מנהריה לכברי, הלאה לשלומי, בצת ויד לי"ד, וחזרה דרך חוף אכזיב22 במאי 2017

קובץ GPX להורדה GPSies מרחק: 34 ק"מ טיפוס-מצטבר: 180 מטר גלריית תמונות גלריית מפות

 

טיול זה אליו יצאנו ביום שבת (20/5/2017) הוא חלק מסדרה שיזמנו משה כץ ואני באפריל 2016 ומטרתה ללמוד אודות מישור החוף הצפוני, את מורדות גבעות שפרעם אלונים ואת קצה שלוחות הרי הגליל העליון המערבי ולהכיר את האתרים והמקומות בהם.

 

היוזם הפעם הוא שמחה רום (ראש הנקרה). הכרתי אותו לפני מספר שבועות, טיילנו ביחד ובעיקר הבנו שאנחנו ב"אותו ראש". סיפרתי לו שלפני ארבעה חודשים דיוושנו באזור הבית שלו: מנהריה לראש הנקרה, הלאה לשלומי וחזרה דרך גשר הזיו. הוא הציע שנרכב במסלול אחר שבו אתרים נוספים בהם לא בקרנו אז. בתיאום איתי, הוא תכנן את המסלול, רכב בו קודם לטיול בעיקר לוודא היכן ניתן לעבור את הגדרות והשערים. הוביל אותנו בטיול והיה המדריך הראשי והעיקרי. הסברים נוספים קבלנו מעוד חברים בקבוצה.

 

יחד עם שמחה היינו קבוצה בת אחד עשר חברים, חלקם מצפון הארץ וחלקה ממרכזה והם, גיל רוזנברג ואביהוד רסקי (ראש פינה), אהרון צימרמן (יחיעם), ראובן מלמן (נהריה), משה כץ (אפק), לוי אבנון (חמדיה), אליק קרייף, ליאונרדו לם ואלי שחר (תל יצחק) ואני (מבשרת ציון).

 

התכנסנו במגרש החנייה של האצטדיון העירוני של נהריה ומעט אחרי השעה 06:00 יצאנו לדרך.

 

******

המסלול,
נגד כיוון השעון,

*****

*****

******

האזור הגאוגרפי
מישור חוף הצפוני

****

****

החלק הצפוני של מישור חוף הגליל העליון המערבי,

*****

מישור חוף הגלילי המערבי
בעמקי הנחלים המתפתלים בין שלוחות הרי הגליל

******

ארבעה נחלים עוברים באזור ונשפכים לים

******

גליל נחשב כחבל הארץ הגשום ביותר שבתחומי ארץ ישראל. כמויות הגשם השנתיות נעות בין 500-600 מ"מ בגליל התחתון, עולות ל 600-700- מ"מ בגבעות הגליל המערבי, ומגיעות לשיא של כ 1,000- מ"מ ברכס הר מירון.
הגליל העליון המערבי, מערבה מקו פרשת המים הארצית, מנוקז על-ידי שישה נחלים עיקריים הנשפכים לים התיכון: בצת, כזיב, שעל, געתון, בית- העמק ויסף.
הגליל התחתון המערבי מתנקז לאגן נחל הנעמן- חלזון.
מרבית הנחלים הללו היו בעבר נחלי איתן בהם זרמו כמויות מים גדולות, ומי המעיינות הצלולים שנבעו בערוציהם זרמו  דרכם עד לשפכיהם אל הים. מעידים על כך מפעלי המים הקדומים לאורך אפיקי הבצת, הכזיב, הגעתון והנעמן, ששרידיהם עומדים באפיקי הנחלים ובגדותיהם. מימי המעיינות שימשו לאורך כל ההיסטוריה כמקור מי- השתייה לאוכלוסיות שהתיישבו בסמוך למקורות המים ובערים שהתפתחו בסביבתם, ותרבות חקלאית ענפה התפתחה באפיקי הנחלים כבר במאות הראשונות לספירה. בנחלים אלו גם התפתחה מערכת אקולוגית עשירה במיני חי וצומח הקשורים למים: צמחיית גדות מגוונת, עצי דולב מזרחי וערבה מחודדת וצמחיית מים טבולה עשירה ומגוונת.

*****

****


******

מרחב הטיול במלבן שצלעותיו:
במערב חוף הים,
בדרום, כביש נהריה – מעלות (כביש 89)
במזרח כביש 70 לרגלי שלוחות הרי הגליל
בצפון, כביש הצפון (כביש 899)

****

*****

הדמות היישובית של האזור
מרחב רובו חקלאי כולל יישובים כפריים וביניהם שדות ומטעים
חלקו שטח בנוי הכולל את נהריה ושלומי

*****

 

מאז הקמת המדינה, 
האזור הטיול נחשב
הפינה הצפון מערבית שלה

****

ההיבט היישובי: 
האזור נחשב הקצה הצפוני של
הטבעת החיצונית של מטרופולין חיפה 

 

מעט היסטוריה,

עוד לפני הקמת חניתה ואיילון בימי חומה ומגדל בסוף שנות ה-30',
המושבה נהריה הייתה היישוב היחיד באזור

*****

המערך היישובי עם קום המדינה, כביש 70 עדין לא קיים

*****

על פי החלטת החלוקה של האו"ם מכ"ט נובמבר 1947
תחום הטיול בתחום שטח המדינה הערבית 

******

******

המפה היישובית ערב מלחמת העצמאות

*****

מלחמת העצמאות "מבצע בן עמי",
כיבוש מישור חוף הגליל והעיר עכו

לפי החלטת החלוקה מ-29 בנובמבר 1947 נועד הגליל המערבי להיות בתחום המדינה הערבית בארץ ישראל. ב-9 במאי 1948 הגיעה ידיעה מודיעינית למטה הכללי ובה נאמר כי הצבא הלבנוני יפלוש מכוון ראש הנקרה ויתקיף את חניתה בד בבד עם פלישת הצבא הסורי. שני הצבאות תוכננו להיפגש ליד הקריות ולהמשיך משם דרומה לכיוון חיפה. כן נמסר כי הצבא הלבנוני תפס עמדות על החוף ולרשותו תותחים ושריוניות. כדי למנוע סכנה זו ולהיערך לפלישה, הוחלט כי יש להתחיל מיד במבצע לפריצת הדרך לגליל המערבי, שתאפשר העברת מזון ואספקה ליישובים אילון, חניתה ומצובה, לפנות את הילדים ממשקים אלה, לטהר את השטח מכוחות ערביים ולהסיר את המצור מעל נהריה.
ההכנות למבצע נוהלו בסודיות כי הבריטים שלטו באזור. המבצע כונה בהתחלה "מבצע אהוד" ורק בסיומו, ביום הכרזת המדינה, שנה שמו ל"מבצע בן עמי" על שם בן עמי פכטר, מג"ד גדוד 21 של חטיבת כרמלי שנפל בשיירת יחיעם. תכנית המבצע הייתה לפרוץ בשיירה נושאת אספקה ותחמושת מקיבוץ עין המפרץ צפונה, לעקוף את תל עכו ממזרח לאחר שייכבש, להמשיך צפונה וביחד עם כוח שיונחת מהים, לכבוש את הכפר הערבי א-סמריה ולהיכנס לנהריה. משם להמשיך צפונה, לכבוש את הכפר א-זיב ואת מבנה משטרת באסה (היום נקראת משטרת יערה) וכן את הכפר אל-באסה. הכוחות שרוכזו למבצע היו שיירה של 25 מכוניות אספקה, שישה אוטובוסים משוריינים ועשרה משוריינים. כוח אחד עלה על ספינה בחיפה במטרה לנחות בחוף שבי ציון. מטה הפעולה הגיע דרך הים לנהריה בפיקודו של מפקד חטיבת כרמלי משה כרמל.
כדי לשבש את מהלכי הצבא הלבנוני, בוצעה בלילה שבין ה-13 במאי ל-14 במאי פעולה ימית שבמהלכה תוכנן פיצוצו של גשר על כביש החוף הלבנוני, כחמישה ק"מ מצפון לראש הנקרה. הכוח אומנם הגיע בסירות אל החוף, אך הלבנונים גילו אותו ופתחו לעברו באש כבדה. החלה נסיגה מהירה של כוח הנחיתה במהלכה טבע אחד הלוחמים
השיירה יצאה לכיוון עין המפרץ אך נתקלה במחסום בריטי ליד מחנה כורדני. מפקד השיירה הראה לחייל במחסום מכתב מזויף שנחזה להיות מכתבו של המפקד הבריטי באזור והמאפשר לשיירה לעבור ליעדה. הזקיף במחסום לא התרשם מהמכתב וביקש להתייעץ. מפקד השיירה הסיר את המחסום בעצמו וקרא לבריטים כי השיירה חייבת לעבור, וכי אם ברצונם לפתוח באש הם יכולים לעשות כן. השיירה עברה במהירות ללא תקלה והגיעה לעין המפרץ.
המבצע החל בליל ה-14 במאי 1948 עם כיבוש תל עכו. הכיבוש עבר ללא תקלות ובשעה 03:300 נכבש התל. כיבוש זה אפשר את מעבר השיירה שיצאה מעין המפרץ צפונה. הכוח הימי נחת בשעה 02:30 בחוף שבי ציון והחל לתקוף את הכפר א-סמריה מצפון. באותו זמן הגיעה השיירה מדרום והשלימה את כיבוש הכפר. בשעות הבוקר הגיעה השיירה לנהריה. מנהריה המשיכה השיירה לכפר א-זיב שנכבש לאחר קרב ממושך והלאה לכפר באסה. משטרת באסה  נכבשה על ידי כוח מקיבוץ אילון. השיירה הגיעה לאילון חניתה ולמצובה, הביאה אספקה לכשלושה חדשים ופינתה את הילדים. בכביש נהריה-ראש הנקרה נחפרו תעלות עמוקות והונחו מוקשים. הלוחמים חששו שעם שחר, ה-15 במאי 1948 יפלוש צבא לבנון לגליל המערבי, אך הדבר לא קרה. לפחות 40 ערבים נהרגו במבצע. לחטיבת כרמלי היו שלושה הרוגים וחמישה פצועים.
עם סיום המבצע הייתה עכו עיר נצורה, והוחלט לנצל את המצב ולכובשה. ההתקפה על העיר החלה בלילה שבין ה-16 ל-17 במאי והיא נכבשה בשעות אחר הצהריים.

*****

עם תום המבצע שוחררו כל היישובים בגליל המערבי פרט לקיבוץ יחיעם שהכפרים הערביים כברי, אום אל פרג', אלתל וא-נהר הפרידו בינו לבין נהריה. הפעולה הוטלה על גדוד 21 ששכל רבים מחייליו בשיירת יחיעם. לכוח הצטרפו מתנדבים שהיו קשורים לחללי השיירה וביקשו בדרך זו לקחת חלק בשחרור יחיעם מהמצור. עם שחר ה-21 במאי 1948 הותקף הכפר הגדול כברי שנכבש לאחר קרב קצר. שני טונות חומר נפץ הוקדשו לפיצוץ בתי הכפר. יחיעם שוחררה ממצור ממושך.
המקור אתר גדוד 22 חטיבת כרמלי

תמונת מצב בתחילת הפוגה השנייה
עם תום קרבות עשרת הימים
והרחבת תחום השליטה הישראלית בגליל העליון המערבי

*****

השתנות המפה היישובית
בחוף הגליל המערבי לאחר מלחמת העצמאות

****

נחזור עוד מעט אחורה,
מפת יישובי הקבע בצפון הארץ בשלהי המאה ה-19

 

*****

היישובים בקצה מחוז עכו

****

******

מחוז עכו בתקופת השלטון הבריטי

*****

*******

קטעי המסלול,
המקומות והמראות

*****

קטע ראשון: מנהריה לכברי

*****

שכונת נווה רבין,
המרכז הרפואי הגליל (בי"ח נהריה),
מושב בן עמי, תל ומעניינות כברי,
חציית כביש 70 ,
אתר שיירת יחיעם,
חציית כביש 89,
מול שער הכניסה לכברי

****

עצירה ראשונה בשכונה המזרחית בנהריה הבנויה על רכס הכורכר התיכון

מושב בו עמי

בֶּן עַמִּי הוא מושב השייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום מועצה אזורית מטה אשר. היישוב הוקם בשנת 1949 ושמו ניתן לו לזכרו של בן עמי פכטר שהיה מג"ד בחטיבת כרמלי במלחמת העצמאות ושנפל בקרב של שיירת יחיעם. היישוב הוקם על אדמות הכפרים הערביים "א-תל", "אום אל פרג'" ו"א-נהר" על ידי קבוצת חיילים משוחררים.
במושב 65 משקים חקלאים. כמו כן הרחבה לבנים המונה 65 יחידות של חצי דונם. המושב מפורסם במטעי האבוקדו הרבים, בצימרים לתיירות ובעסקים תיירותיים אחרים כגון מחלבה לגבינות עיזים. בן עמי ממוקם מול בית החולים לגליל המערבי – נהריה בסמוך לכביש נהריה – מעלות-תרשיחא. שטחו של המושב כ-3000 דונם.
המושב הוקם באוגוסט 1949 על ידי גרעין שהתגבש מפקודים של בן עמי פכטר, יוצאי גדוד 1 של הפלמ"ח וחבורה של בוגרי עליית הנוער שיחד מנו כ-90 צעיר וצעירה. לגרעין המושב הוקצו 3000 דונם של אדמות נפקדים, בהם אדמות הכפר אום אל פרג', אשר לטענת האפוטרופוס על נכסי נפקדים היה נטוש לגמרי בעת המפקד הקובע ב-1948. בעת העלייה על הקרקע נכנסו כ-40 המתיישבים הראשונים לצריפי פח ששימשו למגורים ארעיים.

.

