משמר נגב, מטע הרימון טרם הקטיף (סתו תשפ"ד)5 באוקטובר 2023
הדפסה
הרימון הוא אחד משבעת מיני הצומח בהם התברכה הארץ.
הרימון הוא אחד המאפיינים של הסתו בישראל בכלל ושל חגי תשרי בפרט. אין שולחן ראש השנה בלעדיו ובסוכה מקומו אינו נפקד.
הרימון הוא פרי בריא למאכל והמיץ המופק ממנו טעים ומרווה.
הרימון הוא פרי מרהיב בגודלו, בצורתו ובצבעו. במשך דורות הופיע הפרי בפסיפסים.
החיבה שלי לרימון אינה משאירה אותי אדיש אליו.
זמן שיא פריחתו לקראת הקטיף הוא הזדמנות מתאימה להקדשי זמן, לצאת לראות אותו, להתרשם ממנו ולצלם אותו.
ביום רביעי, ד' חוה"מ סוכות תשפ"ד (4 באוקטובר 2023) התארחתי אצל אילה ואיל גזית בביתם בקיבוץ משמר הנגב.
בשעות האור האחרונות יצאנו איל ואני לשוטט ברכב במטע הרימונים המרשים והשדות שבקרבת משמר הנגב וראו שדות משמר הנגב ראשית סתו תשפ"ד
*
*
*
שהגענו למטע הרימונים החלה החגיגה,
עברתי בין העצים, התקרבתי אל הרימונים,
הרכבתי על המצלמה את העדשה המתאימה,
כיוונתי (בסיוע איל) את תאורת המבזק,
עמדתי זקוף על מנת שאראה את שורות העצים,
התקרבתי מאוד אל הרימונים,
גם ישבתי על הכיסא כדי שיהיה בגובה שלהם
ואז כיוונתי צלמתי וצלמתי.
*
אודות הרימון
רימון מצוי הוא עץ-פרי קטן, לעיתים שיח, נשיר, גובהו 2–6 מ'.
רימון מצוי אינו גדל בר בארץ. מוצא הרימון בפרס, משם עבר בימים קדומים מאוד לארצות אגן הים התיכון. הוא גדל בארץ אלפי שנים.
הרימון קישוטי בפרחיו ובמיוחד בפירותיו. מקובל הן במטעי-פרי ובבוסתנים והן בגינות-נוי.
קצות הענפים קוצניים מעט. העלים נגדיים. העלה אזמלי קטן, רך, קטן, מקומט קמעא, שפתו תמימה. הוא מאדים בלבלובו. מצהיב בשלכת בגוון מיוחד, אופייני.
רימון מצוי פורח באביב ומבשיל פירותיו בקיץ, בהתאם לזן.
הפרח דו-מיני, נכון או כמעט-נכון. הפרח אדום, גדול, בולט, יפה. קוטרו 5 ס"מ, אורכו גדול עוד יותר. 6 עלי הגביע גלדניים, שאירים בפרי, חובשים לראש הפרי כתר מלכותי. גונם כגונה של קליפת הפרי, בהתאם לזן ולתנאי-הגידול. הכותרת אדומה, עליה עדינים ומקומטים. האבקנים רבים. אין צוף, אך יש שפע של אבקה, והפרח מואבק על-ידי חרקים שוחרי אבקה. השחלה תחתית, ערוכה בשני דורים, החיצוני יוצר את חלקו העליון של הפרי, ובו 5–9 חלקים (מגורות) קונצנטריים, כל אחד מהם מופרד משכניו באמצעות קרום רך שקוף; והפנימי יוצר את חלקו התחתון של הפרי, ובו תמיד שלוש מגורות. הזרעים רבים, כל אחד מהם לחוד עטוף במעטה עסיסי, מעין ציפה, שהתפתחה מתוך קליפת הזרע. צבעה ורוד או אדום, והיא הנותנת לפרי את טעמו וניחוחו. הפרי כדורי, קוטרו 8–18 ס"מ, משקלו כחצי ק"ג. הזרעים נפוצים על-ידי ציפורים, האוכלות את ציפת הזרע ומפרישות את החלק הקשה.
את הרימון מגדלים למכירת פירותיו לאכילה ולמיצוי מיץ. כן מכינים ממנו יין. לאחר קום המדינה ניטעו רימונים על-פני אלפי דונמים, נוצרו עודפים ומטעים רבים נעקרו. טיפוחו בארץ הואץ בעשורים האחרונים בעקבות דרישה של הצרכנים. מעריכים מאוד את ערכו הבריאותי.
