תיעוד זה ממקד את המבט אל היישוב קריית ענבים שבהרי יהודה, יישוב המציין בשנה זו את שנת המאה להיווסדו ואל בית העלמין הצבאי שנמצא בתחומו.

סיפורם של קריית ענבים ובית העלמין הצבאי כרוכים זה בזה בקשר עבות שלא ניתן להפריד ביניהם.

קיבוץ קריית ענבים נכלל במערך היישובי שממערב לירושלים.

****

****

****

****

מבט ממעל

אני מגיע לקריית ענבים ממקום מגורי במבשרת ציון כמעט כל שבוע לתדלוק ודרכו אני עובר מעת לעת להר אדר או מעלה החמישה.

בסביבתו הקרובה גם רכבתי פעמים רבות על אופניים  וראו את שפע הטיולים המתועדים. 

בזמן האחרון הזדמנתי שלוש פעמים לסיור בקריית ענבים : ב-16 ביוני 2020 בהשתלמות מורי דרך בהדרכת שי בייטנר; ב-22 ביוני 2020 בסיור הרי יהודה, בחלקו הצפוני של פרוזדור ירושלים שהובלתי את חבריי; וב-5 ביולי 2020 בסיבוב בוקר קצר שאוביל אותי שי בייטנר.

בכל שלוש פעמים שהסתובבתי בקריית ענבים, למדתי עוד אודותיו וכמובן צלמתי בו.

תיעוד על העשורים הראשונים של קריית ענבים נסמך על המידע הרב המצוי בארכיון קריית ענבים.

התיעוד כולל 17 מפות וחלק מצילומים שבוצעו בשלושה סיוריי לעיל.

*******

 שלוש עובדות
גאוגרפיות – היסטוריות
שראוי להדגישן,
על ראשיתו של קריית ענבים
והן נעדרות מהיסטוריוגרפיה
של תולדות היישוב

קריית ענבים הוקם בשנת תר"פ 1920  והיה הקיבוץ הראשון שנוסד בארץ ישראל באזור ההר.

 

קריית ענבים הוא היישוב הראשון שהוקם בתקופת העלייה השלישית  – גל עלייה גדול לארץ ישראל מאירופה (כ-35,000) שהחל בשנת תרע"ח 1918, עם סיום מלחמת העולם הראשונה ונמשך כחמש שנים עד שנת תרפ"ג 1923 בסיום המשבר הכלכלי

 

 קריית ענבים הוקם כקבוצה, החמישית במניין. הארבע האחרות שקדמו לה היו דגניה (1910), כנרת (1913), איילת השחר (1915) וכפר גלעדי (1916).

 

 *******

 

אדמות דִּילְבּ הקרקע עליה הוקם היישוב נרכשה מבעליה (אפנדי מאבו גוש) על ידי "החברה להכשרת היישוב" עוד לפני מלחמת העולם הראשונה בשנים 1913–1914 .

 

אדמות דילב ברבע האחרון של המאה ה-19

 

לקראת סוף התקופה העות'מאנית התעניינו חוגים יהודיים ברכישת קרקעות בקרבת ירושלים, זאת מתוך רצון ליצור רצף טריטוריאלי יהודי בין שפלת החוף לבין ירושלים. משנת 1910 ועד לפרוץ מלחמת-העולם הראשונה ניסתה חברת הכשרת היישוב לרכוש חלקות בקרבת אבו גוש. החברה התעניינה בגוש הקרוי "דִּילְבּ", השוכן על יד עין אל-דלב, הנקרא כך על שם החורשה הסמוכה של עצי הדולב. בנובמבר 1910 נחתם הסכם בין ארתור רופין לבין עבדאללה אפנדי אבו ע'וש ועבד אל-חמיד אפנדי אבו פטרש, ולאחר משא ומתן מייגע עם פקידי השלטון העות'מאנים הצליחה החברה לקבל אישור סופי לרישום הגוש בטאבו. ניסיון התיישבות ראשון במקום ב-1914, על ידי אנשי העלייה השנייה, ננטש עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

 

לאחר מלחמת העולם הראשונה הוחלט במחלקת ההתיישבות שהקים ועד הצירים, לימים ההנהלה הציונית, על הכשרת הקרקעות בדילב ועל הקמת יישוב באתר בידי חלוצים אנשי העלייה השלישית. בעבודות הכשרת הקרקע השתתפו מספר חבורות חלוצים וחלוצות, ביניהם אנשי גדוד העבודה והשומר הצעיר; חבורות אלו הקימו אחר כך יישובים בעמק יזרעאל.

קבוצת החלוצים אשר יועדה להתיישבות הקבע באתר, נוסדה באוקראינה בשם "קואופרטיב ארץ ישראל". היא הורכבה משתי קבוצות של חניכי החלוץ: קבוצת "ארץ ישראל" מפרילוקי, וקבוצת "למתנדבים בעם" מקמניץ-פודולסקי, ועברה הכשרה באודסה בחווה של האגרונום זוסמן.

ששה חלוצים ראשונים, ביניהם חלוצה אחת, נשלחו על ידי האספה המייסדת של הקבוצה: יהודה לביטוב, אברהם ליכטרוב-בן-נריה, זיתה גולשטיין, שלום קאושנסקי והאחים עזריה ואברהם ברכר-קריתי. הם יצאו לארץ על סיפון האוניה "רוסלאן", אשר הפליגה מנמל אודיסה לארץ ישראל ב-1919 כשעל סיפונה 637 עולים חוקיים ועוד מספר מעפילים בלתי חוקיים. לאחר הגיעם לארץ ישראל, התיישבו החלוצים בקרית ענבים והניחו את היסוד החומרי לשאר החבורה. בספטמבר 1920 הגיעו שאר חברי הקבוצה.

המקור: ארכיון קריית ענבים

****

מצוקת המים והכישלונות החקלאיים בעטיה, היו קושי העיקרי בשבע עשרה השנים הראשונות עד סלילת קו המים הראשון לירושלים במחצית השנייה של שנות ה-30'.

 

מנהיגי התנועה הציונית וציבור הפועלים הארץ ישראלי ראו בקיבוץ קריית ענבים משק חקלאי חלוצי, ראשון בשרשרת יישובים שיקומו ויספקו לתושבי ירושלים תוצרת חקלאית. אולם לנוכח הקשיים המרובים, הביעו המוסדות המיישבים ספקות באשר לעתיד היישוב.
בנוסף, בשנת 1920 החליטה "ועדת הראורגניזציה" של ההנהלה הציונית לצמצם את תמיכת ההסתדרות הציונית בהתיישבות השיתופית בהר, כמו גם באתרים אחרים בארץ, מפאת משבר תקציבי. רק בזכות התערבותם של רופין ושל האגרונום עקיבא אטינגר, המשיכה הקרן הקיימת לתמוך באנשי קריית ענבים שלא איבדו תקווה והחלו לתכנן את ענפי המשק. אז הוחלט על גידול ירקות, הקמת לול, רפת, כוורת, וכן על הכשרת שטחי פלחה, כרמים ומטעי נשירים.

 

המבנה האבן הראשון שנבנה שנה לאחר הקמת הקבוצה, בקיץ תרפ"א, 1921 היה הרפת. התושבים הראשונים שיכנו את פרותיהם במבנה אבן, בעוד הם עצמם ישנו באוהלים.

 

****

הובלת חלב לירושלים

הקואופרטיב "המחלבה המשותפת של משקי העובדים" שהוקם בשנת 1924 ביוזמת חברי קריית ענבים בשיתוף עם יצרני החלב במושבה מוצא ובמושב עטרות ששיווקו תוצרתם לירושלים. כשנתיים לאחר מכן. קואופרטיב זה, היווה יחד עם התארגנות דומה בצפון הארץ את המסד עליו הוקמה "תנובה".

***

במאורעות תרפט בסיוע הכפר אבו גוש עמדו חברי קרית ענבים מול התקפות התקפות הפורעים בעת שהיישובים הסמוכים מוצא, חולדה, הרטוב וכפר אוריה נחרבו.

תיעוד על עשור שנות ה-20 של המאה הקודמת ראה גם יעל ויילר, ספר החיים של קריית-ענבים (קתדרה 114 , טבת תשס"ה , עמי 149 – 159), ביקורת על ספרה של אביבה אופז (עורכת) ספר החיים: יומנה של קבוצת קרית ענבים תר"ף-תרפ"ט, ירושלים: יד יצחק בן צבי תשס"ב, 224 עמ'

 

גם במאורעות תרצ"ו – תרצ"ט (1936 – 1939) עמדו חברי קרית ענבים מול התקפות התקפות הפורעים ערבים שניסו לחדור אל היישוב. באותה עת הפכה קרית ענבים בסיס לחברי ההגנה, הוקמה יחידת הנודדת בפיקודו של אליהו בן חור ויצחק שדה ועמדות מגן הוקמו באתרים גבוהים בשטחו.

 

****

קריית ענבים שימש מראשית שנות ה-40' הבסיס המרכזי של הפלמ"ח באזור הרי ירושלים  והוא כלל מעבדת ייצור של חומרי נפץ, אתר הדרכה, אימונים וניסויים בשיטות לחימה ובכלי נשק וגם בית הארחה עבור הלוחמים.

 

קריית ענבים וסביבתה בשנות ה-40'

****

 

בזמן מלחמת העצמאות, קריית ענבים היה אחד מארבעה היישובים העבריים הסמוכים לחלקה ההררי של הדרך ממישור החוף והשפלה לירושלים. האחרים היו  מעלה החמישה, נווה אילן ומוצא.

 

מיקום קריית ענבים במלחמת העצמאות ביחס לקטע הדרך ההררי ממישור החוף והשפלה לירושלים

מיקום קריית ענבים ביחס לכל אורך הדרך

 

בחלקה הראשון של מלחמת העצמאות מתחילתה לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל ב-29 בנובמבר 1947 ועד סיום ההפוגה הראשונה ותחילת קרבות עשרת הימים ב-9 ביולי 1948,  הוי קריית ענבים ומעלה החמישה   הבסיס העיקרי של לוחמי חטיבת הראל של הפלמ"ח.

*****

 

חיילי חטיבת פלמ"ח הראל לחמו בקרבות הקשים במבואות המערביים של ירושלים הנצורה, ונאבקו על שמירת הגישה אליה מן השפלה פתוחה למעבר אנשים ואספקה.  לדוגמה, ראו סרטון על מחנה פלוגה ח' של הפלמ"ח וקרב נבי שמואל . הם נמצאו גם בתוך העיר, ברמת רחל ובעיר העתיקה.

 

לוחמי חטיבת הראל שנהרגו בקרבות, וגם חיילי חטיבת עציוני, נטמנו בבית הקברות של קבוצת קריית ענבים שהוקם בתרפ"ב 1922 ונקברו בו מאז חלוצים, חברי הקבוצה וילדיהם. בית קברות זה הפך להיות בית קברות צבאי בו נטמנו גם חברי הקיבוץ, ובניו אשר נהרגו בעת שירותם הצבאי ובמלחמות ישראל.  קבוצת קרית ענבים נעתרה  לבקשתם של הורים שכולים וישנם מהם הקבורים סמוך לבניהם בבית הקברות האזרחי..

 

ב-26 במאי 1948 התקיף כוח משוריין של הלגיון הירדני את קריית ענבים והגיע עד לגדרות היישוב ולאחר קרב קשה נבלם כקילומטר אחד מצפון ליישוב.

 

במקום בו נבלם כוח הלגיון הירדני שם נקבע קו שביתת הנשק בין מדינת ישראל וירדן ובין ממלכת ירדן.

 

באתר בית הקברות הצבאי הוקמה בשנת 1951 אנדרטה לחללי חטיבת הראל של הפלמ"ח במלחמת העצמאות.

 

קריית ענבים היה יישוב ספר במשך שני עשורים הראשונים של מדינת ישראל, מהסיום הסופי של מלחמת העצמאות וחתימת הסכם שביתת הנשק עם ירדן באביב תש"ט ועד פרוץ מלחמת ששת הימים באביב תשכ"ז.

 

****

***

****

 

לאחר קום המדינה חל פיתוח מזורז של הקיבוץ; נוספו לו קרקעות חקלאיות בהרי ירושלים, בתוך ירושלים ובמישור חוף פלשת. כמו כן הוקמה רשת השקיה אשר חוברה אל המוביל הארצי, נבנו לולים ורפתות חדשים והוכנסו מיכון ואוטומציה מודרניים למפעלי הקיבוץ.

 

הקיבוץ החל מתפרק מחלק מנכסיו החל משנות ה-80' ובמשך שנות ה-90', בעקבות משברים כלכליים. חלקים גדולים משטחי הייצור והשטחים החקלאיים נמכרו או הושכרו ליזמים פרטיים.

 

בשטחי הייצור של הקיבוץ הוקמו בתי מלאכה ותעשייה.

****

שטחי הייצור שהפכו לבתי מלאכה ותעשייה

 

בלב הקיבוץ נוצר אט אט אזור בילוי אזורי שכולל מסעדה, בית קפה ובית עסק נוספים, לאחר שהרפת והבניינים הסמוכים לה ששוקמו.

 

בתחילת שנת 2000 , נבלמה וסוכלה תכנית לבניית שכונת מגורים על שטחי מטעי הקיבוץ שנמצאו במפגש ערוץ נחל רחביה ונחל רקפות בירושלים והשטח הפך להיות פארק הצבאים.

 

משנות ה-80' ובהדרגה הדרך הפנימית העוברת בתוך תחום הקיבוץ הפכה להיות כביש אזורי סואן שחילק את שטח לשניים וחצייתו מסוכנת. שינוי זה נבע מהתגברות התנועה מרום ההר לאחר בניית היישוב הר אדר והרחבתו,  התרחבות מעלה החמישה ובניית מלון כרמים.

 

המטעים הרבים סביב הקיבוץ חדלו להתקיים בשנות ה-90  והוסבו לכרמים לגידול ענבי יין שהוחכרו ליקבי ברקן.

 

קיבוץ קריית ענבים הופרט ועבר למודל "רשת ביטחון" בשנת 2006 .

 

בראשית שנות ה-2000 החל קיבוץ בתהליך של צמיחת וקליטת כ-300 משפחות חדשות. לצורך כל תוכננה הקמת שכונה חדשה והחלו עבודות הכשרת הקרקע לבנייתה. אולם הבנייה לא החלה ותקועה כבר שנים רבות בגלל הליכים ביורוקרטיים וקשיים שהערים מנהל מקרקעי ישראל.

 

על אדמות החקלאיות הסמוכות לקיבוץ הוקם בשנים האחרונות אזור קניות גדול ולידו פארק שעשועים שצפויים להיפתח בקייץ 2020.

השטח המיועד להרחבה ושטח פארק כרמים בכניסה ליישוב

*******

בית העלמין הישן של הקבוצה
ובתוכו בית הקברות הצבאי 

****

**** 

****

קברו של יהודה לביטוב, מנהיג קבוצת שש מייסדי קבוצת קריית ענבים

מכתב מדילב, שכתב יהודה לביטוב, בעיתון הפועל הצעיר, 45, י"ג באלול תר"ף, 27 באוגוסט 1920: "צִבור הפועלים שהתרכזו פה בחדשי הקיץ עסוק בהכשרת האדמה, מלקטים ומסקלים את האבנים, משמידים את הקוצים, בונים ומקימים את המדרגות העתיקות. זוהי התחלת העבודה הגדולה העומדת לפנינו בסביבות ירושלים, ההרים עוטים שוב את לבושם העתיק, הקרקע שלא ראה מעודו מחרשה אירופאית, נהפך בחרישה קיצית עמוקה. למקום זה נשקף עתיד מזהיר. בזיעת העובד יכוסו ההרים החשובים ביערות, וכשיקומו ההרים לתחיה יקומו לתחיה גם האנשים, תוקם לתחיה גם ירושלים.

****

קברו של עקיבא אטניגר ורעייתו מטילדה

עקיבא יעקב אטינגר (1872 – 31 בינואר 1945) היה אגרונום ופעיל ציוני, ממעצבי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, כיהן כמנהל מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית ותמך בהקמת קריית ענבים. בין 1924–1932 היה מנהל מחלקת הקרקעות של קק"ל.

****

הכיתוב בשילוט זה שגוי

מבירור עם רבקה צביאלי -דרור עולה כי במהלך מלחמת העצמאות, נפלו בחטיבת הראל כ- 431 לוחמים ולוחמות בקרבות הדרך לירושלים ואחר כך בנגב. שמותיהם חקוקים על קיר אנדרטת הראל בירושלים מתחת לבית המשפט העליון בירושלים. רבקה ספרה ומצאה כי בבית העלמין של קריית ענבים נטמנו 109 חללי חטיבת הראל כלומר רק רבע מחלליה במלחמת העצמאות.