*****

 

*****

ליד מעיין עין שפע

תל ומעיינות כברי,

תל כברי הוא התל הגדול באזור. צורתו סגלגלה. הוא משתרע כ – 700 מ’ מצפון לדרום ועל כ – 500 מ’ ממזרח למערב. שטחו כ – 320 דונם. על התל, בצדו הדרומי-מערבי של האתר, תל קטן ששמו בערבית א-תל. הוא גבוה משאר התל בכ – 4 מ' ושטחו כ – 20 דונם.
תל כברי הוא אתר מתקופת הברונזה ונמצא בשטח החקלאי של קיבוץ כברי, שבזמן תקופת הברונזה התיכונה II היה היישוב העירוני השלישי בגודלו בארץ ישראל (אחרי תל חצור ואשקלון). הוא נודע בפרסקו בסגנון מינואי, היחיד שהתגלה בישראל.
בתל נמצאו שרידים מתקופות רבות והן הניאוליתית, הניאוליתית הקדם-קיראמית, הניאוליתית הקיראמית, הכלקוליתית, הכלקוליתית הקדומה, הברונזה הקדומה א', הברונזה התיכונה, הברונזה התיכונה א', הברונזה התיכונה ב', הברונזה המאוחרת, הברזל ב', הפרסית, ההלניסטית, העות'מאנית.
השרידים שנמצאו בתל הם קבר, סוללה, אסטלה, תעלה, אובסידיאן, ארמון, ציור קיר, גרעין, אבן קלע, פסל, כלי צור, חומה, חומת סוגרים, כלי אבן, חרסים, מבנה, תל, ביצור, מראה.
בימי התקופה הניאוליתית והתקופה הכלקוליתית הקדומה השתרע היישוב גם מעבר לתחום התל הרחב, בעיקר למזרח. האתר נמצא על גדת נחל געתון בתחום עמק החוף סמוך למקום שבו הנחל נובע מן ההרים.

תל כברי , המקור

 

בתל ובעמק שמצפון-מזרח לו נובעים ארבעה מעיינות ששפיעתם רבה. שניים מהם נמצאים בתחום האתר: שם האחד הוא עין שפע (בירכת מפשוח) והוא הגדול מבין ארבעת המעיינות. הוא נובע במרכז התל ומוקף מגדל הרמה. על דופן המגדל שתי טחנות קמח. מימיו זרמו בנחל בשם מפשוח שנשפך לנחל הגעתון, כ – 2.5 ק"מ ממערב. המעיין השני הוא עין גיח (עין פוארה), שנובע ממזרח לתל בתחום היישוב הפרהיסטורי. גם סביב מעיין זה נבנתה בריכת הרמה. שני המעיינות האחרים הם עין צוף (עין עסל) ועין שיירה (עין באשה). הם נמצאים כ – 1 ק"מ לכיוון צפון- מזרח.
בימי המנדט הבריטי נסללה על התל הדרך מאזור החוף אל תרשיחה ולצדה, גם כן על התל, היו שני כפרים ערביים: הראשון הוא א-תל, שהיה ממוקם על התל הקטן. השני – כפר שממוקם בקצה המזרחי ונקרא בסקר הבריטי ואצל גרן בשם קהוה (בית הקפה) ובמפה המנדטורית אל-נהר. השטח מצפון לכפרים נקרא דאהר אל תל (הגב של התל). לתל כולו לא היה שם כולל, ואנשי הסקר הבריטי וגרן לא הבינו שהוא אתר קדום. הראשון שהבין את מלוא חשיבות המקום היה סריסלו והוא קרא לו בשמות הכפרים והשדה השם “תל כברי” הוא של החופרים במקום.

 

*****

זיהוי, חפירות וממצאים
הוצע לזהות את המקום עם אכשף המקראית או עם רחוב , אך נראה שיש לקבל את הזיהוי עם אפק.
מקום בשם Tel el-Moutasouf מופיע ברשימה של מקומות שצורפו לווקף על ידי מליך אל אשראף. קלרמון גנו הציע לקרוא את הכתוב כתל מפשוך, ואם נכונה קריאתו, אזי היה זה שם התל בימי הביניים. הסוחרים הצרפתים שישבו בעכו בראשית המאה השמונה עשרה קראו למקום “המעיין של הבתולה הקדושה” (Maundrell 1714:53).
גרעין אובסידיאן גדול, מראת אובסידיאן וכלי אבן מהודרים נמצאו  המקום בשנת  1956 סמוך לעין גיח. בשנת  1958 – 1957 נערכה חפירה בניהול משה פראוסניץ באותו אזור ונחשפו בה ממצאים מהתקופה הכלקוליתית הקדומה ומהתקופה הניאוליתית הקרמית.  בשדה שמצפון למעיין וממזרח לו ליקט יוסף אוורבוך אוסף גדול של כלי צור וכלי אבן. אוסף זה נמצא היום במחסני אוצרות המדינה של רשות העתיקות ופורסם ממנו פסל של ראש אייל . באוסף מצויים כלי צור אופייניים לתקופה הניאוליתית הקדם קרמית, לתקופה הניאוליתית הקרמית ולתקופה הכלקוליתית הקדומה, וכן כלי אבן בעלי עיבוד מעולה ומאות אבני קלע שאופייניות למכלולים מהתקופה הכלקוליתית הקדומה. לבד מפסל האייל מאוסף י' אוורבוך פורסמו עוד שני פסלי איילים שיוחסו לתקופה הכלקוליתית. אחד נמצא על התל ואחד ממזרח לאתר. בקרבת עין גיח נמצאה אסטלה מסותתת ללא כתובת.
רמזים ראשונים על השתכבות התל עצמו עלו בשנת 1961, בעת הנחת צינור מים שיצר חתך ממזרח למערב באורך כ – 500 מ’ ובעומק של כ – 3.5 מ’. בשנת 1969 נחפרה קבוצת קברים מתקופת הברונזה התיכונה על התל בניהול יהודה בן יוסף. ב – 1975 נערכה חפירה באותו מקום (שטח B) ובשטח נוסף (שטח C) שבו נחשפו ביצורי העיר, בניהול מ’ פראוסניץ, א’ קמפינסקי ורות עמירן. משנת 1986 ועד שנת 1993 נערכו שמונה עונות חפירה בשטח התל בראשות א’ קמפינסקי לדעת החופרים העיר של תקופת הברונזה הקדומה הייתה באזור הצפוני, הגבוה, ושטחה היה כ – 150 דונם. האתר הגיע לשיא גודלו כאשר הוקם מתחם עירוני מבוצר בתקופת הברונזה התיכונה. מתקופת הברונזה המאוחרת נמצאו ממצאים בודדים, שאולי מעידים על יישוב בתחום התל הקטן. מתקופת הברזל ב' נמצאו שרידי ביצורים בתל הקטן ושרידים דלים במרכז המתחם המבוצר מהברונזה התיכונה. בתקופות הפרסית וההלניסטית הצטמצם היישוב לתחום התל הקטן (א-תל). לאחר מכן, ועד לתקופה העות’מאנית, הייתה הפסקה בהתיישבות.
מבין הממצאים העיקריים של חפירות אלה יצוינו שכבות מהתקופה הכלקוליתית הקדומה; בניין סגלגל מתקופת הברונזה הקדומה 1 ומבנים ישרי זווית מתקופת הברונזה הקדומה 2; ארמון גדול עם פרסקאות בסגנון מינואי, קברים בנויים וסוללת ביצור מתקופה הברונזה התיכונה. כל אלה נמצאו באזור הצפוני של התל. במדרון הצפוני של התל הקטן שמדרום לעיין שפע נמצאו שרידי חומות סוגרים משלושה שלבים: במדרגה נמוכה של המדרון נמצאו שרידי חומות מהמאות הי' והט' לפסה"נ וסמוך לראש המדרון נמצאו שרידי חומה מהמאה הז' לפסה"נ. בשטח המתחם, מעל שרידי הארמון הברונזה התיכונה 2, נמצאו שרידים דלים מהמאות הי' והט' לפסה"נ.
בשנת 1999 ערכה דינה שלם חמש חפירות בדיקה במרכז התל לאורך קו הכביש המנדטורי. בחפירות אלה נחשפו הצטברויות מהתקופה הכלקוליתית הקדומה, מתקופת הברונזה הקדומה 1 1 ושרידי ביצורים מתקופת הברונזה התיכונה. שתי חפירות הצלה מצומצמות נערכו בשוליים המערביים של האתר. בחפירה אחת נמצאו שרידים דלים של תעלת השקיה, כנראה מהתקופה הביזנטית, וכן גם חרסים אחדים מהתקופה הכלקוליתית המאוחרת. בשנייה נמצאו הצטברויות של סחף טבעי ומעט חרסים מתקופת הברזל. מאז שנת 2005 מתנהלות באתר חפירות מחודשות בראשות א' יסעור לנדאו וא' קליין.
המקור אתר 61, מפה 5 (עמקה), סקר ארכיאולוגי לישראל

 

שמחה מראה לנו את הקונכיות מהן הפיקו את צבע הארגמן

הצילום באדיבות שמחה רום

הכפרים הערבים שהתקיימו במקום

תמונת מצב בשלהי המאה ה-19

*****

תמונת מצב ערב מלחמת העצמאות עד כיבושם במבצע בן עמי

*****

אֻם אלפַרַג – הכפר כונה על-ידי הצלבנים לֶה פיֶירְג'. בסוף המאה ה-19 הוא מנה 200 תושבים שחיו בבתי אבן וגידלו תאנים, זיתים, תותים ורימונים. הבתים הישנים של הכפר נבנו בצמוד זה לזה, בצורת מעגל, ואילו אלה שנבנו אחרי 1936 היו פזורים בינות המטעים. ערב מלחמת העצמאות כנראה התגוררו בו 800 תושבים, כולם מוסלמים. הם התפרנסו מחקלאות על שטח של 825 דונם, רובם נטועים הדרים ובננות. הכפר נכבש בין ה-20 ל-21 במאי 1948 במסגרת השלב השני של מבצע בן-עמי. על חלק מאדמות הכפר הוקם ב-1949 נוסד מושב בן עמי, כיום נותר מן הכפר רק המסגד. הוא נעול ומצוי במצב של התפוררות בתוך עשב שגדל פרא. ניתן להבחין במקום בעצים רבים שכפי הנראה גדלו במקום טרם הריסת הכפר. האדמות הסמוכות מעובדות ומצוי עליהן מטע בננות ששיך לבן עמי.
תושבי אום אל פרג' ניסו לפחות מפברואר 1949 להיאחז בכפרם, אך גורשו ממנו ושוב בספטמבר 1949 כדי למנוע את הקמת מושב בן עמי. בנובמבר 1949 שבו והתיישבו במרכז המושב כ-30 ערבים מאום אל פרג' אשר טענו שהם היו במקום מאז כיבושו וכלל אינם נפקדים. כסימוכין הביאו הערבים מכתב מהמושל הצבאי. במשך הזמן התפתחו עימותים רבים בין אנשי המושב אשר בקשו לנהוג בעלות באדמות שהוקצו להם והערבים אשר בקשו לשמור על האדמות שטענו שהם שלהם. לשיא הגיע העימות בעת שהערבים ניסו למנוע מחברי המושב קטיף מישמיש מעצים שבמחלוקת ובתגובה נורה אחד הערבים ונפצע. כח משטרתי הוצב במושב למשך 3 שבועות כדי למנוע עימותים נוספים. הסכסוך נדון בבתי משפט שונים, בין השאר בבית המשפט המחוזי בחיפה בפני השופט משה לנדוי, אשר קבע שהערבים היו נפקדים ועל כן האדמות שייכות למושב. במרץ 1953 קבע בית המשפט העליון סופית שהערבים היו נפקדים ועליהם לפנות את האדמות לטובת אנשי המושב. אולם הפינוי התעכב בגלל דרישת הערבים לאדמה חלופית אחרת משהציעו להם, שנתמכה על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. באוגוסט 1953 ניסו אנשי בן עמי לפנות את הערבים בעזרת בולדוזר, אולם הדבר לא עלה בידם. ב-14 בספטמבר 1953 הועברו הערבים על ידי המשטרה לאדמות חלופיות במזרעה.
אלתַלּ הכפר שכן על שולי תל כברי והיה כישוב תאום לכפר הסמוך אל-נהר. אל-תל נבנה על חורבות ישוב מהמאה ה-18 לפנה"ס, ובסוף המאה ה-19 מנתה אוכלוסייתו 200 נפש. תושביו התפרנסו בעיקר מחקלאות ומגידול בעלי-חיים, וגידלו זיתים, רימונים ותותים. הם הפעילו טחנת קמח באמצעות מים. לכפר היתה צורה מלבנית, ובתיו נבנו מאבן, מלט ובטון מזוין, כשהם צמודים זה לזה. ערב מלחמת העצמאות התגוררו במקום כ-300 תושבים, רובם מוסלמים. גם כפר זה נכבש בין ה-20 ל-21 במאי 1948 במסגרת השלב השני של מבצע בן-עמי. בתי הכפר הוחרבו על-מנת לנקום בתושביו על השתתפותם באירוע שיירת יחיעם ועל מנת ולמנוע את שיבתם לבתיהם. על אדמות הכפר אין ישובים ישראלים, אך מתקנים של חברת מקורות נמצאים היום בסמוך לאתר הכפר, בו עומד עדיין בית אבן אחד, מט לנפול. אתר הכפר מכוסה גלי אבנים ועשבים שוטים. שיחי צבר ועצי תאנה גדלים בדרומו. ארבעה קברים רומיים וביזנטיים נמצאו בבית הקברות שבצפון האתר.
אלנָהְר הכפר נמצא צמוד לכפרו התאום אל-תַל, ובשניהם נמצאו בשולי תל כברי. אל-נהר נבנה על תל א-קהווה ["תל הקפה"] וכך כונה על ידי הרשויות העות'מניות. ערב מלחמת העצמאות כללה כפר 610 תושבים. באותה עת השתרעו אדמות הכפר על 5,261 דונם. מקורות הפרנסה של התושבים היו גידול בעלי-חיים וחקלאות, בעיקר גידול הדרים, בננות ודגנים. גם כפר זה, כמו שני שכניו נכבש בין ה-20 ל-21 במאי 1948 במסגרת השלב השני של מבצע בן-עמי. בתי הכפר הוחרבו על-מנת לנקום בתושביו על השתתפותם באירוע שיירת יחיעם ועל מנת ולמנוע את שיבתם לבתיהם. מושב בן עמי הוקם ב-1949 על הכפר עצמו. כיום נותרו במקום שני בתים, אחד מהם הרוס למחצה. עץ תמר גדול גדל באתר הכפר, בו גדלים עשבים שוטים, שיחי צבר ועצי תאנה. בית-הקברות במערב הכפר מכיל קבר אחד שניתן לזיהוי. מעיין פווארה הסמוך גודר והוכרז שטח פרטי. קיבוץ כברי משתמש באדמות הכפר.

