קיבוץ להב  הנמצא בדרום השפלה הגבוהה.

 

בשנת 2022 הקיבוץ חגג שבעים שנה לקיומו.

 

קיבוץ להב הוקם בצמוד לתל חליף שעל פי הממצאים הארכאולוגיים היה מיושב כמעט ברציפות למן התקופה הכלקוליתית ועד זמן מלחמת העצמאות.

 

במאה העשרים להב וסביבתו, היוו "זירת מלחמה" שלוש פעמים: במלחמת העולם הראשונה (1917), במלחמת העצמאות (1948) ובמלחמת ששת הימים (1967).

 

קיבוץ להב הוקם על ידי תנועת הקיבוץ הארצי בשנת 1952 שלוש שנים לאחר מלחמת העצמאות במקום שנחשב אז קצה הארץ.

 

מאז הקמתו בשנותיה הראשונות של המדינה ועד מלחמת ששת הימים, להב היה יישוב ספר מול הקו הירוק במורדות הר חברון אליו הובילה רק דרך אחת מכיוון מערב.

 

היום הקיבוץ שנמצא מול חומת ההפרדה והוא נגיש מארבעה כיוונים: מערב מצומת דבירה, מצפון מכיוון חבל לכיש, מדרום ממחלף לקיה וממזרח מכיוון מיתר.

 

קיבוץ להב נמצא באזור תפר רב משמעי:
* תפר גיאוגרפי ותפר גיאולוגי בין ההר לשפלה,
* תפר חקלאי בין המזרע לישימון
* תפר גיאו – פוליטי בין ישראל לגדה המערבית/איו"ש/פלשתין,
* תפר יישובי – הסטורי בין מרחב הבדואים לכפרי הפלחים,
* תפר בוטני (אקלימי) בין הצומח הים-תיכוני לערבתי-מדברי.

 

קיבוץ להב השייך למועצה האזורית בני שמעון הוא גן איתן ופורח תרתיי משמע: בהיבט האנושי והחברתי, בהיבט הכלכלי- משקי ובהיבט הפיסי.

 

ביום שני 13 בדצמבר 2021 סמדר ואני הגענו לביקור בקיבוץ להב ושם אירח אותנו אבי נבון.

 

אבי נבון, היה חניך תנועת השומר הצעיר ובמסגרת שירות בנח"ל הצטרף לקיבוץ להב בשנת 1960 ומאז הוא חבר בו.

 

יחד עם אשתו גאולה בנה את משפחתו ולהם 3 בנים  ו-8 נכדים.

 

הוא בוגר בית הספר החקלאי כדורי ושם התחיל את דרכו כטייל וחוקר הארץ.

 

הוא בוגר אוניברסיטת תל אביב בארכיאולוגיה ותולדות ארץ ישראל.

 

שנים רבות אבי עוסק וחוקר בנושאי ידיעת הארץ בתחומים רבים בכלל ובחקר דרום השפלה בפרט.

 

בשנות ה-80' הוא ריכז את המדור לידיעת הארץ בתנועה הקיבוצית, ומחלקות הדרכה של גופים שונים.

 

הקים וניהל את מרכז ג'ו אלון, במסגרתו השתתף בגילוי מערכות המסתור של מרד בר כוכבא.

 

עמד שנים בראש העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל, ומשלב בהדרכת טיולים סיפורים על תולדות האזור כולו.

 

אבי גם מטפח אוסף מפות א"י, הכולל אלפי מפות בכל קנה מידה, מהעבר והווה. אוסף זה משרת בחינם חוקרים וכל מי שנזקק. מאז שנת 2020 הוא גם מנהל מדי חודש את "פרלמנט המפות" אותו יזם ובו משתתפים חוקרים ומתעניינים.

 

ההיכרות ביני ובין אבי החלה באמצע שנות ה-70' בזמן השירות הסדיר שלי שהייתי (תקופה קצרה) מדריך ידיעת הארץ בפקוד הנח"ל והוא היה "איש מילואים" של המדור לידיעת הארץ במפקדת קצין חינוך. הקשר בינינו חודש לפני מספר שנים במסגרת טיוליי באזור מגוריו והתעניינותי באירועי מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל.

 

טיול קודם באזור קיבוץ להב בו פגשתי את אבי היה /דיווש/צילום מלהב לשובל דרך גבעת געת, ערוץ נחל שקמה והשדות באוגוסט 2017. בתחילת המסלול אבי הסביר לנו על המקום ועל האזור.

 

הביקור נוכחי בלהב הוא חוליה נוספת של מיזם סדרת ביקור/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים שנעשו עד כה וייעשו בעתיד.

 

הביקור בלהב נועד להיות סיור הכנה לקראת סיור בתפר בין גבעות השפלה להר חברון: "האם הקו עודנו ירוק?" במסגרת סדרת סיורי הגבול בדרום הארץ שיזמנו אבי ואני.

 

את הביקור התחלנו בשיחה בביתם של אבי וגאולה ואח"כ יצאנו להסתובב בשטח.

 

בתחילה עלינו לתל חליף המתנשא מעל הקיבוץ. לאחר תצפית להזדהות קבלנו סקירה על התל ועל הממצאים הארכיאולוגים בו ובסביבתו ובהמשך על קורות המקום האזור במלחמת העולם הראשונה, מלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים.

 

המשכנו לנוע בדרך המקיפה את הקיבוץ עברנו למול מרכז ג'ו אלון, חלפנו על פני השכונות החדשות "הקרן" ו"רימון", המשכנו לעבר אזור המפעלים ומשם יצאנו לשדות הקיבוץ.

 

נסענו לעבר עץ החרוב הסמוך לחומת ההפרדה.

 

חזרנו לתחום הקיבוץ לחדר האוכל הפעיל והשוקק.

 

לאחר מכן שוטטנו עוד בדרכי הקיבוץ ומשם נסענו ליישוב אשכולות לתצפית נוספת על האזור בו נסתובב בסיור בתפר בין גבעות השפלה להר חברון: "האם הקו עודנו ירוק?"

 

בשעה המאוחרת של אחר הצהרים חזרנו לקיבוץ. נפרדנו לשלום מאבי וחזרנו לביתנו.

