בשכונות וברחובות לב ירושלים וברובע יהודי בערב שבין כסה לעשור28 בספטמבר 2017

קובץ GPX להורדה מרחק: 16.5 ק"מ טיפוס-מצטבר: 210 מטר גלריית תמונות גלריית מפות

 

בימים שבין כסה ובין עשור האווירה בירושלים מיוחדת. עת זו היא עוד הזדמנות לצאת ולתור ברחבי העיר בשעת בין ערבים ובשעת לילה. לסיבוב זה יצאנו ביום רביעי (27/9/2017), יומיים לפני ערב יום הכיפורים.

 

בשעה 17:00 יצאנו לדרך. החבורה שהובלתי הפעם כללה 17 רוכבים מקבוצת גלגליגיל ונוספים והם: פטריסיה אבנון (שוהם), יהודית שני (כפר סבא), ארצי יעקב (כפר יונה), אהרון יצהרי (כפר יונה), דסי פולקמן (גבעתיים) יוני שטלצר (רעננה), בני מונטשיין (גבעתיים), רפי יעקב (פתח תקווה), יהודה לרדן (רמת השרון), גיל רוטהולץ (רמת השרון), דורון דורי (ירושלים), בועז קליין (מודיעין), גיל אור (ראשון לציון), גיל ארד (בית אריה), לוי אבנון (חמדיה), יפתח (ירושלים).

 

******

מסלול הטיול,
לב העיר

****


מעגלי, עם כיוון השעון

התחלה וסיום:
השער הדרומי של גינת השושנים
ברחוב דובנוב בפאתי שכונת טלביה

מסלול הטיול

*****

תדריך בגינת השושנים לפני היציאה לדרך

קטעי המסלול, המקומות
והמראות דרך עיניהם של
דורון דורי, בועז קליין וגיל רוטהולץ
בלעדיהם לא היה מתאפשר תיעוד טיול זה

******

קטע המסלול הראשון,
גינת השושנים,
שכונת טלביה (נקראת גם קוממיות),
תיאטרון ירושלים,
משכן נשיאי ישראל

****

רחובות טלביה

טַלְבִּיֶה היא שכונה הגובלת בצפון עם שכונת רחביה, בדרום עם שכונת קטמון, בצדה המזרחי נמצא גן הפעמון, ובמערבה משכן הנשיא ומוסדות התרבות שסביבו. השכונה הוקמה בשנות ה-20 של המאה ה-20, ואוכלסה בעיקר בידי תושבים ערבים-נוצרים אמידים. במהלך מלחמת העצמאות נטשו התושבים הערבים את בתיהם, והשכונה אוכלסה בתושבים יהודים.

עצרנו להסבר בשכונת טלביה

 

תיאטרון ירושלים הוא התיאטרון העירוני של ירושלים, השוכן בשכונת טלביה בעיר, בסמוך למשכן בית הנשיא. מאז היווסדו, תיאטרון ירושלים התפתח להיות אחד משני מתחמי התרבות והאמנות הגדולים בישראל (השני: מרכז גולדה בתל אביב). המתחם נותן במה לכל אמנויות הבמה, המסך, האמנות החזותית והאמנות הפלסטית ומציג שפה אמנותית עדכנית. הוא מעניק לקהל מתרחב של שוחרי אמנות ותרבות, חוויה תרבותית כוללת וחושף אותו ככל האפשר לשיח, לאתגרים וליצירה התרבותית העכשווית בארץ ובעולם. מדי ערב מועלות במתחם הצגות של מיטב התיאטראות וקבוצות התיאטרון בארץ, מופעי מחול של להקות מובילות מהארץ ומהעולם, קונצרטים, מופעי מוזיקה, מפגשי תרבות, מופעי בידור וסרטי איכות. בד בבד מוסיף התיאטרון לפתח הפקות מקור, פסטיבלים ואירועים מיוחדים.
בשנת 1958, עיריית ירושלים, בראשותו של מרדכי איש שלום, הכריזה על תחרות עיצוב לתיאטרון עירוני. האדריכלים מיכאל נדלר, שולמית נדלר ושמואל ביקסון זכו בפרס הראשון. טדי קולק, הגה יחד עם ידידיו הנדבנים מיילס מ. וגיטה שרובר, את רעיון הקמתו של תיאטרון ירושלים, ותרומתה של משפחת שרובר אפשרה את בנייתו של האגף המרכזי של הבניין. הנחת אבן הפינה לתיאטרון התקיימה באוקטובר 1964. הבניין נחנך בחודש אוקטובר 1971, ובו אולם אחד – תיאטרון שרובר ובו 970 מקומות ישיבה. במהלך שנות ה-80, בסיוע תרומות של משפחת קראון משיקגו ומטעם הקרן לירושלים, נבנה אגף נוסף בתיאטרון, אשר נחנך בפברואר 1986, וכולל 3 אולמות נוספים: אולם הנרי קראון – 760 מקומות, אולם רבקה קראון – 450 מקומות ישיבה, והתיאטרון הקטן – 117 מקומות ישיבה. התכנון של האגף החדש בוצע על ידי משרד האדריכלים המקורי. מאוחר יותר, נפתח אולם נוסף, האולפן- BLACK BOX, ובו עד 280 מקומות ישיבה, המשמש למופעים שונים ומגוונים. במתחם התיאטרון שוכן גם בית קפה, חנות ספרים ותקליטורים ואכסדראות מרווחות שעל קירותיהן מוצגות תערוכות אמנות מתחלפות.

