בוקר קיץ בשדות נגבה29 ביולי 2018

קובץ GPX להורדה מרחק: 22.5 ק"מ טיפוס-מצטבר: 150 מטר גלריית תמונות גלריית מפות

 

לטיול קיץ זה יצאנו בבוקר יום שישי (27/7/2018). היינו שלושה: דוד מאיר (נגבה) איל גזית (משמר הנגב),  ואני (מבשרת ציון)

 

הפעם התארחנו אצל דוד שהוביל אותנו  באחד ממסלולי הבית שלו. זו הזדמנות מתאימה להודות לו.

 

****

 

המסלול
יציאה מנגבה,
מעגלי, נגד כיוון השעון

 

האזור הגאוגרפי,
מישור פלשת במישור החוף הדרומי

*****

 

אזור זה אינו חדש. מבין הטיולים באזור זה שבצענו בעבר,  תועדו בהרחבה השניים הבאים:
מישור חוף פלשת, בין נגבה ובין גבעה 69, גבעתי ומשואות יצחק (אפריל 2017)
בשדות פלשת, בין נגבה ובין חלץ (אפריל 2016)

********

בנוסף בוצעו שני סיורי רכב שאף הם תועדו בהרחבה
מסע רכב בשדות פלשת בזירות הקרב במלחמת העצמאות – חלק ראשון (ינואר 2017)
מסע רכב בשדות פלשת בזירות הקרב במלחמת העצמאות – חלק שני (מרס 2017)

 

הפעם החלטנו לא לעסוק בענייני גיאוגרפיה ועל דמות המרחב ערב הקמת המדינה ומלחמת העצמאות.

מרחב הטיול ערב הקמת המדינה ומלחמת העצמאות.

 

הפעם החלטנו להתענג על מראות הדרך באזור שכולו חקלאי.

******

קטעי המסלול

* מנגבה דרומה לעבר כביש 35
* עיקוף מצפון של מצודת יואב (משטרת עיראק א-סואידן)
* מעבר ביער קוממיות שניטע על עיי הכפר הערבי הנטוש (עיראק סואידן)
* חציית מושב יד נתן
* מזרחה חציית ערוץ נחל יואב
* צפונה ומזרחה לכיוון מושב קוממיות
* חציית ערוץ נחל לכיש
* עלייה למצפור "בקעת שפיר"
* מערבה דרך השדות וחציית ערוץ נחל דגנים
* מעבר מצפון לעיי הכפר עיבדיס 
* הלאה מצפון לגבעת משלטי עיבדיס
* חציית כביש הגישה לנגבה
* דרומה על דרך סימון שבילים אדום
* מעבר אנדרטת משלט 105
* עלייה ומעקף גבעת הכורכר בו נמצאת גבעת תום ותומר.
* דרומה לאנדרטת משלט 113 (גבעת ארנון)
* שרידי גת ביזנטית
* מזרחה דרך כרמי הזיתים חזרה לנגבה 

*****

 

המבקש להרחיב דעת אודות
הגאוגרפיה של האזור,
היישובים בו
וקורותיו במלחמת העצמאות
מוזמן לקרוא בארבעת הטיולים לעיל. 

 