 

******

התיעוד להלן כולל רקע גיאוגרפי ורקע היסטורי דברים ששמענו מאבי נבון שאת מרביתם הוא כתב.

 

מידע נוסף לוקט מהמרשתת

 

הצילומים הם אלה שנעשו בזמן הביקור

*****

רקע גיאוגרפי

מיקום היישוב בדרום השפלה

להב נמצא באזור הגבוה ביותר של השפלה
גובה הקיבוץ 480 מ' 
תל חליף 492 מ'
והר להבים 518 מ'
מדרום לכביש 3255
ממערב לכביש 358
ממערב ומדרום לו מוקף בחורשת אורנים
הנקראת יער להב

תל חליף
בערבית תל-חווילפה

בתל ובסביבתו הקרובה נערכו מספר חפירות ארכאולוגיות וסקרים רבים.

 

הפרויקט המקיף ביותר, בין השנים 1976 ל-2016, היה של משלחת אמריקנית שחפרה בעיקר בראש התל, אך גם במכלול המערות שמדרום וזאת במסגרת מחקר ארוך טווח שנקרא "פרויקט מחקר להב" (Lahav Research Project).

 

יוזם הפרוייקט ומנהלו הוא פרופ' ג'ו סיגר ממכון קוב באוניברסיטת מיסיסיפי. בשנים האחרונות מנוהל על-ידי פרופ' עודד בורובסקי.

 

כמו כן נחפרו מערות קבורה מתקופת הברזל מדרום לתל, על ידי רם גופנא ואברהם בירן. בית קברות נוסף מתקופת הברזל נחפר על ידי עודד בורובסקי.

 

על פי ממצאי החפירות, אזור התל היה מיושב כמעט ברציפות למן התקופה הכלקוליתית, תקופת הברונזה הקדומה, תקופת הברונזה המאוחרת, לאורך תקופת הברזל והתקופה הפרסית. אז התל נעזב. בתקופה הרומית הוקמו שני כפרים יהודיים – במדרון הצפוני של התל תלא ומדרום לתל רימון ושם חשף עמוס קלונר בית כנסת.

 

במסע הצלב השלישי נערך כאן "קרב חוויליפה." בין ריצרד לב הארי הצלבני לצאלח א-דין, שספג מפלה איומה לדבריו.

 

התיישבות ערבית מודרנית, בעיקר במערות, התקיימה לרגלי התל ב"ח'רבת חוויליפה" עד 1948.

המערכה בזמן מלחמת העולם הראשונה סביב תל-חווילפה

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, היתה הארץ בשלטון עות'מני. הגרמנים יזמו פשיטה לחסימת תעלת סואץ, האינטרס הבריטי החשוב. לאחר שהפשיטה נכשלה, הבינו שבריטים שכדי להגן על התעלה יש להדוף את התורכים מחצי האי סיני ולכבוש את ארץ ישראל. בחודש מרץ 1917 ושוב באפריל 1917 כשלו הבריטים בשני נסיונות לכבוש את העיר עזה ונעצרו במבואותיה.

 

בעקבות זה נשלח הגנרל אלנבי לאזור. אלנבי למד שקו ביצורי ההגנה התורכי נמשך מעזה עד באר שבע, ושינה את התפיסה. הוא החליט לתקוף את באר שבע תחילה, לאחר מערכת הטעיה מקיפה, כאילו ההתקפה תהיה על עזה בשלישית. בעוד מבצע ההטעיה נמשך, הועברו הכוחות בהסתר ובסודיות גמורה, באיגוף גדול תוך רכיבת לילית לאורך נחל הבשור.

 

בלילה הראשון רכבו הפרשים – בריטים, אוסטרלים וניו-זילנדים, עם התותחים ושאר הציוד – מבארי לסביבת צאלים. ביום הסתתרו ושתו מים, ובלילה הבא רכבו עד לבאר עסלוג' (היום – צומת משאבים), ובלילה הבא חצו בין רמת בקע לירוחם והגיעו עד לבארות ערוער, שעל כביש דימונה היום, ומשם לגבעת חשם-זאנה (ליד מושב נבטים).

 

ביום האחרון של אוקטובר 1917 עם שחר, החלה הרעשה כבדה של העיר מדרום, על מנת למשוך את המגינים המופתעים לדרום העיר. על פרשי אנז"ק היה להתגבר קודם בלחימה קשה על כוח תורכי שעל תל באר שבע ובתל סקאטי (שוקת). רק אחר הצהריים התאפשר לפתוח בהסתערות הפרשים מכיוון מזרח על הביצורים הדלילים ועל הכוח המינימלי שהגן על באר-שבע ממזרח. עיקר הכוח שהגן על באר-שבע היה מרוכז בדרום העיר, וחטיבות נוספות המתינו ליד עזה להתקפה שלא באה.

 

היה זה גם קרב על המים, כי צבא פרשים זקוק להרבה מי-שתיה. היה מידע שהגרמנים יפוצצו את הבארות במקרה של התקפה. לכן ניתנה הפקודה שלא להתעכב בתעלות המגן אלא לדלג מעליהן ולתפוס במהירות את לב העיר, ורק אחר-כך להתפנות לתעלות שבהיקף. שיטה בלתי מקובלת זו הדהימה את המגינים, שמצאו עצמם מוקפים באויב מלפנים ומאחור. עם ערב ה-31 באוקטובר נפלה העיר כולה בידי הבריטים.

.

יום המחרת הוקדש למנוחה ולאספקת מים. הבארות בעיר אמנם לא פוצצו, אך הורגש חוסר במים. אלנבי הורה לקצינים שכל מי שיכול לצאת עם אנשיו למקור מים אחר – יבורך. קצין בריטי שעבר עם אנשיו לביר סקאטי (שוקת) שעל הדרך לחברון, זיהה תוואי נוח משוקת צפונה. פטרול רכוב ששלח הגיע עד לתל חווילפה וחזר עם בשורה: הארץ ריקה! הקצין דיווח לאלנבי שישנה אפשרות להתקדם כאן צפונה ובכך לעקוף את המתחם התורכי החזק סביב תל שעריה.

