תיעוד זה ממקד את המבט אל היישוב קריית ענבים שבהרי יהודה, יישוב המציין בשנה זו את שנת המאה להיווסדו ואל בית העלמין הצבאי שנמצא בתחומו.

 

סיפורם של קריית ענבים ובית העלמין הצבאי כרוכים זה בזה בקשר עבות שלא ניתן להפריד ביניהם.

 

קיבוץ קריית ענבים נכלל במערך היישובי שממערב לירושלים.

 

אני מגיע לקריית ענבים ממקום מגורי במבשרת ציון כמעט כל שבוע לתדלוק ודרכו אני עובר מעת לעת להר אדר או מעלה החמישה.

 

בסביבתו הקרובה גם רכבתי פעמים רבות על אופניים  וראו את שפע הטיולים המתועדים. 

 

בזמן האחרון הזדמנתי שלוש פעמים לסיור בקריית ענבים : ב-16 ביוני 2020 בהשתלמות מורי דרך בהדרכת שי בייטנר; ב-22 ביוני 2020 בסיור הרי יהודה, בחלקו הצפוני של פרוזדור ירושלים שהובלתי את חבריי; וב-5 ביולי 2020 בסיבוב בוקר קצר שאוביל אותי שי בייטנר.

 

בכל שלוש פעמים שהסתובבתי בקריית ענבים, למדתי עוד אודותיו וכמובן צלמתי בו.

 

תיעוד על העשורים הראשונים של קריית ענבים נסמך על המידע הרב המצוי בארכיון קריית ענבים.

 

התיעוד כולל 17 מפות וחלק מצילומים שבוצעו בשלושה סיוריי לעיל.

 

*******

 שלוש עובדות
גאוגרפיות – היסטוריות
שראוי להדגישן,
על ראשיתו של קריית ענבים
והן נעדרות מהיסטוריוגרפיה
של תולדות היישוב

 

קריית ענבים הוקם בשנת תר"פ 1920  והיה הקיבוץ הראשון שנוסד בארץ ישראל באזור ההר.

 

קריית ענבים הוא היישוב הראשון שהוקם בתקופת העלייה השלישית  – גל עלייה גדול לארץ ישראל מאירופה (כ-35,000) שהחל בשנת תרע"ח 1918, עם סיום מלחמת העולם הראשונה ונמשך כחמש שנים עד שנת תרפ"ג 1923 בסיום המשבר הכלכלי

 

 קריית ענבים הוקם כקבוצה, החמישית במניין. הארבע האחרות שקדמו לה היו דגניה (1910), כנרת (1913), איילת השחר (1915) וכפר גלעדי (1916).

 

 *******

 

אדמות דִּילְבּ הקרקע עליה הוקם היישוב נרכשה מבעליה (אפנדי מאבו גוש) על ידי "החברה להכשרת היישוב" עוד לפני מלחמת העולם הראשונה בשנים 1913–1914 .

 

 

לקראת סוף התקופה העות'מאנית התעניינו חוגים יהודיים ברכישת קרקעות בקרבת ירושלים, זאת מתוך רצון ליצור רצף טריטוריאלי יהודי בין שפלת החוף לבין ירושלים. משנת 1910 ועד לפרוץ מלחמת-העולם הראשונה ניסתה חברת הכשרת היישוב לרכוש חלקות בקרבת אבו גוש. החברה התעניינה בגוש הקרוי "דִּילְבּ", השוכן על יד עין אל-דלב, הנקרא כך על שם החורשה הסמוכה של עצי הדולב. בנובמבר 1910 נחתם הסכם בין ארתור רופין לבין עבדאללה אפנדי אבו ע'וש ועבד אל-חמיד אפנדי אבו פטרש, ולאחר משא ומתן מייגע עם פקידי השלטון העות'מאנים הצליחה החברה לקבל אישור סופי לרישום הגוש בטאבו. ניסיון התיישבות ראשון במקום ב-1914, על ידי אנשי העלייה השנייה, ננטש עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

 

לאחר מלחמת העולם הראשונה הוחלט במחלקת ההתיישבות שהקים ועד הצירים, לימים ההנהלה הציונית, על הכשרת הקרקעות בדילב ועל הקמת יישוב באתר בידי חלוצים אנשי העלייה השלישית. בעבודות הכשרת הקרקע השתתפו מספר חבורות חלוצים וחלוצות, ביניהם אנשי גדוד העבודה והשומר הצעיר; חבורות אלו הקימו אחר כך יישובים בעמק יזרעאל.

