מגבעת עדה דרך פאתי כפר קרע למעיינות חבל אלונה: עין ניל"י, עין עמיקם ועין אביאל14 ביוני 2017

קובץ GPX להורדה GPSies מרחק: 34 ק"מ טיפוס-מצטבר: 450 מטר גלריית תמונות גלריית מפות

 

לטיול זה יצאנו ביום שלישי (13/6/2017). יומיים לפני כן, היו לי תכניות אחרות ליום זה. אז, כשדיברתי עם רז גורן, בקלות רבה, הוא שכנע אותי שנצא לדווש.

 

החלטנו שהפעם, זה לא יהיה מסע חקר אלא "סתם" טיול בין הגבעות. נצא לאזור ששנינו מכירים ונתענג על דרכיו ומקומותיו.

 

להזמנה לטיול זה נענה רק חברי לוי אבנון. לצערי, לשאר היו עיסוקים אחרים. בדיעבד, אולי התחרטו על כך שלא הצטרפו אלינו.

 

יצאנו לדרך עם אור ראשון מגבעת עדה במסלול שתכנן והוביל רז.

 

******

המסלול

****

מסלול הטיול היה בחלקו דומה או בסמוך למסלולי טיולים אחרים באזור להלן שבתיעודם ניתן למצוא מידע על האזור והמקומות בו :
– מעמיקם לעין השופט ולאורך נחל רז ונחל תנינים
– במעלה נחל תנינים, לפסגת רמות מנשה ויער משמר העמק
– שלכת האלונים בהר חורשן ובכתף הכרמל
– בין עמיקם ובין גלעד
– בגבעות אלונה בין עמיקם, גבעת ניל"י ואביאל
– מעין שמר דרך ברקאי לגבעת עדה והלאה לפרדס חנה וכרכור

*****

******

האזור, רמות מנשה

****

ההיבט הגאולוגי:
קער בהמשך הצפון מערבי של שדרת הרי השומרון,
בין רכס הכרמל ובין הר אמיר

******

******

מיקום: מערב ודרום מערב רמות מנשה

******

******

יחידות הנוף בהן עבר המסלול
גבעות אלונה,
גבעות ערה
ערוצי נחל תנינים ויובליו
קצה שלוחות גלעד
דרום הר חורשן
ותחומי היישובים

*****

ערוצי נחל תנינים ויובליו

******

*****

 

*******

קטעי המסלול, המקומות והמראות

****** 

********

חצי ראשון

– יציאה מתחנת הדלק שבגבעת עדה
– דרומה בגרעין הוותיק של יישוב
– כניסה לחורש ודיווש בתוכו וגם בסינגל
– גלישה לעמק ערוץ נחל ברקן
– מזרחה בעמק  וחצייה מתחת לכביש 6
– לאורך השוליים הצפוניים של כפר קרע
– טיפוס לשלוחה מצפון בה נמצא בסיס הטירונים של גולני
– מערבה בקטע קצר לאורך הכביש.

*****

גבעת עדה נקראת על שם אשתו של הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד אדלאיד (עדה). היא הוקמה בשנת 1903 על ידי שמונה משפחות, ארבעה בני משפחת בלנק, אוורבוך, קרופיק וקוניצר. (ה"מוכתר" הראשון של  גבעת-עדה היה אבא'לה תשבי, בן שפיה צאצא למקימי שפייה מיכאל ומלכה חמלניצקי ולמקימי פתח תקווה משפחת למפרט). היא הוקמה כמושבה חקלאית ועד אמצע שנות ה-90 של המאה ה-20' עת התחילו ההרחבות ותוספות האוכלוסייה המאסיביות, הייתה החקלאות מקור גאווה ואבן יסוד בחיי המושבה. בתחילה, ענפי המשק עיקריים התבססו עלפלחה וגידולי בעל. עם הנחת קווי מים בשטחים החקלאיים נכנסו גם גידולי שדה,  אולם במהרה גידול ענבי היין התבסס כענף החקלאי העיקרי של חקלאי גבעת עדה, כמו גם מטעי רימון ונשירים אחרים: אפרסק, שקד, משמש ושזיף. מאמצע שנות ה-80 של המאה ה-200, עם ירידת הרווחיות וירידת קרנה של החקלאות בישראל, חל פיחות גם במשקים החקלאיים בגבעת עדה, אך למרות זאת, רבים מבני הוותיקים נאחזים בקרקע ובחקלאות, המהווה עבורם סמל וגורם בעל ערך רגשי ואידאולוגי.
שנים רבות הייתה גבעת-עדה אי-בודד של התיישבות יהודית בלב שטח שנשלט על ידי יישובים ערביים. גבעת-עדה סבלה רבות מפרעות הכנופיות הערביות בתקופת המאורעות, ובעיקר בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. במאורעות תר"פ נרצח במקום בנימין קרופיק. בכ"ד בסיון ה'תרצ"ח (23 ביוני 1938) נחטפו ונרצחו שלושה נערים מבני המושבה, בני משפחות: אוורבוך, קרופיק ופרנק בעת שהובילו קש בעזרת זוג פרדות בשדות המושבה. גופותיהם נמצאו רק לאחר כשנתיים מושלכות בבור בפאתי הכפר זלפה. ב-10 ביולי 1938 פרץ המון ערבי למושבה והחל לירות. במהומה נהרגו תושבי המושבה נעמי גולדברג, שמעון מרגלית והנוטר יצחק קומורניק. שתי בנותיה של נעמי גולדברג ניצלו מניסיון חטיפה. באותה שנה אף נהרג בן המושבה בהגנת חניתה. בשנת תרצ"ח לבדה איבדה המושבה שבעה מבניה במאורעות.
גבעת עדה הוכרזה כמועצה מקומית על שטח שיפוט של 11,000 דונם בשנת 1949. בספטמבר 2003 אוחדה גבעת עדה עם בנימינה לרשות מקומית אחת. באותה עת, היו במושבה 2,600 תושבים. בשנים האחרונות נמצאת גבעת עדה בתנופה של בנייה. אוכלוסייה חדשה, חלקה הגדול משפחות צעירות, מצטרפת ליישוב ומרחיבה את אזורי המגורים שלו. בימים אלו וותיקי היישוב מעוניינים לבצע מהלך של פירוד רשויות בעקבות הטענות הרבות על הזנחה של גבעת-עדה לעומת בנימינה.