תצפית לעבר דרום העיר מרחבת תיאטרון ירושלים

בניין תאטרון ירושלים ששני האלמנטים של אבן ובטון שולטים בו, הן בפנים והן בחוץ, מורכב משלוש מערכות יסוד: מערכת הכתלים: מערכת הכתלים בעלת עקומות היוצרות מתח פנימי, חובקת את ההר בטרסות נמוכות והוריזונטליות באופיין, מתרוממות אל המבנה הנמוך ומשם לכתלים בעלי ממדים המקיפים את גרעין המבנה וגרעין זה עולה כמגדל הבמה. מערכת החללים: הכניסה הראשית הרחבה והנמוכה מעבירה את הקהל לחלל מרכזי גבוה ורחב עם יציע המתפתח סביבו. חלל זה מוליך משני צידי האולם במעברים מדורגים אל חלל גבוה וכניסה מודגשת לאולם. האולם כחלל השיא בעיצובו ובממדיו, בעל שיפוע אמפיתיאטרלי חריף ואחיד, ללא יציע, מאפשר מיזוג עם חלל הבמה ומשיג קשר הדוק בין הקהל והשחקנים. מערכת הפיסול: מורכבת ממספר יחידות פיסול, שהוזמנו על ידי מיילס שרובר מהפסל יחיאל שמי, היוצרות אף הן קשר והמשכיות בין החוץ לפנים. הפיסול משולב בארכיטקטורה של המתחם, ומהווה חלק אינטגרלי ואורגני של המבנה. שלשה פסלי בטון גדולים – אחד ברחבה, השני, תבליט מעל הכניסה הראשית והשלישי בתוך האכסדרה הראשית. כאשר נבנה אגף קראון הוצבו פסלים נוספים של יחיאל שמי המשולבים בארכיטקטורה, בחזית האגף ובגרם המדרגות הפנימי.

חזית משכן נשיאי ישראל

משכן הנשיא (הידוע גם בשם בית הנשיא או משכן נשיאי ישראל), נמצא ברחוב הנשיא בשכונת טלביה בירושלים, ומהווה הן את מעונם הרשמי והן את משרדם של נשיאי מדינת ישראל החל משנת 1971 .
בזמן כהונתו של הנשיא הראשון, חיים ויצמן, שימש מעונו הפרטי של הנשיא ברחובות כמשכן הנשיא. בהמשך, עם היבחרו של הנשיא השני, יצחק בן צבי לנשיאות, עבר משכן הנשיא לשכונת רחביה בירושלים, למתחם הצריף בו התגורר עם אשתו. המדינה רכשה אז מבנה סמוך (בית ולירו) כדי להכיל את צוות משכן הנשיא במתחם אחד. בן צבי נבחר לשלוש קדנציות, ולאורך 11 השנים בהן כיהן כנשיא סירב בתוקף לעבור למבנה ממלכתי אחר בבירה. רק לאחר מותו ב-1963, ועם היבחרו של שז"ר לנשיאות, הוחלט על מעבר משכן הנשיא למקום אחר.
אחרי מלחמת ששת הימים יזם שר המשפטים דאז, י"ש שפירא, תוכנית להעביר את בית הנשיא למזרח ירושלים. אך היוזמה לא יצאה לפועל, והתקבלה ההחלטה לבנות את משכן הנשיא בטלביה. בנייתו של משכן הנשיא הושלמה בשנת 1971, על פי תוכניתו של האדריכל אבא אלחנני.
המשכן משמש למגורי הנשיא ומשפחתו, ובו ממוקמת לשכתו ומשרדי אנשי צוותו. במשכן גם מארח נשיא המדינה את אורחיו, דיפלומטים ואנשי ממשל של מדינות שונות, והוא כולל מספר אולמות קבלת פנים. בכל שנה בחג הסוכות מארח נשיא המדינה תושבים בסוכתו במשכן. עם כינונה של ממשלה חדשה משמש אולם קבלת הפנים לתצלום המסורתי של הממשלה עם נשיא המדינה.

קטע המסלול בשכונת רחביה ורחוב קינג' גורג'

******

 

קולג' טרה סנטה הוא מתחם בלב העיר, בפינת הרחובות בן מימון וקרן היסוד אל מול כיכר צרפת, המשתרע על-פני שטח של 11 דונם. עיקר פרסומו נובע מכך ששימש כמשכנה הזמני של האוניברסיטה העברית.
הבניין נבנה בשנים 1924-1927 עבור אגודת סן-פאולו ממילאנו על-פי התכנון של האדריכל האיטלקי אנטוניו ברלוצי. המבנה הוקם בסגנון הנאו-קלאסי עם השפעות של הרנסאנס האיטלקי, ועל ראשו ניצב פסל המדונינה (המדונה הקטנה) של מילאנו. בשנת 1928 נערך טקס הסרת הלוט מהפסל במעמד יורש העצר האיטלקי, הנסיך אומברטו השני, ושנה לאחר מכן, ב-1929 נקלעה האגודה לקשיים כלכליים, והמבנה הועבר לידי הפרנציסקנים. הבניין הורחב בשנות ה-30, ובשנות ה-50 נוספו מספר צריפים בחצר הבניין.
בראשית דרכו יועד המבנה על ידי הכנסייה הפרנציסקנית לשמש מרכז לפעילות חברתית-ספורטיבית. לאחר פתיחת המרכז המתחרה ימק"א, הוסב לקולג' (בית ספר יסודי ותיכון לבנים). בית הספר נחשב לאחד הטובים בירושלים ולמדו בו מלבד נוצרים גם מוסלמים ויהודים שהוריהם חשקו בחינוך אירופאי עבור ילדיהם. בתקופת מלחמת העולם השנייה שונה שם בית הספר מ-Terra Santa ל-Terra Sanctaa במטרה להצניע את שורשיו האיטלקיים. בשנת 1947 נכלל בית הספר בתחום אזורי הביטחון הבריטיים שהגישה אליהם הוגבלה, ועקב כך נסגר.
בשנת 1949 הוחכר המתחם לאוניברסיטה העברית כדי שישמש אותה כתחליף למבני האוניברסיטה בהר הצופים שהגישה אליהם נותקה. בין השאר שכנו בו הנהלת האוניברסיטה, הפקולטה למדעי הרוח ובית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. לאחר שנבנה קמפוס גבעת רם עברו רוב מחלקות האוניברסיטה אליו באופן הדרגתי ובמתחם טרה סנטה נותרו מספר מצומצם של מחלקות. באמצע שנות התשעים החלו בעלי המקום, הקסטודיה די טרה סנטה  בהליכים משפטיים בבית המשפט המחוזי והעליון בירושלים, כנגד האוניברסיטה העברית. ניסיונות הקסטודיה נחלו הצלחה והיא הצליחה באמצעות עורך דינה, עו"ד מועין ח'ורי, לבטל את הסכמי החכירה על המתחם ולהשיבו לידיה ב-30 ביוני 1999. ההצלחה זכתה לפרסום ולסיקור רב, בעיקר בשל גודל הנכס, שוויו, חשיבותו, זהות המחזיקים בו וקרבתו לבית ראש הממשלה. הבניין עבר שיפוץ נרחב ומשמש כיום אכסניה לצליינים. המבנה מוזכר בספרו של עמוס עוז, "מיכאל שלי" כמקום בו נפגשים חנה ומיכאל.

