אחת התופעות בגיאוגרפיה היישובית במישור החוף בתקופת היישוב, טרם הקמת המדינה, הייתה הקמת כפרים חקלאיים בסמוך ולצד המושבות הותיקות.

 

ברבות הימים במקביל לתהליך עיור המושבות, חלק מהכפרים חדלו להיות חקלאיים. הם הפכו לשכונות בתחומן המוניציפלי של המושבות שהפכו להיות ערים. דוגמא לכך היא כְּפַר מַרְמוֹרֶק, כפר חקלאי שהפך לשכונה ברחובות.

 

בסמוך לכפר מרמורק הוקם כפר גבתון שנשאר ככזה למרות, תהליך העיור של המושבה רחובות שהפכה לעיר ובמרוצת השנים גדלה והתפתחה.

 

היום, כפר גיבתון כפי שצוין בכותרת התיעוד, הוא "אי" בדרום רחובות העוטפת אותו מכל עבריו.

באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת עיריית רחובות ביקשה לספח את המושב לשטח שיפוטה.

 

הטענה בייסוד בקשה זאת הייתה שכפר גיבתון מוקף בשטחים בנויים של העיר מצפון, ממזרח וממערב, אין לו זכות קיום עצמאית.

 

התנגדות של אנשי המושב ושל הארגונים הירוקים בלמה תוכניות אלה.

ביום חמישי, 9 במאי 2024 הגענו להכיר את כפר גיבתון, להתרשם ממנו ולשמוע את סיפורו.

 

לאחר הביקור העמקתי בקריאה ליקטתי את המידע לכתיבת התיעוד זה.

 

את המפגש יזם ראובן שדה שאיתו נפגשתי לראשונה באפריל 2019 במסע להכרת לוד ובהמשך הכיר לי מעט את רחובות עיר מגוריו.

 

ראובן הזמין את חברו אבישי בלומנקרנץ, בן הכפר ותושב בו, להיות המארח שלנו, להוביל אותנו, ולספר את חוויותיו ממימי ילדותו ונערותו.

 

למפגש הצטרפו בנוסף מיכאל סופר (תל אביב), סמדר בן דור (מבשרת ציון).

כְּפַר גִּבְּתוֹן כשמו הוא יישוב כפרי שאינו משתייך לתנועה כלשהי ולא ידוע אם בעבר כן השתייך.

 

בכתובים מצוין שכְּפַר גִּבְּתוֹן מושב עובדים. אבל, לפי מה שלמדנו, הוא לא מושב עובדים וכנראה שלא היה כזה מאז שהוקם.

 

כפר גבתון הוקם בשנת 1933, כחלק מתוכנית "התיישבות האלף" תוכנית התיישבות שהתקבלה במושב הסוכנות היהודית בלונדון במרץ 1930 ליישוב אלף משפחות פועלים באזור הפרדסים בסמוך למושבות ותיקות.

 

בשל המשבר הכלכלי העולמי לא הושגו הכספים הנדרשים לביצוע התוכנית, ובסופו של דבר התיישבו במסגרת זו פחות מ-440 משפחות בלבד. מחציתן קיבלו מימון מלא, שכלל בית צנוע ו-15 דונם אדמה, מחציתם נטועים בעצי הדר, והשאר מיועד להקמת חצר משק ולגידול מספוא וירקות. שאר המשפחות קיבלו בתחילה רק מחצית מהחלקה ואף פחות מכך, והוכנו עבורם שטחי קרקע נוספים להשלמת המשק מאוחר יותר. המתיישבים אמורים היו להמשיך בעבודתם כפועלים שכירים במושבות ובמקביל לפתח את משקם הפרטי, במה שנודע "התיישבות בהדרגה". כך הוקמו בנוסף לכפר גיבתון גם כפר ביל"ו (1932) בסמוך לרחובות, נטעים (1932) ובית עובד (1933) ליד נס ציונה, צופית (1933) ליד כפר סבא ובהדרגה ליד פתח תקווה, כפר הס‏ (1931) ליד תל מונד, רמת טיומקין (1933) ליד נתניה, רשפון‏ (1936) ליד הרצליה, גבעת ח"ן (1933) ליד רעננה וגני עם (1932) ליד מגדיאל.

