ביום שישי (31/3/2017) לצורך החזרה ההדרגתית שלי לכושר הרכיבה, נבחר מסלול ללא אתגרים טכניים ולאורכו מראות יפים ומקומות מעניינים.

 

טיילנו במישור החוף הצפוני בין קריות המפרץ ובין עכו במסלול שחלקו היה לאורך נחל נעמן וחלקו בין בריכות הדגים, המטעים והשדות.

 

היינו קבוצה ונכללו בה עשרה אנשים: משה כץ מוביל הטיול וצביקה אסף (אפק), דני פלד (גילון), ששה חברים מקבוצת רוכבים בעמק הירדן והם ניר עתיר וצפריר פינסקי (אפיקים), קוסטיה קמינייצקי, אילן אופיר ונווה רות (שער הגולן) ושמעון אזולאי (מושבה כנרת) ואני (מבשרת ציון).

 

******

המסלול

בחלקו המסלול היה חופף וקרוב לחלק ממסלולי טיולים קודמים שהוביל אותנו בשנה משה והשתתפו בו חברים נוספים והם :

* סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה
* עליה מקיבוץ אפק לאעבלין ולשפרעם, הלאה לגוש זבולון וחזרה דרך קרית אתא
* במישור מפרץ עכו ובמורדות הגליל התחתון המערבי, מאפק לטמרה וכבול והלאה ליסעור, עין המפרץ וכפר מסריק
* בתוך וסביב קריות המפרץ ובשפך הקישון
* מאפק אל עכו וסביבתה הקרובה
* שיטוט בשמורת אפק בשעת בין ערבים בשלהי החורף

 

יציאה  מקיבוץ אפק לעבר שמורת עין אפק.  
כניסה להציץ בשמורה (לא ניתן לטייל בה עם אופניים)
המשך בדרך המקבילה לערוץ הנחל המשיקה לשטח שבעבר
נמצאו בריכות הדגים של קיבוץ אפק והיום נבנית בו עיר קטנה.
לאורך טיילת נחל נעמן
הלאה בפאתי הקיבוצים כפר מסריק ועין המפרץ.
מקום החיבור של נחל נעמן עם נחל חילזון
מערבה לאורך האפיק הרחב של נחל.
חציית מליחת הנעמן.
הכוונה הייתה להגיע עד שפת הים לא התאפשרה
(אין דרך הבינוי וגדרות חוסמים את המעבר).
עליה לתצפית ל"תל עכו" ("גבעת נפוליאון")
חזרה לאורך נחל חילזון והלאה בין בריכות הדגים של עין המפרץ וכפר מסריק.
עציריה בשולי תל דעוק. 
המשך  בין מטעי האבוקדו
הלאה בין שדות תושבי תמרה
חזרה לאפק.

 

******

האזור הגאוגרפי,
מישור חוף הגליל התחתון המערבי
נקרא גם
מישור מפרץ חיפה
וגם מישור חוף עכו
וגם צפון עמק זבולון

 

 

*******

קטעי המסלול,
המקומות והמראות

שמורת עין אפק כוללת הן את המעיינות והביצות המהווים את מקורו של נחל נעמן והן את האתר הארכאולוגי תל אפק. השמורה המוחזקת ומתופעלת על ידי רשות הטבע והגנים הוכרזה ב-1979 והיא משתרעת על פני 660 דונם. ב-1996 הוכרה השמורה כ"אתר רמסר" בהתאם לאמנת רמסר לשימור ולפיתוח בר-קיימא של בתי גידול לחים.

