ביום שישי (9/9/2016) יצאתי עם מספר חברים אותם הכרתי בזמן האחרון בטיולים קודמים לתור במשבצת ארץ בצפון הארץ .

 

היינו חבורה שכללה שבעה אנשים. שישה הם "חברים צפוניים": עילם רן (טבעון), צביקה אסף (קיבוץ אפק), אופיר גרימן (קבוץ יזרעאל), יעקב מנדלביץ (מגדל העמק), יואל יפה (קיבוץ בית השיטה) ומשה כץ (קיבוץ אפק). אני היחיד שהשכים קום באמצע הלילה והגיע מהמרכז, ממבשרת ציון.

 

את מסלול תכננו להפליא ועילם וצביקה והם שגם הובילו את הטיול בחן ובנועם .

 

מסלול מעגלי

בגבעות טבעון, בשוליהן ולאורך נחל קישון בעמק יזרעאל

 

 

 

מסלול הטיול משיק וחופף במעט לטיול הקודם בין גבעות אלונים-שפרעם ולאורך נחל ציפורי בו השתתפתי ואותו הוביל אדוארדו אוקסמן. מספר חודשים קודם לכן הוא הוביל את קבוצתו במסלול דומה בגבעות אלונים וטבעון ולאורך הקישון ויובליו

 

 

 

*****

 

אזור הטיול

הפינה הדרומית מערבית של הגליל המערבי
המשיק למערב עמק יזרעאל.

 

הגליל התחתון הכולל במרכזו רכסי ההרים, במערבו את הגבעות ובמזרחו את הרמות וגובל בארבעת עבריו באזורים הבאים: בדרום, בעמק חרוד, בעמק יזרעאל ובהמשכו משער העמקים עד יגור; בצפון בבקעת בית הכרם; במזרח בבקעת הירדן ובנגב כנרות והכנרת; במערב, במישור חוף מפרץ חיפה.

 

******

האזור הגאוגרפי

גבעות אלונים – שפרעם ושולי עמק יזרעאל

 

עמק יזרעאל במובנו הרחב הוא עמק רחב וסגור החוצה את שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל בכיוון מערב – מזרח ומפריד מדרום בין השומרון ושלוחותיו בצפון מערב והן הר אמיר, רמות מנשה והכרמל ושלוחתו בצפון מזרח והיא הגלבוע ומצפון בין הגליל התחתון,  רמת צבאים שהיא חלק מרמותיו  המזרחיות, הרי נצרת שהם חלק מרכסיו המרכזיים וגבעות אלונים – טבעון שהן חלק מרמותיו המערביים. עמק יזרעאל כולל ארבע יחידות משנה: במזרח, עמק חרוד, בדרום מזרח, עמק ג'ניןהכולל את אזור תענך, בצפון מזרח, בקעת כסלות (בין הר התבור להרי נצרת) במרכז והמערב: עמק יזרעאל בו נמצא מסלול טיול זה.

אזור גבעות אלונים–שפרעם מתנשא לגובה ממוצע של 200 – 300 מ' מעל פני הים. מבחינה גאולוגית אזור זה הוא המשך של רמת מנשה. גבעות אלה בנויות מסלע גיר קרטון לבן ורך מגיל האיאוקן (גיר גאולוגי "צעיר",  60 מיליון שנים) ונטויות בשיפוע נוח משוליהן המזרחיות ( 280 – 300 מ') אל המערב (180 – 200 מ') מסלע הגבעות הוא רך ואינו עומד בתהליכי סחיפה. לכן, מערכות הנחלים יצרו בו נוף מתון למדי של גבעות מעוגלות, מדרונות בעלי שיפועים מתונים ועמקי נחלים רחבים. בצד המערבי הגבעות תחומות במתלול שנוצר משקיעתו של מישור חוף מפרץ חיפה. במתלול זה חפרו הנחלים עמקים צרים ותלולים. את גבעות הקרטון הלבנות של אזור אלונים – שפרעם מכסה קרום נוקשה המכונה נארי. קרום זה אוטם את הקרקע ומונע חלחול. לכן, אזור זה של הגליל התחתון נחשב אזור ירוד מבחינה חקלאית. מאידך, התפתח בגבעות אלה יער צפוף של עצי אלון תבור.

 

 

נחל הקישון הוא נחל איתן לרוב אורכו​ והוא הנחל השני בגודלו בנחלי החוף של ישראל ומהחשובים שבהם, ונחשב בעבר לנחל המזוהם ביותר בישראל. אורך הנחל הוא כ-70 ק"מ. אגן הניקוז שלו רחב ביותר. נחל הקישון מנקז את צפון הרי השומרון, את המורדות המערביים של הגלבוע את המורדות המזרחיים של הר אמיר, רמות מנשה ושל הכרמל, את המורדות הדרומיים של הרי נצרת וגבעות אלונים-טבעון ושפרעם.
היובל החשוב של הקישון הוא נחל ציפורי הכולל את נחל יפתחאל. יובלים נוספים הם הנחלים: נחל עדשים, נחל מזרע, נחל צבי, נחל נהלל, נחל בית לחם, נחל גדורה – מצפון, ונחל תענך, נחל קיני, נחל מדרך, נחל משמר, נחל השופט, נחל קרת ונחל יקנעם היורדים אליו מרמות מנשה ונחל יגור, נחל נשר ונחל סעדיה היורדים אליו מהכרמל.​

 

 

מרבית אזור גבעות שפרעם אלונים נמצא באגן הניקוז של נחל הקישון הזורם בעמק יזרעאל. החלק הדרומי שלו מתנקז ישירות ואילו החלק הצפוני שלו מתנקז אל נַחַל צִיּפוֹרִי שבהמשך המורד שלו מתחבר אל נחל קישון. החלק הצפון מערבי של אזור גבעות אלונים שפרעם מתנקז דרך נחל אבליים אל נחל נעמן.

 

 

 

****

המערך היישובי באזור 

חלק ממטרופולין חיפה 

הארגון המוניציפלי של היישובים וסביבתם באזור הטיול

****

בשלהי המאה ה-19 אזור שאין בו יישוב יהודי
רק קומץ כפרים קטנים בנפת שפרעם שבמחוז עכו

 

****

בתקופת המקרא אזור הטיול נמצא
בתחום נחלת שבט זבולון ובקצה נחלת אשר

נחלת שבט זבולון: וַיַּעַל הַגּוֹרָל הַשְּׁלִישִׁי, לִבְנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם; וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם, עַד-שָׂרִיד. עָלָה גְבוּלָם לַיָּמָּה וּמַרְעֲלָה, וּפָגַע בְּדַבָּשֶׁת; וּפָגַע, אֶל-הַנַּחַל, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יָקְנְעָם. וְשָׁב מִשָּׂרִיד, קֵדְמָה מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, עַל-גְּבוּל כִּסְלֹת, תָּבֹר; וְיָצָא אֶל-הַדָּבְרַת, וְעָלָה יָפִיעַ. וּמִשָּׁם עָבַר קֵדְמָה מִזְרָחָה, גִּתָּה חֵפֶר עִתָּה קָצִין; וְיָצָא רִמּוֹן הַמְּתֹאָר, הַנֵּעָה. וְנָסַב אֹתוֹ הַגְּבוּל, מִצְּפוֹן חַנָּתֹן; וְהָיוּ, תֹּצְאֹתָיו, גֵּי, יִפְתַּח-אֵל. טו וְקַטָּת וְנַהֲלָל וְשִׁמְרוֹן, וְיִדְאֲלָה וּבֵית לָחֶם: עָרִים שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה, וְחַצְרֵיהֶן. (יהושע, פרק י"ט,י'-ט"ו).

נחלת שבט אשר: "וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הַחֲמִישִׁי, לְמַטֵּה בְנֵי-אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחוֹתָם. כה וַיְהִי, גְּבוּלָם חֶלְקַת וַחֲלִי, וָבֶטֶן וְאַכְשָׁף. וְאַלַמֶּלֶךְ וְעַמְעָד, וּמִשְׁאָל; וּפָגַע בְּכַרְמֶל הַיָּמָּה, וּבְשִׁיחוֹר לִבְנָת. וְשָׁב מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, בֵּית דָּגֹן, וּפָגַע בִּזְבֻלוּן וּבְגֵי יִפְתַּח-אֵל צָפוֹנָה בֵּית הָעֵמֶק, וּנְעִיאֵל; וְיָצָא אֶל-כָּבוּל, מִשְּׂמֹאל. וְעֶבְרֹן וּרְחֹב, וְחַמּוֹן וְקָנָה, עַד, צִידוֹן רַבָּה. וְשָׁב הַגְּבוּל הָרָמָה, וְעַד-עִיר מִבְצַר-צֹר; וְשָׁב הַגְּבוּל חֹסָה, ויהיו (וְהָיוּ) תֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה מֵחֶבֶל אַכְזִיבָה. וְעֻמָה וַאֲפֵק, וּרְחֹב: עָרִים עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, וְחַצְרֵיהֶן. (יהושע, פרק י"ט,כ"ד-ל).