*******

רחביה היא שכונה הנמצאת במרכז הגיאוגרפי של ירושלים, ממערב לעיר העתיקה ולמרכז העסקים הראשי של העיר. מצפון לשכונה נמצאת שכונת נחלאות, ממזרח נמצאים אזור "מרכז העיר" ושכונת טלביה, מדרום שוכנת שכונת קטמון (גונן) וממערב נמצאים גן סאקר ועמק המצלבה. השכונה נמצאת ממערב לקו פרשת המים הארצי העובר ברחובות שמואל הנגיד, המלך ג'ורג' וקרן היסוד על חלק משלוחה המשתפלת מערבה לכיוון עמק המצלבה (נחל רחביה). רחוב עזה בנוי בתוואי של ערוץ המתנקז גם הוא לנחל רחביה. השכונה בנויה ברובה בשיפוע מתון יחסית, אך ישנם מספר אזורים בעלי שיפועים חריפים המקשים בעיקר על תנועת הולכי הרגל. גבולות השכונה – משתרעים לאורך הרחובות הבאים: בצפון – הרחובות בצלאל, מנורה, אוסישקין, קק"ל, אבן שפרוט, דיסקין והגר"א; במערב – שדרות בן צבי וחיים הזז ורחוב טשרניחובסקי; בדרום – הרחובות הרב חן, הרב ברלין, הרב חרל"פ, הפלמ"ח, הנשיא וז'בוטינסקי; במזרח – הרחובות בלפור, בן מימון, המלך ג'ורג' ושמואל הנגיד. עם זאת, מבחינה תפיסתית גבולות השכונה אינם ברורים די צורכם, וישנן חפיפות מסוימות בין רחביה לשכונות הסובבות אותה.

*****

שכונת רחביה היא מצרף של ארבע שכונות שהוקמו בדירוג. שכונת רחביה א' הוקמה על שטח בן 124 דונם שנרכש בשנת 1922 מידי הכנסייה היוונית אורתודוקסית על ידי חברת "הכשרת הישוב" והקרן הקיימת לישראל. השטח היה שומם, ממזרחו ניצב מנזר רטיסבון וממערב שכנה שכונת שערי חסד שהוקמה ב-1908.לאחר השלמת התכנון, החלה מכירת 140 מגרשים, שנעשתה בצורה חופשית. מחירי המגרשים היו גבוהים ביותר ורק קונים מבוססים יכלו לרכוש מגרשים בשכונה. בין רוכשי המגרשים ניתן למנות את השופט גד פרומקין, האדריכל אליעזר ילין ומנהל חברת "הכשרת היישוב" ד"ר יעקב טהון. הבתים הראשונים בשכונה נבנו ב-1924 ע"י הקונים הפרטיים. בניית הבתים התקדמה בעצלתיים עקב יוקר הבנייה וקשייה.

שכונת רחביה בימי הקמתה

שכונת רחביה תוכננה בדגם שכונת גנים על ידי האדריכל ריכרד קאופמן שתכנן באותה עת גם את שכונות בית הכרם, תלפיות, בית וגן, קריית משה ואחרות.

*****

שטח רחביה ב' מדרום לרחביה א' נרכש ע"י קבוצת אנשים פרטיים ב-1928 וכלל 144 דונם. שטח זה נקנה ע"י חברת "הכשרת היישוב" בשנת 1930. גם מכירת 181 המגרשים בשכונה זו נעשתה בצורה חופשית אולם מחירי המגרשים היו יקרים יותר מאשר ברחביה א'. במקביל למכירת המגרשים ברחביה ב' נמשכה מכירת המגרשים ברחביה א'. בין רוכשי המגרשים ברחביה ב' היו יוליוס ג'ייקובס סגן מזכיר הממשלה הבריטי, משה זמורה – לימים נשיא בית המשפט העליון וגרשון אגרון – לימים ראש עיריית ירושלים.
בשנת 1933 נקנו עוד מגרשים באזור: מגרש הספורט שבין הרחובות עזה ומטודלה, רחביה ג', ואזור רחובות התיבונים, בן לברט ובן סרוק, רחביה ד',  נקנו מהכנסייה היוונית אורתודוקסית. בנוסף נקנו השטח שהשתרע בין הרחובות עזה, ברטנורא וארלוזורוב ("כרם אל רוחבאן") ומספר מגרשים בין הרחובות הרב ברלין וחרל"פ של היום ("חריקת אל קוס") מאנשים פרטיים. הבניה ברחביה ב' הגיעה לשיאה בשנים 1936-1933 ולאחר מכן המשיכה הבניה גם ברחביה ג' וד'.

