בשכונות הותיקות בדרום ירושלים: טלביה, קטמון, בית צפפה ועוד11 ביוני 2018

קובץ GPX להורדה מרחק: 17 ק"מ טיפוס-מצטבר: 225 מטר גלריית תמונות גלריית מפות

 

לטיול זה ביום ראשון (10/6/2018) יצאנו דורון דורי ואני. היה זה יום חם מאוד ולכן התחלנו בשעות הערב המוקדמות טרם השקיעה.

 

הפעם בחרנו להסתובב בדרום מרכז העיר ובעיקר בין השכונות הוותיקות. כדי להגדיל את אורך המסלול עברנו לקראת סיום גם במרכז העיר.

*****

 

*****

 

******

המסלול,
מעגלי בתחילה עם כיוון השעון
ובהמשך נגד כיוון השעון

******

מבט על מסלול הטיול


 

 

מסלול הטיול על רקע
מפת ירושלים בעשור האחרון של תקופת המנדט

 

המקומות והמראות

מסלול הטיול

התחלה מגן השושנים ברחוב דובנוב לעבר מתחם התיאטרון, משכן הנשיא ושכונת טלביה

 

מבט על

חזית תיאטרון ירושלים, התיאטרון העירוני של ירושלים, השוכן בשכונת טלביה בעיר, בסמוך למשכן בית הנשיא. מאז היווסדו, תיאטרון ירושלים התפתח להיות אחד משני מתחמי התרבות והאמנות הגדולים בישראל (השני: מרכז גולדה בתל אביב). המתחם נותן במה לכל אמנויות הבמה, המסך, האמנות החזותית והאמנות הפלסטית ומציג שפה אמנותית עדכנית. הוא מעניק לקהל מתרחב של שוחרי אמנות ותרבות, חוויה תרבותית כוללת וחושף אותו ככל האפשר לשיח, לאתגרים וליצירה התרבותית העכשווית בארץ ובעולם. מדי ערב מועלות במתחם הצגות של מיטב התיאטראות וקבוצות התיאטרון בארץ, מופעי מחול של להקות מובילות מהארץ ומהעולם, קונצרטים, מופעי מוזיקה, מפגשי תרבות, מופעי בידור וסרטי איכות. בד בבד מוסיף התיאטרון לפתח הפקות מקור, פסטיבלים ואירועים מיוחדים. בשנת 1958, עיריית ירושלים, בראשותו של מרדכי איש שלום, הכריזה על תחרות עיצוב לתיאטרון עירוני. האדריכלים מיכאל נדלר, שולמית נדלר ושמואל ביקסון זכו בפרס הראשון. טדי קולק, הגה יחד עם ידידיו הנדבנים מיילס מ. וגיטה שרובר, את רעיון הקמתו של תיאטרון ירושלים, ותרומתה של משפחת שרובר אפשרה את בנייתו של האגף המרכזי של הבניין. הנחת אבן הפינה לתיאטרון התקיימה באוקטובר 1964. הבניין נחנך בחודש אוקטובר 1971, ובו אולם אחד – תיאטרון שרובר ובו 970 מקומות ישיבה. במהלך שנות ה-80, בסיוע תרומות של משפחת קראון משיקגו ומטעם הקרן לירושלים, נבנה אגף נוסף בתיאטרון, אשר נחנך בפברואר 1986, וכולל 3 אולמות נוספים: אולם הנרי קראון – 760 מקומות, אולם רבקה קראון – 450 מקומות ישיבה, והתיאטרון הקטן – 117 מקומות ישיבה. התכנון של האגף החדש בוצע על ידי משרד האדריכלים המקורי. מאוחר יותר, נפתח אולם נוסף, האולפן- BLACK BOX, ובו עד 280 מקומות ישיבה, המשמש למופעים שונים ומגוונים. במתחם התיאטרון שוכן גם בית קפה, חנות ספרים ותקליטורים ואכסדראות מרווחות שעל קירותיהן מוצגות תערוכות אמנות מתחלפות.

