לטיול זה יצאנו ביום שבת (10/3/2018).

 

בפעם זו היינו שלושה חברים: אבי דן (גבים), ארז צפדיה (עומר) ואני (מבשרת ציון).

 

את המסלול תכנן אבי דן והוא גם הוביל.

 

*****

המסלול מעגלי
עם כוון השעון
התחלה וסיום
חצר משק גבים

*****

האזור הגאוגרפי,
מישור החוף הדרומי:
דרום מערב מישור פלשת
שער הנגב

חלק ממרחב שקמה

"מרחב שקמה" כולל את רצועת השטחים הפתוחים בתחום אגן הניקוז של נחל שקמה. זהו השטח הפתוח הגדול ביותר במרכז הארץ. אגן נחל שקמה הוא חלק מאזור המעבר בין האקלים הים תיכוני בצפון לאקלים המדברי בדרום. האזור כולל עירוב של שטחים טבעיים, חקלאיים ונטועים נרחבים שבהם משולבים אתרים היסטוריים ואתרי טבע. השילוב בין שטחי חקלאות רחבים ושטחים טבעיים יוצר פסיפס של בתי גידול ונופים מיוחדים במינם: ערוצי נחלים, רכסי כורכר, ביתרונות, רצף תילים ארכיאולוגים, שמורות טבע, פריחה ססגונית, חולות נודדים, יערות נטועים, שרידי יישובים קדומים ואתרי מורשת וטבע רבים נוספים.

יחידות הנוף במרחב הטיול
אגן דורות
וגבעות רוחמה

אגן דורות נחל דורות מהווה חלק מאגן הניקוז הדרומי של נחל שקמה. הוא מחורץ, מגוון וקיימים בו נחלים קטנים ובהם שרידי בוסתנים, ושרידים ארכיאולוגיים. הנוף פתוח בעיקרו, ללא ישובים כפריים למעט קיבוץ דורות ומתיישבים בודדים. העיר שדרות גובלת ביחידה ממערב. באגן קיימים עדיין שטחים טבעיים, משמעותיים יותר, בתוך השטחים החקלאיים הנרחבים. ניתן לראות את היחידה כיחידת מעבר בין גבעות רוחמה למישורים החקלאיים. בחלקה הדרומי מתמזגת היחידה עם המישוריים החקלאיים של הנגב המערבי. היחידה מהווה את החלק המערבי של מכלול הנוף הפתוח שנמשך מכביש 40 במזרח ועד פאתי שדרות במערב.
לאורך הנחלים באגן דורות נמצא שילוב של שרידי בוסתנים, נטיעות חדשות יותר (בעיקר אקליפטוסים) וכתמים של בתות בני שיח ועשבוניים. על הגבעות שטחים גדולים יותר של יערות ותיקים (בעיקר אקליפטוסים) וצעירים יותר (בעיקר מחטניים, סביב דורות ומדרום לניר משה). בחלק העליון, המזרחי, של היחידה יש כתמי בתה גדולים יותר.

 

******

גבעות רוחמה מהוות את לב מרחב נחל שקמה.  יחידת נוף זו גדולה עם מגוון של תצורות נוף וצומח במרכז המרחב הפתוח שבין כביש 40 וכביש 6 במזרח  לכביש 232 במערב . המרחבים הגדולים והנוף הפתוח מאופק לאופק יוצרים מרחב איכותי. היחידה מאופיינת באזור גבעות בעל תשתית כורכר וחול בחלקו הגדול של השטח. עם המעבר דרומה מתעבה הכיסוי בחומר איאולי על-גבי הכורכר. חלקים נרחבים מהשטח משמשים למרעה. ביחידה שמורים לפיכך שטחים טבעיים גדולים יחסית. הצירוף של שטחים טבעיים, נטועים וחקלאיים יוצר מרחב גדול פתוח שבו התיישבות מצומצמת: יישוב בודד (רוחמה) ומספר חוות קטנות. יש ביחידה פסיפס מורכב משטחי מרעה, שטחי פלחה גדולים ויערות נטועים, בעיקר משני סוגי עצים: אקליפטוסים ותיקים, שחלקם התנוונו ונטיעות צעירות בעיקר מחטניים עם מעט רחבי עלים בעמקים ולאורך הנחלים.
במרכז השטח נמצא קיבוץ רוחמה. בנוסף נמצאות חוות בודדים (פנחס, נסים) ומספר מחסנים וריכוזי כלים חקלאיים
כל השטח גבעות רוחמה מתנקז לנחל שקמה דרך מספר יובלים: החלק המזרחי של היחידה מתנקז דרומה דרך נחל סד. החלק הדרומי מתנקז מערבה דרך נחל בוטה לנחל דורות, לנחל הוגה וממנו לנחל שקמה. החלקים המערביים מתנקזים לכיוון צפון מערב דרך נחל חצב, נחל זדים ונחל דב.
בגבעות רוחמה טיפוסי צומח בתה של בני שיח עם עצים בודדים, בעיקר שיזפים. כתמים של צמחית חולות, כתמים של כורכר קשה, בשלטון קורנית מקורקפת. עצים בודדים וחורשות קטנות של עצי בוסתן ואקליפטוסים ותיקים. נטיעות: אקליפטוסים ותיקים, חורשה מתנוונת של שיטה מכחילה, חורשות של אורנים צעירים ורחבי עלים בעמקים ובשולי נחלים.