****

מבט ממעל על בית העלמין הצבאי ואליו צמוד בית העלמין של הקבוץ

***

****

****

קברו של גדעון פלאי (ג'וני) בן קריית ענבים

ג'וני בן בן-ציון ורחל. נולד בכ"ז בתמוז תרפ"ג (1923) בירושלים. אח בכור לאחיו הצעיר אבנר, אשר נפטר בגיל תשע שנים ממחלה קשה. בן 4 חדשים היה בעבור הוריו לקבוצת קרית-ענבים. גדעון התחנך שם והמשיך את לימודיו בבית הספר החקלאי על שם כדורי בכפר-תבור. עם גמר הלימודים התגייס לפלמ"ח ולפני צאתו לשירות התקבל כחבר לקבוצה.
בפברואר 1944 נאסר עם קבוצת חבריו מהפלמ"ח בשעת אימונים על-יד בית-הערבה ונדון על-ידי בית-דין צבאי בריטי ל-7 שנות מאסר. פסק-הדין הומתק אחר-כך והופחת לחמש שנים וחצי. ישב בבית הכלא בירושלים ואחר-כך בכלא עכו עד  כי בכ"ד בסיון תש"ז קיבל חנינה ושוחרר. בכלא היה פעיל כמקשר בין אסירי ה"הגנה" וה"פורשים". הוא אירגן את מלחמת האסירים על זכויותיהם.
לאחר שהיה כלוא 28 חדשים חזר לביתו. עבד חדשים מספר במשק בהכשרת קרקע לנטיעות, אולם פרצו המאורעות והוא שוב נקרא למערכה. גדעון, שחבריו כינוהו "ג'וני", יצא לקורס מפקדי מחלקות. עם גמר הקורס חזר לקרית ענבים, שימש מדריך לטירונים ואחר-כך השתתף יחד עם מחלקתו בקרבות בדרך לירושלים. הבחורים להם היה אחראי לא הבינו בהתחלה למה הם מתאמנים. השקיע בהם עמל רב, ואף סבל בגללם בעת שנתגלו בחולשתם. הוא עשה לילות כימים, עבר לגור יחד אתם, טיפל בהם כדוגרת באפרוחיה. הוא דאג להם לא רק להקניית ידע בשימוש ברובה או תרגילי שדה אלא היה להם לאב נאמן למרות גילו הצעיר. יחד איתם יצא לפעולות יום, יום להגנת השיירות לירושלים. לא תמיד השלים עם המצב הקיים. לא פעם יצא לפעולות, אם כי ידע שקשה עד מאוד לבצע את המוטל עליו בציוד שניתן לרשותו ובמספר האנשים. אולם לא הסס אף לרגע וידע למלא פקודה של הממונים עליו ללא ערעור. נערץ היה על-ידי חבריו כפי שנערץ היה גם על ידי חברי המשק.
נפל ב- 17.3.1948 בסיור מקדים לקראת כיבוש הקסטל. לפי פקודת מטכ"ל הוענקה לו דרגת סרן. למחרת היום הובא לקבורות בקרית ענבים.
לזכרו חיבר חיים גורי את השיר "ג'וני".
בדברי הספד לזכרו נכתב: "גדעון שתמיד היה ער וחי, הראשון להסתערות, מלהיב ומתלהב- חדל לחיות. יודע אני רק שהרבה זמן אחרי הילקחו מאתנו לא השלמתי עם מותו. הרבה זמן אחרי מותו הייתי מזכיר לעיתים קרובות את שמו, כדי להתיעץ איתו או לשמוע מפיו על הנעשה". המקור אתר הפלמ"ח 

****

האנדאטה לזכרו בקבוץ

קברו של חיים פוזנסקי (פוז'ה)

על הסיירוּת בפלמ"ח, ומה שנדרש מהסייר, כתב יצחק שדה, מקים הפלמ"ח ומפקדו הראשון: "עליו להיות ניחן בסגולותיו של צייד: חוש התבוננות, שמיעה חדה, הבחנה בריחות, ערנות לכל תנועה ושינוי בסביבה- סגולות איש המעורה בטבע. הכרת הארץ על בוריה". מקום מיוחד היה שמור בשיח בין הפלמ"חניקים, לאורך כל השנים ועד היום, לחיים פוזננסקי מפקד מחלקת-הסיירים-משמרות, "פוזה" בפי חבריו ועד היום.
על פוזה כתב רפול שפר איש כברי, מסיירי מחלקת משמרות ומי שהיה מ"כ בפלוגתו במלחמת העצמאות, מהאחרונים שהיו שם לשמוע ולראות אותו בקרב האחרון: "הוא פשוט יצא מתוך הספר הישראלי. דמות הצבר. תמיר, שרירי, זקוף, גאה, כובש כל לב. לוחם אמיץ, סייר אגדה. אב טיפוס של הפלמ"חניק"!
חיים פוזננסקי , פוזה, בן יהודית ואברהם, נולד ביום י"ח באייר תרפ"ז (20.5.1927) בתל- אביב וסיים את בית-הספר לבנים "אחד-העם". בהיותו בן 11 הצטרף לתנועת "המחנות העולים" ובגיל 15 יצא להכשרה במעוז חיים. ימיו כרועה צאן בשדות הקיבוץ הכשירו אותו כאוהב טבע וכסייר שטח, שגם למד את שפתם ותרבותם של הבדוויים בסביבתו.
בן 17 התגייס פוזה לפלמ"ח ושירת בו  במשך ארבע שנים וחצי. הוא עבר עם חבריו הכשרה מגויסת בבית הערבה. בתקופת תנועת המרי העברי הוא השתתף בליל הרכבות בפיצוץ מסילת הרכבת בקו תל אביב – חיפה, בהתקפה על משטרת החופים של גבעת אולגה ופיצוצה ובהכנת חופי נחיתה לאניות מעפילים. במהלך השבת השחורה הוא נעצר בקיבוץ מעברות ונשלח למחנה המעצר ברפיח לתקופה קצרה. ובין השנים 1945 -1947, לאחר סיום קורס מ"מים, הוא מונה למפקד מחלקת הסיירים של פלוגה ז' שמפקדתה הוצבה בקיבוץ משמרות. המחלקה התפרסמה בפלמ"ח כולו ברמת השדאות והחיילות שלה. אנשיה העריצו את פוזה וסמכו עליו בכל. באוקטובר 1947 התמנה פוזה למפקד פלוגה ב' בגדוד הרביעי, '"הפורצים", בחטיבת פלמ"ח- הראל. סף טבנקין, מפקד הגדוד, הטיל עליו פעולות רבות וביניהן פשיטה על מוסך האוטובוסים הערביים ברמלה, הפשיטה על מחנה הצבא הבריטי בתל ליטווינסקי והפעולה בכפר סלמה (מבצע יהושע), במבואות תל אביב. לפני מבצע נחשון פוזה קיבל עליו את הפיקוד על פלוגת טירונים בלתי מנוסים איתם השתתף במבצע נחשון ואחר יצא לקרבות בהרי ירושלים. במרץ 1948 נהרג אחיו של חיים, יצחק, במארב בבית קשת אך פוזננסקי לא הסכים לעזוב את פלוגתו והמשיך לפקד עליה. שהייתה בדרכה לקרבות על פריצת הדרך לירושלים הנצורה בקאלוניה, סאריס, ובית סוריק.. להוריו סיפר ששובץ בתפקיד עורפי של אפסנאי. מייד לאחר הקרב בבית סוריק גם הוזעקה פלוגתו לעזרת 'שיירת הראל' ב-  20 באפריל 1948, שיירת ענק שהותקפה בשער הגיא.
במסגרת "מבצע יבוסי"שנועד ליצור רצף טריטוריאלי עברי בתוך העיר ובין ירושלים לבין היישובים שבצפונה הסתערו פוזה ולוחמיו בקרב נבי סמואל, ב-23 באפריל 1948, באור יום על עמדות האויב. תוצאת הקרב הייתה קשה ורבת נפגעים. כנראה שלעולם לא נדע מה בדיוק קרה בקרב האחרון בנבי סמואל. ישנן עדויות שונות וסותרות על האסון שהתחולל שם.
כיבוש נבי סמואל במבצע יבוסי תוכנן כמבצע לילי בהשתתפות ארבע פלוגות של הגדוד הרביעי (גדוד הפורצים) של חטיבת הראל של הפלמ"ח. פלוגה ב' בפיקוד פוזננסקי יועדה לנוע ברגל מצפון ולכבוש את משלט נבי סמואל. תנועת הכוח לנבי-סמואל ארכה זמן רב עקב ערפל ועקב טעות ניווט חל עיכוב בהגעת כח הגיבוי בפיקודו של אורי בן ארי. לטענת בן ארי ומפקד הגדוד, יוסף טבנקין ניתנה פקודה לסגת, עקב עלות השחר, אולם פוזננסקי התעקש על הסתערות והתחמק מביצוע הפקודה. נושא זה הוא אחד האירועים הכאובים ביותר ומעוררי המחלוקת של הפלמ"ח. רבקה צביאלי טוענת כי קראה גירסאות שונות למה התחולל שם בנבי סמואל וחושבת שאין לדעת מה היה שם. הסתערות הפלוגה נתקלה באש עזה, פוזה, יוחאי בן נון ושני מפקדי מחלקות נפגעו, והתבצעה נסיגה לא מאורגנת באור מלא שבה נפגעה כל פלוגתו של פוזה (מלבד שלושה לוחמים) וכמעט ארבעים מהם נהרגו. פוזננסקי שנפצע אנושות, ביקש מחבריו לא לפנות אותו תחת אש, אולם אחד מפקודיו, רץ המ"פ יעקב זהבי, שהיה פצוע בעצמו, עזר לחלץ את גופתו. אחרי נופלו הועלה לדרגת סרן. השאיר אחריו הורים, אח – שמואל ואחות – רחל.
האם בנחישותו הלך פוזה צעד אחד רחוק מדי?
הוא יישאר לעולם סמל ומופת: "דמות נערצת מכל בחינה, צירוף מושלם של מנהיג: דוגמא אישית, ידע מקצועי ואומץ לב. לוחם גדול. הוא לא אמר מעולם: אחרי! לא היה צורך בזה, הלך והלכו אחריו. רמה לעצמו…" אמר עליו רא"ל רפאל (רפול) איתן, גם הוא מסיירי מחלקת משמרות.
המקור אתר הפלמ"ח וגם אתר יזכור   וגם דברי רבקה צביאלי דרור דור ההמשך לפלמ"ח המאבק על חאן שער הגיא חורף 2017

****

יעקב סטוצקי בנם-יחידם של קלרה ודוב, נולד ביום ח' בתשרי תרפ"ז (16.9.1926) על הר-הכרמל בחיפה. לאחר שסיים את בית-הספר היסודי בקרית חיים למד בבית-הספר הימי שליד הטכניון בחיפה – תחילה במחלקה הרדיו-טכנית, ואחר-כך באגף המקצועי (מסגרות). כחניך תנועת "גורדוניה" היה אחד הפעילים שהביאו למיזוגה עם "התנועה המאוחדת". סיים קורס מ"כים-גדנ"ע והדריך בקרית חיים. כחבר "הפועל" הצטיין בתחרויות ספורט. בסיימו את בית-הספר המקצועי יצא לקומונה של התנועה בתל- אביב, ובשנת 1945 התגייס לפלמ"ח כחבר הכשרת התנועה במשמר השרון, שם היה חבר מזכירות הגרעין. במשק עבד בעיקר במספוא. כאיש פלמ"ח השתתף בפעולת "ליל וינגייט". ב"שבת השחורה" (29.6.1946), בה נאסרו רבים ממנהיגי היישוב ונערכו חיפושי נשק במשקים, נעצר עם רוב חברי הכשרתו והיה עצור בלטרון וברפיח. אחר-כך סיים קורס מ"כים של הפלמ"ח ונדד כמדריך ממקום למקום (גבעת ברנר, נען, כפר מנחם, גינוסר ועוד). בעלות קבוצתו להתיישבות בפוריה הצטרף אליה כמפקד המקום. אחר-כך ירד לכנרת.
לאחר שסיים קורס מ"מים פרצה מלחמת-העצמאות ויעקב נשלח לגליל (עין זיתים) ואחר- כך לנגב (נגבה וסביבתה). בעוברו לחולדה הועלה לדרגת מפקד פלוגה, כשהחליף את נחום אריאלי שנפל בקסטל. יעקב נפל ביום י"א בניסן תש"ח (20.4.1948) במבצע "הראל" כשהותקפה שיירת ענק שעלתה לירושלים עם אספקה לליל הסדר. כשחלוץ השיירה כבר היה בירושלים, הותקף המאסף סמוך לחאן שער הגיא. סטוצקי יצא בראש יחידה כדי לרתק את האויב, ועל-ידי כך הציל רבים מאנשי השיירה ואפשר את פינוי הפצועים. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית ענבים. אחרי מותו צוינה פעולתו בפקודת-יום מיוחדת והוא הועלה לדרגת סרן. הוריו קיבלו את אות-ההצטיינות של בנם מידי ראש הממשלה דויד בן גוריון.
המקור אתר יזכור ראו שמעו גם דברי ראש הממשלה יצחק רבין ביום הזיכרון תשנ"ה, שהספיד את חברו יצחק סטוצסקי

קבר מנחם שמי שעיצב את אנדרטת הפלמ"ח ואשתו רבקה בבית הקברות של קבוצת קריית ענבים

מנחם שֵמִי (שְמיט, שְמידט) (15 בדצמבר 1897 – 10 ביולי 1951) היה צייר ישראלי. ציוריו, בצבע וברישום, עוסקים בעיקר בארץ ישראל, אוֹרהּ, נופיה ואנשיה. סגנונו מהווה סינתזה אישית בין המסורות שלמד באודסה, השפעות אסכולת פריז ואסכולת "בצלאל". כמו כן עיצב את אנדרטת חטיבת הראל, בה לחם ונפל בנו סרן אהרן (ג'ימי), בבית הקברות הצבאי בקריית ענבים וערך את הקובץ "חברים מספרים על ג'ימי".

האנדרטה במעלה בית העלמין

****

*****

הצבי ישראל

****

****

****

****

****

****

 ****

הרפת

***

***

מבנה נוסף של הרפת

גרפטי על קיר הרפת

****

עמדות ביטחון

****

****

****

***

עמדה בבית התינוקות

***

****

****

חדר אוכל

****

***

מבט מהצד

***

****

בית הספר

****

****

****

חדר הזיכרון

***

***

*****

גן צילה  

****

****

*****

בור המים 

מבנה הבאר בראשונה על אדמות דילב היום משתלת אבו גוש סמוך לכיכר הכניסה לקריית ענבים

****

בריכת המים

*****

מראות בין שבילי הקיבוץ 

אחד משני הארזים שבקריית ענבים, השני נטוע בבית העלמין הצבאי

****

****

****

****

***

****

****

****

***

***

בית התרבות

***

אסבסטונים בהם שוכנו בשנות ה-70' מתנדבים מפינלנד שנקראו "קיית פינלנד. חלק מהם עברו והקימו את יד השמונה.

****

******

סוף דבר, שלושת הסיורים
בקריית ענבים ובבית העלמין
היו מרתקים
והיוו הזדמנות נוספת
ללמוד שוב ולהעמיק
על תולדות ההתיישבות ובהר,
על המערכה על הדרך לירושלים,
על האנשים מאחורי המעשים
ועל הנופלים במלחמת העצמאות
שרבים מהם היו משכמם ומעלה
ונפילתם היא החמצה גדולה!

****

כן ירבו סיורים מעין אלה,
יש לנו עדין מה ללמוד !!

****

תודה לשי בייטנר על שהובלת אותי במשעולי קריית ענבים,

תודה לרבקה צביאלי על הערותיה על חטיבת פלמ"ח הראל

עניינו של תיעוד זה הוא ריכוז וסיכום (כמעט סופי) של המיזם "נוצרים ביפו" שמטרתו ללמוד אודות הנוכחות של הקהילות הנוצריות ביפו בהווה וגם בעבר לבקר במתחמיהם (מנזרים, כנסיות, בתי ספר, בתי עלמין ועוד).

במסגרת מיזם זה נכתבו עד כה ארבעה עשר תיעודים וכולם מרוכזים למטה.

התיעודים הם של הביקורים במתחמים ובקהילות הנוצריות, בחלקם נפגשתי עם ראשיהם, וכוללים צילומים רבים של המנזרים, הכנסיות, מוסדות הקהילה, בית ספר ובית עלמין.

לדאבוני במנזר אחד ובכנסייה אחת לא התאפשר ביקור בפנים בגלל אילוצי הקורונה.

לא התאפשר ביקור במתחם נטוש ונעול של כנסייה נוספת.

ביקורים אלה ביפו מבחוץ ובפנים, היו תשע פעמים בהם הגעתי ליפו: הראשון ב-21/5/2020 והאחרים בחודש לאחר מכן בין 7/6/2020 ל-4/7/2020

בשלושה סיורים הצטרפו אלי שמעון גת (היסטוריון, מרצה ומורה דרך)  שרון רגב (מורת דרך ומנהלת מח' דתות במשרד החוץ) ובסיור אחד הצטרפו עופרה שמע ואיציק ליטני (שניהם מורי דרך) ומוטי ארמלין (חבר סקרן ומתעניין). עם תחילת המיזם התעניינו עוד כמה מורי דרך שביקשו להצטרף לסיורים אולם, הם לא הגיעו.

******

הרעיון לפרויקט זה נבע מסקרנות רבה והרצון להעמיק ללמוד ולהכיר את יפו בכלל ומנקודת מבט נוצרית בפרט.

הנוכחות הנוצרית ביפו במשך הדורות נבעה ממספר סיבות עיקריות.

 

מקומה וקדושה של העיר במסורת הנוצרית נבעה מהאמונה על  פעילות של פטרוס הקדוש: נס החייאת הצדיקה טביטא וחזיון על גג ביתו של שמעון הבורקסקי.

 

הנוכחות הנוצרית התקיימה כבר בתקופה הביזנטית ונמשכה לאורך ההיסטוריה כמעט ברצף למעט מאות שנים של היעדרות.

 

חשיבותה של העיר לעולם הנוצרי בימי הביניים ובעת החדשה ועד הקמת מדינת ישראל נבעה גם מהיבט הגיאוגרפי והפוליטי, קרי היותה שער הכניסה הראשי לארץ ישראל מהים דרכו הגיעו הצליינים לארץ הקודש.

 

במחצית המאה ה-19 הגיעו ליפו והתיישבו סוחרים אמידים מלבנון.

 

הנוכחות הנוצרית הפיסית המרשימה בעיר היא גם פרי פעילות מעצמות אירופה החל מהרבע האחרון של המאה ה-19 בשלהי השלטון העותמאנים ובתחילת המאה ה-20 בזמן שלטון הבריטים שבנו מספר מנזרים וכנסיות וגם מוסדות שישרתו את הקהילות המקומיות בענייני חינוך ובריאות.

 

עד 1948 יפו הייתה עיר עצמאית שעמדה בפני עצמה ומאז ימיה הראשונים של מדינת ישראל היא חלק בלתי נפרד מתל אביב.

 

היום הקהילה הנוצרית הערבית ביפו קטנה מאוד ביחס לגודלה בתקופת השלטון הבריטי בארץ ישראל. היא כוללת בין 6,500 ל-7,000 נפש ופעילה מאוד בכלל הקשור לענייני דת, חינוך, רווחה, צדקה וקבורה.

 

יפו היא גם מקום כינוס של קהילות נוצריות שאנשיהם אינם ערבים המתגוררים במטרופולין תל אביב. מדובר על קהילת קתולים דוברי עברית, עובדים זרים, מהגרי עבודה וגם כאלה המזדמנים למרחב המטרופולין לרבות סגל דיפלומטי ותיירים. היא וגם מקום כינוס של הקהילה היהודית המשיחית של תל אביב יפו..