 

 

תקופת הזוהר ימי המשנה והתלמוד

אחת מתקופות הזוהר היישובי של משבצת ארץ שבה התקיים הטיול הייתה תקופת המשנה והתלמוד. עם חורבן בית המקדש השני וחורבן ירושלים נמלטו יהודים רבים מיהודה והתיישבו בגליל שהפך להיות מרכז התורה. הסנהדרין גלתה בתחומו מאושא לשפרעם, לבית שערים לציפורי ולטבריה. אזור זה היה מיושב בצפיפות וחלק דגול משמות מהכפרים מאותה עת נשמר בשמות היישובים הערביים עד עצם היום הזה!

 

 

 

*****

דמות  היישובי של האזור  בתקופת היישוב ערב מלחמת העצמאות עוד בזמן השלטון הבריטי

 

הדמות היישובית של האזור בשנותיה הראשונות של המדינה

 

 

 

*******

קטעי המסלול והמקומות לאורכו

 

קטע ראשון: טיפוס קל משולי עמק יזרעאל אל הגבעות לעבר דרום טבעון

יציאה מחוצות אלונים לכיוון צפון
כניסה לבאר טבעון
בשולי מתחם קיבוץ אלונים
טיפוס במעלה הגבעה לשיטה הענקית
במורדות הגבעות לעבר עץ האלון הענק
טיפוס לעבר טבעון
חציית כביש 75

 

 

 

המשכנו ונכנסו בשערי קיבוץ אלונים.

קיבוץ אלונים נוסד בשנת 1935 בקריית חרושת ע"י הנוער העובד ובתמיכתו של הקיבוץ המאוחד, בעקבות קריאתו של אלכסנדר זייד להקים קבוצת רועים. קבוצה זו הייתה קשורה לסכסוך קשה על קרקעות בין יהודים לערבים, אדמות "קוסקוס-טבעון" שבסביבה. בסכסוך הואשם השומר יצחק חנקין בהריגה ונידון ל-10 שנות מאסר. בשנת 1936 הצטרפה קבוצה של עליית הנוער שהייתה הראשונה מבין חברות הנוער שעלתה מגרמניה וסיימה את הכשרתה בעין חרוד. היה זה הקיבוץ הראשון שהקימו חניכי עליית הנוער והשלישי שהוקם ע"י הנוער העובד. עם הזמן הלך וגדל הקיבוץ והחלה בעיה של תעסוקה בקרב חבריו, יחד עם מחסור באדמות חקלאיות עבור ענפי הקיבוץ.
בינואר 1938 נחרשו אדמות קוסקוס (טבעון) במבצע התגייסות של טרקטורים רבים ושל עשרות זוגות בהמות שהגיעו מרבים מיישובי הצפון. ובאותה השנה עלו למקום הקבע, ל"תל קצקץ", כישוב חומה ומגדל. בתקופה הראשונה התפרנסו מעבודות חוץ במקומות מרוחקים יחסית, בנמל חיפה, נטיעות ביקנעם והנחת קו חשמל בואדי ערה.
בשנים שלפני הקמת המדינה שימש הקיבוץ בסיס למטה הפלמ"ח, למחלקה הערבית של הפלמ"ח ולקורסים של ההגנה. חצי שנה לאחר מכן, בכ"א בסיוון תרצ"ח, 20 ביוני 1938, החלו חברי הקיבוץ להתיישב בקוסקוס תחתית (אזור הכניסה לקיבוץ של ימינו). הקבוצה חייתה בשתי נקודות, בקוסקוס תחתית ובשייך אבריק. מצב זה נמשך כשנתיים וגרם לקשיים רבים בתחומי החיים השונים.
ב-11 ביולי 1938 נרצח אלכסנדר זייד בדרכו לאסיפה בשייך אבריק. מספר חודשים לאחר מכן, ב- 18 באוקטובר 1938, הונחה אבן הפינה לחומה בנקודת הקבע על הגבעה ב"קוסקוס עילית". החומה הגנה על אוהלי המגורים, אוהל חדר האוכל, צריף המרפאה וטנק המים. מחוץ לחומה הוקם בית הביטחון (הבית הלבן) וחמש עמדות מבוצרות. מאוחר יותר הוקם מגדל השמירה באזור רמת הדסה לאבטחת הסביבה, וגם מגדל המים באלונים, המהווה עד היום את הסמל של הקיבוץ.
באותה עת רבים מחברי הקיבוץ השתלבו במסגרות הביטחוניות. חלקם של החברים התגייס למסגרות הלגאליות: חיל הנוטרים, משטרת החופים ופלוגות הלילה המיוחדות וחלקם למסגרות הבלתי לגאליות: חיל המשמר, חיל השדה ופלוגות השדה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה יצאו חברים אחדים לשירות בצבא הבריטי על יחידותיו השונות. חברים אחדים הצטרפו לשורות הפלמ"ח. בשנים 1943-1946 התמקם מטה הפלמ"ח באלונים והאזור שימש כמקום אימונים ומסתור של רבות מפלוגות הפלמ"ח בתקופות שונות. באותה התקופה גדל הקיבוץ והצטרפו חברים נוספים מארצות רבות.

 

 

 

הגענו לעץ אלה אטלנטית אדיר ממדים עם גזע רחב ועתיק

במעלה הדרך עברנו בשולי תל טבעון

טבעון היא חורבה של יישוב עתיק מתחת לחורבות כפר ערבי, על גבי שלוחה המפרידה בין קרית־טבעון וקבוץ אלונים. השלוחה משתפלת כלפי דרום ולה מדרון תלול וטרשי במערב ומדרון מתון ומכוסה סחף כלפי מזרח. גב השלוחה מעובד כיום ופסגתה תפוסה ע"י בתי מגורים חדשים של קרית־טבעון. בחלקה הדרומי של השלוחה (נ.צ. 23583 16285), מצוי מחשוף סלע שנחצב, יושר ושימש תשתית למספר קברי תיבה חצובים. יותר דרומה, מצוי מחשוף סלע נוסף שנחצב, יושר ושימש תשתית לקברי־תיבה נוספים (נ.צ. 2357 1628). דרומה מזה, מצוי  בית־הקברות של הכפר הערבי (נ.צ. 2357 1628). במידרון הצפוני ניתן להבחין בשרידי מערות קבורה הרוסות ו/או סתומות. המקום זוהה עם "טבעון" של סוף ימי בית שני ותקופת המשנה. ממצא חרסים במקום מהתקופות ההלניסטית, הרומית, הביזנטית, הערבית, הצלבנית־ממלוכית והעות'מאנית (עיקר המימצא). אתר 24, מפה 28 סקר ארכיאולוגי של ישראל

 

 

נכסנו לתחום קריית טבעון.

קרית טבעון היא מועצה מקומית במחוז חיפה ומתגוררים בה כ-20,000 תושבים. היא נבנתה על שרשרת גבעות בגבול עמק יזרעאל ועמק זבולון, וממוקמת כ-15 ק"מ דרומית-מזרחית לחיפה ו-5 ק"מ מיקנעם עילית. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1958. שם היישוב הוא חיבור של שמות היישובים קריית עמל וטבעון, אשר אוחדו לרשות אחת. כביש חיפה-נצרת (כביש 75) חוצה את קריית טבעון כאשר בצפונו נמצאת טבעון (לשעבר) ובדרומו קריית עמל, אלרואי וקריית חרושת (לשעבר).
גבולות קריית טבעון: במערב – קיבוץ שער העמקים וכביש ג'למי-מגידו, בדרום – שדות העמק ומושב כפר יהושע, במזרח – קיבוץ אלונים והמושב שדה יעקב, בצפון – היישובים בסמת טבעון ונופית.
קריית טבעון מתאפיינת בבניה נמוכה, חורשות עצים וגינון רב. סגנון זה מושך קבוצות אוכלוסייה חזקות ולכן יש מגמה לשמר אותו יחד עם פיתוח ובנייה של שכונות חדשות.  סגנון המגורים בקריית טבעון מהווה מעין פשרה בין ההתיישבות העובדת לבין סגנון חיים עירוני. חלק מתושבי הקריה הם עוזבי קיבוצים ומושבים. רבים מתושביה הינם בעלי השכלה אקדמאית. התושבים מגלים מעורבות רבה בנעשה ביישוב, פעילים בוועדות המועצה, ובארגונים התנדבותיים רבים.

 

 

השם "טבעון" נזכר החל מתקופת הבית השני. לאחר חורבן הבית, היה במקום כפר יהודי ובו בית-כנסת. מיקומם, כנראה בקרבת מוסד רמת-הדסה של היום. חז"ל מזכירים את היישוב "טבעונין" לצד חיפה ובית שאן כמקום בו היהודים לא הקפידו על הגיית האות עי"ן נכונה, ולכן לא הורשו לעלות לתורה: "אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין, מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין". כמו כן, במשנה נזכר התנא אבא יוסי חליקופרי איש טבעון. שם היישוב התלמודי השתמר עד ימינו בשם "ח'רבת טַבְּעוּן" הסמוכה, הנזכרת כבר במפת הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל.