קבוצת החלוצים אשר יועדה להתיישבות הקבע באתר, נוסדה באוקראינה בשם "קואופרטיב ארץ ישראל". היא הורכבה משתי קבוצות של חניכי החלוץ: קבוצת "ארץ ישראל" מפרילוקי, וקבוצת "למתנדבים בעם" מקמניץ-פודולסקי, ועברה הכשרה באודסה בחווה של האגרונום זוסמן.

ששה חלוצים ראשונים, ביניהם חלוצה אחת, נשלחו על ידי האספה המייסדת של הקבוצה: יהודה לביטוב, אברהם ליכטרוב-בן-נריה, זיתה גולשטיין, שלום קאושנסקי והאחים עזריה ואברהם ברכר-קריתי. הם יצאו לארץ על סיפון האוניה "רוסלאן", אשר הפליגה מנמל אודיסה לארץ ישראל ב-1919 כשעל סיפונה 637 עולים חוקיים ועוד מספר מעפילים בלתי חוקיים. לאחר הגיעם לארץ ישראל, התיישבו החלוצים בקרית ענבים והניחו את היסוד החומרי לשאר החבורה. בספטמבר 1920 הגיעו שאר חברי הקבוצה.

מצוקת המים והכישלונות החקלאיים בעטיה, היו קושי העיקרי בשבע עשרה השנים הראשונות עד סלילת קו המים הראשון לירושלים במחצית השנייה של שנות ה-30'.

 

מנהיגי התנועה הציונית וציבור הפועלים הארץ ישראלי ראו בקיבוץ קריית ענבים משק חקלאי חלוצי, ראשון בשרשרת יישובים שיקומו ויספקו לתושבי ירושלים תוצרת חקלאית. אולם לנוכח הקשיים המרובים, הביעו המוסדות המיישבים ספקות באשר לעתיד היישוב.
בנוסף, בשנת 1920 החליטה "ועדת הראורגניזציה" של ההנהלה הציונית לצמצם את תמיכת ההסתדרות הציונית בהתיישבות השיתופית בהר, כמו גם באתרים אחרים בארץ, מפאת משבר תקציבי. רק בזכות התערבותם של רופין ושל האגרונום עקיבא אטינגר, המשיכה הקרן הקיימת לתמוך באנשי קריית ענבים שלא איבדו תקווה והחלו לתכנן את ענפי המשק. אז הוחלט על גידול ירקות, הקמת לול, רפת, כוורת, וכן על הכשרת שטחי פלחה, כרמים ומטעי נשירים.

 

המבנה האבן הראשון שנבנה שנה לאחר הקמת הקבוצה, בקיץ תרפ"א, 1921 היה הרפת. התושבים הראשונים שיכנו את פרותיהם במבנה אבן, בעוד הם עצמם ישנו באוהלים.

 

הקואופרטיב "המחלבה המשותפת של משקי העובדים" שהוקם בשנת 1924 ביוזמת חברי קריית ענבים בשיתוף עם יצרני החלב במושבה מוצא ובמושב עטרות ששיווקו תוצרתם לירושלים. כשנתיים לאחר מכן. קואופרטיב זה, היווה יחד עם התארגנות דומה בצפון הארץ את המסד עליו הוקמה "תנובה".