הרחבה מפורטת
סקר מכון דש"א של החברה להגנת הטבע משנת 2004
נחל שקמה – אגן מרכזי סקר, ניתוח והערכה של משאבי טבע, נוף ומורשת האדם,

 

עוטף עזה

דמות האזור בעבר

שלהי המאה ה-19 ובתקופת המנדט
העורף החקלאי של  העיר עזה

 

 

 ערב מלחמת העצמאות

שטח החיבור
בין שני חלקי המדינה היהודית
שנקבעה בהחלטת החלוקה
בכ"ט נובמבר 1947 

מרחב שנתפס
על ידי חטיבת הנגב
במאי 1948

עשור ראשון
אזור ספר
מול רצועת עזה

 

******

פירוט המסלול,
המקומות והאתרים

בית הביטחון המשופץ בקיבוץ גבים

גבִים הוא קיבוץ במערב הנגב הצפוני, כחצי קילומטר מדרום לעיר שדרות וקילומטר ממזרח לצומת שער הנגב, בתחום המועצה האזורית שער הנגב.
קיבוץ גבים הוקם בי"ב אלול תש"ז, 28 אוגוסט שנת 1947, כחודשיים לפני ההכרזה על הקמת המדינה. המקימים את הקיבוץ, היו יוצאי פלמ"ח, מתנועת הנוער העובד והלומד, יוצאי גרעיני מגשימים ולפיד. במרוצת השנים, נוספו אל הקיבוץ יוצאי גרעינים רבים אחרים יוצאי נח"ל ובוגרי תנועת עליית הנוער, כאשר בשנות החמישים עבר הקיבוץ משבר חברתי אשר גרם לרבים מהחברים לעזוב.
שמו המקורי של הקיבוץ היה שדה עקיבא, על שמו של עקיבא אטינגר האגרונום, אך הוחלף עם הזמן לשמו הנוכחי גבים, השאול משמן של הגומות בסלעים בהן מצטברים מי הגשמים. מיקומו של קיבוץ גבים, במרכז הפעילות של קבוצת יישובי שער הנגב, הוביל את מועצת שער הנגב לבחור בו לצורך הקמתו של בית הספר שער הנגב, בו למדים תלמידים משאר היישובים באזור, המשתייכים אל המועצה.
בשל מיקומה של גבים במרכז המועצה, החליטו קברניטי ופרנסי האזור להקים את קריית החינוך בשדותיה החקלאיים של גבים. תוך זמן קצר, שדות פורחים ומוריקים התחלפו בקמפוס מלבלב ושוקק אדם. בקריית החינוך ישנו בית-ספר אזורי מצוין, בו מתחנכים ילדי האזור מכיתה א' ועד יב'. לצידו, שוכנת המכללה האקדמית ע"ש ספיר, הגדולה מבין המכללות בארץ, ובה פקולטות רבות ואיכותיות, לרבות בית-הספר למשפטים היחידי בדרום ובנגב.
בקיבוץ עצמו קיימת מערכת חינוך מסודרת ומוערכת המתחילה מהגיל הרך ונמשכת עד סיום בית-הספר התיכון, הכוללת פעילויות ,חוגים והדרכה צמודה לילדים לאחר שעות בית-הספר.
בשנותיה הראשונות של גבים, פרנסתה באה לה בעיקר מענפי חקלאות שונים. עם השנים, הוקם בקיבוץ מפעל "זמיר" הייחודי שייצר חלילים לנגנים מקצועיים וללימוד נגינה והתרכז בייצוא לחו"ל. לימים דעך המפעל ונסגר, אך עד היום חלילי "זמיר" נחשבים לפריט אספני מיוחד ואיכותי.
כיום פועל בקיבוץ מפעל "פולג" מקבוצת "פוליפילם" הגרמנית, המייצר יריעות הגנה לפני השטח, העשויות פוליאתילן. במקביל למפעל "פולג", הקיבוץ ממשיך לטפח ולהסתמך על הפן החלקאי. ענפי החקלאות העיקריים הם גידולי שדה, לול ורפת. לימים, כאשר התייצבו האוכלוסייה והקהילה, החל הקיבוץ לעודד את חבריו ותושביו ליזום, ליצור ולהתפרנס. חברי הקיבוץ עוסקים בעבודות שונות בקיבוץ ומחוצה לו, בחקלאות, תעשייה, שירותים ומקצועות חופשיים.
הקיבוץ עדיין פועל במתכונת שיתופית. בשנים האחרונות נפתח מסלול של חברות בעצמאות כלכלית לצד החברות הקלאסית. בימים אלו, משפחות צעירות ממשיכות להקלט במסלולים השונים ולהזרים דם חדש לקהילה המתחדשת. בשנת 2013 הסתיימה בניית הבתים הראשונים בשכונת "בת גבים" הקהילתית, השוכנת בכניסה לקיבוץ.