מראות הדרך

טרם יציאה לדרך

****

עוד מעט מהזריחה

*****

יער קוממיות במקום בו נמצא עד מלחמת העצמאות הכפר עיארק אל סויאדן

הכניסה ליער

באר הכפר

*****

מבט ממערב למושב יד נתן

****

*****

שדה דלעת צמוד ליד נתן

*****

דְּלַעַת  היא סוג צמח ממשפחת הדלועיים. משפחה זו כוללת צמחי גן מוכרים כגון קישוא, מלון, מלפפון ואחרים. "דלעת" הוא גם השם העממי של כמה ממיני סוג זה, ביניהם דלעת הגינהדלעת גדולה ודלעת השדה. הדלעת שכיחה ביותר בצבעי כתום כאשר היא בשלה. הדלעת פופולרית בבישול, ומשמשת לפיסול ג'ק-או-לנטרן (ראו בהמשך) כחלק מחגיגות ליל כל הקדושים בארצות הברית, אירלנד וסקוטלנד.
ישנם שני מיני דלעת: דלעת גדולה שמקורה באמריקה הדרומית בעלת פרי בצבע כחול, ודלעת השדה שמקורה במקסיקו בעלת פרי כתום. פרי דלעת השדה יכול להגיע עד ל- 45 ק"ג. הדלעת נפוצה במהירות מאז גילוי אמריקה וכיום ישנם זנים רבים בכל רחבי תבל.
הפרי נאכל רק לאחר הבשלה מוחלטת והוא נשמר במשך תקופה ארוכה באחסון. ערכו התזונתי של הפרי גבוה יותר מזה של הקישואים. הוא מכיל 95% – 85 מים , שומן, סוכר וויטמין C. פרי הדלעת משמש לאפייה, לבישול, למרק וכן כבסיס לריבות. קיים גם זן שנקרא ספגטי, הנקטף בשל ותוכנו מתפרק לאחר בישולו לכעין אטריות. גרעיני הפרי משמשים לפיצוח. הם משמשים גם תרופה נגד תולעים במעיים. מלבד השימושים לבני אדם קיימים זנים למספוא לבהמות, חלק מזני הדלעת משמשים גם לקישוט.
המקור מועצת הצמחים

פרופורציה

 

*****

בדרך צפונה למול יד נתן

לא הצלחנו לזהות את הנטיעות

איל בודק…לא הייתה לו תשובה

******

חמניות

חמנית היא סוג צמח הנמנה עם משפחת המורכבים (Compositae). מוצא החמנית במערב אמריקה הצפונית. סוג זה כולל כ־50 מינים חלקם בויתו על ידי האדם ובהם שני מינים אשר נפוצים במקומות רבים בעולם כגידול חקלאי – חמנית מצויה וחמנית הפקעות המכונה גם ארטישוק ירושלמי.
רוב המינים בסוג זה הינם בעלי גבעול ארוך, בחלקם הוא ישר ומרכזי ובחלק הוא נוטה להסתעף לכמה ענפים קטנים שאינם מעוצים בדומה לגבעול המרכזי. עלי הכותרת לרוב צהובים אך וגודלם, צורתם וצבעם עשויים להשתנות מהותית ממין למין ואף בזנים התרבותיים באותו מין.
מוצאו ממערב אמריקה הצפונית, אולם כבר בעת העתיקה בטרם גילוי אמריקה טופחו על ידי האינדיאנים לצד מיני הבר זני תרבות מטיפוסים שונים בעיקר כחומר גלם למוצרי מזון ומרפא אך לעיתים גם לנוי. כשהגיעו הספרדים לאמריקה הם הפיצו חלק מהמינים בעולם הישן וגם שם התפתחו מגמות חדשות לטיפוח המינים ובניהם בלטו המינים חמנית חד-שנתית (המכונה גם חמנית מצויה) אשר משמשת להפקת שמן וגרעינים המוגשים כמתאבן או מזון לבעלי חיים. והמין חמנית הפקעות שפקעותיו ניתנות לאכילה לאחר בישול.
במקומות שונים בעולם מופקים ממיני הסוג השונים מוצרים שונים בהתאם לדרישות המקומיות ולעיתים אף כמה מוצרים מאותו מין כמו בחמנית המצויה בה רבים השימושים. למשל באירופה רוב התוצרת מהחמנית מופנית לתעשיית השמן למאכל וזהו אחד השמנים הנפוצים ביותר באירופה. ושאר התוצרת להפקת ביו דיזל מהשמן. בעוד בישראל ובעוד כמה מדינות במזרח התיכון כדוגמתטורקיה ולבנון רוב הצריכה של החמניה היא כמתאבן או כחטיף, הידוע בלשון הסלנג כפיצוחים – גרעיני חמנייה קלויים ומומלחים. בעוד השמן המבוקש במדינות אלו הוא שמן קנולה או שמן זית. בעוד שבחמנית המצויה החלק הנאכל הוא הזרעים בחמנית הפקעות החלק הנאכל הוא הפקעות כפי שניתן להבין משמה. הפקעות משמשות בעיקר למאכל אדם כירק שורש לבישול הידוע כאמור לעיל, כ"ארטישוק ירושלמי" ונמכרות בשל כך בשווקים ובחנויות לממכר ירקות ברחבי העולם.
מקור 

