למסע סתווי זה יצאנו ביום שישי (3/11/2017) מחצר קיבוץ אורים.

 

יצאנו לדרך חמישה: חיים מדינה ובירן פלק – דותן (אורים), בועז בן חורין (הרצליה), אלי פורמברג (תל אביב) ואני (מבשרת ציון).

 

את המסע הוביל חיים במסלול קרוב לביתו בו הוא נוהג לדווש מעת לעת.

חיים מדינה (קיבוץ אורים, מדריך רכיבה מוסמך בעל B.A  במדעי החברה מטעם האוניברסיטה הפתוחה עם התמקדות בפסיכולוגיה וחינוך) הקים את ענף האופניים בקיבוץ אורים כחלק מהגשמת חלומו ורצונו לקדם את ענף האופניים בחבל הבשור בנגב המערבי, בקרבה לפארק אשכול ולסינגל הבשור. הוא מאמין שחווית הרכיבה לקבוצות ויחידים צריכה להיות ייחודית. המיזם שלו כולל הובלת טיולי אופניים מודרכים לקבוצות, תלמידים, תנועות נוער, מקומות עבודה, משפחות ואירועים משפחתיים, תיירים, משלחות נוער וסטודנטים; הדרכת רכיבה לכל הרמות: לימוד רכיבה למתחילים; כניסה מודרכת לרכיבת שטח או כביש; לימוד רכיבה אתגרית וטכנית למתקדמים.

 

******

המסלול, נגד כיוון השעון
יציאה מאורים לעבר נחל הבשור ולאורך גדותיו  

 

 

*****

האזור הגאוגרפי, מישור חוף הנגב

חבל אשכול

חבל אשכול הוא החבל הגאוגרפי של הנגב הצפון מערבי בו נמצא תחום שיפוט המועצה אזורית אשכול המשתרע על שטח של כמיליון דונם רובם קרקע חקלאית ושמורות טבע. מרחב זה נמצא בין קיבוץ בארי בצפון, אפיק נחל הבשור במזרח, חולות חלוצה ועגור בדרום והגבול הבין לאומי עם מצרים וגבול רצועת עזה במערב. המועצה האזורית אשכול היא המועצה המאוכלסת ביותר בנגב, המונה כ- 14,500 תושבים המתגוררים בקיבוצים, במושבים ובישובים קהילתיים. 

חבל אשכול כולל שלושה אזורי משנה:
אזור הצפוני, גבעות הכורכר ומישורי הלס והחול עד לקו באר גהר-מגן- צאלים,
אזור דרומי, מישורי החול המיוצב והדיונות, מקו מגן-צאלים דרומה עד חולות חלוצה ועגור
וערוץ נחל הבשור בין השניים בו נערך טיול זה.

 

