בית השיטה, אודות הקיבוץ במפגש בביתם של רוני ויעקב יוניש
מיזם יישובים כפריים – ריכוז ביקורי מפגש/תיור/צילום ממשיך לאחר הפוגה של מספר חודשים.
ביום חמישי, בין כסה לעשור תשפ"ד, 21 בספטמבר 2023 הגענו לביקור/מפגש בית השיטה בביתם של רוני ויעקב יוניש.
יוניש יעקב נשוי לרוני מאז 1966 להם ארבע ילדים ועשרה נכדים, שניים נשואים.
רוני ויוניש הם חברים חדשים אותם פגשתי לראשונה ב-20 באוגוסט 2023
הקשר איתם נוצר באמצעות אבי נבון לאחר פרסום התיעוד אודותיו אדם בסביבתו – אבי נבון חבר קיבוץ להב איש ידיעת הארץ ואודות ביתו קיבוץ להב וסביבתו – עבר והווה.
אל הפגישה הראשונה עם רוני ויוניש בביתם אליה הגעתי עם חבריי ניר עמית (שער העמקים) וגדעון ביגר (ירושלים).
אז קיימנו שיחת היכרות הדדית שנמשכה מספר שעות. בסיומה סכמנו שנקיים בזמן הקרוב שני מפגשים: האחד ביקור/מפגש בקיבוץ בית השיטה במסגרת מיזם סדרת ביקור/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים והשני מפגש שיוקדש לצילום של רוני ושלו במסגרת מיזם אדם בסביבתו
שנפרדנו יוניש העניק לי את ספרו "לגעת באור" – חלק שלישי סיפורי חיים. הוא הציע שלקראת המפגשים אקרא אותו כך שיהיה לי רקע רחב אודותיהם.
כך היה! קראתי את הספר בשקיקה.
ביום רביעי 30 באוגוסט 2023 הגעתי בשנית לבית השיטה
במשך שעות רבות צלמתי את רוני ויוניש בביתם ובחצר ולאחר מכן פורסם התיעוד אודותיהם ראו אדם בסביבתו – רוני ויעקב יוניש חברי בית השיטה
בין הצילומים ואחריהם שוחחנו וסעדנו את ארוחת הצהרים וכך העמיקה ההיכרות ההדדית.
בשעת אחר הצהרים, שהחום דעך במעט, יצאנו יוניש ואני על גבי ה- Club Car לתור ברחבי הקיבוץ ובהמשך עלינו לנקודת תצפית הנמצאת מעליו.
הסיבוב ברחבי הקיבוץ שבמהלכו צילמתי, היה הכנה לקראת מפגש/ביקור זה.
כאמור, ביום חמישי 21 בספטמבר 2023 חבריי ואני הגענו לביקור בבית השיטה.
עיתוי הביקור לא היה מקרי ונקבע בין כסה לעשור, לקראת ציון יום השנה-50' למלחמת יום הכיופרים
הקבוצה הפעם הייתה גדולה יחסית ושנים עשר חבריה הם: סמדר בן דור (מבשרת ציון), אבס מעוז (גניגר), פיפ, יצחק רותם (סאסא), לוי אבנון (חמדיה), ענת יגאל (מעלה גמלא), מאיר רזניק ועידית חגי (עין השופט) אבגד מאירי (הוד השרון), מיכאל סופר (תל אביב), ליאור פרי (מודיעין), נילי טל (מזכרת בתיה) ואני (מבשרת ציון).
בשעת בוקר התכנסנו בשער הקיבוץ ומשם נסענו יחד לביתם של רוני ויוניש.
לאחר הכרות הדדית יוניש סיפר לנו עצמו
יעקב יוניש נולד (1941), גדל כילד ונער בקריית חיים.
לימודי תיכון ביה"ס החקלאי "כדורי" (1956 – 1959);
שירת בצה"ל (1959 – 1962), טירונות נח"ל, קורס סיירים, קורס משקי חינוך, מדריך (קומונר) בתנועת "מחנות העולים" / רמת החייל, גדוד 50 (נח"ל מוצנח);
היה חבר בקיבוץ נתיב הל"ה (1962 – 1974).
לאחר מלחמת יום הכיפורים (1974) בעקבות יוזמתה של רוני עברו לקיבוץ בית השיטה
הוא סיפר גם על ראשית של בית השיטה: הקמת תנועת הנוער המחנות העולים, ימים ראשונים במעיין חרוד ורכישת הקרקעות העליה למקום הקבע ודמותו הנוכחית של הקיבוץ.
*
לאחר הפסקה קצרה יהודית פלד ריגשה אותנו עד דמעות שסיפרה לנו על חווית מלחמת יום הכיפורים בבית השיטה ורישומה עד היום, שאחד עשר מבניה נפלו בה.
יהודית (בכר) פלד בת קיבוץ כפר גלעדי וחברת הקיבוץ בית השיטה מאז שנת 1966. יהודית עסקה בחינוך ואף הייתה מזכירת הקיבוץ (1990 – 1993)
יהודית פלד
אחרי הפסקה נוספת רוני יוניש סיפרה לנו על ילדותה ונעוריה בקיבוץ.
*
רוני יוניש (1944) בת בית השיטה למשפחת בוכמן.
רוני מהבנות שאהבו את הלינה המשותפת, שייכת לקבוצת "אלומה" שהתאפיינה בקבוצת בנות איכותיות שעד היום שומרות על קשר של אחיות שאינן ביולוגיות שרבות מהן חיות בקיבוץ. אחרי מס דקות של שיח אתן, הן תגענה לעוגן המחנך שלהם לציפורה גלעד מגדל אור אנושי, מורת דרך, דוגמא אישית.
כבר בגיל צעיר התחילה לשיר, דודה יצחק בוכמן היה נגן החליל של התזמורת הפילהרמונית ואשתו עדנה הייתה מהנבלניות המובילות, לצד ארנסט המורה למוזיקה בקיבוץ , דאגו הדודים מתל אביב לחינוך המוזיקלי שלה.
לאחר הצבא , יצאה לשנת שירות לנתיב הל"ה בו שהה החבר שלה. כאן פגשה את יוניש לראשונה, שחזר משליחות בחו"ל. לאחר פרידה כואבת מחברה רוני חזרה לבית השיטה . מזכירת בית השיטה בקשה מיוניש שהדריך בערבים גם בנהלל , לבקר את רוני. וראו זה פלא אחרי כחודש וחצי הם החליטו להתחתן ובמאי 1966 היא חזרה לנתיב הל"ה.
בנתיב הל"ה נולדו ארבעה הילדים תוך פחות מחמש שנים. הקיבוץ הקטן והצפוף היא קשה לה, ומלחמת יום הכיפורים, חיזקה את רצונה לחזור הביתה, להיות עם המשפחה הרחבה שלה, עם חברותיה, עם הקהילה המדממת ועם הרצון לשוב ולשיר.
עם בואה לבית השיטה קמה ה"אשקולית", להקת זמר ייחודית שהופיעה בארץ ובחו"ל. אחרי מספר שנים החבורה התפרקה ורוב הזמרים עברו לשיר בגבעטרון. מאז במשך 32 שנים היא חברה בגבעטרון. לצד אלה יחד עם גדעון גוריון כבר כ 13 שנים הם מתנדבים בבתי ספר באזור ומלמדים שירה עברית. ביקב של גבע גדעון ורוני מופיעים בערבי זמר ישראלי, ולאחרונה עיצבה את היקב כבית הגבעטרון.
לצד השירה, רוני מילאה מס פעילויות בקיבוץ, הייתה מטפלת בילדים, רכזת תרבות וחג ומעל 20 שנה ריכזה את ה"מרחב" , המרכז התרבותי חברתי של הקיבוץ, אותו יזם וניהל את ההקמה יוניש. כאן יצקה תכנים חדשים לפעילות רב גילאית ורב גוונית, העמיקה בנושאי עיצוב , גיבשה תכנית של תערוכות של חברי קיבוץ ואומנים מחוצה לו. הכל בשקט בשלווה ובחיוך.
עם היציאה לפנסיה הבית והמשפחה הפכו למקום מועדף. הבית שלנו על העיצוב הפנימי של רוני, הפך למקום של מפגשי המשפחה , מפגשי חברים והפקות מגוונות שרוני ויוניש מארגנים בביתם.
לשיחה הצטרפה רזיה בן גוריון שהוזמנה על ידי רוני. שתיהן בנות אותו מחזור וחברות קרובות.
רזיה בתו של אריה בן גוריון, ממשפחתו של דוד בן גוריון, היא אשה מיוחדת: סופרת, עורכת ספרים, ציירת .
מרזיה שמענו על אביה בשני נושאים בהם הוא הוביל מהלכים משמעותיים: חינוך ומסורת יהודית מתחדשת.
אריה ועזריה אלון היו מיוזמי הקמת חברת הילדים בבית השיטה, ובשנת 1952 יזמו את הקמת חטיבת בני הקיבוץ המאוחד. פעילות ארצית של נוער בלקיחת אחריות על משימות ארציות, כמו סיוע לישובים צעירים, הדרכת הצעירים ביישוב, גיוסים בקיבוץ כדי להימנע מעבודה שכירה ולסייע בעת הצורך, טיולים רגליים בארץ ישראל, הדרכה וגיבוש של דור ממשיך.
אריה ונוספים שהובילו להחלטה בבית השיטה לקיים מסגרת לימודים במקום מכיתה א – יב. היו רק ארבעה כאלה בקיבוץ המאוחד , בית הספר קם בשנת 1943 והתקיים בבית השיטה עד שנת עד 1993 , הרעיון של קהילה מחנכת , רב גילאית היה בסיס חינוכי לא שגרתי בתנועה הקיבוצית. היו עיתים שבבית הספר עבדו 70 מורים ומשלימי הוראה. רק 17 מהם קיבלו משכורת ממשרד החינוך.
אריה הוביל מהלך ארצי של שילוב המסורת היהודית במגוון התרבות הקיבוצית, הוא הכיר לפני ולפנים את התנ"ך, הקים בבית השיטה את ארכיון החגים הקיבוצי, שהיום הוא "מכון שיטים". לצד אריה היו אנשי חינוך נוספים שחיזקו את שימור המסורת מחד וחידושה מאידך , שונה ממקומות אחרים שבהם הרעיון של "אדם חדש" ו"חברה חדשה" התעלמו ממסורת ישראל.
*
אריה בן גוריון נולד בשנת 1916 בקרים שברוסיה כבנם הבכור של ציפורה לבית אביגדור גרין, וד”ר משה קוריטני. האב היה רופא צבאי ונרצח בשנת 1921 בקליניקה שלו. האם נאלצה לברוח עם שני בניה הקטנים לבית אביה שבפלונסק.
בשנת 1923 קיבלה האם שני סרטיפיקטים על שם אחיה, דוד בן גוריון, ועלתה לארץ עם בנה אריה. בנה השני, עמנואל, נשאר בבית סבא בפלונסק והמשפחה התאחדה שנית בארץ בשנת 1925 עת עלה הסבא והנכד יחדיו לארץ ישראל.