*****

****

****

*****

****

*****

תירס צמח חד-שנתי, שמוצאו מאמריקה. זהו גידול עתיק שהיה נפוץ בקרב האינדיאנים והובא לאירופה במאה ה- 16. לארץ ישראל הוא הצמח בראשית ההתיישבות היהודית החדשה. לצמח יש גבעול עבה וזקוף והעלים הם צרים וארוכים. הצמח הוא דו-מיני וחד-ביתי. התפרחות הנקביות ערוכות באשבול ויושבות במפרקים. פרחי הזכר ערוכים במכבד בראש הגבעול. התירס הוא גידול קיץ, הנזרע ברציפות באזורי הארץ השונים מהאביב עד הסתיו. בתירס המתוק האשבולים, הנקטפים בדרגת הבשלת חלב, משמשים למאכל טרי, לבישול ולהקפאה. הערך התזונתי של הגרעינים הוא רב, והם מכילים 73% מים, 38% חלבון, 1.2% שומן, 21.6% פחמימות ל – 100 גרם. הגרגיר הזהוב מכיל כמויות גדולות של קרוטן. לאחר קטיף האשבולים משמשים הגבעול והעלים למאכל בהמות.
המקור: מועצת הצמחים

****

בתמונות התירס מזן אחר למספוא לפרות שנועד ליצור תחמיץ תירס מכל הצמח כולל גבעול עלים וקלחים, הזן הזה נקצר כשחצי מהצמח כבר יבש וגרעיני הקלח די יבשים ובלתי אכילים לבני אדם. כמו כן מגדלים גם זני תירס לגרעינים – מחכים לקציר עד שהצמח יבש לגמרי, קוצרים בקומביין לגרעינים כך שהמוצר העיקרי הם הגרעינים המיועדים בד"כ למזון מרוכז לפרות, מוצר הלוואי הם הגבעולים והעלים והקלחים הריקים שמתקבלים בתור קש יבש נכבשים לחבילות קש ומשמשים כמזון גס באיכות נמוכה בד"כ לבני הבקר הצעירים.
המקור: משה כ"ץ