*****

בשכונה רחביה קיימים חמישה מתחמים של גושי בתי דירות משותפים
מעונות עובדים א' – רחוב אבן שפרוט 16-14 :מתחם שנבנה ב-1933 כמעונות עובדים קואופרטיביים. הבניה נעשתה בסגנון הבינלאומי ללא ציפוי באבן.
מעונות עובדים ב' – בין הרחובות ברטנורא, ארלוזורוב ועזה: מתחם שנבנה ב-1934 במתכונת דומה לזו של מעונות עובדים א'. .
ראש רחביה – רחוב קק"ל 8 :בניין מגורים משותף בעל מספר כניסות המקיף חצר פנימית. הבניין תוכנן בסגנון הבינלאומי ונבנה בשנים .1936-37.
גן רחביה – רחוב שמואל הנגיד פינת רחוב נרקיס: קבוצה של שלושה בתי מגורים משותפים שנבנו בשנים 40-1937 ותוכננו בסגנון הבינלאומי
לב רחביה – רחוב קק"ל 12 :פרויקט מגורים בן 85 דירות שנבנה בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 בחצר מנזר רטיסבון ובשיתוף עמו על קרקע שהוחכרה לקבלן.

במהלך סוף שנות ה-30 ותחילת שנות ה-40 התבססה השכונה כאחת השכונות המרכזיות של היישוב היהודי בירושלים. בעקבות התקפות האצ"ל והלח"י על מטרות בריטיות בירושלים במהלך שנת 1946 ,החליטו הבריטים על הקמת מספר אזורי ביטחון. אזור ביטחון ב' כלל את החלק המזרחי של שכונות רחביה א' וב' (בין הרחובות המלך ג'ורג' וקרן היסוד לרחובות אבן גבירול וארלוזורוב). כ-150 משפחות נצטוו לפנות את דירותיהם ורובן אכן עשו כך.
עם קבלת החלטת החלוקה ב-29 לנובמבר 1947 נערכו חגיגות שמחה בחצר המוסדות הלאומיים הסמוכים לשכונה. במלחמת העצמאות סבלה השכונה, כמו שאר חלקי ירושלים, מהפגזות וממצור. אחד האירועים הקשים ביותר התרחש בעת פיצוץ מכונית תופת בחצר המוסדות הלאומיים במרץ 1948 שגרם ל-12 הרוגים ולמכה מוראלית קשה ליישוב היהודי. המלחמה באזור השכונה הסתיימה ב- 14 למאי 1948 עם יציאת הבריטים מאזור הביטחון ב'.
שכונת רחביה החלה להשתנות בשנות ה-50 של המאה ה-20 .במהלך שנות ה-50 וה-60 נבנו שכונות חדשות בדרום מערב ירושלים ורחביה הפכה משכונת קצה לשכונה באזור מרכזי בעיר. התנועה בכבישים גדלה והשכונה איבדה את צביונה כשכונת גנים שקטה. בשכונה נפתחו בתי עסק שונים וכן משרדים של בעלי מקצועות חופשיים.
עד היום נחשבת רחביה כאחת מהשכונות המבוקשות והיוקרתיות בירושלים.
הרחבה, הפניות ועוד פרופיל שכונתי: רחביה וקריית שמואל  הוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל נובמבר 2008

מול השדרה המרכזית שנתפסה ונחסמה על ידי מוסד יד יצחק בן צבי, לתפארת מדינת ישראל!

 