בתקופת השלטון העות'מאני, הוקמו במקום היישובים שייח' אבריק (בשטח גבעות זייד) וחארת'יה. אדמות אלו נרכשו על ידי קק"ל ובמקום התיישבו בשנת 1924 קבוצות של חסידים (נחלת יעקב, עבודת ישראל), אך לא הצליחו להאחז בקרקע, נטשו והקימו את כפר חסידים. משכשל ניסיון ההתיישבות של קבוצות חסידים אלו, עלו על אדמות שייח אבריק בשנת 1926 אנשי "קבוצת הרועים" אשר הזמינו את אלכסנדר זייד ורעייתו ציפורה להצטרף אליהם. הקבוצה עסקה בכיבוש העבודה ושמירה במקום במסגרת אגודת השומרים. על הלחימה העיקשת וההתמדה להיאחז בקרקע, כתב אליעזר שמאלי את הרומן "אנשי בראשית". אלכסנדר זייד נרצח ב-10 ביולי 1938 על ידי ערבים מקומיים מן המארב, סמוך לקברות השומרים של היום.
ההתיישבות החדשה באזור החלה במחצית השנייה של שנות ה-30, כאשר נוסדו "קריית-חרושת", "אלרואי" ו"קריית-עמל" על ידי שיכון עובדים. כעשר שנים לאחר מכן, בשנת 1947, נוסדה טבעון.

בשנת 1946 ביקשו פרנסי קריית עמל להקים מועצה מקומית למקום כדי לקבע את אופייה ההסתדרותי עוד טרם יתיישבו בסביבה שכונות לא הסתדרותיות. שלטונות המנדט הבריטי עוד הספיקו לאשר את הקמת המועצה לפני סיום המנדט ובחירות ראשונות התקיימו במאי 1948. בקרב מפלגת הפועלים רווחה הדעה שיש להקים מועצה אחת לטבעון ולקריית עמל, אולם בגלל התנגדות גורמים מסוימים בטבעון, בהם החברה המיישבת קרת, הדבר נדחה ובטבעון הוקמה מועצה מקומית נפרדת בסוף שנת 1949. הדיונים על איחוד שתי המועצות נמשכו במהלך שנות ה-50. בשנת 1957 סופחו למועצה של קריית עמל המעברה הסמוכה אליה, שיכון עמלים והיישוב אלרואי. למועצה של טבעון סופחו המעברה הסמוכה אליה ורמת הדסים. בשנת 1958 אוחדו קריית-עמל וטבעון ליחידה מוניציפלית אחת בשם קריית טבעון. בגלל היקפה הקטן, נעשו מאמצים במהלך שנות ה-70 לסיפוחה של קריית חרושת לקריית-טבעון. באפריל 1978 הושגה הסכמה למהלך, ובעקבות זאת לא התקיימו בחירות בקריית חרושת בשנת 1978. המיזוג הושלם בשנת 1979.

 

****

קטע שני לאורך המדרון הדרום מזרחי של הגבעות 

שביל סובב טבעון בשולי קריית עמל
המשך בשביל ראשית ההתיישבות
דרך המקום בו נרצח אלכסנדר זייד
בשולי אתר הארכיאולוגי של בית שער
פסל הרוכב על הסוס הצופה אל העמק
מבנה קבר שיח אבריק
גלישה במורד הגבעות  בשולי מערות המנורה

 

 

נגענו בקריית עמל למקום הרצחו של אלכסנדר זייד.

 

 

המשכנו ועברנו ליד בית הכנסת של חורבת בית שערים (חִ'רְבֶּת אֶ-שֵּיח' בֻּרֵיכּ).

בית שערים – עיר חשובה ואתר קבורה מרכזי בתקופת המשנה והתלמוד. בסוף המאה ה־ב' וראשית המאה ה־ג' לספירה שמשה בית שערים כמקום מושבם של הסנהדרין ורבי יהודה הנשיא ונראה שאז הגיעה למרום פריחתה. חורבנה מיוחס לימי מרד היהודים נגד גאלוס (351). אצל יוסף בן מתתיהו נזכרת בית־שערים כ־Besara . זיהוי המקום נקבע בוודאות על סמך אפיגרמה יוונית שנתגלתה בשטח המאוסוליאון, ליד מערכת הקברים 11 ובה נאמר, בין השאר: "אני יוסטוס בן ליאונטיס… אוי לי בבס[רה שלי]".
במקום נערכו חפירות מקיפות ע"י מזר (1936-40; 1956; 1959) ואביגד (1953-55; 1958). בשטח העיר, בצפון־מזרח הגבעה, נחשפו בית כנסת ומערכת מבנים וחצרות בעלי מספר תקופות בניה. בית הכנסת הוא מבנה בסיליקי בעל אולם תווך ושתי סיטראות וייחודו בבימה המוגבהת הנמצאת בחלקו האחורי של אולם התווך. מבנה בסיליקי נוסף, בעל חצר מרווחת ופרוזדור (נרתכס) נחשף בררום־מערב הגבעה ונראה כי שימש כמבנה ציבורי.
"עיר המתים" של בית שערים עיקרה מן המאות ה־ב'-ד' לספירה והיא כוללת שורה ארוכה של מערכות קברים החצובות בסלע. חלק מן המערכות הן משפחתיות וחלקן ציבוריות והן כוללות אולם מרכזי ממנו מסתעפים חדרים בעלי כוכים או מקמורות להנחת הנפטרים. מפוארות במיוחד הן מערכות הקברים מס. 14 ו־20 המצטיינות בחזיתות ארכיטקטוניות החצובות בסלע ובמספר רב של ארונות קבורה עשויים אבן. כ־130 ארונות קבורה מאבן גיר ועוד מספר בלתי ידוע של ארונות שַיש נמצאו במערכת מס. 20 והם נושאים עליהם עיטורים וכתובות עבריות. עיטורים אלה, וכן עיטורים ותבליטים אחרים כמו גם כתובות בעברית, יוונית ארמית ותדמורית, שנמצאו במערכות אחרות, הרחיבו במידה רבה מאד את ידיעותינו על האמנות היהודית, האדריכלות והאפיגרפיה היוונית־יהודית, העברית והארמית בתקופת המשנה והתלמוד. כל מערכות הקבורה נשדדו ע״י שודדי קברים בתקופות מאוחרות.
האתר הוא גן לאומי. ב-5 ביולי 2015 הוכרז בית שערים כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. אתר 26, מפה 28, סקר ארכיאולוגי של ישראל

בית הכנסת של בית שערים ממוקם בצפון-מזרח הגבעה. המבנה מלבני ובצמוד לו חצר. אורך המבנה 35 מטר ורוחבו 15 מטר. קירות בית הכנסת נבנו באבני גזית. חזית המבנה הייתה לכיוון ירושלים ובעלת שלושה פתחים גדולים. הכניסה למבנה עצמו הייתה דרך שלושה פתחים שהובילו לבזיליקה המחולקת על ידי שתי שורות עמודים שחילקה את בית הכנסת לחלל מרכזי באמצע ושתי סיטראות משני צדי האולם. בחלק האחורי של החלל המרכזי הייתה בימה מוגבהת. בשלב מאוחר יותר טויחו קירות הבזיליקה בטיח משוח בצבע שבתוכו התקבעו לוחות שיש שכללו כתובות ועיטורים. הכתובות הוקדשו לתורמים לבית הכנסת ולבעלי משרה בו. הכתובות למעט אחת נכתבו ביוונית. ליד בית הכנסת היה מבנה קטן שבו נמצאו שתי כתובות – אחת מוקדשת לשני אנשים שעסקו בקבורה, השנייה כתובת ביוונית: "יעקב איש קיסרי, ראש בית הכנסת של פמפיליה. שלום" (המילה 'שלום' נכתבה בעברית)

 

 

 

 

בשיח אבריק  התקיים יישוב מאז תקופת הברזל. המקום נזכר במפות הקרן לחקירת א"י ככפר מוסלמי והיה כפר קטן. ב-1872 מכרו השלטונות העות'מאניים את הקרקע למשפחת סורסוק הלבנונית. בשנות ה-20 של המאה ה-20 רכש יהושע חנקין את האדמות בשם הקרן הקיימת לישראל. ב-1925 התיישבו שם יהודים מתנועת הפועל המזרחי אשר עברו לאחר מכן לייסד את שדה יעקב. ב-1926 נשלח לשייח' אבריק אלכסנדר זייד כשומר מטעם קק"ל. הוא הקים שם חווה. ב-1932 נוסדה במקום אגודת השומרים. ב-1936 גילה זייד באקראי את בית שערים הסמוכה. ב-1938 נרצח זייד וב-1940 הוצבה במקום האנדרטה לזכרו.
גבעות שייח' אבריק נזכרות בשיר המפורסם "אדמה אדמתי" של אלכסנדר פן ומרדכי זעירא, שזכה לביצועים רבים.