תחום גבעת עדה

חורש גבעת עדה

לוי האמיץ בגלישה מהירה, צילום רז גורן

גלישה בסינגל גבעת עדה, צילום רז גורן

המתנה בתחילת קטע סינגל חדש

 

בירידה לעמק נחל ברקן, צילום רז גורן

קטע 18 בכביש 6,  בין מחלף עירון (כביש 65) בדרום ועד למחלף עין תות באזור אליקים (כביש 6), משפר את הנגישות לאזור צפון הארץ וממנו חוצה את רמות מנשה מצפון לדרום ומחלק אותן לחלק מזרחי ולחלק מערבי. אורכו של קטע זה כ-18 ק"מ . קטע כביש זה עובר בחבל ארץ בעל רגישות נופית גבוהה ביותר. תוואי הכביש, חוצה שרשרת גבעות רכות שחלקן מכוסה ביער פארק אלון תבור וחלקן בשדות חיטה והוא חוצה שבעה נחלים היורדים מכיוון רמות מנשה לכיוון מערב. בפברואר 2004 הגישה עמותת אדם טבע ודין (אט"ד) עתירה לבג"ץ שהתבקש להורות על הפסקת העבודות בשטח עד שתיבדק האפשרות להעביר את החלק הצפוני של קטע 18 במנהרה וזאת על מנת  למזער את הפגיעה בשטחים הפתוחים. עד אז  סרבו חברת 'דרך ארץ', החברה הבונה את 'חוצה ישראל', והמשרד לאיכות הסביבה לבצע בדיקה כזו. באוקטובר 2004 בעקבות הוראת בג"ץ, המועצה הארצית לתכנון ולבנייה דנה בעניין והחליטה שלא לשנות את התכנית המקורית. המועצה נימקה את החלטתה שלא לשנות את התכנית בכך שמדובר בפרויקט לאומי חשוב, שאושר לאחר דיונים ממושכים וממצים. לדברי המועצה, לא היה במידע שהוצג בפניה כדי להצדיק עיכוב משמעותי בפרויקט. עמותת אדם טבע ודין הגיבה וטענה שההחלטה שהתקבלה מהווה החמצה של הזדמנות לתקן הליך תכנון בלתי נאות. ההחלטה הוכיחה גם שגוף כמו המועצה נכנע ללחצים פוליטיים. חבל מאוד ששטח ירוק בעל ערך ייחודי שאין כמותו בארץ ייעלם וייהרס בשל שיקולים לא ענייניים. לאחר ההחלטה העבודות הסלילה החלו בהתאם לתכנית בה נקבעה תכננו את השתלבות 14 הגשרים בסביבתם, 2 מנהרות באורך כ-350 מטרים המשמשות מעבר אקולוגי. קטע זה נפתח לתנועה ביולי 2009 במתכונת של מסלול דו נתיבי לכל כיוון.

******

בוצין מפורץ על גדת נחל ברקן

בוצין מפורץ – משפחת הלועניתיים השם העממי נר דוד (כפי שיסופר בהמשך). זהו צמח דו-שנתי זקוף, גובהו עשוי להגיע עד 1.5 מ'. בשנתו הראשונה הוא מוציא רק עלים בשושנת, והם ירוקים במשך כל הקיץ. בשנתו השניה הוא מעלה עמוד-תפרחת מסועף כמנורה (יש המציעים אותו, ולא רק את המרווה, כצמח ששימש דגם למנורת בית-המקדש). עליו התחתונים גדולים (אורכם 30 ס"מ ויותר), ביציים, מפורצים, גלוניים, פטוטרתם רחבה או חסרה. עלי הגבעול קטנים יותר, סורחים (בסיסם יוצר כנפיים לאורך הגבעול). בחוף הים גדל טיפוס שגבעוליו שרועים. הגבעולים והעלים מכוסים שערות מסועפות (כוכביות) אפורות–צהבהבות, בלתי נעימות למגע ומסוכנות לעיניים.
בוצין מפורץ פורח באביב ובקיץ, מאפריל עד נובמבר, בעיקר ביוני–יולי. הגביע קצר, אורכו 3 מ"מ. הכותרת גלגלית, קוטרה עד 2.55 ס"מ. חמשת עלי-הכותרת פרושים, כמעט סימטריים, מאוחים בבסיסיהם. זיריהם של חמשת האבקנים שעירים מאוד, שערותיהן ארגמניות. אין צוף, הפרח מואבק על-ידי דבורים אוספות-אבקה. הפרי הלקט כדורי קטן, קצר מהגביע העוטף אותו. בוצין מפורץ שכיח מאוד, והוא אולי השכיח במיני הבוצין בארץ, ותפוצתו רחבה ביותר. הוא גדל במגוון בתי-גידול, הן טבעיים והן מלווי-אדם, ובקרקעות שונות. שכיח במיוחד בצידי דרכים, במעזבות ובריכוזי אשפה. גדל כמעט בכל אזורי הארץ, פרט לדרום הנגב ולמרומי החרמון, אך במיוחד בתחום הים-תיכוני, בהרים ובשפלת החוף של צפון הארץ ומרכזה.  לפרחים תכונה מיוחדת ומוזרה: אם פוגעים באחד מעלי הכותרת, נושרים כל העלים כאחד.
ברפואה העממית משתמשים במשרה שלו דוקא לריפוי מחלות-עיניים, וכן לפגעי-עור, אך מזהירים לסננה היטב. עוד על פולקלור ורפואה עממית של הבוצין ר' בספרו של אמוץ דפני "פרחים, סגולות ואגדות" ע' 42. בסוג בוצין 350 מינים, בארץ 16. בוצין משמעו נר (בארמית), והשם מדמה את הפרח הצהוב, הנישא על גבעול זקוף, לשלהבת נר.
הצמח במקורות – בימי קדם היו מכינים מעלי הבוצין היבשים פתילות להדלקת מנורות השמן.  יש המפרשים כי הבוצין הוא פתילת המדבר המוזכרת במשנה בתור צמח שאין להדליק בו נרות שבת, כנראה מחשש לנזק לעיניים.  "אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן.. ולא בפתילת המדבר" (מסכת שבת, ב', א')
עלי הצמח השעירים עלולים לגרום לדלקות ואף לעיוורון (מכאן השם הערבי עוורון). זרעי הצמח אף הם רעילים.  השם – בוצין – פירושו נר בארמית ("בוצין נהורא" פירושו נר למאור), ומקורו תלמודי. שם זה ניתן לבוצין על שום פרחיו שצבעם צהוב עז וצורת התפרחת מזכירה מנורה.
יש אומרים כי צורת המנורה שהייתה במשכן ובבית המקדש, ונאמר עליה "כפתור ופרח, כפתור" … דומה למבנה הבוצין.
הסקירה באדיבות משה כץ שציטט וסיכם מהאתר צמח השדה