 

בכפר גבתון כל משפחה קיבלה משק שכלל חלקה בת 4.5 דונם. לכל משק היו פרה, לול תרנגולות וגידולים שונים כגון פרדסים ושאר מטעי פרי. לרוב הפרדסים תפסו חלק ניכר בענף החקלאות במושב.

 

שטח הקרקע הקטן של הנחלה לא היה בו כדי לפרנס משפחה, וכל המתיישבים נאלצו להתפרנס כשכירי יום ברחובות ובתום יום העבודה במושבה עיבדו את חלקתם הקטנה.

 

לא ברור מי היו המתיישבים הראשונים של כפר גבתון כנראה פועלים במושבות יהודה.

 

לימים חנה פרליס מראשוני המתיישבים העידה על השנים הראשונות בכפר גבתון  בין היתר "איך התקבל חבר לכפר גבתון, היו מועמדים רבים שרצו להיכנס והיו גם תנאים לחברות: ראשית כל, בזמן ההוא צריך היה להיות חבר הסתדרות. שנית, להיות בעל נטייה לחקלאות, ושלישית, שבמשק תהיה רק עבודה עצמית, אסור להעסיק פועל בעבודה במשק."

כפר גבתון הוקם כיישוב ספר קדמי במטרה לסייע בהגנת המושבה רחובות מפני פורעים מתושבי הכפרים השכנים העוינים ממערב זרנוגה (כיום שכונת קריית משה) וקוביבה (היום שכונת כפר גבירול).

היישוב נבנה בצורת האות ח', שפתוחה לכיוון העיר רחובות.

 

בהתאם לאסטרטגיה שהייתה מקובלת אז, על הגבול המערבי, לכיוון היישובים הערביים, ניטעו פרדסים, אחריהם הוקמו הרפתות והלולים ולבסוף הבתים.

 

צפונית ליישוב, לכיוון רחובות, ניטעו פרדסים בלבד.

שנים בודדות לאחר הקמת המושב, במאורעות תרצ"ו – תרצ"ט (1936 – 1939) שמש  גבתון עמדת מגן למושבה רחובות.  בזמן זה נבנו ביישוב חמש עמדות בטון, שלוש לכיוון מערב אל מול הכפרים הערביים, אחת בצפון ואחת בדרום.

 

אחד האירועים הטרגיים בתולדות הכפר ארע בשיא המאורעות, בליל ט' באדר תרצ"ט (28.2.1939). אז נבנו העמדות אך בטרם אויישו. כנופיה ערבית חדרה מאזור הכפר זרנוגה לבית משפחת דומניץ שבמושב ורצחה ארבעה מבני המשפחה – האם ושלושת בניהָ.

 

תושבת הכפר דאז, חנה פרליס ז"ל, כתבה בשנות ה-90 את זכרונותיהָ מערב נורא זה המובאים גם ברשימתו של רון פלד (בן המקום) ב-Ynet מ-דצמבר 2008 הסיפור מאחורי גבתון

 

"והנה נתקבלה ידיעה, שכנופיית מרצחים מסתובבת בסביבה ועלינו להיות על המשמר. באותו לילה כל הבחורים היו מגויסים לצאת לשמירה. באו גם הרבה מתנדבים מרחובות. חצי לילה עבר בשקט. אף אחד לא הרגיש שהכנופיה נכנסה לכפר. לילה לפני כן ירד גשם קל והאדמה הייתה לחה, והם היו יחפים – עם גרזנים, סכינים ומעט רובים. הם נכנסו לבית דומניץ דרך החלונות של הבית, ורצחו בדם קר את מינה האם, שהייתה לבושה במיטתה בבגדיהָ ואף בנעליהָ. בחדר הסמוך ישן עימנואליק"ה, בן 6, במיטתו וגם אותו הם רצחו. חיימק"ה, בן 10, ילד זריז ורזה, התחמק מבין רגליהם. הם רדפו אחריו, השיגוהו וגם אותו הרגו. ירחמיאל הבכור, בן 14, נלחם איתם בכיסא. נפצע קשה ואחרי כמה שעות נפטר. הבת הדסה הייתה אז בבית הבראה. האב שנפצע קודם לכן בתאונת דרכים, ושכב באותו זמן בבית חולים. כשהכנופיה התחילה לסגת, אחד מהם הדליק גפרור לסיגריה – המגינים הבחינו בכך והחלו לירות. תוצאה מהיריות נהרגה פרה אחת במשק מנדל בלבן ואחת נפצעה. למחרת היום הגיעו מאות אנשים מרחובות וסביבותיה לראות את הבית שבו נהרגה אם על בניהָ".