במאורעות תרפט בסיוע הכפר אבו גוש עמדו חברי קרית ענבים מול התקפות התקפות הפורעים בעת שהיישובים הסמוכים מוצא, חולדה, הרטוב וכפר אוריה נחרבו.

 

תיעוד על עשור שנות ה-20 של המאה הקודמת ראה גם יעל ויילר, ספר החיים של קריית-ענבים (קתדרה 114 , טבת תשס"ה , עמי 149 – 159), ביקורת על ספרה של אביבה אופז (עורכת) ספר החיים: יומנה של קבוצת קרית ענבים תר"ף-תרפ"ט, ירושלים: יד יצחק בן צבי תשס"ב, 224 עמ'

 

גם במאורעות תרצ"ו – תרצ"ט (1936 – 1939) עמדו חברי קרית ענבים מול התקפות התקפות הפורעים ערבים שניסו לחדור אל היישוב. באותה עת הפכה קרית ענבים בסיס לחברי ההגנה, הוקמה יחידת הנודדת בפיקודו של אליהו בן חור ויצחק שדה ועמדות מגן הוקמו באתרים גבוהים בשטחו.

 

קריית ענבים שימש מראשית שנות ה-40' הבסיס המרכזי של הפלמ"ח באזור הרי ירושלים  והוא כלל מעבדת ייצור של חומרי נפץ, אתר הדרכה, אימונים וניסויים בשיטות לחימה ובכלי נשק וגם בית הארחה עבור הלוחמים.

 

 

בזמן מלחמת העצמאות, קריית ענבים היה אחד מארבעה היישובים העבריים הסמוכים לחלקה ההררי של הדרך ממישור החוף והשפלה לירושלים. האחרים היו  מעלה החמישה, נווה אילן ומוצא.

 

 

בחלקה הראשון של מלחמת העצמאות מתחילתה לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל ב-29 בנובמבר 1947 ועד סיום ההפוגה הראשונה ותחילת קרבות עשרת הימים ב-9 ביולי 1948,  הוי קריית ענבים ומעלה החמישה   הבסיס העיקרי של לוחמי חטיבת הראל של הפלמ"ח.

 

חיילי חטיבת פלמ"ח הראל לחמו בקרבות הקשים במבואות המערביים של ירושלים הנצורה, ונאבקו על שמירת הגישה אליה מן השפלה פתוחה למעבר אנשים ואספקה.  לדוגמה, ראו סרטון על מחנה פלוגה ח' של הפלמ"ח וקרב נבי שמואל . הם נמצאו גם בתוך העיר, ברמת רחל ובעיר העתיקה.

 

לוחמי חטיבת הראל שנהרגו בקרבות, וגם חיילי חטיבת עציוני, נטמנו בבית הקברות של קבוצת קריית ענבים שהוקם בתרפ"ב 1922 ונקברו בו מאז חלוצים, חברי הקבוצה וילדיהם. בית קברות זה הפך להיות בית קברות צבאי בו נטמנו גם חברי הקיבוץ, ובניו אשר נהרגו בעת שירותם הצבאי ובמלחמות ישראל.  קבוצת קרית ענבים נעתרה  לבקשתם של הורים שכולים וישנם מהם הקבורים סמוך לבניהם בבית הקברות האזרחי..

 

ב-26 במאי 1948 התקיף כוח משוריין של הלגיון הירדני את קריית ענבים והגיע עד לגדרות היישוב ולאחר קרב קשה נבלם כקילומטר אחד מצפון ליישוב.

 

במקום בו נבלם כוח הלגיון הירדני שם נקבע קו שביתת הנשק בין מדינת ישראל וירדן ובין ממלכת ירדן.

 

באתר בית הקברות הצבאי הוקמה בשנת 1951 אנדרטה לחללי חטיבת הראל של הפלמ"ח במלחמת העצמאות.

 

קריית ענבים היה יישוב ספר במשך שני עשורים הראשונים של מדינת ישראל, מהסיום הסופי של מלחמת העצמאות וחתימת הסכם שביתת הנשק עם ירדן באביב תש"ט ועד פרוץ מלחמת ששת הימים באביב תשכ"ז.