ציפורה עם בניה עמנואל ואריה התיישבו בחיפה. היא נישאה בשנית לאריה פרידמן – לבוב, שהיה זמר אופרה, ובאמצעותו התוודע אריה לעולם המוזיקה והתרבות האירופית.
אריה למד בבית הספר הריאלי, שמיטב אנשי הרוח היו ממוריו. הוא הצטרף לתנועת “המחנות העולים” ואף הדריך בה. עם סיום לימודיו בשנת 1935, ייעד עצמו להגשמה, וזאת בניגוד לחלומה של אמו שילמד רפואה וימשיך את דרכו של אביו.
לפני יציאתו להכשרה בנען נסע אריה לביקור בפולין, בעיר מולדת משפחתו – פלונסק. ביקור שחיבר אותו לשורשיו והיה משמעותי מאוד להמשך דרכו.
כל שנותיו עסק אריה בחינוך, ועם הצטרפותו לבית השיטה ב 1938 הוא נקבע כמורה – מדריך לקבוצת נערים מצ’כיה, שניצלו מהתופת ברגע האחרון על ידי עליית הנוער.
דרכו של אריה בחינוך נקבעת כבר אז – מסירות אין קץ, שאינה יודעת גבולות, יום ולילה.
בעבודתו החינוכית הוא מרבה בהכרת הארץ דרך הרגליים ובקשר עם התנ”ך.
במסגרת “עליית הנוער” הוא גוייס לעבודת חינוך בבית הספר המקצועי “טיץ” ביגור, ולאחר מכן נקרא על ידי הנרייטה סאלד לקבל את “ילדי טהרן”.
בשנת 1945 קיבל אריה לידיו את כיתת “אלון”, המחזור הראשון של ילדי בית השיטה, והולך איתם שלוש שנים. עם קבוצת “אלון” עורך אריה את חגיגת בר המצווה הראשונה.
מכאן התחילה מעורבותו ומחוייבותו בחוליית הקישור שבין החינוך הקיבוצי ותרבות החג והשבת ומסורת ישראל.
שנים מספר לאחר מכן חזר אריה להורות בקבוצת “אלון” וקשריו עימם משמעותיים מאוד עבורו ועבור תלמידיו.
אריה שילב עבודת חינוך עם הקמת מפעל חיים – ארכיון החגים הבין קיבוצי בבית השיטה.
הוא היה שותף להקמת חטיבת בני הקיבוץ המאוחד וממייסדי ועדת התרבות הבינקיבוצית.
פועלו החינוכי – תרבותי חרג ממסגרת התנועה הקיבוצית. הוא יוצא לשליחויות קצרות מעבר לים, ולשליחות תנועתית ממושכת עם המשפחה בקנדה ובארה”ב.
בשנת 1982 – הוכרז כחתן פרס האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך והתרבות. בשנת 1988 – הוכרז כחתן פרס השר לענייני דתות להנחלת מורשת ישראל ובשנת 1994 – קיבל בכנסת את פרס אבי – חי על יצירת תשתית תרבותית – יהודית בקהילה הקיבוצית ובארץ כולה.
עם כל פועלו החינוכי – תרבותי תמיד הייתה גם המשפחה. אריה נישא לברוריה שיף ב 1940 והם נכנסו ל”אוהל משפחה” אותו תפר אריה כמתנת חתונה, אוהל מלבני עם חלון שנפתח לשמיים. באוהל זה נולדו וגדלו שני ילדיהם – חגי ורזיה. ברוריה, הייתה “אשת בריתו”, האישה שמאחוריו, ההולכת באשר יילך, התומכת, המשענת האיתנה. ברוריה דאגה לבית חם ואוהב לאריה, לילדים, לשישה נכדים ונינה אחת.
אריה נפטר ביא’ בסיוון, תשנ”ח (1998) ברוריה נפטרה ב 28.2.2008
*
דברי אריה בן גוריון על חג הפסח ומשמעותו: "מתוך הכוונה להעשיר את עולמו הרגשי של הדור הצעיר, באו לכלל העשרת עולמם הרגשי של המבוגרים. “…החג הוא געגועים, הוא טקס. וטקס פירושו – את זה שרים, את זה מברכים, את זה אומרים, את זה טועמים… יש בו התחלה ומסלול מתפתח, סמלים מתפענחים, קשר אורגני בין מאכלים ותכנים, סיפור קורות, מתח והרפייה… חג ו’דבר חדש’ הם דבר והיפוכו. אפשר לחדש ריקוד, אפשר לחדש לחן לשיר, אפשר לגוון בהופעה, אך אי אפשר לערוך הגדה-של-פסח חדשה בתוכן ובמיבנה שלה. פרקי הטקס חייבים לחזור על עצמם. לא נוכל לומר: ‘בוא נקצר, נדלג, נכניס קטעים חדשים. לא נוכל להפוך חג עשיר-תוכן לחגיגה ססגונית. כי חגיגה היא חד-פעמית, כל חייה ערב אחד… כי החגיגה הבאה תהיה שונה בלאוו-הכי".
ליל הסדר בשנת 1954 חברי הקיבוץ ואורחיהם יושבים סביב שולחנות מאורכים על ספסלי עץ.
ארוחת צהרים סעדנו במסעדת טורעני בצומת השיטה.
חזרנו לביתם של רוני ויוניש ושמענו את דברי ד"ר יוסי אסף.
יוסי אסף (1942), איש ספרא וסייפא, נולד וגדל בקיבוץ בית השיטה. הוא החל דרכו בקיבוץ בתחום החינוך וההוראה, והמשיך במגוון תפקידים בהם זכה להישגים ותרם לכלל. ריכז את חברת הילדים בקיבוצו, כיהן כמזכיר הקיבוץ, ניהל את התפעול במפעל השימורים בקיבוץ וניהל את הכפר לשיקום נפגעי סמים במלכישוע. אסף ניהל את סמינר הקיבוצים במשך 11 שנים, (2012–2001).
ליוסי אסף יש גם עבר צבאי מפואר. עם גיוסו לצה"ל התנדב אסף לחטיבת הצנחנים ושובץ בגדוד הנח"ל המוצנח. בצנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם, קורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר. לאחר הקורס שב לצנחנים ושימש כמפקד מחלקה ולחם במלחמת ההתשה. לאחר ששימש כסגן מפקד פלוגה השתחרר מצה"ל. במהלך שירות המילואים שימש אסף כמפקד פלוגה מסייעת בגדוד 28 של חטיבה 55. אסף פיקד על הפלוגה בין היתר במבצע אבירי לב. בהמשך שירות המילואים שימש כמפקד גדוד מילואים וכמפקד חטיבת מילואים.
יוסי אסף נתן לנו הרצאה מרתקת על הפילוג בתנועה הקיבוצית בראשית שנות ה-50' של המאה העשרים.
הרצאתו הייתה תמצית עבודת הדוקטורט שלו שכתב באוניברסיטת תל אביב "הסכסוך הפוליטי בקיבוץ המאוחד 1939 – 1951" בהנחיית פרופ' אניטה שפירא שאושרה בשנת 1887
*
מקשיבים בקשב רב ליוסי אסף, צילום סמדר בון דור
אתנחתא לפני סיום, צילום סמדר בן דור
בהמשך יוניש סיפר לנו על מהלכי שינוי בתנועה, לינה משפחתית והקמת שכונות קהילתיות ובקיבוץ ועוד וגם מספר סיפורים קצרים מהאזור.
אריה בן גוריון שהקים את ארכיון החגים בבית השיטה, ביקש ממנו להשאירו בקיבוץ ולא להעבירו עפ"י החלטת ברית התנועה הקיבוצית למתחם יד טבנקין ברמת אפעל (1996). בעקבות פנייתו של אריה בן גוריון, פעל להשארת הארכיון בבית השיטה, גייס כספים לשיפוץ והרחבת המקום החדש, הסכים לנהל במשך שנתיים את הפעילות ,שצמח בהמשך למכון שיטים.
משה פלד יזם (2009) הקמת בית כנסת אורתודוכסי. אז יצא לחפש מסלול אחר, בניסיון לאתר גורם שיהיה מוכן לקדם פעילות מסורת מתקדמת, ברוח שהייתה נהוגה בבית השיטה. כך סיכם עם גלעד קריב ( מנכ"ל התנועה הרפורמית) על הקמת סניף אזורי בבית השיטה שפועל מאז 2012 ועד היום. לאורך הדרך משמש כיו"ר הקהילה.
זהו הגענו כמעט לסיום המפגש.
התוכנית המקורית הייתה לצאת בשעת האור האחרונה לסיור בשכונה הקהילתית ולהמשיך ולעלות למצפה יוס ודוד לתצפית והסבר. אולם, בגלל החום, האובך תנאי הריאות ומיעוט המשתתפים החלטנו לוותר ולהגיע בפעם אחרת.
להלן מובא מידע נוסף אותו שמענו מפי הדוברים, מידע שחלקו כתב יוניש, מידע שחלקו לוקט מאתר הקיבוץ ומקורות נוספים. בנוסף מובאים צילומים שנעשו במפגש ובמהלך השיטוט הקצר בקיבוץ ב-30 באוגוסט 2023.
איתור בית השיטה
על המורד הדרומי של שלוחת צבאים
במרכז הקצה הדרומי
של גליל תחתון מזרחי
למול עמק חרוד ורכס הגלבוע
*
מיקום בית השיטה
16 ק"מ ממזרח לעפולה
10 ק"מ מערבית לבית שאן.
*
קיבוץ בית השיטה
נמצא בתחום
המועצה אזורית גלבוע
ושייך
לתנועה הקיבוצית
בית השיטה הוא קיבוץ מופרט
במעמד של "קיבוץ מתחדש".
סך אוכלוסייה – כ-1,200 נפש
חברים – 435
תושבים – 340
השאר ילדים עד 18
*
קיבוץ בית השיטה נוסד בשנת 1928
ועלה להתיישבות בשנת 1935
ראשיתו של הקיבוץ ב"תנועת החוגים" שנוסדה בתל-אביב בשנת 1926, שהייתה קבוצה של תלמידי "הגימנסיה הרצליה". הם וחבריהם מבתי-ספר אחרים, "מרדו" באורח-חייהם הזעיר-בורגני של הוריהם. הם חיפשו אחר דרך לעשייה חברתית, לחלוציות ולהגשמת ערכי הציונות בארץ ישראל ("הציונות של העושים").
באוקטובר 1928 הפכה קבוצה ששמה נקבע "קבוצת חוגים" לתנועת נוער. בשנת 1930 התאחדה התנועה עם "לגיון הצופים" מירושלים ועם קהילות הצופים מפתח תקווה וחיפה. בתקופה זו התקבלה ההחלטה על יצירת הזיקה בין התנועה לבין הקיבוץ המאוחד והתקבל שמה של התנועה "המחנות העולים" – המחנה כמקום זמני ממנו עולים להגשמה.