*****

*****

*****

מצאנו מישהו שיצלם את שלושתנו

*****

*****

צבר מצוי נחשב לצמח הארצישראלי האולטימטיבי, סמל טיפוס-האדם הישראלי. זאת אף שמקור הצמח במרכז אמריקה, והוא לא הגיע ארצה לפני גילוי אמריקה. זהו קקטוס מסועף, דמוי עץ, שאינו משתלב יפה במערכת המגירות המקובלת בתור "עץ" או "שיח". גובהו מגיע ל-4 מ'. גבעוליו–ענפיו מורחבים, ירוקים, דמויי עלים. העלים עצמם זעירים ונושרים במהרה, ונותרים עלי-לואי קוצניים, כמו אצל רבים מבני משפחת הצבריים. ההטמעה נעשית בגבעולים שטוחים הנקראים פילוקלדים phylloclads. הם נושאים צברי קוצים, שחלקם זעירים וחלקם מגיעים עד לאורך של 5 ס"מ. הגבעולים בשרניים, היות שחלקם המרכזי עשוי תאים גדולים מאוד. הצבר מותאם לחיים בתנאי מדבר במספר דרכים: האחת היא התנוונות העלים; צורת התאמה אחרת היא באופי התהליכים הביוכימיים הקשורים לפוטוסינתיזה. צמחי הצבר פותחים את פיוניותיהם לקליטת דו-תחמוצת הפחמן [פחמן דו-חמצני] בשעות הלילה, ולא כרוב הצמחים בשעות היום. בכך הם מקטינים את איבוד המים המלווה בפתיחת הפיוניות. אולם קליטה כזאת בשעות הלילה כרוכה בייצור חומצה העלולה להזיק. לכן אוגר הצמח חומצה זו באורח זמני באותם תאים בשרניים שבמרכז הגבעול. בהגיע היום הופך הצמח חומצות אלה, בעזרת אור השמש, לחומרים לבניין רקמותיו.
תכונותיהם של צמחי הצבר נחקרו רבות ע"י החוקר P.S. Nobel מארה"ב. בביקורו בארץ הוא מצא שבמקומות בהם הצבר איננו מושקה והוא סובל ממחסור מים בקיץ, מופנים ענפיו כך שצדדיהם השטוחים נוטים לכוון מזרח ומערב. על-ידי כך נחסכת מהם ההתחממות הרבה הנובעת מקליטת אור השמש בצהרי ימי הקיץ. במקומות שהצבר מושקה, יטו ענפיו דווקא כך שיקלטו את הקרינה החזקה מדרום. הקרינה דרושה לצמחים אלה על-מנת להשלים את תהליכי הפוטוסינתיזה להפיכת אותה חומצה שנאגרה בשעות הלילה לחומרים אחרים הדרושים לבניין הצמח.
צבר מצוי פורח באביב. בפרח דורים רבים של עלי עטיף ושל אבקנים. עלי הגביעעוברים בהדרגה לעלי כותרת צהובים. הפירות עסיסיים ומכילים זרעים רבים. הם מבשילים בדרך כלל בחודשי הקיץ, אך מחקרים שנערכו ע"י פרופ' י' מזרחי מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב הראו שבמשטר דישון מתאים אפשר להאריך את משך עונת הפריחה והבשלת הפירות.
צבר מצוי הינו צמח גֵּר בארץ. מוצאו ביבשת אמריקה אך הוא נפוץ בידי האדם גם ביבשות אחרות האדם למטרות אכילת פירות ויצירת משוכות. בין הזנים החקלאיים ישנם זנים מעוטי קוצים שענפיהם עשירים בויטמין C המשמשים למאכל מוכּרים במכסיקו בשם Nopalitos. למרות זאת, משמשת קוצניותם של הפירות מגבלה, המונעת בינתיים את הפיכת גידול הצבר לענף חקלאי נרחב. פרחי הצבר היבשים משמשים להכנת תכשיר המיועד לטיפול בגידול-יתר של בלוטת הערמונית.
המקור עמרם אשל אתר עץ השדה
הצבר הובא מאמריקה לספרד וממנה מצא דרכו לחבלים רבים בעולם וביניהם לאגן הים-התיכון. צבר, בכינויו העממי "סברס" הפך לכינוי לילידי הארץ, ובא לרמוז על תכונות הנולדים בה: עוקצני ומחוצף כלפי חוץ, מתוק וטעים מבפנים.