 

ב-2 לנובמבר יצאו הבריטים לתקיפת מתחם תל שעריה (שדות משמר הנגב), וחלק מהכוחות הופנו לכיוון עמק חווילפה. בניגוד לדיווח מיום קודם, תל חווילפה הגיב באש כבדה של מכונות יריה. במשך חמישה ימים תקפו הבריטים את התורכים שעל התל. יום אחר יום לא היתה התקדמות ולא הצלחה. באותם הימים הופנו חלק מהיחידות דווקא מזרחה, עלו ונלחמו על ראס אל נאקב (היום- אשכולות) עד שכבשו את הפסגה.

בעת כיבוש באר שבע היה גדוד רוכבי גמלים בריטי עדיין בעסלוג'. מפקדו, קולונל ניוקומב, קצין מבריק ואמיץ, דובר ערבית, הכיר את האזור כיוון שעסק במיפוי הנגב לפני המלחמה. ניוקומב פעל 'עצמאית'. הוא דיווח לאלנבי שאינו מתקדם

מקור

לבאר שבע, אלא עולה צפונה-מזרחה להר חברון, ליצור חסימה מפעולת-נגד מכיוון חברון. אלנבי אישר לו רק להתקדם בבקעת ערד, וניוקומב המשיך, בניגוד לפקודה, והגיע עד לכביש חברון מצפון לדהריה. הוא חסם דרכן של מספר משאיות, ואלו הזעיקו עזרה מחברון. שלושה גדודים הגיעו ותקפו את החסימה, ולמחרת הצטרפו שלושה גדודים נוספים שהגיעו במשך הלילה ממתחם שריעה. כוח ניוקומב כותר, 30 מ-90 אנשיו נהרגו והשאר נפלו בשבי.

 

המודיעין הגרמני נכנס לפעולה. למה אלנבי תקף את באר שבע? למה כבשו את ראס אל נאקב? העות'מאנים יודעו שהקולונל ניוקומב הוא איש קומנדו בכיר. למה הוא נשלח לתפוס ראש גשר קדמי? התשובה היא אחת: אלנבי חושב לעלות דרך ההר – חברון, בית לחם, ירושלים. התורכים ידעו שהר חברון מוחזק על-ידי כוח קטן של שלושה גדודים בלבד. לכן נשלח הכוח לתפוס את תל חווילפה בלילה שאחרי כיבוש באר שבע, לכן שלחו עוד שלושה גדודים לקרב נגב ניוקומב, ולכן פקדו על כל הכוחות שהיו אמורים לסייע בהגנת עזה "לרוץ להר חברון".

 

ואילו אלנבי בכלל לא חשב על כך. הוא העדיף תמיד את המישורים על ההרים. ב-7 בנובמבר נכנע תל חווילפה לאחר 5 ימי עמידה. באותו בוקר נסוגו גם מגיני תל שעריה צפונה לכיוון רוחמה, וגם עזה נפלה בידי הבריטים, מוכה, חבולה ותשושה. החל "המרדף בפלשת", תוך שבועיים נכבשה יפו, וצבאו של אלנבי וצבאו של אלנבי חנה על גדות הירקון.

תקופת השלטון הבריטי, אזור ריק מהתיישבות יהודית

אירועי מלחמת העצמאות
באזור להב וקביעת הקו הירוק

ב"מבצע יואב" הסיר צה"ל את המצור מעל הנגב, ופרץ מזרחה עד בית-גוברין. בסוף המבצע נכבשה גם באר-שבע, ועל חטיבת אלכסנדרוני, אשר הועברה מהשרון לדרום, הוטל לתפוס את רצועת גבעות השפלה שבין בית-גוברין לבאר-שבע.

 

פלוגות חטיבת אלכסנדרוני התקדמו מדי יום מגבעה לגבעה, ודיווחו בין היתר על תנועת רועים ועדרים למזרח. ההוראה שיצאה – למנוע תנועה מערבה, לכיוון כיס-פלוג'ה או רצועת-עזה, אך לתת לרועים לנוע מזרחה.

 

מפקד הגדוד השכיל להבחין כי בקעת יבל שהיא חלק מעמק התלם הנמתח מצפון לדרום, ומבדיל בין גבעות-השפלה לשולי הר-חברון, מתאים לשמש גבול טבעי.

 

כך נקבע הגבול בגזרה זו, שמאוחר יותר היה חלק מ"הקו-הירוק" בין ישראל לגדה המערבית בהר-חברון. היה זה אחד הקטעים המעטים, ש"הקו-הירוק" היה גבול טבעי, ברור והגיוני.

 

במהלך הימים בהם התקדמו אנשי החטיבה וייצבו את שטח ישראל עד לשטח זה, קרה וגם עברו אותו.

 

בימים האחרונים של המלחמה כאשר מטה הפלוגה היה בתל- חווילפה, שני קומנדקרים בסיור רגיל ראו דרך העולה לפסגת 614 (אשכולות של היום). למרות שזה היה בניגוד להוראה, עלו תצפתו מהפסגה וירדו חזרה. אז, הוחלט להעלות כוח קטן ולתפוס את הפסגה השולטת על כל הסביבה, למרות שיש בכך חריגה זעירה מגבולות השפלה אל תוך הר-חברון.

 

ממש באותו היום עסק המטכ"ל בשאלת ואדי-ערה: הכביש והמשלטים סביבו הוחזקו ע"י חטיבה עיראקית והמלך הירדני, עבדאללה, הבין שמוטב לו לוותר על האזור לטובת ישראל, ובכך לגרום לעיראקים לצאת מהשטח. הבעיה הייתה שלישראל לא היה מה להציע בתמורה לנסיגת הערבים מואדי-ערה.

 

הדיווח של חטיבת אלכסנדרוני על תפיסת גבעה 614, שלווה בהסבר כי גבעה זו היא בכיוון דהריה ושייכת כבר להר-חברון, ענה בדיוק לבעיה זו. מיד הועבר לירדנים המידע ש"ישראל מחזיקה בשטחים מסוימים בהר חברון" וישראל מוכנה לסגת ולפנות אותם בתמורה לואדי-ערה.

