא פרס האקדמיה הצרפתית לאמנות. אחרי שיצקה מספר פסלים והעמידה אותם בחצר ביתה בעין הוד הפך המקום לאתר ביקור. כשראתה זאת ומתוך רצון להציג את עבודותיה בפני הציבור הרחב הגתה רעיון להקמת גן פסלים. את גן הפסלים בנתה מכספה ברחוב הציונות 114 בחיפה, תרמה לו את כל 29 הפסלים המוצבים בו ואחרי שאחד הפסלים העשוי מ-200 ק"ג ברונזה נגנב תרמה פסל חליפי.

 

כרמלהיים, בתי הטמפלרים במרכז הכרמל

 

כרמלהיים הייתה פרוור של המושבה הגרמנית בחיפה שנבנה על ידי תנועת הטמפלרים על הכרמל בחיפה, במקום בו מצויה כיום שכונת מרכז הכרמל. שאיפתם המקורית של הטמפלרים הייתה להתיישב באופן קבוע על הר הכרמל בקרבת העיר חיפה. אולם הטמפלרים לא הצליחו לקנות אדמות באתר שיועד לשכונה בשל התנגדותם של הנזירים הכרמליטים, שראו עצמם כ"שליטי ההר". פרידריך קלר, ממנהיגי הטמפלרים, אשר הגיע לחיפה כקצב והפך לסגן קונסול גרמניה בצפון ארץ ישראל, שכנע את הכרמליטים להסכים להקמת הפרוור ולמכור את אדמותיהם לטמפלרים, ואף השיג בשנת1887 מימון להקמת הפרוור, מתוכם 7,000 מארק מכספיה של האצילה הגרמנית פון בנוורט, שבהמשך בנתה לעצמה בית אחוזה במקום. ביתו של קלר היה בית המגורים הראשון שנבנה באזור, ובנייתו הושלמה בשנת 1890. בהמשך נבנו מבנים נוספים בשכונה, וכן אכסניות ובתי מלון. בשנת 1905, בתקופת העלייה השנייה, החלו גם יהודים להתיישב בכרמלהיים. בתי האחוזה של קלר נהרסו ברובם. בתים אלה היו ברשותה של ברטה פון באוורט והיא התגוררה בבית הראשי עד 1903. על שמה נקראה הגבעה "גבעת הגברת" (the castle of the lady). פון באוורט שכלה את בעלה בעת טיולם באזור נצרת, וקלר נחלץ לעזרתה. מאז שמרה באוורט חסד לקלר ואף סייעה כספית בידו לרכישת הקרקעות. מהמתחם נשארו כמה בתי משרתים ברחוב הברושים ובית משרתים שמשמש היום כמכון שומאכר לחקר הטמפלרים. מימין לבית זה ניתן להבחין בבניין בעל דלתות מעוגלות. הייתה זו האורווה של אחוזת קבר

************

כבאביר היא שכונה בחיפה, אשר ראשיתה בכפר ששכן באותו מקום. השכונה מזוהה עם בני הקהילה האיסלמית האחמדית. מקור השם במילה כובאר (וברבים כבאביר), שיח צלף בערבית. על פי סברה אחרת מקור השם הוא "כובברה" "בורות סיד", מקור פרנסתם של בוני הכפר. ראשית הכפר בהגירתה של משפחת עודה מהכפר נעלין שבשומרון. אבי המשפחה וחמשת ילדיו נמלטו ב-1850 מהשומרון, ככל הנראה בשל חובת הגיוס לצבא העות'מאני. המשפחה הייתה מוסלמית סונית והשתייכה לזרם הסופי השאזלית אשר מרכזה היה בעכו. תחילה גרה המשפחה בכפר טירה שם היו להם קרובי משפחה, אך לאחר מכן עברה לגור במערה ביחד עם עדר הצאן, בשלוחה של הר הכרמל סמוך למקורות מים, בין נחל שיח ונחל עמיק. על פי הסברה הרווחת בכפר השתרע הכפר על פני השלוחה כולה, אך באחת ממפות מן המאה ה-19 מופיע השטח כאתר התיישבות עונתי בדרך כלל. בראשיתו, התנהל הכפר כקומונה, שבה כל אחד מהאחים עוסק במלאכתו ושכר עמלו נכנס לקופה משותפת. חלק מבני המשפחה התגייסו לצבא העות'מאני, חלקם עבד בבתי הזיקוק בחיפה ובבניית נמל חיפה. בתי הכפר נבנו סביב המערה שם הוקם ביתה הראשון של המשפחה. לפני הקמת מדינת ישראל התנגדו באופן פסיבי התושבים להקמתה, מחשש להשלכות על המיעוט הערבי, אך לאחר הקמתה השתלבו ואף ראו בה התגשמות נבואה בדבר גאולת העם היהודי.
ב-1924 הגיע לחיפה הח'ליף מירזא בשיר א-דין מחמוד אחמד בנו של מייסד העדה האיסלמית האחמדית מירזא ע'ולאם אחמד אל-קאדיאני. בני משפחת עודה התפללו במסגד איסתיקלאל בעיר התחתית של חיפה ושם פגשו את ג'לאל אדין שמס, המבשר האחמדי מהודו. בני המשפחה החליטו להצטרף לקהילה האחמדית. ב-17 במרץ 1928, הועבר "מרכז המשלחת האחמדית לארצות המזרח-התיכון" מדמשק לכבאביר. ב-1934 נחנך המסגד הראשון בכפר ובאותה שנה נפתח גם בית ספר (בהמשך ב-1978 נוסד גם בית ספר אלאחמדייה). ב-1979 נבנה מסגד חדש במקום הישן (שניהם נקראים ג'אמע סיידנא מחמוד – "אדוננו מחמוד" על שם הח'ליף השני של העדה). למסגד שני מינרטים שגובהם 35 מטרים והוא בנוי כמבנה מתומן המזכיר את צורת כיפת הסלע בירושלים. רוב אדמות הכפר נרכשו (או הופקעו) במשך השנים והכפר נטמע בעיר חיפה. בסוף המאה העשרים החלו  משפחות יהודיות להתגורר בכפר, וכיום ניכרת מצוקת דיור לדור החדש של בני הכפר.

