לאורך ערוצי נחל שמריה ופטיש, בין משמר הנגב ובין בטחה ורנן25 באוקטובר 2017

קובץ GPX להורדה מרחק: 34 ק"מ טיפוס-מצטבר: 210 מטר גלריית תמונות גלריית מפות

 

בעיצומו של סתו תשע"ח, מספר ימים לאחר תום חגי תשרי, יצאנו בשבת (21/10/2017) ממשמר הנגב למסע רכיבה זה.

 

היינו ארבעה: איל גזית ודוד פרידברג (משמר הנגב), עמית פניקלשטיין (באר יעקב) ואני (מבשרת ציון). את המסע הוביל איל באחד ממסלולי הבית שלו.

 

*******

מסלול המסע

 

 

********

ההיבט הגאוגרפי – מרחבי

צפון מערב הנגב

מיקום:
סמוך לאופקים,

בין באר שבע
ובין נתיבות והלאה לעזה 

****

אזורים גאוגרפיים
הקצה הדרום מערבי של השפלה הדרומית
ומזרח מישור חוף הנגב

התפר בין הקצה הדרום מערבי של השפלה הדרומית ומזרח מישור חוף הנגב

תחום חבל הבשור

תחום חבל הבשור, המפה באדיבות דן גזית

חלק מאגן הניקוז של נחל הבשור

"נחל הבשור" כולל את מערכת הנחלים המתנקזת דרך נחל עזה, הנשפך לים כ- 4 קילומטרים דרומית למרכז העיר וכוללת כוללת שלושה יובלים עיקריים והערוצים הנופלים אליהם:
נחל הבשור, המנקז את אזור הנגב הצפוני בין בקעת באר שבע ובין סביבת שדה בוקר שהסעיף עיקרי הנשפך אליו ממזרח והוא נחל רביבים המנקז את הגבעות מערבית לירוחם.
נחל באר שבע, המנקז את שיפולי דרום הר חברון ואת בקעות ערד ובאר שבע; סעיפיו העיקריים הנשפכים אליו הם נחל חברון מצפון ונחל סכר מדרום המנקז את רמת חובב וסביבתה.
נחל גרר, המנקז את המורדות המערביים של גבעות להב ואת מישורי הליס בצפון חבל הבשור. סעיפו העיקרי הוא נחל פטיש מדרומו, המנקז את צפון מערב בקעת באר שבע.
מגבעת חבלנים, הנשקפת אל באר שבע מדרום, נשלחת כעין "אצבע" לצפון מערב, אל תחומי חבל הבשור. שלוחה נמוכה זו, שעליה נבנו הישובים חצרים ואפקים, חוצצת בין תחום הניקוז של נחל גרר מצפון לתחום הניקוז של נחל הבשור מדרום.

נחל שמריה ונחל פטיש כחלק מאגן הניקוז של נחל גרר אחד מיובליו של נחל הבשור, המפה באדיבות דן גזית

מרחב חקלאי וערוצי הנחלים מיוערים

*****

מרחב המסע

במרחב הלס של צפון הנגב

מקור ראוי להעמקת הידע

מיקום משבצת המסע במרחב הלס של צפון הנגב

לס היא סוג של קרקע שהרכבה הוא ממשקעי טין (סילט) בעיקר ומיחסים שווים של חרסית וחול המחוברים באופן רופף באמצעות סידן פחמתי (CaCO3), חומר אורגני, תחמוצות ברזל ומינרלים נוספים. צבעה הוא צהוב עד חום בהיר.
אדמות הלס מכסות כ-10% משטח כדור הארץ ועוביין הממוצע מגיע לכמה עשרות מטרים, כמו כן, לרוב לא ניתן למצוא קרקע לס משוכבת. אדמת הלס מאפיינת את שוליהם של מדבריות רבות בעולם. מרבצי לס נפוצים בין קווי הרוחב 20° – 50° צפון, סין וארצות הברית מהוות את מרבצי הלס הגדולים ביותר. משקע הלס הוא הומוגני ונקבובי, ומכיל גרגרי קוורץ, פלדספר ועוד מינרלים. בנוסף, קרקע הלס נוצרת מהשקעה של חומר דק המכילה שחק של סלעי גיר וקירטון. מאחר שאין סלע אחד המכיל את כל מרכיבי הלס, המסקנה המתבקשת היא שהוא נוצר כתוצאה מבליית כמה סוגי סלעים.‏
קרקע הלס מצטברת בעיקר בערוצים ובכיסי קרקע בהשקעה השניונית של אבק. על כן, היא נאטמת בקלות ובצורה זו מגבירה את הנגר העילי והשיטפונות באזורים המדבריים, היוצרים ערוצונים ונוף של ביתרונות, ובמקומות אלו מתפתח הצומח. לכן קרקע לס היא פורייה וטובה מאוד לגידולים חקלאיים. בנוסף היא קרקע עשירה במינרלים, חומרים אורגניים ואוורירית ולכן היא מנקזת טוב את המים וקל לחרוש ולנטוע בה צמחים. כמו כן, שחיקת הקרקע הינה איטית מאוד והיא נשארת פורייה למשך זמן רב. קרקע הלס בארץ ישראל עשירה במלחים רוב קרקעות הלס בארץ ישראל נמצאות בדרום, ומדלדלות ככול שעולים צפונה ומערבה.
בשנים האחרונות ההשערה הרווחת שמקור אדמת הלס הינה כתוצאה של השקעה איאולית מאסיבית. מקורות חולות אלו הם ממדבר סהרה וחולות סיני. נראה שכמות האבק פוחתת ככל שמתרחקים מהמקור כיוון שבדרום פוגשים רבדים עבים של משקע איאולי דק זה (בסביבות רוחמה מגיעה ל 15-12 מטר). בפלשת הצפונית הרבדים האלה הולכים ונעשים דקים יותר ויותר עד שלבסוף בשרון אין רבדים אבקיים או חרסיתיים הנוצרים והסחף האיאולי המועט מתערבב על-פי הרוב רק עם החול שלמטה בתהליך של יצירת החמרה רק ברכסי החול. העוצמה של רובדי החרסית והסילט משתנה גם כן בהדרגה ממזרח למערב. במזרח הרבדים הנזכרים עבים יחסית כיוון שהסחף האיאולי יכול היה לשקוע באזור במשך תקופה ממושכת. ואילו במערב תקופת השקיעה קצרה יותר והרבדים דקים יחסית.‏
הלס הוא בית גידול המאופיין בצמחייה נמוכה ושיחים נמוכים. לרוב נראה הבית גידול כמו שדה בור פתוח ריק מצמחים ובעלי-חיים. אך הוא מהווה בית גידול למינים רבים הנמצאים בסכנת הכחדה. האזורים של קרקעות לס מהווים בתי גידול שונים של בעלי חיים וצמחים יותר מסוגי קרקע אחרים, ויש בעלי חיים וצמחים שהם אנדמיים ללס. חצרים הוא מוקד חשוב של מישורי הלס בארץ, והוא מהווה בית גידול הנמצא בסכנת הכחדה. הוא מהווה מערכת טבעית וייחודית, אשר מכילה בתוכה מינים ייחודיים. ובמיוחד החוברה המדברית (עוף דוגר קרקע), אשר מרבית אוכלוסייתו בישראל נמצאת בחודשי הקיץ באזור חצרים בישראל. ‏
מקור והרחבה

*****

מישורי גרר – שמריה – פטיש נמצאים ביחידת נוף ששטחה כ 50- קמ״ר, הכוללת שטחים חקלאיים ושלושה מושבים. מרחב זה נמצא בין נחל גרר בצפון לנחלים שמריה ופטיש בדרום. אתר עיקרי בחרבת שמריה. גבולות היחידה: בצפון – גבול עם אזור כתפי נחל גרר, במזרח – גבול של שינוי שיפוע עם החלק המערבי של גבעות רהט (אינו ניכר כמעט בשטח), בדרום – נחל שמריה וכתפי הבתרונות של נחל פטיש ובמערב – אזור ההתקרבות של הנחלים גרר ופטיש. כל שטח היחידה נמצא באגן הניקוז של נחל גרר ומתנקז אליו ישירות או דרך יובלו הראשי נחל פטיש, והיובל המשני נחל שמריה.
רום פני הקרקע משתפל במתינות מערבה, מכ 190-200- מ׳ ממערב למשמר הנגב ועד ל 90- מ׳ בקרבת חיבור הנחלים פטיש וגרר. כמעט כל שטח היחידה מכוסה בלס. במרכז היחידה ישנם מספר מחשופים של אבני חול מתצורת פלשת הפליוקנית, ובחלקה הדרומי-מזרחי (מצפון-מזרח לתחנת הניסיונות גילת) נמצא מחשוף של תצורת בית גוברין (סלעי חוואר ששקעו בשולי השפלה ובמישור החוף בתקופת האוליגוקן). הקרקעות בכל השטח הן קרקעות לסיות חומות בהירות או חומות.
בשטח היחידה מספר בורות מים, בעקר בחרבת שמריה, וכן מספר ניכר של בארות, רובם בחלק המזרחי )בקטע של נחל גרר שצמוד ליחידה מצפון ישנן גם מספר נביעות.
כמעט כל שטח היחידה מכוסה בשטחים חקלאיים בעיבוד אינטנסיבי. רובם המכריע גידולי שדה והשאר פרדסים/מטעים. חלק מיער גילת נמצא בדרום היחידה. לא כל החלקות בו מיוערות בפועל. בחרבת שמריה יש צומח טבעי מופר.