 

 

מבנה קבר שיח אבריק – מבנה דו-כיפתי ובו קבר שייח' אבריק הקדוש למוסלמים. לפי המסורת המקומית היה שייח' אבריק מוסלמי אדוק שהקפיד להתפלל חמש פעמים ביום ולרחוץ את ידיו ורגליו במים מכד שהיה צמוד אליו ("אבריק" בערבית פירושו כד). מסורת אחרת מייחסת את הקבר לברק בן אבינועם, שר צבאהּ של דבורה הנביאה. סיפורים רבים קשורים בשייח' אבריק. אחד מהם מספר שהיה עובד בשדה וכשראה אותו בעל השדה מפסיק את העבודה לתפילה, כעס עליו ושבר את הכד. במקום בו נשפכו המים מהכד נבע מעיין בעל סגולות מרפא.

 

*****

קטע שלישי גלישה מהגבעות לכיוון עמק יזרעאל

גלישה לאורך הגבעות
בקצה המזרחי של קריית חרושת
הקפת תל קשיש
לעבר נחל הקישון בעמק יזרעאל 

 

כבר בתצפית ליד פסל אלכסנדר זייד, ולכל אורך הירידה לעבר העמק בכלל ותל קשיש ראינו את העבודות המבוצעות במסגרת קטע "חוצה צפון" שמהווה המשך לכביש חוצה ישראל ונקרא גם כביש 6 צפון.

כביש 6 מסתיים כיום במחלף עין תות ופרויקט המשך סלילת הכביש "חוצה צפון' מבוצע מיוקנעם ועד מחלף סומך. כביש 6 צפון נסלל במסגרת מכרז (BOT) בו זכתה חברת שפיר הנדסה, בשותפות שווה עם קונצרן פיצארוטי האיטלקי, ששיתף אתה פעולה גם בפרויקט מנהרות הרכבת הקלה לירושלים. המכרז כולל מימון, תפעול ותחזוקה של קטע כביש אגרה מאזור יקנעם ועד מחלף סומך באורך כולל של 21 ק"מ הכולל 5 ק"מ של מנהרות. משך תקופת הזיכיון היא 35 שנה וכוללת את תקופת ההקמה.

 

 

בין הכביש הקיים להמשך סלילת הכביש ישנו קטע מכביש 70 , באורך של כ 6 ק"מ, בו מבוצעים שדרוגים והתאמות, על מנת להביא אותו לסטנדרטים המקובלים בכביש 6, ובכך לחבר בין כביש 6 הקיים, לזה המבוצע על ידי הזכיין.
הפרויקט מתחלק לשני קטעים
קטע 7 באורך כולל של 13 ק"מ מתחיל במחלף יקנעם  כ-2 ק"מ דרומית לצומת אוסם ומסתיים במחלף תל קשיש ומחבר בין אזור יקנעם לתל קשיש בעזרת מנהרת יקנעם שאורכה כ-1.7 ק"מ, העוקפת בשיפולי הכרמל את פארק ההיי-טק ביוקנעם ומגיעה עד למחלף תל קשיש שיחבר בין כביש 6, לכביש 77 לכוון רמת ישי, לכביש 66 לכוון עפולה ולכביש 722 הקיים לכוון רמת ישי. מקצהו הצפוני של קטע 7, יתחיל הקטע הקרוי קטע 3.
קטע 3 באורך כולל של 15 ק"מ מתחיל מיד לאחר מחלף תל קשיש ומכיל את מחלף שער העמקים ומחלף ציפורי (נקרא גם מחלף אלונים) וכולל את מנהרת רכסים ומנהרת איבטין שאורכן 7.7 ק"מ.
ממחלף ציפורי ועד מחלף סומך העתידי, יחליף כביש מס' 6 את כביש 70 הקיים.

 

 

****

קטע רביעי, לאורך פארק מסילת רכבת העמק המקביל לנחל הקישון

כניסה לפרק מסילת "רכבת העמק"
תחנת הרכבת בקריית חרושת
תחנת הרכבת באלרואי
עין אלרואי
צומת שער העמקים
מעבר תחת הגשר התורכי בכביש חיפה – נצרת

 

 

רכבת העמק הייתה שלוחה של מסילת הרכבת החיג'אזית, אשר נבנתה בתחילת המאה ה-20. המסילה קישרה בין חיפה לסמח' (כיום "צמח") ומשם לדרעא שבירדן, על קו הרכבת החיג'אזית. בנייתה של המסילה, שהייתה מסילת הברזל השנייה בארץ ישראל, למן הגיית הרעיון הראשוני ועד לחנוכת הקו, נמשכה כארבעים שנה. הבנייה עצמה נמשכה מ-1902 עד 1905

 

מסילת הרכבת החיג'אזית, הוקמה ופעלה בתחילת המאה ה-20, בין העיר דמשק שבסוריה לבין העיר אל-מדינה שבחיג'אז, כיום חלק מערב הסעודית. הנחת המסילה החלה בשנת 1900 בהוראת סולטאן האימפריה העות'מאנית עבדול חמיד השני ובייעוץ של מומחים גרמנים. עלות הקמת המסילה הייתה כ-16 מיליון דולר שנתרמו על ידי הסולטאן הטורקי ושליטי מצרים ואיראן. המסילה נחנכה ב-1 בספטמבר 1908, יום ציון הכתרתו של הסולטאן. המסילה הוקמה כדי להסיע עולי רגל מוסלמים מדמשק למדינה ומכה, דרך חבל חג'אז שבחצי האי ערב. למרות הצהרת הכוונות הדתית מאחורי הקמתה, היו לטורקים גם שיקולים אסטרטגיים ומסחריים במסילה. הסולטאן, שהיה חובב רכבות מושבע, החליט על בנייתה של הרכבת מכמה סיבות, ביניהן הצגתו כאביהם הרוחני של המוסלמים העולים לרגל למכה ואל-מדינה, חיזוק מעמדו ומעמד האימפריה בראשה הוא עמד בעולם והחלת שלטונו גם על האזורים המרוחקים שבספר האימפריאלי. למעשה, היעד של הגעתה עד העיר מכה לא הושלם מעולם: היא הגיעה מדמשק עד מדינה, מרחק 1300 ק"מ, וחסרו לה עוד 400  ק"מ להגיע למכה.

 

 

בתוכניתו המקורית של הסולטאן עבד אל-חמיד לבניית הרכבת החיג'אזית לא נכללה הקמתה של "שלוחת חיפה". בנייתה בפועל של המסילה נבע משילוב של מספר גורמים, החשובים מביניהם היו הצורך במוצא בשליטה עות'מאנית מהחורן אל הים התיכון והתחרות עם המסילה הצרפתית שקישרה את החורן עם ביירות. הקמתה של רכבת העמק קשור קשר אמיץ להיסטוריה של המסילה החיג'אזית. עם תחילתה של הקמת המסילה החיג'אזית הגיע מייסנר למסקנה כי בניית המקטע הראשון של המסילה מדמשק ודרומה יהיה מיותר לאור קיומה של המסילה הצרפתית הסמוכה. מייסנר, ששאף לרכוש את המסילה הצרפתית ובכך לחסוך את בניית המקטע הראשון, החל מקים את המסילה החיג'אזית מהעיר מוזיריב שבחורן, בה הייתה תחנתה האחרונה של הרכבת הצרפתית. אולם, עם התארכותו של המשא ומתן מול הצרפתים בנוגע לרכישת המסילה, הלכה וחדרה להכרתו של מייסנר התודעה כי הצרפתים לעולם לא יסכימו למכור את הנכס החיוני שבידיהם.  כך, במקום לנסות לרכוש את המסילה, חתם מייסנר בשם העות'מאנים על הסכם, לפיו יספקו הצרפתים את שירותי ההובלה לחומרי הגלם הדרושים לבניית המסילה החיג'אזית מנמל ביירות, דרך דמשק ועד למוזיריב בהנחה של 45 אחוזים. עוד הוסכם כי הקו הצרפתי ישמש כמקטע הראשון במסילה החיג'אזית וכי המסילה העות'מאנית תתחבר אליה במוזיריב. זמן קצר לאחר החתימה על ההסכם החלו צצות הבעיות. הצרפתים, שהרוויחו הון עתק משינוע חומרי הגלם העות'מאנים למוזיריב, ביטלו את ההנחה המובטחת על הובלת הסחורות ועם בוא החורף התקשתה הרכבת הצרפתית לחצות את המעברים המושלגים שבהרי הלבנון, דבר שהביא לעיכובים רבים בבניית המסילה החיג'אזית. לאחר חודשים מספר של תסכול החליט מייסנר כי לא נותרה לו כל ברירה מלבד לבנות בעצמו קו המחבר את החורן לדמשק, מקביל לקו הצרפתי. ב־1 בספטמבר 1902 נחנך הקטע שבין דמשק לדרעא שאורכו 123 קילומטרים. חנוכת המקטע הראשון יצרה מצב אירוני לפיו הפך חבל החורן מאזור ספר נידח למקום אליו מגיעות שתי מסילות ברזל נפרדות. ברם, הקמת המקטע דמשק-דרעא לא פתרה את הבעיה שהביא להקמתו מלכתחילה. חומרי הגלם לבניית המסילה המשיכו להגיע בדרך הים, וללא חיבור נוח של אזור הסלילה אל אחד מנמלי החוף בעזרת מסילת ברזל כגון זו שהייתה בשליטת הצרפתים, היו עבודות הסלילה נמשכות לאורך עשורים רבים. לאור עובדה זו הגיע מייסנר בסוף שנת 1902 למסקנה כי אין מנוס מלהקים שלוחה של הרכבת החיג'אזית אשר תקשר את מפעל הסלילה עם נמל בשליטה עות'מאנית. שלוחה זו עתידה להיות רכבת העמק.