 

 

לאחר קום המדינה חל פיתוח מזורז של הקיבוץ; נוספו לו קרקעות חקלאיות בהרי ירושלים, בתוך ירושלים ובמישור חוף פלשת. כמו כן הוקמה רשת השקיה אשר חוברה אל המוביל הארצי, נבנו לולים ורפתות חדשים והוכנסו מיכון ואוטומציה מודרניים למפעלי הקיבוץ.

 

הקיבוץ החל מתפרק מחלק מנכסיו החל משנות ה-80' ובמשך שנות ה-90', בעקבות משברים כלכליים. חלקים גדולים משטחי הייצור והשטחים החקלאיים נמכרו או הושכרו ליזמים פרטיים.

 

בשטחי הייצור של הקיבוץ הוקמו בתי מלאכה ותעשייה.

 

בלב הקיבוץ נוצר אט אט אזור בילוי אזורי שכולל מסעדה, בית קפה ובית עסק נוספים, לאחר שהרפת והבניינים הסמוכים לה ששוקמו.

 

בתחילת שנת 2000 , נבלמה וסוכלה תכנית לבניית שכונת מגורים על שטחי מטעי הקיבוץ שנמצאו במפגש ערוץ נחל רחביה ונחל רקפות בירושלים והשטח הפך להיות פארק הצבאים.

 

משנות ה-80' ובהדרגה הדרך הפנימית העוברת בתוך תחום הקיבוץ הפכה להיות כביש אזורי סואן שחילק את שטח לשניים וחצייתו מסוכנת. שינוי זה נבע מהתגברות התנועה מרום ההר לאחר בניית היישוב הר אדר והרחבתו,  התרחבות מעלה החמישה ובניית מלון כרמים.

 

המטעים הרבים סביב הקיבוץ חדלו להתקיים בשנות ה-90  והוסבו לכרמים לגידול ענבי יין שהוחכרו ליקבי ברקן.

 

קיבוץ קריית ענבים הופרט ועבר למודל "רשת ביטחון" בשנת 2006 .

 

בראשית שנות ה-2000 החל קיבוץ בתהליך של צמיחת וקליטת כ-300 משפחות חדשות. לצורך כל תוכננה הקמת שכונה חדשה והחלו עבודות הכשרת הקרקע לבנייתה. אולם הבנייה לא החלה ותקועה כבר שנים רבות בגלל הליכים ביורוקרטיים וקשיים שהערים מנהל מקרקעי ישראל.

 

על אדמות החקלאיות הסמוכות לקיבוץ הוקם בשנים האחרונות אזור קניות גדול ולידו פארק שעשועים שצפויים להיפתח בקייץ 2020.

 

*******

בית העלמין הישן של הקבוצה
ובתוכו בית הקברות הצבאי 

מכתב מדילב, שכתב יהודה לביטוב, בעיתון הפועל הצעיר, 45, י"ג באלול תר"ף, 27 באוגוסט 1920: "צִבור הפועלים שהתרכזו פה בחדשי הקיץ עסוק בהכשרת האדמה, מלקטים ומסקלים את האבנים, משמידים את הקוצים, בונים ומקימים את המדרגות העתיקות. זוהי התחלת העבודה הגדולה העומדת לפנינו בסביבות ירושלים, ההרים עוטים שוב את לבושם העתיק, הקרקע שלא ראה מעודו מחרשה אירופאית, נהפך בחרישה קיצית עמוקה. למקום זה נשקף עתיד מזהיר. בזיעת העובד יכוסו ההרים החשובים ביערות, וכשיקומו ההרים לתחיה יקומו לתחיה גם האנשים, תוקם לתחיה גם ירושלים.