 

תמונת מצב עשור לאחר הקמת המדינה

*****

 

המשך מזרחה על הדרך המנדטורית

כביש 70 (בחלקו הדרומי מכונה בטעות "דרך ואדי מילֶ‏ק" וצ"ל דרך וואדי מילח) הוא כביש ארצי שאורכו 76 ק"מ שכיוונו משתנה מתחיל במחלף זכרון יעקב בדרום ומסתיים בשלומי בצפון. כביש 70 הוא אחד משני עורקי התנועה העיקריים החוצים את הכרמל תוך שהם מחברים בין מישור החוף הצפוני לעמק יזרעאל (האחר הוא כביש 65 הידוע גם ככביש ואדי עארה). כביש 70 ממשיך צפונה דרך מישור חוף מפרץ חיפה (עמק זבולון) למרגלות הרי הגליל המערבי, ומשמש כציר אורך מקביל לכביש החוף הצפוני הקרוב יותר אל החוף. הכביש משמש בפועל כציר מהיר העוקף את חיפה והקריות. הקטע מזכרון יעקב לצומת העמקים (צומת ג'למה) היה קיים עוד בימי המנדט הבריטי. הקטע הצפוני, מיגור לטמרה נסלל רק בשנות ה-70' ונפתח לתנועה בשנת 1979. בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 הורחב הכביש לכביש דו-מסלולי, בחלק שמצומת פוריידיס עד לטמרה. בעוד מספר שנים קטע כביש 70 שבין צומת יגור בדרום ומחלף סומך בצפון ישנה את דמותו עם השלמת סלילת קטע 3  של כביש 6.

אתר הזיכרון לשיירת יחיעם

****

כניסה לאתר שיירת יחיעם

 

שיירת יחיעם הייתה שיירת אספקה של חטיבת כרמלי במלחמת העצמאות שיצאה ב-27 במרץ 1948 מנהריה לקיבוץ יחיעם, נקלעה למארב והותקפה על ידי כנופיות וכפריים ערבים בסמוך לכאברי. בהתקפה על השיירה נהרגו 46 אנשים, והאירוע נחשב לאחת התבוסות היהודיות הקשות במהלך מלחמת העצמאות. לאחר אובדן השיירה נותקה יחיעם למשך זמן רב, עד למבצע בן עמי במאי 1948, במהלכו נכבשו ונהרסו כל הכפרים בדרך ליחיעם.

 

הצגת אירוע נפילת שיירת יחיעם

 

הרקע ליציאת השיירה לדרכה – קיבוץ יחיעם עלה לקרקע ב־1947, באזור מבודד בין כאברי לתרשיחא, מדרום לנחל געתון. עם פרוץ מלחמת העצמאות עלתה באופן קשה בעיית האספקה של מזון, מים, כלי נשק ותחמושת וכן חומרי בניין לביצורים לצורך עמידת הנקודה בפני התקפות הערבים. בחורף 1948 התנהלה התחבורה מנהריה ליחיעם בשיירות קטנות, שעברו דרך הכפרים הערביים: אום פרג', אלתל, אלנהר וכברי. בסוף ינואר הותקפה שיירה קטנה באזור, במהלך התקפה גדולה על יחיעם, ו־6 נוטרים נהרגו. אף על פי שההתקפה של סוף ינואר נהדפה על ידי המגינים, מצבה של יחיעם היה קשה עקב בידודה והכמות הקטנה של מגיניה.
תוואי הכביש מנהריה לכברי (כיום כביש 89) היה שונה מאד באותה תקופה. למרות שעבר בעמק פתוח בין נהריה לבין כברי, הוא היה מאד מפותל עקב התפרסותו הרחבה של הכפר כאברי, ושוחד ששולם למתכנני הכביש על מנת להרחיק את הכביש מחלקות חקלאיות מסוימות (לכן דבק בכביש הכינוי: דרך הבקשיש).
באזור הגליל המערבי היה באותו זמן סיכום על הבטחת תנועה יהודית בכבישי הגליל המערבי, תמורת תיקון צינור המים לעכו והבטחת תנועה ערבית באזור נהריה, אך הסכם זה לא היה על דעת אדיב שישכלי, שהיה מפקד צבא ההצלה באזור. למפקדת ההגנה בשבי ציון הגיעו ידיעות וסימנים שצפוי מארב לשיירות על הכביש. המידע המדויק ביותר היה של מודיע מכפר א-סמריה שהתריע במדויק על מארב שצפוי באותו היום שבו ישתתפו כאלף ערבים. למרות כל האזהרות, החליט בן עמי פכטר, שהיה מפקד גדוד 21 של חטיבת כרמלי ומפקד המרחב, להוציא את השיירה ליחיעם, בשל מצבה הקשה של הנקודה.

 

תבליט הסביבה ומרשם הקרב

השיירה, המארב והתקפה עליה – השיירה יצאה מנהריה ב-27 במרץ 1948 (ט"ז באדר ב' ה'תש"ח) בשעה 14:00, כהמשך לשיירה שהגיעה יום קודם לכן מאזור הקריות לנהריה, ושיירות קטנות שנסעו ביום הקודם ובבוקר אותו יום לאילון, חניתה ומצובה, והגיעו ליעדן ללא אירועים מיוחדים. בשיירה היו 7 כלי רכב ובהם 87 לוחמים: בראש השיירה נסע משוריין עם התקן לפריצת מחסומים, ובו 14 לוחמים, ביניהם מפקד השיירה איתן זית (זייץ), שהיה מ"פ בגדוד 21. אחריו נסע טנדר משוריין ובו 6 לוחמים, ביניהם בן עמי פכטר, שהיה מפקד גדוד 21. הרכב השלישי היה משאית עם נהג ולוחם, שהובילה גשר מתכת כתחליף לגשר הכביש על נחל הגעתון שפוצץ קודם לכן (בדיעבד הסתבר כי דחפור ירד מיחיעם ומילא את מעבר הנחל בעפר. הרכב הרביעי היה משאית נושאת אספקה, ובה נהג ולוחם. הרכב החמישי היא משוריין ליווי ובו 24 לוחמים ואנשי יחיעם. הרכב השישי היה משאית אספקה ובה נהג ולוחם. הרכב השביעי היה אוטובוס משוריין, ובו 37 לוחמים מגדוד 21. במשוריין הראשון ובאוטובוס במאסף השיירה היו מכשירי קשר.
השיירה נצפתה סמוך ליציאתה בידי כוחות ערביים, ונתקלה במארב של כח ערבי גדול אשר התקיף אותה בשעה 14:25, בסמוך לבית הקברות של הכפר הערבי אל-כאברי. המשוריין פורץ המחסומים שנסע בראש השיירה הצליח לפרוץ סדרה של מחסומים והגיע עד יחיעם, כאשר מפקדו הרוג ומספר מלוחמיו פצועים, אך שאר כלי הרכב נלכדו בכביש הצר עקב התהפכות הרכב השלישי בשיירה, שאף עלה באש, ושני אנשיו נהרגו. מפקד השיירה שהיה במשוריין הראשון, איתן זית, נהרג במארב ירי בסמוך למחסום השלישי שהוצב על דרכה של השיירה. במהלך ההתקפה הושבת מכשיר הקשר שהיה במשוריין הראשון, ועל כן אבד הקשר עם שאר השיירה.
בן עמי פכטר נחלץ מהטנדר שהתהפך יחד עם עוד 3 לוחמים, והקבוצה הקטנה ניסתה להגיע ברגל לנהריה (לוחם אחד נהרג במקום המארב, ולוחם אחר הסתתר בסבך והגיע לשבי ציון כעבור יומיים), הם נתגלו בבוקר בתל פדכה (כ־2.5 ק"מ מערבית למקום המארב, בסמוך לעין גיח) אך לאחר קרב נהרגו כולם.
אנשי הרכב הרביעי נטשו את המשאית לאחר שנפגעה ונלכדה, והצטרפו לאנשי משוריין הליווי, שהיה הרכב החמישי בשיירה, וניהל קרב יריות במשך כשעה. בתיאום עם סגן מפקד השיירה שהיה באוטובוס המאסף, משוריין הליווי הסתובב בחזרה לכיוון נהריה. בדרך נתקל המשוריין בחסימה נוספת שלוותה במארב ירי, ואנשי המשוריין נאלצו לנטוש את הרכב. הלוחמים הצליחו להגיע לנהריה ברגל, למעט 3 לוחמים שנפלו מקרב אנשי משוריין הליווי.
הרכב השישי בשיירה נפגע מהירי, עלה באש ושני אנשיו נהרגו. ברכב השביעי התארגנו הלוחמים להגנה, וניהלו קרב דרך חרכי הירי שהיו קבועים באוטובוס, לאחר שלוחמים שניסו לרדת מהאוטובוס נפגעו מירי. הלוחמים התארגנו להגנה בתוך האוטובוס עקב התקפה קשה עליהם מטווחים קצרים, אך מרביתם נהרגו בקרב ארוך שנערך כ־9 שעות. במהלך הקרב, הם שמעו מספר פעמים הוראות בגרמנית שהיו חודלות את האש הערבית. היו מציעים להם בעברית משובשת להיכנע, אך הם סירבו, והאש חודשה. לאחר מספר שעות, הציעו להם להיכנע בפעם האחרונה תוך איום שאם לא ייענו – הערבים יציתו את המשוריין על יושביו. המגינים שוב סירבו, והערבים החלו להצית את האוטובוס. 5 הלוחמים שנותרו בחיים יצאו ממנו, אחד מהניצולים הצליח להגיע ליחיעם, 1 לנהריה, 2 למצובה ואחד נהרג בדרך.

 

*****

בקרב נפלו 46 לוחמים (כולל לוחמת אחת ששימשה כאלחוטאית) מבין 87 אנשי השיירה, כולם מגדוד 21. הגופות נאספו על ידי כוחות צבא בריטיים ביום למחרת הקרב. הלוחמים זוהו בחלקם על ידי קרובי משפחה ומכרים, אך חלקם לא היו במצב המאפשר זיהוי. ובסופו של דבר זוהו גופות הנופלים על ידי רבה של נהריה, הרב ד"ר אהרן קלר, בעזרת שיטות קבליות (בדומה לזיהוי חללי שיירת הל"ה על ידי הרב אריה לוין בעזרת "גורל הגר"א").  45 מהלוחמים נקברו בנהריה, ומפקד השיירה שהיה במשוריין הראשון שהבקיע ליחיעם, נקבר ביחיעם.

*****

לאחר האירוע צמרת ההגנה ערכה תחקיר מקיף על האירוע, ומתחה ביקורת על פכטר שלמרות האזהרות המודיעיניות בחר להוציא את השיירה, וגרוע מכך, שהוא עצמו נהג ברכב השני בשיירה. במהלך האירוע איבד פכטר שליטה על הרכב  והתהפך, בעקבות ניסיונו להבין את מצב הקרב ולחלק פקודות לשאר רכבי השיירה, ובכך חסם את הדרך בפני שאר רכבי השיירה, למרות שהמשוריין המוביל, פורץ המחסומים, הצליח לפרוץ את כל המחסומים שנקרו בדרכו ולהגיע עד ליחיעם.
אירוע שיירת יחיעם היה החמור מבין שלושה אירועי שיירות שנלכדו במארב באותו שבוע: שיירת יחיעם, שיירת נבי דניאל ושיירת חולדה. שלושת הכישלונות ומחיר הדמים הכבד, הוכיחו סופית ששיטת השיירות נכשלה, ושיש להשתלט על סביבות הדרכים על מנת להבטיח את התחבורה ליישובים המבודדים. שבוע בלבד אחרי הטבח החל המבצע היזום הראשון של ההגנה במלחמה, מבצע נחשון. במבצע, נכבשה לראשונה הדרך לירושלים ונפתחה הדרך לשלוש שיירות אספקה גדולות.