ראשוני המגשימים של תנועת מחנות העולים יצאו ב-כ"ה תשרי תרפ"ט, אוקטובר 1928, לחדרה וחיו בה כפלוגת עבודה במשך שנתיים.
משם עברו לעין-טבעון, היא כפר-יחזקאל של היום, ועבדו בה בבניין. אח"כ המשיכו למעיין חרוד כתחנה לפני ההתיישבות בבית-השיטה. הם גרו במבנים שהתפנו לאחר שקיבוץ עין חרוד שעבר לנקודת הקבע שלו.
בשנת 1934 רכשה “הקרן הקיימת” כ- 10,000 דונם בשאטה, כפר ערבי בו ישבו אריסים מהכפר סנור שבשומרון. עם רכישת הקרקע הם פונו מהחוּשוֹת, קיבלו פיצויים וחזרו לכפרם. “קבוצת החוגים” יועדה להתיישב במקום הזה. אך יישובי גוש עמק חרוד התנגדו להקמת ישוב חדש בשאטה, בטענה שחסרה להם קרקע, ובמקום ההוא, אין תנאים ליישוב: אין מים, וכמות המשקעים הדלה, אינה מאפשרת קיומו של עוד ישוב. הפשרה הייתה: “לקבוצת החוגים” יינתנו רק 3,400 דונם, ואילו היתר – יחולק בין משקי הגוש.
הכפר שאטה בשנות ה-70' של המאה התשע עשרה כפי שמצוין במפות הקרן לחקירת ארץ ישראל הבריטית P.E.F
*
בראשית שנת 1935 נקדחה באר ראשונה, באר א’, ונמצאו בה מים מליחים, 600 מ”ג לליטר. ובמקביל עסקו גם בעיבוד האדמות.
בדצמבר 1936 (י"ד כסלו תרצ"ו), 13 שנה לאחר גל ההתיישבות הראשון בעמק-חרוד, הונח היסוד להקמת הישוב החדש במקומו הנוכחי.
השם "בית-השיטה" נבחר כי כאן, ככל הנראה, היה מקומה של "בית-השיטה" המקראית, הנזכרת בסיפור בריחתם של המדיינים מפני גדעון "… וינס המחנה עד בית-השטה צררתה…" (שופטים ז' 22).
בהמשך שנות ה-30' הצטרפות עולים מגרמניה, הולנד, פולין, בגדד וסוריה, וחברים נוספים מתנועת "הצופים" ו"המחנות העולים" מחיפה ומירושלים הרחיבו וגיוונו את פני החברה ותרמו לחוסנה.
בית השיטה וסביבתו מספר שנים לאחר הקמתו בראשית שנות ה-40'.
בית השיטה וסביבתו במחצית שנות ה-40'.
פעם זו הייתה עמדת שמירה
מאז שנות ה-40' התגייס הקיבוץ למאבק להקמת המדינה. כאן היה בסיס לכוחות הפלמ"ח, ורבים מהחברים התגייסו ל"הגנה", לפלמ"ח ולצבא הבריטי.
בעקבות מלחמת העולם השנייה הצטרפו לקיבוץ חברים שעברו את שואת יהודי אירופה, וקבוצות נוער שניצלו מהשואה עשו כאן את שנותיהם הראשונות, ויצאו מבית-השיטה להקמת ישובים חדשים.
חברות נוער, פלוגות פלמ"ח וגרעיני הכשרה שונים שירתו בבית השיטה וספגו את רוחה הערכית, הגשימו, הקימו ותרמו לישובים רבים ביניהם אייל, רגבים, נתיב הל"ה, כיסופים, פלמח צובה ו קדמה(שהתפרקה) ואחרים.
בית השיטה וסביבתו זמן קצר לאחר הקמת המדינה
ב-1952 – 1951 בעת הפילוג בתנועה הקיבוצית עקרה מבית-השיטה לאיילת השחר קבוצה של למעלה ממאתים חברים וילדים. הייתה זאת תקופה קשה וכואבת בתולדות בית-השיטה, אליה הגיעו חברים וילדים, שעברו עקב הפילוג, מתל-יוסף לבית-השיטה. בין החברים בלטה קבוצת בנים בוגרי בית-ספר וצבא שהשלימה את סולם הגילים בבית השיטה.
בית השיטה וסביבתו בסיום העשור הראשון להקמת המדינה
האסם שבכניסה לקיבוץ
כך בנתה חברת הילדים את האסם
מראה בית השיטה
הדרך העולה לקיבוץ
מבט ממעל 2022
אחת מהשכונות הקהילתיות
הרחבה קהילתית
לקראת סיום לימודי בטכניון (1989 – 1990), ערך יוניש מס מחקרים דמוגרפיים על עתידו של הקיבוץ.
ממצאיו שרק 17% מבניו חזרו הביתה. על בסיס התהליך הדמוגרפי באותם ימים, התחזית שלו הייתה שבשנת 2025 יותר מ- 60% מהקיבוצים יהיו "בתי אבות".
פרופ' אדם מזור העלה את הבעיה – התנועה הקיבוצית עשויה להיעלם , מה עושים ?
בעקבות כך יצא יוניש לסקר / תחקיר נוסף, בו ראיין מעל 50 בני קיבוץ שלא חזרו לקיבוץ בשאלה אחת, האם ובאלה תנאים תהיו מוכנים לחזור לקיבוץ ? מעל 70% ענו : אנחנו אוהבים את הבית הקיבוצי, חשוב לנו להיות בקרבת ההורים, המשפחה, כסיוע לגידול הילדים, אם יהיו התנאים שנפרט , נשמח לחזור: כל אחד יעבוד במה שהוא יבחר, האחריות הכלכלית עליו בלבד, התקציב יהיה אישי/ משפחתי. המגרש שיקבל יהיה רשום על שמו , תכנון הבית יהיה של הנקלט , עפי התב"ע המאושרת. הנקלט לא יהיה חבר קיבוץ מן המניין אך יהיה מעורב בחיי הקהילה בנושאי : חינוך, תרבות , בנושאים מוניציפליים.
כך זה התחיל , מכאן צמח הרעיון של "השכונה הקהילתית" בקיבוצים. ליוניש היה ברור אז שאין פתרון דמוגרפי אחר לשינוי מצבו של הקיבוץ, היה גם ברור לו שהמהלך הזה ישפיע על צורת החיים הקיבוצית.
את התכנית הציג יוניש למזכיר התק"ם , שדחה אותה בכל תוקף.
בשנת 1993 הוא הציג אותה בפני הנהלת ממ"י ונציגי משרד הפנים ומשרד השיכון. אז התקבלה החלטה לקדם את הפרויקט להשקיע בתכנון ובהמשך אף להשקיע בתשתיות.
כמו כן התקבלה בקשתו שהפרויקט הראשון יהיה בקיבוצו בבית השיטה.
בשנת 1997 אסיפת בית השיטה לא אישרה את ביצוע הפרויקט, לכן יצא לעצמאות כלכלית,
לעומת בית השיטה, קיבוצים אחרים קידמו את הרעיון,
אחרי מס שנים גם בית השיטה הצטרפה לפרויקט ואז חזר יוניש לקיבוץ.
מאז, צעירים רבים חזרו הביתה כמו גם תושבים שלא היו בנים.
היום בית השיטה קהילה תוססת ומלאת חיות קהילתית.
מבט על שכונה קהילתית נוספת
בנייה בהרחבה
*
צילום סמדר בן דור
השיטה יזמות
בשיחות עם חברות וחברים (1989) חש יוניש אצל רבים מחברי הקיבוץ תסכול ואי נחת ממקום עבודתם, כ 90% מהחברים, עובדים בחקלאות , תעשיה , חינוך ושירותים. חלק מחברי הקיבוץ כבר למדו באקדמיה.
אז חשב יוניש שכל אדם זכאי לנסות לממש את עצמו בעיסוק שהוא בוחר ובתנאי שיעמוד בתנאי הסף הכלכליים של הקהילה. הפתיחות הזו כלפי החבר/ה עשויה להביא ליוזמות כלכליות חדשות ובעיקר לשמחת חיים של החבר במידה שהצליח לעמוד בתנאי הסף ולפתח / למצוא מקום פרנסה על פי רצונותיו.
היו אלה תחושות מוקדמות, שהקיבוץ עומד לפני הפרטה שתעסוק גם בנושאי התעסוקה ולכן יש צורך לבנות מנגנון פנימי שיגבש הכנות מבעוד מועד לתהליך התעסוקתי שבדרך.
זה לא היה קל , כל שינוי עורר תהודה ציבורית , ויכוחים של בעד ונגד.
עם קבוצת חברים נחושים הקים יוניש את המסגרת של "השיטה יזמות", צוות ליווה את היוזמות החדשות ונתן גיבוי וסיוע לחברים שהייתה להם בעיה בניהול , שיווק ,רכש. הם הפסיקו גם פעילויות לאחר שלא עמדו בתנאי הסף.
כ 25 חברים השתלבו/ עברו בפעילות הזו, חלקם עוסקים בה עד היום.
לדעתו של יוניש הוא רואה חשיבות (בין השאר) שהקיבוץ הגיע לאחר מס שנים, בתהליכי ההפרטה לאחריות התעסוקתית.
פינת החי
*
*
השכול במלחמת יום הכיפורים
במלחמת יום הכיפורים נפלו אחד עשר חיילים מקיבוץ בית השיטה
אלון אילת – נפל על גדת התעלה בסיני
מיכה גולדמן – נפל במערכה בסיני
אלי רחמים – נפל במערכה ברמת-הגולן
גרשון דוד – נפל במערכה בסיני
משה שחורי – נפל במערכה בסיני
יוסף שריג – נפל במערכה ברמת הגולן. הוענק לו עיטור המופת
בנימין שצ’ופקביץ’ – נפל במערכה ברמת-הגולן
יחיאל שונרי – נפל במערכה בסיני
יוחי גלעד – נפל במערכה בסיני
דני פלד – נפל במערכה בסיני
נמרוד שרון – נפל במלחמת במערכה ממערב לתעלה. הוענק לו עיטור העוז.
חלקת בית העלמין בה טמונים חללי מלחמת יום הכיפורים
50 שנה אחרי מלחמת יום כיפור
מקשיבים ליהודית פלד
תמצית דבריה של יהודית (בכר) פלד
50 שנה אחרי מלחמת יום כיפור.
מאיפה מתחילים לגולל את סרט הזמן לתקופה של לפני בתוך ואחרי מלחמת יו"כ.
התמונות קופצות – ערב השיכורים עשרה ימים לפני המלחמה הנוראה ההיא- צעירים תמימים דבוקים זה לזה במעגל שירה חושנית וסוערת, יוסף מוביל את השירה, השתייה כדת אין אונס, חבורה צוהלת שיכורת חיים. עם שחר אני מוצאת את עצמי בשיחה אינטימית עם נמרוד בטנדר של הכותנה… שנה חדשה.