*****

מבט על כפר קרע מצפון

כַּפְר קַרע הוא יישוב ערבי מוסלמי  שמתגוררים בו כ-18,000. שטחו שמשתרע בין נחל ברקן (ואדי כפר קרע) בצפון ונחל עירון מדרום. היישוב מאורגן מאז 1958 כמועצה מקומית ערבית במחוז חיפה. היישוב הוקם, כנראה בשלהי המאה ה-17, משמעות השם "קרע" בערבית היא "דלעת". שם הכפר נבחר על ידי מקימיו על שם האזור ממנו באו, ואדי אל קרע
כפר קרע הוא אחד מהמקרים הבודדים במלחמת העצמאות שיישוב ערבי שלם התפנה בעקבות הקרבות בו ותושביו המקוריים חזרו אליו באישור שלטונות ישראל ואכלסו אותו מחדש לאחר המלחמה כפי שיוצג להלן.
שנים רבות כפר קרע נחשב לגשר המחבר בין התרבויות הישראלית והערבית. יהודים רבים פוקדים את היישוב בתדירות יומיומית ונהנים ממאכלים ושירותים שונים כגון: בנקים, דואר, קופות חולים וכו'. בכפר קרע קיים בית ספר ערבי-יהודי דו-לשוני, ראשון מסוגו באזור הנקרא בשם "גשר על הוואדי". מטרת בית הספר היא ליצור דו קיום, לקרב לבבות, ולהסיר את המחסומים בין שתי התרבויות וכך לשלב את האזרחים הערבים בחברה הישראלית.
כפר קרע מחזיק בשיא הארצי ביחס הרופאים למספר התושבים, העומד על 14.8 רופאים ל-1000 תושבים.

תחום השיפוט של כפר קרע

 

במהלך המרד של 1939-1936 כפר קרע היה כפר פעיל, ובניו הקימו פלוגה צבאית בפיקודו של יאסין אלאסמר קבק, פלוגה שפעלה באזור פיקודו של שיח' יוסף סעיד אבו דרה שכלל את אזור דרום חיפה, אלרוחה, ואדי עארה וג'נין. פלוגה זו נחלה תבוסה קשה בשנת 1938 כאשר רוב חבריה נפלו בפעולת כיתור של הכוחות הבריטים באזור המכונה 'בית אלשמאלי', ליד כפר רמאנה (נפת ג'נין). יש להניח כי הכתר הוטל בשל הלשנה מקומית הקשורה במתח פנימי שלימים החמיר, והביא למעצרו של מפקד הפלוגה וסגנו, חסן שבלי (אבו סנאן), על ידי פלוגות המרד. הנופלים מבין חברי הפלוגה בבית אלשמאלי היו: אבראהים אבו פנה, מחמוד אלחסן אבו פנה ויוסף אלערבאסי. בקרב נפצע גם מוחמד אלזוקי מסארוה ולאחר מכן נפטר מפצעיו. בנוסף, מוחמד אחמד אבו סריה נעצר אז ולאחר מכן הוצא להורג בכלא עכו.

 

**********

ב-9 במאי 1948 במסגרת מבצע "יובל" תקפו אנשי חטיבת אלכסנדרוני את כפר קרע. במקום נערך קרב קצר ובעקבותיו עזבו כל תושבי הכפר את בתיהם והתפזרו במטעי הזיתים וביישובים הסמוכים, ושהו שם עד לאחר הסכם שביתת הנשק בין ישראל ובין ישראל באפריל 1949. במשך אחד עשר חודשים. אף שהכפר עצמו לא נכבש לא הצליחו תושביו לשוב לבתיהם כי הכוחות הישראלים שלטו בנעשה בו וחלשו עליו מן הגבעות הסמוכות ומיקשו את הדרכים המובילות לשדות ולשטח הבנוי. בזמן זה שהו כ-1,600 תושבי הכפר על נשותיהם וטפם במטעים, בשדות וביישובים הסמוכים.
הניסיון לכבוש את כפר קרע היה אחד השיאים של המאבק לשיפור עמדות בין הצד היהודי לצד הערבי באזור המפגש של שלוש הנפות המנדטוריות חיפה, ג'נין וטול כרם לקראת הפלישה של הצבאות הערביים לארץ ב-15 במאי 1948. ההכנות להתקפה על הכפר ועל כפרים אחרים בוואדי ערה נעשו בעיצומו של המאבק באזור משמר העמק, שהחל בתקיפה של 'צבא ההצלה' בראשות פאוזי אלקאוקג'י בשבוע הראשון של אפריל 1948 והוכרע בהתקפת הנגד של הכוחות הישראליים. ההתקפה גרמה לכיבוש ולפינוי של רבים מהכפרים הערביים באותו אזור ולהתמוטטות המערך הערבי בכפרים שמדרום לחיפה, ובמיוחד באזור הרי מנשה, 'בלאד א-רוחא'. תהליך זה הלך והתעצם לאחר נפילת חיפה ב-22 באפריל והתמוטטות העומק הכפרי שלה. נפילת עבד אלקאדר אלחוסייני בקרב על הקסטל ב-8 באפריל והשמועות המרעישות שהגיעו למחרת אותו יום מדיר יאסין הביאו לקריסת המורל בכפרים ערבים רבים, כולל אלה שבוואדי עארה, להיחלשות ההתנגדות ולבריחה המבוהלת.
כאמור, המקרה של כפר קרע הנו ייחודי ויוצא דופן בקורות הפליטים הערבים ממלחמת העצמאות של ישראל ובהתדיינות על זכות ה'שיבה': כפר שלם התפנה בלי שנכבש בפועל על ידי צה"ל, ואחרי אחד עשר חודשים חזרו כמעט כל תושביו לבתיהם. זאת בניגוד לעשרות כפרים אחרים שהתפנו או פונו ועד היום אין מתירים להם לשוב, כולל המקרה המפורסם של תושבי הכפרים אקרית ובירעם, אשר אף שהם אזרחי המדינה ואף שבג"ץ הכיר בזכותם לחזור לכפריהם הם עדיין מפוזרים ואינם יכולים לשוב.

