לטיול זה שהתקיים ביום שישי (18/5/2018) יצאנו שלושה חברים: יונה בקלצ'וק, עמית פינקלשטיין ואני.

 

יום זה היה חם מאוד. לכן, כדי להקטין את החיכוך עם קרני השמש הקופחת, בחרנו לשוטט במרחב העירוני כמוצג במפה.

 

 

******

המסלול מעגלי,
תחילתו וסיומו
במרכז רמת גן

 

פירוט המסלול, המקומות והמראות

החלק הראשון: רכיבה מנהלתית
לבד
יציאה ממרכז רמת גן
לעבר הפארק הלאומי.
פגישה עם יונה ועמית

***********************

החלק העיקרי דיווש/טיול
מוביל ומסביר יונה 
דרך הפארק הלאומי
לעבר שכונת רמת שקמה.  
חציית דרך הטייסים
והלאה בתוך שכונת כפר שלם
חציית דרך משה דין
בתוך שכונת התקווה
ברחובות הצדדיים,
ברחוב אצ"ל ובשוק
בדרך הגנה לעבר שכונת נווה שאנן
ומתחם התחנה המרכזית הישנה
דלוג לשוק לווינסקי, יותר נכון עקיפתו
הלאה ברחובות שכונת פלורנטין

********************

החלק האחרון: רכיבה מנהלתית
עם עמית 
חציית שכונת נווה צדק לעבר החוף
צפונה בטיילת עד חוף שרתון.
בשדרות נורדאו
וברחובות הקטנים המקבילים לרחוב פנקס
והלאה לחזרה למרכז רמת גן.

.

******

הפארק הלאומי 

הפארק הלאומי ע"ש קריניצי – הפארק הוקם על אדמות הכפר הנטוש סלמה וניטע בט"ו בשבט בשנת תשי"א-1951 בנוכחות ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון, הרמטכ"ל יגאל ידין, ראש העירייה אברהם קריניצי ושורה של שגרירים וקונסולים זרים. חזון קריניצי היה : "הפארק יהיה נטוע כ-60 אלף עצים ושיחים… אגם מים שישתרע על שטח של עשרה דונמים מעוטר בצמחי מים ומצויד באפשרות שיוט לילדים ונוער. בגן תשוכן פינת חי… בה יותקן אקווריום גדול… אני רואה במה נרחבת שמעליה תנגן התזמורת העירונית לעתים מזומנות…הפארק מיועד לאזרח והאזרח יהיה בעליו … עקרון הפיקוח יהיה אחד תמיד: הכניסה אל הגן והגישה אל שימושיו חינם לכל".
חמשת אלפים תלמידים השתתפו בנטיעת הפארק. ראש הממשלה הרים על נס את פעולתה הברוכה של רמת-גן ושל ראש העירייה אברהם קריניצי. הוא אמר בנאומו: "לפני כמה חדשים הציעה ממשלת ישראל לנטוע שלושה פארקים: בצפון תל אביב, מזרחית ליפו וברמת-גן. זכות גדולה היא לרמת-גן שהיא הראשונה המתחילה במצווה ונוטעת את הפארק הראשון". בפארק ניטעו כ-3000 עצי חרוב, 250 עצי זית, 100 עצי תאנה, עצי פקאן, עצי אבוקדו ועוד. כמו כן נקדחה באר המספקת מים גם לדיירי השכונה הסמוכה.
בסוף שנת 1957 החלו עובדי הפארק לצקת יסודות למזח באגם. בט"ו בשבט תשי"ח הוזרמו המים הראשונים אל האגם כדי לבחון את יעילותו וכעבור שבוע, בשעה שירדו גשמים עזים, הוצף האגם במי גשמים מגדה אל גדה. בשנות ה-60 הושלמה בנייתו של האמפיתיאטרון בפארק ומאז נערכו בו ובפארק בכלל אירועים בקנה מידה ארצי ובינלאומי, כגון תערוכות פרחים, ימי הצנחן ועוד. הפארק המשיך להתפתח לאורך השנים ועיריית רמת-גן, המפעילה אותו, דבקה בערך של פתיחות לכל אדם המגיע אליו.