ביום כיפור תשל"ד החם מגיעה הודעה שיש להיערך לקליטת נשות וילדי מרום גולן, אתי יחיאלי מארגנת הבאת לולים לתינוקות מהקיבוצים השכנים ואנו מפנים את הכיתות לקבלתם. פגישה אחרונה עם יוסף שריג. אני בדרכי לפעוטון של אורי, והוא בדרכו לפלג.
– יוסף מה עומד לקרות פה, שמעת משהו? ותשובתו בחיוך מרגיע: יהודית אל תדאגי, סתם בהלה". ונעלם בפתח ה"סניף".
אחר הצהרים. מתכנסים לאסיפה השנתית שבוטלה. יושבים על המשטח של חנה ודני, מפצחים גרעינים. מנתחים, מסבירים, לא קולטים. מקשיבים לרדיו, קמים, יושבים, ועדיין לא תופסים. לפנות ערב. פגישה אחרונה עם יוחי, ליד החדר של ציפורה. "התחלתי להקים עם החבר'ה את הסוכה ועכשיו קראו לי…" הוא רץ ונעלם בפתח ביתו.
מוקי יוסף וצ'ופה אוספים עצים לבניית הסוכה, לצ'ופה אין סבלנות והוא רץ לחזית. אחריו מגויס יוסף. משה מעביר ליהודה מזרחי את ריכוז הכותנה, עוד הוא מדבר ובא צו גיוס ליהודה וכך עובר הריכוז לבני י"ב גלי ארנון ואלון מייזלס.
עם ערב נקראים כל הצנחנים. פרידה מהירה, ריצה עם הנעליים ביד, נישוק וחיבוק לשני הקטנים שמלווים אותו עד ה"עיגול", הקטנים רוצים לשחק ליד האסם אבל אין זמן.
עם לילה המשק נשאר ממלכת נשים וילדים.
ממהרת להשכיב את הילדים, כל אחד בביתו, רצה לכתת "דקל" שלי (שהשנה חוגגת 60), שמקבלת אליה 16 ילדים ממרום גולן. אין זמן לחשוב.
בצאתי מביטה בירח, עשור לחודש, לאן זה הולך ? הפחד גובר. ארבעה ימים ראשונים של עמימות, אי וודאות. הודעות דובר צה"ל מעורפלות וחשודות. הירח הולך ומתמלא ואנחנו שוקעים אל תוך חשכה כבדה.
חג סוכות מתקרב. מכינים ביחד עם ילדי מרום גולן סוכה ליד הכיתה, אוספים פירות יבשים, מדביקים כתובות: "ושמחת בחגך והיית אך שמח !"
אני כאן וליבי באי -שם. ערב החג – יושבים בסוכה ושרים. מנסים לתת לילדים תחושה שהכל תקין. הירח עגול ומלא. מביטה ביופי הזה ומפתה את עצמי להאמין לו.
בערב שלאחר מכן דואק קורא לרותי ולי מחדר האוכל מחבק אותנו ומוסר: "צ'ופה איננו". עומדות ובוכות, רצות להדס שישבה אתמול עם שושנה על אלון, והיום בוכה את שלה.
מה יהיה על אלי, הוא כל-כך קשור לצ'ופה, ומי יגיד לו, ומה על שולי העדינה כל-כך? וענתי, מזל שהיא לא מבינה. מזל? הרי היא לא תזכור את אבא שלה… וברקע- יושב סבא יוס עם הראש בין הידיים ונאנח גניחות שאי אפשר לשכוח.
למחרת בבוקר בבוקר אני לוקחת את אלי ושחר מכתה ב', עולה איתם לכיוון משק ילדים ומספרת להם שצ'ופה מת. שחר בוכה ואלי בורח מהבשורה, מתחבא לא רוצה לשמוע… כמה נבון.
אין שהות לנשימה. אני חוזרת לכתה הגדולה שלי ומתקשה לאלתר וללמד משהו. בהפסקה עולה לחדר מורים ובדרך פוגשת את ציפורה. מרגישה שאצל האישה החזקה הזאת מותר לי לבכות. זה פורץ. היא מרגיעה, שואלת אם שמעתי משהו ממשה, ואני שואלת על יוני יוחי ויפתח.
בערב, כל ערב לפני השינה אורי מבקש שאשיר לו את "לו יהי". אני מנסה ונחנקת מדמעות ולוחשת:
אִם הַמְּבַשֵּׂר עוֹמֵד בַּדֶּלֶת
תֵּן מִלָּה טוֹבָה בְּפִיו,
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי.
אִם נַפְשְׁךָ לָמוּת שׁוֹאֶלֶת
מִפְּרִיחָה וּמֵאָסִיף –
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי.
לא מצליחה לעמוד בפני העיניים השחורות והגדולות שלו שכמו מבינות את שמסתתר בי. (עד היום נחנקת ולא מסיימת את השיר הזה).
הימים מתארכים והמועקה גוברת. אין מי שינחם ויעודד. הילדים שואלים ורוצים לדעת איפה אבא ומתי יחזור. שולחים גלויות בתקווה שיגיעו ליעדן.
ליל ה- 16 באוקטובר. יום הולדתי ה – 28. אימא לשני ילדים בני חמש ושנתיים וחצי, וברחמי תנועה חדשה נותנת אותות… מתחמקת מהמחשבות והאפשרויות ובלילה סיוטים. (לימים, כשנאספו הידיעות התגלה שבלילה ההוא שיקחהו האופל, ליל חציית התעלה נפלו חמישה בנים- גרשון. משה. יחיאל. יוחי דני.)
ב –21 לאוקטובר בהפסקת האש הראשונה, הגיעו משה ועוזי לנחם את משפחותיהם השכולות. הם ידעו את מה שאנחנו לא ידענו על האבדות בסיני. יש נעדרים ויש כאלה שכבר בוודאות יודעים שאינם. אנחנו המומים. שלומית באה לשאול את משה מתי ראה לאחרונה את נמרוד, הוא לא יכול להביט בעיניה ובורח לשדות לבכות את חבריו.
אני פוגשת את שורי המזכירה היפה שהפכה למלאך השחור שכולם בורחים מפניו. מספרת לה את הידיעות שמשה הביא והיא מתאבנת. עד כאן. עד כאן.
בבוקר למחרת ליד השוקת בשעת הניקיון היומית, עומר שרון עומד לצידי ואומר בחיוך, יהודית, אני בטוח שלאבא שלי לא יקרה כלום, הוא תמיד מסתדר הוא בטוח יחזור, נכון?
מה לענות לו לילד בכתה ו'? מי אני שאמוטט את ביטחונו ? מנסה להנהן בראש ולהוציא חיוך קטן עבור השעות או הימים שנותרו לו ליהנות מהאשליה.
ואחר כך התחילו להגיע הבחורים. אפורים. היו שהלבינו תוך חודש. היה נדמה שהאור כבה. איך אוספים את השברים? עוד לא מדברים על כך. כל אחד מכונס בכאבו. נוסעים לכל קצוות הארץ לקברים הפזורים בבתי קברות זמניים. "הזמנה לבכי"… יוצאת לאור ואכן הלב נמשך רק לשבת ולבכות ולבכות את מי שלא ישובו, ואותנו שאיבדנו את החברים, התמימות והנעורים. בליל של תחושות, עוד לא התפנינו לחשוב מה איבדנו ומה קרה לנו, ובמה נהיה אחרים, ואיך תראה בית-השיטה בלי אחד עשר הבנים ועם המשפחות הקטועות. את העצב הזה ניסחה דורית בשירה : "זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית, אתם אינכם ולא תוכלו לשוב… "
רעידת אדמה באה בגלים גלים. הזעזועים מתחילים ממוקד הרעש ומתפשטים למרחקים. יש תגובות שמתפרצות רק לאחר שנים. הסיסמוגרפים האנושיים יודעים היום לנחש את בואם אך לא לעצור אותם. אנו ממשיכים לחיות באזור מוכה רעידות.
הפתאומיות מלמדת אותנו שלא לבטוח בשום יציבות מדומה. עוצמת ההרס מותירה פחד תמידי מפני הבאות.
חמישים שנה אחרי התקליט השרוט ממשיך להסתובב – רעידת האדמה שלי היא קו פרשת המים של חיי האישיים וחיינו הקולקטיבים. זהו המקום שבו החלה להעלם התמימות וצמחה ההבנה שאין "מישהו" גדול וחזק שאפשר לסמוך עליו. לא מאחורי ולא מצדדי אנחנו העומדים.
חשה יותר ויותר "מה נורא המקום הזה" ומאז נמשך החיפוש הבלתי נגמר אחר המשמעות והפשר של חיינו כאן.
יהודה עמיחי כותב בשירו "קוטר הפצצה.." על מעגלי ההרס של פצצה אחת:
קֹטֶר הַפְּצָצָה הָיָה שְׁלוֹשִׁים סֶנְטִימֶטְרִים
וְקֹטֶר תְּחוּם פְּגִיעָתָהּ כְּשִׁבְעָה מֶטְרִים
וּבוֹ אַרְבָּעָה הֲרוּגִים וְאַחַד עָשָׂר פְּצוּעִים.
וּמִסָּבִיב לְאֵלֶּה, בְּמַעְגָּל גָּדוֹל יוֹתֵר
שֶׁל כְּאֵב וּזְמַן, פְּזוּרִים שְׁנֵי בָּתֵּי חוֹלִים
וּבֵית קְבָרוֹת אֶחָד. אֲבָל הָאִשָּׁה
הַצְּעִירָה שֶׁנִּקְבְּרָה בַּמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ
בָּאָה, בְּמֶרְחָק לְמַעְלָה מִמֵּאָה קִילוֹמֶטְרִים
מַגְדִּילָה אֶת הַמַּעְגָּל מְאוֹד מְאוֹד,
וְהָאִישׁ הַבּוֹכֶה עַל מוֹתָהּ
בְּיַרְכְּתֵי אַחַת מִמְּדִינוֹת הַיָּם הָרְחוֹקוֹת,
מַכְלִיל בְּמַעְגָּל אֶת כָּל הָעוֹלָם.
וְלֹא אֲדַבֵּר כְּלָל עַל זַעֲקַת יְתוֹמִים
הַמַּגִּיעָה עַד לְכִסֵּא הָאֱלוֹהִים
וּמִשָּׁם הָלְאָה וְעוֹשֶׂה
אֶת הַמַּעְגָּל לְאֵין סוֹף וְאֵין אֱלוֹהִים.
מעגלי כאב רחוקים בזמן ובמקום, מעגלים בלתי נראים כמו גלי הקול שהתדרים שלהם נמשכים ומשבשים את תחנות המכ"מ הפנימיות שלנו ולא מאפשרים למצוא מנוח.
עם שלם דורש ריפוי.