 

כך תרמה גבעה 614, הנשקפת ממול, הפסגה שעליה הוקם בשנים האחרונות הישוב "אשכולות", לצרוף כביש ואדי-ערה לשטח מדינת-ישראל, למרות שהוחזק כולו ע"י כוחות עיראקיים. הקו-הירוק נקבע בשולי עמק-התלם, וסומן ע"י חביות. מאוחר יותר הוחלף סימון הגבול בעמודי בטון קטנים. קו זה שימש כגבול המדינה עד לפרוץ מלחמת ששת הימים.

המרחב למול הקו הירוק בעשור הראשון

קיבוץ להב נוסד בשנת 1952 למרגלות "תל-חליף". המייסדים היו בני גרעין "להב" – בוגרי גדודי "להבות" של תנועת השומר הצעיר: מרחובות, פתח-תקווה וקריית-חיים ובני חברת הנוער "מבקיעים" ילידי הונגריה.

 

במהלך השנים הצטרפו ללהב כחברים בוגרי תשע השלמות תנועתיות ושתי חברות נוער.

 

קיבוץ להב נקרא בתחילה "צקלג", על שם עיר מקראית שזוהתה כאן בטעות. בעקבות זה שונה שמו ל"להב", לפי רצון המייסדים, מגרעין  "להב" (חניכי 'השומר הצעיר' משכבת "להבות בוגר").

מיקום הקיבוץ נקבע ע"י המוסדות המיישבים על "הקו הירוק" – גבול המדינה עם "הגדה המערבית" שבשלטון ירדני.

 

קיבוץ להב היה האחרון שהוקם באזור השפלה דרומית מול הר חברון.  קדמו לו שובל ומשמר הנגב שהוקמו במסגרת י"א הנקודות שהוקמו במוצאי יום כיפור תש"ז (אוקטובר 1946) ובית קמה (נקרא בתחילה ספיח) (1949) ודביר (1951) שהוקמו מיד לאחר מלחמת העצמאות.

 

המיקום נקבע במרחב במגמה ליישב את הנגב המזרחי, לעבד את השדות לאורך הגבול ולמנוע את תנועת ההערבים מהר חברון לרצועת עזה. שדות להב נשקו למעלה מ-12 ק"מ גבול, בדרום-מערב הר חברון, וגדר הקיבוץ נמצאה כ-800 מ' מהגבול.

 

בשנים הראשונות לאחר מלחמת העצמאות ניסו ערבים מהר חברון לעבור דרך שדות הקבוץ לכיוון רצועת עזה, למטרת איחוד משפחות וחיפוש עבודה, אך גם למטרות עויינות.

 

בשנת 1955 סומן הגבול מחדש, והתברר שחלקה ליד עץ החרוב שייכת לקיבוץ. בעת החריש הראשון של חלקה זו נתקל ג'יפ האבטחה באש משריונית ירדנית, וחבר הקיבוץ נמרוד פלדמן ז"ל נהרג ופירוט להלן.

 

הגבול סומן בעמודי בטון מדי כמה מאות מטרים, ונותר חדיר. לא גדר וגם לא דרך, רק תלמי המחרשה שלנו, ושלהם. בדרך כלל נשמר השקט "גבול שמשני צדיו חיים חקלאים הוא גבול שקט", אבל מדי פעם חדרו חוליות למטרות גניבת נשק ורכוש.

נפילת נמרוד פלדמן ז"ל בשדות להב

בסוף שנת 1955 נערך סימון מחודש של קו הגבול בשדות להב. "הקו הירוק" סומן מיד אחרי מלחמת העצמאות באמצעות חביות מלאות באבנים, שהוצבו במרחק של מאות מטרים אחת מהאחרת, לא תמיד במיקום מדוייק, לעתים בצורה שניתן היה לגרור חבית מספר מטרים. הקו החדש סומן בעמודים דמויי פירמידה מקוביות בטון, ברור יותר ויציב יותר. הקו החדש היה זהה לישן בדרך כלל, אך במספר מקרים הסיטה המדידה החדשה את הגבול בכמה עשרות מטרים. כך היה גם בקטע שלרגלי הגבעות עליהן שכן שבט הרמאדין, ממש מול הקיבוץ. נתקבלה הוראה לצאת ולחרוש את הרצועה הנוספת, כדי להמחיש שהשטח אכן של קיבוץ להב.

 

ה-18 בנובמבר 1955 היה יום ששי. יום זה נקבע לביצוע חריש ראשון של הרצועה שנתווספה. צי הטרקטורים שלנו כלל טרקטורי-זחל על שרשראות: HD5 וקטרפילר D-4, והם היחידים העוסקים בחריש.

 

לאחר ארוחת הבוקר יצא עמיצור אילן עם ה-HD5 כשהוא גורר מחרשה. משער הפלחה נמשכה דרך מזרחה, עד לרגלי הגבעות שהחלו להתרומם ממש מעבר לגבול. במקביל יצא ג'יפ הפלחה נהוג על-ידי דודיק שושני, אז רכז הפלחה. הג'יפ נועד לאבטח את החריש, ונסעו בו אוקי קדרון ודן בויטנר, כשאיתם ברכב מקלע מגל"ד (MG34) ומרגמה "2 (52 מ"מ). הרביעי בג'יפ היה נמרוד פלדמן.

 

נמרוד היה מגרעין "להב", ממייסדי הקיבוץ, חניך קן קריית חיים. כששירתו ראשוני הגרעין  במחלקת נח"ל בקיבוץ דן, בא לבקרם, ובטיול רגלי בסביבת הקיבוץ עלו על מוקש-נעל. שלושה נפצעו: רפי קטלן ואשר רגב נפצעו קל, ונמרוד נפצע קשה ברגליו, ובילה תקופה נכרת בבית החולים. בלהב עבד כחשמלאי, עד שיצא להדרכה בקן השוה"צ חולון. ביום חמישי נפרד מחניכיו בחולון, ונסע לסוף השבוע ללהב. כששמע שיוצא ג'יפ אבטחה – הצטרף אליו כדי לראות מה חדש בשדות, כהרגלו בתקופת ההדרכה.