עם ההחלטה על הקמת השלוחה החדשה החלו המהנדסים העות'מאנים במדידת התוואי בו עתידה לעבור המסילה, וזאת בהתבסס על התוכניות הקדומות מהמחצית השנייה של המאה ה-19. במקור תוכנן התוואי להעפיל אל רמת הגולן דרך נחל סמך שממזרח לכנרת, אולם לאחר מדידות ושיקולים הוחלט לבסוף כי הטיפוס אל רמת עבר הירדן יעשה בתוואי הזרימה של נהר הירמוך. בשנת 1902 הפקיעו העות'מאנים את הזיכיון של חברת S.O.R האנגלית, פיצו את בעליה והחלו מצרים את תשעת הקילומטרים הבנויים של המסילה האנגלית לרוחב הלא סטנדרטי של המסילה החיג'אזית. בשנת 1903 החלה בניית המסילה בין חיפה לדרעא. האתגר הגדול ביותר שהוצב בפני הבונים היה קטע המסילה מצמח לדרעא לאורך נהר הירמוך. אורכו של קטע זה היה 73 קילומטרים והפרש הגבהים בין קצוותיו 529 מטרים. לאורך קטע זה נכרו 8 מנהרות באורך כולל של 1,100 מטרים ונבנו 329 גשרים ומעבירי מים. הקושי בהנחת המסילה בתוואי הירמוך האמיר את עלותה של השלוחה החדשה בעשרות אחוזים. לשם ההשוואה, עלותו של קילומטר מסילה בקו דמשק דרעא הייתה כ-2,070 לירות טורקיות. לעומת זאת קילומטר אחד בקו חיפה דרעא נשא את תו המחיר 3,480 לירות, 68 אחוזים יותר. עם השלמתו של הקו החדש היו לאורכו שמונה תחנות. הראשונה והמערבית ביותר, תחנת חיפה, נבנתה בסגנון אירופי מהודר וכך גם התחנה בבית שאן. בינואר 1904 נחנך הקטע הראשון של מסילת רכבת העמק בין חיפה לבית שאן, קטע שאורכו 59 קילומטרים. המסילה כולה נחנכה ב-15 באוקטובר 1905.

עם הקמתה שימשה מסילת הברזל החדשה שבעמק בעיקר להעברת הציוד הדרוש לבניית המסילה החיג'אזית. אולם זמן קצר ביותר לאחר הפעלת הקו נוכחו המפעילים כי גלום בחובו פוטנציאל עסקי מהמעלה הראשונה. הרכבת העות'מאנית, שהייתה פרויקט ממשלתי אידאולוגי-דתי שלא נוהל בידי חברה למטרות רווח, החלה מהווה איום עסקי על המסילה הצרפתית המסחרית. עד מהרה החלה תחרות בין שתי החברות על הובלת הסחורות מן החורן אל הים התיכון ועם התחרות החלה הוזלה משמעותית בתעריפי ההובלה והנסיעה. במאבק זה יצאו העות'מאנים כשידם על העליונה מאחר שיכלו להרשות לעצמם להוריד את התעריף קרוב ביותר למחיר התפעול, וזאת בניגוד לרכבת הצרפתית שנזקקה לרווחים גדולים על מנת לחלקם כדיבידנד למשקיעים וזאת כדי שתוכל להמשיך ולהתקיים.

עם חנוכת המסילה שבעמק ב-1905 היו לאורכה שמונה תחנות. זמן קצר לאחר תחילת הפעלתה של הרכבת עלתה דרישה מיישובי העמק הצעירים לבניית תחנות נוספות לאורך הנתיב ותוך מספר שנים נוספו בקטע שבין חיפה לחמת גדר 12 תחנות נוספות. כשבע שנים לאחר תחילת הפעלת הקו החל מייסנר בונה שלוחות מקומיות שייצאו משלוחת רכבת העמק אל כל עבר. הראשונה להבנות הייתה מסילת דרעא-בוסרה, שנבנתה ב-1912 והמשיכה את קו רכבת העמק למרחק של 33 קילומטרים ממזרח לדרעא. בשלהי 1912 נסללה שלוחה שחיברה את המסילה הראשית לעיר עכו. מסילה זו השתרעה לאורך של 17.8 קילומטרים וחיבורה למסילת העמק הוקם בתחנת בלד א-שייח' – (תל חנן). בראשית 1913 נפתח הקטע הראשון של מסילת השומרון שהייתה עתידה להבנות על ההר המרכזי ולחבר את מסילת רכבת העמק עם ירושלים. קטע זה חיבר בתחילה את עפולה וג'נין ואורכו היה 17 קילומטרים. תכנונו של מייסנר להמשיך את מסילה זו דרך השומרון עד לירושלים לא יצא לפועל מעולם וזאת עקב הלחץ הכבד שהפעילה ממשלת צרפת על הממשלה העות'מאנית כדי שהאחרונה תמשוך ידיה ממיזם הקמת הרכבת, אשר הייתה עתידה להתחרות בקו הצרפתי שחיבר את ירושלים ויפו. לחץ הממשל הצרפתי נשא פרי והמסילה המדוברת הגיעה אך למרחק של 40 קילומטרים מדרום לעפולה, בקרבת הכפר סילת א-ד'אהר. עם הצטרפותה של האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה השתמש מייסנר במסילה זו והמשיך לבנותה מסילת א-ד'אהר דרומה עד לחצי האי סיני.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היוותה הרכבת את אחד הנכסים האסטרטגיים שהיו בידי העות'מאנים. מסילות הברזל, שהיו אמצעי הניוד המודרני היחידים בארץ ישראל כולה, גויסו חיש מהר לטובת הצבא שהחל משתמש בהם כדי לשנע גייסות שלמים ואספקה רבה אל חזית הלחימה. באותה המידה, ומסיבה זו, הפכו המסילות מטרה מועדפת להתקפותיהם של הכוחות הבריטיים. כבר בתחילת המלחמה הוטל מצור ימי על חופי הארץ ורשת הרכבות החלה סובלת ממחסור חמור בחלקי חילוף וחומרי גלם בסיסיים לתפעולה השוטף. המחסור החמור ביותר הורגש עם אזילתו של מלאי פחם האבן ששימש להסקת תנורי הקטרים. הפחם, שהובא עד לאותה תקופה בדרך הים, שימש לתנועת הרכבות אל חזית הדרום ותוך זמן קצר אזל המלאי לחלוטין. קברניטי חברת הרכבת ניסו למצוא פתרונות שונים במטרה להתגבר על המחסור בדלק לקטרים. בין היתר נעשו ניסיונות לכריית פחם בלבנון, אולם היה זה פחם מאיכות ירודה שהסב נזק לקטרים. הפתרון היעיל ביותר אשר נמצא היה השימוש בפחם עץ ואף בהבערת עצים חיים בכבשני הקטרים. עם המעבר לשימוש בעצים החלו השלטונות העות'מאנים במפעל כריתת יערות רחב ממדים, אשר סיפק עץ להנעת הקטרים כמו גם לייצור אדני המסילות ההולכות ונבנות. על אף יעילותו הנמוכה של העץ כחומר בעירה (תפוקת הקטרים שפעלו על עץ ירדה בכ-30%), לא נותרו לקברניטי הרכבת ברירות רבות ומפעל כריתת העצים הלך והתרחב. במסגרת מפעל זה הוקמו שתי שלוחות נוספות של רכבת העמק. הראשונה – מסילה מטול-כרם אל אזור יער חדרה, והשנייה מסילה שהתפצלה מהמסילה המקורית והובילה אל יערות העצים שברמות מנשה. בתקופה זו נכרתו שטחים נרחבים של יער טבעי ארץ ישראלי. יער האלונים שבגבעות אלונים לדוגמה, הושמד כמעט לחלוטין במסגרת מפעל הכריתה. השלטונות חתמו חוזים לכריתת עצים גם במקומות שאינם סמוכים למסילה. עצים אלו שונעו בעגלות אל תחנות מילוי המים של הרכבת ומשם הועמסו על קרונות מיוחדים. כשראו ראשי הצבא כי מלאי העצים הטבעי של הארץ קרוב לכליה, הוציא המושל המקומי גזרה לפיה יכרת כל עץ פרי עשירי בכל פרדס ומטע לטובת המאמץ המלחמתי. המפנה בשימוש ברכבת במסגרת קרבות מלחמת העולם הראשונה הגיע כאשר באביב 1918 השתלטו כוחות בריטיים על מספר נקודות שולטות לאורך קטע המסילה שבערוץ הירמוך וניתקו את מערכת הרכבות שבארץ ישראל מזו של שאר האימפריה העות'מאנית. עם תבוסתם של העות'מאנים בחודש ספטמבר של אותה השנה מיהרו הכוחות הנסוגים להשמיד את ציוד מסילת הברזל כדי שזה לא ייפול בידי האויב הבריטי, ועם תום המלחמה עברה מסילת רכבת העמק לידי ממשלת המנדט הבריטי

