בימים שבין כסה ובין עשור האווירה בירושלים מיוחדת. עת זו היא עוד הזדמנות לצאת ולתור ברחבי העיר בשעת בין ערבים ובשעת לילה. לסיבוב זה יצאנו ביום רביעי (27/9/2017), יומיים לפני ערב יום הכיפורים.

 

בשעה 17:00 יצאנו לדרך. החבורה שהובלתי הפעם כללה 17 רוכבים מקבוצת גלגליגיל ונוספים והם: פטריסיה אבנון (שוהם), יהודית שני (כפר סבא), ארצי יעקב (כפר יונה), אהרון יצהרי (כפר יונה), דסי פולקמן (גבעתיים) יוני שטלצר (רעננה), בני מונטשיין (גבעתיים), רפי יעקב (פתח תקווה), יהודה לרדן (רמת השרון), גיל רוטהולץ (רמת השרון), דורון דורי (ירושלים), בועז קליין (מודיעין), גיל אור (ראשון לציון), גיל ארד (בית אריה), לוי אבנון (חמדיה), יפתח (ירושלים).

 

******

מסלול הטיול,
לב העיר

מעגלי, עם כיוון השעון
התחלה וסיום:
השער הדרומי של גינת השושנים
ברחוב דובנוב בפאתי שכונת טלביה

*****

קטעי המסלול, המקומות
והמראות דרך עיניהם של
דורון דורי, בועז קליין וגיל רוטהולץ
בלעדיהם לא היה מתאפשר תיעוד טיול זה

******

קטע המסלול הראשון,
גינת השושנים,
שכונת טלביה (נקראת גם קוממיות),
תיאטרון ירושלים,
משכן נשיאי ישראל

טַלְבִּיֶה היא שכונה הגובלת בצפון עם שכונת רחביה, בדרום עם שכונת קטמון, בצדה המזרחי נמצא גן הפעמון, ובמערבה משכן הנשיא ומוסדות התרבות שסביבו. השכונה הוקמה בשנות ה-20 של המאה ה-20, ואוכלסה בעיקר בידי תושבים ערבים-נוצרים אמידים. במהלך מלחמת העצמאות נטשו התושבים הערבים את בתיהם, והשכונה אוכלסה בתושבים יהודים.

 

תיאטרון ירושלים הוא התיאטרון העירוני של ירושלים, השוכן בשכונת טלביה בעיר, בסמוך למשכן בית הנשיא. מאז היווסדו, תיאטרון ירושלים התפתח להיות אחד משני מתחמי התרבות והאמנות הגדולים בישראל (השני: מרכז גולדה בתל אביב). המתחם נותן במה לכל אמנויות הבמה, המסך, האמנות החזותית והאמנות הפלסטית ומציג שפה אמנותית עדכנית. הוא מעניק לקהל מתרחב של שוחרי אמנות ותרבות, חוויה תרבותית כוללת וחושף אותו ככל האפשר לשיח, לאתגרים וליצירה התרבותית העכשווית בארץ ובעולם. מדי ערב מועלות במתחם הצגות של מיטב התיאטראות וקבוצות התיאטרון בארץ, מופעי מחול של להקות מובילות מהארץ ומהעולם, קונצרטים, מופעי מוזיקה, מפגשי תרבות, מופעי בידור וסרטי איכות. בד בבד מוסיף התיאטרון לפתח הפקות מקור, פסטיבלים ואירועים מיוחדים.
בשנת 1958, עיריית ירושלים, בראשותו של מרדכי איש שלום, הכריזה על תחרות עיצוב לתיאטרון עירוני. האדריכלים מיכאל נדלר, שולמית נדלר ושמואל ביקסון זכו בפרס הראשון. טדי קולק, הגה יחד עם ידידיו הנדבנים מיילס מ. וגיטה שרובר, את רעיון הקמתו של תיאטרון ירושלים, ותרומתה של משפחת שרובר אפשרה את בנייתו של האגף המרכזי של הבניין. הנחת אבן הפינה לתיאטרון התקיימה באוקטובר 1964. הבניין נחנך בחודש אוקטובר 1971, ובו אולם אחד – תיאטרון שרובר ובו 970 מקומות ישיבה. במהלך שנות ה-80, בסיוע תרומות של משפחת קראון משיקגו ומטעם הקרן לירושלים, נבנה אגף נוסף בתיאטרון, אשר נחנך בפברואר 1986, וכולל 3 אולמות נוספים: אולם הנרי קראון – 760 מקומות, אולם רבקה קראון – 450 מקומות ישיבה, והתיאטרון הקטן – 117 מקומות ישיבה. התכנון של האגף החדש בוצע על ידי משרד האדריכלים המקורי. מאוחר יותר, נפתח אולם נוסף, האולפן- BLACK BOX, ובו עד 280 מקומות ישיבה, המשמש למופעים שונים ומגוונים. במתחם התיאטרון שוכן גם בית קפה, חנות ספרים ותקליטורים ואכסדראות מרווחות שעל קירותיהן מוצגות תערוכות אמנות מתחלפות.

בניין תאטרון ירושלים ששני האלמנטים של אבן ובטון שולטים בו, הן בפנים והן בחוץ, מורכב משלוש מערכות יסוד: מערכת הכתלים: מערכת הכתלים בעלת עקומות היוצרות מתח פנימי, חובקת את ההר בטרסות נמוכות והוריזונטליות באופיין, מתרוממות אל המבנה הנמוך ומשם לכתלים בעלי ממדים המקיפים את גרעין המבנה וגרעין זה עולה כמגדל הבמה. מערכת החללים: הכניסה הראשית הרחבה והנמוכה מעבירה את הקהל לחלל מרכזי גבוה ורחב עם יציע המתפתח סביבו. חלל זה מוליך משני צידי האולם במעברים מדורגים אל חלל גבוה וכניסה מודגשת לאולם. האולם כחלל השיא בעיצובו ובממדיו, בעל שיפוע אמפיתיאטרלי חריף ואחיד, ללא יציע, מאפשר מיזוג עם חלל הבמה ומשיג קשר הדוק בין הקהל והשחקנים. מערכת הפיסול: מורכבת ממספר יחידות פיסול, שהוזמנו על ידי מיילס שרובר מהפסל יחיאל שמי, היוצרות אף הן קשר והמשכיות בין החוץ לפנים. הפיסול משולב בארכיטקטורה של המתחם, ומהווה חלק אינטגרלי ואורגני של המבנה. שלשה פסלי בטון גדולים – אחד ברחבה, השני, תבליט מעל הכניסה הראשית והשלישי בתוך האכסדרה הראשית. כאשר נבנה אגף קראון הוצבו פסלים נוספים של יחיאל שמי המשולבים בארכיטקטורה, בחזית האגף ובגרם המדרגות הפנימי.

משכן הנשיא (הידוע גם בשם בית הנשיא או משכן נשיאי ישראל), נמצא ברחוב הנשיא בשכונת טלביה בירושלים, ומהווה הן את מעונם הרשמי והן את משרדם של נשיאי מדינת ישראל החל משנת 1971 .
בזמן כהונתו של הנשיא הראשון, חיים ויצמן, שימש מעונו הפרטי של הנשיא ברחובות כמשכן הנשיא. בהמשך, עם היבחרו של הנשיא השני, יצחק בן צבי לנשיאות, עבר משכן הנשיא לשכונת רחביה בירושלים, למתחם הצריף בו התגורר עם אשתו. המדינה רכשה אז מבנה סמוך (בית ולירו) כדי להכיל את צוות משכן הנשיא במתחם אחד. בן צבי נבחר לשלוש קדנציות, ולאורך 11 השנים בהן כיהן כנשיא סירב בתוקף לעבור למבנה ממלכתי אחר בבירה. רק לאחר מותו ב-1963, ועם היבחרו של שז"ר לנשיאות, הוחלט על מעבר משכן הנשיא למקום אחר.
אחרי מלחמת ששת הימים יזם שר המשפטים דאז, י"ש שפירא, תוכנית להעביר את בית הנשיא למזרח ירושלים. אך היוזמה לא יצאה לפועל, והתקבלה ההחלטה לבנות את משכן הנשיא בטלביה. בנייתו של משכן הנשיא הושלמה בשנת 1971, על פי תוכניתו של האדריכל אבא אלחנני.
המשכן משמש למגורי הנשיא ומשפחתו, ובו ממוקמת לשכתו ומשרדי אנשי צוותו. במשכן גם מארח נשיא המדינה את אורחיו, דיפלומטים ואנשי ממשל של מדינות שונות, והוא כולל מספר אולמות קבלת פנים. בכל שנה בחג הסוכות מארח נשיא המדינה תושבים בסוכתו במשכן. עם כינונה של ממשלה חדשה משמש אולם קבלת הפנים לתצלום המסורתי של הממשלה עם נשיא המדינה.

קטע המסלול בשכונת רחביה ורחוב קינג' גורג'

 

קולג' טרה סנטה הוא מתחם בלב העיר, בפינת הרחובות בן מימון וקרן היסוד אל מול כיכר צרפת, המשתרע על-פני שטח של 11 דונם. עיקר פרסומו נובע מכך ששימש כמשכנה הזמני של האוניברסיטה העברית.
הבניין נבנה בשנים 1924-1927 עבור אגודת סן-פאולו ממילאנו על-פי התכנון של האדריכל האיטלקי אנטוניו ברלוצי. המבנה הוקם בסגנון הנאו-קלאסי עם השפעות של הרנסאנס האיטלקי, ועל ראשו ניצב פסל המדונינה (המדונה הקטנה) של מילאנו. בשנת 1928 נערך טקס הסרת הלוט מהפסל במעמד יורש העצר האיטלקי, הנסיך אומברטו השני, ושנה לאחר מכן, ב-1929 נקלעה האגודה לקשיים כלכליים, והמבנה הועבר לידי הפרנציסקנים. הבניין הורחב בשנות ה-30, ובשנות ה-50 נוספו מספר צריפים בחצר הבניין.
בראשית דרכו יועד המבנה על ידי הכנסייה הפרנציסקנית לשמש מרכז לפעילות חברתית-ספורטיבית. לאחר פתיחת המרכז המתחרה ימק"א, הוסב לקולג' (בית ספר יסודי ותיכון לבנים). בית הספר נחשב לאחד הטובים בירושלים ולמדו בו מלבד נוצרים גם מוסלמים ויהודים שהוריהם חשקו בחינוך אירופאי עבור ילדיהם. בתקופת מלחמת העולם השנייה שונה שם בית הספר מ-Terra Santa ל-Terra Sanctaa במטרה להצניע את שורשיו האיטלקיים. בשנת 1947 נכלל בית הספר בתחום אזורי הביטחון הבריטיים שהגישה אליהם הוגבלה, ועקב כך נסגר.
בשנת 1949 הוחכר המתחם לאוניברסיטה העברית כדי שישמש אותה כתחליף למבני האוניברסיטה בהר הצופים שהגישה אליהם נותקה. בין השאר שכנו בו הנהלת האוניברסיטה, הפקולטה למדעי הרוח ובית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. לאחר שנבנה קמפוס גבעת רם עברו רוב מחלקות האוניברסיטה אליו באופן הדרגתי ובמתחם טרה סנטה נותרו מספר מצומצם של מחלקות. באמצע שנות התשעים החלו בעלי המקום, הקסטודיה די טרה סנטה  בהליכים משפטיים בבית המשפט המחוזי והעליון בירושלים, כנגד האוניברסיטה העברית. ניסיונות הקסטודיה נחלו הצלחה והיא הצליחה באמצעות עורך דינה, עו"ד מועין ח'ורי, לבטל את הסכמי החכירה על המתחם ולהשיבו לידיה ב-30 ביוני 1999. ההצלחה זכתה לפרסום ולסיקור רב, בעיקר בשל גודל הנכס, שוויו, חשיבותו, זהות המחזיקים בו וקרבתו לבית ראש הממשלה. הבניין עבר שיפוץ נרחב ומשמש כיום אכסניה לצליינים. המבנה מוזכר בספרו של עמוס עוז, "מיכאל שלי" כמקום בו נפגשים חנה ומיכאל.

*******

רחביה היא שכונה הנמצאת במרכז הגיאוגרפי של ירושלים, ממערב לעיר העתיקה ולמרכז העסקים הראשי של העיר. מצפון לשכונה נמצאת שכונת נחלאות, ממזרח נמצאים אזור "מרכז העיר" ושכונת טלביה, מדרום שוכנת שכונת קטמון (גונן) וממערב נמצאים גן סאקר ועמק המצלבה. השכונה נמצאת ממערב לקו פרשת המים הארצי העובר ברחובות שמואל הנגיד, המלך ג'ורג' וקרן היסוד על חלק משלוחה המשתפלת מערבה לכיוון עמק המצלבה (נחל רחביה). רחוב עזה בנוי בתוואי של ערוץ המתנקז גם הוא לנחל רחביה. השכונה בנויה ברובה בשיפוע מתון יחסית, אך ישנם מספר אזורים בעלי שיפועים חריפים המקשים בעיקר על תנועת הולכי הרגל. גבולות השכונה – משתרעים לאורך הרחובות הבאים: בצפון – הרחובות בצלאל, מנורה, אוסישקין, קק"ל, אבן שפרוט, דיסקין והגר"א; במערב – שדרות בן צבי וחיים הזז ורחוב טשרניחובסקי; בדרום – הרחובות הרב חן, הרב ברלין, הרב חרל"פ, הפלמ"ח, הנשיא וז'בוטינסקי; במזרח – הרחובות בלפור, בן מימון, המלך ג'ורג' ושמואל הנגיד. עם זאת, מבחינה תפיסתית גבולות השכונה אינם ברורים די צורכם, וישנן חפיפות מסוימות בין רחביה לשכונות הסובבות אותה.

שכונת רחביה היא מצרף של ארבע שכונות שהוקמו בדירוג. שכונת רחביה א' הוקמה על שטח בן 124 דונם שנרכש בשנת 1922 מידי הכנסייה היוונית אורתודוקסית על ידי חברת "הכשרת הישוב" והקרן הקיימת לישראל. השטח היה שומם, ממזרחו ניצב מנזר רטיסבון וממערב שכנה שכונת שערי חסד שהוקמה ב-1908.לאחר השלמת התכנון, החלה מכירת 140 מגרשים, שנעשתה בצורה חופשית. מחירי המגרשים היו גבוהים ביותר ורק קונים מבוססים יכלו לרכוש מגרשים בשכונה. בין רוכשי המגרשים ניתן למנות את השופט גד פרומקין, האדריכל אליעזר ילין ומנהל חברת "הכשרת היישוב" ד"ר יעקב טהון. הבתים הראשונים בשכונה נבנו ב-1924 ע"י הקונים הפרטיים. בניית הבתים התקדמה בעצלתיים עקב יוקר הבנייה וקשייה.

שכונת רחביה תוכננה בדגם שכונת גנים על ידי האדריכל ריכרד קאופמן שתכנן באותה עת גם את שכונות בית הכרם, תלפיות, בית וגן, קריית משה ואחרות.

*****

שטח רחביה ב' מדרום לרחביה א' נרכש ע"י קבוצת אנשים פרטיים ב-1928 וכלל 144 דונם. שטח זה נקנה ע"י חברת "הכשרת היישוב" בשנת 1930. גם מכירת 181 המגרשים בשכונה זו נעשתה בצורה חופשית אולם מחירי המגרשים היו יקרים יותר מאשר ברחביה א'. במקביל למכירת המגרשים ברחביה ב' נמשכה מכירת המגרשים ברחביה א'. בין רוכשי המגרשים ברחביה ב' היו יוליוס ג'ייקובס סגן מזכיר הממשלה הבריטי, משה זמורה – לימים נשיא בית המשפט העליון וגרשון אגרון – לימים ראש עיריית ירושלים.
בשנת 1933 נקנו עוד מגרשים באזור: מגרש הספורט שבין הרחובות עזה ומטודלה, רחביה ג', ואזור רחובות התיבונים, בן לברט ובן סרוק, רחביה ד',  נקנו מהכנסייה היוונית אורתודוקסית. בנוסף נקנו השטח שהשתרע בין הרחובות עזה, ברטנורא וארלוזורוב ("כרם אל רוחבאן") ומספר מגרשים בין הרחובות הרב ברלין וחרל"פ של היום ("חריקת אל קוס") מאנשים פרטיים. הבניה ברחביה ב' הגיעה לשיאה בשנים 1936-1933 ולאחר מכן המשיכה הבניה גם ברחביה ג' וד'.

בשכונה רחביה קיימים חמישה מתחמים של גושי בתי דירות משותפים
מעונות עובדים א' – רחוב אבן שפרוט 16-14 :מתחם שנבנה ב-1933 כמעונות עובדים קואופרטיביים. הבניה נעשתה בסגנון הבינלאומי ללא ציפוי באבן.
מעונות עובדים ב' – בין הרחובות ברטנורא, ארלוזורוב ועזה: מתחם שנבנה ב-1934 במתכונת דומה לזו של מעונות עובדים א'. .
ראש רחביה – רחוב קק"ל 8 :בניין מגורים משותף בעל מספר כניסות המקיף חצר פנימית. הבניין תוכנן בסגנון הבינלאומי ונבנה בשנים .1936-37.
גן רחביה – רחוב שמואל הנגיד פינת רחוב נרקיס: קבוצה של שלושה בתי מגורים משותפים שנבנו בשנים 40-1937 ותוכננו בסגנון הבינלאומי
לב רחביה – רחוב קק"ל 12 :פרויקט מגורים בן 85 דירות שנבנה בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 בחצר מנזר רטיסבון ובשיתוף עמו על קרקע שהוחכרה לקבלן.

במהלך סוף שנות ה-30 ותחילת שנות ה-40 התבססה השכונה כאחת השכונות המרכזיות של היישוב היהודי בירושלים. בעקבות התקפות האצ"ל והלח"י על מטרות בריטיות בירושלים במהלך שנת 1946 ,החליטו הבריטים על הקמת מספר אזורי ביטחון. אזור ביטחון ב' כלל את החלק המזרחי של שכונות רחביה א' וב' (בין הרחובות המלך ג'ורג' וקרן היסוד לרחובות אבן גבירול וארלוזורוב). כ-150 משפחות נצטוו לפנות את דירותיהם ורובן אכן עשו כך.
עם קבלת החלטת החלוקה ב-29 לנובמבר 1947 נערכו חגיגות שמחה בחצר המוסדות הלאומיים הסמוכים לשכונה. במלחמת העצמאות סבלה השכונה, כמו שאר חלקי ירושלים, מהפגזות וממצור. אחד האירועים הקשים ביותר התרחש בעת פיצוץ מכונית תופת בחצר המוסדות הלאומיים במרץ 1948 שגרם ל-12 הרוגים ולמכה מוראלית קשה ליישוב היהודי. המלחמה באזור השכונה הסתיימה ב- 14 למאי 1948 עם יציאת הבריטים מאזור הביטחון ב'.
שכונת רחביה החלה להשתנות בשנות ה-50 של המאה ה-20 .במהלך שנות ה-50 וה-60 נבנו שכונות חדשות בדרום מערב ירושלים ורחביה הפכה משכונת קצה לשכונה באזור מרכזי בעיר. התנועה בכבישים גדלה והשכונה איבדה את צביונה כשכונת גנים שקטה. בשכונה נפתחו בתי עסק שונים וכן משרדים של בעלי מקצועות חופשיים.
עד היום נחשבת רחביה כאחת מהשכונות המבוקשות והיוקרתיות בירושלים.
הרחבה, הפניות ועוד פרופיל שכונתי: רחביה וקריית שמואל  הוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל נובמבר 2008

 

בית המוסדות הלאומיים הוא מבנה שנבנה עבור המוסדות הלאומיים בשכונת רחביה שבירושלים, רחוב המלך ג'ורג' פינת רחוב הקרן הקיימת, והפך לסמל של המדינה היהודית שבדרך עד הקמתה. הפיגוע שבוצע במבנה ב-11 במרץ 1948 היה החמור בפיגועי מלחמת העצמאות עד לאותה עת, והפך לציון דרך באירועי מלחמת העצמאות. ממרפסת בניין זה הכריזו חברי מועצת העם, אשר שהו בירושלים הנצורה ולא יכלו להגיע להכרזת העצמאות, על קום מדינת ישראל, בו נערכו הישיבות הראשונות של הכנסת, ונשיא המדינה הראשון חיים ויצמן הושבע בו.
המקום שבו נבנה בית המוסדות הלאומיים יועד על ידי ריכרד קאופמן, מתכנן שכונת רחביה, לבית הספר של השכונה – הגימנסיה העברית רחביה. תושבי השכונה העדיפו שמבנה בית הספר ישכון בתוך השכונה ולא בקצה, ולכן הגימנסיה נבנתה במגרש שיועד להיות בית הכנסת של השכונה, ואילו המגרש שברחוב המלך ג'ורג' ניתן למוסדות הלאומיים. לצורך הקמת המבנה נערכה תחרות אדריכלית בשנת 1927, לה הוגשו 37 הצעות. בין מגישי ההצעות היו ריכרד קאופמן, אלכסנדר ברוולד, אריה שרון ואליעזר ילין. ראשי המוסדות הלאומיים דרשו מהמתכננים כי גובה הבניין לא יעלה על שתי קומות, הבניין יהא יחידה אחת אולם יהיו בו שלושה אגפים (להנהלת ההסתדרות הציונית, לקרן הקיימת לישראל ולקרן היסוד) ושהבניין יתאים לאופייה של העיר ירושלים. תקציב המוסדות הלאומיים לצורך בניית המבנה עמד על 30,000 ליש"ט. התוכנית שנבחרה הייתה זו של יוחנן רטנר אשר בנה את המבנים סביב חצר וזה במטרה ליצור חזית ממלכתית למבנה תוך ניתוקו מהרעש של הרחוב מחד, ושמירה על החזית המרשימה של המבנה על אף היותו נמוך מבנייני הסביבה. רטנר תכנן את המבנה בסגנון הבינלאומי אולם כלל מאפיינים ירושלמיים. למבנה חלקלקה הדומה לחלקלקת מגדל דוד וחלונות המזכירים חרכי ירי בחומת ירושלים. התוכנית נבחרה על אף ביקורות שהוטחו בה, בעיקר על גובהו הנמוך של המבנה בן שתי הקומות. האדריכל בנימין צ'ייקין טען כי הבניין נמוך לעומת בנייני הדתות האחרות בירושלים, ואף לעומת בניין טרה סנטה הסמוך. עבודות הבנייה החלו בשנת 1928. בשל קשיים תקציביים הושלמה הבנייה בשלבים. הקומה הראשונה של המבנה נחנכה בשנת 1930 ועבודות הקמת הקומה השנייה הסתיימו רק בשנת 1936.
הסוכנות היהודית שכנה באגף המרכזי (והגבוה מבין האגפים המהווים את בית המוסדות הלאומיים), הקרן הקיימת קיבלה את אגפו הימני של המבנה ואילו קרן היסוד קיבלה את אגפו השמאלי. עם עליית כוחה של הסוכנות היהודית והעברת מרכז כוחה מלונדון לירושלים (בעיקר לאחר בחירתו של דוד בן-גוריון לראש הנהלת הסוכנות), הפך הבניין למשכנה של "המדינה שבדרך". הבניין הפך למשכן הנהגת המוסדות הציונים, ומנהיגי המוסדות הלאומיים התגוררו בשכונת רחביה הסמוכה. בבניין נערכו טקסים ממלכתיים כגון טקס הבאת ביכורים שנתי, אשר ניסו להקנות צביון ממלכתי לאומי ואף צביון עצמאי ליישוב העברי בארץ ישראל ולמנהיגיו. של חשיבות הבניין פשטו חיילים בריטיים על הבניין ב-29 ביוני 1946 ("השבת השחורה"), וחיפשו בו מסמכים הקשורים לארגון ההגנה. בחצר המבנה חגגו תושבי ירושלים את החלטת ארגון האומות המאוחדות ביום כ"ט בנובמבר (29 בנובמבר 1947).ב-11 במרץ 1948,אירע פיצוץ בחצר המבנה. אנטון דאוד, ערבי נוצרי, נהג הקונסוליה האמריקאית בירושלים, הממוקמת בסמוך לבניין המוסדות הלאומיים, היה דמות מוכרת לאנשי הביטחון של בניין המוסדות הלאומיים. דאוד התגורר בסמוך לשתי מזכירות של הבניין ונהג מדי יום להביא אותן למקום עבודתן. בשל ההיכרות עמו הותרה לו הכניסה לחצר הבניין בלי בדיקות ביטחוניות. ביום זה, כמדי בוקר, הגיע דאוד למבנה, החנה את מכוניתו בפתח הבניין ויצא ממנה. שומר הבניין חשד בכך שהמכונית עמדה ריקה בפתח הבניין, אולם זיהה את מכוניתו של דאוד, ולכן לא עשה דבר מלבד הזזת המכונית במורד לפתח אגף קרן היסוד של הבניין. בפיצוץ התמוטטה הקומה השנייה של אגף קרן היסוד, 12 מעובדי הבניין נהרגו, ובהם גם מנהל קרן היסוד לייב יפה, ו-44 נפצעו. פיצוץ זה היה השלישי בסדרת פיגועי הטרור בירושלים במלחמת העצמאות. קדמו לו פיצוץ בניין הפלסטיין פוסט ב-2 בפברואר 1948 בו נהרגו שלושה והפיגוע ברחוב בן יהודה ב-22 בפברואר 1948 בו נהרגו חמישים ותשעה בני אדם. חודש לפני כן, בינואר 1948, פוצץ ארגון ההגנה את מלון סמירמיס והרג 266 איש.
לאחר הפיגוע שוקם המבנה, וסביבו הוקמו גדרות ברזל וחומות ברזל. בהמשך הזמן למבנה נוספה קומה שלישית בצביון הדומה ליתר קומות המבנה, וכן נבנה אגף נוסף בחלקו האחורי של המבנה למשרדים נוספים. הבניין ממשיך לשמש את הנהלת ההסתדרות הציונית, הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. הרחבה הפכה למגרש חנייה סגור עד שנת 1987, בה שופצו הבניין והחצר. החצר רוצפה באבן והגדרות הוסרו.

מנזר רטיסבון הוא מנזר צרפתי קתולי השוכן ברחוב שמואל הנגיד 26 בשכונת רחביה בירושלים, ליד בית הכנסת ישורון. נבנה בין השנים 1876 ו-1897 ושימש כמנזר, בית ספר מקצועי ובית יתומים. מייסדו הוא האב אלפונס רטיסבון, יהודי מומר מצרפת.
חזית המנזר שאורכה כתשעים מטר מעוצבת בסימטריה האופיינית לסגנון הרנסאנס – בארוק האיטלקי עם אלמנטים רומנסקיים. האדריכל הוא האב מ' דומה (M.Doumet). משני קצוות החזית מתחילים שני אגפים של המנזר. האגפים הדרומי והצפוני מתנשאים לגובה של קומה נוספת מעל האגף המרכזי. ראשית נבנה הצד הצפוני של חזית הבניין ונחנך בשנת 1884 ואילו הצד הדרומי של חזית הבניין נבנה רק לאחר מכן ובנייתו נשלמה בשנת 1891. באגף הדרומי של המנזר ישנה קפלה אשר נחנכה בשנת 1894 ואילו האגף הצפוני נבנה רק לאחר מכן והוא ארוך יותר ממקבילו הדרומי. לאמצעו של האגף הצפוני מחובר אגף נוסף הניצב לאגף הצפוני. חלק זה של הבניין נבנה רק בשנות השלושים של המאה העשרים. במרתף הבניין נמצאים אולמות גדולים המאופיינים בקירות עבים ובתקרות בעלות קימרונות. האולמות שימשו בעבר ככיתות לימוד, חדר אוכל ומטבח. בחצר הצפונית של המנזר מצוי מגדל שמירה שהוקם בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה, ימי שלטונו של איברהים פאשה בארץ ישראל. המגדל שימש כחלק ממערכת של מגדלי שמירה ואיתות על הדרך בין ירושלים ליפו. כיום המנזר נמצא בבעלות קריית הוותיקן.
חלק מתקופת מלחמת העולם הראשונה שימש המבנה כמפקדה של גדוד תותחנים אוסטרי שנשלח לארץ ישראל על מנת לסייע לצבא העות'מאני במלחמתו באנגלים. לאחר המלחמה הושב המנזר למסדר "אבות ציון". בשנת 1921 חנתה בחצר המנזר "פלוגה" של גדוד העבודה שעסקה בחציבת אבנים באזור ירושלים. עקב מקום חנייתה כונתה הפלוגה בשם "פלוגת רטיסבון".
בתקופת מלחמת העצמאות התגוררו בבניין רטיסבון הנשים והילדים מכפר עציון שפונו לשם כאשר המגורים בגוש עציון הפכו למסוכנים. לאחר מלחמת העצמאות שימש המבנה את האוניברסיטה העברית שכן לא ניתן היה ללמוד בקמפוס האוניברסיטה בהר הצופים. עם השנים הוחזר הבניין לרשותה של הכנסייה הקתולית.
משנת 1970 פועל במקום סמינר תאולוגי נוצרי, העוסק בלימודי נצרות ליהודים. אחד ממורי הסמינר היה חתן פרס ישראל האב מרסל דיבואה. בשנת 1998 פרס הוותיקן את חסותו על הסמינר, ושמו החדש של  הסמינר הוא "המוסד האפיפיורי רטיסבון".
בתחילת שנות ה-90 השכיר הוותיקן חלקת קרקע שבתחומי המנזר לקבלן הישראלי מרדכי אביב לצורך בניית מתחם מגורים יוקרתי במקום בשם "לב רחביה". הייתה זו העסקה הראשונה בין הוותיקן לאיש עסקים ישראלי. כיום משמש המבנה להרצאות וכבית מלון לצליינים.