****

******

****

תאנה מוצאה מההרים בקדמת אסיה , פרס, עיראק וטורקיה. היא עץ תרבות נשיר, בעל ענפים מאונקלים, המתנשא לגובה 2-6 מ',נופו רחב וענפיו מלבינים, הגזע נמוך וקליפתו אפורה , כמעט חלקה.
לתאנה עלים עבים, גדולים, רחבים, מחוספסים -שעירים בצדם התחתון ומפורצים ל-3-5 אונות, מאוצבעים כעין כף-יד. כשפוצעים את העלים והגבעולים ניגר מהם שרף חלבי דביק, מריר מאד.
הפגה היא התפרחת של התאנה. לפגה מבנה מיוחד במינו: מצעית התפרחת קעורה, דמוית כד חלול, והיא נושאת את הפרחים על שטחה הפנימי. פי הפגה סגור ע"י קשקשים רעופים המבודדים את חלל הפגה מהעולם החיצון.
הפרחים קטנים ומוסתרים בתוך הפגה; סגורים ומבודדים בתוך התפרחת – מצב זה יוצא מיוחד למינים בסוג פיקוס שאליו משתייכת התאנה. האבקת הפרחים נעשית על ידי צרעות זעירות. בחלק מהעצים במין זה עמודי העלי של הפרחים הנקביים בתוך הפגה קצרים. בהם מטילה נקבת הצרעה את הביצים והצרעות מתפתחות בתוךשחלות פרחי הנקבה. במקביל להתפתחות זאת מבשילה הפגה. משך ההבשלה של הפגה מתאים למשך ההתפתחות של הצרעות. כאשר בוקעות הצרעות הבוגרות מהפרחים שבתוך הפגה הן מפלסות את דרכן החוצה ובאותו זמן נושאות עימן אבקהשל פרחי הזכר שמרוכזים ליד הפתח שבראש הפגה. עץ זה הוא, אם כן, תורם האבקה ולכן נהוג לכנותו "עץ זכר". נקבת הצרעה נכנסת לפגה צעירה על עץ אחר, שעליו יתפתחו הפירות ולכן הוא מכונה "עץ נקבה", כאשר הפרחים בה מוכנים להפרייה ומביאה איתה את האבקה מפרחי הזכר בפגה בה היא גדלה. בפגות של "עץ הנקבה" עמודי העלי של פרחי הנקבה ארוכים יותר. לכן נקבות הצרעה לא מצליחות להטיל בהם את הביצים ולא מתפתחות בהן צרעות. אבל הפרחים בפגות אלה מואבקים ע"י הצרעות והפגה מבשילה לפרי תאנה ובו זרעים. בעלי מטעי התאנים מרבים בעיקר את עצי הנקבה אבל דואגים להביא אל המטע פגות מעצי זכר בשלב המתאים בו הן משחררוות את הצרעות נושאות האבקה.
מנגנון זה של האבקת הפרחים שבפגות על ידי צרעות הוא אופייני לכל הצמחים בסוג זה. ראו לדוגמא את תיאור ההאבקה בשקמה. לכל מין של פיקוס יש מיני צרעות מיוחדים הגורמים בו להבשלת פירות. גם צמחי הנוי מסוג הפיקוס דורשים פעילות  של צרעות, על-מנת שפירותיהם יבשילו. הצרעות המאביקות את הפיקוס הקדוש מצויים בארץ מזה זמן רב, ולכן הוא מבשיל פירות בשפע. אך עצי פיקוס השדרות, למשל, לא הבשילו פירות בארץ במשך שנים רבות כי לא היו כאן צרעות המסוגלות לגרם לתהליך זה. רק בשנות ה-70 של המאה ה-20 הגיעו ארצה מיני צרעות שגורמות מאז להבשלת הפגות של העצים ממין זה. יש ביניהן מין שמאביק את הפרחים בפגה וגורם ליצירת זרעים פוריים ויש גם מין שמטיל את ביציו בתוך הפגה מבלי להאביק את הפרחים ומבלי לגרום ליצירת זרעים. מין זה ניחשב לטפיל של המערכת הסימביונטית שבין העץ והצרעה המאביקה אותו.
התאנה מתחילה להניב פרי לאחר 4 שנים, והאסיף הקרוי ארייה, מתארך כיוון שהפרי אינו מבשיל בבת אחת. לפירות התאנה אין חיי מדף ארוכים, לכן משמרים אותם ע"י ייבוש- אלו הדבלים, שבימי אבותינו שימשו כמזון יסודי.
היום גדלים עצי תאנה רבים לצדי מעיינות, בבורות מים עתיקים ובבוסתנים עזובים, ופירותיהם מתוקים ואכילים.
יש אנשים שמקבלים גירוי בעור במגע עם עלי או ענפי התאנה. זו תגובה אלרגית חיצונית למגע בשערות שעל עלי התאנה ובמוהל שהיא מפרישה כשתולשים עלה או חותכים ענף.
המקור עמרם אשל אתר צמח השדה
הצמח במקורות – "למה נמשלה התורה כתאנה? שרוב האילנות.. נלקטים כאחת והתאנה נלקטת מעט מעט כך התורה,.. לפי שאינה נלמדת לא בשנה ולא בשתיים".(במדבר רבה יב', ט'). התאנה היא עץ הפרי הראשון הנזכר בתנ"ך "ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות" "עלי תאנה" משמשים כמטפורה למשהו שרוצים לכסות כי מתביישים בו… אבל היא לא ממש מכסה את הבושה. התאנה מוזכרת יחד עם הגפן עשרות פעמים בתנ"ך ובמקורות בשבעת המינים, והיא מסמלת שלום וביטחון: "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו"…(מלכים א',ה,ה) פרי התאנה היה בימים ההם, טרם הסוכר, אחד מהממתיקים החשובים. התאנה נחשבת בין "הקרובים העניים" שבשבעת המינים, ויש אף ביטויי גנאי הקשורים לתאנה "גרגרת דרבי צדוק".. היה כינוי לאדם רזה ושדוף, ועוד.