 

*******

רמת שקמה 

רמת שקמה כוללת כיום את גבעת גאולה ואת שיכון ליפקאני. השכונה הוקמה בשנת 1954, ושוכנו בה תושבי המעברות חיריה, סאקיה וסַלָמֶה שפונו ממקומם דרומית לכביש מסובים. השכונה כונתה בעבר 'סַלָמֶה ג' כשם הפרויקט, אך שמה הרשמי ניתן לה על שם עץ השקמה העתיק שב"גן הבנים", הגן הציבורי המרכזי שבה. הכיכר הראשית בשכונה נקראת "כיכר הרב פרדס", על שמו של הרב אליהו פרדס, הרב הראשי לשעבר של ירושלים, שהיה גם רבה של רמת גן. מוצאה של משפחת פרדס היה העיר Palencia במחוז Paredes בצפון מערב ספרד שהגיעה לארץ ישראל לאחר גירוש יהודי ספרד בשנת 1492. בנו אברהם פרדס היה מנהל בית הספר העממי המרכז בו למדתי כילד..
בראשית דרכה אומצה השכונה על ידי יהודים נדבנים מפילדלפיה. מדדיה של השכונה לא היו מזהירים לאורך שנים על אף קרבתה לשכונה האמידה רמת חן, לכביש הטייסים ולפארק הלאומי. עם זאת, בזכות מפעל בית הספר היסודי "נטעים" ובזכות הקרבה לבית הספר התיכון "בליך", נודעה השכונה כמקום מטופח, ערכי וחינוכי.
בסוף שנות ה-70 זכתה השכונה להוביל את פרויקט שיקום השכונות שהשפיע, נוסף על שיפור המצב הפיזי, גם על שיפור המצב החברתי בשכונה. הפרויקט, בשונה מפעולות "שיקום שכונות" אחרות שנעשו ברחבי ישראל. על אף פעולת השיקום, הוזנח מעט מבצע הקמת המבנים החדשים כשנה אחרי השלמת הפרויקט. בתחילת שנות ה-80 הוקם בקצה השכונה, בתחילת רחוב שלם, בית הספר התיכון "אורט אבין". בעשורים האחרונים זכתה השכונה לתנופת שיקום ושיפור: בתים חדשים ומרווחים נבנו בסמיכות לפארק הלאומי והוקמו מרכזי חינוך וחברה, כמו מתנ"ס לנוער ולתלמיד המציע, בין היתר, לימודי נגינה, ספרייה עירונית פעילה, שבט צופים ומרכז לקהילה הבוגרת.

*******

כפר שלם

כפר שלם היא שכונה בדרום מזרח העיר תל אביב במקום בו ניצבת השכונה התקיים עד לשנת 1948 חלק מהכפר הערבי סלמה להלן. במבצע חמץ שהתקיים ב-22 באפריל 1948, נכבש הכפר, ותושביו נמלטו ליפו. לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל יושבו מבני העיירה בפליטים יהודיים מהאזור ובעולים חדשים, בעיקר משפחות של עולים תימנים, שהגיעו במבצע על כנפי נשרים. בהמשך הוקמו גם צריפים ומבנים ארעיים לקליטת עולים נוספים. שטח הכפר חולק לשלושה אזורים – סלמה א', ב' וג'. בנובמבר 1948 סופחו רוב שטחי הכפר לתל אביב וכשליש מהם (סלמה ג') לרמת גן. מאוחר יותר שונה שם הכפר מ"סלמה" ל"כפר שלם", שהייתה מעתה לשכונה תל אביבית צפופה מאוד – בת כ-20,000 תושבים. לבד מבתי הכפר הערבי שנושבו, נבנו על אדמות הכפר השכונות רמת חן, גבעת גאולה, רמת השקמה, שכונת הבולגרים, שכונת חפץ חיים וכןהפארק הלאומי של רמת גן..

סלמה הייתה עיירה כפרית ערבית כ-5 קילומטרים מזרחית ליפו, מזרחית וסמוך לשכונת התקווה, שתושביה נמלטו במהלך מלחמת העצמאות. ב-1913 רכשה חברת חברה חדשה לקניית ומכירת קרקעות 2150 דונם מהשייח' של סלמה, סלים. 650 דונם נמכרו לאיכרי פתח תקווה והיתרה לחברת אחוזת קורסק שחזרה בה, מאוחר יותר, מן העסקה. השטח עליו שכנה העיירה מצוי היום בתחומן של שלוש ערים שונות – שכונת התקווה ושכונת כפר שלם בתל אביב-יפו, שכונת גבעת גאולה והפארק הלאומי ברמת-גן ודרום גבעתיים.