 

 

 

בתוך שמורת עין אפק מצויים מספר אתרים הם שעדות מוחשית לתרבויות שהתקיימו בסביבת נחל הנעמן:
טחנת כורדנא. את הטחנה הקים אותה המסדר ההוספיטלרי באמצע המאה ה-12 לערך, והופעלה מכוח מי המעיינות של עין אפק. שרידי הטחנה – יסוד שצורתו מחומש ומגלש אבן – נחשפו בשנת 1999 במהלך עבודות פיתוח באזור. כיום הטחנה מוצפת ומכוסה בסבך צמחייה.
בית חווה כורדנא. שרידי המסד של בית חווה מהתקופה הצלבנית מצויים במעלה תל אפק. במהלך השנים פורק המבנה ואבניו היו לחומר בנייה באתרים שונים באזור.
טחנת דוק (טחנת כורדני). זוהי טחנת מגלש מבוצרת, מסוף המאה ה-12. המבנה המקורי עבר שינויים והוספו לו זוגות רחיים. כיום יש בטחנה חמישה זוגות רחיים. בין מרכיבי הטחנה היה סכר באורך 625 מ' שהוליך את המים אל מגלשי הטחנה. הסכר יצר אגם לפני הטחנה, בגובה של כ-2.7 מטר. במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 היו הטחנה והשטחים סביבה בבעלות משפחת סורסוק הלבנונית. הפעילו אותה שלושה פועלים והיא שירתה את יישובי עמק זבולון, תושבי הגליל המערבי ושפרעם. בשנת 1925 רכשה קק"ל את הטחנה.

 

 

 

 

 

 

נחל נעמן מתחיל את דרכו במעיינות עין אפק  (כורדני) למרגלות העיר המקראית אפק. המעיינות והתל נמצאים כיום בתחום שמורת טבע עין אפק. נחל נעמן  חוצה את חלקו הצפוני של מישור מפרץ חיפה ונשפך לים מדרום לעכו. מעיינות הנחל נובעים ברום של 5 מ' בלבד מעל פני הים. הם מרוחקים מהים רק 4 ק"מ בקו אווירי. כדי להתגבר על מחסום חולות החוף ובגלל השיפוע הנמוך נאלץ נחל נעמן להאריך את דרכו פי שלושה ולהצפין עד עכו. אין פלא שבתנאים אלה נוצרו מסביב למעיינות ביצות גדולות שנוצרו בין היתר מעודף המים המגיעים אליו בעת הגשמים מהיובלים העיקריים המצטרפים אליו והם אלה המנקזים את גבעות ורכסי הגליל התחתון הם נחל אבליים, נחל כבול ונחל חילזון.

 

בביצות הנעמן, שהשתרעו על פני כ-16,000 דונם, קיננה מחלת המלריה. קק"ל רכשה את הקרקע שמצפון לנחל בשנת 1925. בשנת 1938 התיישבו על אדמת קק"ל הקיבוצים כפר מסריק ועין המפרץ (מאוחר יותר עלה גם קיבוץ אפק על קרקע קק"ל). הקיבוצים נאבקו בביצות כדי למנוע הצפות של שטחי עיבוד. הם ניקזו את המעיינות לתעלות והפכו את נחל נעמן לתעלה המזרזת את זרימת המים בנחל. מראה זה של הנחל נשמר עד ימינו. בימי המנדט ניקזו עוד את הביצות. בשנת 1942 העבירו את מי המעיינות למפרץ חיפה כדי לקרר באמצעותם את בתי הזיקוק. הביצות הפכו לשדות חקלאיים ולבריכות דגים. שרידי הביצות הפכו לשמורות טבע, המשמרות את עולם החי והצומח של ביצות הנעמן. אלה הן שמורת עין אפק, שמורת כרי נעמן ושמורת עין נימפית. בשנים האחרונות יבשו עינות אפק לחלוטין בגלל קידוחים שתופסים את עינות נחל נעמן. חלק ממי הקידוחים מועבר לשמורת עין אפק ומשם המים זורמים בנחל נעמן. למי המעיינות מצטרפים גם מי בריכות הדגים ומי נקז מהשדות. נחל נעמן שב להיות נחל איתן. הרחבה

 

 

 