קטע המסלול הראשון והאחרון בקרבת גבים

דּוֹרוֹת הוא קיבוץ במערב הנגב הצפוני ליד העיר שדרות, בתחומי המועצה האזורית שער הנגב. היישוב הוקם בחנוכה, שנת ה'תש"ב (1941) על קרקעות שנרכשו מתושבי הכפר הסמוך הוג' על ידי עולים מגרמניה שהצטרפו אליהם גרעינים מהארץ, מלטביה ומצ'כיה. שמו הוא ראשי תבות של שלושת שמות בני משפחת הוז (דוב, רבקה ותרצה הוז) שנספו בתאונת דרכים בכביש תל אביב-חיפה הישן ליד היישוב נורדיה שבשרון. דב הוז היה מהמנהיגים הבולטים של מפלגת העבודה וכן פעל רבות בהגנה ובהסתדרות. גרעין הקיבוץ נקרא "הבונה" וישב בחדרה במשך שש שנים. במהלך 1942 נקדחה באר המים, הילדים הגיעו מחדרה, הובא עדר צאן והנגרייה הועברה מחדרה לקיבוץ.
בסקר הכפרים משנת 1945 נאמדה אוכלוסיית דורות ב-230 תושבים. שטחי הקיבוץ השתרעו על פני 4,236 דונמים. באותה שנה תרמה "הדסה" האמריקנית 1250 לא"י להקמת מרפאה משותפת עם הכפר השכן הוג'. ב-1946 פתח קואופרטיב "דרום יהודה" קו אוטובוסים מתל אביב לקיבוץ ולקיבוצים השכנים ניר עם ורוחמה. באותה שנה נחנכה בריכת השחיה בקיבוץ – הראשונה בנגב. חברי הקיבוץ השתתפו בסוף 1946 בעלייה לקרקע של 11 הנקודות. עם פרוץ מלחמת העצמאות התמקמה בסמוך לקיבוץ טייסת הנגב והקיבוץ סבל מהפצצות יומיות של חיל האוויר המצרי. תחילה פונו ילדי קיבוץ בארות יצחק לדורות, ובליל ה-23 במאי פונו ילדי דורות וילדי היישובים האחרים צפונה לגבעת עלייה שביפו.
היישוב השתייך בהקמתו לקיבוץ המאוחד ואחר כך לאיחוד הקיבוצים, לאיחוד הקבוצות והקיבוצים, לתק"מ ולתנועה הקיבוצית. בשנת 1956 חובר היישוב לרשת החשמל הארצי.
בדורות יש של אוכלוסיה של  כ- 650 נפש ומתוכם מתוכם 245 חברים ותיקים וחברים חדשים. בנוסף מתגוררים בו כ-200 תושבים וסטודנטים הלומדים במכללה אקדמית ספיר.
הפעילות המשקית מתבססת בעיקר על תעשייה וחקלאות. תעשיה:"דורות מגופי פיקוד ובקרה",מפעל המייצר מגופים, מרבית מוצריו מופנים לייצוא. "דורות מוצרי שום ותיבול" – מפעל העוסק בעיבוד ושיווק שום ותבליני ירקות קפואים בארץ ובחו"ל. חקלאות: החקלאות מורכבת מגידולי בעל – חטה ותלתן. וגידולי שלחין – גזר, שום ותפוחי אדמה. רפת חולבות משותפת עם קבוץ רוחמה, בעלת תפוקה של כ-3 מיליון ליטר חלב בשנה.
ספר הילדים "נא לא לדרוך על הדשא" (1969) של הסופר עודד בצר שהיה אחד מראשוני המתיישבים בקיבוץ דורות, הוא סיפור אוטוביוגרפי במהותו מהווי ימי הראשית של הקיבוץ בנגב, כסיפורו של חלוץ צעיר המספר בגוף ראשון על התנחלות אנשי קיבוץ "תל אחווה" (שם בדוי לקיבוץ דורות) בשנת 1942 בגבעה מדברית. הספר מתאר אירועים שונים בחיי הקיבוץ: את העלייה על הקרקע, החריש הראשון, חפירת הבאר, ראשית בניית הבתים, היחסים עם השכנים והפיכת הקיבוץ למשק פורח. גם בספרו הראשון של בצר "ביבר הארגמן" (1956), קובץ סיפורי ילדים, ישנם סיפורים שונים מחיי קיבוץ דורות.

חוות שקמים (נקראה בעבר "חוות גולדברג", "חוות מרעית") היא חווה חקלאית הנמצאת בתחומי המועצה האזורית שער הנגב, בין העיר שדרות לבין העיר קריית גת וקיבוץ דורות. החווה משתרעת על שטח של כ-3,800דונם, וחוצים אותה שני נחלי אכזב – נחל שיקמה ונחל דורות. חוות שקמים היא יישוב לא מוכר. על חלק מהאדמות שכן בעבר הכפר הערבי הוג'. בשטח החווה אזור עם עתיקות. החווה מפורסמת עקב בעליה משנת 1972אריאל שרון. כיום החווה בבעלות בניו עמרי וגלעד שרון.
שטח החווה ושטח שבו נמצא כיום קיבוץ רוחמה – סך הכול 7,000 דונם – נרכשו בשנת 1911 על ידי קבוצה בשם "שארית ישראל". היו מספר ניסיונות ליישב במקום חווה בשם רוחמה, ובשנת 1944 הוקם על חלק מאותו שטח הקיבוץ רוחמה, על ידי גרעין של "השומר הצעיר". בשנת 1950 רכש רפי איתן את שטח החווה כפי שהוא כיום, לצורך גידול צאן, אך הוא מכר אותה ב-1954 לקבוצת יהודים מאוסטרליה, שניסו לגדל במקום כבשיםאוסטרליות מגזע "מרינו". החוואים לא הצליחו במיוחד, ובשנים שלאחר מכן החווה הייתה נטושה, עד שבשנת 1972 נרכשה על ידי אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון. שרון, שהשתחרר מצה"ל שנה לאחר מכן, נעזר לצורך הרכישה בהלוואה שקיבל מידידו, איש העסקים האמריקאי ממוצא ישראלי משולם ריקליס. בדומה לבתיהם של גנרלים נוספים מצה"ל, גם בית משפחת שרון תוכנן על ידי האדריכל זלמן עינב.
אריאל שרון ואשתו לילי נתנו למקום את שמו הנוכחי, חוות שקמים, על שם עצי השקמה הגדלים במקום. הם ניהלו את החווה באמצעות חברה בשם "שקמים חווה חקלאית", שחברת בת שלה, מפעלי צאן ישראליים בע"מ, חתומה על חוזה חכירת החווה עם רשות מקרקעי ישראל. בחווה עוסקים בגידול צאן ובקר, ירקות, הדרים, אבטיחים וכותנה. הבקר הוא מהזן האיכותי "סימנטל". בשטח החווה שני בתים גדולים: האחד עבור אריאל שרון ובנו עמרי, ובשני – בנו גלעד ומשפחתו. כדי למנוע ניגוד עניינים בין תפקידיו של שרון כשר, הועברה החווה לנאמנות ב-1981, ומאז 1989 עברה הבעלות לידי הבנים עמרי וגלעד.