 

ביפו, באחד ממתחמי הכנסייה הלטינית נמצא מקום מושבו של נציג הוואתיקן בארץ ישראל.

 

******

מיזם זה הוא גם המשך של המיזם שמטרתו להכיר את המיעוט הנוצרי במדינת ישראל.

מיזם זה החל בשנת 2019 ונמשך במחצית הראשונה של שנת 2020 וכלל את סיורים בגליל, בחיפה ובלוד, ביהודה ובבקעת הירדן שהניבו את התיעודים הבאים:

בגליל

* אל יישובי הערבים הנוצרים בגליל: עילבון, מע'אר, ראמה, פסוטה ומעיליא
* ג'יש – מרבית תושביו נוצרים מרוניים
*  עכו, כנסיות נוצריות
* כפר יאסיף ואבו סנאן, קהילות נוצריות, כנסיות ועוד
* טורען שבגליל התחתון המרכזי
* הכפר בירעם בגליל העליון – תמונת מצב ועברו שנשכח (חלק ראשון)
* הכפר בירעם – צוהר לעדה מארונית, לאומיותה הארמית ויחסיה עם מדינת ישראל (חלק שני)
*  ג'יש שבגליל העליון, כמחצית אוכלוסייתו נוצרית וכמחציתה מוסלמית
* הכפר המרוני בירעם – בית הקברות של היישוב (חלק שלישי)
* הכפר איקרית שבגליל העליון ההררי המערבי
* מעלול, הכפר שהיה בגליל התחתון, שרידיו וכנסיותיו

חיפה

*"נוצרים בחיפה" (4 סיורים), נובמבר 2019, (12 תיעודים)
– חיפה, מתחם הקהילה המרונית ובמרכזו כנסיית סנט לואי
– חיפה, ארבע מתחמי העידה המלכיתית היוונית-קתולית
– חיפה, הכנסיות הלטיניות (רומיות-קתוליות)
– חיפה, מנזרי הכרמליטים על הכרמל
– חיפה, הכנסייה הארמנית
– חיפה, מתחם הקתוליים דוברי עברית
 – חיפה, מתחמי העידה האורתודוקסית
 – חיפה, מוסדות קתוליים: חינוך, בריאות, רווחה ואירוח
 – חיפה, מתחמי העדה האנגליקנית
  – חיפה, קהילות משיחיות יהודיות
  – חיפה, קהילות אוונגליות
  – חיפה, הכנסייה האורתודוקסית (הפרובוסלבית) הרוסית אליהו הנביא

לוד 

* לוד, סיור ברגל במרכז העיר העתיקה
* לוד, סיור ברגל וברכב בעיר הישנה
* לוד, חגיגות גאורגיוס הקדוש בכנסיית סנט ג'ורג'

יהודה

* מנזרים וכנסיות בכפר המוסלמי אבו גוש
* פגישה עם האב אולבייה במנזר הבנדיקטי באבו גוש

בקעת הירדן: חג ההתגלות בקאסר אל יהוד

* עם אלפי הצליינים בחג ההתגלות (האפיפניה) בקאסר אל-יהוד
* אתר הטבילה קאסר אל יהוד מקום אירועי חג ההתגלות (אפיפנה)
* צלייני הכנסיות האורתודוכסיות והפרובוסליות בחג ההתגלות (אפיפנה)
* אנשי הקהילה האריתריאית בישראל בחג ההתגלות (אפיפנה)
* מאמיני הכנסייה הסורית – אורתודוקסית בחג ההתגלות (אפיפנה)
* קהילת הכנסייה האורתודוקסית האתיופית בחג ההתגלות (אפיפנה)

יפו טרם היווצרות הנצרות

יפו היא מערי הנמל העתיקות בעולם. השרידים הקדומים ביותר שהתגלו ביפו הם שרידי חלקלקה שהקיפה את גבעת יפו מתקופת החיקסוס, במאה ה-18 לפנה"ס. כן נמצאו  שרידי יישוב משלהי המאה ה-17 לפנה"ס והמחצית הראשונה של המאה ה-16 לפנה"ס. מתקופת הברונזה המאוחרת (המחצית שנייה של המאה ה-16 לפנה"ס והמאה ה-15 לפנה"ס התגלו שרידי בניינים מלבנים על יסודות אבן.

 

לראשונה נזכרת יפו בכתובים באגרות מצריות משנת 1470 לפנה"ס, המתפארות בכיבושה על ידי הפרעה תחותמס השלישי, גם במכתבי אל עמרנה נזכרת יפו, בשמה הפרעוני יא-פּוּ. המצרים שלטו על יפו ועל דרך הים עד המאה ה-12 לפנה"ס אז  פלשו הפלשתים לארץ ישראל והשתלטו על שפלת החוף ובכללה יפו.

 

יפו מוזכרת בשלושה מספרי התנ"ך.
* בספר יהושע מוצבת העיר בתחום נחלת שבט דן, "וּמֵי הַיַּרְקוֹן וְהָרַקּוֹן עִם הַגְּבוּל מוּל יָפוֹ." אך נראה כי השבט לא הצליח לכבוש את כל נחלתו.
* בספר דברי הימים ב, בתיאור בניית המקדש על ידי שלמה המלך נאמר כי דרכה הגיעו הארזים ששימשו לבניין בית המקדש "וַאֲנַחְנוּ נִכְרֹת עֵצִים מִן הַלְּבָנוֹן כְּכָל צָרְכֶּךָ וּנְבִיאֵם לְךָ רַפְסֹדוֹת עַל יָם יָפוֹ וְאַתָּה תַּעֲלֶה אֹתָם יְרוּשָׁלָ‍ִם" (דברי הימים ב ב' ט"ו); בתיאור המקביל בספר מלכים לא מוזכרת יפו.
* בספר יונה בתיאור בריחתו משליחותו אל נינוה של יונה הנביא הוא החל בה את מסעו "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יְהוָה וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אָנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יְהוָה." (יונה א' ג').

 

בתקופה הפרסית הייתה יפו, ככל ערי יהודה, תחת שלטון ממלכת פרס, שמסרה אותה לפיניקים. בספר עזרא (ג' ז') מוזכר כי דרך נמל יפו הובאו גם הארזים לבניין בית המקדש השני

 

בשנת 301 לפנה"ס נכבשה יפו בידי שליט מצרים תלמי הראשון, שהפך את העיר לנמל חשוב בממלכתו. בימי מרד החשמונאים התנכלו תושבי העיר ההלניסטים ליהודים והטביעו כמה מאות מהם בים. כתגובה פשט יהודה המכבי על יפו והשמיד את הנמל והספינות בו. אחיו יהונתן כבש שוב את העיר מידי אפולוניוס, שר הצבא של סוריה.

 

השלטון בעיר התחלף מספר פעמים, בית סלאוקוס סיפח את העיר אל הממלכה הסלאוקית אולם איפשר לתושביה עצמאות בענייני פנים. (ספר חשמונאים ב', י"ב, ג'-ו'). ב-142 לפנה"ס הצליחו שמעון התרסי ויונתן הוופסי לכבוש את העיר ולהושיב בה יהודים, והיא הייתה לנמל חשוב לממלכת החשמונאים, ושימשה את אלכסנדר ינאי ואשתו שלומציון המלכה.

 

בשנת 67, בימי המרד הגדול, כבשו הרומאים את העיר לאחר קרב ימי עז, הציתו אותה וטבחו בתושביה.

מקומה של יפו
באמונה והמסורת הנוצרית  

מקומה של יפו באמונה והמסורת הנוצרית נובעת מפעילות של פטרוס הקדוש בה: הראשון, נס החייאתה של טביתא והשני חזון ההתגלות שלו בבית שמעון בורסקאי המסמל את פתיחת הדרך הגוים להצטרף לנצרות.

 

פטרוס הקדוש כמו ישוע היה יהודי, דיג מהעיר טבריה שנקרא שמעון בר יונה. הוא הפך להיות בכיר מבין שנים עשר השליחים של ישוע המוזכרים בברית החדשה ונחשב לאפיפיור הראשון. הוא ידוע גם בשם "כיפא", המקבילה הארמית ל"פטרוס" (סלע, צור). השם פטרוס ניתן לו כשהכריז לראשונה כי ישו הוא המשיח ובן האלוהים. ישו ענה: "אשריך שמעון בר־יונה, כי לא בשר ודם גילה לך, אלא אבי שבשמים. וגם אני אומר לך כי אתה כיפא (ביוונית, פטרוס) ועל הצור (ביוונית פטרה) הזה אבנה את קהילתי ושערי שאול לא יגברו עליה" (מתי ט"ז 17–19). על שמו הוקמה בזיליקת פטרוס הקדוש בקריית הוותיקן שברומא. בעולם הנוצרי ישנם מעל 700 שמות שונים הנגזרים משמו של פטרוס.

 

נס החייאתה של טביתא (מעשה שליחים פרק ט') – בְּיָפוֹ הָיְתָה תַּלְמִידָה וּשְׁמָהּ טָבִיתָא, כְּלוֹמַר צְבִיָּה, וְהִיא רַבַּת מַעֲשִׂים טוֹבִים וּמַרְבָּה בִּגְמִילוּת חֲסָדִים. 37 בַּיָּמִים הָהֵם חָלְתָה וָמֵתָה, וּלְאַחַר שֶׁרְחָצוּהָ שָׂמוּ אוֹתָה בַּחֲדַר הָעֲלִיָּה. 38 כֵּיוָן שֶׁלּוֹד קְרוֹבָה לְיָפוֹ וְהַתַּלְמִידִים שָׁמְעוּ כִּי כֵּיפָא שָׁם, שָׁלְחוּ אֵלָיו שְׁנֵי אֲנָשִׁים לְהַפְצִיר בּוֹ שֶׁיְּמַהֵר לָבוֹא אֲלֵיהֶם. 39 כֵּיפָא קָם וְהָלַךְ אִתָּם. כְּשֶׁהִגִּיעַ הִכְנִיסוּהוּ אֶל הָעֲלִיָּה, וְכָל הָאַלְמָנוֹת עָמְדוּ לְיָדוֹ בּוֹכִיּוֹת וְהֶרְאוּ לוֹ כֻּתָּנוֹת וּבְגָדִים שֶׁעָשְׂתָה צְבִיָּה בְּעוֹדָהּ עִמָּהֶן. 40 הוֹצִיא כֵּיפָא אֶת כֻּלָם הַחוּצָה, כָּרַע עַל בִּרְכָּיו וְהִתְפַּלֵּל, וּבִפְנוֹתוֹ אֶל הַגּוּפָה אָמַר: "טָבִיתָא, קוּמִי!" הִיא פָּקְחָה אֶת עֵינֶיהָ וּכְשֶׁרָאֲתָה אֶת כֵּיפָא יָשְׁבָה. 41 הוּא הוֹשִׁיט אֵלֶיהָ אֶת יָדוֹ וְהֵקִים אוֹתָהּ. אָז קָרָא לַקְּדוֹשִׁים וְלָאַלְמָנוֹת וְהִצִּיג אוֹתָהּ חַיָּה לִפְנֵיהֶם. 42 הַדָּבָר נוֹדַע בְּכָל יָפוֹ וְרַבִּים הֶאֱמִינוּ בָּאָדוֹן. 43 אַחֲרֵי כֵן נִשְׁאַר כֵּיפָא בְּיָפוֹ יָמִים רַבִּים אֵצֶל אִישׁ אֶחָד שֶׁהִתְפַּרְנֵס מֵעִבּוּד עוֹרוֹת, שִׁמְעוֹן שְׁמוֹ.

 

חזון ההתגלות שלו בבית שמעון בורסקאי- לאחר מעשה נס החייאתה נשאר כיפא ביפו ימים רבים והתארח אצל איש אחד שהתפרנס מעיבוד עורות ונקרא שמעון הבורסקאי. יום אחד בשעת צהרים עלה לגג הבית על מנת להתפלל. הוא היה רעב ורצה לאכול. אבל בעת שהכינו את האוכל הופיע בפניו חיזיון, ובו מלאך שציווה אותו לאכול מ"כל בהמת הארץ וחיה ורמש ועוף השמים". פטרוס מחה כי מעולם לא אכל "פיגול וטמא" ונענה כי "את אשר טיהר האלוהים אתה אל תטמאנו". חזיון זה של פטרוס הכשיר את הקרקע לביטול דיני הכשרות הנהוגים ביהדות ואפשר האפשרות לקבל לא יהודים לנצרות. החלום פתח את הדרך להפצת הנצרות לשאר העולם. המעשה הראשון של פטרוס היה הפיכת של שר המאה הרומי קורנליוס בקיסריה לנוצרי.

 

1. אִישׁ הָיָה בְּקֵיסַרְיָה, קוֹרְנֶלְיוֹס שְׁמוֹ, שַׂר מֵאָה מִן הַגְּדוּד הַנִּקְרָא הָאִיטַלְקִי; 2 חָסִיד הָיָה וִירֵא אֱלֹהִים הוּא וְכָל בֵּיתוֹ, וְגוֹמֵל חֲסָדִים רַבִּים לָעָם וּמִתְפַּלֵּל בְּכָל עֵת. 3 בְּאַחַד הַיָּמִים, סָמוּךְ לְשָׁעָה שָׁלוֹשׁ אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם, רָאָה מַרְאֶה בָּרוּר: מַלְאַךְ אֱלֹהִים בָּא אֵלָיו וְאוֹמֵר לוֹ, "קוֹרְנֶלְיוֹס!" 4 כְּשֶׁהִבִּיט בּוֹ נִתְמַלֵּא פַּחַד וְאָמַר: "מַה זֶּה, אֲדוֹנִי?" הֵשִׁיב לוֹ הַמַּלְאָךְ: "תְּפִלּוֹתֶיךָ וצִדְקוֹתֶיךָ עָלוּ לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. 5 וְעַכְשָׁו שְׁלַח אֲנָשִׁים לְיָפוֹ וּקְרָא לְשִׁמְעוֹן הַמְכֻנֶּה כֵּיפָא. 6 הוּא מִתְאָרֵחַ אֵצֶל בֻּרְסִי אֶחָד, שִׁמְעוֹן שְׁמוֹ, אֲשֶׁר בֵּיתוֹ עַל-יַד הַיָּם." 7 אַחֲרֵי שֶׁהָלַךְ הַמַּלְאָךְ הַמְדַבֵּר אֵלָיו, קָרָא קוֹרְנֶלְיוֹס לִשְׁנַיִם מֵעֲבָדָיו וּלְחַיָּל יְרֵא שָׁמַיִם שֶׁהָיָה מִמְּשָׁרְתָיו הַמְקֹרָבִים. 8 הוּא סִפֵּר לָהֶם אֶת הַכֹּל וְשָׁלַח אוֹתָם לְיָפוֹ. 9 לְמָחֳרַת, כַּאֲשֶׁר נָסְעוּ בַּדֶּרֶךְ וְהִתְקָרְבוּ אֶל הָעִיר, עָלָה כֵּיפָא אֶל הַגַּג לְהִתְפַּלֵּל; זֶה הָיָה בְּעֵרֶךְ בִּשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם. 10 הוּא הָיָה רָעֵב וְרָצָה לֶאֱכֹל. אֲבָל בְּעֵת שֶׁהֵכִינוּ אֶת הָאֹכֶל הָיְתָה עָלָיו הָרוּחַ 11 וְהִנֵּה הוּא רוֹאֶה אֶת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחִים (יחזקאל א' א') וְיוֹרֵד אֵיזֶה כְּלִי דּוֹמֶה לְמִפְרָשׂ גָּדוֹל, מוּרָד בְּאַרְבַּע קְצוֹתָיו אֶל הָאָרֶץ, 12 וּבוֹ מִכָּל חַיּוֹת הָאָרֶץ וְהָרְמָשִׂים וּמִכָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם. 13 וְקוֹל הָיָה אֵלָיו: "קוּם, כֵּיפָא, שְׁחַט וֶאֱכֹל!" 14 אָמַר כֵּיפָא: "בְּשׁוּם פָּנִים לֹא, אֲדוֹנִי, כִּי מֵעוֹלָם לֹא אָכַלְתִּי שׁוּם פִּגּוּל וְטָמֵא."(ויקרא כ' כה') 15 שֵׁנִית הָיָה הַקּוֹל אֵלָיו: "לַאֲשֶׁר טִהֵר אֱלֹהִים, אַתָּה אַל תִּקְרָא 'טָמֵא'." 16 כָּךְ הָיָה שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים וּמִיָּד נִלְקַח הַכְּלִי הַשָּׁמַיְמָה. 17 כֵּיפָא הָיָה עוֹדֶנּוּ חוֹכֵךְ בְּדַעְתּוֹ מַה כַּוָּנַת הַמַּרְאֶה שֶׁרָאָה, וְהִנֵּה הָאֲנָשִׁים, שֶׁנִּשְׁלְחוּ מֵאֵת קוֹרְנֶלְיוֹס וְחִפְּשׂוּ אֶת בֵּיתוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן, עָמְדוּ בַּשַּׁעַר. 18 הֵם קָרְאוּ וְשָׁאֲלוּ אִם שִׁמְעוֹן הַמְכֻנֶּה כֵּיפָא מִתְאָרֵחַ שָׁם. 19 כְּשֶׁהִרְהֵר כֵּיפָא עַל הַמַּרְאֶה אָמְרָה לוֹ הָרוּחַ: "הִנֵּה כַּמָּה אֲנָשִׁים מְבַקְשִׁים אוֹתְךָ. 20 קוּם, רֵד וְלֵךְ אִתָּם, אַל תְּהַסֵּס, כִּי אֲנִי שְׁלַחְתִּים." 21 יָרַד כֵּיפָא אֶל הָאֲנָשִׁים וְאָמַר: "הִנֵּה אֲנִי הָאִישׁ שֶׁאַתֶּם מְבַקְשִׁים. לְשֵׁם מַה בָּאתֶם?" 22 הֵשִׁיבוּ וְאָמְרוּ: "שַׂר הַמֵּאָה קוֹרְנֶלְיוֹס, אִישׁ צַדִּיק וִירֵא אֱלֹהִים אֲשֶׁר שֵׁם טוֹב לוֹ בְּקֶרֶב כָּל הָעָם הַיְהוּדִי, צֻוָּה עַל-יְדֵי מַלְאָךְ קָדוֹשׁ לִקְרֹא לְךָ אֶל בֵּיתוֹ וְלִשְׁמֹעַ דְּבָרִים מִפִּיךָ." 23 כֵּיפָא הִזְמִינָם לְהִכָּנֵס וְאֵרַח אוֹתָם. לְמָחֳרָת קָם וְיָצָא אִתָּם, וְכַמָּה מִן הָאַחִים שֶׁבְּיָפוֹ נִלְווּ אֵלָיו. 24 יוֹם לְאַחַר מִכֵּן בָּאוּ לְקֵיסַרְיָה, וְקוֹרְנֶלְיוֹס חִכָּה לָהֶם עִם בְּנֵי מִשְׁפַּחְתוֹ וִידִידָיו הַמְקֹרָבִים שֶׁכִּנֵּס אֶצְלוֹ. 25 כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ כֵּיפָא נִגַּשׁ אֵלָיו קוֹרְנֶלְיוֹס, נָפַל לְרַגְלָיו  וְהִשְׁתַּחֲוָה.26 הֵקִים אוֹתוֹ כֵּיפָא בְּאָמְרוֹ: "קוּם! גַּם אֲנִי עַצְמִי בֶּן אֱנוֹשׁ". 27 כְּשֶׁהוּא מְשׂוֹחֵחַ אִתּוֹ נִכְנַס הַבַּיְתָה וּמָצָא נֶאֱסָפִים רַבִּים. 28 אָמַר לָהֶם: "אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁאָסוּר לְאִישׁ יְהוּדִי לִהְיוֹת חָבֵר לְנָכְרִי אוֹ לָבוֹא אֵלָיו,(שמות לד' טו') אַךְ לִי הֶרְאָה אֱלֹהִים שֶׁלֹּא לִקְרֹא לְשׁוּם אָדָם 'שִׁקּוּץ' אוֹ 'טָמֵא'. 29 לָכֵן גַּם בָּאתִי לְלֹא הִתְנַגְּדוּת כְּשֶׁנִּקְרֵאתִי. כָּעֵת אֲנִי שׁוֹאֵל לְשֵׁם מַה קְּרָאתֶם לִי?" 30 הֵשִׁיב קוֹרְנֶלְיוֹס: "לִפְנֵי שְׁלוֹשָׁה יָמִים הִתְפַּלַּלְתִּי בְּבֵיתִי בְּדִיּוּק בַּשָּׁעָה הַזֹּאת, בְּשָׁלוֹשׁ אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם, וְהִנֵּה עָמַד לְפָנַי אִישׁ בִּלְבוּשׁ מַבְהִיק 31 וְאָמַר, 'קוֹרְנֶלְיוֹס, תְּפִלָּתְךָ נִשְׁמְעָה וְצִדְקוֹתֶיךָ עָלוּ לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהִים. 32 שְׁלַח לְיָפוֹ וּקְרָא לְשִׁמְעוֹן הַמְכֻנֶּה כֵּיפָא. הוּא מִתְאָרֵחַ בְּבֵיתוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן הַבֻּרְסִי עַל-יַד הַיָּם.' 33 לְפִיכָךְ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ מִיָּד וְאָכֵן טוֹב עָשִׂיתָ שֶׁבָּאתָ. כָּעֵת אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ נִמְצָאִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים לִשְׁמֹעַ אֶת כָּל מַה שֶּׁאֲדֹנָי צִוָּה עָלֶיךָ."(דברים ה' כז')