עקיבא יעקב אטינגר (1872 – 31 בינואר 1945) היה אגרונום ופעיל ציוני, ממעצבי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, כיהן כמנהל מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית ותמך בהקמת קריית ענבים. בין 1924–1932 היה מנהל מחלקת הקרקעות של קק"ל.

מבירור עם רבקה צביאלי -דרור עולה כי במהלך מלחמת העצמאות, נפלו בחטיבת הראל כ- 431 לוחמים ולוחמות בקרבות הדרך לירושלים ואחר כך בנגב. שמותיהם חקוקים על קיר אנדרטת הראל בירושלים מתחת לבית המשפט העליון בירושלים. רבקה ספרה ומצאה כי בבית העלמין של קריית ענבים נטמנו 109 חללי חטיבת הראל כלומר רק רבע מחלליה במלחמת העצמאות.

ג'וני בן בן-ציון ורחל. נולד בכ"ז בתמוז תרפ"ג (1923) בירושלים. אח בכור לאחיו הצעיר אבנר, אשר נפטר בגיל תשע שנים ממחלה קשה. בן 4 חדשים היה בעבור הוריו לקבוצת קרית-ענבים. גדעון התחנך שם והמשיך את לימודיו בבית הספר החקלאי על שם כדורי בכפר-תבור. עם גמר הלימודים התגייס לפלמ"ח ולפני צאתו לשירות התקבל כחבר לקבוצה.
בפברואר 1944 נאסר עם קבוצת חבריו מהפלמ"ח בשעת אימונים על-יד בית-הערבה ונדון על-ידי בית-דין צבאי בריטי ל-7 שנות מאסר. פסק-הדין הומתק אחר-כך והופחת לחמש שנים וחצי. ישב בבית הכלא בירושלים ואחר-כך בכלא עכו עד  כי בכ"ד בסיון תש"ז קיבל חנינה ושוחרר. בכלא היה פעיל כמקשר בין אסירי ה"הגנה" וה"פורשים". הוא אירגן את מלחמת האסירים על זכויותיהם.
לאחר שהיה כלוא 28 חדשים חזר לביתו. עבד חדשים מספר במשק בהכשרת קרקע לנטיעות, אולם פרצו המאורעות והוא שוב נקרא למערכה. גדעון, שחבריו כינוהו "ג'וני", יצא לקורס מפקדי מחלקות. עם גמר הקורס חזר לקרית ענבים, שימש מדריך לטירונים ואחר-כך השתתף יחד עם מחלקתו בקרבות בדרך לירושלים. הבחורים להם היה אחראי לא הבינו בהתחלה למה הם מתאמנים. השקיע בהם עמל רב, ואף סבל בגללם בעת שנתגלו בחולשתם. הוא עשה לילות כימים, עבר לגור יחד אתם, טיפל בהם כדוגרת באפרוחיה. הוא דאג להם לא רק להקניית ידע בשימוש ברובה או תרגילי שדה אלא היה להם לאב נאמן למרות גילו הצעיר. יחד איתם יצא לפעולות יום, יום להגנת השיירות לירושלים. לא תמיד השלים עם המצב הקיים. לא פעם יצא לפעולות, אם כי ידע שקשה עד מאוד לבצע את המוטל עליו בציוד שניתן לרשותו ובמספר האנשים. אולם לא הסס אף לרגע וידע למלא פקודה של הממונים עליו ללא ערעור. נערץ היה על-ידי חבריו כפי שנערץ היה גם על ידי חברי המשק.
נפל ב- 17.3.1948 בסיור מקדים לקראת כיבוש הקסטל. לפי פקודת מטכ"ל הוענקה לו דרגת סרן. למחרת היום הובא לקבורות בקרית ענבים.
לזכרו חיבר חיים גורי את השיר "ג'וני".
בדברי הספד לזכרו נכתב: "גדעון שתמיד היה ער וחי, הראשון להסתערות, מלהיב ומתלהב- חדל לחיות. יודע אני רק שהרבה זמן אחרי הילקחו מאתנו לא השלמתי עם מותו. הרבה זמן אחרי מותו הייתי מזכיר לעיתים קרובות את שמו, כדי להתיעץ איתו או לשמוע מפיו על הנעשה". המקור אתר הפלמ"ח 