במעלה מצפון לכפר קרע, צילום רז גורן

אנשי כפר קרע מייחסים את שיבתם לקשרים הטובים שהיו להם עם היהודים, לנחישותם להישאר בסמוך לכפר, ללכידותם החברתית, ששמרה עליהם גם כאשר היו מפוזרים באזור, וגם לעובדה שצה"ל לא הרס את המבנים והם לא נפגעו מלבד שלושה בתים שפוצצו בבוקר הקרב. כוחות צה"ל שלטו בכפר רק מן הגבעות שסביב ולא נכנסו לשטח הבנוי, ולכן נותרו בתי הכפר שלמים ורובם אף לא נבזזו. בחודשים אלה שהם נעדרו מכפרם היו מאות תושבי כפר קרע מצאו מקלט בכפרים השכנים ממזרח: עארה, ערערה, ברטעה, טורה, יעבד ומקומות נוספים.  בחודשי הקיץ הם שכנו בין מטעי הזיתים ובשולי הכפרים, בציפייה לשוב לבתיהם ולאדמותיהם. תחילה סייעו להם מארחיהם, אך גם להם לא היה די מזון ויכולתם לעזור הייתה מוגבלת. הגברים נהגו ללכת מדי בוקר לשדות בניסיון לאסוף את יבולם, אך לא תמיד צלח הדבר בידם. חיילי אלכסנדרוני שישבו על הגבעות מסביב מיקשו את הדרכים המובילות וצלפו על הפלאחים. כשהגיע החורף והתברר כי השהות מחוץ לכפר תהיה ממושכת עברו רבים להתגורר אצל קרובי משפחה או שכרו חדרים בכפרי האזור, ושם חיו בתנאים קשים של צפיפות ועוני. חלק מן התושבים מצאו פרנסה דחוקה בייצור פחם, אחרים מכרו את תכשיטי הזהב של הנשים או חפצים אחרים כדי להתקיים. מי שהיו אז ילדים זוכרים דווקא את החופש שזכו לו. לא היו מסגרות לימודיות והם הונחו לנפשם בעוד המבוגרים נאבקים למצוא פת לחם. המבוגרים זוכרים מצוקה, פחד ואי=וודאות. לא התקיימו חתונות, החגים לא צוינו, איש לא ידע מה יעלה בגורלם.
תושבי כפר קרע מתייחדים בכך שהקפידו להישאר בקרבת הכפר. ממקומות מושבם הארעיים הם יכלו לראות את בתיהם עומדים על תלם וידעו כי הישראלים לא נכנסו אליהם. ציפייתם לחזור כשתסתיים המלחמה הייתה על כן מוחשית יותר מן הציפייה של תושבי הכפרים שנהרסו לאחר שנכבשו. הכפר קניר לדוגמה שכן בקרבת מקום, צפונית לכפר קרע על עייו הוקם קיבוץ רגבים. אנשי אלכסנדרוני כבשו אותו בסוף אפריל ותושביו גורשו ממנו, בתיו נהרסו כליל ותושביו נפוצו ונותרו פליטים עד היום. כמוהם גם תושבי כל כפרי 'בלאד א-רוחא' שמכפריהם לא נותר שריד.
כפר קרע היה חלק מאזור ה'משולש', שלא היה מיועד להיכלל בתחומי מדינת ישראל לפי הסכם החלוקה אך סופח ברגע האחרון בהסכמי רודוס. ייתכן שהשלטונות בשני הצדדים לא שמו לב למתרחש בשטח באותם ימים של משא ומתן, והתושבים ניצלו פרצה קצרה בזמן והתארגנו במהירות לשיבה. מן הדיווח שלהם אפשר ללמוד כי הירדנים לא היו מעוניינים בתוספת של פליטים בשטחם ולכן עודדו אותם לשוב בעוד בצד הישראלי נערכו סיכומים בעל פה עם ידידיהם היהודים באזור, שהיו זוטרים במערכת הצבאית והשלטונית דאז. אלה, כך נראה, לא ביקשו וגם לא קיבלו אישור מגבוה.
הסיפור של כפר קרע ושל תושביו יכול ללמד על חוסר התכנון ששרר באותה תקופה, ועל המקריות שהפקידה בידי אדם זה או אחר גורלות של מאות אנשים. נראה גם שלא הייתה מדיניות ישראלית מתוכננת לגרש את תושבי הכפרים באזור, שכן הם לא היו אמורים להיכלל בתחומי מדינת ישראל. הכפרים האחרים היו נתונים לשליטת כוחות ערביים זרים וצה"ל לא ניסה כלל לכבוש אותם. הפקודה לכבוש את כפר קרע עצמו נבעה, כפי שעולה מן המסמכים, ממיקומו הגאוגרפי האסטרטגי בפתחו המערבי של ואדי עארה, אך נראה שלא הייתה כוונה לגרש את תושביו. גם מעדויות אנשי הכפר מתברר שלא התקבלה החלטה רשמית להחזירם והרשות לשוב ניתנה כתוצאה משתדלנותם ויצאה אל הפועל בזכות אי-הסדר ששרר בעקבות המלחמה, שאִפשר לאנשים בשטח לקבל החלטות עצמאיות בלי להתייעץ עם הממונים עליהם. ייתכן שאילו חיכו עוד שבועיים–שלושה לא היו מצליחים לחזור
המקור: שרה אוסצקי-לזר "כפר קרע 1948 – 1949: העזיבה והשיבה בתוך מרדכי בר-און ומאיר חזן (עורכים) אזרחים במלחמה: קובץ מחקרים על החברה האזרחית במלחמת העצמאות, יד בן צבי, המכון לחקר הציונות באוניברסיטת תל אביב, העמותה לחקר כוח המגן על שם ישראל גלילי, ירושלים תש"ע (2010), עמ' 40 – 61

כפר קרע בין הכפרים שנמסרו לאחר הסכמי שביתת הנשק בין ישראל ובין ירדן, אביב 1949

 