קטע המסלול בתוך
שכונת שערי חסד ובנחלאות

שכונת שערי חסד נמצאת בין השכונות נחלאות, רחביה וקריית וולפסון. גבולותיה הם: בצפון – רחוב הגר"א; במזרח – רחוב אוסישקין; בדרום – רחובות אבן שפרוט והר"ן; ובמערב – רחוב דיסקין. השכונה הוקמה בשנת תרס"ט (1909) על שטח של כ-40 דונם, ושומרת זה כמאה שנה על אופייה הדתי-השמרני. השכונה נודעה באנשי החסד והצדקה, וכן ברבנים ובתלמידי החכמים שפעלו בה.
יוזמי השכונה ומקימיה היו ראשי ארגון 'גמ"ח הכללי', ששימש כארגון צדקה החל משנת תר"ל (1870), בראשותו של הרב שלמה זלמן פרוש. ראשי הארגון, בראשות נפתלי צבי פרוש-גליקמן (בנו של הרב שלמה זלמן פרוש) ושמואל זנוויל שפיצר, יסדו בשנת תרס"ח את 'חברת שערי חסד לבניית בתים בירושלים', אשר נועדה לסייע ליהודים חרדים לרכוש דירה צנועה בירושלים בתשלומים מפליגים ללא ריבית. השכונה יועדה למשפחותאשכנזיות בלבד, ורובם הגדול של תושביה היו תלמידי ישיבות ואברכים. בל"ג בעומר תרס"ט נערכה חגיגת הנחת אבן הפינה לשלושים הבתים הראשונים, במעמד הרב שמואל סלנט, רבה של ירושלים.
114 הדירות בשכונה נבנו בטורים אורכיים, בניגוד ל"שכונות החצר" שאפיינו את הבנייה בירושלים באותה עת. המרווח בין טורי הבתים היה גדול יחסית, ובכמה מקומות ניטעו עצים וירק, דבר שהקנה לשכונה אופי רענן ונקי.
הבתים בשערי חסד נבנו, כאמור, טורים-טורים, כאשר פני רובם אל הרחוב הראשי, ואילו גבם פונה אל סמטת ירק צרה, שהיוותה מעין "חצר אחורית" בכל בלוק. בוני השכונה הקפידו שהחלונות האחוריים לא ייפתחו אלה כנגד אלה בבית ממול, כדי להבטיח פרטיות מרבית, וכדי להדמות לבני ישראל במדבר, אותם שיבח בלעם במילים: 'מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל' (במדבר, כ"ד, ה'), ופירש רש"י: "שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אוהל חברו."

קטע המסלול בנחלאות ובשוק מחנה יהודה

קטע המסלול במרכז העיר
זכרון דוד,
רחוב הנביאים
רחוב יפו
רחוב קינג ג'ורג'

רחוב המלך ג'ורג' (החמישי – שבזמנו נתנה הצהרת בלפור
ולכן שמו נשאר בירושלים ולא נמחק כמו שאר הרחובות עם השמות הבריטיים) (גם בלפור נשאר ).
הרחוב "קוצץ" כדי לתת שם לחלק הדרומי – רחוב קרן היסוד.

רחוב בן יהודה
כיכר ציון,
נחלת שבעה
מגרש הרוסים
מתחם העירייה וכיכר ספרא

קטע המסלול בעיר העתיקה ,
לאורך חומת המערבית,
שער יפו,
הרובע הארמני,
הרובע היהודי
שער ציון,
החומה הדרומית
וצפון הר ציון

קטע המסלול
מורד הר ציון, גיא בן הינום
מתחם התחנה הראשונה,
שכונת בקעה
(נקראת גם גאולים),
פארק המסילה,
המושבה הגרמנית,
המושבה היוונית (קטמון)

 

שכונת בקעה – מקור שם השכונה מהשפה ערבית ומשמעותו בקעה או מישור. בשנותיה הראשונות של המדינה שמה הוסב לשכונת גאולים, אולם שם זה לא "נתפס" ולא "נקלט" והיא מוכרת לכולם בשמה הערבי.
תחום השכונה כמוצג במפה: מדרום, רחוב רבקה, ממערב רחוב פייר קניג, מצפון מערב רחוב המסילה וממזרח דרך חברון שמות הרחובות בה הם ברובם על פי שמות שבטי ישראל כמו ראובן, דן, נפתלי ועוד; אישים מתקופת השופטים: ברק, אהוד, בעז וגם אישים מסוף תקופת בית ראשון עד אמצע הבית השני: גדליה, אסתר המלכה, שמעיה, אבטליון, מתתיהו.

 

הבתים הראשונים באזור נבנו בסוף המאה ה-19 בקרבה לתחנת הרכבת שזה נבנתה ויועדו בעיקר עבור עובדי הרכבת. בתים פשוטים אלה נהרסו כשני עשורים לאחר מכן. בשנות ה-20 של המאה הקודמת שכונת בקעה נבנתה כאחת מהשכונות הערביות מחוץ לחומות העיר העתיקה. תושביה היו מוסלמים ונוצרים) ארמנים ויוונים אורתודוקסים). דיירי השכונה היו בעיקר משפחות אמידות, חלקן הגיעו מבית לחם וסביבתה. הבתים שנבנו היו בתי מידות בני שתי קומות, ששילבו סגנונות בנייה מזרחיים ומערביים.

במהלך מלחמת העצמאות השכונה נכבשה על ידי כוחות ההגנה ותושביה נטשו אותה. בסיום המלחמה במרבית בתיה הריקים התיישבו פליטים מהרובע היהודי וכן עולים חדשים. בחלק אחר מהמבנים התמקמו כוחות צה"ל שנפרסו בדרום העיר. בשנות ה-50 נבנו בשכונה שיכוני בטון גדולים ומכוערים בשטחים חקלאיים והם אוכלסו על ידי עולים חדשים ממזרח אירופה ומארצות האסלאם. כמו כן נבנו מבני ציבור ובתי ספר. כך השכונה אופיינה במראה אשר שילב בתים ערביים לצד שיכונים. בשנות ה-80 החלו בבניית פרויקטים אדריכליים חדשים למעמד הביניים אשר רבים מבנייניהם הקיפו חצרות פנימיות. בשנות ה-90 החלה עיריית ירושלים את "פרויקט שיקום שכונות" במסגרתו שופצו והורחבו רבים משיכוני הבלוקים משנות ה-50. במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 מחירי הדירות בשכונה עלו ואת רבים מתושבי השכונה הוותיקים החלו להחליף מהגרים אמידים מארצות הברית ומצרפת.

******

המושבה הגרמנית בירושלים נבנתה על ידי גרמנים חברי כת הטמפלרים ב-1873, כמושבה החמישית מתוך שמונה המושבות שבנו הטמפלרים בארץ. המושבה נבנתה על שטח קרקע גדול שרכשו הטמפלרים מערביי בית צפאפא בעמק רפאים, כקילומטר מדרום-מערב לירושלים של אותם ימים. הבנייה נעשתה במתכונת כפר גרמני טיפוסי בחבל וירטמברג שבדרום מערבגרמניה, משם הגיעו מתיישביה, אך תוך שימוש בחומרים מקומיים. מסיבה זו, שלא כבכפר גרמני אופייני, בנויים בתי המושבה הגרמנית בירושלים מאבן ירושלמית, ולא מעץ ומלבנים. מרבית הבניינים הם בני שתי קומות או בתים חד קומתיים ובעלי גגות רעפים. במושבה שני רחובות ראשיים – רחוב עמק רפאים ודרך בית לחם, המחוברים ביניהם ברחובות קטנים. מתיישבי המושבה עסקו במלאכות טיפוסיות לכפריים גרמנים – נגרים, נפחים, איכרים וכדומה, וכן פעלו ביניהם עגלונים, שהפעילו שרותי עגלות בין העיר העתיקה לבין התיישבויות ושכונות מרוחקות יותר. בין המתיישבים הטמפלרים בלט מספר יוצא דופן של אדריכלים, שתרמו לבינוי בירושלים המתפתחת וכן במושבות טמפלריות אחרות.
עם הזמן, בנו יזמים ערבים אמידים בתים מדרום לבתי בני הקהילה הטמפלרית. הם נמשכו למיקומו האטרקטיבי של עמק רפאים – על אם הדרך בין ירושלים לבית לחם ובין השכונות המתפתחות קטמון, טלביה ובקעה, שאוכלסו בערבים אמידים מירושלים. לימים, הוחל השם "המושבה הגרמנית" גם על הבתים הערביים שמדרום למושבה הטמפלרית המקורית. בתקופת מלחמת העולם השנייה רבים מהטמפלרים תושבי המושבה, אשר ממילא נחשבו בעיני השלטונות הבריטיים כנתיני אויב וכגייס חמישי, גילו אהדה למשטר הנאצי. הם הושמו בהסגר, ומאוחר יותר הוגלו לאוסטרליה. הבתים הערביים בדרום המושבה ננטשו במלחמת העצמאות, בדומה לשכונות ערביות אחרות באזור.

לאחר הקמת מדינת ישראל יושבו בתי המושבה בעולים חדשים. עם השנים, הפכה לשכונה מבוקשת בשל הקסם הכפרי שנותר בה, בתיה הציוריים, ומיקומה המרכזי בעיר המתפתחת. שמה הרשמי הוסב ל"עמק רפאים", כשם העמק בו היא שוכנת והרחוב הראשי בה, אך בפי הירושלמים היא עדיין נקראת "המושבה הגרמנית" או פשוט "המושבה".
בשנות ה-60 וה-70 נבנו במושבה בתי דירות בסגנון הישראלי המקובל של אותם זמנים, שלא הוסיפו חן רב למושבה. החל משנות ה-80, עם התפתחות מודעות השימור, נבנים כל המבנים החדשים במושבה בסגנון התואם את רוחה המקורי: בנייה נמוכה, גגות רעפים, חלונות מקושתים, דגש על חצרות וגינון, וכדומה. כך נשמר אופייה המיוחד, כמעין כפר 'מרכז אירופאי' בלב ירושלים, בו שזורים אלמנטים מקומיים.
בעשור האחרון של המאה ה-20 נפתחו במושבה בתי קפה רבים, מסעדות, ברים, ובוטיקים, והיא קיבלה אופי צעיר. רבים אף נוהגים לכנות את המושבה "השיינקין של ירושלים". בעונת האביב והקיץ מרבים להתקיים במושבה פסטיבלים למיניהם בהם 'שוק האיכרים' המפורסם. ב-9 בספטמבר 2003, במהלך האינתיפאדה השנייה, התבצע פיגוע התאבדות בקפה הלל במושבה. למרות זאת, ובעיקר עם סיומה של האינתיפדה, חזרה המושבה הגרמנית להיות אחד האזורים התוססים בעיר אשר מאופיין במבלים רבים בדגש על אוכלוסייה אנגלו-סקסית מן האזור.

 

*******

 

המושבה היוונית נמצאת בסמיכות למושבה הגרמנית. רחובה הראשי הוא רחוב יהושע בן נון המקביל לרחוב עמק רפאים שנקרא בתקופת המנדט רחוב אפתימיוס . השכונה נוסדה בשנת 1900 על ידי בני העדה היוונית-אורתודוקסית שחיפשו מענה לצפיפות המגורים שלהם ברובע הנוצרי בעיר העתיקה, שם חיו סביב מתחם הפטריארכיה היוונית. השכונה תוכננה בדגם של רשת רחובות מקבילים וניצבים זה לה. היא התפתחה במיוחד בשנות ה-20 וה-30, כאשר לארץ הגיעו מהגרים יוונים אורתודוקסים רבים שגורשו מטורקיה. בשכונה גרו גם משפחות ערביות וארמניות וכן משפחות של פקידים וקציני צבא בריטיים.

במלחמת העצמאות נותרו במושבה מעט משפחות יווניות. רוב תושביה עזבו אותה ומצאו מקלט במנזרי העיר העתיקה. הם לא יכלו לשוב אליה לאחר המלחמה ורבים מהם היגרו אל מעבר לים ולא חזרו. המושבה הפכה לשכונה ישראלית, ואוכלסה במהירות בעולים חדשים אשר לא שמרו על הסדר והטיפוח שהשכונה הייתה בנויה בהם. תוספות מאולתרות קלקלו את צורתם של הבתים. בחלק מהם כנראה שגם נעשו ביזה והרס. חלקים גדולים של השכונה הפכו למשכנות עוני.
לאחר מלחמת ששת הימים חודשה הפעילות החברתית והתרבותית של הקהילה היוונית במועדון היווני שברחוב יהושע בן נון 8 שבמרכז השכונה. המועדון שופץ בתחילת שנות ה-80 בידי התושבים שנשארו במקום, ובידי אלה שחזרו מהעיר העתיקה.
כיום נמצא המועדון תחת חסות ממשלת יוון ומתקיימות בו פעילויות הקשורות בתרבות יוון, כמו לימוד השפה היוונית וריקודים יווניים. בעשורים האחרונים עלתה קרנה של השכונה וניתנה תשומת לב לערכם המיוחד של הבתים. בעקבות כך הפכה המושבה היוונית לשכונה יוקרתית ומבוקשת. בחלקה הפונה לרחוב עמק רפאים נפתחו חנויות, מסעדות ובתי קפה ובהם קפה הלל בו התרחש פיגוע התאבדות בשנת 2003.

******

סוף דבר,
כמו תמיד, גם בפעם זאת
היה נעים ומעניין לשוטט ברחבי העיר
אף פעם לא משעמם בירושלים
ובמיוחד לו בערבי חג ומועד.
לא הרגשנו איך עברו וחלפו
ארבע ורבע שעות הטיול,
מתוכן דיוושנו בנחת שלוש שעות ושעה
ושלוש רבעי הוקדשו לעצירות 

******

 

לאחרונה, שמוליק כהן (עמית לטיולי אופנים) הציע שאגיע לסיור במפעלי ים המלח, מקום עבודתו במשך כמעט ארבעה עשורים. הפעם הקודמת בה סיירתי במפעלים הייתה בשנת 1975. זמן רב מאוד חלף מאז. לכן, שמחתי מאוד ומיד נעניתי להזמנה.

 

חברת מפעלי ים המלח היא אימפריה כלכלית שהיא מרכיב של כיל דשנים. חברה זו מהווה היצרנית והספקית הרביעית בגודלה בעולם למוצרי האשלג ומגוון מוצרים כימיים, בהם מגנזיום כלורי, אלומיניום כלורי אל-מימי, מלחים תעשייתיים, מסירי קרח, מלחי אמבט, מלח בישול וחומרי גלם עבור תעשיית הקוסמטיקה. מפעלי ים המלח משרתת לקוחות ביותר מ-60 מדינות מפעולות הייצור והתמיכה שלה, המתבצעות  בישראל וספרד באמצעות איברפוטש, חברה בת בבעלות מלאה.

 

ביום שני (25/9/2017) סמדר בן דור ואני נסענו לסדום. במשך כארבע שעות הסתובבנו ברכב בתחום המפעל לרבות בין הברכות. עלינו גם לשתי תצפיות להתרשמות כללית ממבט על המפעל וסביבתו.

 

*********

ים המלח

בקעת ים המלח, הנמוכה בבקעות תבל, היא בקעה צרה ועמוקה יחסית לסביבתה. מרבית שטחה מכוסה בים המלח, אשר רום מפלסו כיום הוא כ-425 מטרים מתחת לפני ים תיכון. ים המלח מצוי במקום היבשתי הנמוך ביותר על פני כדור הארץ, והוא מקווה המים הטבעי בין המלוחים ביותר בעולם.

איזור הבקע של ים המלח הוא חלק מהשבר הסורי אפריקאני, שמתחיל בהרי טארוס ונמשך עד זימבבואה, כ-6,000 ק"מ אורכו, והוא נוצר לפני כ-25 מיליון שנה. בקעת ים המלח היא החלק הצפוני של שבר זה כאשר אזור הים עצמו הוא החלק העמוק ביותר, וכאמור, הנקודה היבשתית הנמוכה ביותר על פני כדור הארץ. הבקע נמצא באזור של שבר גיאולוגי המפריד בין שני לוחות: הלוח האפריקאני במערב והלוח הערבי במזרח.
גבולותיה של בקעת ים המלח: במערב מדרונות הרי ירושלים וחברון המתנשאים לרום של 900-1,000 מטר מעל לים, ובמזרח הרי מואב המתנשאים עד לגובה של 1,300 מטר מעל פני הים ליד העיר הירדנית כרך. בצפון ובדרום גבולות הבקעה אינם כה חדים; בצפון משתרע אזור גבעי נמוך, ובדרום – אזור של מלחה שטוחה.

 

ים הַמֶּלַח (מכונה גם ים המוות) הוא אגם מלח חסר-מוצא לים ובמרכזו עובר הגבול בין ישראל לירדן. חופיו הם המקום היבשתי הנמוך ביותר בעולם. אורכו של ים המלח הנו כ-76 ק"מ ורוחבו הממוצע כ-15 ק"מ. הים מופרד לשני חלקים הצפוני והדרומי ובינם חצי אי ה"לשון". אורכו של החלק הצפוני של הים הוא 55 קילומטרים, רוחבו המרבי הוא כ-18 קילומטרים ועומקו בנקודה הנמוכה ביותר עומד על כ-300 מטר.

ריכוז המלחים בים המלח עומד על 34.2% – גבוה פי עשרה מריכוז המלחים בים התיכון. הרכב מימיו כולל ריכוז גבוה של מגנזיום, סידן ואשלגן. עובדה זו מנוצלת על ידי התעשייה הכימית בשטחי ישראל וירדן, בין היתר להפקת אשלג, מגנזיום ותרכובות של ברום. הריכוז הגבוה של המלח נובע מהעובדה שלמי האגם אין מוצא לשום מקום, והוא נמצא באזור בעל אקלים מדברי חם ויבש המתאפיין בשיעורי התאיידות גבוהים. האגם הוא גוף המים הרביעי במליחותו בעולם.
נופי אגן ים המלח, החשיבות ההיסטורית של האתרים הנמצאים בסמוך לו (מצדה, עין גדי, קומרן, מכוור וקומראן), ההרכב הכימי המיוחד של מימיו והאקלים המיוחד השורר בו – כל אלה הפכו את ים המלח למוקד תיירות עולמי, ובפרט למרכז של תיירות מרפא. באזור נבנו אלפי חדרי מלון המרוכזים בירדן, בפינה הצפון-מזרחית של האגם, ובישראל בעין בוקק שעל חופי הבריכות באגן הדרומי.

החל מהמחצית השנייה של המאה העשרים נמצא מפלסו של האגם בירידה מתמדת. קצב הירידה השנתי של מפלס מי הים בעשור האחרון הוא מעט יותר ממטר לשנה. ירידת המפלס נובעת בעיקר בשל שימוש נרחב במקורות המים הנשפכים אליו, שהחשוב שבהם הוא נהר הירדן, ושאיבת המים לאידוי בבריכות בדרום האגן. בשל הירידה המתמשכת במפלס, התייבש החלק הדרומי של האגם, שהיה רדוד בהרבה מזה הצפוני.  עם ייבושו של האגן הדרומי נבנו בו בריכות לצורך אידוי המים והפקת אשלג וכימיקלים אחרים על ידי מפעלי האשלג בישראל וחברת האשלג הערבית הירדנית. ירידת המפלס גרמה לשינוי משמעותי בגבולותיו של האגם, וכתוצאה פחת שטחו בכ-35%. רוחבו של הים באגן הצפוני של ים המלח בנקודה המקסימלית הוא 18 קילומטרים, אורכו כ-51 קילומטרים ושטחו כיום פחות מ- 650 קילומטרים רבועים. ירידת המפלס המצטברת גורמת לשינויים גדולים באגן הים בהם: שינויים בלתי הפיכים בגוף המים באגן הצפוני, יצירת בולענים, נסיגת חופים, פגיעה בתשתיות (כבישים וגשרים) ובשמורות טבע.

******

אבני דרך
בהקמת מפעלי ים המלח
והתשתיות הנלוות

1892 הרעיון הראשוני לפיתוח האזור באמצעות המשאבים הטבעיים שבו עלה בספרו של אלחנן ליב לוינסקי, "מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת"
1902 חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, חזר על החזון בספרו אלטנוילנד, ותיאר את האזור כמקום של תעשיה משגשגת.
1911  נובומייסקי (מהנדס כרייה רוסי) בקר בפלשתינה ומתוודע לפוטנציאל של ים המלח בתחום הפקת מינרלים בעזרת אנרגית השמש
1920  נובומייסקי בקש משלטונות המנדט הבריטי להעניק לו זיכיון להפקת מינרלים מים המלח
1930  הוקמה חברת האשלג הארץ-ישראלית בע"מ – המפעל הראשון בחוף הצפוני של ים המלח בקלי"ה – קם לתחיה ים המוות

1932  תחילת ייצור האשלג.
1934  הקמת המפעל בחוף הדרומי של ים המלח, באיזור סדום
1936  המפעל נכנס לפעולה ומייצר 80,000 טון אשלג בשנה
1940 היווה היצוא ממפעלי ים המלח 40% מכלל היצוא מהארץ.
1948 מלחמת העצמאות נסגרו מפעלי ים המלח.

 

**********

1952  הקמת מפעלי ים המלח כחברה בבעלות ממשלתית להפקת אשלג ומינרלים אחרים מים המלח. החברה החלה את פעילותה ברכישת הציוד של חברת האשלג שהפסיקה את פעילותה עקב אי עמידה בתנאים שהציבה הממשלה. באותה שנה הושלמה סלילת הכביש המחבר את המפעל בסדום אל באר שבע ש(עד אז היה דרך עפר.

1956 מרדכי מקלף מונה למנכ"ל החברה ובעקבות ממצאי ועדת חקירה, בראשות פרופ' היימן מהטכניון להחל לשנות את אופן התנהלות המפעל.
1961 נכנס לתוקפו חוק זיכיון ים המלח, שקובע כי למפעלי ים המלח יש את הזיכיון  להפקת מינרלים מים המלח, כולל חכירת קרקעות הדרושות לשם כך. תוקף הזיכיון נקבע עד ל-31 במרץ 1999.
1965 הונחה מסילת הברזל מאשדוד לדימונה. האשלג הועמס בסדום על משאיות והועבר לרכבת בדימונה, ומשם הועבר בקרונות לנמל אשדוד.
1966  שטח בריכות האידוי הגיע ל-135 קמ"ר
1968 הקימה ממשלת ישראל את "כימיקלים לישראל", חברה שאיחדה תחת קורת גג אחת את מרבית מפעלי התעשייה הכימית בארץ, ובהם מפעלי ים המלח וכימיקלים ופוספטים, ומפעלי חיפה כימיקלים וערד כימיקלים שהיו אז בהקמה.
1975  ייצור אשלג עלה על 1 מיליון טון בשנה
1980  מי"ה מתחילה בבניית מתקנים המיישמים את תהליך הגיבוש הקר
1986 תיקון לחוק זיכיון ים המלח האריך את הזיכיון ב-30 שנים נוספות, עד שנת 2030 בשנה זו ייצור אשלג עלה על 2 מיליון טון בשנה
1987  החל לפעול מסוע, המעלה את תוצרת המפעל לגובה של 800 מ', ומעבירה מסדום אל מסוף הרכבת במישור רותם הסמוך לדימונה

 

*********

1992 הנפיקה המדינה את מניות כי'ל.
1994  הוקמה תחנת הכוח של מפעלי ים המלח
1995 במסגרת תהליכי ההפרטה שעברו על המשק הישראלי, רכשה כיל מהציבור את מניות מפעלי ים המלח ומחקה אותן מהמסחר בבורסה. בכך הפכו מפעלי ים המלח לחברה פרטית. בשנה זו התקבל חוק המכפיף את הפיתוח העתידי בשטחי מפעלי ים המלח לחוק התכנון והבנייה.
1997 מכרה המדינה את השליטה בכיל לחברה לישראל, שהייתה אז בשליטת איש העסקים שאול אייזנברג.
1998  מפעלי ים המלח רכשה את השליטה במפעלי ייצור האשלג בספרד, ומקימה חברה חדשה – איברפוטש.
1999  קבוצת עופר רכשה את השליטה בחברה לישראל, השולטת במפעלי ים המלח
2001  הופרד תחום השיווק של החברה ואוחד עם תחום השיווק של חברת רותם אמפרט העוסקת במחצבי הפוספטים לשם יצירת חברת "כיל דשנים".
2002  כיל דשנים רוכשת את ההשליטה בקליבלנד פוטש – מפעלי ייצור האשלג בבריטניה.

 

******

ייצור האשלג

התחלה, מי ים המלח המכילים את האשלגן מהאגן הצפוני של ים המלח נשאבים לאגן הדרומי שמהווה מערכת בריכות אידוי סולארי בשטח של כ-150 קמ"ר. קרינה חזקה של שמש גורמת להתאדות מים מבריכות האידוי ולשקיעת מלחים. מי הבריכות המרוכזים מועברים למערכת נוספת של בריכות, שבהן שוקע חומר הנקרא "קרנליט". זוהי תערובת של מלח בישול עם תרכובת של אשלג ומגנזיום כלורי. לאחר שהקרנליט מתגבש ושוקע במי בריכות האידוי, הוא נאסף באמצעות סירות מיוחדות – דוברות. הדוברות שואבות את החומר ומעבירות אותו למפעלים, שם הוא עובר תהליכים כימיים של המסה וגיבוש, שבסופם מתקבל האשלג. בתהליך הפקת האשלג מתקבלים מלח בישול ומגנזיום כלורי כמוצרי לוואי, והם מעובדים במפעלים נפרדים. חלק מן הקרלניט מועבר למפעל החדש להפקת מגנזיום מתכתי.

*****

מעט מהמראות

בתחום המפעל ובין ברכות האידוי

 

 

מצפה ים המלח 

קטע כביש 90

תצפית נווה זוהר

******

סוף דבר
מעט תובנות על מפעלי ים המלח

עוגן כלכלי
ומנוף לפיתוח יישובי

יצוא  – רוב האשלג המופק מים המלח מיועד ליצואה מכניס רווחים לחברת מפעלי ים המלח וגם מגדיל את הכנסות המדינה במטבע חוץ.. עיקר היצוא נעשה דרך נמל אשדוד. האשלג מוסע תחילה במסוע ענק עד דימונה, ומשם מעבירים אותו ברכבת לנמל אשדוד. החומרים המיועדים לשווקים באסיה מועברים בעזרת משאיות ענקיות ממפעלי ים המלח לנמל אילת.
פיתוח התעשייה בארץ – מפעלי ים המלח מספקים חומרי גלם לתעשיות הכימיות ומאפשרים פיתוח התעשייה באזור הנגב (במישור רותם, ברמת חובב) ובחיפה ובמקומות נוספים.
מקור פרנסה  – מפעלי ים המלח משמשים מקום עבודה ומקור פרנסה לרבים מתושבי הנגב, אלה המועסקים בהם ואלה המועסקים בחברות המספקות להם מוצרים ושירותים. מפעלי ים המלח הם בין המעסיקים הגדולים ביותר בערי הנגב הצפוני.
פיתוח רשת תחבורה – פיתוח התעשייה באזור ים המלח שימש מנוף לפיתוח רשת התחבורה באזור. פריצת הדרך לסדום נבעה במידה רבה מהצורך לאפשר לעובדים להגיע למפעל, ומהצורך לפתח דרך נוחה לשיווק החומרים.
פיתוח יישבי – מפעלי ים המלח משפיעים על פיתוח היישובים שבקרבתם, כמו דימונה וערד, למשל, שכן הם מושכים את העובדים במפעלים לבוא ולהתגורר ביישובים אלה, ומספקים לתושבי היישובים מקור פרנסה.

********

קשיים ומגבלות

ירידת מפלס המים – ניצול אוצרות ים המלח מחייב התמודדות עם תנאים משתנים, כמו ירידת מפלס מי האגם. כאמור, בעבר היה מפלס ים המלח גבוה ממפלס בריכות האידוי, ומימיו הוזרמו אל הבריכות בלי הפעלת מערכת משאבות, המחייבת מקור אנרגיה. כיום, עקב ירידת מפלס המים בצפון האגם שנמוך יותר ממפלס מי הבריכות באגן הדרומי, היה צורך להקים תחנת שאיבה ולהשקיע אנרגיה רבה בהזרמת מים מהחלק הצפוני של האגן לבריכות שבדרומו.
הצטברות מלח – בבריכות האידוי מתגבשים מלחים בצורת פטריות . פטריות אלה פוגעות בתהליך הפקת האשלג ומחייבות מאמץ מתמיד להרוס אותן. בעיה נוספת היא שקיעת מלחים בעלי ערך כלכלי נמוך. החומר השוקע גורם להגבהת קרקעית הימה ב- 20 ס"מ לשנה ובמשך השנים עלול המלח המצטבר לסתום את הבריכות. כדי למנוע זאת, יש לדאוג לסילוק משקעי המלח. כיוון שכריית המלח מחייבת השקעה כספית גבוהה, פתרו זאת, באופן זמני, על ידי הגבהת דפנות הבריכות.
היתרי בניה – מפעלי ים המלח קיבלו את הזיכיון הבלעדי להפקה עוד לפני גיבושו של חוק התכנון והבנייה. כתוצאה מכך, התבצעו פעולות הקמה והרחבה של המפעלים ללא כל פיקוח מקומי או כלל ארצי. בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלו להישמע הסתייגויות, בעיקר של ארגונים סביבתיים, שביקשו לתקן את המצב כדי למנוע מצבים שבהם פיתוח המפעלים פוגע באיכות הסביבה או בגורמים שכנים אחרים. ב-1995 התקבל חוק המכפיף את הפיתוח העתידי בשטחי מפעלי ים המלח לחוק התכנון והבנייה.
שינוי הנוף הטבעי – פיתוח התעשייה בנגב מהווה התערבות בסביבה הטבעית. כדי לפתור את הבעיה, פועלים גופים "ירוקים", בשיתוף עם הנהלת מפעלי ים המלח, למען שמירה על הנוף הטבעי.
סמיכות למוקדי תיירות – קרבת מפעלי ים המלח למוקדי תיירות בים המלח מעוררת לעתים בעיות. לדוגמה, העלייה המתמדת במפלס המים של בריכות האידוי – כתוצאה משקיעת המלחים – מסכנת את יסודות בתי המלון באזור. כדי להתגבר על הבעיה, יש למנוע את מעבר המים הגבוהים מבריכות האידוי אל אזור המים הנמוכים יותר, הנמצא בקרבת בתי המלון. לשם כך נאלצים לבנות סכרים בעלות כספית גבוהה. עם זאת, יש לזכור שבעקבות ירידת מפלס ים המלח, הפך אזור בתי המלון לקרקע יבשה, ואלמלא בריכות האידוי, לא היו כלל מי ים לרחוץ בהם.