 

על הסיירוּת בפלמ"ח, ומה שנדרש מהסייר, כתב יצחק שדה, מקים הפלמ"ח ומפקדו הראשון: "עליו להיות ניחן בסגולותיו של צייד: חוש התבוננות, שמיעה חדה, הבחנה בריחות, ערנות לכל תנועה ושינוי בסביבה- סגולות איש המעורה בטבע. הכרת הארץ על בוריה". מקום מיוחד היה שמור בשיח בין הפלמ"חניקים, לאורך כל השנים ועד היום, לחיים פוזננסקי מפקד מחלקת-הסיירים-משמרות, "פוזה" בפי חבריו ועד היום.
על פוזה כתב רפול שפר איש כברי, מסיירי מחלקת משמרות ומי שהיה מ"כ בפלוגתו במלחמת העצמאות, מהאחרונים שהיו שם לשמוע ולראות אותו בקרב האחרון: "הוא פשוט יצא מתוך הספר הישראלי. דמות הצבר. תמיר, שרירי, זקוף, גאה, כובש כל לב. לוחם אמיץ, סייר אגדה. אב טיפוס של הפלמ"חניק"!
חיים פוזננסקי , פוזה, בן יהודית ואברהם, נולד ביום י"ח באייר תרפ"ז (20.5.1927) בתל- אביב וסיים את בית-הספר לבנים "אחד-העם". בהיותו בן 11 הצטרף לתנועת "המחנות העולים" ובגיל 15 יצא להכשרה במעוז חיים. ימיו כרועה צאן בשדות הקיבוץ הכשירו אותו כאוהב טבע וכסייר שטח, שגם למד את שפתם ותרבותם של הבדוויים בסביבתו.
בן 17 התגייס פוזה לפלמ"ח ושירת בו  במשך ארבע שנים וחצי. הוא עבר עם חבריו הכשרה מגויסת בבית הערבה. בתקופת תנועת המרי העברי הוא השתתף בליל הרכבות בפיצוץ מסילת הרכבת בקו תל אביב – חיפה, בהתקפה על משטרת החופים של גבעת אולגה ופיצוצה ובהכנת חופי נחיתה לאניות מעפילים. במהלך השבת השחורה הוא נעצר בקיבוץ מעברות ונשלח למחנה המעצר ברפיח לתקופה קצרה. ובין השנים 1945 -1947, לאחר סיום קורס מ"מים, הוא מונה למפקד מחלקת הסיירים של פלוגה ז' שמפקדתה הוצבה בקיבוץ משמרות. המחלקה התפרסמה בפלמ"ח כולו ברמת השדאות והחיילות שלה. אנשיה העריצו את פוזה וסמכו עליו בכל. באוקטובר 1947 התמנה פוזה למפקד פלוגה ב' בגדוד הרביעי, '"הפורצים", בחטיבת פלמ"ח- הראל. סף טבנקין, מפקד הגדוד, הטיל עליו פעולות רבות וביניהן פשיטה על מוסך האוטובוסים הערביים ברמלה, הפשיטה על מחנה הצבא הבריטי בתל ליטווינסקי והפעולה בכפר סלמה (מבצע יהושע), במבואות תל אביב. לפני מבצע נחשון פוזה קיבל עליו את הפיקוד על פלוגת טירונים בלתי מנוסים איתם השתתף במבצע נחשון ואחר יצא לקרבות בהרי ירושלים. במרץ 1948 נהרג אחיו של חיים, יצחק, במארב בבית קשת אך פוזננסקי לא הסכים לעזוב את פלוגתו והמשיך לפקד עליה. שהייתה בדרכה לקרבות על פריצת הדרך לירושלים הנצורה בקאלוניה, סאריס, ובית סוריק.. להוריו סיפר ששובץ בתפקיד עורפי של אפסנאי. מייד לאחר הקרב בבית סוריק גם הוזעקה פלוגתו לעזרת 'שיירת הראל' ב-  20 באפריל 1948, שיירת ענק שהותקפה בשער הגיא.
במסגרת "מבצע יבוסי"שנועד ליצור רצף טריטוריאלי עברי בתוך העיר ובין ירושלים לבין היישובים שבצפונה הסתערו פוזה ולוחמיו בקרב נבי סמואל, ב-23 באפריל 1948, באור יום על עמדות האויב. תוצאת הקרב הייתה קשה ורבת נפגעים. כנראה שלעולם לא נדע מה בדיוק קרה בקרב האחרון בנבי סמואל. ישנן עדויות שונות וסותרות על האסון שהתחולל שם.
כיבוש נבי סמואל במבצע יבוסי תוכנן כמבצע לילי בהשתתפות ארבע פלוגות של הגדוד הרביעי (גדוד הפורצים) של חטיבת הראל של הפלמ"ח. פלוגה ב' בפיקוד פוזננסקי יועדה לנוע ברגל מצפון ולכבוש את משלט נבי סמואל. תנועת הכוח לנבי-סמואל ארכה זמן רב עקב ערפל ועקב טעות ניווט חל עיכוב בהגעת כח הגיבוי בפיקודו של אורי בן ארי. לטענת בן ארי ומפקד הגדוד, יוסף טבנקין ניתנה פקודה לסגת, עקב עלות השחר, אולם פוזננסקי התעקש על הסתערות והתחמק מביצוע הפקודה. נושא זה הוא אחד האירועים הכאובים ביותר ומעוררי המחלוקת של הפלמ"ח. רבקה צביאלי טוענת כי קראה גירסאות שונות למה התחולל שם בנבי סמואל וחושבת שאין לדעת מה היה שם. הסתערות הפלוגה נתקלה באש עזה, פוזה, יוחאי בן נון ושני מפקדי מחלקות נפגעו, והתבצעה נסיגה לא מאורגנת באור מלא שבה נפגעה כל פלוגתו של פוזה (מלבד שלושה לוחמים) וכמעט ארבעים מהם נהרגו. פוזננסקי שנפצע אנושות, ביקש מחבריו לא לפנות אותו תחת אש, אולם אחד מפקודיו, רץ המ"פ יעקב זהבי, שהיה פצוע בעצמו, עזר לחלץ את גופתו. אחרי נופלו הועלה לדרגת סרן. השאיר אחריו הורים, אח – שמואל ואחות – רחל.
האם בנחישותו הלך פוזה צעד אחד רחוק מדי?
הוא יישאר לעולם סמל ומופת: "דמות נערצת מכל בחינה, צירוף מושלם של מנהיג: דוגמא אישית, ידע מקצועי ואומץ לב. לוחם גדול. הוא לא אמר מעולם: אחרי! לא היה צורך בזה, הלך והלכו אחריו. רמה לעצמו…" אמר עליו רא"ל רפאל (רפול) איתן, גם הוא מסיירי מחלקת משמרות.
המקור אתר הפלמ"ח וגם אתר יזכור   וגם דברי רבקה צביאלי דרור דור ההמשך לפלמ"ח המאבק על חאן שער הגיא חורף 2017