חלק מחטיבת הנוף של מישורי גרר-שמריה-פטיש

******
דמות המרחב בעבר

שלהי המאה ה-19, 
אזור שאין בו יישובי קבע אלא רק מאהלי בדווים

דמות המרחב והנקודות העיקריות בו בשלהי המאה ה-19

החיבור בין ערוץ נחל שמריה ונחל פטיש על פי המפה משלהי המאה ה-19

זמן מלחמת העולם הראשונה
בשנת 1915 נסללה לאורכו מסילת הברזל העותמאנית

 

במרחב המסע נמצא תוואי מסילת הברזל העותמנית לבאר שבע

זמן קצר לאחר כניסת האימפריה העותמאנית  למלחמת-העולם הראשונה הגיע מהנדס הרכבות הגרמני היינריך אוגוסט מייסנר לסוריה והועמד שם תחת פיקודו של המפקד הראשי של הארמיה ה-4 התורכית, ג'מאל פחה. לצורך תכניותיו למתקפה על מצרים, וגם למקרה שיידחק למצב התגוננות, זקוק היה ג'מאל לבסיסים בארץ-ישראל ובסיני . אולם אזורים אלה היו ראויים לשימוש צבאי רק במידה מוגבלת מאוד, שכן לא היו בהם די קווי תחבורה כשרים. אז, ג'מאל דרש מהמהנדס הגרמני רב-המוניטין בניית מסילת- ברזל שתאפשר התקפה על מצרים. בה-בעת נועדה מסילה זו לפתור גם בעיה לוגיסטית קשה שהתחבטו בה העותמאנים והיא חוסר קשר יעיל בין צפון ארץ-ישראל ודרומה.
באוקטובר 1915 הושלמה המסילה החדשה עד באר-שבע . במשך 11 החודשים שחלפו בנה מייסנר מסילת-ברזל באורך כולל של 165 ק"מ בקירוב, מסילת א-דהר ועד באר-שבע

תוואי מסילות הברזל העותמאנית בימי מלחמת העולם הראשונה

להרחבה אודות מסילת הברזל ראו משובל דרך רהט למשמר הנגב, הלאה לאורך נחל גרר לתל שרע וחזרה דרך נחל קמה

בין קווי היערכות העותמאנית
בעורף הקו טרם
כיבוש באר שבע (31/10/1917)
ובקדמת הקו ההגנה לאחר
כיבוש באר שבע (עד 6/11/1917)

המפה באדיבות אבי נבון

תקופת השלטון הבריטי

מרחב המסע בשנת 1940

שרידי תוואי מסילת הרכבת העותמנית מנחל גרר דרומה לעבר נחל שמריה בשלהי השלטון הבריטי

מרחב המסע בקטע מסילת הברזל העותמאנית בין נחל גרר ובין באר שבע, המפה באדיבות אבי נבון

ערב מלחמת העצמאות

שובל ומשמר הנגב שהוקמו במסגרת י"א הנקודות בנגב במוצאי יום כיפור תש"ז, אוקטובר 1946.

זמן מלחמת העצמאות,
בתחום שטח המדינה היהודית,
עם תחילת ההפוגה השנייה
בשליטת כוחות צה"ל
בטרם כיבוש באר שבע (אוקטובר 1948)

******

ימי הראשונים של המדינה

מרחב המסע בצפון הנגב המערבי בראשית ימי המדינה

******

****

תמונת ההווה
בין רהט לאופקים
בין באר שבע לנתיבות

*****

תחום המוניציפלי
תחום המועצה האזוריות בני שמעון
ותחום המועצה אזורית מרחבים

מרחב המסע

תחום המסע

*******

המסלול וכיוונו

*****

*****

****

המקומות והמראות

משמר הנגב

מיקום ותחום משמר הנגב

קיבוץ משמר הנגב נוסד בליל "11 הנקודות" במוצאי יום כיפור  תש"ז, אוקטובר 1946. ההשתייכות  התנועתית: בעבר, הקיבוץ המאוחד. בהווה: התנועה הקיבוצית.
השטח בו נמצא הקיבוץ נקרא אדמות 'עזאליה' שנרכשו בראשית שנות השלושים ע"י  משה סמילנסקי ונגאלו מאוחר יותר ע"י הק.ק.ל. השם הארעי היה ביר מנסור על שם הבאר הקרובה ובהמשך נקבע משמר הנגב.
ייחודו התנועתי הוא שמייסדיו השתייכו ל"נוער הבורוכובי", תנועת הנוער שהשתייכה למפלגת פועלי ציון שמאל. בשנות הארבעים היא הקימה גרעין להתיישבות שישב כפלוגת עבודה על יד כפר סבא (מצודת בורוכוב). עוד בהיותה מושבה הגוף קלט חברי תנועה מצרפת, בלגיה ופולין ניצולי השואה.  בשנת 1946 "מצודת בורוכוב" התקבלה לקיבוץ המאוחד. עם העלייה על הקרקע אוחד הגוף עם הכשרת "המחנות העולים" וכעבור שנה עם גרעין מן "הנוער העובד". בעצם ימי המצור הגיעה קבוצת חניכים מן התנועה בארגנטינה.

מבט על על משמר הנגב

השם משמר הנגב – השם 'משמר הנגב' שגור היום בפי כל. מלבד שמו של הקיבוץ, 'נגרר' השם גם לבסיס צה"ל הסמוך, וגם הצומת שלידו נקרא כך בפי הנהגים, למרות שמו הרשמי – 'צומת הנשיא'. כאשר עלה קיבוץ משמר הנגב על הקרקע, באותו לילה מפורסם במוצאי יום כפור תש"ז, כאחת מ-11 הנקודות, צויין בעיתוני יום המחרת שעל אדמות ביר מנסור, או ביר מנסורה, עלתה מצודת בורוכוב.   ביר אבו מנצור (זה שמה הנכון – באר אבי-המנצח) היא הבאר הנמצאת על הכביש בין שובל למשמר הנגב, במקום בו הוא חוצה את נחל גרר. גוש קרקעות קק"ל בסביבה זו נקרא על-שמה של הבאר, שלאחר קום המדינה זכתה לשם עברי: באר פיכֹל, על שמו של שר צבאו של אבימלך מלך גרר.
אחד הראשונים שכתב על הנקודות החדשות היה י' ברסלבסקי, כתוספת לספרו "ארץ הנגב". מעניין לקרוא את תיאורו: "משובל למשמר הנגב מסע 7 ק"מ דרומה-מערבה. הדרך עוברת ליד תחנת משטרה קטנה… ויורדת עד-מהרה אל זרוע אחת של נחל הבשור (ואדי שריעה), הרבודה סלעים, אבנים וחצץ [באותן שנים הוצע לזהות את נחל הבשור המקראי בואדי שריעה, בגלל סיפור דוד בצקלג. א.נ], ואל הבאר ביר-אבו-מנצור אשר בתוכה. מי הבאר מתוקים, הם נשאבים בעזרת גמל המושך אחריו חבל ארוך, ונמכרים בכסף. מאצל הבאר, שם מתחילה אדמתה של משמר-הנגב, ועד מקום הנקודה מסע רגעים מספר".
חצי שנה ראשונה, מיום הכיפורים עד פסח תש"ז, שימשו שני השמות לסירוגין. אפילו המנון הקיבוץ הלא-רשמי התחיל במילים "ביר מנסורה, ביר מנסורה…". רק בפסח תש"ז, באסיפת חברים נרגשת, בדיון סוער למדי, הוחלט לקבל את ההצעה שהועלתה ע"י "הועדה לשמות ישובים" שליד הקק"ל, לקרוא לקיבוץ בשם 'משמר הנגב'. היו הצעות נוספות, ולכל הצעה היו תומכים נלהבים. בוגרי 'הנוער הבורוכובי' שבין המייסדים רצו להישאר 'מצודת בורוכוב', שמה של הפלוגה בכפר סבא, בימים ששהו שם בהמתנה לאישור העלייה על הקרקע. בוגרי 'המחנות העולים' שכבר למדו את האזור, ביקשו לקרוא לנקודה 'גרר', שמו המקראי של חבל ארץ זה, ושל הנחל העובר צפונית לקיבוץ. שם קצר, הולם, נכון היסטורית. הציעו גם 'שרוחן' ו'בשור', הכל בעקבות הצעות זיהוי שונות לתל שריעה הסמוך ולנחל שלרגליו. אבל הרוב העדיף את 'משמר הנגב' וכך הוחלט. ההחלטה הועברה למוסדות, ואלו דיווחו לוועדת השמות שאישרה (במאי 1950 !) את השם ללא התנגדות.
מן הראוי להזכיר שאדמות האזור הוצעו למכירה כבר ב-1932. משה סמילנסקי, איש רחובות, "ח'ואג'ה מוסא" הידוע – רכש כמה מאות דונמים, ממש במקום בו הוקמה הנקודה שנים אח"כ. לאדמות אלו קראו המוכרים "ע'זאליה". סמילנסקי שידע ערבית על בוריה, קרא למקום "עופריה" [ע'זאל = צבי]. האדמות האלו הוצעו לרכישה ליהודים בפולין. מאחר שהישוב המתוכנן עופריה לא הוקם, רכשה קק"ל את האדמות והעבירה אותן לרשותה, ועליהן הוקם הקיבוץ. מומוס, מותיקי משמר הנגב, סיפר כי לאחר שנים שחי בקיבוץ גילה שאחת הנחלות של 'עופריה' נקנתה ע"י קרוב משפחה שלו מביאליסטוק שבפולין אשר נספה מאוחר יותר בשואה. אך השם 'עופריה' לא נשכח. כאשר נולד הבן הבכור של משמר הנגב, נבחר שמו – עופר. עופר גולן ז"ל נפטר לפני מספר שנים.
המקור: אבי נבון