 

אתר הזיכרון

בשנת 1950 נבנו על ידי אשר חירם, אדריכל הבית של היחידה להנצחת החיל במשרד הביטחון, עמודי זיכרון באתרי קרבות חשובים של מלחמת העצמאות. אחד האתרים היה אתר נפילת השיירה בסמוך לצומת כברי. חירם בנה במקום עמוד זיכרון הבנוי ככוכב של שלוש צלעות ומחופה באבן. בראש העמוד תבליט של סמל צה"ל ובמרכזו שלט שעליו שמות הנופלים ומעליהם הכיתוב שם ולתהילה לפורצי הדרך ולמגינים האמיצים, שריוו מקום זה בדמם בחושם לשחרר את יחיעם הנצורה. זכרם לא ימוש לעד".
בשנות ה-60 החליטה המועצה האזורית מטה אשר לבנות שחזור של הקרב במקום נפילת השיירה. העבודה הוטלה על הפסל יחיאל שמי חבר קיבוץ כברי הסמוך. שמי הגיע לביקור בשטח מלווה באדריכל יחיאל ערד שאחיו משה פלוצר נפל בשיירה. שמי, שידע שערד רוצה מאוד לקבל לידיו את תכנון המקום בשל הקשר האישי, החליט לוותר ולהעביר לערד את תכנון אתר ההנצחה.  ערד תכנן את האתר מסביב לכביש הישן- "כביש הבקשיש", ממש במקום בו נפלה השיירה. הוא בנה קיר בטון מפוסל שמזכיר בצורתו מחסום דרכים. למרגלות הקיר יש מפת תבליט של הקרב ובימין הקיר נמצא קטע המתאר  את הקרב. במרכז קיר הזיכרון חלון שאמור לתת הצצה לעבר בית העלמין הישן של הכפר כברי, ממנו נפתחה האש לעבר השיירה. בצדי הכביש נמצאות גרוטאות של משוריינים. האתר כולל גם עמדת הסברה קולית בעברית ובאנגלית, שלטי הסבר על האזור בתקופה שלפני ובמהלך מלחמת העצמאות, שולחנות פיקניק ופינות ישיבה מוצלות בין העציםהאתר בתכנונו של ערד נחנך בחודש מרץ 1969.  

טחנת רייאס – טחנת קמח, תעלה חצובה וגת במורד המערבי של הגבעה שממזרח לתל כברי, בקרבת האנדרטה לחללי שיירת יחיעם. הגבעה בנויה מסלע קירטון מכוסה בשכבת נארי.
התחנה הופעלה במים של עין צוף שהגיעו אליה בתעלה בנויה שעברה לאורך הדרך הישנה.
תעלה חצובה שמהלכה מצפון לדרום, הבנויה מתעלה ברוחב כ –1 מ' שבמרכזה תעלה צרה ברוחב 0.5 מ'. בעת הסקר ניתן היה לעקוב אחרי התעלה לאורך כ – 150 מ'. ייתכן שזו הייתה תעלת השקיה מקומית, אך אפשר גם שזהו קטע של אחת מאמות המים שהזרימו מים ממעיינות כברי לעכו.
המקור אתר 63, מפה 5 (עמקה), סקר ארכיאולוגי לישראל

תחנת הקמח בעין צוף

 

תצפית על המישור ליד שער הכניסה לקיבוץ כברי,

תצפית מערבה

כַּבְּרִי הוא קיבוץ השייך לתנועה הקיבוצית ובעבר השתייך לתק"ם. שמו של הקיבוץ הוא כשם הכפר הערבי אל-כאברי שחרב במלחמת העצמאות. ההשערה היא, ששם זה שימר את השם "כבריתא" או "כבריתה הנזכר כיישוב גבול צפוני בימי שיבת ציון תוספתא ובתלמוד הירושלמי.
אלכַּאבְּרי הכפר שכן באזור בו בקצה המורדות המערביים של הרי הגליל עם מישור חוף הגליל. הכפר ניצב על חלק מתל כברי. יתכן ששם הכפר מקורו במילה הארמית כַּבִּיריה, שפירושה גדול או עשיר. ההשערה היא, ששם זה שימר את השם "כבריתא" או "כבריתה הנזכר כיישוב גבול צפוני בימי שיבת ציון תוספתא ובתלמוד הירושלמי. הגיאוגרף הערבי אל-מקריזי, שחי במאה ה-15  קרא למקום אל-כַּבּירָא; הצלבנים כינוהו כַּבְּרָא. בסוף המאה ה-19 חיו כ-400 תושבים בבתי-אבן בכפר שסביבו נטעו עצי תאנה, זיתים, רימונים ותפוחים. מעיינות הכפר היוו את מקור המים העיקרי בנפת עכו, וכללו את עין אל-מפשוח', עין פַוָאר, עין אל-עסל ועין כאברי. אמת מים בה העבירו ממי המעיינות לעכו נבנתה בתקופה היוונית; שתי תעלות נבנו לאותה מטרה במאה ה-19 על-ידי מושלי עכו. ערב מלחמת העצמאות מספר התושבים בכפר היה כ-1,520, כולם מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 47,428 דונם, מהם 90 אשר נרכשו בידי יהודים. בכפר היה מסגד ובית-ספר יסודי לבנים, וכלכלתו התבססה על חקלאות וגידול בעלי-חיים.
תושביו הכפר השתתפו יחד כוחות צבא השחרור הערבי  ב-28 במארס במארב ומתקפה על של שיירת יחיעם. גם כפר זה, כמו שני שכניו ממערב לעיל, נכבש בין ה-20 ל-21 במאי 1948 במסגרת השלב השני של מבצע בן-עמי.
ב- 18 בינואר 1949 הוקם קיבוץ כברי בחלק הצפון-מערבי של אתר הכפר ההרוס. קיבוץ געתון (1948), והמושבים מעונה (1949) ועין יעקב (1950) והישוב מעלות (1957) נבנו כולם ממזרח לאתר-הכפר, על אדמות אל-כאברי או תרשיחא. היישוב האחרון שהוקם על אדמות אל-כאברי הוא כפר ורדים (1984). כיום נותרו מן הכפר רק קירות מטים לנפול וערימות אבנים מוקפות קוצים, עשבים ושיחים. קיבוץ כברי משתמש באדמות הסמוכות לחקלאות ומרעה.

 

קיבוץ כברי נוסד בשנת 1949, על ידי חברי קיבוץ בית הערבה שנאלצו לפנותו במהלך מלחמת העצמאות. בתחילה הנשים והילדים פונו לקיבוץ שפיים ולאחר מכן פוצלו כל המפונים לשני קיבוצים – כברי וגשר הזיו.  בקיבוץ מטעי בננות ואבוקדו מצליחים, מפעל יציקות מתכת בשם "כבירן", מפעל פלסטיק בשם "ריאון" מקבוצת פלסאון תעשיות, מסעדה (אדלינה) וצימרים. כמו כן פועלת בקיבוץ סדנת הדפס. 

****

קטע שני
מכברי דרך שטחי מטעי האבוקדו והבננות והשדות
ממזרח לכביש 70 ולגבעת חמודות
תוך כדי חציית נחל שעל, נחל כזיב ונחל בצת
עד שלומי

*****

 

גידולי האבוקדו והבננות בגליל המערבי תופסים קרוב ל 30,000 דונם משטחי החקלאות המקומיים, 22,200 דונם אבוקדו (30% מההיקף הארצי)  ו 6,300 דונם בננות (26% מההיקף הארצי).  גידולים אלה מהווים מרכיב חשוב בכלכלת האזור.

 

*****

 

חציית נחל שעל

נחל שעל – הקצר מבין נחלי הגליל המערבי. אורכו כ- 16 ק"מ ושטח אגן הניקוז שלו כ 20- קמ"ר. שני יובליו: נחל נחת מצפון ונחל אשחר מדרום. בנחל וביובליו אין מקורות מים ממעיינות המקיימים רצף זרימה בנחל, וזורמים בהם רק מי שיטפונות מועטים בחורף. בעין שעל, הנמצא בתחום שמורת נחל שעל, שפיעת מים דלה המשמשת להגמאת עדרים בלבד. הנחל נשפך לים למרגלות תל אכזיב מדרום.

*****

בין הסככות במטע הבננות

ענף גידול הבננות – מוצא הבננה ביערות של דרום מזרח אסיה. משם הופצה לאזורים הטרופיים והסובטרופיים ברחבי העולם ע"י סוחרים ערביים למזרח התיכון והכובשים הספרדים לאמריקה. שני מיני בננת הבר הגדלים ביערות דרום מזרח אסיה אינם אכילים. מהם טופחה הבננה התרבותית שאנחנו אוכלים. היא משתייכת לקבוצת זנים בשם קבנדיש.
מבחינה בוטנית הבננה היא עשב ולא עץ. הגבעול המרכזי של הצמח נקרא גזעול כלומר גבעול דמוי גזע עץ. מבחינה גנטית הבננה היא טריפלואידית בעלת שלושה עותקים לכל כרומוזום, לכן לא מייצרת זרעים לריבוי מיני. הריבוי שלה מתבצע רק באופן וגטטיבי מנצרים המתפתחים מבסיס הצמח. עובדה זו הופכת את הבננה לפגיעה במיוחד, משום שבניגוד לריבוי מיני, שבו יש מגוון גנטי ושינויים בכל דור של צמחים, בריבוי וגטטיבי אין לצמחים אפשרות לפתח עמידות בפני מחלות חדשות. כדי להימנע ממחלות משתמשים בטכניקה של תרביות רקמה לגידול שתילי הבננות. מפעלי תרבית רקמה בראש הנקרה ובית העמק מייצרים את השתילים לישראל וגם מייצאים. בארץ יש לחדש את חלקות הבננות כל 5 עד 7 שנים. שווק הבננות לשוק נמשך כל השנה, שיאו בחודשי החורף והאביב בסוף הקיץ קצב השיווק יורד לכדי מחסור בשוק. היבול הממוצע הוא כ 6 טון\דונם.
מאחר והבננה רגישה מאוד לנזקי קרה, בישראל מגדלים את הבננות באזורים שפגיעת הקרה נדירה בהם. לפי אומדן באמצעות תצולמי אוויר בשנת 2013 התפלגו שטחי הבננות לאזורים הבאים: עמק הירדן   כ 8,200   דונם (34% מהשטח הארצי מהם 25% מושקים במים מושבים), חוף הכרמל  כ 9,200   דונם (38% מהשטח הארצי מהם 75% מושקים במים מושבים) גליל מערבי  כ 6,300   דונם (26% מהשטח הארצי מהם 90% מושקים במים מושבים), בקעת הירדן כ 300 דונם (1%    מהשטח) ס"ה כ 24,000 דונם.
בשנים האחרונות עברו כשלושה רבעים משטחי הבננות בארץ מגידול בשטחים פתוחים לגידול בבתי רשת. ב 2013 היה שיעור בתי הרשת בעמק הירדן ובבקעה 65% מהגידול, בחוף הכרמל 70% ובגליל המערבי 95%. בתי הרשת מספקים הגנה סביבתית טובה, ומכאן מושגים היתרונות הבאים: חיסכון ניכר בצריכת המים ע"י צמצום האידוי מהקרקע ומהצמח; בעמק הירדן חיסכון של כ 40%, בגליל המערבי כ 15%; שיפור משמעותי של משקל האשכול והיבול לדונם; איכות הפרי והמטע משתפרים ונוף הצמח והעלים נשארים מוגנים ושלמים עד סוף תקופת החורף. כך נמנעים נזקי טבע רבים בעיקר נזקי קרה והפרי נשמר בשלמותו עד לקטיף; בעזרת נטיעה בבתי רשת ניתן לנצל קרקעות שעד עתה לא ניתן היה לשתול עליהן בננות.
מקור; מצגת על גידול בננות בבתי רשת סקירת ענף הבננות בישראל לסיכום 2013.

לצד מטע הבננות סמוך לנחל כזיב

חציית נחל כזיב בבקעת קורן,

******

נחל כזיב – הנחל הארוך ביותר ובעל אגן הניקוז הגדול ביותר בגליל המערבי העליון. שטח אגן הניקוז כ- 130 קמ"ר. ערוץ נחל כזיב מתחיל בהר מירון במספר יובלים המנקזים את אזור פסגת הר מירון והכפר בית ג'אן, ומסתיים בים התיכון מצפון לתל אכזיב. יובליו העיקריים – מצפון: נחל פאר, נחל מורן ונחל עפאים; ומדרום נחל פקיעין. חלקים ניכרים מאפיק הנחל מוכרזים כשמורות טבע. בעבר זרם הנחל כל השנה ממעיין עין זיו ומערבה, אך בעקבות השאיבה מעין זיו ומעין חרדלית, צומצמה הזרימה באופן ניכר. ישנה זרימה קבועה בנחל רק לאורך קטע של כ 2- ק"מ, ממעיינות שאינם תפוסים: עין טמיר, עין מצוד ועין ברתות- בוסתן, וממים המשוחררים לנחל עפ"י הקצאות רשות המים, דרך צינור חב' "מקורות" המחבר בין עין זיו ועין חרדלית. בעבר הייתה ספיקת כל המעיינות יחד מגיעה לכ 9.3- מלמ"ק מים בשנה, אולם זרימת המים בכזיב כיום עומדת על כ 6.4%- מזו שהייתה בעבר. ספיקת עין זיו מגיעה ל- 600 מק"ש בשיא תפוקתו, ויורדת עד 70 מק"ש בשפל. ספיקת עין חרדלית משתנה בין כ 550- מק"ש באביב, ויורדת בסוף הקיץ לכ- 70 מק"ש (פרלמוטר, 2008 ). ההקצאה השנתית הנדרשת על מנת לקיים את המארג האקולוגי בנחל עפ"י הערכות רט"ג היא של 5.25 מלמ"ק מים שפירים ברוטו בשנה (שחם וחובריו, 2003 ), ועפ"י רשות המים – כ- 0.4 מלמ"ק/שנה (דרייזין, 2002 ). בפועל, מאושרת כיום הקצאה רשמית של 1.2 מלמ"ק לשנה, בכפוף ליכולת האספקה של חברת "מקורות" . כל ביוב הכפרים בית ג'אן וחורפיש מוזרם לנחל כזיב העליון מזה כ 20- שנה, וגורם לזיהום חמור של מי התהום ולפגיעה קשה ביותר בחי ובצומח שבנחל. בעקבות חלחול הביוב למי התהום אירעה התפרצות מסיבית של ביוב גולמי במי עין זיו בסוף שנת 2006 , ושוב בסוף שנת 2008. בזיהום נמדדו ריכוזים גבוהים של מתכות (בעיקר מנגן, ברזל, ניקל וקובלט), חומרים אורגניים וחיידקים. כתוצאה מכך הפכו מי המעיין לבלתי ראויים לשאיבה כמים שפירים. המעיין אינו מזוהם כיום, אך מחשש להופעה חוזרת של הזיהום, מוזרמת כיום שפיעת המעיין כולה אל הנחל.
המקור: סקר החברה להגנת הטבע משנת 2009 רגישות סביבתית לפעולות תחזוקה של הערוצים ברשות ניקוז ונחלים גליל מערבי.