יעקב סטוצקי בנם-יחידם של קלרה ודוב, נולד ביום ח' בתשרי תרפ"ז (16.9.1926) על הר-הכרמל בחיפה. לאחר שסיים את בית-הספר היסודי בקרית חיים למד בבית-הספר הימי שליד הטכניון בחיפה – תחילה במחלקה הרדיו-טכנית, ואחר-כך באגף המקצועי (מסגרות). כחניך תנועת "גורדוניה" היה אחד הפעילים שהביאו למיזוגה עם "התנועה המאוחדת". סיים קורס מ"כים-גדנ"ע והדריך בקרית חיים. כחבר "הפועל" הצטיין בתחרויות ספורט. בסיימו את בית-הספר המקצועי יצא לקומונה של התנועה בתל- אביב, ובשנת 1945 התגייס לפלמ"ח כחבר הכשרת התנועה במשמר השרון, שם היה חבר מזכירות הגרעין. במשק עבד בעיקר במספוא. כאיש פלמ"ח השתתף בפעולת "ליל וינגייט". ב"שבת השחורה" (29.6.1946), בה נאסרו רבים ממנהיגי היישוב ונערכו חיפושי נשק במשקים, נעצר עם רוב חברי הכשרתו והיה עצור בלטרון וברפיח. אחר-כך סיים קורס מ"כים של הפלמ"ח ונדד כמדריך ממקום למקום (גבעת ברנר, נען, כפר מנחם, גינוסר ועוד). בעלות קבוצתו להתיישבות בפוריה הצטרף אליה כמפקד המקום. אחר-כך ירד לכנרת.
לאחר שסיים קורס מ"מים פרצה מלחמת-העצמאות ויעקב נשלח לגליל (עין זיתים) ואחר- כך לנגב (נגבה וסביבתה). בעוברו לחולדה הועלה לדרגת מפקד פלוגה, כשהחליף את נחום אריאלי שנפל בקסטל. יעקב נפל ביום י"א בניסן תש"ח (20.4.1948) במבצע "הראל" כשהותקפה שיירת ענק שעלתה לירושלים עם אספקה לליל הסדר. כשחלוץ השיירה כבר היה בירושלים, הותקף המאסף סמוך לחאן שער הגיא. סטוצקי יצא בראש יחידה כדי לרתק את האויב, ועל-ידי כך הציל רבים מאנשי השיירה ואפשר את פינוי הפצועים. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית ענבים. אחרי מותו צוינה פעולתו בפקודת-יום מיוחדת והוא הועלה לדרגת סרן. הוריו קיבלו את אות-ההצטיינות של בנם מידי ראש הממשלה דויד בן גוריון.
המקור אתר יזכור ראו שמעו גם דברי ראש הממשלה יצחק רבין ביום הזיכרון תשנ"ה, שהספיד את חברו יצחק סטוצסקי