מחנה רגבים נקרא גם בא"ח (בסיס אימון חטיבתי) גולני. זה  בסיס ההדרכה, ההכשרה והאימונים של חטיבת גולני, והוא משמש להכשרת טירונים באימון בסיסי ואימון מתקדם. הבסיס נבנה לפני כשני עשורים ונחנך בשנת 2004. הבסיס נבנה על פי אותו מודל כמו בא"ח צנחנים וידוע בתנאיו המפנקים, לכן הוא מכונה לעתים כ'לונה בא"ח'. העיצוב לוקח בחשבון את מרכיבי האימונים וגם את צורכי החייל עצמו. הבסיס נבנה על פי מודל אמריקאי כחלק מפרויקט שמימנו האמריקאים, עקב הסכם ואי, במסגרתו התחייב צה"ל להעתיק מתחומי הגדה המערבית בסיסים שייעודם אינו ביטחון שוטף ולהקימם בתוך הקו הירוק. בא"ח גולני הועבר ממחנה "בזק" (בין זבבדה לקבטייה) ליד העיר ג'נין שם נמצא משנת 1975. קודם לכן נמצא הבא"ח במחנה שרגא הסמוך לנהריה.

מבט על קטע המסלול בסמוך למחנה רגבים

מיקום מחנה רגבים בקצה שטח אימונים מנשה (ש"א 107)

 

שטחי האימונים ברמת מנשה שמצפון לוואדי ערה נקבעו בראשית שנות החמישים שני שטחים סמוכים למטרות אימונים. שניהם, המזרחי (ש"א 105 – 20,000 דונם) והמערבי (ש"א 109 – 17,0000 דונם) מוקמו על קרקעות של נפקדים, בשטחי כפרים נטושים, כופרין, חובייזה ועוד, ועל קרקע שבבעלות פרטית של תושבי כפרי ואדי ערה: אום אל פחם, מעוויה, ערה וכפר קרע ועוד. שטחים אלה נכללו בצו הסגירה משנת 1955. בצו הסגירה של שנת 1976 הוקטן במעט שטחם. במהלך השנים התאמנו בחלקו הצפוני של ש"א 105 יחידות ממחנה ג'וערה ובשניהם יחידות הנח"ל ממחנה 80. בשוליים הדרומיים והמזרחיים של ש"א 109 והמערביים של ש"א 105 מצויים כרמי זיתים של תושבי הכפרים שעיבדו את הקרקעות שבבעלותם בעיבודים שנתיים, לרבות בשטחים שלא להם בקרקעות שבבעלות המדינה. הם גם חדרו לשטחים עם עדרי צאן ובקר ואף הקימו מכלאות בתוך השטח. תושבי הקיבוצים ברמות מנשה נכנסו גם הם לשטח לצורך עיבודים חדֿשנתיים, לרעייה ולהקמת מכלאות. במזרח וצפוןֿמזרח ש"א 109 נטעה קק"ל כמה חורשות. נראה היה שהמצב בשטח יוצא משליטה. באוגוסט 1986, בד בבד עם ביטול שטח 9, הורה שר הביטחון יצחק רבין להגביר את האימונים בשטחי ואדי ערה כדי להציג נוכחות בשטחי האימונים המצויים בסמיכות לריכוזי אוכלוסייה ערבית. בעקבות זאת רוכזו בהם מרבית אימוני יחידות הנח"ל ממחנה 80. בשלהי שנות השמונים, בהמשך להנחיית שר הביטחון, אכן הוגברה הנוכחות, ובשטח התאמנו פלוגות שמוקמו בשלושה משטחים בשולי שטחי האימונים: מצפון ובסמוך לכפר קרע ולעין איברהים; ממזרח לקיבוץ רגבים ומדרום לקבוץ גָלעד (אבן יצחק). אף על פי כן המציאות האזרחית בשטח כמעט לא השתנתה. גם הפעלת הסיירת הירוקה למלחמה בפולשים לא הועילה. במצב זה של כניסות "סיטונאיות" לשטחים הסגורים, שהצבא לא אוכף את מרותו, לא היה אפשר להמשיך.
לנוכח הנחיית שר הביטחון והמציאות בשטח, הוצעו בשנת 1989 בעבודת מטה המשותפת לצה"ל ולגורמים אחרים שלוש דרכי פעולה: האחת, השארת המצב בשטח בלי שינוי והמשמעויות היא באיֿשינוי בנוכחות הצבאית, ועקב זאת יוסרו הלחצים מצד תושבי הכפרים ובאזור ישרור שקט שמחירו הפרת החוק והסדר בריש גלי ופגיעה ביכולת האימונים; השנייה, סילוק הפולשים (הערבים והיהודים) ומימוש צו הסגירה בקפדנות. המשמעויות: יצירת מתח לאומני שמקורו בטענה לקיפוח, וחשש שתושבי הכפרים יראו בצעד זה חלק מתהליך רב שלבי שנועד לנשל אותם מקרקעותיהם ולפגוע במבניהם אף שהם נבנו בלי היתר. ההערכה הייתה שלמתח זה תהיה תהודה קצרת טווח ולא תתפשט לאזורים אחרים. גם קיבוצי רמות מנשה עלולים למחות על מניעת פרנסתם; השלישית, סילוק הפולשים מתחום שטחי האימונים תוך מתן הרשאה לתושבי הכפרים להיכנס למטרות עיבודים ורעייה באופן מבוקר, לפרקי זמן מוגדרים ולפי רישיון. נראה היה שדרך זו תאפשר ניצול יעיל של השטח למטרות אימונים ותאפשר הורדת לחץ מתושבי הכפרים והמשך שקט באזור.
אף אחת משלוש ההצעות לא יושמה. ואולם במחצית הראשונה של שנות התשעים, כדי לממש את ההנחייה להגברת האימונים לנוכח הצרכים בהווה ואלה שייגזרו בעתיד מהסדרים עם הפלסטינים, נבחנה אפשרת נוספת כיצד ניתן להגדיל את יכולת האימון בשטחים אלה. לפיכך, לצורך הגדלת "משפכי בטיחות ירי" והרחבת אימון בנשק מחלקתי, הוצע לחבר את שטחי האימונים ולהכיל את צו הסגירה גם על השטח שביניהם – אדמות אֿרוחה, שטח בהיקף של אלפי דונם. מעמדו הקנייני של שטח הרצף לחיבור כלל כשלושה רבעים מקרקע שבבעלות המדינה וכרבע מקרקע שבבעלות פרטית. החיבור נועד לאפשר ביצוע ירי ממערב, מאזור מאהל רגבים לכיוון מזרח, לעבר ש"א 105. לצורך הקטנת חיכוך עם האוכלוסייה המקומית הוצע לגרוע משוליהם הדרומיים של שטחי האימונים חלקים שאינם בשימוש ושמרביתם קרקע פרטית. כן הומלץ על קביעת הסדרי עיבודים ורעייה לתושבי הכפרים ולקיבוצי הסביבה בשטח החדש. חיבור שטחי האימונים באמצעות סגירת השטח שביניהם הייתה צריכה להיות מנוף להגברת האימונים ושילוב יחידות מתאמנות נוספות לאלה של הנח"ל ממחנה 80.
ביוני 1995, לאחר שתכנית חיבור שטחי האימונים הוצגה לראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, הוציא הרמטכ"ל רא"ל אמנון ליפקיןֿשחק צו סגירה חדש שימנע כניסה לשטח האימונים המורחב ש"א 107, השטח הכולל את ש"א 105 וש"א 109, וגם את השטח המחבר ביניהם. על אף חיבור השטחים, למעשה לא שונתה מתכונת האימונים שהייתה נהוגה טרם החיבור.