ראשית קיבוץ אפק הייתה "פלוגת הים" שהוקמה ב1935 על ידי שמונה חברים ושתי חברות מיגור, בהחלטת הקיבוץ המאוחד, כדי לכבוש את עבודת הנמל ולקלוט את עולי ההכשרות החלוציות מפולין ומגרמניה, וכך היה: הפלוגה מנתה תמיד כ- 20000 חברים, אלה עולים ואלה עוזבים. מקום היישוב הראשון היה חולות קרית חיים ד' היום. במאי 1939 עבר היישוב לאזור חוף עכו וקם כיישוב חומה ומגדל ושמו שונה למשמר הים. חבריו התפרנסו מדיג ימי ומחקלאות באדמות עמק זבולון. אל מקום הקבע הנוכחי שלו, הנמצא במרכז השטח שעובד, הגיע הקיבוץ ב-18 בספטמבר 1946. לאחר המעבר, שונה השם ל'אפק'. הסיבה למעבר הייתה ההחלטה לזנוח את הדיג ולהתמקד בחקלאות.

קיבוץ כפר מסריק קיבוץ כפר מסריק המשתייך לתנועת הקיבוץ הארצי ונמצא בתחום המועצה אזורית מטה אשר. ראשיתו קבוצה קטנה של עולים צעירים מליטא, חברי "השומר הצעיר" שהתיישבה בפתח-תקוה בשנת 1932 ומתחילה לחלום על קיבוץ משלה. בפברואר 1933 הם הכריזו על עצמם – קיבוץ חדש בישראל – צ'כו-ליטא (שם זמני). הם עברו לשכונת בת-גלים שבחיפה התחתית ועסקו ב"עבודה עברית", "כיבוש הנמל", "קבוצת בניין" ו"מילוי הכרמל". בשנת 1934 עבר המחנה לחולות קריית-חיים המערבית ושם התחילה השכנות עם קיבוץ עיו-המפרץ. שם נקבע שמו השני של הקיבוץ – משמר-זבולון. בשנת 1937 הגיע  גרעין "היוצר" מפולין. בשנת הוקם בקרבת עכו "נעמן" – מפעל ללבנים אדומות.בכ"ט בנובמבר – 1938 הוקם הקיבוץ כישוב חומה ומגדל מספר 28 – להגנה על מפעל "נעמן", כביכול, ולמעשה – תחילת התיישבות האמיתית בעמק עכו. הסוכנות היהודית והמוסדות המיישבים, התנגדו  נחרצות להקמת קיבוץ במקום, בטענה שאין מים, הקרקע- חולות נודדים וביצה מלחה, ותנאי החיים- מלאריה ומחלות, לעולם לא יאפשרו קיום וצמיחה של ישוב … החברים לא ויתרו. בשנת 1940 התמקם הקיבוץ בנקודת הקבע בצד המזרחי של כביש חיפה – עכו, ובהזדמנות זו, שינה גם את שמו לכפר-מסריק ומנציח בכך את שמו של נשיא הרפובליקה הצ'כוסלוקית – ת.ג. מסריק בשלוש השנים הבאות המשיךלכבוש את העמק והתבסס. הוא גם נאלץ להיות במאבק רצוף עם שכניו הערבים על הקרקע והמים. עם סיום מלחמת העולם השניה יצא הקיבוץ לצאת למרחב. עוד שטחים נכבשו ועובדו, בריכות הדגים התרחבו,  נמשכה קליטת ילדי הגולה. לאחר מלחמת העצמאות המשיך הקיבוץ להתרחב ולגדול.

קיבוץ עין המפרץ שיך לתנועת הקיבוץ הארצי בתחום המועצה האזורית מטה אשר. הקיבוץ נוסד בשנת 1930 על חוף בת-גלים בחיפה, בידי קבוצת צעירים מגליציה- פולין שחלמו על הקמת קיבוץ עירוני: שכונת עובדים במפרץ חיפה. הם עסקו בעבודות בנמל חיפה. במהלך שנות העלייה החמישית הצטרפו לקיבוץ עולים מגרמניה ומפולין. במשך שמונה שנים מאז הקמת הקיבוץ התמודדו המייסדים עם קשיים רבים, עברו לקריית חיים ובשנת 1938 עלו על הקרקע במקומו הנוכחי של הקיבוץ, על גדות נחל הנעמן והביצה שהקיפה אותו. חלוצי ההתיישבות בעמק זבולון היו, הקיבוץ ה- 25 של "חומה ומגדל". שמו ניתן לו בגלל מיקומו במפרץ חיפה. שמות נוספים שנפסלו הוצעו בגלל מיקומו – ליד חיבור נחל חילזון לנחל נעמן. מגילת העלייה על הקרקע משקפת את המצב באותה תקופה ואת חזון הקיבוץ: "… אך אנו מאמינים כי תיובש הביצה, ומי הנעמן יהיו לנו לברכה. כי יתנדף רעל הקדחת וייעלם, ועצים יתנו כאן את צילם. כי עדרי צאן ובקר ימלאו את השדות והאדמה תתן יבולה בשפע. כי כפלדה רצוננו וגדולה אמונתנו. אנו מאמינים באדם ובאדמה! "