 

34 פָּתַח כֵּיפָא בִּדְבָרוֹ וְאָמַר: "בֶּאֱמֶת רוֹאֶה אֲנִי שֶׁאֱלֹהִים אֵינֶנּוּ נוֹשֵׂא פָּנִים,(שמואל א', טז' ז';דברי הימים ב', יט' ז') 35 אֶלָּא בְּכָל עַם וְעַם מִי שֶׁיָּרֵא אוֹתוֹ וְעוֹשֶׂה צֶדֶק רָצוּי לְפָנָיו.(תהילים טו' א'-ב';קמז' יא') 36 אַתֶּם יוֹדְעִים אֶת הַדָּבָר שֶׁשָּׁלַח לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּבַשְּׂרוֹ שָׁלוֹם עַל-יְדֵי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲדוֹן הַכֹּל, 37 דָבָר שֶׁהָיָה בְּכָל יְהוּדָה וְהֵחֵל בַּגָּלִיל לְאַחַר הַטְּבִילָה שֶׁהִכְרִיז יוֹחָנָן: 38 יֵשׁוּעַ מִנָּצְרַת, אֲשֶׁר אֱלֹהִים מָשַׁח אוֹתוֹ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּבִגְבוּרָה,(ישעיהו יא' ב';סא' א') הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה חֶסֶד וּמְרַפֵּא אֶת כָּל הַנִּדְכָּאִים תַּחַת יַד הַשָּׂטָן, כִּי אֱלֹהִים הָיָה אִתּוֹ. 39 וְאָנוּ עֵדִים עַל כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה בְּאֶרֶץ הַיְּהוּדִים וּבִירוּשָׁלַיִם; הוּא אֲשֶׁר גַּם הֲרָגוּהוּ בְּהוֹקָעָה עַל עֵץ. 40 אוֹתוֹ הֵקִים הָאֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְנָתַן לוֹ לְהֵרָאוֹת, 41 לֹא לְכָל הָעָם, אֶלָּא לְעֵדִים שֶׁאֱלֹהִים קָבַע אוֹתָם מֵרֹאשׁ, לָנוּ אֲשֶׁר אָכַלְנוּ וְשָׁתִינוּ אִתּוֹ אַחֲרֵי קוּמוֹ מִן הַמֵּתִים. 42 הוּא צִוָּה עָלֵינוּ לְהַכְרִיז לָעָם וּלְהָעִיד כִּי אוֹתוֹ שָׂם הָאֱלֹהִים לְשׁוֹפֵט הַחַיִּים וְהַמֵּתִים. 43 עָלָיו כָּל הַנְּבִיאִים מְעִידִים כִּי כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ יְקַבֵּל בִּשְׁמוֹ סְלִיחַת חֲטָאִים."(ישעיהו נג' ה'-ו'). 

 

44 בְּשָׁעָה שֶׁדִּבֵּר כֵּיפָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָלְחָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל כָּל הַשּׁוֹמְעִים אֶת הַדָּבָר. 45 הַמַּאֲמִינִים בְּנֵי הַמִּילָה אֲשֶׁר נִלְווּ אֶל כֵּיפָא הִשְׁתּוֹמְמוּ עַל שֶׁמַּתְּנַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ נִשְׁפְּכָה גַּם עַל הַגּוֹיִים, 46 שֶׁכֵּן שָׁמְעוּ אוֹתָם מְדַבְּרִים בִּלְשׁוֹנוֹת וְנוֹתְנִים גְּדֻלָּה לֵאלֹהִים.(יואל ג' א') 47 הֵגִיב כֵּיפָא וְאָמַר: "הַאִם יָכוֹל מִישֶׁהוּ לִמְנֹעַ אֶת הַטְּבִילָה בְּמַיִם מֵאֵלֶּה שֶׁקִּבְּלוּ אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ כָּמוֹנוּ?" 48 הוּא צִוָּה עֲלֵיהֶם לְהִטָּבֵל בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. אַחֲרֵי כֵן בִּקְשׁוּ מִמֶּנּוּ לְהִשָּׁאֵר אֶצְלָם כַּמָּה יָמִים.

 

הנוכחות הנוצרית ביפו
מראשית היווצרות הנצרות
ועד ימי הביניים

בתקופה הרומית, כנראה טרם היווצרות הנצרות, התכנס היישוב בתחומי התל. באזורים ממזרח לתל אשר שימשו בעבר למגורים ותעשייה נמצאו קברים בלבד. ברחבי העיר נמצאו חרסים מהתקופה הרומית כמעט ללא שרידים אדריכליים, אשר נמצאו בעיקר בתל בתקופה זו.

 

בתקופה הביזנטית חל שינוי באופי העיר והיא התחזקה והתפשטה לאזורים נרחבים כבעבר. בתקופה זאת הייתה כבר ביפו, כנראה קהילה נוצרית. ייתכן שאז הייתה בעיר איזושהי כנסייה אבל, אף שריד ממנה לא נמצא בחפירות הארכיאולוגיות. מספר מבנים שנמצאו בתל מייצגים שלבים שונים של ההתיישבות בתקופה זו. ממזרח לתל נמצאו שרידי רובעי מגורים, בית מרחץ ומתקנים. גם ממערב לתל באזור הנמל נמצאו שרידי מבנים, ואף נמצאו שרידי הרציף הקדום. בשטחים מצפון ומדרום וברחבי העיר נמצאו ממצא חרסים רב ושרידי בנייה. קברים נתגלו במתחם אנדרומדה. נראה אם כן שגבולות העיר הביזנטית היו מצפון לאתר זה.

 

לאחר הכיבוש המוסלמי של הארץ בשנת 638 ירדה יפו מחשיבותה ואוכלוסייתה בכלל וזו הנוצרית בפרט התמעטה מאוד, במקביל להתחזקות שכנתה רמלה, שהפכה לבירת הארץ המוסלמית. אז שימשה יפו כנמל של רמלה, כריבאט וכעיר מסחר.הממצא הארכיאולוגי שנתגלה מהתקופה האסלאמית הקדומה מזכיר באופיו את הממצא מהתקופה הביזנטית – שרידי מבנים ומתקנים והמשך השימוש במבנים מהתקופה הביזנטית. היקף הממצאים לעומת זאת, מצביע על ירידה משמעותית בכלל הפעילות בעיר ולכן נראה כי בתקופה זו הצטמצמו גבולות העיר.

 

לפי המקורות ההיסטוריים, במאה ה-11 ערב הכיבוש הצלבני נטשו המוסלמים את יפו, הרסו את העיר ואת הנמל , השאירו אותה חרבה והתושבים נטשו את העיר. הצלבניים שהגיעו במסע הצלב הראשון שיקמו וביצרו את העיר הם הכירו בחשיבות הנמל, שדרכו נשמר הקשר עם אירופה והגיעה אספקה ותגבורת צבאית והיה גם השער לעולי הרגל לארץ הקודש. בשנת 1101 הגיע לנמל יפו צי של 32 אוניות מהנמל האיטלקי בג'נובה עם הציוד הדרוש להקמת מגדלי המצור שהיו דרושים לכיבוש ירושלים. יפו הצלבנית הייתה לעיר משגשגת וחזקה. בשנת 1227 במסע הצלב השישי, הגיע לעיר פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, והחל בביצור חומותיה. הוא הפסיק את הבנייה כאשר הוברר לו כי יהיה זה מכשול לכריתת ברית שלום עם המוסלמים. ב-1252 הגיע ליפו לואי התשיעי, מלך צרפת במסע הצלב השביעי והורה לשקם את החומות, לבנות 24 מגדלים ולהקים את המנזר והכנסייה הפרנציסקנים הצרפתיים ביפו, ואז חזר לצרפת. שרידי ביצורים נמצאו באזור הנמל, בשוק הפשפשים ובבית החולים הצרפתי. ברחבי העיר כולה נמצאו שרידים אדריכליים – מבני מגורים לצד בנייה מסיבית יותר, ככל הנראה ציבורית. שרידי הרחובות מעידים על תכנון עירוני. לא נמצאו ביפו שרידי כנסייה (סנט פטרוס) שבנו הצלבנים אבל מן הכתובים ידוע על קיומה. עיר הנמל הראשית של הצלבנים בארץ ישראל היה עכו ולא יפו.

 

העיר הצלבנית הנוצרית נותרה הרוסה במשך שלוש מאות שנים ובמשך תקופה זאת היא שימשה כנמל של העיר רמלה.

הנוכחות הנוצרית ביפו
מראשית העת החדשה

 

עם תחילת השלטון העות'מני במשך המאה ה-16 יפו הייתה קטנה ונחשבה כפר במחוז עזה.

 

חידוש ימיה של יפו בעת החדשה כעיר שיש בה נוכחות נוצרית בולטת התרחש בתקופת השלטון העת'מאני והוא קשור לא רק בגלל חשיבותה במסורת הנוצרית, אלא ובעיקר בגלל היות הנמל השער הראשי לעולי הרגל אשר עשו את דרכם לירושלים.

 

במחצית המאה ה-17, בשנת 1642 התיישבו ביפו נזירים פרנציסקנים שהיו אמונים על המקומות הקדושים בארץ הקודש מטעם הכס הקדוש הקתולי. הם הקימו בתוך שרידי המצודה הצלבנית אכסניה אך נאלצו להרוס אותה בפקודת השלטונות העותמאניים. כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1654 ניתנה להם רשות רשמית להקים מנזר, כנסייה קטנה ואכסניה לאירוח צליינים הקתולים (Casa Nova) שנקראה "ההוספיס הלאטיני" .

 

זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1667 הקימו הארמנים, ביוזמת הפטריארך של ירושלים, על מדרון העיר העתיקה, בסמיכות לרציף הנמל  מנזר על שם ניקולאס הקדוש שנחשב המבנה המבוצר בעיר ושימש אף הוא אכסניה לאירוח צליינים מארמניה. בנוסף הם רכשו בעיר נכסי נדל"ן. מסתבר שבית הארחה הארמני הראשון הוקם שנים מספר קודם לכן.

 

בחודשים אפריל–יוני 2010 בחפירות הצלה במתחם בית הסטודיות ברחוב נתיב המזלות 18, באחת משכבות החפירה, על אחד מקירות המבנה נתגלתה כתובת חקוקה על לוח אבן בשפה הארמנית המתארכת את הקמת המבנה לשנת 1651.  זיהוי שנת 1651 בכתובת הארמנית בעצם הופכת את מבנה בית הסטודיות למבנה מתחם ההארחה הארמני המקורי של יפו מהמאה ה-17. עד לחפירה זו נהוג היה לראות בהקמת מבנה הקאזה נובה הלטיני בשנת 1654 לסה"נ, את ראשית ההתיישבות המחודשת בעיר.  הכתובת המתארכת את הקמת המבנה לשנת 1651 מעידה כי הקאזה נובה שהוקם בשנת 1656 לא היה המבנה הראשון שהוקם עם חידוש ההתיישבות ביפו.

 

באותה עת, תחילת המחצית השניה של המאה ה-17, נבנה בתוך העיר גם על ידי הפטריארכיה היוונית אותדוכסית  מנזר על שם המלאך גבריאל ושימש אף הוא אכסניה לאירוח צליינים אורתודוכסים. במקביל לבנייה האכסנייה והמנזרים, התפתח שוב היישוב הנוצרי בעיר ובהדרגה התפתחה הקהילה הערבית האורתודוכסית.

 

בניית יפו נמשכה גם במאה ה-18. אז, השתפרו תנאי הביטחון בעיר והחלה פריחה כלכלית. באותה עת התיישבו בה סוחרים צרפתיים, סוכן הרפובליקה הוונציאנית, סוכנים קונסולרים של מדינת ויהודים יחידים. שגשוג זה נקטע בין השנים 1769 – 1775בגלל המאבק על השליטה בעיר בין הממשל העות'מאני ובין השליטים המקומיים. באותה תקופה העיר נכבשה ונהרסה פעמיים לאחר מצור ורבים מתושביה בני כל העידות הוצאו להורג.

 

בשנת 1799 נכבשה יפו  על ידי נפוליאון הוא לן במנזר הפרצסיקני, פצועי גייסותיו שוכנו במנזר היווני אורתודוכסי במנזר הארמני שימש כבית חולים בו שוכנו חייליו שחלו בדבר.

התעצמות הנוכחות הנוצרית
החל מראשית המאה ה-19
ובמשך תקופת השלטון הבריטי בארץישראל

 

בפריחה והשגשוג של יפו החלה בראשית המאה ה-19 ונמשכה עד ערב מלחמת העולם הראשונה. בראשית תקופה זאת יפו נחשבה יישוב קטן מערים אחרות בארץ ישראל ובסיומה עלתה לדרגת העיר השנייה בגודלה בארץ אחרי ירושלים.

 

בראשית מאה ה-19 העיר יפו נבנתה כמעט מחדש לאחר תקופת ההרס והמצור שפקדו אותה בסוף המאה ה-18. העיר נבנתה על הגבעה וסביבה נבנתה חומה מבוצרת. בחלקה המערבי של העיר בסמוך לנמל בתוך החומה התחיל להתהוות ריכוז של נוצרים שהחל להתפשט דרומה. בשלוש הכנסיות שהתקיימו בעיר באותה עת הלאטינית, היוונית אורתודוכסית והארמנית היה לכל אחת מכלול שכלל מנזר, כנסייה ואכסנייה לאירוח הצליינים, שכאמור, נבנה כבר במאה ה-17 והמאה ה-18.

 

מחוץ לחומות, מדרום לעיר, היו בתי קברות. בשנת 1835 נבנו בפקודת אברהים פחה ועל ידי הארמנים והיוונים – אורתודוכסים, שני מבנים בסמוך לבתי הקברות הנוצרים. המבנים נועדו לשמש קארטינה לצליינים

 

באותה עת הגיעו ליפו קהילות מבני העדות הנוצריות והתבססו בעיר. במקביל החלה בניית כנסייות, מנזרים, בתי חולים ובתי ספר ששימשו קהילות אלה.

 

כבר בראשית המאה ה-19 הגיעו מלבנון קבוצה של סוחרים בני העדה המרונית  בשנת 1855 הם בנו בתוך העיר העתיקה כנסייה אולם, בהמשך השנים נהרסה. עם התפתחות שכונת ע'גמי מדרום לעיר העתיקה הם עברו להתגורר בה ושם בנו בשנת 1905 את כנסיית ומנזר אנטוניוס הקדוש.

 

עוד לפני הגעת המרונים, בימי שלטונו של מוחמד עלי בארץ ישראל (1831 – 1840) הגיעו לעיר בני הקהילה הקופטית המצרית ובנו מנזר על שם אנטוניוס הקדוש במרחק מחוץ לחומות העיר העתיקה ולצידו בנו אכסנייה לקליטת עולי הרגל הקופטים בדרכם ממצרים לירושלים .