*****

****

גפן הגפן, אחד מצמחי התרבות העתיקים ביותר, ידועה כבר מעל 6,000 שנה. מוצאה כנראה בצפון-מזרח תורכיה וקווקאז, משם נפוצה לאזור נרחב, המשתרע בין דרום אירופה לבין צפון הודו. היוונים והרומאים הפיצוה במושבותיהם, ובשלהי ימי הביניים העבירוה יורדי-ים פורטוגליים וספרדיים ליבשת אמריקה. גידול ענבים ליין, לצימוקים ולמאכל טרי היה חלק בלתי נפרד מהחקלאות של הארצות המפותחות בימי קדם, והוא עבר לרוב הארצות המפותחות של ימינו, שתנאי האקלים בהן התאימו לו. כיום הגפן היא גידול המטע החשוב ביותר בעולם, בעיקר בספרד, באיטליה  ,בצרפת ובברית-המועצות, ונפוץ גם בארצות רבות אחרות. רוב כרמי הגפן בעולם נטועים ענבי יין, מקצתם ענבי מאכל, ומעט ענבים לייצור צימוקים, בייחוד בקליפורניה, באוסטרליה, בתורכיה וביוון. בארצות העיקריות של גידול ענבי יין בעולם, היין הוא חלק בלתי נפרד מתפריטם היומי של התושבים, וחלק ניכר ממנו מיוצא.
גידול גפנים בארץ ישראל התחיל לפני אלפי שנה, בכל אזורי הארץ. הגפן, גידולה והשימוש בענבים וביין מוזכרים בתנ"ך יותר מכל פרי אחר ותוצרתו,גם בגלל שהיין מהווה חלק בלתי נפרד מטקסי הדת בכל הדורות. למעשה, גידול הגפן לא פסק כאן מעולם, בגלל חוסנה של הגפן והתרבותה הקלה.
הגפן עמידה לעודפי רטיבות בקרקע אך גם ליובש ניכר, ומגדלים אותה בחלק מהשטחים גם ללא השקיה. הגפן היא מטפס חזק, המסתגל לתנאים קשים והגדל היטב בכל אזורי הארץ. הצמח נשיר בחורף, ובאביב הוא מלבלב ומצמיח מהפקעים ענפים חדשים וירוקים הנקראים שריגים. אלה נושאים תפרחות בצורת אשכולות, ושלב פתיחת הפרחים וראשית החנטה נקרא סמדר. התפרחות מתפתחות אחר-כך לאשכולות ענבים. עם ראשית ההתיישבות החדשה ניטעו במושבות הראשונות, בעזרת הברון רוטשילד, כרמים של ענבי יין, והוקמו היקבים בראשון-לציון ובזכרון-יעקב, אולם כרמי היין הצטמצמו עם השנים, ונטיעתם התחדשה עם קום המדינה.
זני ענבי המאכל החשובים בארץ הם: פרלט – זן לבן, חסר חרצן, המבשיל בראשית העונה סופריור – גם הוא זן לבן וחסר חרצן, המבשיל אחרי הפרלט סולטנינה – הנקרא גם טומפסון – זן לבן חסר חרצן, בעל ענבים גדולים. לאחרונה נוספו הזנים פריים ומיסטרי. מתוך הזנים השחורים כדאי לציין את הזנים הבאים: דן-בן-חנה – פיתוח ישראלי – ענב גדול, בעל חרצן מוסקט המבורגי בעל חרצן וטעם מוסקטי מיוחד בטיבו. לאחרונה נוסף הזן האדום האפיל רד גלוב – גם הוא בעל חרצן. משנות התשעים מטפחים זני ענבים ישראליים חדשים רבים, וחשיבותם תורגש בעיקר בשנות האלפיים. החשובים שבזני הענבים ליין הם: באדומים – קאריניאן, קברנה-סוביניון ומרלו ובזנים הלבנים – סמיון, סוביניון בלאן, ריזלינג ושרדונה. עם השנים מגדלים זנים מיובאים נוספים. ענבי היין נבצרים בארץ בחודשים אוגוסט וספטמבר.
מועד ההבשלה של הענבים מושפע מהצטברות מנות-חום, לכן, בעמקים החמים מקדימה ההבשלה בכמה שבועות. בציר הענבים למאכל מתחיל לאחר שהצטברה בהם מתיקות בשיעור מספיק. ענבים בשלים וטובים הם מתוקים ובעלי עוקצים ירוקים. פרי שהושאר על הגפן מוסיף לצבור סוכר. ענבי מאכל רבים נשלחים ליצוא, בעיקר בחודשים יוני עד ראשית יולי.
הענבים נשמרים היטב בקירור והשימוש בהם מגוון, למאכל טרי, למיץ, ללפתנים, להכנת מרקחות, ריבות או דבש-ענבים, וכן למאפים וכתוספת לעוף ולדגים אפויים. הענבים עשירים במיוחד בסוכר ענבים ומשמשים גם בריפוי טבעוני.
המקור מועצת הצמחים