כל ירושלים אתר בניה אחד גדול, מבט מרחבת התיאטרון לכיוון שכונת ארנונה

 

חזית  משכן הנשיא (הידוע גם בשם בית הנשיא או משכן נשיאי ישראל), נמצא ברחוב הנשיא בשכונת טלביה בירושלים, ומהווה הן את מעונם הרשמי והן את משרדם של נשיאי מדינת ישראל החל משנת 1971 . בזמן כהונתו של הנשיא הראשון, חיים ויצמן, שימש מעונו הפרטי של הנשיא ברחובות כמשכן הנשיא. בהמשך, עם היבחרו של הנשיא השני, יצחק בן צבי לנשיאות, עבר משכן הנשיא לשכונת רחביה בירושלים, למתחם הצריף בו התגורר עם אשתו. המדינה רכשה אז מבנה סמוך (בית ולירו) כדי להכיל את צוות משכן הנשיא במתחם אחד. בן צבי נבחר לשלוש קדנציות, ולאורך 11 השנים בהן כיהן כנשיא סירב בתוקף לעבור למבנה ממלכתי אחר בבירה. רק לאחר מותו ב-1963, ועם היבחרו של שז"ר לנשיאות, הוחלט על מעבר משכן הנשיא למקום אחר.
אחרי מלחמת ששת הימים יזם שר המשפטים דאז, י"ש שפירא, תוכנית להעביר את בית הנשיא למזרח ירושלים. אך היוזמה לא יצאה לפועל, והתקבלה ההחלטה לבנות את משכן הנשיא בטלביה. בנייתו של משכן הנשיא הושלמה בשנת 1971, על פי תוכניתו של האדריכל אבא אלחנני. המשכן משמש למגורי הנשיא ומשפחתו, ובו ממוקמת לשכתו ומשרדי אנשי צוותו. במשכן גם מארח נשיא המדינה את אורחיו, דיפלומטים ואנשי ממשל של מדינות שונות, והוא כולל מספר אולמות קבלת פנים. בכל שנה בחג הסוכות מארח נשיא המדינה תושבים בסוכתו במשכן. עם כינונה של ממשלה חדשה משמש אולם קבלת הפנים לתצלום המסורתי של הממשלה עם נשיא המדינה.

שכונת טלביה

שכונת טלביה

טַלְבִּיֶה היא שכונה הגובלת בצפון עם שכונת רחביה, בדרום עם שכונת קטמון, בצדה המזרחי נמצא גן הפעמון, ובמערבה משכן הנשיא ומוסדות התרבות שסביבו. השכונה הוקמה בשנות ה-20 של המאה ה-20, ואוכלסה בעיקר בידי תושבים ערבים-נוצרים אמידים. במהלך מלחמת העצמאות נטשו התושבים הערבים את בתיהם, והשכונה אוכלסה בתושבים יהודים.

שכונת טלביה בראשיתה, 1926

שכונת טלביה בעשור האחרון של תקופת המנדט

תוספות בניה בשכונת טלביה

מבט ממערב לעבר המקום בו נמצא בעבר בית החולים למצורעים, בית הנסן

המסלול בשכונת קטמון בואכה מנזר סן סימון.