מלחמת יו"כ היא אותה פצצה שהדיה מהדהדים עד היום. הזיכרונות שאינם דהים, הם חלק מה D.N.A שלנו ולפעמים התחושה המלווה היא שאין תקנה ואין תיקון לפצע זה, גם לא שמחת הילדים, הנכדים וציוץ הצפרים.
אבל יש – וחווינו זאת בהתרגשות יום לפני ראש השנה בחתונתם של שוהם ועוז צ'ופה, שבחרו בקיץ הלוהט הזה, בפתחה של שנה חדשה, חמישים שנה אחרי נפילתו של צ'ופה, להביא לכולנו משב רוח רענן, שיש בו תקווה ויש בו בשורה של התחלה חדשה וטובה – שמחברת את כולנו ביחד. סבא צ'ופה היה שם, בשעת השקיעה הזוהרת מול אותו העמק
כשסבתא הדס ניגבה דמעה ואנחנו כולנו איתה.
הנכד בונה כאן את ביתו והכותנה, כן הכותנה – צומחת שוב.
להרחבה ראו עוד בסרטון דור כיפור – יהודית (בכר) פלד – אישה אחות רעיה ואמא
עוד על השכול בבית השיטה ראו כתבתה של תמר אשכנזי בת בית השיטה, 50 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים: איך בבית השיטה חזרו שוב לשיר. ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות, מנחת קבוצות תמיכה למשפחות שכולות ומחברת הספר "אבל – היום שאחרי"
מוֹתִי בָּא לִי פֶּתַע
שירו הנבואי של יוסף שריג ז"ל שנהרג במלחמת יום כיפור בקרבות ברמת הגולן.
השיר נכתב שנה וחצי לפני מלחמת יום כיפור ב-6 בפברואר 1972.
השיר הופיע בקובץ שיריו (20) שפורסם שנה אחרי מותו.
מוֹתִי בָּא לִי פֶּתַע.
כְּאַחַד הָאָדָם יָדַעְתִּי כִּי קָרֵב,
וְשֶׁבַע חָיִיתִי,
בְּתֹם, בְּעֹז וּבְתִפְאֶרֶת.
בְּכָחֹל, בְּיָרֹק,
וּבְטַעַם הַמִּסְתּוֹרִין וְהַדְּבַשׁ שֶׁל הַיָּפָה.
מוֹתִי בָּא לִי פֶּתַע
וְאֵינִי זוֹכֵר אִם בְּרַעַם הָאֵשׁ
אוֹ בֵּין קִירוֹת הַפַּח הַזּוֹעֲקִים,
אוֹ שֶׁמָּא בַּלָּבָן – לָבָן הַדּוֹמֵם לְבַסּוֹף.
עַכְשָׁו
אֲנִי
אֵינִי זוֹכֵר.
יוסף, בן תקוה ונחום, מראשוני קיבוץ בית-השיטה, נולד ביום כ"ט באדר תש"ד (24.3.1944) בקיבוץ בית-השיטה וגדל שם. הוא למד בבית-הספר היסודי בקיבוץ ואת לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר התיכון בקיבוץ. הוא היה תלמיד מצטיין והתעניין בשטחים רבים, אך הקדיש עניין
מיוחד להיסטוריוזופיה. מטבעו היה נער סקרן וער מאוד לכל המתרחש סביבו. כן היה בעל תפיסה מהירה וכושר ביטוי תמציתי ובהיר. נער חברותי היה וכל רעיו אהבוהו; תמיד היה מקור שמחה לכל מי שהכירו ועם זאת היה נער מופנם ובודד. מילדות הצטיין בנפש עשירה, שהיו בה אופי תקיף ועדינות רבה. הוא גדל במשפחה חמה, שאהבה וריעות שררו בה והיה קשור מאוד להוריו ולאחיו. כישרונו הגדול בתחום המוסיקה נתגלה עוד בילדותו והוא למד לנגן על פסנתר, החל לכתוב פזמונים ומנגינות לחגים במשק ואף הופיע בשירה ובנגינה באירועים שונים. גם בציור ניסה ידו. כבן משק היה חבר בחטיבת בני הקיבוץ ולאחר סיום לימודיו התיכוניים, כשהיה בן שבע-עשרה, יצא לשנת י"ג בתל-אביב ובמסגרת זו ערך את רבעון חטיבת בני הקיבוץ המאוחד "יחדיו".
יוסף גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1962 ולפי המסורת במשפחתו התנדב לשרת בחיל השריון. לאחר הטירונות ולאחר שסיים קורס מפקדי טנקים, השלים קורס קצינים והשתלם בקורס קציני שריון ובקורס מפקדי פלוגות שריון. הוא היה חייל מעולה וסיים את הקורסים בהצטיינות. מפקדיו מאותה תקופה ציינוהו כמפקד בעל גישה רצינית לתפקידו ויעיל בעבודתו. גם בצבא היה הרוח החיה בכל פעילות חברתית, כתב פזמונים, ניגן ושר במסיבות של היחידה. בכל אשר הלך היה אהוב על חבריו ועל פקודיו.
בשנת 1965 השתחרר מהשירות הסדיר ושב למשק. זמן מה עבד בענף הפלחה ולמד בערבים ובשנת 1966 יצא ללמוד מוסיקה במכון "אורנים". אחרי-כן השתלם בתזמור אצל המלחין נועם שריף. כשפרצה מלחמת ששת הימים גויס והשתתף בקרבות בחזית הדרום, ולאחר המלחמה הוענקה לו דרגת סרן. בשנת 1968 סיים את לימודיו ומאז חילק את זמנו בין עבודה במשק לבין פעילות מוסיקלית עניפה ופורייה. הוא לימד מוסיקה בבית-הספר של הקיבוץ ובאולפנים למוסיקה בעין-חרוד ובבית-שאן, ניצח על מקהלת המשק ועל תזמורת הריקודים של בית-השיטה והשתתף במקהלת הקיבוץ המאוחד. באותו זמן כתב שירים, הלחין יצירות רבות וגם כתב מסות פילוסופיות.
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים גויס יוסף ונשלח עם יחידתו לרמת הגולן. הוא לחם כמפקד מחלקת טנקים שהדפה את כוחות הסורים ברמת-הגולן, באזור חושניה. ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973) נפל בקרב והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ בית-השיטה. השאיר אחריו אישה ושני בנים, הורים, שלושה אחים ואחות.
לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סרן והוענק לו "עיטור המופת" על גבורתו בקרב. בתעודת העיטור נאמר: "לאות ולעדות כי רב-סרן שריג יוסף גילה אומץ-לב הראוי לשמש מופת. והרי תיאור המעשה: עם פרוץ הקרבות שימש רס"ן יוסף שריג ז"ל כמפקד פלוגת טנקים, שנלחמה ברמת-הגולן. ב8- באוקטובר 1973, בהובילו את הכוח לעבר קוניטרה, נתקל במארב סורי. למרות שנפגעו מפקדים מכוחותינו וטנקים ניזוקו הצליח רס"ן יוסף שריג ז"ל להדוף את האויב בקור רוח. מאוחר יותר נתקלה פלוגתו בירי טילים מכיוון תל-סקי. רס"ן יוסף שריג הכווין את הטנקים לעמדות נמוכות והצליח להשמיד חלק מנושאי הטילים. ב-10 באוקטובר 1973 הוביל את הגדוד לכיבוש מוצב, שהוחזק על-ידי עשרות טנקי אויב והצליח במשימתו. הוא נהרג למרגלות המוצב, ממארב סורי, ביום רביעי בצהריים, בשעה האחרונה של הדיפת הסורים. בכל פעולותיו גילה אומץ-לב, קור-רוח, כושר-מנהיגות ודבקות במשימה למופת".
בעזבונו של יוסף יש שירים רבים, שחלק מהם הוצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בספר בשם "עשרים שירים". ספר תווים מעזבונו יצא לאור בשם "שירת יוסף" ובו 31 יצירות למקהלה, ליחיד ולכלים שונים; תקליט בשם "אחי חזר מן השדה" יצא בהוצאת "הד ארצי" ו"רשות השידור;" בחוברת שהוציא לאור קיבוץ בית-השיטה לזכר בניו שנפלו, כלולים דברים על דמותו ואחדים משיריו; גם החטיבה שלו הוציאה לאור ספר לזכר הנופלים ובו ביוגרפיה של יוסף; בעלון "הקיבוץ" נתפרסמה רשימה על דרכו האמנותית ואחדים משיריו, שירים רבים תורגמו לשפות שונות. המלחינים שלמה יפה מבית-אלפא ויהודה אנגל ממעגן-מיכאל חיברו יצירות מוסיקליות על יסוד שירי יוסף.
הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב
הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב הוא שיר אבל וזיכרון שנכתב בשנת 1974 על ידי דורית צמרת, חברת קיבוץ בית השיטה, בעקבות ההלם והאבל הכבד שאחזו בקיבוץ בית השיטה עם נפילתם של 11 מבניו במלחמת יום כיפור.
שיר זה הוא אחד השירים המזוהים ביותר עם שירי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
בשנת 1974 מייד לאחר שנכתב השיר, נעמי שמר קיבלה מדורית את המילים. היא לא הצליחה להלחין אותן והציעה לה לפנות לחיים ברקני חבר קיבוץ שער הגולן. השיר הולחן בשנת 1978 ומילותיו עובדו והותאמו אל הלחן.
השיר מתאר את נוף עמק חרוד בו שוכן הקיבוץ, הכולל עצי חרוב, זית ואת מראה הגלבוע, ותמה כביכול על אדישותו של הנוף היפה אל השכול, האובדן וכאב חסרונם של הנעדרים
השיר מתאר את הנוף המקומי הנשקף מחלון ביתה של המחברת, כשבמקביל הוא גם כלל-ישראלי ונוגע בדימויי תנ"ך, וכן מאזכר דימויים אוניברסליים. האזכורים מלווים בתחושות תימהון ובכאב שאין לו תקנה. במקביל, השיר מבטא תקווה לעתיד, ומתאר את המשכיות העולם עם כל הטוב שבו, חרף האובדן.
שָׂדוֹת שְׁפוּכִים הַרְחֵק מֵאֹפֶק וְעַד סַף
וְחָרוּבִים וְזַיִת וְגִלְבֹּעַ –
וְאֶל עָרְבוּ הָעֵמֶק נֶאֱסַף
בְּיֹפִי שֶׁעוֹד לֹא הָיָה כָּמוֹהוּ.