 

מסגד כבאביר

מבט מכייון דרום

מבט מכבאביר על החוף ובית הקברות הצבאי הסמוך לשכונת נווה דוד

נווה דוד התפתחה מתוך מעברת שער העלייה סמוך למחנה צבאי מתקופת המנדט הבריטי, ונקראה בעבר "מחנה דוד" על-שם סרן דוד קזשטכר, שנפל בקרב על חיפה. השכונה יושבת לרגלי הכרמל, סמוך לחוף הים דרומית לקריית שפרינצק ובקרבת בית העלמין הגדול של חיפה, ובה נמצאים משרדי משרד הביטחון. רחובה המרכזי הוא רחוב המלך דוד. השכונה הוקמה כמעברה בשנות ה-50 של המאה העשרים, כחלק משער העלייה שהיה יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, ושימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל והוא יועד בעיקר לקליטת עליית יוצאי רומניה, צפון אפריקה ועיראק. המקום שימש כמחנה הקליטה הגדול ביותר של עולים לישראל. שמו הרשמי היה "בית עולים שער העלייה", אך רבים קראו למקום במשך שנים רבות גם "סנט לוקס". בשנת 1958 צורף שטחו לעיר חיפה. בשנת 1962 נסגר המחנה והעולים האחרונים ששהו בו הועברו לטיפול עיריית חיפה. עם סגירת המחנה נותרה מעברה שנקראה "מעברת דוד", ואחר כך נבנתה בשטחו שכונת "מחנה דוד" למקום זה הובאו, בנוסף למפוני המעברות המקומיות, גם מפוני מעברות רחוקות יותר, למשל מפוני המעברה בקריית בנימין. בשנות ה-70 של המאה העשרים הוחלפו המבנים הארעיים במחנה במבני קבע כאשר כמעט והסתיימה בנייתה של שכונת שער העלייה, ושמה של השכונה הוחלף לשמה כיום. בין שכונותיה של מערב העיר קיים רצף גאוגרפי אך הן נבדלות זו מזו בתקופת הבנייה, באופי הבנייה ובהרכב האוכלוסייה. החתך החברתי–כלכלי של שכונת נווה דוד נמוך, בהשוואה לשכונות האחרות. בסוף שנות ה-70 הופעל בשכונה פרויקט שיקום שכונות וחלק מהבתים הורחבו או שופצו חיצונית. לאחר שהסתיים פרויקט השיקום של השכונה שלא השיג את מטרותיו, היא הורחבה והחלה לטפס על הר הכרמל והוספו לשכונה שלושה רחובות. העליון ביותר נקרא על שמה של אסתר המלכה והוא הרחוב הגבוה  ביותר בשכונה, הוא גובל ביער, כך שמצדו העליון הוא אינו מתחבר לשכונה אחרת כלשהי.

*********

סוף דבר

טיול זה נמשך קצת יותר משש שעות.
היה תענוג להמשיך ללמוד את העיר.
טיול זה השאיר רצון להמשיך לשוטט בה ולהכיר את המקומות המעניינים בה.

תודה

לאביטל שיזמה את הטיול, תכננה את המסלול ואף הובילה,
לניסן יערי על הצילום – אלבום המלא
לכל המשתתפים שיצרו את החבורה הנחמדה והנעימה
למיכאל סופר ולעמיקם פרייס המודעים למגבלות הפיזיות שלי
ועזרו לי במסירות לרדת את ה
קטע הקצר והתלול של הדרדרת מכבאביר לנווה דוד.

 

.

 

  • Moshe Katz

    היה טיול מעולה.
    חיפה לטעמי העיר היפה בארץ וגם יפה בקנה מידה עולמי. חיפה הייתה עיר המחוז עבורנו שנים רבות, עד שהקריות החליפו אותה. בטיול הזה עברנו וביקרנו בכמה וכמה מקומות, שחלפתי לידם אין ספור פעמים וסוף סוף נכנסתי לראות וללמוד.