משמר הנגב וסביבתו זמן קצר לאחר עלייתו לקרקע

ציוני דרך בתולדות הקיבוץ:
למן היאחזות עד תום מלחמת השחרור. הכרות עם סביבה לא-נודעת ועם התושבים הבדואים. מספר האנשים במקום היה מועט כדי החזקת הנקודה, חריש האדמות ועבודה בקו המים לנגב. שאר החברים עבדו לפרנסת הקיבוץ בגבעת ברנר ובמפעל ים המלח בסדום. החורף שלתש"ז תש"ח היה מן השחונים ביותר והיווה הקדמה לשנות בצורת מרובות. עם פרוץ מלחמת השחרור  גויסו החברים לפלמ"ח (חטיבת הנגב) והשתתפו בפעולות המבצעיות בחזית הנגב.
מתום מלחמת השחרור עד 1964. גידול דמוגרפי מואץ משני מקורות: הצטרפותם של חברי תנועה מרחבי העולם (בלגיה, צרפת, אמריקה  הלטינית, וצפון אפריקה) וילודה גדולה. נוסד בי"ס במקום סביב גרעין זעיר של ילדי המקום וצירופם של ילדי חוץ וחניכי חברת נוער. נוצרו דפוסי חיים בתחום החברה, התרבות והניהול המשקי. המשק התבסס אך ורק על חקלאות תוך התנסות – לעתים קשה ומתסכלת – עם תנאי סביבה ואקלים חמורים. הנוי בראשיתו מהווה כתם ירוק יחידי בנוף הצחיח למחצה.
מאמצע שנות השישים עד אמצע שנות התשעים. עם ההכרה שאין לבסס קיום על חקלאות בלבד, נוסד המפעל התעשייתי הראשון ("פוליביד")  ובעקבותיו מפעל אלקטרוני ("פאמא"). ענפי החקלאות מתמקדים בגידולים בקנה מידה גדול. החברה נעשית רב-גילית ורבת פנים עם הצטרפות משפחות צעירות, עולים מרוסיה והורי חברים. המקור התנועתי מתדלדל והדור השני תופס מקום הולך וגדל בהנהגת הקיבוץ. בה"ס העממי והתיכון עוברים למסגרות אזוריות וב- 1978  נוסד אולפן לעולים חדשים. נעשה מאמץ להקנות לחברים השכלה והכשרה בכל התחומים. מרכז הכובד עובר מן הקולקטיב אל המשפחה הגרעינית במקביל למעבר מצריכה של מחסור אל רמת חיים סבירה.
מאמצע שנות התשעים לימינו. תהליך שתחילתו בסוף שנות השמונים מביא לשינוי מהותי באורחות החיים השיתופיים. במישור הסקטוריאלי  המהלך מתגלם בהפרדת המשק מן הקהילה. חלה ירידה דרסטית בילודה ועזיבה של הדור השני והשלישי. גובר משקלה של אוכלוסיה מתבגרת. התעשייה מהווה את מקור ההכנסה העיקרי  בצד ענפי החקלאות המתייעלים ע"י איחודם עם בית קמה השכנה (גידולי שדה ורפת) ב- 2004 הקיבוץ  עבר להפרטה. המקום קולט תושבים שילדיהם מאכלסים את מוסדות החינוך.
היישוב מונה כ-200 בתי אב ואוכלוסייתו כ-800 נפשו.ענפי הכלכלה העיקריים: "שקמה" – גידולי שדה במשותף עם בית קמה, רפתמשמר-קמה.  תעשייה: "פוליביד" , המפעל הגדול בישראל ליצור פוליסטרן מוקצף (קלקר). "פאמא" מפעלון לייצור מערכות ומכשירים אלקטרוניים. תיירות ואירועים: "מרכז אירועים". במתחם המרכז אולם אירועים מקורה, מהגדולים בדרום, בריכה מדשאה גדולה וכן אולם ספורט. "נגב אקולוגיה" חברה למיחזור פסולת.
המקור: אתר הקיבוץ

כביש 264

כביש 264 – הוא כביש אזורי בצפון הנגב שאורכו 14.5 ק"מ בין צומת בית קמה בצפון ובין צומת הנשיא בדרום. כביש זה הוא "חדש" בארץ ישראל. ונסלל לאחר מלחמת העצמאות על מנת לאפשר חיבור בין מרכז הארץ לדרום הרחק מקו שביתת הנשק עם מצרים שבסמוך לו עבר הכביש לנגב בימי מלחמת העצמאות ובקרבתו נערכו הקרבות על מנת לאפשר שליטה ישראלית עליו.

מערך הדרכים לנגב ערב מלחמת העצמאות

מערכת הכבישים לבאר שבע בשנותיה הראשונות של המדינה לאחר סלילת כביש מצומת בית קמה לצומת אשל הנשיא

הכביש היווה את החלק הדרומי של הכביש החדש לבאר שבע, שנסלל בין יולי 1949 ליולי 1951, וחיבר את צומת קסטינה (לימים צומת מלאכי), דרך צומת פלוג'ה(לימים צומת פלוגות) לצומת אשל הנשיא בכביש באר שבע – עזה (לימים כביש 2555) והלאה לבאר שבע.

****

מערכת הכבישים לבאר שבע בשלהי שנות ה-60', קטע כביש 40 מצומת בית קמה לעיר טרם נסלל

דרומה בצמוד ממערב לכביש 264
אל עבר ערוץ נחל שמריה

קטע המסלול הראשון ממשמר הנגב מערבה והחזרה

 

השדות ממערב לכביש 264 במרחב הלס במורדות המערביים של השפלה הדרומית לעבר מישור חוף הנגב.

תחילת קטע המסלול במישור חוף הנגב

אחד מבורות המים הרבים באזור בהם השתמשו הבדואים

בוץ בקיץ….נדרש מעקף

ערוץ נחל שמריה

נחל שְמַרְיָה (ואדי אבו-סמרה, "אבי השזופה" או "אבי הפטפטנית"); נחל קצר שראשיתו במזרח במקבץ ערוצים, דרומית-מזרחית לקבוץ משמר הנגב ואחריתו במערב במפגש עם נחל פטיש בקרבת בִּטְחָה. אורכו, על פיתוליו, 12 ק"מ ושטח גליל המים שלו הוא כ-20 ק"מ רבועים בלבד. בחציו המזרחי, מתגלגל הנחל בחיק גבעות סלעיות רדודות תוך חציית כביש 264, מנקז את שולי מחנה משמר הנגב ונוחת למישורי חבל הבשור התחתי ליד משתלת גילת כשהוא מלוּוֶה במסעף של מסילות ברזל תורכיות מימי המלחמה העולמית הראשונה; בסמוך למטע האגבות, עובר הנחל מתחת לכביש 25 כ-300 מ' מצפון לצומת גילת.
ארבעת הקילומטרים המערביים של נחל שמריה חתורים ברובד ליס עבה לעומק של 10-15 מ' עד לשכבת כורכר קשה – רמז לחוף-ים קדום בסביבה – ושתי גדותיו התלולות מיוערות ברציפות בשדירות אקליפטוסים אדירי-צמרת: פרי עבודות ה"דַחַק" בשרוּת קק"ל על ידי העולים החדשים, אנשי מושבי "כביש הרעב" בראשיתם. תשתית הכורכר של הנחל זרועה מחצבות עתיקות, מאגורות ובורות-מים ועל גדתו הצפונית – במפגשי ערוצונים – מצויים שרידי בוסתנים שטופחו בידי בדווים בני שבט עלמאת ממטה התיאהא עד שנת 1948.