*****

בשנת 1998 קיבלו הכפריים בעלי הקרקעות הודעות מצה"ל שאל להם לעלות עוד על אדמתם, אלא אם כן יבקשו ויקבלו אישור. הם ראו בצו הסגירה החדש מעין הפקעה של כֿ700 דונם מקרקעותיהם הפרטיות. בספטמבר 1998, בתגובה וכמחאה על הוצאת צו הסגירה והמשמעויות ממנו כפי שהבינו אותן הכפריים ומנהיגיהם, פרצו מהומות שהובילו להתנגשויות אלימות בין התושבים באזור ואדי ערה למשטרה, שנמשכו שלושה ימים. במהלך העימותים הקשים ובעקבות תגובת השוטרים למעשי האלימות נפגעו יותר משלוש מאות בני אדם. עקב האירועים הורה שר הביטחון יצחק מרדכי לא לממש את סגירת השטח שבין השטחים ולהתחיל במשא ומתן עם התושבים הערבים. המשא ומתן בין מדינת ישראל לבין "הוועד הציבורי להגנת אדמות אֿרוחה" והרשויות הערביות בואדי ערה הסתיים בדצמבר 2000 בהסכם הבנות שבו הומלץ גם להגדיל את תחום השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות.
על פי מסמך ההבנות, ובהנחיית שר הפנים חיים רמון, מונה בפברואר 2001 פרופ' יוסף גינת, לשעבר יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, לעמוד בראש ועדת חקירה מוניציפלית. בדצמבר 2002 הגישה הוועדה את המלצותיה. בשל רגישות המצב היא נדרשה על ידי המנכ"ל לבצע בדיקה נוספת. תוצאותיה הוגשו לשר אברהם פורז שאף הוא דרש השלמות שהוגשו בנובמבר 2003. לאחר ההשלמות שביצעה בנובמבר 2003 סיימה הוועדה את עבודתה והעבירה את המלצותיה לשר. הן פורסמו רק במרס 2004. הוועדה המליצה להגדיל את שטח השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות באזור ואדי ערה כך שיכללו גם שטח מתחום שטחי האימונים. בֿ25 במאי 2005, על פי המלצות הוועדה, חתם שר הפנים החדש אופיר פזֿפינס על הצווים והמפות המרחיבים את תחום שיפוט הרשויות המקומיות בוואדי ערה.
הרחבת התחום המוניציפלי של הרשויות הערביות לא פגמה בשטח האימונים והוא ממשיך להתקיים. איחוד השטחים והרחבתם לרצף גדול יותר אפשרו את הנמרצות בשימוש בשטח. באזור רגבים בשוליים המערביים של שטח האימונים הושלמה בשנת 2004 בניית מתקן האימונים החטיבתי של גולני שהועבר ממחנה בזק בצפון השומרון. פעילות האימונים של יחידות מתקן זה מתבססת על השטח המאוחד שהוא בעל טווח נתירי ירי גדול יותר.
המקור עמירם אורן ורפי רגב (2008), ארץ בחאקי, הוצאת כרמל, עמ' 388 – 391

******

חצי שני

– טיפוס לשלוחה בה נמצא גבעת ניל"י ומעבר בתוך היישוב
– מצפון ליישוב גלישה בין מטעים וכרמים לערוץ נחל נילי
– טבילה ראשונה בעין ניל"י
– צפונה וטיפוס לשלוחות גלעד
– גלישה לצפון מערב דרך ערוץ נחל חלמית לערוץ נחל תנינים
– מערבה בדרך הצמודה לערוץ נחל תנינים
– מעבר שני מתחת כביש 6 ומערבה לעבר פאתי עמיקם מדרום
– הלאה מערבה בערוץ נחל עד עין עמיקם (נקרא גם עין חדור) טבילה והפסקה קצרה.
– הלאה מערבה לאורך נחל תנינים ופנייה לכביש הגישה לעמיקם וחצייתו
– צפונה טיפוס בחורש אלונה בגבעות חורשן
– פנייה מערבה לקטע הראשון המתון של סינגל אהוד 10
– המשך מערבה וטיפוס לרכס מצפון לעיי הכפר סינדיאנה
– ירידה דרומה בשביל הנקרא "גן עדן" בערוץ נחל סנונית
– המשך דרומה בקטע הרחב של ערוץ הנחל
– פנייה מזרחה לעבר לאמת המים של נחל תנינים עד עין ירדנה
– המשך מזרחה עד עין אביאל לטבילה שלישית
– המשך מזרחה לעבר לסכר שעל נחל תנינים
– חציית שניה של כביש הגישה לעמיקם
– טיפוס דרומה למול תל צפי
– ירידה מערבה לאביאל והלאה דרומה לחלק הצפוני של גבעת עדה
– חזרה למתחם תחנת הדלק.