 

אוקי לא ישב בג'יפ. יום קודם יצא למארב על פי הוראות הצבא, בנקודה שמדרום לעץ החרוב. כשחזר, גילה שחסרה לו מחסנית תחמושת לרובה הקראבין שלו, והוא ניצל את הנסיעה לאותו שטח כדי ללכת ולחפש אותה. דודיק נהג בג'יפ קצת צפונית משם, במקום בו היום מתחיל הכביש העולה לאשכולות.

 

הג'יפ נע דרומה, ממש על קו הגבול. הם חצו ואדי היורד מהרמאדין והחלו לטפס מעט על שלוחה המבדילה ואדי זה והואדי הבא, בו נמצא הבוסתן עם החרוב. בדואי מהרמאדין חרש ממול, בשדה שלו – מיד מעבר לגבול. המרחק הקצר ביניהם איפשר לו להגיד לדודיק שישנם שני ג'יפים מסוג לנדרובר של משמר הגבול הירדני על השלוחה מעליו. הג'יפ היה פתוח, ללא דפנות הברזנט, רק עם הקשתות הדקות. כאשר חצו את השלוחה יכול היה דודיק לשמור על כיוון נסיעה לפי קו הגבול, אבל כשירד לואדי, היה שם ערוץ עמוק שחייב איגוף שמאלי. מהנקודה בה נסעו לא יכלו להבחין שבהקפת הערוץ הם חדרו למעשה מספר מטרים מעבר לגבול החדש. הג'יפ היה בתנועה במורד השלוחה לכיוון הואדי, כאשר שני הלנדרוברים פתחו לפתע אש מקלעים, בצרורות ארוכים, מהגבעה שמאחוריו.

 

הג'יפ נפגע ונעצר. המנוע כבה. נמרוד צעק: "נפגעתי!". דודיק ניסה להניע בכפתור התנעה שבדופן שלפניו, וראה שקליעים פגעו בפח ויש קושי להניע. דן ודודיק ירדו במהירות איש לעברו, תוך שהם מסייעים לנמרוד לרדת לימין הרכב לתפוס מחסה. נמרוד שישב מאחור חטף את הצרור בגבו. דודיק רק נפגע קלות כיוון שמשענת הכסא שלו עשוייה פח שבלם את הקליעים. במזל לא פגעו הקליעים בפצצות המרגמה וארגזי התחמושת שהיו מפוזרים בג'יפ. אש המקלעים הלכה וגברה, גלגלי הג'יפ נוקבו ופגיעות ניכרו בכל השטח מסביב.

 

אוקי היה בדרכו חזרה לאחר שלא מצא את המחסנית האבודה, ממש על קו הגבול מדרום לעץ. השעה 10 בבוקר. הוא ראה את עמיצור נוהג בטרקטור, כשלפתע שמע את היריות. אבק לבן ניתר בטווח מטרים ממנו. הוא תהה האם לקפוץ לתוך שקע סמוך, היכול לתת לו מחסה, אך גם להוות מלכודת. הוא ראה את דודיק ודן בויטנר רצים מהג'יפ לואדי שלפניהם. דן מחזיק את המקלע. את נמרוד לא ראה, ואז ראה שעמיצור הרים את המחרשה מהתלם והחל לנסוע במהירות כדי להתרחק מהמקום, כשפניו מערבה, לקיבוץ.

 

היריות שנשמעו היו של הירדנים בלבד. דן רץ למחסה עם שרשרת כדורים אחת, ללא ארגזי הפעולה שנותרו בג'יפ, ולכן חסך בתחמושת. דודיק הרים כובע על מקל, ומיד שרקו הכדורים מעליו. אוקי שם לב שהכפייה הלבנה שעל ראשו חושפת את מקומו, והוא הסיר אותה במהירות. הוא ראה את שני כלי הרכב הירדנים יורים, אבל נוכח שהירי לא פוגע בו כיוון שהמקלע היורה אינו יכול להנמיך יותר. הוא השיב אש וירה בנשקו לכיוונם. צרור ארוך נשמע, והוא קיווה שזה המקלע שבידי דן, אך הפגיעות לידו הבהירו שאלו הירדנים. הוא ידע שהמרגמה נשארה בג'יפ. כל נסיון להתקרב אל הג'יפ נתקל בירי נוסף. באותן הדקות המשיך עמיצור להתרחק עם הטרקטור.

 

בקיבוץ היה צוות כוננות עם מרגמה 81 מ"מ ומקלע 'בֶזָה', שהוצבו במקום שהיום מגרש הכדורגל, מוכנים להפעלה. הם ראו את הרכב הירדני אך מחוסר קשר לא יכלו להזהיר את החורשים. מיד כששמעו את היריות הראשונות פתח הצוות באש מרגמה. כשראו שהטווח לא מספיק, רצו עם הנשק הכבד קדימה, והציבו אותו בשדה שמתחת למוסך. בשלב זה עמיצור עצר את הטרקטור ועלה על גבעה קטנה לצפות במתרחש.

 

אוקי שנותר ללא כדורים רץ לכיוון הקיבוץ, הגיע עד למחסן הנשק, הצטייד במרגמה 52 מ"מ ורץ איתה חזרה למקום הקרב. עברה כבר כשעה ועדיין לא הצליחו להתקרב לג'יפ. צוות הכוננות ירה עוד פגזי מרגמה, אוקי ירה במרגמה הקטנה וליד עמיצור התרכזו כ-15 איש, חלקם יורים. כל זה יצר לחץ על הירדנים, שהחלו להתרחק במעלה השלוחה לכיוון כפר הרמאדין של היום.

 

התקרית נמשכה כבר כשעה וחצי. עכשיו הצליחו דודיק ודן להגיע אל נמרוד והג'יפ, העלו את נמרוד על הג'יפ והחלו לנסוע "על הג'אנטים" לקיבוץ. אוקי זוכר שהג'יפ הגיע מולו, מחורר, מפונצ'ר ופגוע, ודודיק אמר "נמרוד נהרג". הג'יפ הגיע הביתה, למרפאה שהיתה באחד הצריפים. נמרוד כבר לא היה בחיים.