החיבור בין נחל שמריה לנחל פטיש והחיבור של נחל פטיש לנחל גרר

 

קטע המסלול בין ח' שמריה לבין כביש 25

חורבת שמריה (ח'ירבת סָמְרָה): חורבה ענקית (בת מאות דונמים שמעולם לא נסקרה ולא נחפרה). בעיקרה כנראה בת התקופה הביזנטית. אבני רוב מבניה נשדדו במאה ה-20 לספירה, אם לבניית מעבירי-מים למסילת הרכבת העו'תמאנית שׂורק-באר שבע ואם לבנייה במחנות הצבא הסמוכים בתקופת המנדט הבריטי ובראשית ימי המדינה. סמוך לראש המדרון נותרו שרידי חורבה מרשימה, אשר לפי ממצאים בה ובקרבתה היתה אולי כנסייה ביזנטית גדולה. מראש החורבה קיימת תצפית-נוף לדרום.
"חפירה". במרכז המדרון של החורבה לעבר נחל שמריה נראית חפירה נרחבת ועמוקה; משם נלקחו אבנים להקמת סוללת הרכבת העות'מאנית הסמוכה.
מערבית לחורבת שמריה – שרידי מתקן מבטון באפיק הנחל. בתקופת המנדט נסכר במקום זה הנחל בסכר-עפר ועמוד הבטון הוא שריד למתקן השאיבה של המים שהצטברו באפיק בחורף.

מבט על על קטע המסלול בין ח' שמריה ובין כביש 25 בשולי חוות גילת

"מרכז מחקר דרום (גילת)" – לפנים "תחנת ניסויים אזורית גילת" – נוסדה ב- 1953 בשם "יבולה" (שם שלא התקבל), ע"י "מכון וולקני", לימים "מנהל המחקר החקלאי" של משרד החקלאות. התחנה, המשתרעת על-פני כ- 4,000 ד', ממוקמת על כביש מס' 25 בין צומת "הנשיא" לבין צומת "גילת", בלב אזור הלס של הנגב הצפוני והמערבי. האזור כולל 5 מועצות אזוריות: בני-שמעון, שער-הנגב, מרחבים, שדות-נגב (עזתה) ואשכול. באזור 60 ישובים חקלאיים, המעבדים יחד כ- 800,000 דונם. כמו-כן משרתת התחנה גם את המועצות האזוריות רמת נגב, ערבה-צפונית וערבה-ודרומית.
התחנה נועדה לתת פתרונות כלכליים לחקלאי האזור. היוזמה להקמת התחנה יצאה מד"ר יעקב רובין, שהיה ראש האגף לקרקע ומים בתחנה לחקר החקלאות, כאתר לביצוע נסויי השקיה, זאת לאור תכנון המוביל הארצי. אכן, בשנים הראשונות עיקר המחקרים שבוצעו בגילת היו בהשקיה, ועם הזמן הורחבה הפעילות לענפי חקלאות נוספים.
שלוש בעיות יסוד עמדו בפני החקלאים עם חידוש ההתיישבות החקלאית בנגב בזמן שנותיה הראשונות של המדינה: מה לגדל? מתי לגדל? ואיך לגדל? שהרי הנגב הוא אזור חרב למחצה, שרוב שטחו קרקע לס, סוג קרקע ייחודי לאזור זה שתכונותיה החקלאיות לא היו ידועות. חוקרי "התחנה לחקר החקלאות" שברחובות (לימים "מנהל המחקר החקלאי" של משרד החקלאות) נרתמו למאמץ לתת תשובות כלכליות ומהירות לבעיות אלה. על רקע זה הוקמה התחנה בשנת 1953.
עיקר פעילותה של התחנה כוונה לפיתוח החקלאות באזור הנגב, האזור המשתרע בין קו הרוחב של קרית-גת לבין אילת. המחקר שנערך בתחנה, במרחבי הנגב ובערבה הביאו לרווחתם של החקלאים ע"י הכנסתם ופיתוחם של גידולים חדשים כגון גידולי-שדה (תבואה, כותנה), ירקות (עגבניות-סתיו, עגבניות לתעשייה, תפוח-אדמה לעונות הסתיו והחורף, ארטישוק, תות-שדה), ומטעים (הדרים, עצי-פרי סובטרופיים). הותאמו דרכי גידול לתנאי הקרקע, האקלים, והמים של האזור (השקיה בטפטוף, השקיות עזר בחיטה, שיטת האי-פליחה בפלחה ועוד). בעלי-חיים הוכנסו לחקלאות האזור (תרנגולות, כבשים ופרות) ופותחו שיטות לשילוב רעיית בע"ח ופלחה. המחקרים שנערכו בגילת תרמו לא רק לאזור הנגב אלא גם לכלל חקלאות ישראל, ויש שתרמו גם ברמה הבינלאומית.
המצאותן של גילת ושלוחותיה במרכז האזור החקלאי מאפשר לחוקרי התחנה קשר קרוב והדוק עם החקלאים. קשר זה הוא דו-כיווני: הוא חשוב הן להעברת תוצאות המחקר אל החקלאים, והן להעברת מידע על בעיות חקלאיות למחלקות המקצועיות ולהנהלה, שמקום מושבן במרכז וולקני בבית דגן. כך משמשים חוקרי התחנה כגשר דו-סטרי בין המחקר לחקלאים ולהיפך, מה שתורם רבות להבנת צרכי החקלאים ולמציאת פתרונות לבעיותיהם. הקשר ההדוק והפורה הזה שבין חוקרי התחנה לבין חקלאי האזור, הוא סוד הצלחתה של תחנת הניסויים גילת.
מקור והרחבה

הדרך בחלקו המרכזי, הרחב של ערוץ נחל שמריה

מרחב נחל שמריה בשלהי ה-19

שרידי מטע האגבה, מקור הצילום לא ידוע

אגבה אמריקנית היא צמח רב-שנתי בשרני וקוצני. מבחינה אקולוגית היא דומה לקקטוסים, אך אינה שייכת למשפחת הצבריים. בעבר יוחדה לה משפחה נפרדת אך כיום היא נמנית על משפחת האספרגיים. אגבה אמריקנית מצמיחה מבסיסה שושנה צפופה של עשרות עלים ענקיים, בשרניים, עבים, זקופים באלכסון. אורך העלה 1 מ' ויותר, חתך העלה כחצי עיגול, רוחבו 20 ס"מ ועוביו במרכזו 10 ס"מ. שוליו קוצניים, ובקצהו קוץ אימתני. העלה חלק וקירח, גונו ירוק מאפיר. תוכו בשרני עסיסי ובו סיבי אורך. אגבה אמריקנית מנהלת מחזור חיים מיוחד במינו: היא אמנם רב־שנתית, אך מבחינה מסויימת היא מתנהגת כמו צמח חד־שנתי: כל פרט פורח פעם אחת בחייו בלבד, מייצר צאצאים, ואז מסתיימים חייו. אולם פריחה זו מתרחשת אחרי 10 שנות חיים. במהלך 10 שנים אלה גדל הצמח במשך כל עונות השנה, ואף מקיים רבייה וגטטיבית נמרצת. בהגיע זמנו מעלה הצמח עמוד פריחה בודד, עגול, ירוק ובשרני אך עבה וחזק כגזע, המתנשא לגובה של עד 12 מ', והוא נושא חפים רבים לכל אורכו. בחלקו העליון מתפתחת תפרחת מכבדית מסועפת ועליה פרחים רבים. הפרח משפכי, עם צינור קצר ו-6 אונות, אורכו 6 ס"מ, מייצר צוף רב. וכאן הפתעה נוספת: הפרח אינו מייצר פרי וזרעים, אלא ניצני-רביה (כמו למשל גם בסיסנית הבולבוסין). בארצות מוצאה מואבקת האגבה על ידי קוליברי.
אגבה אמריקנית גדלה בארץ בתרבות בגינות, בגני קקטוסים ובמסלעות, וכן בבתי קברות. בסוג אגבה 300 מינים, הגדלים באזורים טרופיים יבשים של מרכז אמריקה, בעיקר ברמת מקסיקו. בארץ גידלו בשנות ה-60 למאה ה-20 מין קרוב (אגבת הסיזל) בחקלאות על פני שטחים נרחבים, בעיקר בצפון הנגב, לשם הפקת סיבים ותרופות. הגידול הצליח מבחינה חקלאית, אך ניטש בגלל כישלונו מבחינה כלכלית. מקור: אתר צמח השדה / מייק לבנה
בשנות ה-50 של המאה העשרים ניטעו בנגב, בבקעת באר שבע, כ-15,000 דונם של צמחי אגבה, שיועדו לשמש לתעשיית חבלים ושקים. מטרת המיזם הממשלתי היה לפתח מקורות תעסוקה לעיירות הפיתוח שהוקמו באותה עת, דימונה, אופקים ונתיבות. הוקם אף מפעל לעיבוד הסיבים. המיזם נכשל מסיבות מסחריות בשנות ה-60 של המאה ה-20 וחלק משטחי האגבה הוסבו ברבות השנים לשטחים חקלאיים רגילים, אך ריכוזים של אגבות עדיין קיימים בנגב. עמודי תפרחות האגבות שנכרתו שימשו את חניכי תנועות הנוער בישראל כ"סֶנָדוֹת" לבניית מתקנים בפעילויותיהם. כיום, נהוג בישראל ובארצות הים-התיכון לנטוע את הצמח למטרות נוי בלבד. הערבים נוהגים לנטוע אותו בבתי-קברות.