קטמון (או גונן בשמה העברי הרשמי) היא שכונה בדרום-מרכז ירושלים. בקרב ירושלמים מקובל גם לכנותה קטמון הישנה, להבדילה מרצף שכונות הלוויין שלה "הקטמונים" (או "גוננים" – גונן א'-ט') שנבנו בשנות ה-50 של המאה ה-20 מדרום-מערב לקטמון כשיכונים לעולים חדשים. השם "קטמון הישנה" נועד לייחד את שכונת קטמון המקורית וההיסטורית, אשר בתיה הראשונים הוקמו סמוך למנזרסן סימון, ונבדלת מן "הקטמונים" גאוגרפית, היסטורית, אדריכלית וסוציו-אקונומית. מנזר סן סימון תוחם את השכונה ממערב, מצפון לה טלביה וקריית שמואל, ממזרח המושבה היוונית והמושבה הגרמנית ומדרום ומדרום-מערב שכונת גוננים או קטמונים. שני הרחובות המרכזיים בה הם רחוב רחל אמנו המחבר אותה עם רחוב עמק רפאים ורחוב כובשי קטמון המחבר אותה אל רחוב הפלמ"ח שבצפון. ישנן כמה גרסאות למקור השם "קטמון". במדריך ירושלים המקורי של זאב וילנאי משנת 1946, השם קטמון הוא ערבי ונגזר מהמילה "קאטמה" – היינו לשבור, רמז למחצבות בסביבה שבהן שברו וחצבו אבנים לבניין. הגרסה השנייה היא הצעתו של דוד קרויאנקר, כי מקור השם במילה היוונית "קאטאמונאס", שפירושה אדם העובד את האל בהתבודדות. הגרסה הרווחת כיום לפירוש השם קטמון היא בצירוף "קאטו מונאסטירי" שפירושו ביוונית "סמוך (מתחת) למנזר", הוא מנזר סן סימון. מקור שמה העברי של השכונה גונן, שלא נקלט בקרב תושבי העיר, נגזר מהיותה שכונת ספר עד 1967, והתגוננותה מפני התקפות הירדנים. מרבית רחובות השכונה קיבלו שמות מתקופת מלחמת השחרור ותקומת ישראל: "השיירות", "מחלקי המים" (בתקופה שבה ירושלים הייתה במצור והמים חולקו במשאיות לשכונות), המצור, "יורדי הסירה", "משמר העם", "החי"ש", "הפורצים" (על שם גדוד של הפלמ"ח), "הפלמ"ח", "הגדוד העברי", "כובשי קטמון", "כ"ט בנובמבר", "החי"מ", "הל"ה", "הגדנ"ע", "חיל נשים", "תל-חי", "בית אשל", "יד מרדכי" ו"נגבה" (שלושה יישובים שעמדו בפני התקפות קשות במלחמת השחרור), "מבצע קדש" ו"נתיב זהרה", על שם זהרה לביטוב. מקור והפניות

מתחם מנזר סן סימון

****

שכונת קטמון, המושבה היוונית ומנזר סן סימון בשנת 1926.

קטמון התחילה להתפתח כשכונה ערבית החל משנת 1900 בערך. האדמות עליהן נבנתה השכונה היו שייכות בעבר לפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית, שהחלה למכור כמה מנכסיה עקב משבר כלכלי אליו נקלעה בשלהי המאה ה-19. היא העדיפה להתחיל במכירתן של קרקעות אלה, משום שהיו רחוקות מהעיר העתיקה, ולכן נחשבו פחות קדושות. הריחוק של השכונה מן העיר קסם לערבים, שנענו למודעות שהציעו להם לגור בסביבה עם "אוויר נקי" ושאליה ניתן להגיע "בכביש עגלה" (כלומר: דרך סלולה). החלקות היו גדולות (כ-500 מטר רבוע), ואפשרו בניית בתים גדולים. היהודים, לעומתם, העדיפו שלא לרכוש קרקעות באזור זה, משום ששכן בסביבתן של שכונות נוצריות. אחרי מלחמת העולם הראשונה התפתחה וצמחה השכונה, שלפני המלחמה הספיקו להיבנות בה רק בתים בודדים. רבים מהבתים שנבנו הם בתים מפוארים מאוד וברובם גרו משפחות ערביות-נוצריות. היא נחשבה כשכונה של החברה הערבית-נוצרית הגבוהה, בה התגוררו פקידים שעבדו בשירות המנהל והצבא הבריטי. אחד התושבים הידועים בשכונה היה ח'ליל אל-סכאכיני, סופר, מחנך, ומנהיג לציבור הערבי-נוצרי. נציגויות דיפלומטיות זרות התמקמו בה ובהן מדינות ערביות כמו עיראק, סוריה ולבנון. בניין הקונסוליה האיטלקית שהוקם באותו תקופה, משמש אותה עד היום.
הגיוון בארצות המוצא ובעדותיהם של תושבי השכונה (היו ביניהם יוונים-אורתודוקסים, קתולים, ארמנים ועוד), והיותם משכילים, הקנתה לשכונה אופי קוסמופוליטי. ילדי השכונה למדו בבתי ספר פרטיים, שבחלקם שפות הלימוד היו אנגלית,גרמנית או איטלקית. הפעילויות התרבותיות היו מערביות באופיין, ורבים מתושבי השכונה היו חברים במועדון ימק"א. הלבוש המקובל היה אף הוא מערבי באופיו: שמלות מעוצבות לנשים וחליפות ועניבות לגברים. בשכונה פעלו גם מספר בתי מלון קטנים ובהם סמירמיס שפוצץ בתחילת 1948 על ידי ההגנה. בשכונה היה גם בסיס ומועדון ספורט בריטי, שבחלקו הפך לאחר קום המדינה למגרש קטמון של קבוצת הפועל ירושלים. לימים הוקמו במקום בתי דירות. הבניה בשכונה הייתה בשני סגנונות עיקריים, בינלאומי ואקלקטי. המבנים המפוארים יותר נבנו בסגנון האקלקטי, וכללו אלמנטים כגון מדרגות כניסה מפוארות, מרפסות, קשתות והקפדה על פרטים. הסגנון הבינלאומי אפיין את בתי הדירות, שכללו אלמנטים כמו קווים ישרים לצד מרפסות קמורות, וחלונות מאורכים לאורך חדרי המדרגות. מקור והפניות 