*******

תודה
לשמוליק כהן על ההזמנה
על סיור מאלף
ועל אירוח לבבי.

 

 

 

 

למסע זה יצאנו ביום שישי (22/9/2017) ב' ראש שנה תשע"ח והוא היה הראשון בשנה זו. מאחר וימים אלה הם סוף הקיץ וראשית הסתיו, בחרנו לדווש במרחב החקלאי המחכה והמצפה לגשם והמשתרע בתפר בין עמק חרוד ובין שלוחות וגבעות הגליל התחתון המזרחי.

 

בשעת בוקר מוקדמת התאספנו עשרה אנשים במתחם תחנת הדלק של בית השיטה, התארגנו במהירות ויצאנו לדרך. הפעם את המסלול תכנן והוביל נתי זיו, איש מולדת שאזור המסע הוא סביבת ביתו והוא מכיר כל דרך וכל שביל בו.

 

בתחילת בקטע הראשון,  בעליה תוך כדי המעבר בתוך בית השיטה, אחד החברים הרגיש לא טוב ולא היה לו כוח להמשיך. בצער נפרדנו ממנו ושנים נוספים שהגיעו איתו.

 

נשארנו שבעה והם: נתי זיו (מולדת), צביקי לוריא (עין חרוד איחוד), משה כץ (אפק), עמית פינקלשטיין (באר יעקב), בועז בן חורין (הרצליה), אלי שחר (תל יצחק) ואני (מבשרת ציון).

 

******

המסלול, מעגלי נגד כיוון השעון,
בין בית השיטה במזרח
ובין עין יזרעאל במערב

 

******

האזור הגיאוגרפי
התפר בין עמק חרוד בדרום
ורמות הגליל התחתון המזרחי בצפון

 

 

*****

יחידות הנוף הגאוגרפיות
במרחב המסע:
שלוחת צבאים ורמת מולדת,
גבעת קומי  
שלוחת גבע – כפר יחזקאל
ועמק חרוד

****

עמק חרוד המשכו של עמק יזרעאל

עמק חרוד מהווה את חלקו המזרחי של העמק הגדול החוצה את שדרת ההר של ארץ ישראל ומפריד בין השומרון ובין הגליל והכולל גם את עמק יזרעאל. עמק חרוד הוא צר ורוחבו בין 1 ל-4 ק"מ, הוא מפריד בין הר הגלבוע בדרום לבין רמת יששכר וגבעת המורה בצפון ומשתרע מאזור עפולה במערב ועד בקעת בית שאן במזרח. בין עמק חרוד לבין עמק יזרעאל מפריד קו פרשת המים הארצי. את עמק יזרעאל מנקז נחל קישון לים התיכון ואילו את עמק חרוד מנקז נחל חרוד לעבר הירדן.

*******

עמק יזרעאל במובנו הרחב הוא עמק רחב וסגור החוצה את שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל בכיוון מערב – מזרח ומפריד מדרום בין השומרון ושלוחותיו בצפון מערב והן הר אמיר, רמות מנשה והכרמל ושלוחתו בצפון מזרח והיא הגלבוע ומצפון בין הגליל התחתון,  רמת צבאים שהיא חלק מרמותיו המזרחיות, הרי נצרת שהם חלק מרכסיו המרכזיים וגבעות אלונים – טבעון שהן חלק מרמותיו המערביים. עמק יזרעאל כולל ארבע יחידות משנה: במזרח, עמק חרוד, בדרום מזרח, עמק ג'נין הכולל את אזור תענך, בצפון מזרח, בקעת כסלות (בין הר התבור להרי נצרת) במרכז והמערב: עמק יזרעאל.

*****

נחל חרוד

נחל חרוד, מתחיל את דרכו מפסגות גבעת המורה וחוצה את עמק חרוד מזרחה, זורם לאורך 32 ק"מ עד שפכו לירדן.  הנחל, הזורם בינות בריכות דגים, מאגרי מים ושטחים חקלאיים, הוא עורק הניקוז העיקרי של עמק חרוד. אופי זרימתו משתנה מתחילת דרכו ועד התחברותו לנהר הירדן. בחלקו המערבי זרימתו מתונה והוא מתחפר בקרקע ואילו בחלקו המזרחי הוא גולש במפלים וזרימתו מהירה. טחנות הקמח שבקרבתו מעידות על ניצול המים בימי קדם.

נחל חרוד זורם בעמק צר וארוך שנוצר משבר גיאולוגי חריף למרגלות הגלבוע. רוחבו המרבי של העמק הוא 4 ק"מ. המים בעין חרוד ובשאר מעיינות עמק בית שאן פורצים מקצהו של מאגר תת-קרקעי מתחת להרי שומרון באזור ג'נין ושכם. המאגר קולט את מי הגשמים המחלחלים בסלע הגירי והסדוק הבונה את השומרון, ובגלל נטיית השכבות בהר המים זורמים לעמקי הצפון ופורצים שם.

בשנת 1992 הוקמה מנהלת נחל חרוד  אשר שותפים לה קרן קימת לישראל, רשות ניקוז הירדן הדרומי , המשרד לאיכות הסביבה, החברה הממשלתית לתיירות, רשות הטבע והגנים הלאומיים ורשויות מקומיות השוכנות באגן הנחל (מועצה אזורית גלבוע, מועצה אזורית עמק המעיינות ועיריית בית שאן). היעד העיקרי שהוצב  עם הקמת המנהלת היה שיקום הנחל כאפיק ניקוז מוסדר, כמוביל למים שפירים וכציר למוקדי חורשות ואתרי נופש. לאורך הנחל הוכשר שביל מטיילים להולכי רגל ולרוכבי אופניים, שמקשר בין פינות חמד ואתרי מים וטבע ומותאם גם לאוכלוסיית מוגבלי תנועה. על הנחל ואתריו קראו עוד

*****

המרחב המוניציפלי,
תחום המועצה אזורית גלבוע

מועצה אזורית גלבוע – מועצה אזורית הגלבוע השוכנת בחלקו המזרחי והדרומי של עמק יזרעאל, למרגלות הר הגלבוע. בשטח המועצה מתגוררים למעלה מ-28,000 תושבים ב- 33 יישובים מהם 14 מושבים, 8 קיבוצים, 5 יישובים ערבים ו־6 יישובים קהילתיים. שטחה משתרע על כ־250,000 דונם . גבולות שטח השיפוט של המועצה: בצפון: מועצה אזורית עמק יזרעאל; במערב: מועצה אזורית מגידו; בדרום: קו הירוק; במזרח: מועצה אזורית עמק המעיינות;

*****

המרחב בתקופת ההתנחלות:
קצה נחלות השבטים יששכר ומנשה

ברמת צבאים ועמק חרוד חי ופעל גדעון בן יואש, ממשפחת אביעזר,
בן שבט מנשה שחבט חיטים בגת בביתו שבעפרה והציל את בני ישראל מידי מדין ועמלק.

למהלכי גדעון בן יואש נגד מדיין
במרחב המסלול ומעבר לו
יוקדש מסע מיוחד
ושם יובא הפירוט.

*****
דמות המרחב בשלהי המאה ה-19
נחל חרוד בתוך העמק ולמרגלות הגלבוע
והיישובים בקרבתו

******

תקופת המנדט הבריטי = תקופת היישוב

*****
חלק מערש ההתיישבות הציונית
בא"י בכלל ובעמק בפרט
מראשית שנות ה-20'
וחלק מה-N ההתיישבותי
שהתקיים עד מלחמת העצמאות

מערכת יישובית יהודית וערבית משולבת
בתחום נפת בית שאן

*****

שטח המיועד למדינה היהודית
על פי
הצעת החלוקה של האו"ם, כ"ט בנובמבר 1947

****

תקופת מלחמת העצמאות,
מרחב המסע
חלק מתחום פעילות
ואחריות חטיבת גולני

*****

אזור ספר בשני עשורים ראשונים
בקרבת הקו הירוק בצפון השומרון

  ****

היום: המרחב הכפרי בין הערים עפולה ובית שאן

*****

סיפור הדרך

חלק ראשון, מבית השיטה לגבעת קומי:
יציאה ממתחם תחנת הדלק בכניסה לבית השיטה. מעבר בתוך מתחם הקיבוץ בדרך המרכזית ממזרח למתחם הקיבוץ וממערב למתחם ההרחבה; טיפוס למצפה יוס ודוד. עצירה לתצפית לכיוון צפון, מערב ודרום. המשך צפון מערבה על דרך נוף יששכר ומחבר על פני חורשת שלום וחורשת יואב; טיפוס לברכת תל יוסף ע"ש עובד דרור ושם עצירה קצה לתצפית לעבר גבעת המורה. גלישה במדרון בכיוון צפון מערב ממערב לפרדס תל יוסף. ירידה לעבר ערוץ נחל יוסף. טיפוס על גב השלוחה ממזרח לגבעת קומי. המשך הטיפוס על הגבעה ועצירה לתצפית.

 

חלק שני, מגבעת קומי לעין חרוד והלאה הדרך מצפון לגבע וכפר יחזקאל עד כביש 71:
גלישה מגבעת קומי לתוך עין חרוד איחוד ומעבר דרך הגלריה לאומנות עין חרוד. יציאה דרך מתחם עין חרוד מאוחד אל כביש 716. חציית כביש 716 והלאה צפונה מאות מטרים בדרך הצמודה ממערב. פנייה מערבה לעבר הקצה הצפוני של גבע. חציית נחל גבע ממזרח לכיוון מערב. הלאה מערבה מדרום לשלוחה עליה נמצאת ח' טבון. צפונה בין האיקליפטוסים במעלה הדרך ממערב לערוץ נחל שזיפים לרגלי השלוחה ממערב עליה נמצאת בית העלמין של כפר יחזקאל; טיפוס צפונה בדרך התלולה (15% שיפוע). המשך מערבה בדרך מצפון וממול לכפר יחזקאל. מעבר דרך מרכז מזון. גלישה במורד הכביש הפנימי אל כביש עמק חרוד (כביש 71) 

 

חלק שלישי, מעין יזרעאל לאורך נחל חרוד אל בית השיטה:
חציית כביש 71. חציית מסילת הברזל במערב תחתי. מעט מערבה  והלאה לכיוון עין יזרעאל. הפסקה קצרה בעין יזרעאל לטבילה. המשך מעט צפון מזרחה ומזרחה. מעבר מתחת לכביש 675 במקום בו נמצא צומת נבות. מזרחה לאורך דרך נוף נחל חרוד. עצירה מול מתחם תחנת רכבת העמק. דרומה לעבר מעיין חרוד. מזרחה לאורך הטיילת הקצרה למול אחד מיובלי הנחל. חזרה לדרך נוף נחל חרוד ומזרחה בין השדות ובריכות הדגים. מעבר בפאתי תל שלווים. חציית תוואי הכביש הישן מצומת שטה לבית אלפא. הלאה מזרחה בין הבריכות והאגם העונתי עד כביש 669. בשולי הכביש צפונה לעבר גשר מחלף בית השיטה. כניסה ומתחם תחנת הדלק וסיום.

 

*****

המקומות והמראות

*******

חלק ראשון,
מבית השיטה לשלוחת צבאים
והלאה לגבעת קומי

– יציאה ממתחם תחנת הדלק בכניסה לבית השיטה.
– מעבר בתוך מתחם הקיבוץ בדרך המרכזית ממזרח למתחם הקיבוץ וממערב למתחם ההרחבה;
– טיפוס למצפה יוס ודוד.
– עצירה לתצפית לכיוון צפון, מערב ודרום.
– המשך צפון מערבה על דרך נוף יששכר ומעבר על פני חורשת שלום וחורשת יואב;
– טיפוס לברכת תל יוסף ע"ש עובד דרור ושם עצירה קצה לתצפית לעבר גבעת המורה.
– גלישה במדרון בכיוון צפון מערב ממערב לפרדס תל יוסף.
– ירידה לעבר ערוץ נחל יוסף.
– טיפוס על גב השלוחה ממזרח לגבעת קומי.
– המשך הטיפוס במעלה הדרך על הגבעה ועצירה לתצפית.   

קיבוץ בית השיטה נוסד בשנת 1928 ועלה להתיישבות בעמק יזרעאל המזרחי בשנת 1935.  ראשיתו של הקיבוץ ב"תנועת החוגים" שנוסדה בתל-אביב בשנת 1926, הייתה זאת קבוצה של תלמידי "הגימנסיה הרצליה" וחבריהם מבתי-ספר אחרים, שמרדו באורח-חייהם הזעיר-בורגני של הוריהם, ופנו להגשמה אישית בעבודה וביישוב הארץ.  כעבור שנתיים הפכה קבוצה זו לתנועת "המחנות העולים" והקימה את ראשון קיבוציה את בית השיטה שהשתייך לתנועת "הקיבוץ המאוחד". ראשוני המגשימים יצאו ב-כ"ה תשרי תרפ"ט, אוקטובר 1928, לחדרה וחיו בה כפלוגת עבודה במשך שנתיים. משם עברו לעין-טבעון, ,היא כפר-יחזקאל של היום, ועבדו בה בבניין. אח"כ המשיכו למעיין חרוד כתחנה לפני ההתיישבות בבית-השיטה. הצטרפות עולים מגרמניה, הולנד, פולין, בגדד וסוריה, וחברים נוספים מתנועת "הצופים" ו"המחנות העולים" מחיפה ומירושלים הרחיבו וגיוונו את פני החברה ותרמו לחוסנה.
באביב תרצ"ה החלו בקידוח מים ראשון ליד חורבות הכפר הנטוש שטה, ובמקביל עסקו גם בעיבוד האדמות. בי"ד כסלו תרצ"ו, 13 שנה לאחר גל ההתישבות הראשון בעמק-חרוד, הונח היסוד להקמת הישוב החדש במקומו הנוכחי. השם "בית-השיטה" נבחר כי כאן, ככל הנראה, היה מקומה של "בית-השיטה" המקראית, הנזכרת בסיפור בריחתם של המדיינים מפני גדעון "… וינס המחנה עד בית-השטה צררתה…" (שופטים ז' 22).
אזור בית-השיטה הוא על גבול האקלים הערבתי, ורבות בו שנות הבצורת. מקורות הקיבוץ היו מצומצמים והמצוקה הייתה קשה. למרות זאת התגייס הקיבוץ למאבק להקמת המדינה. כאן היה בסיס לכוחות הפלמ"ח, ורבים מהחברים התגייסו ל"הגנה", לפלמ"ח ולצבא הבריטי. בעקבות מלחמת העולם השנייה הצטרפו לקיבוץ חברים שעברו את שואת יהודי אירופה, וקבוצות נוער שניצלו מהשואה עשו כאן את שנותיהם הראשונות, ויצאו מבית-השיטה להקמת ישובים חדשים. חברות נוער,פלוגות פלמח וגרעיני הכשרה שונים שירתו בבית השיטה וספגו את רוחה הערכית ,הגשימו,הקימו ותרמו לישובים רבים ביניהם אייל,רגבים,נתיב הל"ה,כיסופים,פלמח צובה וקדמה(שהתפרקה)ואחרים.
ב-1952 – 1951 בעת הפילוג בתנועה הקיבוצית  עבר הקיבוץ משבר. זו הייתה זאת תקופה קשה וכואבת בתולדות בית-השיטה. אז עזבו אותו למעלה ממאתים חברים וילדים (כמחצית מחבריו) שהיו תומכי מפא"י, ומרביתם עברו לאיילת השחר. במקומם קלט הקיבוץ קבוצת חברים תומכי מפ"ם שהתפלגו מתל יוסף.
במלחמת יום כיפור נפלו 11 מחברי הקיבוץ (מספר הנופלים הגדול ביותר בארץ ביחס לאוכלוסייה). בעקבות האבל הכבד ששרר בקיבוץ, חיברה חברת הקיבוץ דורית צמרת את השיר "החיטה צומחת שוב". ב-1990 חיבר יאיר רוזנבלום, שהתגורר אז בקיבוץ, לחן מודרני לפיוט ונתנה תוקף לזכר הנופלים.
בבית השיטה ייסד חבר הקיבוץ, אריה בן-גוריון, את ארכיון החגים הקיבוצי, בו אסף ותיעד מאז שנות ה-30 של המאה ה-20 מידע רב אודות הדרכים שבהן ציינו הקיבוצים את חגי ישראל. בשנות ה-90 הוסב הארכיון ל"מכון שיטים", העוסק בפעילויות חינוכיות שונות ב בתחומי התרבות היהודית והציונית, עם דגש על ערכי החלוציות וההתיישבות.

גבעת המורה היא בעצם הר הבולט בנוף של עמק יזרעאל, הנמצא מצפון מזרח לעפולה והמתנשא לגובה של כ-520 מ'. ניתן להתייחס אליו כאחד מהרי הגליל התחתון. אפשרות אחרת היא להתייחס לגבעת המורה כהר בפינה הדרום מערבית של הגליל התחתון המזרחי,  שמכונה גם בשם "ארץ נפתלי". אפשרות שלישית להתייחס אל גבעת המורה כאחת משלוש תת יחידות של רמת כוכב שהיא הרמה הדרומית של הגליל התחתון המזרחי. רמה זו בנוסף לגבעת המורה כוללת גם את שלוחת צבאים ורמת יששכר.

******

חלק שני,
מגבעת קומי לעין חרוד
והלאה הדרך מצפון לגבע וכפר יחזקאל עד כביש 71

– גלישה מגבעת קומי לתוך עין חרוד איחוד ומעבר דרך הגלריה לאומנות עין חרוד.
– יציאה דרך מתחם עין חרוד מאוחד אל כביש 716.
– חציית כביש 716 והלאה צפונה מאות מטרים בדרך הצמודה ממערב.
– פנייה מערבה לעבר הקצה הצפוני של גבע.
– חציית נחל גבע ממזרח לכיוון מערב.
– הלאה מערבה מדרום לשלוחה עליה נמצאת ח' טבון.
– צפונה בין האקליפטוסים במעלה הדרך ממערב לערוץ נחל שזיפים לרגלי השלוחה ממערב עליה נמצאת בית העלמין של כפר יחזקאל;
– טיפוס צפונה בדרך התלולה (15% שיפוע).
– המשך מערבה בדרך מצפון וממול לכפר יחזקאל.
– מעבר דרך מרכז מזון.
– גלישה במורד הכביש הפנימי אל כביש עמק חרוד (כביש 71) 

קומיה – הכפר ניצב בראש גבעה מעל עין חרוד ותל יוסף ונחשב לשער הגישה המערבי לעמק בית-שאן. הכפר מוזכר לראשונה בכתובים ברישומי המס העות'מניים מ-1596. באמצע תקופת המנדט בכפר התגוררו כ-400 תושבים שהתגוררו ב-90 בתים שנבנו מלבני בוץ וקש בצפיפות על ראש הגבעה, שגני ירק נטועים במדרונותיה. בנוסף, גידלו תושבי הכפר דגנים ומטעים. שטחי הישוב השתרעו על כ-4,900 דונם, מהם נרכשו בידי יהודים כ-90 דונם. קיימת עדות שאתר הכפר היה מיושב בתקופות קדומות: הכפר נודע  באתריו הארכיאולוגיים, כולל ח'רבת קומיה, שהכילה מערות, בורות מים ושרידי מבנים. בתחילת מלחמת העצמאות אנשי הכפר, כנראה לא מנעו חדירת כנופיות ערביות לישובים הישראלים. בהמשך הזמן עזבו רוב תושבי קומיה ביוזמתם את מקומם מפחד מתקפה יהודית או בשל לחצים כלכליים. כנראה, ששכניהם היהודים לא הורו להם לעזוב, אך יתכן שיעצו להם לעשות כן באופן "ידידותי". לאחר מלחמת העצמאות, ובזמן הפילוג בעין חרוד, עין חרוד איחוד נבנה על אדמות קומיה. עיי הכפר שנהרס בראשית שנות ה-50, מגודרים סביבם גדלים עצי שקד, תות ורימון ושיחי צבר.

עין חרוד הוא הקיבוץ הגדול הראשון. (דגניה שקדמה לו הייתה הקבוצה הראשונה שהייתה קטנה במספר חבריה מהקיבוץ). ראשית של עין חרוד היה בתקופת גלי העלייה השלישית, כאשר בי"ט באלול תרפ"א  (1921) עלו 74 חברי "גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור" להתיישב במדרון הגלבוע, ליד מעיין חרוד, באדמות גוש נוריס. האדמות נרכשו על פי החלטת הקונגרס הציוני הי"ב בלחצם של מ' אוסישקין וא' רופין ובתיווכו של יהושע חנקין. כעבור מספר חודשים הצטרפו אליהם חברים מאנשי כינרת מהעלייה השנייה, עם ילדיהם. הייתה זו חבורה שדגלה ברעיון הקיבוץ הגדול בניגוד לקבוצה הקטנה, האינטימית, שדגלה במסגרת של 0-25 משפחות.
משק עין-חרוד דגל בקיבוץ בן 100 משפחות ויותר, פתוח וקולט לא על פי זיקה אישית אלא על פי זיקה רעיונית ונכונות לניידות והיענות לתביעות שונות של בניין הארץ, רעיון שהגו נחמן סירקין ויצחק טבנקין, קרא להגשמתו שלמה לבקוביץ-לביא (שניהם הגיעו לעין-חרוד עם קבוצת אנשי העלייה השנייה).
מימיו הראשונים נקלע משק עין-חרוד למאבק בחוסר האימון ובהגבלת התקציבים מצד המוסדות המיישבים, ואף-על-פי-כן, קיים את עקרונות הקיבוץ: סיפוק הצרכים בעבודה עצמית, פיתוח משק מעורב בנוי על חקלאות, תעשייה וייצור, עם חתירה למיכון חדשני, וליצירת תרבות חדשה. הוקם בה בית-חולים לאנשי גדוד העבודה, לימים בית-החולים "העמק" בעפולה, ויצא היומון "מחיינו" עלון ה"גדוד" שיצא בהקטוגרף.
ב1923 התפלג גדוד העבודה בגלל מחלוקות רעיוניות על השותפות הכלכלית "אוטונומיה משקית" מול קופה כללית". אנשיו שחיו עד אז במסגרת התיישבותית אחת "הקומונה ההתיישבותית האיזורית" שחברו בה שני המשקים – תל-יוסף ועין-חרוד, נחלקו בין שניהם. המיעוט שדגל ב"אוטונומיה משקית" התרכז בעין-חרוד. הצטרפותה של "חבורת העמק" (סוללי כבישים ועובדי עבודות ציבוריות) חיזקה את עין-חרוד, ובחמש שנים לקיומה הקימה וצברה נכסים כלכליים ורוחניים.
ב1924 התקיימה בעין-חרוד הוועידה הרביעית של מפלגת "אחדות העבודה" אשר הכשירה את דעת הקהל בארץ לקראת הופעתה של תנועה קיבוצית ארצית. הארגון המשותף של קיבוצי עין-חרוד שנקרא בראשיתו "קיבוץ עין-חרוד" היה בשנת 1927. לתנועת "הקיבוץ המאוחד" ולו כתב עת "מבפנים" שהתמיד להופיע 70 שנים. על רקע ההתנגדות לארגון הגג הארצי התגבשה בעין-חרוד אופוזיציה חברתית ובשנת 1929 עברו מקצת מחבריה, שדגלו במשק משפחתי למושב כפר-ויתקין.
מאורעות תרפ"ט ב – 1929 מחד, וגידולו של היישוב, מאידך, תבעו שטחי יישוב נרחבים ומתאימים יותר, והישוב החל להבנות על גבעת-קומי, מצפון לעמק. עד 1931 עבר המשק לגבעה, והישוב שפונה למרגלות הגלבוע היה לתחנה ראשונה בדרכם להתיישבות של קיבוצים חדשים – בית-השיטה, דברת ועוד. עם המעבר לגבעת קומי, גדלה האוכלוסייה והתרחבה, כשהיא קולטת וממזגת בתוכה יוצאי גלויות ותרבויות שונות.
לגבעה הביאו מסגרות תרבותיות וחברתיות מגובשות. משנת 1922 נחגג סדר קיבוצי צנוע, וב1926 הוקראה ההגדה הראשונה. המסגרת האיזורית נחגגו 1-ה במאי, וחג השבועות. ב1926 התקיים קונצרט של הכנר המפורסם – יאשה חפץ במחצבה, וב1930 התקיים התקיים קונצרט של הוברמן. בשל רגישותו הגדולה לרעש הורחקו מהישוב כל בעלי החיים, אפילו עצרו את השעון שעל הקיר. המשורר אברהם שלונסקי עשה צעדים ראשונים בארץ בעין-חרוד, והקים בה עם חברים קבוצה תוססת ועליזה שנקראה "חברה טראסק" שהיוותה לימים את לב הבוהמה התל-אביבית.
ב 1952- התרחש בעין-חרוד הפילוג השלישי בתולדותיו, על רקע משבר חברתי ומדיני בחיי מפלגות הפועלים בארץ. המשבר הביא לפילוג קשה ומכאיב שהושלם ברובו בשנת 1954 עם מעבר אנשי עין-חרוד איחוד, שהזדהותם המפלגתית הייתה עם מפא"י, לנקודה חדשה על גבעת קומי, מעל ליישוב הקבע בו נשאר קיבוץ עין-חרוד מאוחד, שהזדהותו הפוליטית הייתה עם "אחדות העבודה", ומאז נוספה לשם כל אחד מהקיבוצים הסיומת – איחוד ומאוחד וכל אחד מהם הפך לישוב עצמאי. בחזקה משותפת של שני הקיבוצים נשארו – המשכן לאומנות, בית-שטורמן, מרפאה משותפת אזורית שהתקיימה עוד מספר שנים ובית-עלמין שהיה משותף עד שנת 1970. שנים רבות מאז הפילוג, בין שני המשקים מתקיימים היום קשרים טובים ופתוחים, שכנות טובה, קשרי עזרה ונישואים.
מקור

כלכלת עין-חרוד מאוחד היום מורכבת ממשק חקלאי מפותח הכולל – רפת, לול ומכוורת. ענף גידולי שדה מצטיין ומעט מטעים. מפעלי תעשייה – "דיקם" – מפעל לייצור נייר למכשירי רישום רפואיים ואחרים. בית תוכנה קטן "הדסים". ענף התיירות במשק מתפתח וכולל מוזאון "המשכן לאומנות", בית-שטורמן, פארק ראשונים, פינת חי, "יד אחרת"-חנות לחפצים מיד שנייה. כל שלוחות התיירות ממוקמות לאורכו של כביש אחד בצדו המזרחי של הקיבוץ המאפשר נגישות נוחה ונעימה למבקרים.
כלכלת עין חרוד איחוד מתבססת בעיקר על חקלאות, תעשייה ותיירות ובנוסף ישמנ עובדי חוץ רבים שמתפרנסים מחוץ לקיבוץ בשוק החופשי. בחקלאות יש גידולי שדה, מטעים ופרדסים בנוסף לרפת מן הטובות בארץ ואחת הגדולות בה ודיר עם כבשים שמשווקות אף לירדן. יש מדגה מפואר. בכל ענפי החקלאות מתנדבים נערים ממערכת החינוך כחלק מפרויקט מחויבות אישית. בתעשייה יש מפעל מתכת בשם פלבם שמייצר מטבחים תעשייתיים מנירוסטה שיש ואגף שמייצר חלקים לחיל האוויר. המפעל השני אך הראשון בחשיבותו מבחינת ההכנסה הוא ריקור אשר מייצר מכשירי קירור למצלמות אינפרא אדומות הייטק קיבוצי! בתחום התיירות הקיבוץ מפעיל צימרים מבתי ובתי עץ עם גינון וחדר אוכל פרטי לאורחי המקום. קיבוץ יש אורווה לרכיבה על סוסים, בריכה לחברי ואורחי הקיבוץ, מסעדת קונדיטוריה ומאפיה. יש גם חנות לחפצי נוי בעבודת יד.

 

*******

 

המשכן לאמנות על שם חיים אתר עין חרוד הוא מוזיאון לאמנות מהגדולים והחשובים בישראל. המוזיאון הוא אחד משלושת המוזאונים הראשונים לאמנות שהוקמו בארץ ישראל וייחודו בהיקף האוסף, אופי התערוכות והמבנה האדריכלי המצטיין בתאורה טבעית. תוכנית הפעילות של המוזיאון כוללת תערוכות מתחלפות המלוות בהוצאה לאור של ספרים וקטלוגים. במסגרתן מתקיימים אירועים, סימפוזיונים וימי עיון בהשתתפות אנשי אמנות ואקדמיה.
ראשיתו של המשכן לאמנות בצריף עץ בקיבוץ (ינואר 1938) ביזמת האמן המקומי חיים אתר (1953-1902). בשנת 1948 נפתח חלקו הראשון של מבנה הקבע. האדריכל שמואל ביקלס (1975-1909) תכנן יצירה ארכיטקטונית מופלאה בפשטותה, שאיכותה ביחסי המידות של האולמות ובניצול מקורי וייחודי של האור הטבעי. הרוח החיה בהקמת המשכן היה חבר עין חרוד אהרון ציזלינג . 1964-1901) בבניין רחב הידיים נבנו בהדרגה 14 אולמות תצוגה, חצרות לפסלים, ספרייה וסדנאות. בעיצומו של תהליך הבנייה של המשכן התחולל הפילוג בקיבוץ במהלכו כאמור, התחלק עין חרוד לשני קיבוצים: עין חרוד איחוד ועין חרוד מאוחד. באופן חריג נשמר המוזיאון כמוסד משותף של שני הקיבוצים ומרחב המוזיאון היה למקום של מפגש וחווית יחד בין החברים. להרחבה אודות המוזיאון 

******

כביש 716 העובר בעמק יזרעאל ובדרום הגליל התחתון . הנסיעה מתחילה בצומת עם כביש 65  עוברת במורדות הצפוניים של גבעת המורה ליד הכפרים טמרה , נאעורה וממשיכה לאזור רמות יששכר ליד המושב רמת צבי ואז יורדים אל כביש 71 , אל צומת יששכר , דרך עין חרוד איחוד.