תוואי מסילת הברזל והמעקף מעל נחל שמריה

מבט מצפון על שרידי גשר מסילת הברזל העותמאנית מעל נחל שמריה. הצילום באדיבות אבי נבון

******

אפיק הנחל צפונית-מערבית למושב בטחה: מערבית לדרך הרכב החוצה את הנחל השתמרה, בגדת הנחל הימנית, שרידי חווה חקלאית של מטעים בצורת סכר ועליו נטיעות חדשות ושרידי חורבה סמוכה. החווה הוקמה, כנראה, במחצית השנייה של המאה ה-19 ולה שייכות גם מחצבות-אבן-גיר באפיק וכן שרידי מאגורה חצובה עם חלקי אמת-מים. מחצבות אבן-כורכר נגלות גם באפיק ממזרח וממערב למאגורה.

בורות המים

****

ממשיכים הלאה ובקטע זה מדרום לערוץ נחל שמריה

מעבר גשר כביש 25 מעל נחל שמריה, צילום דוד פרידברג

כביש באר שבע – עזה (כביש 25)

כביש באר שבע – עזה (כביש 25). לכאורה זהו כביש שרות ללא תחליף, אך למעשה – היֹה היה כביש עזוב ששימש כ"קולב" לתליית ישובים… נראה כי עד לראשית המאה ה-20 לא היתה קיימת כלל דרך רצופה לאורך התוואי הזה, מלבד קטעי שבילים שחִבּרו מעט מקבצי בקתות במרחב אגנו של נחל גרר זה עם זה ועם נביעות בנחל. בראשית המאה, עם הקמת באר שבע העות'מאנית ("העיר העתיקה") כמרכז שלטוני וכעיר מחוז – לראשונה נוצר צורך לחברהּ למרכז הסמוך – העיר עזה (לחברון כבר היה חיבור עתיק במשעול צר). עם פרוץ המלחמה העולמית הראשונה והפיכתו של צפון הנגב לנכס אסטרטגי – עקב סמיכותו לתעלת סואץ – החלו התורכים להשקיע בתחבורה: מסילת ברזל הגיעה לבאר שבע ודרומה (1915) והמשעול לחברון וגם הדרך לעזה הורחבו והותאמו למעבר עגלות.
דרך העפר לעזה יצאה מבאר שבע בתוואי שדרות טוביהו וכביש 25 עד בארות רקיק, ומשם – מדרום לאשל הנשיא – המשיכה לצפון-מערב; סטתה צפונה כדי לחצות את נחל שמריה במעבר נוח, מצפון לחוות גילת, והמשיכה במקביל ומצפון לכביש הנוכחי תוך חציית הגבעה שעליה שוכן היום מפעל "עוף הנגב" (הרכס האיסטרטגי הזה, שעליו הוצבו סוללות תותחים, כוּנה בפי התורכים "טֶפֶּ כֶּמַאל", לאמור – "פסגה רבת-חן"…). משם מתחיל המורד לעבר המכשול הרציני היחידי במסלול: נחל גרר. כאן הבונים השקיעו מאמצים, הנראים עד היום: מעבר הנחל (המוצף לעתים במי הנביעות) וכקילומטר אחד משני עבריו, נסללו באבן (בשיטת "הגשר האירי") ועמדות למקלעים נכרו מכל עבר. מנקודה זאת התפצלה הדרך ל-2-3 מסלולים מקבילים שהשיקו לנתיבות מדרום וחצו את רכס סעד-עלומים ליד מאגר נחל-עוז.
עשרים שנה נותרה דרך העפר באבקהּ ובבוצהּ עד שבמאורעות תרצ"ו ("המרד הערבי", 1936) החלו שלטונות המנדט לחפות אותה באבן ובאספלט לצרכי גישה מהירה לכוחות שיטור; על נחל גרר נבנה גשר-אבן יפהפה, בעל שבע קשתות, שנותר ללא פגע על מכונו עד היום הזה (חזיון נדיר במקומותינו). קטע הכביש בין חוות גילת לבין שדה תימן נסלל ישירות על גבי סוללת מסילת הברזל העות'מאנית, וזאת הסיבה לארבעת העיקולים התמוהים שהכביש המודרני ירש אותם ללא מצמוץ. בקטעים נוספים שונה התוואי במעט תוך העברתו לרום טופוגרפי שולט.
במלחמה העולמית הראשונה בצרו התורכים את הדרך לאורכה בשורת מוצבים צפופה שעליהּ נשברה המתקפה הבריטית מדרום ביום 19.4.17. כשלון זה היה בין הגורמים שדרבנו את הבריטים לנקוט באיגוף הגדול דרך באר שבע לאחר כחצי שנה.
השדרוג הבטחוני הגדול הגיע לכביש בעת המלחמה העולמית השניה, כאשר לאורכו פעלו לא פחות משלושה שדות-תעופה צבאיים: האחד – הוותיק – מזרחית לעיר עזה (סמוך למעבר קרני דהיום), השני ממזרח למעבר נחל גרר והשלישי המכונה היום "שדה תימן"; יש להדגיש כי מלבדם ומלבד מחנה צבאי קטן, מערבית לצומת הנשיא, לא היה קיים עדיין כל ישוב-קבע אזרחי לאורך כל הכביש! בתום מלחמת העצמאות, התברר למדינה בחיתוליה כי באגן נחל גרר קיימים מרחבים ריקים הנחצים בכביש גלמוד – ואידך זיל גמור ביישובי גילת, יחדיו, מעגלים, נתיבות ושוּבה… המקור דן גזית איך נולד כביש

תוואי כביש עזה – באר שבע בימי העצמאות

 

*****

במשך מספר עשורים, מאז הקמת המושבים באזור בראשית ימי המדינה, "התברר" לתושביהם שמצוקי נחל שמריה מהווים אתר נוח לגישה ב"רֶוֶרס" כדי להשליך אשפה ופסולת – וכך הצטרף הנחל לתאומו מדרום, נחל פטיש המזוהם תדיר בשפכי ביוב, ותעל שוועתם (וצחנתם) השמיימה. בשנת 1994 החלה קק"ל, בשיתוף המועצה האזורית מרחבים, המשרד לאיכות הסביבה, רשות הניקוז וּועדי המושבים בניקוי ובשיקום הנחל. אלפי טונות אשפה נאספו ונטמנו בקרקע ועל גבי הכיסוי ניטעו עצים; ערוצים טופלו לעצירת הסחף והחלה פעולה חינוכית-הסברתית בתוך הקהילה, שהעמידה את הבנת הסובב וטיפוחו כעקרון ראשוני. גולת הכותרת של המבצע היה שיתופו הפעיל של ביה"ס היסודי-אזורי "מרחבים". בית הספר נבחר לשמש מעבדה לימודית: בחצרו הוקם בית-גידול הכולל אגן לח, סככת תצפית בציפורים, צומח המותאם לתנאי יובש, עצי-פרי, תיבות-קינון ושולחנות-האכלה. הלימוד מיושם בתצפיות בנחל, המשמש כמסדרון אקולוגי בעל ערכים גיאולוגיים, ארכיאולוגיים, בוטאניים, זיאולוגיים והיסטוריים. התלמידים, בהדרכה מקצועית, בליווי מלא של הוריהם ובתמיכה של ציוד קק"ל, שיקמו גומחה בנחל והפכוהָּ לגן-עדן בזעיר-אנפין: ניקו ושיחזרו שני בורות-מים וקטע של אמת-מים וניקו גֵב מלאכותי בסלע הכורכר ומחצבה עתיקה בצידו; על גדת הנחל שיחזרו שני בוסתנים הנטועים בעורף סוללות-עפר וקק"ל השלימה את הנטיעות בעצי-פרי שונים, כולל זית עתיק, אדיר ממדים, ששונע מן הגליל. שלטי-הסבר פוזרו באתר והוצבו בו סילוּאטות-ברזל, בגודל טבעי, של רועה ועדרו. בקרוב יוצבו גם ספסלים בצל אשל גדול. מלבד התענוג הרב מהתוצאות שבשטח, הברק בעיני התלמידים הגאים מפעים את הנפש. הפעלת ההורים ושיתוף הקהילה כולה מראים תוצאות: לא שופכים יותר אשפה בנחל אלא באתרים המוסדרים; ההורים התגייסו עם צאצאיהם ויחדיו ערכו באתר את מסיבת סיום שנת הלימודים; התלמידים דוחפים את הפרוייקט הלאה – להרחיבו ולהוסיף לו אלמנטים תיירותים ולימודיים. טלילה ליבשיץ מקק"ל, ממובילי המהלך הזה, סיכמה "החצר האחורית של מרחבים הופכת בימים אלה לחלון הראווה שלה".
המקור דן גזית 

קטע המסלול בערוצי נחל שמריה ונחל פטיש

קטע המסלול בערוץ נחל שמריה ונחל פטיש

הלאה בתוך שביל "סובב אופקים" בערוץ נחל שמריה

מתגלגלים בדרך בערוץ הנחל

כקילומטר אחד ממזרח למאגר הקולחין על גדת הנחל הצפונית (הימנית) של נחל שמריה, צפונית ליער נטוע חדש בואך כביש 25, נראים מבני המשחטה הגדולה "עוף הנגב". המשחטה בנויה על רכס שנקרא בעבר בערבית "כָּאוּכָּה" ובתורכית "טֶֶפֶּה כֶּמַאל" (שפרושו "גבעה יפה"). על גבעה זו שהייתה בעורף קו ההיערכות העותמנית בימי קרבות עזה מלחמה העולמית הראשונה, עוד בטרם כיבוש באר שבע,  הייתה ממוקמת יחידת תותחנים עות'מאנית ששלטה על כל המישור שמדרום עד לרכס חצרים עליו נמצא היום ש.ת. חצרים והכולל את ערוצי נחל פטיש, נחל חצרים ונחל הלמות. סוללה זו זיהתה את הכוחות הבריטיים שהתמקמו טרם כיבוש באר שבע והודיעה על היערכות זו לכוחות בבאר שבע שעם שחר יצאו ותקפו אוותם. .