בתקופת המנדט חלה עלייה נוספת בתדירות נסיעת הרכבות במסילת העמק. בין חיפה לסמח' נסעו שתי רכבות בכל יום, כאשר לפחות אחת מהן המשיכה עד לדמשק. בקו עכו-תל חנן הופעלו שלוש רכבות יומיות ובקו חיפה שכם הופעלה רכבת שבועית שעברה דרך עפולה. בתקופת המאורעות (1936-1939) נסעו בקו רכבת העמק חמש רכבות ביום כאשר רכבת הבוקר המוקדמת החלה את מסעה מקרית חרושת והביאה פועלים לחיפה ואילו רכבת הערב החזירה את הפועלים לקריית חרושת. בתקופת מלחמת העולם השנייה הגיעה תנועת הרכבות בקוי העמק לשיא: שש רכבות יומיות בין חיפה לצמח וחזרה. בעת המערכה בסוריה ובלבנון היא פלישת הצבא הבריטי מארץ ישראל לסוריה ולבנון, על מנת לשחררן משלטון וישי, שנמשכה מ-8 ביוני עד 14 ביולי 1941, שימשה רכבת העמק אמצעי להובלת גייסות וכלי נשק ולפינוי פצועים.

בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, בליל ה־5 במרץ 1948 פשטו פלוגות ההגנה על כ-200 נקודות על פני רשת מסילות הברזל וחיבלו בהן קשות. מטרת הפשיטה הייתה ניטרול יכולת התפעול של המסילות וזאת כדי למנוע ולעכב את פלישת צבאות ערבהמתרגשת ובאה. הפגיעה האנושה ביותר ברכבת העמק נעשתה בגשר החניה של זרעין בקילומטר ה-44 של המסילה. פיצוץ הגשר והחרבתו הפסיקו את תנועת הרכבת ברחבי העמק, שהפכה בחודשים שקדמו לפיצוץ לדרך המרכזית בה נשלחו חילות תגבורת לעזרת הלוחמים הערבים בקרבות מלחמת העצמאות. חודשיים מאוחר יותר, ב־14 במאי של אותה השנה, פגעו הכוחות היהודים במסילה פעם נוספת. בליל ה־14 במאי, ערב הכרזת העצמאות הישראלית ופלישת צבאות ערב אל המדינה הצעירה, פוצץ גשר הרכבת שמעל הירדן, בסמוך לקיבוץ גשר ולתחנת ג'יסר אל מג'מעייה. תכליתה של הפעולה הייתה פגיעה בשני גשרים: גשר רומי עתיק וגשר עליו עבר כביש סלול. לאחר פיצוץ שני הגשרים הבחינו תצפיתני הפלמ"ח כי במקום קיים גשר שלישי, אשר שימש את מסילת רכבת העמק. הלוחמים, שחששו כי הגשר ישמש למעבר כלי רכב, פוצצוהו בטרם עלה השחר. פעולות החבלה במסילת רכבת העמק השיגו את מטרתן, ובמשך כל ימות הלחימה עמדה הרכבת דוממה ושוממת. עם שוך הקרבות עברה המסילה, יחד עם שאר מסילות הארץ, לידיה של רכבת ישראל. כבר יוני 1948 נערך ניסיון מוצלח לחידוש פעילות הרכבת לעפולה ועמק יזרעאל, לאחר תיקון הגשר שפוצץ בזרעין. שאר תיקוני החבלות מתקופת המלחמה באזור עמק הירדן לא בוצעו מעולם, וזאת משום שלאחר תום המלחמה נשארה נהריים בתחומי ממלכת ירדן, דבר שמנע את מעבר הרכבת הישראלית אל צמח והכנרת. חוסר היכולת להגיע ברכבת למקומות אלו מנע את תיקון המסילה בקטע זה. הפעלת הרכבת לעפולה פסקה עוד בשנת 1949.

 

 

 

קריית חרושת מקור השם: היישוב המקראי חרושת הגויים שלפי סברה שכן בסביבה זו. בקיץ 1920 התמקם על גבעת 'חרושת גויים' מחנה העבודה הכללי של גדוד העבודה לסלילת כביש חיפה-ג'דה ובסמוך לו התמקם גדוד שומריה שאף אנשיו עסקו בסלילת הכביש. קריית-חרושת נוסדה בשנת 1935 וסבלה קשות במאורעות 39–1936. בשנת 1938 נרצחו חמישה מתושביה בהתקפת ערביים מכפרי הסביבה. היישוב שהיה רשות מקומית קטנה, שמנתה כ-240 תושבים, לא התפתח כמתוכנן ולכן הוחלט במשרד הפנים, ביולי 1979, לספח את קריית-חרושת לקריית-טבעון. כיום מכילה קריית חרושת את רוב עתודות הקרקע לבניה של קריית טבעון. הבנייה היא צמודת קרקע, ומורכבת בעיקר מבתים דו משפחתיים ופרויקט בנה ביתך רחב היקף

 

 

אלרואי – מקור השם: דוד אלרואי שעמד בראש תנועה משיחית במאה ה-12. היישוב נוסד בשנת 1935 על ידי תושבים שבאו מחיפה, יוצאי קמישלי (כורדיסטן) שמרביתם עלו דרך סוריה ומקורם בקהילת נציבין שבטורקיה. ההרשאה להקים את היישוב כיישוב מיוחד ליוצאי כורדיסטן התקבלה לאחר מאבק שקיים "ארגון הכורדים בחיפה" מול המוסדות המיישבים. במסגרת המאבק, החליטו פעילי הארגון לעלות לירושלים ולקיים שביתת שבת במשרדי הקרן הקיימת לישראל. בעיצומה של השביתה הגיעו הדברים לכדי תגרת ידיים ואחדים מן השובתים נעצרו. הם הזעיקו לעזרתם את יוצאי כורדיסטן תושבי ירושלים, בני השכונות זיכרון יוסף ושערי רחמים (נחלאות) אשר עלו לבניין הקק"ל ודרשו בתוקף את שחרור העצורים. מנחם אוסישקין, יו"ר הקק"ל, התערב ופנה למשטרה בבקשה לקיים הליך שיפוט מהיר. כל העצורים נקנסו בסך חצי לירה (הקנס שולם על ידי המוסדות המיישבים) ושוחררו בו בלילה. מספר ימים לאחר מכן התקבלה הודעה מהקק"ל, כי הוחלט להקים יישוב ליהודים הכורדים אנשי חיפה באדמות חרתיה, סמוך לטבעון. בני היישוב בנו במו ידיהם צריפים למגוריהם, ועיבדו לידם חלקות אדמה כמשקי עזר. כמו כן, עסקו בגידול צאן ובקר ומשקי בית כגון גידול תרגולות וברווזים. עד מהרה נאלצו לחסל את גידולי הבקר, בשל חוסר ניסיון וחוסר הדרכה חקלאית והחלו לעבוד מחוץ ליישוב. תושבים רבים עבדו בבית חרושת "נשר" הסמוך. כיום, אלרואי היא שכונה במועצה המקומית קריית טבעון.

 

 

 

המשכנו והגענו לאתר עבודות בניית מחלף העמקים

מחלף העמקים – מחלף מערכתי אשר יחבר בין כביש מס' 6, המגיע מכיוון יקנעם וממשיך צפונה למחלף סומך, לכביש 75 לכוון חיפה, כולל כניסות לקיבוץ שער העמקים ואלרואי, קרית חרושת ובסיס ג'אלמה.

 

 

 

*****

קטע חמישי, בקצה מישור מפרץ חיפה למול גבעות שער העמקים

עץ האקליפטוס הענק 
לעבר אתר עבודות כריית מנהרת רכסים
בוואדי מצפון לשער העמקים
כניסה לתחום שער העמקים ומעבר דרך מרכז מזון
ניסיון לצאת בפשפש בגדר היישוב
בדיעבד התברר שהייתה טעות וצירוף מקרים חד-פעמי.
השער זה מדי בוקר נפתח אלא שבגלל תחלופה בשמירה, בבוקר הזה נשאר סגור.
מציאת מעבר ליציאה מתחום המשק

 

 

 

הגענו ללאתר העבודות כריית מנהרת רכסים.

