*****

*****

******

מסלול הטיול

התחלה מגן השושנים ברחוב דובנוב לעבר מתחם התיאטרון, משכן הנשיא ושכונת טלביה

מבט על

חזית תיאטרון ירושלים, התיאטרון העירוני של ירושלים, השוכן בשכונת טלביה בעיר, בסמוך למשכן בית הנשיא. מאז היווסדו, תיאטרון ירושלים התפתח להיות אחד משני מתחמי התרבות והאמנות הגדולים בישראל (השני: מרכז גולדה בתל אביב). המתחם נותן במה לכל אמנויות הבמה, המסך, האמנות החזותית והאמנות הפלסטית ומציג שפה אמנותית עדכנית. הוא מעניק לקהל מתרחב של שוחרי אמנות ותרבות, חוויה תרבותית כוללת וחושף אותו ככל האפשר לשיח, לאתגרים וליצירה התרבותית העכשווית בארץ ובעולם. מדי ערב מועלות במתחם הצגות של מיטב התיאטראות וקבוצות התיאטרון בארץ, מופעי מחול של להקות מובילות מהארץ ומהעולם, קונצרטים, מופעי מוזיקה, מפגשי תרבות, מופעי בידור וסרטי איכות. בד בבד מוסיף התיאטרון לפתח הפקות מקור, פסטיבלים ואירועים מיוחדים. בשנת 1958, עיריית ירושלים, בראשותו של מרדכי איש שלום, הכריזה על תחרות עיצוב לתיאטרון עירוני. האדריכלים מיכאל נדלר, שולמית נדלר ושמואל ביקסון זכו בפרס הראשון. טדי קולק, הגה יחד עם ידידיו הנדבנים מיילס מ. וגיטה שרובר, את רעיון הקמתו של תיאטרון ירושלים, ותרומתה של משפחת שרובר אפשרה את בנייתו של האגף המרכזי של הבניין. הנחת אבן הפינה לתיאטרון התקיימה באוקטובר 1964. הבניין נחנך בחודש אוקטובר 1971, ובו אולם אחד – תיאטרון שרובר ובו 970 מקומות ישיבה. במהלך שנות ה-80, בסיוע תרומות של משפחת קראון משיקגו ומטעם הקרן לירושלים, נבנה אגף נוסף בתיאטרון, אשר נחנך בפברואר 1986, וכולל 3 אולמות נוספים: אולם הנרי קראון – 760 מקומות, אולם רבקה קראון – 450 מקומות ישיבה, והתיאטרון הקטן – 117 מקומות ישיבה. התכנון של האגף החדש בוצע על ידי משרד האדריכלים המקורי. מאוחר יותר, נפתח אולם נוסף, האולפן- BLACK BOX, ובו עד 280 מקומות ישיבה, המשמש למופעים שונים ומגוונים. במתחם התיאטרון שוכן גם בית קפה, חנות ספרים ותקליטורים ואכסדראות מרווחות שעל קירותיהן מוצגות תערוכות אמנות מתחלפות.

כל ירושלים אתר בניה אחד גדול, מבט מרחבת התיאטרון לכיוון שכונת ארנונה

חזית  משכן הנשיא (הידוע גם בשם בית הנשיא או משכן נשיאי ישראל), נמצא ברחוב הנשיא בשכונת טלביה בירושלים, ומהווה הן את מעונם הרשמי והן את משרדם של נשיאי מדינת ישראל החל משנת 1971 . בזמן כהונתו של הנשיא הראשון, חיים ויצמן, שימש מעונו הפרטי של הנשיא ברחובות כמשכן הנשיא. בהמשך, עם היבחרו של הנשיא השני, יצחק בן צבי לנשיאות, עבר משכן הנשיא לשכונת רחביה בירושלים, למתחם הצריף בו התגורר עם אשתו. המדינה רכשה אז מבנה סמוך (בית ולירו) כדי להכיל את צוות משכן הנשיא במתחם אחד. בן צבי נבחר לשלוש קדנציות, ולאורך 11 השנים בהן כיהן כנשיא סירב בתוקף לעבור למבנה ממלכתי אחר בבירה. רק לאחר מותו ב-1963, ועם היבחרו של שז"ר לנשיאות, הוחלט על מעבר משכן הנשיא למקום אחר.
אחרי מלחמת ששת הימים יזם שר המשפטים דאז, י"ש שפירא, תוכנית להעביר את בית הנשיא למזרח ירושלים. אך היוזמה לא יצאה לפועל, והתקבלה ההחלטה לבנות את משכן הנשיא בטלביה. בנייתו של משכן הנשיא הושלמה בשנת 1971, על פי תוכניתו של האדריכל אבא אלחנני. המשכן משמש למגורי הנשיא ומשפחתו, ובו ממוקמת לשכתו ומשרדי אנשי צוותו. במשכן גם מארח נשיא המדינה את אורחיו, דיפלומטים ואנשי ממשל של מדינות שונות, והוא כולל מספר אולמות קבלת פנים. בכל שנה בחג הסוכות מארח נשיא המדינה תושבים בסוכתו במשכן. עם כינונה של ממשלה חדשה משמש אולם קבלת הפנים לתצלום המסורתי של הממשלה עם נשיא המדינה.