*****

בדרך במטע האבוקדו

ענף גידול האבוקדו – האבוקדו הוא עץ סובטרופי ירוק עד שמקורו באזורים הגבוהים של מרכז אמריקה. צמח האבוקדו הוא חד-ביתי. הפרחים קטנים ודו-מיניים. לאבוקדו אין יכולת האבקה עצמית, שכן החלק הנקבי והחלק הזכרי באותו פרח אינם מבשילים באותו זמן. לפיכך משלבים זני אבוקדו שונים באותה חלקה, אטינגר הוא הזן המפרה העיקרי. כמו כן משתמשים בדבורים להגברת את סיכויי ההפריה ע"י הצבת כוורות במטעים. האבוקדו רגיש לקרה בחורף, ולחמסינים בחודשים אפריל ומאי.
בישראל מגודל האבוקדו החל משנות ה-40. עצי האבוקדו הראשונים הובאו לארץ ישראל על ידי נזירים ממנזר השתקנים בלטרון. יש אומרים, שבחצר המנזר נמצאים עצי האבוקדו הוותיקים ביותר בישראל. העצים המורכבים הראשונים הובאו בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 וניטעו באדמות בית הספר החקלאי "מקוה ישראל". כאשר שטח האבוקדו בישראל היה בשיא גודלו בשנות ה-80 היו נטועים כ-120 אלף דונם, אך עקירות מסיביות בשנות  ה-90 עקב מחסור במים, שיקולי נדל"ן, וכנות לא מתאימות לאיכות המים הביאו לירידה של יותר מ- 50% בשטח הנטוע לכ-45 אלף דונם בתחילת שנות האלפיים.
בשנת 2015 היו בישראל שטחי אבוקדו בהיקף של כ 64,000 דונם המניבים כ 100,000 טון בשנה, כ 1.6 טון לדונם בממוצע. בכללי היבול נמוך ונערכים כל הזמן מחקרים במגמה להגדיל ואף להכפיל את היבול הממוצע. בנוסף נטועים עוד כ 10,000 דונם צעירים לפני הנבה, בשנים האחרונות נוטעים שטחי אבוקדו חדשים בקצב גבוה של בין 3,000 ל- 4,000 דונם לשנה. שלוש הסיבות עיקריות לקצב הנטיעה הגבוה הן עליה גדולה ועקבית בכמות הפרי שנצרך בשוק המקומי; שינויים אגרוטכניים שהגדילו משמעותית את כמויות היבול; והאבוקדו הוא אחד מצרכני המים הגדולים ביותר בחקלאות הישראלית. 800-1400 קוב/לדונם לשנה, תלוי באזור. כמו כן האבוקדו רגיש במיוחד לרמת המליחות של המים, לכן עשרות אלפי דונמים נעקרו וניטעו מחדש על כנות המסוגלות לגדול טוב יותר ברמת מליחות מים גבוהה יחסית, זאת בגלל המעבר לשימוש במים מושבים ברמת מליחות גבוהה יחסית המופקים בכמות גדלה והולכת בשנים האחרונות ברוב חלקי הארץ .
בשנת 2015: התפלגות שטחי האבוקדו כולל שטחים צעירים לפני הנבה: מרכז הארץ – 32% (כ- 24,700 דונם), גליל מערבי – 30% (כ- 22,200 דונם), גליל עליון – 14% (כ- 10,400 דונם), דרום הארץ – 12% (כ- 8,900 דונם), עמק הירדן – 7% (כ- 5,200 דונם) ועמק יזרעאל – 5% (כ- 3,700 דונם). במטעי ישראל, שלא כבמדינות אחרות, מגדלים מספר זנים של אבוקדו. ברוב המדינות המגדלות, זן האס תופס כ-85% מהשטח, כאשר הזנים האחרים מהווים זנים מפרים או גידולי נישה. המסחר באירופה דורש כמעט אך ורק האס. דבר שגורם בעיה לייצוא האבוקדו מישראל, מפני שיש בעיה קשה של פרי קטן מידי בזן זה. המגזר הערבי (כולל הרשות הפלסטינית) צורך כמעט רק את האס.
פירוט הזנים ושיווקם בעונה הרשמית מאוקטובר עד מאי: אס הזן החשוב והמבוקש ביותר, היבול יחסית נמוך לשאר הזנים  אבל מחירו ליצוא גבוה יותר. מבשיל באמצע העונה. נטוע על כ 40% מהשטח. בנטיעות החדשות הוגדל שטחו לכ-70%. גליל זן חדש יחסית, מבשיל ומשווק ראשון עוד לפני תחילת העונה בסוף אוגוסט תחילת ספטמבר. אטינגר זן מפרה, משווק בתחילת העונה מייד אחרי הגליל. פוארטה זן אמצע העונה. פינקרטון זן אמצע העונה נפוץ במטעי עמק הירדן. ריד ונאבלזני סוף העונה בעלי פרי גדול עגול וכדורי. מניבים ומשווקים גם לאחר סיום העונה בחודשי הקיץ ,פרי אחרון משווק בספטמבר. יצוא כ-50,000 טון פרי, שהם כ 50% מהיצור הארצי, מיוצאים בעיקר למערב אירופה וקצת לרוסיה. צרפת היא הלקוח הגדול ביותר כ-35% מהיצוא.
מקורות: סקירת שוק האבוקדו של חברת צנובר עבור משרד החקלאות; דו"ח ארגון מגדלי פירות; מאמר על מטע האבוקדו של קיבוץ נירים; עוד

 

מעט בוטניקה

כשפרחי העשבייה של סוף החורף והאביב
עושים פירות והצמחים מתייבשים,
בולטים מאוד בשטח פרחיהם של שלושה צמחים
שתחילת הקיץ היא תחילת המשמרת שלהם.

הסקירה באדיבות משה כץ שציטט וסיכם מהאתר צמח השדה 

חבלבל השיח – משפחת החבלבליים. – בן שיח אשר מגיע לגובה עד 60 ס"מ. צורתו כדורית, ענפיו דקים  וסבוכים בעלי אופי נוקשה. על הענפים שערות קצרות ומהודקות המשוות לשיח צבע מאפיר. בכל שנה בקיץ מתייבשים הענפים. הם מתחדשים בחורף לאחר רדת הגשמים. העלים פשוטים מאורכים מסורגים על הגבעול. עם בוא החמסינים נושרים רוב העלים והצמח נותר עם מעטים מהם. את תפקיד ההטמעה יבצעו הענפים. בעונת הקיץ, השיח פורח בעשרות פרחים ורודים ובולטים. פקעי הפריחה מאופיינים בפיתול עלי הכותרת אחד בשני ומזכירים גדילי חבל מפותל. הפרח דו מיני, מלווה בשתי חפיות. גודלו 3-2 ס"מ, עלי הגביע גלדנים, מספרם 5, אורכם 5-33 מ"מ. עלי הכותרת מאוחים ויוצרים פרח דמוי משפך בצבע ורוד. פס ורוד בולט יותר נמשך בכל עלה מהבסיס אל שולי הכותרת. בבסיס הכותרת סביב האבקנים הילה בהירה.  מספר האבקנים 5, עמוד העלי הנמצא במרכז הכותרת מסתיים בשתי צלקות. הפרי הלקט בן שתי מגורות הנפתח בשתי קשוות. בכל מגורה שני זרעים.
הצמח נפוץ בארץ מהצפון עד מדבר יהודה. בעיקר בבתות ספר יובשניות בין צומח עשבוני וגם על סלעים.  תפוצתו מזרח ים תיכונית.

חבלבל השיח, צילום משה כץ

צלף קוצני – משפחת הצלפיים – שיח קוצני גדול (50 עד 200 ס"מ), מסתעף וסבוך. הענפים קשתיים,  ענפים צעירים צבעם ארגמן. בבסיס כל עלה יוצא זוג קוצים מאונקלים, אכזריים. העלים ואף קצות-הענפים נושרים בחורף. העלים בשרניים עד סחוסיים, מכוסים קרום-שעווה. צלף קוצני פורח כמעט חצי שנה, מאפריל עד ספטמבר. הפרחים בודדים, גדולים, בלתי נכונים, ריחניים מאוד. קוטר הפרח 6 ס"מ. 4 עלי הכותרת ערוכים ב-2 זוגות,  ככנפי פרפר. עלה הגביע האחורי מבין 4 עלי הגביע גדול מיתרם וקעור, ניצב מול עלי הכותרת האחוריים הצמודים לצופן, יוצר מאגר מוגן לצוף. המאביקים הם גם דבורים שונות, וגם רפרפים ועשים, הפעילים בלילה. האבקנים רבים (70–1200), זיריהם לבנים בבסיסם וגונם הופך בהדרגה לורוד-רענן כלפי ראשם. המאבק ורוד עם עורקי-אורך. השחלה נישאת על עוקץ ארוך (גינופור), שגם הוא כזירי האבקנים, לבן בבסיסו ו-ורוד רענן בראשו. הפרח נפתח בשעות אחרי הצהריים המאוחרות, נשאר פתוח 16–18 שעות. לאחר האבקה מתפתחת השחלה לפרי עסיסי מלפפוני עד אגסי, הנישא על עוקץ ארוך. הפרי מתפצל לאורכו (יש אומרים כי זה מקור השם צלף, חילוף אותיות מ-פצל) וקליפתו נגללת אחורה.  הזרעים שחורים, מופצים על-ידי ציפורים ונמלים.
צלף קוצני גדל בקירות-אבן, צוקים, גדרות-אבן, קירות-טראסה, ערימות-אבנים וקרקעות דלות, ובמיוחד בקרום של גיר קשה על גבי גיר רך. הוא נפוץ בכל אזורי החבל הים תיכוני ובשוליו, ואף למדבר יהודה ולצפון הנגב יגיע. תפוצתו העולמית משתרעת בארצות שסביב הים התיכון, והלאה מזרחה למערב אסיה.
כפתורי-פרחים, פירות צעירים, ענפים צעירים ועלים של צלף למיניו מוחמצים ונחשבים כתבלין משובח. ענף שהוסרו ממנו כל אבריו פרט לקוץ מאונקל אחד – שימש ל"דייג" של עלוקות מן הגרון. הסוג כולל 350 מינים, בארץ 5.
הצמח במקורות: 
קדמוננו מנו את הצלף בין יצירי הבריאה המצליחים לשרוד גם בתנאים קשים, וככל שתנסה להיפטר מהם – לא תצליח להשמידם. אלה נקראים בלשון התלמוד (מסכת ביצה כ"ה ב') בכינוי "עזין", והצלף נמנה שם בחברה טובה: יחד עם ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות ועז בבהמה דקה – מופיע גם הצלף:  שלושה עזין הן: ישראל באומות, כלב בחיות ותרנגול בעופות. ויש אומרים אף עז בבהמה דקה, ויש אומרים אף צלף באילנות" (ביצה דף כ"ה עמוד ב').

צלף קוצני, צילום משה כץ

בוצין מפורץ – משפחת הלועניתיים השם העממי נר דוד (כפי שיסופר בהמשך). זהו צמח דו-שנתי זקוף, גובהו עשוי להגיע עד 1.5 מ'. בשנתו הראשונה הוא מוציא רק עלים בשושנת, והם ירוקים במשך כל הקיץ. בשנתו השניה הוא מעלה עמוד-תפרחת מסועף כמנורה (יש המציעים אותו, ולא רק את המרווה, כצמח ששימש דגם למנורת בית-המקדש). עליו התחתונים גדולים (אורכם 30 ס"מ ויותר), ביציים, מפורצים, גלוניים, פטוטרתם רחבה או חסרה. עלי הגבעול קטנים יותר, סורחים (בסיסם יוצר כנפיים לאורך הגבעול). בחוף הים גדל טיפוס שגבעוליו שרועים. הגבעולים והעלים מכוסים שערות מסועפות (כוכביות) אפורות–צהבהבות, בלתי נעימות למגע ומסוכנות לעיניים.
בוצין מפורץ פורח באביב ובקיץ, מאפריל עד נובמבר, בעיקר ביוני–יולי. הגביע קצר, אורכו 3 מ"מ. הכותרת גלגלית, קוטרה עד 2.55 ס"מ. חמשת עלי-הכותרת פרושים, כמעט סימטריים, מאוחים בבסיסיהם. זיריהם של חמשת האבקנים שעירים מאוד, שערותיהן ארגמניות. אין צוף, הפרח מואבק על-ידי דבורים אוספות-אבקה. הפרי הלקט כדורי קטן, קצר מהגביע העוטף אותו. בוצין מפורץ שכיח מאוד, והוא אולי השכיח במיני הבוצין בארץ, ותפוצתו רחבה ביותר. הוא גדל במגוון בתי-גידול, הן טבעיים והן מלווי-אדם, ובקרקעות שונות. שכיח במיוחד בצידי דרכים, במעזבות ובריכוזי אשפה. גדל כמעט בכל אזורי הארץ, פרט לדרום הנגב ולמרומי החרמון, אך במיוחד בתחום הים-תיכוני, בהרים ובשפלת החוף של צפון הארץ ומרכזה.  לפרחים תכונה מיוחדת ומוזרה: אם פוגעים באחד מעלי הכותרת, נושרים כל העלים כאחד.
ברפואה העממית משתמשים במשרה שלו דוקא לריפוי מחלות-עיניים, וכן לפגעי-עור, אך מזהירים לסננה היטב. עוד על פולקלור ורפואה עממית של הבוצין ר' בספרו של אמוץ דפני "פרחים, סגולות ואגדות" ע' 42. בסוג בוצין 350 מינים, בארץ 16. בוצין משמעו נר (בארמית), והשם מדמה את הפרח הצהוב, הנישא על גבעול זקוף, לשלהבת נר.
הצמח במקורות – בימי קדם היו מכינים מעלי הבוצין היבשים פתילות להדלקת מנורות השמן.  יש המפרשים כי הבוצין הוא פתילת המדבר המוזכרת במשנה בתור צמח שאין להדליק בו נרות שבת, כנראה מחשש לנזק לעיניים.  "אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן.. ולא בפתילת המדבר" (מסכת שבת, ב', א')
עלי הצמח השעירים עלולים לגרום לדלקות ואף לעיוורון (מכאן השם הערבי עוורון). זרעי הצמח אף הם רעילים.  השם – בוצין – פירושו נר בארמית ("בוצין נהורא" פירושו נר למאור), ומקורו תלמודי. שם זה ניתן לבוצין על שום פרחיו שצבעם צהוב עז וצורת התפרחת מזכירה מנורה.
יש אומרים כי צורת המנורה שהייתה במשכן ובבית המקדש, ונאמר עליה "כפתור ופרח, כפתור" … דומה למבנה הבוצין.