ממחלף עמקים  במקוום בן נמצא צומת העמקים ימשיך כביש מס' 6 דרך מנהרת רכסים, באורך של כ- 2,700 מ' עד להצטלבות עם כביש 762, שם יעבור כביש מס' 6 בגשר מעל הכביש. כביש מס' 6 ימשיך מגשר זה לתוך מנהרת איבטין באורך של כ- 560 מ', מהמנהרה יעבור הכביש בגשר מעל נחל ציפורי, המחבר את כביש מס' 6 עם כביש 70.

 

 

 

 

שער העמקים הינו קיבוץ השיך לזרם הקיבוץ הארצי השומר הצעיר ונמצא בתחום המועצה אזורית זבולון. היישוב הוקם בשנת 1935 על ידי עולים מרומניה ויוגוסלביה. עיקר פרנסתו של היישוב על מפעל דודי השמש "כרומגן" ובנוסף קיימים בו ענפי חקלאות כגון רפת, טחנת קמח, מטעי אבוקדו, גידולי שדה ומדגה

 

 

נכנסנו לתחום מרכז מזון של חברת אמבר,

מרכזי מזון אמבר – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, נרשמה כאגודה שיתופית בנובמבר 2005. מרכזי מזון אמבר הינה חברת בת של אמבר – מכון לתערובת.
למרכזי מזון אמבר שבעה סניפים בפריסה ארצית: ממושב אלי-עד בדרום רמת הגולן, דרך קבוצת גבע, מושב כפר יחזקאל, קיבוץ שער העמקים, קיבוץ בארות יצחק, צומת דבירה ועד מושב פטיש בדרום. אמבר שותף גם במרכז המזון אמץ – בר שנמצא במושב אמץ שבעמק חפר.
מרכזי מזון אמבר מייצרת ומספקת בלילים להזנת כל שלוחות מעלי הגירה: פרות חולבות, יבשות, עגלות תחלופה, פיטום עגלים ושלוחות הצאן השונות. למעשה החברה עוסקת ב"קייטרינג לפרות" – מנות טריות של בליל מחולקות באבוס יום – יום בשעה קבועה, תוך הקפדה על איכות חומרי הגלם, להבטחת איכות בליל גבוהה. בכל מרכז מזון מורכבות המנות כך שיתאימו לאזור בו נמצאות הרפתות תוך התחשבות בתנאי מזג האויר ובנתונים הספציפיים לכל אזור. למרכזי מזון אמבר מערך מלווים מקצועיים, אשר מייעצים ללקוחות בכל נושא הקשור ברפת, מממשק ועד הזנה, צינון וכדומה, תוך שימת דגש על הענקת יתרון כלכלי לרפתן, והיענות מידית לצרכיו וצרכי הפרות. למרכזי מזון אמבר מערך לוגיסטי של כ-20 משאיות חלוקה, אשר פורקות את הבלילים האיכותיים באבוסי הרפתות מידי יום.
מרכזי מזון אמבר החלה להפעיל את מתחם מרכז המזון בשער העמקים בשנת 2000. במהלך השנים עבר מרכז המזון תהליך "אבולוציה": ממרכז מזון מקומי, שעבד עם סלף ושופל וסיפק מזון גם למספר קטן של לקוחות חוץ – למרכז מזון תעשייתי, שעובד עם מערכת של עגלות מערבלות נייחות ומערך בקרה ממחושב של כל תהליכי הייצור, המשלוח והחלוקה.

 

 

*****

קטע שישי, במעלה המקביל למורדות צפון טבעון

עליה בצל החורש לאורך הוואדי מצפון לטבעון עד רמת הדסה

 

העלייה בהחלט נחמדה ובעיקר לא קורעת. תוך כדי הרכיבה יכולנו להתרשם מהבדל הברור בחורש בין זה שנמצא במדרון צפוני וזה המשתרעת במדרון דרומי.

 

 

בקצה הדרך הגענו לרמת טבעון

רמת טבעון – השכונה הרשמית הראשונה בקריית טבעון, הוקמה באמצע שנות ה-80 עד לתחילת שנות ה-90 ונמצאת בקצה היישוב, בסמיכות לכפרים הערביים בסמת טבעון וכפר זבידאת. בשכונה נמצא המתנ"ס הקהילתי השני בגודלו ביישוב, גני ילדים וחטיבת ביניים שנבנתה במקביל להקמת השכונה. בתי המגורים של רחוב תמר שבחלק ב' של רמת טבעון, אופיינים לפרבר עירוני, אם כי רובם דו-משפחתיים. במשך השנים התפתח האזור שסביב וכולל אזור מסחרי השייך למעשה לכפר זבידאת הסמוך. בשנת 2006 הודיעה מועצת היישוב על הקמת קניון ראשון בשכונה, קניון בשם "מול היער" (מול כמשחק מילים בין mall לבין לפני היער). הקמת הקניון לוותה בהתנגדות עזה מכיוון רוב תושבי היישוב בטענה שהוא ייפגע בצביון הכפרי שלו ומיקומו על חלקת יער ייגרום לכריתת עצים מיותרת שלא לצורך. לבסוף נפתח הקניון ב-2012, העצים שהיו בשטח הבנייה הועברו לחלקת אדמה סמוכה וניטעו מחדש. הקניון חווה קשיים בתחילת דרכו ומרבית בתי העסק שבו נסגרו, אך ב-2015 נפתחו

 

 

****

קטע שביעי, במורד הגבעות הדרומיות וחזרה לעמק לנקודת ההתחלה

גלישה לאורך הכביש מרמת הדסה לאלוני אבא
סיבוב באלוני אבא
גלישה לבאר אבא
המשך לעין חזין וטבילה במקום
דרך שדות העמק חזרה לחוצות אלונים

 

 

מרמת הדסה גלשנו בכביש לעבר בסמת טבעון שהוא אחד מיישובי הקבע של הבדואים בגליל

בדואים בגליל – מוצא מרבית שבטי הבדואים בגליל הוא מהחורן (סוריה) והגולן. מיעוטם הגיע לגליל ממצרים, צפון­ אפריקה ומזרח הירדן. חדירתם החלה בראשית המאה ה­שש עשרה ונמשכה עד שנות ה-30  של המאה העשרים. רוב הבדואים אשר חדרו לגליל היו שברי שבטים, ולעתים אפילו עד כדי משפחות בודדות שנמנו עם שבטים גדולים, אשר עזבו את סביבתם הטבעית מסיבות שונות: נקמת דם, שוד, מריבות בלחי פוסקות, בצורות תכופות שאילצו אותם לחפש שטחי מרעה חדשים. חדירת שבטי בדואים לגליל התאפשרה עקב אי ­יישובם של שטחים רבים, או כאלה שהיו מיושבים בדלילות. השבטים הגדולים שהגיעו לצפון הארץ העדיפו בדרך כלל להתיישב בסמוך לשטחי ביצות, בעמקים שלא נוצלו על ­ידי הכפריים, לדוגמה: עמקי יזרעאל, החולה, בית שאן וזבולון. לעומת זאת שבטים קטנים העדיפו מקומות דלילי אוכלוסין, אך קרוב יותר לכפרים הערביים, כגון: אלונים­ שפרעם והר מירון. בהתחלת ההתיישבות הם היו מעטים מאוד, ולא ניתן היה לדעת מספרם בתקופה העות'מאנית.
עם תחילת השלטון הבריטי החלו תהליך קיבוע של הבדואים במקומם וצמצום טווח הנדידה לצורכי מרעה. במקביל, חלק מהם השתלב בשוק העבודה השכירה. גורמים רבים השפיעו על הבדואים להתקבע ואפילו להתחיל להתיישב והם: (1) צמצום שטח המחיה בעקבות הגידול באוכלוסייה הערבית (כפרית) ובאוכלוסייה היהודית (2) המגע ההדוק עם הפלאחים גרם לחיקויים בתחומים שונים וגם בתחום בניית בתי הקבע. (3) עליה ברמת החיים בעקבות המעבר לתעסוקה בשכר. (4) רכישת הקרקעות על­ ידי הקק"ל עבור יישובים יהודיים. ראשית מעברם של הבדואים ליישובי קבע מתבטא בבניית פחונים, צריפים ואפילו בתי אבן, שהושפעו הן משיפור כללי במצבם הכלכלי, וההכנסה מעבודה שכירה בתעשיה ובעיקר במחנות הצבא הבריטי, שיזם עבודות בינוי רבות.
במלחמת העצמאות ברחו רוב הבדואים הגליל לארצות ערב והמיעוט שנותר בארץ התרכז באזורים הבאים: גבעות אלונים -­שפרעם, שולי בקעת בית נטופה; בקעת סח'נין ובעיקר סביב שטח אש תשע; סביב הר התבור ובאזור בין ביר אלמכסור ליודפת. מאותה עת תהליך ההתיישבות הספונטני, אשר החל בתקופת המנדט, נמשך ביתר שאת. בשנות ה­50' נרתעו הבדואים מלבנות מבני בטון אבל מספר הפחונים והצריפים גדל במהירות רבה, בין היתר עקב חיסול מעברות העולים. בניית הקבע החלה בשנות ה­60' וההתיישבות הספונטנית הלכה והואצה עקב העליה ברמת ­החיים. חלק גדול מהמבנים ניבנה על אדמות מדינה, ללא תכנון וללא רישוי. השטח אליו פלשו הבדואים הלך וגדל. כדי למנוע התרחבות השתלטות על אדמות המדינה הוחלט לבנות לבדואים יישובי קבע. בשלב ראשון הוקמו ארבעה יישובים: בוסמת – ­טבעון בגבעות אלונים–שפרעם וביר אלמכסור בשוליהן, איבטין מול מישור מפרץ חיפה וואדי חמאם בשולי בקעת גינוסר. בשנות ה- ­70' הוקמו עוד חמישה יישובים: זרזיר, כעביה­ טבאש בגבעות אלונים שפרעם, ואדי סלאמה בנחל צלמון וטובא במפתן כורזים. בשנת 1970 הוקמה ועדת הבדואים העליונה במשרד ראש הממשלה והחליטה על הקמת עוד שמונה יישובי קבע לבדואים. בהמשך השנים הוקמו יישובים נוספים וכיום מספרם עשרים וחמישה והם: אבטין, אום אל-גנם, בועיינה-נוג'ידאת, ביר אל-מכסור, שכונה בשפרעם, בסמת טבעון, בענה, דהרה, דמיידה, ואדי אל-חמאם, זרזיר, חוסנייה, סוואעד חמירה, טובא-זנגרייה, כעביה, כמאנה, מנשייה זבדה, מקמאן, סלאמה, ערב אל עראמשה, ערב אל נעים, שיבלי, ראס אל עין, רומת אל-הייב, אום מתנאן. מקור