 

ריחוקו היחסי של כפר גבתון מרחובות איפשר לקיים בו אימוני נשק ואימונים לחברי ההגנה מהמושבה. הייתה בו תחנת נוטרים עם נשק "ליגלי" (ברשיון הבריטים), שנועד לשמש את הנוטרים בעיתות מצוקה. בנשק זה יכלו, תוך עקיפת הבריטים והסתתרות מהם, להתאמן חברי הגנה שאינם נוטרים. רבים מחברי ההגנה למדו כאן לראשונה את השימוש בתת-המקלע הידוע "סטן".

 

במלחמת העולם העולם השנייה התגייסו מספר בני הכפר לצבא הבריטי. אחד מהם היה יעקב בן ישראל  שהתנדב במארס 1942 וצורף ליחידה 462 של חיל התובלה של הצבא הבריטי. ב-27 באפריל 1943 הפליג עם חבריו בספינה "ארינפורה" שעשתה דרכה בשיירת הצי המלכותי לכיוון מלטה, כדי להשתתף בפלישה לאירופה. ביום כ"ז בניסן תש"ג (1 במאי 1943), בהיות הספינה בקיבת האי מלטה, היא הותקפה על-ידי חיל האוויר הגרמני ונפגעה. הספינה  טבעה תוך זמן קצר ועמה טבעו מאה וארבעים מחיילי היחידה, ויעקב ביניהם. הוא הניח אם ואחות.

 

בזמן מלחמת העצמאות חלק מבני הכפר הגדולים, מכיתה י"א ומעלה שירתו בפלמ"ח, בחי"ש, בנוטרות וביישובי ספר.

 

לאחר המלחמה נוצרו אפשרויות להרחבת הכפר, אלא שחברי הכפר היו כבר די מבוגרים. בשנות ה-50' מרבית הבנים הבוגרים התיישבו בקיבוצים ברחבי הארץ, וגבתון נשאר יישוב קטן. במשך השנים נבנו שכונות וכאמור הפך להיות "אי כפרי" ברחובות.

היום בכְּפַר גִּבְּתוֹן מתגוררים כ-300 תושבים ב-55 נחלות.

 

עדיין נותרו ברבות מנחלות המשקים מבנה ישן ששימש בעבר לול או רפת והיום מהווה מחסן אולי בית מלאכה.

 

תושבי הכפר מתפרנסים מעבודות מחוץ ליישוב. לחלקם, אולי מיעוטם, עדיין יש פרדסים המשמשים כמקור הכנסה נוסף.

 

לפני מספר שנים אושרה תוכנית פיתוח שתאפשר את הגדלת האוכלוסייה עד ל-900 תושבים.

 

כְּפַר גִּבְּתוֹן משתייך למועצה אזורית ברנר והוא היישוב הצפוני ביותר בה ואינו נמצא ברצף טריטוריאלי לשאר שטחה.

 

מועצה אזורית ברנר הוקמה בשנת 1950 וקרויה "ברנר" כשם הקיבוץ שבו היא ממוקמת – קיבוץ גבעת ברנר, הקרוי על שמו של הסופר יוסף חיים ברנר שנרצח בפרעות 1921. 

 

המועצה משתרעת על שטח של 36,000 דונם.  גבולותיה בין העיר רחובות בצפון לגדרה בדרום, בין מזכרת בתיה במזרח ויבנה במערב.

 

תחום שיפוטה של המועצה כולל שבעה ישובים כפריים: קיבוץ גבעת ברנר, קיבוץ קבוצת שילר, מושב קדרון, מושב בית אלעזרי, מושב בניה, כפר גיבתון ושיכון המשפחות בבסיס תל נוף.