בוצין מפורץ, צילום משה כץ

 

חציית נחל בצת

*****

נחל בצת: הצפוני מבין נחלי הגליל המערבי הישראלי. שטח אגן הניקוז שלו כ 123- קמ"ר. הנחל נכנס לשטח מדינת ישראל מלבנון בין היישובים שתולה לזרעית, ונשפך לים כ 300- מ' מדרום למאגר ראש הנקרה יובליו העיקריים – מצפון: נחל נמר ונחל חניתה; ומדרום: נחל שרך, נחל גליל ונחל מצובה. כיום הבצת ויובליו הינם נחלי אכזב, למעט קטע באורך של כ 1- ק"מ מצפון לקיבוץ אילון, שבו מזרימה רשות הטבע והגנים מים לנחל באופן מלאכותי לצורך שמירת הטבע בנחל. הזרמה זו החלה לאחר שהמעיינות יבשו בשנת 2000 בשל שאיבת-יתר בקידוחי חברת "מקורות", שהורידו את גובה מי התהום אל מתחת לגובה הנביעה. קטע הנחל הזורם נקי מזיהום, אולם ביובלי הנחל העליונים: נחל בירנית, נחל שרך ונחל גליל, עדיין זורם מדי
פעם ביוב גולמי או מטוהר ברמות משתנות – עקב תקלות במערכות הביוב האזוריות, ומזהם את מי התהום. לגבי חלק גדול מהישובים במעלה אגן הניקוז: פסוטה, אבירים, נטועה, מתת, בסיס בירנית, ערב אל ערמשה ואדמית – טרם יושמו פתרונות קצה לאיסוף מי הביוב או מי הקולחין, והמים מוזרמים לערוצי הנחלים. בצידי אפיק נחל בצת מצויים שרידים רבים של טחנות קמח ומתקנים חקלאיים שונים המעידים על עברו של הנחל כנחל איתן. הנחל זורם על בסיס אחד מקווי השבר הגדולים של הגליל ולכן מהלכו ישר יחסית ואינו מאופיין בפיתולים רבים. בגלל אופיו הקארסטי והשבור של המסלע, הנגר העילי מועט יחסית והפעילות הגיאומורפולוגית איטית לעומת נחלים באזורי הארץ האחרים. בנחל מספר מעיינות שכבה (עיינות כרכרה), שבעבר הייתה שפיעתם בספיקה של כ 1.1- מלמ"ק מים בשנה. אולם בגלל שאיבה מוגברת ממי- התהום ממזרח וממערב למעיינות, יורד בקיץ מפלס מי-התהום המזין אותם אל מתחת למפלס
הנביעה שלהם, והם מתנהגים כמעיינות אכזב טיפוסיים. בשל כך מתייבש כיום נחל בצת בסוף האביב, החל ממאי ועד לגשמי נובמבר-דצמבר, ובמשך מעל לחצי שנה אין נביעה ממעיינותיו. בשנים השחונות האחרונות נותרו המעיינות יבשים גם בעונת החורף. במאי 2002 הניחה רשות הטבע והגנים צינור חירום מבריכת אדמית, המזרים מים בכמות של כ 10- מ"ק לשעה, ומאפשר הרטבה של חלק מהאפיק במהלך הקיץ. גם הזרמה מעטה זו לא הייתה קבועה, ובהפסקות שלה התייבש הנחל לחלוטין. באוקטובר 2006 הניחה רשות הטבע והגנים צינור נוסף, שיחד עם הצינור הקודם מספקים בקיץ מים לנחל בספיקה של כ 25- מ"ק לשעה ( 0.14 מלמ"ק מים בשנה). גם ספיקה זו אינה מקיימת זרימה רצופה לכל אורך הנחל כפי שהמעיינות קיימו בעבר, והפגיעה בחי ובצומח נמשכת. ההקצאה השנתית הנדרשת על מנת לקיים את המארג האקולוגי בנחל עפ"י רשות המים, היא של כ- 0.25 מלמ"ק מים שפירים נטו בשנה. עמדת
רט"ג היא כי יש להשיב במלואה את זרימת המים המקורית מעיינות כרכרה ע"י הפסקת השאיבה מהקידוחים ואישוש מפלס מי התהום
המקור סקר החברה להגנת הטבע משנת 2009 רגישות סביבתית לפעולות תחזוקה של הערוצים ברשות ניקוז ונחלים גליל מערבי.

קטע שלישי, משלומי לשפך נחל כזיב
דרך מושב בצת וש.ת. בצת
מטעי מושב לימן
חציית נחל כזיב
אתר יד לי"ד בגשר הרכבת 

****

שלומי – נוסדה כעיירת פיתוח, על שטח הכפר הערבי אל-באסה, כמרכז אזורי למתן שירותים ליישובי הסביבה. בשנת 1956 החלה בניית השיכונים ביישוב, דרומית להריסות הכפר אל-באסה. תושביה הראשונים היו עולים ממרוקו ותוניסיה. בעת קבלת מעמד של מועצה מקומית ב-1960 מנתה שלומי 1,600 תושבים.
למרות פיתוח מפעלי תעשייה ביישוב בשנות ה-70 וה-80, סבלה שלומי, עקב קרבתה לגבול, מקשיים חברתיים וכלכליים ואוכלוסייתה לא גדלה משמעותית – בשנת 1985 מנתה אוכ לוסייתה רק 2,400 תושבים.
בשנות ה-90 נקלטו בשלומי כ-1,000 עולים מחבר המדינות (למעלה מ-20 אחוזים מכלל האוכלוסייה). באותה תקופה הגיעו גם כמה מאות תושבים מאזור הצפון לשכונת הוילות "פסגת שלומית" בזכות מחירי הנדל"ן הזולים, יחסית. בשנת 1998 החלה בנייתה של שכונה חדשה של בתים צמודי קרקע, צפונית ומזרחית לשלומית הוותיקה השוכנת צפונית לשלומי.
לאורך תקופה ארוכה סבל היישוב מירי קטיושות של הפת"ח והחזבאללה. בשנת 2000, עם יציאת צה"ל מלבנון נפסק לתקופה ירי הקטיושות למעט אירועים נקודתיים. במאי 2005 וכן במאי וביולי 2006 (מלחמת לבנון השנייה) שב היישוב לסבול מירי קטיושות מלבנון.

תחום השיפוט של המועצה המקומית שלומי

 

עיי העיירה הערבית באסה (היום א.ת. שלומי)

למול מבנה הכנסייה בבאסה

 

מבנה הכנסייה האורתודכסית

אל-באסה היה כפר ערבי גדול שבתקופת המנדט הבריטי היה שייך לנפת עכו במחוז הגליל ונכבש במלחמת העצמאות במסגרת מבצע בן עמי ב-14 במאי 1948 ואז תושביו ברחו וגורשו אל מעבר לגבול הלבנון. כיום נמצאים שרידיו בשטח המוניציפלי של המועצה המקומית שלומי.
המקום בו היה מצוי הכפר היה מיושב עוד מימי הבית השני. בתלמוד מוזכר הכפר "בצת" שתושביו היהודיים היו חייבים במעשרות, על-אף שהיו בתחום צור. גם בספר "מלחמות היהודים" של יוסף בן מתתיהו מוזכר יישוב בשם "בקה" שעל גבול הגליל וארץ צור. היישוב הוכר אף כ"לבסה" בתקופת מסעות הצלב. במאה ה-16 מוזכר היישוב ברשומות כבעל אוכלוסייה של 5500 נפשות. בשנת 1863 ביקר בכפר הנרי בייקר טריסטראם, כומר וחוקר מקרא בריטי, כחלק ממסע מחקר בארץ ישראל. לפיו תושבי כפר היו נוצרים ברובם וייצרו בעיקר עורות עזים, שמן זית, טבק ודבש. בשנת 1882 הקים השלטון העות'מאני בית ספר יסודי לבנים בכפר, כמו כן היו בו בית ספר יסודי לבנות ובית ספר תיכון פרטי. בסוף המאה ה-19 התגוררו בכפר 1,050 תושבים. בשנת 1922 הפך הכפר למועצה מקומית וב-1925 צורף לשטח המנדט הבריטי בעקבות קביעת הגבול בין הבריטים לצרפתים (הכפר נחשב קודם לכן לחלק מלבנון). בשנת 1927 כלל היישוב אוכלוסייה מעורבת של נוצרים מעדות שונות, פרוטסטנטים, קתולים, יוונים אורתודוקסים, מוסלמים ומתואלים – מוסלמים שיעים. רוב אוכלוסיית היישוב הייתה נוצרית. היישוב התפרנס בעיקר מגידול זיתים והוקמה בו מכללה, ששימשה את תושבי הצפון.

****

בשנת 1938 שכן בסמוך לבאסה מחנה מקימי גדר הצפון, פועלים ונוטרים יהודים. בסמוך לבאסה הוקמה בתקופה זו מצודת טגארט, מדגם מצדית, המצויה כיום בכניסה למושב יערה, וזאת כחלק מהתפיסה הביטחונית שליוותה את הקמת הגדר, חלוקת השטח לתאים הנשלטים על ידי מצודות ופילבוקסים. על פי סקר הכפרים 1945 היו שטחי אדמותיו 25,357 דונם והתגוררו בו 2,950 נפשות. לפי תוכנית החלוקה, יועדו שטחי הכפר להיכלל בשטח המדינה הערבית. במלחמת העצמאות ב"מבצע בן עמי" ביום 14 במאי 1948 נשלחה יחידה אחת לכבוש את הכפר הסמוך א-זיב ויחידה שנייה נשלחה לעבר אל-באסה. א-זיב נכבשה לאחר קרב עקשני ותושביו החלו לצאת ממנו צפונה לעבר גבול הלבנון. במקביל הקרב באל-באסה (הסמוך יותר לגבול הלבנון) נמשך עד שהתנגדותם של התושבים נשברה משהגיעו אליהם הפליטים הראשונים מהכפר א-זיב ורובם נמלטו צפונה מעבר לגבול הלבנון. כ-5 אחוזים מתושבי הכפר נותרו בישראל אולם נאלצו לעבור ליישובים אחרים. רוב בתי הכפר נהרסו לאחר כיבושו. לאחר הרס הכפר התגוררו בשטחו מייסדי המושב בצת, ובשנת 1951 עברו המייסדים לאתר הקבע בסמוך. בשנת 1950 החלה הקמתה של עיירת הפיתוח שלומי דרומית לכפר, על שטחיו החקלאיים. כיום הכפר חרב, פרט לשלוש הכנסיות (הפרוטסטנטית, הקתולית, והיוונית אורתודוקסית) ומסגד,  המצויים מזרחית לאזור התעשייה של שלומי. מעטים מתושבי היישוב בעבר שומרים על החורבות, ועוסקים בשיפוצים.
המקור עוד פרסום "זוכרות".

****

בתחילת מאי 2014 עמדה הכנסייה האורתודוקסית בשלומי במרכז מאבק, לאחר שבשבוע קודם התקיימה במקום חתונה של בני זוג מהכפר הנוצרי קתולי מעיליא, וימים מספר לאחר מכן התקיים שם טקס הטבלה. קבוצה של תושבי שלומי, שהגיעה למקום, הבהירה לאנשי מעיליא שהוריהם התגוררו בעבר בכפר אל באסהנ את התנגדותם להפעלת הכנסייה, וטקס ההטבלה הסתיים בתקרית אלימה ובתלונות הדדיות במשטרה. מקור והרחבה

 

****

****

 

 

*****

 

מושב בצת ושדה התעופה בצת,

******

 

******

בצת הוא מושב בצפון ישראל, באזור הגליל המערבי, סמוך לשלומי ולנהריה. הוא מהווה חלק ממועצה אזורית מטה אשר ומשתייך לתנועת המושבים. שטח המושב, כ-2200 דונם. המושב הוקם בשנת 1949, על ידי הסוכנות היהודית וקרן היסוד ותושביו הראשונים היו עולים שהגיעו בגלי העלייה של שנות ה-500 ממדינות הבלקן, בייחוד מיוגוסלביה ורומניה. המקום שנבחר למגורים היה אדמות הכפר הערבי "אל-באסה", שנכבש במלחמת העצמאות  ותושביו גורשו ועזבו אותו. רוב בתי הכפר  נהרסו עם הכיבוש. בשנת 1951 בחרו המייסדים לעבור לאתר קבע הסמוך לנקודת היישוב המקורי.