הוג' הכפר שכן בקצה הצפוני של הנגב, 15 ק"מ ממערב לעזה, כששתי גבעות תוחמות אותו ממזרח וממערב. כנראה, שבמקום שכנה העיר הפלישתית אוגה, שהופיעה במפת מידבא מהמאה ה-6 לספירה ויתכן ששם הכפר הוג' הוא גרסה ערבית של השם הקדום.
הכפר הוקם על תל בשנים 1818–1820 ידי צאלח מוצטפה ביי, שליט מחוז יפו, מתוך כוונה למשוך אליו תושבים בדואים מעזה. לשם כך חילק למתיישבים קרקעות חינם. בנוסף, הקים תחנת משטרה בכפר. באזור ישבו המטות הבדואים וחאידה וג'באראת. בני שבט הווחאידה השתתפו במרד הפלאחים, ב-1834, ובעקבות דיכוי המרד, אלו שלא נהרגו במהלכו גורשו מן האזור. בשנת 1838 ביקר בכפר החוקר האמריקאי אדוארד רובינסון וכתב שבתיו בנויים טיט וגרים בו בין 200 ל-300 תושבים. ב-1863 ביקר בכפר הצרפתי ויקטור גרן וכתב שבתי הכפר עשויים לבני טיט ובסמוך לבאר מים עמוקה ראה שרידים של עמודי שיש קדומים. דו"ח הקרן לחקר ארץ ישראל מ-1883 מציין שמדובר בכפר קטן בנוי טיט על שם הנביא הוג' ובו באר מים בעומק של כ-200 רגל.

*******

במהלך מלחמת העולם הראשונה אזור מדרום לכפר הוג' – הרכס שבין ניר משה ובין יכיני – היה בעורף קו החזית אבל הטורקים ראו בו מאחז אסטרטגי. לכן, החלו, במרץ 1917, לסלול שלוחת רכבת ברוחב 105 ס"מ (הפס הצר שבשימוש הרכבת הצבאית העות'מאנית בארץ ישראל וחצי האי סיני) אל הכפר מאזור תחנת הרכבת דיר סניד. קו זה שימש את מפקדת הארמיה ה-8 העות'מנית שהתמקמה על הרכס לעיל מספר חודשים לאחר סיום הסלילה על מנת להעביר ציוד לכוחותיהם.

לאחר שצבא הממלכה המאוחדת (נקרא חיל המשלוח המצרי) בפקוד גנרל אלנבי הבקיע ב-31 באוקטובר 1917 את החלק הדרומי של קו החזית העות'מאני בין עזה לבאר-שבע, נסוגו חלק מהכוחות העות'מאנים מעט צפונה ויצרו קו הגנה לרוחבה של הארץ, מעזה במערב, ומשם מזרחה דרך הורירה (פארק שרשרת) ושריעה (תל שרע בגדת נחל גרר) עד סביבת תל חויילפה (קבוץ להב) למרגלות הרי חברון. קו הגנה עות'מאני זה הובקע בגזרת הורירה ושריעה ב-6-7 בנובמבר והכוחות העות'מאניים החלו בנסיגה צפונה, כאשר כוחות-מאסף שלהם ניהלו קרבות-השהייה מול כוחות הבריטים ובני-בריתם.

יומיים לאחר מיטוט קו הגנה בין עזה – ובאר שבע, ב-8 בנובמבר 1917 התקדמו כוחות הדיביזיה 60 (לונדון) הבריטית אל עבר הרכס מדרום להוג' (היום ציר יער ניר משה – יכיני) שבו נמצאה עד זמן קצר קודם לכן מושבה של מפקדת הארמיה העות'מאנית השמינית. במקביל להתקדמות הבריטית, המשיכו העות'מאניים בסביבת הוג' בפינוי הכוחות והציוד הרב, ובמקביל הרסו כל שלא ניתן היה לפנות, לרבות הרס בארות המים. בסביבות השעה 14.00 נבלמה התקדמות הלונדונים על-ידי אש ארטילרית כבדה מרכס המשתרע מדרום להוג'. מפקד הדיביזיה, הגנרל שאיי, פנה אל כוחות רכובים אשר היו בסמוך וביקש את סיועם.