 

חורבת טבעון – גבעה בזלתית מצפון לכפר יחזקאל. האתר מצוין במפת ה-PEF. במקום מצויים שרידי מבנים, חוליות עמוד, וכלי טחינה מבזלת. במדרון הדרום-מזרחי של האתר נחשף קיר בנוי מאבני בזלת ושרידי רצפת פסיפס (10X8 מ'), בדגם תשליב בצבעים אדום, שחור וצהוב. ממצא החרסים: התקופה הרומית – שפיות זקופות של סירי בישול, שאינם קדומים מן המאה ה-3 לספירה; התקופה הביזנטית – שפיות של קנקנים צלעוניים; התקופה האסלאמית – סירי בישול, חרסים בזיגוג חום, כחול ועוד. ממצא המטבעות: מהתקופה הרומית – מטבעות ברונזה של מרקוס אורליוס, פרובוס ומטבע אימפריאלי של טיבריוס; מהתקופה הביזנטית – מטבעות של בית הקונסטנטינים ושל יוסטינינוס השני. כן נמצאו מטבעות מהתקופה האסלאמית. אתר 3 מפת עין חרוד, סקר ארכיאולוגי לישראל

 

כפר יחזקאל המושב נוסד בט"ו בכסלו ה'תרפ"ב, 16 בדצמבר 1921, על אדמות עמק חרוד שנרכשו על ידי יהושע חנקין ממשפחת סורסוק הלבנונית. המושב תוכנן ב-1922 בידי האדריכל ריכרד קאופמן. בראשיתו נקרא כשמו הערבי של השטח והמעיין שבו: "עין טבעון". אחר כך שונה השם, להבדיל מהאגדה האורבנית הכפר אינו קרוי כפר יחזקאל על שם שר האוצר הראשון של עיראק, היהודי ששון חזקאל, שתרם כסף לקרן הקיימת לישראל לקניית אדמות בארץ. למעשה, הכפר קרוי על שם נער מהמשפחה – יחזקאל ששון, שטבע בנהר הפרת באחד ממסעות הסחר של משפחת ששון. המשפחה העשירה אכן תרמה לקרן היסוד, וביקשה להנציח את שמו של הנער המנוח.
המתיישבים הראשונים של כפר יחזקאל היו אנשי אחדות העבודה מבין חלוצי העלייה השנייה, שהגיעו לכפר לאחר שעבדו במושבות ובחוות חקלאיות ורכשו ניסיון חקלאי. הכפר היה מושב העובדים השני בישראל, והוקם כשלושה חדשים לאחר הראשון – נהלל. המבנה הכלכלי של המושב היה דומה לקיבוץ, אך שימר את התא המשפחתי. חלק מהמתיישבים הראשונים היו לפני כן ממגיני תל חי ומקימי הכפר חמארה בגליל העליון שפונה בעקבות התקפות ערבים מכיוון לבנון, שהייתה אז בשלטון צרפתי.
כיום, תעסוקת התושבים מתבססת על חקלאות: רפת, לול, פרדסים.  רב התושבים שכירים ועובדים מחוץ לישוב קיימות יזמויות תיירותיות כגון פאב ומסעדה.

 

הקמתו של בית הכנסת בכפר יחזקאל, לוותה בפולמוס ומאבק ארוך. רוב ההורים של החלוצים היו שומרי מצוות והוקצה להם חדר בצריף שנבנה למען השוחט, בנימין זאב רוטברג. בשנת 1924 ביקשו ה"זקנים" ובראשם אברהם פלדשטיין, להקים בית כנסת בכפר. ההורים זכו לעידוד מהרב הראשי הראשון של ארץ ישראל, אברהם יצחק הכהן קוק, שביקר במושב ב-1924, וביקש מהמייסדים לבנות בית כנסת.
במאי 1927 ביקש הרב קוק, בשנית, שיוקם בית כנסת. באסיפת חברים כללית, נדחתה בקשתו ברוב זעום. אלי אשכנזי בהארץ מצטט את אחת החברות שאמרה, כי בית הכנסת "נוגד את כיוון עבודתנו בעתיד". אבל נראה, ש"הזקנים" החליטו שבית הכנסת יקום על אפם ועל חמתם של בניהם. רוטברג קבע בפנקס, "שלא ברצונם יהיו מוכרחים ליתן מגרש לבניין בית הכנסת, והאסיפה הזאת תהיה לבושה וכלימה בכל העולם". בשנת 1928, הונחה אבן פינה, כאות לבנייתו. לאחר שהגיע ליישוב הרב יוסף חן הוא הקים את בית הכנסת שנקרא "אשל אברהם". בחודש מאי 2010 הסתיים שיפוץ מקיף של בית הכנסת בעזרת תרומות נדיבות מהארץ ומחו"ל ונחתמה אמנה תפילה שנועדה לשמור על האופי הפלורליסטי של המקום תוך אפשרות שילוב תפילות ולימוד לכל סוגי הקהל.

*****

חלק שלישי,
מעין יזרעאל לאורך נחל חרוד
אל בית השיטה

 

– חציית כביש 71.
– חציית מסילת הברזל במערב תחתי.
– מעט מערבה  והלאה לכיוון עין יזרעאל.
– הפסקה קצרה בעין יזרעאל לטבילה.
– המשך מעט צפון מזרחה ומזרחה.
– מעבר מתחת לכביש 675 במקום בו נמצא צומת נבות.
– מזרחה לאורך דרך נוף נחל חרוד.
– עצירה מול מתחם תחנת רכבת העמק.
– צדרומה לעבר מעיין חרוד. מזרחה לאורך הטיילת הקצרה למול אחד מיובלי הנחל.
– חזרה לדרך נוף נחל חרוד ומזרחה בין השדות ובריכות הדגים.
– מעבר בפאתי תל שלווים.
– חציית תוואי הכביש הישן מצומת שטה לבית אלפא.
– הלאה מזרחה בין הבריכות והאגם העונתי עד כביש 669.
– בשולי הכביש צפונה לעבר גשר מחלף בית השיטה.
– כניסה ומתחם תחנת הדלק וסיום.

כביש 71 הוא כביש רוחב ארצי העובר בעמק יזרעאל ועמק בית שאן לאורך מורדותיו הצפוניים של הגלבוע. תוואי הכביש מקביל לתוואי של נחל חרוד בעמק חרוד ולזה של מסילת הברזל עליה נסעה בעבר רכבת העמק. אורכו של הכביש 32.5 קילומטר, והוא מוביל מעפולה במערב, דרך בית שאן, ומסתיים במעבר נהר הירדן. ממשלת המנדט אישרה את סלילת הכביש מעפולה לבית שאן בתחילת 1936. בשלב הראשון נסלל הכביש מעפולה לבית השיטה. הכביש נסלל על ידי סולל בונה. בסיסו הוכן בחודשים ספטמבר – נובמבר 1936 והמשך העבודות והסלילה נעשו לאחר הפסקה לתקופת הגשמים, בין מרץ ליולי 1937. רוחב הכביש היה 6 מטר. סלילת הקטע משיטה לבית שאן נמסרה לקבלן לביצוע באוגוסט 1939.
לפני מספר שנים, משרד התחבורה, באמצעות הזרוע המבצעת חברת נתיבי ישראל, החלו בפרויקט שני השלבים לשדרוג והרחבת כביש 71,ש נחשב לכביש מסוכן ביותר. במסגרת המאבק בתאונות הדרכים הוחלט על פרויקט ענק לשדרוגו במטרה למגר עד כמה שניתן את תאונות הדרכים ולשפר את בטיחות משתמשי הדרך בכביש זה, המשמש גם משאיות המעבירות סחורות מנמל חיפה לירדן.
שלב א' בפרויקט בוצע כחלק מהקמת מסילת רכבת העמק. בצומת נבות, בהצטלבות כביש 71 עם כביש 675, הוקמה הפרדה מפלסית ומערכת גשרים מעל מסילת הרכבת ומעל כביש 71, כך שהרמזור הזמני יבוטל בעתיד ועל ידי ההפרדה המפלסית ימנע חיכוך בין כלי הרכב בתוואי. בהצטלבות כביש 71 עם כביש הגישה לגדעונה הוקמה  מפרדה מפלסית נוספת שתאפשר נסיעה רציפה ללא רמזורים. קטע הכביש בין צומת נבות לצומת יישכר, הורחב לתוואי דו מסלולי, דו נתיבי והוסדרו גישות לישובים ולקיבוצים כפר יחזקאל, גבע וגדעונה. באזור בית השיטה, במפגש הכבישים 71 ו-669, יוצב רמזור זמני בחודש הקרוב במטרה לשפר את בטיחות הנסיעה בצומת זה, עם התקדמות העבודות בתוואי רכבת העמק שתעבור במקום, גם כאן תחליף את הרמזור הפרדה מפלסית שתמנע לחלוטין מפגש בין כלי הרכב וכוללת הקמת גשר באורך 55 מטרים ורוחב 15.7 מטרים, מעל תוואי רכבת העמק. כמו כן, נבנה גשר נוסף באורך 62 מטרים וברוחב 15 מטרים מעל כביש 71 וכן, תבוצע הסדרה בטיחותית בהתאם לתצורה החדשה, כולל הקמת מעגלי תנועה. בנוסף, על מנת למנוע חיכוך בין כלי הרכב לאורך כביש 71, בין שדה נחום לתל יוסף, תיבנה בחלק מהכביש הפרדה קשיחה בין שני נתיבי הכביש ויורחבו השוליים באורך 6.5 ק"מ ובחלקו תבוצע הפרדה רכה בין הנתיבים, בה ייעשה שימוש בטכנולוגיה של "פס הפרדה מרעיד" המתריע בפני נהגים הסוטים מנתיבם. השלמת העבודות צפויה בסוף שנת 2016. בשלב ב' של הפרויקט – מקדמת חברת נתיבי ישראל תכנון הפרדה נתיבית והרחבת הכביש באורך 22 ק"מ לארבעה מסלולים, דו נתיבי בו תותר מהירות נסיעה של 100 קמ"ש. מקור

 

 

עין יזרעאל הוא מעיין העתק תת-קרקעי הנובע לרגלי העיר המקראית יזרעאל, ליד הגלבוע. המעיין נקרא בערבית עין אלמיתה שפרושו המעיין המת. עין יזרעאל מוזכר בהקשר לקרב המכריע של שאול נגד הפלשתים, בספר שמואל א פרק כט: א וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-כָּל-מַחֲנֵיהֶם, אֲפֵקָה; וְיִשְׂרָאֵל חֹנִים, בַּעַיִן אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל. במקום התרחשה גם פרשת נבות היזרעאלי שאחאב מלך ישראל רצה לרשת את כרמו ואשתו של אחאב איזבל, אירגנה משפט לנבות שבסופו ניסקל למוות ואליהו הנביא ניבא את חורבן ממלכת אחאב.
עין יזרעאל הוא מעיין ניקבּה בו המים נובעים בחדר תת-קרקעי בעל שני פתחים עיליים, שדרך אחד מהם ניתן לרדת לניקבה אל המים ולעלות חזרה. המים מהמעיין יוצאים בתעלת אבן לבריכה קרובה ובה שרידי מבנה משאבהותעלות מים. המקום היה מוקף צמחייה עבותה. הקרן הקיימת לישראל הכשירה את המקום כאתר נופש וטיולים, ונסללה אליו דרך עפר. המים מהבריכה זורמים אל נחל נבות וממנו אל נחל חרוד. בשנים האחרונות יבש המעיין כמעט כליל, והחל משנת 2009 מוזרמים אליו מים מקידוח של חברת מקורות. הקידוח, שנמצא ליד צומת נבות, כבר אינו משמש למי שתייה מכיוון שמימיו מלוחים, ומשנת 2009 מוזרמים מימיו אל עין יזרעאל והבריכה חזרה להיות שוקקת פעילות ומים.

האתר הארכיאולוגי של עין יזרעאל – האתר מצוי דרומית לעין יזרעאל, על-גבי מדרגה בזלתית הצופה על-פני עמק יזרעאל כולו. השטח מתאים מאוד לעיבוד חקלאי. במקום נראים שרידי מבנים הרוסים ביותר. ובשטח פזורים כלי צור, חרסים וכלי מלאכה שונים, בהם אבני רחיים, מכתשים, משקולות נול ופלכים. במקום נמצאו כלי צור מהתקופות הפליאוליתית, מזוליתית, ניאוליתית וכלקוליתית, ממצא החרסים: תקופת הברונזה הקדומה א'-ב' – ידית מדף, שפת פערור; תקופת הברונזה הקדומה ג' – שבר ממורק אדום-שחור; תקופת הברונזה התיכונה ב' – ידית כפולה, דגמי סירוק; תקופת הברזל א' – שבר קערה כפולה; התקופה הפרסית – שבר מחופה שחור; התקופה ההלניסטית – שבר בקבוק "דמוי כישור". מתחת למדרגה מצויה בקעה רחבה, מעיין "מכתש", שבמרכזו נובע עין יזרעאל. בשטח זה נתגלו שברי חרס מהתקופה הכלקוליתית ותקופת הברונזה הקדומה א'-ג'. סביבת עין יזרעאל מאפשרת ריכוז של מאות אנשים במידה מסוימת של הסתר, במיוחד כנגד שונם שבצפון. לפיכך אפשר לשער, שעין יזרעאל הוא המקום בו ריכז שאול את צבאו כנגד הפלשתים שחנו בשונם. אתר 8 מפת עין חרוד, סקר ארכיאולוגי לישראל

 

רכבת העמק הייתה שלוחה של מסילת הרכבת החיג'אזית, אשר נבנתה בתחילת המאה ה-20. המסילה קישרה בין חיפה לסמח' (כיום "צמח") ומשם לדרעא שבירדן, על קו הרכבת החיג'אזית. בנייתה של המסילה, שהייתה מסילת הברזל השנייה בארץ ישראל, למן הגיית הרעיון הראשוני ועד לחנוכת הקו, נמשכה כארבעים שנה. הבנייה עצמה נמשכה מ-1902 עד 1905

מסילת הרכבת החיג'אזית, הוקמה ופעלה בתחילת המאה ה-20, בין העיר דמשק שבסוריה לבין העיר אל-מדינה שבחיג'אז, כיום חלק מערב הסעודית. הנחת המסילה החלה בשנת 1900 בהוראת סולטאן האימפריה העות'מאנית עבדול חמיד השני ובייעוץ של מומחים גרמנים. עלות הקמת המסילה הייתה כ-16 מיליון דולר שנתרמו על ידי הסולטאן הטורקי ושליטי מצרים ואיראן. המסילה נחנכה ב-1 בספטמבר 1908, יום ציון הכתרתו של הסולטאן. המסילה הוקמה כדי להסיע עולי רגל מוסלמים מדמשק למדינה ומכה, דרך חבל חג'אז שבחצי האי ערב. למרות הצהרת הכוונות הדתית מאחורי הקמתה, היו לטורקים גם שיקולים אסטרטגיים ומסחריים במסילה. הסולטאן, שהיה חובב רכבות מושבע, החליט על בנייתה של הרכבת מכמה סיבות, ביניהן הצגתו כאביהם הרוחני של המוסלמים העולים לרגל למכה ואל-מדינה, חיזוק מעמדו ומעמד האימפריה בראשה הוא עמד בעולם והחלת שלטונו גם על האזורים המרוחקים שבספר האימפריאלי. למעשה, היעד של הגעתה עד העיר מכה לא הושלם מעולם: היא הגיעה מדמשק עד מדינה, מרחק 1300 ק"מ, וחסרו לה עוד 400  ק"מ להגיע למכה.

בתוכניתו המקורית של הסולטאן עבד אל-חמיד לבניית הרכבת החיג'אזית לא נכללה הקמתה של "שלוחת חיפה". בנייתה בפועל של המסילה נבע משילוב של מספר גורמים, החשובים מביניהם היו הצורך במוצא בשליטה עות'מאנית מהחורן אל הים התיכון והתחרות עם המסילה הצרפתית שקישרה את החורן עם ביירות. הקמתה של רכבת העמק קשור קשר אמיץ להיסטוריה של המסילה החיג'אזית. עם תחילתה של הקמת המסילה החיג'אזית הגיע מייסנר למסקנה כי בניית המקטע הראשון של המסילה מדמשק ודרומה יהיה מיותר לאור קיומה של המסילה הצרפתית הסמוכה. מייסנר, ששאף לרכוש את המסילה הצרפתית ובכך לחסוך את בניית המקטע הראשון, החל מקים את המסילה החיג'אזית מהעיר מוזיריב שבחורן, בה הייתה תחנתה האחרונה של הרכבת הצרפתית. אולם, עם התארכותו של המשא ומתן מול הצרפתים בנוגע לרכישת המסילה, הלכה וחדרה להכרתו של מייסנר התודעה כי הצרפתים לעולם לא יסכימו למכור את הנכס החיוני שבידיהם.  כך, במקום לנסות לרכוש את המסילה, חתם מייסנר בשם העות'מאנים על הסכם, לפיו יספקו הצרפתים את שירותי ההובלה לחומרי הגלם הדרושים לבניית המסילה החיג'אזית מנמל ביירות, דרך דמשק ועד למוזיריב בהנחה של 45 אחוזים. עוד הוסכם כי הקו הצרפתי ישמש כמקטע הראשון במסילה החיג'אזית וכי המסילה העות'מאנית תתחבר אליה במוזיריב. זמן קצר לאחר החתימה על ההסכם החלו צצות הבעיות. הצרפתים, שהרוויחו הון עתק משינוע חומרי הגלם העות'מאנים למוזיריב, ביטלו את ההנחה המובטחת על הובלת הסחורות ועם בוא החורף התקשתה הרכבת הצרפתית לחצות את המעברים המושלגים שבהרי הלבנון, דבר שהביא לעיכובים רבים בבניית המסילה החיג'אזית. לאחר חודשים מספר של תסכול החליט מייסנר כי לא נותרה לו כל ברירה מלבד לבנות בעצמו קו המחבר את החורן לדמשק, מקביל לקו הצרפתי. ב־1 בספטמבר 1902 נחנך הקטע שבין דמשק לדרעא שאורכו 123 קילומטרים. חנוכת המקטע הראשון יצרה מצב אירוני לפיו הפך חבל החורן מאזור ספר נידח למקום אליו מגיעות שתי מסילות ברזל נפרדות. ברם, הקמת המקטע דמשק-דרעא לא פתרה את הבעיה שהביא להקמתו מלכתחילה. חומרי הגלם לבניית המסילה המשיכו להגיע בדרך הים, וללא חיבור נוח של אזור הסלילה אל אחד מנמלי החוף בעזרת מסילת ברזל כגון זו שהייתה בשליטת הצרפתים, היו עבודות הסלילה נמשכות לאורך עשורים רבים. לאור עובדה זו הגיע מייסנר בסוף שנת 1902 למסקנה כי אין מנוס מלהקים שלוחה של הרכבת החיג'אזית אשר תקשר את מפעל הסלילה עם נמל בשליטה עות'מאנית. שלוחה זו עתידה להיות רכבת העמק.
עם ההחלטה על הקמת השלוחה החדשה החלו המהנדסים העות'מאנים במדידת התוואי בו עתידה לעבור המסילה, וזאת בהתבסס על התוכניות הקדומות מהמחצית השנייה של המאה ה-19. במקור תוכנן התוואי להעפיל אל רמת הגולן דרך נחל סמך שממזרח לכנרת, אולם לאחר מדידות ושיקולים הוחלט לבסוף כי הטיפוס אל רמת עבר הירדן יעשה בתוואי הזרימה של נהר הירמוך. בשנת 1902 הפקיעו העות'מאנים את הזיכיון של חברת S.O.R האנגלית, פיצו את בעליה והחלו מצרים את תשעת הקילומטרים הבנויים של המסילה האנגלית לרוחב הלא סטנדרטי של המסילה החיג'אזית. בשנת 1903 החלה בניית המסילה בין חיפה לדרעא. האתגר הגדול ביותר שהוצב בפני הבונים היה קטע המסילה מצמח לדרעא לאורך נהר הירמוך. אורכו של קטע זה היה 73 קילומטרים והפרש הגבהים בין קצוותיו 529 מטרים. לאורך קטע זה נכרו 8 מנהרות באורך כולל של 1,100 מטרים ונבנו 329 גשרים ומעבירי מים. הקושי בהנחת המסילה בתוואי הירמוך האמיר את עלותה של השלוחה החדשה בעשרות אחוזים. לשם ההשוואה, עלותו של קילומטר מסילה בקו דמשק דרעא הייתה כ-2,070 לירות טורקיות. לעומת זאת קילומטר אחד בקו חיפה דרעא נשא את תו המחיר 3,480 לירות, 68 אחוזים יותר. עם השלמתו של הקו החדש היו לאורכו שמונה תחנות. הראשונה והמערבית ביותר, תחנת חיפה, נבנתה בסגנון אירופי מהודר וכך גם התחנה בבית שאן. בינואר 1904 נחנך הקטע הראשון של מסילת רכבת העמק בין חיפה לבית שאן, קטע שאורכו 59 קילומטרים. המסילה כולה נחנכה ב-15 באוקטובר 1905.
עם הקמתה שימשה מסילת הברזל החדשה שבעמק בעיקר להעברת הציוד הדרוש לבניית המסילה החיג'אזית. אולם זמן קצר ביותר לאחר הפעלת הקו נוכחו המפעילים כי גלום בחובו פוטנציאל עסקי מהמעלה הראשונה. הרכבת העות'מאנית, שהייתה פרויקט ממשלתי אידאולוגי-דתי שלא נוהל בידי חברה למטרות רווח, החלה מהווה איום עסקי על המסילה הצרפתית המסחרית. עד מהרה החלה תחרות בין שתי החברות על הובלת הסחורות מן החורן אל הים התיכון ועם התחרות החלה הוזלה משמעותית בתעריפי ההובלה והנסיעה. במאבק זה יצאו העות'מאנים כשידם על העליונה מאחר שיכלו להרשות לעצמם להוריד את התעריף קרוב ביותר למחיר התפעול, וזאת בניגוד לרכבת הצרפתית שנזקקה לרווחים גדולים על מנת לחלקם כדיבידנד למשקיעים וזאת כדי שתוכל להמשיך ולהתקיים.

עם חנוכת המסילה שבעמק ב-1905 היו לאורכה שמונה תחנות. זמן קצר לאחר תחילת הפעלתה של הרכבת עלתה דרישה מיישובי העמק הצעירים לבניית תחנות נוספות לאורך הנתיב ותוך מספר שנים נוספו בקטע שבין חיפה לחמת גדר 12 תחנות נוספות. כשבע שנים לאחר תחילת הפעלת הקו החל מייסנר בונה שלוחות מקומיות שייצאו משלוחת רכבת העמק אל כל עבר. הראשונה להבנות הייתה מסילת דרעא-בוסרה, שנבנתה ב-1912 והמשיכה את קו רכבת העמק למרחק של 33 קילומטרים ממזרח לדרעא. בשלהי 1912 נסללה שלוחה שחיברה את המסילה הראשית לעיר עכו. מסילה זו השתרעה לאורך של 17.8 קילומטרים וחיבורה למסילת העמק הוקם בתחנת בלד א-שייח' – (תל חנן). בראשית 1913 נפתח הקטע הראשון של מסילת השומרון שהייתה עתידה להבנות על ההר המרכזי ולחבר את מסילת רכבת העמק עם ירושלים. קטע זה חיבר בתחילה את עפולה וג'נין ואורכו היה 17 קילומטרים. תכנונו של מייסנר להמשיך את מסילה זו דרך השומרון עד לירושלים לא יצא לפועל מעולם וזאת עקב הלחץ הכבד שהפעילה ממשלת צרפת על הממשלה העות'מאנית כדי שהאחרונה תמשוך ידיה ממיזם הקמת הרכבת, אשר הייתה עתידה להתחרות בקו הצרפתי שחיבר את ירושלים ויפו. לחץ הממשל הצרפתי נשא פרי והמסילה המדוברת הגיעה אך למרחק של 40 קילומטרים מדרום לעפולה, בקרבת הכפר סילת א-ד'אהר. עם הצטרפותה של האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה השתמש מייסנר במסילה זו והמשיך לבנותה מסילת א-ד'אהר דרומה עד לחצי האי סיני.

 

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היוותה הרכבת את אחד הנכסים האסטרטגיים שהיו בידי העות'מאנים. מסילות הברזל, שהיו אמצעי הניוד המודרני היחידים בארץ ישראל כולה, גויסו חיש מהר לטובת הצבא שהחל משתמש בהם כדי לשנע גייסות שלמים ואספקה רבה אל חזית הלחימה. באותה המידה, ומסיבה זו, הפכו המסילות מטרה מועדפת להתקפותיהם של הכוחות הבריטיים. כבר בתחילת המלחמה הוטל מצור ימי על חופי הארץ ורשת הרכבות החלה סובלת ממחסור חמור בחלקי חילוף וחומרי גלם בסיסיים לתפעולה השוטף. המחסור החמור ביותר הורגש עם אזילתו של מלאי פחם האבן ששימש להסקת תנורי הקטרים. הפחם, שהובא עד לאותה תקופה בדרך הים, שימש לתנועת הרכבות אל חזית הדרום ותוך זמן קצר אזל המלאי לחלוטין. קברניטי חברת הרכבת ניסו למצוא פתרונות שונים במטרה להתגבר על המחסור בדלק לקטרים. בין היתר נעשו ניסיונות לכריית פחם בלבנון, אולם היה זה פחם מאיכות ירודה שהסב נזק לקטרים. הפתרון היעיל ביותר אשר נמצא היה השימוש בפחם עץ ואף בהבערת עצים חיים בכבשני הקטרים. עם המעבר לשימוש בעצים החלו השלטונות העות'מאנים במפעל כריתת יערות רחב ממדים, אשר סיפק עץ להנעת הקטרים כמו גם לייצור אדני המסילות ההולכות ונבנות. על אף יעילותו הנמוכה של העץ כחומר בעירה (תפוקת הקטרים שפעלו על עץ ירדה בכ-30%), לא נותרו לקברניטי הרכבת ברירות רבות ומפעל כריתת העצים הלך והתרחב. במסגרת מפעל זה הוקמו שתי שלוחות נוספות של רכבת העמק. הראשונה – מסילה מטול-כרם אל אזור יער חדרה, והשנייה מסילה שהתפצלה מהמסילה המקורית והובילה אל יערות העצים שברמות מנשה. בתקופה זו נכרתו שטחים נרחבים של יער טבעי ארץ ישראלי. יער האלונים שבגבעות אלונים לדוגמה, הושמד כמעט לחלוטין במסגרת מפעל הכריתה. השלטונות חתמו חוזים לכריתת עצים גם במקומות שאינם סמוכים למסילה. עצים אלו שונעו בעגלות אל תחנות מילוי המים של הרכבת ומשם הועמסו על קרונות מיוחדים. כשראו ראשי הצבא כי מלאי העצים הטבעי של הארץ קרוב לכליה, הוציא המושל המקומי גזרה לפיה יכרת כל עץ פרי עשירי בכל פרדס ומטע לטובת המאמץ המלחמתי. המפנה בשימוש ברכבת במסגרת קרבות מלחמת העולם הראשונה הגיע כאשר באביב 1918 השתלטו כוחות בריטיים על מספר נקודות שולטות לאורך קטע המסילה שבערוץ הירמוך וניתקו את מערכת הרכבות שבארץ ישראל מזו של שאר האימפריה העות'מאנית. עם תבוסתם של העות'מאנים בחודש ספטמבר של אותה השנה מיהרו הכוחות הנסוגים להשמיד את ציוד מסילת הברזל כדי שזה לא ייפול בידי האויב הבריטי, ועם תום המלחמה עברה מסילת רכבת העמק לידי ממשלת המנדט הבריטי

בתקופת המנדט חלה עלייה נוספת בתדירות נסיעת הרכבות במסילת העמק. בין חיפה לסמח' נסעו שתי רכבות בכל יום, כאשר לפחות אחת מהן המשיכה עד לדמשק. בקו עכו-תל חנן הופעלו שלוש רכבות יומיות ובקו חיפה שכם הופעלה רכבת שבועית שעברה דרך עפולה. בתקופת המאורעות (1936-1939) נסעו בקו רכבת העמק חמש רכבות ביום כאשר רכבת הבוקר המוקדמת החלה את מסעה מקרית חרושת והביאה פועלים לחיפה ואילו רכבת הערב החזירה את הפועלים לקריית חרושת. בתקופת מלחמת העולם השנייה הגיעה תנועת הרכבות בקוי העמק לשיא: שש רכבות יומיות בין חיפה לצמח וחזרה. בעת המערכה בסוריה ובלבנון היא פלישת הצבא הבריטי מארץ ישראל לסוריה ולבנון, על מנת לשחררן משלטון וישי, שנמשכה מ-8 ביוני עד 14 ביולי 1941, שימשה רכבת העמק אמצעי להובלת גייסות וכלי נשק ולפינוי פצועים.

בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, בליל ה־5 במרץ 1948 פשטו פלוגות ההגנה על כ-200 נקודות על פני רשת מסילות הברזל וחיבלו בהן קשות. מטרת הפשיטה הייתה ניטרול יכולת התפעול של המסילות וזאת כדי למנוע ולעכב את פלישת צבאות ערבהמתרגשת ובאה. הפגיעה האנושה ביותר ברכבת העמק נעשתה בגשר החניה של זרעין בקילומטר ה-44 של המסילה. פיצוץ הגשר והחרבתו הפסיקו את תנועת הרכבת ברחבי העמק, שהפכה בחודשים שקדמו לפיצוץ לדרך המרכזית בה נשלחו חילות תגבורת לעזרת הלוחמים הערבים בקרבות מלחמת העצמאות. חודשיים מאוחר יותר, ב־14 במאי של אותה השנה, פגעו הכוחות היהודים במסילה פעם נוספת. בליל ה־14 במאי, ערב הכרזת העצמאות הישראלית ופלישת צבאות ערב אל המדינה הצעירה, פוצץ גשר הרכבת שמעל הירדן, בסמוך לקיבוץ גשר ולתחנת ג'יסר אל מג'מעייה. תכליתה של הפעולה הייתה פגיעה בשני גשרים: גשר רומי עתיק וגשר עליו עבר כביש סלול. לאחר פיצוץ שני הגשרים הבחינו תצפיתני הפלמ"ח כי במקום קיים גשר שלישי, אשר שימש את מסילת רכבת העמק. הלוחמים, שחששו כי הגשר ישמש למעבר כלי רכב, פוצצוהו בטרם עלה השחר. פעולות החבלה במסילת רכבת העמק השיגו את מטרתן, ובמשך כל ימות הלחימה עמדה הרכבת דוממה ושוממת. עם שוך הקרבות עברה המסילה, יחד עם שאר מסילות הארץ, לידיה של רכבת ישראל. כבר יוני 1948 נערך ניסיון מוצלח לחידוש פעילות הרכבת לעפולה ועמק יזרעאל, לאחר תיקון הגשר שפוצץ בזרעין. שאר תיקוני החבלות מתקופת המלחמה באזור עמק הירדן לא בוצעו מעולם, וזאת משום שלאחר תום המלחמה נשארה נהריים בתחומי ממלכת ירדן, דבר שמנע את מעבר הרכבת הישראלית אל צמח והכנרת. חוסר היכולת להגיע ברכבת למקומות אלו מנע את תיקון המסילה בקטע זה. הפעלת הרכבת לעפולה פסקה עוד בשנת 1949.

מעיין חרוד נקרא בערבית: עין ג'אלות הוא מעין המים המתוקים היחיד באזור. המעיין נובע במקום שעמק חרוד נושק להר גלבוע.  המעין נובע מתוך מערה במורד הר הגלבוע, 37 מטר מתחת לפני הים. מהמערה הוא זורם לתוך ברכה, אשר בסיסה הוא עתיק יומין. מהגן הלאומי מי המעין עוברים לשימוש חקלאי העמק. המערה ממנה נובע המעין מכונה "מערת גדעון" על שם גדעון השופט. שני אירועים חשובים העלו את מעיין חרוד על במת ההיסטוריה. ספר שופטים מתאר את ה"גיבוש" הצבאי שערך השופט גדעון לפני הקרב עם המדיינים – שבטי מדבר נודדים שפלשו מעת לעת לשטחי ישראל. לקריאה להילחם בהם התגייסו 10,000 איש. גדעון העדיף להקים יחידת עילית קטנה וזריזה ולכן בחן את המתייצבים: הוא הוריד אותם אל המעיין וביקש שישתו מן המים. רק 300 שתו בלי להניח את כלי נשקם בצד, והם נבחרו למשימה. הקרב הסתיים בניצחון בני ישראל (שופטים ז).
האירוע ההיסטורי הבא התרחש ב-3 בספטמבר 1260. המונגולי הוּלָאגוּ, נכדו של ג'נגיס חאן, הגיע בכיבושיו עד שערי ארץ ישראל ודרש מקוּטוּז, הסולטן הממלוכי בקהיר, שייכנע. אומות רבות נכנעו למונגולים ללא תנאי, אך בַּיְבַּרְס, המצביא הממלוכי, שכנע את הסולטן שלו להשיב מלחמה שערה. בעוד הצבאות מתכוננים למלחמה נאלץ הולאגו לשוב לממלכתו עקב מותו של אחיו מוֹנְגְקֶה, שליט מונגוליה, והשאיר במקום כ-10,000 לוחמים בלבד, אולי בשל מודיעין לקוי על גודל הצבא שהממלוכים היו מסוגלים לגייס. הכוחות התעמתו בעין ג'לות, הוא מעיין חרוד. הממלוכים עלו על המונגולים במספר לוחמיהם וניצחו בקרב. הניצחון שינה את פני ההיסטוריה בארץ ישראל ובמזרח התיכון כולו, שכן עד אז נחשבו המונגולים המפחידים לבלתי מנוצחים. מאוחר יותר רצח ביברס את קוטוז, הפך לסולטן וכבש את ארץ ישראל מידי הצלבנים. הארץ עברה לשלטון הממלוכים עד לכיבושה בידי העות'מאנים ב-1516.
בראשית המאה ה-20 היה העמק ביצה גדולה ובה התיישבות ערבית דלילה. את העמק חצתה מסילת רכבת העמק, אך מלבדה היו בו מעט מאוד דרכים. בשנת 1909 רכש יהושע חנקין אדמות ליד הכפר אל-פולה (עפולה), ובשנת 1920 רכש את אדמות גוש נוריס – 51,000 דונם – ועליהן קמו היישובים עין חרוד, כפר יחזקאל, גבע, תל יוסף, בית אלפא, חפציבה ובית השיטה. בשנת 1921 התיישבו ליד המעיין ראשוני קיבוץ עין חרוד. לאחר כחמש שנים עברו לגבעת קומי, המקום שבו נמצאים כיום הקיבוצים עין חרוד איחוד ומאוחד

 

תל שלווים – האתר, המצוי כיום בלב שטח ברכות הדגים, צופה על כל מרחבי העמק. בשנת 1921, בשעת החפירה של ברכות הדגים, נחשפו שרידי מבנים ושברי כלי חרס, רובם מהתקופה הביזנטית והאסלאמית הקדומה. לרגלי התל נלקטו חרסים: מתקופת הברונזה תיכונה ב' – שפיות של סירי בישול עם רצועת חבל בהונה ועם נקב; מתקופת הברונזה המאוחרת – חרסים עם קישוט צבוע; מתקופת הברזל א'-ב' – שפיות של סירי בישול; מהתקופה הפרסית – בסיסי טבעת גבוהים של קערות גדולות. כן נתגלו באתר שבר של צלמית ושני מטבעות ברונזה – האחד של קונסטנטינוס השני (361-321 לספירה), והשני של יוסטינוס השני (המאה השישית). בחפירת בדיקה ב-1964 נתגלו שרידי מבנים, רצפת אבן, ממגורה מחופה חרסים וכלים שונים, שנמצאו בשטח מצומצם. ניתן היה להבחין בשתי שכבות ברורות – העליונה מהתקופה הביזנטית ומתחתיה שכבה מהתקופה אתר 25 מפת עין חרוד, סקר ארכיאולוגי לישראל

******

סוף דבר

לאחר שחלפו חמש שעות, מתוכן כמעט שעתיים עצירות, הסתיים המסע.

למרות שזמן המסע היה בימי הקיץ, מזג האוויר האיר לו פניו, כך שהחום לא העיק!

בחלקו הראשון של המסלול טיפסנו הרבה אבל היה כדאי, בקצה העליות היו לנו תצפיות מרהיבות לכל הכיוונים

שמחנו ונהינו לשמוע נתי וצביקי על האזור בו הם מתגוררים ובמיוחד על תולדות ההתיישבות בו. היה מעניין!

הקינוח של המסע היה טבילה בעין יזרעאל
בגלל החג המקום היה הומה ושוקק בגדר הסביר.
ההתרעננות הייתה רצויה ומועילה.

********

היה זה מסע מענג ומלמד,
כולם היו מרוצים ומבסוטים.
מה צריך יותר מזה?

*******

חקירת האזור במסע זה יצרה את הרצון להמשיך ולהסתובב בו. 
נמשיך ונדווש באזור זה,
נעמיק את הלימוד על הגיאוגרפיה,
על המקומות והיישובים
ועל האירועים שהתחוללו בו בעבר

*****

תודה

למשה כץ שיזם את המסע
ולנתי שנענה להצעה, תכנן את המסלול,
הוביל אותנו לאורכו
ובשיתוף עם צביקי הסביר לנו.  
החברים שהשתתפו, כולם  היוו חברותא שנחמד לטייל איתה

*****

תאריך	אזור	שם	אורך	הערות
22/9/2017	עמק חרוד וגליל תחתון מזרחי	מבית השיטה דרך שלוחת צבאים לעין יזרעאל וחזרה לאורך נחל חרוד	34 ק"מ	דף תיעוד המסע
25/9/2017	ים המלח	סיור ברכב במפעלי ים המלח ובסביבתם		דף תיעוד המסע
27/9/2017	ירושלים	בשכונות וברחובות לב ירושלים וברובע יהודי בערב שבין כסה לעשור	16.5 ק"מ	דף תיעוד המסע
2/10/2017	ירושלים	בפסיפס הצבעוני שבירושלים בשעת ערב, יומיים לפני חג סוכות	13 ק"מ	דף סיפור הטיול
6/10/2017	ירושלים	בשכונת בקעה והמושבה היוונית שבירושלים	9.5 ק"מ	דף תיעוד
12/10/2017	גליל תחתון מזרחי	רמות יששכר, בין מולדת וטייבה ובין כוכב הירדן	32 ק"מ	דף תיעוד המסע
14/10/2017	ירושלים	משכונת בית וגן דרך בית הכרם למרכז העיר ומתחם התחנה, לאורך פארק המסילה עד גן חיות וטיפוס לרמת שרת,	18.5 ק"מ	דף תיעוד המסע
21/10/2017	צפון הנגב	לאורך ערוצי נחל שמריה ופטיש, בין משמר הנגב ובין בטחה ורנן	34 ק"מ	דף תיעוד המסע
24/10/2017	ירושלים	שכונות ותצפיות ברכסים שבדרום מערב ירושלים	20 ק"מ	דף תיעוד המסע
27/10/2017	רמת הגולן	מדרונות מרכז הגולן, בין קצרין במערב ובין חושניה והר יוסיפון במזרח	38 ק"מ	דף תיעוד המסע
3/11/2017	נגב מערבי	מאורים לאורך גדות נחל הבשור בין גשר אברהם ולבין הגשר התלוי	38 ק"מ	דף תיעוד המסע
8/11/2017	כרמל	דרום מערב כרמל: בחותם הכתף, במישור שלרגליו ובחוף הים	27 ק"מ	דף סיפור הטיול
11/11/2017	ירושלים	בית העלמין הצבאי הבריטי בהר הצופים, הטקס השנתי לזכר חללי הממלכה המאוחדת במלחמת העולם הראשונה בסיני ובארץישראל		דף תיעוד
12/11/2017	רמלה	בית העלמין הצבאי הבריטי ברמלה, טקס הזיכרון השנתי לזכר חללי הממלכה המאוחדת		דף תיעוד
15/11/2017	הדום שומרון	מעינת למערב נחל שילה והגבעות שמדרום לראש העין	24 ק"מ	דף תיעוד המסע
17/11/2017	מישור החוף המרכזי	חבל איילון תחתי, בין רמת אפעל לאזור	23 ק"מ	דף סיפור הטיול
24/11/2017	הרי ירושלים	מעלה רכס חלילים, מורדות הר חרת, פסגת הר איתן ורכס צובה	25 ק"מ	דף סיפור הטיול
26/11/2017	מישור חוף יהודה	מבאר יעקב לנצר סירני, הלאה לסתריה, למצליח ודרום רמלה וחזרה	29 ק"מ	דף סיפור הטיול
29/11/2017	מישור חוף פלשת ומורדות השפלה נמוכה	מרבדים מזרחה לארץ פלשת (עידן אופן28)	28 ק"מ	דף סיפור הטיול
8/12/2017	סובב כנרת	בין הירמוך לבין הירדן בנגב כינרות	46 ק"מ	דף סיפור הטיול
14/12/2017	ירושלים	אורות בירושלים, חנוכה תשע"ח	13.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
16/12/2017	שרון	לאורך ובסביבת גדות נחל אלכסנדר בעמק חפר עד חוף הים	44 ק"מ	דף סיפור הטיול
18/12/2017	דרום מערב הר חברון וצפון מערב בקעת באר שבע	שלוחות סנסנה	19 ק"מ	דף סיפור הטיול
23/12/2017	מישור חוף הנגב	נחל גרר ויובליו: הנחלים קמה, צידה, הגדי, פטיש ושמריה	40.1 ק"מ	דף סיפור הטיול
27/12/2017	מישור חוף יהודה	בעקבות הפרשים מניו זלנד בקרב "עיון קרא" (מלה"ע הראשונה)	41 ק"מ	דף תיעוד המסע
9/1/2018	ירושלים	מגוון מראות במרחב החרדי של ירושלים	21 ק"מ	דף סיפור הטיול
19/1/2018	בקעת הירדן	עם אלפי הצליינים בחג ההתגלות (האפיפניה) בקאסר אל-יהוד	ביקור במקום	דף סיפור הטיול
2/2/2018	מישור החוף הצפוני	נחל נעמן, העיר עכו וגני רדואן שבקרבתה	28.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
9/2/2018	ירושלים	מראות בירושלים בשישי חורפי – אביבי	23 ק"מ	דף סיפור הטיול
10/2/2018	שרון	בין ביצות נחל פולג, לאורך החולות מעל מצוק החוף ובין הפרדסים	33.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
20/2/2018	רמות מנשה	רמות מנשה בחורף מלא מלא: מים בנחלים, ירוק בכל מקום ושפע פריחה	52 ק"מ	דף סיפור הטיול
3/3/2018	שפלה דרומית	בגבעות השפלה הדרומית, בין הנחלים כלך ואדוריים ויובליהם	35.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
7/3/2018	תל אביב וסביבתה	רמת גן, שכונות, גנים ואתרים לאורכה ולרוחבה של העיר	32.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
10/3/2018	מישור חוף פלשת: שער הנגב	מגבים דרך נחל דורות ונחל רוחמה לגבעות דרום רוחמה וחורש ניר משה	32.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
15/3/2018	צפון מערב השפלה נמוכה	מנחשון דרך תל גזר למחלבת עברי בעזריה וחזרה דרך עמק איילון	25.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
21/3/2018	מישור חוף פלשת	בשדות בין היישובים גבים, יכיני, ניר עקיבא ודורות	31 ק"מ	דף סיפור הטיול
24/3/2018	ירושלים	במורד עמק המצליבה לעמק הצבאים, טיפוס לשכונת גילה ושכונות דרום העיר	23 ק"מ	דף סיפור הטיול
21/4/2018	מישור חוף הנגב	בשדות מזרח מישור חוף הנגב בין קטע נחל גרר ויובליו: נחל צידה ונחל קמה	24 ק"מ	דף סיפור הטיול
09/05/2018	ירושלים	סיבוב בירושלים בשעת בין ערביים אביבית	16.6 ק"מ	דף סיפור הטיול
11/5/2018	מישור חוף יהודה	מבאר יעקב לחוף קיבוץ פלמחים וחזרה	32 ק"מ	דף סיפור הטיול
11/5/2018	הרי יהודה וגבעות השפלה	אפיכניסה ה-10 – מסע בין רכסי וגבעות פרוזדור ירושלים	73 ק"מ	דף תיעוד המסע
18/5/2018	תל אביב	דרום תל אביב: כפר שלם, שכונת התקווה ושכונת פלורנטין	25.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
25/5/2018	הרי יהודה	מראות בוקר קייצי מעונן סביב הר איתן	16 ק"מ	דף סיפור הטיול
26/5/2018	ירושלים	שבת בוקר קייצית בירושלים, לאורך רחוב יפו והלאה בפארק המסילה עד גן חיות	20 ק"מ	דף סיפור הטיול
31/5/2018	רמות מנשה	מעמיקם לגבעות אלונה, הר חורשן ועמקי הנחלים ביניהם (דליה ותנינים)	32 ק"מ	דף סיפור הטיול
2/6/2018	ירושלים	שכונות דרום מזרח ירושלים: אבו תור, ארמון הנציב, רמת רחל, ארנונה ותלפיות	17.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
4/6/2018	שפילה גבוהה מרכזית	בין בית גוברין ובין נחושה, בגבעות ובעמקי ערוצי הנחלים	32 ק"מ	דף סיפור הטיול
10/6/2018	ירושלים	בשכונות הותיקות בדרום ירושלים: טלביה, קטמון, בית צפפה ועוד	17 ק"מ	דף סיפור הטיול
15/6/2018	רמת הגולן	געש בגולן, הר יוסיפון, רכס בשנית, עין זיוון, לוע אביטל ואורטל	35.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
20/6/2018	שרון	פרדס חנה – כרכור, בתוך היישוב ובסביבתו	23 ק"מ	דף סיפור הטיול
24/6/2018	מרחב התפר	מרחב התפר מול מטרופולין תל אביב והשרון	200 ק"מ	דף תיעוד המסע
27/6/2018	שרון	מטרופולין תל אביב בדרום מערב השרון	28 ק"מ	דף סיפור הטיול
3/7/2018	ירושלים	ירושלים, בין אבו תור ובין בית צאפפה ועמק רפאים	16.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
6/7/2018	תל אביב	צפון-מזרח תל אביב שמעבר לירקון	21 ק"מ	דף סיפור הטיול
12/7/2018	שפלה נמוכה	מנחשון אל חולדה, הלאה לעמק נחל שורק וחזרה דרך גבעות הראל	32 ק"מ	דף סיפור הטיול
19/7/2018	ירושלים	בין הרי ירושלים: הר הצופים, הר הזייתים והר ציון	15.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
25/7/2018	תל אביב	ערב קיץ תל אביבי	22.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
27/7/2018	מישור חוף פלשת	בוקר קיץ בשדות נגבה	22.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
2/8/2018	ירושלים	ירושלים, סיבוב ערב קיץ נגד כיוון השעון	22.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
7/8/2018	הרי יהודה	רכס חלילים והר אחירם שבצפון מבשרת ציון	14 ק"מ	דף סיפור הטיול
8/8/2018	תל אביב	"בין הזמנים" בפארק הירקון	מרחק ממגרש החניייה	דף תיעוד
10/8/2018	מישור החוף המרכזי	בין יובלי הירקון שסביב פתח תקווה ובתוך ראש העין	36 ק"מ	דף סיפור הטיול
12/8/2018	ירושלים	מראות שיטוט ברגל בקיץ ירושלמי בזמן בין ערביים		דף סיפור הטיול
14/2/2018	מישור חוף פלשת	ערב במורד נחל לכיש וחוף אשדוד	36.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
18/8/2018	שרון	נופי קיץ במרכז השרון	38 ק"מ	דף סיפור הטיול
20/8/2018	תל אביב	זירת קרבות צליחת הירקון במלחמת העולם הראשונה	23.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
25/8/2018	צפון הנגב	סוף הקיץ בשדות יישובי בני שמעון	24 ק"מ	דף סיפור הטיול
27/8/2018	מישור חוף יהודה	מרחב שורק – גדרה בין רבדים לבין רכס מע'ר	39 ק"מ	דף סיפור הטיול
31/8/2018	ירושלים	חגיגת קיץ בימי שישי בשוק מחנה יהודה	טיול ברגל	דף סיפור הטיול
5/9/2018	ירושלים	סיבוב ערב סתיו קייצי בדרום ירושלים	16.5 ק"מ	דף סיפור הטיול
8/9/2018	שרון	מחוף מכמורת אל חדרה (היער, מערב העיר והנחל) והלאה לאורך מצוקי גדור	26 ק"מ	דף סיפור הטיול

 

מסע זה אליו יצאנו ביום שישי (15/9/2017) הוא השלישי בסדרה שגיל מועלם ואני יזמנו במטרה להעמיק את ההכרה והידיעה של רמת הגולן.

 

דקות מספר לפני שש בבוקר שעדין היה חשוך התכנסנו בחניון בג'וריה שבצומת הכניסה למושב נטור. ארגנו את האופניים לקראת היציאה. שתינו קפה שהכין לנו גיל.

 

הפעם היינו קבוצה קטנה בת חמישה חברים שהגיעו ממקומות שונים בארץ והם גיל מועלם (גבעת יואב), לוי אבנון (חמדיה), עילם רן (טבעון), אסף ברונשטיין (חיפה) ואני (מבשרת ציון).

 

באור ראשון, לאחר תדריך קצר יצאנו לדרך. כמו בכל המסעות בגולן, גיל הוא המוביל, המדריך והמסביר הראשי.

גיל מועלם הוא תושב רמת הגולן, מתגורר כשני עשורים בגבעת יואב ובמשך תקופה זו מדריך טיולים ברשות הטבע והגנים וגם הוא מדריך אופניים. גיל הוא גם מבין המתכננים של מפעל הרכיבה השנתי "חוצה גולן" והמוביל את מסעותיו. בהזדמנות כדאי להמליץ עליו להסתייע ב-‎Golan Bike – גולן בייק – מועדון אופניים גולן בהובלת טיולים מכל סוג ברמת הגולן. לדעתי, אין מתאים יותר ממנו.

******

המסלול 

******

האזור הגאוגרפי:
דרום רמת הגולן

רמת הגולן והר החרמון הם החלק המזרחי ביותר והצפוני ביותר שבשליטת מדינת ישראל, ולמעשה החלק היחידי משטח המדינה המצוי מזרחית לבקעת הירדן.
מנקודת מבט גאוגרפית, הגולן הוא חלק מהבשן הכולל ארבעה אזורי משנה גאוגרפיים והם ממערב למזרח רמת הגולן, הבשן, טרכון (א-לג'ה), וחורן (הר הדרוזים – ג'בל א-דרוז). הבשן במובנו רחב זה מהווה את המרכיב הצפוני (הרביעי) של "עבר הירדן המזרחי" ונכלל בתחום נחלת חצי שבט מנשה. שלושת חלקי עבר הירדן המזרחי הנוספים מצפון לדרום הם הגלעד, מואב ואדום.
השם 'גולן' מופיע במקרא בספר דברים, אז היה זה שמהּ של עיר בתחום שבט מנשה באזור הבשן: "וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי" (ד', מג) היא הייתה עיר מקלט אחת משלוש ערי מקלטי בעבר הירדן המזרחי שהיו מקבילות לשלוש ערים בארץ כנען: חברון ביהודה כנגד בצר במדבר; שכם בהר אפרים כנגד רמות בגלעד; קדש בגליל כנגד גולן בבשן. ייתכן ששימוש זה הוא שהקנה לה את השם גולן, מלשון "גולה" או "גלות" (בערבית 'ג'וואל' הוא עובר אורח או נודד). גם בערבית מכונה הרמה בשם דומה: אלְ-גַ'וְלָאן. כיום אזור הבשן כולו נקרא בשם הגולן, לפני מלחמת ששת הימים היה מקובל לכנות את הרמה וסביבותיה גם בשם "הרמה הסורי.
הגבולות המדיניים של הגולן השתנו פעמים רבות במהלך ההיסטוריה. בימי המקרא הוא היה כלול באזור הנרחב של הבשן, לעיל, המשתרע מן החרמון בצפון עד הגלעד בדרום. מהמאה הרביעית לפנה"ס,  מהתקופה ההלניסטית ואילך הפך הגולן להיות אזור מנהל נפרד שנקרא גולניטיס. בימי הכיבוש הערבי ובימי הביניים השתרע כנראה מחוז גולן על שטח נרחב יותר מתחומיה הגיאוגרפיים של רמת הגולן, כמסתבר מיישובים אחדים בבשן  שבשמותיהם מופיעה המילה ג'ולאן.

רמת הגולן היא יחידה גיאוגרפית ששטחה כ-1250 קמ"ר ואורכה כ-60 ק"מ היא רמה מישורית בזלתית המשתפלת מצפון לדרום. בדרומה גובה המישור כ-300 מטרים מעל פני הים, ובצפונה מגיעה הרמה לגובה של כ- 1,100 מטרים מעל פני הים. מן המישור מתרוממים פסגות הרי געש הנמשכים בשתי שורות מקבילות מאזור ברכת רם בצפון ועד הר פרס ותל א-סאקי בדרום.
גבולה המערבי של רמת הגולן עובר לאורך בקע השבר הסורי אפריקאי מדרום הכנרת, דרך מפתן כורזים ועמק החולה. הגבול הגאוגרפי הצפוני המפריד בין רמת הגולן לבין הר החרמון הוא נחל סער. במזרח גבול חבל הארץ אינו חד-משמעי, ומקובל לומר שהגבול עובר לאורך נחל רוקד ונחל עלאן . הגבול הגיאוגרפי הדרומי עובר לאורך הבקעה בה נמצא ערוץ נחל הירמוך.

הגולן הוא רמת בזלת מישורית הכוללת הרי געש הנמשכים בשתי שורות מקבילות, מאיזור ברכת-רם ועד הר פרס ותל א-סקי מזדקרים מעליה. הרי הגעש והבזלת מעידים על פעילות טקטונית באזור, הקשורה ב"שבר הסורי אפריקאי". שבר זה יצר את בעת השקע, החוצה את ארצנו מצפון לדרום, והוא שהשפיע גם על האזורים שממערב וממזרח לו. במצוקי עמקיהם של נחלי השוליים, שהתחתרו בתוך שפכי הבזלת, ניכרת תופעה של היסדקות לעמודים אנכיים מצולעים, לעיתים הם משושים משוכללים ("בריכת המשושים"). בגולן ובבשן נבעו סדקים ארוכים, המתמשכים מצפון צפון-מזרח לדרום דרום-מערב, ולבה; שעלתה בהם בקילוחים, השתפכה וזרמה על פני השטח, מילאה את המקומות הנמוכים,. בסופו של דבר הפכו שפכי הלבה, שהתרבדו זה על גבי זה, לרמת בזלת מישורית נרחבת (מהגדולות בעולם). פעילות הגעש נמשכה עד לפני אלפי שנים אחדות – ובסופה , משנסתתמו הסדרים, נותרו לאורכם נקודות חולשה בודדות שבהן אירוע התפרצויות געש והתפוצצויות. סלעי הפרץ ("פצצות" ו"טיפות" געש, חצץ ואפר וולקאני) שהועפו לגובה רב, נערמו מסביב ללוע ההתפרצות, וכתוצאה מסדרת התפרצויות חוזרות ונשנות נוצרו הרי געש, שרובם ניכרים בצבעם האדמדם. במקומות אחדים מצויים לועות געש, שנוצרו על ידי התפוצצות חד פעמית, בלי שייערם סביבם הר געש (בפי תושבי האזור הם מכונים בשם ג'ובות"). בין הרי הגעש מכוסה, לעיתים, רמת הגולן באבק געש פורה (כמו מדרום לקונטיירה). מן החומרים הבונים את הרי הגעש, כורים היום לצורך בנית בידוד, סלילת דרכים וחקלאות, אלא שאין היא עמוקה למדי. בגולן העליון (מקו צינור הט.ע.פ. ליין צפונה) משתרעים שטחי טרשי בזלת גדולים, המחייבים הכשרת קרקע יסודית ואילו בדרומו של הגולן התחתון מצויים שטחים מישוריים גדולים, הנוחים מאוד לעיבוד.

*****

יחידות הנוף במרחב המסע

הגולן הדרומי – זהו איזור רמתי בזלתי מישורי, המתנשא 500-600 מ' מעל ימת הכנרת. הכיסוי הבזלתי דק ומגיע ל 60-100 מ' בלבד. קיים כיסוי קרקעי ניכר המאפשר גידולים חקלאיים. כמויות הגשמים נמוכות, ומגיעות לממוצע שנתי של 400-500 מ"מ. האיזור הוא גוש התיישבותי מרכזי בגולן. האופי המישורי והכיסוי הקרקעי העמוק הם היסודות המייחדים איזור זה.
אגני נחלי הבטיחה – אזור זה כולל את האגנים של נחלי משושים, יהודיה, דליות ושפמנון. נחל משושים הוא הגדול מכולם, ומלבד הירדן הוא הנחל הגדול ביותר הנשפך לכנרת. למרות הפרשי הגבוה הניכרים – מ 1,200 מ' עד מינוס 200 מ' – לאורך כ-30 ק"מ, האזור הוא בעל שיפוע מתון. המסלע הוא אחיד, כמעט כל האזור מכוסה שפכי בזלת בעובי של 100 עד 300-400 מ'. בחלוק הדרומי חשפו ההעתקים סלעי משקע גירניים מגיל ניאוגן. מבחינה טקטונית ניכרים בחלק התחתון שברים אלכסוניים מצטלבים, הקשורים לקו השבירה של בקעת הירדן. העתקים אלה מתווים את הדגם המעוין של רשת הנחלים. הביתור הרב הנגרם על ידי התחתרות הנחלים גורם לסחיפה רבה ולמיעוט קרקעות באיזור זה. הזרימה בנחלים היא שטפונית בעיקרה, אך מעינות בזלתיים בעלי ספיקה קבועה מזינים זרימות קטנות במשך כל ימי השנה במרבית הנחלים. הפעילות האירוזיבית היא ניכרת. חתירת הנחלים יצרה באפיקי הבזלת בריכות ומפלים רבים, כגון בריכת המשושים, מפל הזויתן והבריכות הרבות שבו, מפלי יהודיה ובריכותיו. בגובה של 0 עד 200 מ' מעל פני הים (200 עד 400 מ' מעל גובה הכנרת) שרד יער-פארק של אלון התבור – יער יהודיה – המכסה שטח של 17,000 דונם. היסודות המאפיינים יחידה זו הם החורש של איזור יהודיה ובריכות המים שבנחלים.