 

בשולי הדברים ראוי לציין שהמועצה האזורית ברנר היא אחת משמונה (לא פחות!) המועצות האזוריות, חלקן זעירות, שהוקמו על בסיס פוליטי במישור החוף הדרומי בשנותיה הראשונות של המדינה והן מוא"ז גן רווה, מוא"ז חבל יבנה, מוא"ז שורק, מוא"ז יואב, מוא"ז באר טוביה ומוא"ז שפיר. היום אין הגיון יישובי, כלכלי, אזורי לשפע מועצות אזוריות אלה. ההיגיון היחיד הוא כנראה ג'ובים. מן הראוי לבחון מחדש את הארגון המוניציפלי של אזור זה שכולל גם ערים ומועצות מקומיות.

 ישנה גרסה שהיישוב נקרא על שם העיר המקראית גבתון הייתה בקובבה.

 

לראשונה מוזכר השם בספר יהושע (פרק י"ט, פסוק מ"ד) בה היא מוזכרת בגבול נחל דן: "לְמַטֵּה בְנֵי-דָן, לְמִשְׁפְּחֹתָם, יָצָא, הַגּוֹרָל הַשְּׁבִיעִי. וַיְהִי, גְּבוּל נַחֲלָתָם–צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל, וְעִיר שָׁמֶשׁ… וְאֶלְתְּקֵה וְגִבְּתוֹן, וּבַעֲלָת. וִיהֻד וּבְנֵי-בְרַק, וְגַת-רִמּוֹן… וּמֵי הַיַּרְקוֹן; עִם-הַגְּבוּל, מוּל יָפוֹ"

 

ולאחר מכן כעיר פלשתית (ספר מלכים א', פרק ט"ו, פסוק ט"ז) "וְנָדָב בֶּן-יָרָבְעָם, מָלַךְ עַל-יִשְׂרָאֵל… וַיַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיֵּלֶךְ, בְּדֶרֶךְ אָבִיו, וּבְחַטָּאתוֹ, אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת-יִשְׂרָאֵל. וַיִּקְשֹׁר עָלָיו בַּעְשָׁא בֶן-אֲחִיָּה, לְבֵית יִשָּׂשכָר, וַיַּכֵּהוּ בַעְשָׁא, בְּגִבְּתוֹן אֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים; וְנָדָב, וְכָל-יִשְׂרָאֵל, צָרִים, עַל-גִּבְּתוֹן".

 

במחקר הארכיאולוגי מאוחר להקמת היישוב הסתבר שהיישוב נמצא הוא בתל מלוט ליד מעיינות גבתון הנמצאים מצפון לכביש 411 ממזרח למזכרת בתיה, ממערב לחולדה ופדיה ומדרום ליציץ.

 

גִּבְּתוֹן הוא הוא סוג של ציפורי שיר קטנות ממשפחת הגיבתוניים. בסוג זה 44 מינים. אלה הם ציפורים קטנות הדומות לדרור, ובעלות נוצות חומות או צהובות ומקורים קצרים. לחלקם מעין "מסיכות" לבנות מפוספסות על הראש. הגיבתונים ניזונים מזרעים ומחרקים שאחריהם הם משחרים.

 

ישנה טענה למרות שאנשים סבורים שמקור שם הכפר בציפור השיר, גבתון, ספק רב הוא אם ראשוני המתיישבים הכירו את הציפור הזו.

 

על פי טענה זו המקור הלשוני של שם הכפר הוא: גבעה קטנה – גבעתון. מקור השם מהמלה הערבית קובבה, גבעה קטנה, בקיצור גבעתון – או גבתון. קוביבה הוא שמו של כפר ערבי גדול, כאמור, שנמצא ממערב על רכס במקום שהיום נמצאת שכונת כפר גבירול.

 

לגיוס טענה זו מצוטט פסוק הבא מתקופת המשנה (מסכת ראש השנה ב' ט'): "מעשה בר' יוחנן ברודא ור' אלעזר חסמא שבאו מיבנה ללוד והקבילו פני יהושע בפקיעין". על פי המתואר בפסוק זה, פקיעין של ימי המשנה היתה בין לוד ליבנה. תאור זה מתאים לקובבה, ואפשר להניח שהשם הערבי הוא שיבוש של המקור העברי. הממצאים הארכיאולוגים מחזקים טענה זו.