לס היא סוג של קרקע שהרכבה הוא ממשקעי טין (סילט) בעיקר ומיחסים שווים של חרסית וחול המחוברים באופן רופף באמצעות סידן פחמתי (CaCO3), חומר אורגני, תחמוצות ברזל ומינרלים נוספים. צבעה הוא צהוב עד חום בהיר.
אדמות הלס מכסות כ-10% משטח כדור הארץ ועוביין הממוצע מגיע לכמה עשרות מטרים, כמו כן, לרוב לא ניתן למצוא קרקע לס משוכבת. אדמת הלס מאפיינת את שוליהם של מדבריות רבות בעולם. מרבצי לס נפוצים בין קווי הרוחב 20° – 50° צפון, סין וארצות הברית מהוות את מרבצי הלס הגדולים ביותר. משקע הלס הוא הומוגני ונקבובי, ומכיל גרגרי קוורץ, פלדספר ועוד מינרלים. בנוסף, קרקע הלס נוצרת מהשקעה של חומר דק המכילה שחק של סלעי גיר וקירטון. מאחר שאין סלע אחד המכיל את כל מרכיבי הלס, המסקנה המתבקשת היא שהוא נוצר כתוצאה מבליית כמה סוגי סלעים.‏
קרקע הלס מצטברת בעיקר בערוצים ובכיסי קרקע בהשקעה השניונית של אבק. על כן, היא נאטמת בקלות ובצורה זו מגבירה את הנגר העילי והשיטפונות באזורים המדבריים, היוצרים ערוצונים ונוף של ביתרונות, ובמקומות אלו מתפתח הצומח. לכן קרקע לס היא פורייה וטובה מאוד לגידולים חקלאיים. בנוסף היא קרקע עשירה במינרלים, חומרים אורגניים ואוורירית ולכן היא מנקזת טוב את המים וקל לחרוש ולנטוע בה צמחים. כמו כן, שחיקת הקרקע הינה איטית מאוד והיא נשארת פורייה למשך זמן רב. קרקע הלס בארץ ישראל עשירה במלחים רוב קרקעות הלס בארץ ישראל נמצאות בדרום, ומדלדלות ככול שעולים צפונה ומערבה.
בשנים האחרונות ההשערה הרווחת שמקור אדמת הלס הינה כתוצאה של השקעה איאולית מאסיבית. מקורות חולות אלו הם ממדבר סהרה וחולות סיני. נראה שכמות האבק פוחתת ככל שמתרחקים מהמקור כיוון שבדרום פוגשים רבדים עבים של משקע איאולי דק זה (בסביבות רוחמה מגיעה ל 15-12 מטר). בפלשת הצפונית הרבדים האלה הולכים ונעשים דקים יותר ויותר עד שלבסוף בשרון אין רבדים אבקיים או חרסיתיים הנוצרים והסחף האיאולי המועט מתערבב על-פי הרוב רק עם החול שלמטה בתהליך של יצירת החמרה רק ברכסי החול. העוצמה של רובדי החרסית והסילט משתנה גם כן בהדרגה ממזרח למערב. במזרח הרבדים הנזכרים עבים יחסית כיוון שהסחף האיאולי יכול היה לשקוע באזור במשך תקופה ממושכת. ואילו במערב תקופת השקיעה קצרה יותר והרבדים דקים יחסית.‏
הלס הוא בית גידול המאופיין בצמחייה נמוכה ושיחים נמוכים. לרוב נראה הבית גידול כמו שדה בור פתוח ריק מצמחים ובעלי-חיים. אך הוא מהווה בית גידול למינים רבים הנמצאים בסכנת הכחדה. האזורים של קרקעות לס מהווים בתי גידול שונים של בעלי חיים וצמחים יותר מסוגי קרקע אחרים, ויש בעלי חיים וצמחים שהם אנדמיים ללס. חצרים הוא מוקד חשוב של מישורי הלס בארץ, והוא מהווה בית גידול הנמצא בסכנת הכחדה. הוא מהווה מערכת טבעית וייחודית, אשר מכילה בתוכה מינים ייחודיים. ובמיוחד החוברה המדברית (עוף דוגר קרקע), אשר מרבית אוכלוסייתו בישראל נמצאת בחודשי הקיץ באזור חצרים בישראל. ‏
מקור והרחבה