****

*****

 

*****

אנדרטת משלט 105

*****

מאגר קולחין ליד נגבה

מחילות בכורכר בהן מקננים הקאקים

קאק – מקור שמו של הקאק נובע מהקולות שהוא משמיע קק – צק – צק. שמו הוענק לו על ידי הזואולוג העברי הראשון – ישראל אהרוני. בערבית פירוש שמו הוא עורב הזרע, שכן הוא נוהג לחפש זרעים בשדות, בדומה לעורב המזרע. הקאק שייך לסוג עורב, והוא הקטן שמביניהם. כבר בזמן המקרא הבחינו במינים הרבים של העורב … את כל ערב למינו… ויקרא י"א, 13.  ישנה גם התייחסות לקולו …לבני ערב אשר יקראו… תהילים קמ"ז, 9.  וגם לצבעו … קצותיו תלתלים שחורות כעורב … שיר השירים, ה', 11.  העורב הוא גם העוף הראשון המוזכר בתנ"ך בסיפור המבול …וישלח את העורב …  בראשית, ח', 7. שמו האנגלי נובע אף הוא מהקול המתכתי שהוא משמיע.
סימני זיהוי: אורכו 33-34 ס"מ, משקלו 200-280 ג' ומוטת כנפיו 67-74 ס"מ. מין עורב קטן, פעלתן ומתרוצץ. ראשו עם כיפתו השחורה נישא, ומקורו קצר. עורפו אפור וחלקי גופו התחתונים אפורים בהירים. לבוגרים עיניים בהירות. הזוויגים דומים עם שינויים עונתיים קלים.
קולות: בזמן מעופו הקאק משמיע קולות חוזרים ונשנים בתדירות גדולה מזו של העורבים הגדולים והם שהקנו לו את שמו העברי.
חברתיות: הקאק הוא עוף חברותי וחי בלהקות כל השנה. בלהקה יש היררכיה ברורה שבראשה יש זוג שליט, כשהנחות מפנה את מקומו לעדיף עליו. הקשר בין בני הזוג בלהקה נשמר לכל החיים. קינון ודגירה: הקאק דוגר באזורים לחים ולחים למחצה ברחבי אירופה עם רוח צפונית קרה, בערבות ובמישורים ים תיכוניים יבשתיים וימיים. נמנע מאזורים מכוסי קרח או מושלגים.
הקן נבנה בחורי עצים או בעצים צפופי עלווה, בנקיקי סלעים ואף בחורים וסדקים של מבנים. הקן הוא מבנה מגושם של ענפים וזרדים המרופד בעשבים, נוצות, שער וצמר של בעלי חיים ואף בנייר. הנקבה מטילה 4-5 ביצים ירקרקות ומנוקדות בחום סגול ואפור בחודש מרס. הנקבה דוגרת והזכר מספק את מזונה. לרוב הקאקים חוזרים אל קינם בתקופת הדגירה הבאה. נמצאו בארץ קיני קאקים בעמק בית שאן שהוטפלו על ידי קוקייה מצויצת.
פרטים מיוחדים הקאק ותופעת 'ההחתמה': קונרד לורנץ, חוקר הטבע האוסטרי הנודע, אבי מדע האתולוגיה ( התנהגות בעלי החיים) הקדיש פרק שלם משכיל ומשעשע ביותר לקאקים בספרו 'טבעת המלך שלמה'. לפרק  קרא 'שומרי אמונים'.  הוא גילה שכמו אצל כל העורבים הקאקים חיים חיי משפחה מפותחים והם שומרים אמונים זה לזה לכל החיים. יש להם שנת אירוסים בה הם אינם מזדווגים, והם מתחילים להזדווג רק בשנה השנייה. הוא גם צפה ותיאר בצורה נוגעת ללב פרטים אשר 'בגדו' ו'נבגדו' ואף 'התגרשו'.  ענינו בקאקים החל כתוצאה מכך שגידל גוזל קאקים ותצפיותיו בגוזל הן שהובילו אותו לתאר לראשונה במדע את תופעת ההחתמה בציפורים, שמשמעותה בקיצור- במילותיו ( המתורגמות של קונרד לורנץ): "תגובותיהם החברתיות ואף תשוקותיהם המיניות של העופות מוסבות על אותם יצורים שבצוותא איתם עברו עליהם שלבי הילדות אשר בהם עוצבה דמותם הנפשית. לפיכך ציפורים שגודלו על ידי האדם נוטות לראות בני אדם ובהם בלבד שותפים אפשריים לכל פעולות הרבייה".  מאז תועדה תופעת  החתמה, שנקראת לעתים גם 'הטבעה', ( ( Imprinting רבות.
המקור 