חצר המוסדות הלאומיים

בית המוסדות הלאומיים הוא מבנה שנבנה עבור המוסדות הלאומיים בשכונת רחביה שבירושלים, רחוב המלך ג'ורג' פינת רחוב הקרן הקיימת, והפך לסמל של המדינה היהודית שבדרך עד הקמתה. הפיגוע שבוצע במבנה ב-11 במרץ 1948 היה החמור בפיגועי מלחמת העצמאות עד לאותה עת, והפך לציון דרך באירועי מלחמת העצמאות. ממרפסת בניין זה הכריזו חברי מועצת העם, אשר שהו בירושלים הנצורה ולא יכלו להגיע להכרזת העצמאות, על קום מדינת ישראל, בו נערכו הישיבות הראשונות של הכנסת, ונשיא המדינה הראשון חיים ויצמן הושבע בו.
המקום שבו נבנה בית המוסדות הלאומיים יועד על ידי ריכרד קאופמן, מתכנן שכונת רחביה, לבית הספר של השכונה – הגימנסיה העברית רחביה. תושבי השכונה העדיפו שמבנה בית הספר ישכון בתוך השכונה ולא בקצה, ולכן הגימנסיה נבנתה במגרש שיועד להיות בית הכנסת של השכונה, ואילו המגרש שברחוב המלך ג'ורג' ניתן למוסדות הלאומיים. לצורך הקמת המבנה נערכה תחרות אדריכלית בשנת 1927, לה הוגשו 37 הצעות. בין מגישי ההצעות היו ריכרד קאופמן, אלכסנדר ברוולד, אריה שרון ואליעזר ילין. ראשי המוסדות הלאומיים דרשו מהמתכננים כי גובה הבניין לא יעלה על שתי קומות, הבניין יהא יחידה אחת אולם יהיו בו שלושה אגפים (להנהלת ההסתדרות הציונית, לקרן הקיימת לישראל ולקרן היסוד) ושהבניין יתאים לאופייה של העיר ירושלים. תקציב המוסדות הלאומיים לצורך בניית המבנה עמד על 30,000 ליש"ט. התוכנית שנבחרה הייתה זו של יוחנן רטנר אשר בנה את המבנים סביב חצר וזה במטרה ליצור חזית ממלכתית למבנה תוך ניתוקו מהרעש של הרחוב מחד, ושמירה על החזית המרשימה של המבנה על אף היותו נמוך מבנייני הסביבה. רטנר תכנן את המבנה בסגנון הבינלאומי אולם כלל מאפיינים ירושלמיים. למבנה חלקלקה הדומה לחלקלקת מגדל דוד וחלונות המזכירים חרכי ירי בחומת ירושלים. התוכנית נבחרה על אף ביקורות שהוטחו בה, בעיקר על גובהו הנמוך של המבנה בן שתי הקומות. האדריכל בנימין צ'ייקין טען כי הבניין נמוך לעומת בנייני הדתות האחרות בירושלים, ואף לעומת בניין טרה סנטה הסמוך. עבודות הבנייה החלו בשנת 1928. בשל קשיים תקציביים הושלמה הבנייה בשלבים. הקומה הראשונה של המבנה נחנכה בשנת 1930 ועבודות הקמת הקומה השנייה הסתיימו רק בשנת 1936.
הסוכנות היהודית שכנה באגף המרכזי (והגבוה מבין האגפים המהווים את בית המוסדות הלאומיים), הקרן הקיימת קיבלה את אגפו הימני של המבנה ואילו קרן היסוד קיבלה את אגפו השמאלי. עם עליית כוחה של הסוכנות היהודית והעברת מרכז כוחה מלונדון לירושלים (בעיקר לאחר בחירתו של דוד בן-גוריון לראש הנהלת הסוכנות), הפך הבניין למשכנה של "המדינה שבדרך". הבניין הפך למשכן הנהגת המוסדות הציונים, ומנהיגי המוסדות הלאומיים התגוררו בשכונת רחביה הסמוכה. בבניין נערכו טקסים ממלכתיים כגון טקס הבאת ביכורים שנתי, אשר ניסו להקנות צביון ממלכתי לאומי ואף צביון עצמאי ליישוב העברי בארץ ישראל ולמנהיגיו. של חשיבות הבניין פשטו חיילים בריטיים על הבניין ב-29 ביוני 1946 ("השבת השחורה"), וחיפשו בו מסמכים הקשורים לארגון ההגנה. בחצר המבנה חגגו תושבי ירושלים את החלטת ארגון האומות המאוחדות ביום כ"ט בנובמבר (29 בנובמבר 1947).ב-11 במרץ 1948,אירע פיצוץ בחצר המבנה. אנטון דאוד, ערבי נוצרי, נהג הקונסוליה האמריקאית בירושלים, הממוקמת בסמוך לבניין המוסדות הלאומיים, היה דמות מוכרת לאנשי הביטחון של בניין המוסדות הלאומיים. דאוד התגורר בסמוך לשתי מזכירות של הבניין ונהג מדי יום להביא אותן למקום עבודתן. בשל ההיכרות עמו הותרה לו הכניסה לחצר הבניין בלי בדיקות ביטחוניות. ביום זה, כמדי בוקר, הגיע דאוד למבנה, החנה את מכוניתו בפתח הבניין ויצא ממנה. שומר הבניין חשד בכך שהמכונית עמדה ריקה בפתח הבניין, אולם זיהה את מכוניתו של דאוד, ולכן לא עשה דבר מלבד הזזת המכונית במורד לפתח אגף קרן היסוד של הבניין. בפיצוץ התמוטטה הקומה השנייה של אגף קרן היסוד, 12 מעובדי הבניין נהרגו, ובהם גם מנהל קרן היסוד לייב יפה, ו-44 נפצעו. פיצוץ זה היה השלישי בסדרת פיגועי הטרור בירושלים במלחמת העצמאות. קדמו לו פיצוץ בניין הפלסטיין פוסט ב-2 בפברואר 1948 בו נהרגו שלושה והפיגוע ברחוב בן יהודה ב-22 בפברואר 1948 בו נהרגו חמישים ותשעה בני אדם. חודש לפני כן, בינואר 1948, פוצץ ארגון ההגנה את מלון סמירמיס והרג 266 איש.
לאחר הפיגוע שוקם המבנה, וסביבו הוקמו גדרות ברזל וחומות ברזל. בהמשך הזמן למבנה נוספה קומה שלישית בצביון הדומה ליתר קומות המבנה, וכן נבנה אגף נוסף בחלקו האחורי של המבנה למשרדים נוספים. הבניין ממשיך לשמש את הנהלת ההסתדרות הציונית, הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. הרחבה הפכה למגרש חנייה סגור עד שנת 1987, בה שופצו הבניין והחצר. החצר רוצפה באבן והגדרות הוסרו.