******

חבל בשור תחתון

הגדרת חבל הבשור–

תחום חבל השבור וסביבתו הקרובה מהווה, מבחינה גיאוגרפית, אזור מעבר: מעבר מעמק החוף לשפלה, מעבר מתחום האקלים הים-תיכוני לאקלים המדברי, מעבר ממחוזות יישובי הקבע לממלכת הנוודים, מעבר מארץ פלגי-מים לנופים צחיחים. לכן, מאז ומתמיד התלבטו חוקרי ארצנו כיצד לכנות את חלקת-אלוהים הקטנה הזו.
יש לזכור כי עד הכיבוש הבריטי (1917) מיעטו החוקרים לתור את האזור המדובר עקב הסכנות בדרכים, המלחמות התדירות בין שבטי הבדווים לבין עצמם והשלטון התורכי שחשד בכל זר; המידע הדל שהצטבר בכתובים על האזור – החל מסיורו של ויקטור גֶרֵן (1863) – לא עודד לגביו כל סקרנות מחקרית.
מאז שקיימת ספרות מקצועית עברית בידיעת הארץ, בולטים הנסיונות להתאים הגדרה גיאוגרפית לאזור זה; ההתלבטות היתה רבה כי הוא היה ידוע פחות משאר חבלי הארץ שנהנו מקירבה למרכזי אוכלוסיה, או שהיו מוגדרים היטב מבחינה גיאוגרפית וגם זוהו עם כינויים מקראיים ותלמודיים (כמו גליל, ערבה, יזרעאל ודומיהם).
בראשיתו של המחקר הגיאוגרפי המתקדם של הארץ, לא הוכר כלל ייחודו של אזור זה: במדריך ארץ-ישראל של ישעיהו פְּרֶס (1920) הוא השפלה. האדמיניסטרציה המנדטורית (1924) הגדירה אותו המדבר, אך כבר באטלס של זאב ז'בוטינסקי ושמואל פרלמן (1925) ניכר היסוס ובו הוא מכונה גם השפלה וגם נגבה. התלבטות זו לא היתה מוכרת למחנך יחיאל הילפרין, שלימד דורות של גננות עבריות (1930) את המושג מדבר עבור סביבתנו – כנראה בעקבות המינוח הרשמי.
הראשון שהבין את ייחודו של החבל(*) היה הגיאוגרף אברהם יעקב ברוור (האב), שהציע עבורו (1936) לא פחות משלושה שמות: שפלת הנגב, שפלת פלשת וצפון הנגב. בעקבותיו יצא צמד אבות ידיעת הארץ בכינויים משלהם: יוסף ברסלבי הציע, תוך התלבטות (1945) – נפת באר שבע וזאב וילנאי (גם כן ב-1945) – הנגב המערבי. שלוש שנים לאחר מכן, יהויקים פאפוריש הוסיף וחידש: חוף הנגב. עם הקמת מדינת ישראל גברה הדרישה לדיוק בהגדרות גיאוגרפיות. ברוור האב הזדרז (1949) והציע את דרום השפלה. יוחנן אהרוני ומשה ברוור (הבן) תמכו דווקא (1953) בהצעה הוותיקה של ברוור האב – שפלת הנגב. ברסלבי חידש (1957) – לב הנגב. אטלס ישראל (הישן – 1957) שיבש את הצעת ברוור האב ל-הנגב הצפוני, ובגלל מעמדו הציבורי של האטלס ננעץ השיבוש הלשוני הזה ועד היום קשה לשרשו. קצין-חינוך-ראשי בצה"ל הלך בעקבות וילנאי ופקד בפרסומיו (1962): הנגב המערבי! – אך וילנאי לא שקט על השמרים וחידש מותג (1968): חבל הבשור! בשנות ה-70 נכנסו ל"מירוץ על השם" שני מקצוענים, מנשה הראל ודב ניר שקלעו (1970) שְלָשָה: מישור חוף הנגב, העורף המערבי של באר שבע (!…) ושערי הנגב. מדריך ישראל (הישן, 1979) הלך בעקבות פאפוריש (חוף הנגב), אך רם גופנא (1979) צלף ופגע: הנגב הצפון-מערבי! וילנאי, עדיין לא נס ליחו (1979) ומוסיף מבואות הנגב ומערב הנגב (=תיקון לשוני להצעתו מ-1945 !).
כנראה שבשלב זה באמת עלה היצע השמות על הביקוש וחלה רגיעה בנושא עד להוצאת אטלס הנגב (1986) הנוקט – לראשונה – בכינוי אזור בשור; החרה-החזיק אחריו אטלס ישראל (החדש – 1995) בשם זהה, כשמפת החברה להגנת הטבע עוקפת אותם בסיבוב (1994) עם מישור חוף הנגב הוותיק, בן כמחצית היובל.
דן גזית, מתנצל בפני מציעי-שמות אחרים שלא צורפו למבחר המייצג שבחתך דלעיל, ומעדיף כיום – כידוע לקוראיו הקבועים – את חבל הבשור התחתי (בעקבות תיקונו של יהודה זיו להצעתי – חבל הבשור התחתון). מה דעתכם ?
המקור: דן גזית: "מי אנחנו" בתוך "אבני גזית".

 

יובלי נחל הבשור

"נחל הבשור" כולל את מערכת הנחלים המתנקזת דרך נחל עזה, הנשפך לים כ- 4 קילומטרים דרומית למרכז העיר וכוללת כוללת שלושה יובלים עיקריים והערוצים הנופלים אליהם:
נחל הבשור, המנקז את אזור הנגב הצפוני בין בקעת באר שבע ובין סביבת שדה בוקר שהסעיף עיקרי הנשפך אליו ממזרח והוא נחל רביבים המנקז את הגבעות מערבית לירוחם.
נחל באר שבע, המנקז את שיפולי דרום הר חברון ואת בקעות ערד ובאר שבע; סעיפיו העיקריים הנשפכים אליו הם נחל חברון מצפון ונחל סכר מדרום המנקז את רמת חובב וסביבתה.
נחל גרר, המנקז את המורדות המערביים של גבעות להב ואת מישורי הליס בצפון חבל הבשור. סעיפו העיקרי הוא נחל פטיש מדרומו, המנקז את צפון מערב בקעת באר שבע.
מגבעת חבלנים, הנשקפת אל באר שבע מדרום, נשלחת כעין "אצבע" לצפון מערב, אל תחומי חבל הבשור. שלוחה נמוכה זו, שעליה נבנו הישובים חצרים ואפקים, חוצצת בין תחום הניקוז של נחל גרר מצפון לתחום הניקוז של נחל הבשור מדרום.