*****

מגיעים לשער נעול ועליו סימון שביל גולני. צריך לעבור אותו.

בהתחלה מעבירים את האופניים מעל השער

הטיפוס מעל השער

מסתבר שאפשר היה לפתוח את השער והמאמץ היה מיותר

לאחר המעבר מתחילים לטפס לעבר גבעת ניל"י

מטע התפוחים במושב ני"לי

מבט מדרום אל גבעת ני"לי

גִּבְעַת נִילִ"י הוא מושב המשתייך לתנועת החרות הנמצא בתחומי המועצה אזורית אלונה. היישוב הוקם בשנת 1953 על ידי עולים מעיראק, טורקיה ותוניסיה. בשנת 1956 חובר היישוב לרשת החשמל הארצית. היישוב קרוי על שם המחתרת ניל"י שפעלה בארץ בתחילת המאה ה-20. ביישוב מתגוררות כ-1500 משפחות. החקלאים, בעיקר בני דור המייסדים, עוסקים בגידול ענבים ליין ולמאכל, חקלאות פירות וגידול בקר.

******

בטרם גלישה לעמק ערוץ נחל ניל"י

עין ניל"י

עין ניל"י

נראה שהוא מבסוט גם בשחור לבן

 

בקצה הירידה משלוחת גלעד בערוץ נחל חלמית לעבר נחל תנינים, צילום רז גורן

שיח אברהם על גדת נחל תנינים

שיח אברהם שיח מסועף של גדות-נחלים, גובהו 2 מ'. גדל הן בנחלים הזורמים כל השנה, והן בכאלה הזורמים רק בחורף. ניכר בנקל לפי עליו המאוצבעים: העלה כפני, מחולק ל-5–7 אונות אזמליות צרות וארוכות, מפורדות, היוצאות מנקודה אחת. העלים נגדיים. העלה לביד בצידו התחתון,ירוק כהה בצידו העליון. השיח עומד בשלכת-חורף, ואז אפשר לזהותו לפי אשכולות פירותיו היבשים. פורח בקיץ, מיוני עד ספטמבר, ומשמש צמח-דבש חשוב בעונה יבשה זו. הכותרתדו-שפתנית, צבעה סגול, אורכה 8 מ"מ. הכותרת בולטת מתוך גביע פעמוני, ו–4 האבקנים בולטים מתוך הכותרת. התפרחת יפה, והיא אחת הסיבות לשימוש בצמח בגינות-נוי. הפרי בית-גלעין כדורי קטן, יבש וריחני. מענפיו קולעים סלים, ופירותיו משמשים תבלין. מן הזרעים הפיקו בעבר חומר, שהאמינו כי הוא מפחית את המשיכה המינית. שמו כרוך בנסיון לזהותו עם הסבך שנאחז בו האייל בפרשת עקידת יצחק. במסורת הנוצרית הוא מסמל כנראה את ישו, "שֶׂה האלוהים", שהקריב עצמו כדי להציל את האנושות. במסורת הערבית הוא מסמל את התום.
גדל בבתי-גידול מתאימים בכל חלקי הארץ פרט למדבר הקיצוני. שיח-אברהם מחלק את הנוף עם הרדוף הנחלים, לא ברור בדיוק איך: בנחל כזיב גדל בעיקר שיח-אברהם, ומעט מאוד הרדוף; בנחל בצת משגשג ההרדוף בכל עוזו, ומעט מאוד שיח-אברהם.  מין נוסף, שיח-אברהם קיפח, דומה לו מאוד, מעט גבוה יותר, גדל ליד מים אך ורק בבקעת הכנרת ובבקעת החולה, וקשה להבדיל ביניהם.  ברפואה העממית הוא משמש נגד כאב-ראש, כאבי פרקים, כאב-בטן והרעלות. הוא טוב גם לחיזוק שורשי השיער ולשיפור הראייה.  בסוג 250 מינים, בארץ 2.
הצמח ידוע כבר מימי קדם כמדכא את היצר המיני וכסמל לצניעות. נשים ביוון העתיקה פזרו ענפים מהצמח לשמר את צניעותן. לפי פליניוס, חוקר הטבע הרומי, פירות הצמח הם סמל לנאמנות והונחו על מיטותיהן של החיילים שיצאו לקרב. נזירים באירופה, בימי הביניים, השתמשו בפירות שיח אברהם להשקטת היצר וכתחליף לפלפל והצמח כונה, בהתאם, "פלפל הנזירים". הפירות אכן מכילים חומרים המשפיעים על מערכת הרבייה של האדם והוא נמצא בשימוש נרחב ברפואת העשבים החל מהסדרת אורח נשים וכלה בהגברת שפיעת החלב והסדרת מערכת העיכול. שמו המדעי של הצמח הוא:Vitex angus castus , יש הסוברים שהפירוש הוא "צמח החיים של השה התמים" ( =vitaחיים,angus =שה , castus =צנוע ). זאת מאחר ומי שיאכל מהצמח יהיה "תמים כשה". מקור אחר טוען ששם הסוג נובע מהשורש "" vieo שמשמעו לארוג או לקשור, על שום השימוש בענפים הצעירים למעשי קליעה.
יש הכותבים שהשם העברי מקורו באגדה שזה השיח בו הסתבך האייל במעשה העקדה ולפי אחרים התיר הצמח את שרה מעקרותה. השם "אילן אברהם" מופיע במקורותינו כבר במאה ה -13.  השיח מרובה פרחים עתירי צוף ומשמש מקור חשוב לדבורים ופרפרים העטים עליו בשמחה בעונה מיעוטת פרחים זו. למרות שבית גידולו המקורי הוא גדות נחלים, הצמח בעל דרישות צנועות ומשמש לשיקום דרכים ומצליח היטב בגינות.
המקור

****

בדרך לאורך גדת נחל תנינים אל לב אזור אלונה

אלונה – איזור גבעי המתרומם ממזרח לבקעת הנדיב, מופרד לשלשה גושי גבעות המנותקים ביניהם בעמקי הנחלים תנינים ועדה. הגבעות מעוגלות או אליפטיות חרוצות על-ידי ערוצים המתנקזים לכל הכיוונים ויוצרים כיפות המופרדות זאת מזאת בעמקים קטנים. הגבעות מצמיחות חורש מגוון, יער פארק של אלון תבור, בתות עשבוניות ושיחיות של אשחר. העמקים מעובדים: מטעים, כרמים ושדות. רוב השטח שאינו מעובד משמש למרעה בקר.