 

נחלי רמת הגולן במרחב המסע

נחלי מרכז רמת הגולן זורמים ממזרח למערב ודרום מערב ונשפכים לבקעת בית צידה שבצפון מזרחה של הכנרת
והם נחל משושים, נחל זוויתן, נחל יהודיה, נחל בתרה, נחל דליות, נחל גמלא, נחל שפמנון.
נחלי דרום רמת הגולן זורמים מזרחה ונשפכים לנחל רוקד ודרומה לירמוך
ומערבה לכנרת והם נחל אל על, נחל כנף, נחל מיצר, נחל סמך.

******

מרחב הטיול
זירה הדרומית
של קרבות רמת הגולן
במלחמת יום הכיפורים

*****

סיפור הדרך

חלק ראשון, מנטור למרחב אורחה (ג'וחדר):
יציאה מחניון בג'וריה; חציית כביש 808 ממערב למזרח; צפון מזרח בדרך שהיא חלק משביל סובב נטור למול ראסם אל כבש; פנייה לצפון מערב והתחברות לדרך הרומית; מזרחה בדרך הרומית החוצה שדה מוקשים עד צומת ציר המים; בצומת ציר המים מול חרבת ראסם א רועה צפונה בדרך שבשולי שדה המוקשים; למול ח' שעבניה בצומת הרוג'ומים (לפס"ר 7) מזרחה; מעבר בדרך בה נמצאת חוות הבקר של מבוא חמה ואנדרטה לזכר חללי גדוד התותחנים 405 לעבר חאן ג'וחדר; כניסה לסיבוב בתוך חאן גו'חדר; פונה בשולי כביש 98 בקטע קצר בשולי גבעת אורחה; צומת אנדרטת גדוד 53; כניסה למתחם בריכה אורחה; מזרחה בצומת הג'יפ התלוי. 

 

חלק שני, ממרחב אורחה דרך תל פארס לח' פרג':
מזרחה בצומת הג'יפ התלוי בדרך ממול מאגר בוטמיה על ציר האספלט; פניה הראשונה בפינת מטע תפוחים שמאלה צפונה; מעבר ליד אנדרטת דרוקר עד למזלג הדרכים מול מתחם היאחזות נח"ל גשור הישנה; המשך בזרוע המערבית (הימנית) כדי להקיף את תל פארס ממערב; טיפוס מזרחה בדרך העולה לתל פארס; עצירה קצת לפני הפסגה בעיקול הפונה שמאלה עצירה לתצפית על מחצבת הטוף ועל דרום ומרכז הגולן; גלישה מהירה מתל פארס מערבה חציית כביש 98; המשך עד לפניה ימינה בדרך לבנה ופנייה  צפונה עד לשלט המציין את מיקומו של הכפר פרג'; כניסה לשוליים הדרום מערביים של מתחם הכפר פרג'; חזרה לדרך הלבנה ומערבה עד צומת אנדרטת שבטה על ציר הנפט; צפון מערבה על ציר הנפט עד הגשר האירי בצומת  עם ציר המים למול שמורת עינות פחם.

 

חלק שלישי, מח' פרג' ליונתן
כ- 50 מטר מצפון למזלג הגשר האירי על ציר הנפט בצומת ציר המים פניה מערבה; על דרך עם בולדרים לאורך גדר; חבירה לדרך מצעים שחורה, פניה ימינה ומעבר על פני קידוחי חיפוש לנפט מדרום (כ-2 ק"נ מדרום לקשת); דרומה ומעבר בתחום מתחם מחנה גשור הנטוש; המשך דרומה בטיסה נמוכה עד לחציית נחל תנוריה (יובל נחל גמלא); כניסה לבריכת עין ידידיה ועצירה לטבילה ולמנוחה. 

 

חלק רביעי מיונתן לנטור:
הלאה דרומה בציר נג'יל; מעבר למול מאגר דבש (מצוין מאגר דבש); דרומה מול מתחם גלגל הרפאים (רוגו'ם אל הירי); עצירה בצומת עין פארס; דרומה מזרחה למול מאגר דליות והקפתו; חציית כביש 808 (ציר המפלים) מדרום לצומת דליות; דרומה לעבר מאגר סמך (נקרא גם מאגר רוויה); טיפוס על הסוללה המערבית ורכיבה לאורכה; ירידה מהסוללה וחבירה לשביל סובב נטור; הגעה לכביש הגישה לנטור ומזרחה על הכביש וחזרה לחניון בגו'ריה.

 

****

המראות והמקומות

*****

חלק ראשון, מנטור למרחב אורחב (ג'וחדר) 

– יציאה מחניון בג'וריה
– חציית כביש 808 ממערב למזרח
– צפון מזרח בדרך שהיא חלק משביל סובב נטור למול ראסם אל כבש
– פנייה לצפון מערב והתחברות לדרך הרומית
– מזרחה בדרך הרומית החוצה שדה מוקשים עד צומת ציר המים
–  בצומת ציר המים מול חרבת ראסם א רועה צפונה בדרך שבשולי שדה המוקשים
– למול ח' שעבניה במוצת הרוג'ומים (לפס"ר 7) מזרחה
– מעבר בדרך בה נמצאת חוות הבקר של מבוא חמה ואנדרטה לזכר חללי גדוד התותחנים 405 לעבר חאן גוחדר
– כניסה לסיבוב בתוך חאן גו'חדר
– צפונה בשולי כביש 98 בקטע קצר בשולי גבעת אורחה
– צומת אנדרטת גדוד 53
– כניסה למתחם בריכה אורחה
– מזרחה בצומת הג'יפ התלוי  

בג'וריה – כפר בגודל בינוני שנבנה על-גבי תל. שומכר קרא לו אל-בכוריה. הוא מציין שבזמנו (1884) היו במקום רק "מספר מכלאות צאן, שנבנו מאבני בתים עתיקים. המקום היה בעבר חשוב, כפי שמראות אבני הבניין הרבות, שכולן אינן באתרן… השם לא ידוע היטב, אך זקני אל-על מוכנים לערוב עליו". בשנת 1967 נסקר האתר על-ידי ק' אפשטיין וב-1968 על-ידי ד' אורמן.
בתי הכפר נבנו מאבני גוויל, מהוקצעות ומסותתות. בכל שטח הכפר נמצא מבנה אחד מבטון, ששימש כבית ספר. גגות הבתים נעשו מעפר כבוש וקש. בכפר נמצא מגדל מים, וליד כל הבתים היו פינות מים. הקצה הצפוני של הכפר נבנה על חורבה. במקום נראים ראשי קירות ומעט פריטים ארכיטקטוניים. במרכז הכפר נמצא שבר רחיים של חמור. כיום האתר פגוע קשה כתוצאה מעבודות עפר נרחבות בכל שטחו. לא ניתן להבחין בראשי-קירות בגלל ערימות העפר הגבוהות המכסות אותם. הממצאים הארכאולוגים כוללים קרמיקה רבה הפזורה על-פני שטח נרחב מן התקופות: הכלקוליתית, הברונזה הקדומה ב', הברונזה התיכונה ב', הברזל ב', ההלניסטית, הרומית הקדומה, הרומית התיכונה, הרומית המאוחרת והממלוכית; אתר מס' 130, מפה רוג'ום אל הירי, סקר ארכאולוגי לישראל 
בג'וריה צפון אתר קטן על רכס נמוך ובו ריכוז של מבנים מלבניים מאורכים בכיוון מזרח – מערב. הבנייה באבני גוויל גדולות משורת אבנים או דו-פנית לסירוגין. אבנים רבות פזורות על-פני השטח. האתר נפגע מעבודות עפר שנעשו בסביבה. מספר פינות של מבנים נראים בשולי החפירות. אתר 131 מפה רוג'ום אל הירי, סקר ארכאולוגי לישראל

רסם אל-כבש כפר קטן כ-1.5 ק"מ מצפון-מזרח לבג'וריה. הכפר כלל שלושה גושים. בגוש הצפוני היו 5–6 בתים בנויים אבני גוויל עם טיט וקש כחומר מלכד. גגות הבתים נעשו מקנים וטיט. סביב הבתים נמצאו חצרות ובהן מתקנים שונים כגון טבונים, מחסנים, רפתות, מכלאות ופינות מים. בגוש המערבי היו חמשה בתים, בנויים מאבני גוויל ואבנים מהוקצעות. בגוש הדרומי היו 16 בתים. חלקם נבנו אבני גוויל אך רובם בנויים מאבנים מהוקצעות. שלושה בתים חדשים נבנו מבטון, שניים בעלי גג מפח. בכמה מבתי הגוש נמצאו אבנים מסותתות עתיקות וחוליית עמוד . על אחת מהן הייתה כתובת ככל הנראה, אך זו שחוקה לחלוטין. ממזרח לכפר, משני צידיו של נחל קטן, מסיל אל-כבש, משתרע אתר כלקוליתי גדול. באתר נסקרו חמש שרשרות בתים וכן בתים בודדים מפוזרים על שטח נרחב. אחדים נחפרו על-ידי ק' אפשטיין. באתר נמצאו גם דולמנים ורגמים, חלק משדה דולמנים גדול, שנבדק על-ידי ק' אפשטיין. בפינה הצפון-מזרחית של האתר נמצא רוגם גדול, בנוי מאבנים גדולות ובינוניות. מרבית האבנים במרכזו נלקחו מהמקום ונותר רק חלק קטן מתא הקבורה. הרוגם נבנה מעל ראשי קירות של מבנים כלקוליתיים. דרך רומית (סעיף דרומי) חוצה את האתר בחלקו הצפוני, ובנ"צ 75355 27550 חוצה הדרך את אפיק נחל אל-על עליון ועוברת מעל ריכוז של מבנים כלקוליתיים. ליד המעבר נמצא רוגם גדול עליו נבנה מבנה מאוחר. מעט קרמיקה רומית תיכונה נמצאה לידו, ייתכן והיה במקום מגדל שמירה השייך לדרך העתיקה. בנ"צ 7535 2753 נסקרו שרידים של מבנה גדול מוקף חדרים וחצרות, בנוי באבנים מהוקצעות גדולות ובינוניות. רוחב הקירות 1.1 מ' וישנן חלוקות פנימיות ברוחב 0.8 מ'. המבנה נחפר חלקית על-ידי ק' אפשטיין, שתיארכה אותו לתקופה הביזנטית. ממצא חרסים מן התקופות: הכלקוליתית, ההלניסטית והרומית תיכונה; מטבע: אדריאנוס (117–138 לספירה); כלי צור מן התקופה הכלקוליתית. אתר מס' 116, מפה רוג'ום אל הירי, סקר ארכאולוגי לישראל 

מיקוש ברמת הגולן. ברמת הגולן נמצאות שתי קבוצות מוקשים. אחת מהן כוללת את המיקוש שהניח צה"ל ליד קווי ההיערכות של הצבא הסורי וסביב המוצבים הנמצאים בקו הקדמי. מטעמי ביטחון מידע מיקום מיקוש זה אינו מסומן במפת הטיולים וסימון השבילים של אזור החרמון, הגולן, ואצבע הגליל (גיליון 1). אולם כדי להזהיר את המטיילים צוינה הערה כללית על הימצאות מוקשים בשטחים הקרובים לגדר המערכת. הקבוצה השנייה כוללת את המיקוש הסורי המשתרע על כֿ16,700 דונם, יותר מחצי משטח המיקוש שבמרחב פיקוד הצפון. הוא מצוי בעיקר סביב מוצבים סוריים ישנים בקו ההגנה הראשון שלהם והמצוי במורדות המערביים. שדות מיקוש גדולים מצויים בגזרה הצפונית בפתחת נחל חרמון (הבניאס) ונחל שיאון לרגלי הר דב וממערב לתל פאחר וגבעת עזז (תלֿעזזיאת) בצפון עמק החולה; בגזרה המרכזית, באזור גשר בנות יעקב, ובינו ובין נחל גלבון והאזור שמדרום עד גשר אריק; בגזרה הדרומית, מתחת למצוקי הגולן, בחוף המזרחי של הכינרת, בין חוף חלוקים ובין חוף גופרה, במקום שנמצא בו המוצב הסורי על חורבות הכפר נוקייב וליד מוצבי תל תאופיק. מיקוש סורי מצוי גם לאורך מה שהיה קו ההגנה השני של הצבא הסורי, שכלל מוצבים אך גם "חגורת הגנה" ליניארית, כחלק מדוקטרינת ההגנה הסובייטית שיושמה ברמת הגולן. מרבית המיקוש הסורי מגודר ומשולט אך עדיין ישנם חלקים שאינם מגודרים ומשולטים באופן נאות. למיקוש זה אין ערך ביטחוני. להפך, הוא מהווה סכנה לחקלאים ולמטיילים (ולעדרים) שלא אחת חדרו בטעות לתחומה.

הדרך רומית העוברת בבית ציידא ומטפסת כפי הנראה לגולן, מבית ציידא ומזרחה נעה הדרך בתחילה בתוך בקעת הבטיחה, בכיוון דרום- מזרח, ובשלב מסוים התפצלה לשניים. סעיף אחד של הדרך נע במקביל לשפת הכינרת, לכיוון סוסיתא, ואילו הסעיף השני טיפס היכן שהוא לרמת הגולן. תוואי הדרך על גבי השטח הבימתי של הרמה ברור וניתן להתחקות אחריו בקלות. לעומת זאת, במורדות המערביים של הרמה לא נותרו כיום שרידים מן הדרך. שִחזור מהלכה בקטע קשה זה, בו צריכה הדרך להתגבר על המצוק המערבי של הגולן, נעשה על ידי היגיון טופוגרפי למציאת התוואי הנוח ביותר בין שפת הכינרת ובין ראש המצוק, מקום בו ניכרים בבירור שרידי הדרך.

המקור: עוזי ליבנר "הלכות יין נסך ודרך רומית אחת בגולן",

ח'רבת א-רמלית כפר קטן נמצא כשני ק"מ מזרחית למזרעת קוניטרה. בכפר היו שבעה בתים בנויים ב-2–3 קבוצות בתים. בתי הכפר בנויים מאבני גוויל, למעט מבנה אחד שנבנה מאבנים מהוקצעות. גגות הבתים נבנו מפחים ומעפר. לא נמצאו ממצאים עתיקים אתר מס' 90, מפה רוג'ום אל הירי, סקר ארכאולוגי לישראל 
ח'רבת א-רמלית (מזרח) – אתר מפוזר על פני שטח נרחב, במדרון מתון, על הגדה הצפונית של נחל אל-על עליון. שורות או קבוצות של מבנים מלבניים מאורכים נסקרו באתר. צירי האורך משתנים מצפון – דרום; צפון-מזרח – דרום-מערב לדרום-מזרח – צפון-מערב. ראשי הקירות ברוחב 0.6–0.7 מ' בנויים משורת אבנים גדולות. בקטעים אחדים שרדו שני נדבכים באתרם. למבנים צמודות חצרות מעוגלות ובחלק מהמבנים אחד מקירות הרוחב מעוגל. נסקרו מספר דולמנים בנויים על-גבי קירות המבנים. קירות של מכלאות בעלי-חיים קדומות ובנות-זמננו מכסות את רוב שטח האתר. בשטח פזורה קראמיקה גסה המכילה גריסי בזלת. אתר מס' 91, מפה רוג'ום אל הירי, סקר ארכאולוגי לישראל 

 

רסם אבו ח'רועה – שתי קבוצות בתים לאורך דרך עפר מא-שעבניה לח'יספין. הבתים נבנו מאבני גוויל ומעט אבנים מהוקצעות. הגגות נעשו מפחים שטוחים או קנים וטיט. ליד כל בתי הכפר היו פינות מים וליד אחד מהם נמצא מורג. בשטח הכפר וסביבתו לא נמצאו ממצאים ארכיאולוגיים כלשהם. אתר מס' 78, מפה רוג'ום אל הירי, סקר ארכאולוגי לישראל .
א-שעבניה – כפר גדול הכולל שלושה גושים. הגוש המזרחי שכן על גבעה נמוכה, שלרגליה נובע מעיין. נמצאו בו כעשרה בתים בנויים מאבני גוויל ואבנים מהוקצעות, אחד מהם נבנה מבטון  ליד בתי הגוש נמצאו פינות מים. במקצת מבתי הכפר נמצאו ציורי קיר המעטרים את החדרים. הגוש הצפוני נבנה בצפיפות ומנה 20–25 בתים, בנויים מאבני גוויל ואבנים מסותתות . בגוש זה נמצא גם בית הספר של הכפר. המבנה כלל חדר לימוד וחדר מגורים. ליד הבתים נמצאו פינות מים. אחת מפינות המים מעוטרת באבני פסיפס לבנות, עיטור כמוהו לא נמצא בפינות מים אחרות בגולן. במקצת מבתי הגוש נמצאו ציורים שקישטו את החדרים. בשטח הגוש לא נמצאו עתיקות. הגוש הדרומי מנה 20–25 בתים. חלקם בנויים אבנים מסותתות וחלקם אבני גוויל וטיט, באחדים מהם מספר אבנים עתיקות מסותתות. בבית הממוקם בקצה הצפוני של הגוש נמצאה אבן מעוטרת בחריטה של מגן-דוד, או חותם-שלמה, בתוך מעגל. בבית הממוקם במרכז הגוש נמצאה קשת בנוייה מאבני גזית עתיקות, שעל אחת מהן קטע מכתובת ערבית. בבית אחר, הממוקם בקצה הדרום-מערבי של הגוש, נמצא שבר של כתובת ערבית נוספת, שתי הכתובות כנראה ממלוכיות. גם בגוש זה נמצאו פינות מים ליד רוב הבתים. שומכר הזכיר לראשונה את האתר ב-1884 בשם "ח'אן א-שעבניה – ח'אן חרב במרכז הגולן". ב-1913 מצא במקום "כפר קטן, הבנוי ברשלנות בין מעיינות שופעים". הכתובות הערביות והמגן-דוד מתוארכים כנראה לתקופה הממלוכית ויכולים, לכאורה, לאשר את התיאור של שומכר. ואולם בשטח הכפר לא נמצאו חרסים קדומים והממצא העתיק דל מאד ולכן אין בטחון כי במקום אכן היה ח'אן. יתכן שהאבנים העתיקות הובאו מח'אן אל-ג'וח'דר, המרוחק כארבעה ק"מ ממזרח לכפר. אתר מס' 45, מפה רוג'ום אל הירי, סקר ארכאולוגי לישראל  

אנדרטת גדוד 405 (נמר) נמצאת כקילומטר מערבית לתל ג'וחדר (גבעת אורחה). באנדרטה מונצחים 21 לוחמי גדוד התותחנים, שנפלו ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. 15 נפלו באזור אתר ההנצחה ואחרים במקומות נוספים בגולן כמו שליש ורס"ר הגדוד המונצחים באנדרטת הג'יפ ברמת הגולן. מפקד הגדוד היה רב סרן אריה מזרחי  וסגנו אורי מנוס. הגדוד הוזעק לרמת הגולן למחרת ראש השנה והתפרס כשסוללה ב' (בועז) ו-א' בפיקודו של מנוס נפרסו ממערב לתל ג'וחדר וסוללה ג' נפרסה באזור הר חרמונית. עם פרוץ הקרבות החלו סוללות הגדוד בהפגזה על כוח השריון הסורי המתקדם. בשעה 22:00 הגיעה פלוגת טנקים סורית לסוללה ב' (בועז) ושטפה באש את לוחמי הסוללה שהופתעו. 15 לוחמים נהרגו ורבים נפצעו. הגדוד נסוג דרומה והמשיך את המלחמה. בצפון סייעו תותחני סוללה ג' של הגדוד לגדוד 77 של אביגדור קהלני במלחמתו בקרב עמק הבכא.
ביוזמת אורי מנוס ותורמים נחנך באוקטובר 2008 אתר הנצחה לנופלי הגדוד. האתר תוכנן על ידי לביאה מנוס, רעייתו של אורי. במרכז האתר – שתי אבני בזלת עליהן חקוקים שמות הנופלים לפי מקום נפילתם. מסביב לאתר יש 21 אבנים שהובאו למקום, 21 עצי צפצפה ופסל ממתכת של עץ עם 21 ענפים לזכר 21 הנופלים. במקום נמצאת עמדת מסבירן עם סיפור של הקרב בלחיצת כפתור.

חנות אורחה נקרא גם ח'אן אל-ג'וח'דר – ח'אן שנבנה לרגלי גבעת אורחה. מבנה הח'אן מלבני (60×67 מ'), בנוי מאולמות התוחמים חצר מרכזית. הכניסה אליו הייתה ממזרח דרך שער ברוחב 9.5 מ', ופרוזדור, שמשני צדדיו חדרים. הדרומי שבהם הרוס במידה רבה, אך קירו הדרומי שרד ובו קבוע מחרב, המעיד כי חדר זה שימש לתפילה. הפרוזדור מוביל לחצר (43×50 מ'; המוקפת באולמות מקורים בקמרונות, שניים בכל צד של החצר. בארבעה אולמות שרד הקמרון המקורי. באולמות ההרוסים נמצאה בנייה בת זמננו, שכללה גגות שטוחים שנתמכו בקשתות. אבני-גזית, שמקורן בתל הסמוך, נמצאו בשימוש משני. שני שברי כתובת ערבית נמצאו בח'אן.
גילגול השם ג'וחדר – למעשה ג'וחדר הוא שיבוש של המילה 'ג'וחנדר  שם תואר בחצר הסולטן הממלוכי שפרושו נושא מחבט הפולו. הממלוכים נהגו על סוסים לשחק פולו . השחקנים מתחלקים לשתי קבוצות ומנסות להכניס כדור עץ לשער . המחבט ישר ובקצה כפוף כמו מקל גולף . תפקיד הג'וכאנדר לתת לשליט את מקל העץ , בחאן נמצא חותם ועליו ציור של מחבטי פולו.
האתר ג'וחדר והחאן הסמוך אליו תואר על ידי שומכר בשנות ה-80' של המאה ה-19. הם נסקרו בסקר החרום שנערך בגולן לאחר מלחמת ששת הימים. בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת נערכה באתר חפירה גדולה על ידי ד' אורמן שנחשף בה יישוב גדול מהתקופה הרומית-ביזנטית וכן חרסים למן תקופת הברונזה עד התקופה הממלוכית. מבנה החאן מתוארך לתקופה הממלוכית, אך עד כה לא נערכה בו חפירה. בחודש יולי 2006 נערכה חפירת בדיקה בשטח האתרים תל ג'וחדר וחאן ג'וחדר לקראת הרחבת כביש 98. החפירה, מטעם רשות העתיקות ובהזמנת קק"ל, נוהלה על ידי א' זינגבוים בעזרת י' יעקובי (מנהלה) ופועלים מבוקעתה. החפירה נערכה בשטח מישורי של בזלת דלווה המשתפל במתינות לדרום-מזרח. קדמה לה בדיקה שנעשתה על ידי כלי מכני ונתגלו בה חרסים מהתקופות הרומית והביזנטית אך לא מהתקופה הממלוכית. נפתחו שני ריבועים ממזרח לכביש 98, בשטח שבין האתר הרומי-ביזנטי למבנה החאן. לא נמצאה ארכיטקטורה אך נאספה קרמיקה למן התקופה הפרסית ועד התקופה הממלוכית (המאות הו' לפסה"נ–הי"ד לסה"נ) עם כמות ניכרת מהתקופות ההלניסטית עד הביזנטית (המאות הב' לפסה"נ–הז' לסה"נ). ניכר כי שטח החפירה נמצא מחוץ לשטח אתר היישוב ג'וחדר וכן מחוץ לשטח החאן הממלוכי. מניתוח הטופוגרפיה באזור ניתן להסיק כי בשטח שבין אזור החאן וגבעת אורחה עברו ככל הנראה דרכים עתיקות למן תקופת המקרא עד ימינו. בחפירה המצומצמת לא נמצאו שרידי דרך, ולא הוברר מקור החרסים שנמצאו בה. חדשות ארכאולוגיות  וגם אתר מס' 19, מפה רוג'ום אל הירי, סקר ארכאולוגי לישראל 

 

אנדרטת גדוד 53 – סופה, מזרח לכביש 98, בהצטלבות כביש מס' 98 עם ציר הנפט, צומת ג'וחדר – בצומת זו ובגבעות סביבה, לחמו ונפלו במלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 1973, רבים ממפקדי וחיילי חטיבת השריון 188, ברק, ולצידם רבים מלוחמי גדוד סופה 53, בהודפם את הסורים שפלשו לגולן. באתר זה בחרו חברי הנופלים להנציח את חבריהם מגדוד 53 בכל מערכות ישראל. אתר ההנצחה סמוך לציר הנפט. מרחבת הכניסה מוביל שביל תחום באבנים לבנות אל שני סלעי בזלת, על האחד סמל החטיבה, על השני תיאור הלחימה שהתנהלה כאן, סמל הגדוד והמילים: "כבוד ותהילה למגיני המולדת". שביל נוסף מוביל אל לפיד זיכרון ובהמשך אל שער מתכת, הבנוי משני לוחות שאת חלקם העליון מחבר לוח אופקי. ממעל שם הגדוד – הסופה מגולן. האלמנטים באתר בנויים ומעוצבים בפשטות. החומרים נלקחו מזירת הקרבות ואבני הגולן בו התרחשו. שער המתכת עליו חקוקים השמות, בנוי כך שנוף הגולן וסוריה משתקף בפתחו, מציג את הנוף בו נלחמו הנופלים. האתר בולט היטב בנוף הפראי סביב. הרחבה בחזית האתר משמשת לכינוס ולטקסים.

בריכת אורחה הינה בריכה גדולה, מוצלת וקרירה הנמצאת למרגלות גבעת אורחה  – תל ג'וחדר עליו קיימים שרידיו של מבצר עתיק [כנראה מהתקופה הצלבנית] שבאמצעותו אבטחו יושבי המקום את הדרך לסורי שעברה באזור. שמם של הגבעה והמעיין עוברת ל "אורחה" מג'וחדר – כנראה על שמו של החאן והמשפחה שבנתה אותו [בו היו מתארחות האורחות בדרך] ששרידיו נמצאים בסמוך ושנבנה כנראה לפני כ 800 שנים. המקום מוצל בכל שעות היום הודות לאקליפטוסים מתחתם נבנתה הבריכה. מימדי הבריכה הינם 8X4 מ' ועומקה במקומות היותר עמוקים כ 1.8 מ'. הבריכה מתמלאת מימיו של עין אום א- שרשיח' הנובעים בסמוך [ניתן לראות מדרום לשביל העפר את המים של הנביעה] ועודפי מימיה משקים את הבוסתן הסמוך בו גדלים עצי תאנה וזיתים לרוב.
בסמוך לבריכה ישנו שולחן פיקניקים ומצידה השני של הבריכה ישנה מעין פינת ישיבה, ובסמוך לחנייה נבנו סככת גפנים מוצלת עם רצפת עץ [דק] ועוד פינת ישיבה בה ישנם ספסל וערסל ליד תעלת מים לנוחות המבקרים.
הבריכה וסביבותיה שופצה ע"י חבריו של רזיאל נגר ז"ל מרמת מגשימים שנהרג מפיצוץ נפל של פגז בעת שטייל בשדות רמת הגולן. על אבן הזיכרון שקבעו חבריו בסמוך לבריכה הם חרטו את צוואתו הרוחנית: "אחוז בארץ בה חדלתי מלכת".

*****

חלק שני, ממרחב אורחה דרך תל פארס לח' פרג'

– מזרחה בצומת הג'יפ התלוי בדרך ממול מאגר בוטמיה על ציר האספלט 
– בפניה הראשונה בפינת מטע תפוחים שמאלה צפונה
– מעבר ליד אנדרטת דרוקר עד למזלג הדרכים מול מתחם היאחזות נח"ל גשור הישנה
– המשך בזרוע המערבית (הימנית) כדי להקיף את תל פארס ממערב 
– טיפוס מזרחה בדרך העולה לתל פארס ה
– עצירה קצת לפני הפסגה בעיקול הפונה שמאלה עצירה לתצפית על מחצבת הטוף ועל דרום ומרכז הגולן  
– גלישה מהירה מתל פארס מערבה חציית כביש 98
– המשך עד לפניה ימינה בדרך לבנה ופנייה  צפונה עד לשלט המציין את מיקומו של הכפר פרג'
– כניסה לשוליים הדרום מערביים של מתחם הכפר פרג' 
– חזרה לדרך הלבנה ומערבה עד צומת אנדרטת שבטה על ציר הנפט
– צפון מערבה על ציר הנפט עד הגשר האירי בצומת  עם ציר המים למול שמורת עינות פחם, 

היאחזות נח"ל גשור הוקמה ב-8 באפריל 1968^] על ידי שני גרעינים של השומר הצעיר מדרום להר פרס ליד צומת רפיד, והיה אז נקודת היישוב המזרחית ביותר בישראל. היישוב קרוי על שם הממלכה ההיסטורית – ממלכת גשור ששכנה באזור הגולן בתקופה המקרא. טקס רשמי לציון הקמת ההיאחזות התקיים לאחר חצי שנה באוקטובר 1968. ההיאחזות שכנה באופן ארעי בבסיס של חיל האספקה הסורי עד לסיום הקמת נקודת הקבע שלה. במקום היו מבנה גדול ושני צריפים שהיוו את כל ההיאחזות. במרץ 1970 כבר הייתה ההיאחזות בנקודת הקבע שלה למרגלות תל פארס. בינואר 1970 חוברה ההיאחזות לרשת הטלפון. ההיאחזות סבלה מהפגזות ויריות מסוריה. ביוני 1970 נהרגה אחת מחיילות ההיאחזות מהפגזה פתאומית שגם גרמה נזק כבד לבתי היישוב. בעקבות ההפגזה נחפרו תעלות בתוך היישוב ונבנו מבנים חדשים במקום אלו שניזוקו קשות. בניית המבנים הושלמה בפברואר 1971.
אזרוח היישוב נדחה על ידי תנועת הקיבוץ הארצי בגלל אי רצונה להקים יישובי קבע בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. חברי הגרעין במקום התווכחו ביניהם האם ראוי לאזרח את המקום. במרץ 1973 הוחלט לאזרח את היאחזות גשור ובמאי 1973 הוקצה שטח להקמת היישוב האזרחי במקומו הנוכחי, צפונית מזרחית לקיבוץ אפיק.