******

האזור בימי מלחמת העולם הראשונה,
חלק מקו עזה – באר שבע בו נערכו הכוחות העות'מניים
לבלימת כוחות הממלכה המאוחדת
(חיל המשלוח המצרי) 

שלושה חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה הצטרפה תורכיה כבעלת ברית לגרמניה. תפקידה, היה בין היתר, להקל את הלחץ בחזית המערבית. בשלישי בפברואר 1915 , לאחר שחצה את סיני בעשרה ימים, תקף כוח תורכי של 20,000 חיילים עם יחידות נלוות וארטילריה את תעלת סואץ במטרה לשבש את תנועת האוניות בנתיב חיוני זה ולעורר תסיסה במצרים כנגד הבריטים. המתקפה נכשלה והתורכים לא השיגו את מבוקשם, אך מצד הצבא הבריטי נותר החשש ממתקפה נוספת, או מכוחות תורכיים שיחדרו לקרבת התעלה. ההבנה, שהגנה סטטית על התעלה, גם אם תתבצע, בצידה המזרחי עדיין תצריך כוחות רבים, גיבשה בראשית 1916 , אצל הגנרל ארצ'יבלד מארי – מפקד חיל המשלוח המצרי (E.E.F – Egyptian Expeditionary Force) שזה עתה הוקם, את המסקנה שהמקום המתאים,  היעיל והחסכוני בכוח אדם להגנת התעלה והדרך אליה, בצפון סיני, הוא המרחב בין אל עריש לקוסיימה. הצעד הראשון בתכנית, היה להשתלט על אזור רומני-קטיה, שני נאות מדבר, 2 מיל מזרחית לתעלה. מרכיב חשוב בתכנית היה הנחת מסילה סטנדרטית  שבעזרתה, ניתן יהיה לפתור בעיות תובלה של ספקה, ציוד, מים וחיילים. עד אפריל 1916 קדמו הבריטים את כוחותיהם מעבר לקטיה, כדי למנוע פשיטות תורכיות ולהבטיח את המסילה שהתקדמה בשלב זה מזרחה. בפרק זמן זה, עסקו הבריטים בהתכתשויות מקומיות עם כוחות תורכיים, שנותרו בסיני כל אותה עת, במטרה לאיים על התעלה ולרתק לשם כוחות. באפריל פשטו התורכים על קטיה וסביבתה וב 4- באוגוסט 1916 תקפו שוב, הפעם ברומני. כישלונם היווה זרז לבריטים שהמשיכו לקדם כוחות מזרחה, לעבר אל עריש, במקביל להנחת המסילה. יחד עם המסילה הניחו הבריטים צינור מים שמשך את מימיו מתעלת המים המתוקים המקבילה לתעלת סואץ בצידה המערבי. נפילת אל עריש והתבססות בה, קרב מגדבה ( 23 : דצמבר 1916 ) וכיבוש רפיח ( 9 בינואר 1917 ), סימנו את סופה של הנוכחות התורכית בסיני.
לאחר כיבוש רפיח וחאן יונס על ידי הבריטים ובני בריתם (ינואר-פברואר 1917 ), נסוגו התורכים ממוצביהם בשייח' נוראן (מגן) שועוט (צומת גבולות) והשלאלה (נחל בשור-פארק אשכול) והתייצבו על קו עזה באר שבע. שני הניסיונות של הבריטים לכבוש את עזה, במרץ ואפריל 1917 כשלו ולאחריהם, התייצבו הבריטים מול התורכים בגזרה שאורכה כארבעים ק"מ, משייח' עג'לין שלחוף הים, מעט דרומית לעזה, דרך שייח' עבאס, תל ג'מה ועד לביר גמלי שבוואדי עזה ובין שני הצבאות, התורכי והבריטי, נותר שטח הפקר.
מאפריל 1917 עד סוף אוקטובר שנה זו, התייצב הקו לתקופה של כשבעה חודשים, שבהם נערכו פעולות צבאיות מינוריות בלבד. בפרק זמן זה, צמח סדר הכוחות וחיל המשלוח המצרי, יחד עם קורפוס העבודה המצרי הגיע במספרו לכ 200,000- איש וכ 100,000- בהמות אותם היה צריך להאכיל ולהשקות.  באותו זמן גם ביססו הבריטים את המרחב בין חוף הים לקו החזית, חיזקו את מערך המוצבים, סללו דרכים, פרצו מעברים בוואדי עזה (נחל בשור), חפרו בארות ומתקני אגירה, פרסו צינורות מים והניחו מסילות ברזל מזרחה לעבר החזית. בסוף יוני, חלו שינויים בפיקוד של חיל המשלוח המצרי והגנרל אדמונד אלנבי החליף את הגנרל ארצ'יבלד מארי.  לקראת סוף אוקטובר, החלו מהלכים של ריכוז ותזוזת כוחות לעבר באר שבע, לקראת כיבושה. כדי לקדם  אספקה, תחמושת וציוד לחזית, הוארכה המסילה הסטנדרטית מאימרה לכארם והמסילה הקלה – דקוויל, מביר גמלי לח' חסיף. צעדים אלו לוו במערכת הטעיות שכוונו לשכנע את התורכים שהמערכה המתקרבת תהיה על עזה. ב 31- באוקטובר נכבשה באר שבע ובשבוע הראשון של נובמבר, בשישה ימים של קרבות, נכבשו המוצבים בשאריעה, הורירה ותל חוליפה. עזה עצמה נפלה כמעט ללא קרב ב 7- בנובמבר, לאחר שפונתה על ידי התורכים. משלב זה ואילך, תוך ניצול ההצלחה, התקדמו הבריטים ובני בריתם צפונה תוך כדי רדיפה אחרי הכוחות התורכים הנסוגים.
המקור אמנון גת 