מרכז הכפר והגרעין ההיסטורי שלו שכן כ-500 מ' מצפון לכביש תל אביב–יהודיה, אך מתצלומי אויר עולה שהשטח הבנוי הרציף הגיע עד לכביש ואף חצה אותו. ממרכז הכפר יצאו שש דרכים עיקריות: מערבה, צפונה-מערבה, צפונה-מזרחה, מזרחה, דרומה, דרומה-מערבה. בתים נבנו לאורך הדרכים שיצאו מן הכפר, כך שהשטח הבנוי קיבל צורה של כוכב. מעבר לשטח הבנוי הרציף היו פזורים בתים בפרדסים ברדיוס נרחב. ריכוזי בתים היו קיימים בחלק המזרחי של הכפר (באזור דרך הטייסים של היום ואף מעבר לו).
מסוף 1947, לאחר החלטת החלוקה של האו"ם, השתתפו חלק מתושבי סלמה בפעילות נגד היישובים היהודיים הסמוכים, וכוחות צבא ההצלה בפיקודו של חסן סלאמה השתמשו בעיירה כבסיס לפעולותיהם כנגד תושבי תל אביב ורמת גן. לאור המצב הביטחוני הרעוע החלו תושבים מסלמה להימלט לכיוון הערים יפו, לוד ורמלה. בשכונות היהודיות הסמוכות הוצבו כוחות מחטיבת גבעתי של "ההגנה". ב-8 בדצמבר 1947תקפו לוחמיו של חסן סלאמה את שכונת התקווה. מתקפה זו הצליחה בשלב הראשון, אך לבסוף נהדפה. בתים רבים בשכונה הועלו באש, ובתים נוספים של תושבי השכונה שברחו, נבזזו. בסוף אותו החודש ביצעו כוחות שכללו יחידות של חטיבת גבעתי והפלמ"ח תקיפה כושלת שכונתה "מבצע יהושע", על חלקה הצפוני של העיירה. בחודשים שלאחר מכן בוצעו תקיפות נוספות של "ההגנה" על סלמה, כמו למשלמבצע נזלת. במשך תקופה זו המשיכו ערביי סלמה לירות לעבר שכונות יהודיות. באפריל 1948 נערכו שתי התקפות נוספות של "ההגנה" על סלמה, שבעקבותיהן התגבר זרם התושבים הנמלטים מהעיירה. ב-28 באפריל 1948, במסגרת מבצע חמץ של "ההגנה" שמטרתו המקורית הייתה כיתור העיר יפו על ידי כיבוש הכפרים הערביים סביבה, טיהור השטח שסביב לה וקידום כניעתה, החלה חטיבת "קרייתי" של ההגנה להטריד את סלמה מכיוון מערב. בעקבות פעילות "ההגנה" נמלטו תושבי הכפר ומגיניו לעבר יפו. בליל ה-29 באפריל תקפו יחידות של חטיבת אלכסנדרוני את העיירה משני כיוונים שונים ומצאוה ריקה מבני אדם.

לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל יושבו מבני העיירה בפליטים יהודיים מהאזור, ובהמשך הוקמו גם צריפים ומבנים ארעיים לקליטת עולים נוספים. שטח הכפר חולק לשלושה אזורים – סלמה א', ב' וג'. בנובמבר 1948 סופחו רוב שטחי הכפר לתל אביב וכשליש מהם (סלמה ג') לרמת גן. כ-500 דונם הוחכרו לחברת "הזרע", שהקימה במקום חווה חקלאית (כיום "חוות שלם"). שטח הכפר כולו הועבר לבעלותהקרן הקיימת לישראל.
בבתים נטושים בפאתי הכפר בתחום רמת גן התיישבו עולים מתימן, בשטח שהפך מאוחר יותר ל"גבעת גאולה". על שטחים חקלאיים של סלמה הוקמו ברמת גן השכונות רמת השקמה, רמת חן והפארק הלאומי. בשנת 1974 הוקם על חלק משטח הפארק הלאומי הספארי.
בתל אביב הוקמו השכונות הבאות על שטחי סלמה: נווה אליעזר, ניר אביב, נווה חן, נווה בארבור, נווה צה"ל, נווה כפיר, לבנה וחלק מיד אליהו.
רחוב "דרך שׂלְמה", העובר בדרום תל אביב, חיבר בעבר את יפו וסלמה ומשמר את שמה של העיירה.
כיום נותרו כמה ממבני העיירה כבתים בשכונת "גבעת גאולה" ברמת גן ובכפר שלם בתל אביב. ברמת השקמה, בפינת דרך הטייסים והרב פרדס ניצב מתחם מגודר ובתוכו עץ שיזף עתיק. בסמוך לעץ עמד עד שנות ה-70 קבר ש'יח. הקבר עמד בפאתי בית קברות מוסלמי, שעליו נבנו חלק מדירות השכונה. רוב בתי סלמה נהרסו במסגרת מבצע "פינוי-בינוי" עם הריסת חלקים נרחבים מכפר שלם ושכונת הארגזים בתל אביב. בנוסף נותרו על תילם מבנה קבר השיח', בית קברות אחד ומסגד העיירה.
מקור, הרחבה והפניות

בעשור השני המדינה ביקשה להרוס את בתי הכפר ולהקים בתים חדשים. ב-1965 נחקק חוק פינוי בינוי והחל תהליך פינויים של התושבים מהשכונה. תהליך זה ידע עליות ומורדות בסוגיית היחס תושבים-מימסד; אחד מאירועי המריבה הקשים אירע בדצמבר 1982, כשתושב השכונה, שמעון יהושע, ניסה למנוע את הריסת ביתו ונורה למוות בידי שוטר. בתחילת שנות ה-90, פונו מאות משפחות שקיבלו פיצויים. רבות מהן קיבלו דיור בשיכונים רבי קומות באזור, שהפכו עד מהרה, עקב צפיפות הדיור, למה שהתושבים מכנים "סלאמס על עמודים" לחלק מן המשפחות איפשרה עיריית תל אביב-יפו להמשיך לגור בבניינים צמודי קרקע. כל שתי משפחות קיבלו מגרש של חצי דונם, ורשות לבנות בית דו-משפחתי. עקב נדירות בתים צמודי קרקע, ומדיניות חילופי האוכלוסין בתל אביב, החליטה עיריית תל אביב-יפו שכל הבתים צמודי הקרקע בתל אביב ישלמו ארנונה אחידה, בלי קשר לשירותים האחרים הניתנים במקום. כ-300 משפחות שלא נכללו בהסדרי שנות ה-90, גרות כיום במתחמים המיועדים להריסה.
מקור, הרחבה והפניות

*******

שכונת התקווה

 

 

שכונת התקווה שוכנת בדרום-מזרח תל אביב בגבולות דרך ההגנה בצפון, נתיבי איילון במערב, רחוב גבעתי ורחוב מצובה במזרח, ודרך לח"י בדרום. השכונה נוסדה בשנות ה-30, אך סופחה לתל אביב רק לאחר מלחמת העצמאות.
שכונת התקווה נוסדה ב-1935 על ידי עובדי עיריית תל אביב יוצאי עדות המזרח, ביוזמתו ובמימונו של יהושע ליכטר, שמעון מליחי (מליחי היה המוכתר של שכונת התקווה, אהוב השכונה) וגרשון שץ. ליכטר מליחי ושץ קנו שבעה דונמים של פרדסים מיושבי הכפר הערבי סלמה הסמוך, והעמידו אותם לחכירה. למרות המחיר הזול (3 לירות ארץ ישראליות למגרש) לא היו קופצים רבים. הראשון לרכוש מגרש בשכונה היה נדב זכריה (שמאוחר יותר הפך ל-"מוכתר" הראשון של השכונה), שהתיישב בפאתי השכונה ובנה בה במו ידיו דירת שני חדרים. כאשר פרצו מאורעות 1936, הגיעו לשכונה משפחות נוספות, בעיקר משכונת "כרם התימנים". השם הוא סמלי כסמל לאמונתם של המייסדים בעתיד מזהיר
במהלך מלחמת העצמאות שימשה השכונה חיץ בין תושבי הכפר הערבים לבין תל אביב. בתחילת המלחמה נערכה מכיוון הכפר סלמה התקפה כבדה על השכונה בפיקודו של חסן סלאמה, שנהדפה תוך אבידות כבדות לתוקפים.
לאחר הקמת מדינת ישראל הועברו יושבי השכונה למעברות שיוחדו לעולים מארצות המזרח. כאמור, עד קום המדינה סרבה עיריית תל אביב לספח את השכונה לתחום שיפוטה, וכתוצאה מכך נאלצו התושבים לספק את צורכיהם בכוחות עצמם. הם יצרו מערכת חברתית נבדלת, עד כי בשנות ה-60 (כ-15 שנים לאחר הסיפוח) עדיין ניכרה מגמת התבדלות רבה יחסית של תושבי השכונה.
מקור והפניות