 

דודיק ירד למוסך, שם החליפו לג'יפ את הגלגלים. מיד אחר-כך יצא הג'יפ לבאר שבע, עם גופת נמרוד. בינתיים הצליחו ליצור קשר לפיקוד דרום. טלפון לא היה אז, מכשיר הקשר פעל לסירוגין. מבאר-שבע נסעו דודיק והדסה ישר לקרית-חיים, לבשר להורי נמרוד. הרדיו כבר הודיע על התקרית, ההורים כבר ידעו…

 

בקן חולון נאספו החניכים ההמומים, צעירים מכדי לדעת מה לעשות עם עצמם. משלחת יצאה לקיבוץ, בו החלו להתאסף אנשים רבים לקראת הלוויה. חברי הקיבוץ, חברים מקיבוצי האזור, הורים מהקריה ונציגי התנועה. מסע הלוויה יצא אל העמק שמדרום לקיבוץ. קבר ראשון נכרה באדמת להב.

 

תחקיר וכתיבה אבי נבון פורסם ב'ניצוצות להב' שנה 54   –   גיליון מס' 8 (1151)   –  11/11/05

 

המקור אתר יזכור משרד הביטחון

נמרוד פלדמן בן נחום ויפה. נולד ביום י"ז באייר תרצ"ד (2.5.1934) בראשון-לציון וגדל בקריית חיים שם השלים את לימודיו. היה בין מקימי הקיבוץ בו עבד בחקלאות וכחשמלאי.

 

נשלח לקן-התנועה בחולון. נפל בשדות משק להב ביום ג' בכסלו תשט"ז (18.11.1955) והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות אשר במשק.

 

 

 

 

מרחב קיבוץ להב
למול הקו הירוק
ערב מלחמת ששת הימים

אירועי מלחמת ששת הימים בגזרת להב

מאי 1967 – התחיל גיוס המילואים, ו'טובי בני להב' הצנחנים, השריונאים ושאר הגיבורים נקראו לשירות ועזבו בחופזה את הבית ואת המשק, דווקא בעונת הקציר וההכנות לקטיף המשמש. בלהב נותרו הילדים, החברות ומעט חברים השייכים להגנה המרחבית.

 

אז החלו השבועיים המכונים "תקופת ההמתנה". היו קריאות בתקשורת לראש הממשלה לוי אשכול לא להסס ולצאת להתקפה מיד. לא כל הציבור היה שותף לצורך להמתין, ולו רק כדי להתארגן ולשפר את מצב הכוננות.

 

כאמור, קיבוץ להב היה פרוש אל מול "הקו הירוק" בדרום-מערב הר חברון. המרחק בין הקיבוץ לבין הגבול  היה כ-800 מטר בלבד, ושטח זה, כמו שאר שטחי הפלחה, היה עם חיטה שהבשילה וחיכתה לקוצרים.

 

מחפרון שהגיע מאין שהוא החל לחפור בתוך הקיבוץ תעלות בכל מקום אפשרי, כדי שאפשר יהיה לקפוץ תוך שניות ולמצוא בהן מחסה. חלק מהחברים הקימו מוצב קטן על גבעת החירבה בצפון הקיבוץ, אחרים שיפרו תעלות ישנות על התל שמעל הקיבוץ. המקלטים נוקו, הוספו בהם מיטות לילדים, אורגן מקלט מרפאה. הנשק ממחסן הנשק חולק לחברים.

 

באחד הימים הגיע טלפון: האם יש בינכם לוחמי הנדסה? "לא" – ענינו – "כולנו בוגרי הנח"ל"… לא חשוב, גם זה בסדר. תכינו מקסימום אנשים. בערב הגיעו שני סמיטריילרים גדולים, עמוסי ארגזי מוקשים.

 

חברי הקיבוץ יצאו לחפור את הבורות בהדרכת חיילי ההנדסה, שהלכו אחריהם וחימשו את המוקשים שהונחו מחוץ לגדר, בצד המזרחי הפונה להר חברון, כלפי הגבול.

 

תוך כדי העבודה, אחד הקצינים נתן הסבר גיאו-צבאי: לצה"ל ברור שהירדנים ירצו לחבור למצרים.

 

דרך אחת אפשרית היא לרדת מחברון דרך תרקומיה. אבל דרך זו יורדת בוואדי עמוק, ללא אפשרות להתפרס לצדדים ולכן תהיה פגיעה מהאוויר. אם יצליחו לרדת בשלום – מחכה להם משטרת בית גוברין המבוצרת, עיר שלמה בקרית-גת, עוד מצודה בעיראק סואידן (מצודת גבעתי), עוד עיר – אשקלון. בקיצור – הדרך קשה ומורכבת.

 

הייתה דרך שניה: לרדת מדהריה לבאר שבע. שוב כביש העובר בוואדי עמוק ללא אפשרות פריסת כוחות, ואז: באר שבע, עיר גדולה בה נמצאה  מפקדת הדרום. גם זו אפשרות בעייתית.

 

האפשרות שלישית, הסביר קצין ההנדסה, להגיע  מול להב. הירידה על גבי שלוחות רכות ונוחות, עם אפשרות להתפרס על רוחב גדול, ואז להב – קיבוץ קטן, וכמוהו דביר ובית קמה, וכמה מושבים בכביש השובלים. בקיצור: הדרך הקצרה ביותר, הדלילה ביותר, ומאפשרת לכל מחלקת טנקים ירדנית לגלוש בציר נפרד ולנוע במקביל.

 

לכן באנו למקש את הכניסה לקיבוצכם.

 

הקצין אפילו לא ידע שבהסבר שלו הוא פתר שאלה שלא היתה לנו תשובה עד כה: למה יש תל בלהב? מה החשיבות האסטרגית של המקום.

 

אבל ההסבר נתן לנו הרגשה שאנחנו עשויים להיות מותקפים. בלילות החלנו להוציא 'תשמועים' – חוליות ששכבו בשקט, והיו אמורים לשמוע את רעש שרשראות הטנקים אם יתקרבו.

 

סוללת תותחים התמקמה בערוץ בין להב ודביר. פלוגת נחלאים הגיעה לתגבור, וכן חוליית "מזהי מטוסים" שנועדה לזהות ולדווח מיידית במקרה של התקפה אווירית.

 

ביום שני, ה-5 ביוני 1967, יצאו הקומביינים לקצור כמו בימים שקדמו לו. גם בצד השני של הגבול נראו הפלחים קוצרים במגלים ותולשים. גם אצלם הייתה זו עונת הבשלת החיטה. ההוראה הייתה לקצור סמוך לבית, כדי שאפשר יהיה לחזור במהירות.