******

המסלול בקטע נתיב אנז"ק

 ANZAC – הכוח הצבאי שכלל פרשים אוסטרליה וניו זילנד (ANZAC. (The Australian and New Zealand Army Corps) שכבש את באר שבע ב-31 באוקטובר 1917. ליד קיבוץ בארי מצויה אנדרטה לזכר חיילי אנזאק שתרמו את נפשם לשחרור ארץ ישראל. מורשת מהלכי אנז"ק בארץ ישראל ידועה ומוכרת היטב באוסטרליה.

******

דמות האזור בשלהי תקופת השלטון הבריטי,
אין בו יישובי קבע אלא רק מאהלי בדווים

 ******

דמות האזור בימיה הראשונים של המדינה

 

*****

דמות האזור כיום,

*****

ההיבט המוניציפלי
המסלול בקו התפר והחיבור (מוזר!)
בין תחום שתי מועצות אזוריות: מרחבים ואשכול

****

מהות האזור,
שמורת נחל הבשור
בין גדות הנחל בלב אזור חקלאי

 נחל הבשור

לנחל בשור שאורכו כ-80 ק"מ שי אגן ניקוז ענק המשתרע על 3,650 קמ"ר בין שלוחות הדרומית של הר חברון בצפון ועד רמת עבדת ושדה בוקר בדרום. אגן ניקוז זה הוא גדול יותר מכל נחל אחר בישראל שנשפך לים התיכון.
היובלים הרבים של נחל הבשור מתנקזים אליו בתופעה ייחודית. כמעט כולם נשפכים אליו מצפון מזרח ורק באזור רכסי הכורכר נשפכים אליו ערוצים מעטים מדרום. יובליו העליונים יורדים מקו בפרשת המים הארצית ברמת עבדת ממערב למדרשת בן גוריון. מכאן הוא יורד צפונה דרך קער המפריד בין רכס חלוקים לרכס בוקר עד מפגשו עם נחל הרועה ונחל בוקר. אחר מפגש זה פונה הנחל חדות מערבה וחוצה את קמר בוקר ואת כתף שיבטה בשני מפערי מים (דייקה) מרשימים.  כ- 2 ק"מ מדרום למושב אשלים יוצא הנחל מתחום הר הנגב הצפוני אל מישור חולות חלוצה ולאחר כ- 15 ק"מ נוספים הוא עובר בסמוך לחלוצה הקדומה. בדרך מצטרפים אליו נחל רביבים ונחל אטדים. ליד באר אסנת, כ- 5 ק"מ ממזרח לקיבוץ צאלים, נשפך אליו נחל באר שבע שראשיתו בדרום הר חברון ובמורד מדרום לרמת חובב מצטרף אליו נחל סכר. ומשם ממשיך נחל הבשור בנופי הבתרונות של אדמת הלס. מצפון לתל ג'מה (ליד רעים) מצטרפים אליו מדרום נחל אסף ומצפון נחל גרר המנקז את הרי חברון ואת גבעות להב ושאליו הצטרפו נחל פטיש ונחל שובה. ממערב לבארי ממשיך נחל הבשור אל רצועת עזה ונשפך אל הים התיכון בתחומה, כ- 1.5 ק"מ מדרום לעיר עזה.
נחל בשור הוא שריד מנהר קדמון ענקי, שסחף בעבר שברי סלעים ואבנים ויצר בנגב המערבי שכבה של חלוקי נחל בעובי עשרות מטרים ("אקוויפר החלוקים"). שכבה זו מתמלאת כל שנה מחדש במי שיטפונות והיא אוצרת בקרבה כמויות מים גדולות. במשך השנים התכסתה שכבת החלוקים בכסות עבה של משקעי לס, ונוצרו המישורים הנרחבים של הנגב המערבי. נחל בשור מתחתר במשקעי הלס, ובמקומות שבהם ערוצו מעמיק עד שכבת החלוקים, כפי שקורה בכמה מקומות במורד הנחל, פורצים מים. רוב הנביעות הן עונתיות.
באפיק נחל הבשור, כמו בנחלים אחרים במדבר, עוברים בחורף שיטפונות רבים. הגורם העיקרי לכך הוא מבנה פני השטח של אגן היקוות שלו: סלעים חשופים ושטחי לס שכמעט ואינם מחלחלים את המים. כמעט כל גשם הופך לנגר עילי הזורם בערוצים ובערוצי המשנה הרבים של הנחל.