מיקום משלט כוככה במסגרת קו ההגנה העותמאני

 

בחלקו המערבי ערוץ נחל שמריה

המשך הדרך בתוך יער רנן, צילם דוד פרידברג

כניסה אל חורש יער רנן

גשר מסילת הרכבת בין אשקלון לבאר שבע החוצה את נחל שמריה

מסילת אשקלון–באר־שבע היא מסילת רכבת המחברת בין תחנת הרכבת אשקלון ובין תחנת הרכבת באר שבע צפון דרך הערים שדרות, נתיבות ואופקים. אורכה של המסילה הוא 70 ק״מ של מסילה כפולה, ולאורכה שלוש תחנות רכבת, בשדרות, נתיבות ואופקים. המסילה מתפצלת ממסילת אשקלון–עזה ההיסטורית לכיוון שדרות באזור יד מרדכי ומתחברת למסילת הדרום ליד צומת גורל שמצפון לבאר שבע. לאורך הקו נבנו 17גשרים, 4 הפרדות מפלסיות, 11 מעברים חקלאיים וגשר לכביש 40. משך הנסיעה מאשקלון לבאר שבע הוא כ-50 דקות, וזמן הנסיעה בין באר-שבע לתל אביב הוא כשעה וחצי (לעומת 55 דקות במסילת הדרום, ללא עצירות ביניים).

קו מסילת הברזל אשקלון – באר שבע במכלול קווי רכבת ישראל

הקמת הקו בקטע אשקלון–נתיבות החלה בשנת 2009 והסתיימה בשנת 2015. ב-22 בדצמבר 2013 נפתח הקטע שמפיצול המסילה באזור אשקלון עד לתחנת הרכבת שדרות, וב-15 בפברואר 2015 נפתח קטע נוסף עד לתחנת הרכבת נתיבות. הקו נחנך ב-19 בספטמבר 2015 ותחנת הרכבת באופקים החלה לפעול ב-2 בינואר 2016, לאחר מספר דחיות. צפי הנוסעים השנתי ההתחלתי בקו הוא 157,000.

קו מסילת הברזל אשקלון – באר שבע

למול ערוץ הלס בנחל שמריה

מצוקי הלס

ערוץ נחל שמריה המתחתר בלס, צילום דוד פרידברג

ציר מסלול לאורך ירוצי נחל שמריה ונחל פטיש בין המושבים בטחה ורנן

בגדה הצפונית של נחל פטיש למול פרדסי מושב רנן

מדרון הלס מעל ערוץ נחל פטיש

הכניסה לחורשת אשל הפרקים

אשל הפרקים הוא עץ עב גזע ורחב  צמרת, העשוי להגיע בתנאים טובים לגיל מכובד ולגובה של 15 מ'. הוא היחיד ממיני האשל המופיע כעץ ממש. קליפת הגזע חומה ומחורצת עמוקות. העלים זעירים והם חסרי טרף לחלוטין, ונראים כקשׂקשׂים זעירים החובקים את ראשו של כל מפרק בענף. הענף הדק עצמו נראה לכן כאילו הוא מחולק לפרקים זעירים, מכאן שם המין. סימן זה מקל להבחין בין מין זה למיני האשל האחרים, שעליהם מעט גדולים יותר ואינם חובקים את המפרק.
אשל הפרקים פורח בין יולי לנובמבר, בעיקר באוגוסט ובספטמבר, בפריחה שופעת ומרוכזת. הפרחים זעירים, והם ערוכים, כמו בשאר מיני האשל, בשיבולים צפופות בקצות הענפים. לפרח 5 עלי גביע קטנים ו-5 עלי כותרת בצבע לבן. מספר האבקנים 5, ובראש עמוד העלי נישאות 3 צלקות. כדי להבחין בביטחון בין מין זה לבין מיני אשל אחרים, שגם להם מבנה פרח דומה, יש לבחון במיקרוסקופ את צורת הדיסקוס נושא האבקנים. פירות האשל נראים כחרוטים אדומים מחודדים באורך 5 מ"מ, ובהם זרעים רבים וזעירים, הנפוצים בעזרת ציציות הנושאות אותם ברוח. הזרעים הטריים נובטים בקלות כשהם נופלים על קרקע רטובה, אך אם לא הגיעו למקום מתאים הם מאבדים תוך כמה שבועות את כושר הנביטה שלהם.
אשל הפרקים אופייני לקרקע חולית בדרום הארץ – במישור החוף ובנגב. תפוצתו העולמית משתרעת במדבריות ערב וצפון אפריקה. הוא הועבר וניטע גם ביבשות אחרות. באוסטרליה נקרא אשל הפרקים בשם Aethel שהוא אולי שיבוש של השם העברי. האשל נזכר בתנ"ך 3 פעמים, אך נראה שאין המדובר שם בסוג זה. שרידי אשל הפרקים התגלו בחפירות ארכיאולוגיות כחומר-בניין וכחומר-בעירה החל מהתקופה הפאליאוליתית העליונה, לפני 25,000 שנה, ועד ימינו. השלד של הסוללה הרומית במצדה בנוי בעיקרו מענפים ומגזעים של אשל.
הסוג אשל כולל 90 מיני עצים, בעיקר של מליחות ומדבריות. ההבחנה בין המינים קשה. אלה עצים המזכירים מחטניים (אך אינם כאלה), נופם עדין, והם מסועפים מאוד. העלים זעירים, עיקר ההטמעה נעשה על ידי ענפים דקים דמויי מחטים. מערכת השורשים מפותחת ומסוגלת למצות מים מנפח גדול של קרקע, היא כוללת שורשים אופקיים המתפשטים למרחק ושורשים אנכיים היורדים לעומק רב. מינים רבים מסוגלים לנצל מים מליחים ולגדול במליחות. כדי להיפטר מעודפי מלח מזיקים ברקמותיהם הם מסוגלים להפריש מלח מבלוטות מיוחדות שבעליהם. מינים אחדים מאכלסים כנימות המפרישות חומר מתוק, המזוהה עם המן שאכלו אבותינו במדבר. העצה טובה לנגרות ולבניין. בארץ 14 מינים, חלקם נדירים

המשך הדרך בחורשת האשלים ממערב למושב בטחה

מין מצטיין בהתאמות יעילות לתנאיו: לנבט הצעיר של אשל הפרקים עלים באורך 5 מ"מ, והם מסודרים במסורג. הם נושרים כמה חודשים לאחר הנביטה. עלים כאלה, שצורתם מיוחדת והם מופיעים בשלבים הצעירים בלבד – נקראים "עלים יובניליים", והם תופעה מוכרת בהרבה צמחים רב-שנתיים מעוצים.
לצמח הבוגר מספר תכונות המעידות על התאמה לתנאי יובש: הענפים הדקים הם אלה המכילים את הכלורופיל ומבצעים את הפוטוסינתזה. הפיוניות שקועות בתוך חריצים לאורך פרקי הגבעולים, וכך הן מוגנות בפני איבוד-יתר של מים. נוסף לכך יש לאשל, כמו לצמחים אחרים במשפחת האשליים כגון האשליל, בלוטות מיוחדות להפרשת מלח על פני הענפונים הירוקים. בלוטות אלו מרכזות מלחים שהגיעו לנוף יחד עם המים שנקלטו מהקרקע, ומפרישות אותם כתמיסה מרוכזת ובסיסית מאוד אל מחוץ לרקמה. במהלך היום מתייבשת התמיסה, ועל פני העלים מצטברים משקעי מלח יבשים. כך נפטר העץ מהמלחים המזיקים, שהיו עלולים להצטבר בתאים ולפגוע בחיוניותם. בשטחים שמימיהם מלוחים מהווה מלח הבישול, נתרן כלורי, את עיקר המלחים המופרשים. המלח המצטבר על פני הענפים סופג מים בלילות לחים ויוצר תמיסת מלח מרוכזת, המטפטפת למרגלות העץ. כך מתהווה תחת הצמרת שטח קרקע ששכבתו העליונה עשירה במלח, ורוב הצמחים המתחרים אינם יכולים לנבוט בו. אשל הפרקים מיוחד בין מיני האשל בכך שבהעדר מלח הוא מפריש תמיסת סידן. היות שתמיסה זאת בסיסית מאוד, היא קולטת פחמן דו-חמצני מהאוויר ויוצרת שכבת גיר על-פני הענפים. גיר זה אינו נשטף בקלות, והוא מקנה לענפי העץ גוון בהיר. צורת התאמה אחרת של העץ לתנאי מדבר נעשית באמצעות מערכת השורשים שלו, היכולה להעמיק עד למאגרי מים בעומק מטרים רבים בקרקע חולית.
בזכות כושרו לגדול כעץ גבוה ומצל, המסוגל להתקיים ולצמוח ללא השקאה בתנאים קשים, ויכול גם לייצר קורות מתאימות לבניין – נבחר העץ לנטיעה בחצרות הבתים בכפרים ערביים וליד בארות בדרום הארץ. עד היום יכולים שרידי העצים לשמש ציון למקומות ישוב שהיו בעבר בשפלת יהודה ובצפון הנגב. רשויות הייעור נטעו עצי אשל הפרקים גם לאורך דרכים בדרום ובשטחי חולות. בערבה משמש האשל גם כמשבר רוח. יחד עם טיפוס הבר הנפוץ, נטוע למטרה זאת גם זן זקוף של מין זה שהובא ארצה מקפריסין אך מקורו הראשוני לא ברור.
מקור אתר צמח השדה / עמרם אשל ומייק לבנה