 

היוונים אורתודוכסים שהגיעו ליפו כבר במחצית המאה ה-17, הגבירו את אחיזתם ביפו במחצית המאה ה-19, הודות להגברת המעורבות האמפריה הרוסית בענייני ארץ ישראל שפרשה את חסותה עליהם ושלחה לארץ מאות אלפי צליינים. בחצר מנזר מיכאל הוקמו מבנים אחדים ששימשו כאכסנייה לצליינים. בשנת 1870 בנתה הקהילה האורתודוכסית הערבית מדרום ומחוץ לחומות העיר העתיקה כנסייה שהוקדשה לגיאורגיוס הקדוש.

 

בתחילת המאה ה-19 שקמו הארמנים את המנזר סנט ניקולאס לאחר ההרס שזרעו בו גייסות נפוליאון. הם הפכו אותו לבית אירוח ואכסניה לעולי הרגל הארמנים.

 

במחצית המאה -19, יפו הצטיינה בהותה מקום משיכה לניסיונות התיישבות חקלאיים של נוצרים זרים שנבעו מתסיסה דתית ותפיסות הקשורות באמונות בדבר שיבתו של ישוע לשלטון בעולם . ניסיונות אלה התנהלו בשני גלים: הראשון במחצית הראשונה של שנות החמישים (קבוצת קלורינדה מיינור בהר התקווה וועוד) והשני במחצית השנייה של שנות השישים שלה (המושבה האמריקאית, המושבה הגרמנית). רק מיעוטם הצליחו להתבסס ולשמור על רציפות יישובית אחרי פרקי זמן אלה.

 

באותה עת, במחצית המאה ה-19, לאחר מלחמת קרים (1853–1856), שבה ניגפה האימפריה הרוסית על ידי קואליציה של האימפריה העות'מאנית עם האימפריה הבריטית, האימפריה הצרפתית וממלכת סרדיניה, החלה כניסת מעצמות אירופה לארץ ישראל לאחר שניתנה להן הזכות  לפעול ולבנות בה.

 

בין השנים 1882 ל-1914 חלו ביפו שני תהליכים האחד בנייה חדשה בתחום העיר העתיקה והשני היציאה מחוץ לחומות ובשניהם הייתה בניה נוצרית של מבני דת ובניה לצורכי מסחר ומגורים בשכונת עג'מי בחלקה הדרומי של העיר.

 

בין השנים 1888– 1894 בחסות בית המלוכה הספרדי, במקום בו נבנתה במאה ה-17 כנסייה קטנה ואכסניה לאירוח צליינים הקתולים (Casa Nova), בנו שני נזירים פרנציסקנים, האח סראפין מפלרמו והאח ברנדין מרומא את מנזר וכנסייה על שם פטרוס הקדוש בסגנון ברוק. הכנסייה הורחבה בשנת 1903 ושימשה ככנסייה הקתולית הראשית של העיר בשלהי השלטון העותמאני וחלק מתקופת המנדט.

 

בשנת 1870 החלה הקהילה הערבית אורתודוכסית בלבנות מדרום ובצמוד לעיר העתיקה את מתחם כנסיית ג'ורג' הקדוש

 

בשנת 1882 בנו מסדר האחים הצרפתי "דה לה סאל" שהגיעו מצרפת את בית הספר לבנים Collège des Frères ובשנת 1885 נבנה בחסות ותמיכת ממשלת צרפת בית החולים הצרפתי על שם סנט לואי ביפו באותה עת מסדר הנזירות הצרפתי סנט ג'וזף בנו את בית הספר לבנות.

 

בשנת 1894 השלימה הכנסייה רוסית פרבוסלבית לבנות ממזרח ליפו, בסמוך לאבו כביר את הכנסייה הכנסייה נבנתה כמקום אכסנייה לצלינים עם גינה גדולה ופרדס, סביב בית קברות יהודי מהתקופה הרומית שנתגלה במקום, שכיום אנחנו יודעים שהוא רומי מאוחר עד ביזנטי. הטענה הייתה ששם נמצא קבר טביתא. בהמשך זלגו לשם כלל מסורות פטרוס ביפו: במקום זה ניצב בית שמעון הבורסקאי, בו התארח פטרוס עת שהה ביפו ובו חווה את נס החלום. אז  נקראה הכנסייה על שמו של השליח פטרוס הקדוש. מסורת זו ממשיכה וגורסת כי בחלקת הקברים הצמודה לכנסייה נקברה גם טביתא, אותה הקים פטרוס מן המתים.

 

בשנת 1904 נבנתה ממזרח ליפו, במקום במושבה האמריקאית-גרמנית ביפו, כנסיית עמנואל היא כנסייה לותרנית באותה עת נבנתה השכונה מרונית בצפון שכונת עג'מי סביב המנזר והכנסייה החדשה כנסיית אנטוניוס הקדוש.

 

בתחילת תקופת המנדט שיעור האוכלוסייה נוצרית ביפו היה כ-15%. אז נבנו עוד שלושה מתחמים: בשנת 1928 נבנה בשכונת עג'מי מתחם מנזר וכנסייה היוונית -קתולית  סיידה אל בישארה ("הגברת של הבשורה); בשנת 1932 נבנתה על ידי מסדר הפרציסקנים עבור הקהילה הלטינית הערבית כנסיית אנטוניוס הקדוש ברחוב יפת של ימינו באותו זמן ממול נבנתה הכנסייה האנגליקנית על שם פטרוס הקדוש בסמוך לבית החולים, אף הוא אנגליקני שנבנה מספר שנים קודם לכן.

****

מקורות הסקירה
* רות קרק (1984), יפו 1799 – 1917, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי
*מקור, הרחבות והפניות
*צור שיזף – כנסיות ביפו
*סקר ארכיאולוגי של ישראל

*****

הנוכחות הנוצרית
הפיסית ביפו כיום

 

לאחר כיבוש יפו על ידי צה"ל באפריל 1948, נטשו את העיר רבים מתושביה וביניהם גם אנשי הקהילות של הנוצרים הערבים. מעטים מהם נשארו בעיר, חלק מהם בהמשך הזמן עבר לרמלה.

 

אנשי הקהילות הנוצריות הערביות  המשיכו להתרכז בכנסיותיהם ומרביתם שלחו את ילידיהם לבתי הספר הכנסייתיים.

 

******

שלב חשוב במיזם, טרם היציאה לשטח, היה הלימוד המקדים, אודות המתחמים והקהילות, מקומותיהם, הנגישות אליהם ואיתור אנשי הקשר שיוכלו לפתוח לי את הדלתות.

בהדרגה נוצרה רשימת אנשי הקשר, כך התאפשר תיאום בכל המקומות.

להלן קישורים לתיעודי הביקורים לפי סדר פרסומם:

• נוצרים ביפו – מראות ראשונים של המיזם
• יפו, מתחם הכנסייה האורתודוכסית ג'ורג' הקדוש
• יפו, תפילת פנטקוסט של הקהילה האורתודוכסית הערבית בכנסיית ג'ורג' הקדוש
• יפו, האגודה האורתודוכסית לצדקה ומתחמיה
• יפו, המנזר היווני אורתודוכסי מאר מיכאל וכנסיותיו
• יפו, מתחמי הכנסייה הארמנית: מנזר ניקולא הקדוש ובית העלמין
• יפו, כנסיית המנזר המרוני אנטוניוס הקדוש שבשכונת עג'מי
• יפו, מנזר הקופטי אנטוניוס הקדוש ממצרים
• יפו, המתחם הלטיני פטרוס הקדוש (המנזר והכנסייה)
• יפו, קהילת הקתוליים דוברי עברית
• יפו, מתחם הכנסייה הלטינית אנטוניוס הקדוש
• יפו, מתחם הכנסייה האנגליקנית פטרוס הקדוש
• יפו, מתחם כנסיית גברתנו של הבשורה המלכיתית (יוונית – קתולית)
• יפו, בתי העלמין הלטיני והיווני – קתולי בדרום העיר
• ביקור בכנסייה האורתודוכסית הערבית ביפו, ערב קיץ תשפ"ב
• יפו, מצעד מועדון הצופים האורתודוכסים, קיץ 2022
• יפו, בית הקברות הפרוטסטנטי

*******
אלה האנשים שסייעו
ולהם אני חב תודה
וזה הסדר:

* מר האני מאטנס, איש הקהילה האורתודוכסית הערבית שפתח לי את הדלת הראשונה לקהילתו

* אבונה קוסטנטין נאסר, כהן הדת של הקהילה האורתודוכסית הערבית, שאפשר לי צילום בזמן התפילה, נפגש לשיחה ארוכה עם חבריי בביקור בכנסייה ותיאם ביקור בכנסיית מאר מיכאל והצטרף אליו

* מר אליאס נאסר, שמש כנסיית ג'ורג' הקדוש שאירח אותנו בלביות בכנסייה

* אמיל מדאבאק, פעיל הקהילה האורתודוכסית הערבית שאירח אותי במועדון האגודה, תיאם ביקור בבית הספר האורתודוכסי ובבית העלמין

* האב גרסימוס טימופיי, כהן הדת של הקהילה הרומנית האורתודוכסית המתגורר במנזר מאר מיכאל שאירח אותנו בלבביות במנזר ובכנסייה

* גברת ניבין מח'לול אליאס, מהעדה המרונית המתגוררת בג'יש, שלא חסכה מאמץ  לתאם ביקור בכנסייה המרונית אנוטניוס הקדוש ואף טרחה והגיעה ללוות אותי בביקור בכנסייה בזמן התפילה ביום שבת

* האב אפולינרי שווד, הנזיר הפרנציסקני, כהן הדת של הקהילה הקתולית דוברי עברית, שאירח אותנו בלבביות במנזר פטרוס הקדוש

* מר מטרי פחל, איש הקהילה, המלכיתית ( היוונית -קתולית) שטרח והגיע לפתוח לנו את שערי מתחם הכנסייה גברתנו של הבשורה

* עמיתיי שמעון גת ושרון רגב שהצטרפו לשלושה סיורים ועפרה שמע, איציק ליטני ומוטי ארמיל שהצטרפו לסיור אחד

* עקיבא סגל (מורה דרך המתגורר ביפו, חוקר אותה ומדריך בה) ואלכסנדר גליק (ארכיאולוג נפת עמק חפר והשרון במרחב מרכז של רשות העתיקות), שניהם האירו את עיניי על החפירות הארכיאולוגיות במתחם הארמני ובקרבתו  וחידשו לי אודות ראשית ההתיישבות הנוצרית בעיר בעת החדשה. עקיבא גם העיר לי על הסקירה הכרונולוגית בעניין הנוכחות הנוצרית בעיר.

******

סוף דבר, 

מסע לימוד וסיור מרתק זה כמעט הסתיים,

אחרי פגרה שנכפתה,

יבוצעו סיורים נוספים

במתחמים שטרם הגעתי אליהם  

עניינו של תיעוד זה הוא בית העלמין הלטיני של יפו, שנמצא במתחם בתי הקברות המוסלמי והנוצריים בקצה הדרומי של העיר.

הביקור במקום היה במסגרת מיזם  "נוצרים ביפו" שמטרתו ללמוד אודות הנוכחות של הקהילות הנוצריות ביפו בהווה וגם בעבר לבקר במתחמיהם (מנזרים, כנסיות, בתי ספר, בתי עלמין ועוד).

בפעם הראשונה הגעתי למקום  ב-21 במאי 2020 וראיתי את המתחם מבחוץ בסיור המקדים שתיעודו  "נוצרים ביפו – מראות ראשונים של המיזם".

שער בית העלמין היה נעול על בריח.

***

****

אז הבנתי שהסיכוי שאוכל להיכנס אליו קלוש.

תחושה זאת גברה לאור הידיעה שבית העלמין מנוהל על ידי הפרצסיקנים ולנוכח אי הצלחה להיכנס למתחם הכנסייה הלטינית אנטוניוס הקדוש שנמצאת ברחוב יפת.

ביום שבת, 4 ביולי בשעת לפני הצהרים לאחר הסיור עם שמעון גת במתחם הכנסייה המלכיתית (היוונית -קתולית) הנמצאת בצפון שכונת עג'מי, הצעתי שבדרך חזרה לבתינו נעבור ליד בית העלמין הלטיני.

ידעתי שלרוב בתי העלמין הנוצריים פתוחים בימי שבת.

חשבתי שאין לנו מה להפסיד.

עברנו במקום וראינו ששער בית העלמין פתוח.

השער היה פתוח

נכנסנו לשוטט בתוכו וכמובן לצלם בו.

התיעוד להלן כולל סקירה קצרה על בית העלמין המלווה במספר מפות וכמה צילומים.

*****

בית העלמין נמצא במתחם
בתי הקברות הנוצריים והמוסלמים
בקצה הדרומי של יפו

***

מיקום
רחוב בת ים
שמהווה את המשך דרומה
של רחוב קדם

***

****

ממבט ממעל, מדרום (צבע ירוק) בית הקברות היווני – קתולי

בית העלמין הוקם בקצה העיר
בראשית שלטון המנדט הבריטי

בית העלמין וסביבתו בשנות ה-40' בשטח הפתוח קצה הדרומי של העיר

בית העלמין נבנה
מדרום ובצמוד
לשכונת ג'בליה

****

בית העלמין החליף
את בית הקברות הלטיני הקודם
שנמצא ממול
למתחם כנסיית אנטויוס הקדוש
ובית הספר טרה סנטה ברחוב יפת

****

*****

 

בבית העלמין נמצאות אחוזות הקברים המפוארות של המשפחות המכובדות ביפו של לפני 1948. בבית העלמין טמונים גם  אנשי הקהילה הלטינית הערבית, אנשי הקהילה של הקתולים דוברי עברית, נוצרים קתולים בני משפחות מעורבות שהגיעו לארץ ברבות השנים. ושאינם רשאים להיטמן בקבר ישראל. כמו כן בבית הקברות ישנה חלקה של חיילי צבא פולין הגולה ("צבא אנדרס) שהגיעו לארץ ישראל בשנת 1942, תחת פיקודו של הגנרל אנדרס. בין הבאים עם צבא היה גם מנחם בגין.

 

*****

בית העלמין

***

****

***

****

****

****

****

***

****

***

קבר הנערה קטרין קסטניידה שנהרגה בפיגוע בדולפינריום בשנת 2001

***

****

קבר אלפרד דלמה הרועה הרוחני של הקהילה הקתולית דובר עברית שנהרג בתאונת דרכים בשנת 1985

****

בבית העלמין טמון המוסיקאי הנערץ רוני פטרסון שלך לעולמו ב-30 בספטמבר 2019 בשנתו כתוצאה מדום לב. מכיוון שהוא אינו יהודי התעוררה בעיה סביב נושא מקום קבורתו. הנושא זכה להד תקשורתי רב בעקבות פוסט שהעלתה אשתו, נילי, בדף הפייסבוק שלה. בסיועה של יעל חולדאי, אשתו של ראש עיריית תל אביב יפו, נמצא עבורו מקום קבורה והוא נקבר כעבור שלושה ימים בבית העלמין זה. לא מצאנו את קברו !

*****

חלקת קברי חיילי צבא הפולין הגולה

 עמוד זיכרון שקבעה ממשלת פולין
בשנת 2007
המנציח את זכר הנפטרים,
שהגיעו לאחר מסע טלטולים מפרך באסיה.

****

****

***

***

***

ד"ר תרזה ג'וקובסקה, חברת האצ"ל., הייתה בת האצילים הפולניה, שבחרה לחיות בארץ וסיפור הוא מרתק. תרזה, שנולדה בסנט פטרבורג בשנת 1908, הייתה בת למשפחת נסיכי יאלובייצקי, לה היו קשרי משפחה עם משפחת הצארים של בית רומנוב. המרשל פילסדוסקי, מנהיג פולין החדשה, היה קרוב משפחתה. היא הייתה בעלת תואר דוקטור למתמטיקה מאוניברסיטת קראקוב, ובתקופת מלחמת העולם השנייה, שרתה בממשלת פולין הגולה בלונדון. היא הצטרפה לכוחותיו של הגנרל אנדרס, ואתם הגיעה ארצה. בשרותה במודיעין הצבא הפולני, התוודעה למנחם בוכוויץ, קצין פולני ומשפטן, שהיה חבר גם באצ"ל (לימים שימש כשופט בפתח-תקווה). הוא גייס את תרזה לסיוע לארגון המחתרתי. כשעזבו חיילי פולין את הארץ, בשנת 1944, החליטה להישאר בארץ. היא התגוררה ביפו בדירה קטנה ועלובה ברחוב שערי ניקנור, אליה הביאה גם את אמה, וזו נפטרה בשנת 1951, ונקברה בבית קברות זה.  תרזה עבדה כמורה למתמטיקה בתל אביב, וחיה בדוחק רב. ותיקי יפו כינו אותה בשם “הפרינצסה”, משום שסיפרה על קרבתה למשפחת נסיכי פולין. וזוכרים אותה כדמות תמירה, המקפידה על לבושה. היא סיימה את חייה בבית האבות החרדי 'תפארת ישראל' בבני ברק, אליו הועברה בסיוע חבריה לארגון האצ"ל. היא הרגישה בנוח בחברת החרדים, ואלה כבדו אותה גם כשהגיע הכומר הפולני מיפו להגיש לה את הסקרמנט האחרון לפני מותה. על קברה נרשם יום מותה ב-5 באוקטובר 1968, אך היא נפטרה בשנת 1991. במועד החקוק על המצבה היא תרמה את גופתה למדע, ובחרה להכין לעצמה את ציון מקום קבורתה על מצבת קבר אמה, ביודעה שאיש לא ידאג לקבורת שרידי גופתה.
מקור הצילום והמידע: אדריכל שמואל גילר תל אביב 100, האינצקלופדיה העירונית

בית העלמין היווני – קתולי

שער הכניסה

***

****

*****

סוף דבר,

******

שמחתי מאוד על ההזדמנות
שנוצרה במקרה וללא תכנון מוקדם  
 להיכנס למתחם בית העלמין הלטיני 
ולתעד אותו

ודרכו להביט על בית העלמין היווני – קתולי 

******

למדנו עוד על
הפסיפס הנוצרי ביפו 
ועל טביעת החותם 
של בתי העלמין שבזמן שנבנו
היו בשטח הפתוח
מדרום ליפו המנדטורית
והיום נמצאים בלב השטח הבנוי

*****

בית עלמין הוא מקום מכובד
בו ניתן ללמוד רבות על אלה הקבורים.