 

הכוח הרכוב מנה כ-170 פרשים, משני גדודי יאומנרי בריטים, ממחוזות וורצסטשייר ווורקויקשייר, אשר פעלו במסגרת הבריגאדה (חטיבה) הרכובה 5 , אשר פעלה במסגרת הדיביזיה (אוגדה) האוסטרלית הרכובה. מולם ניצבו תותחנים עות'מאניים, גרמנים ואוסטרים, בחיפוי כ-300 רגלים עות'מאניים מצוידים במקלעים ורובים.

הפרשים פעלו מיידית, על-אף שלא עמד לרשותם באותה עת אש מסייעת. תוך ניצול נבון של תוואי השטח התקדם חלק מהכוח הבריטי הקטן אל האגף והסתער מאותו כיוון, בעוד כוח אחר הסתער חזיתית אל התותחים. שני הצדדים ספגו אבדות כבדות, כאשר 11 תותחים ומספר מקלעים נפלו לידי הבריטים. כ-50 אחוז מהתוקפים נפגעו בהסתערות, לרבות 26 הרוגים וכ-100 סוסים.

ההסתערות ההרואית של פרשי היאומנרי מדרום להוג' נזכרת בכל הספרים המתארים את מסע-המלחמה בארץ-ישראל והונצחה בציור מפורסם, מעשה-ידיה של ליידי באטלר.

******

לאחר הכיבוש לא נעשה עוד שימוש במסילה והיא פורקה לשימוש במקומות אחרים. בהמשך, בתקופת המנדט התרחב הכפר מזרחה ומערבה. מלבד הבאר הראשית ניזון הכפר גם מבארות נוספות בוואדיות הסמוכים. כלכלת הכפר התבססה על גידול חיטה, משמש, תאנים, גפנים ושקדים. במפקד האוכלוסין המנדטורי מ-1931 חיו בכפר 618 תושבים ב-118 בתים. בשנת 1941 הוקם קיבוץ דורות על שטחים שנרכשו מכפריי הוג'. בסקר הכפרים משנת 1945 נאמדה אוכלוסיית הכפר ב-810 תושבים. שטחי הכפר כללו 16,741, ו-1,011 דונמים של שטחים ציבוריים. שטחי קיבוץ דורות השתרעו על פני 4,236 דונמים. בין הכפר ליישובים היהודיים סביבו שררו יחסים תקינים והמרפאה שהוקמה בדורות באותה שנה שירתה גם את תושבי הכפר. בשנת 1946 הסתתרו בכפר אנשי ההגנה בעת חיפוש שביצעו הבריטים בדורות הסמוכה. בדצמבר 1947 נרצחו בעזה מוח'תאר הכפר ואחיו בטענת שיתוף פעולה עם היהודים.
בתחילת מלחמת העצמאות, בעקבות התקדמות הצבא המצרי צפונה התקבלה ההחלטה לכבוש את הוג'. חטיבת הנגב כבשה את הכפר ב-31 במאי 1948 וגירשה את תושביו לכפר דימרה (כיום קיבוץ ארז). ב-4 באוגוסט פנו נציגי הקיבוצים במכתב תלונה לבן-גוריון על אי הצדק שנעשה לכפריי הוג'. בן-גוריון כתב בתגובה שהוא מקווה שמפקדת צה"ל האחראית תמנע ממעשים בלתי-צודקים כאלה בעתיד ותפעל במידת האפשר לתקן את העוול שנגרם.
במהלך ההפוגה השנייה, בספטמבר 1948, פנו התושבים למשרד המיעוטים בבקשה לאפשר להם לשוב להוג'. השר בכור שלום שיטרית טען שהכפריים ראויים ליחס טוב כיוון שלא היו עוינים ליהודים וכיוון שגורשו בידי צה"ל. אולם הצבא סירב לאפשר חזרתם מטעמי ביטחון. מן הכפר לא נותרו שרידים כיום, אתר מרכז הכפר נקרא "חורבת הוגה" ושוכן דרומית לכביש 334 מזרחית לשדרות. באתר קיימים שרידי בית קברות מוסלמי מן התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל.