 

 

שמורת מלחת נעמן משתרעת בדרום העיר עכו, משני צידי הכביש הישן לעיר ובשתי גדות נחל נעמן.
מלחה היא בית גידול שבו מצטברים מלחים רבים בקרקע, בריכוזים שמפריעים לרוב צמחי הבר והתרבות להתפתח בצורה תקינה ולרוב מונעים את קיומם בכלל. המלח הנפוץ ביותר הוא נתרן כלורי NaCl, אך גם קטיונים ואניונים נוספים נפוצים בשטחי מלחה. גבול מקובל (אך שרירותי) להגדרת קרקע כמלוחה הוא נוכחות של 0.5% מלחים על בסיס המשקל היבש של הקרקע.
על פי טיב בית הגידול המלחות נחלקות לביצות מלוחות ולמלחות יבשות. על פי הפיזור הגיאוגרפי, מבחינים בין מלחות חוף למלחות פנימיות. בישראל קיימות כמה מלחות חוף, בעיקר בשפכי נחלי החוף: מלחת הנעמן, מלחת הקישון, מלחת עתלית וכן שטחים מצומצמים גם בשפכי נחלים אחרים ובמקומות של מי תהום גבוהים. המלות הפנימיות נמצאות באזורים המדבריים של הארץ: בבקעת הירדן התחתונה, בבקעת ים המלח, בנגב ובערבה. באזורים מדבריים, מלחים שמקורם ברסס הים הנישא למרחוק, מצטברים בקרקע ואינם מודחים לעומק בגלל מיעוט הגשמים. זרימות ושטפונות מסיעים מלחים ממקום למקום, ובמקומות חסרי ניקוז מצטברים המלחים על פני השטח ובמי התהום, ובעקבות ההתאדות החזקה, ריכוז המלחים בהם עולה בהתמדה. שטחי המלחה הגדולים ביותר בישראל מצויים בדרום בקעת הירדן, בדרום ים המלח ובעמק הערבה. המלחות העיקריות הן: מלחת סדום, מלחת עין יהב, מלחת יטבתה, מלחת עברונה ומלחת אילת. בחלקן אלה מלחות של מי תהום מלוחים המצויים בעומק לא רב, ובחלקן אלה ביצות מלוחות של ממש עם מים זורמים או עומדים.

 

 