הר פארס נמצא במרכז רמת הגולן, כחמישה וחצי קילומטרים מזרחית דרומית ממושב קשת. צה"ל הנציח את רב סרן זוהר יוחנן שנפל בתל פארס ב-26 ביוני 1970, וקראו על שמו – תל זוהר אלם, שם זה לא זכה לתהודה ובמשך השנים נשכח גם במפות של מפ"י – מרכז מיפוי ישראל אינו מופיע. התל ברשות צה"ל ואין כניסה אליו. הר פרס הוא "חרוט אפר" – הר געש כבוי – ממורכז לוע יחיד בגולן. ההר ממוקם בתוך שמורת הר פארס. בסקר הארכאולוגי של ישראל נמצאו על גבי ההר חרסים מהתקופות הברונזה התיכונה, הברונזה המאוחרת, הברזל, הרומית הקדומה, הרומית המאוחרת והביזנטית. ראו הרחבה אתר מס' 6, מפה הר פרס, סקר ארכאולוגי לישראל 

הר פארס גבוה בכ-200 מטרים מסביבתו. בשלוחה של תל פארס, הנמשכת לצפון מערב, נראה לוע געש שני, מוארך. שיא של שלוחה זו הוא 863 מטר, והדרך לפסגה עוברת באוכף בינה לבין תל פארס הגבוה. הר פארס הוא החוליה הראשונה בשרשרת תילי הגעש הנמשכת מדרום רמת הגולן עד צפונה. ההר מציין את קו הגבול בין חלקו העליון של הגולן לחלקו התחתון. ניכרים בו שלבים אחדים של פעילות הגאולוגית.שלב ראשון, "בזלת מוויסה" התפשטה על פני האזור, מעל "בזלת דלווה". במרכז האזור יצרה הבזלת שלחי קילוח רחבים ומישוריים, שמהם נשלחו לשונות בזלת, בעיקר, לכיוון דרום-מערב ודרום-מזרח. הביטוי ביחידות הוולקניות הוא כדלקמן: המישור המעט רחוק מההר הוא "בזלת דלווה" והמישור העולה, הקרוב יותר להר, הוא "בזלת מוויסה" . שלב שני, נוצר חרוט לבה קטן ותלול מדרונות עם קילוח לבה קטן, היורד ממנו לכיוון דרום מזרח, ובראשו לוע כפול או שני לועות סמוכים זה לזה ומחוברים ביניהם, הניכר בשטח בבירור גם עתה. הביטוי בשטח בא לידי ביטוי בשיפולים התחתונים של ההר על ידי הופעת "בזלת עין זיוון" . שלב השלישי, נבנה על עברו המזרחי של חרוט הלבה – חרוט אפר שהוא הר געש כבוי ומרשים – זה הר פרס של היום. ההר עצמו בנוי מ"סקוריה אודם" והוא מבטא את השלב האחרון ביצירת ההר.
קוטרו של הר פארס הוא 1,100 מטר, גובהו: 180 מטר מעל פני הסביבה וכ-66 מטר מעל חרוט הלבה. קוטר הלוע : 300 מטר ועומקו 30 מטר. לוע זה נסתם בסוף השלב האחרון. הלחץ הוולקני מצא לו מוצא חדש, מעט מזרחה, שם נבנה חרוט "טפיל" קטן על דופנו של החרוט הגדול.

 

כיום לא ניתן לטפס על התל הנשקף למרחקים והשולט על האזור ,מהיותו שטח צבאי סגור , שעליו ממוקמים יחידות מודיעין ,תצפית ובקרי ירי ואיכון של חיל האוויר ותותחנים, התל גם שולט על צומת דרכים שנקראה צומת רפיד החשובה והדרך המוליכה לדרום רמת הגולן.
בשנות השבעים החלו הסורים להפגיז את מוצבי צה"ל שעל התילים וגם את תל פארס, ואף ערכו מספר פשיטות על מנת לנסות ולהשתלט על חלק מתילים אלו, במלחמת ההתשה הזאת נהרגו חיילים בהגנה על התילים, כתגובה החלו סוללות תותחים וטנקים להשיב אש כנגד הסוללות הסוריות שממול. גם עבודת הטרקטורים בשנות השבעים כולל לאחר מלחמת יום כיפור ,בעת שבנו את מיגון התל וכנגד אנשי הנטיעות של מטעי הפרי של קבוץ מרום הגולן, שנטעו למרגלו התל ובסביבתו , ספגו אש בעת שעבדו במיגון ובנטיעות , בעת ההפגזות שהו תושבי הסביבה במקלטים.
בעת מלחמת יום כיפור , הצליחו ביום השני של הלחימה להשתלט עליו כוחות קומנדו סוריים שאף העלו עליו טנק לסיוע , למעשה בשעות אחר הצהרים נשלחו כשישה הליקופטרים סוריים שעליהם ישבו חיילי קומנדו סוריים ,כוחות ההגנה הצליחו להפיל שלושה מהם יתר ההליקופטרים שלא הצליחו להנחית כוח על הכיפות , פנה והוריד את כוח הקומנדו בחלקו המזרחי של התל ומשם חיילים אלו טיפסו והשתלטו על התל . הכוח הסורי הצליח לפוצץ את הבונקר השמאלי שהיה בתוך לוע התל, בשלב הזה החלו חיילינו שהגנו על המקום להתרוצץ בניסיון לארגן נסיגה, שהיה מעט מבולבל ולכן בעת ההשתלטות ניסו מספר לוחמים ישראלים לסגת בעזרת משאית אך הם נכנסו למארב ונהרגו, חיילים ישראליים נוספים נתפסו בעת ההשתלטות, הם נקשרו הובלו לתחתית התל ונרצחו, מספר חיילים לא נורו ונלקחו לשבי ולחקירות בסוריה ,מעטי מעט נחבאו במחילות של הבונקר וניצלו בעת שהמקום נכבש מחדש בידי ישאל בעת התקפת הנגד. בעת שהשתלטו הסורים על התל, הם הציבו על פסגתו קציני טווח ארטילרי ואווירי ,שכוונו את הארטילריה והמטוסים לתקיפת כוחות צהל בסביבה עד שהמקום נכבש מחדש במחיר של מספר הרוגים. בעת כיבושו מחדש של תל פארס שנעשה בחלקו בידי חיילי סיור ,נערכה התקפה בידי זחלמים ומעט טנקים, טנק סורי שהתמקם על התל ,הצליח לפגוע במספר כלים, באיגוף רגלי הצליחו חיילי הסיור להשליך רימונים על הטנק, כשנגמרו לו הרימונים, חזר לאחור הצטייד בתחמושת נוספת וחזר להילחם עם הטנק, דבר שגרם לאנשיו הסוריים לנסות ולברוח ממנו דבר שעלה להם בחייהם כשנחשפו , לאחר שהושמד הטנק הסורי ניתן היה להשלים את הכיבוש בחזרה ,על לחימה זאת ולחימה נוספת זכה סרן אסף קוטף באות המופת.
מקור

מסביב לתל ממוקמת שמורת תל פארס, ומחצבת טוף שהייתה פעילה על מורדותיו שיצרה מצוק , החלק המעניין שהמחצבה תוכננה להיפתח ומלחמת יום כיפור שפרצה מנעה את פתיחתה, לאחר המלחמה החלו לתקן את הנזקים ,אך התוכניות והציוד שהובא לצרכי הכרייה נתקעו ממחסור של חשמל להפעלתם, למעשה רק שליש מצריכת החשמל התאפשרה לצורך הכרייה. מספטמבר 1974 מופעל במדרונו של ההר מפעל של קיבוץ מרום גולן לחציבה ולגריסה של החומר הוולקני הקל: טוף וסקוריה. התוצרת משמשת לבידוד חום לבנייה מתועשת, לבלוקים, כתשתית למבנים, כחומר מצע לכבישים ולגינות נוי.
למרגלות תל פארס החלו בשנת 1974 ,החלו עובדי הקק"ל לשדרג את מאגר המים של קבוץ מרום הגולן ,מאגר שהכיל כשני מיליון מטר מעוקבים של מים והגדילו את תכולתו למאגר המכיל כשלושה וחצי מיליון קוב מים להשקיית מטעי צפון הגולן.

*****

פרג' כפר סורי נטוש במרכז רמת הגולן, כ-18 ק"מ מדרום לקוניטרה ו-3 ק"מ ממערב לתל אל-פארס (הר פרס). החורבה בנויה על מורדות גבעה געשיתבגובה 737 מ' מעל פני הים, תל פרג', ועל גבעה נמוכה ממזרחה  בין הגבעות עובר ערוץ נחל אכזב. ממזרח לחורבה ומצפון יש בריכות אגירה. ראשיתו של הישוב במקום בתקופה ההלניסטית או הרומית. בסקר ארכאולוגי ישראלי נתגלו באתר שרידי בניה גסה מאבני בזלת וכלי חרס מהתקופה הנ"ל. בתקופה הביזנטית היה במקום כפר גדול, עם אוכלוסיה מעורבת של נוצרים, יהודים, ויהודים-נוצרים. מתקופה זו נתגלו שתי "וילות" במדרון הצפוני והדרומי של ההר שלכל אחת מהן באר חצובה בסלע, וכן שורת מבנים שנבנו בצורת חצי מעגל. על משקופי חלק מהבתים נמצאו חרותים סמלים יהודיים (לולבים, אתרוגים, מנורות), ויחד עם כתובות בעברית וארמית מרמזות על כך שלפחות חלק מהאוכלוסייה היתה יהודית. סמלים ייחודיים אחרים מרמזים על אוכלוסיה של יהודים-נוצרים, והדבר אינו מפתיע שכן יהודים-נוצרים שנרדפו בגלל אמונתם התיישבו בגולן ובחורן. מרכיב שלישי באוכלוסית הכפר היו נוצרים ממוצא ערבי שישבו במזרח הגולן (ע'סאנים). על כך מעידים כתובות ביוונית וצלבים חרותים על משקופי הבתים. המקום יושב מחדש בתקופה הממלוכית, ועל כך מעידים חסרים ממלוכיים ומטבע ממלוכי שנתגלו בסקר הארכאולוגי. בשלב זה, הבתים העתיקים של התקופה הביזנטית שופצו או נבנו מחדש. לאחר מכן ננטש הכפר והוקם מחדש שוב בסוף המאה ה-19 או בתחילת המאה ה-20 על ידי מתיישבים צ'רקסים. בשלב זה נבנו בתי אבן עם גגות עץ מכוסות עפר. אולם החוקר הגרמני הוגו גרוסמן מצא את הכפר עזוב ב-1907, ולדעתו הוא היה מאוכלס רק בעונת הקציר. שומאכר תאר בשנת 1913 את המקום ככפר אריסים עלוב בבעלותו של שיח' כורדי ובו כ-20 בקתות הרוסות למחצה. לדבריו, אותו שיח' יישב באיזור בדואים כדי שיעבדו את אדמותיו.

שלבי התפתחות האתר – בשלב הראשון, נבנו הבתים מאבני בנייה גסות מבזלת. מבנים משלב זה נמצאו בשני גושי בתים בצד הדרום-מזרחי של הכפר וכן מצפון-מזרח ליישוב. שלב זה תוארך על ידי הסוקרים לתקופה ההלניסטית המאוחרת או לתקופה הרומית הקדומה, על פי חרסי 'טרה סיגלטה' וכלים גולניים. בשלב השני נבנו קירות מאבנים מסותתות היטב, לעיתים על שרידי הקירות של השלב הראשון. בתים אלו נבנו בארכיטקטורה החורנית. שלב זה תוארך על ידי הסוקרים לתקופה הביזנטית, לפי מקבילות מהבשן והחורן. בשלב השלישי נערכו שיפוצים נרחבים בכל המבנים העתיקים. שלב זה תוארך על סמך קראמיקה ומטבע לתקופה הממלוכית. בשלב הרביעי נבנו בתים ללא גגות אבן. לכל חדר היו דלת וחלון. שלב זה תוארך לחידוש היישוב בשלהי המאה הי"ט, תקופה שבה סברו הסוקרים כי הכפר ייושב על ידי הצ'רקסים. ואולם לפי שומכר, בתקופה זו היו בכפר מבנים עלובים והוא היה מיושב על ידי בדווים ואחר כך על ידי כורדים. בשלב החמישי היה שימוש בחומרים מודרניים, כבטון וגגות פח. שלב זה יוחס להתיישבות של גרעין יונתן בשנת 1975. ואולם, הגרעין התיישב רק בראש הגבעה הגעשית ממערב לכפר. שלב זה מייצג כנראה את שלב החיים האחרון בכפר שהסתיים בשנת 1967.

חרבת פרג היא אחד מהאתרים השמורים ביותר בגולן. ראשיתו, על פי הממצא הקראמי, בתקופה הרומית המאוחרת. בתים שלמים מתקופה זו לא שרדו, אך חלקים מהם משובצים בבתים מאוחרים. בתקופה הביזנטית נבנה הכפר במתכונתו הנוכחית, אך לא נשארו בתים שלמים מאותה תקופה. סביר להניח כי הכפר נהרס ברעידת אדמה וניטש. היישוב התחדש בתקופה הממלוכית. נראה כי מרבית הבתים עם גגות האבן הם שיקום של הבתים הביזנטיים ההרוסים. מעידים על כך פריטים אדריכליים, כולל פריטים מעוטרים ומצבות, שמשובצים בקירות, בקשתות ובתקרות, שלא באתרם המקורי ולעיתים גם הפוכים. יתכן שחלק מהמבנים שוקמו במאה העשרים בטכניקת בניה קדומה, תוך שימוש בחורבות המבנים הקדומים.
השרידים של מבני ציבור מועטים מאד. יתכן שהפדסטל, העמודים הגדולים ושני השברים של תבליטים גבוהים הם שרידים של מבנה ציבורי, כנראה פאגני מהתקופה הרומית המאוחרת.
הפריטים המעוטרים שנמצאו באתר מעידים על שתי קהילות שחיו באתר. מרבית הסמלים הם של נוצרים והם עיטרו כנראה בתים פרטיים. הכנסיות שנבנו במסורת הבנייה החורנית שונות ממבני הבזיליקה וקשה לזהותן ללא חפירה. נראה כי מכלול המבנים מצפון-מערב לאתר שימש לפולחן נוצרי.
ממצאים מעטים יותר מעידים על קהילה יהודית או שומרונית שחיה במקום. המבנים ששרדו באתר, כולם של בתי מגורים, בנויים במסורת הארכיטקטורה החורנית. שיטת הבנייה הזו נפוצה בבשן ובחורן בתקופות הרומית והביזנטית. בגולן נמצאו בתים בסגנון זה בעיקר במזרח האזור, בשטח שהיה מיושב, כנראה על ידי הע'סנים. באתרים אלה נמצאו צלבים רבים. הממצא בפרג', הבנייה חורנית והצלבים הרבים, תואם את המאפיינים המיוחסים ליישובי הע'סנים בגולן, ולכן ניתן לשער כי הם היו תושבי האתר בתקופה הביזנטית. את הנוכחות היהודית, או השומרונית, באתר ניתן להסביר במיקומו הגיאוגרפי. האתר שוכן על הדרך המחברת בין היישוב היהודי במרכז הגולן ליישובים היהודיים בבשן. יתכן והיהודים שישבו בו נתנו שרותי דרך ליהודים שנעו בין שני גושי ההתיישבות.
נראה כי אחד ממקורות הפרנסה החשובים של תושבי האתר היה גידול סוסי רכיבה. במרבית הבתים שימשה קומת הקרקע כאורווה ונמצאו בהם אבוסים רבים. ואכן, חרבת פרג נמצאת בשטח המתאים לגידול סוסים ובו שפע מרעה ומעיינות. גם בשלהי המאה הי"ט מוזכר האזור בהקשר לגידול סוסים. שומכר סיפר בשנת 1884, כי מרכז שבט ערב א-נעים "נמצא בקיץ בתל אל-פרס, שסביבתו עשירה במעיינות ומתאימה לעדרי הבקר הגדולים שברשותו. לאחרונה מגרשת אותו הממשלה משטח זה, כדי לשמור מרעה עשיר זה עדרי הסוסים של חייליה בדמשק". בביקורו באזור בשנת 1913 מתאר שומכר "אזור מרעה מושקה השייך לשלטונות הצבא מדמשק. מאות פרדות רועות כאן במרץ, בעוד החיילים קוצרים עשב ומאכילים אותם

תולדות המחקר ותולדות האתר – שומכר מזכיר את המקום, בשם אל-פרג' (el-Ferj), שלוש פעמים. בראשונה, בעקבות הסקר שערך ב-1884, הוא מתאר כי במקום היה כפר חורף בדווי קטן, עם בקתות מתפוררות ואבני בניה עתיקות. הוא מספר כי בתל אל-פרג', שהכפר צמוד אליו, אמורה להיות מערה גדולה, אך הוא עצמו לא ראה אותה. ב-1899 גדל הכפר לששה בתים ובהם חיים 20–30 בדווים. בדרום, לרגלי גבעת הכפר, יש בריכה. כאן עוברת דרך עתיקה, כנראה מהתקופה הרומית. בביקור השלישי שלו בכפר, בשנת 1913, מצא שומכר "כפר דל ובו עשרים בקתות חרבות למחצה, השייך להולו באשה. זה הכפר הכורדי היחיד בגולן".
יואינג, שביקר בגולן בשנת 1892, נתן תאור מרשים יותר של האתר: "כאן פגשנו בדווי זקן אשר הוביל אותנו לתל פרג' (Tell Furj). אל-פרג' היא חורבה המכסה את התל. רבים מהבתים שבדקתי היו בנויים היטב, כמה מהם כמעט שלמים, אך נטושים כעת, משכן לינשופים ועטלפים, מקום רמשי-לילה מכל המינים. חיפשתי ארוכות אך לא מצאתי אפילו כתובת אחת, אפילו לא שבר תבליט, שיגמול לי על חריצותי". מעניין ההבדל בין התיאורים של שומכר ויואינג, על האתר באותה תקופה. נראה, שכמו באתרים אחרים, שומכר לא ביקר באתר ומסר מידע שקיבל מכלי שני.
בשנת 1967 נסקר הכפר על ידי ש' גוטמן, שתיאר אותו ככפר הבנוי על גבי חורבה ובו בתים עתיקים שתקרתם עשויה אבן, ושימשו עד לאחרונה, אבנים מעוטרות בצלבים ובעיטורים שונים, מדרגות חצובות בגוש בזלת, קבר חצוב ובורות. בשנים 1968–1972 נסקר האתר על ידי ד' אורמן. בסקר נבדקו בתי הכפר (כעשרים במספר) ותועדו הפריטים שנמצאו בהם. הקראמיקה שנאספה תוארכה לתקופות הרומית והביזנטית. הסקר לא פורסם ותמונות שצולמו בו מוצגות כאן. בשנת 1973 נפגע חלקו המערבי של האתר בעבודות ביצור. בפעולות אלו נפגע בית הקברות, שהיה על הגבעה הגעשית, ונהרסו מספר מבנים עתיקים. התיעוד היחיד ממבנים אלו ומהממצאים בהם שרד מסקר הכפרים של ד' אורמן, שהתמונות שצולמו בו מפורסמות כאן לראשונה.
בשנים 1981–1989 נסקר האתר על ידי ק' דופין וש' גיבסון. בסקר הוכנו תוכניות של הכפר ומבנים נבחרים. נערך ניתוח ארכיטקטוני של המבנים ונחקרו השדות שמסביב לאתר. גם סקר זה לא פורסם במלואו ועד כה פורסמו רק דוחות ראשוניים. דופין וגיבסון הבחינו בחמישה שלבים בתולדות האתר כמוצג לעיל.

מקור והרחבה אודות אתר ח' פרג' ותכולתו ראה  אתר מס' 85, מפה קשת, סקר ארכאולוגי לישראל

*****

חלק שלישי, מח' פרג' ליונתן

– כ- 50 מטר מצפון למזלג הגשר האירי על ציר הנפט בצומת ציר המים פניה מערבה
– על דרך עם בולדרים לאורך גדר. 
– חבירה לדרך מצעים שחורה, פניה ימינה ומעבר על פני קידוחי חיפוש לנפט מדרום (כ-2 ק"נ מדרום לקשת)
– דרומה ומעבר בתחום מתחם מחנה גשור הנטוש
– המשך דרומה בטיסה נמוכה עד לחציית נחל תנוריה (יובל נחל גמלא)
– כניסה לבריכת עין ידידיה ועצירה לטבילה ולמנוחה. 

בסיס הדרכה של חיל התותחנים שבטה (בה"ד 9 )הוקם ערב יום הכיפורים 1973 ולחם בקרבות הבלימה מול האויב הסורי. על ציר הנפט, בצומת המוכרנת צומת פרג', נמצאת אנדרטה גדולה לזכרם בה מתואר גם סיפור הקרב. .את האנדרטה שיפצו תלמידי כיתה ט ישיבה תיכונית אורט טבריה ביום הזיכרון תשע'ג

כביש הנפט (Petroleum Road, מכונה גם ציר הנפט) הוא כביש אספלט אורכי משובש ברמת הגולן בבעלות פרטית באורך של 47 ק"מ, הנמשך מהגבול הסורי סמוך להר פרס במזרח הגולן המרכזי, ועד גבול לבנון בצפונו של הגולן, סמוך לע'ג'ר. שמו של הכביש נגזר מקו צינור הנפט "טראנס-אראביאן פייפליין" (Trans-Arabian Pipeline Company, "צינור הנפט הטרנס-ערבי") שלאורכו הוקם. כביש זה הוא חלק קטן מציר רצוף המלווה את צינור הנפט לכל אורכו.
צינור הנפט הטרנס-ערבי הוקם במסגרת יוזמה משותפת של מספר חברות אמריקאיות, והוא נמתח לאורך 1,214 ק"מ מקייסוימה שבערב הסעודית ועד נמל צידון בלבנון. במלחמת ששת הימים השתלטה ישראל על קטע באורך של 47 ק"מ מהצינור, אך אפשרה את המשך פעולתו. עם זאת, בשל בעיות שונות הלך הצינור ויצא מכלל שימוש, וכיום אינו פעיל עוד. כיום נעשה שימוש בצינור כדי להעביר מים מקידוחים שונים בגולן.
כביש הנפט נסלל ככביש שירות לאורכו של הצינור. אורכו של הכביש המלווה את צינור הנפט בתחומי ישראל הוא 45 ק"מ. 2 הק"מ בקצהו הדרומי נהרסו בהקמת מערכת הקו הראשון בגבול עם סוריה. בנוסף, קטע בן 4 ק"מ בקצהו הצפוני של הכביש אינו נחשב בדרך כלל כחלק מ"כביש הנפט", והוא מוכר כחלק מכביש 999 (כביש הר דב). בשל כך שציר הנפט הוא כביש פרטי שאינו מתוחזק על ידי החברה הלאומית לדרכים בישראל, לא הוצמד לו מספר. הקטע שבין צומת קשת וצומת נפח עובר בשטחי אש ולכן יש לתאם עם רשויות הצבא טרם הנסיעה בו.
בשנת 2015 הסתיימו עבודות שיפוץ על ידי רשות הטבע והגנים. קטע הכביש שבין צומת רוויה לצומת בניאס שופץ והוא בטוח לנסיעה לכל סוגי הרכב. במסגרת העבודות הוקמו ארבעה מצפורים לאורך הקטע. כמו כן הוסרו גדרות בחלק מן התוואי כדי לפתוח מסדרון אקולוגי לאורך הגולן.

תל תנוריה – כפר השוכן במקום בולט וסביבו שטחי קרקע טובים ומקורות מים. נראה כי היה זה היישוב המרכזי בסביבתו. הכפר כלל גוש בתים צפוף וחצר בודדת במזרח ליד המעיין. בצד דרום-מערב היו שלוש חצרות המרוחקות כחמישים מ' מהגוש המרכזי. בגוש המרכזי היו למעלה מעשרים מבנים, בנויים מאבני בזלת מהוקצעות וגוויל. גגות הבתים היו עשויים מפחים, קורות, קנים, קש וטיט. ליד כל בתי הכפר היו פינות מים. בכפר נמצאו הרבה אבני גזית עתיקות בשימוש משני בבתים. בפתח אחד הבתים משובצות אבני גזית גדולות מהרגיל. בכפר נמצאו ששה בסיסי עמודים וכותרות. כמו כן נמצאו מספר חלקי עמודים, משקופים ומזוזות. בדוח הסקר של ש' גוטמן נזכרת אבן ועליה כתובת קצרה וצלב. בסקר הכפרים, שנערך שנה מאוחר יותר, לא נמצאה האבן. בתמונות שצילם גוטמן נמצא צילום של אבן המתאימה לתיאור. לא נשאר תיעוד של המקום בו צולמה התמונה, אך אבן זו לא תועדה לאחר הסקר של גוטמן ואפשר להציע בזהירות כי זו הכתובת מתנוריה. בכפר נמצא שכב של רחיים אולינטיות. הממצא באתר עשיר יותר משל האתרים השכנים. נראה כי במקום היה מבנה ציבורי, על פי המשקוף עם הצלבים נראה המבנה נוצרי. הממצאים חרסים מן התקופות: הברונזה הקדומה ב', ההלניסטית, הרומית התיכונה, הביזנטית והממלוכית. מקור אתר מס' 79, מפה קשת, סקר ארכאולוגי לישראל
אל-חוי כפר בינוני השוכן מדרום-מערב לתנוריה לאורך נחל איתן, שסיפק לכפר את מימיו. הכפר היה בנוי בצורה מאורכת והתחלק לשני גושים. הגוש הצפון-מזרחי כלל כ-25 בתים, בנויים ברובם מאבני בזלת מסותתות. גגות הבתים היו עשויים מפחים, קנים או טיט. שניים מהבתים בנויים עם בטון כחומר מלכד ולהם גג בטון. בגוש הדרום-מערבי היו כעשרה בתים, מסודרים בשלוש קבוצות משני צידי הנחל. הבתים היו בנויים מאבנים מסותתות, חדשות ברובן. גגות הבתים נעשו מפחים. אחד הבתים קורה בגג קש. ליד כל הבתים נמצאו פינות מים. השרידים העתיקים היחידים בכפר הם דולמנים בגוש הצפון-מזרחי. אתר מס' 88, מפה קשת, סקר ארכאולוגי לישראל

מעין ידידיה – סמוך למושב יונתן, תחת קבוצה של עצי איקליפטוס, בנתה קבוצת חברים מהישיבה התיכונית בחספין מעיין יפהפה. המעיין נבנה לזכרו של חברם, ידידיה תור, שנהרג בתאונת טרקטורים בגליל. נביעת המים האיתנה, המים הקרים והצלולים, הבריכה הפשוטה והשקט השורר במקום ברוב ימות השבוע. הברכה עמוקה למדי, בגובה של כ 1.5 מטר והכל כמובן בהתאם לכמות המשקעים באותה שנה.

יוֹנָתָן הוא מושב שיתופי של תנועת הפועל המזרחי. אתר הקבע נמצא בגובה של 570 מטרים מעל פני הים, סמוך לנחל תנוריה, לעין תנוריה, לעינות פחם ולגלגל רפאים. היישוב הוקם בשנת 1975 לזכרו של יונתן רוזנמן הי"ד, לוחם שריון שנפל בגולן למרגלות תל יוסיפון במלחמת יום הכיפורים, ביוזמת אביו אשר רוזנמן וע"י משפחתו וחבריו. היישוב הוקם על ידי ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, יחד עם ארבעה יישובים נוספים. הוא הוקם בתגובה לגינוי הציונות באו"ם. חברי הגרעין המייסד היו חבריו לגרעין הנח"ל של יונתן רוזנמן, ומיד לאחר תום המלחמה התארגנו המייסדים להקמת יישוב לזכרו. ב-1975 נוסד היישוב באופן זמני בתוך שטחי הקיבוץ מרום גולן, וכשנה אחר כך עבר לתל פארג'. רק ב-1978 עבר היישוב לאתר הקבע שלו. הגרעין הראשוני עלה כמושבוץ*, ובהמשך התאגד כ"מושב שיתופי" במסגרת איגוד המושבים של הפועל המזרחי והתבסס בעיקר על חקלאות. בתחילת שנות ה-90 בוצע השלב הראשון של הפרטת המושב השיתופי, התחילה קליטה של מתיישבים קהילתיים ונבנו 27 בתים בשכונת "עמידר" ע"י משרד השיכון. בשנת 2000 הוקמה האגודה הקהילתית "מתיישבי יונתן" ומתחילת 2009 היא מתנהלת עצמאית, כתאגיד נפרד, עם תקציב ועם מקורות מימון נפרדים. מאז היישוב הולך וגדל וההרחבה הראשונה כבר עומדת מלאה בבתים חדשים של מתיישבים שהתקבצו ובאו מקרוב ומרחוק. בסוף שנת 2016 החלו עבודות הכשרת הקרקע של ההרחבה השניה.
כלכלת היישוב מתבססת על מטעי תפוחים, שזיפים ועל גידול ענבים להפקת יין. ליישוב מטעי מנגו ופסיפלורה בבקעת בית צידה וגידולי שלחין (כותנה, תירס, עגבניות לתעשייה, חיטה ובקיה). ליישוב שטחי מרעה, לולים ורפת – השנייה בגודלה בארץ (2007) שתוצרתה, החלב, נשלחת לתנובה. כמו כן, היישוב היה שותף, יחד עם עוד ארבעת היישובים הדתיים האחרים בגולן (רמת מגשימים, אבני איתן, נוב, ואלוני הבשן), בהקמת בית המלון המצליח על חוף הכנרת (אבל בשטח המועצה האזורית): "כינר – גליל". בהרחבת היישוב מתגוררים בעלי מקצועות חופשיים שונים – רופאים, מורים ועוד.