נביעות נחל בשור שימשו בסיס להתיישבות אדם על גדות הנחל כבר בתקופות פרהיסטוריות. בתקופת הברונזה התיכונה (1750­-1550 לפנה"ס) קמו ערים מבוצרות לאורך הנחל בתל פַרְעָה ("שרוחן"), בתל גַּמָּה (ג'מה) ובתל עג'ול שברצועת עזה.
השם נחל הבשור נזכר במקרא. על פי המסופר דוד המלך רדף אחר העמלקים שפשטו על צקלג (מזוהה עם תל שרע שבנחל גרר): "וַיֵּלֶךְ דָּוִד הוּא וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּבֹאוּ עַד-נַחַל הַבְּשׂוֹר" (שמואל א', ל' 9). אין ודאות שנחל הבשור שנזכר בתנ"ך הוא נחל בשור של ימינו. אדרבא, רוב החוקרים נוטים לזהותו עם נחל גרר של ימינו.
היישובים התקיימו על גדות הנחל עד התקופה ההלניסטית (מאה 2 לפנה"ס), ומן התקופה הרומית ואילך ניכרת התרחקות ממקורות המים. הארכיאולוג דן גזית משער שהסיבה לכך היא המלריה – מחלה שפגעה במתגוררים בקרבת הביצות שהמעיינות יצרו בתקופה ההיא.
בפברואר 634 התחולל בסביבת עין הבשור קרב דָּתִין. גדוד מוסלמי בפיקודו של עמר אבן אלעאץ (לימים כובש מצרים), שכנראה ניסה לחדור לארץ ישראל דרך הנגב, נתקל בגדוד ביזנטי וגבר עליו. מקומה המדויק של דתין, אם אכן מדובר ביישוב, אינו ידוע.

******

המסלול, המקומות והמראות

– יציאה מאורים לעבר פארק אשכול,
– הפארק לצד כביש 241,
– סינגל קצר לצד דרך הנוף בגדה המערבית.
– דרומה לאורך דרך הנוף
– עלייה לתצפית לתל שרוחן,
– הלאה דרומה על דרך הנוף לעבר מצפה מאגרים (הפסקה)
– המשך דרומה לגשר התלוי מעל הנחל ממערב לצומת צאלים,
– חציית הגשר
– צפונה לאורך הגדה המזרחית בתחילה לצד המאגרים.
– המשך בסינגל הבשור המתפתל העולה ויורד (כמו בלונה פארק)
– עלייה במדרגת הלס בואכה שדות אורים

קבוצת אוּרִים נמצאת כ-9 קילומטר ממערב לאופקים משתייכת לתנועה הקיבוצית המאוחדת (בעבר לתנועת חבר הקבוצות לאחר מכן לאיחוד הקבוצות והקיבוצים) ונמצאת בתחום שיפוט המועצה האזורית אשכול מאז בשנות השבעים עת עבר מהמועצה האזורית מרחבים, אליה השתייך עד אז. קבוצת אורים הוקמה במוצאי יום כיפור ה'תש"ז, 1946, במבצע עליית אחת עשרה בנגב. הגרעין המייסד שהורכב מנוער יוצא בולגריה, חניכי תנועות הנוער גורדוניה והמכבי הצעיר, ישב מספר שנים לפני העלייה לקרקע ברעננה. העלייה לקרקע הייתה באזור גריין ליד קיבוץ גבולות. עקב הקשיים בהם נתקלו המתיישבים במקום, הם עברו מאוחר יותר לנקודה הסמוכה לצאלים וב-1948 עברו המתיישבים למקום הקבע במשטרת עימארה שנתפסה על ידי חטיבת הנגב לאחר שהשוטרים הבדווים ששרתו בה, נטשו את המשטרה עם סיום המנדט הבריטי במאי 1948.‏
בראשית שנות החמישים נקלטו בקיבוץ גרעיני נוער, יוצאי צפון אמריקה, של תנועת הבונים והחל מאמצע שנות החמישים ועד ראשית שנות השמונים נקלטו בקיבוץ גרעינים של התנועה המאוחדת, הנוער העובד והלומד וגרעינים נוספים של תנועת הבונים.
בתחילת שנות השישים היה אורים אחד מראשוני הקיבוצים אשר בהם עזבו הילדים את הלינה המשותפת, בניגוד לעמדת התנועה. עימות נוסף של הקיבוץ עם הנהגת התנועה היה באמצע שנות השישים, עת נשלחו נערי הקיבוץ ללמוד באשל הנשיא (שבו למדו באותה עת בני מושבי האזור וילדי פנימייה) ולא בבית ספר קיבוצי.
הענפים הכלכליים העיקריים בקיבוץ הם: "נועם אורים" – מפעל תעשייתי אשר ייצר בעבר חומר מילוי לשמיכות, מעילים ומוצרי טקסטיל. "גד"ש אור"ה" – שותפות בגידולי השדה (יחד עם כיסופים והר עמשא) המעבדת כ-30,000 דונם ובעיקר תפוח אדמה וחיטה; "סונראל אורים" – מפעל קטן ליצור אריזות לחפצי חן. רפת חלב ולול לביצים. מקור וגם אתר הקבוצה