זֶה לֹא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לֹא אוֹתוֹ הַבַּיִת,
אַתֶּם אֵינְכֶם וְלֹא תּוּכְלוּ לָשׁוּב
הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׂדֵרָה וּבְשָׂמִים עַיִט
אַךְ הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב
מִן הֶעָפָר הַמַּר הָעִירִיּוֹת עוֹלוֹת
וְעַל הַדֶּשֶׁא יֶלֶד וְכַלְבּוֹ
מוּאָר הַחֶדֶר וְיוֹרְדִים לֵילוֹת
עַל מָה שֶׁבּוֹ וּמָה שֶׁבְּלִבּוֹ
זֶה לֹא אוֹתוֹ הָעֵמֶק…
וְכָל מָה שֶׁהָיָה אוּלַי יִהְיֶה לָעַד
זֶרַח הַשֶּׁמֶשׁ שׁוּב הַשֶּׁמֶשׁ בָּא
עוֹד הַשִּׁירִים שָׁרִים, אַךְ אֵיךְ יֻגַּד
כָּל הַמַּכְאוֹב וְכָל הָאַהֲבָה
הֵן זֶה אוֹתוֹ הָעֵמֶק, הֵן זֶה אוֹתוֹ הַבַּיִת
אֲבָל אַתֶּם הֵן לֹא תּוּכְלוּ לָשׁוּב
וְאֵיךְ קָרָה, וְאֵיךְ קָרָה וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדַיִן
שֶׁהַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב.
השיר התפרסם תחילה בעיבודו של אילן גלבוע ובביצוע להקת הגבעטרון. בשנת 1983 הקליטה אותו חוה אלברשטיין בעיבודו של מנחם ויזנברג לתקליטה "נמל הבית". בין המבצעים הנוספים של השיר: רוחמה רז, אסף נגל, דודו זכאי, דפנה ארמוני, להקת צעירי תל אביב, אחינועם ניני, דוד דאור, שלומית אהרון, מירי מסיקה, איה כורם, דורית פרקש, קרן פלס ולהקת "האשקולית" של בית השיטה.
להרחבה אודות דורית צמרת ז"ל והשיר ראו דוד אסף שדות שפוכים במצפה חרובים: משהו על 'החיטה צומחת שוב', עונ"ש 22 בספטמבר 2023
הביצוע המקורי של השיר "החיטה צומחת שוב" של חבורת האשקולית של בית השיטה
האשקולית
האש-קולית”, או בשמה הקודם “הקולית של בית השטה” , הוקמה ע”י אלה גדרון האריס ושולה אלבק בשנת 1975
הלהקה הראשונה כללה את הזוג חנוך ושולה אלבלק, אלה גדרון האריס, איציק ארד, רוני יוניש , רינה ארז, מוקי וצביה פלד-דרור. תקופה מסוימת גם שרו יוקי- חיים אהוביה ובתיה לוטן.
את הניהול המוסיקלי קבל על עצמו צביקה כספי שפתח בפני חבורת הזמר תקופה ארוכה של עבודה עם צביקה/ים . כאשר פרש כעבור חדשים ספורים , תפס את מקומו , צביקה ארבל , בניהול ולויי מוסיקלי מבריק למשך תקופה של כעשר שנים .
בנוסף לזמרים הצטרפו גם נגנים מבית השטה : בחצוצרות , שלמה ארגוב , ומיכאל סלע, סקסופון , יעקוב שולמי. תופים , אייל שריג ,פסנתר, חוולה הדר , גיטרה בס, רובי איילון ממרחביה , וצביקה עצמו על הגיטרה .
עם צביקה והתזמורת אשקולית חרשה את הארץ מצפון עד דרום , מערב למזרח. היא הופיע בחדרי אוכל של קבוצים , בבסיסים צבאיים וגם באולמות בערים הגדולות .
בשנת 1980 לקראת מסע לארה"ב שונה שם החבורה ל”אש-קולית” של בית השטה. מסע זה נמשך חמישה שבועות במהלכה החבורה שרה לישראלים ויהודי אמריקה , לחיילי ארה”ב וגם לאסירים .ההופעה שהייתה מבוימת ומעובדת מוסיקלית , בצורה רעננה ומקצועית , זכתה להדים וביקורות משבחים. אחר מסע זה , יצאה החבורה גם למסעות קצרים יותר, לקהיר שבה הופיעה החבורה בפני מבקרי תערוכה חקלאית שהציגה את הישגי החקלאות וגם שבוע ימים בפריז – הופעת הצדעה לישראל ביום העצמאות
בשנת 1984 יצא התקליט הראשון של האשקולית בניהולו ועיבודו של צביקה ארבל . ובתקליט נכללו שירים ישנים ומוכרים וגם חדשים, כמו “החיטה צומחת שוב” של דורית צמרת –ארנבורג וחיים ברקני .
באותה שנה השתתפה החבורה בפרוייקט מוזיקלי של קול ישראל לזכרם של 22 חללי מלחמות ישראל בני וחברי קבוץ בית השטה בעיבודו של צביקה שרף . הפרוייקט הוקלט לתקליט שנה מאוחר יותר בשם :”נזכור את כולם”
בשנת 1985 . נפרדה החבורה מצביקה ארבל ועברה לעבוד עם יורם צדוק. אופי השירים וגם ההופעה השתנה. אז עברה לשיר שירים מקוריים שהולחנו עבורה ועבדה על הופעה מקצועית, מעודכנת ומתוחכמת, עם הבמאי גדי ענבר .
המופע שיצרה החבורה נקרא “מעברים חופשיים” על שם אחד השירים של נתן זך , שהולחן עבורנו . המופע זכה לביקורות מאוד חצויות , חלקן מאוד משבחות ומהללות ובחלקן דרשו שהחבורה תחזור לשיר שירי שבולים וגורן . ממופע זה נותרו מספר הקלטות שהופיעו מספר שנים מאוחר יותר בדיסק אוסף , וכן קלטת וידיאו , לא ערוכה , שצלם והקליט מיכה לבנה.
בשנת 1999- 2000 , שהה בבית השיטה יאיר רוזנבלום , הוא הלחין לקבוץ שירים לחג ה-60 וכן המשיך לעבוד עם האשקולית שנה נוספת. בתקופה זו נכתב ונוצר הפיוט המרגש נתנה תוקף, ששודר לראשונה במסגרת כתבה של הטלויזיה על ערב הזיכרון בבית השטה . השיר קבל עיבוד נוסף כמה שנים מאוחר יותר ע”י אילן גלבוע והוא מושר כחלק חשוב בכל הופעות הגבעטרון עד היום.
בשנת 1992 לאחר תקופה קצרה בה ניהל אותה צבי שרף, חדלה האשקולית להתקיים וחמשה מחבריה התקבלו זה אחר זו ללהקת הגבעטרון והם רוני יוניש, איציק ארד , שולה וחנוך אלבק , ואלה גדרון האריס.
בזמן כתיבת תיעוד זה פניתי לצבי שרף וכתבתי לו "צבי בוקר טוב, ביום חמישי 21 בספטמבר 2023 ביקרנו בבית השיטה. כעת אני כותב על אש קולית. האם תוכל לכתוב לי בבקשה מספר משפטים על עבודתך איתם בשנים האחרונות עד שהתפרקה ואלה דבריו.
עמירם שלום – השאלה לגבי האשקולית שלחה אותי לנבירה ארכיאולוגית בארכיון פנקסי החשבוניות שלי (ששמור בעיקר למקרים שכאלה 😊).
עבדתי עם האשקולית בסך הכל חצי שנה – מינואר עד יוני 1992.
בסופה של אותה תקופה קצרה חלק מחברי האשקולית הצטרפו לגבעטרון והלהקה למעשה חדלה להתקיים כלהקה עצמאית, עד כמה שידוע לי.
מאחר ובאותה עת עבדתי עם הרבה מאד הרכבים אחרים ולא ראיתי אפשרות להגיע לבית השיטה מרעננה, מקום מגורי אז – החזרות התקיימו בגן שמואל, ולהרכב צורף גם מישה בר אילן מגן שמואל. אין ספק שהסידור הזה קצת הקשה עלינו ליהנות מהעבודה המשותפת.
את האשקולית הכרתי עוד לפני כן כהרכב מצוין, כשעבדו עם צביקה ארבל, וגם הקלטתי איתם כמה שירים כ-10 שנים לפני כן – במסגרת הפקה של קול ישראל ליום הזכרון.
אבל ב-6 החודשים ב- 1992 – הצטרפו להרכב הוותיק והטוב גם כמה זמרים חדשים, ובכלל – זאת הייתה עבורי מעין תקופת היכרות שבה ניסיתי להכיר יותר טוב את התכונות המיוחדות להרכב שכזה – שאיננו חבורת זמר "רגילה" – ולנסות לבדוק כל מיני אפשרויות מוסיקליות מבלי להתכוון לתוצאה תכליתית של הופעה. ואכן לא הספקתי להופיע איתם אפילו פעם אחת.
בפראפראזה על שירו של יוסף שריג "מותי בא לי פתע" – אפשר לומר שסיום העבודה איתם בא לי פתע – לפני שהבשיל לאיזושהי תוצאה מוגדרת. מה שנשאר זה בעיקר פינה חמה בלב לקבוצת אנשים יקרים ומוכשרים.
תמצית התפתחות
התנועה הקיבוצית
והמאבק הפוליטי
שהובילו לפילוג
בראשית שנות ה-50'
של המאה העשרים
הקבוצה שיתופית ראשונה של חלוצים בארץ ישראל הוקמה על ידי אנשי ביל"ו בראשית העלייה הראשונה. בהיסטוריוגרפיה דגניה א שהוקמה בזמן העלייה השנייה בשנת 1909 נחשבת הקבוצה המיישבת הראשונה שהייתה דוגמה לקבוצות חלוציות רבות שהוקמו בעקבותיה.
בזמן העלייה השלישית, בשנת 1920 הוקם גדוד העבודה, שהיה הגוף המאורגן החלוצי הגדול הראשון והקים את עין חרוד (ומאוחר יותר את תל יוסף, כפר גלעדי ורמת רחל). אולם הוא לא הגדיר עצמו כתנועה קיבוצית אלא התייחס לקיבוץ כאמצעי לכיבוש העבודה.
בשנת 1923 הוקמה מסגרת בלתי מחייבת – "ועדת הקבוצות" שנועדה להיות גוף מקשר בין הקבוצות השונות. בשנת 1925, במהלך כנס בבית אלפא, החליטו נציגי 26 קבוצות וקיבוצים, 17 פלוגות (קבוצות חלוצים שעדיין לא מצאו לעצמן מקום להתיישב בו) במושבים ו-7 פלוגות שישבו בערים וכן 4 משקי פועלות, להקים תנועה שיתופית ארצית, תוצאת ההחלטה הייתה הקמת "חבר הקבוצות והקיבוצים".