 

שכונת קטמון ומנזר סן סימון בעשור האחרון של תקופת המנדט

החזית המערבית של מנזר סן סימון

חזית במערבית, צילום דורון דורי

הקיר המזרחי של מנזר סן סימון

צילום דורון דורי

 

מלחמת העצמאות עמדה השכונה כחיץ בין השכונות העבריות שבדרום העיר – מקור חיים, תלפיות וארנונה – לבין רחביה ומרכז העיר, ולכן הוטל על ההגנה לכבוש את מנזר סן סימון החולש עליה ממערב. במהלך החודשים הראשונים של 1948, החלו תושביה הערבים של קטמון לנטוש אותה. תהליך העזיבה החל בעקבות הבהלה הרבה שעורר פיצוץ מלון סמירמיס בו נהרגו 26 איש. במהלך חודש ינואר עזבו משפחות רבות נוספות. ב-10 בפברואר כללו הבריטים את חלקה המזרחי של השכונה ב"אזור ביטחון A", שהוקף בגדר תיל והכניסה אליו נאסרה, פרט לתושביו הערבים. ב-8 במרץ הורתה הוועדה הלאומית בירושלים על פינוי הנשים הילדים והזקנים על מנת למנוע הפרעה ללחימה. התקפת הפלמ"ח על שייח' ג'ארח ב-25 באפריל זירזה גם היא את תהליך הבריחה. ערב כיבוש השכונה בסוף אפריל נותרו בשכונה רק לוחמים מהכפרים הערבים הסמוכים בראשות איברהים אבו דאיה שהגנו על השכונה. בין 26 ו-27 באפריל, במסגרת מבצע יבוסי, ניסה "גדוד הפורצים" של חטיבת הראל לכבוש את המנזר לראשונה, אך כוחות צבא ההצלה שהיו במקום הדפו אותם. ב-29 וב-30 באפריל שוב הסתער הגדוד וכבש את המקום, אך נתקל בהתקפות נגד חוזרות ונשנות, ובמקום הייתה מלחמת התשה בלתי פוסקת. בסופו של דבר, הצליחו כוחות גדוד הפורצים להדוף את כוחות צבא ההצלה ולהשתלט על המנזר. מקור והפניות