לצערנו המידע שהיה לנו היה זעום.
יש עוד מקום לחזור אליו וללמוד יותר!

עניינו של תיעוד זה הוא מתחם הכנסייה המלכיתית (היוונית -קתולית) הנמצאת בצפון שכונת עגמי ביפו ונקראת כנסיית גברתנו של הבשורה  ובערבית  כניסת סיידה אל בישארה.

מיקום הכנסייה בלב יפו

****

הביקור במקום היה במסגרת מיזם  "נוצרים ביפו" שמטרתו ללמוד אודות הנוכחות של הקהילות הנוצריות ביפו בהווה וגם בעבר לבקר במתחמיהם (מנזרים, כנסיות, בתי ספר, בתי עלמין ועוד).

מיקום הכנסייה ביחס למתחמים הנוצרים האחרים

******

בפעם הראשונה הגעתי למקום  ב-21 במאי 2020 וראיתי את המתחם בבסיור המקדים שתיעודו  "נוצרים ביפו – מראות ראשונים של המיזם".

אז פגשתי את כהן הדת של הקהילה המלכיתית ביפו אבונה בולוס ארמלי ואת איש הקהילה מטרי פחל, סיפרתי להם על המיזם  וביקשתי שיתאפשר ביקור במקום.

מטרי הציע שאצור קשר יום לפני הביקור ונתאם את השעה.

כך היה!

ביום שבת, 4 ביולי בשעת בוקר, שהמתחם היה ריק, הגעתי למקום ואלי הצטרף עמיתי שמעון גת.

מטרי פחל פתח את דלתות המתחם.

בתחילה ישבנו בכנסייה ושוחחנו.

***

לאחר השיחה צלמתי בתוך הכנסייה ומחוץ לה.

התיעוד להלן כולל סקירה קצרה אודות הכנסייה המלכיתית בכלל, בישראל ואודות הקהילה ביפו. כמו מובאות מספר מפות וצילומים.

****

אודות הכנסייה היוונית קתולית

הכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית (בערבית: רום קתוליק) היא כנסייה אוניאטית העומדת בפני עצמה שהסתפחה למרות הכנסייה הקתולית לאחר שהתפצלה במאה ה-18 מן הכנסייה האנטיוכית.
מקור והפניות

******

 

הכנסייה האנטיוכית ידועה גם ככנסייה היוונית-אורתודוקסית של אנטיוכיה היא אחת מחמשת זרמי הכנסייה (הפנטארכיה). ארבע מתוך חמש הפנטארכיות בעולם העתיק היו בתחומי האימפריה הביזנטית והחמישית הייתה בקיסרות הרומית המערבית: ארבע האחרות הן הפטריארכיה של אלכסנדריה (הקופטית), הפטריארכיה של ירושלים  (כיום מפולגת בין השאר בין לטינית ויוונית-אורתודוקסית), הפטריארכיה של קונסטנטינופול והפטריארכיה של רומא. חמש כנסיות אלה היוו את בכנסייה הנוצרית המאוחדת לפני פילוגה במאה ה-11 בין הנצרות הקתולית במערב לבין הנצרות האורתודוקסית במזרח. 

 

הכנסייה האנטיוכית היא כנסייה אוטופלית, כלומר, הפטריארך של אנטיוכיה אינו כפוף לבעל סמכות עליונה ממנו בנצרות האורתודוקסית.

 

הכנסייה האנטיוכית טוענת כי היא היורשת הלגיטימית היחידה לקהילה הדתית בראשיתה של הנצרות שהוקמה באנטיוכיה (צפון סוריה של ימינו) על ידי השליחים פטרוס ופאולוס. מולה עומדת כנסייה נוספת הטוענת טענה זו – הכנסייה הסורית-אורתודוקסית (האשורית). הפיצול בין שתי הכנסיות (עוד טרם פילוג הכנסייה הנוצרית), התרחש על רקע הוויכוח על טיבו של ישו בוועידת כלקדון במחצית המאה החמישית (שנת 451)  שבה נקבעה הדוקטרינה הדיופיזיטית, קרי לישו היו שני טבעים שונים, אלוהי וגשמי הנפרדים מהותית אך בלתי-נפרדים ונמצאים בגוף אחד.
מקור והפניות

*****

 

המונח מלכיתים משמש לציון מספר כתות נוצריות במזרח התיכון השייכות לנצרות המזרחית הקתולית.  מקור השם הוא במילה הסורית העתיקה "מלכאיא", שפירושה "מלכותי". במקור שימש המונח ככינוי גנאי בעקבות הפיצול החריף שחל בנצרות המזרחית לאחר ועידת כלקדון במחצית המאה החמישית. מתנגדי הוועידה השתמשו בו כדי לציין את אלה שתמכו בהחלטות הוועידה ובקיסרות הביזנטית, ולא ברור באיזו תקופה החלו המלכיתים לכנות את עצמם בשם זה.

 

המלכיתים היו ברובם עירוניים דוברי יוונית שחיו במערב הלבנט ובמצרים, שלא כמו מתנגדי ועידת כלקדון דוברי הסורית והקופטית, שהיו ברובם כפריים.

 

הכנסייה המלכיתית חולקה לשלוש פטריארכיות היסטוריות – אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים, שהיו כפופות לפטריארך של קונסטנטינופול. מתנגדי ועידת כלקדון מקרב הכנסיות המזרחיות הקדומות ייסדו פטריארכיות משלהם באלכסנדריה (הכנסייה הקופטית אורתודוקסית), ובאנטיוכיה (הכנסייה הסורית אורתודוקסית).

 

החל מאמצע המאה -14 פעלו אנשי דת קתולים בדמשק ובאזורים אחרים, והחלו להמיר בחשאי את הכהונה האורתודוקסית לקתוליות. בתקופה זו הפיצול בין הכנסייה המזרחית למערבית לא היה מוגדר, ומרבית המומרים המשיכו לפעול גם בתוך הכנסייה האורתודוקסית.

 

במחצית המאה ה-18, לאחר מספר מהלכי השתלטות קתולית על הפטריארכיה והכרת האפיפיור בה, הייתה הכנסייה המלכיתית מפוצלת בין האורתודוקסים, שהמשיכו להכיר בסמכותו של הפטריארך של קונסטנטינופול, לבין הקתולים, שהכירו בסמכותו של האפיפיור ברומא. כיום, רק הקבוצה הקתולית ממשיכה לכנות עצמה מלכיתית.
מקור נוסף

*****

כאמור, מאמיני הכנסייה היוונית-קתולית, הקרויים מלכיתים, הם בעלי מוצא מעורב יווני ומזרח-תיכוני ונחשבים, צאצאי ראשוני הנוצרים באנטיוכיה הסורית מן המאה הראשונה לספירה.

 

המלכיתים מגדירים עצמם כ"קתולים מזרחיים מקיימי פולחן ביזנטי" – הם כפופים לאפיפיור ולוותיקן אך זוכים תחת כנפיהם לאוטונומיה פולחנית במסגרתה הם משמרים את המנהגים והליטורגיה שמקורותיהם בנצרות המזרחית קדומה.

 

בראש הכנסייה המלכיתית עומד מאז שנת 2017 הפטריארך יוסוף עבסי, ותוארו הרשמי "הפטריארך המלכיתי (יווני קתולי) של אנטיוכיה ושל כל המזרח, אלכסנדריה וירושלים".  

 

הוא אחד מחמישה כהני דת נוצריים הנושאים בתואר "פטריארך אנטיוכיה", והוא כפוף ישירות לאפיפיור. מקום מושב הפטריארכיה כיום בדמשק, סוריה.

 

מספר המשתייכים לכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית נאמד בכ-1.5 מיליון, כמחציתם בארצות המזרח התיכון השונות (בעיקר לבנון, סוריה, ירדן, ישראל והרשות הפלסטינית) וכמחציתם מהגרים מארצות אלה (וצאצאיהם) שנפוצו ברחבי העולם – בעיקר במדינות מערב אירופה, צפון אמריקה ודרום אמריקה.

המלכיתים בישראל

במדינת ישראל היוונים-קתולים הם כיום העדה הנוצרית הגדולה ביותר ומספרם מוערך כ-80,000. הארץ מחולקת לשני מחוזות כנסייתיים ירושלים וצפון:

 

בראש מחוז הפטריארכיה בירושלים עומד סגן (ויקאר) הפטריארך המלכיתי והוא החולש על קהילות גם בבית לחם, ברמאללה, יפו, ברמלה ובכפרי הרשות הפלסטינית בגדה המערבית

 

בראש המחוז הצפוני שמספר המאמינים המתגוררים בו גדול באופן ניכר ממספרם במחוז ירושלים, עומד הארכיבישוף של עכו, חיפה נצרת והגליל ומושבו בחיפה.

 

מרבית היוונים-קתולים בישראל בצפון הארץ: בערים שפרעם, נצרת, חיפה, עכו; בכפרי הגליל בהם כולם מלכיתים: פסוטה מעיליא וגם ביישובים מעורבים אחרים, עילבון, עוספיה, חורפיש,  תרשיחא, ראמה, בוקיעה, תורען,  יפיע וכפר יאסיף;. קהילות קטנות נמצאות גם ביישובים בהם רוב מוסלמי בעינה, דיר חנא, ג'דידה, כפר מכר, סכנין, ריינה מיעוט קטן מאד נמצא בירושלים.

 

הקהילה המלכיתית ביפו

מבין חמש הקהילות הנוצריות הערביות ביפו המונות בין 6,500 ל-7,000 נפש, הקהילת המלכיתית היא השלישית בגודלה (הראשונה היא האורתודכסית  כ-4,000 נפש, השנייה היא הלטינית כ-1000 נפש, הרביעית היא המרונית כ-200 נפש והחמישית הקופטית עשרות בלבד).

 

עד מלחמת העצמאות הקהילה המלכיתית הייתה גדולה יותר ביחס לגודלה כיום. עם הקמת המדינה מרבית אנשיה עזבו לגדה המערבית ולארצות מעבר לים.

 

מאז הקמת המדינה קהילה זו הצטמצמה עוד בגלל שצעיריה שידם לא הייתה משגת ממון לרכישת דירה עברו לרמלה בה יש קהילה שמונה כ-40 משפחות, כ-200 נפש.

 

בעבר לכנסייה המלכיתית היו ביפו בנוסף למתחם הכנסייה, נכסי נדל"ן (דירות, חנויות ומחסנים). לפי הערכת מארחינו מטרי פחל, כיום ברשות הקהילה אולי 10% מסך הנכסים שהיו לה בעבר. עכב היעדר משאבים הקהילה מתקשה לנהל מאבקים משפטיים על מנת להחזיר לרשותה את הנכסים האבודים.

 

****

***

מבט מרחוב דולפין

מיקום
כנסיית גברתינו של הבשורה
שכונת עג'מי
רחוב דולפין 12

סמוך וממול למנזר המרוני אנטיוניוס הקדוש
הכניסה למתחם מצד רחוב אל ראעוף אלביטאר

****

****

****

הכנסייה נבנתה
בתקופת המנדט
בשנת 1928

לוח לציון מועד בניית הכנסייה

בניית הכנסייה הייתה
בהמשך הזמן של היציאה
מהחומות העיר העתיקה
ובניית שכונת עג'מי

הכנסייה וסביבתה זמן קצר לאחר הקמתה

****

בשלהי המאה ה-19
מיקום הכנסייה מלכיתית
היה בעיר העתיקה
סמוך למנזר הארמני
ליד רציף הנמל

מיקום הכנסייה ביפו ערב מלחמת העצמאות

מבט ממעל

מבנה הכנסייה הקודמת,
במבנה קטן הצמוד וסמוך
שהיום משמש בית מלאכה

****

המבנה אינו ברשות הקהילה
אך היא פועלת להשבתו אליה

****

דלת הכניסה בקיר הדרומי

מבנה הכנסייה זהה
לכל מבניי הכנסיות המלכיתיות
האפסיס נמצא במזרח
ומופרד מהאולם התפילה

****

****

****

****

****

****

****

הקדוש שרבל מכלוף

****

שרבל מכלוף המוכר במסורת הנוצרית כשרבל הקדוש היה נזיר מארוני שחי במאה ה-19 ואשר נחשב לקדוש נוצרי בנצרות הקתולית.

 

שרבל נולד ב-8 במאי בשנת 1828 בבקא כפרא שבצפון לבנון תחת השם יוסף אנטון מכלוף לבריגיט ואנטון מכלוף, ולו ארבעה אחים. הוא הוטבל לנצרות ב-16 במאי 1828. אביו נפטר כאשר שרבל היה בן שלוש בלבד והוא גדל עם דודו. בילדותו, להבדיל מבני גילו נהג שרבל להתבודד רבות, גילה התעניינות רבה בדת ונהג להתפלל.

 

בגיל עשרים ושלוש הצטרף שרבל למסדר הנזירים על שם מארון הקדוש במנזר הכפר אנאיה בהר הלבנון, ושינה את שמו מיוסף לשרבל, על שם קדוש אנטיוכי בן המאה השנייה. שרבל נדר את נדריו הסופיים בשנת 1853 ומונה לכומר לאחר שש שנים.

 

בדומה למארון הקדוש, גם שרבל התגורר במנזר מאז שנת 1875 עד למותו בשנת 1898. שרבל היה ידוע בצניעותו והסתפקותו במעט, ונהג לבצע כל המוטל עליו ללא מענות. כמו כן, הוא נודע באדיקותו לביצוע הסקרמנטים. שרבל נודע ככומר אהוד בקהילתו, אנשים רבים היו מגיעים אליו לקבלת ברכות ואזכורים בתפילותיו, והוא אף הוזמן לפקח על טקסים דתיים בכפר שכן.

 

בעת המיסה, ב-16 בדצמבר 1898 חלה שרבל ותשעה ימים לאחר מכן, בערב חג המולד נפטר, בהיותו בן 70. הוא נקבר בבית הקברות של מנזר מארון הקדוש באנאיה. מספר חודשים לאחר מכן, העידו אנשים כי ראו הילה מעל קברו. לאחר עדויות אלו הוחלט לפתוח את הקבר, לאחר פתיחתו התגלתה גופתו כשהיא בשלמותה ודם עדיין זורם בגופו. כמו כן, נראו סימני זיעה על גופתו. לאחר מקרה זה, הועברה גופתו לארון קבורה אחר, במתחם שהוכן עבורו. מקום קבורתו הפך למוקד עלייה לרגל לנוצרים (בעיקר המארונים שבהם) אם כי, ישנם גם בני דתות אחרות אשר מגיעים לבקר במקום.

 

בשנת 1925 הציע האפיפיור פיוס השנים-עשר להכריז על שרבל כקדוש של הכנסייה הקתולית. בשנת 1950 יצאה ללבנון משלחת שכללה אנשי דת ורופאים במטרה לבדוק את גופתו של שרבל. בשנה זו, נפתח קברו בפעם השנייה. גופתו, התגלתה בשלמותה ובריאה לחלוטין וזאת כעבור 52 שנה לאחר מותו. שמועות על האירוע יצאו לרחוק, והמונים נהרו אל המנזר בו נקבר כדי לברר את שהתגלה.

 

בשנת 1954 חתם האפיפיור פיוס השנים-עשר על צו המאשר את בירוכו (המעלה אותו למעמד של "מבורך", שהינו שלב אחד לפני מעמד של "קדוש"), וב-5 בדצמבר 1965 נערך הטקס על ידי האפיפיור פאולוס השישי בוותיקן. עשור  לאחר מכן, ב-1976 חתם פאולוס השישי על צו המאשר את הקדשתו של שרבל, והטקס עצמו נערך ב-9 באוקטובר 1977 בוותיקן.
מקור

****

*****

****

מזכרת לסיום הביקור בתוך הכנסייה

מבנה המנזר, קומה עליונה מגורי כהן הדת וקומה ראשונה אולם התכנסות הקהילה

***

החצר האחורית

*****

סוף דבר,

******

שמחתי מאוד על ההזדמנות שניתנה 
 להיכנס למתחם הכנסייה 
ולתעד אותו בצורה מפורטת מאוד

******

למדנו עוד על
הפסיפס הנוצרי ביפו 
ועל טביעת החותם 
של הכנסייה היוונית – הקתולית בעיר

*****

תודה למטרי פחל
שאפשר את הביקור
ואירח אותנו בלבביות 

עניינו של תיעוד זה הוא המתחם הכנסייה אנגליקנית הנקראת על שם פטרוס הקדוש. 

מתחם הכנסייה נמצא ברחוב יפת למול פינת רחוב יצחק אבינרי.

מתחם הכנסייה אינו פעיל. הוא נעול, עזוב, נטוש, ומוזנח והכניסה אליו בלתי אפשרית!!

****

***

*****

הביקור במקום, יותר נכון לומר מספר הביקורים מבחוץ לו, נערכו במסגרת מיזם  "נוצרים ביפו" שמטרתו ללמוד אודות הנוכחות של הקהילות הנוצריות ביפו בהווה וגם בעבר לבקר במתחמיהם (מנזרים, כנסיות, בתי ספר, בתי עלמין ועוד).

בפעם הראשונה הגעתי ב-21 במאי 2020 וראיתי את המתחם בסיור המקדים שתיעודו  "נוצרים ביפו – מראות ראשונים של המיזם".

עברתי מקום עוד כמה פעמים נוספות בעת שיטוטיי בין המתחמים הנוצרים ביפו.

בפעם אחרונה, טרם כתיבת התיעוד, עברתי במקום ב-1 ביולי 2020 ואז צלמתי את המתחם מבחוץ.

תיעוד זה כולל סקירה קצרה אודות הכנסייה האנגליקנית בכלל ובישראל בפרט, ממעט מידע אודות הכנסייה ביפו וכן מספר מפות וצילומים שבוצעו מחוץ למתחם

******

הכנסייה האנגליקנית

הכנסייה האנגליקנית (או כנסיית אנגליה – Church of England) היא המוסד הנוצרי התאולוגי הרשמי של אנגליה, החל במאה השש עשרה.