 

בסביבות השעה 9 או השעה  10 בבוקר שמנו לב שהקוצרים בצד השני – נעלמו והסתלקו. דיווחנו על כך לגוש לכיש בבית גוברין, והמשכנו לקצור.

 

בדעה 12:30 נתקבל טלפון, הוראה להחזיר את הקוצרים מיד הביתה, ולהוריד את כל האוכלוסיה למקלטים. עשינו כנדרש. בתי הילדים התרוקנו במהירות. האימהות שסומנו הורידו את הילדים וירדו בעקבותיהם למקלטים הפשוטים שעמדו לרשותנו. חלפה שעה ולפתע – בום מחריש אוזניים. ההפגזה עלינו החלה.

 

עורך העלון, שהלך עם טייפרקורדר סלילים גדול לראיין את הילדים על חוויות הישיבה במקלט מצא עצמו בחוץ, קפץ לתעלה סמוכה ולא שכח להפעיל את ה"גרונדינג". כך יש לנו הקלטה של שעתיים, במהלכה נשמעים כל ה'נפילות' וביניהן – את צריחות הטווס ממשק החי. במשך כשעתיים ויותר החלו ליפול פגזים בחצר. בתחילה מחוץ לקיבוץ, לפני הגדר או מאחורי הקיבוץ, ביער. לאט-לאט הפגיעות היו יותר בתוך החצר. באורח פלא כל הפגזים נפלו בין הבניינים ולא היו פגיעות ישירות. פגז אחד הצית את ערימת הברוסים – ארגזי העץ המתקפלים שחיכו לקטיף המשמש, ופגז אחר גילה שלא הספקנו לגרור את הפלטפורמה עם גנרטור החירום למחפורת שהוכנה, ופגע בהם פגיעה ישירה. צוות בקרת נזקים השתלט על השריפה שהתלקחה בסככת הפרי, ובודד את הברוסים הבוערים. קווי חשמל נפלו חשופים על הקרקע. מים החלו לזרום מצינורות שנפגעו מהרסיסים.

 

איש מחברי או ילדי הקיבוץ לא נפגע. היו נזקים למבנים, אבל מזעריים.  רגעי החרדה התחלפו בתחושה שההתארגנות של שבועיים האחרונים הוכיחה את עצמה.

 

בסביבות שעה 5 אחה"צ השתרר שקט. ההפגזה פסקה. המומחים הסבירו שעד עכשיו זה היה טיווח כדי לכוון את הכלים, ובלילה המתקרב תהיה התקפה עיוורת. כל הלילה היה מתח, אבל שקט. אז הסבירו המומחים שתהיה "התקפה עם שחר", אבל גם השחר עלה והבוקר עבר, ושקט.

 

ישבנו ליד פתח המקלטים ותהינו: האם הכל נגמר? אחה"צ הגיע סיור של זחל"מים מגוש לכיש עד להב לאורך הקו הירוק ודיווח: הכל שקט.

 

אחה"צ כבר קשה היה להתאפק. מישהו עלה בג'יפ הפלחה לגבעה שמולנו, שמעבר לגבול [היום: אשכולות]. מעט מאחורי פסגת הגבעה עמדו ארבעה צנטוריונים ירדנים, נטושים, כמעט שלא פגועים. סביבם התגוללו 240 תרמילי פגזים. הסתבר שצוותי הטנקים ירו את כל הזיווד שלהם, ומחוסר תחמושת נוספת, ואולי שמעו על הקרבות בירושלים, הסירו את המקלעים ומיהרו להסתלק בטנדר שעקבותיו נראו בעפר.

 

חיילינו המגויסים עדיין לא נכנסו ללחימה, וכבר שמעו בטרנזיסטורים שלהב הופגזה. אבל לא היה להם יותר מדי זמן לנתח את המצב המוזר. הצנחנים עלו לירושלים, במקום לצנוח כמתוכנן באל עריש, והחלו בלחימה בצפון העיר. אחרים לחמו בסיני, ובימים הבאים הגיעו ועלו לגולן. המתח והדאגות בבית פינו את מקומם לחרדה לשלום חברינו המגויסים בחזית.

 

להב יצאה מהמלחמה במזל גדול. הנזקים בקיבוץ תוקנו במהרה, כל חיילינו שבו בשלום, אפילו שהיו מספר פצועים.

 

ביום שישי של אותו שבוע כבר יצאנו באוטובוס לסיור ראשון בגדה המערבית, לבקר את חברינו שם ולראות לראשונה את חברון, גוש עציון, בית לחם, ירושלים ועד רמאללה. אז גם עלינו לגלות את "העולם שמעבר לגבעות" שמולנו, והחלו להירקם הקשרים עם שכנינו הפלשתינאים: שבט הרמאדין והכפר אל בורג'.

 

תוספת קטנה, או תיקון מתבקש: העירו לי שדילגתי על פרט חשוב – ימים אחרי המלחמה הסברנו שהיה לנו מזל שהפקודה להחזיר את העובדים מהשדה ולהוריד את כולם למקלטים התקבלה טלפונית ממש כ-20 דקות לפני שההפגזה התחילה. כל הכבוד למודיעין של צה"ל. כשניסינו לברר מי היה הגאון ואיך החליטו לתת את ההוראה הנכונה והטובה הזו, ובדיוק בשעה 13:00, הגענו למקור. אנשי גוש לכיש סיפרו שההודעה שלנו, שהפלחים שמעבר לגבול הסתלקו במהירות, עברה לדיון על משמעותה שנמשך 4 שעות, עד שהוחלט להפסיק להתלבט ולתת את ההוראה. כלומר – לא מודיעין ולא גאונות – זה המידע מאתנו, שעבר עיכוב של 4 שעות והגיע בזמן.

 

כתב אבי נבון

קיבוץ להב היום

בשנות ה-80' הוקמו באזור שתי היאחזויות נח"ל שהפכו ליישובי קבע: אשכולות בגבעה 614 וסנסנה מדרום.