המסלול בקטמונים

מבט על הקטמונים

חדש וישן בקטמונים

קטמונים,

אחת מהגינות הציבוריות, מיני רבות בקטמונים, צילום דורון דורי

בתוך בית צפפה, בחלק שהיה בידי ישראל 1949 – 1967

בית צפאפא יא שכונה ערבית השוכנת בדרום ירושלים, בין השכונות קטמונים, פת, גילה ותלפיות. השכונה תחומה ממזרח על ידי דרך חברון, וישיבת איתרי וגבעת המטוס הנמצאים גם הם ממערב לדרך חברון. מדרום תחומה השכונה בידי שכונת גילה, כאשר בדרום מזרח מגיעים בתי השכונה עד קרוב לדרך חברון וכביש 60. מצפון תחומה השכונה בידי אזור התעשייה תלפיות, ושכונות קטמון ופת. במערב תחומה השכונה בידי שכונת שרפאת וכביש גילה. תחילתה של השכונה בכפר ערבי ששכן כ-4 ק"מ מדרום-מערב לעיר העתיקה של ירושלים, על אפיק נחל רפאים. במקום מערות קבורה קדומות, ושרידים של כנסייה ביזנטית. כן מצויים במרכז העתיק של השכונה שרידי מבנים מהתקופה הצלבנית. תושבי הכפר אחזו בבעלות על אדמות עמק רפאים שהשתרע מצפון-מזרח לכפר, לעבר ירושלים. בסוף המאה ה-19 מכרו תושבי הכפר אדמות בצפון העמק לגרמנים הטמפלרים, שייסדו במקום התיישבות בשם "רפאים" (לימים נודעה בשם המושבה הגרמנית), ובהמשך נמכרו אדמות נוספות בעמק ככל שהתפשטה ההתיישבות בירושלים החדשה שמחוץ לחומות העיר העתיקה. הקמת שכונת קטמון קרבה את גבול ירושלים אל הכפר, אך עד סוף תקופת המנדט הבריטי עדיין היה הכפר מנותק מן העיר ולא היווה חלק ממנה. בשטח הכפר עברה מסילת הרכבת לירושלים, שנתיבה בחלק המתקרב לעיר היה לאורך אפיק נחל רפאים. מקור והפניות

הכפר בשנות ה-40'. בינואר 1948 תקפו אנשי ההגנה את בית צפאפא ופוצצו מספר בתים, לאחר שראו בה ריכוז של לוחמים שהתכוונו לתקוף את מקור חיים. לאחר כשבועיים תקפו כוחות ההגנה שוב, פוצצו בתים והרגו את מפקד הכנופיות באזור. בהמשך מלחמת העצמאות הלכו חלק מהגברים בכפר לסייע בהגנה על קטמון וחמישה מהם נהרגו בקרבות מבצע יבוסי. לאחר נפילת קטמון הגיעו פליטים רבים לבית צפאפא. עם התקדמות החזית לאזור שבין מקור חיים לבית צפאפא ברחו חלק מתושבי בית צפאפא לבית לחם, אך הכפר עצמו לא נכבש בידי צה"ל, והתושבים שברחו חזרו אל הכפר כשהלחימה שככה. חלקם חזרו דרך מעבר מנדלבאום במסגרת איחוד משפחות. בסיום מלחמת העצמאות בשנת 1948 נותרה בית צפאפא בידי ירדן, וקטע מסילת הרכבת שחצה את הכפר היה בשליטת הירדנים. בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות נקבע כי המסילה תעבור לידיים ישראליות, מה שהעביר לשליטת ישראל גם את חלקו הצפוני של הכפר. תמורת זאת העבירה ישראל לירדן את בית איכסא. כ-300 מתושבי החלק הצפוני עברו לחלק הדרומי כדי שתהיה להם גישה לקרקעותיהם. מקור והפניות

בית צפפה בצד שהיה בידי ישראל 1949 – 1967

מזכרת מפואד ועלי תושבי בית צאפפה שסיפרו לנו על חוויותיהם כילידים שהכפר היה חצוי ולאחר איחודו