מקימי חבר הקבוצות והקיבוצים דגלו בשתי אידאולוגיות נפרדות, האחת – ה"עדה" – הקבוצה הקטנה והאינטימית, והשנייה – הקיבוץ הגדול. הוויכוח בין הקבוצה הגדולה לקטנה היה בשלושה מישורים: המישור האידאולוגי: תומכי הקבוצה הקטנה האמינו כי זו הדרך להגשמת אידיאל עבודת הכפיים ועבודת החקלאות; המישור החברתי: קבוצה גדולה ופתוחה לכולם, שבה אין קשר קרוב בין החברים, לעומת קבוצה אינטימית שרק יחידים יכולים להצטרף אליה ואינם מתקבלים בקלות. אנשי הקבוצה הקטנה סברו כי האינטימיות עדיפה בחיים משותפים והמישור הארגוני: תומכי הקבוצה הגדולה האמינו כי היא מתאימה יותר לקליטת עלייה, יתרון הגודל מאפשר לפתח חיי חברה ותרבות פעילים יותר, וצפויה לקבוצה הגדולה הצלחה כלכלית היות שהיא משק מגוון שאינו עוסק רק בחקלאות.
תוצאת חילוקי הדעות הנובעים מפער הדעות בקשר למספר החברים הרצוי בכל קיבוץ גרם לפילוג הראשון בתנועה הקיבוצית. בשנת 1927 הקיבוצים שדגלו בקיבוץ גדול ופתוח פרשו והקימו את "הקיבוץ המאוחד".
בראשיתו, לקיבוץ המאוחד הייתה זיקה למפלגת אחדות העבודה. עם הקמת מפא"י בשנת 1931 כאיחוד של אחדות העבודה והפועל הצעיר, נשמרה הזיקה של תנועת הקיבוץ המאוחד למפלגה המאוחדת, החדשה.
עוד קודם, בשנת 1930 בכנס בגניגר החליף חבר הקבוצות והקיבוצים את שמו לחבר הקבוצות ואחת החלטות הייתה להתמקד בחקלאות ולהפסיק לקיים פלוגות עבודה בערים.
בשנת 1934 הצטרפו לחבר הקבוצות כל הקבוצות של תנועת הנוער "גורדוניה" שהפכה להיות תנועת הנוער של חבר הקבוצות. באותה עת התגבשה זהות בלתי פורמלית בין "חבר הקבוצות" לבין מפא"י בהנהגת דוד בן גוריון.
באמצע שנות השלושים, עדיין בתקופת הגידול הנמרץ של הקיבוץ המאוחד, החלו ניכרים בקיעים גלויים במערכת היחסים שבין הנהגת הקיבוץ הקיבוץ המאוחד והנהגת מפא"י. לא עברו שלוש שנים והקיבוץ מצא עצמו נסחף למריבה סיעתית בתוך המפלגה.
בשנת 1939 העלה ברל כצנלסון הצעה, בפני וועידת הקיבוץ המאוחד שהתקיימה בנען, להתאחד עם "חבר הקבוצות". ההצעה התקבלה אמנם בוועידה, אך לא יושמה, בגלל התנגדות הנהגת הקיבוץ המאוחד ובראשה יצחק טבנקין.
בשנות מלחמת העולם השנייה החריף הסכסוך במפא"י עד לקרע גמור ועד לפרישת סיעה ב' (התנועה לאחדות העבודה) ממפא"י, בשנת 1944. עם התפלגות סיעה ב' נשארו חברי שני הפלגים במסגרת הקיבוץ המאוחד. אם כי כאן, בניגוד למצב בכלל היישוב, נתמך הפלג של אחדות העבודה בראשות טבנקין על ידי רוב חברי הקיבוץ המאוחד כאשר מיעוט גדול שמר נאמנות למפא"י.
פילוגו של הקיבוץ המאוחד לא עמד על הפרק בשנת 1944 אך כאשר הסתבר כי מפא"י אינה זקוקה לקיבוץ בכדי להנהיג את הישוב והתנועה הציונית הבשילו התנאים לקרע גמור גם בתחום הקיבוץ במאוחד.
הנהגת הקיבוץ המאוחד ביקשה להיחלץ מן המיצר הפוליטי על ידי "עוד מאותו דבר". השגגה ההיסטורית ששגתה בפרישתה ממפא"י הותירה את השמאל הציוני, קרי השומר הצעיר, כחלופה יחידה ל"הליכה לקנוסה" בחזרה למפא"י. ניסיונה של הנהגת הקיבוץ להימנע מאיחוד שלא בין שווים עם מפלגת השומר הצעיר הוליך לאיחוד הקטן עם פועלי ציון שמאל. במהרה מצאו עצמם טבנקין וחבריו מאוכזבים מפירותיו האלקטוראליים של האיחוד הקטן ומצד שני מוכנים יותר לצעד הבא: בינואר 1948 הוקמה מפ"ם. היה זה איחוד הפוליטי בין התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון של הקיבוץ המאוחד לבין מפלגת פועלים השומר הצעיר של הקיבוץ הארצי. הסתבר כי הדינמיקה של הסיעתיות כפתה עצמה על הנהגת הקיבוץ המאוחד וזו "חצתה את הרוביקון" שמאלה: אם אין תוחלת למפלגת הקיבוץ המאוחד אפשר שמפלגת הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי גם יחד יכפו על מפא"י לשמוע את קולו של המחנה המגשים. לא עברו חודשים ונגוזו שתי האשליות: מפא"י הוכיחה כי ביכולתה להחזיק בהגמוניה ללא השמאל ואילו השומר הצעיר הוכיח כי מפ"ם לא תהא למפלגת הקיבוץ המאוחד.
ניצני הפילוג נראו כבר בסיום מלחמת העצמאות בשלהי 1948. אנשי קיבוץ בית הערבה מקרב אנשי הקיבוץ המאוחד הקימו את קיבוץ כברי ואילו החברים מקרב מפא"י הקימו את קיבוץ גשר זיו. כך היה עם שיקום קיבוץ רמת רחל שנהרס במלחמה. החברים מקרב אנשי הקיבוץ המאוחד נשארו במקום ואילו החברים מקרב מפא"י עברו והקימו את קיבוץ עין כרמל.
ההתפכחות מאשליית מפ"ם איחרה את זמנה – שעה שהשומר הצעיר דחק את מפ"ם משותפות לאחריות לאומית אל אופוזיציה שמאלנית כבר התחוללו בקיבוץ המאוחד פנימה תהליכי פילוג.
המחלוקת בתנועת הקיבוץ המאוחד הגיעה לשיאה בראשית שנות ה-50 וגרמה למשבר שלווה בעימותים קשים. משבר זה כונה גם בשם הפילוג בקיבוץ המאוחד. המיעוט של תומכי מפא"י (שמנה קרוב למחצית מחברי הקיבוץ המאוחד ואף היווה רוב בקיבוצים רבים) לא הסכים לזיקה האידאולוגית לברית המועצות הקומוניסטית, אידאולוגיה בה החזיקה מפ"ם. הוויכוח התנהל ברבדים שונים – חינוך, מכוונות מפלגתית (מפא"י – אחה"ע) ואישית (בן-גוריון – טבנקין ומפקדי הפלמ"ח) יחס למאזן הכוחות העולמי (ויכוח על מלחמת קוריאה, כדוגמה) ועוד.
כך, הוויכוח הפך לשסע והקיבוצים עין חרוד, אשדות יעקב וגבעת חיים התפלגו לשניים, חלקו ביניהם את הנכסים, ובקיבוצים גבת וגבעת השלושה פרשה קבוצת המיעוט והקימה קיבוצים חדשים יפעת ועינת בהתאמה. בקיבוצים אחרים פרשה קבוצת המיעוט והצטרפה לקיבוץ אחר מאותו זרם. באופן זה, הרוב המכריע של אותם חברים שלא היו מזוהים עם מפ"ם פרש מן הקיבוץ המאוחד.
בשנת 1951 קבוצת המיעוט שפרשה מן הקיבוץ המאוחד ואשר כללה את תומכי מפא"י הקימה את תנועת איחוד הקיבוצים ומספר חודשים מאוחר יותר תנועה זו התאחדה עם חבר הקבוצות, שכלל 43 קבוצות הגוף. משותף שהוקם נקרא איחוד הקבוצות והקיבוצים.
בשנת 1954 פרש הקיבוץ המאוחד ממפ"ם שנשארה מפלגת תנועת הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר. פרישת הקיבוץ המאוחד הייתה כדי לזכות בעצמאות פוליטית מחודשת וכך איבדה הנהגת הקיבוץ המאוחד שני עולמות גם יחד: תחילה שילמה את מחיר "האין ברירה" הפוליטית בפילוג הקיבוץ המאוחד ואחר כך פרשה ממפ"ם כדי לשוב ולזכות במפלגת הקיבוץ המאוחד.
לסיכום, טענתו של יוסי אסף היא שהפילוג בתנועה הקיבוצית בראשית שנות ה-50' היה אקורד הסיום של ההתפתחויות מאז ראשית שנות ה-20' הן של התנועה הקיבוצית ובמקביל הקמת מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) ובהמשך פרישת סיעה ב' והקמת מפ"ם (ששילוב של תנועת הקיבוץ המאוחד בהנהגת יצחק טבנקין והקיבוץ הארצי בהנהגת מאיר יערי ויעקב חזן). הפילוג היה סיומו של המאבק פוליטי, אידאולוגי והבין אישי של המנהיגים באותה עת (דוד בן גוריון, יצחק טבנקין, ברל כצנלסון ויצחק בן אהרון).
גדוד העבודה ובעקבותיו התנועות הקיבוציות היו תופעה ייחודית לשנות העשרים, שנות העיצוב של תנועת העבודה המאורגנת בארץ ישראל. באטמוספירה ובמסגרות שנוצרו בתקופה זו ובמימדים "האינטימיים" של הארגונים דאז, היה משקל יתר לתנועות חלוציות התנדבותיות. שלא במקרה לכן יכול היה הקיבוץ המאוחד להחזיק יחד ברעיון של תנועה חלוצית מגשימה ובחזון של תנועה המונית ופתוחה החותרת לעצב את סביבתה. כמו גם לחבר יחד ציונות מקסימליסטית עם סוציאליזם מהפכני.
בשנות השלושים ובוודאי בשנות הארבעים חוללו גידול הישוב, התמסדות המערכות הפוליטיות והארגוניות ותהליך אורבניזציה מואצת מציאות שונה ואחרת. בתנאים אלה אי אפשר היה שמיעוט חלוצי, ויהיה שאפתן ונמרץ כקיבוץ המאוחד, ייהנה מהשפעה מכרעת על מגמות ומדיניות המפלגה וההסתדרות וגם יזכה שאלה יפנו אליו את עיקר משאביהן. הקיבוץ המאוחד נתבע להסתגל לכללי משחק לפיהם עליו להסתפק בחלקו כשווה בין שווים. הנהגת הקיבוץ לא השלימה עם התמורה הזאת והגיבה עליה בדרכה שלה: בחיזוק "האגו קיבוציות" ובהופעה כקבוצת לחץ בתוך המפלגה. בהדרגה ותוך הקצנה של ויכוחים אידיאולוגיים ומדיניים, נטלה הנהגת הקיבוץ את כתר האופוזיציה בתוך המפלגה.