נזקי מליחות הקרקע לצמחים – רוב צמחי הפרחים רגישים מאד למליחות קרקע גבוהה. ריכוזי מומסים גבוהים בקרקע עלולים להפריע לקליטת מים בשרשי הצמחים עקב מפל פוטנציאל שלילי ולגרום להתייבשות הצמח. אך הסיבה העיקרית לרגישותם של צמחים היא ההשפעות הרעילות הישירות של הנתרן, הכלוריד ויונים אחרים על הצמח. השפעות אלה מתבטאות בהפרעות מטבוליות שונות, בפגיעה במנגנון התורשתי וסינתזת החלבונים (DNA ו-RNA), בעירעור יחסי היונים בתאים, בשיבוש פעולת הממברנות ובהפרת האיזון של מווסתי צמיחה.
צמחי מלחה – הלופיטים צמחי מלחה הם קבוצה אקולוגית קטנה יחסית של מינים, שעברו במהלך התפתחותם האבולוציונית התאמה לקיום דווקא באותם התנאים שהם בלתי אפשריים לרוב המינים האחרים. הלופיט "אמיתי" הוא צמח המסוגל להשלים מחזור חיים ולהתרבות בתנאי מלחה. כמה משפחות צמחים עשירות במיוחד בצמחי מלחה: סלקיים, זוגניים, עפריתיים ואשליים. סוגים ומינים הנמנים על משפחות אלה מאפיינים את כל שטחי המלחות בעולם, ורבים מהם משותפים לאזורים ביוגיאוגרפיים שונים. מנגנוני ההתאמה המאפשרים לצמחי המלחה לשרוד, לצמוח ולהתרבות על אף הסביבה העויינת עתירת המלחים, נחלקים למנגנוני הימנעות ממליחות מצד אחד ולמנגנוני  סובלנות למליחות מצד שני. מנגנונים אלה מוגדרים ברמת הצמח השלם ומאפשרים את עמידותו.
תכונות המקנות הימנעות ממליחות: שרשים מעמיקים אל שכבת קרקע פחות מלוחה (ינבוט השדה, הגה מצוי), הפרשת מלחים דרך בלוטות מלח (אשל, עדעד, כף החתול), השרת אברים רוויי מלח (אוכם חד ביתי), מניעת חדירת מלחים בשרשים (אביסניה, סמר?).
תכונות המקנות סובלנות למליחות: בשרניות – אגירת מים בעלים או בגבעולים ומיהול ריכוזי המלח (אוכם חד ביתי, ימלוח פגום, בן מלח שיחני, זוגן לבן ), עמידות ציטופלסמטית למליחות (חידקים וכחוליות), מידור המלחים בווקואולה והימנעות הציטופלסמה (סלקיים).
המקור

 

 

 

 

 

גני רידוואן, השייכים למרכז הבהאי העולמי בעכו, הוקמו בשלהי המאה הי"ט לסה"נ בחלקו הצפוני של אי (כ-120 דונם) שנתחם בין שתי זרועות, צפונית ודרומית, של התוואי הטבעי, היבש היום, של נחל הנעמן (בֶלוס). בתקופה העות'מאנית ובימי המנדט הבריטי ניצבו על האי, מדרום לגנים, טחנות קמח שהופעלו בכוח המים שהוזרמו אל תעלות הטיה רחבות, וזרמו בשיפוע מצפון לדרום בין שתי זרועות הנחל. מקורות היסטוריים מלמדים כי בעכו היו טחנות קמח כבר בתקופה הרומית ושוב בתקופה האסלאמית הקדומה ואולי גם בתקופה הצלבנית, אך מקומן אינו ידוע. טחנת קמח מצוינת במיקום זה לראשונה במפת ג'קוטן (משלחת הסקר הצרפתית) משנת 1799, אך זו נהרסה, ככל הנראה במכוון על ידי צבאו הנסוג של נפוליון. טחנות קמח, המכונות 'טחנות הפחה', מתוארות שוב במיקום זה בתיאוריו של הסופר הצרפתי א' מרטין שסייר בעכו בשנת 1832. השימוש בטחנות נמשך עד שנות השלושים של המאה הכ', כאשר האזור נרכש על ידי חברת הכשרת היישוב אשר שמה לה למטרה לייבש את ביצות הנעמן. בסקר שערך במקום שמואל אביצור בשנת 1955 עדיין שרדו ארבע טחנות, ובהן 11 זוגות רחיים, אך המבנים הוסבו לשמש למגורים.
בשנים 2004–2007 נערכו שלוש עונות חפירה בגני רידוואן שמדרום לגן הבהאי שבפינה הדרומית-מזרחית של עכו לקראת שיקום האתר ושחזורו. החפירה, מטעם רשות העתיקות ובמימון המרכז הבהאי העולמי. בחפירה נבדק ותועד מתחם טחנות הקמח, הכולל חמישה מבנים. מקור,הרחבה ופירוט

 

 

 