שכונת טלביה

שכונת טלביה

שכונת טלביה בראשיתה, 1926

שכונת טלביה בעשור האחרון של תקופת המנדט

תוספות בניה בשכונת טלביה

מבט ממערב לעבר המקום בו נמצא בעבר בית החולים למצורעים, בית הנסן

המסלול בשכונת קטמון בואכה מנזר סן סימון.

מתחם מנזר סן סימון

****

שכונת קטמון, המושבה היוונית ומנזר סן סימון בשנת 1926.

שכונת קטמון ומנזר סן סימון בעשור האחרון של תקופת המנדט

החזית המערבית של מנזר סן סימון

חזית במערבית, צילום דורון דורי

הקיר המזרחי של מנזר סן סימון

צילום דורון דורי

מלחמת העצמאות עמדה השכונה כחיץ בין השכונות העבריות שבדרום העיר – מקור חיים, תלפיות וארנונה – לבין רחביה ומרכז העיר, ולכן הוטל על ההגנה לכבוש את מנזר סן סימון החולש עליה ממערב. במהלך החודשים הראשונים של 1948, החלו תושביה הערבים של קטמון לנטוש אותה. תהליך העזיבה החל בעקבות הבהלה הרבה שעורר פיצוץ מלון סמירמיס בו נהרגו 26 איש. במהלך חודש ינואר עזבו משפחות רבות נוספות. ב-10 בפברואר כללו הבריטים את חלקה המזרחי של השכונה ב"אזור ביטחון A", שהוקף בגדר תיל והכניסה אליו נאסרה, פרט לתושביו הערבים. ב-8 במרץ הורתה הוועדה הלאומית בירושלים על פינוי הנשים הילדים והזקנים על מנת למנוע הפרעה ללחימה. התקפת הפלמ"ח על שייח' ג'ארח ב-25 באפריל זירזה גם היא את תהליך הבריחה. ערב כיבוש השכונה בסוף אפריל נותרו בשכונה רק לוחמים מהכפרים הערבים הסמוכים בראשות איברהים אבו דאיה שהגנו על השכונה. בין 26 ו-27 באפריל, במסגרת מבצע יבוסי, ניסה "גדוד הפורצים" של חטיבת הראל לכבוש את המנזר לראשונה, אך כוחות צבא ההצלה שהיו במקום הדפו אותם. ב-29 וב-30 באפריל שוב הסתער הגדוד וכבש את המקום, אך נתקל בהתקפות נגד חוזרות ונשנות, ובמקום הייתה מלחמת התשה בלתי פוסקת. בסופו של דבר, הצליחו כוחות גדוד הפורצים להדוף את כוחות צבא ההצלה ולהשתלט על המנזר. מקור והפניות

המסלול בקטמונים

מבט על הקטמונים

חדש וישן בקטמונים

קטמונים,

אחת מהגינות הציבוריות, מיני רבות בקטמונים, צילום דורון דורי

בתוך בית צפפה, בחלק שהיה בידי ישראל 1949 – 1967

בית צפאפא יא שכונה ערבית השוכנת בדרום ירושלים, בין השכונות קטמונים, פת, גילה ותלפיות. השכונה תחומה ממזרח על ידי דרך חברון, וישיבת איתרי וגבעת המטוס הנמצאים גם הם ממערב לדרך חברון. מדרום תחומה השכונה בידי שכונת גילה, כאשר בדרום מזרח מגיעים בתי השכונה עד קרוב לדרך חברון וכביש 60. מצפון תחומה השכונה בידי אזור התעשייה תלפיות, ושכונות קטמון ופת. במערב תחומה השכונה בידי שכונת שרפאת וכביש גילה. תחילתה של השכונה בכפר ערבי ששכן כ-4 ק"מ מדרום-מערב לעיר העתיקה של ירושלים, על אפיק נחל רפאים. במקום מערות קבורה קדומות, ושרידים של כנסייה ביזנטית. כן מצויים במרכז העתיק של השכונה שרידי מבנים מהתקופה הצלבנית. תושבי הכפר אחזו בבעלות על אדמות עמק רפאים שהשתרע מצפון-מזרח לכפר, לעבר ירושלים. בסוף המאה ה-19 מכרו תושבי הכפר אדמות בצפון העמק לגרמנים הטמפלרים, שייסדו במקום התיישבות בשם "רפאים" (לימים נודעה בשם המושבה הגרמנית), ובהמשך נמכרו אדמות נוספות בעמק ככל שהתפשטה ההתיישבות בירושלים החדשה שמחוץ לחומות העיר העתיקה. הקמת שכונת קטמון קרבה את גבול ירושלים אל הכפר, אך עד סוף תקופת המנדט הבריטי עדיין היה הכפר מנותק מן העיר ולא היווה חלק ממנה. בשטח הכפר עברה מסילת הרכבת לירושלים, שנתיבה בחלק המתקרב לעיר היה לאורך אפיק נחל רפאים. מקור והפניות