מבט על רחוב קינג גורג' מרחבת המוסדות הלאומיים

חזית מנזר רטיסבון

מנזר רטיסבון הוא מנזר צרפתי קתולי השוכן ברחוב שמואל הנגיד 26 בשכונת רחביה בירושלים, ליד בית הכנסת ישורון. נבנה בין השנים 1876 ו-1897 ושימש כמנזר, בית ספר מקצועי ובית יתומים. מייסדו הוא האב אלפונס רטיסבון, יהודי מומר מצרפת.
חזית המנזר שאורכה כתשעים מטר מעוצבת בסימטריה האופיינית לסגנון הרנסאנס – בארוק האיטלקי עם אלמנטים רומנסקיים. האדריכל הוא האב מ' דומה (M.Doumet). משני קצוות החזית מתחילים שני אגפים של המנזר. האגפים הדרומי והצפוני מתנשאים לגובה של קומה נוספת מעל האגף המרכזי. ראשית נבנה הצד הצפוני של חזית הבניין ונחנך בשנת 1884 ואילו הצד הדרומי של חזית הבניין נבנה רק לאחר מכן ובנייתו נשלמה בשנת 1891. באגף הדרומי של המנזר ישנה קפלה אשר נחנכה בשנת 1894 ואילו האגף הצפוני נבנה רק לאחר מכן והוא ארוך יותר ממקבילו הדרומי. לאמצעו של האגף הצפוני מחובר אגף נוסף הניצב לאגף הצפוני. חלק זה של הבניין נבנה רק בשנות השלושים של המאה העשרים. במרתף הבניין נמצאים אולמות גדולים המאופיינים בקירות עבים ובתקרות בעלות קימרונות. האולמות שימשו בעבר ככיתות לימוד, חדר אוכל ומטבח. בחצר הצפונית של המנזר מצוי מגדל שמירה שהוקם בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה, ימי שלטונו של איברהים פאשה בארץ ישראל. המגדל שימש כחלק ממערכת של מגדלי שמירה ואיתות על הדרך בין ירושלים ליפו. כיום המנזר נמצא בבעלות קריית הוותיקן.
חלק מתקופת מלחמת העולם הראשונה שימש המבנה כמפקדה של גדוד תותחנים אוסטרי שנשלח לארץ ישראל על מנת לסייע לצבא העות'מאני במלחמתו באנגלים. לאחר המלחמה הושב המנזר למסדר "אבות ציון". בשנת 1921 חנתה בחצר המנזר "פלוגה" של גדוד העבודה שעסקה בחציבת אבנים באזור ירושלים. עקב מקום חנייתה כונתה הפלוגה בשם "פלוגת רטיסבון".
בתקופת מלחמת העצמאות התגוררו בבניין רטיסבון הנשים והילדים מכפר עציון שפונו לשם כאשר המגורים בגוש עציון הפכו למסוכנים. לאחר מלחמת העצמאות שימש המבנה את האוניברסיטה העברית שכן לא ניתן היה ללמוד בקמפוס האוניברסיטה בהר הצופים. עם השנים הוחזר הבניין לרשותה של הכנסייה הקתולית.
משנת 1970 פועל במקום סמינר תאולוגי נוצרי, העוסק בלימודי נצרות ליהודים. אחד ממורי הסמינר היה חתן פרס ישראל האב מרסל דיבואה. בשנת 1998 פרס הוותיקן את חסותו על הסמינר, ושמו החדש של  הסמינר הוא "המוסד האפיפיורי רטיסבון".
בתחילת שנות ה-90 השכיר הוותיקן חלקת קרקע שבתחומי המנזר לקבלן הישראלי מרדכי אביב לצורך בניית מתחם מגורים יוקרתי במקום בשם "לב רחביה". הייתה זו העסקה הראשונה בין הוותיקן לאיש עסקים ישראלי. כיום משמש המבנה להרצאות וכבית מלון לצליינים.

קטע המסלול בתוך
שכונת שערי חסד ובנחלאות

*****

שכונת שערי חסד נמצאת בין השכונות נחלאות, רחביה וקריית וולפסון. גבולותיה הם: בצפון – רחוב הגר"א; במזרח – רחוב אוסישקין; בדרום – רחובות אבן שפרוט והר"ן; ובמערב – רחוב דיסקין. השכונה הוקמה בשנת תרס"ט (1909) על שטח של כ-40 דונם, ושומרת זה כמאה שנה על אופייה הדתי-השמרני. השכונה נודעה באנשי החסד והצדקה, וכן ברבנים ובתלמידי החכמים שפעלו בה.
יוזמי השכונה ומקימיה היו ראשי ארגון 'גמ"ח הכללי', ששימש כארגון צדקה החל משנת תר"ל (1870), בראשותו של הרב שלמה זלמן פרוש. ראשי הארגון, בראשות נפתלי צבי פרוש-גליקמן (בנו של הרב שלמה זלמן פרוש) ושמואל זנוויל שפיצר, יסדו בשנת תרס"ח את 'חברת שערי חסד לבניית בתים בירושלים', אשר נועדה לסייע ליהודים חרדים לרכוש דירה צנועה בירושלים בתשלומים מפליגים ללא ריבית. השכונה יועדה למשפחותאשכנזיות בלבד, ורובם הגדול של תושביה היו תלמידי ישיבות ואברכים. בל"ג בעומר תרס"ט נערכה חגיגת הנחת אבן הפינה לשלושים הבתים הראשונים, במעמד הרב שמואל סלנט, רבה של ירושלים.
114 הדירות בשכונה נבנו בטורים אורכיים, בניגוד ל"שכונות החצר" שאפיינו את הבנייה בירושלים באותה עת. המרווח בין טורי הבתים היה גדול יחסית, ובכמה מקומות ניטעו עצים וירק, דבר שהקנה לשכונה אופי רענן ונקי.
הבתים בשערי חסד נבנו, כאמור, טורים-טורים, כאשר פני רובם אל הרחוב הראשי, ואילו גבם פונה אל סמטת ירק צרה, שהיוותה מעין "חצר אחורית" בכל בלוק. בוני השכונה הקפידו שהחלונות האחוריים לא ייפתחו אלה כנגד אלה בבית ממול, כדי להבטיח פרטיות מרבית, וכדי להדמות לבני ישראל במדבר, אותם שיבח בלעם במילים: 'מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל' (במדבר, כ"ד, ה'), ופירש רש"י: "שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אוהל חברו."

שכונת שערי חסד והנחלאות בשנת 1926

בלב הנחלאות

בסמטאות נחלאות

שוק מחנה יהודה

קטע המסלול בנחלאות ובשוק מחנה יהודה

****

קטע המסלול במרכז העיר
זכרון דוד,
רחוב הנביאים
רחוב יפו
רחוב קינג ג'ורג'

רחוב המלך ג'ורג' (החמישי – שבזמנו נתנה הצהרת בלפור
ולכן שמו נשאר בירושלים ולא נמחק כמו שאר הרחובות עם השמות הבריטיים) (גם בלפור נשאר ).