****

חלק רביעי: מיונתן לנטור

– הלאה דרומה בציר נג'יל ,
– מעבר למול מאגר דבש (מצוין מאגר דבש)
– דרומה מול מתחם גלגל הרפאים (רוגו'ם אל הירי)
– עצירה בצומת עין פארס
– דרומה מזרחה למול מאגר דליות והקפתו
– חציית כביש 808 (ציר המפלים) מדרום לצומת דליות
– דרומה לעבר מאגר סמך (נקרא גם מאגר רוויה) 
– טיפוס על הסוללה המערבית ורכיבה לאורכה
– ירידה מהסוללה וחבירה לשביל סובב נטור
– הגעה לכביש הגישה לנטור ומזרחה על הכביש
– חזרה לחניון בגו'ריה 

 

מאגרי מים ברמת הגולן – רמת הגולן סובלת מכמה בעיות באספקת המים ומחיר המים בה יקר יחסית, מכמה סיבות, בהן הצורך בהשקעה מאסיווית בבניית מאגרים וקידוחים עמוקים, הפריסה הרחבה של האזור, העדר אלטרנטיות של מים מושבים וחוסר הכדאיות שבהשקעות כבדות על כמות מים קטנה. עם תחילת ההתיישבות הישראלית בגולן, אחרי מלחמת ששת הימים, הוזרמו לרמה מים מהכנרת לשימושים חקלאיים וביתיים, אך כשהתפתחה החקלאות, התברר חוסר הטעם שבהובלת המים מהכנרת בעלייה אל הגולן בעוד מי הנחלים זורמים אל הכנרת. אגודת המים מי גולן הקימה מאגרים בוואדיות שיאגרו את מי הגשמים לפני שיזרמו לכנרת. מרבית המאגרים בבעלות האגודה, ומקצתם בבעלות חברת מקורות. בסך הכול הפוטנציאל במאגרים אלה הוא כ-38 מיליון מ"ק מים. האגודה הקימה מאז היווסדה כ- 80 מתקנים להפקת מים, וגם דאגה לחלוקה מושכלת של המים לצורכי החקלאים. היא הקימה 14 מאגרים בהיקפים של 7,500-350 אלף מ"ק ושלושה קידוחים בעומקים של 300 מטר באדמה הבזלתית בגולן. להובלת המים בין המאגרים משתמשת מי גולן בקו צינור נפט.  אגודת מי גולן, שבבעלות 27 היישובים החקלאיים ברמה, מספקת בשנים האחרונות כמעט את כל צריכת המים לחקלאות ליישוביה, פרט למערכת ההולכה, ששייכת לחברת מקורות. האגודה מחזיקה כיום מערכת מפעלי מים, הכוללת 11 מאגרי מי שטפונות, שלושה מאגרים להשבת מי קולחין וקידוחים המספקים את המים לחקלאות בגולן. מכיוון שהחקלאות מהווה חלק מרכזי בפרנסת תושבי רמת הגולן, הוקם באזור מפעל מים בעידוד המוסדות ובהשתתפותם כדי לפתח תשתית אספקת מים שתהיה תלויה פחות בכנרת ותיתן מענה לפיתוח החקלאי.

נָטוּר הוא מושב שהיה עד קודם קיבוץ של תנועת הקיבוץ הארצי. מקור שמו של היישוב בא משמה הערבי של הגבעה הסמוכה ליישוב. היישוב נמצא על הרמה שבדרומה של רמת הגולן, כ-5 קילומטרים מערבה לרמת מגשימים, ובקרבת נחל סמך. במקום בו עומד היישוב עמד יישוב יהודי קדום, ונתגלה בו בית הכנסת הקרוי כיום אום אל קנטיר (מאחר שלא ידוע שם היישוב היהודי). הקמת היישוב לוותה בוויכוח בתנועת הקיבוצית – תנועת הקיבוץ הארצי התנגדה להקמת יישובים מעבר לקו הירוק, אולם לבסוף הוחלט על פשרה לפיה חברי נח"ל שהם חניכי השומר הצעיר יקימו את היישוב. ב-1978 החלו עבודות הבנייה, ובינואר 1980 הוקם היישוב רשמית. בשנת 2008, הפך הקיבוץ למושב מעורב של חילוניים ודתיים. כלכלת היישוב מתבססת על רפת חלב, לול פיטום ומטעי נשירים. כמו כן, תושבי היישוב עובדים במקצועות חופשיים מחוץ ליישוב. במושב פועל כיום בית ספר יסודי שורשים לכיתות א' עד ו', המשלב תלמידים מבתים חילוניים ודתיים. בשנת 2014 נבנה בנטור קמפוס זמני המשמש את מדרשת השילוב נטור – מסגרת חדשה אשר החלה לפעול ב-2012, ובה לומדים בוגרי יב' חילונים ודתיים במסגרת גרעין נחל.

****

סוף דבר

היה לנו נעים יחד במסע זה.

לא הרגשנו איך עברו חלפו שבע שעות מסע
מתוכן כשלוש שעות היו עצירות למטרות שונות. 

במסע זה מראות רבים ומגוונים חזו העיניים שלנו.
גם שפע בבעלי חיים וציפורים נתקלנו.

הגענו לנקודות רבות מעניינות ביניהן
חאן אורחה (ג'וחדר), תצפית הר פרס וח' פרג'.

היו לנו מספר מעברים בתוך מספר מקווי מים.

הכרנו מספר ממאגרי המים הפרוסים ברחבי הרמה.  

זכינו גם לשתי טבילות רענון בבריכת אורחה ובבריכת ידידיה

******

הרכיבה, יותר נכון שעיטה בדרכי הגולן,
בין האבנים והסלעים הקטנים הייתה חוויה שאיני רגיל לה.
אהבתי מאוד!

*******

עבורי מסעות האופניים ברמת הגולן הם סגירת מעגל.

לדידי, רמת הגולן היא אחד האזורים היפים והמעניינים ביותר בארץ.

במורדותיה טיילתי ברגל בצעירותי בשנות ה-70',

במרחביה הסתובבתי ברכב בשנות שירות הקבע בשנות ה-90'.

מאז כמעט ולא טיילתי בה ובמיוחד לא ברגל.

בשנים האחרונות רקמתי חלום דווש באופניים בדרכי, שבילי ומשעולי רמת הגולן.

בשנה האחרונה בכלל, בחודשיים האחרונים בפרט, גיל מועלם התחיל לממש לי אותו.

*****

מסע זה היה תענוג לנשמה ולגוף.
מילאתי את המצברים! 

בשנה הקרובה נמשיך
במסעות מופלאים כאלה ברמת הגולן

*******

תודה 

תודה לגיל שתכנן את המסלול,
הוביל אותנו במסע בזה
והכיר לנו את החלק הדרומי של מרכז.
כהרגלו תמיד היה זה בטוב טעם,
בנעימות וכמובן על בסיס הידע הרחב שלו.
אין ספק  למדנו הרבה.

תודה גם ללוי שאירח אותי בלילה לפני המסע.
כך הוא אפשר לי לקצר הדרך להגיע בשעת בוקר מוקדמת לנקודת ההתחלה.

תודה גם לעילם ולאסף שהיו חלק בלתי נפרד מחבורה הקטנה והמגובשת

*****

 

 

 

ביום שני (4/9/2017) זמן רב מאז הפעם האחרונה, יצאתי שוב לדווש באזור הבית: בהרי יהודה בקרבת מבשרת ציון. היה לי הכבוד ועונג לארח את משה כץ מקבוץ אפק (המשתייך לפלג הצפוני של חבריי) שהגיע לחופשה בירושלים.

 

 

בשעת החושך האחרונה יצאנו לדרך משכונת רכס חלילים במבשרת ציון.

 

עבורי, ההתחלה הייתה קשה. לאחר שישה ימי רכיבה באופני Touring בשבוע שעבר באוסטריה, הישיבה על אופני שטח הייתה מעט מוזרה. לאחר כמה מטרים התחברתי שוב לאופניי.

 

החלק הראשון והחלק האחרון של הטיול היה בתוך השטח הבנוי של מבשרת ציון.

 

 

מרכס חלילים עלינו לרכס הראל ורכבנו לאורכו מהקצה הצפוני של מבשרת ציון, דרך גשר הראל ועד הקצה הדרומי של היישוב.

מבשרת ציון – יישוב פרוורי במחוז ירושלים ומוניציפאלית מוגדר מועצה מקומית. הבינוי ברוב חלקי היישוב הוא על מורדות הרכס שגובהו הממוצע 750 מ' ומאופיין בבניה צמודת קרקע ובניה רוויה בצפיפות נמוכה. שטח היישוב משתרע משני צדדי של כביש מס' 1 הראשי לירושלים, כ- 6 ק"מ של כביש מערבית לכניסה לירושלים. שטח השיפוט של המועצה הוא כ-6,500 דונם  וכולל כ – 6,300  יחידות דיור ב- 15 שכונות

 

היישוב מבשרת ציון הוקם מאיחוד שלושה יישובים שנבנו בקצה המזרחי של פרוזדור ירושלים בואכה העיר במחצית הראשונה של שנות ה-50' במאה שעברה: הראשון, מעוז ציון א' יישוב הוקם בשנת 1951 באזור הקסטל מדרום לכביש ירושלים תל-אביב, בתחילה כמעברת עולים יוצאי כורדיסטאן ועיראק ואחר כך כיישוב בעל אופי כפרי המשלב משקי עזר. מרבית מהתושבים עבדו במחצבה שהייתה בחלק הדרומי של היישוב. השני, מעוז ציון ב' יישוב שהוקם בשנת 1954 ממזרח למעוז-ציון א' ואף הוא אוכלס על ידי עולים מכורדיסטאן.  שני היישובים נקראו שנים רבות גם בשם "קסטל" והשלישי, מבשרת ירושלים יישוב שהוקם בשנת 1956 מעברו הצפוני של כביש ירושלים-תל אביב ואוכלס על ידי עולים יוצאי צפון אפריקה. שלושת היישובים תוכננו כיישובים בעלי אופי כפרי עם בתים בני קומה אחת ומשק עזר לידם. ראו עוד על הקמת היישוב. בשנת 1963 אוחדו שלושת היישובים למועצה מקומית אחת שנקראה מבשרת ציון, שם שהוא שילוב השמות מעוז ציון ומבשרת ירושלים. גם בשנים שבאו אחר-כך נשמרה, במידה רבה, ההפרדה בין יוצאי עיראק, פרס וכורדיסטאן מצד אחד לבין העולים מהרי האטלס, מצד שני… גשר הראל שנבנה בתחילת שנות ה-70 מעל כביש מספר 1 סימל את תחילת השילוב בין האוכלוסיות השונות. האוכלוסייה החדשה שהגיעה ליישוב החל משנת 1978 היא ברובה אוכלוסייה חילונית שיצאה מירושלים וחיפשה מפלט משאון הכרך, אך עדיין חיפשה את קרבת העיר כמקור פרנסה ושירותים. החל משנת 1980 החל היישוב להתפתח בקצב מואץ. מאז ועד היום נמצא היישוב בתנופת פיתוח ללא הפסק, כ-11 שכונות חדשות נבנו בישוב, הוקמו מרכזים מסחריים ונבנה "קניון הראל" – כמרכז המסחרי הגדול אשר משרת את תושבי היישוב ויישובי הסביבה. תושבי מבשרת ציון מעוניינים בשמירת אופיו של היישוב כעצמאי, המספק צרכי תושביו, בעל צביון כפרי ובנייה נמוכה, יישוב עם פארקים ושטחים פתוחים המצוי בלב אזור ירוק ושומר על ערכי טבע ונוף. זו אחת הסיבות שתושבי מבשרת ציון התנגדו למספר ניסיונות בעשורים האחרונים לספח את היישוב לתחום ירושלים.

 

גלשנו למורדות המזרחיים של הר חרת ורכבנו לאורכם.

הר חרת המתנשא לגובה של 780 מ' מעל פני הים הוא המשך של רכס הראל. שטח ההר הינו גן לאומי כחלק מתכנית רחבה של יער סטף ומתכנית פארק מוצא. במורדות ההר נמצא עין חרת שהוא מעיין נקבה עם ברכת איגום שמימיו שימשו להשקיית טרסות חקלאיות. בחורבת חרת הסמוכה נמצאים שרידים של בית חווה שמשמה הערבי ח`רבת אל חורית נגזר שמו של ההר "חרת". מדרום למעיין נמצא נחל חרת היורד לאורך המורד המזרחי של ההר ומתחבר לנחל שורק.

שם, בדקות האור הראשונות, עוד בטרם הזריחה, הסתבר שהראות לא תהייה משהו. ערפילים כיסו את ההרים. הלחות הייתה גבוהה!

 

 

המשך הדרך לאחר שיצאנו מכרם הזיתים היה בתוך החורש. בפיצול דרכים פנינו מערבה והתחלנו לעלות על הדרך במדרון הדרומי של הר חרת. העליה בתחילה הייתה תלולה וקצרה. התגברנו גם עליה יפה. בהמשך בנקודה מסוימת תוואי דרך זו היה מעל ובמקביל לכביש 395 בקטע היורד מצומת איתן לצומת כרם. ממול כבר ראינו את פסגת הר איתן אליה פנינו היו מיועדים. המשכנו עוד מערבה ובפיצול הבא פנינו ימינה בדרך הדרומית, יותר נכון לומר בסינגל הקצר שהוביל אותנו עד גרם המדרגות דרכנו ירדנו לכיכר צומת איתן.

 

חצינו את כביש 395 ועלינו לדרך המקיפה את הר איתן (מסומנת אדום במפות סימון שבילים). כאן החל קטע המסלול במדרונות הר איתן ועל פסגתו.

 

 

 

 

 

 

אורך הדרך המקיפה את הר איתן הוא כ-8 ק"מ אבל אנחנו רכבנו רק חלק ממנה. התחלנו לרכב בקטע הדרך הסלולה מעל הסטף בתחילה במגמת ירידה מול המרכז הרפואי הדסה ומול רכס אורה–עמינדב–הר שלמון ומתחת לו בלט המושב אבן ספיר.

 

התגלגלנו בדרך המקיפה את הר איתן נגד כיוון השעון.

מראש החלטנו שלא נשלים את הסיבוב ונעפיל לפסגת הר איתן מכיוון דרום.

לאט לאט דיוושנו בעליה התלולה והארוכה הידועה בשם "מעלה הלבלב". אז, חשבנו על חובבי העליות מקרב חברינו שהיו מתענגים בה "ומטפסים בה בקלילות ובמהירות. אנחנו דיוושנו ברצף, בנחת ולאט. הצלחנו!

"מעלה הלבלב: – את הסיבוב הידוע של הר איתן אימצה חבורת רופאים ומדענים מבי"ס לרפואה וביה"ח הדסה. מנהיגם הבלתי מעורער ג'ינג'י משוגע למדי בשם ירחמיאל דגן (דיגן), שעושה רבות לשמירה על ההר וחינוך אחרים בנושא. כאשר נותח בלבלבו ביקש וקיבל באופן יוצא דופן שלט קטן המנציח את עלייתו הראשונה במעלה התלול לאחר הניתוח." בסוף אפריל 2016 ירחמיאל דגן (דיגן) שם קץ לחייו בעת שקפץ אל מותו במחצבת הר חרת. ביום השבעה למותו נקבע מעלה הלבלב על שמו.

 

 

בסיום העליות המשופעות, לא היה לנו צורך לעצור להסדיר את הנשימה.

המשכנו ועלינו לפסגת הר איתן.  גובהה כמעט 800 מ' מעל פני הים. התצפית שם יכלה בתנאי ראות משופרים להיות טובה יותר.

מעט דרומה לפסגת הר איתן מצויים שרידי הכפר הערבי הנטוש אל-לוז שנכבש על ידי חטיבת הראל במסגרת כיבוש הכפר סובה (להלן) שנועד לסלק סופית את הסכנה הנשקפת לכביש ירושלים תל אביב מדרום ולהרחיב את השליטה על הרכסים מעל עין כרם ומערב ירושלים. כיבוש זה היה ב-13 ביולי 1948 בקרבות עשרת הימים במלחמת העצמאות. אחריה הוקם במקום היישוב לוזים שאוכלס על ידי עולים מתימן שעלו במרבד הקסמים. מיקום היישוב על פסגת ההר קירח לא התאימו אז ליישוב שפורק זמן קצר אחרי הקמתו

מהר איתן גלשנו צפונה ועצרנו בחניון שנמצא במקום שבשנות ה-50' נמצא בו מחנה יחידה 101.

האקליפטוס אינו שייך לחורש הים התיכוני. זה עץ שיובא מאוסטרליה בשלהי המאה -19 לייבוש הביצות וזה עץ אותו נטעה קק"ל בשנות החמישים במסגרת ייעור ביטחוני ובעיקר הסוואת מחנות צה"ל ודרכים סמוכות לגבול. בחורשת האקליפטוסים היה קיים מחנה צבאי שנבנה בראשית שנות ה-50 וניצל את עיי הכפר הפלסטיני סטף. מחנה זה נקרא מחנה ל"ה על שם מחלקת הפלמ"ח שנטבחה בדרכה לסייע לגוש עציון בינואר 1948 שמו העממי היה מחנה הסאטף.

 

 

התביישנו לנוכח הלכלוך והזוהמה שהשאירו שם אחרים שהיו במקום לפני מספר ימים. הבנתי שבגלל שימים אלה הם חג ומועד של המוסלמים אין מי שינקה.

מחנה הסטף היה מחנה הבית של יחידה 101 המפורסמת שהוקמה ביולי 1953 והייתה שייכת פיקודית וארגונית למחוז ירושלים. אני מניח שלא צריך להזכיר מי היה מפקדה ומה היו מעלליה. יחידה זו לא האריכה ימים ובתחילת שנת 1954 פורקה, מספר חודשים בלבד אחרי הקמתה. מורשת היחידה שחייה היו קצרים יישארו כנראה לנצח ויש רבים המתרפקים עליה אחרי פירוק יחידה 101 המחנה נשאר ושימש את פלוגת השריון הסודית שהגנה על ירושלים עד מלחמת ששת הימים. למי ששכח, על פי הסכמי שביתת הנשק עם ירדן מ-1949 אסור היה להחזיק בירושלים נשק כבד. אבל להפקיר את העיר, שהיא בירת המדינה אי אפשר היה. מה עשה צה"ל הקים את היחידה שחנתה מחוץ לעיר ובקרבתה. היחידה "נחשפה" במלחמת ששת הימים עת הייתה שותפה עם הכוחות שפעלו לכיבוש חלקה המזרחי של העיר. אחרי מלחמת ששת הימים המחנה המשיך להתקיים ושימש את יחידות מהמערך הלוגיסטי של פקוד המרכז ובין היתר את יחידת הקבורה הפיקודית. המחנה פורק סופית בשנות ה-80 והיחידות שחנו בו הועברו למחנה בית זית הסמוך שנמצא למרגלות הר חרת. מחנה זה אף הוא נעזב בשנות ה-90' ועומד נטוש עד ימינו. מערכת הביטחון מסרבת להעביר את שטחו לשימוש אזרחי. המעוניין לדעת למה יפנה אלי ויקבל את התשובה.

 

החלק האחרון של המסלול היה בצובה. בתחילה רכבנו מעל נחל צובה. חצינו אותו וטיפסנו בין המטעים.

 

 

חצינו את חצר קיבוץ צובה. המשכנו בין הכרמים עמוסי הענבים הנמצאים מצפון לתל צובה. פגשנו גם חלק מהבוצרים.

בתל צובה נמצאים שרידי מצודה צלבנית בלמונט (ההר היפה) שהיא חלק ממערך מצודות לאורך הדרך מירושלים למישור החוף. המקום מזוהה גם עם צובה המקראית ממנה הגיע אחד מנאמני דוד המלך יגאל בבן נתן. עד 1948 נמצא במקום הכפר הפלסטיני סובה שנכבש סופית בקרבות עשרת הימים ביולי שנה זו. מיד עם תום המלחמה הקימו חיילים משוחררים במקום את הקיבוץ פלמ"ח צובה.

 

החלק האחרון של המסע הקצר היה בשכונת הקסטל ושוב דיוושנו דרך שדרות הראל חזרה לביתי שברכס חלילים.

 

 

 

*******

היה זה טיול קיץ מענג
הוא נמשך ארבע ורבע שעות
מתוכן שלוש שעות רכיבה נטו

המסלול בו עברתי פעמים רבות מעניין כל פעם מחדש.

זהו מסלול מומלץ ונעים לכל ימות השנה.

 

 

בשלהי אוגוסט 2017 יצאתי עם שלושה חברים מקיבוץ שובל: לייזר קוברסקי, שמוליק כהן ואלי בנשימול למסע לאורך גדות נהר הדנובה במרכז אירופה. המסע נמשך שמונה ימים, מתוכם שישה ימי רכיבה, ויומיים נוספים להגעה מהארץ וחזרה אליה.

 

המסע היה בתחום באוסטריה.

רֶפּוּבְּלִיקַת אוֹסְטְרִיָה (Republik Österreich היא פדרציה המורכבת מתשע מדינות ובשלוש עבר מסלול הטיול.  שטחה: 83,879 קמ"ר, אוכלוסייה: 8.747 מיליון שפות רשמיות: גרמנית, הונגרית, סלובנית. מבחינה גאוגרפית היא נמצאת במרכז יבשת אירופה, כשהיא גובלת בצפון בצ'כיה וגרמניה, במזרח בסלובקיה ובהונגריה, בדרום בסלובניה ובאיטליה, ובמערב בשווייץ ובליכטנשטיין. לאוסטריה אין מוצא אל הים. אוסטריה ברובה היא מדינה הררית, רק מתוך כ-32% משטחה היא נמצאת בגובה הנמוך מ-500 מטרים מעל פני הים. רכס הרי האלפים מתנשא במערב ובמרכז המדינה ומהווה כ-62% משטחה. ההר הגבוה ביותר במדינה הוא הגרוסגלוקנר שמתהדר ב-3797 מטרים גובה מעל פני הים ונמצא ברכס הוהה טאורן. במזרח משתרעים מישורים פוריים שנהר הדנובה מנקז אותם. אורכה של אוסטריה ממערב למזרח הוא 560 קילומטרים.

אוסטריה תחתית (Niederösterreich) היא מדינה בצפון מזרח אוסטריה, הגדולה ביותר בשטחה מבין מדינות אוסטריה, משתרעת על שטח של 19,174 קמ"ר סביב וינה, והשנייה בגודל אוכלוסייתה, עם אוכלוסייה של כ-1.5 מיליון תושבים. בירתה היא סנקט פלטן מאז 1986, והיא עיר הבירה החדשה ביותר באוסטריה. גובלת עם סלובקיה וצ'כיה בצפון מזרח, ובדרום מערב עם מדינות אוסטריה שטיריה, אוסטריה עילית ובורגנלנד.
אוסטריה עילית ( Oberösterreich) היא מדינה בצפון אוסטריה. בירתה היא לינץ, ושכנותיה הן: בצפון מערב גרמניה וצ'כיה, במזרח אוסטריה תחתית ובדרום שטיריה וזלצבורג. אוסטריה עילית היא הרביעית בשטחה באוסטריה, והשלישית בגודל האוכלוסייה: שטחה הוא 11,980 קילומטר רבוע ואוכלוסייתה מונה כ-1.3 מיליון תושבים.
וינה (Wien) היא בירת אוסטריה ואחת מבין תשע מדינות הפדרציה האוסטרית. וינה ממוקמת על נהר הדנובה במרכז אירופה קרוב לצ'כיה, הונגריה וסלובקיה. חיים בה 1.84 מיליון בני אדם והיא העיר הגדולה ביותר באוסטריה.

ציר המסע:
בין העיר Passau בגבול גרמניה
במערב ובין Wien במזרח

 

הדנובה הוא הנהר הארוך ביותר באירופה, לאחר נהר הוולגה. הוא ממוקם במרכז ומזרח אירופה. מקורו באזור היער השחור (Schwarzwald) בגרמניה והוא זורם ממרכז אירופה לכיוון דרום מזרח לאורך 2,860 ק"מ. הוא נשפך לים השחור כדלתה בתחום רומניה. הוא עובר דרך עשר מדינות:  גרמניה, אוסטריה, סלובקיה, הונגריה, קרואטיה, סרביה, רומניה, בולגריה, מולדובה ואוקראינה ובדרכו חוצה את ערי הבירה וינה, ברטיסלאבה, בודפשט ובלגרד. אגן הניקוז שלה משתרע על תשע מדינות נוספות. הדנובה הוא אחד מנתיבי המים הבינלאומיים החשובים ביותר. זהו הנהר היחיד הזורם ממרכז אירופה לים השחור, ועל כן הוא אחד האמצעים העיקריים לתעבורה של סחורות בין מרכז ומזרח אירופה.

 

ארגון וניהול המסע

המסע התנהל במסגרת חבילת תיור שנרכשה מחברה אוסטרית שעניינה תיירות אופניים ותכולתה:
* העברה משדה התעופה בוינה לנקודת ההתחלה,
* אירוח בשבעה בתי מלון או בתי הארחה,  
* אופנים מסוג Touring לרבות תיקון במידת הצורך
* ערכת מפות הנחיות מפורטות של המסלולים,
* העברות המזוודות כל יום מנקודת המוצא לנקודת הסיום.

 

מרכיבי עלויות

1. כרטיס הטיסה
2. חבילת התיור
3. הוצאות כלכלה: במשך היום לרבות ארוחת ערב והוצאות תחבורה מעטות (מוניות ומעברות)
4. הוצאות אישיות.

 

*****

מראות המסע

*******

25/08/2017: הגעה לנקודת התחלה והתארגנות
טיסה ל-Wien
העברה ברכבת משדה התעופה ב-Wien ל- Passau

הגעה לבית המלון

נסיעה למרכז השירות לקבלת האופניים 

*****

זמני הרכיבה,
יציאה לדרך בין 08:30 ל-09:00
סיום רכיבה בין 14:00 ל-17:00
בהתאמה לאורך המסלול היומי

*******

26/08/2017: יום רכיבה ראשון,
לאורך וצמוד לגדה הצפונית של הדנובה
מהעיר Passau בגרמניה ועד Schlogen,
44 ק"מ, טיפוס מצטבר 12 מ',
העברה ברכב לבית הארחה ב- St. Agatha

Passau היא עיר בבוואריה התחתית, גרמניה. זה ידוע גם בשם Dreiflüssestadt או "עיר של שלושה נהרות", כי אל הדנובה צטרף בפסאו נחל  פונדק מדרום ונחל אילז מצפון. אוכלוסיית פסאו מונה כ -50,000 מתוכם כ -12,000 סטודנטים באוניברסיטה המקומית של פסאו. היא ידועה בגרמניה באיכות מכוני כלכלה, משפטים, תיאולוגיה, מדעי המחשב ותרבות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

*********

27/08/2017: יום רכיבה שני,
בתחילה לאורך וצמוד הגדה הדרומית של הדנובה
בהמשך חצייה לגדה הצפונית ולאורכה 
מהעיירה St. Agatha ועד העיר Linz,
67 ק"מ, טיפוס מצטבר 61 מ'

 

 

 

Linz היא עיר באוסטריה על גדות הדנובה, בירת אוסטריה עילית והעיר השלישית בגודלה באוסטריה מבחינת מספר האוכלוסין, לאחר וינה וגראץ. העיר משתרעת על 96 קמ"ר, אוכלוסייתה מונה 194,522 תושבים ובמטרופולין פרבריה 758,220 תושבים.

 

*******

28/08/2017: יום רכיבה שלישי,
לאורך וצמוד לגדה הצפונית של הדנובה
מהעיר Linz ועד העיירה Grain,
62 ק"מ, גובה מצטבר 17 מ',
העברה ברכב לבית הארחה
בעיירה Bad Kreuzen

 

 

******

29/08/2017: יום רכיבה רביעי,
בתחילה לאורך וצמוד לגדה הדרומית של הדנובה,
בהמשך לאורך הגדה הצפונית 
לקראת סיום חצייה שוב לגדה הדרומית, 
מהעיירה Bad Kreuzen ועד Spitz,
חציית הנהר ומעט הלאה
לבית הארחה בעיירה Mitterransdorf,
77 ק"מ, טיפוס מצטבר 113 מ'

 

 

 

*******

30/08/2017: יום רכיבה חמישי,
לאורך וצמוד לגדה הדרומית של הדנובה,
מהעיירה Mtterarsdorf עד לעיירה Traiismauer
מסלול קצר: 38 ק"מ, טיפוס מצטבר 48 מ'

*******

31/08/2017: יום רכיבה שישי,
לאורך וצמוד לגדה הדרומית של הדנובה,
מהעיירה Traismauer ל-Wien,
69 ק"מ, טיפוס מצטבר 40 מ'

 

 

*****

01/09/2017:
התארגנות נסיעה לשדה התעופה
טיסה לארץ וחזרה לפני כניסת השבת

********

סוף דבר

במשך שישה ימים דיוושנו כ-360 ק"מ,
לסירוגין בדרכים שבגדות הדרומית והצפונית,
כולן מסומנות ומשולטות.
אי אפשר היה ללכת לאיבוד !!!

*****

לנוכח העובדה שהמסלול עבר במישור,
הגובה המצטבר היה מועט מאוד: 251 מ'
בשני ימים היו לנו בתחילת הדרך
שתי ירידות באורך 8 ק"מ כל אחת. 

******

מראות הנוף השתנו ממקום למקום.
כל שם תואר לרומם ולפאר אותם ראוי.
הירוק הוא הצבע השולט ושם אין בעיה של מחסור במים.

*****

מקומו של ההיבט הקולינרי לא נפקד בטיול.
גם כמויות הבירה והסיידר שלגמנו לא היו שגרתיות
******

היה לנו נחמד וכיף ביחד
הייתה זו חבורה, מפרגנת, תומכת,
עליזה ומלאת שמחת חיים.

******