מבט על המושבים בטחה ורנן

בִּטְחָה הוא מושב בתחום המועצה אזורית מרחבים. במבט אווירי צורת המושב גביע. המושב הוקם בשנת 1950 כמעברה בשם "הק"מ ה-107", בשל המרחק מירושלים. המושב הוקם על הריסות המעברה על ידי עולים מתימן. התושבים הגיעו למושב ממחוז שרעב בתימן. משם הגיעו למחנה עין שמר. שם היישוב נלקח מנבואת ישעיהו "בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם"הוא הוצע על ידי זאב וילנאי.
רַנֵּן הוא מושב הנמצא בתחום המועצה אזורית מרחבים. שמו של המושב סמלי ומקורו בפסוק "פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן" במושב כ-600 נפש, רובם יהודים קראים. המושב נוסד בשנת 1950 בידי עולים מלוב ונקרא בהתחלה בטחה. ב-1952 עזבו המתיישבים הראשונים את המושב ובמקומם באו יהודים קראים ממוצא מצרי. עד תחילת המאה ה-21 היו כל תושבי המושב קראים, אז עברו לגור בו גם משפחות שאינן קראיות, הוא עבר שיפוצים רבים ושינוי תשתיות ביוב, מים וחשמל והוא מוכן לקלוט משפחות נוספות. תושבי המושב מתפרנסים מגידולים חקלאים כגון: פרחים ירקות ופירות. במושב יש בית כנסת לפי ההלכה הקראית, ספרייה, חדר כושר, ובית עם בו נערכים אירועים.

 

בדרך השדה לכיוון אופקים מצפון לנחל פטיש

ממפגש מסלול הרכיבה עם כביש 241 ועד תחנת הרכבת (!) משתרעת חורבת פטיש (ח'ירבת פְטֵיס). מקטעים בודדים מהחורבה הענקית הזאת, שנחפרו חפירה ארכיאולוגית לצורך העמדת עמודי-חשמל ולהרחבת כביש 241, התברר שראשית הישוב הוא מהתקופה הביזנטית אך רובו ככולו הוא מהתקופה האסלאמית הקדומה לכל אורכה (מאות 7-10 לספירה). קיימים גם שרידים (מצודה ?) מהתקופה הממלוכית (מאות 12-15). על פני השטח פזורים בורות-מים (בעבר נסקרו עשרות מהם) וקברים נראים בחתכי הכביש. מצפון למכון החשמל אותרו שרידי כנסיה ובמורד הכביש המנדטורי החוצה את החורבה קיימת באר עתיקה ליד מחצבה של סלעי-חוף (עדות לחוף-ים קדום).

קטע המסע לאורך ערוץ נחל פטיש החוצה את כביש הרעב ולמול תוואי מסילת הברזל העוברת סמוך לאופקים.

מיקום תחנת אופקים בקו מסילת הברזל אשקלון – חיפה

כביש 241 (כביש הרעב)

כביש 241 ("כביש הרעב"): כביש בשיטת ה"סולינג" (מלשון , sole "תשתית") מרוצף אבנים בלבד ללא ציפוי אספלט שנסלל על דרך עפר מצומת גילת (דהיום) מערבה לעבר חאן יונס. הכביש נסלל בתקופת השלטון הבריטי, בראשית שנות ה-40 של המאה ה-20 למטרה אחת בלבד – הענקת עבודה לבדווים בסדרת שנות בצורת שגררה אותם עד רעב. הכביש זופת רק בסוף שנות ה-50 וחודש לכביש מודרני רק בשנות ה-70. חלקים גלויים מהכביש המקורי ניתן לראות בחורבת פטיש (להלן) ומול מושב מסלול.

*****

המושבים שהוקמו לצידי כביש 25 וכביש הרעב

 

****

*****

קטע המסלול בפאתי מושב גילת

אפיק נחל פטיש ליד פניית המסלול צפונה (מדרום למושב גילת): בגדת הנחל הצפונית נמצאות מחצבות; בגדת הנחל הדרומית נמצאו שרידי ישוב פלישתי (?) בן המאה ה-11 לפנה"ס. נחפר חפירה ארכיאולוגית על-ידי פרחיה נחשוני וחשף, בין השאר, גם שרידי מקדש. השרידים נפגעו על ידי קו הרכבת..

גִּילַת הוא מושב שייך למועצה האזורית מרחבים. גילת הוקם ב-י"ג בכסלו ה'תש"י (1949) על ידי עולים מתוניסיה, עם השנים התווספו תושבים ממרוקו, לוב ותימן. שמו של המושב לקוח מפסוק בספר ישעיהו: "פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן. כשליש מהתושבים עוסקים בחקלאות: לולים לפטמים ותרנגולי הודו, רפתות, גידול פלפל לייצוא ותבלינים לשוק המקומי. שאר התושבים מועסקים בעבודות חוץ.

 

מבט על מושב גילת

ב"אתר גילת", הנמצא ממערב למושב, בסמוך לאופקים, התקיימו חפירות ארכאולוגיות באמצע שנות ה-70, בראשותו של דוד אלון ובתחילת שנות ה-90 בראשותו של תומאס לוי מההיברו יוניון קולג' חפירות התגלו שרידים מהתקופה הכלקוליתית. בין היתר, התגלו בו מבנים ומקדש המורכב מחצר גדולה ומספר חדרים קטנים. כמו כן, נמצאו בו כלי חרס וחפצים מחומרי גלם מקומיים ואף מחומרים זרים המעידים על סחר בינלאומי. האתר כוסה בעפר לאחר סיום החפירות.

 

מצפון לכביש 25, אחרי הכניסה לחוות "יבולה", מתקרבת סוללת הרכבת העות'מאנית אל הכביש, מתאחדת איתו והכביש נסלל עליה עד לקרבת שדה תימן.

חורשת אשלים ממערב למושב גילת

קטע המסלול לאורך כביש 25 מצפון למושב תפרח ומדרום לו תוואי מסילת הברזל

תפרח הוא מושב חרדי במועצה אזורית מרחבים שבנגב הצפוני-מערבי על כביש 25, המשתייך לתנועת המושבים ולפועלי אגודת ישראל. מקור שם המושב הוא מהפסוק בספר ישעיהו: "פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַףגִּילַת וְרַנֵּן". המושב נוסד בשנת 1949 על ידי עולים ניצולי השואה מהונגריה. חברי המושב שהיו לפנים חברי אגודת ישראל, הצטרפו להסתדרות, אך לאחר מאבק הועברו להסתדרות פועלי אגודת ישראל. בשנת 1954הצטרפו למושב קבוצת עולים ממרוקו. שטחו של המושב הוא כ-5,000 דונם. ומתגוררות בו כ-500 משפחות, מיעוט התושבים עוסקים בחקלאות ורובם תורתם אומנותם. במקום פועלות מספר ישיבות, הגדולה שבהם היא ישיבת תושיה, מהגדולות במגזר החרדי ליטאי המונה כ-900 תלמידים,בנוסף, פועלות במקום שלוש ישיבות לצעירים,  הישיבה הספרדית תפרח, ישיבת דעת שלמה, ישיבת נחת רוח, ישיבת תפארת תורה לבעלי תשובה בראשות הרב אפרים סופר, וישיבה לבחורים מיוחדים.