תל עכו הוא תל בגובה של כשלושים מטר השוכן בחלק המזרחי של העיר עכו, סמוך מדרום לכביש 85. שטחו 200 דונם, אורכו כ-600 מטר ורוחבו המרבי כ-350 מטר. התל נמצא במרחק של כ-700 מטר מזרחית לחוף הים, וכ-750 מטר מצפון לתוואי הנוכחי של נחל נעמן. בתל עכו שכנה העיר עכו החל מתחילת היישוב במקום בעת העתיקה ועד תחילת התקופה ההלניסטית, כשמוקד העיר נע מערבה אל המקום שבו שוכנת כיום עכו העתיקה.
גבעת נפוליאון" הוא שמו העממי של התל, על שמו של נפוליאון אשר הטיל מצור על עכו בשנת 1799. התל שימש את כוחותיו של נפוליאון כעמדת תצפית, בדומה לשימוש שעשו בתל נפוליאון בתל אביב בעת המצור עליפו.
המצור של צבא נפוליאון על עכו החל ב-20 במרץ 1799 ונמשך 544 ימים. במצור זה, שהיה חלק ממסע נפוליאון בארץ ישראל, כשל נפוליאון בניסיונו לכבוש את עכו מידיו של אחמד אל ג'זאר. משנכשל במצור על עכו, לא ראה טעם בהמשך המערכה בארץ ישראל ושב למצרים ביחד עם חייליו. הרחבה 

 

 

 

 

 

 

תל דעוק הנמצא מצפון מערב לתל אפק ושהיה מרכזה של נחלה חקלאית בשם דוק שהשתייכה למסדר הטמפלרי. הקרבה בין התחנות וההסתמכות של שני המכלולים על אותו מקור מים היוו בסיס לסיכסוך מתמשך בין אבירי המסדר הטמפלרי וההוספיטלרי שהתעמתו על אופן הפעלת הטחנות, הגובה הרצוי של המים, השימוש במים ומעבר סירות בנחל ושלשם הכרעתו נדרשה התערבות של האפיפיור. הטחנות שימשו כספק הקמח העיקרי לעיר עכו, שהפכה מאוחר יותר לבירת ממלכת הצלבנים. טחנות הקמח הונעו על ידי מים עד ראשית המאה ה-20, עת נדחקו על ידי מנועי דיזל.
בתל נמצאו שברי כלי חרס מן התקופות הברונזה המאוחרת, הביזנטית, הצלבנית, הממלוכית והעות'מאנית. על התל מתנשא עדיין קמרון שלם, ומצפון-מערב לו נמצאה באר אנטיליה; זמנם של שרידים אלה הוא ככל הנראה התקופה הצלבנית
על התל ולידו מטעי אבוקדו של כפר מסריק. לצידו בית העלמין של הקיבוץ ובית עלמין אזרחי המשמש בעיקר את יוצאי בריה"מ לשעבר שחלקם לא יהודים בהתאם להגדרות הרבנות וגם ישראלים החפצים בקבורה אזרחית.

 

 

 

 

 

 

*******

סוף דבר

היה זה טיול רכיבה שהתנהל בנחת.
הטיול נמשך ארבע שעות ומתוכן פחות משלוש שעות לרכיבה
ויותר משעה לעצירות ובעיקר לשמיעת הסברים מפיהם של משה כץ, דני פלד וממני.

*********

למדנו להכיר את האזור שהיה העורף החקלאי של העיר עכו
מהתקופה הצלבנית (כנראה שאף קודם)  ועד המאה העשרים.
התיישבות היהודית החלה בו בימי חומה ומגדל
עם הקמת הקיבוצים עין המפרץ, כפר מסריק
ומשמר ים שמאוחר שינה את מקומו ואת שמו לאפק.

******

היה זה טיול מענג במזג אוויר נפלא עם הרבה הרבה ירוק וצהוב של פריחת האביב שלפני חג הפסח.

****

תודה

למשה כץ על תכנון המסלול, הובלת הטיול, ההסבר, הצילום והכנת הסקירות הבוטניות
לדני פלד על ההסברים ועל הפנייה על גני רדואן
לצפריר פינסקי על הצילום הבוטני
והם יחד עם כולם היוו את החבורה הנעימה לטיול 

****