התפתחות זו הואצה על ידי תגובותיה ההולכות ומחריפות של הנהגת מפא"י וסופה שקשרה את הנהגת הקיבוץ בהתארגנות סיעתית עם האופוזיציה העירונית בתוך המפלגה, אופוזיציה שניקזה אליה את הזעם והמרי של ה"הפרולטריון" המובטל וחסר הקביעות. הקיבוץ המאוחד עלה אפוא על המסלול שהוליכו להפוך למפלגת קיבוץ, מסלול שסתר במובהק את שאיפות היסוד של טבנקין וחבריו.
הפרישה ממפא"י וההתקשרות הפוליטית עם השומר הצעיר במפ"ם היו תוצר הלוואי של ניסיון הנהגת הקיבוץ להחזיק במקל משני קצותיו: גם להתמודד על דרכם הייחודית וגם לחמוק מן המדבר הפוליטי המצפה למפלגת אופוזיציה קטנה.
את מחיר ההתנסות הפוליטית של הנהגת הקיבוץ המאוחד שילמה היא ראש ועיקר בתוך תנועתה הקיבוצית: תנועה שבה למעלה משליש החברים השתייכו למפלגה יריבה, מפלגה השרויה במאבק מחריף עם "מפלגת הקיבוץ", תנועה השרויה במתיחות פנימית מתמדת סביב המשטר הצנטרליסטי אותו הכתיבה ההנהגה, תנועה המקדשת קליטה וגידול ללא התניה של הגדרה מפלגתית מוקדמת. בתנאים אלה הייתה התפרצות של מאבק פנימי בין שני הפלגים בקיבוץ פועל יוצא מן העימות המסלים בזירה הפוליטית החיצונית. אולם משעה שהסיעתיות הפוליטית הפכה לסיעתיות חברתית בתוך המשקים עצמם, התפתחות שאי אפשר היה למונעה אלא על ידי הסתלקות פלג אחד מנאמנותו המפלגתית, הזין האנטגוניזם בין המחנות את עצמו, הפילוג הפך ל"פתרון הגואל".
מקור והרחבה ראו פרק עשירי של עבודתו של יוסי אסף "הסכסוך הפוליטי בקיבוץ המאוחד 1939 – 1951"
צילום למזכרת
סוף דבר
וואו….וואו….
איזה יום מעניין,
מרתק ומרגש
היה לנו
בביתם המרווח והיפה
של רוני ויעקב יוניש.
בביקור בבית השיטה
נחשפנו להקמת הקיבוץ,
לתרבות, למורשת,
לשכול
ולהתחדשות של הקיבוץ.
בביקור צללנו לאתוס
של התנועה הקיבוצית
בתרומתה האדירה למדינה
ובמיוחד בתחומי חינוך, תרבות,
מורשת יהודית מתחדשת
וגם בצבא וביטחון
בשנים האחרונות
בביקורי מפגש במספר קיבוצים
חיפשתי מענה לפילוג
בתנועה הקיבוצית
בראשית שנות ה-50' של המאה העשרים.
הפעם קבלנו תמונה רחבה
שהעמידה את הפילוג
בפרספקטיבה היסטורית רחבה
דברי תודה
לרוני ויוניש
על הכנסת האורחים
החמה והלבבית,
הכנת התוכנית,
הדברים שסיפרו לנו
והזמנת החברים הדוברים
תודה לרוני על השירה שהנעימה לנו.
תודה ליוניש בסיוע בכתיבת התיעוד
ליהודית פלד
שפרסה בצורה מרגשת
את תמונת השכול
והשבר של מלחמת יום הכיפורים
והתמודדות איתו.
לרזיה בן גוריון
על שסיפרה לנו עליה
ועל המפעל התרבותי יוצא הדופן
שאביה אריה בן גוריון יצר
והנחיל לתנועה הקיבוצית
לד"ר יוסי אסף
ששיתף אותנו בלבביות ובחן
בתוצאות מחקרו המפורט
על הפילוג בתנועה הקיבוצית
תודה לחבריי
שיצרו את הקבוצה הסקרנית,
המתעניינת והקשובה.
משוב המשתתפים
היה מאוד מרתק. היה ארוח מכל הלב ופשוט יום מדהים
תודה לכל מי שתרם. למדנו קלטנו המון. אך יותר מכל הרשימה ההתמודדות עם השכול.
אחד ימי הסיורים המרתקים שבהם השתתפתי. תודה רבה ושנה טובה
מענין ומרתק. משהו אחר עם תוכן רב גווני. יישר כח לרוני ויוניש. תודה גם לעמירם שיזם והביא אותנו לבית השיטה. שנה טובה ובהמשך גמר חתימה טובה
ליוניש ורוני, תודה מקרב 🧡 שפתחתם בפנינו את ביתכם ברוחב לב ונדיבות. המפגשים עם החברים שזימנתם לנו היו מעניינים ומעשירים מרתקים ומרגשים. תודה גם לעמי שהיה שותף מלא בבניית התכנית ליום הזה. שנה טובה לכולם ⚘️
נהנתי מהמסע והשהות בבית השיטה. שיח מעניין ומרתק. למדתי ומצפה למסע הבא. שנה טובה ומרתקת.
תודה ענקית רוני ויוניש, תודה על כל מה שנתתם , תודה על יום של אושר . תודה על בית חם ופינה לשבת, תשואות אלפיים וכפיים, שבזכותכם היה לנו יום מושלם ויום עצוב שנעלם, שפו לכם זוג יקר 💐🙏💐🙏💐🙏שנה נפלאה🍷וגמר חתימה טובה🌹
רוני ויוניש – איזה יופי של יום ! איזה יופי של אירוח ! איזו בחירה נפלאה של דוברים ! ומאור הפנים ! תודה מאד רבה ! ותודה גם לעמירם וסמדר על הבחירה המוצלחה ! ולכולם – שנה טובה ! 🌸🌻🌷
רוני ויוניש , זו באמת זכות גדולה להודות לכם על הכנסת האורחים הנפלאה והמיוחדת, ולברך את סמדר ועמי שזיכו את כולנו בכך. תודה גדולה על יום מאיר עיניים ועל הרצאות מרתקות ומרגשות, במיוחד בעת הזו. בברכת שנה טובה ובציפייה דרוכה למפגש הבא בערבה 🙏
כבן הדור הצעיר שלא חווה את מלחמת יום הכיפורים אך גדל בצילה; כנציג המגזר העירוני שלא הילך במשעולי הקיבוץ והעמק – אך מכיר היטב ומוקיר מאד את תרומת ההתיישבות הקיבוצית, החלוצית והכפרית לחברה הישראלית לביטחון, להתיישבות, לכלכלה ולזהות היהודית – הצוהר שפתחתם בפנינו, רוני ויוניש, רזיה ויהודית ויוסף, להיכרות עם ביתכם – בית השיטה, סיפק הצצה אינטימית, מלמדת ומרגשת לקהילה אידאליסטית, ספוגת תרבות ויהדות. קהילה שבה "תוכן" ו"חג" אינם מושגים הקשורים לבידור, אלא לחיפוש משמעויות עמוקות במסורת, בהגות היהודית ובמורשת החקלאית. אלה באו לידי ביטוי באופן שבו הקהילה התמודדה עם המשברים הקשים שפקדו אותה במלחמת יום הכיפורים ולאחריה, והובילו אותה לצמיחה מחודשת, להתחדשות ולשינוי, מבלי לוותר על הערכים הנעלים שבשמם קם הקיבוץ. תודה על האירוח ופתיחת הבית והלב. בריאות, משמעות והמון כוח להמשיך ולהנחיל את הערכים הללו לדורות הבאים! תודה גם לעמירם שכדרכו מדייק ומשלב בין גאוגרפיה, היסטוריה, תרבות ומורשת ומוליך אותנו לידיעה טובה יותר של הארץ, חלוציה ובוניה, וליתר המשתתפים המייצגים את ארץ ישראל היפה.
תודות לרוני ויוניש, המארחים הנפלאים מבית השיטה. בדרך לבית השיטה, ביציאה מוואדי עירון אל צומת מגידו, נפתח מולנו הנוף בבת אחת. הימים ימי שלהי הקיץ, ואד לבנבן ולח רבץ על שדות העמק, מפריע למראות להופיע לפנינו יפים וברורים. עשרות פעמים נסעתי בדרך הזו לבית השיטה בהיותי חיילת בנח"ל, ממהרת להגיע בזמן לעבודה בבית הילדים בבוקר. הפעם, כמו הנוף, ולמרות הלו"ז המפורט שעמירם המאורגן שלח, לא ידעתי בברור מה מצפה לנו בקיבוץ. אותה אי בהירות עמדה בניגוד מוחלט לחוויה צלולה ומעשירה שחיכתה לנו בביתם של רוני ויוניש. שביל הכניסה לביתם כבר הוא היה מלא בהפתעות, וגם הדלת הכחולה והמעוגלת, שלידה התנדנד השלט המברך ב"שלום", רמזה שאולי הגענו למערת פלאים. וזה אכן פלא בעיניי להתייחס לכל רגע ולכל סנטימטר במרחב – אפילו אל מדרכת הבטון האפורה, המשובצת "סמלים שהשפיעו על חיי", פתגמים ומכתבי אהבה אל ילדי הגן, כאל הזדמנות מלאה בתוכן ועושר תרבותי, שכולו מכוון לאהבת האדם, צמיחתו והצמחתו. נזכרתי בשורות משיר הילדים הישן של קדיה מולודובסקי, שתרגמה פניה ברגשטיין, אושיית-תרבות נוספת מהעמק:
"פִּתְּחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְּחוּהוּ רָחָב
עֲבוּר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב"
ורוני ויוניש אכן פתחו את ביתם ואת ליבם רחב-רחב וקיבלו את פנינו במאור פנים, תקרובת, שירה, זכרונות ומחשבות, ובעיקר שרשרת זהב של חברים מיוחדים ומלאי תוכן, שחלקו איתנו לא רק ידע, אלא גם רוח ורגש. ובבית השיטה, כמו בבית השיטה – מתייחסים לתוכן ברצינות רבה, כך שזכינו לאירוח שהיו בו לא רק רוחב, אלא גם עומק והרבה זוויות מעניינות. תודה רבה לכם, רוני ויוניש, על יום מעשיר, מרגש, מהנה ויוצא דופן. תודה לכל החברים שהגיעו לשוחח עימנו, ותודה לך, עמירם, על הרעיון, התכנון והביצוע המאורגן למופת – גם בהם יש רוחב לב ומחשבה. שנה טובה ומלאה בחוויות מעשירות, ידיעת הארץ (😊) ואהבת האדם.
דברי סיכום של רוני ויוניש
לעמירם. תודות על היוזמה, ההשקעה, על התוצר. (שמבחינתי הוא עדיין בראשיתו.) ולכל המשתתפים. חבורת איכות ישראלית. שאני מניף את הדגל , חושב עליכם ,אני מבין את הפערים בחברה הישראלית. זה הזמן לחשבון נפש. גמר חתימה טובה.