*****

אנדרטת גדוד 51 במשלט 113 נקרא גבעת ארנון

*****

****

*****

****

בדרך מזרחה חזרה לנגבה

צילום איל גזית

בר גביע חלק יבש. , צילום איל גזית

בר-גביע חלק הוא צמח חד-שנתי זקוף וקירח. הוא מסתעף הרבה, אך מבסיסו בלבד, גובהו 80 ס"מ. הגבעולים נוקשים, מרובעים בחתך. העלים נגדיים. העלה גדול, מפורץ, אונותיו משוננות בשפתן, צבעו ירוק בהיר, והוא נישא על פטוטרת ארוכה.
בר-גביע חלק פורח מאפריל עד יוני. הפרחים ערוכים בדורים, נישאים כמעט לכל אורך הגבעול. כותרת הפרחים שפתנית אופיינית, צבעה לבן, לעתים נוטה לוורדרד. הכותרת צנועה, עטופה בגביע משפכי גדול המגמד אותה. עלי הלואי בחיקי העלים והחפים בבסיסי הגביעים הם קוצניים, וגם בשפת הגביע יש רמז לקוצים, אך קוצניותו צנועה לעומת בן-סוגו, בר-גביע קוצני. אחרי הפריחה מתייבש הגביע ומלבין כקלף, ובתוכו משחירים הזרעים – צירוף קישוטי ויפה. בטבע מסייע הגביע היבש לתפוצת הזרעים. הזרעים שומרים על כושר נביטתם שנים רבות, מה שמכשיר אותם להוות "עשב-רע".
לצמחים ריח רע, לא חזק. מן הזרעים מפיקים לקטין, המשמש במחקר ביולוגי.
בר-גביע חלק גדל בשדות ובצדי דרכים בקרקעות כבדות של מישור החוף ובהרים, בעיקר בחבל הימתיכוני, חודר אף לצפון הנגב. נחשב "עשב-רע" בשדות בעל קיציים.
תפוצתו העולמית משתרעת בארצות מזרח הים התיכון ובמזרח התיכון.
בסוג 2 מינים, שניהם גדלים בארץ.
המקור: מייק לבנה אתר צמח השדה

סוף דבר

טיול זה נמשך
שלוש ורבע שעות.

רכבנו כשעתיים וחצי.
נהנינו לדווש ולהזיע
עד שהחום התגבר.

היה נחמד ונעים יחד.

******

תענוג היה לעבור,
בעיקר, בין השדות

וגם בין המטעים,
הכרמים והחורשות

ראינו וגם טעמנו
מכל טוב הארץ.

******

מבחינתי,
היה טיול זה להיות מושלם

נפילה אופניים,
כנראה מאבן בבור קטן,

שתוצאותיה חבטה ופציעה קלה
של מרפק וברך,

ונזק קל לציוד,
הייתה מיותרת.
הנפילות מעת לעת
הן חלק מהרכיבה

המטרה להמעיט אותן.
לא נורא!
אתגבר ואמשיך הלאה