הרחוב "קוצץ" כדי לתת שם לחלק הדרומי – רחוב קרן היסוד.

רחוב בן יהודה
כיכר ציון,
נחלת שבעה
מגרש הרוסים
מתחם העירייה וכיכר ספרא

****

קטע המסלול בעיר העתיקה ,
לאורך חומת המערבית,
שער יפו,
הרובע הארמני,
הרובע היהודי
שער ציון,
החומה הדרומית
וצפון הר ציון

*****

כיכר צה"ל מבט על החומה ברקע בנין עיריית ירושלים

מול שער יפו

בתוך הרובע הארמני

רחבת הכותל המערבי

בית הכנסת החורבה ברובע היהודי

קטע המסלול
מורד הר ציון, גיא בן הינום
מתחם התחנה הראשונה,
שכונת בקעה
(נקראת גם גאולים),

פארק המסילה,
המושבה הגרמנית,
המושבה היוונית (קטמון)

******

בפאתי הר ציון מול הפינה הדרום מערבית של החומה

 

שכונת בקעה – מקור שם השכונה מהשפה ערבית ומשמעותו בקעה או מישור. בשנותיה הראשונות של המדינה שמה הוסב לשכונת גאולים, אולם שם זה לא "נתפס" ולא "נקלט" והיא מוכרת לכולם בשמה הערבי.
תחום השכונה כמוצג במפה: מדרום, רחוב רבקה, ממערב רחוב פייר קניג, מצפון מערב רחוב המסילה וממזרח דרך חברון שמות הרחובות בה הם ברובם על פי שמות שבטי ישראל כמו ראובן, דן, נפתלי ועוד; אישים מתקופת השופטים: ברק, אהוד, בעז וגם אישים מסוף תקופת בית ראשון עד אמצע הבית השני: גדליה, אסתר המלכה, שמעיה, אבטליון, מתתיהו.

 

הבתים הראשונים באזור נבנו בסוף המאה ה-19 בקרבה לתחנת הרכבת שזה נבנתה ויועדו בעיקר עבור עובדי הרכבת. בתים פשוטים אלה נהרסו כשני עשורים לאחר מכן. בשנות ה-20 של המאה הקודמת שכונת בקעה נבנתה כאחת מהשכונות הערביות מחוץ לחומות העיר העתיקה. תושביה היו מוסלמים ונוצרים) ארמנים ויוונים אורתודוקסים). דיירי השכונה היו בעיקר משפחות אמידות, חלקן הגיעו מבית לחם וסביבתה. הבתים שנבנו היו בתי מידות בני שתי קומות, ששילבו סגנונות בנייה מזרחיים ומערביים.

במהלך מלחמת העצמאות השכונה נכבשה על ידי כוחות ההגנה ותושביה נטשו אותה. בסיום המלחמה במרבית בתיה הריקים התיישבו פליטים מהרובע היהודי וכן עולים חדשים. בחלק אחר מהמבנים התמקמו כוחות צה"ל שנפרסו בדרום העיר. בשנות ה-50 נבנו בשכונה שיכוני בטון גדולים ומכוערים בשטחים חקלאיים והם אוכלסו על ידי עולים חדשים ממזרח אירופה ומארצות האסלאם. כמו כן נבנו מבני ציבור ובתי ספר. כך השכונה אופיינה במראה אשר שילב בתים ערביים לצד שיכונים. בשנות ה-80 החלו בבניית פרויקטים אדריכליים חדשים למעמד הביניים אשר רבים מבנייניהם הקיפו חצרות פנימיות. בשנות ה-90 החלה עיריית ירושלים את "פרויקט שיקום שכונות" במסגרתו שופצו והורחבו רבים משיכוני הבלוקים משנות ה-50. במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 מחירי הדירות בשכונה עלו ואת רבים מתושבי השכונה הוותיקים החלו להחליף מהגרים אמידים מארצות הברית ומצרפת.

******

המושבה הגרמנית בירושלים נבנתה על ידי גרמנים חברי כת הטמפלרים ב-1873, כמושבה החמישית מתוך שמונה המושבות שבנו הטמפלרים בארץ. המושבה נבנתה על שטח קרקע גדול שרכשו הטמפלרים מערביי בית צפאפא בעמק רפאים, כקילומטר מדרום-מערב לירושלים של אותם ימים. הבנייה נעשתה במתכונת כפר גרמני טיפוסי בחבל וירטמברג שבדרום מערבגרמניה, משם הגיעו מתיישביה, אך תוך שימוש בחומרים מקומיים. מסיבה זו, שלא כבכפר גרמני אופייני, בנויים בתי המושבה הגרמנית בירושלים מאבן ירושלמית, ולא מעץ ומלבנים. מרבית הבניינים הם בני שתי קומות או בתים חד קומתיים ובעלי גגות רעפים. במושבה שני רחובות ראשיים – רחוב עמק רפאים ודרך בית לחם, המחוברים ביניהם ברחובות קטנים. מתיישבי המושבה עסקו במלאכות טיפוסיות לכפריים גרמנים – נגרים, נפחים, איכרים וכדומה, וכן פעלו ביניהם עגלונים, שהפעילו שרותי עגלות בין העיר העתיקה לבין התיישבויות ושכונות מרוחקות יותר. בין המתיישבים הטמפלרים בלט מספר יוצא דופן של אדריכלים, שתרמו לבינוי בירושלים המתפתחת וכן במושבות טמפלריות אחרות.
עם הזמן, בנו יזמים ערבים אמידים בתים מדרום לבתי בני הקהילה הטמפלרית. הם נמשכו למיקומו האטרקטיבי של עמק רפאים – על אם הדרך בין ירושלים לבית לחם ובין השכונות המתפתחות קטמון, טלביה ובקעה, שאוכלסו בערבים אמידים מירושלים. לימים, הוחל השם "המושבה הגרמנית" גם על הבתים הערביים שמדרום למושבה הטמפלרית המקורית. בתקופת מלחמת העולם השנייה רבים מהטמפלרים תושבי המושבה, אשר ממילא נחשבו בעיני השלטונות הבריטיים כנתיני אויב וכגייס חמישי, גילו אהדה למשטר הנאצי. הם הושמו בהסגר, ומאוחר יותר הוגלו לאוסטרליה. הבתים הערביים בדרום המושבה ננטשו במלחמת העצמאות, בדומה לשכונות ערביות אחרות באזור.