******

שדה התעופה בצת

הקצה המזרחי של מסלול הנחיתה בש.ת. בצת

*****

 

****

מיקום שדה התעופה בצת ביחס לכל שדות התעופה הבריטיים בא"י, המפה נמסרה באדיבות שמחה רום

סד"כ מטוסי חיל האוויר המלכותי שחנו בשדה

מטוסי הסיור

מטוסי ההפצצה

נחיתת שני מטוסי מיג-17 סורים בבצת

מיג 17 שנחת בשדה בצת

ב– 12 באוגוסט 1968, יום קיץ שגרתי בגזרת הצפון. לפתע שני מטוסי מיג-17 מחיל-האוויר הסורי נכנסו לתוך שטח מדינת ישראל, אך במקום להיכנס למצב קרב כצפוי, נחתו שני המטוסים בזה אחר זה במנחת בצת הנטוש, סמוך לחופי נהריה. לא עבר זמן רב עד שאזרחים רבים התקבצו סביבם, הרי נחיתת מטוסי אויב במנחת הנטוש אינו מחזה שגרתי. הטייסים הופתעו למראה ההמון. לאחר בירור התגלה כי הטייסים ביצעו טיסת ניווט בשמי סוריה במהלכה נעזרו במפות משנת 1945, שאינן מעודכנות. הם נכנסו לתוך לבנון ובמקום לפנות צפונה ולנחות בשדה ליד טריפולי, פנו השניים דרומה ונחתו בבצת – קילומטרים אחדים בתוך ישראל. עד לאחר הנחיתה היו הטייסים משוכנעים כי נחתו במנחת לבנוני. שני הטייסים, סגן ואליד אדהם וסג"ם רדפן ריפעי, נלקחו בשבי ושוחררו כשנתיים מאוחר יותר במסגרת עסקת שבויים, ואילו המטוסים הופקדו בידיו של חיל-האוויר.
זוהי הפעם הראשונה שמדינות המערב שמו ידן על מטוס מסוג זה, שהיה מטוס הקרב העיקרי במדינות ערב, לפחות מבחינה מספרית. באותם הזמנים הופעל המיג-17 על-ידי חילות-האוויר של סוריה, מצרים ועיראק, ומדינות אחרות בעולם.  המטוסים הובלו לבסיס רמת-דוד ועברו סדרת בדיקות: צוות קרקע מיוחד בדק את ההיבטים הטכניים שלהם, ונבחנו יכולות המטוס באוויר על-מנת ללמוד את סודותיו. על הבדיקה האווירית הופקד אל"ם (מיל') דני שפירא, שהיה אז טייס הניסוי הראשי של חיל-האוויר, ולאחר מספר טיסות הצטרף אליו גם סא"ל אהוד חנקין ז"ל, שהיה אז טייס צעיר.  בסוף שנות השישים הועברו שני המיגים הסוריים לארצות-הברית, כאשר אחד מהם הוחזר ארצה ונמצא כיום במוזיאון חיל-האוויר.
מקור והרחבה באדיבות זוהר ויסברג

******

בדרך במטעי מושב לימן

שרידי תעלת הנ.ט. (היום בשטח מטעי לימן) שהקיפה והגנה על ש.ת.בצת

לִימַן הוא מושב המשתייך לתנועת המושבים והוא נמצא בתחום מועצה אזורית מטה אשר. היישוב הוקם בשנת 1949 על ידי קבוצת חיילים משוחררים שהתיישבו, זמנית, בבתי הכפר הערבי הנטוש א-זיב,  הגרעין כונה גרעין כל טוב, שכעבור חודשים ספורים התיישב על אדמות הכפר והקים בו את היישוב. המושב החדש נקרא בתחילה צה"ל, מכיוון שחברי הגרעין שהיו משוחררי הצבא. שמו של המושב יצר בלבול בשליחת הדואר בגלל ששמו שווה לשם הצבא, אז ב-1959 שונה שמו ללימן על שם הסנאטור האמריקני הרברט להמן. שטחו כ-2,400 דונם. חלק ניכר מהתושבים עוסקים בענפי החקלאות כגון מטעים ולול וכן בענפי תיירות כגון: מסעדות ולינה כפרית. בקרבת היישוב שוכנת שמורת לימן, הנמצאת כ-1 ק"מ מצפון ליישוב וכוללת בתחומה רכס כורכר ובו ריכוזי צבעונים וכמה מיני סחלבים

*****

 

שרידי באר אנטליה בנחל כזיב סמוך לאתר יד לי"ד

יד לי"ד בגשר הרכבת מעל נחל כזיב

*****

פיצוץ גשר א-זיב (גשר אכזיב) נערך במסגרת ליל הגשרים – מבצע לפיצוץ 11 גשרים המחברים את ארץ ישראל עם המדינות השכנות – ב-16 ביוני 1946 (י"ח בסיוון ה'תש"ו), ובמהלכו פוצץ גשר הרכבת מעל נחל כזיב. פיצוץ הגשר התרחש בטרם עת, וכתוצאה מכך נהרגו 13 לוחמי הפלמ"ח שהשתתפו בפעולה. קודם לכן נהרג לוחם הפלמ"ח יחיעם ויץ, שנפצע פצעי מוות בהסתערות. לזכרם הוקמה במקום אנדרטת יד לי"ד.

******

בתקופת המנדט הבריטי פעלה חברת הרכבת המנדטורית לפיתוח רשת הרכבות בפלשתינה-א"י – המסילות הצרות שודרגו מרוחב צר של 105 ס"מ לרוחב התקני של 143.5 ס"מ (מלוד לירושלים, ליפו ולטול כרם) או נסגרו (המסילות לבאר שבע ומטול כרם לשכם ולעפולה) ונשארה רק מסילת העמק הצרה. כמו כן נוספו מסילת לוד – אשקלון, מסילת החוף בין חדרה לחיפה וכן מספר שלוחות קצרות, בהן שלוחת רכבת מתחנת הרכבת ראש העין דרום לפתח תקווה שנבנתה בשנת 1921 על ידי המשרד לעבודות ציבוריות לשם הובלת פרי הדר מפרדסי האזור לנמלי יפו (דרך לוד) וחיפה (דרך חדרה). הרכבת המנדטורית הגיעה לשיא התפתחותה בסוף שנות ה-20, עת יצאו רכבות מתחנת הרכבת חיפה מזרח לשלוש יבשות – למצרים שבאפריקה, לסוריה שבאסיה ולאיסטנבול שבאירופה. לאחר המשבר הכלכלי של 1929 והשפל הגדול שבא לאחריו, התקשתה הרכבת לחזור לימי הזוהר (בייחוד על רקע שיפור הכבישים והשתכללות המכוניות והאוטובוסים). המרד הערבי הגדול בשנות ה-30 כלל פגיעות חוזרות ונשנות ברכבות ובמסילות והביא לירידה נוספת במספר הנוסעים ולצמצום השירות. בשנת 1930נחנכה תחנת הרכבת עכו, ובשנת 1937 נחנכה תחנת הרכבת חיפה מרכז ובשנת 1942 השלטונות הבריטים חונכים את כל מסילת הרכבת חיפה – בירות – טריפולי. ביולי 1945 נחנכה תחנת הרכבת נהריה ובשנת 1946 נותקה רשת המסילות של פלשתינה-א"י מהמדינות השכנות – מצרים ולבנון הלאימו את המסילות שהיו בשטחן וגשר אל חמה שחיבר את רכבת העמק לסוריה וירדן פוצץ על ידי הפלמ"ח בליל הגשרים. במאי 1948 הוקמה חברת רכבת ישראל על מנת לרשת מהרכבת המנדטורית את האחריות על התחבורה המסילתית בארץ.

 

קטע עכו – ראש הנקרה טרם נסלל

 

******

 

ליל הגשרים (נקרא גם "מבצע מרכולת") הוא כינויה של פעולה מתואמת של הפלמ"ח, במסגרת תנועת המרי העברי, בליל י"ט בסיוון תש"ו (הלילה שבין 16 ל-17 ביוני 1946), שבמהלכה הותקפו בו בזמן 11 גשרים בכל גבולות ארץ ישראל. תשעה מהגשרים פוצצו, אחד מהגשרים ניזוק קשות ואחד הגשרים לא פוצץ. הצלחת הפעולה גרמה לניתוק זמני של נתיבי האספקה שהיו בשימוש הבריטים. הפעולה בגשר הסמוך לאכזיב השתבשה ו–14  מאנשי הכוח התוקף נהרגו. בשאר הפעולות לא היו נפגעים לכוחות הפלמ"ח.
אחד עשר הגשרים שהותקפו הם: גשר מטולה צפון מערב, על הכביש המוביל לצידון; גשר מטולה צפון מזרח, על נחל עיון; גשר בנות יעקב, על נהר הירדן, גשר אל חמה (חמת גדר), על נהר הירמוך; גשר שייח' חוסיין, על נהר הירדן, על כבישבית שאן – אירביד; גשר אדם (גשר דמיה), על נהר הירדן, גשר אלנבי, על נהר הירדן, על כביש ירושלים – עמאן; גשר מדרום לעזה (מסילת ברזל), על נחל הבשור, על ציר עזה-רפיח; גשר מדרום לעזה (כביש), על נחל הבשור, על כביש עזה-רפיח, גשר א-זיב (מסילת ברזל), על נחל כזיב, גשר א-זיב (כביש), על נחל כזיב, הותקף אך לא נפגע.

 

 

*****

כחלק ממבצע ליל הגשרים הוטל על יחידה של 40 לוחמים מהגדוד הראשון של הפלמ"ח להרוס שני גשרים על נחל כזיב, גשר רכבת וגשר כביש המובילים ללבנון. עיקר הלוחמים נועדו לפוצץ את הגשר. לוחמים אחרים נועדו לבצע חסימות מצפון ומדרום לגשרים ולהרחיק ערבים תושבי הכפר א-זיב שהתגוררו סמוך לגשרים. מפקד היחידה היה נחמיה שיין מקיבוץ עין-חרוד, בנו היחיד של המחנך אליעזר שיין. הלוחמים יצאו מקיבוץ מצובה. הלילה היה בהיר וכשהתקרבו לגשר הרכבת התגלו הלוחמים על ידי הנוטרים הערבים שפתחו באש. לפקודת המפקד נחמיה שיין הסתערה היחידה ותפסה עמדות בסמוך לגשר הרכבת. קומץ מהלוחמים התקדמו לכיוון גשר הכביש. בהסתערות נפגע יחיעם ויץ בחזהו ונפל. הוגשה לו עזרה ראשונה אך ללא הצלחה. קליע נותב פגע בחומר הנפץ שעל גב הלוחמים שמתחת לגשר ואירעה התפוצצות אדירה. 13 לוחמים ובהם מפקד הפעולה נהרגו במקום ואחדים נפצעו. גשר הרכבת נהרס בפיצוץ. בגלל האסון לא פוצץ גשר הכביש והוא היה היחיד שנותר על כנו מבין הגשרים שהותקפו באותו לילה. הלוחמים שלא נפגעו והפצועים נסוגו לקיבוץ מצובה בפיקודם של יצחק יבנה, סגן מפקד הפעולה, ויהונתן דותן שהיה אחראי על נקודת האיסוף בפעולה. במצובה טופלו הפצועים. כדי להקל על אנשי מצובה, ומחשש להתגלות על ידי הבריטים, עברו 11 לוחמים לקיבוץ חניתה ושם  הוסתרו במערה למשך יומיים.

 

גשר הרכבת יעד בגליל הגשרים (1946)

שרידי הלוחמים הלא מזוהים נקברו בבית הקברות בחיפה ובקיבוץ מצובה, יחיעם וייץ נקבר בהר הזיתים בירושלים. דבר הקבורה לא היה ידוע לציבור ונפוצו שמועות בדבר גורלם. התעוררו תקוות שווא כי חלק מהם ברחו להרים ויחזרו בקרוב. בשנת 1955 נחנכה בין גשר הרכבת וגשר הכביש אנדרטת יד לי"ד שתוכננה על ידי האדריכל אשר חירם. האנדרטה עוצבה ככיכר אבן ונכתב עליה סיפור הקרב שנוסח על ידי הסופר ס. יזהר. המשפחות השכולות דרשו להעביר את שרידי החללים שנקברו בחיפה לקבורה במקום. בי"ז בסיוון תשכ"ח (11 ביוני 1968) לאחר מאבק ציבורי ארוך הובאו השרידים מחיפה לקבורה במקום נפילתם ליד גשר מסילת הרכבת, בתוך אנדרטת יד לי"ד שהייתה לקבר אחים. בעקבות הקבורה האתר תוכנן מחדש על ידי האדריכל אריה פטרן ונוסף מעגל חיצוני מסביב לאנדרטה שכולל מצבות צבאיות עם שמות החללים. כעבור שנים התברר כי גם בקיבוץ מצובה יש שרידי חללים והן הובאו לקבורה באותו מקום בכ"ט בחשוון תשס"ד (24 בנובמבר 2003).

 

****

האנדרטה וחלקת הקבורה ברחבה עגולה מרוצפת, בכניסה אליה שני עצי תמר. לרחבה מוביל שביל סלול לאורך מדשאה שלצידו שלט הסבר אודות המקום והקרב. מצבות הנופלים בהיקף הרחבה, ובמרכז בימת אבן עגולה ומוגבהת שבשוליה חלוקי נחל. הבימה כוללת שלושה מפלסים: בעליון לוח מוארך ובו שמות הנופלים, במרכזי מקיף את הבימה לוח ובו פרטי ההנצחה ומועד העברת שרידי הנופלים הנה, במפלס התחתון מקיפים את הבימה לוחות משופעים ובהם תיאור הקרב ודברים לזכר הנופלים שכתב ס' יזהר. מהדברים: "כי בלילה ההוא הובקעו אחד עשר גשר ממתולה עד עזה – קול ענות העם. מלחמה אם אין מוצא; עומסי נפץ וכפופים לשליחותם נפרדו פה חוליות הבטחה וההורסים יצאו אל מוסדי הגשר; לא נחלצו לקרב ואש פתע ניחתה בהם ויפול האחד, "איש למקומו" חזקה הפקודה וירוצו; המה באים תחת הגשר ונפץ אדיר נפל פתאום לא נודע מאין. רעדה הארץ נעתמו שמים; וכשוך הכל לא היה עוד הגשר ושלושה עשר בנים נמוגו אל דממת הירח, אפסו באמצע לכתם; ומכל תפארת עלומיהם לא נותר עמנו זולת שמם, חקוק בליבנו במסד הארץ ובאבן הזאת."