רוחמה קיבוץ הנמצא בתחומי מועצה אזורית שער הנגב, כ־10 קילומטר מזרחית לעיר שדרות משתייך כיום לתנועה הקיבוצית ובעבר לתנועת הקיבוץ הארצי.
היישוב רוחמה הוקם מספר פעמים. בשנת 1911, רכשה אגודת "שארית ישראל" ממוסקבה, בראשות יחיאל צ'לנוב 3200 דונם מאדמות הכפר ג'ממה והקימה על אדמות אלו "מושבת אחוזה" בסגנון אחוזת פוריה ואחוזת שרונה. זה היה יישוב יהודי ראשון בנגב בעת החדשה. תחילה נקרא היישוב ג'ממה על שם הכפר הערבי שהיה בקרבתו, יישוב ערבי זה קם על חורבותיו של יישוב יהודי-חקלאי עתיק ששמו לא השתמר אשר התקיים במקום וננטש מספר פעמים בתקופה הרומית בארץ ישראל ובתקופה הביזנטית בארץ ישראל. רק אחר כך הוסב השם ל"רוחמה" על פי דברי הנביא הושע: "וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת-לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי־אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי".
במלחמת העולם הראשונה התחוללו קרבות עזים בסביבות רוחמה שגרמו להחרבת המשק. היישוב ננטש ונבזז על ידי בדווים תושבי הסביבה. לאחר המלחמה חזרו התושבים לרוחמה ושיקמו אותה אך נאלצו לנטוש שוב במאורעות תרפ"ט (1929). נסיון נוסף ליישב את רוחמה נעשה בשנת 1932. במקום התיישבה קבוצת פועלים, הקימה משק ונטעה פרדס. במאורעות 1939-1936 נעזבה רוחמה בשלישית, בתיה נהרסו ומטעיה נעקרו.
בתאריך 1 בדצמבר 1943 עלה לקרקע קיבוץ השומר הצעיר, ראשיתו של היישוב הנוכחי. במלחמת העצמאות שימש המקום בסיס מרכזי של חטיבת הנגב. בשנת 1956 חובר היישוב לרשת החשמל הארצית.
פרנסת הקיבוץ מושתתת על מפעל תעשייתי ליצור מברשות ("המברשת רוחמה") ועל ענפי החקלאות השונים.

ג'ממה  היה הכפר הקטן שכן בצפון הנגב, כ-30 ק"מ מצפון לבאר שבע, על גדת ואדי אל-מדאבע (נחל רוחמה). בשל רשת כבישים שקישרו אותו לכפרים אחרים ולכביש באר-שבע – עזה, נחשב אל-ג'מאמה כשער גישה לדרום ארץישראך. בשנת 1944 נבנה בכפר בית ספר יסודי. באותה שנה נמנו בו 120 מבני אבן ובוץ בעלי גגות בוץ ועץ, רובם בתי מגורים, והיתר מחסני תבואה ומכלאות לחיות המשק. תושבי הכפר, שרובם השתייכו לשבט הבדואי ערב אל-עטאונה, התפרנסו מחקלאות, בעיקר גידול חיטה, שעורה וירקות, ומגידול בעלי חיים. מי הבארות הסמוכות לכפר שמשו להשקיית חיות המשק וגני הירק. באתר ארכיאולוגי בכפר נמצאו בורות מים, בית בד, רצפות פסיפס, קברים וחלקי עמודים. מספר כלי אבן מהתקופה הפלאוליתית התיכונה נמצאו בסמוך.
במלחמת העצמאות, במסגרת הרחבת תחום המדינה היהודית והיערכות מול צבא מצרים, יחידות של חטיבת הנגב פשטו על הכפר בליל ב-22 במאי 1948, והתושבים גורשו מהכפר ולא הורשו לחזור אליו.
קיבוץ רוחמה נוסד ב-1944 על אדמות הכפר. באתר הכפר נותרו מספר קירות על מורדות הגבעות, מוקפים בקוצים ושיחים. שיחי צבר ועצי אקליפטוס גדלים באתר. המקום משמש למרעה, ומצויה בו אורוות סוסים. האדמות שסביב האתר משמשות לחקלאות.

 

הקטע הרכס בין יער ניר משה ובין יכיני היווה את זירת קרב הוג' ב-8 בנובמבר 1917, לאחר נפילת קו עזה – באר שבע, כפי שהוצג לעיל בתיאור הפר הוג' וסביבתו.

 