בית צפפה בצד שהיה בידי ישראל 1949 – 1967

מזכרת מפואד ועלי תושבי בית צאפפה שסיפרו לנו על חוויותיהם כילידים שהכפר היה חצוי ולאחר איחודו

הכפר החצוי למשך 19 השנים משנת 1949 ועד למלחמת ששת הימים בשנת 1967, היה הכפר חצוי בין שתי המדינות כאשר חלקו הדרומי (כ-1500 תושבים) בשטח ירדן, וחלקו הצפוני (כ-500 תושבים) בשטח ישראל. בין חלקי הכפר הוקם גדר תיל במקביל למסלול מסילת הרכבת, שהיה חלק מהקו העירוני. הגדר הפרידה משפחות וחמולות. לתושבי החלק הישראלי של הכפר ניתנה אזרחות ישראלית. במאי 1949 הוקמה בכפר תחנת משטרה ישראלית והוא לא נכלל בממשל הצבאי. בשנת 1951, עם הרחבת גבולות ירושלים מערבה, הוכללה גם בית צפאפא הישראלית בתחומי העיר והייתה לשכונה ערבית מבודדת יחסית בדרום ירושלים. לאחר איחוד ירושלים בשנת 1967 אוחד הכפר מחדש לשכונה ירושלמית, והוסרה הגדר שהפרידה בין שני חלקי השכונה. כיום עובר רחוב "איחוד הכפר" בתוואי בו ניצבה הגדר. בספטמבר 1967 נפתח בית הספר בצד הירדני כבית ספר ממלכתי ישראלי, ראשון לבתי הספר במזרח ירושלים. בשנות ה-70 נבנה בשכונה בית ספר חדש, אך השכונה טרם חוברה אז למערכת הביוב העירונית.  אדמות של תושבי הכפר הופקעו בשנות ה-70 לצורך סלילת הכביש לגילה. עם התפשטותה של ירושלים לכיוון דרום השתלבה השכונה המאוחדת באופן מוצלח בתוך המרקם העירוני של ירושלים, ושופרו דרכי הגישה אליה וממנה. כיום ממוקמת השכונה בין השכונות קטמונים, פת, גילה ואזור התעשייה תלפיות. בשכונה מתגוררים גם כמה עשרות משפחות נוצריות ומספר דומה של משפחות יהודיות. השכונה היא יעד מועדף לערבים ישראליים המבקשים לגור בירושלים. מקור והפניות

מפארק המסילה אל מקור חיים, המושבה היוונית, רחוב עמק רפאים, המושבה הגרמנית

קטע פארק המסילה ממזרח לבית צאפפה

צופה ותר אובייקטים לצילום

במתחם התחנה הראשונה

במתחם התחנה חוזרים משבוע הספר העברי

מזכרת בהפסקה במתחם התחנה הראשונה

בגן למול משכנות שאננים צופה לעבר חומת העיר העתיקה, צילום דורון דורי

מבט על מתחם מגדל דוד והחומה המערבית של העיר העתיקה

החלק האחרון של המסלול במרכז העיר

קטע המסלול פארק ממערב משכנות שאננים וימין משה למול חומות העיר העתיקה

מבט על על הגינה

קטע המסלול במתחם בריכת ממילא ובית הקברות

מבט על בבריכת ממילא ומתחם בית הקברות המוסלמי. בריכת ממילא היא מקווה מים עירוני עתיק מעשה ידי אדם במרכז ירושלים. הברכה ממוקמת במזרחו של גן העצמאות, בתחומו של בית הקברות ממילא בין רחוב הלל לרחוב אגרון. הבריכה שימשה כחלק ממערך הובלת המים לירושלים מימי החשמונאים ועד ימי הבריטים. כיום, עם בינוי אגן ההיקוות שלה וסתימתן של אמות עתיקות, הברכה ריקה, אך בחורף היא מתמלאת מעט מי גשמים ומקבלת מאפיינים טבעיים של שלולית חורף

מתחם ממליא 1926

בריכת ממילא, צילום דורון דורי