 

הכנסייה נוסדה רשמית בפרישת אנגליה מהכנסייה הקתולית במאה ה־16, אך היא מתייחסת לעצמה כאחת מכנסיות הרפורמציה מחד (מכיוון שאינה מקבלת את סמכות האפיפיור ומושפעת מתאולוגית הרפורמציה); אך גם כהמשך ישיר של הכנסייה המסורתית שהייתה קיימת באנגליה (ולפיכך לא כנסייה חדשה).

 

כנסיית אנגליה היא גם "מוסד האם" של הכנסיות שנסתעפו ממנה ברחבי העולם, השייכות ל"קומיוניון האנגליקני" (Anglican Communion). בראש הכנסייה עומד הארכיבישוף מקנטרברי.

 

עקרונות כנסיית אנגליה שונים מאלו של הקתוליות. ההבדלים העיקריים הם הסמכת נשים לכמורה (לא בארץ ישראל ובמזרח התיכון) וחוסר הנאמנות לאפיפיור.

 

כנסיית אנגליה שונה מהכנסיות הפרוטסטנטיות הנוספות בעיקר בצורת ההסמכה לכמורה, במבנה התפילה, שמורכב מתרגומים אנגליים של תפילות טרום־רפורמיות, וההזדהות עם עקרונות האמונה הקתוליות. הכנסייה אינה נוטלת צד בוויכוח בין הפרוטסטנטים לקתולים.

הכנסייה האנגליקנית בישראל

הכנסייה האנגליקנית תקעה יתד בארץ הקודש בשנת 1841, עם חתימתו של הסכם בין אנגליה לפרוסיה. בשל קשיים שהערימו העותמאנים החליטו שתי המדינות להקים בישופות משותפת לכנסיות האנגליקנית והלותרנית ועל שליחתו לירושלים של בישוף אחד מטעמן.

מאותה עת החלה הכנסייה בפעולותיה ליצירת קהילה מקומית – בניית כנסיות, בתי ספר, בתי חולים ומרכזים אחרים.

הכנסייה האנגליקנית שאפה לגרום להמרת דתם של יהודים ומוסלמים בארץ הקודש. כאשר הדבר לא צלח בידה היא פנתה למאמינים האורתודוקסים והקתולים כדי להקים קהילה מקומית.

לאחר הפיצול הבישופות הלותרנית-אנגליקנית בשנת 1886 המשיכה הכנסייה האנגליקנית להחזיק בכנסייה הפרוטסטנטית הראשונה שנבנתה בירושלים במשותף, כנסיית המשיח שליד שער יפו.

כן בנתה הכנסייה האנגליקנית מרכז חדש במזרח ירושלים, מתחם קתדרלת סנט ג'ורג'.המשמש גם למושב הבישוף האנגליקני.

******

משנת 1957 עלה מעמדה של ירושלים לארכיבישופות ומשנות ה-70 עומד הבישוף הירושלמי בראש הכנסייה העצמאית של המזרח התיכון וירושלים.

 

הכנסייה האנגליקנית הייתה בין הכנסיות הראשונות שמינו בישוף ערבי מקומי, בשנת 1976, וראשיה מילאו תפקיד חשוב בעניינים ערביים מקומיים.

 

הכנסייה העצמאית של המזרח התיכון וירושלים שנקראת גם דיוסיית ירושלים נמצאת בארבע מדינות: ישראל, ירדן, סוריה ולבנון וגם בתחום הרשות הפלסטינית בגדה המערבית ורצועת עזה. והיא מונה כמעט שלושים קהילות.

מקור

להרחבה אודות התפתחות הכנסייה האנגליקנית בארץישראל ובמזרח התיכון 

****

הכנסייה ביפו נבנתה
בתקופת שלטון הבריטי בארץ ישראל,
בראשית שנות ה-30
במטרה להרחיב את השפעת הזרם האנגליקני
בעיר יפו ואת מספר מאמיניו

ראשית הפעילות של הכנסייה האנגליקנית הייתה כבר בשנת 1902 והייתה בנכס שכור. באותה עת העלתה מיס קונסטנס ניוטון, מיסיונרית מאנגליה מהחברה הנוצרית המסיונרית ( CMS) סייעה בהקמת  בית ספר לבנים ובהמשך מרפאה שהפכה בהמשך לבית החולים האנגליקנית. היא סייעה גם ברכישת קרקעות עליה הוקמה הכנסייה. היא גם נתנה אדמות כדי לבנות את הכנסייה.
קישור 

מיקום הכנסייה בתקופת המנדט

 

בסמוך למתחם  הכנסייה נמצא בית החולים האנגליקני הידוע בכינויו ״הבית הסקוטי״. המבנה המרשים נבנה על ידי הכנסייה האנגליקנית בשנות השמונים של המאה התשע עשרה. המבנים במתחם בני שתי קומות, בנויים מאבני כורכר, מוקפים במרפסות ארוכות וטבולים בגן ירוק

 

הכנסייה הייתה ברובע האנגליקני שכלל גם בית חולים, בית ספר ובית עלמין

 

במאי 1935 נפתחו בכנסייה החגיגות של ״יום המלך״ ביפו ובתל–אביב שבו ציינו ברחבי האימפריה הבריטית את מלאת 25 שנה להמלכתו של הוד מלכותו המלך ג׳ורג׳ החמישי. לאחר הדרשה בכנסייה יצאו המכובדים הבריטים אל הטקס לקריאת הכיכר ובה המזרקה בשדרות המלך ג׳ורג׳ (היום שדרות ירושלים) על שם המלך ולאחר מכן אל הטקס בתל–אביב לקריאת קטע מרחוב הכרמל על שמו.

*****

סביר מאוד להניח שכנסייה שירתה בתקופת המנדט גם את בעלי התפקידים מהממלכה המאוחדת שנמצאו ביפו באותה עת, פקידי ממשלת ארץ ישראל, סגל רפואי ומורים וכמובן אנשי כוחות הביטחון הבריטיים.

 

 

מיקום הכנסייה ביפו, מספר שנים לפני מלחמת העצמאות

הכנסייה חדלה לפעול
עם כיבוש העיר באפריל 1948
ומאז עומדת נטושה ומוזנחת.

מיקום הכנסייה ביחס לסביבתה כיום

מיקום המתחם,
רחוב יפת 48
פינת רחוב עאבד אל ראוף אלביטאר
מול מתחם
הכנסייה הלטינית אנטוניוס הקדוש

****

****

****

מבט ממעל

המבנה מוקף בגן מוזנח
ובצידה המזרחי
מגדל רבוע אופייני
לאדריכלות הכנסייתית הסקוטית.
מראות מתחם הכנסייה מבחוץ

****

**

****

התקרבת לשער חשבתי אולי אפשר להכנס. השער נעול ויש אזהרה!

הצצתי דרך הגדר

****

מבנה האפסיס

העזובה שלטת

עוד מבט אחרון מכיוון רחוב יפת

החומה העורפית של המתחם

*****

סוף דבר,

******

חבל מאוד שמתחם הכנסייה נעול ולא ניתן
היה להיכנס אליו
ולתעד אותו בצורה מפורטת יותר.

******

לא נורא!
גם המידע שנאסף ראוי!

******

מתחם זה מהוות
עדות פיסית אילמת 
של טביעת החותם
של הכנסייה האנגליקנית
שהתקיימה ביפו משלהי
תקופת השלטון העות'מני,
וביתר שאת בתקופת השלטון הבריטי,
ושפעילותה חדלה עם הקמת המדינה
בעקבות התמעטות, עד היעלמות,
של הקהילה האנגליקנית הערבית מהעיר.

עניינו של תיעוד זה הוא המתחם הכנסייה הלטינית אנטוניוס הקדוש 

מתחם הכנסייה נמצאת ברחוב יפת פינת רחוב יצחק אבינר

הביקור במקום, יותר נכון לומר מספר הביקורים מבחוץ לו, נערכו במסגרת מיזם  "נוצרים ביפו" שמטרתו ללמוד אודות הנוכחות של הקהילות הנוצריות ביפו בהווה וגם בעבר לבקר במתחמיהם (מנזרים, כנסיות, בתי ספר, בתי עלמין ועוד).

מיקום הכנסייה ביחס למתחמים הנוצרים האחרים

****

בפעם הראשונה הגעתי ב-21 במאי 2020 וראיתי את המנזר מבחוץ בסיור המקדים שתיעודו  "נוצרים ביפו – מראות ראשונים של המיזם".

הגעתי למקום ארבע פעמים נוספות בשעות בהן הכנסייה הייתה אמורה להיות פתוחה אולם, שעריה היו נעולים.

ב-7 ביוני 2020, הגעתי לבד, שבוע לאחר מכן ב-14 ביוני 2020 הגעתי עם חברי מוטי ארמלין, שבועיים לאחר מכן, ב-30 ביוני 2020 הגעתי עם עמית למקצוע שמעון גת,

יום למחרת ב-1 ביולי 2020 הגעתי שוב לבד. אז דלת הכניסה לכנסייה הייתה פתוחה אולם המתחם היה סגור. ביקשתי להיכנס והפועל שעבד במקום מנע זאת ממני.

לא נעים שהשער נעול

אין אישור להיכנס

חיכיתי בחוץ ליד השער למעלה משעה.

בזמן המתנה זה מה שיכולתי לצלם

שכהן הדת של הקהילה, נזיר פרצסיקני חזר, הצגתי את עצמי וביקשתי להיכנס לבקר ולצלם. הנזיר שאפילו את שמו לא אמר לי, סירב בנימוס בתוקף לענות לבקשתי. הוא היה קצר רוח ואפילו לא הסכים לשוחח איתי. ששאלתי אותו למוצאו אמר מארץ מעבר לים, מאוחר התברר לי שהוא מכהן בשליחות בתפקיד והגיע ממקסיקו. לטענתו הכנסייה לקהל בגלל תחלואת הקורונה. עוד הוסיף שאם אני מבקש לצלם אזי אני נדרש לקבל אישור ממשרדי הקוסטודיה בירושלים. בלית ברירה ויתרתי על הביקור במקום.

תוך כדי המתנה בחוץ פגשתי את גרי סבא שהוא אחד מאנשי הקהילה הלטינית הערבית ביפו. סיפרתי לו המיזם. הוא הגיב והציע שאדבר עם רמי סאייג, אף הוא אחד מאנשי הקהילה הלטינית הערבית ביפו ואולי יוכל לסייע. כך היה. שוחחתי בטלפון עם רמי סייג והוא היציע שביום ראשון הקרוב יצלם לי תמונות מתוך הכנסייה. הודיתי לו על המחווה.

הפרסום להלן כולל מעט מידע שאספתי על הכנסייה והקהילה, מספר מפות ובהן ציון מקומה, וצילומים מבחוץ של מתחם הכנסייה וצילומים בודדים של פנים הכנסייה מביקור קודם בכנסייה לפני כשבע שנים,

******

מיקום הכנסייה
רחוב יפת 51
פינת רחוב יצחק אבינרי

*****

****

מבט מכיוון קצה רחוב יצחק אבינרי

****

**** 

הכנסייה נבנתה
על ידי מסדר הפרצסיקנים
עבור הקהילה הלטינית הערבית,

בשנת 1932

****

מקורות המימון אינם ידועים
כנראה כספי הקוסטודיה 

מיקום הכנסייה בתקופת המנדט

****

הכנסייה מוקדשת
לאנטוניוס הקדוש מפאדובה,
נזיר פרנציסקני
(נולד בסוף המאה ה-12)
והיה מטיף ותאולוג
ונחשב לאחד ממורי הכנסייה.

מקור

 

אנטוניוס הקדוש מפדובה קרוי גם אנטוניוס הקדוש מליסבון, הוא נולד בשנת 1195  בליסבון כפרננדו מרטינס דה בוליוס למשפחה מכובדת. הוא נקרא על שם אנטוניוס הגדול. נגד רצון משפחתו, הצטרף בגיל 16 למנזר האוגוסטיני על שם וינסנט הקדוש בליסבון, שם עסק בחקר כתבי הקודש והספרות הלטינית. ביקורי משפחתו וחבריו והמתנות שהביאו עימם הביכו אותו והוא ביקש לעבור למנזר סנטה קרוז) בקואימברה, שהייתה אז בירת פורטוגל. ב-1220 עבר למסדר הפרנציסקני ויצא לפעול כמיסיונר במרוקו. אנטוניוס נאלץ לעזוב את מרוקו בשל מחלה ונקלע בדרכו, בשל סערה, לסיציליה, וחי זמן מה באסיזי כנזיר מתבודד הוא מת בפאדובה בשנת 1231 נחשב לאחד ממורי הכנסייה ומכונה לעיתים "עושה הניסים" ועל שמו נקראת העיר סן אנטוניו שבטקסס.

היא ירשה את מקומה
של כנסיית פטרוס הקדוש שבכיכר קדומים,
ככנסייה הקתולית המרכזית של העיר

****

אחרי הקמת המדינה,
הקהילה הלטינית הערבית הגדולה
שנמצאה ביפו בתקופת המנדט
קטנה והתמעטה.

****

כיום הקהילה
כוללת מאות אנשים, פחות מאלף.

****

במקום משמשים שלושה נזירים פרנציסקנים
המתגוררים בקומה השנייה של המבנה הצמוד לכנסייה .

****

****

הכנסייה משמשת כיום גם ככנסייה המרכזית
לעובדים הזרים הקתולים
בגוש דן, בעיקר מהפיליפינים,
וגם את אנשי הסגל הדיפלומטי הקתולים
המתגוררים באזור.

מיקום הכנסייה וסביבתה כיום

מבט ממעל

המבנה עוצב בסגנון נאו-גותי וצמוד לו מגדל גבוה שלו צריח מחודד.

****

***

צילום נובמבר 2013

צילום נובמבר 2013

מבט מכיוון מזרח לחזית העורפית

****

 

אור חודר לחלל הכנסייה דרך חלונותיה העשויים זכוכית צבועה, ומזבח גותי עשוי עץ ושיש ניצב בצידו המזרחי של אולם הכנסייה, והוא מעוטר בדמויותיהם של הצלוב, פרנציסקוס מאסיזי ואנטוניוס הקדוש מפאדובה.

צילום נובמבר 2013

צילום נובמבר 2013

בצמוד לכנסייה מצפון שוכן בית הספר הערבי נוצרי "טרה סנטה".

****

*****

סוף דבר,

******

הצטערתי מאוד שלא ניתן
היה להיכנס למתחם
ולתעד אותו בצורה מפורטת מאוד.

******

לא נורא גם המידע שנאסף ראוי

******

אני מקווה שבעתיד ניתן
יהיה לחזור למקום וללמוד
עוד על טביעת החותם ביפו
של הכנסייה הלטינית בכלל
ומסדר הפרציסקנים בפרט.

עניינו של תיעוד זה הוא קהילת הקתוליים דוברי עברית ביפו אליה נחשפנו בביקור יפו, המתחם הלטיני פטרוס הקדוש (המנזר והכנסייה)

הביקור במקום היה במסגרת מיזם  "נוצרים ביפו" שמטרתו ללמוד אודות הנוכחות של הקהילות הנוצריות ביפו בהווה וגם בעבר לבקר במתחמיהם (מנזרים, כנסיות, בתי ספר, בתי עלמין ועוד).

ביום שלישי, 30 ביוני הגעתי למקום עם עמיתי שמעון גת  ועם שרון רגב (מנהלת מח' דתות המשרד החוץ ומורה דרך).

במנזר אירח אותנו הביקור האב אפולינרה שווד, הנזיר פרנציסקני מפולין שהוא כהן הדת של קהילת הקתולים דוברי עברית באזור תל אביב.

תיעוד קצר זה מבוסס על אתר נציגות יעקב הצדיק לקתולים הדוברים עברית בישראל

*****

מי הם הקתולים דוברי עברית

קהילת הקתולים הדוברים עברית בישראל הנקראת נציגות יעקב הצדיק לקתולים הדוברים עברית בישראל, המשתייכת לפטריארכיה הלטינית של ירושלים.

קהילה זו כוללת את הקתולים הדוברים עברית החיים בישראל, אלה השייכים לעם היהודי ואלה אחרים מאומות העולם וביניהם נוצרים מקומיים ומהגרים.

הם משולבים בחברה הישראלית היהודית הדוברת עברית ורואים באפיפיור כסמכות הדתית העליונה.

מקור הסקירה אתר הקהילה

******

מפעל יעקב הצדיק הוקם בשנת 1955 כהתאגדות קתולית המוקדשת לפיתוח קהילות קתוליות דוברות עברית במדינת ישראל וכאמור, מהווה נציגות עצמאית  בתוך הפטריארכיה הלטינית של ירושלים.

היא נקראת על שם יעקב הצדיק עמד בראש קהילת המאמינים בישוע בירושלים בימי השליחים. כיהודי ירא שמיים, הוא פעל לבנות קהילה מאוחדת המורכבת מיהודים ולא-יהודים (ספר מעשי השליחים טו).

***

כיום ישנן קהילות דוברות עברית בשש הערים הגדולות בישראל: ירושלים, תל אביב – יפו, חיפה, באר שבע, טבריה ונצרת. בנוסף הנציגות כוללת קהילות דוברות רוסית. הכוהנים והמאמינים עובדים בשיתוף פעולה מלא עם תיאום עבודת הכנסייה עם המהגרים בישראל, ומשרתים גם כן את הקהילות הגדולות של מהגרי העבודה ומבקשי המקלט הנפוצות ברחבי הארץ.

*****

לנציגות יעקב הצדיק שלושה אתגרים עיקריים:

א. "מסירת האמונה מדור לדור" – טיפוח הקהילות הקתוליות הדוברות עברית במדינת ישראל לטובת המאמינים הקתולים השייכים לעם היהודים ואלה אשר מוצאם מאומות העולם ומשולבים בחברה הישראלית, היהודית, הדוברת עברית. היותם בני מיעוט קתולי בחברה בעלת רוב יהודי מהווה חוויה חדשה בתולדות הכנסייה.

ב. "להוות גשר בין הכנסייה לבין עם ישראל"  – הנציגות פועלת לחזק את היחסים בין העם היהודי לבין הכנסייה בטיפוח מודעות נוצרית אודות זהותם היהודית של ישוע ותלמידיו והשורשים היהודיים של הכנסייה. היא אף פועלת לחדד את מודעות החברה היהודית בישראל לגבי תולדות הכנסייה, תורתה ותרומתה לחברה. המאמינים הקתולים הדוברים עברית משולבים בחברה הישראלית ובחיי הכנסייה.