לרימון זנים רבים, מהם בעלי גרגרים חמוצים, אחרים מתוקים וישנם גם שגרגריהם חמצמצים-מתוקים, והם הטעימים ביותר. הזנים החשובים והנפוצים בארץ הם שניים: ראש הפרד (בערבית ראס אל בארל), שפריו גדול וורוד והוא מבשיל באוגוסט, והזן וונדרפול, זן קליפורני מובחר וגדול מאוד, המבשיל מהמחצית השנייה של ספטמבר.
צילום איל גזית
נוסף לאכילתו כפרי טרי ולשתיית עסיסו מפיקים מהרימון גם ליקר גראנדין, וגם שיכר (יין רימונים).
בגינת הנוי מגדלים גם זנים ננסיים.
בעבר הכינו דיו ותרופות מן השורש, הקליפה והזרעים.
אפשר לאחסן פירות רימון שניים עד שלושה חודשים ללא קירור, וכך יכול הפרי לשמש גם לקישוט, כאשר איכות הפרי משתפרת עם הזמן. אפשר לשמור רימונים בקירור רגיל ארבעה עד חמישה חודשים, ובקירור באווירה מבוקרת אף זמן ממושך יותר.
*
הרימון במקורות
כאמור, הרימון שהינו אחד משבעת המינים התברך בפרי עסיסי, טעים ומיוחד וכן בצורה וצבע נאים ומיוחדים.
הרימון מוזכר פעמים רבות בתנ"ך ובמקורות בשימושיו השונים: כמזון, כמיץ וכעיטור ארכיטקטוני: במקדש שלמה, במשכן ובפסיפסים שנמצאו (בהם הרימון מזוהה כמו הפרי שלנו), וכמטפורה ליופי ולרומנטיקה, ולקיום מצוות.
הביטוי "מלא כרימון" מבטא אדם עם ערכים, תוכן ותורה.
נהוג לאכול בראש השנה רימונים כדי שנקיים מצוות ככמות הגרגירים שברימון.
בספר שיר השירים אומרת הנערה לנער: "אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי" (שיר השירים ח', ב')
יין הרימונים היה פופולרי בימי קדם כמו גם בשנים האחרונות שבהן שבו וגילו את תכונותיו הטובות האנטיבקטריאליות ונוגדות החימצון.
בשיר השירים גם מתאר הנער את אהובתו כך: "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך"..(ן' ז')
הרימון היה מוטיב חוזר על עצמו בעיטור שולי המעיל של הכהן הגדול ובמקדש שלמה.
"והרימונים מאתיים טרים סביב על הכותרות השנית"…(מלכים א' ז', כ')
לשיא הציוריות זכה הרימון כשהמרגלים נשאו אותו שניים במוט בחזרם ממשימת הריגול:".. וישאוהו במוט בשניים ומן הרימונים ומן התאנים…"(במדבר יג', כג')
וכן : "הרוצה לראות יופיו של ר' יוחנן, יביא כוס של כסף צרוף וימלאנו גרעינים של רימון אדום, ויעטר כּליל של ורד אדום על פיו, ויניחנו בין חמה לצל – ואותו זוהר מעין יופיו של ר' יוחנן הוא". (תלמוד בבלי, בבא מציעא דף פד ע"א)
*
הוסיף חברי הארכיאולוג דן גזית (גבולות): "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך – זהו תיאור מדויק של תכשיט מצרי עתיק, המתואר בהרבה ציורים שם; התכשיט דמוי פלח-רימון היה תלוי מעל הרקה, בדיוק כמתואר בשיר השירים. זה רק מצביע על ההשפעה החזקה של התרבות המצרית על כנען.
עוד על הרימון
למרות יופיו, ערכו הסמלי וטעמו הערב, הרימון הוא פרי בעייתי.
מלאכת הקילוף מחייבת דבקות במטרה, המיצים ניתזים והופכים לכתמים, גם עונתו קצרה למדי.
המלצת המומחים: הקילוף ייעשה תמיד בתוך הכיור, רצוי תחת מים זורמים. להפרדת הגרגרים מהקליפה, חוצים את הרימון ומקישים עליו בכף לתוך קערה.
כאמור, אפשר לסחוט את הרימון למיץ או להשתמש בו כבן לוויה מתאים למשקאות אלכוהוליים ולהוסיפו למאכלי קדרה רבים.
כדי לסחוט מיץ רימון שמים את הגרגרים במסננת מעל קערה ומועכים אותם בכוס כבדה או בכל כלי כבד אחר, מבלי לרסק את הגרגרים, המוסיפים למיץ מרירות.
אפשר לבשל את הגרגרים תוך מעיכתם במעט מים וסוכר, ולאחר שהמים ספגו את טעם הפרי ואת ניחוחו, מסננים. הטרחה רבה, אבל כדאית לאוהבי המיץ.
המקור: אתר מועצת הצמחים
*
פגשנו את עזיז שומר המטע
*
*
*
*****
*
*