בשעת בוקר התכנסנו בגינה בשולי שכונת מרמורק הסמוכה לכפר גבתון בה נמצאה הבאר שסיפקה את המים לכפר.

 

אבישי סיפר לנו את קורותיה של הבאר ובמיוחד איך כילד הצטרף בלילה לדודה שהפעילה את הבאר.

 

הבאר לדבריו, פעלה כשני עשורים ומסיבה שאינה ברורה החליטו, גם לא ידוע מי, לסגור אותה ולהקים במקום מקלט ציבורי ומגרש משחקים.

המשכנו ונכנסנו לכפר.

 

עצרנו ליד אחת הנחלות בה עומד בניין נטוש מימיו הראשונים של המושב כדי להתרשם גם הבית המקורי וגם מגודל הנחלה המשפחתית (4.5 דונם).

המשכנו והגענו לראות את מגדל המים של הכפר שנמצא בשוליו המזרחיים.

הסתובבנו בכפר והגענו למרכזו שם נמצאים מבני הציבור על שטח של שתי נחלות.

המשכנו להסתובב ברחובות המושב על מנת להתרשם מדמותו הפיסית ושמות הרחובות המנציחים את עברו ובניו.

נכנסנו לחצר נחלתו וביתו של אבישי כדי לראות את הגן המרשים ואת כרם הזיתים הנטוע בו.

סיימנו את הביקור בנסיעה מחוץ ומסביב לכפר,

 

עצרנו במתחם "קריית חינוך קציר" לראות את הבאר של קו השילוח  לירושלים הנמצאת מצפון ובסמוך לגיבתון.

קו השילוח (או מפעל השילוח) הוא שמה של מערכת אספקת מים
שנבנתה בימי מלחמת העצמאות על מנת לשבור את המצור על ירושלים הנצורה.

בדרך ראינו שתי עמדות שמירה שנבנו בתקופת מאורעות  תרצ"ו – תרצ"ט (1936 – 1939) ושנועדו להגן על הכפר מפני פורעים שהגיעו משני הכפרים הערבים הסמוכים זרנוגה וקוביבה.

סיימנו בסיבוב במקום בו נמצא הכפר זרנוגה בו הוקמו לאחר מלחמת העצמאות שתי מעברות עולים ולימים רוב שטחו הפך להיות שכונת קריית משה.

 

במקום בו נמצאו השטחים החקלאים של זרנוגה, התארגנו הקיבוצים צאלים וזיקים טרם עלייתם לקרקע שקיבלו את המים ממושב גבתון.

 

ראינו גם את המבנה הנטוש של קבר השיח ובו היה מסגד הכפר.

בקריית משה  סיימנו את הביקור.

סוף,

אודה על האמת,
בסיום הביקור
חשבתי שהסיפור של כפר גבתון
הוא "יישוב ללא סיפור".

אולם, לאחר הביקור
שהעמקתי בקריאה
וליקטתי את המידע
לכתיבת התיעוד,
הבנתי
שלכפר גבתון
יש סיפור
עם עבר מרשים.

האופן שבו נבנה היישוב
ובמיוחד גודל הנחלות הזעירות,
והבנייה המסיבית סביבו
והתפתחות של רחובות
לכיוון השטחים
בהם נמצא היישוב זרנוגה,
לא אפשרו
לכפר גבתון
להתפתח כיישוב חקלאי.
תנאים אלה
הובילו לדמותו הנוכחית.

 

אופיו הכפרי של היישוב
הוא נחלת מורשת העבר.

נודה על האמת,
היום גבתון
שנמצא בתחום
המועצה האזורית ברנר
הוא
שכונה פרברית יוקרתית
לכל דבר ועניין.
הקריטריון היחיד,
כפי סופר לנו,
להצטרף אליו
הוא אמצעים כספיים.

 

********** 

תודה לראובן שדה
על היוזמה לקיום
הביקור 
ושהזמין את
אבישי בלומנקרץ
להוביל אותו.

תודה לאבישי בלומנקרץ
שאירח אותנו
וסיפר לנו אודות היישוב
וסביבתו הקרובה.

תודה לסמדר ומיכאל
שהצטרפו לביקור
ולסמדר על תוספת הצילום.