עכובית הגלגל היא צמח עשבוני קשיח רב-שנתי, שמבנהו הכללי כדורי דליל, והוא נחשב לדוגמה קלאסית ל"צמח-גלגל". צמח-גלגל הוא צמח שאחרי מותו מתגלגל ברוח כולו כיחידה אחת להפיץ את זרעיו, כלומר שיחידת התפוצה שלו היא הצמח השלם (פרט לחלקיו התת-קרקעיים הרב-שנתיים). אלה צמחים כדוריים במבנה, אשר בהבשיל הזרעים מת כל חלקם העל-קרקעי, אך נותר נוקשה. בבסיסו נוצרת רקמת-ניתוק, והוא הופך לכדור הנישא ברוח. צמחים כאלה טיפוסיים לנוף שטוח וחסר מכשולים (לא לחורש, למשל). כיום אפשר לראות המוני עכוביות כשהן נלכדות בצד-הרוח של גדרות-מרעה.
גובה הצמח 50 ס"מ, וכך גם קוטרו. בהתייבשו נותר שלד כדורי קל-משקל, אשר העלים הגדולים, המתקשים כקלף, משמשים לו מפרשים להסיעו ברוח. הצמח מסועף. מתוך שורש רב-שנתי יוצאים עלים גדולים, הערוכים כשושנת בבסיס הצמח. העלים מפורצים, קוצניים בשוליהם, נבדלים מעלי קוציץ בצבע האדום של העורק הראשי שלהם. גם לאורך הגבעולים צומחים עלים גדולים למדי. הגבעולים עבים, ובהם מיץ חלבי.
עכובית הגלגל פורחת באביב, ממרס עד מאי (ובחרמון עד יולי). בראש כל ענף נישאתקרקפת מורכבת, שקוטרה 4–8 ס"מ, מוצאה מקבוצה של קרקפיות. לכל אחת מן הקרקפיות עלי-מעטפת קוצניים, ובה 5–7 פרחים צינוריים בלבד, וגם מתוך אלה פורה רק פרח אחד. אבל פרח בודד זה גדול ומפותח, ומין זה הוא אחד המעטים במשפחתו שפרחיו נראים לעין בנקל, יפים למדי. צבעם צהבהב מבפנים, ארגמני מבחוץ. הפרח מואבק על-ידי דבורים קטנות.
עכובית הגלגל גדלה כמעט בכל חלקי הארץ, משני עברי בקע הירדן, פרט לדרום הנגב ולערבה. תפוצתה בארץ רחבה, והוא. מהצמחים הימתיכוניים המעטים הגדלים בכל 3 חגורות-הרום בחרמון, ומגיעים גם למרומי ההר. העלים והזרעים נאכלים, אבל עיקר הביקוש הוא לקרקפות, הנאכלות בצעירותן בדומה לקנרס (ארטישוק), וכן כשהן מבושלות עם בשר. הביקוש לקרקפות גדול, והן נאספות בהמוניהן ואף נמכרות בשווקים – עד כדי כך שהצמח עמד בסכנת הכחדה והוכרז כצמח מוגן. כיום מגדלים עכובית בחקלאות.
תפוצתה העולמית משתרעת בדרום-מערב אסיה. המין יחיד בסוגו.
עכובית הגלגל מוזכרת ככל הנראה בתנ"ך בשם גלגל, בישעיהו: "ורדף כמץ הרים לפני רוח וכגלגל לפני סופה" (ישעיהו י"ז, י"ג) בדברים אלו גוער ישעיהו בעם ישראל שהם מתנתקים משורשיהם ובקלות עוזבים את כור מחצבתם.
ובתהילים: "אלהי שיתמו כגלגל כקש לפני רוח"(תהילים פג' יד') צמח זה מסמל אויב נידף ברוח וחוסר יציבות.
בספרות חז"ל הוא מופיע יחד עם הקינרס כצמח מאכל, בשם הדומה לשם הערבי של ימינו עַכּוּב : "וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה, קוץ זה קינרס, דרדר אלו עכביות" (בראשית רבה פ"כ, כ"ג). אבותינו החשיבו את העכובית כירק והתירו להכינה ליום טוב שנאמר:" אין מספרים את הירק במספרת, אך מספרין את הקנרס ואת העכביות"(תוספתא ביצה ,פג',יט').
מן העכובית הורכב, לפי אחת המסורות, כתר-הקוצים שנעטר לישו. החוקר הישראלי פרופ' אבינעם דנין מהאוניברסיטה העברית בירושלים, זיהה גרגרי אבקה של עכובית הגלגל על שריד ארכיאולוגי הידוע בשם התכריך מטורין, שנחשב לחלק מתכריכיו של ישו שנשמר בכנסייה בעיר טורין באיטליה. היות והצמח הוא מזרח ימתיכוני ואיננו גדל באיטליה, גילוי זה נחשב כתמיכה באמונה שפריט הזה מקורו בארץ ישראל.
הערבים אוספים את עלי הצמח ותפרחתו בתחילת האביב, ומשתמשים בו כירק לסלט. זרעי העכובית עתירי שומן וראויים למאכל.
מייק לבנה אתר צמח השדה

כופחה – אתר בתוך מתחם חווה חקלאית פעילה. שרידי כפר ערבי. הכפר שכן כ- 19 ק"מ ממזרח לעיר עזה. הכפר נוסד בסוף המאה ה-19 בידי תושבי עזה, אשר הגיעו למקום לצורך עיבוד אדמותיו. בשנת 1944 התגוררו בכפר התושבים ל-500, כולם מוסלמים. במרכז הכפר עמד מסגד שנבנה בתקופת שלטונו של הסולטן העות'מני עבד אל-חמיד השני (1876 – 1909). בתי הכפר היו סמוכים לגדה הדרומית של ואדי אבו שוּנר, פלג של ואדי חַוְדַג' (נחל הוֹגָה). היו בכפר בית ספר יסודי וכמה חנויות קטנות. מים לצרכים ביתיים סופקו משתי בארות בתחום הכפר, ולצרכי חקלאות השתמשו התושבים במי גשמים ובהשקייה מבארות, בורות ומאגרים. אדמות הכפר השתרעו על 8,569 דונם. תושבי הכפר נטעו מצפון לכפר עצי פרי, כמו אפרסקים, זיתים, שקדים, ענבים ותאנים, ובשאר צידי הכפר גידלו דגנים. בכפר נמצאו שרידים מחרבת אל- כַּוְפַחָ'ה ובהם שרידי בורות, עמודי שיש, כותרת קורינטית, פסיפסים וחרסים.
במלחמת העצמאות, במסגרת הרחבת תחום המדינה היהודית והיערכות מול צבא מצרים, יחידות של חטיבת הנגב פשטו על הכפר בליל ה-27-28 במאי 1948 והתושבים גורשו מהכפר ולא הורשו לחזור אליו.
מושב ניר עקיבא הוקם ב-1953 על אדמות הכפר, מדרום-מערב לאתר הכפר. מהכפר שרד רק המסגד – מבנה אבן עם כניסות וחלונות מקושתים – אשר משמש כאסם וכאורוות סוסים. האתר, אשר מכיל עיי חורבות, שיחי צבר וצמחי מדבר, מגודר ומשמש למרעה. פרדס גדל ממערב לו, וחקלאים ישראלים מגדלים דגנים באדמות הסמוכות.