שכונת התקווה היא אחת השכונות היותר קהילתיות של תל אביב. בעבר נחשבה לשכונת עוני והייתה לסמל לקיפוח כלפי עליית המזרח, ובפרט העולים מתימן ומעיראק שמהווים עד היום רוב בקרב התושבים – אבל גם סמל לסירוב שלהם להיכנע לקיפוח.
בשנים האחרונות הושקעו בשכונה עשרות מיליוני דולרים בשיפור תשתיות מים וביוב, סלילת מדרכות והתקנת מקומות חנייה  ושדרוג שוק התקווה.

*****

 

 

 

פלורנטין היא שכונה בדרום תל אביב, הסמוכה לגבול עם יפו, אשר נקראת על שמו של דוד פלורנטין. השכונה ממוקמת בין הרחובות העלייה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו מצפון ודרך שלמה (סלמה) מדרום.
השכונה הוקמה בשנת 1927 מדרום למסילת הרכבת לירושלים שהובילה אליה מתחנת הרכבת יפו, על-פני פרדס רחב ידיים. פלורנטין נוסדה על ידי דוד אברבנאל והקבלן שלמה (סלומון) פלורנטין, שעלה לישראל מסלוניקי שביוון. את השכונה קראו על שם אביו של שלמה, דוד פלורנטין^] השכונה תוכננה כשכונה בורגנית המשלבת עסקי מלאכה, תעשייה זעירה ומסחר, לצד בניינים בני 3 עד 4 קומות שרחובות צרים ביניהם.
בראשיתה אוכלסה פלורנטין בעולים יהודים מיוון, פולין, צפון אפריקה, בולגריה, טורקיה ובוכרה. לקראת סוף שנות ה-60 של המאה העשרים החלה נטישת השכונה על ידי תושביה המקוריים, שאת מקומם תפסו עסקי מסחר ותעשייה זעירה. בשנת 1991 הכריזה עיריית תל אביב על פרויקט התחדשות אזורי שנמשך עד לסוף העשור ומאז מובילות אותו יוזמות פרטיות הכוללות שיפוץ מבנים ותיקים, בניית בתי דירות, פתיחתם של בתי קפה, מקומות בילוי, גלריות, סדנאות אמנים צעירים וחנויות מעצבים, תוך חיסול התעשיות הוותיקות, כמו ביגוד וריהוט. עלויות המגורים והשכירות, הנמוכות יחסית לשכונות תל אביביות מבוססות יותר, מושכות לפלורנטין צעירים רבים ו"בליינים" החיים בצד האוכלוסייה הוותיקה ההולכת ומצטמצמת. עם זאת, סמיכותה של השכונה לאזור התחנה המרכזית הישנה וריכוזי העובדים הזרים בסביבותיה עדיין לא הצליחו להיטיב עם תדמיתה.
מגמת ההתחדשות עוררה את שוק הנדל"ן בשכונה, וגרמה למספר בעלי בתים להגיש תביעות נגד תושבי שכונה ותיקים החיים בהסכם דמי מפתח, בשאיפה לקבל לראשונה אחרי עשרות שנים תמורה ריאלית לנכסים שברשותם. כתוצאה ממשפטים אלו חלו תמורות דמוגרפיות באוכלוסיית האזור, משפחות מסוימות נאלצו לעזוב וגדל ריכוז הצעירים בשכונה.
באוקטובר 2006, לאחר שעלתה רמת הפשיעה בשכונת פלורנטין, החליטה העירייה לתגבר את המשטרה בשוטרי משמר הגבול. תושבי השכונה, ביחד עם פעילים מארגונים חברתיים, יצאו להפגנות כנגד תוכנית זו. ההחלטה לא בוטלה, אך מאז פעילות המחאה שוטרי מג"ב לא פועלים בשכונה