סוללת רכבת מרפיח לבאר שבע נבנתה על ידי הבריטים בזמן מסע כיבוש ארץ ישראל מידי האימפריה בזמן מלחמת העולם הראשונה. סוללה זו בקו רפיח – באר שבע נועדה להוות סעיף של מסילת הברזל מחצי סיני לעבר ארץ ישראל דרך מישור החוף. בעזרת מסילה זו הפך אזור מעיינות הבשור לבסיס המים הראשי של הצבא הבריטי בתקופה שבין קרב עזה השני לקרב עזה השלישי בו נכבשה באר שבע.  לקראת הקרב השלישי, בו הובקע הקו התורכי האריכו הבריטים את מסילת הברזל שהגיעה עד לאזור ממערב לאופקים של ימינו ומאוחר יותר נסללה והגיעה עד באר שבע. מסילת רפיח באר שבע פורקה בשנת 1927 שהתברר שאין בה צורך יותר.

הגן לאומי הבשור שנקרא גם "פארק אשכול", על שם לוי אשכול ממנהיגי תנועת העבודה וראש ממשלת ישראל בשנים 1963-69. הפארק הוקם על-ידי קק"ל ורשות הטבע והגנים הלאומיים בשנת 1960 על שטח של 1000 דונם, ובו חורשות, מעיינות, מדשאות חניוני פיקניק ובריכת שחייה. הפארק המטופח נראה כנווה מדבר אמיתי וקשה להאמין שהוא נמצא באזור הנגב הצחיח.  הכניסה לפארק היא בתשלום. בתחום הפארק נמצא: נביעת מעיין עין הבשור, שרידי כנסייה ביזנטית ושרידי גשר שהקים הצבא הבריטי בשנת 1917 על אפיק הנחל ועליו עברה מסילת הברזל מעזה לבאר שבע.  הפארק מופעל על ידי רשות הטבע והגנים.

תל שרוחן, מתנשא מעל מישורי הלס בעיקול נחל הבשור מעל עין שרוחן שמימיו שימשו את תושבי התל במשך מאות שנים – מן התקופה הכנענית התיכונה ועד התקופה הרומית. על פני התל נותרו רק שרידים מעטים : קטע מחומת העיר, שהייתה עשויה לבני בוץ, בחלקו הדרומי של התל ושרידי מבנה ציבורי בחלקו הצפוני.

 

מאגרי המים בבשור – בשנת 1996 הכשירה קק"ל, בסיוען הנדיב של הקהילות היהודיות בארה"ב ובאוסטרליה, מערכת של מאגרי ענק בנחל על מנת לקלוט את מי שיטפונות החורף הזורמים אל הנחל ולהחדירם אל מאגרי מי התהום.  מאגרי המים שהוקמו על גדותיו של נחל הבשור מאפשרים ניצול מי השיטפונות להשקיית שדות היישובים שבסביבתו והסכרים שהוקמו באפיק הנחל עוצרים סחיפה הנגרמת בשל הזרם העז ומעשירה את מי-התהום. מאגרי הבשור הם מערכת מתוחכמת של שלושה מאגרים – מאגר רחובות תחתון, מאגר רחובות עליון ומאגר הבשור – המסוגלים לאגור ביחד כ- 7 מיליון מ"ק מים. בשנים שחונות, שבהן אין אפשרות למלא את המאגרים במי הבשור, קיימת אפשרות להזרים אליהם מים משפכי גוש דן. בניית מאגרי הבשור היא חלק מתוכנית "נגב של צמיחה" של קק"ל, שמטרתה להציב את הנגב בסדר עדיפות לאומי עליון. פיתוח הנגב, שבו נמצאות עתודות הקרקע הגדולות במדינה, הוא האתגר הגדול של ישראל כיום, כאשר הפרדסים בישראל "נודדים" ממרכז הארץ לנגב המערבי, שם נמצאות קרקעות זולות יותר, המתאימות לעיבוד חקלאי. הפרדסים הם רק חלק ממערך תשתית גדול שהולך ומוקם בחבל הבשור: חממות המשתרעות על פני 500 דונם; הקמת מערך יישובים חדש ופיתוח התיירות בנגב. הגורם המגביל את עיבוד אדמות הנגב הוא מים. מאגרי הבשור הם חוליה חשובה במענה למחסור במים. המאגרים מתוכננים להוסיף לנגב מיליוני מ"ק מים. מקור