 

מנחם שֵמִי (שְמיט, שְמידט) (15 בדצמבר 1897 – 10 ביולי 1951) היה צייר ישראלי. ציוריו, בצבע וברישום, עוסקים בעיקר בארץ ישראל, אוֹרהּ, נופיה ואנשיה. סגנונו מהווה סינתזה אישית בין המסורות שלמד באודסה, השפעות אסכולת פריז ואסכולת "בצלאל". כמו כן עיצב את אנדרטת חטיבת הראל, בה לחם ונפל בנו סרן אהרן (ג'ימי), בבית הקברות הצבאי בקריית ענבים וערך את הקובץ "חברים מספרים על ג'ימי".

 

*****

הצבי ישראל

 ****

הרפת

****

עמדות ביטחון

****

חדר אוכל

****

בית הספר

****

חדר הזיכרון

*****

גן צילה  

*****

בור המים 

*****

מראות בין שבילי הקיבוץ 

******

סוף דבר, שלושת הסיורים
בקריית ענבים ובבית העלמין
היו מרתקים
והיוו הזדמנות נוספת
ללמוד שוב ולהעמיק
על תולדות ההתיישבות ובהר,
על המערכה על הדרך לירושלים,
על האנשים מאחורי המעשים
ועל הנופלים במלחמת העצמאות
שרבים מהם היו משכמם ומעלה
ונפילתם היא החמצה גדולה!

****

כן ירבו סיורים מעין אלה,
יש לנו עדין מה ללמוד !!

****

תודה לשי בייטנר על שהובלת אותי במשעולי קריית ענבים,

תודה לרבקה צביאלי על הערותיה על חטיבת פלמ"ח הראל