 

גרפיטי הוא כל כתובת אותיות הנעשית מתוך כוונה להביע רצון כלשהו, עמדה או ביטוי עצמי. גרפיטי עשוי להיות כתובת סתמית שמטרתה וונדליזם אך ישנה תנועה של ציור גרפיטי כאמנות המשתמשת בכתובות מעוטרות כדי לייצג את שם האמן. בדרך-כלל מדובר בציורים שנעשים ללא הסכמת בעלי הרכוש – ועל כן מדובר בעבירה על החוק ובוונדליזם, אך גרפיטי כשלעצמו ובהסכמה חוקי לחלוטין. עם הזמן השתנתה התפיסה לגבי הגרפיטי, שהפך לאמנות מקובלת במקומות רבים בעולם בדומה לציור קיר ואמנים הפעילים בו קיבלו הכרה וקהל עוקבי.
המילה "גרפיטי" מקורה במילה האנגלית "graffiti" שהיא צורת הרבים של המילה "graffito", אף שלא נהוג להשתמש בצורת היחיד. המילה הגיעה לאנגלית מהאיטלקית ומקורה במילה היוונית "גרפאין" (γραφειν) שפירושה "לכתוב". עוד אפשרות למקור מילה זו היא פירוק המילה ל- "גרף" ו- "טי" הפירוש של זה ביוונית הוא קווי צבע.
בשל היותו של הגרפיטי ציור על רכושו של אחר בניגוד להסכמתו, מדובר בפעולה בלתי חוקית. כדי להילחם בתופעה הקצו ערים רבות קירות מיוחדים למען אמני גרפיטי, מתוך כוונה לאפשר לאמנים לפתח את אמנותם מחד, מבלי שיעברו על החוק מאידך. אחרים מתנגדים לגישה זו בטענה שאפשרות ביצוע הגרפיטי בצורה חוקית אינה מקטינה את ביצועו בצורה בלתי חוקית, וגם משום שמלאי המקום בקירות החוקיים מוגבל ולעיתים ישנו צורך לכסות אחד את השני. יש ערים בהן התארגנו קבוצות של אזרחים נגד גרפיטי, הפועלים באופן שיטתי למחיקת ציורי הגרפיטי.
מקור, הרחבה והפניות

שכונת פלורנטין משמשת עבור עשרות אמני גרפיטי כמגרש משחקים, קנבס ליצירה ומקום לביטוי יצירתי שלהם,
מה שהפך את האזור, בו גם מתגוררים ועובדים מרביתם, למוזיאון רחוב צבעוני יחיד במינו.

יהונתן כיס-לב (נולד ב-1985) הוא צייר ושחקן ישראלי. ציוריו, בסגנון אמנות נאיבית וכן בסוגת אמנות רחוב, הוצגו בתערוכות בארצות הברית, קנדה ואירופה. בתחום המשחק הופיע בהצגות תיאטרון ובתוכניות טלוויזיה וכן כמדובב וכקריין ספרי-שמע.
כיס-לב גילה עניין באמנות חזותית מגיל צעיר. הוא למד בתיכון תלמה ילין לאמנויות ובארגון הקולג'ים הבינלאומיים Pearson UWC בקנדה. בשנת 2007 הציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו בתל אביב, בשם "התחלות: נווה צדק ויפו". בשנים שלאחר מכן החל לפתח טכניקות אשר, על פי האמן, סייעו לו לצייר כמו ילד, בצורה חופשית סגנונו מזוהה כנאיבי.
במקביל, החל בשנות העשרים המוקדמות שלו, כיס-לב החל בריסוס סיסמאות גרפיטי פוליטי למען עובדים זרים בדרום תל אביב, למען הקהילה הגאה בישראל, ולמען תהליך השלום עם הפלסטינים. עבודותיו הפוליטיות, אשר בתחילה היו טקסטואליות, החלו אט אט ללבוש סימנים חזותיים, כגון בעבודה "שרוליק וחנדלה", המתארת את דמותו של שרוליק הישראלי וחנדלההפלסטיני מחבקים זה את זה, יצירה אשר לא כללה טקסט כלל.
במאמצים להשתמש באמנות כגשר בסכסוך הישראלי פלסטיני, הצטרף כיס-לב בשנת 2011 כמקים שותף לפורום אמנים ישראלים-פלסטינים בחסות פורום המשפחות השכולות למען שלום. במסגרת הפורום האמנים הפלסטינים למדו מהמשתתפים הישראלים על השואה וביקרו לראשונה במוזיאון יד ושם. בשנת 2014, נוכח אירועי האינתיפאדה השקטה, כיס-לב חבר לפעילת השלום הפלסטינית רימאן ברקאת והשניים כינסו מספר כנסים לדו קיום תחת הכותרת "הללויה – דיאלוג ישראלי פלסטיני." נוהג לתרום מעבודותיו למען מטרות חברתיות כגון עמותת אח בוגר אחות בוגרת ישראל ועמותת גיבורים קטנים.
מקור והפניות