יער ניר משה הוא יער קטן למדי המשתרע על פני 923 דונם. זהו חלק מיער השובלים, יער פזור הנטוע בצידי ערוצי הלס הרדודים שבאזור כדי למנוע מהגשמים לסחוף את הקרקע ולפגוע בשדות המעובדים. קק"ל החלה בנטיעת היער בשנות ה-50 של המאה ה-20. הנטיעות חודשו בשנות ה-90. העצים העיקריים ביער הם מינים שונים של אורן ושל איקליפטוס, ברוש, שיזף וטטרקליניס – עץ מחט דומה לברוש שמוצאו מצפון אפריקה. בערוצים, הזוכים לכמויות גדולות יחסית של מים, רואים לא מעט עצי שיטה כחלחלה, הנחשבת לעץ פולש. פה ושם גיוונו הנוטעים את היער בפרטים בודדים של חרוב, אשל הפרקים, שקמה וקזוארינה.
יער ניר משה נטוע במרחב של גבעות גליות נמוכות, מעובדות ברובן בגידולי שדה, פרדסים ומטעים. הגבעות בנויות בעיקרן חול-חמרה ומכוסות בשכבה עבה של לס. לבקשת קק"ל ערך מכון דש"א סקר אקולוגי ביער (2010) ואנשיו זיהו בו כ-200 מיני צמחים. המינים הבולטים הם השיח מתנן שעיר ובני השיח סירה קוצנית, קורנית מקורקפת, לוטמית ערבית, געדה מצויה והצמח העשבוני זקנן שעיר. פה ושם נותרו שרידים של משוכות צבר ושיחי אטד.
עם מיני הצמחים המיוחדים ביער ראוי לציין את שום תל-אביב, הפורח בפברואר ומצמיח תפרחת סגולה ונאה. צמח מיוחד אחר הוא קצח זעיר פרחים, הפורח באפריל ובמאי. בחודש פברואר מתכסה היער בכתמים יפים של כלניות, בעיקר בחלקו המזרחי והמרכזי, והוא משתלב לפיכך היטב בפסטיבל דרום אדום. ביער מתנהלת רעיית בקר.
היער והשדות החקלאיים שמסביב מעניקים מרחב מחיה לשפע של בעלי חיים. ארנבות נצפות ביער לעיתים קרובות וכך גם עקבותיהם של צבאים. כצפוי, ביער מסיירים תנים, דרבנים, שועלים וגיריות ובסביבתו נראו גם נמיות וקיפודים.
במהלך הסקר, שנמשך ימים ספורים, זוהו 37 מיני עופות. עם הבולטים שבהם נמנים החיוויאי – דורס גדול המקייץ בישראל. ביער, בראש עץ איקליפטוס, נמצא קן פעיל של חיוויאי. יער ניר משה מתפאר בשני מינים מעניינים של דורסי לילה. אחד מהם הוא אוח – דורס לילה גדול – והאחר הוא שעיר מצוי – דורס לילה קטן הדוגר על עצים. בגבולו המזרחי של היער נמצא קיר קינון של שרקרק מצוי – ציפור צבעונית ויפה המקננת במחילות שהיא חופרת בקירות סלע רכים
להרחבה 

ניר מֹשֶׁה הוא מושב עובדים בנגב הצפוני־מערבי, מדרום־מזרח לשדרות, וצפוני לניר עקיבא המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית מרחבים. מקור שם המושב הוא בשמו של משה סמילנסקי (שהיה חקלאי וסופר). המושב הוקם בשנת 1953 על ידי עולים ממרוקו שאליהם הצטרפו עם השנים גם עולים מאלג'יריה, ונקרא בתחילה "שובל מזרחי 1". שטחו של המושב הוא כ־2,000 דונם.

******

סוף דבר

טיול זה נמשך ארבע וחצי שעות,
מתוכן כשעה הוקדשה לעצירה

*******

טיול זה יכל היה היות מושלם:
מזג אוויר היה נפלא,
דיוושנו במרחבים אינסופיים
שבמישור חוף פלשת ו
בערוצי מספר נחלים ובגבעות הלס.
הצבע הירוק שולט בכל עבר
והפריחה בעיצומה.

 

********

האסון שהתרחש במקום סמוך
לקטע האחרון של המסלול העכיר את השמחה.
שהגענו לחורש ניר משה
חלפו לידינו אמבולנס וניידת משטרה.
שמענו שרוכב אופניים נפגע.
המשכנו לרכב בסינגל ניר משה.
מעלינו חג אמבולנס של מגן דוד
שנחת בקרבה אלינו.
שסיימנו את הרכיבה בסינגל
פגשנו רוכב אחר שסיפר לנו
שרוכב האופניים נפל, שבר את המפרקת ונפטר.
היינו בהלם.
המשכנו ברכיבה עם מועקה כבדה.
בלתי נתפס אדם יוצא מביתו לרכיבה ואינו שב חזרה.

 

*****
תודה

לאבי דן, המארח שתכנן את המסלול
והוביל את הטיול
ולארז צפדיה שהיה הצלע השלישית
של החבורה הנעימה בטיול זה
לדן גזית שהוסיף מידע והאיר עייני על תולדות האזור
ולערן תירוש, יו"ר העמותה
למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל
שהאיר את עייני על קורות קרב הוג'
והעמיד את המידע ששולב בתיעוד זה