גשר חבלים יחיד מסוגו בישראל הותקן על-ידי קק"ל בין שתי גדותיו של נחל בשור, מעל המצוק המחזיק מים במשך כל ימות השנה.  אורך הגשר כ – 80 מטר והוא מאפשר חציית הנחל וטיול רגלי בגדה השנייה, אל חווה חקלאית קדומה ואל האנדרטאות לזכרם של שני נערים בני משאבי שדה שנהרגו כאן בתאונת טרקטורון. מתחת לגשר החבלים בריכת מים טבעית המלאה כל השנה. מסביב לנביעת המים סבך של קנים, צבים רכים ואגמיות.

גשר הצינורות החדש החוצה את נחל הבשור, שנחנך לטובת המטיילים בראשית ינואר 2014 נבנה על צינורות מים השייכים למערך מאגרי הבשור. גשר הצינורות הוקם על ידי רשות ניקוז שקמה-בשור בשותפות עם מקורות, המשרד לפיתוח הנגב והגליל, משרד התיירות ומקורות. הגשר מעניק למטיילים נקודת תצפית נוספת, נוחה ובטוחה בעת שיטפונות. במרכז הגשר, ממש מעל ערוץ נחל הבשור, הוקמה מרפסת תצפית שיכולה להכיל עשרות מטיילים.

בקטע זה ישנה תופעה בולטת ההבדל בין שתי גדות הנחל: בעוד שהגדה השמאלית קבורה תחת שכבה עבה של חול, בחלקו נודד , הרי שהגדה הימנית בנויה ליס, ללא כיסוי חול. הבדל זה בין שתי הגדות הולך ומיטשטש מתל שרוחן צפונה ונעלם כליל צפונה מעין בשור. המבנה השונה של הגדות גורם להבדלים בצורתן: בעוד שלגדה השמאלית קו רקיע מתעגל, גבעות שטוחות
ומתונות היורדות במדרון תלול ורצוף אל האפיק, המופסק מדי פעם במצוקי ליס מכוסים בחול, וחוסר מוחלט בערוצים פעילים )המים מחלחלים בחול ( הרי הגדה – הימנית כולה מעורצת ומבותרת, העליה בה נוחה יותר, ויש קטעים שבהם אפשר להבחין במדרגות נהריות קדומות של הבשור. בדיקה מקרוב מראה, שכמעט כל הערוצים היורדים אל הבשור ממזרח סכורים בסכרים, לפעמים סכרים אחדים לאורך ערוץ אחד. בקטע הנחל שבין צאלים לתל שרוחן ישנם כ- – 100 סכרים, חלקם סוללות עפר וחלקם סכרי אבן מכוסים בעפר, ורובם ככולם פרוצים על ידי המים. כל סכר יוצר מאחוריו משטח סחף אוגר מים, בשטח הנע בין כמה עשרות מטרים מרובעים לכמה דונמים. משטחים אלה בולטים למרחוק בכיסוי של צמחייתם, הירוקה אף  בשלהי הקיץ. יש להניח, שסכרים אלה הם בני התקופה הרומית ואילך, ואחדים תוחזקו בידי הבדואים עוד במאה הנוכחית. כדאי גם לשים לב לאופי הצמחיה הטבעית, השונה מגדה לגדה.

******

סוף דבר

אחרי קצת פחות מחמש שעות, מתוכן כשעה ורבע עצירות, הסתיים המסע.

******

מזג אוויר האיר לנו פנים. הוא התאים לרכיבה. לא היה חם. היה אידאלי!

******

הרכיבה במרחבי הלס מעל גדות הנחל הנפרסים
מאופק לאופק היא חוויה נהדרת
גם בעונה זו של הסתו טרם תחילת הגשמים.
גווני הצהוב והחום של הלס
בשילוב הירוק של עצי אשל ושיחי הקנה יוצרים מראות הייחודיים לחבל ארץ זה.

******

 טיול מהנה ומענג במרחבים הפתוחים
שכאלה הם מעטים במרכז הצפוף והבנוי.
המאמץ של הנסיעה
אל אורים והחזרה ממנה היה כדאי!

******

מקורות מומלצים

אבני גזית –
אתר של דן גזית, חבר גבולות, איש ידיעת הארץ וארכאולוג
בו מרוכזים תכנים שכתב במשך יותר מ 60 שנה באכסניות שונות.

*****

תודה,
לחיים מדינה על ההובלה, ההסבר והאירוח
לאלי, בועז ולבירן חברים השותפים לדרך

*****