 

במחצית הראשונה של שנות ה-2000 עם התגברות מעשי הטרור, נבנתה גדר הפרדה לאורך "הקו הירוק". מערכת הגדר, על מתקניה, מונעת מעבר של פלסטינים. גם הגניבות פסקו והאזור חזר למצב של הפרדה

בשנת 2009 עבר הקיבוץ שינוי באורחות החיים: הקיבוץ הופרט אך אחריות שומר על אחריות הדדית לכל חבריו – מזון, תרבות, חינוך, רווחה, ביטחון נוי, שירותים מונציפאליים חדר אוכל ומרפאה.

 

הקיבוץ מונה כיום כ-500 תושבים: 300 חברים ועוד ילדים, הורי חברים, דיירים, ומתנדבים.

כמויות המשקעים (290 מ"מ בממוצע רב שנתי) חושפות את הקיבוץ להרבה שנות בצורת, אך הם נהנים ממזג אוויר נהדר, יבש וקריר, ואפילו משלג היורד כאן מעת לעת.

 

על אף שקיבוצים רבים הופרטו ושינו את אופיים בצורה ניכרת, קיבוץ להב ממשיך לקיים מנהגים ומסורות ותיקים, שבחלק מהקיבוצים כבר אינם מופיעים – חדר אוכל גדול ומשותף, מרפאת הקיבוץ, צרכניה, מכבסה, חוגים, בית תינוקות, בית ילדים ועוד.

 

החברים בקיבוץ מעידים על ערבות הדדית ויחסים מצויינים בין כלל שכבות הקהילה

 

****

ענפי המשק 

 גד"ש ש.כ.ל (שותפות כרמים, להב וגם דביר) על שטח כ- 20,000 דונם. החל משנת 2021 חלקם מושקים בקווים סגולים – המזרימים את שפכי חברון המושבים (מטוהרים).

דולב® מוצרי פלסטיק (בשותפות מלאה עם קיבוץ דביר), הוקם בשנת 1976 ומתמחה בייצור על ידי הזרקה של מוצרי פלסטיק בנפח גדול. אז הפך המפעל ליצרן גלובלי מוביל בתחום המכלים בנפח גדול לעומסים גבוהים (מיכלי קטיף ומיכלי אשפה ומחזור), הודות לטכנולוגיית הזרקת הקצף המבני הייחודית, ולמוצרים באיכות גבוהה, שאותם חרטה החברה על דגלה למעלה מארבעה עשורים.

מקור התמונה אתר דולב

 

מפעל מעדני בשר השוקת: "הבשר מהקיבוץ", המפעל הוקם בשנת 1965 כתחביב של אחד מחברי הקיבוץ, שניצל את חומרי הגלם האיכותיים לניסיונות קולינאריים במטבח הקיבוץ. במשך השנים התפתח המפעל למפעל מודרני ואיכותי העובד לפי הסטנדרטים הגבוהים ביותר.

כיום עובד המפעל לפי התקנים המחמירים ביותר בתחום המזון (ISO 9001, HACCP).  

כיום עוסק המפעל בייצור ושיווק של מגוון מוצרי בשר לבן: נקניקים, מעושנים ובשר לגריל. בשנת 2011 נוצר שיתוף פעולה בין המפעל לחברה הרוסית "דימוב", ומאז מייצר המפעל את מוצריה האיכותיים ומשווקם בישראל.  בין לקוחות המפעל נמנים טובי השפים בארץ, מסעדות גורמה, מעדניות מובחרות ורשתות מזון מובילות.

"המכון לחקר החי" הנותן תמיכה וסיוע לחברות רפואיות המשתמשות בחזירים למחקר. להרחבה ראו אתר המכון 

***

חדר האוכל

******

מתקן ביו אנרגיה
שותפות קיבוץ להב וקבוצת דוראל 

קבוצת דוראל אנרגיה הינה חברה גלובלית יזמית בתחום האנרגיה המתחדשת ותשתיות סביבתיות בישראל ובעולם הפועלת משנת 2007. החברה הונפקה בבורסה לניירות ערך בתל אביב בחודש יוני 2020 ונסחרת במדדים ת"א 125 ומדד הקלינטק.

 

חזון החברה הינו ייצור היקפים משמעותיים של אנרגיה ממקורות מתחדשים והתמקדות בפיתוח, מימון, הקמה, תחזוקה ובעלות לטווח ארוך של מתקני אנרגיה מתחדשת תוך הקפדה על ערכי מצוינות, איכות ושמירה על ערכי הסביבה.

 

בסוף אוקטובר 2021 דוראל תשתיות סביבתיות השלימה את הקמת מתקן ביוגז בקיבוץ להב והרצת המתקן ווביצעה חיבור החשמל לרשת.

 

המתקן קולט זבל מרפתות ולולים בסביבה, את שפכי חוות הגידול שבקיבוץ וכן גפת זיתים ושאר פסולות חקלאיות.

 

הפסולת עוברת טיפול ביולוגי במתקן, אשר מפרק חומר אורגני, מפחית ריחות, מזהמים ומטרדים.

 

תוצרי התהליך הם גז מתאן אשר משמש להנעת גנרטור ייצור חשמל ירוק ודשן חקלאי אשר מיושם בחלקות גידולי השדה.

 

המתקן מספק באופן רציף 630 קילוואט חשמל אשר נמכרים לרשת החשמל הארצית במסגרת אסדרה תעריפית לביוגז.

 

*****

אבי מלאך השביל

*****
מישהו התבלבל
בתחנה ליד להב,
יפו אינה נמצאת כאן

עוד פארודיה ליד להב

*****

סוף דבר,

הביקור בלהב היה מעניין ומרתק, 

הביקור ענה על הציפיות
גם לימוד על המקום ועל האזור
בעבר ובהווה
וגם הכנה ראויה לקראת הסיור

*****

התרשמנו מאוד מהקיבוץ הפורח
בכל ההיבטים
כפי, שצוין בפתיח

****

תודה לך אבי
על שיתוף הפעולה,
על האירוח,
על ההובלה
על ההסברים
ועל התיעוד בכתב
שהעברת באדיבות ארכיון להב.

*****

נקווה שנוכל להמשיך
לשתף פעולה פורה
בהתאם לתוכנית שרקמנו יחד.