 

 

גינות קהילתיות מוקמות על ידי התארגנות של תושבים אשר הופכים בעבודה משותפת שטח ציבורי ומוזנח בשכונה, לגינת פרי וירק. מדובר בהתארגנות של תושבים שמאמינים שהם חלק מקהילה גדולה יותר. לפי הערכות, ישנם כמאות גינות קהילתיות פזורות ברחבי הארץ, ולצידם עשרות תושבים שמסדרים, עודרים, שותלים, משקים ונהנים מתוצרת עצמית של פירות, ירקות, פרחים וצמחי תבלין. מאות הגינות הקהילתיות מעניקות למתנדבים עיסוק לשעות הפנאי, חיבור אל הקרקע וגם הזדמנות להכיר את שכניהם. החקלאות העירונית מאפשרת לתושבים להנות מחיבור אל הטבע ולזכות בריאות ירוקות במקום מפגעים סביבתיים.
גינת פלורנטין הוקמה בשנת 2005 על חורבותיו של בית הספר "דרויאנוב". במשך שנים הפכו תושבי העיר את חצר בית הספר השומם לחלקת גן עדן פרטית שמשלבת את חיי התרבות של השכונה הססגונית. הגרעין החזק של גינת פלורנטין מונה כעשרה פעילים ועוד המון מתנדבים מתחלפים. הגינה בפלורנטין מאגדת את כל הקהילה יחדיו, כך למשל, בכל יום שישי נערכת פעילות של הפעילים עם ילדי הגן הסמוך, וקבוצות של נוער בסיכון מגיעות לפה אחת לשבוע לטפח את הערוגה שלהם. עיריית תל אביב מספקת את ההשקיה, כלי עבודה ושתילים מהמשתלה העירונית. הפעילים מקפידים לבנות בעצמם את ההשלמות עם דגש על חומרים ממוחזרים כמו משטחי פריקה. אחת לשנה נערכת בגינה מסיבת שכונה שהכנסותיה מיועדות לתקציב השנתי.
דף הגינה בפייסבוק

 

 

 

 

 

 

 

סוף דבר

טיול זה נמשך כשלוש שעות ושלוש רבעי שעה
ומתוכן שעה עצירה

******

למרות החום הרב נהינו מאוד.
בדיעבד, הסתבר שצדקנו בבחירת מסלול זה.
לא הצטערנו שלא היינו היום בשטח הפתוח.

**********

שמחנו שיונה הוביל אותנו ובעיקר הראה לנו
את שפע ציורי הגרפטי אותם הכיר בסיור בשבוע קודם.
על כך נתונה לו תודתינו

 

*******

אין ספק ציורי וכתובת הגרפיטי  מרשימים
לי, הם  מזכירים מקומות אחרים בחו"ל
למשל רובע צ'ורדיץ במזרח לונדון.

********

בסיום הסיור, התחושה הייתה שזה סיור מקדים לשלושה טיולים:
1. שכונת התקווה,
2. מתחם התחנה המרכזית הישנה
3. שכונת פלורנטין,
בטיולים אלה אבקש להעמיק את הידע אודות מקומות אלה
וגם (איך אפשר לא?!) לצלם ולצלם.
מומלץ!