הכפר החצוי למשך 19 השנים משנת 1949 ועד למלחמת ששת הימים בשנת 1967, היה הכפר חצוי בין שתי המדינות כאשר חלקו הדרומי (כ-1500 תושבים) בשטח ירדן, וחלקו הצפוני (כ-500 תושבים) בשטח ישראל. בין חלקי הכפר הוקם גדר תיל במקביל למסלול מסילת הרכבת, שהיה חלק מהקו העירוני. הגדר הפרידה משפחות וחמולות. לתושבי החלק הישראלי של הכפר ניתנה אזרחות ישראלית. במאי 1949 הוקמה בכפר תחנת משטרה ישראלית והוא לא נכלל בממשל הצבאי. בשנת 1951, עם הרחבת גבולות ירושלים מערבה, הוכללה גם בית צפאפא הישראלית בתחומי העיר והייתה לשכונה ערבית מבודדת יחסית בדרום ירושלים. לאחר איחוד ירושלים בשנת 1967 אוחד הכפר מחדש לשכונה ירושלמית, והוסרה הגדר שהפרידה בין שני חלקי השכונה. כיום עובר רחוב "איחוד הכפר" בתוואי בו ניצבה הגדר. בספטמבר 1967 נפתח בית הספר בצד הירדני כבית ספר ממלכתי ישראלי, ראשון לבתי הספר במזרח ירושלים. בשנות ה-70 נבנה בשכונה בית ספר חדש, אך השכונה טרם חוברה אז למערכת הביוב העירונית.  אדמות של תושבי הכפר הופקעו בשנות ה-70 לצורך סלילת הכביש לגילהעם התפשטותה של ירושלים לכיוון דרום השתלבה השכונה המאוחדת באופן מוצלח בתוך המרקם העירוני של ירושלים, ושופרו דרכי הגישה אליה וממנה. כיום ממוקמת השכונה בין השכונות קטמונים, פת, גילה ואזור התעשייה תלפיות. בשכונה מתגוררים גם כמה עשרות משפחות נוצריות ומספר דומה של משפחות יהודיות. השכונה היא יעד מועדף לערבים ישראליים המבקשים לגור בירושלים. מקור והפניות

 

מפארק המסילה אל מקור חיים, המושבה היוונית, רחוב עמק רפאים, המושבה הגרמנית

קטע פארק המסילה ממזרח לבית צאפפה

צופה ותר אובייקטים לצילום

במתחם התחנה הראשונה

במתחם התחנה חוזרים משבוע הספר העברי

מזכרת בהפסקה במתחם התחנה הראשונה

בגן למול משכנות שאננים צופה לעבר חומת העיר העתיקה, צילום דורון דורי

מבט על מתחם מגדל דוד והחומה המערבית של העיר העתיקה

החלק האחרון של המסלול במרכז העיר

קטע המסלול פארק ממערב משכנות שאננים וימין משה למול חומות העיר העתיקה

מבט על על הגינה

קטע המסלול במתחם בריכת ממילא ובית הקברות

 

מבט על בבריכת ממילא ומתחם בית הקברות המוסלמי. בריכת ממילא היא מקווה מים עירוני עתיק מעשה ידי אדם במרכז ירושלים. הברכה ממוקמת במזרחו של גן העצמאות, בתחומו של בית הקברות ממילא בין רחוב הלל לרחוב אגרון. הבריכה שימשה כחלק ממערך הובלת המים לירושלים מימי החשמונאים ועד ימי הבריטים. כיום, עם בינוי אגן ההיקוות שלה וסתימתן של אמות עתיקות, הברכה ריקה, אך בחורף היא מתמלאת מעט מי גשמים ומקבלת מאפיינים טבעיים של שלולית חורף

מתחם ממליא 1926

בריכת ממילא, צילום דורון דורי

 

*******

סוף דבר

*****

הטיול נמשך כשלוש שעות
מתוכן שעה עצירות

*******

היה זה עוד טיול
מיני רבים

שמטרתם להכיר לחוות 

מקומות בירושלים

*****

היה מעניין

*****
גם הפעם
נעמה לי חברתו
של דורון דורי
בן ירושלים,
הצמא לדעת
ולהכיר את העיר

*****

נמשיך הלאה
יש עוד הרבה
מה לראות .

 

 

השאר תגובה