המושבה הגרמנית בשנת 1926

לאחר הקמת מדינת ישראל יושבו בתי המושבה בעולים חדשים. עם השנים, הפכה לשכונה מבוקשת בשל הקסם הכפרי שנותר בה, בתיה הציוריים, ומיקומה המרכזי בעיר המתפתחת. שמה הרשמי הוסב ל"עמק רפאים", כשם העמק בו היא שוכנת והרחוב הראשי בה, אך בפי הירושלמים היא עדיין נקראת "המושבה הגרמנית" או פשוט "המושבה".
בשנות ה-60 וה-70 נבנו במושבה בתי דירות בסגנון הישראלי המקובל של אותם זמנים, שלא הוסיפו חן רב למושבה. החל משנות ה-80, עם התפתחות מודעות השימור, נבנים כל המבנים החדשים במושבה בסגנון התואם את רוחה המקורי: בנייה נמוכה, גגות רעפים, חלונות מקושתים, דגש על חצרות וגינון, וכדומה. כך נשמר אופייה המיוחד, כמעין כפר 'מרכז אירופאי' בלב ירושלים, בו שזורים אלמנטים מקומיים.
בעשור האחרון של המאה ה-20 נפתחו במושבה בתי קפה רבים, מסעדות, ברים, ובוטיקים, והיא קיבלה אופי צעיר. רבים אף נוהגים לכנות את המושבה "השיינקין של ירושלים". בעונת האביב והקיץ מרבים להתקיים במושבה פסטיבלים למיניהם בהם 'שוק האיכרים' המפורסם. ב-9 בספטמבר 2003, במהלך האינתיפאדה השנייה, התבצע פיגוע התאבדות בקפה הלל במושבה. למרות זאת, ובעיקר עם סיומה של האינתיפדה, חזרה המושבה הגרמנית להיות אחד האזורים התוססים בעיר אשר מאופיין במבלים רבים בדגש על אוכלוסייה אנגלו-סקסית מן האזור.

 

*******

 

המושבה היוונית נמצאת בסמיכות למושבה הגרמנית. רחובה הראשי הוא רחוב יהושע בן נון המקביל לרחוב עמק רפאים שנקרא בתקופת המנדט רחוב אפתימיוס . השכונה נוסדה בשנת 1900 על ידי בני העדה היוונית-אורתודוקסית שחיפשו מענה לצפיפות המגורים שלהם ברובע הנוצרי בעיר העתיקה, שם חיו סביב מתחם הפטריארכיה היוונית. השכונה תוכננה בדגם של רשת רחובות מקבילים וניצבים זה לה. היא התפתחה במיוחד בשנות ה-20 וה-30, כאשר לארץ הגיעו מהגרים יוונים אורתודוקסים רבים שגורשו מטורקיה. בשכונה גרו גם משפחות ערביות וארמניות וכן משפחות של פקידים וקציני צבא בריטיים.

המוטשבה היוונית בשנת 1926

במלחמת העצמאות נותרו במושבה מעט משפחות יווניות. רוב תושביה עזבו אותה ומצאו מקלט במנזרי העיר העתיקה. הם לא יכלו לשוב אליה לאחר המלחמה ורבים מהם היגרו אל מעבר לים ולא חזרו. המושבה הפכה לשכונה ישראלית, ואוכלסה במהירות בעולים חדשים אשר לא שמרו על הסדר והטיפוח שהשכונה הייתה בנויה בהם. תוספות מאולתרות קלקלו את צורתם של הבתים. בחלק מהם כנראה שגם נעשו ביזה והרס. חלקים גדולים של השכונה הפכו למשכנות עוני.
לאחר מלחמת ששת הימים חודשה הפעילות החברתית והתרבותית של הקהילה היוונית במועדון היווני שברחוב יהושע בן נון 8 שבמרכז השכונה. המועדון שופץ בתחילת שנות ה-80 בידי התושבים שנשארו במקום, ובידי אלה שחזרו מהעיר העתיקה.
כיום נמצא המועדון תחת חסות ממשלת יוון ומתקיימות בו פעילויות הקשורות בתרבות יוון, כמו לימוד השפה היוונית וריקודים יווניים. בעשורים האחרונים עלתה קרנה של השכונה וניתנה תשומת לב לערכם המיוחד של הבתים. בעקבות כך הפכה המושבה היוונית לשכונה יוקרתית ומבוקשת. בחלקה הפונה לרחוב עמק רפאים נפתחו חנויות, מסעדות ובתי קפה ובהם קפה הלל בו התרחש פיגוע התאבדות בשנת 2003.

החזית הדרומית של המתחם הייווני

****

******

סוף דבר,
כמו תמיד, גם בפעם זאת
היה נעים ומעניין לשוטט ברחבי העיר
אף פעם לא משעמם בירושלים
ובמיוחד לו בערבי חג ומועד.
לא הרגשנו איך עברו וחלפו
ארבע ורבע שעות הטיול,
מתוכן דיוושנו בנחת שלוש שעות ושעה
ושלוש רבעי הוקדשו לעצירות 

******

  • Gil-ad Arad

    WOW. היה טיול מושלם. מזג האוויר קריר ונעים, חבורת רוכבים נעימה וההדרכה של עמירם מעל הכל. תודה 👍