 

בַּסְמֶת טַבְּעוּן היא מועצה מקומית בדואית שמתגוררים בה כ-8,000 נפש. החלטה על הקמת היישוב נתקבלה בשנת 1963 ומטרתה הקמת יישוב קבע בשביל השבטים ערב אל-סעדיה וערב אל-זבידאת אשר התיישבו באזור הגליל בימי המנדט הבריטי. היישוב נקרא על שום חורבת בַּסְמֶת שעליה נבנה וטַבְּעוּן שמה הערבי של קריית טבעון הסמוכה. בשנת 1965 החלה הקמת היישוב לשני השבטים ונבנו שתי שכונות שיצרו את הבסיס ליישוב. בשנת 1969 הוכרז כמועצה מקומית. בשנת 1992 צורפו ליישוב שלושה שבטים בדואיים נוספים חילף, זביאדת וחואלד ולשם כך נבנו שכונות חדשות. השכונות מאוכלסות לפי שיוך שבטי ומופרדות אחת מהשנייה הן מבחינת תשתיות והן מבחינה פיזית כאשר כל אחת נמצאת על גבעה אחרת ומופרדת בחורש טבעי וגאיות.

 

 

המשכנו פנינו ונכנסנו לתחום אלוני אבא

אלוני אבא – מושב שיתופי השייך לתנועת העובד הציוני שגם הוא נמצא בתחומי המועצה האזורית עמק יזרעאל. היישוב נקרא על שם הצנחן הארץ-ישראלי אבא ברדיצ'ב, אחד משבעה צנחנים ארץ-ישראליים שנפלו בשבי הנאצי במלחמת העולם השנייה והוצאו להורג. בצד המושב השיתופי, המונה כיום כ-43 בתי אב מוקמת הרחבה קהילתית בה מתגוררות כ-80 משפחות שאינן שייכות למושב השיתופי. הרחבה נוספת של כ- 100 יחידות דיור בתהליך מתקדם.
ראשוני המתיישבים באזור אלוני אבא היו אנשי כת הטמפלרים הגרמניים, אשר בחלומם ליישב את ארץ הקודש, הקימו בשנת 1907 מושבה חקלאית קטנה ושמה "ולדהיים" (Waldheim, בגרמנית: "נווה יער") בסמוך ליישוב הטמפלרי בית לחם הגלילית והתקיים עד לגירושם של הגרמנים בשנת 1948.
היישוב אוכלס מחדש בשנת 1948 על ידי גרעין של תנועת הנוער הציוני, שנוצר מאיחוד של חניכים מרומניה, גרמניה ואוסטריה. לאחר ארבע שנים של גיבוש ועבודה במושבה הרצליה עלה הגרעין להתיישבות ביישוב הגרמני "ולדהיים", שנכבש על ידי כוחות חי"ש של ההגנה במלחמת העצמאות. לאחר שלוש שנים בנקודת הקבע הוחלט לאמץ צורת חיים של מושב שיתופי. אחד הסממנים המיוחדים הקיימים באלוני אבא הוא הכנסייה האוונגלית שהוקמה בשנת 1916. בשנת 2015 התגוררו במושב כ- 1,040 תושבים. מרבית חברי המושב השיתופי היום הם פנסיונרים או חברים העובדים מחוץ למושב, החקלאים מתפרנסים בעיקר מענפי החקלאות הבאים: פלחה, ענבי יין, רפת ולול.

 

 

 

הגענו בדהרה מאלוני אבא לבאר אבא

באר אבא נקרא גם בִּיר אֶ-סַמַנְדוּרָה האתר כנראה היה חווה על תואי הדרך מאלוני־אבא לרמת־ישי, כ- 800 מ' ממערב לאפיק נחל בית־לחם. הבאר מתבססת על קבוצות מעיינות קטנים ליד אפיק ואדי, בתוך שטח של אדמת סחף רדודה, על גבי גיר קירטוני. באזור המעיינות הריסות בית אבן, קבוצת עצי אקליפטוס ודקל. מסביב פזורות שפע אבני בניין. ממצא הארכאולוגי דל ביותר ובעיקר חרסים מהתקופות הרומית, הביזנטית, הערבית, הצלבנית־ממלוכית והעות'מאנית. כמה חרסים נראים כקדומים יותר, אך קשה לתארכם בוודאות. מקור אתר 47 מפה 28, סקר ארכיאולוגי של ישראל.

 

 

 

 

הגענו לעין חזין לצד חורבת חזין

חוּרבת חַזִין נקרא גם חִ'רְבֶּת בִּיר אֶל־בֶּיְדַר זה תל הנמצא מדרום־מזרח לגבעות אלונים ובמרחק של כחצי קילומטר משוליהן, בלב שטח חקלאי. שטחו העליון של התל כשלושה דונם. צורתו המלבנית של התל, נובעת משני שלבי ביצור שציר האורך שלהם דרום־מערב — צפון־מזרח. חפירות שוד, כולל שוד אבני בניין, חשפו קטעים מהחומה וממבנים אחרים בעיקר בצפון־מערב ובצפון־מזרח התל. הבנייה הייתה בניית גזית יבשה וניכרים שלושה שלבי בניין שונים. במערב התל נחשפה אמבטיית אבן, אולי ביזנטית? לרגלי התל, במזרח, מעיין ועליו באר בנויה. הממצא מצפון לתל שברי חרסים וכלי בזלת מהתקופה הכלקוליתית ועל התל, במדרון הדרומי, חרסים מהתקופות הישראלית II, הפרסית, ההלניסטית והרומית III-II על פני התל שבו עיקר הממצא מהתקופות הביזנטית והערבית. מקור אתר 40 מפה 28 סקר ארכיאולוגי של ישראל.

 

 

 

התחושה כל שניה במים הצוננים הייתה מופלאה. הרגשתי וחשתי את ההתלהבות הרוכבים בטיולי החם הלוהט הטובלים בבריכת מעיין משובחת. אהבתי! אאמץ את הרעיון לחלק מהטיולים.

 

 

 

סוף דבר

משך הטיול היה ארוך ביחס לאורך המסלול, כחמש ושלושה רבעי שעה.

 

התנהלנו בנחת "השקענו" בעצירות רבות, לתצפיות, הסברים, להסדרת נשימה בקצה עליה ובצילומים.

 

בטיול זה אף אחד לא אבד, לא היה נתק, לא נוצר שרוך ארוך. היינו דבוקת רוכבים מלכודת תרתי משמע. 

 

האווירה בטיול הייתה לבבית, אוהדת ומפרגנת. הסולידריות ריחפה באוויר. פשוט היה תענוג.

 

טיול זה היה פשוט כיף.

 

שוטטנו במשבצת ארץ יפה מאוד ונעימה. זכינו למסלול מגוון במראות.

 

במיוחד התרשמנו משלושה עצים מרשימים עתיקי יומין: אלה אטלנטית, אלון הגדול ואקליפטוס הענק

 

נהינו מאוד, למדנו הרבה.

 

תודה לצביקה ועילם שתכננו והובילו. תודה לחברים האחרים שהיו חלק מהחבורה.

 

לאזור זה מן הסתם אחזור עוד בחורף בזמן הפריחה.