 

****

גשר כביש עכו – ראש הנקרה מעל גשר הזיו

כביש חיפה – עכוראש הנקרה, היה חלק מכביש חיפה-ביירות ונסלל בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20. היום הוא מהווה חלק מכביש 4 הוא אחד הכבישים הארוכים ביותר בישראל, אורכו 201  קילומטר והוא אחד העמוסים שבכבישי הארץ. הכביש נמשך ממחסום ארז בגבול רצועת עזה בדרום, עד למעבר ראש הנקרה בגבול הלבנוני בצפון. הכביש עובר לכל אורך מישור החוף, ויש לו המשך מעבר לגבול לבנון בצפון, וברצועת עזה ובמצרים בדרום. קטעי הכביש הנוספים הם: כביש יפו – חיפה, דרך פתח תקווה בקטע שבין רעננה לחיפה, שנסלל במהלך שנות ה-30 בעיקר לאחר פרוץ המרד הערבי הגדול כדי לחבר את תל אביב וחיפה שלא דרך טול כרם, שכם וג'נין ונקרא היום כביש תל אביב – חיפה הישן; כביש גהה, שהתפתח בשנות ה-50 וה-60 וחובר לכביש יפו-חיפה ליד רעננה ב-1968; הכביש המהיר לאשדוד, מראשון לציון לאשדוד, שנסלל בשנות ה-70 של המאה ה-20 וכביש אשדוד – אשקלון – ארז – עזה.

 

קטע רביעי מתל אכזיב דרך חוף הים לנהריה

*****

 

מול תל אכזיב בחוף הים.

*****

לאורך מסילת הברזל לצד תל אכזיב

 

מסילת הברזל : תמונת מצב בראשית העשור הראשון של המדינה

 

 

מבט על תל אכזיב מכיוון דרום

תל אכזיב נקרא גם א-זיב; זיב – תל ובו שרידי ערים קדומות וכן חורבות הכפר הערבי הנטוש א־זיב על גבעת כורכר בשפת הים, בין שפכי נחלים לים (נחל כזיב מצפון, נחל שעל מדרום); שטח האתר כשבעים דונם. הישוב הקדום זוהה עם העיר אכזיב, הנזכרת במקרא, במקורות מן התקופות הקלאסיות ובספרות התלמודית. בתקופה הצלבנית היה במקום מרכז של סניוריה. בחפירות בשנות ה-60' נחשפו בתל שרידי עיר בצורה מתקופת הברונזה התיכונה, ועליהם שרידי התיישבות מתקופת הברונזה המאוחרת, מתקופת הברזל (למן המאה הי״א לפני סה״נ) ומן התקופות הפרסית, הרומית, הביזנטית, הצלבנית והעות׳מאנית. ממזרח לתל נחשפה גת גדולה. בסביבת התל מצפון, ממזרח ומדרום אותרו חמישה בתי קברות נרחבים  ששימשו את העיר בתל אכזיב למן תקופת הברונזה המאוחרת עד סוף התקופה הרומית. בעבר נמצאו באתר שברים של לוח לציון גבול, עשוי אבן גיר (כיום במוזיאון רוקפלר). על הלוח נחרתה כתובת יוונית, המוקדשת לגלריוס מקסימיאנוס, קונסטנטינוס וליקיניוס האב, ועל־פיה הוא תוארך לשנים 311-307 לסה״נ.
ביסודות של מבני הכפר הערבי הובחנו אבני גזית גדולות, שבהן סותתו מגרעות דמויות טרפז לשם חיבורן זו לזו; אבנים כדוגמתן נמצאו בסרפנד (צרפת, צרפתה) שבחוף הלבנון. באתר נמצאה משקולת בורג מטיפוס שומרון. בבסיס התל הובחן חתך בסלע הכורכר, שיצרו גלי הים, ובו ניכרות שכבות מן התקופה הכלקוליתית הקדומה. ממערב לתל — לגונה קטנה, שנוצרה בעקבות חציבת כורכר והותרת דופן למגן בפני גלי הים ממערב; נראה שהלגונה שימשה כנמלה הקדום של אכזיב. בקצה הצפוני של הלגונה נחצבה בריכה מורכבת, שאליה מגיעה תעלה להזרמה של מי הים, אשר נחצבה בנקבה בקיר המגן; נראה שהבריכה שימשה לגידול דגים, אולי בתקופה הרומית (מערכות דומות לזו נמצאו באתרים רבים באגן הים התיכון; בקצה המערבי של קיר המגן נמצא לוח משחק ובו שתי שורות של גומות, שבע גומות בכל שורה. בסקר הבריטי(SWP) נזכר באתר זה מעיין שופע, בנוי כבאר; במפת הטיוטה צוין מקומו בפאת התל, מצפון־מזרח לכפר הערבי.
מפה 1 אתר 6, סקר ארכאולוגי של ישראל

מבט על תל אכזיב

בכפר א- זיב בסוף המאה ה-19 גרו בו כ-400 תושבים מוסלמים. ב-1931 חיו באל-זיבּ ובישוב אל-מַנְוָאת הסמוך 1,059 תושבים ב-251 בתי אבן ובטון שנבנו בסמוך זה לזה. הם התפרנסו מחקלאות, בעיקר גידול פירות, ועסקו גם בדייג. היו בכפר מסגד קטן, מרפאה ובית-ספר יסודי שהוקם ב-1882. ב-1944-455 חיו בשני הישובים 1,910 תושבים, ואדמותיהם השתרעו על 12,607 דונם. בכפר היו שני בתי-בד שהופעלו באמצעות בעלי-חיים, ושני בתי-בד ממוכנים. ב-13-14 במאי 1948 חטיבת כרמלי במסגרת מבצע בן-עמי כבשה את הכפר אל-זיבּ. תושבי הכפר נמלטו ואלה שלא הצליחו להימלט הועברו מאוחר יותר לכפר אל-מזרעה, שבו קובצו פליטים מכפרי הגליל המערבי. קיבוץ גשר הזיו, הוקם על חורבות הכפר בינואר 1949 וכיום שוכן הקיבוץ כקילומטר מדרום-מזרח לאתר הכפר. כל מה שנותר היום מהכפר המקורי הוא המסגד, ששופץ למטרות תיירות, ובית המֻח'תאר, שהפך למוזיאון. מספר מצבות מוצגות במוזיאון ועל חלקן כיתוב בערבית. אתר הכפר והשטח שסביבו משמשים כאתר נופש ואטרקציה תיירותית.

 

******

עוד קצת בוטניקה על פרחי החוף הפורחים בקיץ

עדעד כחול – משפחת עופריתיים – צמח עם "פריחת אלמוות" בצבע כחול עז. זהו עשבוני רב-שנתי, שגובהו 35 ס"מ. הצמח שעיר או מחוספס. העלים מרובים וצפופים, ערוכים בשושנת בבסיס הצמח, מחולקים לאונות מעוגלות, מן הקיצונית שבהן מזדקר זיף.  גבעולי הפריחה מכונפים לאורכם. הכנפיים מתרחבות כעלה לקראת הפרחים, ראשן משולש. השם עדעד ניתן לסוג זה בגלל פרחיו שאינם נובלים, כביכול חי הפרח לעדי-עד. "אשם" בכך בעיקר הגביע, שהוא צבעוני, קרומי ושאיר בעוד הכותרת נובלת ונושרת.  מקורו של הסוג בביצות מלוחות, והצמחים מצוידים בבלוטות המפרישות מלח ומווסתות את כמות המלח ברקמות הצמח.
עדעד כחול פורח ממרס עד יוני, לפעמים אף עד אוקטובר. לפרחיו גביע בצבע סגול עד כחול עז, המאפיל על הכותרת שצבעה קרם. הגביע קטוע, חסר אונות.  אבקנים 5. הפרח מפריש צוף ומואבק על-ידי חרקים. האבקה עצמית נמנעת על ידי הטרוסטיליה – אורך שונה של אבקנים ועליים בפרחי כל אחד מהפרטים, והאבקה אפשרית רק בין אבקנים לעליים באותו אורך.
עדעד כחול גדל באזור החוף, בחול ובכורכר במדרונות הפונים לים וסובלים מרסס של טיפות מלוחות, הנישאות ברוח מן הים. תפוצתו העולמית משתרעת בארצות הים התיכון. ממין זה טופחו זנים שונים לגינת הנוי ולקטיף, מהם בצבע המקורי ומהם בצבעים שונים.
בסוג 250 מינים, בארץ 6, בעיקר במליחות ובמדבר.

עדעד כחול

 

נר הלילה החופי – משפחת נר הלילה. צמח רב-שנתי הגדל בחולות ובמעזבות לאורך מישור החוף. הצמח נקרא כך משום שפרחיו נפתחים לעת לילה. נר-הלילה החופי משתרע על הקרקע ועליו גדולים ופשוטים. פרחיו צהובים וגדולים, בעלי ארבעה עלי כותרת.  קוטר הפרחים 5-7 ס"מ. במרכז כל פרח שמונה אבקנים ועמוד עלי שראשו מפוצל לארבע צלקות. פרחיו של נר-הלילה החופי סגורים במשך שעות היום ונפתחים רק בשעות בין הערביים, אז מבקרים בהם רפרפים הלוגמים מהצוף שבבסיס הפרחים ותוך כדי כך גם מאביקים אותם. לאחר ההאבקה מתנתק הפרח מהאזור העליון של השחלה שמתפתחת כתא זרעים המתפתחים.
נר-הלילה החופי משתייך לקבוצה טקסונומית שמוצאה באמריקה. המינים בסוג נר-הלילה מתאפיינים בפולשניות, ומופיעים בבתי-גידול מופרים במקומות רבים ברחבי העולם. תפוצתו הטבעית של נר-הלילה החופי היא בחופיה של טקסס שבארצות הברית. הוא הגיע לארץ ישראל באקראי, ככל הנראה בעקבות פעילות האדם, בסוף המאה התשע-עשרה. עם השנים התרבה והתפשט וכיום הוא נפוץ לכל אורך רצועת החוף. הצמח נפוץ לאורך חוף הים ונשתל גם בגינות באזור זה.

 

נר הלילה החופי

מפרצונים בחוף אכזיב

 

תמונה למזכרת לקראת סיום

קטע אחרון, רכיבה מנהלתית בתוך נהריה בדרך לנקודת הכינוס

*****

העיר נהריה נמצאת כ – 30  ק"מ מצפון ​לחיפה וכ – 7 ק"מ דרומית למעבר ראש הנקרה והגבול עם לבנון. נהריה נחשבת לבירת הגליל המערבי ומספקת שירותים שונים לאוכלוסייה כפולה מזו המתגוררת בה. שטח השיפוט של העיר משתרע על 10,500 דונם.  מספר התושבים בנהריה הוא 60 אלף ומספר בתי האב כ – 19 אלף.

 

 

בטיול זה לא עסקנו בראשיתה של נהריה והתפתחותה על כך ראו בטיול  מנהריה לראש הנקרה, הלאה לשלומי וחזרה דרך גשר הזיו

****

סוף דבר

אחרי חמש וחצי שעות הסתיים הטיול,
מתוכן שלוש ורבע שעות רכיבה ושעתיים רבע עצירות.

נהנינו לדווש במרחב החקלאי חלקו הצפוני של מישור חוף הגליל העליון המערבי. 

אין ספק, מסלול טיול זה היה מעניין,
לכל אורכו שעמנו הסברים על המקומות ועל האתרים.
כאלה היו לנו בשפע במגוון נושאים: 
היסטוריה, גאוגרפיה, מורשת קרב, ארכאולוגיה, בוטניקה, חקלאות, התיישבות ועוד.

נזכיר שוב האתרים בהם התעכבנו
– תל ומעיינות כברי,
– אתר הזיכרון לשיירת יחיעם,
– תצפית מערבה משער הכניסה לקיבוץ כברי,
– בקעת קורן,
– כנסיות העיירה הערבית באסה (היום א.ת. שלומי),
– שדה התעופה בצת,
– יד לי"ד בגשר הרכבת מעל נחל כזיב,
– מול תל אכזיב וחוף הים.

לסיום ניתן לומר שהיה זה טיול נעים, מענג במזג אוויר קריר ונעים.
וגם זכינו ללמוד עוד פרק בידיעת הארץ 

*******

תודה

לשמחה, היוזם, המתכנן, שהטיב להוביל אותנו בין הגדרות והפליא בהסבריו
למשה על  הכנת הסקירות החקלאיות  והבוטניות
ועל הכנת ההדמיה של המסלול
ללוי על הסיפורים והאנקדוטות האישיות
לגיל על תרומת הצילום שחלק מתמונותיו מוצגים כאן ואלבומו מופיע בקישור
וכמובן לכולם על החברותא והסולידריות ועל הושטת עזרה לי במעבר בנקודות מסוימות

*******

 

 

 

 

 

 

  • Moshe Katz

    הטיול היה מעניין ובחברה טובה של רוכבים, נהניתי מאוד ממנו. אני רוכב באזור זה יותר על כבישים ופחות בשטח. מעניין מאוד לרכב בדרכי השדות והדרכים הלבנות ולהעמיק לתוך שכבות הידע של ההיסטוריה הקרובה והרחוקה, הגאוגרפיה, הבוטניקה והחקלאות אליהן נחשפנו.