מועצה אזורית אלונה היא אחת המועצות האזוריות הקטנות בארץ ותחום שיפוטה הוא כ-21,000 דונם. מועצה אזורית זו כוננה בשנת 1953 וכוללת שלושה מושבים סמוכים זה לזה: עמיקם, אביאל וגבעת נילי, בהם מתגוררים כ-2,50000 נפש וכולם משתייכים לתנועת ההתיישבות של הזרם הרביזיוניסטי בציונות – לתנועת יישובי חירות-בית"ר. רוב אוכלוסיית המושבים עוסקת בחקלאות ובעיקר בגידול כרמים ועצי פרי נשירים.

תחום המועצה אזורית אלונה

בסמל המועצה האזורית אלונה באיים לידי ביטוי שלושה מאפיינים בולטים שלה: עץ האלון, הדומיננטי בחורש שבשטח המועצה בכלל ובפארק אלונה בפרט; אשכול הענבים המסמל את הדומיננטי של יישוביה ומפת ארץישראל השלמה בשני גדות הירדן, סמל תנועת החירות שאליה השתייכו תושבי היישובים בעת הקמתם.

*****

 

עמיקם – מושב המשתייך לארגון יישובי חירות – בית"ר. השם סמלי. המושב הוקם בשנת 1950 על אדמות הכפר הערבי הנטוש צברין על ידי עולים יוצאי רוסיה שהתגוררו בסין (חרבין ומנצ'וריה) אליה ברחו אחרי המהפיכה הבולשביקית ואליהם הצטרפו עולים מצפון אפריקה ובשנת 195666 גם מספר משפחות שעלו מפולין. היום מספר החקלאים ביישוב קטן ביותר. רוב התושבים כבר לא רויזיוניסטים והענף העיקרי הוא אנשי צבא לשעבר ואנשי הייטק בהווה.

מיקום היישוב עמיקם

בירידה לעין עמיקם

 

עין עמיקם

 

 

רואים את הכיף!

 

גלישה במורד ערוץ נחל סנונית בשביל גן עדן, צילום רז גורן

 

בירידה לעין אביאל

כך זה נראה מבפנים

בתוך בריכת עין אביאל

מיקום עין אביאל

יופי של מריחת המים

 

אֲבִיאֵל הוא מושב המשתייך לתנועת החרות, בתחום למועצה האזורית אלונה. שוכן כששה קילומטרים מצפון-מזרח לבנימינה. שטח היישוב כ-3000 דונם ואוכלוסייתו כוללת כ-900 נפש. היישוב הוקם באוגוסט 1949 על אדמות הכפר הערבי סינדיאנה, שנכבש במלחמת העצמאות בידי האצ”ל. שטחו כ-3,0000 דונם. בעלייה על הקרקע השתתפו כ-40 מתוך 70 חברי הגרעין, שכן חלק מחברי גרעין עדיין היו בצה"ל. היישוב, שנקרא בתחילה "יד ה-14", קרוי על-שמו של ישראל אפשטיין שכינוי המחתרתי היה "אביאל", שליח האצ"ל ברומא שנהרג ב-28 בדצמבר 1946 כשניסה להימלט מהכלא האיטלקי. במשך שנים נקבע שהיישוב נקרא על שם אביאל מהתנ"ך, סבו של שאול, אולם החלטה זאת בוטלה.

מיקום היישוב אביאל

*******

לפני סיום למתעניינים, עוד קצת היסטוריה

 

התמורה בדמות היישובית של מרחב אלונה
שלהי המאה ה-19 קצה מחוז חיפה 

*****

******

בתקופת השלטון הבריטי, חלק ממחוז חיפה

******

בתקופת היישוב, אזור שרובו לא היו בו יישובים עבריים

******

המרחב בתקופה שערב מלחמת העצמאות

*****

בין גבעת עדה, כפר קרע וקניר

******

מרחב אלונה, בין סינדיאנה (מערב לעמיקם) לבין חוביזה (מזרח לגלעד)

*****

השינוי לאחר מלחמת העצמאות,
כפרים ערבים נטושים ויישובים ישראלים חדשים

******

בראשית ימי המדינה ובעשורים הראשונים,
פריפריה במרחק לא רב מהקו הירוק

*****

*******

********

סוף דבר

לאחר חמש שעות מתוכן רק שלוש וחצי רכיבה הסתיים הטיול.
שעה וחצי עצרנו למטרות שונות ובעיקר להפסקות הטבילה.

*********

כבר בתחילה וכך לאורך כל הזמן, התברר שזה לא היה סתם מסע רכיבה. זה היה
טיול מענג עם הרבה עליות. "תפרנו", את הגבעות והשלוחות מכל עבר.
רכבנו בכל סוגי הדרכים: בתוך החורש, בשטחי הבור, בשטחים החקלאיים ובתוך היישובים.
גם שני קטעי רכיבה קצרים ומשובחים היו לנו בסינגלים.
הדמיית המסלול
הסתובבנו באזור, שלמרות הקיץ, הצבע השולט בו הוא הירוק.

בצבע זה מעטרים את הנוף עצי החורש /
ירוק מעניקים לנוף שפע הכרמים ומטעי הפרי סביב היישובים.
על כך מעידה גם המפה

 

******

גולת הכותרת הפעם הייתה הטבילה בשלוש בריכות מי מעיינות.
לראשונה הגענו בשעת בוקר מוקדמת  והיא לא הייתה "מזמינה". אני נשארתי בחוץ.
על הטבילה במים הצוננים בשתיים האחרונות, לא ויתרתי.
היא הייתה מענגת ומרעננת.

היה זה טיול קיץ במזג אוויר סביר.
לא היה חם במיוחד.

את מעט החום צננו המים שטבלנו בהם.
חגיגה!

אפשר ורצוי בתקופה זו של השנה.

 

*******

תודה ל:

רז גורן, על היזמה, על תכנון המסלול, על ההובלה,
על הכנת הדמייה
על הצילום וזה אלבומו המלא
לוי אבנון, הצלע השלישית החביבה של החבורה 

 

  • Yoav Crombie

    עשינו את המסלול היום – היה ממש כיף- תודה ! יואב