קטע המסלול בין מחנה משמר הנגב ומטע הרימונים ובין מאגר תפרח

הרימון המצוי, עץ-שיח נשיר, פירותיו קישוטיים. במשך דורות הופיע הפרי בפסיפסים. רימון מצוי הוא עץ-פרי קטן, לעיתים שיח, נשיר, גובהו 2–6 מ'. הוא קישוטי בפרחיו ובמיוחד בפירותיו. מקובל הן במטעי-פרי ובבוסתנים והן בגינות-נוי. קצות הענפים קוצניים מעט. העלים נגדיים. העלה אזמלי קטן, רך, קטן, מקומט קמעא, שפתו תמימה. הוא מאדים בלבלובו. מצהיב בשלכת בגוון מיוחד, אופייני.
רימון מצוי פורח באביב ומבשיל פירותיו בקיץ, בהתאם לזן. הפרח דו-מיני, נכון או כמעט-נכון. הפרח אדום, גדול, בולט, יפה. קוטרו 5 ס"מ, אורכו גדול עוד יותר. 6 עלי הגביע גלדניים, שאירים בפרי, חובשים לראש הפרי כתר מלכותי. גונם כגונה של קליפת הפרי, בהתאם לזן ולתנאי-הגידול. הכותרת אדומה, עליה עדינים ומקומטים. האבקנים רבים. אין צוף, אך יש שפע של אבקה, והפרח מואבק על-ידי חרקים שוחרי אבקה. השחלה תחתית, ערוכה בשני דורים, החיצוני יוצר את חלקו העליון של הפרי, ובו 5–9 חלקים (מגורות) קונצנטריים, כל אחד מהם מופרד משכניו באמצעות קרום רך שקוף; והפנימי יוצר את חלקו התחתון של הפרי, ובו תמיד 3 מגורות. הזרעים רבים, כל אחד מהם לחוד עטוף במעטה עסיסי, מעין ציפה, שהתפתחה מתוך קליפת הזרע. צבעה ורוד או אדום, והיא הנותנת לפרי את טעמו וניחוחו. הפרי כדורי, קוטרו 8–18 ס"מ, משקלו כחצי ק"ג. הזרעים נפוצים על-ידי ציפורים, האוכלות את ציפת הזרע ומפרישות את החלק הקשה.
רימון מצוי אינו גדל בר בארץ. מוצאו כנראה מצפון פרס. מגדלים אותו למכירת פירותיו לאכילה ולמיצוי מיץ גם כן מכינים ממנו יין. טיפוחו בארץ הואץ לאחרונה, בעקבות דרישה של הצרכנים. מעריכים מאוד את ערכו הבריאותי. יש זנים שונים, מהם חמוצים ומהם מתוקים יותר, מהם מקדימים ומהם מאחרים בהבשלת הפרי בעונה. המוכרים בזנים הם "ראש פרד" שפירותיו ורודים, וזן "וונדרפול" שפירותיו אדומים יותר. נוסף לאכילתו כפרי טרי ולשתיית עסיסו מפיקים מהרימון גם ליקר גראנדין, וגם שיכר (יין רימונים). בגינת הנוי מגדלים גם זנים ננסיים.
בעבר הכינו דיו ותרופות מן השורש, הקליפה והזרעים.

רימוני מטע משמר הנגב – פאר היצירה, זמן קצר לפני הקטיף

הרימון שהינו אחד משבעת המינים התברך בפרי עסיסי, טעים ומיוחד וכן בצורה וצבע נאים ומיוחדים. הרימון מוזכר פעמים רבות בתנ"ך ובמקורות, בשימושיו השונים: כמזון, כמיץ וכעיטור ארכיטקטוני: במקדש שלמה, במשכן ובפסיפסים שנמצאו (בהם הרימון מזוהה כמו הפרי שלנו), וכמטפורה ליופי ולרומנטיקה, ולקיום מצוות.  הביטוי "מלא כרימון" מבטא אדם עם ערכים, תוכן ותורה. נהוג לאכול בראש השנה רימונים כדי שנקיים מצוות ככמות הגרגירים שברימון.  בספר שיר השירים אומרת הנערה לנער: "אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי" (שיר השירים ח', ב')
יין הרימונים היה פופולרי בימי קדם כמו גם בשנים האחרונות שבהן שבו וגילו את תכונותיו הטובות האנטיבקטריאליות ונוגדות החימצון. בשיר השירים גם מתאר הנער את אהובתו כך:"כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך"..(ן' ז') הרימון היה מוטיב חוזר על עצמו בעיטור שולי המעיל של הכהן הגדול ובמקדש שלמה. "והרימונים מאתיים טרים סביב על הכותרות השנית"…(מלכים א' ז', כ')  לשיא הציוריות זכה הרימון כשהמרגלים נשאו אותו שניים במוט בחזרם ממשימת הריגול:".. וישאוהו במוט בשניים ומן הרימונים ומן התאנים…"(במדבר יג', כג')
מקור: צמח השדה אודי מיכליס ומייק לבנה
לפי נתוני משרד החקלאות ומועצת הצמחים, ב-1965 גודלו בישראל אלף טון רימונים. ב-2012 היבול הישראלי כבר עמד על 52 אלף טון ובשנה אחריה וגדל ל-60 אלף טון ורוב הרימונים, נשלחים לייצוא שהולך ומתגבר. לשגשוש הזה אחראים גם יחד חקלאים ומדענים. הייצוא הישראלי של רימונים תפס תאוצה מ-2004-2005, ורימונים ישראלים, שעד כה גודלו רק עבור ראש השנה, נשלחו לאירופה המערבית, רוסיה, סינגפור וקנדה. גם איכות הגידול השתפרה: משך הגידול התארך לחצי שנה, הודות לזנים חדשים. בעבר אפשר היה לקנות רימון ולקבל צ'ופר בתוכו: רימות של זבוב הפרי. היום משתמשים במלכודות ירוקות על בסיס חלבונים שמסיטות את הזבוב מהפרי. יחד עם הפריחה בגידול ובייצור, החלו להתפרסם מאמרים מדעיים שעסקו בעושר נוגדי החימצון שמכיל הרימון. הוצהר שהוא בריא יותר מיין אדום במניעת מחלות לב ואנשים החלו להתייחס לרימון כאל תרופה. להרחבה בנושא הרחבת גידול רימונים בישראל

על גדה הדרומית של מאגר תפרח ממערב למטע הרימונים

מאגר תפרח שיך ל"קולחי הנגב" שהיא חברה בת של 'מושבי הנגב'. החברה הוקמה בשנת 2003 כדי לייצר ולספק מים להשקייה בצפון הנגב, באמצעות שימוש במים מושבים. לשם כך, הוקמה מערכת סינון וחיטוי מים מאיכות "שניוני" ל"שלישוני", הוקמה מערכת איגום והולכה לשטחים חקלאים ולגינון עירוני. המים מקורם ממכון הטיהור השניוני של עיריית ב"ש. 'קולחי הנגב' מבצעת למים טיהור שלישוני, כולל חיטוי UV ומתאימה אותם להשקיית כל הגידולים החקלאיים. בסוף תהליך ההקמה ולאחר פיתוח והשמשת כל המערכות, תייצר ותספק 'קולחי הנגב' כ – עשרים מליון קו"ב מי השקייה לנגב. נפח מאגר יפרח שתי מליון קוב מים, וכוללה קו הולכה למאגר "20 באורך של כ- שמונה ק"מ.    מי המאגר מיועדים להשקייה של כ- 30,000 דונם הנמצאים באזור המאגר.

צפונה בדרך בין שולי מאגר תפרח ומטע רימונים של משמר הנגב

********

סוף דבר

סיור זה הסתיים אחרי כמעט חמש שעות,
מתוכן שלוש שעות רכיבה ושעתיים עצירה שאחת מהן נבעה מהצורך לתקן תקלה.

********

עבורי מרחב מסע זה מרחבי הלס בין משמר הנגב במזרח ובין המושבים בטחה ורנן במערב היה חדש.
עד אז טרם הסתובבתי בו.
למדתי הרבה אודות משבצת ארץ זו שהיא חלק מאגן הניקוז של נחל הבשור המשתרעת
בשני אזורים גאוגרפיים: הקצה הדרום מערבי של שפלת יהודה ומזרח מישור חוף הנגב.

*********

בחלקו הראשון של המסלול רכבנו לאורך ערוץ נחל שמריה, המתנקז לנחל פטיש.
שניהם יחד הם יובל של נחל גרר והוא מהווה אחד מיובליו העיקריים של נחל הבשור.
בתחילה רכבנו בדרכי השדות לאורך הערוץ. בהמשך דיוושנו בסינגל המתפתל שנקרא בפי העם גם "סובב אופקים".
בחלקו השני של המסלול רכבנו בהמשך הסינגל לאורך נחל פטיש.
בהמשך רכבנו בדרכים החקלאיות בין המושבים בקרבת אופקים חזרה למשמר הנגב.

**********

מסע זה היווה הוכחה  נוספת שלכל עונה יש את היופי המיוחד שלה, שלובש ופושט צורה ומושפע מהתאורה.
כך גם  בעת זו, סוף הקיץ וראשית הסתיו.

*****
תודה לשותפים למסע ולתיעודו:

איל גזית שתכנן והוביל
דוד פרידברג שהיה שותף לתכנון ולהובלה וגם צילם
עמית פינקלשטיין, הצלע הרביעית של החבורה
שני אנשי ידיעת הארץ ידידים ועמיתים
דן גזית העביר מידע בכתב ובעל פה
והפנה אותי לאתר שלו 
אבני גזית
בו מרוכזים כתביו על חבל הבשור 
(מומלץ)
אבי נבון העביר מפות, צילומים ומידע משלים  

  • אודי טל

    כל הכבוד על ההשקעה במאמר המפורט ועל העלאת המפות הישנות. התמונה של האגבות צולמה על ידי, ליד משתלת קק"ל בגילת, ונלקחה מוויקיפדיה, ראה ערך "אגבה".