ג."להיות עדים לצדק ושלום ושירות העניים" – כחלק בלתי נפרד מהכנסייה בארץ הקודש, הנציגות מקדמת את הערכים של שלום וצדק, סליחה ופיוס בתוך הקשר של אלימות ומלחמה. ייעוד מיוחד לנציגות הוא לשרת את עשרות אלפי המהגרים (מהגרי עבודה ופליטים) אשר מתגוררים בישראל.

*****

הנציגות תומכת בכוהנים, פרחי כהונה ופעילים בקהילות על מנת לקיים את מלאכת הנציגות.

היא מקיימת נוכחות במקומות שונים בארץ ומפתחת נוכחות זאת באמצעות בניית כנסיות ומרכזי הכנסייה ושיפוצם.

היא מוציאה לאור ספרים ליטורגיים, ספרי לימוד, גיליונות וחומרים נוצריים אחרים בשפה העברית.

היא מפתחת שליחות חינוכית בתוך הכנסייה ובקרב העם היהודים בישראל על מנת לקדם ולטפח פיוס והבנה הדדית בין הכנסייה לעם היהודי.

היא גם מהווה בית שני לילדי מהגרים רבים, אשר הוריהם עובדים שעות ארוכות, ודואגת לשלומם ולהכשרתם הדתית בתכניות אחר בית הספר וקייטנות במהלך השנה.

היא מספקת הכשרה קתולית לצעירים דוברים עברית ומעודדת אותם למצוא את מקומם בחברה הישראלית ובכנסייה.

היא דואגת לעניים ולקשישים.

*****

הקהילה ביפו

האב ברונו הוסאר, אח דומיניקני שנולד במצרים למשפחה יהודית ממוצא הונגרי ועלה לארץ בראשית שנות החמישים והוא הקים את הקהילה ביפו בשנת 1955.

 

לאחר שעבר לירושלים הוא הוחלף, כראש הקהילה, על ידי האב אלפרד דלמה, כומר בלגי שהקדיש את חייו לשירות הקהילה הדוברת עברית בעיר. הוא נהרג בתאונת דרכים בשנת 1985.

 

בשנת 1970 הגיע האב לגרגור פאוולובסקי, יהודי פולני, ניצול השואה, ליפו והחל לעבוד עם הקהילה הפולנית בישראל, חלקם נשואים לשותפים יהודיים. ילדיהם חונכו בבתי ספר עבריים ודיברו עברית. כך, מתוך הקהילה הפולנית צמחה קהילה דוברת עברית נוספת.

 

בספטמבר 2005 , התמנה האב יאן חלבקה לאחראי על הקהילה בתל אביב – יפו. הוא החליף את האב גרגור פבלובסקי שיצא לפנסיה אבל נשאר אחראי על הקהילה הדוברת פולנית ביפו.

 

ב2 באוקטובר 2010 האב אפולינרי שווד כומר פרנציסקני מפולין, החל את שירותו כראש הקהילה הדוברת עברית ביפו.

קהילת תל אביב – יפו הכוללת כ-170 חברים
ומתכנסת בקפלה שבמנזר הפרנציסקני
שליד כנסיית פטרוס הקדוש שביפו העתיקה.

*****

הכניסה למנזר

הקאפלה במגדל העכול

אולם הכינוסים במנזר

******

עניינו של תיעוד זה הוא המתחם הלטינית (הקתולי) פטרוס הקדוש הכולל מנזר וכנסייה ומוחזק על ידי הנזירים הפרצסיקנים.

הכנסייה נמצאת  בחלק הצפון מערבי של הגבעה בה השתרעה העיר העתיקה של יפו.

הביקור במקום היה במסגרת מיזם  "נוצרים ביפו" שמטרתו ללמוד אודות הנוכחות של הקהילות הנוצריות ביפו בהווה וגם בעבר לבקר במתחמיהם (מנזרים, כנסיות, בתי ספר, בתי עלמין ועוד).

ביום שלישי, 30 ביוני הגעתי למקום עם עמיתי שמעון גת  ועם שרון רגב (מנהלת מח' דתות המשרד החוץ ומורה דרך).

במנזר אירח אותנו הביקור האב אפולינרה שווד, הנזיר פרנציסקני מפולין שהוא כהן הדת של קהילת הקתולים דוברי עברית באזור תל אביב.

לאחר הביקור במנזר בקרנו בכנסייה הגדולה והמרשימה.

סיימנו את הביקור במספר תצפיות לצילום המתחם.

******

הכנסייה נקראת על שם פטרוס הקדוש

פטרוס הקדוש כמו ישוע היה יהודי, דיג מהעיר טבריה שנקרא שמעון בר יונה. הוא הפך להיות בכיר מבין שנים עשר השליחים של ישוע המוזכרים בברית החדשה ונחשב לאפיפיור הראשון. הוא ידוע גם בשם "כיפא", המקבילה הארמית ל"פטרוס" (סלע, צור). השם פטרוס ניתן לו כשהכריז לראשונה כי ישו הוא המשיח ובן האלוהים. ישו ענה: "אשריך שמעון בר־יונה, כי לא בשר ודם גילה לך, אלא אבי שבשמים. וגם אני אומר לך כי אתה כיפא (ביוונית, פטרוס) ועל הצור (ביוונית פטרה) הזה אבנה את קהילתי ושערי שאול לא יגברו עליה" (מתי ט"ז 17–19). על שמו הוקמה בזיליקת פטרוס הקדוש בקריית הוותיקן שברומא. בעולם הנוצרי ישנם מעל 700 שמות שונים הנגזרים משמו של פטרוס.

***

מיקום הכנסייה על גבעת יפו 
בכיכר קדומים
בפינה הצפון-מערבית של יפו העתיקה

***

****

מיקום הכנסייה ביחס למתחמים הנוצרים בעיר

***

***

החזית המזרחית של המבנה מחולקת בצורה ברורה
בין לכנסייה (משמאל ומדרום) ולמנזר (מימין ומצפון),
וקבועים בה שעריהם של שני האגפים הנפרדים, זה לצד זה.

הניסה למנזר

הכניסה לכנסייה

מעל דלת הכניסה לוח הנושא את סמל משמורת ארץ הקודש, סמל המסדר הפרנציסקני (זרועו העירומה של ישו וזרועו המלובשת של פרנציסקוס מאסיזי), יונה המסמלת את רוח הקודש וכתר מלכות המסמל את האל האב.

***

מבט ממעל

***

***

מבנה ומגדל הפעמונים של המתחם
נראים היטב מכל קו החוף
של תל אביב ויפו,
כמו גם מכיוון הים,

*****

מבנה מגדל הפעמונים שולבו
בקצה הימני בסמל הקודם
של העיר תל אביב-יפו 

.

מקור 

 

לפי המסורת הקתולית ניצבת הכנסייה במקום בו שכן בית שמעון הבורסקאי, אצלו התארח פטרוס עת שהה ביפו ושם חווה את חזונו .

 

במקורות מסוימים מצוין כי במקום בו ניצבת כנסיית פטרוס הקדוש שכנה כנראה, כנסייה ביזנטית שנהרסה במאה ה-7 על ידי הערבים.

 

עובדה זאת כנראה אינה נכונה כי לא נמצאו שרידים של כנסייה ביזנטית.

 

חיזוק לכך ניתן למצוא בסקר ארכיאולוגי של ישראל שאינו מציין המצאות שרידים של כנסייה ביזנטית. לפי הסקר: "בתקופה הביזנטית חל שינוי באופי העיר והיא מתחזקת ומתפשטת לאזורים נרחבים כבעבר. מספר מבנים שנמצאו בתל מייצגים שלבים שונים של ההתיישבות בתקופה זו. ממזרח לתל נמצאו שרידי רובעי מגורים, בית מרחץ ומתקנים. גם ממערב לתל באזור הנמל נמצאו שרידי מבנים, ואף נמצאו שרידי הרציף הקדום. בשטחים מצפון ומדרום וברחבי העיר נמצאו ממצא חרסים רב ושרידי בנייה. קברים נתגלו במתחם אנדרומדה. נראה אם כן שגבולות העיר הביזנטית היו מצפון לאתר זה."

זאת ועוד בכיבוש הערבי במאה ה-7 לא נהרסו הכנסיות.

 

פרידריך השני, שהיה קיסר האימפריה הרומית הקדושה  (26 בדצמבר 1194 – 13 בדצמבר 1250) שעמד בראש מסע הצלב השישי שיצא מאיטליה אל ארץ ישראל בשנת 1228 והיה מסע צלב ללא קרבות, שבו חזרה ירושלים לשלטון הצלבנים, בנה במקום מבוצר  אשר כונה "המצודה"

 

בשלב השני השני של מסע הצלב השביעי ( שנערך משנת 1248 עד שנת 1254) לאחר לואי התשיעי מלך צרפת שכבש את עכו, הוא המשיך ליפו.  הוא החל ביצור העיר בסוף חודש אפריל 1252 ונמשך שנה – עד יוני 1253. אז נבנתה חומה חדשה שהקיפה את כל שטח העיר ונבנו בה 23 מגדלים ומשני צדדיה – הפנימי והחיצוני נחפר חפיר עמוק. שניים מהמגדלים נבנו על ידו מלך הצרפתי ואחד בידי הפטריארך של ירושלים.

בשנת 1268, עם כיבוש יפו על ידי הסולטן הממלוכי ביברס המצודה הצלבנית נהרסה אך אחד ממגדליה העגולים שרד. ובהמשך, כפי שיצוין  להלן, שולב בפינתו הצפון-מערבית של המבנה הנוכחי.

 

במשך כמה מאות שנים העיר יפו עמדה שוממה וחריבה.

 

במחצית המאה ה-17. בשנת 1642 התיישבו בה נזירים פרנציסקנים בעיר והקימו בתוך שרידי המצודה הצלבנית אכסניה אך נאלצו להרוס אותה בפקודת השלטונות העותמאניים. כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1654 ניתנה להם רשות רשמית להקים מנזר, כנסייה קטנה ואכסניה לאירוח צליינים (Casa Nova) שנקראה "ההוספיס הלאטיני" .

 

האכסנייה שימשה כמלון לקליטת לאחר הגעתם לנמל יפו בדרכם לירושלים. בה שהה נפוליאון ולן בה בעת מסעו לארץ ישראל בשנת 1799. כידוע הפצועים אוכסנו במנזר האורתודכסי מר מיכאל וחולי הדבר אוכסנו במנזר הארמני.

 

במחצית המאה ה-19, לאחר מלחמת קרים (1853–1856), שבה ניגפה האימפריה הרוסית על ידי קואליציה של האימפריה העות'מאנית עם האימפריה הבריטית, האימפריה הצרפתית וממלכת סרדיניה, החלה כניסת מעצמות אירופה לארץ ישראל לאחר שניתנה להן הזכות  לפעול ולבנות בה.

 

בין השנים 1888– 1894 בחסות בית המלוכה הספרדי, בנו שני נזירים פרנציסקנים, האח סראפין מפלרמו והאח ברנדין מרומא את המבנה הנוכחי בסגנון רומנסק

 

הכנסייה הורחבה בשנת 1903 ושימשה ככנסייה הקתולית הראשית של העיר בשלהי השלטון העותמאני וחלק מתקופת המנדט עד ששנת 1932 נבנתה כנסיית אנטוניוס הקדוש ברחוב יפת.

 

מקור, הרחבות והפניות וראו גם המקור צור שיזף – כנסיות ביפו  המידע אומת גם שמעון גת

 

הכנסייה וסביבתה בתקופת המנדט

הכנסייה וסביבתה בשנים שלפני כיבוש יפו

******

***

אחרי הקמת המדינה מרבית הנזירים הפרצסקנים שהחזיקו את המנזר והכנסייה היו פולנים.

 

מאז שנת 1993, עת חודשו היחסים הדיפלומטים בין ישראל ובין הותיקן, בכנסייה נמצאת נציגות האפיפיור בישראל.

 

****

כיום שוהים במנזר שמונה נזירים פרציסקנים שהגיעו מארצות אירופה, אסיה ואפריקה

 

היום הכנסייה משרתת את העובדים הזרים (מהגרי עבודה, סגל דיפלומטי ותיירים) החיים או נמצאים בישראל גם נוצרים מהאוכלוסייה הערבית ביפו.

 

בשבת ובימי ראשון נערכות בה תפילות בשמונה שפות.

 

המנזר משמש גם מקום כינוס של קהילת הקתולים דוברי עברית באזור תל אביב האב אפולינרה שווד, הנזיר פרנציסקני מפולין הוא כהן הדת שלה ולכך יוקדש תיעוד נפרד.

הכנסייה וסביבתה כיום

המנזר

קירותיו החיצוניים של המנזר בהירים וחסרי עיטורים, והוא נחלק לשני חלקים.

*****

החלק המזרחי בנוי סביב חצר מרכזית קטנה הגובלת בצידה הדרומי בכנסייה ובצידה המערבי בחדר המלבושים.

****

****

***

לאורך שני הצדדים האחרים ארקדה המובילה אל חדרי מפגשים וחדרי שירות, ובמרכז החצר ניצב פסלו של לואי התשיעי.

****

המגדל העגול, שריד מהמצודה ההיסטורית, נמצא בפינה הצפון-מערבית של החצר

*****

מהקומה העליונה של חלק זה של המבנה נשקף נוף מרשים של הים התיכון ושל סלע אנדרומדה. המבנה כולו שופץ בעשור הראשון של המאה ה-21 והותקנה בו מעלית.

****

בקומת המרתף של המגדל העגול נמצאת קפלת אבן עגולה.

******

חלקו המערבי של המנזר גבוה יותר ובו שוכנים מגורי הנזירים, המטבח, הרפקטוריום ששוב אינו בשימוש, אולם תפילה גדול וחדרים נוספים.

אולם בחלק המערבי

****

***

חלון בחלק המערבי

*****

הכנסייה

 אפסיס הכנסייה פונה באופן ייחודי לכיוון מערב ולא מזרח, סמל לחזונו של פטרוס, או לכיוון ממנו הגיע המלאך, ואשר סללו את הדלת לפנייה אל הגויים, בין היתר מעבר לים.

 

האפסיס הפונה מערבה מקביל גם את פניהם של עולי הרגל הנוצרים, אשר הגיעו לארץ הקודש משך מאות שנים דרך נמל יפו.

****

***

***

נס החחיאת טביטא על ידי פטרוס

נס החייאתה של טביתא (מעשה שליחים פרק ט') – בְּיָפוֹ הָיְתָה תַּלְמִידָה וּשְׁמָהּ טָבִיתָא, כְּלוֹמַר צְבִיָּה, וְהִיא רַבַּת מַעֲשִׂים טוֹבִים וּמַרְבָּה בִּגְמִילוּת חֲסָדִים. 37 בַּיָּמִים הָהֵם חָלְתָה וָמֵתָה, וּלְאַחַר שֶׁרְחָצוּהָ שָׂמוּ אוֹתָה בַּחֲדַר הָעֲלִיָּה. 38 כֵּיוָן שֶׁלּוֹד קְרוֹבָה לְיָפוֹ וְהַתַּלְמִידִים שָׁמְעוּ כִּי כֵּיפָא שָׁם, שָׁלְחוּ אֵלָיו שְׁנֵי אֲנָשִׁים לְהַפְצִיר בּוֹ שֶׁיְּמַהֵר לָבוֹא אֲלֵיהֶם. 39 כֵּיפָא קָם וְהָלַךְ אִתָּם. כְּשֶׁהִגִּיעַ הִכְנִיסוּהוּ אֶל הָעֲלִיָּה, וְכָל הָאַלְמָנוֹת עָמְדוּ לְיָדוֹ בּוֹכִיּוֹת וְהֶרְאוּ לוֹ כֻּתָּנוֹת וּבְגָדִים שֶׁעָשְׂתָה צְבִיָּה בְּעוֹדָהּ עִמָּהֶן. 40 הוֹצִיא כֵּיפָא אֶת כֻּלָם הַחוּצָה, כָּרַע עַל בִּרְכָּיו וְהִתְפַּלֵּל, וּבִפְנוֹתוֹ אֶל הַגּוּפָה אָמַר: "טָבִיתָא, קוּמִי!" הִיא פָּקְחָה אֶת עֵינֶיהָ וּכְשֶׁרָאֲתָה אֶת כֵּיפָא יָשְׁבָה. 41 הוּא הוֹשִׁיט אֵלֶיהָ אֶת יָדוֹ וְהֵקִים אוֹתָהּ. אָז קָרָא לַקְּדוֹשִׁים וְלָאַלְמָנוֹת וְהִצִּיג אוֹתָהּ חַיָּה לִפְנֵיהֶם. 42 הַדָּבָר נוֹדַע בְּכָל יָפוֹ וְרַבִּים הֶאֱמִינוּ בָּאָדוֹן. 43 אַחֲרֵי כֵן נִשְׁאַר כֵּיפָא בְּיָפוֹ יָמִים רַבִּים אֵצֶל אִישׁ אֶחָד שֶׁהִתְפַּרְנֵס מֵעִבּוּד עוֹרוֹת, שִׁמְעוֹן שְׁמוֹ.

****

דמות של פרציסקוס מאסיזי מייסד מסדר הפרצסיקנים

***

*****

סוף דבר,

הביקור במתחם
הכולל את המנזר והכנסייה
היה מעניין,

התחושה הייתה שאנו
נמצאים באיזשהו מקום באירופה,

*****

בביקור זה לא התעכבנו
על כל יצירות האומנות והאקונות
בכנסייה והמבקש לדעת
עוד מוזמן להתעמק ולעבור וללמוד אודותיהם

******

המנזר והמתחם הם
עוד עדות לפעילות המעצמות בארץ ישראל
החל ממחצית המאה ה-19
וכיום הם מהווים בעיקר יעד תיירותי
וכמובן בית תפילה למאמינים,
רובם אינם שייכים לקהילות הנוצריות ביפו

******

תודה לשמעון גת
שתיאם את הביקור במנזר,

תודה לאב אפולינרה שווד,
שאירח אותנו והוביל אותנו בין חלקי המנזר